יום שני · תאריך 16/11/2026 · ו' כסלו ה'תשפ"ז
היום יום: ו' כסלו — קריאת שמע שעל המטה: עדיין באמצע היריד
חומש: בראשית כט:א – כט:יז (פרשת ויצא, שני) — יעקב בבאר, פגישתו עם רחל ובואו לבית לבן
תניא: קונטרס אחרון, "מה שאין כן בסדר ההשתלשלות" ← "לברר בירורין אשר שם" — המעלה בידיעת סדר ההשתלשלות
רמב״ם: הלכות מאכלות אסורות פרק ו — דיני אכילת דם, דגים וחגבים ודיני מליחת הבשר
היום יום
ו' כסלו ה'תש"ד
אאמו"ר אמר: קריאת שמע שעל המטה איז, אין זעיר אנפין, ווי דער ווידוי וואָס קודם צאת הנפש מהגוף. נאָר יעמאָלט גייט מען שוין אינגאַנצען אוועק פון יריד, און עס ענדיגט זיך שוין דער מסחר פון היום לעשותם, און אין קשעהמ"ט פון יעדער נאַכט האַלט מען נאָך אין מיטן יריד, און מען קען נאָך אויפטאָן.
תרגום: אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ] אָמַר: קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה הִיא בִּ'זְעֵיר אַנְפִּין' [=בְּאוֹפֶן קָטָן] כְּהַוִּדּוּי שֶׁבְּטֶרֶם צֵאת הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף. אֶלָּא שֶׁאָז עוֹזְבִים לְגַמְרֵי אֶת הַ'יָּרִיד', וּכְבָר מִסְתַּיֵּם הַמִּסְחָר שֶׁל "הַיּוֹם לַעֲשֹׂתָם", וּבִקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה שֶׁל כָּל לַיְלָה, עֲדַיִן נִמְצָאִים בְּעִיצוּמוֹ שֶׁל הַיָּרִיד, וְאֶפְשָׁר עֲדַיִן לִפְעֹל.
פירוש: הרבי הרש"ב (רבי שלום דובער, האדמו"ר החמישי, אביו של הרבי הריי"צ שמביא את דבריו) משווה בין שני רגעים: קריאת שמע שאומרים כל לילה לפני השינה, והווידוי שאומר אדם לפני שנפשו יוצאת מגופו.
למה הם דומים? חז"ל אמרו ש"שינה — אחד משישים למיתה" (ברכות נז, ב): בשינה הנשמה מסתלקת מן הגוף במידה מסוימת. לכן לפני השינה אדם עושה בקטן את מה שעושים לפני המוות: מוחל לכל מי שפגע בו, מקבל עליו עול מלכות שמים, ומפקיד את נשמתו בידי ה' ("בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי"). "זעיר אנפין" פירושו בארמית "פנים קטנות", כלומר אותו דבר בקטן.
אבל יש הבדל גדול. החיים הם "יריד", שוק גדול שבו קונים ומרוויחים לזמן מוגבל, והסחורה היא תורה ומצוות. על זה דרשו חז"ל: "היום לעשותם — ולמחר לקבל שכרם" (עירובין כב, א): העולם הזה הוא זמן העבודה, והעולם הבא הוא זמן השכר. בווידוי שלפני המוות היריד כבר נסגר, ואי אפשר להוסיף. בקריאת שמע שעל המטה עדיין עומדים באמצע היריד: החשבון של הלילה הוא חשבון של אמצע הדרך, ומחר יש עוד יום שלם לתקן ולהרוויח.
למעשה: לומר את קריאת שמע שעל המטה בכוונה, ולעשות בה חשבון נפש קצר על היום: מה הרווחתי היום בתורה ובמצוות, ומה צריך לתקן. לא מתוך עצב של "נגמר", אלא מתוך החלטה טובה למחר, כי עוד אפשר לפעול.
חומש עם רש״י
בראשית פרק כ״ט פסוק א׳
(א) וַיִּשָּׂ֥א יַֽעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם:
ביאור הפסוק: אחרי החלום בבית אל והנדר שנדר שם (כח, כ–כב), יעקב ממשיך בדרכו לחרן. "וישא יעקב רגליו" — הרים את רגליו ויצא לדרך; רש"י מסביר מה מוסיף הביטוי הזה. "ארצה בני קדם" — אל ארץ בני המזרח ("קדם" = מזרח), כלומר ארם, שבה נמצאת חרן, מצפון-מזרח לארץ ישראל.
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו • מִשֶּׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה שֶׁהֻבְטַח בִּשְׁמִירָה, נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנַעֲשָׂה קַל לָלֶכֶת, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּ'בְרֵאשִׁית רַבָּה'.
ביאור רש"י:
"וישא יעקב רגליו" — כדי לספר שיעקב המשיך בדרכו די היה לכתוב "וילך", והוא אכן כתוב מיד אחר כך. "וישא רגליו" אינה הלשון הרגילה להליכה, ולכן היא באה ללמד איך הלך. רש"י: אחרי ש"נתבשר בשורה טובה" — ה' הבטיח לו בחלום (כח, טו): "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת" — "נשא לבו את רגליו": השמחה שבלב הרימה את הרגליים, והדרך נעשתה קלה. רש"י מדגיש דווקא את ההבטחה "בשמירה", כי זה מה שהיה חסר לו באותה שעה: הוא ברח מבית אביו מפני עשו, שרצה להרוג אותו (כז, מא–מה), והלך לבדו לדרך ארוכה; ובנדר שלו ביקש בדיוק את זה: "ושמרני בדרך הזה" (כח, כ). "כך מפורש בבראשית רבה" — רש"י מציין את מקורו: המדרש של חז"ל על ספר בראשית.
מדרש: בבראשית רבה (ע, ח) רבי אחא מביא על הפסוק הזה את הפסוק במשלי (יד, ל): "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה" — לב רגוע ושמח ("מרפא") נותן חיים לכל הגוף, וקנאה, שמכרסמת בלב, מרקיבה את העצמות; מצב הלב קובע את מצב הגוף. ואומר: כיון שנתבשר בשורה טובה, "טעין ליביה ית רגלוהי" (בארמית: לבו נשא את רגליו), "הדא אמרה כרסא טענא רגליא" — זה מה שאומרים: הכרס (הפנים של האדם) נושאת את הרגליים. כשטוב לאדם בפנים, הגוף הולך בקלות.
המסר: שמחה ובטחון בהבטחת ה' הופכים דרך קשה לקלה.
בראשית פרק כ״ט פסוק ב׳
(ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹֽבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָֽעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר:
ביאור הפסוק: יעקב ראה באר בשדה, מחוץ לעיר, ושלושה עדרי צאן "רובצים עליה" — שוכבים ונחים לידה ("עליה" = לידה). הפסוק מסביר למה הם שם: "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" — מן הבאר הזאת נהגו להשקות את עדרי המקום. ולמה הם מחכים ולא שותים: "והאבן גדולה על פי הבאר" — אבן גדולה כיסתה את הפתח של הבאר. כך גם אליעזר, עבד אברהם, מצא את רבקה ליד באר בארם (כד, יא–כז), ועכשיו יעקב מגיע לבאר כזאת.
יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים • מַשְׁקִים הָרוֹעִים אֶת הָעֲדָרִים, וְהַמִּקְרָא דִּבֶּר בְּלָשׁוֹן קְצָרָה.
ביאור רש"י:
"ישקו העדרים" — "ישקו" פירושו לתת לאחר לשתות (מלשון "השקאה"), ולא לשתות בעצמו; על מי ששותה היה נכתב "ישתו". לפי פשט המילים יוצא שהעדרים הם שמשקים, וזה אינו מובן. רש"י: הרועים משקים את העדרים. "העדרים" הם השותים, ומי שמשקה — "הרועים" — לא נזכר. "והמקרא דבר בלשון קצרה" — לפעמים התורה מקצרת ומשמיטה מילה שהקורא מבין לבד מתוך העניין, וכאן ברור שרק הרועים יכולים להשקות. וכך אומר יעקב לרועים בהמשך (פסוק ז): "השקו הצאן" — הרועים הם המשקים.
מדרש: בבראשית רבה (ע, ח) רבי חמא בר חנינא פירש את הפסוקים האלה בשש דרכים. בדרך הראשונה, בערך: "באר בשדה" — זו הבאר שליוותה את ישראל במדבר; "שלשה עדרי צאן" — משה, אהרן ומרים; "כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים" — משם כל אחד ואחד היה מושך מים לדגלו, לשבטו ולמשפחתו; "ונאספו... וגללו" (פסוק ג) — בשעה שישראל חנו במחנה, הבאר הייתה פתוחה להם; "והשיבו את האבן... למקומה" — בשעת המסעות הבאר חזרה למצבה הקודם.
מהגמרא: בתענית (ט, א) רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל" — משה, אהרן ומרים — ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם: הבאר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, והמן בזכות משה. כשמתה מרים הסתלקה הבאר, שנאמר (במדבר כ, א–ב): "ותמת שם מרים", ומיד אחריו: "ולא היה מים לעדה".
בראשית פרק כ״ט פסוק ג׳
(ג) וְנֶֽאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָֽעֲדָרִ֗ים וְגָֽלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ:
ביאור הפסוק: הפסוק מתאר את הסדר הקבוע ליד הבאר: כשהתאספו שם כל עדרי המקום, הרועים גללו (גלגלו) את האבן מעל פי הבאר, השקו את הצאן, ואחר כך החזירו את האבן למקומה על פי הבאר. מכאן מובן למה שלושת העדרים שבפסוק ב רובצים ומחכים: לבדם אינם יכולים להזיז את האבן.
וְנֶאֶסְפוּ • רְגִילִים הָיוּ לְהֵאָסֵף, לְפִי שֶׁהָיְתָה הָאֶבֶן גְּדוֹלָה.
וְגָלֲלוּ • וְגוֹלְלִין, וְתַרְגּוּמוֹ "וּמְגַנְדְּרִין", כָּל לְשׁוֹן הֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהֹוֶה תָּמִיד, כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת.
וְהֵשִׁיבוּ • תַּרְגּוּמוֹ: "וּמְתִיבִין".
ביאור רש"י:
"ונאספו" — בפסוק ב נאמר שהיו שם רק שלושה עדרים, וכאן: "ונאספו שמה כל העדרים". רש"י: הפסוק אינו מספר מה קרה באותה שעה, אלא מה שהיו "רגילים" לעשות — להיאסף כולם יחד. והסיבה: "לפי שהיתה האבן גדולה", כמו שנאמר בסוף פסוק ב; רק בכוח כל הרועים יחד אפשר היה לגלול אותה. וכך אומרים הרועים ליעקב (פסוק ח): "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן".
"וגללו" — "גללו" היא צורת עבר (גלגלו), וה-ו' שבתחילתה הופכת אותה לעתיד (ויגללו). רש"י: הכוונה להווה, "וגוללין" — כך היו עושים תמיד. וכך תרגם אונקלוס (התרגום הארמי של התורה): "ומגנדרין" — "ומגלגלים", בלשון הווה. ומכאן הכלל: "לשון הוה" — פעולה שחוזרת תמיד — אפשר לכתוב בלשון עתיד או בלשון עבר, כי דבר שקורה תמיד כבר קרה בעבר ועתיד לקרות שוב. כך גם באיוב (א, ה): "ככה יעשה איוב כל הימים" — "יעשה" בלשון עתיד, ופירושו: כך היה עושה בכל פעם. לפי זה, כל הפעלים בפסוק — "ונאספו", "וגללו", "והשקו", "והשיבו" — מתארים מנהג קבוע ולא מאורע חד-פעמי.
"והשיבו" — גם החזרת האבן לא קרתה פעם אחת: התרגום אומר "ומתיבין" — "ומשיבים", בלשון הווה. כלומר, גם להחזיר את האבן למקומה אחרי ההשקאה היה חלק מהסדר של כל יום.
מדרש: באותו מדרש (בראשית רבה ע, ח) יש דרך שמפרשת את שני הפסוקים על קריאת התורה, בערך: "באר בשדה" — זה בית הכנסת; "שלשה עדרי צאן" — שלושת הקרואים לתורה; "כי מן הבאר ההוא ישקו" — משם שומעים את התורה; "והאבן גדולה" — זה יצר הרע; "ונאספו שמה כל העדרים" — זה הציבור; "וגללו את האבן" — כששומעים שם את התורה, "האבן" נגללת; "והשיבו את האבן" — כשהם יוצאים מבית הכנסת, יצר הרע חוזר למקומו.
מדרש: רבי יוחנן (בראשית רבה ע, ט) פירש את הפסוקים על מתן תורה, בערך: "באר" — זה הר סיני; "שלשה עדרי צאן" — כהנים, לויים וישראלים; "כי מן הבאר ההוא ישקו" — משם שמעו את עשרת הדברות; "והאבן גדולה" — זו השכינה. ועל "ונאספו שמה כל העדרים" אמר רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משום רבי שמואל: "שאילו היו ישראל חסרים עוד אחד לא היו מקבלים את התורה" — אילו היה חסר אפילו יהודי אחד.
בראשית פרק כ״ט פסוק ד׳
(ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַֽעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵֽחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ:
ביאור הפסוק: יעקב פונה אל הרועים שליד הבאר וקורא להם "אחי" — פנייה של קירבה וכבוד, אף שהם זרים לו. הוא שואל "מאין אתם", כי הוא מחפש את חרן, שאליה הלך (כז, מג; כח, י), ואת בית לבן אחי אמו. תשובתם, "מחרן אנחנו", מלמדת אותו שהגיע קרוב למקום שאליו הלך.
מדרש: בבראשית רבה (ע, י) רבי יוסי בר חנינא פירש את כל השיחה הזאת ליד הבאר על הגלות. "ויאמרו מחרן אנחנו" — "מחרונו של הקדוש ברוך הוא אנו בורחים": "חרן" נדרש מלשון "חרון אף", כעס. כלומר, ישראל בגלות אומרים: אנו נודדים מפני כעסו של ה'.
בראשית פרק כ״ט פסוק ה׳
(ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַֽיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ:
ביאור הפסוק: הרועים אמרו ליעקב שהם מחרן (פסוק ד), העיר שבה גרה משפחת אמו. לכן הוא שואל: "הידעתם" (האם אתם מכירים) את לבן בן נחור? והם עונים במילה אחת: "ידענו", אנחנו מכירים. לבן הוא אחי רבקה, ואביו הוא בתואל ("לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה", כח, ה); נחור, אחי אברהם, היה סבו. ובכל זאת יעקב קורא לו "בן נחור". הרמב"ן והרד"ק מבארים שנחור היה האיש הידוע והנכבד, ראש בית האבות, ולכן המשפחה כולה נקראה על שמו; וכך לבן עצמו אומר "אלהי אברהם ואלהי נחור" (לא, נג). ויעקב שואל על לבן ולא על בתואל, אבי אמו, כי לפי רש"י (כד, נה) בתואל כבר לא היה בחיים: הוא רצה לעכב את נישואי רבקה ליצחק, "ובא מלאך והמיתו".
מדרש: בבראשית רבה (פרשה ע) רבי יוסי בר חנינא דורש את כל השיחה הזאת על ישראל בגלות. "מחרן אנחנו" (פסוק ד) — "מחרונו של הקדוש ברוך הוא אנו בורחים": "חרן" נדרש מלשון חרון, כעס, ובני הגלות אומרים שהם נמלטים מכעסו של ה'. ועל זה הם נשאלים: "הידעתם את לבן" — הידעתם "את מי שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג", כלומר את הקדוש ברוך הוא, שילבין את חטאיכם, כלשון הנביא: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח).
