הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת כאן "יום שלישי" — יום השבוע שבו חל כ' תשרי בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום חמישי ה'תשפ"ז. כמדי יום, ההתאמה היא לפי התאריך העברי (כ' תשרי) ולא לפי שם היום בשבוע — ובשנה הנוכחית כ' תשרי הוא ה' דחול המועד סוכות (בארץ ישראל). הכותרת מוסיפה "ד דחוהמ"ס [בחו"ל]" — כלומר, בחוץ לארץ יום זה הוא היום הרביעי של חול המועד סוכות, שכן שם שומרים יום טוב שני של גלויות, ולכן ספירת ימי חול המועד שם מאחרת ביום אחד לעומת ארץ ישראל.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים היומי, ולאחריו שני עניינים הקשורים זה בזה. לאחר שורת השיעורים (חומש, תהלים, תניא של שנת תש"ד — שונה מהשיעור הנלמד היום בפועל), מובאת תחילה הוראה קצרה בהלכות נטילת לולב (בדפוס — באות קטנה יותר), ואחריה דברי הרבי הרש"ב המבארים את תוכנה הפנימי.

★ "בעת הנענועים צריך להגיע עד החזה" — בשעת נענוע ארבעת המינים (בהלל ובשעת הנטילה), כשמוליכים ומביאים את הלולב לכל הרוחות, צריך בכל הבאה להחזיר את המינים ולקרבם עד החזה — עד הלב.

★ "מקום שמכים באמירת 'אשמנו'" — סימן המקום: זהו המקום שבו מכים באגרוף בשעת אמירת הווידוי ("אשמנו, בגדנו...") — על הלב. בכך נקשרים שני דברים: הנענועים של שמחת החג, והכאת הלב של הווידוי והחרטה.

★ "אמר אדוני אבי מורי ורבי [הרש"ב] באחת ההתוועדויות" — הכותב, הרבי הריי"צ, מביא דברים ששמע מאביו, הרבי הרש"ב (רבי שלום דובער, הרבי החמישי של חב"ד), בהתוועדות חסידית.

★ "שיש לומר שזהו כמו העניין שעל־ידי הכובד ראש שקודם התפילה" — ההגעה עד מקום ה"אשמנו" דומה לעניין ידוע בעבודת התפילה: כובד ראש — רצינות, יישוב הדעת והתבוננות במצבו הרוחני — שיש לעורר לפני התפילה. המשנה (ברכות ה, א) אומרת: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".

★ "שמתמרמר בנפשו" — ההתבוננות מביאה את האדם לידי מרירות על ריחוקו מה' ועל חסרונותיו. בחסידות מבחינים בין מרירות — כאב בריא המעורר לתיקון ולפעולה — ובין עצבות המביאה לידי כבדות וייאוש.

★ "על־ידי־זה דווקא יכול להיות אחר־כך התפעלות המידות בתפילה" — דווקא מתוך המרירות שלפני התפילה יכולה לבוא אחר כך התפעלות המידות — התעוררות רגשית אמיתית של אהבת ה' ויראתו בשעת התפילה. הלב שנפתח ונשבר הוא הכלי לרגש אמיתי.

המסר ליום: גם בעיצומה של שמחת החג, כשמנענעים את הלולב בשמחה, מחזירים אותו אל הלב — אל אותו מקום שבו הכינו ביום הכיפורים ב"אשמנו". השמחה של סוכות אינה מנותקת מן העבודה של הימים הנוראים; להפך, העבודה הרצינית והמרירות הבריאה שקדמו לה הן שמאפשרות שמחה והתעוררות אמיתית ועמוקה. כך גם בכל יום: כובד הראש שלפני התפילה הוא שמכשיר את הלב להתפעל בה.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְדָן אָמַר: דָּן — גּוּר אַרְיֵה (הוּא); יְזַנֵּק (וְיִפְרֹץ) מִן הַבָּשָׁן.

★ אחרי זבולון, יששכר וגד, מגיע תורו של דן — השבט השלישי בסדרת חמשת השבטים שמשה כופל את שמם ("וּלְדָן אָמַר דָּן") כדי לחזקם. הברכה קצרה מאוד: שני חצאי משפט, דימוי אחד ומקום אחד.

★ "גּוּר אַרְיֵה" — משה ממשיל את דן לגור אריה, אותו דימוי שבו השתמש יעקב אבינו לגבי יהודה ("גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה", בראשית מט, ט). כמו גד בפסוק כ ("כְּלָבִיא שָׁכֵן"), גם דן מתואר כחיה חזקה — ורש"י יסביר שהסיבה זהה: גם דן ישב על הגבול.

★ "יְזַנֵּק מִן־הַבָּשָׁן" — החצי השני של הפסוק מצביע על מקום: הבשן, בצפון־מזרח הארץ. רש"י יפרש זאת פעמיים — פעם על הירדן שיוצא מנחלת דן ו"מזנק" מן הבשן, ופעם על שבט דן עצמו, שנחלתו "זינקה" ממקום אחד לשני מקומות.

★ מילות מפתח: "גּוּר" — גור, אריה צעיר; "יְזַנֵּק" — יקפוץ, יפרוץ בכוח (ובלשון חז"ל "זינוק" הוא גם שפיכה וקילוח של מים); "הַבָּשָׁן" — אזור הרמה שממזרח לירדן העליון.

★ מדרש: גם יעקב אבינו בירך את דן בדימוי של חיה מסוכנת: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" (בראשית מט, יז), ורש"י שם מבאר שהברכה מכוונת לשמשון, שיצא משבט דן ונלחם בפלשתים לבדו. משה ויעקב רואים בדן — שבט שנחשב מן ה"חלשים" — מקור לגבורה יחידית ועקשנית.

★ ולענייננו ביום זה: היום, יום חמישי כ' תשרי — ה' דחול המועד סוכות — הוא יומו של יוסף הצדיק בסדר האושפיזין (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד). ויש כאן קשר מיוחד: לפי מה שלמדנו אתמול ברש"י, דן היה אחד מחמשת האחים ה"חלשים" שיוסף בחר להציג לפני פרעה. דווקא אותו שבט מקבל כאן ממשה את הכינוי "גּוּר אַרְיֵה" — מי שנראה חלש מבחוץ, יש בו גבורה של אריה.

ביאור רש"י: שני דיבורים — אחד לכל חצי של הפסוק. השני ארוך, ובו שני פירושים ל"יְזַנֵּק מִן־הַבָּשָׁן".

★ "דָּן גּוּר אַרְיֵה" — המילה "אַף" מקשרת לפסוק כ: שם אמר רש"י על גד "לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל באריות". "אף הוא", דן, ישב סמוך לגבול, ולכן גם הוא מושל באריות. כלומר, הדימוי אינו תיאור של אופי בלבד, אלא של תפקיד: שבט הגבול חייב להיות אמיץ כאריה.

★ "יְזַנֵּק מִן־הַבָּשָׁן", הפירוש הראשון — "כתרגומו" (אונקלוס: "אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָּא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן" — ארצו שותה מן הנחלים הנמשכים מן הבשן). הירדן יוצא "ממערת פמייאס", היא לשם שבחלקו של דן, ו"זינוקו וקילוחו" — השפיכה והזרימה החזקה של מימיו — באים מן הבשן. ה"זינוק" הוא אם כן זינוק של מים.

★ הפירוש השני ("דבר אחר") — ה"זינוק" הוא משל לשבט עצמו: כשם שזרם מים יוצא ממקום אחד ומתפצל לשני מקומות, כך נחלת דן התפצלה לשניים. תחילה קיבלו בני דן חלק בצפון־מערב — "עקרון וסביבותיה", במישור החוף — "ולא ספקו להם", לא הספיק להם. לכן עלו ונלחמו בלשם, שבצפון־מזרח.

★ רש"י מוכיח שלשם נמצאת בצפון־מזרח: הירדן יוצא ממערת פמייאס — לשם — וזורם לאורך הצד המזרחי של הארץ מצפון לדרום עד קצה ים המלח שבמזרח יהודה. ומה פירוש "וַיֵּצֵא גְּבוּל בְּנֵי דָן מֵהֶם"? — "יצא גבולם מכל אותו הרוח שהתחילו לנחול בו": הגבול החדש יצא לגמרי מאזור הנחלה הראשונה, ממערב אל מזרח.

★ מדרש: הגמרא (בכורות נה ע"א) שונה: "ירדן יוצא ממערת פמייס" — אותו מקור שעליו מבוסס פירושו הראשון של רש"י. ובספר שופטים (פרק יח) מסופר בהרחבה על מסע כיבושה של העיר ליש — היא לשם — בידי אנשי שבט דן, שקראו לה "דן" על שם אביהם.

★ המסר ליום: "ולא ספקו להם" — מי שנחלתו צרה אינו מתייאש ואינו מסתפק במצב, אלא "מזנק" ומרחיב את גבולו. יוסף, האושפיזא של היום, התחיל את דרכו בבור ובבית האסורים, ובכל פעם "זינק" אל שלב גבוה יותר, עד שנעשה משביר לכל הארץ. כך גם בעבודת ה': כשהמקום הנוכחי "אינו מספיק", זהו הסימן לצאת ולכבוש מקום חדש.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' — אֶת הַיָּם וְאֶת הַדָּרוֹם רֵשׁ (וּקְחָה לְךָ לְנַחֲלָה)!

