״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ!

"זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו (והחולקים עליו)"מיבעיא ליה [צריך היה לו] לרב לומר ביחס למשנתנו, ולא רק "זו דברי ר' שמעון"!

אָמְרִי: רַב כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר לְרַבָּנַן: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְלָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבָּנַן, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: רב לא היה יכול לומר כן, משום שהוא סבור כר' שמעון בן לקיש, שאמר כי לדעת רבנן [חכמים] אלו, רק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. ולפיכך לא מיתוקמא מתניתין כרבנן [לא ניתן להעמיד את משנתנו כשיטת חכמים], דקתני סיפא [שהרי התנא שונה בסוף המשנה], ביחס לקדשי מזבח: ואם מתו יקברו, ומכאן שלדעתו הם צריכים העמדה והערכה כדי לפדותם, ולכן כשמתו ולא ניתן להעמידם — לא ייפדו, אלא ייקברו.

אָמַר: מִמַּאי דְּהָא ״מֵתוּ יִקָּבֵרוּ״ מִשּׁוּם דְּבָעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים הוּא! אָמְרִי: אִם כֵּן, נִיתְנֵי: ״אִם נַעֲשׂוּ טְרֵיפָה יִקָּבֵרוּ״.

ודוחים: אמר [אמור, יכול אתה לומר] ולהקשות: ממאי דהא [מנין שזה] שהתנא שונה שאם מתו יקברו, משום דבעי [שצריך] העמדה והערכה הוא? דלמא [שמא] משום שאין פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים הוא, שהרי כשהוא פודה אותם לאחר מותם אינם ראויים למאכל אדם, אלא לכלבים, ויש בכך זלזול בקדשים! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אם כן, שזאת הסיבה שאין פודים אותם, ולא משום שצריכים העמדה והערכה, מדוע שנה התנא דין זה במקרה שמתו? ניתני [שישנה]: אם נעשו טריפה, ועדיין ראויים הם להעמדה והערכה, שהרי חיים הם — לא יפדו, אלא יקברו (לכשימותו), משום שאינם ראויים לאכילת אדם, ואין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם רַב כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ, וּתְנִי: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחְלוּקְתּוֹ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם רב כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שחכמים החולקים על ר' שמעון סבורים גם הם שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו ייקברו. וניתן איפוא, להעמיד את המשנה כשיטתם. ולפי זה תני [שנה] בדברי רב: זו, משנתנו, ששנינו בה שבעלי מום מעיקרם, אם מתו ייפדו — דברי ר' שמעון ומחלוקתו היא.

אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּשָׁן וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״צְבִי״, מָה צְבִי פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה.

א שנינו במשנה: אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדשן את מומם, פטורים גם לאחר שנפדו מן הבכורה ומן המתנות (ליתן לכהן זרוע לחיים וקיבה). ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור לכך בתורה? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בענין קדשים אלו: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב,כב), ומהשוואה זו לצבי ואיל יש ללמוד: "צבי", מה צבי פטור מן הבכורה, לפי שהוא מין חיה, ורק בהמה חייבת בבכורה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.

אוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹרָה, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַיָּל״, מָה אַיָּל פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת.

ויש לשאול: שמא אוציא אני את הבכורה בלבד, שפסולי המוקדשים אינם חייבים בה, ולא אוציא את המתנות! תלמוד לומר: "איל", מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות, שאינן נוהגות אלא בבהמה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות.

אִי מָה צְבִי וְאַיָּל חֶלְבָּן מוּתָּר, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין חֶלְבָּן מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ — חִלֵּק.

ויש לשאול: לדרך זו, אי (מה) צבי ואיל חלבן מותר, שאין איסור חלב נוהג אלא בבהמה טהורה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר! תלמוד לומר בתחילת כתוב זה: "אך", שהיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב ולימד שאין ההשוואה מלאה. ודנים בפרטי הברייתא.

אָמַר מָר: אוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת. מַאי שְׁנָא אוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר — שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַמַּתָּנוֹת — שֶׁשָּׁווֹת בַּכֹּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַיָּל״.

