היום הקודם

ויצא · יום ראשון

ה' כסלו ה'תשפ"ז

היום הבא

יום ראשון · תאריך 15/11/2026 · ה' כסלו ה'תשפ"ז

היום יום: ה' כסלו — התפילה: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

חומש: בראשית כח:י – כח:כב (פרשת ויצא, ראשון) — חלום הסולם ונדר יעקב

תניא: קונטרס אחרון, "מה שאין כן מעשה המצוות" ← "אף שאינו משיג המהות" — המצוות ולימוד הלכותיהן תופסים את מהות האלוקות

רמב״ם: הלכות מאכלות אסורות פרק ה — איסור אכילת אבר מן החי, אכילת עובר בהמה שנשחטה

היום יום

ה' כסלו ה'תש"ד

"וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה" – תְּפִלָּה הִיא סֻלַּם הַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה בֶּאֱלֹקוּת. וַהֲגַם שֶׁהוּא "מֻצָּב אַרְצָה", הַתְחָלַת הַתְּפִלָּה הִיא בְּהוֹדָאָה לְבַד, אֲבָל "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה", בִּבְחִינַת בִּטּוּל עַצְמִי. אֲבָל בָּא לָזֶה עַל יְדֵי הַקְדָּמַת הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרִיאַת שְׁמַע.

פירוש: הפסוק הוא מהחומש של היום (בראשית כח, יב), הסולם שראה יעקב בחלומו. התפילה היא סולם שמחבר את הנשמה לה'. תחתית הסולם, "מוצב ארצה", היא תחילת התפילה: הודאה פשוטה לה', עוד בלי הבנה עמוקה. ראש הסולם, "מגיע השמימה", הוא ביטול עצמי: האדם עומד לפני ה' ומרגיש שהוא עצמו אינו כלום. אבל לראש הסולם מגיעים רק דרך השלבים שבאמצע: ההתבוננות וההבנה בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע ובקריאת שמע.

למעשה: לא לדלג על חלקי התפילה שלפני העמידה, ולהתבונן בהם במה שאומרים. זו הדרך לעלות בסולם.

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ח פסוק י׳

(י) וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:

ביאור הפסוק: כאן פותחת פרשת ויצא. יעקב יצא מבאר שבע, שבה גר עם הוריו, ויצא לדרך לחרן, אל בית לבן אחי אמו.

רש״י

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב • עַל־יְדֵי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁרָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו, הָלַךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וּכְתִיב: "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וְגוֹ'" וּמִשֶּׁגָּמַר, חָזַר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן.
וַיֵּצֵא • לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה", וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ, הוּא זִיוָהּ, הוּא הֲדָרָהּ. יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ, פָּנָה זִיוָהּ, פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן (רות א) "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם", הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה • יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן.

ביאור רש"י:
"ויצא יעקב" — כבר נאמר (כח, ה) שיצחק שלח את יעקב לפדן ארם, אז למה לספר שוב? כי באמצע נקטע הסיפור בעניין עשו, שראה שבנות כנען רעות בעיני אביו והלך לישמעאל לקחת אשה. אחרי שנגמר עניין עשו, התורה חוזרת ליעקב.
"ויצא" — מספיק היה לכתוב "וילך יעקב חרנה"; למה להזכיר את היציאה? כדי ללמד שיציאת צדיק מעירו מורגשת: כשהוא בעיר, הוא ההוד, הזיו וההדר שלה (יופייה וכבודה), וכשהוא יוצא, הם יוצאים איתו. כך גם "ותצא מן המקום" שנאמר על נעמי ורות.
"וילך חרנה" — הפסוק הבא מספר שלן בדרך, בהר המוריה. לכן "וילך" פירושו שיצא לדרך לחרן, ולא שכבר הגיע.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״א

(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:

ביאור הפסוק: יעקב הגיע אל "המקום" ולן שם, כי השמש שקעה. הוא לקח מאבני המקום, שם אותן סביב ראשו, ושכב לישון.

רש״י

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם • לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב בְּאֵיזֶה מָקוֹם, אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַנִּזְכָּר בְּמָקוֹם אַחֵר, הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: (לעיל כב) "וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק".
וַיִּפְגַּע • כְּמוֹ (יהושע ט"ז:) "וּפָגַע בִּירִיחוֹ", (שם יט) "וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת". וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ (ברכות כז) לְשׁוֹן תְּפִלָּה, כְּמוֹ: (ירמיה ז) "וְאַל תִּפְגַּע בִּי", וְלָמַדְנוּ שֶׁתִּקֵּן יַעֲקֹב תְּפִלַּת עַרְבִית, וְשִׁנָּה הַכָּתוּב וְלֹא כָּתַב 'וַיִּתְפַּלֵּל', לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק 'גִּיד הַנָּשֶׁה' (חולין צא).
כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ • הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וַיָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן שָׁם". "כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ", מַשְׁמָע שֶׁשָּׁקְעָה לוֹ הַחַמָּה פִּתְאֹם שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, כְּדֵי שֶׁיָּלִין שָׁם.
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו • עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת. הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת: 'עָלַי יָנִּיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ', וְזֹאת אוֹמֶרֶת: 'עָלַי יָנִּיחַ', מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו".
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא • לְשׁוֹן מִעוּט, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שָׁכַב, אֲבָל י"ד שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבֵית עֵבֶר לֹא שָׁכַב בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה.

ביאור רש"י:
"ויפגע במקום" — הכתוב אומר "המקום", כאילו ידוע איזה. רש"י: זה המקום שכבר הוזכר בעקדה, "וירא את המקום מרחוק" — הר המוריה.
"ויפגע" — בפשט: הגיע, כמו בגבולות שבספר יהושע. חז"ל פירשו: התפלל ("ואל תפגע בי"), ומכאן שיעקב תיקן תפילת ערבית. נכתב "ויפגע" ולא "ויתפלל" כדי ללמד שהמקום "פגע" בו, קפץ לקראתו.
מהגמרא: בחולין צא, ב מסופר, בערך: כשהגיע יעקב לחרן אמר: עברתי במקום שהתפללו בו אבותי, ואני לא התפללתי? כשחשב לחזור, קפצה לו הארץ ומיד הגיע למקום. ושם: הקב"ה אמר, צדיק זה בא לבית מלוני וילך בלי ללון? מיד שקעה השמש.
"כי בא השמש" — הלשון הרגילה היא "ויבא השמש וילן שם". "כי בא השמש" מלמד שהשמש שקעה פתאום, לפני זמנה, כדי שיעקב ילון שם.
"וישם מראשתיו" — כאן נאמר "מאבני" (כמה אבנים), ובפסוק יח "את האבן" (אחת). רש"י: יעקב סידר אבנים כמין מרזב סביב ראשו, להגנה מחיות רעות. האבנים רבו, כל אחת רצתה שהצדיק יניח עליה את ראשו, וה' עשה אותן אבן אחת.
"וישכב במקום ההוא" — "במקום ההוא" בא למעט: רק שם שכב. בי"ד השנים שלמד בבית עבר לא שכב בלילה, כי עסק בתורה.