★ ברכת נפתלי היא ברכה של שובע ושלמות: לא מלחמה ולא גבורה כמו אצל גד ודן, אלא ארץ שיושביה מרוצים ומלאים בברכת ה'. והיא נחתמת בציווי: "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" — קח לך את הים ואת הדרום.

★ נחלת נפתלי היתה בגליל, והברכה מתאימה לה: אדמה פורייה ועשירה בפירות, ולצידה — ים כנרת, "הים" שבפסוק.

★ מילות מפתח: "שְׂבַע רָצוֹן" — שבע ומרוצה, שכל רצונו מתמלא; "וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה" — מלא בברכה שמאת ה'; "דָרוֹם" — הצד הדרומי (של הים); "יְרָשָׁה" — לשון ציווי: רֵש! קח בירושה.

★ מדרש: הגמרא (בבא קמא פא ע"ב) מביאה את הפסוק הזה בסוגיית התנאים שהתנה יהושע בשעה שחילק את הארץ: "שבט נפתלי נטל מלא חבל בדרומו" של הים — רצועת חוף לפרישת רשתות — בדיוק כפירוש רש"י שלהלן. ובמסכת מגילה (ו ע"א) דרשו על שם "כנרת" שפירותיה מתוקים כקול כינור — ביטוי נוסף ל"שְׂבַע רָצוֹן".

★ ולענייננו ביום זה: "שְׂבַע רָצוֹן" מזכיר את ברכת יוסף, האושפיזא של היום, שלמדנו לפני יומיים: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה". ויוסף עצמו זכה לכך שיהיה בידו שובע לכל העולם — "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף" (בראשית מא, נז). שובע אמיתי — "שְׂבַע רָצוֹן" — הוא כשהשפע מגיע ממקור של "בִּרְכַּת ה'".

ביאור רש"י: שלושה דיבורים — אחד על תוכן הברכה, אחד על הנחלה עצמה, ואחד דקדוקי, על צורת המילה "יְרָשָׁה".

★ "שְׂבַע רָצוֹן" — הארץ עצמה "שבעה כל רצון יושביה": כל מה שיושביה רצו — מצאו בה. זו אינה רק ברכה לאנשים, אלא תיאור של אדמה שמספקת את כל המשאלות.

★ "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" — "הים" הוא ים כנרת, שנפל בחלקו של נפתלי. ו"דרום"? — מלבד הים עצמו, קיבל נפתלי גם "מלא חבל חרם בדרומה" — רצועת חוף ברוחב של חבל רשת דייגים לאורך דרום הכנרת — כדי "לפרוש חרמים ומכמורות", כלומר לפרוש שם את רשתות הדיג. ה"דרום" אינו אזור גאוגרפי גדול, אלא הזכות לדוג לאורך החוף.

★ ⚠ בחוברת נדפס "חֵבֶל" (בצירי); הניקוד המוכר של המילה הוא "חֶבֶל" (בסגול). הועתק כפי שנדפס.

★ "יְרָשָׁה" — רש"י מוכיח שזו צורת ציווי ("רֵש!"), כמו "עֲלֵה רֵשׁ" (דברים א, כא), ולא פועל בעבר ("ירש אותה"). הראיה היא מקום הטעם: הטעם כאן "למעלה", על הרי"ש, כלומר מלעיל. כך קורה בכל ציווי מהסוג הזה: "יְרַשׁ", "יְדַע", "לְקַח", "שְׁמַע" — כשמוסיפים להם ה"א בסוף, הטעם עולה למעלה: "שְׁמָעָה", "יְדָעָה", "סְלָחָה", "לְקָחָה" (כמו בתפילת דניאל: "ה' שְׁמָעָה ה' סְלָחָה", דניאל ט, יט). ואילו אילו היתה זו צורת עבר, היה הטעם בסוף המילה.

★ "ובמסורת הגדולה" — המסורה (הערות בעלי המסורה בשולי התנ"ך) מונה רשימה לפי סדר האלפא ביתא של מילים שהן "לשון ציווי דטעמיהון מלעיל" — ציוויים שהטעם שלהם בהברה שלפני האחרונה — ו"יְרָשָׁה" נמנית ביניהן.

★ מדרש: בגמרא (בבא קמא פא ע"ב) מונים את עשרת התנאים שהתנה יהושע עם השבטים, ואחד מהם: מותר לכל אדם לדוג בחכה בימה של טבריה (היא הכנרת), ובלבד שלא יפרוס רשת ויעכב את דרך הספינות. ובאותה סוגיה נאמר ששבט נפתלי נטל "מלא חבל" בדרומו של הים, שנאמר "יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" — זכות מיוחדת לו, מעבר למה שהותר לכולם.

★ המסר ליום: "שְׂבַע רָצוֹן" — המושג "שובע" אצל רש"י מוגדר לפי הרצון: לא מי שיש לו הרבה, אלא מי שכל רצונו מתמלא. בימי החג, שבהם מצווים "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", השמחה נובעת מאותה הרגשה — שבעים ומרוצים ממה שנתן לנו ה'.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ בְּבָנִים (יוֹתֵר מִכֻּלָּם) אָשֵׁר; יְהִי רָצוּי לְאֶחָיו, וְטוֹבֵל בַּשֶּׁמֶן אֶת רַגְלוֹ.

★ אשר הוא האחרון בסדרת השבטים, והברכה אליו היא האחרונה בברכות משה לשבטים — אחריה באים רק פסוקי הסיום לכל ישראל. היא בנויה משלוש ברכות: בנים, חן בעיני האחים, ושפע של שמן.

★ שם השבט עצמו — "אָשֵׁר" — מלשון אושר ("בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת", בראשית ל, יג), והברכה ממשיכה את השם: אשר מאושר בבנים, בחן ובעושר.

★ מילות מפתח: "מִבָּנִים" — בבנים, ברוך יותר מאחרים; "רְצוּי אֶחָיו" — מקובל ואהוב על אחיו; "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" — משל לשפע שמן כה גדול שאפשר "לטבול" בו את הרגל.

★ מדרש: כבר יעקב אבינו בירך את אשר בשפע: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית מט, כ). והגמרא (מנחות פה ע"ב) מספרת על אנשי לודקיא שנזקקו לשמן רב, ושליחם הגיע לבסוף לנחלת אשר ומצא שם אדם פשוט שמילא לו את כל הכמות הדרושה — "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" כפשוטו.

★ ולענייננו ביום זה: "יְהִי רְצוּי אֶחָיו" נוגע ישירות ליוסף, האושפיזא של היום. יוסף לא היה "רצוי אחיו" — "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד) — ובסופו של דבר הוא שדאג לכלכלם ו"וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, כא). רש"י יבאר שאשר נעשה "רצוי" לאחיו בכך שנתן להם משלו — וזו בדיוק הדרך שבה יוסף ריצה את אחיו.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים, כנגד שלוש הברכות שבפסוק. בדיבור האמצעי שני פירושים, והשני שבהם הוא נקודת המוצא של תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

★ "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" — רש"י מביא את לשון הספרי: אין שבט שנתברך בבנים כאשר. ומוסיף הודאה כנה: "ואיני יודע כיצד" — כלומר, אינו יודע במה בדיוק התבטאה ברכה זו (הרי במניין השבטים אשר אינו הגדול שבהם). רש"י אינו ממציא הסבר כשאין לו מקור.

★ "יְהִי רְצוּי אֶחָיו", הפירוש הראשון — אשר היה "מתרצה" לאחיו, כלומר מפייס אותם ומשיג את חיבתם, בכך שנתן להם ממוצרי ארצו: "שמן אנפיקינון" — שמן משובח המופק מזיתים שלא הגיעו לשליש בישולם — ו"קפלאות" (מוצר נוסף מתוצרת ארצו; פירושה המדויק של המילה אינו ברור). ובתמורה, "הם מרצין לו בתבואה": האחים החזירו לו מן התבואה שלהם. זו שותפות של נתינה הדדית.

★ הפירוש השני ("דבר אחר") — "רצוי" מלשון חן ויופי: בנותיו של אשר היו נאות. והראיה מדברי הימים: "הוּא אֲבִי בְרָזִית" — ורש"י דורש את השם "ברזית" כרמז לכך שבנותיו נישאו "לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית" (ב־רזית / ב־זית). כך מתחבר הפירוש גם לסוף הפסוק — השמן.

★ ⚠ בחוברת נוקד "בְּרָזִית", ואילו בפסוק בדברי הימים (דה"א ז, לא) המילה מנוקדת "בִרְזָיִת". הועתק כפי שנדפס.

★ "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" — ארצו של אשר "מושכת שמן כמעין": השמן נובע בה בשפע כמו מים ממעיין. ורש"י מפנה לסיפור במסכת מנחות: אנשי לודקיא נזקקו לשמן ומינו "פולמוסטוס" — שליח ממונה — לקנות עבורם. ה"פ"ה" שבסוגריים מציין את הדף במסכת מנחות — דף פה.