בראשית פרק כ״ט פסוק ו׳
(ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַֽיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן:
ביאור הפסוק: יעקב ממשיך לשאול: "השלום לו?", כלומר האם לבן בשלום, האם טוב לו. הרועים עונים: "שלום", הוא בשלום, ומיד מראים לו: "והנה רחל בתו", בתו של לבן, "באה עם הצאן", מתקרבת עכשיו אל הבאר עם הצאן של אביה.
בָּאָה עִם־הַצֹּאן • הַטַּעַם בָּאָלֶ"ף, וְתַרְגּוּמוֹ 'אַתְיָא'. "וְרָחֵל בָּאָה", הַטַּעַם לְמַעְלָה, בַּבֵּי"ת, וְתַרְגּוּמוֹ: 'אָתַת', הָרִאשׁוֹן לְשׁוֹן 'עוֹשָׂה', וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן 'עָשְׂתָה'.
ביאור רש"י:
"באה עם הצאן" — המילה "באה" נכתבת אותו דבר בשני זמנים: בהווה, "היא באה" (בדרך, מתקרבת), ובעבר, "היא באה" (כבר הגיעה). ואותה מילה חוזרת בפסוק ט: "ורחל באה עם הצאן". רש"י מבחין ביניהן לפי "הטעם", כלומר לפי ההברה המודגשת בקריאה, שעליה עומד טעם המקרא. כאן "הטעם באל"ף": ההדגשה בסוף המילה, בָּאָה (הטפחא מתחת לאל"ף). זו לשון הווה, "לשון עושה", ולכן "ותרגומו", תרגום אונקלוס לארמית, הוא "אַתְיָא", באה עכשיו. בפסוק ט "הטעם למעלה, בבי"ת": ההדגשה בתחילת המילה, בָּאָה (הרביע מעל הבי"ת); "למעלה" בלשון המדקדקים פירושו לכיוון תחילת המילה. זו לשון עבר, "לשון עשתה", ותרגומו "אָתַת", באה והגיעה. כך מתאים לסיפור: כאן הרועים מראים לו את רחל מרחוק, בדרכה, ובפסוק ט, בעוד יעקב מדבר, היא כבר הגיעה אל הבאר.
מדרש: בבראשית רבה (פרשה ע) נאמר, בערך: "השלום לו" — האם יש שלום ביניכם לבינו? אמרו לו: "שלום", ואם אתה רוצה לשוחח ולהרבות בדברים — "הנה רחל בתו באה עם הצאן", דבר איתה. ואמר המדרש: מכאן "שהדיבור מצוי בנשים".
מדרש: ובאותה פרשה, בהמשך דרשת רבי יוסי בר חנינא על הגלות: "השלום לו? ויאמרו שלום" — "באיזו זכות" יבוא השלום לישראל? "והנה רחל בתו באה" — בזכות רחל. והמדרש מביא את נבואת ירמיה (לא, יד–טז): "רחל מבכה על בניה" שהלכו לגלות, וה' עונה לה: "מנעי קולך מבכי", "ויש תקוה לאחריתך", "ושבו בנים לגבולם". ורש"י (מח, ז) מבאר שלכן נקברה רחל בדרך, ליד בית לחם, ולא במערת המכפלה: כדי שכשיגלה נבוזראדן, שר צבא בבל, את ישראל, ויעברו דרך שם, תצא רחל על קברה, תבכה ותבקש עליהם רחמים.
בראשית פרק כ״ט פסוק ז׳
(ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵֽאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ:
ביאור הפסוק: יעקב רואה את העדרים רובצים (שוכבים) ליד הבאר, כמו שנאמר בפסוק ב: "שלשה עדרי צאן רבצים עליה", ואומר לרועים: "הן" (הנה) "עוד היום גדול" — עוד רב היום, השעה מוקדמת ויש עוד שעות רבות של אור; "לא עת האסף המקנה" — עוד לא הגיע הזמן לאסוף את הבהמות אל הדיר ללילה. לכן "השקו הצאן ולכו רעו": תנו לצאן לשתות, וצאו איתו שוב למרעה.
הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל • לְפִי שֶׁרָאָה אוֹתָם רוֹבְצִים, כְּסָבוּר שֶׁרוֹצִים לֶאֱסֹף הַמִּקְנֶה הַבַּיְתָה וְלֹא יִרְעוּ עוֹד. אָמַר לָהֶם: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל", כְּלוֹמַר אִם שְׂכִירֵי יוֹם אַתֶּם, לֹא שִׁלַּמְתֶּם פְּעֻלַּת הַיּוֹם, וְאִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁלָּכֶם, אַף־עַל־פִּי־כֵן "לֹא־עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וְגוֹ'" (ב"ר).
ביאור רש"י:
"הן עוד היום גדול" — יעקב הוא אורח שרק עכשיו הגיע; למה הוא מעיר לרועים על עבודתם? רש"י: "לפי שראה אותם רובצים", ולא רועים, "כסבור" (חשב) שהרועים רוצים להחזיר את המקנה הביתה ולא לרעות עוד היום. לכן אמר להם דברים שמתאימים לשני מצבים, וכל חצי של הפסוק מכוון לאחד מהם. אם אתם "שכירי יום", פועלים שמקבלים שכר על יום עבודה שלם, אז "הן עוד היום גדול": "לא שלמתם פעולת היום", עוד לא השלמתם את העבודה שאתם חייבים לבעל הבית על היום הזה, ואין לכם רשות להפסיק. "ואם הבהמות שלכם", ואין מעביד שיפסיד, "אף על פי כן" "לא עת האסף המקנה": הבהמות עוד לא שבעו, ואתם מפסידים את שלכם. "(ב"ר)" — המקור הוא בבראשית רבה (פרשה ע): "אם שומרי שכר אתם הן עוד היום גדול, ואם שלכם אתם רועים לא עת האסף המקנה". "שומרי שכר" הם רועים ששומרים על צאן של אחרים תמורת תשלום. והאור החיים מוסיף טעם לכך שיעקב התערב: הוא חס על הצאן עצמו, כי להשאיר בהמות רעבות הוא צער בעלי חיים, שלפי הגמרא (בבא מציעא לב, ב) אסור מן התורה.
המסר: יעקב, שרק הגיע, תובע מן הרועים יושר בעבודתם; וכך פסק הרמב"ם (הלכות שכירות יג, ז) שהפועל "מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן", ושחייב לעבוד בכל כוחו, כמו שאמר יעקב עצמו: "כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (לא, ו).
בראשית פרק כ״ט פסוק ח׳
(ח) וַֽיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן:
ביאור הפסוק: הרועים עונים ליעקב: "לא נוכל", עד שייאספו לכאן "כל העדרים", כל עדרי הצאן של המקום עם רועיהם, ואז כולם יחד יגלגלו את האבן מעל "פי הבאר" (הפתח שלה), ורק אז "והשקינו הצאן", נשקה את הצאן. זה המנהג שתואר בפסוק ג: כל העדרים נאספים, מגלגלים את האבן, משקים, ומחזירים את האבן למקומה.
לֹא נוּכַל • לְהַשְׁקוֹת, לְפִי שֶׁהָאֶבֶן גְּדוֹלָה.
וְגָלֲלוּ • זֶה מְתֻרְגָּם 'וִיגַנְדְּרוּן', לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עָתִיד.
ביאור רש"י:
"לא נוכל" — יעקב אמר להם שני דברים: "השקו הצאן" ו"לכו רעו". "לא נוכל" — מה אינם יכולים? רש"י: "להשקות". והטעם: "לפי שהאבן גדולה", כמו שנאמר בפסוק ב: "והאבן גדלה על פי הבאר", ורועי עדר אחד, ואפילו שלושת העדרים שכבר כאן, אינם יכולים להזיז אותה. ולמה שמו על הבאר אבן כבדה כל כך? הרד"ק מבאר: לא היו שם מים אחרים לצאן של אנשי העיר, ולכן שמו אבן שאי אפשר להזיז אלא כשכולם יחד; כך משקים כולם זה אחר זה, ואין אחד שואב לעצמו לבד ומשאיר מים שנשפכים לריק. ממילא גם ללכת לרעות אי אפשר, כי הצאן עוד לא שתה. כלומר, הרועים אינם מתעצלים, כמו שיעקב חשב; הם מחכים לשאר העדרים.
"וגללו" — "וגללו" בנויה כמו לשון עבר ("גללו", גלגלו), אבל הוי"ו שבתחילתה הופכת את הזמן, וכאן פירושה "ויגללו", בעתיד. כך גם "מתורגם", בתרגום אונקלוס: "ויגנדרון", ויגלגלו ("גַּנְדֵּר" בארמית = גלגל). רש"י מעיר על כך, כי אותה מילה ממש הופיעה בפסוק ג, ושם פירש אותה כהווה, כתיאור של מה שהיו רגילים לעשות כל יום ("וגוללין", ובתרגום "ומגנדרין"). כאן היא עתיד, "לפי שהוא לשון עתיד": הרועים מדברים על מה שיקרה אחרי "עד אשר יאספו", כשיגיעו כל העדרים.
בראשית פרק כ״ט פסוק ט׳
(ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא:
ביאור הפסוק: "עודנו מדבר עמם" — בעוד יעקב מדבר עם הרועים, רחל "באה", הגיעה אל הבאר (לשון עבר, כמו שביאר רש"י בפסוק ו), עם הצאן של אביה, "כי רעה הוא" — כי היא הייתה הרועה של צאן לבן ("הִוא" נקרא "היא").
"כי רעה הוא" — למה בתו של לבן רועה את הצאן? רש"י כותב בהמשך (ל, כז) שכשבא יעקב עדיין לא היו ללבן בנים: "אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?". רק אחר כך נולדו לו בנים, כמו שנאמר "וישמע את דברי בני לבן" (לא, א), ולכן אמר לבן ליעקב שהברכה באה לו בגללו. והרמב"ן מדייק: "כי רעה הוא" — היא לבדה; לה לבדה מסר אביה את העדר, ולאה אחותה לא יצאה איתו כלל, לא כמו בנות יתרו, שרעו כולן יחד ("ותבאנה ותדלנה", שמות ב, טז).
מדרש: בבראשית רבה (פרשה ע) נאמר, בערך: "בוא וראה כמה בין שכונות לשכונות", כמה שונים מקומות זה מזה. במדין, אף שבנות יתרו היו שבע, באו הרועים וגירשו אותן מן הבאר: "ויבאו הרעים ויגרשום" (שמות ב, יז). וכאן רחל הייתה אחת, לבדה בין הרועים, "ולא נגע בה בריה", אף אדם לא פגע בה, בזכות "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים לד, ח).
בראשית פרק כ״ט פסוק י׳
(י) וַיְהִ֡י כַּֽאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַֽעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַֽעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ:
ביאור הפסוק: יעקב עומד ליד הבאר שבשדה, סמוך לחרן, ומדבר עם הרועים. הם אמרו לו (פסוק ח) "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן": האבן שעל פי הבאר כבדה, ורק כל הרועים יחד מזיזים אותה. בינתיים הגיעה רחל עם צאן אביה. כשראה יעקב את רחל ואת הצאן, הוא ניגש, "ויגל" — גלגל והזיז לבדו — את האבן מעל פי הבאר, והשקה את הצאן. שלוש פעמים חוזר הפסוק על "אחי אמו". האור החיים מסביר: כל מה שעשה יעקב כאן, עשה לכבוד אמו, כי אלה בני משפחתה. ועוד: אדם זר שעושה חסד עם נערה עלול להיחשד, ולכן יעקב אמר בפיו את הטעם — זו בת לבן אחי אמי, וזה צאן לבן אחי אמי.
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל • כְּאָדָם שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הַפְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכֹּחוֹ גָּדוֹל (בראשית רבה).
ביאור רש"י:
"ויגש יעקב ויגל" — הרועים אמרו שאין בכוחם להזיז את האבן עד שכולם נאספים, ואילו יעקב גלל אותה לבדו. איך? רש"י: בלי מאמץ, כמו מי שמוציא פקק מפי צלוחית (בקבוקון קטן). התורה מספרת זאת כדי להודיע שכוחו של יעקב היה גדול. המקור הוא בבראשית רבה (ע, יב), בשם רבי יוחנן.
מדרש: בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) מסופר, בערך: יעקב גלל את האבן כגיבור, והבאר עלתה ושפעה מים החוצה. הרועים ראו ותמהו, כי כולם יחד לא יכלו לגלול אותה. בתרגום יונתן (כאן, וגם על כח, י) נוסף: יעקב גלגל את האבן בזרוע אחת, המים עלו לקראתו, והבאר המשיכה לשפוע כל עשרים השנים שהיה בחרן. זה אחד מחמשת הנסים שנעשו ליעקב כשיצא מבאר שבע: השמש שקעה לפני זמנה, האבנים שסידר סביב ראשו נעשו אבן אחת, האבן שעל פי הבאר, הבאר שעלתה לקראתו, וקפיצת הדרך לחרן.
בראשית פרק כ״ט פסוק י״א
(יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַֽעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ:
ביאור הפסוק: יעקב נישק את רחל, קרובתו, ומיד "נשא את קולו ויבך" — בכה בקול רם. זה רגע של שמחה: הוא הגיע למשפחת אמו, ופגש את מי שתהיה אשתו. דווקא ברגע הזה הוא בוכה, ורש"י מסביר למה.
וַיֵּבְךְּ • לְפִי שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ לִקְבוּרָה. דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁבָּא בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת. אָמַר: 'אֱלִיעֶזֶר, עֶבֶד אֲבִי אַבָּא, הָיוּ בְּיָדָיו נְזָמִים וּצְמִידִים וּמִגְדָּנוֹת, וַאֲנִי אֵין בְּיָדִי כְּלוּם'. לְפִי שֶׁרָדַף אֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו בְּמִצְוַת אָבִיו אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ, וּלְפִי שֶׁגָּדַל אֱלִיפַז בְּחֵיקוֹ שֶׁל יִצְחָק, מָשַׁךְ יָדוֹ. אָמַר לוֹ: 'מָה אֶעֱשֶׂה לַצִּוּוּי שֶׁל אַבָּא'? אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: 'טֹל מַה שֶּׁבְּיָדִי, וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת'.
ביאור רש"י:
"ויבך" — רש"י נותן שתי סיבות לבכי.
הראשונה: ברוח הקודש ראה יעקב שרחל לא תיקבר איתו. וכך היה: רחל מתה בדרך, בלידת בנימין, ונקברה "בדרך אפרתה הוא בית לחם" (לה, יט), ויעקב נקבר במערת המכפלה, שבה קבר את לאה (מט, לא: "ושמה קברתי את לאה").
השנייה, "דבר אחר": הוא בא בידיים ריקות. אליעזר, "עבד אבי אבא" (עבדו של אברהם, סבו של יעקב), כשבא לקחת את רבקה הביא נזם זהב (תכשיט לאף) וצמידים (כד, כב), ו"מגדנת" — מתנות יקרות — לאחיה ולאמה (כד, נג). ואני, נכדו של אברהם, בא לאשתי בלי כלום.
ולמה בא בלי כלום? אחרי שיעקב לקח את הברכות אמר עשו "ואהרגה את יעקב אחי" (כז, מא), ושלח את בנו אליפז לרדוף אחריו ולהרוג אותו. אליפז השיג אותו, אבל הוא גדל "בחיקו של יצחק" — סבו גידל וחינך אותו — ולכן משך את ידו ולא הרג. אליפז שאל: מה אעשה עם הציווי של אבא? ענה יעקב: קח את כל מה שיש לי, ו"העני חשוב כמת". כך אליפז קיים כביכול את ציווי אביו, ויעקב נשאר חי, אבל עני.