אמר מר [החכם]: שמא אוציא את הבכור, שאינו נוהג בפסולי המוקדשים, ולא אוציא את המתנות. ומסבירים: מאי שנא [במה שונה] זה שהוא אומר אוציא את הבכור — משום שאין שוה בכל, שאינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות, ולא אוציא את המתנות — ששוות בכל, שגם השוחט נקבה חייב במתנותיה — תלמוד לומר: "איל", ללמד שגם מתנות אינן נוהגות בהם. ועוד שנו בברייתא: אי מה צבי ואייל חלבו מותר אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר — תלמוד לומר "אך" לחלק.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי מָה צְבִי וְאַיָּל, אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בָּהֶן, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין אֵין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בּוֹ!

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מדוע לא הציעו בברייתא כך: אי מה צבי ואיל, אין איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד נוהג בהן, שאינו נוהג אלא בבהמה — אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו!

אֲמַר לֵיהּ: לְמַאי מְדַמֵּית לְהוּ? אִי לְחוּלִּין — ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בּוֹ, וְאִי לְקָדָשִׁים — ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בּוֹ!

אמר ליה [לו] אביי: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם] את פסולי המוקדשים, שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — "אותו ואת בנו" נוהג בו, ואי [ואם] לקדשים — גם כן "אותו ואת בנו" נוהג בו!

אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, גַּבֵּי חֶלְבּוֹ נָמֵי נֵימָא הָכִי: לְמַאי מְדַמֵּית לְהוּ? אִי לְחוּלִּין — חֶלְבָּן אָסוּר, וְאִי לְקָדָשִׁים — חֶלְבָּן אָסוּר!

אמר ליה [לו] רב פפא: אי הכי [אם כך], גבי [אצל] איסור חלבו נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך]: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם], שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — הרי חלבן אסור, ואי [ואם] לקדשים — גם כן חלבן אסור!

אֶלָּא, לָאו מִי אָמְרַתְּ ״אַךְ״ וְלֹא חֶלְבָּן? אֵימַר נָמֵי ״אַךְ״ וְלֹא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.

אלא, לאו מי אמרת [האם אין אתה אומר] שהוצרכנו ל"אך" למעט, וללמדנו: ולא חלבן, שאין משווים פסולי המוקדשים בעניין זה לצבי ואיל? לפי זה, אימר נמי [אמור גם כן]: "אך" — ולא אותו ואת בנו, שלענין זה לא הושוו פסולי המוקדשים לצבי ואייל!

רָבָא אָמַר: ״אַךְ״ לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הוּא דַּאֲתָא, וְחֶלְבּוֹ מִ״דָּמוֹ״ נָפְקָא, דִּכְתִיב: ״רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל״.

רבא אמר, בתשובה לשאלת רב פפא: באמת "אך" — לאיסור אותו ואת בנו בפסולי המוקדשים הוא דאתא [שבא], ואיסור אכילת חלבו — מ"דמו" נפקא [יוצא, נלמד]. דכתיב [שנאמר] בבכור בעל מום, שאף הוא מכלל פסולי המוקדשין: "בשעריך תאכלנו וכו' כצבי וכאיל, רק את דמו לא תאכל" (דברים טו, כב—כג), ויש לשאול:

מַאי ״דָּמוֹ״? אִילֵּימָא דָּמוֹ מַמָּשׁ, לָא יְהֵא אֶלָּא דָּמָן דִּצְבִי וְאַיָּל, אַטּוּ דָּמָן דִּצְבִי וְאַיָּל מִי שְׁרֵי? אֶלָּא ״דָּמוֹ״ — חֶלְבּוֹ.

מאי [מה פירוש] "דמו"? אילימא [אם תאמר] דמו ממש, מדוע הוצרך לאוסרו? לא יהא אלא דמן של צבי ואיל, אטו [וכי] דמן של צבי ואיל מי שרי [האם הוא מותר]? אלא: "דמו" כוונתו — חלבו, לומר שאף שחלב צבי ואיל מותר — חלב פסולי המוקדשין אסור.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֶלְבּוֹ״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב״, הֲוָה אָמֵינָא: אַהֲנִי הֶיקֵּישָׁא וְאַהֲנִי קְרָא.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה במפורש] "חלבו"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] חלב ("רק את חלבו לא תאכל"), הוה אמינא [הייתי אומר]: אהני היקישא ואהני קרא [הואיל ההיקש והועיל המקרא],

אַהֲנִי הֶיקֵּישָׁא לְמַעוֹטֵי מִכָּרֵת, דְּכִי כְּתַב כָּרֵת — אַאוֹכֵל חֵלֶב בְּהֵמָה הוּא דִּכְתִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל אוֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה״.