★ מדרש: בגמרא (מנחות פה ע"ב) מסופר שהשליח הגיע לבסוף לגוש חלב, שבנחלת אשר, ומצא אדם שעדר תחת זיתיו. אותו אדם, שנראה עני ופשוט, מילא לו את כל כמות השמן שביקש, ורק אז התברר עד כמה עשיר היה — תיאור חי של "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ".

★ המסר ליום: הדרך להיות "רצוי אחיו" אינה בדיבורים, אלא בנתינה: אשר נותן מן השמן שלו, והאחים נותנים מן התבואה שלהם. בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", השמחה שלמה רק כששמחים גם עם אחרים — "וְשָׂמַחְתָּ... וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" (דברים טז, יד).

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השיחה יוצאת מפירושו השני של רש"י ל"יְהִי רְצוּי אֶחָיו": בנותיו של אשר היו "נאות", ולכן — "נשואות לכהנים גדולים". הרבי מצטט את שני חלקי הפירוש יחד (ובאמצע שתי נקודות, לסמן השמטה) ושואל על הקשר ביניהם.

★ הקושיה: מה הקשר בין יופיין של הבנות לבין נישואיהן לכהנים גדולים? וכי כהונה גדולה תלויה במראה חיצוני?

★ התשובה: "הנוי האמיתי של אשה הוא צניעותה" — כמו שנאמר "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד). היופי שרש"י מדבר עליו אינו יופי חיצוני, אלא יופי פנימי. וצניעות היא בדיוק מה שמביא לכהונה גדולה: במדרש נאמר שאשה צנועה ראויה להינשא לכהן ולהעמיד כהנים גדולים. והדוגמה המפורסמת היא קמחית, שזכתה שבעה מבניה ישמשו בכהונה גדולה, ובגמרא (יומא מז ע"א) מובא שכששאלוה במה זכתה, השיבה שמימיה לא ראו קורות ביתה את קלעי שערה.

★ ועוד עומק: מדוע דווקא צניעות מובילה ל"כהנים גדולים"? — הכהן הגדול הוא מי שנכנס לקודש הקדשים, מקום הארון והלוחות. בלוחות, עשרת הדברות היו "חקוקות" — חרוטות באבן עצמה — ולא "כתובות בדיו", שהוא דבר נוסף ונפרד על גבי הקלף. האותיות והאבן הם דבר אחד. וכך גם אצל מי שהתורה חקוקה בו: "האדם והתורה שלומד הם דבר אחד". הצניעות — שבה הפנימיות היא העיקר — היא התכונה שמולידה אדם כזה, שהקדושה אצלו אינה "תוספת" חיצונית אלא מהותו.

★ הלקח: יוסף, האושפיזא של היום, נקרא "יוסף הצדיק" בזכות קדושתו וצניעותו, שבזכותה עמד בניסיון בבית פוטיפר. וגם בחג הסוכות — הסוכה היא "צילא דמהימנותא", צל האמונה, המקיף את האדם מכל צדדיו ומלמד שהעיקר הוא הפנימיות. המטרה איננה שהתורה תהיה "כתובה בדיו" על האדם מבחוץ, אלא "חקוקה" בו, עד שהוא והתורה יהיו דבר אחד.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (כְּ)בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת (יִהְיוּ) מַנְעוּלֵי (אַרְצְךָ); וּכְיָמֶיךָ (הַטּוֹבִים, יִהְיוּ) יְמֵי זִקְנָתְךָ.

★ הפסוק נראה כהמשך ברכת אשר, אך רש"י יפתח בחידוש: "עכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל". כלומר, כאן עוברת הברכה מאשר אל העם כולו, ואשר משמש רק כ"מנעול" — שומר הסף של הארץ כולה.

★ שני חלקי הפסוק מבטיחים שני סוגי ביטחון: ביטחון בגבולות — "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ" — וביטחון בזמן — "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ": הכוח לא ייחלש גם עם השנים.

★ מילות מפתח: "מִנְעָלֶךָ" — המנעולים שלך, מה שנועל ושומר עליך; "דָּבְאֶךָ" — מילה נדירה, ורש"י יביא לה שני פירושים: מלשון "דאבה" (חולשה וכאב), או מלשון "זיבה" (זרימה של שפע).

★ מדרש: בספרי (וזאת הברכה) נדרש "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ" גם על ארץ ישראל שהיא "נעולה" בהרים — וזה המקור לפירושו השני של רש"י, המתאים לתיאור הארץ בפרשת עקב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט).

★ ולענייננו ביום זה: "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" לפי פירושו השני של רש"י — כל הארצות יביאו את כספן וזהבן לארץ ישראל כדי לקנות מפירותיה — הוא בדיוק מה שקרה בימי יוסף: "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף", "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף" (בראשית מא, נז; מז, יד). מה שיוסף עשה במצרים, מבטיח משה לארץ ישראל כולה.

ביאור רש"י: שני דיבורים, ובכל אחד מהם שני פירושים ("דבר אחר").

★ "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ", הפירוש הראשון — "עכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל": הברכה פונה לעם כולו. גיבורי ישראל ישבו ב"ערי הספר" — ערי הגבול — ו"נעלו" את הארץ, כך שהאויבים לא יכלו להיכנס, כאילו היתה סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחושת. הגבורה האנושית היא המנעול.

★ הפירוש השני — המנעול הוא הטבע עצמו: ארץ ישראל "נעולה" בהרים שחוצבים מהם ברזל ונחושת, וארצו של אשר — בצפון, בכניסה לארץ — היתה "מנעולה של ארץ ישראל", שער הכניסה הננעל. כך מתיישב גם מדוע נאמר הפסוק מיד אחרי ברכת אשר.

★ "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ", הפירוש הראשון — "דבאך" מלשון "דאבה", הימים הקשים: ימי הזקנה "שהן דואבים, זבים ומתמוטטים" — ימים שבהם הכוח נחלש. והברכה: ימי הזקנה יהיו כמו "ימי תחילתך, ימי נעוריך" — מלאים כוח כימי הנעורים.

★ הפירוש השני — "דבאך" מלשון זרימה ("דובאות" — כמו "זבות"): כל הימים שישראל עושים רצונו של מקום, כל הארצות "יזרימו" כסף וזהב לארץ ישראל, כי הארץ "מבורכת בפירות" וכולן מתפרנסות ממנה. "אשקלונ"ט" היא מילה בלעז (צרפתית עתיקה) שבה רש"י מתרגם את הפועל — משמעה זרימה ונטיפה; ובהסבר שאחריה: "הכסף והזהב כלה מהם", הארצות מתרוקנות מכספן, "שהן מזיבות אותם לארצכם" — מזרימות אותו אליכם.

★ מדרש: בספרי (וזאת הברכה) מובאים שני הכיוונים הללו. והנביא ישעיה (ס, ה) מתאר את אותה תמונה לעתיד לבוא: "כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ".

★ המסר ליום: שני הפירושים ב"וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" משלימים זה את זה: לאדם הפרטי — הבטחה שהכוח והחיות של הנעורים יימשכו גם בזקנה; ולעם כולו — הבטחה שכל עוד "עושים רצונו של מקום", השפע זורם אל ארץ ישראל. התנאי הוא אחד — עשיית רצון ה'. וכשם שבמקדש הקריבו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים האומות, כך גם השפע שבעולם כולו מתנקז, בסופו של דבר, אל המקום הקדוש.

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן (דַּע לְךָ)! (הוּא) רוֹכֵב (עַל) שָׁמַיִם בְּעֶזְרָתְךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ — (עַל) שְׁחָקִים.

★ כאן מסתיימות ברכות השבטים, ומשה עובר לסיום הכללי של כל הברכה — פסוקים כו–כט, שבהם הוא פונה לעם כולו ומשבח את הקב"ה ואת ישראל יחד. הפתיחה חוזרת לכינוי "יְשֻׁרוּן", שבו נפתחה הברכה כולה ("וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ", פסוק ה).

★ הפסוק הוא הכרזה: אין אל כמו האל של ישראל. והוא מתאר את גבורתו בדימוי של רוכב — הקב"ה "רוכב" על השמים ועל השחקים — ובאותה נשימה: "בְּעֶזְרֶךָ", כל הגבורה הזו עומדת לעזרת ישראל.

★ מילות מפתח: "יְשֻׁרוּן" — כינוי חיבה לישראל, מלשון יושר; "רֹכֵב שָׁמַיִם" — השולט בשמים ומנהיג אותם כרוכב המנהיג את סוסו; "גַאֲוָתוֹ" — גדולתו ורוממותו; "שְׁחָקִים" — שם נוסף לשמים, הרקיע.

★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה עז, א) קוראים את הפסוק כדו־שיח: "ישראל אומרים 'אֵין כָּאֵל', ורוח הקודש אומרת 'יְשֻׁרוּן'" — כשישראל משבחים את הקב"ה שאין כמוהו, הקב"ה משיב ומשבח אותם: "ישורון", ישרים שבאומות.

★ ולענייננו ביום זה: יוסף, האושפיזא של היום, הגיע לשיא הכוח והכבוד במצרים, ובכל זאת בכל רגע של הצלחה ייחס הכל לקב"ה: "בִּלְעָדָי — אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מא, טז). זוהי ההכרזה "אֵין כָּאֵל" בחייו של אדם: כל הגבורה "בְּעֶזְרֶךָ" — מן הקב"ה, ולא מכוחו של האדם.