נקודות משיחות קודש

שינה נעלית

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם גו' וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח, יא)
יְדוּעָה שְׁאֵלַת הַמְּפָרְשִׁים: אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁדַּוְקָא "בַּמָּקוֹם הַזֶּה", מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, שָׁכַב יַעֲקֹב לִישֹׁן? וְאַף שֶׁיַּעֲקֹב עַצְמוֹ לֹא יָדַע עַל קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם, עֲדַיִן קָשֶׁה מַדּוּעַ סִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲקֹב יִשְׁכַּב לִישֹׁן בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה?
וְיֵשׁ לוֹמַר בְּדֶרֶךְ הַפְּנִימִיּוּת:
בָּאָדָם יֶשְׁנָם שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן, הַכּוֹלֵל אֶת רֹאשׁוֹ, לִבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְהַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן, הַכּוֹלֵל אֶת רַגְלָיו וְכוּ'. וּבְרוּחָנִיּוּת, חֶלְקוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם הוּא תָּכְנוֹ וּמַהוּתוֹ הָרוּחָנִיִּים, וְחֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן הוּא גַּשְׁמִיּוּתוֹ.
וְהַהֶבְדֵּל בֵּין עֲמִידָה וִישִׁיבָה לִשְׁכִיבָה הוּא, שֶׁבְּעֵת עֲמִידָה וִישִׁיבָה נִכָּר בְּגָלוּי הַהֶבְדֵּל בֵּין הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם לְחֶלְקוֹ הַתַּחְתּוֹן, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם שׁוֹכֵב, הַחֵלֶק הָעֶלְיוֹן וְהַחֵלֶק הַתַּחְתּוֹן הֵם בְּהַשְׁוָאָה.
וְהִנֵּה, אַף שֶׁבְּפַשְׁטוּת מַצַּב הַשְּׁכִיבָה, שֶׁבּוֹ הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן הֵם בְּהַשְׁוָאָה, הוּא מַצָּב יָרוּד בְּיוֹתֵר, בִּפְנִימִיּוֹת הַדְּבָרִים הוּא מַצָּב נַעֲלֶה בְּיוֹתֵר. כְּלוֹמַר, שֶׁמַּצַּב הַשְּׁכִיבָה מוֹרֶה עַל הִתְגַּלּוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא נַעֲלֶה מִכָּל גְּבוּל וּמִכָּל גִּדְרֵי "מַעְלָה" וְ"מַטָּה", וְלָכֵן לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ מִשְׁתַּוִּים הַ"מַעְלָה" וְהַ"מַטָּה" בְּהַשְׁוָאָה גְּמוּרָה מַמָּשׁ.
וְעַל פִּי זֶה מוּבָן הֵיטֵב עִנְיַן שְׁכִיבָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בִּמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, כִּי דַּוְקָא מִשּׁוּם שֶׁזֶּהוּ מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, אֲשֶׁר שָׁם יֶשְׁנוֹ גִּלּוּי אֱלוֹקוּת בִּשְׁלֵמוּת - נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ "וַיִּשְׁכַּב" בְּאֹפֶן נַעֲלֶה, שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ הַ"מַטָּה" וְהַ"מַעְלָה" בְּהַשְׁוָאָה גְּמוּרָה.
(ע"פ ספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 140 ואילך)

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ב

(יב) וַיַּֽחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ:

ביאור הפסוק: יעקב חלם: סולם עומד על הארץ וראשו מגיע לשמים, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו.

רש״י

עֹלִים וְיֹרְדִים • עוֹלִים תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ יוֹרְדִים, מַלְאָכִים שֶׁלִּוּוּהוּ בָּאָרֶץ אֵין יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ, וְעָלוּ לָרָקִיעַ - וְיָרְדוּ מַלְאֲכֵי חוּצָה לָאָרֶץ לְלַוּוֹתוֹ.

ביאור רש"י:
"עלים וירדים" — מקומם של מלאכים בשמים, ולכן היה צריך לכתוב קודם "יורדים" ואחר כך "עולים". רש"י: אלה המלאכים שליוו את יעקב בארץ ישראל. הם אינם יוצאים מן הארץ, ולכן עלו לרקיע, ובמקומם ירדו מלאכים של חוץ לארץ ללוות אותו.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ג

(יג) וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:

ביאור הפסוק: ה' עמד מעל יעקב ואמר: אני ה', אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק. את הארץ שאתה שוכב עליה אתן לך ולזרעך.

רש״י

נִצָּב עָלָיו • לְשָׁמְרוֹ.
וֵאלֹהֵי יִצְחָק • אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא מָצִינוּ בַּמִּקְרָא שֶׁיִּחֵד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁמוֹ עַל הַצַּדִּיקִים בְּחַיֵּיהֶם לִכְתֹּב 'אֱלֹהֵי פְּלוֹנִי', מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב טו) "הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין", כָּאן יִחֵד שְׁמוֹ עַל יִצְחָק, לְפִי שֶׁכָּהוּ עֵינָיו וְכָלוּא בַּבַּיִת וַהֲרֵי הוּא כַּמֵּת, וְיֵצֶר הָרַע פָּסַק מִמֶּנּוּ (תנחומא).
שֹׁכֵב עָלֶיהָ • (חולין שם) קִפֵּל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תַּחְתָּיו, רָמַז לוֹ שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִיכָּבֵשׁ לְבָנָיו (כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁזֶּה מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם).

ביאור רש"י:
"נצב עליו" — למה ה' עומד מעל יעקב? כדי לשמור עליו.
"ואלהי יצחק" — ה' אינו קורא את שמו על צדיק בחייו ("אלוקי פלוני"), כי "הן בקדושיו לא יאמין": גם על צדיקים אין ה' סומך שלא יחטאו כל זמן שהם חיים. ויצחק עוד חי. רש"י: יצחק היה עיוור וסגור בביתו, כמו מת, והיצר הרע כבר פסק ממנו; לכן ה' כבר מייחד עליו את שמו.
"שכב עליה" — מה החידוש בהבטחה על המקום שיעקב שוכב עליו, ארבע אמות בלבד? רש"י: ה' קיפל את כל ארץ ישראל מתחתיו. זה רמז שהארץ תהיה קלה לכיבוש לבניו, כמו ארבע אמות.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ד

(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּֽעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָֽרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָֽאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ:

ביאור הפסוק: צאצאיך יהיו רבים כעפר הארץ, ותתפשט לכל הרוחות: מערבה ("ימה", לכיוון הים), מזרחה, צפונה ודרומה ("נגבה"). כל משפחות האדמה יתברכו בך ובזרעך.

רש״י

וּפָרַצְתָּ • וְחָזַקְתָּ, כְּמוֹ "וְכֵן יִפְרֹץ".

ביאור רש"י:
"ופרצת" — "פרץ" נשמע כמו שבירה של גדר. רש"י: כאן פירושו "תתחזק" ותתרבה, כמו במצרים: "וכן יפרץ" (שמות א, יב) — ככל שעינו את ישראל, כך רבו והתחזקו.

בראשית פרק כ״ח פסוק ט״ו

(טו) וְהִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַֽהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָֽאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:

ביאור הפסוק: אני אהיה איתך ואשמור עליך בכל מקום שתלך, ואחזיר אותך לארץ הזאת. לא אעזוב אותך עד שאעשה את מה שהבטחתי לך.

רש״י

אָנֹכִי עִמָּךְ • לְפִי שֶׁהָיָה יָרֵא מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן.
עַד אֲשֶׁר אִם־עָשִׂיתִי • 'אִם' מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן 'כִּי' (גיטין צ).
דִּבַּרְתִּי לָךְ • לְצָרְכְּךָ וְעָלֶיךָ, מַה שֶּׁהִבְטַחְתִּי לְאַבְרָהָם עַל זַרְעוֹ, לְךָ הִבְטַחְתִּיו וְלֹא לְעֵשָׂו, שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי לוֹ: 'כִּי יִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע', אֶלָּא: "כִּי בְיִצְחָק", וְלֹא כָּל יִצְחָק, וְכֵן כָּל 'לִי', וּ'לְךָ', וְ'לוֹ' וְ'לָהֶם' הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר, מְשַׁמְּשִׁים לְשׁוֹן 'עַל', וְזֶה יוֹכִיחַ, שֶׁהֲרֵי עִם יַעֲקֹב לֹא דִּבֶּר קֹדֶם לָכֵן.

ביאור רש"י:
"אנכי עמך" — למה יעקב צריך הבטחה של שמירה? כי פחד מעשו ומלבן.
"עד אשר אם עשיתי" — "אם" הוא לשון ספק, וה' אינו מסתפק אם יקיים. רש"י: "אם" כאן במובן "כי": עד שאעשה.
"דברתי לך" — ה' לא דיבר עם יעקב לפני כן, אז על איזה דיבור מדובר? רש"י: "לך" פירושו "עליך". לאברהם נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), "ביצחק" — חלק מיצחק ולא כולו; כלומר ההבטחה לזרע אברהם היא על יעקב, ולא על עשו.

בראשית פרק כ״ח פסוק ט״ז

(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַֽעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָֽנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:

ביאור הפסוק: יעקב התעורר משנתו ואמר: באמת ה' נמצא במקום הזה, ואני לא ידעתי.

רש״י

וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי • שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה.

ביאור רש"י:
"ואנכי לא ידעתי" — מה יעקב מוסיף בכך שלא ידע? רש"י: זו התנצלות. אילו ידע שהמקום קדוש, לא היה ישן בו.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ז

(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם:

ביאור הפסוק: יעקב התמלא יראה ואמר: כמה מעורר יראה המקום הזה! אין זה מקום רגיל, אלא בית אלהים, וזה השער לשמים.