מהגמרא: בנדרים סד, ב שנו, בערך: ארבעה נחשבים כמתים — עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים. על העני לומדים מ"כי מתו כל האנשים" (שמות ד, יט), שנאמר על דתן ואבירם: הם היו בחיים, אבל ירדו מנכסיהם.
הרד"ק מפרש לפי הפשט אחרת: זו בכיה של שמחה, מרוב אהבה, כמו שהלב הומה ברגע גדול.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יב): "כל נשיקה לתפלות בר מן תלת" — כל נשיקה היא דבר של הבל, חוץ משלוש: נשיקה של גדולה (שמואל נישק את שאול כשמשח אותו למלך), של "פרקים" — פגישה אחרי פרידה ארוכה (אהרן נישק את משה בהר האלוקים), ושל פרישות — פרידה (ערפה נישקה את נעמי). רבי תנחומא הוסיף נשיקה של קרובים: "וישק יעקב לרחל", שהיתה קרובתו. שם גם מקור הסיבה הראשונה של רש"י: כשאמרה רחל ללאה (ל, טו) "לכן ישכב עמך הלילה", רמזה, בערך: עמך הוא ישכב בקבר, ולא עמי. ושם סיבה נוספת לבכי: יעקב ראה שאנשי המקום מתלחשים על שנישק אותה — "מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה" — כי מאז המבול גדרו אנשי המזרח את עצמם מעריות.
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ב
(יב) וַיַּגֵּ֨ד יַֽעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ:
ביאור הפסוק: יעקב סיפר לרחל מי הוא: "אחי אביה" ו"בן רבקה". רחל רצה וסיפרה לאביה. אבל יעקב אינו אחיו של לבן, אלא בן אחותו: רבקה, אמו של יעקב, היא אחות לבן. ועוד: אם הוא בן רבקה, ממילא הוא קרוב של לבן — למה לומר את שניהם? רש"י מתרץ.
כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא • קָרוֹב לְאָבִיהָ, כְּמוֹ: (לעיל יג) "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". וּמִדְרָשׁוֹ: 'אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָּא, גַּם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת, וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶּן רִבְקָה, אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה'.
וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ • (ב"ר) לְפִי שֶׁאִמָּהּ מֵתָה, וְלֹא הָיָה לָהּ לְהַגִּיד אֶלָּא לוֹ.
ביאור רש"י:
"כי אחי אביה הוא" — רש"י נותן שני פירושים.
בפשט: "אח" בלשון התורה הוא גם קרוב משפחה. כך אמר אברהם ללוט, שהיה בן אחיו, "כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח).
ובמדרש: יעקב התכוון באמת ל"אח" — אח בדרכיו. אם לבן ינסה לרמות אותו, הוא יודע לעמוד מולו כמו אח, באותה חכמה; ואם לבן ינהג ביושר, יעקב ינהג ביושר, כי הוא בנה של רבקה, אחותו הישרה של לבן. כך שני חלקי הדברים נחוצים: "אחי אביה" ו"בן רבקה" הם שתי תשובות, לשני מצבים.
מהגמרא: במגילה יג, ב (וגם בבבא בתרא קכג, א) מסופר מה קדם למשפט הזה, בערך: יעקב שאל את רחל: תינשאי לי? אמרה: כן, אבל אבא רמאי, ולא תוכל לו. אמר לה: "אחיו אנא ברמאות" — אני אחיו ברמאות. שאלה: וכי מותר לצדיקים להשתמש ברמאות? ענה: כן, "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (תהלים יח, כז) — עם הישר נוהגים ביושר, ועם העקום מתחכמים. שאל: ומה תהיה הרמאות? אמרה: יש לי אחות גדולה ממני, והוא לא ישיא אותי לפניה. מסר לה יעקב סימנים, שבהם יכיר שהיא רחל. בליל החתונה, כשהכניסו את לאה, אמרה רחל: "השתא מיכספא אחתאי" — עכשיו אחותי תתבייש — ומסרה ללאה את הסימנים. לכן "ויהי בבקר והנה היא לאה" (כט, כה): רק בבוקר גילה יעקב. בשכר הצניעות הזו, שרחל לא גילתה לאיש, זכתה שיצא ממנה שאול המלך.
"ותגד לאביה" — רבקה, כשפגשה את אליעזר, רצה "ותגד לבית אמה" (כד, כח), כי נערה רגילה לספר לאמה. רחל סיפרה לאביה, כי אמה כבר מתה, ולא היה לה למי לספר אלא לו. כך בבראשית רבה (ע, יג): "לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה", ורחל — "שמתה אמה". הרמב"ן מוסיף פירוש לפי הפשט: היא רצה לבשר לאביה, כדי שיצא לקראת קרובו ויכבד אותו; לאמה לא היה מה לעשות לאורח.
המסר: רחל ויתרה בשקט על מה שהובטח לה, רק כדי שאחותה לא תתבייש, וזכתה בזה למלכות לדורות.
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ג
(יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַֽעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
ביאור הפסוק: "שמע יעקב" — השמועה על יעקב, בן אחותו של לבן, שהגיע. לבן רץ לקראתו, חיבק ונישק אותו והביא אותו לביתו, ויעקב סיפר ללבן "את כל הדברים האלה". לבן כבר רץ פעם כך, לפני שנים רבות: אל אליעזר עבד אברהם, מיד אחרי שראה את הנזם והצמידים על ידי אחותו רבקה (כד, כט–ל). רש"י מסביר שגם עכשיו הריצה, החיבוק והנשיקה באו מאותה סיבה.
וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ • (ב"ר) כְּסָבוּר, מָמוֹן הוּא טָעוּן, שֶׁהֲרֵי עֶבֶד הַבַּיִת בָּא לְכָאן בַּעֲשָׂרָה גְּמַלִּים טְעוּנִים.
וַיְחַבֶּק • כְּשֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ כְּלוּם, אָמַר: 'שֶׁמָּא זְהוּבִים הֵבִיא וְהִנָּם בְּחֵיקוֹ' (ב"ר).
וַיְנַשֶּׁק לוֹ • אָמַר: 'שֶׁמָּא מַרְגָּלִיּוֹת הֵבִיא וְהֵם בְּפִיו' (ב"ר).
וַיְסַפֵּר לְלָבָן • שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא מִתּוֹךְ אֹנֶס אָחִיו וְשֶׁנָּטְלוּ מָמוֹנוֹ מִמֶּנּוּ.
ביאור רש"י:
"וירץ לקראתו" — לבן, אדם מבוגר ובעל בית, רץ אל אורח צעיר. למה? הוא חשב שיעקב בא "טעון" ממון. אליעזר היה רק "עבד הבית", ובכל זאת בא עם עשרה גמלים טעונים ("ויקח העבד עשרה גמלים... וכל טוב אדניו בידו", כד, י). בן המשפחה עצמו, חשב לבן, בוודאי מביא יותר.
"ויחבק" — כשראה שאין עם יעקב כלום, לא גמלים ולא משא, חשב: שמא הביא זהובים (מטבעות זהב) והם "בחיקו" — בקפל הבגד שעל החזה, שבו נהגו לשמור דברים. לכן חיבק אותו: כדי למשש אם יש שם זהב.
"וינשק לו" — גם בחיק לא מצא כלום. חשב: שמא הביא מרגליות (אבנים טובות) והסתיר אותן בפיו. לכן נישק אותו — כדי לבדוק.
"ויספר ללבן" — מה הם "כל הדברים האלה"? ההסבר למה בא בידיים ריקות: הוא בא לחרן רק מתוך "אונס אחיו" — ברח מעשו, שרצה להרגו — ו"שנטלו ממונו ממנו": אליפז לקח ממנו הכל, כמו שרש"י הביא בפסוק יא.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יג) לבן חושב, בערך: אליעזר היה "פסול הבית" (הפחות שבאנשי הבית) ובא עם עשרה גמלים; זה, האהוב שבבית, על אחת כמה וכמה. כשלא ראה אפילו תרמיל — חיבק אותו, לחפש דינרים בחגורתו; לא מצא — נישק אותו, לחפש מרגליות בפיו. אמר לו יעקב: מה אתה חושב, שבאתי טעון ממון? "לא אתית טעין אלא מלין" — לא באתי טעון אלא מילים. וזהו "ויספר ללבן". ובפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) נאמר, בערך, שלבן שמע גם על כוח הגבורה שהראה יעקב בבאר, ולכן רץ לנשק ולחבק אותו.
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ד
(יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים:
ביאור הפסוק: אחרי שיעקב סיפר הכל, אמר לו לבן: "אך עצמי ובשרי אתה" — אתה קרוב שלי, בשר מבשרי (כמו שאמר אדם על חוה "עצם מעצמי ובשר מבשרי", ב, כג). ויעקב ישב אצל לבן "חדש ימים" — חודש שלם. המילה "אך" מצמצמת ("רק", "אבל"), ומכאן לומד רש"י שבדברי לבן יש הסתייגות.
אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי • מֵעַתָּה אֵין לִי לְאָסְפְּךָ הַבַּיְתָה, הוֹאִיל וְאֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי קוּרְבָה אֲטַפֵּל בְּךָ חֹדֶשׁ יָמִים וְכֵן עָשָׂה, וְאַף זוֹ לֹא לְחִנָּם, שֶׁהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ.
ביאור רש"י:
"אך עצמי ובשרי" — לבן אומר: אחרי מה שסיפרת לי, שאין בידך כלום, אין לי סיבה "לאספך הביתה" — לקבל אותך לביתי כבן בית קבוע. רק בגלל הקרבה — "אך עצמי ובשרי" — "אטפל בך" (אחזיק אותך ואדאג לך) חודש ימים. "וכן עשה": זה סוף הפסוק, "וישב עמו חדש ימים". "ואף זו לא לחנם": גם את החודש הזה לא נתן לבן בחינם, כי יעקב רעה את צאנו כל אותו זמן. רש"י לומד זאת מהפסוק הבא, שבו לבן אומר "הכי אחי אתה ועבדתני חנם": יעקב כבר עבד אצלו, ומעתה לבן מציע לשלם לו.
ההבדל בולט מול קבלת הפנים של אליעזר: לו, שבא עם עשרה גמלים, אמר לבן "בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית" (כד, לא). ליעקב, שבא בלי כלום, הוא קוצב חודש.
הרד"ק מפרש "אך" אחרת: "באמת", כמו "אך טוב לישראל אלהים" (תהלים עג, א). לפי פירושו לבן מרגיע את יעקב: אל תדאג שיצאת מבית אביך, אצלי לא יחסר לך דבר.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יד) לבן אומר ליעקב, בערך: חשבתי להמליך אותך עליי, ועכשיו שאין לך כלום — "אך עצמי ובשרי אתה". ועל "וישב עמו חדש ימים" אמר רבי אמי: "למדתך תורה דרך ארץ, עד היכן צריך אדם להטפל בקרוביו, עד חדש ימים" — קרוב שבא לגור אצלך, מארחים אותו חודש.
בראשית פרק כ״ט פסוק ט״ו
(טו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב הֲכִֽי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַֽעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ:
ביאור הפסוק: יעקב גר אצל לבן "חדש ימים" (פסוק יד), ובחודש הזה רעה את צאנו. עכשיו לבן פונה אליו: "הכי אחי אתה" — וכי מפני שאתה "אחי", כלומר קרוב משפחה שלי (יעקב הוא בן רבקה, אחות לבן), "ועבדתני חנם" — תעבוד אצלי בלי תשלום? "הגידה לי מה משכרתך" — אמור לי מה יהיה שכרך ("משכֹּרת" = שכר עבודה). לבן מציג את עצמו כקרוב הגון שאינו רוצה לנצל את יעקב; המדרש שלהלן מגלה מה היה בלבו.
הֲכִי־אָחִי אַתָּה • לְשׁוֹן תֵּמַהּ: 'וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁאָחִי אַתָּה, תַּעַבְדֵנִי חִנָּם'?.
וַעֲבַדְתַּנִי • כְּמוֹ 'וְתַעַבְדֵנִי', וְכֵן כָּל תֵּבָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן עָבָר, הוֹסֵיף וָי"ו בְּרֹאשָׁהּ, וְהִיא הוֹפֶכֶת הַתֵּבָה לְהַבָּא.
ביאור רש"י:
"הכי אחי אתה" — אפשר היה לקרוא את המילים כקביעה: "כי אחי אתה" = מפני שאתה אחי, ולכן תעבוד בחינם. אבל קביעה כזאת אינה מתאימה לסוף הפסוק, "הגידה לי מה משכרתך". לכן רש"י אומר שזו "לשון תמה" — שאלה של פליאה, שהתשובה עליה ברורה: לא. הה"א שבראש "הֲכִי" היא ה"א השאלה, ו"כי" פירושו "מפני ש": וכי בגלל שאתה קרוב שלי תעבוד אצלי בחינם? ודאי שלא — ולכן אמור לי כמה אתה רוצה. באותה דרך מפרש רש"י את דברי עשו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" (כז, לו), ושם הוא כותב: "לשון תמה הוא, כמו הכי אחי אתה" — וכי לכן נקרא שמו יעקב, כי סופו לעקוב (לרמות) אותי?
"ועבדתני" — "עֲבַדְתַּנִי" היא לשון עבר: עבדת אותי. אבל לבן שואל על העתיד — אם יעקב ימשיך לעבוד אצלו בחינם. רש"י: המילה היא כמו "ותעבדני", לשון עתיד. והכלל: כשנוספת ו' בראש מילה בלשון עבר, הו' "הופכת" אותה לעתיד. למשל "אָהַבְתָּ" = אהבת, ו"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ה) = ותאהב. כך "ועבדתני" = ותעבוד אותי. הו' כאן מנוקדת בפתח רק בגלל החטף שתחת העי"ן, ואין היא כמו הו' של "וַיֹּאמֶר", שהופכת עתיד לעבר.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יד) שואלים, בערך: "ועבדתני חנם" — אפשר שלבן באמת דאג שיעקב לא יעבוד בחינם? אלא כך היה דרכו: פועל ששכרו עשרה מטבעות — נתן לו חמישה, ועל עבודה ששווה שישה — נתן שלושה. כלומר, לבן לא התכוון לשלם שכר הוגן. ויעקב ענה לו: מה אתה חושב, שבאתי לבקש ממך ממון? לא באתי אלא בשביל שתי הבנות.
בראשית פרק כ״ט פסוק ט״ז
(טז) וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל:
ביאור הפסוק: לפני שיעקב עונה מה שכרו, התורה מציגה את שתי בנות לבן, כי תשובתו (פסוק יח) תהיה שיעבוד בשביל רחל. "הגדולה" היא הבכירה בגיל — לאה, ו"הקטנה" היא הצעירה — רחל, שיעקב כבר פגש ליד הבאר (פסוקים ט–יב). ההדגשה של מי גדולה ומי קטנה חשובה להמשך: בפסוק הבא רש"י מביא שהכל אמרו "הגדולה לגדול והקטנה לקטן", ובסוף הסיפור לבן יטען "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (פסוק כו).
מדרש: בבראשית רבה (ע, טו) נאמר, בערך: "וללבן שתי בנות" — כשתי קורות (קורות עץ ארוכות) הנמשכות מסוף העולם ועד סופו. מכל אחת מהן יצאו אלופים (ראשי שבטים), מלכים, הורגי אריות, נביאים, שופטים, כובשי ארצות ומחלקי ארצות; ולכל אחת ניתנו שני לילות של נס: ללאה ליל פרעה (יציאת מצרים, על ידי משה ואהרן משבט לוי) וליל סנחריב (שמחנהו הוכה בלילה בימי חזקיהו משבט יהודה), ולרחל ליל גדעון (משבט מנשה) וליל מרדכי (משבט בנימין) — "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". ועל "שם הגדולה... ושם הקטנה" דורש המדרש: לאה "גדולה במתנותיה" — ממנה כהונה לעולם (משבט לוי) ומלכות לעולם (בית דוד משבט יהודה); רחל "קטנה במתנותיה" — מה שיצא ממנה היה לשעה: גדולת יוסף, מלכות שאול, והמשכן בשילה שבנחלת אפרים, שעליו נאמר "וימאס באהל יוסף" (תהלים עח, סז).