ביאור רש"י: שני דיבורים, המסדרים את תחביר הפסוק.

★ "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן" — הקושי: האם "אין כאל ישורון" פירושו "אין אל כמו ישורון"? — רש"י מבאר ש"ישורון" אינו חלק מן ההשוואה, אלא פנייה: "דע לך, ישורון" — משה פונה לישראל ואומר להם: אין כאל (שלך) בכל אלהי העובדי־כוכבים. ומוסיף מלשון שירת האזינו: "ולא כצורך צורם" — כמו שנאמר "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם" (דברים לב, לא).

★ "רֹכֵב שָׁמַיִם" — רש"י מחבר את שני חלקי הפסוק: "רכב שמים בעזרך" — אותו אלוה שרוכב על השמים הוא הוא שנמצא "בעזרך"; ו"בגאותו שחקים" — ובגדולתו הוא רוכב גם על השחקים. המילה "רוכב" מתפרשת פעמיים: על השמים ועל השחקים.

★ מדרש: בספרי (וזאת הברכה) נדרש "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" — כשישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה "רוכב" בשמים לעזרתם. והשווה לשירת הים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא) — אותה הכרזה שאין כמוהו, שנאמרה בשעת הישועה.

★ המסר ליום: "הוא אותו אלוה שבעזרך" — האל שרוכב על השמים והשחקים אינו רחוק; גדולתו היא בדיוק מה שעומד לעזרתנו. ובסדר האושפיזין החסידיים, היום הוא יומו של אדמו"ר מהר"ש, שהורה "לכתחילה אריבער" — לכתחילה ללכת "מעל" המכשולים. מי שיודע ש"רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ", יכול לעלות מעל כל מניעה.

יום חמישי, כ' תשרי — ה' דחול המועד סוכות. היום מתחילים איגרת חדשה: אגרת הקודש סימן כ"ג, מן המילים "בגזירת עירין" ועד "מובן למביני מדע". ⚠ ב"מורה שיעור" מופיע תחילת השיעור כ"עמ' 270" — כך נדפס בחוברת, בספרות ולא באותיות (כמו שהיה אתמול בסוף השיעור).

★ על מה האיגרת? כפי שמקדימה החוברת: באגרת קודש זו מעורר רבנו הזקן לעשות קביעות בלימוד "עין יעקב" ברבים בין מנחה למעריב, וכן בהלכה למעשה ב"שולחן ערוך". ובתור הקדמה לכך הוא מסביר את ההפלאה והגדלות העצומות בהשראת השכינה ששורה בבני ישראל בשעה שהם לומדים תורה בציבור. זוהי מדריגת השכינה שקבלתה בגילוי, בתור שכר, יכולה להיות רק בעולם הבא; אך בדרך השראה — היא שורה על ובתוך בני ישראל בשעה שלומדים תורה בציבור.

★ מבנה השיעור. (א) הפתיחה: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה — שכינה שרויה ביניהם"; (ב) זו תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה — "עליה אשר אין עליה למעלה הימנה"; (ג) שכינת עוזו, שהשמים לא יכלכלוה, שוכנת בתוך בני ישראל על ידי עסק התורה והמצוות "בעשרה דוקא"; (ד) "אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה"; (ה) לגבי יחיד — מצאו חז"ל מקור רק ל"קביעת שכר", ולא להשראת הקדושה; (ו) ההבדל בין השראה לקביעות שכר — "מובן למביני מדע" (ויתבאר בשיעור של מחר).

"בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין" (בארמית) — בגזירת המלאכים נאמרים הדברים, ובמאמר המלאכים הנקראים "קדישין" (קדושים).

זהו לשון הפסוק בספר דניאל (ד, יד), שחכמינו ז"ל (ורבנו הזקן כאן) משתמשים בה על תלמידי חכמים, שהם כמלאכי השרת. כלומר: חכמי המשנה, שהם כמלאכים, אמרו כך — ומיד יביא רבנו הזקן את דבריהם.

★ פתיחה מכובדת: רבנו הזקן אינו פותח ב"אמרו חז"ל" סתם, אלא בלשון של מלאכים — כדי להדגיש כבר מן המילה הראשונה את גודל הדבר שחכמי המשנה גילו לנו.

"חכמי המשנה עליהם השלום, ששנו במשנתם" — במסכת אבות (פרק ג', משנה ו') — "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה — שכינה שרויה ביניהם".

★ מה החידוש? הרי שכינה שורה על כל עשרה! החוברת מבארת: זה עניין גבוה יותר מאשר העניין של "אכל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט, א) — על כל עשרה יהודים הנמצאים יחד במקום אחד שורה שכינה. שכן, אותה השראת השכינה היא רק "עליהם", בבחינת מקיף, כפי שאומר בחלק הראשון של ספר התניא סוף פרק י"א; אך כשעשרה יהודים לומדים תורה ביחד — שורה השכינה "ביניהם", בפנימיות.

כלומר: שני סוגי השראה — "עליהם" (מקיף, מלמעלה, בכל עשרה מישראל) לעומת "ביניהם" (פנימי, בתוכם, כשהם עוסקים בתורה יחד).

"כי זה כל האדם" — כפי שהגמרא מפרשת במסכת ברכות (ו, ב) את הפסוק "כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג): "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". השראת השכינה בפנימיות, שנעשית על ידי תורה בציבור — היא "כל האדם", תכלית בריאתו.

"ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעולם הזה" — ירידת הנשמה ממדריגתה הגבוהה לעולם זה — הרי תכלית ירידה זו היא "לצורך עליה זו" — שהנשמה מתעלית על ידי לימוד תורה בציבור — "אשר אין עליה למעלה הימנה".

★ העלייה כבר כאן, בגוף: החוברת מדייקת: העלייה שבגללה היתה ירידת הנשמה נעשית לא רק אחרי הירידה, כשהנשמה עוזבת את הגוף, אלא בעוד הנשמה היא בגוף — ישנה כבר עלייה שגבוה ממנה אי אפשר להיות כלל, בעניין השראת השכינה שנעשה ביהודי על ידי לימוד התורה ברבים.

מדוע זו עלייה שאין למעלה ממנה? "כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים" — השכינה של ה', השוכנת במרומים הגבוהים ביותר — "והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה" — אפילו השמים העליונים אינם יכולים להכיל אותה — היא "תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל, כמו שכתוב: 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל'".

ומתי? "על ידי עסק התורה והמצות בעשרה דוקא" — עשרה יהודים הם "עדה" ו"ציבור".

★ הניגוד: מה שאין השמים יכולים להכיל — שוכן בתוך קבוצה של עשרה יהודים הלומדים יחד. זה עומק "אין עליה למעלה הימנה": לא עלייה של הנשמה אל השמים, אלא ירידת השכינה שלמעלה מן השמים — אל תוך בני ישראל.

"כמו שאמרו רז"ל" — במסכת ברכות (כא, ב) — "אתיא תוך תוך כו'" — לומדים גזירה שווה מ"תוך" "תוך": כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (אמור כב, לב), ובמרגלים שהיו עשרה כתוב "מתוך העדה" — לומדים מכך שדבר שבקדושה הוא בעשרה יהודים דוקא.

★ שאלה: למה ללמוד דווקא מן המרגלים? באחת משיחותיו הקדושות (ספר השיחות תש"ד ע' 29) מעיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע: מדוע עניין זה, ש"עדה" הכוונה לעשרה, למדו רבותינו ז"ל מה"תוך" של העדה הרעה של המרגלים, שעליהם כתוב "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת"? והוא אומר שם, שמשה רבנו הזהיר "הבדלו" על המקיף של הרע, שכן את הפנימי היה בכוחו לתקן. ממילא יש לומר שגם בקדושה הכוונה כאן למקיף של קדושה: בעדה של עשרה מתווסף אור מקיף של קדושה, המובדל לגמרי מהאור השורה על פחות מעשרה.

★ המסר: "עשרה" אינו סתם מספר גדול יותר מתשעה; זו מציאות חדשה — "עדה" — שיש לה אור משלה, מובדל לגמרי מכל מה שיש בפחות ממנה.

"ועל זה" — על ההשראה של קדושה הנמשכת על ידי עסק התורה והמצוות בעשרה — "נאמר: 'בקרבך קדוש'" (ישעיה יב, ו) — שבחינת "קדוש", שבעצם היא קדושה ומובדלת, נמשכת "בקרבך" — בפנימיות, בבני ישראל.

וכפי שמפרש בשיחה הקדושה האמורה: לעיל מדובר כשהאור נמשך בבחינה של מקיף; ועתה, כשהוא מביא את הפסוק "בקרבך קדוש", הכוונה היא כפי שהמקיף נמשך בפנימיות.

"ו'אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה'" — כפי שהגמרא אומרת שם במסכת ברכות, כנזכר לעיל. הרי, כדי שיהיה "בקרבך קדוש" — הרי זה דוקא על ידי לימוד התורה בעשרה.