רש״י

כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים • אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: 'הַסֻּלָּם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְאֵר שֶׁבַע וְאֶמְצַע שִׁפּוּעוֹ מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ', שֶׁבְּאֵר שֶׁבַע עוֹמֵד בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם בִּצְפוֹנָהּ, בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, וּבֵית־אֵל הָיָה בַּצָּפוֹן שֶׁל נַחֲלַת בִּנְיָמִין, בַּגְּבוּל שֶׁבֵּין בִּנְיָמִין וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף. נִמְצָא, סֻלָּם שֶׁרַגְלָיו בִּבְאֵר־שֶׁבַע וְרֹאשׁוֹ בְּבֵית־אֵל, מַגִּיעַ אֶמְצַע שִׁפּוּעוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּכְלַפֵּי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: 'צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי, וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה'? וְעוֹד אָמְרוּ: יַעֲקֹב קְרָאוֹ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית־אֵל, וְזוֹ לוּז הִיא וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם. וּמֵהֵיכָן לָמַדְנוּ לוֹמַר כֵּן? אוֹמֵר אֲנִי שֶׁנֶּעֱקַר הַר הַמּוֹרִיָּה וּבָא לְכָאן, וְזוֹ הִיא קְפִיצַת הָאָרֶץ הָאֲמוּרָה בִּ'שְׁחִיטַת חֻלִּין', שֶׁבָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִקְרָאתוֹ עַד בֵּית־אֵל, וְזֶהוּ: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". וְאִם תֹּאמַר כְּשֶׁעָבַר יַעֲקֹב עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מַדּוּעַ לֹא עִכְּבוֹ שָׁם? אִיהוּ לָא יָהִיב לִבֵּיהּ לְהִתְפַּלֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֲבוֹתָיו, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְעַכְּבוּהוּ? אִיהוּ עַד חָרָן אֲזַל, כִּדְאַמְרִינָן בְּפֶרֶק 'גִּיד הַנָּשֶׁה'. וּקְרָא מוֹכִיחַ: "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". כִּי מְטַא לְחָרָן, אָמַר: 'אֶפְשָׁר שֶׁעָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי וְלֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ'? יְהַב דַּעְתֵּיהּ לְמֶהְדָּר וְחָזַר עַד בֵּית־אֵל, וְקָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ (בֵּית אֵל, לֹא זֶה הוּא הַסָּמוּךְ לָעַי, אֶלָּא לִירוּשָׁלַיִם, וְעַל שֵׁם שֶׁהָיְתָה עִיר הָאֱלֹהִים, קְרָאָהּ: "בֵּית אֵל", וְהוּא הַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל בּוֹ אַבְרָהָם, וְהוּא הַשָּׂדֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל בּוֹ יִצְחָק, וְכֵן אָמְרוּ בְּסוֹטָה: "לְכוּ וְנַעֲלֶה וְגוֹ'". לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁקְּרָאוֹ 'הַר', וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁקְּרָאוֹ 'שָׂדֶה', אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ בֵּית־אֵל, עַד כָּאן מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י מְדֻיָּק).
מַה־נּוֹרָא • תַּרְגּוּם: 'מַה דְּחִילוּ אַתְרָא הָדֵין'. 'דְחִילוּ', שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ סוֹכְלְתָנוּ. וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ.
וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם • מְקוֹם תְּפִלָּה לַעֲלוֹת תְּפִלָּתָם הַשָּׁמַיְמָה, וּמִדְרָשׁוֹ: שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה, מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה.

ביאור רש"י:
"כי אם בית אלהים" — יעקב נמצא בלוז (בית אל), ובכל זאת קורא למקום "בית אלהים", כלומר מקום המקדש בירושלים. רש"י: הר המוריה נעקר ובא לקראתו עד בית אל, וזו "קפיצת הארץ". הסולם עמד כך שאמצעו היה מול ירושלים. ולמה לא עיכבו אותו בירושלים כשעבר שם? כי הוא עצמו לא שם לב להתפלל שם. כשהגיע לחרן הצטער, החליט לחזור, ואז קפצה לו הארץ.
"בית אל, לא זה הוא הסמוך לעי" — "בית אל" כאן הוא ירושלים, עיר האלהים. כל אחד מהאבות קרא למקום בשם אחר: אברהם "הר", יצחק "שדה", ויעקב "בית".
"מה נורא" — "נורא" כאן הוא שם עצם, "יראה", ולכן אונקלוס מתרגם "מה דחילו": כמה יראה יש במקום. "דחילו" היא מילה מאותו סוג כמו "סוכלתנו" (=תבונה) ו"כסו" (=כסות).
"וזה שער השמים" — מכאן עולות התפילות לשמים. ולפי המדרש: בית המקדש שבשמים עומד בדיוק מול בית המקדש שבארץ.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ח

(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַֽעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ:

ביאור הפסוק: בבוקר השכים יעקב, לקח את האבן ששם ליד ראשו, העמיד אותה כמצבה (עמוד זיכרון) ויצק שמן על ראשה.

בראשית פרק כ״ח פסוק י״ט

(יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵֽׁם־הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה:

ביאור הפסוק: יעקב קרא למקום "בית אל" (=בית האלהים). קודם לכן היה שם העיר לוז.

בראשית פרק כ״ח פסוק כ׳

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִֽהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶֽאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ:

ביאור הפסוק: יעקב נדר נדר בתנאי: אם ה' יהיה איתי, ישמור אותי בדרך שאני הולך בה, ויתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

רש״י

אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי • אִם יִשְׁמֹר לִי הַבְטָחוֹת הַלָּלוּ שֶׁהִבְטִיחַנִי לִהְיוֹת עִמָּדִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ".
וּשְׁמָרַנִי • כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ".
וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל • כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ", וְהַמְּבַקֵּשׁ לֶחֶם, הוּא קָרוּי נֶעֱזָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ־לָחֶם" (תהלים לז).

ביאור רש"י:
"אם יהיה אלהים עמדי" — ה' כבר הבטיח "והנה אנכי עמך", אז למה "אם"? רש"י: יעקב מבקש שה' יקיים לו את ההבטחות שכבר נתן.
"ושמרני" — גם זו הבטחה שכבר ניתנה: "ושמרתיך בכל אשר תלך".
"ונתן לי לחם לאכל" — על לחם לא נאמרה הבטחה מפורשת. רש"י: היא כלולה ב"כי לא אעזבך", כי מי שצריך לחפש לחם נקרא "נעזב", כמו בפסוק בתהלים.

בראשית פרק כ״ח פסוק כ״א

(כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵֽאלֹהִֽים:

ביאור הפסוק: ואם אחזור בשלום לבית אבי, וה' יהיה לי לאלהים.

רש״י

וְשַׁבְתִּי • כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִי: "וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה".
בְשָׁלוֹם • שָׁלֵם מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא אֶלְמַד מִדַּרְכֵי לָבָן.
וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים • שֶׁיָּחוּל שְׁמוֹ עָלַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא פְּסוּל בְּזַרְעִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ", וְהַבְטָחָה זוֹ הִבְטִיחַ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶאֱמַר: "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (לעיל יז). (זַרְעֲךָ מְיֻחָס שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בּוֹ שׁוּם פְּסוּל).

ביאור רש"י:
"ושבתי" — גם זו הבטחה שכבר ניתנה: "והשיבתיך אל האדמה".
"בשלום" — לא רק בריא ושלם בגוף, אלא שלם מן החטא: שלא ילמד ממעשיו של לבן.
"והיה ה' לי לאלהים" — הרי ה' כבר אלוקיו; מה הוא מבקש? ששם ה' יחול עליו מההתחלה ועד הסוף, כלומר שלא יהיה פסול באף אחד מילדיו. זו ההבטחה שניתנה לאברהם: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך".
המסר: ההצלחה של יעקב אצל לבן נמדדת לא רק במה שירוויח, אלא בכך שיחזור שלם מן החטא.

בראשית פרק כ״ח פסוק כ״ב

(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

ביאור הפסוק: האבן הזאת שהצבתי כמצבה תהיה בית אלהים, ומכל מה שתיתן לי אפריש לך מעשר.