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ז
(יז) וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה:
ביאור הפסוק: התורה מתארת את שתי הבנות. "ועיני לאה רכות" — עיניה היו רכות, כלומר חלשות ודומעות; ורחל הייתה "יפת תאר ויפת מראה" — יפה גם בצורת פניה וגם בזיו פניה. רש"י מסביר למה התורה מספרת על עיני לאה, ומה ההבדל בין "תאר" ל"מראה".
רַכּוֹת • (ב"ב קכג) שֶׁהָיְתָה סְבוּרָה לַעֲלוֹת בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו - וּבָכְתָה, שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: 'שְׁנֵי בָּנִים לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָּנוֹת לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן'.
תֹּאַר • הוּא צוּרַת הַפַּרְצוּף, לְשׁוֹן: (ישעיה מד) "יְתָאֲרֵהוּ בַּשֶּׂרֶד", קונפא"ס בְּלַעַ"ז.
מַרְאֶה • הוּא זִיו קְלַסְתֵּר.
ביאור רש"י:
"רכות" — קשה: למה התורה מספרת על חולשה בעיני לאה, אחת האמהות? התורה נזהרת מלדבר בגנות, ובוודאי בגנות צדיקים. רש"י: עיניה נעשו רכות מבכי. היא "הייתה סבורה" (חשבה) "לעלות בגורלו של עשו" — שתיפול בחלקו ותהיה אשתו, כמו בגורל שמחלק דבר בין שניים. מדוע חשבה כך? "הכל" — כל האנשים — אמרו שכך מתאים: לרבקה שני בנים וללבן שתי בנות, ולכן הבת הגדולה (לאה) לבן הגדול (עשו), והקטנה (רחל) לבן הקטן (יעקב). לאה ידעה מי הוא עשו, ובכתה שלא תינשא לו. כך "רכות" אינו גנאי אלא שבח: יראת השמים שלה, שלא רצתה להיקשר לרשע. "ב"ב קכג" — מקורו של רש"י: הגמרא בבבא בתרא דף קכג.
מהגמרא: בבבא בתרא (קכג, א) מביאה הגמרא את הדברים כדי להסביר איך "קדמתה לאה ברחמים" — איך זכתה לאה בתפילתה ללדת את הבכור לפני רחל. הגמרא שואלת: מה פירוש "רכות"? אם רכות ממש — "אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב... בגנות צדיקים דבר הכתוב?!" אפילו על בהמה טמאה כתבה התורה (ז, ח) "אשר איננה טהורה", שמונה אותיות יותר מן המילה "הטמאה", רק כדי לא לדבר בגנות. רבי אלעזר אומר: "שמתנותיה ארוכות" — הוא קורא "רכות" כמו "ארוכות": המתנות שניתנו לצאצאיה, כהונה ולויה משבט לוי ומלכות משבט יהודה, נמשכות לעולם. רב אומר: רכות ממש, "ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה": היא שמעה בפרשת דרכים (צומת, שבה עוברים אנשים ומדברים) שאומרים "גדולה לגדול וקטנה לקטן", וישבה שם ושאלה: הגדול, מה מעשיו? — "איש רע הוא, מלסטם בריות" (שודד אנשים). הקטן, מה מעשיו? — "איש תם יושב אהלים". ובכתה עד שנשרו ריסי עיניה. ועל זה נאמר אחר כך (כט, לא) "וירא ה' כי שנואה לאה": לא שהייתה שנואה ממש, אלא ה' ראה שמעשי עשו שנואים בעיניה, "ויפתח את רחמה".
מדרש: בבראשית רבה (ע, טז) מוסיף, בערך: היו אומרים "כך היו התנאים" (ההסכם בין המשפחות): הגדולה לגדול והקטנה לקטן; ולאה הייתה בוכה ומתפללת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. אמר רב הונא: "קשה היא התפלה" (חזקה התפילה) — היא ביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שלאה נישאה ליעקב לפני אחותה.
"תאר" — "יפת תאר" ו"יפת מראה" נשמעים כמו אותו דבר; למה שניהם? רש"י מבחין ביניהם: "תאר" הוא "צורת הפרצוף" — קווי הפנים, המבנה והיחס בין חלקיהם. הראיה מישעיה (מד, יג), בתיאור החרש שעושה פסל מעץ: "יתארהו בשרד" — הוא משרטט ומעצב את צורתו בכלי האומנות שלו; ובהמשך אותו פסוק "ובמחוגה יתארהו". מכאן המילה הלועזית שרש"י מביא: "קונפא"ס" (compas, בצרפתית עתיקה) — מחוגה, הכלי שבו משרטטים עיגולים וקווי מתאר. ("בלע"ז" = בלשון לועזית.) כלומר "תאר" הוא הצורה שאפשר לשרטט בקווים.
"מראה" — "זיו קלסתר": "קלסתר" (קלסתר פנים) הוא חזות הפנים, ו"זיו" הוא האור והברק שבהם. כלומר "מראה" הוא החן והאור שעל הפנים — צבען ורעננותן. יש מי שתווי פניו יפים אבל פניו חיוורות וכבויות, ויש להפך; רחל הייתה יפה בשניהם.
המסר: מה ש"הכל אומרים" שנגזר עליך אינו סוף פסוק — לאה לא השלימה עם זה, בכתה והתפללה, וזכתה ליעקב.
מדוע היו אומרים שלאה שייכת לעשו?
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (כט, יז)
שֶׁהָיְתָה סְבוּרָה לַעֲלוֹת בְּגוֹרָלוֹ שֶׁל עֵשָׂו וּבָכְתָה, שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים שְׁנֵי בָּנִים לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָנוֹת לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן (רש"י)
בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יֶשְׁנָם שְׁנֵי אֳפָנִים כְּלָלִיִּים: א. עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, שֶׁעֲבוֹדָתָם בָּעוֹלָם הִיא בַּקְדֻשָּׁה בִּלְבַד, בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. ב. עֲבוֹדַת בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה, שֶׁעֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ רַק לְמִי שֶׁחָטָא וּפָגַם וְעָבַר אֶת הַדֶּרֶךְ, אֶלָּא הִיא סֵדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדַת ה', וְשַׁיֶּכֶת גַּם לְמִי שֶׁלֹּא חָטָא. וַעֲבוֹדָתָם הִיא לַהֲפֹךְ אֶת הָרַע לְטוֹב, וּבְאֹפֶן כְּלָלִי יוֹתֵר - לְהַעֲלוֹת אֶת הַחוֹל לְקֹדֶשׁ.
וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁזֶּהוּ הַהֶבְדֵּל בֵּין אוֹפַנֵּי עֲבוֹדָתָן שֶׁל רָחֵל וְלֵאָה: רָחֵל הָיְתָה "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה", כְּלוֹמַר שֶׁעֲבוֹדָתָהּ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵין בָּהֶם מוּם אֶלָּא הֵם שְׁלֵמִים בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת; וְאִלּוּ עֲבוֹדָתָהּ שֶׁל לֵאָה הָיְתָה בִּבְכִיָּה ("וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת"), שֶׁהִיא מִדַּרְכֵי עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה.
וְעַל־פִּי־זֶה יוּבַן הַטַּעַם "שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים כו' הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן": לֵאָה, שֶׁעֲבוֹדָתָהּ הִיא עֲבוֹדַת בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה - תִּנָּשֵׂא לְעֵשָׂו, כְּדֵי לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב; מַה שֶׁאֵין כֵּן רָחֵל, שֶׁעֲבוֹדָתָהּ הִיא עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים - הֲרֵי הִיא קְשׁוּרָה לַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁעִקַּר עֲבוֹדָתוֹ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", כְּלוֹמַר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ הָיְתָה בִּתְחוּם הַקְּדֻשָּׁה עַצְמָהּ, וְלֹא בְּהַעֲלָאַת הַדְּבָרִים שֶׁמִּחוּץ לִתְחוּם הַקְּדֻשָּׁה.
וְלָכֵן נֶאֱמַר "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל", כִּי עִקַּר עִנְיָנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הוּא עֲבוֹדָתָהּ שֶׁל רָחֵל – עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ה ע' 152)
תניא
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, אַף אִם מַשִּׂיג הַמְּצִיאוּת לֹא עָדִיף מִצַּד עַצְמוֹ כְּלִמּוּד הַמִּצְוֹת, שֶׁמַּשִּׂיג וְתוֹפֵס הַמָּהוּת,
פירוש: לפני כן נאמר שהלומד את הלכות האתרוג תופס את האתרוג עצמו. עכשיו עובר אדמו"ר הזקן לסוג אחר של לימוד: "סדר ההשתלשלות". המילה באה מ"שלשלת": האור האלוקי יורד מדרגה לדרגה, וכל דרגה מולידה את זו שתחתיה, כמו טבעות בשלשלת. לומדים שם על עשר הספירות, המדות שבהן ה' מתגלה ופועל (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה וכו'), ועל ארבעת העולמות. העליון הוא אצילות, שבו האלקות גלויה וכל מה שבו מיוחד עם ה'. תחתיו בריאה, יצירה ועשיה (בקיצור בי"ע), עולמות שבהם הנבראים מרגישים את עצמם כמציאות נפרדת; ובעשיה נמצא גם העולם הגשמי שלנו. לומדים גם על המלאכים (שרפים בבריאה, חיות ביצירה, אופנים בעשיה), ועל ה"פרצופים" של אצילות: מבנים שלמים שבהם כמה ספירות פועלות יחד. למשל "זעיר אנפין" (בארמית: "פנים קטנות") הוא שש המדות של אצילות, מחסד עד יסוד, כיחידה אחת.
בכל אלה האדם משיג רק "מציאות" ולא "מהות". השגת מהות היא לדעת מה הדבר עצמו: את האתרוג אני רואה וממשש ויודע מה הוא. השגת מציאות היא לדעת רק שהדבר קיים, מה מקומו ומה הוא פועל, בלי לדעת מה הוא בעצמו. כך אדם יודע שיש בו נשמה, כי הוא חי וחושב, ואינו יודע מה היא הנשמה.
"אף אם משיג המציאות" — אפילו כשהוא מבין היטב את מציאות המדרגות, הלימוד הזה "לא עדיף מצד עצמו", מצד הלימוד עצמו, "כלמוד המצות", לימוד ההלכות, "שמשיג ותופס המהות". ההלכות עוסקות בדברים גשמיים, כמו אתרוג, סוכה או שור שנגח, ואותם האדם מכיר עד הסוף. וההלכה היא חכמת ה' שירדה והתלבשה בדברים האלה, ולכן המבין הלכה תופס את חכמת ה' עצמה. בתניא פרק ה מבואר: "השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל". השכל "מקיף" את ההלכה, אוחז אותה מכל צדדיה, וההלכה "מוקפת" בתוכו; וגם שכלו מלובש בה. ושם: "והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו". המילים "מצד עצמו" משאירות מקום למעלה אחרת, מצד מה שהלימוד מביא.
וּמַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם בְּפֹעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זֹאת הַתּוֹרָה כוּ'".
פירוש: ללימוד ההלכות יש מעלה נוספת: "ומעלה עליו", הכתוב מחשיב לו, "כאילו קיים" את המצוה "בפועל ממש". הלומד הלכות אתרוג נחשב כמי שנטל אתרוג. המקור: "זאת התורה כו'" — הפסוק בפרשת צו (ויקרא ז, לז): "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". בגמרא (מנחות קי, א) דורש ריש לקיש את הפסוק: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, ואשם". ושם עוד, רבי יצחק: "כל העוסק בתורת חטאת – כאילו הקריב חטאת". ורבי יוחנן אומר שם על תלמידי חכמים העוסקים בהלכות העבודה: "מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם".
אֶלָּא שֶׁיְּדִיעַת הַמְּצִיאוּת מֵהַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הִיא גַּם־כֵּן מִצְוָה רָמָה וְנִשָּׂאָה, וְאַדְּרַבָּה עוֹלָה עַל כֻּלָּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כוּ'", "דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ כוּ'", וּמְבִיאָה לְ"לֵב שָׁלֵם" כוּ', שֶׁהוּא הָעִקָּר,
פירוש: "אלא" — ועם כל זה, הידיעה שיש מדרגות ועולמות כאלה, ואיך האור יורד דרכם, "היא גם כן מצוה": התורה מצווה עליה, והיא איננה רק השכלה. והיא "רמה ונשאה", גבוהה ומרוממת, "ואדרבה עולה על כולנה", על כל שאר המצוות ועל לימוד ההלכות. הלשון לקוחה מ"אשת חיל" (משלי לא, כט): "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה".
המצוה כתובה בפרשת ואתחנן (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". לא די באמונה; צריך "לדעת", להבין בשכל, ולהשיב את הידיעה אל הלב. הלומד את סדר ההשתלשלות רואה איך בכל המדרגות, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", הכל מקבל חיות מה' ובטל אליו, ו"אין עוד". וכן "דע את אלקי אביך" — דברי דוד המלך לשלמה בנו (דברי הימים א כח, ט): "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". גם כאן הציווי הוא לדעת את ה'.
אבל לפני כן נאמר שמצד עצמו הלימוד הזה אינו עדיף. איך הוא "עולה על כולנה"? התשובה: מפני מה שהוא מביא. "ומביאה ל'לב שלם'": הפסוק עצמו ממשיך מ"דע את אלקי אביך" אל "ועבדהו בלב שלם"; הידיעה מביאה לעבודה בלב שלם. לפי מה שמבואר בלקוטי תורה (ויקרא, ביאור ד"ה "ולא תשבית"), הכוונה שהידיעה מביאה ליראת ה'. והיראה היא תכלית כל המצוות, כמו שכתוב (דברים ו, כד): "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו". לכן "שהוא העיקר": הלב השלם והיראה הם המטרה של כל המצוות. איך ידיעה מביאה ליראה? הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה ב, ב) שהמתבונן בבריאה הגדולה ובחכמה שבה "מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה". כך הלומד כמה עצומים העולמות והמלאכים, ושכולם בטלים לפני ה', מתמלא יראה.
וְהַשָּׂגַת הַמְּצִיאוּת³³ הוּא לְהַפְשִׁיט מִגַּשְׁמִיּוּת כוּ'.
פירוש: ועוד תועלת בהשגת המציאות: היא באה "להפשיט מגשמיות", לנקות את ההבנה מן הדמיון הגשמי. בלי לימוד, אדם מצייר לעצמו את העולמות העליונים, את המלאכים ואפילו את ה' בצורות גשמיות: כסא, כנפיים, אש, מקום "למעלה". הלימוד של סדר ההשתלשלות מלמד מה פירוש הדברים ברוחניות, ובונה בשכל ציור של דבר רוחני, נקי מגשמיות.
בפשטות: הרבי מסביר מדוע אדמו"ר הזקן אומר כאן "והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות". באתרוג, גם הידיעה על מציאותו היא צעד בדרך אל מהותו: האתרוג נמצא בעולם העשיה הגשמי, ולכן ההשגה בו היא השגה בגשמיות, וממילא גם השגת מהות. בסדר ההשתלשלות זה הפוך: הידיעה על מציאות המדרגות לא רק שאינה מביאה להשגה גשמית, וממילא גם לא להשגת מהות, אלא כל ענינה להפשיט את הגשמיות, ועמה גם את האופן של השגת מהות, שאפשרי רק בדבר גשמי. לכן המשפט הזה שייך דווקא כאן: הוא מגדיר את השגת המציאות כהשגה מסוג אחר, ולא כהשגה פחותה מהשגת מהות.