אהני היקישא [הועיל ההיקש] לצבי ואייל למעוטי [למעט] את האוכל חלב פסולי המוקדשים מחיוב כרת, דכי כתב [שהרי כאשר נאמר] חיוב כרת — על אוכל חלב בהמה הוא דכתיב [שנאמר], שנאמר: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה וכו', ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כה), ופסולי המוקדשים הרי הוקשו בכתוב זה לחיה.

וְאַהֲנִי קְרָא לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּלָאו בְּעָלְמָא, לְהָכִי אַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן ״דָּמוֹ״, לוֹמַר לָךְ: מָה דָּמוֹ בְּכָרֵת — אַף חֶלְבּוֹ בְּכָרֵת.

ואהני קרא [הועיל המקרא] "רק את חלבו לא תאכל" — למיקם עליה [לעמוד עליו] מכל מקום באיסור לאו (לא תעשה) בעלמא [בלבד]. להכי [לשם כך] אפקיה רחמנא [הוציאה אותו התורה] בלשון "דמו", כדי לומר לך: מה דמו של בכור בעל מום (ושאר פסולי המוקדשין) בחיוב כרת, כדין כל דם בהמה וחיה (ראה ויקרא פרק יז) — אף חלבו בכרת. ומקשים על דברי רבא: וכיצד יכול אתה לפרש שלדעת ברייתא זו "אך" נאמר לענין אותו ואת בנו?

וְהָא תָּנָא ״אַךְ״, וְלֹא חֶלְבּוֹ, קָאָמַר!

והא [והרי] התנא שבברייתא "אך" ולא חלבו קאמר [אומר]!

הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״דָּמוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר ״אַךְ״ — וְלֹא חֶלְבּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר ״דָּמוֹ״, לְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ הוּא דַּאֲתָא.

ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אילו לא נאמר "רק את דמו לא תאכל", הייתי אומר: "אך" בא למעט — ולא חלבו, לומר שהוא אסור באכילה. ואולם עכשיו שנאמר "דמו" ומשם למדתי לאיסור חלבו, אם כן "אך" — ל"אותו ואת בנו" הוא דאתא [שבא].

וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תִּזְבַּח״ — וְלֹא גִּיזָּה, ״בָּשָׂר״ — וְלֹא חָלָב, ״וְאָכַלְתָּ״ — וְלֹא לִכְלָבֶיךָ, מִכָּאן שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים.

ב שנינו במשנה לגבי פסולי המוקדשים (קדשים שנפל בהם מום) שנפדו: ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא, על הפסוק האמור בענין פסולי המוקדשים: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו): "תזבח" — ולא גיזה, שלא הותר אלא לשחוט אותם, אבל לא לגוזזם, "בשר" — ולא חלב, "ואכלת" — אתה ולא לכלביך, מכאן שאין פודין את הקדשים שאינם ראויים לאכילה, כדי להאכילן לכלבים, אלא כשמתו — ייקברו.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ״ — אֵין לָךְ בָּהֶן הֶיתֵּר אֲכִילָה אֶלָּא מִשְּׁעַת זְבִיחָה וְאֵילָךְ, אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים, הָכִי נָמֵי דְּאָמַר.

איכא דאמרי [יש אומרים] שלמדים איסור גיזה וחלב מכתוב זה באופן אחר: "תזבח ואכלת" (דברים יב, טו) — אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה (שחיטה) ואילך, ואילו גיזה וחלב, שהם הנאות שמחיים — אסורות. ומעירים: ולדרך זו, אבל פודין את הקדשים שנפסלו על מנת להאכילן לכלבים — הכי נמי דאמר [כך גם כן אומר] תנא זה, כלומר, מותר הדבר לשיטתו.

וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אַמַּאי? וְלַד צְבִי וְאַיָּל נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מִיקְדָּשׁ נָמֵי קָדְשִׁי.