רש״י

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת • כָּךְ מְפֹרָשׁ וָי"ו זוֹ שֶׁל "וְהָאֶבֶן", אִם תַּעֲשֶׂה לִי אֶת אֵלֶּה וְאַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת.
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגוֹ' • כְּתַרְגּוּמוֹ: 'אֵהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם ה'', וְכֵן עָשָׂה בְּשׁוּבוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: "קוּם עֲלֵה בֵּית־אֵל" (לקמן לה), מַה נֶּאֱמַר שָׁם? "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה וְגוֹ' וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ".

ביאור רש"י:
"והאבן הזאת" — היכן נגמר התנאי ומתחיל הנדר עצמו? רש"י: ה-ו' של "והאבן" פותחת את ההתחייבות: אם תעשה לי את כל אלה, גם אני אעשה זאת.
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" — מה פירוש שהאבן "תהיה בית אלהים"? כתרגום אונקלוס: אעבוד עליה לפני ה', כלומר אקריב עליה. וכך באמת עשה כשחזר מפדן ארם: הציב מצבה ויסך עליה נסך.

תניא

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת – "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה" הֵנָה בְּדֶרֶךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִכֵּלִים דַּאֲצִילוּת לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, מִמָּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דְּחִיצוֹנִיּוּתָן, כְּמוֹ עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל אֶתְרוֹג וּמִינָיו הִלְבִּישׁ בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִמָּהוּתָן וְעַצְמוּתָן דַּחֲסָדִים [פְּנִימִית] [פְּנִימִים] דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין", וְהַיְינוּ מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּתָן, כַּנּוֹדַע בְּכָל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

פירוש: אהבה ויראה שבשכל תופסות רק את "מציאות" האלוקות (כפי שיתבאר מיד). לא כן מעשה המצוות: הם "מעשה אלקים". אף שהמצוה נעשית בדבר גשמי, האלוקות שבה אינה מוסתרת כמו בשאר הדברים הגשמיים. הסיבה: ה"כלים" של עולם האצילות יורדים בהדרגה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה (בי"ע), ונעשים האלוקות שבהם. מה שיורד הוא הצד החיצוני של הכלים, אבל במהותו ובעצמותו ממש, לא רק הארה ממנו.
למשל, באתרוג ובשלושת המינים שאיתו (לולב, הדס, ערבה) הלביש הקב"ה את המהות והעצמות של "החסדים הפנימיים" של "זעיר אנפין" (המדות של עולם האצילות), מהצד החיצוני שלהם. וכך בכל המצוות המעשיות.

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הָאָדָם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ נְשָׁמָה דַּאֲצִילוּת, מֵאַחַר שֶׁמְּלֻבֶּשֶׁת בַּגּוּף – לֹא יוּכַל לִמְצֹא בְּנַפְשׁוֹ²² וּלְהַשִּׂיג מָהוּתָן וְעַצְמוּתָן שֶׁל פְּנִימִית הַחֲסָדִים דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דַּאֲצִילוּת (כִּי הָאֲצִילוּת הִיא בְּחִינַת "חַיָּה" בִּכְלָלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַקִּיף מִלְּמַעְלָה וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּכְלִי כְּלָל) כִּי־אִם מְצִיאוּתָן, עַל־יְדֵי דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

פירוש: אבל האדם, שמגיע בהבנתו ובמדותיו לאהבה וליראה שבשכל: אפילו אם נשמתו באה מעולם האצילות, כל עוד היא בגוף הוא אינו יכול לתפוס בשכלו את מהות החסדים הפנימיים של זעיר אנפין דאצילות, כלומר מה הם באמת.
למה? ארבעת העולמות מקבילים לארבע דרגות הנשמה: עשיה כנגד נפש, יצירה כנגד רוח, בריאה כנגד נשמה, ואצילות כנגד "חיה". באדם, ה"נשמה" (השכל) וה"רוח" (המדות) נכנסות בכלים שבגוף, וה"חיה" רק מקיפה מלמעלה ואינה נכנסת לשום כלי. כך גם אצילות: היא "מקיף" שאינו נכנס בשום כלי.
לכן האדם תופס רק את מציאות החסדים, שהם קיימים, ולא את מהותם. ואת זה הוא תופס על ידי "דחילו ורחימו" (יראה ואהבה) שבשכל.

בפשטות: "בנפשו" אין פירושו "בתוך נפשו" אלא "באמצעות נפשו", כמו "וַיִּקַּח בְּיָדוֹ" (בראשית כב, ו), כלומר לקח בעזרת ידו. אין לאדם בנפשו כלי שבעזרתו יוכל "למצוא" ולתפוס את מהות האצילות.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי", הוּא בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה דַּוְקָא (שֶׁהוּא הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת²³, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים²⁴).

פירוש: ואם תשאל: ה' אמר למשה "וראית את אחֹרי" (שמות לג, כג), ו"ראיה" תופסת את הדבר עצמו, יותר מהבנה. התשובה: זה היה בדרך נבואה דווקא. נבואה היא "התפשטות הגשמיות", הנשמה כאילו פושטת מעליה את הגוף, ולכן בנבואה אפשר "לראות" גם את המהות. בלי נבואה, נשמה שבגוף אינה יכולה לכך. כך כתוב ב"רעיא מהימנא" (חלק מספר הזוהר) בפרשת משפטים.

בפשטות: הרבי מפנה לענין "התפשטות הגשמיות" בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן: בתחילת סימן צח באורח חיים (הלכות תפילה), שם מדובר על חסידים ואנשי מעשה שכיוונו בתפילתם עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות, קרוב למדרגת נבואה; ועוד בהלכות תלמוד תורה פרק ד.

בפשטות: הרבי מציע את המקום המדויק ב"רעיא מהימנא" שאליו מכוון אדמו"ר הזקן: כנראה בזוהר (חלק ב) דף קטז עמוד ב והלאה.

וְהַיְינוּ הַטַּעַם, לְפִי שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַנִּבְרָא לְהַשִּׂיג כְּלוּם בְּמָהוּת הָאֱלֹקוּת, שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא, וּבְלִי הַשָּׂגָה – אֵין זוֹ הַלְבָּשָׁה וּתְפִיסָא וּדְבֵקוּת אֲמִתִּית.

פירוש: וזו הסיבה שבלי נבואה אי אפשר: נברא אינו יכול להשיג שום דבר במהות האלוקות, כי היא הבורא עצמו. ובלי השגה אין "הלבשה", "תפיסה" ו"דביקות" אמיתית באלוקות. לכן האהבה והיראה שבשכל, שאדם קונה בתפילה, מחברות אותו רק למציאות האלוקות ולא למהותה.

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הָאֶתְרוֹג עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל, חַיּוּתוֹ נִמְשְׁכָה וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמָּהוּת חִיצוֹנִית דְּכֵלִים דְּנוּקְבָא דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דַּאֲצִילוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'עֵץ־חַיִּים'²⁵ שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת הֵן בַּאֲצִילוּת, כִּי לָמֶ"ד כֵּלִים דַּאֲצִילוּת יָרְדוּ לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה (וְהֵן יוּ"ד מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם), עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת בְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה, מָהוּת בְּמָהוּת,

פירוש: לא כן האתרוג, למשל: החיות שלו ירדה בהדרגה מהמהות של הצד החיצוני של הכלים של "נוקבא דזעיר אנפין" באצילות, היא ספירת המלכות דאצילות, וזו אלוקות. כך כתוב בספר "עץ חיים" (כתבי האריז"ל): השורש של כל הפירות הוא באצילות.
איך זה יורד? שלושים (ל') כלים של אצילות ירדו לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, להיות האלוקות שבהם (עשרה בכל עולם). הם עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. הם יורדים על ידי התלבשות בנוקבא (המלכות) של עולם העשיה, "מהות במהות": המהות של מלכות דאצילות נכנסת במהות של מלכות דעשיה. ממלכות דעשיה נבראים כל נבראי העשיה, וביניהם הפירות, כמו האתרוג.

בפשטות: המקור בעץ חיים הוא בסוף הספר. והרבי מעיר שהדבר צריך קצת עיון: שם מונים בדיוק שבעה (פירות) דווקא, ואילו כאן נאמר "כל הפירות".