"ומשום הכי נמי, אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא" (בארמית) — ולכן צריכים גם חכמינו ז"ל ללמוד מפסוק: "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה כו'" — מהיכן יודעים אנו שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה — קובע לו השי"ת שכר.

כפי שהמשנה למדה זאת באבות (פרק ג' משנה ב') מהפסוק "ישב בדד וידום כי נטל עליו" — צריכים רבותינו ז"ל לימוד מיוחד על כך.

★ ההיגיון: דווקא משום ש"אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה", לא היה פשוט שגם ליחיד הלומד יש משהו — ולכן נדרש פסוק מיוחד כדי ללמד זאת.

"ואף גם זאת, לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד" — וגם זה: הפסוק שמצאו ליחיד מלמד רק שהוא מקבל שכר, ולא שהשכינה שורה עליו.

"ליחיד לפי ערכו לפי [נוסח אחר: ולפי] ערך המרובים" — אם היחיד הוא חלק ממרובים יותר, אך פחות מעשרה — מקבל כל אחד מהם את השכר לפי ערך המרובים המשתתפים בזה.

★ שתי הגרסאות: החוברת מבארת את ההבדל:

· "לפי ערך" — היחיד מקבל שכרו לפי הערך שיוצא בחלקו, בתור חלק מהמרובים.
· "ולפי ערך" (בוא"ו) — ככל שהיחידים מרובים יותר, כך גדל שכרו של כל יחיד לעצמו.

"אבל לענין השראת קדושת הקדוש ברוך הוא — אין לו ערך אליהם כלל" — הקדושה הנמשכת על ידי לימוד התורה של יחידים אין לה שום ערך לקדושה הנמשכת מלימוד התורה של ציבור.

"וההפרש שבין השראה לקביעות שכר" — בין השראה של קדושה, שנעשית על ידי תורה בציבור, לבין קביעת שכר, שנעשה על ידי תורה של יחיד — "מובן למביני מדע".

★ הערת הרבי (הערה 16): הרבי מעיר על "ידועה הקושיא בזה": הרי באבות שם (משנה ב') מובא "שנים שיושבין... שכינה שרויה ביניהם" — ואם כן, כיצד אומר רבנו הזקן שלענין השראת הקדושה אין ליחידים (פחות מעשרה) ערך כלל? והרבי מציין כמה מקורות ליישוב הקושיא — אור התורה, ברכות ו, א, ובמגן אבות — ומוסיף ש"גירסא אחרת באגה"ק זו", ו"ע"פ הבי' שם (כנראה לקוח מהצ"צ) — יש לתרץ הנ"ל".

★ לקראת מחר: רבנו הזקן חותם כאן ב"מובן למביני מדע", אך בשיעור של מחר הוא עצמו מבאר את ההבדל: קביעת שכר היא אור מוגבל, המתלבש בתוך הנפש; ואילו ההשראה היא הארה עצומה בלי גבול, המקיפה את הנפש מלמעלה.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· הפתיחה: "בגזירת עירין" — חכמי המשנה, שהם כמלאכים, שנו: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה — שכינה שרויה ביניהם" — "ביניהם", בפנימיות, ולא רק "עליהם" כבכל עשרה מישראל.
· תכלית הירידה: "כי זה כל האדם" — כל ירידת הנשמה לעולם הזה היא לצורך עלייה זו, "אשר אין עליה למעלה הימנה" — וכבר בעודה בגוף.
· שכינת עוזו: מה שהשמים ושמי השמים לא יכלכלו — שוכן ומתגדל בתוך בני ישראל, על ידי עסק התורה והמצוות "בעשרה דוקא".
· עשרה: "אתיא תוך תוך"; "בקרבך קדוש"; "אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה" — בעשרה מתווסף אור של קדושה המובדל לגמרי מפחות מעשרה.
· יחיד: לגביו מצאו חז"ל סמך רק ל"קביעת שכר" — אבל לענין השראת הקדושה "אין לו ערך אליהם כלל".

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כשעשרה יהודים לומדים תורה יחד, מתרחש משהו שאף יחיד — גדול ככל שיהיה — אינו יכול להשיג לבדו: השכינה, שהשמים אינם מכילים אותה, שורה ביניהם.

★ הקשר למועד — ימי חג הסוכות:

ימי חול המועד סוכות הם ימי שמחת בית השואבה והתוועדויות, שבהם יהודים מתאספים יחד. השיעור של היום מלמד מה ערכה של ההתאספות הזו כשהיא סביב תורה: לא רק שמחה משותפת, אלא "שכינה שרויה ביניהם" — וזו גם הנקודה שבה פותח רבנו הזקן את קריאתו לקבוע שיעורים ברבים.

★ ומחר, כ"א תשרי — הושענא רבה: המשך האיגרת — "כי קביעת שכר הוא...": רבנו הזקן מבאר את ההבדל בין קביעת שכר, שהיא אור ה' המאיר בנפש באופן מוגבל ומתלבש בתוכה, לבין ההשראה, שהיא הארה עצומה בלי גבול ותכלית, המקיפה את הנפש "מראשה ועד רגלה".

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום חמישי, כ' תשרי - ה' דחול המועד סוכות.

פרק י הוא פרק של "כללים" ושל השלכות. בחלק הראשון (הלכות א-ג) מסביר הרמב"ם את המינוחים שבהם השתמש לאורך כל הלכות גירושין: "גט בטל" (אינו גט מן התורה כלל), "גט פסול" (מגרש מן התורה, ופסול רק מדברי סופרים), ו"ספק גירושין". בחלק השני (הלכות ד-יא) - מה קורה כשאשה נישאה על סמך גט בטל או עדות מוטעית שבעלה מת, ואחר כך התברר שהיא עדיין אשת איש: כמה גיטין היא צריכה, על מי היא נאסרת, ומה דין ממונה. בחלק השלישי (הלכות יב-כ) - גזירות וחששות: המגרש משום שם רע או אילונית לא יחזיר לעולם, מי שהעיד לאשה לא יישאנה, בעילה בפני עדים אחר גירושין, ומחלוקת הרמב"ם עם מקצת הגאונים. בחלק הרביעי (הלכות כא-כג) - מוסר הגירושין: לא יישא אדם אשה ודעתו לגרשה, לא ימהר לגרש את אשתו הראשונה, אשה רעה מצוה לגרשה, ודין אשה שנתחרשה או נשתטית.

המפתח להבנת הפרק: ההבחנה בין מה שהתורה קובעת לבין מה שחכמים הוסיפו כדי לשמור על מראית העין ועל כבוד המשפחה. פעמים רבות האשה מותרת מן הדין, אבל חכמים חוששים "שלא יאמרו" - שלא יחשבו שאשת איש יוצאת בלא גט, שלא יאמרו שהחזיר גרושתו אחר שנישאת, שלא יוציא לעז על בניו.

★ המסר הכללי לימי חול המועד: "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" (הלכה כא, ועליה ה"נקודות משיחות קודש") - הנישואין בין הקב"ה לכנסת ישראל מעולם לא היו "על מנת לגרשה"; ואפילו הגלות אינה גירושין אמיתיים, ויהודי יכול בכל רגע להפוך אותה לגאולה על ידי העסק בתורה. וזה מתאים במיוחד לימים שבין סוכות לשמחת תורה - ימי השמחה והקירוב בין ישראל לאביהם שבשמים.

מה פירוש "גט בטל" - ומהו "ריח הגט".
★ ההגדרה: בכל מקום שכתב הרמב"ם בחיבורו "הגט בטל", "אינו גט" או "אינה מגורשת" - הגט בטל מן התורה, והאשה עדיין אשת איש גמורה. ★ ההשלכה: אם נישאה על סמכו - תצא, והוולד מהנישואין השניים ממזר. ואם בעלה כהן - לא נאסרה עליו משום גרושה, שהרי לא התגרשה כלל.
★ היוצא מן הכלל - "ריח הגט": אמר לה "הרי את מגורשת ממני, ואין את מותרת לכל אדם" - אין זה גט, שהרי גט צריך להתיר אותה לכל אדם; ובכל זאת היא פסולה לכהונה מדברי חכמים, שנאמר "ואשה גרושה מאישה" - אפילו לא התגרשה אלא מאישה בלבד, ולא הותרה לכל, נאסרה לכהונה. זהו "ריח הגט" - גט שהגירושין שבו אינם מבוססים, אך נראים כגירושין (הערה א).
★ השגת הראב"ד (להלן) חולקת על הכלל: לא כל גט בטל שווה - יש מקומות רבים שהגט בטל אבל אין הדבר ניכר, ויאמרו שהותרה גרושה לכהן; וכן אם קידשה אחר באותו גט - צריכה גט מן השני, ואסורה לשניהם.
מונחים: "חיבור זה" - ספר משנה תורה. "ריח הגט" - דמיון של גט, שיש בו די כדי לפסול לכהונה.
★ המסר: ההלכה מתחשבת גם ב"ריח" - במה שנראה כלפי חוץ, ולא רק במהות המשפטית.