רַק שֶׁזּוֹ הִיא מִצְוָה אַחַת מִתַּרְיַ"ג, וְהָאָדָם צָרִיךְ לְקַיֵּם כָּל תַּרְיַ"ג, לְפִי שֶׁהֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמָּהוּת דְּחִיצוֹנִית דְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת,
פירוש: "רק" — כאן בא הגבול של המעלה הזאת: "שזו", מצות הידיעה, "היא מצוה אחת מתרי"ג", אחת מ־613 המצוות, "והאדם צריך לקיים כל תרי"ג". גדולתה אינה פוטרת משאר המצוות. והטעם: "לפי שהן", המצוות, "השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצילות".
בכל ספירה יש "אור" ו"כלי". האור הוא הגילוי האלוקי; הכלי הוא הצורה והמידה שמחזיקה את האור ונותנת לו אופן, כמו כלי שנותן צורה למים שבתוכו. באצילות גם הכלים הם אלקות. לכלי יש "פנימיות", הצד שמתאחד עם האור, ו"חיצוניות", הצד שפונה החוצה, אל מה שלמטה ממנו. המצוות יורדות מן החיצוניות של הכלים, אבל לא כהארה בלבד: "המהות" עצמה של חיצוניות הכלים יורדת בהשתלשלות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהיא מתלבשת בדבר הגשמי שבו עושים את המצוה, כמו האתרוג. לכן כל מצוה ממשיכה לעולם אלקות ממש, מה שהידיעה, שהיא השגת מציאות בלבד, אינה עושה.
לְכָךְ צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת בְּלִמּוּד כָּל הַתַּרְיַ"ג וְקִיּוּמָן בְּפֹעַל מַמָּשׁ בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהֵן בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְבָרֵר בֵּרוּרִין אֲשֶׁר שָׁם.
פירוש: "לכך", לכן, "צריך להרבות בלמוד כל התרי"ג", ללמוד הרבה את ההלכות של כל המצוות, "וקיומן בפועל ממש". הלימוד והמעשה הולכים יחד, כמו שאמרו בגמרא (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
הקיום הוא "במחשבה דבור ומעשה", שלושת ה"לבושים" של הנפש, הדרכים שבהן היא פועלת כלפי חוץ: המחשבה (העיון בתורה והכוונה), הדיבור (לימוד בקול, ברכה, תפלה) והמעשה (נטילת האתרוג, הנחת תפילין, נתינת צדקה). "שהן בריאה יצירה עשיה": שלושת הלבושים מקבילים לשלושת העולמות שמתחת לאצילות. המחשבה כנגד בריאה, הדיבור כנגד יצירה, והמעשה כנגד עשיה.
והמטרה: "לברר בירורין אשר שם", בעולמות האלה. "בירור" הוא הפרדת הטוב מן הרע. בעולמות בי"ע נפלו ניצוצות של קדושה, והם מעורבים בדברים שבעולם ומוסתרים בתוכם. כשיהודי לוקח דבר גשמי ועושה בו מצוה, או חושב ומדבר דברי תורה, הוא מוציא את הניצוץ מן ההסתר ומעלה אותו אל הקדושה. כל עולם מתברר בלבוש שמקביל לו: מה שבבריאה במחשבה, מה שביצירה בדיבור, ומה שבעשיה במעשה. והבירור הזה הוא המטרה שבשבילה נבראה כל שלשלת העולמות, ולכן הוא נעשה דווקא בכל המצוות, בפועל.
רמב״ם — פרק אחד ליום
א
הָאוֹכֵל (=לגבי איסור שתיית דם הרמב"ם משתמש בלשון 'אכילה', מכיוון שגם בתורה איסור זה הוגדר כ'אכילה') כַּזַּיִת מִן הַדָּם - בְּמֵזִיד, חַיָּב כָּרֵת; בְּשׁוֹגֵג, מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה (=חטאת שקורבנה קבוע ואינו משתנה לפי האדם החוטא). וְדָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בִּלְבַד, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין - שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה"; וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ .. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר". אֲבָל דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְדַם הָאָדָם - אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם; לְפִיכָךְ, דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים, מֻתָּר לְאָכְלוֹ; וַאֲפִלּוּ כִּנְּסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ, מֻתָּר. וְדַם חֲגָבִים וְדָגִים טְמֵאִים - אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּמְצִית גּוּפָן, כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה; וְדַם שְׁרָצִים כִּבְשָׂרָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
בפשטות: מי שאוכל או שותה דם בשיעור כזית (=כגודל זית, השיעור הרגיל באיסורי אכילה): אם עשה זאת בכוונה — עונשו כרת (=עונש בידי שמים, שהנפש נכרתת); אם עשה בשגגה — מביא קרבן חטאת "קבועה": כבשה או שעירה, אותו קרבן לעשיר ולעני. האיסור הזה חל רק על דם של בהמה, חיה ועוף, בין מן המינים הטהורים ובין מן הטמאים. הפסוק מזכיר רק "עוף" ו"בהמה", אבל חיה כלולה ב"בהמה", שהרי בפרשת המאכלות התורה קוראת לאיל, לצבי וליחמור — שהם חיות — "בהמה". דם דגים, חגבים, שקצים ורמשים, ודם אדם — אינו בכלל איסור דם. ומכאן שלושה דינים:
- דם דגים וחגבים טהורים — מותר, אפילו אסף אותו בכלי ושתה.
- דם דגים וחגבים טמאים — אסור, אבל לא משום "דם": הדם הוא חלק מגופו של בעל החיים האסור, כמו חלב של בהמה טמאה, שאסור כמו הבהמה עצמה.
- דם שרצים — דינו כבשר השרץ.
הטעם: התורה אוסרת את הדם כי בו תלויה החיות של הבהמה והעוף: "כי נפש כל בשר דמו הוא" (ויקרא יז, יד).
למשל:
- מי ששתה בכוונה כזית מן הדם שנאסף בשחיטת פרה — חייב כרת. אם חשב שזה יין אדום — מביא חטאת (בזמן המקדש). אותו דין בדם של גמל (בהמה טמאה), של צבי (חיה) ושל עורב (עוף טמא).
- ניקה קרפיון ואסף את דמו בכוס — לפי הרמב"ם מותר לשתות אותו.
- דם של שפמנון, שאין לו קשקשים — אסור כמו השפמנון עצמו.
- דם עכבר — אסור כבשר העכבר; מי שאוכל ממנו כזית לוקה משום אכילת שרץ, לא משום דם (פרק ב).
מקור: בגמרא (כריתות כ, ב – כא, א) לומדים מן המילים "לעוף ולבהמה" שהאיסור הוא רק במה שדומה לעוף ולבהמה, ויוצאים ממנו דם אדם ("מהלכי שתים"), דם שרצים, דם דגים ודם חגבים.
ב
דַּם הָאָדָם - אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אִם פֵּרַשׁ [–יצא מהגוף]; וּמַכִּין עָלָיו מַכַּת מַרְדּוּת [–מלקות מדרבנן]. אֲבָל דַּם הַשִּׁנַּיִם, בּוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ נִמְנָע. הֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ בְּפַת וְיָצָא עָלֶיהָ דָּם - גּוֹרֵד [=מגרד] אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל, שֶׁהֲרֵי פֵּרַשׁ.
בפשטות: דם אדם אינו אסור מן התורה, אבל חכמים ("סופרים") אסרו אותו — ורק כשיצא מן הגוף. מי שאוכל אותו מקבל מכת מרדות: מלקות שבית הדין נותן למי שעובר על איסור של חכמים. דם שבין השיניים, שעדיין לא יצא מן הגוף — מותר לבלוע אותו, ואין צורך להימנע. אבל אם נשך פרוסת לחם ונשאר עליה דם מן השיניים — הדם כבר יצא מן הגוף, ולכן צריך לגרד אותו, ורק אחר כך לאכול את הלחם.
הטעם: מן התורה דם אדם מותר, כי הפסוק אמר רק "לעוף ולבהמה" (הלכה א). חכמים אסרו אותו משום מראית עין: מי שרואה אדם אוכל דם אינו יודע מאיזה דם הוא, ועלול ללמוד ממנו להקל גם בדם בהמה (כך מנומק בשולחן ערוך, יורה דעה סו, י). דם שבתוך הפה אף אחד אינו רואה, ולכן לא גזרו עליו.
למשל:
- החניכיים של אדם מדממות בזמן הארוחה — הוא בולע את הרוק עם הדם, ואינו צריך לחשוש.
- נשך תפוח וראה עליו כתם דם מן השיניים — מגרד את הכתם ואוכל את התפוח.
- דם שנטף מן האף על כריך — אסור לאכול אותו, ומי שאכל אותו בכוונה, בית הדין מכה אותו מכת מרדות.
מקור: בגמרא (כריתות כא, ב – כב, א) אמר רב ששת שבדם אדם אין שום איסור. הגמרא מקשה עליו מברייתא שאומרת "אסור", ומתרצת: הברייתא מדברת "דפירש" — כשיצא מן הגוף, ורב ששת — כשלא יצא, כמו שנאמר בברייתא אחרת: "דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר – גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ, שֶׁל בֵּין הַשִּׁינַּיִם – מוֹצְצוֹ וּבוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ".
ג
אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה [=דקירה] אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲדַמְדּוּמִית, וְעַל הַדָּם הַכָּנוּס [–הנמצא תמיד] בְּתוֹךְ הַלֵּב, וְעַל דַּם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ [=זורם בחזקה] וְיוֹצֵא (=איסור התורה הוא על הדם שחיי הבהמה תלויים בו ('דם יציאת הנפש')). אֲבָל הַדָּם הַשּׁוֹתֵת [=מטפטף] בִּתְחִלַּת הַקָּזָה, קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּחַ, וְדָם הַשּׁוֹתֵת בְּסוֹף הַקָּזָה, כְּשֶׁיַּתְחִיל הַדָּם לִפְסֹק - אֵין חַיָּבִין עָלָיו, וַהֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵבָרִים: שֶׁדַּם הַקִּלּוּחַ, הוּא הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.
בפשטות: כרת יש רק על "דם הנפש" — הדם שהחיים יוצאים איתו. והוא שלושה סוגים:
- דם שיוצא כשהבהמה נהרגת: בשחיטה, בנחירה (=הריגה בדקירה) או בהתזת הראש (=כריתת הראש בבת אחת) — כל זמן שהדם עדיין אדום.
- הדם שנמצא תמיד בתוך הלב.
- דם הקזה (=דם שמוציאים מן הווריד דרך חתך קטן, כפי שהיו עושים פעם לרפואה) — כל זמן שהוא מקלח, כלומר יוצא בזרם חזק.
אבל הטיפות הראשונות של ההקזה, שמטפטפות לפני שהזרם מתחיל, והטיפות האחרונות, כשהזרם נחלש ונפסק — אין עליהן כרת. דינן כדם האברים (הלכה ד): אסור, אבל בלי כרת.
הטעם: הרמב"ם עצמו נותן אותו: דם הקילוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו. כשהדם זורם בכוח, החיות של הבהמה יוצאת יחד איתו; טפטוף חלש בתחילה ובסוף אינו מוציא את החיים.
למשל:
- שחטו כבש, ומישהו אסף את הדם שזרם מן הצוואר ושתה ממנו כזית בכוונה — חייב כרת. וכן אם הרגו את הכבש בדקירה או בכריתת הראש.
- הקיזו דם לפרה ואספו אותו בשלוש כוסות: בראשונה הטיפות שלפני הזרם, בשנייה הזרם עצמו, בשלישית הטפטוף שבסוף. רק על כוס האמצעית חייבים כרת; על הראשונה והשלישית — כדם האברים.
מקור: המשנה (כריתות כ, ב) מונה בין הדמים שחייבים עליהם כרת "דם נחירה... דם הקזה שהנשמה יוצאה בו". ובגמרא (כב, א) נחלקו: רבי יוחנן אמר שדם ההקזה הזה הוא "כל זמן שמקלח", וריש לקיש אמר "מטיפה המשחרת ואילך" (=מן הרגע שהדם מתחיל להשחיר). הברייתא שם מוציאה במפורש את הראשון והאחרון "מפני שהוא שותת", והרמב"ם פוסק כרבי יוחנן.
ד
דַּם הַתַּמְצִית [שאין החיים תלויים בו] וְדַם הָאֵבָרִין - כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל, וְדַם הַכְּלָיוֹת, וְדַם בֵּיצִים [–של זכר], וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, וְדָם הַנִּמְצָא בַּכָּבֵד - אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אֲבָל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"; וּבְחִיּוּב כָּרֵת [–בלבד] הוּא אוֹמֵר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִיא" - אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.
בפשטות: יש דם שאין עליו כרת, אבל הוא אסור מן התורה, ומי שאוכל ממנו כזית לוקה (=מלקות של בית דין, על עבירת לאו). שני סוגים:
- דם התמצית — הדם שממשיך לנזול לאט אחרי שהזרם נגמר. החיים כבר אינם תלויים בו.
- דם האברים — הדם שספוג בתוך האיברים: בטחול, בכליות, באשכים, בכבד, וגם הדם שנשאב אל הלב ברגע השחיטה (לא הדם שנמצא בלב תמיד, שעליו יש כרת — הלכה ג).
הרמב"ם לומד זאת משני פסוקים. "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז) אוסר כל דם בלאו. אבל על הכרת התורה אומרת "כי נפש הבשר בדם היא" (ויקרא יז, יא) — הכרת היא רק על הדם שהנפש יוצאה בו, ולא על דם שנשאר בגוף אחרי שהחיים יצאו.
למשל:
- אכל כבד חי, בלי צלייה, ובלע כזית מן הדם שבתוכו — לוקה, אבל אינו חייב כרת.
- חתך כליה של פרה, אסף את הדם שנזל ממנה ושתה כזית — לוקה.
- אחרי השחיטה, כשהזרם כבר נגמר, טפטפו מן הצוואר טיפות אחרונות — מי ששתה מהן כזית לוקה, ואינו חייב כרת.
מקור: המשנה (כריתות כ, ב) אומרת: "דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו", ורבי יהודה חולק ומחייב כרת גם על דם התמצית. בברייתא (כא, ב) נאמר שדם הטחול, הלב, הכליות ודם אברים "הרי אלו בלא תעשה", ובחולין (עד, ב): "דם התמצית באזהרה" (=בלאו). הרמב"ם פוסק כחכמים ולא כרבי יהודה.
ה
הַשְּׁלִיל [=עובר] הַנִּמְצָא בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה, הֲרֵי דָּמוֹ כְּדַם הַיִּלּוֹד (=אפילו אם עדיין לא הושלמו ימי ההיריון). לְפִיכָךְ, הַדָּם הַנִּמְצָא כָּנוּס בְּתוֹךְ לִבּוֹ, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; אֲבָל שְׁאָר דָּמוֹ, הֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵבָרִין.
בפשטות: עובר שנמצא בתוך בהמה שחוטה — אף על פי שבשרו מותר בלי שחיטה משלו (שחיטת אמו מתירה אותו), דמו אינו מותר: הדם שלו הוא כמו דם של בהמה שכבר נולדה. זה נכון גם כשלא השלים את ימי ההיריון. לכן חלים עליו אותם דינים של הלכות ג–ד:
- הדם שכנוס בתוך הלב שלו — חייבים עליו כרת, כמו הדם שנמצא תמיד בלב של כל בהמה (הלכה ג).