א שנינו במשנה: וולדן וחלבן של פסולי המוקדשים אסור בהנאה לאחר פדיונן. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדם אסור? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואיתיליד [שגם התעבר, וגם נולד] לאחר פדיונן — אמאי [מדוע] הולדות אסורים? והרי כמו ולד של צבי ואיל נינהו [הם], כלומר, חולין גמורים! אלא צריך לומר דאיעבר [שהתעבר] לפני פדיונן ואיתיליד [ונולד] לאחר פדיונן. ויש לדייק מכאן: אלה אסורים, הא [אבל] אם גם נולדו לפני פדיונן — מיקדש נמי קדשי [הריהם קדושים גם כן].

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זָכָר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, וּ״נְקֵבָה״ — לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שולדות בעלי מומים גם הם קדושים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן שלמים: "אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו" (ויקרא ג, א), ומדוע נתפרשו זכר ונקבה? והלא בכלל "בקר" זכר ונקבה! אלא "זכר" — לרבות את הולד, ו"נקבה" — לרבות את התמורה, שאם המיר (החליף) בהמת שלמים בבהמת חולין — אף היא נעשית בהמת שלמים.

וְאֵין לִי אֶלָּא וְלַד תְּמִימִין וּתְמוּרַת תְּמִימִים, וְלַדי בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם זָכָר״ — לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, ״אִם נְקֵבָה״ — לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

ואין לי אלא ולד קדשים תמימין ותמורת תמימים, ואולם ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, מנין שחלה אף עליהם קדושה, למרות שבעלי המומים עצמם פסולים להקרבה? כשהוא אומר "אם זכר", הרי "אם" לשון ריבוי היא — לרבות ולד בעלי מומין, וכן "אם נקבה" —

אוֹתָן וְלָדוֹת שֶׁלְּאַחַר פִּדְיוֹנָן, מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מִיפְלָג פְּלִיגִי בְּהוּ, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִיקְרַב, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִרְעִיָּיה.

לרבות תמורת בעלי מומין. ב ושואלים: אותן ולדות שנולדו לאחר פדיונן של פסולי המוקדשים, ששנינו במשנה שהם אסורים בהנאה, מה תהא עליהן, מה יעשו בהם? ומסבירים: אם נולדו לפני פדיונן — מיפלג פליגי בהו [חלוקים בהם] חכמים מה דינם, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: קדשי [קדושים הם] אפילו ליקרב על גבי המזבח, שהרי הם עצמם תמימים. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: לא יהא הנולד קדוש יותר מאמו, ולפיכך אינם קדושים להקרבה, אלא קדשי [קדושים הם] לרעייה, שירעו עד שייפול בהם מום, ויפדו אותם.

דִּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן, מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר רַב הוּנָא: כּוֹנְסָן לַכִּיפָּה, וְהֵן מֵתִין. דְּהֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִיקְרְבִינְהוּ — מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתוּ, לִיפְרְקִינְהוּ — לָא אַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָן.

אבל אם נולדו לאחר פדיונן של אמותיהם מה תהא עליהן? אמר רב הונא: כונסן לכיפה (מכניסם לחדר סגור) והן מתין שם ברעב. וטעם הדבר, דהיכי ליעביד [שהרי איך נעשה]? ליקרבינהו [נקריב אותם] — אי אפשר, שהרי מכח קדושה דחויה קאתו [הם באים], שנולדו לבהמה שכבר נפדתה ויצאה לחולין. ליפרקינהו [שנפדה אותם] — לא אלימי למיתפס [אין הם חזקים, אין קדושתם חזקה דיה, כדי לתפוס] את פדיונן בקדושה תחתם, ולכן הם עצמם אינם יוצאים לחולין.

אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן? לְמֵימְרָא דִּבְנֵי פְּדִיָּיה נִינְהוּ? אֶלָּא אֵימָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמָּן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. טַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.