כִּי הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה בַּעֲשִׂיָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, לְפִי שֶׁבַּאֲצִילוּת "אִיהוּ וּגְרָמוֹהִי חַד", הַמַּאֲצִיל וְהַנֶּאֱצָל, וְעַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת מָהוּת הַנְּשָׁמָה בְּמָהוּת הַכֵּלִים דְּנוּקְבָא דַּעֲשִׂיָּה – נִתְהַוָּה הָאֶתְרוֹג.

פירוש: הכלים של אצילות נעשים "נשמה" בעולם העשיה, והנשמה הזאת היא אלוקות ממש. כי באצילות "איהו וגרמוהי חד" (לשון התיקוני זוהר: הוא והכלים שלו אחד): המאציל, אור אין סוף, והנאצל, הכלים שנאצלו ממנו, הם דבר אחד. וכשמהות הנשמה הזאת מתלבשת במהות הכלים של נוקבא דעשיה, נוצר מזה האתרוג.

נִמְצָא, כְּשֶׁתּוֹפֵס הָאֶתְרוֹג וּמְנַעְנְעוֹ כְּהִלְכָתוֹ – הֲרֵי זֶה תּוֹפֵס מַמָּשׁ חַיּוּתוֹ, הַמְלֻבָּשׁ בּוֹ מִנּוּקְבָא דַּאֲצִילוּת, הַמְיֻחֶדֶת בְּאוֹר אֵין־סוֹף הַמַּאֲצִיל בָּרוּךְ־הוּא.

פירוש: יוצא: כשאדם אוחז את האתרוג ומנענע אותו כהלכה, הוא תופס ממש את החיות שבתוכו. החיות הזאת באה מהמלכות דאצילות, והמלכות דאצילות מאוחדת עם אור אין סוף שהאציל אותה. כאן האדם תופס את המהות עצמה.
ואם תשאל: גם בפרי רגיל יש חיות אלוקית? בפרי רגיל האלוקות מוסתרת, ובמצוה היא גלויה, כי המצוה היא "מעשה אלקים".

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּכַוָּנָתוֹ אֵינוֹ מַשִּׂיג וְתוֹפֵס, אַף הַיּוֹדֵעַ הַסּוֹד, אֶלָּא מְצִיאוּתָהּ, וְלֹא מָהוּתָהּ.

פירוש: אבל בכוונת המצוה, כשאדם מכוון את הסוד של האתרוג לפי הקבלה והחסידות, אפילו מי שיודע את הסוד תופס רק את "מציאותה" של המלכות דאצילות, שורש האתרוג, ולא את "מהותה".

אַךְ בְּלִמּוּד הִלְכוֹת אֶתְרוֹג מַשִּׂיג וְתוֹפֵס הָאֶתְרוֹג מַמָּשׁ וּמִצְוָתוֹ כַּהֲלָכָה, בִּבְחִינַת דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה,

פירוש: אבל כשלומדים הלכות אתרוג, משיגים ותופסים את האתרוג עצמו ואת מצוותו כהלכה: בדיבור, כשאומרים את ההלכות, ובמחשבה, כשמבינים אותן. ההלכות עוסקות באתרוג הגשמי שבו מקיימים את המצוה, ואותו האדם מבין עד הסוף, במהותו.

וְכָל־שֶׁכֵּן הַלּוֹמֵד הַסּוֹד, אֲבָל דַּוְקָא סוֹדוֹת הַמִּצְוָה, דְּלֹא גָּרַע מִלִּמּוּד הִלְכוֹתֶיהָ, וְאַדְּרַבָּה כוּ', אַף שֶׁאֵינוֹ מַשִּׂיג הַמָּהוּת.

פירוש: ועל אחת כמה וכמה מי שלומד את הסוד, אבל דווקא סודות המצוה עצמה (הטעם הפנימי של מצות אתרוג), ולא סודות המדרגות הרוחניות של סדר ההשתלשלות. לימוד כזה אינו פחות מלימוד הלכות המצוה, ואדרבה, הוא נעלה ממנו: יש בו גם הבנת המצוה עצמה וגם הענין הפנימי שלה. אמנם את מהות המדרגות שבאצילות שהסוד מדבר עליהן הוא אינו משיג, אבל את המצוה עצמה, האתרוג, הוא מבין במהותה, ולכן בסך הכל יש כאן תפיסה של המהות.

רמב״ם — פרק אחד ליום

א

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה [–מסורת ממשה רבינו] לָמְדוּ, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר", לֶאֱסֹר אֵבֶר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הַחַי (=אבר מן החי נקרא בפסוק 'נפש', כי כמו שכאשר הנפש נפרדת מהגוף היא אינה יכולה לחזור אליו יותר, כך האיבר שנחתך בזמן שהחיה או הבהמה בחיים לא יחזור לחיות יחד עם הגוף ולכן גם הוא נאסר); וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי הוּא אוֹמֵר לְנֹחַ: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (=וזוהי אחת משבע מצוות בני נח). וְאִסּוּר אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף - בִּטְהוֹרִים, אֲבָל לֹא בִּטְמֵאִים.

בפשטות: אסור לאכול איבר שנחתך מבעל חיים כשהוא עדיין חי ("אבר מן החי"). חכמים קיבלו במסורת שעל זה מדבר הפסוק "לא תאכל הנפש עם הבשר". האיסור נאמר כבר לנח, ולכן הוא חל גם על גויים. הוא חל על בהמה, חיה ועוף מן המינים הטהורים. במינים הטמאים אין איסור נוסף של אבר מן החי.
למשל:
- חתכו רגל מכבש חי - אסור לאכול אותה.
- גוי שחתך כנף מתרנגולת חיה - גם לו אסור לאכול אותה.
- חתכו רגל מגמל חי - יהודי שאוכל אותה עובר על איסור בהמה טמאה, אבל לא על אבר מן החי.

ב

אֶחָד אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, כְּגוֹן הַיָּד וְהָרֶגֶל, וְאֶחָד אֵבֶר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם, כְּגוֹן הַלָּשׁוֹן וְהַבֵּיצִים וְהַטְּחוֹל וְהַכְּלָיוֹת וְהַחֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן; אֶלָּא שֶׁהָאֵבֶר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם - בֵּין שֶׁחָתַךְ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁחָתַךְ מִקְצָתוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וְהָאֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם - אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, עַד שֶׁיִּפְרֹשׁ [–ייחתך] כִּבְרִיָּתוֹ, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת; אֲבָל אִם פָּרַשׁ מִן הַחַי הַבָּשָׂר בִּלְבַד - חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, לֹא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי.

בפשטות: "אבר" הוא גם איבר שיש בו בשר, גידים ועצמות, כמו יד ורגל, וגם איבר שאין בו עצם, כמו לשון, כליות, טחול או חֵלֶב. ההבדל ביניהם:
- איבר בלי עצם - אסור משום אבר מן החי גם כשנחתך ממנו רק חלק.
- איבר עם עצם - אסור משום אבר מן החי רק כשנחתך שלם, כמו שנברא: בשר, גידים ועצמות. אם נחתך מן החי רק בשר, זה איסור טרפה ולא אבר מן החי.
למשל:
- חתכו חצי כליה מכבש חי - זה כבר אבר מן החי.
- חתכו מכבש חי את כל הרגל, עם העצם - אבר מן החי.
- חתכו מכבש חי רק נתח בשר מן הירך - זה איסור טרפה, לא אבר מן החי.

ג

הָאוֹכֵל מֵאֵבֶר מִן הַחַי כַּזַּיִת, לוֹקֶה. וַאֲפִלּוּ אָכַל אֵבֶר שָׁלֵם - אִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת (=הגידים והעצמות מצטרפים לשיעור נפח הכזית), חַיָּב; פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, פָּטוּר (=אפילו אם אכל אבר שלם). חָתַךְ מִן הָאֵבֶר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת כַּזַּיִת, וַאֲכָלוֹ - לוֹקֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ בָּשָׂר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא [–כמות מועטת ביותר]; אֲבָל אִם הִפְרִיד הָאֵבֶר אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ מִן הַחַי, וְהִפְרִישׁ [–חילק את] הַבָּשָׂר מִן הַגִּידִים וּמִן הָעֲצָמוֹת - אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מִן הַבָּשָׂר לְבַדּוֹ (=כי לאחר שהפריד את הבשר משאר החלקים, הוא כבר אינו נחשב אבר), וְאֵין הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים מִצְטָרְפִין בּוֹ [–אתו] לְכַזַּיִת מֵאַחַר שֶׁשִּׁנָּה בְּרִיָּתוֹ [–צורתו].