- שאר הדם שבגופו — דינו כדם האברים (הלכה ד): מי שאוכל ממנו כזית לוקה, אבל אינו חייב כרת.
למשל:
- שחטו פרה ומצאו בה עגל, אפילו בחודש השביעי להריון. מי שאכל בכוונה כזית מן הדם שבלב העגל — חייב כרת.
- מי שאכל מבשר העגל בלי שהוציא ממנו את הדם, ובלע כזית מן הדם שבאיבריו — לוקה, ואינו חייב כרת.
מקור: בגמרא (חולין עד, ב) אמר רבי יוחנן על עובר שהותר בשחיטת אמו: "אף לדברי המתיר בחלבו – אוסר בדמו". כלומר: גם מי שסובר שהחֵלֶב (=השומן האסור) של העובר מותר, מודה שהדם שלו אסור.
ו
הַלֵּב, בֵּין לְצָלִי בֵּין [בבישול] לִקְדֵרָה - קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ. וְאִם בִּשֵּׁל הַלֵּב וְלֹא קְרָעוֹ - קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ, וּמֻתָּר (=מכיוון שבשר הלב רך ואינו יכול לבלוע את הדם שייצא בבישול, אך אם יבשל יחד עם הלב איברים אחרים הם ייאסרו); וְאִם לֹא קְרָעוֹ - אִם הָיָה בּוֹ כַּזַּיִת דָּם חַיָּב עָלָיו כָּרֵת.
בפשטות: בתוך חללי הלב נשאר דם. לכן, בין אם רוצים לצלות את הלב ובין אם לבשל אותו בקדרה, קודם קורעים אותו ומוציאים את הדם שבתוכו, ורק אחר כך מולחים אותו כמו כל בשר. אם בישלו את הלב בלי לקרוע אותו — קורעים אותו אחרי הבישול, והוא מותר, כי בשר הלב אינו בולע את הדם שבתוכו. אבל איבר אחר שהתבשל איתו באותה קדרה — בולע את הדם ונאסר. ואם לא קרעו את הלב כלל ואכלו אותו כמו שהוא — אם היה בתוכו כזית דם, חייב כרת, כי זה הדם הכנוס בלב (הלכה ג).
למשל:
- רוצה לצלות לב של פרה: חותך אותו, מוציא את הדם הקרוש שבחללים, מולח, ואחר כך צולה.
- בישל לב של פרה לבדו בקדרה, ושכח לקרוע אותו — קורע אותו אחרי הבישול, מוציא את הדם, והלב מותר. אם בישל איתו גם נתחי בשר — הבשר נאסר.
- אכל לב של פרה שלא נקרע כלל, ובתוכו כזית דם — חייב כרת.
מקור: במשנה (חולין קט, א): "הלב – קורעו ומוציא את דמו", ובברייתא (חולין קט, ב): "לא קרעו – קורעו לאחר בשולו, ומותר". ובגמרא (כריתות כב, א) אמר רב שלב של עוף אין בו כזית דם, אבל "לֵב בְּהֵמָה דְּיֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת – אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת". לכן הדין האחרון בהלכה, הכרת, מדבר בלב של בהמה.
ז
הַכָּבֵד - אִם חֲתָכָהּ (=החיתוך נצרך כדי שהדם שאסוף בתוך סמפונות הכבד ייצא) וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ, אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין (=מטרת החליטה בשמן או במים רותחים היא, כדי שהדם שנמצא בתוך האיברים לא ייצא בבישול) עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ אַחַר כֵּן; וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר [=לצלותה מעט], וְאַחַר כָּךְ מְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ, בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ לְבַדָּהּ, בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם בָּשָׂר אַחֵר. וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט [–אך לא התפשט לכל המקומות] שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין הַמֹּחַ שֶׁל רֹאשׁ, וְלֹא קוֹלִין [=צולים] אוֹתוֹ - עַד שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר.
בפשטות: הכבד מלא דם, ומליחה רגילה אינה מספיקה לו. כדי לבשל כבד צריך שני דברים:
- לחתוך אותו, כדי שהדם שאסוף בכלי הדם (=הסמפונות) שבתוכו ייצא.
- להשליך אותו לחומץ או למים רותחים עד שהוא מלבין מבחוץ. החליטה הזאת (=הכנסה לנוזל רותח או חריף) "סוגרת" את הדם שבתוך הבשר, כך שלא ייצא לתבשיל.
אחרי זה מותר לבשל אותו. אבל כל ישראל כבר נהגו להוסיף: מהבהבים את הכבד על האש (=צולים אותו מעט), ורק אחר כך מבשלים אותו — לבד או עם בשר אחר. ויש עוד מנהג נפוץ, אם כי לא בכל המקומות: גם את מוח הראש לא מבשלים ולא צולים עד שמהבהבים אותו באש.
הטעם: הכבד ספוג בדם יותר מכל איבר אחר. בגמרא (חולין קט, ב) אמרה ילתא, אשתו של רב נחמן: "אסר לן דמא – שרא לן כבדא" — התורה אסרה עלינו דם, ובכל זאת התירה את הכבד, שהוא כמעט כולו דם. לכן צריך הכנה מיוחדת כדי שהדם שבו לא יאסור את התבשיל.
למשל:
- רוצה לבשל כבד עם בצל: חותך את הכבד, טובל אותו בסיר מים רותחים או בחומץ עד שהוא מלבין, ואז מבשל. ולפי המנהג — קודם צולה אותו מעט על האש, ואחר כך מבשל, לבד או עם בשר.
- מבשל ראש כבש — לפי המנהג, קודם מהבהב את המוח באש, ורק אז מבשל או צולה.
מקור: בגמרא (חולין קיא, א) מסופר שבבית רב הונא היו חולטים את הכבד בחומץ, ובבית רב נחמן — ברותחין. ושם מסופר שרבה בר רב הונא מצא כבד שהיה בו כלי דם מלא דם, ואמר: "קרעו שתי וערב, וחיתוכא לתחת" (=קרעו לאורך ולרוחב, והניחו את החתך כלפי מטה, כדי שהדם יזוב). ובשולחן ערוך (יורה דעה עג, ב) נפסק שמן הדין מותר לבשל כבד אחרי חליטה בחומץ או ברותחין, "אלא שהגאונים אסרו לעשות כן" — וזה מתאים למנהג שהרמב"ם מביא, להבהב את הכבד לפני הבישול.
ח
הַכָּבֵד שֶׁבִּשְּׁלָהּ, וְלֹא הִבְהֲבָה עַל הָאוּר וְלֹא חֲלָטָהּ בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין - הֲרֵי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה, הַכָּבֵד וְכָל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ. וּמֻתָּר לִצְלוֹת [–לכתחילה] כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשַׁפּוּד אֶחָד - וְהוּא [=בתנאי], שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה (=כדי שהדם שיצא מהכבד לא יטפטף לתוך הבשר); וְאִם עָבַר וּצְלָיָהּ לְמַעְלָה מִבָּשָׂר, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל (=מכיוון שבגלל חום הצלייה, אנו מניחים שכל הדם טפטף יצא גם מהבשר ולא נשאר בו).
בפשטות: בכבד יש הרבה דם, ומליחה רגילה אינה מספיקה לה. לפני שמבשלים כבד צריך להכין אותה באחת משלוש דרכים: להבהב אותה (לצלות אותה מעט על האש), או לחלוט אותה (לטבול אותה לזמן קצר עד שתלבין) בחומץ, או במים רותחים.
- בישל כבד בלי אף אחת מן הדרכים האלה — הכל אסור: הכבד עצמה וכל מה שהתבשל איתה בקדרה.
- מותר לכתחילה לצלות כבד ובשר על אותו שפוד, בתנאי שהכבד תהיה למטה.
- צלה את הכבד מעל הבשר — לכתחילה לא היה צריך לעשות כך, אבל הבשר מותר באכילה.
הטעם: בבישול הדם יוצא מן הכבד אל הרוטב, וכל מה שבקדרה בולע אותו. ההבהוב או החליטה מלבינים את פני הכבד וסוגרים את הדם בתוכה. בזמנם הכניסו את השפוד לתנור כשקצהו האחד למטה והשני למעלה (מגיד משנה), והדם של הכבד נוטף כלפי מטה. אם הכבד למעלה, הדם מטפטף על הבשר. ובכל זאת הבשר מותר, כי חום הצלייה מוציא ממנו גם את הדם שנטף עליו.
למשל:
- הכניס כבד של פרה, בלי שום הכנה, לסיר של מרק עוף עם ירקות — המרק, העוף, הירקות והכבד, כולם אסורים.
- על שפוד אחד בתנור: נתחי בשר בחלק העליון וכבד בתחתית — מותר לכתחילה.
- הכבד הושחלה בטעות בראש השפוד, מעל הבשר — הבשר מותר.
מקור: בגמרא (חולין קיא, א) מסופר שלרב הונא היו חולטים את הכבד בחומץ, ולרב נחמן ברותחין. ושם דרש מרימר: "בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא – שרי, עילוי בשרא – דיעבד אין, לכתחלה לא": כבד (וכן כחל, העטין) מתחת לבשר מותר; מעל הבשר — בדיעבד כן, לכתחילה לא. ובדף קיא, ב מסופר שרב אשי ראה את בנו של חמיו, רמי בר אבא, צולה כבד מעל בשר, ואמר: "כמה יהיר האי מרבנן! אימר דאמור רבנן דיעבד, לכתחלה מי אמור?" — כמה יהיר התלמיד הזה! חכמים התירו בדיעבד, וכי לכתחילה התירו?
ט
הַטְּחוֹל - מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ [–אחרי מליחה] אֲפִלּוּ עִם הַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ [–כולו] דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם. הַשּׁוֹבֵר מַפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, הֲרֵי הַדָּם נִבְלַע בָּאֵבָרִים (=מעוצמת המכה, הבהמה מפסיקה לזוז לחלוטין והדם שלה נבלע באיברים (בשונה מהשחיטה הגורמת לבהמה לנוע ולהוציא את הדם) ואסור (דם שנבלע באיבר ואינו הדם הטבעי הנמצא באיבר – אסור)); וְאָסוּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה בָּשָׂר חַי, וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ [במים רותחים] (=מכיוון שחליטה מועילה רק לדם האיברים עצמם, ולא לדם ממקומות אחרים שנבלע בהם). אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַחְתֹּךְ הַחֲתִיכָה, וְיִמְלַח יָפֶה יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ יְבַשֵּׁל אוֹ יִצְלֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ, שֶׁהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, שֶׁהֵן מֻתָּרִין (=ואיננו חוששים שהבהמה מתה לפני השחיטה ולכן לא יצא דם).
בפשטות:
- הטחול נראה כמו גוש דם, אבל הוא בשר שצבעו כצבע דם. לכן אחרי מליחה רגילה מותר לבשל אותו, אפילו עם בשר אחר, בלי ההכנות המיוחדות של הכבד.
- מי ששבר לבהמה את המפרקת (עצמות הצוואר) אחרי השחיטה, לפני שמתה לגמרי — הדם שלה נבלע באיברים. מבשר כזה אסור לאכול חי, אפילו אם חלט אותו במים רותחים. התיקון: לחתוך את החתיכה, למלוח היטב, ורק אחר כך לבשל או לצלות.
- מי ששחט בהמה, חיה או עוף, ולא יצא מהם דם כלל — הם מותרים.
הטעם: אחרי השחיטה הבהמה מפרכסת, והתנועה דוחפת את הדם החוצה. שבירת המפרקת משתקת אותה מיד, והדם שהיה צריך לצאת נבלע באיברים. זה כבר אינו הדם הטבעי של האיבר אלא דם שבא ממקום אחר, ולכן הוא אסור. חליטה רק סוגרת את הדם הטבעי בתוך האיבר; דם זר שנבלע צריך להוציא, וזה נעשה בחיתוך ובמליחה. ובבהמה שלא יצא ממנה דם אין חוששים שמתה לפני השחיטה, כמו שהרמב"ם כתב בפרק ד.
למשל:
- טחול של כבש, מלוח ומודח — מותר לבשל אותו בסיר אחד עם צלעות.
- שוחט שמיהר ושבר לעגל את הצוואר בזמן שעוד פרכס — אסור לאכול מבשרו נתח נא, גם אחרי טבילה ברותחים. מה יעשה? יחתוך את הנתח, ימלח היטב, ויבשל.
- שחט תרנגולת ולא יצאה ממנה אף טיפת דם — היא מותרת.
מקור: בגמרא (חולין קיא, א): "טחלא – שומנא בעלמא הוא", כלומר הטחול אינו דם; ומסופר שבבית שמואל בישלו לו תבשיל של טחולים ביום שהקיז דם. ושם (קיג, א): "השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה – הרי זה מכביד את הבשר, וגוזל את הבריות, ומבליע דם באברים". רש"י מסביר: הדם שנשאר מכביד את הבשר, והמוכר לפי משקל גובה מחיר בשר על הדם. הגמרא שאלה אם גם האוכל מבשר כזה עושה איסור, ונשארה בספק ("תיקו"); לכן הרמב"ם מחמיר ואוסר לאכול ממנה בשר חי.
י
אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא [–מתנקה] מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מֵדִיחַ הַבָּשָׂר [במים] תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה [–מכל צדדיו], וּמַנִּיחוֹ [=משאירו] בְּמִלְחוֹ [שהות זמן] כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל [–כקילומטר]; וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ (=השטיפה הראשונית מיועדת כדי לשטוף את המלח (שהדם נבלע בו) מהבשר, והאחרונה כדי לוודא שלא נשארו על הבשר מים אסורים מהשטיפה הראשונית) יָפֶה יָפֶה, עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם [מהשטיפה] זַכִּים; וּמַשְׁלִיכוֹ מִיָּד לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין, אֲבָל לֹא לְפוֹשְׁרִין - כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד, וְלֹא יֵצֵא דָּם (=הרמב"ם סובר ששאיבת הדם שנעשית עם המלח בזמן המינימלי, אינה שואבת את כל הדם, ולכן יש להשליך את הבשר למים רותחים כדי שעוצמת החום תגרום לדם להישאר במקומו ולא לצאת, והדם שבטבעו מצוי בתוך האיברים ואינו יכול לצאת מהם – מותר).
בפשטות: הבשר נקי מן הדם שבו רק אם מולחים אותו היטב ומדיחים (שוטפים) אותו היטב. הסדר:
1. שוטפים את הבשר במים.
2. מולחים היטב, מכל הצדדים.
3. משאירים אותו במלח זמן "הילוך מיל" — הזמן שלוקח ללכת מיל, בערך קילומטר (בין 18 ל-24 דקות, לפי השיטות השונות).
4. שוטפים היטב, שוב ושוב, עד שהמים יוצאים נקיים.
5. משליכים אותו מיד למים רותחים, לא לפושרים, כדי שפני הבשר יתלבנו מיד ולא יצא ממנו עוד דם.
הטעם: השטיפה הראשונה מסירה את הדם שעל פני הבשר. המלח שואב את הדם מבפנים, והשטיפה שאחריו מסירה את המלח שספג אותו. לפי הרמב"ם המליחה בזמן הזה אינה מוציאה את כל הדם; לכן משליכים את הבשר לרותחים, והחום החזק נועל את מה שנשאר בפנים. דם שנשאר בתוך האיבר, במקומו הטבעי, מותר. במים פושרים הבשר אינו מתלבן מיד, והדם היה ממשיך לצאת אל המים.