ומעירים: אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של רבי חנינא: ולדות אלו, סמוך לפדיונן מתפיסן (מקדישם) לשם אותו מין זבח של אמם. ותמהים: סמוך לפדיונן? למימרא [האם לומר] שבני פדייה נינהו [הם]? והרי אמרנו שלא ניתן לפדותם! אלא אימא [אמור]: סמוך לפדיון אמן, כשהם במעי אמם, מתפיסן (מקדישם) לשם אותו זבח של אמם, שאם היתה אם הולד בהמת שלמים — יתפיסו לשלמים. וכשאמו נפדית — הולד אינו נפדה ונדחה עמה, שהרי הוא קדוש בפני עצמו. ושואלים: טעמא מאי [טעם הדבר מהו]? מדוע לא להשאיר את ולדות הקדשים כפי שהם? אמר ר' לוי: גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים, ויבוא לידי תקלה של הנאה מקדשים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁמַּתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַתְפִּיסָן. מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ מִבְּכוֹר, מָה בְּכוֹר אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה וְגוֹ׳ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ״, אַף הָנֵי אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.

בעקבות דברי ר' חנינא, בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן את ולדות בעלי המומים כשהם במעי אמם לכל זבח שירצה, ולאו דווקא למין זבח של אמם? אמר ליה [לו]: אין מתפיסן. שאל אותו: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר ליה [לו]: גמר [הריהו למד] גזירה שווה "בשעריך" "בשעריך" מבכור, שבבכור נאמר: "בשעריך תאכלנו" (דברים טו, כב), ובפסולי המוקדשים נאמר: "בכל שעריך" (דברים יב, טו), ללמדנו: מה בכור — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב [שנאמר]: "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה (וגו') לא יקדיש איש אתו" (ויקרא כז, כו), אלא הריהו נשאר בקדושת בכור, אף הני [אלה], ולדי פסולי המוקדשים — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם, שהרי קדושה שיש בהם — קדושת אמם היא.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: קֳדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּישָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: קדשים שקדם מום קבוע להקדישן — מתחילתם אין גופם קדוש להקרבה, ולכן, לאחר שנפדו חייבין בבכורה ובמתנות. והואיל ואין להם דין קרבן, על כן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים. וכן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — אין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיה — אין היא קדושה.

וְלִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּוַלְדוֹתֵיהֶן — חוֹל, וְנִפְדִּין תְּמִימִים, וּמַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, אֵין לְךָ בָּהֶם אֶלָּא מִצְוַת עִלּוּי בִּלְבָד.

ולפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה כשאר נכסי הקדש, ולאחר פדיונן— אין מועלין בהן. וולדותיהן שנולדו לאחר פדיונם — הריהם חול, ואם נולדו קודם הפדיון — נפדין הולדות למרות שהם תמימים, ואם רוצה להקדיש את הולדות — מתפיסן לכל זבח שירצה. כללו של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם, לכל דיניהם, ואין לך בהם שינוי מכל בהמת חולין, אלא מצות עלוי (הערכה) ופדייה בלבד.

אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, בֵּין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וּבֵין לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדישן את מומן, או שקדם מום עובר להקדישן ורק לאחר מכאן נולד מום קבוע — כבר נתקדש גופם למזבח, ולכן כשנפדו הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות. בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים. ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — עושין תמורה.

לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן — אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּוַלְדוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ, וְאֵין נִיפְדִּין תְּמִימִין, וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא הֶיתֵּר אֲכִילָה בִּלְבָד.

לפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה, ולאחר פדיונן — אין מועלין בהן, שכבר אינם רכוש ההקדש או המזבח. וולדותיהן שנתעברו בהם קודם פדיונן, גם אם נולדו לאחר פדיונם — קודש, שכבר נתקדשו בקדושת אמם למזבח, ואין ולדות אלה ניפדין כל עוד הם תמימין. ואם ברצונו להקדישם אין מתפיסן את הולדות לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם (וכדברי רב ששת). כללו של דבר: קדשים שנפל בהם מום ונפדו הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּרֵישָׁא — לְאֵתוֹיֵי שׁוֹחֲטָן בְּחוּץ דְּפָטוּר, ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּסֵיפָא —

ומבארים: "כללו של דבר" דרישא [שנאמר בהתחלה], באלו שקדם מומם להקדשם — לאתויי [להביא, לרבות] דין שוחטן בחוץ שהוא פטור, "כללו של דבר" דסיפא [שנאמר בסוף], באלו שקדם הקדשם את מומם