בפשטות:
- מי שאוכל כזית מאבר מן החי - לוקה.
- אכל איבר שלם: אם כולו יחד (בשר, גידים ועצמות) בגודל כזית - חייב; אם הוא קטן מכזית - פטור.
- חתך מן האיבר חתיכה בגודל כזית כמו שהיא - בשר, גידים ועצם - ואכל אותה: לוקה, גם אם יש בה רק מעט מאוד בשר.
- אבל אם אחרי שתלש את האיבר הפריד את הבשר מן הגידים והעצמות, זה כבר לא "איבר". לוקה רק אם אכל כזית בשר לבד, והעצמות והגידים לא נספרים.
למשל:
- תלשו מציפור קטנה וחיה רגל שלמה, קטנה מזית - האוכל אותה פטור. רגל של עוף גדול, בגודל זית ויותר - האוכל אותה לוקה.
- מרגל שנתלשה מכבש חי חתכו חתיכה בגודל זית - עצם, גיד ומעט בשר. האוכל אותה לוקה.
- הפרידו את הבשר של הרגל מן העצם, ויצא חצי זית בשר - גם אם אכל אותו יחד עם העצמות והגידים, אינו לוקה.

ד

חִלְּקוֹ לְאֵבֶר זֶה [–ולא הפריד את העצמות] (=מדובר שאין באף חלק לבדו כזית, ולכן הגידים והעצמות אינם מצטרפים, אבל אם יש חלק בגודל של כזית, הוא עדיין ייחשב לאבר מן החי, היות ולא הפריד מהבשר את הגידים והעצמות), וַאֲכָלוֹ מְעַט מְעַט - אִם יֵשׁ בְּמַה שֶּׁאָכַל כַּזַּיִת בָּשָׂר, חַיָּב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. לָקַח כַּזַּיִת מִן הָאֵבֶר כִּבְרִיָּתוֹ, בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת, וַאֲכָלוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלַק בְּפִיו בִּפְנִים קֹדֶם שֶׁיִּבְלָעֶנּוּ, חַיָּב.

בפשטות:
- חילק את האיבר לחתיכות קטנות, בלי להפריד את העצמות מן הבשר, ואכל אותן אחת אחת: נספר רק הבשר. אם בכל מה שאכל יש כזית בשר - חייב; אם לא - פטור.
- לקח חתיכה אחת בגודל כזית מן האיבר כמו שהיא - בשר, גידים ועצמות - ואכל אותה: חייב, גם אם היא נחלקה לשניים בתוך הפה לפני שבלע.
למשל:
- רגל שנתלשה מעוף חי נחתכה לארבע חתיכות, כל אחת קטנה מזית, ובכולן יחד יש חצי זית בשר. אכל את כולן, אחת אחרי השנייה - פטור.
- שם בפה חתיכה אחת בגודל זית מאותה רגל, עם עצם וגיד, והיא נשברה לשניים בזמן הלעיסה - חייב.

ה

תָּלַשׁ אֵבֶר מִן הַחַי, וְנִטְרְפָה בִּנְטִילָתוֹ, וַאֲכָלוֹ - חַיָּב שְׁתַּיִם (=התחייבות בשני עונשים על מעשה אחד תיתכן, או כאשר שני האיסורים נוצרו בבת אחת, או כאשר היווצרות האיסור השני חומרת האיסור עלתה – נאסר על אנשים נוספים או בזמנים נוספים), מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם טְרֵפָה; שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין [–נוצרים] כְּאַחַת [באותו זמן]. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ חֵלֶב מִן הַחַי וַאֲכָלוֹ - לוֹקֶה שְׁתַּיִם (=איסור אבר מן החי נוצר רק כאשר האיבר נתלש מהבהמה, ובאותה פעולה (תלישת האיבר) חל על החתיכה גם איסור טרפה), מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם חֵלֶב (=אף שאיסור חלב קיים מהרגע שהבהמה נולדה, מכיוון שאיסור אבר מן החי הוא גם על גויים – בזמן בו נוצר על החלב איסור אבר מן החי נוסף בו עוד איסור שלא היה לפני כן (על גויים), ולכן האיסור החדש יחול על החלב וילקו עליו פעמיים); תָּלַשׁ חֵלֶב מִן הַטְּרֵפָה וַאֲכָלוֹ - לוֹקֶה שָׁלֹשׁ (=משום חלב, טרפה ואבר מן החי).

בפשטות: יש מקרים שבהם אכילה אחת מחייבת כמה מלקויות:
- תלש איבר מבהמה חיה, והתלישה עשתה את הבהמה טרפה, ואכל את האיבר - לוקה פעמיים: משום אבר מן החי ומשום טרפה, כי שני האיסורים נוצרו באותו רגע.
- תלש חֵלֶב (שומן אסור) מבהמה חיה ואכל - לוקה פעמיים: משום אבר מן החי ומשום חלב.
- תלש חלב מבהמה חיה שהיא טרפה ואכל - לוקה שלוש פעמים: חלב, טרפה ואבר מן החי.
למשל:
- חתכו לפרה חיה רגל, והחיתוך עשה אותה טרפה (בהמה שלא תוכל לחיות). מי שאוכל את הרגל - שתי מלקויות.
- חתכו מפרה חיה ובריאה את החלב שעל הכליות. מי שאוכל אותו - שתי מלקויות.
- חתכו את אותו חלב מפרה חיה שכבר הייתה טרפה, למשל עם ריאה נקובה - שלוש מלקויות.

ו

בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל (=נתלש בחלקו מגוף הבהמה, ומחובר לה עדיין בחתיכות בשר קטנות) בִּבְהֵמָה, וְאֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בָּהּ - אִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר [–להתחבר ולהידבק לגוף] וְלִחְיוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּרַשׁ אֶלָּא אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה, אָסוּר [–מדרבנן]; וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה, רוֹאִין אוֹתוֹ [–מתייחסים אליו] כְּאִלּוּ נָפַל [–נפרד] מֵחַיִּים [–בחיי הבהמה]; לְפִיכָךְ לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. אֲבָל אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת - אִם נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר (=כלומר, מכיוון שיכול להידבק בחזרה, השחיטה מתירה אותו ונחשב לחלק רגיל מגוף הבהמה).

בפשטות: בשר או איבר "מדולדל" - שנתלש בחלקו ועדיין מחובר לבהמה בחתיכות בשר קטנות:
- אם הוא כבר לא יכול להתחבר בחזרה ולחיות - הוא אסור, גם אם נפל רק אחרי השחיטה. האיסור מדרבנן, ולכן אין עליו מלקות.
- אם הבהמה מתה בלי שחיטה - מתייחסים אליו כאילו נפל בחייה, ולוקים עליו משום אבר מן החי.
- אם הוא יכול להתחבר בחזרה ולחיות - השחיטה מתירה אותו כמו את כל הבהמה.
למשל: רגל של כבש נפצעה ונשארה תלויה ברצועת עור ובשר.
- הפצע לא יכול להחלים, והכבש נשחט - אסור לאכול את הרגל, אבל אין על זה מלקות.
- הפצע לא יכול להחלים, והכבש מת מעצמו - האוכל את הרגל לוקה משום אבר מן החי.
- הפצע יכול להחלים, והכבש נשחט - הרגל מותרת כמו שאר הכבש.

ז

שָׁמַט אֵבֶר [ולא תלשו] אוֹ מִעֲכוֹ אוֹ דָכוֹ [=רסקו], כְּגוֹן הַבֵּיצִים שֶׁמִּעֵךְ אוֹתָן אוֹ נִתְּקָן [ולאחר מכן שחט את הבהמה] - הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חַיִּים וּלְפִיכָךְ אֵין מַסְרִיחַ [–נרקב]; וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְאָכְלוֹ מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִקֶּדֶם, שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְאֵבֶר מִן הַחַי.

בפשטות: הוציא איבר ממקומו בלי לתלוש אותו, או מעך או ריסק אותו, ואחר כך שחט את הבהמה - מן התורה האיבר מותר, כי יש בו עדיין קצת חיים, ולכן הוא לא נרקב. ובכל זאת אסור לאכול אותו, כי כל ישראל נהגו כך מזמן: הוא דומה לאבר מן החי.
למשל: לאיל נמעכו הביצים, או שנותקו בפנים, ואחר כך הוא נשחט. מן התורה מותר לאכול אותן, אבל לפי המנהג אסור. וכן רגל שיצאה מן המפרק ונשארה מחוברת עד השחיטה.