למשל: קנו עוף שלם לבישול מרק, ועושים לפי סדר הרמב"ם: שוטפים את העוף, מפזרים מלח גס על כל צדדיו ומשאירים כעשרים דקות. אחר כך שוטפים שוב ושוב, עד שהמים שיורדים ממנו צלולים, ומכניסים אותו מיד לסיר שהמים בו כבר רותחים — לא לסיר שעומד על האש והמים בו עוד פושרים.
מקור: "אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה" (חולין קיג, א). ושם בברייתא: "מדיח ומולח ומדיח"; ואם הקצב כבר שטף את הבשר, אין צורך בשטיפה הראשונה. את שיעור "הילוך מיל" למד הרמב"ם, לפי המגיד משנה, מעיבוד עורות: מליחה היא מעין עיבוד, ושיעור עיבוד בגמרא הוא "כדי הילוך מיל".
יא
כְּשֶׁמּוֹלְחִין הַבָּשָׂר, אֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב; וְאֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמֶלַח עָבֶה כַּחוֹל הַגַּס, שֶׁהַמֶּלַח הַדַּק כְּקֶמַח יִבָּלַע בַּבָּשָׂר וְלֹא יוֹצִיא דָם. וְצָרִיךְ לְנַפֵּץ [=לנער] הַבָּשָׂר מִן הַמֶּלַח [–שנבלע בו דם], וְאַחַר כָּךְ יְדִיחֶנּוּ [–אפילו בכלי רגיל].
בפשטות: שלושה תנאים במליחה:
- מולחים רק בכלי מנוקב (עם חורים), כדי שהדם יזרום החוצה.
- מולחים רק במלח עבה, בגרגרים כמו חול גס, ולא במלח דק כמו קמח.
- בסוף מנערים את המלח מן הבשר, ורק אחר כך שוטפים אותו. את השטיפה מותר לעשות גם בכלי רגיל, בלי חורים.
הטעם: בכלי סגור הדם שיוצא מצטבר בתחתית, והבשר שוכב בתוכו ובולע אותו בחזרה. כך אמר שמואל: "מליח הרי הוא כרותח" (חולין קיא, ב) — בשר מלוח פולט ובולע כמו בשר רותח. מלח דק נמס ונבלע בבשר ואינו מוציא את הדם; זה הטעם שהרמב"ם עצמו נותן. ואת המלח מנערים, כי הוא כבר ספוג בדם שיצא מן הבשר (רש"י).
למשל: בבית מניחים את נתחי הבשר על רשת או בסל מחורר מעל הכיור, ומפזרים עליהם מלח גס, ולא מלח שולחן דק. כשזמן המליחה נגמר, מנערים כל נתח היטב, ואז אפשר לשטוף אותו בקערה רגילה.
מקור: "אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב" (חולין קיג, א). ושם: "רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא, ומנפיץ ליה" — מלח במלח גס, וניער אותו.
יב
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, לְבָשָׂר שֶׁצָּרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ. אֲבָל לְצָלִי, מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד [–ללא שהות במלח]. וְהָרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר חַי - מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל; וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ, מֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַחֹמֶץ שֶׁחֲלָטוֹ בּוֹ, שֶׁאֵין הַחֹמֶץ מוֹצִיא הַדָּם (=אלא רק גורם שהדם יישאר בתוך האיברים ולא יוכל לצאת).
בפשטות:
- כל מה שנאמר עד כאן (שהייה במלח, שטיפות, מים רותחים) הוא לבשר שמבשלים בקדרה.
- בשר לצלי — מולחים וצולים מיד, בלי לחכות במלח.
- מי שרוצה לאכול בשר חי — מולח היטב ושוטף היטב, ואחר כך אוכל.
- דרך אחרת לבשר חי: לחלוט אותו בחומץ. אז מותר לאכול אותו חי, ומותר אפילו לשתות את החומץ.
הטעם: בצלייה האש עצמה שואבת את הדם והוא נוטף החוצה, ולכן אין צורך לחכות במלח. בבשר חי אין אש, ולכן צריך מליחה ושטיפה מלאות. החומץ אינו מוציא את הדם: הוא מכווץ את פני הבשר וסוגר את הדם בתוך האיברים, ושם הוא מותר. דם לא נכנס לחומץ, ולכן מותר לשתות אותו.
למשל:
- סטייק על האש: מפזרים מלח ומניחים מיד על הגריל.
- נתח בשר נא (כמו טרטר): מולחים היטב, שוטפים היטב, ואוכלים. או: טובלים את הנתח בחומץ, אוכלים אותו כמו שהוא, ואם רוצים — שותים גם את החומץ.
מקור: בגמרא (פסחים עד, ב): "האי אומצא דאסמיק חלייה – אסיר, לא אסמיק חלייה – שרי": בשר חי שהחומץ שלו האדים — אסור; לא האדים — מותר. ומר בר אמימר אמר לרב אשי: "אבא מגמע ליה גמועי" — אבי היה שותה את החומץ הזה בלגימות.
יג
חֹמֶץ שֶׁחָלַט בּוֹ בָּשָׂר, לֹא יַחְלֹט בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה (=מכיוון שרמת חמיצותו ויכולת השאיבה שלו נחלשת בחליטה הראשונה); וַחֲתִיכָה שֶׁהֶאֱדִימָה בְּתוֹךְ הַחֹמֶץ - הִיא וְהַחֹמֶץ אֲסוּרִין (=כי האדמומיות היא סימן לכך שהדם יצא והתערב גם עם החומץ), עַד שֶׁיִּמְלַח אוֹתָהּ יָפֶה יָפֶה [או] וְיִצְלֶה. בָּשָׂר שֶׁהֶאֱדִים [–בחומץ], וְכֵן בֵּיצֵי בְהֵמָה וְחַיָּה [–של זכר] בַּקְּלָף [=קליפה] שֶׁעֲלֵיהֶן, וְכֵן הָעֹרֶף שֶׁבּוֹ הַמִּזְרָקִים [=עורקים] שֶׁהֵם מְלֵאִים דָּם - אִם חֲתָכָן וּמְלָחָן כַּדָּת, מֻתָּר לְבַשְּׁלָן; וְאִם לֹא חֲתָכָן וּצְלָאָן בְּשַׁפּוּד, וְצָלָה הָעֹרֶף וּפִיו לְמַטָּה, אוֹ שֶׁצְּלָאָן כֻּלָּן עַל הַגֶּחָלִים - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין.
בפשטות:
- חומץ שכבר חלטו בו בשר — לא חולטים בו בשר פעם שנייה.
- חתיכה שהאדימה בתוך החומץ — היא והחומץ אסורים. החתיכה חוזרת להיות מותרת אם מולחים אותה היטב, או אם צולים אותה.
- שלושה דברים שיש בהם הרבה דם כלוא: בשר שהאדים בחומץ; ביצי הזכר של בהמה וחיה, בתוך הקרום שעליהן; והעורף (הצוואר), שעוברים בו עורקים מלאי דם. אם חתך אותם ומלח כדין — מותר אפילו לבשל אותם. אם לא חתך — צולה אותם על שפוד, ואת העורף תולה כשהפתח שלו כלפי מטה; או צולה את כולם על גחלים. גם כך הם מותרים.
הטעם: בחליטה הראשונה החומץ מאבד מחריפותו, ובפעם השנייה אינו חזק מספיק לסגור את הדם. כשהחתיכה האדימה, זה סימן שהדם כבר יצא ממנה והתערב בחומץ. בחיתוך ובמליחה הדם יוצא דרך החתכים. בצלייה האש שואבת את הדם: על השפוד הוא נוטף כלפי מטה, ועל הגחלים האש מושכת אותו החוצה.
למשל:
- חלט נתח בשר בקערת חומץ. לנתח הבא צריך חומץ חדש.
- נתח שהאדים בחומץ: ימלח אותו היטב ויבשל, או יצלה אותו.
- עורף של כבש: חותך את העורקים ומולח, ומבשל במרק; או תולה אותו על שפוד מעל האש, כשפתח השחיטה למטה.
מקור: בגמרא (פסחים עד, ב) נאמר, בערך: חומץ שחלטו בו פעם אחת — לא חוזרים לחלוט בו. ושם: "אומצא, ביעי, ומיזרקי" — בכל התורה רב אחא מחמיר ורבינא מקל, וההלכה כרבינא; חוץ משלושת אלה, שבהם רב אחא מקל, וההלכה כמותו. ועל הצלייה על גחלים נפסק שם: "מישאב שאיב" — האש שואבת את הדם.
יד
רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁצָּלָהוּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּכִבְשָׁן - אִם תָּלָהוּ וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ לְמַטָּה, מֻתָּר; שֶׁהַדָּם יוֹצֵא וְשׁוֹתֵת. וְאִם הָיָה בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִן הַצַּד, מֹחוֹ אָסוּר - שֶׁהַדָּם מִתְקַבֵּץ לְתוֹכוֹ; וּשְׁאָר הַבָּשָׂר שֶׁעַל הָעֲצָמוֹת מִבַּחוּץ, מֻתָּר (=שאר חלקי הראש מותרים בתנאי שלא בישל את הראש אחרי צלייתו). הִנִּיחַ חָטְמוֹ לְמַטָּה - אִם הִנִּיחַ בּוֹ גְּמִי אוֹ קָנֶה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר פָּתוּחַ וְיֵצֵא דָּמוֹ דֶּרֶךְ חָטְמוֹ, מֻתָּר; וְאִם לָאו, מֹחוֹ אָסוּר.
בפשטות: ראש של בהמה שצלו אותו שלם בתנור או בכבשן (תנור גדול):
- תלה אותו כשבית השחיטה (הצוואר החתוך) כלפי מטה — מותר, כי הדם נוטף החוצה.
- בית השחיטה היה בצד — המוח אסור, כי הדם מתקבץ לתוכו; אבל הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר.
- הניח אותו כשהחוטם (האף) כלפי מטה — אם תקע בו גמי (צמח ביצות) או קנה, כדי שהנחיריים יישארו פתוחים והדם ייצא דרכם, מותר; ואם לא, המוח אסור.
הטעם: המוח סגור בתוך הגולגולת, והדם יכול לצאת ממנו רק דרך פתח שפונה למטה: בית השחיטה או החוטם. כשאין פתח כזה, הדם נאסף במוח ונשאר בו. הבשר שמבחוץ גלוי לאש, והאש שואבת ממנו את הדם. לפי הביאור, הבשר שבחוץ מותר רק אם לא בישל את הראש אחרי הצלייה, כי בבישול הדם שבמוח היה יוצא אל שאר הראש.
למשל: ראש כבש בתנור:
- תלוי על וו והצוואר למטה — הכל מותר, גם המוח.
- מונח על הצד במגש — את המוח לא אוכלים; את הלחיים ואת הבשר שעל הגולגולת מותר לאכול.
- מונח על האף, וקנה קטן תקוע בנחיריים — מותר; בלי הקנה — המוח אסור.
מקור: בגמרא (חולין צג, ב): "רישא בכיבשא, אותביה אבית השחיטה – דייב דמא ושרי. אצדדין – מיקפא קפי ואסיר. אותביה אנחיריה, דץ ביה מידי – שרי, ואי לא – אסיר": ראש בכבשן — הושיב אותו על בית השחיטה, הדם נוטף ומותר; על הצדדים, הדם קופא ואסור; על הנחיריים — אם תקע בו משהו, מותר, ואם לא, אסור. לפי בעל הלכות גדולות (שהמגיד משנה מביא), האיסור הוא רק על המוח, וכך פסק הרמב"ם.
טו
אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת הַצָּלִי לְקַבֵּל מֵימָיו [–השומן], עַד שֶׁתִּכְלֶה כָּל מַרְאֵה אֲדַמְדּוּמִית שֶׁבּוֹ. וְכֵיצַד עוֹשִׂין? מַשְׁלִיכִין לְתוֹךְ הַכְּלִי מְעַט מֶלַח (=כי ריבוי מלח יגרום שהשומן יתערב עם הדם), וּמַנִּיחַ הַכְּלִי עַד שֶׁיִצַּל[ה]; וְלוֹקֵחַ הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁל מַעְלָה, וְהַמַּיִם שֶׁל מַטָּה שֶׁתַּחַת הַשַּׁמְנוּנִית אֲסוּרָה [–אסורים].
בפשטות: כשצולים בשר על האש, נוטפים ממנו "מים" — השומן ומיץ הבשר. מי שרוצה לאסוף אותם בכלי, לא יעמיד את הכלי מתחת לבשר עד שאין בבשר עוד שום מראה אדום. ואם רוצה להעמיד אותו כבר מתחילת הצלייה, יש דרך: שם בכלי מעט מלח, משאיר אותו תחת הבשר עד שהבשר נצלה, ואחר כך לוקח רק את השכבה העליונה, השומנית. הנוזל שמתחתיה אסור.
הטעם: בתחילת הצלייה האש מוציאה את הדם מן הבשר, והוא נוטף יחד עם השומן. כשהבשר כבר אינו אדום, הדם כבר יצא, ומה שנוטף הוא שומן בלבד. המלח שבכלי מפריד: הדם והמים שוקעים למטה, והשומן צף למעלה. ודווקא מעט מלח, כי מלח רב מערבב את השומן בדם ואין עוד הפרדה.
למשל: צולים כבש על שיפוד ורוצים לשמור את השומן שנוטף ממנו, כדי לטגן בו. דרך אחת: מחכים עד שהבשר משחים לגמרי ואין בו עוד אדום, ורק אז מעמידים קערה מתחתיו. דרך שנייה: מפזרים בקערה קורט מלח ומעמידים אותה מן ההתחלה; בסוף הצלייה אוספים בכף את שכבת השומן הצהובה שלמעלה, ואת הנוזל האדמדם שבתחתית שופכים.
מקור: בגמרא (חולין קיב, א) אמר שמואל שאין מניחים כלי תחת הבשר עד שיכלה ממנו כל מראה אדמומית. רב פפא נתן לזה סימן: משעה שעולה ממנו עמוד עשן (מן השומן שנוטף על האש). רב אשי דחה את הסימן: אולי הצד התחתון של הבשר כבר נצלה והעליון עדיין לא. לכן אמר שהתקנה היא לזרוק לכלי שני גושים קטנים של מלח, וממנו לקח הרמב"ם את הדרך השנייה.
טז
פַּת שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר צָלִי, מֻתָּר לְאָכְלָהּ (=והלחלוחית שרואים על הפת אינה דם אלא שומן). דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה - אֲפִלּוּ בִּכְלִי מְנֻקָּב, הַדָּגִים אֲסוּרִין; שֶׁהַדָּג רָפֶה [–עורו רך], וּבוֹלֵעַ דָּם הַיּוֹצֵא מִן הָעוֹף. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, אִם מָלַח דָּג עִם בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה (=אולם בהמה ועופות מותר למלוח ביחד בכלי נקוב, מכיוון שהעופות פולטים ציר בזמן שבשר הבהמה פולט דם, ומאחר שהעוף פולט את הנוזל הנמצא בתוכו אינו בולע באותו זמן את הדם).
בפשטות: שני דינים:
- חתכו בשר צלי על גבי לחם — מותר לאכול את הלחם, אף שנספג בו נוזל אדמדם מן הבשר.
- דגים ועופות שמלחו אותם יחד — הדגים אסורים, אפילו כשמלחו אותם בכלי מנוקב (כלי עם חורים, שהדם יורד דרכם החוצה). והעופות מותרים. ודאי שכך כשמלחו דג יחד עם בשר בהמה או חיה: הדג אסור.