מה פירוש "גט פסול".
★ ההגדרה: בכל מקום שכתב הרמב"ם "הגט פסול" - הפסול הוא מדברי סופרים בלבד. אבל מן התורה היא מגורשת, ולכן כבר נפסלה לכהונה מדברי תורה (הערה ב), שהרי גרושה אסורה לכהן.
★ הדין: לכתחילה לא תינשא בגט כזה. ואם נישאה - לא תצא, בין אם כבר נולדו לה ילדים ובין אם עדיין לא (הערה ג), והוולד כשר. ★ התיקון: כותבים לה גט אחר כשר מן הבעל הראשון, ונותנים לה אותו בעודה תחת בעלה השני.
★ ואם אי אפשר לכתוב גט אחר (למשל, הראשון אינו מצוי) - אם הבעל השני ותיק, ישר ובעל מידות, ומגרש מעצמו - הרי זה משובח, בתנאי שאין לו בנים מאשה זו. אבל אם יש לו בנים ממנה - לא יוציא אותה מפני פסול הגט, שמא יוציא לעז על בניו, שיאמרו שהם ממזרים.
מונחים: "ותיק" - ישר ובעל מידות. "לעז" - שם רע.
★ המסר: מידת חסידות טובה - אבל לא כשהיא באה על חשבון כבודם של אחרים, ובמיוחד של ילדים.

מה פירוש "ספק גירושין" - והחזרת אשה שגירושיה אינם גמורים.
★ הדין: בכל מקום שכתב הרמב"ם "הרי זה ספק גירושין" או "ספק מגורשת" - לא תינשא. ואם נישאה - תצא, והוולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערוה, כלומר ספק אשת איש.
★ החזרה לבעל: אם גירש אותה בגט פסול, או שהיא ספק מגורשת, והבעל רוצה להחזירה - היא מותרת לו, אם הוא ישראל; אבל אם הוא כהן - אסורה לו (הערה ד). ★ ומה צריך לעשות? אינו צריך "לחדש את הנישואין" - אבל צריך לקדש אותה קידושין שניים, כי מן התורה היא פנויה או ספק פנויה (הערה ה); אין מברכים שבע ברכות, כי אין מברכים על הספק - ואפילו בגט פסול, שמן התורה היא פנויה, מכיוון שמדברי חכמים לא התגרשה, אין לברך (הערה ו); ואין צריך לכתוב כתובה חדשה, כי הכתובה הראשונה עדיין קיימת (הערה ז) - כל זמן שלא התגרשה גירושין גמורים.
מונחים: "ערוה" - אשה האסורה באיסור חמור, כאן: אשת איש.
★ המסר: מצב של "חצי גירושין" אינו מאפשר לא להתחיל מחדש ולא להמשיך כרגיל - וההלכה נוהגת בו בזהירות לשני הצדדים.

אשה שנישאה בגט בטל - צריכה גט משניהם, ואסורה לשניהם.
★ מן השני: צריכה גט מדבריהם - אף שקידושיו לא תפסו, שהרי היא אשת איש - כדי שלא יאמרו "אשת איש יוצאת בלא גט". ★ מן הראשון: צריכה גט כדי להתירה לשאר העם, שהרי מן התורה היא עדיין אשתו.
★ נאסרה על שניהם לעולם - אף שנבעלה בשגגה, כלומר שלא ידעה שגיטה בטל; ומן הדין אשה שזינתה תחת בעלה בשגגה מותרת לבעלה (הערה ח). ★ הטעמים: על הראשון - כדי שלא יאמרו "החזיר זה גרושתו אחר שנישאת", שהתורה אוסרת לעשות כך (הערה ט); ועל השני - קנסו חכמים את האשה להיאסר עליו משום ביאת זנותם שהייתה בעבירה (הערה י). ואם עבר אחד מהם והחזירה - יוציא.
★ המסר: גם כשהמעשה נעשה בשגגה, יש לו תוצאות - וחכמים שומרים שלא ייראה כהיתר של דבר אסור.

"האשה שהלך בעלה" - באו עדים שמת, נישאה, ובעלה חזר.
★ המקרה: באו לאשה עדים שבעלה מת, והיא נישאה לאחר; ואחר כך בא בעלה חי. ★ הדין: תצא משניהם, צריכה גט משניהם, ונאסרה על שניהם עולמית. אף ששני עדים העידו על מות הבעל - אין לה דין "אנוסה" המותרת לבעלה הראשון (הערה יא).
★ ללא הבדל: בין שהבעל הראשון פיקח ובין שהוא חרש; בין שנישאה לפיקח ובין שנישאה לחרש, שקידושיו אינם קידושין גמורים מן התורה - הדין אחד.
מונחים: "חרש" - מי שאינו שומע ואינו מדבר, שקידושיו מדרבנן בלבד.
★ המסר: מי שנישאה על סמך עדות, הייתה צריכה לברר היטב - ולכן אינה נחשבת כאנוסה גמורה.

רק נתקדשה, ולא נישאה - מותרת לבעלה.
★ המקרה: האשה רק נתקדשה לשני - ועדיין לא נבעלה ולא עשתה מעשה איסור (הערה יב) - ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטל. ★ הדין: מותרת לבעלה, ואינה צריכה גט מן השני - שאין קידושין תופסין בעריות, כלומר בנשים האסורות; והרי היא אשת איש האסורה על המקדש (הערה יג).
★ ומה עם "שלא יאמרו"? כאן אין חוששים שיאמרו "אשת איש יוצאת בלא גט" - כיוון שלא נישאת, אלא יאמרו "תנאי היה בקידושין ולא נתקיים", ונעקרו הקידושין ואינה צריכה גט (הערה יד).
★ ההבדל מהלכה ד: שם נישאה בפועל, והציבור ראה אותה חיה עם השני - ולכן צריכה גט ממנו; כאן היו רק קידושין, שקל לתלות אותם בתנאי שלא התקיים.
★ המסר: הגזירות של "שלא יאמרו" נמדדות לפי מה שהציבור באמת רואה ועלול לטעות בו.

הדין הממוני של אשה שנישאה ונמצא גיטה בטל.
★ הבעלים אינם זוכים בה: לא הראשון ולא השני זכאים במציאתה, במעשה ידיה ובהפרת נדריה. השני - כי אינה אשתו; והראשון - כי הזכויות האלה ניתנו לבעל מסיבות שאינן קיימות כאן: מציאתה שייכת לבעל כדי למנוע איבה ביניהם, וכאן לא אכפת לנו אם תהיה איבה, ויגרש אותה בהקדם (הערה טו); מעשי ידיה שייכים לו תמורת החיוב לפרנס אותה, וכעת הוא פטור מלפרנס אותה (הערה טז); והפרת נדריה ניתנה לו כדי שלא תידור דברים שיגרמו לה להתגנות לפניו - וכאן, אדרבה, ברצוננו שתתגנה ויגרש אותה (הערה יז).
★ פירות ונכסים: פירות מנכסיה שאכלו שניהם אחר שנישאת - אין מוציאים מהם. אין לה כתובה, לא תנאי מתנאי כתובה ולא מזונות, לא מזה ולא מזה; ואם נטלה - תחזיר. ומה שנשחק ("בלה") או אבד מנכסיה, אפילו מנכסי צאן ברזל - אין מוציאים לא מזה ולא מזה, אלא מחזירים לה את נכסיה כמו שהם כעת, ואם פחתו - ההפסד שלה (הערה יח).
★ הוולד: מן השני - ממזר. ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני - הוולד ממזר מדבריהם.
★ ואם כבר גרשה השני ונטלה ממנו כתובה, ואחר כך בא בעלה או נמצא הגט בטל - אין מוציאים ממנה מה שנטלה: כשם שאינה מוציאה ממנו כתובה, כך אינו מוציא ממנה מה שנטלה, כי נטלה בהיתר, הואיל ועדיין לא נודע איסורה (הערה יט).
מונחים: "נכסי צאן ברזל" - נכסים שהכניסה האשה לבעל, והוא אחראי עליהם. "בלה" - נשחק.
★ המסר: כשהקשר עצמו מתברר כפגום, גם הזכויות והחובות הנובעות ממנו נופלות.

אותם דינים ביבום בטעות ובנשיאת אחות "המתה".
★ המקרה הראשון: אחיו של אדם קידש אשה והלך, ושמע האח שמת, וייבם את אשתו; ואחר כך בא האח. ★ הדין: תצא מזה ומזה - והיא אסורה עליו גם משום אשת איש וגם משום אשת אח (הערה כ); וצריכה גט משניהם - מהראשון מן התורה, שהרי היא אשתו, ומהשני מדברי חכמים (הערה כא). וכל הדינים שנאמרו בהלכה ז חלים בה.
★ המקרה השני: קידש אשה, והיא הלכה למדינה אחרת, ושמע משני עדים שמתה, ונשא את אחותה; ואחר כך נודע שלא מתה - שתיהן צריכות ממנו גט, וכל הדינים האלה בהן.
מונחים: "הדרכים האלו" - הדינים שנאמרו לעיל. "ייבם" - נשא את אשת אחיו שמת בלא בנים.
★ המסר: טעות בעובדות יכולה להפוך מצוה (ייבום) לאיסור חמור - ומכאן חובת הבירור.