ח

עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר - אִם הָיָה הַבָּשָׂר אוֹ הָעוֹר חוֹפֶה [=מכסה] רֹב עָבְיוֹ שֶׁל עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר וְרֹב הֶקֵּף הַשֶּׁבֶר (=כלומר, הבשר או העור עדיין מכסים את רוב העצם ורוב מקום השבר ורק חלק מועט מהעצם גלוי), הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם יָצָא הָעֶצֶם לַחוּץ [–הבשר והעור אינם מכסים אותו], הֲרֵי הָאֵבֶר אָסוּר; וּכְשֶׁיִּשְׁחֹט הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף, יַחְתֹּךְ מִמְּקוֹם הַשֶּׁבֶר וְיַשְׁלִיכוֹ, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר.
נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְהָיָה הַבָּשָׂר חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ, אֲבָל הָיָה אוֹתוֹ בָּשָׂר מְרֻסָּס [לחתיכות קטנות] אוֹ נִתְאַכֵּל [=נרקב] כַּבָּשָׂר שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְדוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה מִתְלַקֵּט הָרֹב מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה (=הבשר מכסה מקומות שונים בעצם ורק כשיחשיבו אותם יחד יצא שרובה מכוסה בבשר), אוֹ שֶׁהָיָה הַבָּשָׂר שֶׁעָלָיו נְקָבִים נְקָבִים [–ללא חיסרון בבשר], אוֹ שֶׁנִּסְדַּק הַבָּשָׂר, אוֹ שֶׁנִּקְדַּר [–נחתך סביבו] כְּמִין טַבַּעַת, אוֹ שֶׁנִּגְרַד הַבָּשָׂר מִלְּמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִן הַבָּשָׂר אֶלָּא [עובי] כִּקְלִפָּה, אוֹ שֶׁנִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר מִלְּמַטָּה מֵעַל הָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּעֶצֶם - בְּכָל אֵלּוּ מוֹרִין לְאִסּוּר, עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא הַבָּשָׂר; וְאִם אָכַל מִכָּל אֵלּוּ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

בפשטות: עצם של בהמה או עוף נשבר בחייהם:
- הבשר או העור מכסים את רוב עובי העצם ואת רוב היקף השבר - האיבר מותר.
- העצם יצא החוצה, והבשר והעור לא מכסים אותו - האיבר אסור. אחרי השחיטה חותכים אותו ממקום השבר וזורקים, והשאר מותר.
- הבשר מכסה את רוב העצם, אבל הוא פגום: מרוסק, רקוב, מכסה רק כשמצרפים כמה מקומות קטנים, מלא חורים, סדוק, חתוך מסביב כמו טבעת, דק כמו קליפה, או נפרד מן העצם מלמטה. בכל אלה הכיסוי לא נחשב, והאיבר אסור עד שהבשר יתרפא. מי שאוכל ממנו מקבל מכת מרדות (מלקות מדרבנן).
למשל: תרנגולת שברה רגל.
- העור והבשר מכסים את רוב השבר - אחרי השחיטה כל הרגל מותרת.
- העצם השבור בולט החוצה מן העור - אחרי השחיטה חותכים את הרגל במקום השבר וזורקים את החלק שמתחתיו; כל השאר מותר.
- העור מכסה את השבר, אבל הבשר שמתחתיו מרוסק או מלא חורים - הרגל אסורה עד שהבשר יתרפא. אם שחטו את התרנגולת לפני כן ומישהו אכל מן הרגל - מכים אותו מכת מרדות.

ט

הַמּוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה, וְחָתַךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן (=איברים שנטילתם אינה מטריפה את הבהמה), וְהִנִּיחַ (=השאיר) הַחֲתִיכוֹת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ - הֲרֵי אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא (=שנשארו) בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ [בזמן השחיטה]; אֲבָל אִם חָתַךְ מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ וְלֹא הוֹצִיאוֹ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ - הֲרֵי חֲתִיכוֹת הָעֻבָּר אוֹ אֵבָרוֹ מֻתָּר, הוֹאִיל וְלֹא יָצָא (=והעובר מותר בשחיטת אימו).

עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, נֶאֱסַר אוֹתוֹ אֵבֶר לְעוֹלָם, בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁחֵט אִמּוֹ (=משום טרפה), בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ (=משום אבר מן החי); וַאֲפִלּוּ הֶחְזִיר אוֹתוֹ אֵבֶר לִמְעֵי אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁחֲטָה אוֹ נוֹלַד הַוָּלָד, וְחָיָה כַּמָּה שָׁנִים - הֲרֵי אוֹתוֹ הָאֵבֶר אָסוּר מִשּׁוּם טְרֵפָה; שֶׁכָּל בָּשָׂר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ - נֶאֱסַר כְּבָשָׂר שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַחַי, שֶׁנֶּאֱמַר³⁷: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה", כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹ כְּשָׂדֶה, נַעֲשָׂה טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

בפשטות: מי שחתך חתיכה מאיבר פנימי של בהמה חיה (טחול, כליות, איברים שחיתוך מהם לא עושה אותה טרפה), השאיר את החתיכה בבטנה ואחר כך שחט אותה: הבהמה מותרת, אבל החתיכה אסורה משום אבר מן החי. היא נפרדה מהבהמה כשהבהמה עוד חיה, ולכן השחיטה כבר לא מתירה אותה. אבל חתיכה שנחתכה מהעובר שבבטן ולא הוצאה החוצה מותרת, כי העובר כולו מותר בשחיטת אמו כל עוד לא יצא.
עובר שהוציא יד או רגל מחוץ לרחם: האיבר הזה נאסר לתמיד. גם אם חזר פנימה, וגם אם העובר נולד וחי שנים, האיבר נשאר אסור משום טרפה. המקור הוא "ובשר בשדה טרפה": בשר שיצא מחוץ למקומו נעשה טרפה, ומחוץ לרחם הוא "שדה" בשביל העובר.
למשל: שוחט הכניס יד לבטן של פרה חיה, חתך חתיכה מהכליה והשאיר אותה שם, ואחר כך שחט את הפרה. הפרה מותרת, והחתיכה מהכליה אסורה. אילו חתך באותו אופן חתיכה מרגל העגל שבתוך הבטן, היא הייתה מותרת.
פרה בלידה: רגל העגל יוצאת החוצה וחוזרת פנימה. העגל נולד, גדל, ונשחט כעבור שלוש שנים. כל השור מותר, חוץ מהרגל ההיא.

י

הוֹצִיא מִקְצָת הָאֵבֶר, וְנִשְׁאַר מִקְצָתוֹ בִּפְנִים - אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מִעוּטוֹ (=בשונה מהדין של לידה בה הכלל הוא שכאשר יצא רוב העובר נחשב שנולד) - הַיּוֹצֵא אָסוּר, וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר (=אין דין לידה לכל איבר בפני עצמו, ולכן רק החלק שיצא נאסר); וְאִם חָתַךְ הַיּוֹצֵא מִן הָאֵבֶר אַחַר שֶׁהֶחְזִירוֹ, וְנִשְׁחֲטָה - אוֹתוֹ שֶׁיָּצָא בִּלְבַד אָסוּר, וּשְׁאָר הָאֵבֶר מֻתָּר. וְאִם לֹא הֶחְזִירוֹ, וַחֲתָכוֹ וְהוּא בַּחוּץ, בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה - מְקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר (=מכיוון שהשכבה החיצונית של האיבר עמדה בפתח הרחם בשעת השחיטה, נחשב שלא הייתה בתוך הבהמה), וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁנֶּגֶד הָאֲוִיר: אַחַר שֶׁיַּחְתֹּךְ הַיּוֹצֵא, חוֹזֵר וְחוֹתֵךְ מְקוֹם הַחֲתָךְ.