הטעם: הדם של הצלי כבר יצא באש, ולכן מה שנוטף כשחותכים אותו הוא שומן ומיץ, לא דם. ובדגים: לדגים אין איסור דם, ואין צורך למלוח אותם. אבל עור הדג רך, ולכן הוא פולט מהר את הנוזלים שלו וגומר לפני העוף. מכאן ואילך, כשהדג כבר אינו פולט, הוא בולע את הדם שהעוף עדיין פולט לידו. הכלל הוא שכל זמן שדבר פולט, הוא אינו בולע. לכן עוף ובשר בהמה מותר למלוח יחד: העוף ממשיך לפלוט ציר כל זמן שהבהמה פולטת דם.
למשל: פורסים כבש צלוי על פיתה, והפיתה מתאדמת מן המיץ — אוכלים אותה. שמו במלחייה (סל מנוקב) נתחי עוף ולידם פילה של דג — הדג אסור והעוף מותר. מלחו דג ליד צלעות בקר — הדג אסור. מלחו כנפיים של עוף ליד צלעות בקר — שניהם מותרים.
מקור: בגמרא (חולין קיב, א) אמר שמואל שככר שחתכו עליה בשר אסור לאכלה. רבא היה אוכל אותה, וקרא לנוזל "חמר בשר" — כמו יין של הבשר, מיץ ולא דם. הרמב"ם פוסק כרבא. ועל הדגים אמר רב נחמן (חולין קיב, ב): הדגים "רפו קרמייהו" — עורם רך — ולכן פולטים קודם; העופות "קמיטי" — עורם קשה ומכווץ — ופולטים אחריהם, והדגים חוזרים ובולעים מהם.
יז
עוֹפוֹת שֶׁהִנִּיחָן שְׁלֵמִים, וּמִלֵּא חֲלָלָן בָּשָׂר וּבֵיצִים, וּבִשְּׁלָן - אֲסוּרוֹת; שֶׁהַדָּם יוֹצֵא לְתוֹכָן (=דם העופות יוצא לתוך הבשר והביצים); וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּלָחָן יָפֶה יָפֶה [–לפני הבישול] (=מכיוון שכפי שהתבאר בהלכה י', שכדי להשלים את פעולת המליחה לחלוטין צריך להשליך את הבשר למים רותחים, וכאשר חלל העוף מלא בבשר או ביצים – המים לא יגיעו לכל חלקיו ולא יועילו), וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן שָׁלוּק [–חלוט] אוֹ צָלִי (=שהם רכים והיה ניתן לחשוב שאינם מונעים מהמים הרותחים להגיע לכל חלקי העוף). וְאִם צְלָיָן, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹכָן חַי [–ומליחתו הייתה מועטת], וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן לְמַעְלָה (=כי עוצמת האש של הצלייה תשאב ותשרוף את כל הדם, ואפילו דם שייבלע בהם בהתחלה ייצא ויישרף בהמשך תהליך הצלייה).
בפשטות: עופות שלמים שמילאו את חללם (הבטן מבפנים) בבשר ובביצים — "עוף ממולא":
- בישלו אותם בסיר — אסורים. גם אם מלחו את העופות היטב לפני הבישול, וגם אם הבשר שבפנים כבר היה מבושל או צלוי.
- צלו אותם — מותרים. אפילו אם הבשר שבפנים חי ונמלח רק מעט, ואפילו אם פתח העוף פונה למעלה, כך שהדם אינו יכול לנזול ממנו החוצה.
הטעם: לשיטת הרמב"ם (הלכה י) מליחה לבדה אינה גומרת להוציא את הדם מבשר שמבשלים; צריך גם לזרוק אותו מיד למים רותחים, שהחום יעצור את מה שנשאר בו. בעוף ממולא המים אינם מגיעים אל דפנות החלל מבפנים, ובבישול יוצא דם מן העוף אל המילוי. בצלייה זה הפוך: האש שואבת את הדם ושורפת אותו, וגם מה שנבלע במילוי בהתחלה יוצא אחר כך ונשרף.
למשל: עוף ממולא בבשר טחון ובביצים, שנמלח כהלכה והוכנס לסיר מרק — אסור, גם אם הבשר הטחון טוגן קודם. אותו עוף, ממולא בבשר טחון חי, שנצלה בתנור כשהפתח כלפי מעלה — מותר.
מקור: בגמרא (פסחים עד, א) אמר רבה: "האי מולייתא שריא" — עוף ממולא מותר. הקשה אביי: הרי המילוי בולע דם! ענה רבה: "כבולעה כך פולטה" — כמו שהוא בולע את הדם באש, כך הוא פולט אותו. ובפסחים עד, ב נפסק: מולייתא מותרת, אפילו פיה למעלה. הסוגיה עוסקת בצלי, ולכן לדעת הרמב"ם ההיתר הוא דווקא בצלייה ולא בבישול.
יח
בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁמִּלְּאָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ בְּבָשָׂר צָלִי אוֹ שָׁלוּק (=אבל אם רק מלחו את הבשר – אסור, כפי שהתבאר בהלכה הקודמת), אוֹ שֶׁמִּלְּאָן בְּבֵיצִים, וּשְׁלָקָן אוֹ קְלָיָן [–בצלייה] - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין [שיש] דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִם [–באבריי העיכול]; וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.
בפשטות: בני מעיים (המעיים של הבהמה) שמילאו אותם "על דרך זו" — כמו שממלאים את העופות שבהלכה הקודמת — בבשר צלוי או שלוק (מבושל), או בביצים, ואחר כך בישלו אותם או צלו אותם — מותרים. אין חוששים שבדפנות המעי יש דם שיצא אל המילוי. אבל אם המילוי הוא בשר שרק נמלח, הוא אסור, כמו בהלכה הקודמת.
הטעם: בעוף ממולא החשש הוא מן הדם שבבשר העוף עצמו, שיוצא בבישול אל המילוי. המעיים הם דופן דקה של איברי העיכול, ואין בהם דם שצריך לחשוש ממנו. לכן נשאר רק לבדוק את המילוי: בשר שכבר נצלה או התבשל, וכן ביצים, אינם מוציאים דם. בשר שרק נמלח עדיין צריך את המים הרותחים כדי לגמור את הוצאת הדם, ובתוך המעי הם אינם מגיעים אליו.
למשל: מעי בקר שממלאים בבשר טחון שנצלה קודם, או בביצים, ומבשלים אותו בתבשיל — מותר. אותו מעי, ממולא בבשר טחון שרק נמלח, ומבושל בסיר — אסור, כמו העוף הממולא.
מקור: הרמב"ם מסמיך את הדין על הוראת הגאונים — ראשי הישיבות הגדולות בבבל במאות השנים שאחרי חתימת התלמוד, שתשובותיהם והוראותיהם התקבלו בכל ישראל.
יט
עוֹפוֹת שֶׁטְּפָלָן [=ציפה אותם] בְּבָצֵק וּצְלָיָן, בֵּין שְׁלֵמִים בֵּין מְחֻתָּכִין - אִם טְפָלָן בְּסֹלֶת גַּסָּה - אֲפִלּוּ הִסְמִיקָה [=האדימה] הַטְּפֵלָה [=הציפוי], אוֹכֵל אֶת הַטְּפֵלָה; מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֹלֶת גַּסָּה, מִתְפָּרֶרֶת וְיוֹצֵא הַדָּם (=הקמח מאוד עבה, ולכן אינו נדבק לחלוטין והדם ייצא מהחורים והרווחים שיש בו). וְאִם טְפָלָן בְּקֶמַח חִטִּין שֶׁלְּתָתָן (=שהקמח שלהן דק והבצק העשוי ממנו נדבק והדם ייבלע בו ולא ייצא) - אִם הָיְתָה הַטְּפֵלָה לְבָנָה כְּמוֹ הַכֶּסֶף, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה; וְאִם לָאו, אֲסוּרָה. טְפָלָן בִּשְׁאָר קְמָחִין - אִם הֶאֱדִימוּ, אֲסוּרִין; וְאִם לֹא הֶאֱדִימוּ (=אפילו אם צבען אינו דומה לכסף לבן), מֻתָּרִין.
בפשטות: עופות שציפו אותם בבצק וצלו אותם, שלמים או חתוכים. העוף עצמו מותר, כי נצלה; השאלה היא אם מותר לאכול את הציפוי, שאולי ספג את הדם שיצא מן העוף בצלייה. זה תלוי בקמח:
- סולת גסה — אוכלים את הציפוי, אפילו אם האדים.
- קמח חיטים "שלתתן" — חיטים שהרטיבו אותן לפני הטחינה, כדי שהקליפה תיפרד והקמח יצא דק ולבן: אם הציפוי נשאר לבן כמו כסף — מותר; אם לא — אסור.
- שאר הקמחים — אם האדימו, אסורים; אם לא האדימו, מותרים, אף שאינם לבנים ככסף.
הטעם: בצק של סולת גסה מתפורר ויש בו חורים, ולכן הדם עובר דרכו ויוצא; גם האדמומית אינה סימן שנשאר בו דם. בצק של קמח דק נדבק וסגור, ודם שנבלע בו נשאר בו; לכן רק לובן מלא מוכיח שלא נבלע בו דם. בשאר הקמחים הצבע מכריע.
למשל: עוף בקרום של סולת שנצלה בתנור — הקרום יצא ורדרד, ובכל זאת אוכלים אותו. אותו עוף בקרום של קמח לבן ודק — אם הקרום יצא לבן ומבריק, אוכלים; אם יש בו כתמים אדמדמים, משאירים את הקרום. קרום של קמח שעורים — אסור רק אם האדים.
מקור: בגמרא (פסחים עד, ב) מסופר, בערך: רבין סבא ציפה בבצק גוזל לרב, ורב אמר שאם הציפוי טוב יתנו לו לאכול ממנו — ושם הציפוי היה של סולת שמתפוררת. ורבא, כשביקר בבית ראש הגולה וציפו לו אווז, אמר שאילו לא ראה שהציפוי מבריק כמטבע כסף לבן (זוז), לא היה אוכל ממנו — ושם הציפוי היה של קמח לבן שנדבק. והגמרא פוסקת שלושה דינים, כמו שהם כתובים כאן.
כ
סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ, אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהּ רוֹתֵחַ (=מחשש שהדם שבלוע בה מהשחיטה, ייפלט), עַד שֶׁיְּלַבֵּן הַסַּכִּין, אוֹ יַשְׁחִיזֶנָּה כֻּלָּהּ בְּמַשְׁחֶזֶת, אוֹ יִנְעָצֶנָּה בְּקַרְקַע קָשָׁה עֲשָׂרָה פְּעָמִים; וְאִם חָתַךְ בָּהּ רוֹתֵחַ, מֻתָּר (=מכיוון שבפועל מקום השחיטה צונן והסכין אינה בולעת את הדם, ואיסור השימוש עם הסכין באוכל רותח הוא רק חומרה ולא מעיקר הדין). וְכֵן אֵינוֹ חוֹתֵךְ בּוֹ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִים, לְכַתְּחִלָּה (=מחמת חריפותו חוששים שהצנון יבלע מהדם הבלוע בסכין); וְאִם הֵדִיחַ הַסַּכִּין, אוֹ קִנְּחָהּ בִּכְלִי - מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּהּ צְנוֹן (צוֹנֵן) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (=מכיוון שחריפות הצנון אינה חזקה מאוד והצנון אינו חם, התירו להשתמש בסכין אפילו אם רק הדיחה לפני כן), אֲבָל לֹא רוֹתֵחַ (=כפי שהתבאר בתחילת ההלכה).
בפשטות: סכין ששחטו בה:
- אסור להשתמש בה למאכל רותח, עד שמכשירים אותה באחת משלוש דרכים: מלבנים אותה (מחממים באש עד שהיא מאדימה ומלבינה), או משחיזים את כולה באבן משחזת, או נועצים אותה עשר פעמים באדמה קשה.
- אם כבר חתך בה רותח בלי להכשיר — המאכל מותר.
- צנון ושאר דברים חריפים — לכתחילה לא חותכים בה. אבל אם שטף את הסכין או ניגב אותה — מותר לחתוך בה צנון ושאר מאכלים צוננים (קרים). רותח — עדיין לא.
הטעם: בשעת השחיטה נבלע דם בסכין, ומאכל רותח עלול להוציא אותו. אבל להלכה "בית השחיטה צונן" — מקום החתך בצוואר אינו חם כל כך שהסכין תבלע ממנו — ולכן האיסור הוא חומרה בלבד, ובדיעבד מותר. חריפות פועלת כמו חום, והצנון "שואב" מן הסכין; אבל חריפותו חלשה מרתיחה, ולכן די לו בשטיפה. דרכי ההכשר: ליבון שורף את מה שבלוע, השחזה מסירה את שכבת המתכת החיצונה, ונעיצה בקרקע קשה מנקה את פני הלהב.
למשל: שוחט שחט תרנגולת ורוצה לפרוס באותה סכין צלי חם — קודם ישחיז אותה היטב או ינעץ אותה עשר פעמים באדמה קשה. אם כבר פרס בה את הצלי בלי זה — הצלי מותר. רוצה לחתוך בה צנון או בצל לסלט — ישטוף אותה קודם, ויחתוך.
מקור: בגמרא (חולין קיא, ב) אמר שמואל: סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח; ובצונן — יש אומרים שצריך הדחה ויש אומרים שאינו צריך. נעיצה עשר פעמים בקרקע נזכרת בעבודה זרה עו, ב, בסכין של גויים, ושם נאמר שהקרקע צריכה להיות "שאינה עבודה" — אדמה שלא נחרשה, ולכן קשה.
כא
קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, אֲפִלּוּ הָיְתָה שׁוּעָה בְּאָבָר [=מצופה בעופרת] - אָסוּר לֶאֱכֹל בָּהּ רוֹתֵחַ לְעוֹלָם, שֶׁכְּבָר נִבְלַע הַדָּם בַּחֲרָשֶׂיהָ (=ואם יאכלו בה אוכל רותח, הדם יצא מהקערה וייבלע בו. דין זה הוא דווקא בקערת חרס, אך אם הקערה עשויה מחומר אחר, השימוש בה יהיה מותר אחרי הגעלה).
בפשטות: קערת חרס שמלחו בה בשר — אסור לאכול בה מאכל רותח לעולם, אפילו אם היא מצופה בעופרת (זיגוג חלק). הדם שיצא מן הבשר כבר נבלע בחרס, ומאכל רותח יוציא אותו. קערה מחומר אחר (מתכת, למשל) — מותר להשתמש בה לרותח אחרי הגעלה (הכשרה במים רותחים).
הטעם: מלח מוציא דם מן הבשר בכוח, כמו חום, ובגמרא נאמר "מליח הרי הוא כרותח" — מה שנמלח נחשב כרותח. לכן הדם נבלע בדפנות הקערה כמו שנבלע בסיר שבישלו בו. וכלי חרס אינו פולט לעולם את מה שבלע, ולכן אין לו תקנה; הזיגוג אינו משנה זאת, כי הקערה עצמה חרס. כך מלמדת התורה בקרבן חטאת: "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר", ואילו כלי נחושת שבישלו בו — "ומרק ושטף במים" (ויקרא ו, כא).
למשל: מלחו עוף בקערת חרס מזוגגת. מאז אסור להגיש בה מרק חם, גם אחרי שנה. אילו הקערה הייתה מנחושת — מגעילים אותה במים רותחים, ושוב מותר להשתמש בה לחם.
מהגמרא: בחולין קיא, ב מסופר, בערך: בבית רבי אמי הייתה קערה שמלחו בה בשר, ורבי אמי שבר אותה. אביי למד מזה: רבי אמי היה תלמידו של רבי יוחנן, ואם שבר את הקערה — סימן ששמע מרבו שמליח כרותח, ולא כמו שמסר רבין בשם רבי יוחנן ש"מליח אינו כרותח".