נשא אחות אשתו הנשואה - אין צורך בגט.
★ המקרה: אשתו הנשואה הלכה למדינה אחרת, שמע שמתה ונשא את אחותה, ונמצאה אשתו קיימת. ★ הדין: האחות אינה צריכה ממנו גט, ואשתו מותרת לו. וכן כל העריות שנשאן בחזקת היתר - בעקבות אי ידיעה (הערה כב) - ונמצאו ערוה: אינן צריכות גט, שאין קידושין תופסין בעריות.
★ ההבדל מהלכה ח: שם הראשונה הייתה רק ארוסה - וזה פותח פתח ללעז, כפי שיתבאר בהלכה י. כאן היא נשואה, וכולם יודעים שקידושי האחות לא תפסו.
★ המסר: מה שאין לו תפיסה בתורה - אינו צריך "ביטול".

מדוע אחות הארוסה צריכה גט.
★ השאלה: מדוע הצריכו חכמים גט לאחות הארוסה (בהלכה ח) - הרי היא אסורה עליו, ואם קידש אותה אין זה נחשב קידושין (הערה כג)? ★ התשובה: שמא יאמרו "תנאי היה באירוסין" - ולא התקיים, ובטלו קידושי הראשונה (הערה כד) - "וכדת נשא את אחותה", השנייה. ואם כך - הואיל והאחות השנייה יצאה בגט, הרי הארוסה הראשונה אסורה עליו, כדי שלא יאמרו "נשא אחות גרושתו".
★ ההבדל מהלכה ט: אירוסין אפשר לתלות בתנאי שלא התקיים; נישואין - לא.
★ המסר: חכמים חושבים צעד אחד קדימה - לא רק מה שנראה עכשיו, אלא גם מה יסיקו אנשים מכך.

טעות בין הגט לשובר - ומתי הבעל נאמן.
★ המקרה: הסופר טעה ונתן את הגט לאיש ואת השובר (שטר פרעון הכתובה) לאשה, או שהם עצמם טעו - הבעל לקח את הגט והאשה את השובר, ונדמה להם שהתגרשה; ולאחר זמן הגט יוצא מתחת ידי האיש.
★ אם לא נישאת: אינה מגורשת - נתגלה הדבר שעדיין לא התגרשה, ויתן לה את הגט בפנינו, ותהיה מגורשת משעת נתינתו.
★ אם כבר נישאת: והבעל הוציא את הגט ואמר "עדיין לא התגרשה, שהרי הגט בידי" - אין שומעים לו לאסור אותה על בעלה; אלא היא בחזקת גרושה, ואנו אומרים שהגט נפל מידה לאחר שהתגרשה כדין (הערה כה), והוא מצאו, ועכשיו בא לאסרה על בעלה השני.
מונחים: "שובר" - קבלה על תשלום הכתובה.
⚠ בלשון הסריקה: "וּלְאַחַר זְמַן וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא" - כך בדפוס (עם ו' לפני "הרי").
★ המסר: חזקה שנוצרה ונבנו עליה חיים חדשים - אינה מתבטלת בטענה של צד אחד.

המוציא אשתו משום שם רע או נדרים - לא יחזיר לעולם.
★ ההודעה: המגרש את אשתו משום שם רע (שם שזינתה) או משום שהיא נודרת הרבה - אומרים לו: הודע לה שמפני זה אתה מוציאה, כדי לייסרה; ודע שלא תוכל להחזירה לעולם - אפילו אם נודע שהשמועה הייתה שקר (הערה כו).
★ הטעם - גזירה: שמא תינשא לאחר, ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו, ויאמר הראשון "אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה" - ונמצא כמגרש על תנאי שלא התקיים, והגט בטל למפרע, ובני האשה מהשני יהפכו לממזרים. אף שמצד הדין אין לחשוש לדבריו, מכיוון שלא התנה כך בשעת נתינת הגט - חששו חכמים לכבוד האשה ובניה (הערה כז).
★ ולכן אומרים לו: "גמור בלבך לגרשה, שאין זו חוזרת לך לעולם" - אפילו אם תהיה צנועה (הערה כח). ואם עבר והחזירה, לפני שהתקדשה לשני - לא יוציא.
מונחים: "פרוצה בנדרים" - נודרת הרבה. "למפרע" - מן ההתחלה.
★ המסר: לפני החלטה גורלית - יש לגמור אותה בלב לגמרי, בלי לשייר פתח לחרטה שתפגע באחרים.

המוציא משום אילונית או משום שרואה דם בתשמיש.
★ הדין: המגרש את אשתו משום שהיא אילונית (עקרה), או משום שרואה דם בכל עת תשמיש - ואשה כזו אסורה לבעלה (הערה כט) - לא יחזיר לעולם.
★ הטעם: שמא תינשא לאחר, והאילונית תלד והנידה תתרפא, ויאמר "אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרש" - ונמצא הגט בטל והבנים ממזרים. ואם עבר והחזיר - לא יוציא.
★ המסר: אותו עיקרון כבהלכה יב: גירושין צריכים להיות מוחלטים, כדי שלא ייפגעו בני הזוג החדש.

מי שגרם להתרת האשה - לא יישאנה.
★ הרשימה: (1) שליח שהביא גט מחוץ לארץ ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם" - חוששים שמא נתן עיניו בה ולכן העיד לה. (2) עד אחד שהעיד שמת בעלה, ונישאת על פיו. (3) חכם שהתיר את האשה ב"נדר על בעלה" - כלומר האשה נדרה שלא תיהנה מבעלה, הבעל לא הפר, והחכם לא מצא דרך להתיר את הנדר (הערה ל). (4) הנטען על השפחה (יצא קול שבא עליה) ונשתחררה, או על הנכרית ונתגיירה - שלא יאמרו שאותה שמועה הייתה אמת (הערה לא). (5) גוי ועבד שבאו על בת ישראל, ואחר כך נתגייר הגוי או נשתחרר העבד - שלא יאמרו שהתגייר או השתחרר בשביל להתחתן עם האשה הזו (הערה לב).
★ הדין: כולם לא יישאוה לכתחילה; ואם עברו ונשאו - אין מוציאים מידם.
⚠ בלשון הסריקה: "הָעֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר" - כך בדפוס, בלי ו' החיבור לפני "העבד".
★ המסר: מי שיש לו נגיעה אישית, עדותו ומעשיו נתונים לחשד - והתורה מלמדת להתרחק ממראית עין.

מתי מותר להם לכתחילה.
★ הדין: כל האנשים שנמנו בהלכה יד, שהיו להם נשים בזמן השמועה - ומתו נשותיהם, או שהתגרשו והנשים הן שגרמו לבעליהן לגרשן - הנשים שעליהן מדובר (הערה לג) מותרות להינשא להם לכתחילה, כי במקרה כזה אין עליהם שום חשד (הערה לד): בשעת העדות לא יכלו לחשוב לשאת אותה.
★ וכן אם הלכו הנשים ונישאו לאחרים, ונתאלמנו או התגרשו מנישואיהן השניים - מותרות להינשא להם לכתחילה, כי כשנישאו לאחרים באמצע, הסתלק כל חשד (הערה לה).
★ המסר: החשד נבחן לפי מצב הדברים בשעת המעשה - וכשהוא מופרך, ההיתר חוזר.

קרובי העד מותרים - ו"יתרחק ממיאון ויתקרב לחליצה".
★ קרובים: האשה מותרת לבן העד, לבן החכם שאסרה, לבן הנטען עליה ולשאר קרוביהם - שאין אדם חוטא כדי שייהנה אחר.
★ עדי גירושין ודיינים: מותרת להינשא לאחד מעדי גירושיה, או מעדי מיאוניה (קטנה שהשיאוה אחיה, שדי לה במיאון לבטל נישואיה), או לאחד מן הדיינים שחלצה היבמה בפניהם - שאין חוששים אלא לעדות של עד אחד, שעל פיו לבדו הותרה.
★ העצה: לעולם יתרחק אדם מעדות מיאון - וישתדל שלא להעיד, שמא כשתגדל תתחרט על המיאון (הערה לו); ויתקרב לחליצה - וישתדל להעיד.
מונחים: "מיאון" - ביטול נישואי קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, בכך שהיא מסרבת לבעל. "חליצה" - הטקס המתיר יבמה לשוק.
★ המסר: אדם צריך לשקול לא רק אם מותר לו לעשות מעשה, אלא אם הוא מעשה בונה (חליצה) או מעשה שעלול להתחרט עליו (מיאון).

גירש, וחזר ובעל בפני עדים - צריכה גט שני.
★ המקרה: גירש את אשתו (בין מן הנישואין ובין מן האירוסין), ואחר כך בעל אותה בפני עדים קודם שנישאה לאחר. ★ הדין: הואיל והייתה אשתו - היא בחזקת שהחזירה, ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות; ואפילו ראו שנתן לה מעות - אין אומרים שזהו תשלום עבור מעשה זנות (הערה לז).
★ הטעם: חזקה שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות, כשבידו לעשותה בעילת מצוה. לכן היא מקודשת קידושי ודאי - אף אם לא אמר לה "הריני בועלך לשם קידושין" (הערה לח) - וצריכה ממנו גט שני.
מונחים: "בעילה לשם קידושין" - אחת משלוש דרכי הקידושין (כסף, שטר וביאה).
★ המסר: ההלכה מניחה שאדם בוחר בדרך ההיתר כשהיא פתוחה לפניו - "חזקת כשרות".