בפשטות: יצא רק חלק מאיבר העובר: רק החלק שיצא אסור, והחלק שנשאר בפנים מותר, גם אם בפנים נשאר רק מעט.
אם האיבר חזר פנימה, ואת החלק שהיה בחוץ חתכו ואז נשחטה האם: רק החלק ההוא אסור, ושאר האיבר מותר.
אם האיבר לא חזר, וחתכו אותו כשהוא בחוץ (לפני השחיטה או אחריה): גם השכבה הדקה שבמקום החיתוך אסורה, כי היא עמדה בפתח הרחם מול האוויר. לכן חותכים עוד פרוסה דקה ממקום החיתוך.
למשל: רגל העגל יצאה עד הברך, והירך נשארה בפנים. מהברך ולמטה אסור, הירך מותרת.
הרגל חזרה פנימה, חתכו ממנה את הקטע שהיה בחוץ, ואז שחטו את הפרה. רק הקטע ההוא אסור, ואין צורך לחתוך עוד.
הרגל נשארה בחוץ וחתכו אותה בפתח הרחם. זורקים את מה שבחוץ, ומהגדם שנשאר בפנים חותכים עוד פרוסה דקה, זו שעמדה מול האוויר.

יא

אֲבָל אֵבֶר עֻבָּר שֶׁיָּצָא, וַחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה וְהוּא בַּחוּץ - הֲרֵי זֶה אֵבֶר מִן הַחַי (=ולא טרפה), וְלוֹקִין עָלָיו; וְאִם נֶחְתַּךְ אַחַר שְׁחִיטָה - הָאוֹכְלוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה [משום אבר מן החי], וַאֲפִלּוּ מֵת הָעֻבָּר קֹדֶם שְׁחִיטָה. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה (=כאשר אימו מתה ולא נשחטה, מתייחסים לאיבר כאילו נחתך בעוד הבהמה בחיים), וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ - הָאוֹכְלוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי.

בפשטות: איבר עובר שיצא ונחתך בחוץ לפני שחיטת האם: זה אבר מן החי, והאוכל אותו לוקה.
אם נחתך אחרי שחיטת האם: האוכל אינו לוקה משום אבר מן החי (אבל האיבר עדיין אסור, כמו שנאמר בהלכה ט). כך גם אם העובר מת עוד לפני השחיטה.
אם האם מתה ולא נשחטה, ואחר כך חתכו את האיבר: האוכל לוקה משום אבר מן החי. אין כאן שחיטה, ולכן האיבר נחשב כאילו נחתך מבהמה חיה.
למשל: רגל העגל בחוץ ואמו עוד חיה. מישהו חותך את הרגל ואוכל אותה: לוקה משום אבר מן החי.
שחטו את הפרה כשרגל העגל בחוץ, ורק אחר כך חתכו את הרגל ואכלו: אין מלקות משום אבר מן החי.
הפרה מתה בלידה כשרגל העגל בחוץ, ואחרי מותה חתכו את הרגל ואכלו: לוקה משום אבר מן החי.

יב

עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא אֵבֶר וְנֶאֱסַר הָאֵבֶר, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד, וַהֲרֵי הִיא נְקֵבָה - הֶחָלָב שֶׁלָּהּ אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ מִסָּפֵק: הוֹאִיל וְהוּא בָּא מִכְּלַל הָאֵבָרִים, וְיֵשׁ בָּהּ אֵבֶר אֶחָד אָסוּר; וַהֲרֵי זֶה כַּחֲלֵב טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲלֵב טְהוֹרָה.

בפשטות: עובר שהוציא איבר (והאיבר נאסר), ואחר כך נולד והתברר שהוא נקבה: אסור לשתות את החלב שלה, מספק. החלב נוצר מכל הגוף, ובגוף שלה יש איבר אחד אסור. זה כמו חלב של בהמה טרפה שהתערב בחלב של בהמה כשרה.
למשל: עגלה שרגלה יצאה מהרחם לפני שנולדה, גדלה ונעשתה פרה חולבת. אסור לשתות את החלב שלה.

יג

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וּמָצָא בָּהּ שְׁלִיל (=עובר), בֵּין חַי בֵּין מֵת - הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה; וַאֲפִלּוּ שִׁלְיָה (=השק בו העובר נמצא) מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. וְשִׁלְיָה שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ, וְשָׁחַט אֶת הַבְּהֵמָה - אִם הָיְתָה שִׁלְיָה זוֹ קְשׁוּרָה בַּוָּלָד, מַה שֶּׁיָּצָא מִמֶּנָּה אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְאִם לֹא הָיְתָה קְשׁוּרָה בּוֹ, כֻּלָּהּ אֲסוּרָה, שֶׁמָּא שִׁלְיָה זוֹ שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ הָלַךְ (=התמוסס) וָלָד שֶׁהָיָה בָּהּ, וּוָלָד זֶה שֶׁנִּמְצָא בַּבֶּטֶן הָלְכָה (=התמוססה) שִׁלְיָה שֶׁלּוֹ; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא נִמְצָא בַּבֶּטֶן וָלָד כְּלָל, שֶׁהַשִּׁלְיָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה.

בפשטות: שחט בהמה מעוברת ומצא בה עובר, חי או מת: העובר מותר באכילה, וגם השליה מותרת.
שליה שחלק ממנה יצא החוצה לפני השחיטה: אם היא קשורה לעובר שנמצא בפנים, החלק שיצא אסור והשאר מותר.
אם היא לא קשורה לעובר, כולה אסורה. אולי היה בה עובר אחר שנימוח, ושל העובר שנמצא נימוחה השליה. אז השליה הזאת שייכת לעובר שנחשב כמי שיצא יחד איתה, ושחיטת האם לא מתירה אותו.
ואם לא נמצא עובר בכלל, ודאי שכל השליה אסורה.
למשל: שחטו כבשה מעוברת ומצאו בה טלה, חי או מת. מותר לאכול אותו, וגם את השליה.
כבשה בתחילת המלטה: חלק מהשליה יצא החוצה, ואז שחטו אותה. מצאו בפנים טלה קשור לשליה: זורקים את החלק שיצא, והשאר מותר.
מצאו טלה שאינו קשור לשליה, או שלא מצאו טלה בכלל: כל השליה אסורה.

יד

מָצָא בָּהּ עֻבָּר חַי - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה - אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה, אֶלָּא שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ; וְאִם הִפְרִיס (=נעמד) עַל גַּבֵּי קַרְקַע, צָרִיךְ שְׁחִיטָה (=מדרבנן משום מראית עין).

בפשטות: מצא בבהמה השחוטה עובר חי, אפילו בן תשעה חודשים שלמים שיכול לחיות: הוא לא צריך שחיטה משלו, כי שחיטת אמו מתירה אותו.
אבל אם העובר כבר עמד על הקרקע, צריך לשחוט אותו. זו תקנת חכמים, כדי שמי שרואה אותו לא יחשוב שמותר לאכול בהמה בלי שחיטה.
למשל: שחטו פרה ומצאו בבטנה עגל חי ובריא. מותר לאכול אותו בלי שחיטה.
העגל הזה הוצא, עמד על רגליו והתהלך בחצר. עכשיו צריך לשחוט אותו לפני שאוכלים.

טו

קָרַע אֶת הַבְּהֵמָה, אוֹ שָׁחַט בְּהֵמָה טְרֵפָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי - צָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירוֹ (=מכיוון ששחיטת אימו הטריפה לא התירה אותה לאכילה, כך גם הוא לא נעשה מותר על ידי שחיטה זו), וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ; וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה - הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵבֶר מֵאִמּוֹ.

כָּל עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ - אֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ; וַהֲרֵי הוּא כְּיָלוּד, וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה.

בפשטות: אם האם לא הותרה בשחיטה (קרעו אותה בלי שחיטה, או ששחטו אותה והיא טרפה) ומצאו בה עובר חי בן תשעה חודשים: העובר צריך שחיטה משלו. שחיטת אמו לא מתירה אותו, כמו שלא התירה אותה.
אם הוא לא השלים תשעה חודשים, הוא אסור אף על פי שהוא חי, כי הוא נחשב כאיבר של אמו הטרפה.
עובר שהוציא את ראשו מהרחם והחזיר אותו, ורק אחר כך נשחטה אמו: שחיטת אמו לא מועילה לו. הוא נחשב כמי שכבר נולד, וצריך שחיטה משלו.
למשל: שחטו פרה ומצאו נקב בריאה שלה, כלומר היא טרפה. בבטנה עגל חי בן תשעה חודשים: שוחטים את העגל, ואז הוא מותר.
אותה פרה, אבל העגל בן שבעה חודשים: העגל אסור.
בזמן ההמלטה יצא ראש העגל וחזר פנימה, ואחר כך שחטו את הפרה (כשרה): את העגל צריך לשחוט בנפרד.