רק התייחד עמה בפני עדים.
★ מגורשת מן הנישואין: חוששים שמא נבעלה - "הן הן עדי ייחוד, הן הן עדי ביאה": אף שהעדים לא ראו אותה נבעלת, הרי זה כאילו ראו, כי עדות הייחוד היא כעדות הביאה (הערה לט); שהרי כל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים, אלא מתייחד בפניהם ובועל. לכן צריכה גט מספק, והיא ספק מקודשת - ואם יקדש אותה איש אחר, תהיה מקודשת גם לשני מספק (הערה מ).
★ מגורשת מן האירוסין: אין חוששים לה, שהרי אין לבו גס בה - כלומר אינו מורגל בה, ואין להניח שבעל.
מונחים: "ייחוד" - הימצאות איש ואשה לבדם במקום סגור. "לבו גס בה" - מורגל בה.
★ המסר: הרגל ומציאות קודמת קובעים את ההערכה של מה שקרה מאחורי דלת סגורה.

הרמב"ם חולק על "מקצת הגאונים".
★ שיטת מקצת הגאונים: כל אשה שתיבעל בפני עדים - צריכה גט, משום "חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". והרחיבו עוד: מי שיש לו בן משפחתו הכנענית - חוששים לו, ולא תתייבם אשתו אם ימות בלא בנים, שמא שחרר את שפחתו ואחר כך בא עליה, ואז הבן הוא בנו לכל דבר ופוטר מייבום; אבל בנו מן השפחה אינו פוטר, מכיוון שהוא נחשב עבד (הערה מא). ויש מהם שהורה שוודאי שחרר - שהרי ביכולתו לשחרר אותה, ולא יעבור על איסור כשיכול לעשות זאת בהיתר (הערה מב).
★ דעת הרמב"ם: "כל הדברים האלו - רחוקים הם בעיני עד מאוד מדרכי ההוראה". החזקה נאמרה רק באשתו שגירשה (כבהלכה יז), או במקדש על תנאי ובעל סתם - שהיא אשתו. אבל בשאר הנשים - כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש שהוא לשם קידושין. ובשפחה או גויה, שאינן בנות קידושין - אין חוששים כלל, והבן מהן בחזקת גוי ועבד, עד שיוודע בוודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.
★ השגת הראב"ד (להלן): בגויה - ודאי כדברי הרמב"ם, שאין בידו לגיירה; אבל בשפחתו, שבידו לשחררה - דברי הגאונים קרובים, "דלא שביק היתירא ואכיל איסורא". וכן בבת ישראל שנבעלה בעדים - אם לא היו חשודים בפריצות עריות, מעמידים את בני ישראל ובנות ישראל על חזקת כשרות, ודברי הגאונים קיימים.
מונחים: "משפחתו" - שפחתו הכנענית. "לא שביק היתירא ואכיל איסורא" - אין אדם מניח את ההיתר ואוכל את האיסור.
★ המסר: חזקה היא כלי הלכתי חזק - אבל יש להפעיל אותה רק במקום שהיא נאמרה, ולא להרחיבה מעבר לגבולותיה.

"קול" שהתגרשה - "קול אסרה וקול התירה".
★ אשה שהוחזקה אשת איש: אפילו רוב העיר או כולם מעבירים קול שהתגרשה - אין חוששים לה, כלומר אין אוסרים אותה על בעלה אם הוא כהן (הערה מג), והיא בחזקתה.
★ אבל אשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת, והוחזק הקול בבית דין - שהיא מקודשת מספק, כמו שבארנו (בהלכות אישות) - ואחר כך יצא קול שהתגרשה מאותם קידושין: הרי זו מגורשת, "שקול אסרה וקול התירה", ומותרת להינשא לאחרים (הערה מד).
★ השגת הראב"ד (להלן): לא נראה כך בגמרא, אלא רק כשיצאו שני הקולות יחד, מפני שהוא "קול ושוברו עמו".
★ המסר: מה שנוצר על ידי שמועה בלבד - יכול להתבטל גם על ידי שמועה; אבל מה שעומד על חזקה ודאית - אינו זז בשביל שמועות.

מוסר הנישואין והגירושין.
★ "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" - ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה. זו רמאות כלפיה, והיא בכלל "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (כמובא בנקודות משיחות קודש שלהלן).
★ אשתו הראשונה: לא יגרש אדם את אשתו הראשונה, אלא אם כן מצא בה "ערות דבר", שנאמר "כי מצא בה ערות דבר". ואין ראוי לו למהר לשלוח את אשתו הראשונה; אבל אשה שנייה - אם שנאה, ישלחנה.
★ נקודות משיחות קודש (להלן): הרבי מבאר את מקור הדין ברמב"ם, ושואל: אם הגלות היא "גירושין" בין הקב"ה לכנסת ישראל, והקב"ה ידע מראש שתהיה גלות - כיצד היו הנישואין בהר סיני? והתשובה: דברי הפורענות מעולם לא היו גזירה מוחלטת, אלא אזהרה - "אפשר שיעשו תשובה". הנישואין בין הקב"ה לישראל מעולם לא היו "על מנת לגרשה", אלא נישואין נצחיים; וכל יהודי יכול להפוך את הגלות לגאולה במהירות על ידי העסק בתורה.
מונחים: "ערות דבר" - דבר מכוער, פריצות. "ישלחנה" - יגרשנה.
★ המסר: קשר של אמת נבנה על כוונה של נצחיות - וכך הוא גם הקשר של הקב"ה עם עם ישראל.

ביאור הנקודה: הרבי פותח בשאלה על מקור הדין: הרמב"ם כתב (גם בהלכות איסורי ביאה) שאם הודיע לה מראש שנושא אותה לזמן - מותר; ומהיכן לקח זאת, הרי הגמרא (יבמות לז) שממנה הביא הטור ראיה נדחתה? התשובה: מעצם הטעם - "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" - האיסור הוא רמאות; וכשהודיע לה, אין כאן רמאות. אך נשארת קושיה (וצ"ע): הרי מי שגמר בדעתו לגרש - אשתו נחשבת "גרושת הלב".
★ ההשלכה על הגלות: הגלות נמשלה לגירושין ("אי זה ספר כריתות אמכם"). אם הקב"ה ידע מראש שתהיה גלות - האם הנישואין בסיני היו "על מנת לגרשה"? לא: דברי פורענות הם אזהרה, שאפשר לבטלה בתשובה - ולכן הנישואין מלכתחילה היו נצחיים.
★ ההוראה: יהודי נמצא מעל הגבלות הטבע; גם כשנראה שהגלות מוכרחת - הוא יכול להפוך אותה במהירות לגאולה על ידי לימוד התורה, כמו רבי שמעון בר יוחאי שאמר תורה - וירדו גשמים.

אשה רעה - מצוה לגרשה.
★ הדין: אשה רעה במידותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות - מצוה לגרשה, שנאמר "גרש לץ ויצא מדון". ★ ומן הצד השני: אשה שהתגרשה משום פריצות - אין ראוי לאדם כשר שיישאנה, "שאין זה (הראשון) מוציא רשעה מביתו, וזה (השני) מכניסה לתוך ביתו".
מונחים: "דעותיה" - מידותיה. "מדון" - מריבה.
★ המסר: יחד עם ההסתייגות מגירושין (הלכה כא), יש גם מצב שבו הגירושין הם מצוה - כשהבית אינו יכול להיות בית של קדושה.

אשה שנתחרשה או נשתטתה.
★ נתחרשה - כלומר כעת היא אינה שומעת ואינה מדברת (הערה מה) - מגרשה בגט, ותהיה מגורשת: אף שנחשבת כחסרת דעת, האשה מתגרשת בעל כורחה, אף שלא מרצונה ומדעתה (הערה מו).
★ נשתטתה - אינו מוציאה עד שתבריא. זו תקנת חכמים, כדי שלא תהיה הפקר לפרוצים, שהרי אינה יכולה לשמור על עצמה. ★ ומה יעשה? מניחה ונושא אחרת, ומאכילה ומשקה אותה משלה - על חשבון נכסיה. אין מחייבים אותו בשאר (מזונות) כסות ועונה, שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד; ואינו חייב לרפאותה, ולא לפדותה.
★ ואם גרשה - הרי זו מגורשת, שמן התורה היא מגורשת אם יודעת לשמור את הגט (הערה מז); ומוציאה מביתו, ואינו חייב לחזור ולהיטפל בה.
★ השגות הראב"ד (להלן): על "אינו חייב לרפאותה" - אם היא ברת ריפוי, מדוע לא יתחייב? הרי יש נשים שמשתטות מחמת חולי, וחוזרות ומתרפאות. ועל "ואם גרשה, הרי זו מגורשת" - והוא שיודעת לשמור את גיטה.
מונחים: "שאר, כסות ועונה" - שלושת חיובי הבעל: מזון, לבוש וחיי אישות. "להיטפל בה" - לדאוג לה.
★ המסר: חכמים תיקנו תקנה שמגינה על החלשה ביותר - שלא תופקר ברגע שאינה יכולה לדאוג לעצמה.