יום שלישי · תאריך 17/11/2026 · ז' כסלו ה'תשפ"ז
היום יום: ז' כסלו — שלוש חכמות: מוסר, חקירה ותורת החסידות
חומש: בראשית כט:יח – ל:יג (פרשת ויצא, שלישי) — נישואי לאה ורחל ולידת השבטים הראשונים
תניא: קונטרס אחרון, "ועוד זאת שבאמת הבירורין" ← "ופני לא יראו" — מדוע המצוות המעשיות נעלות מאהבה ויראה
רמב״ם: הלכות מאכלות אסורות פרק ז — דיני איסור אכילת חלב
היום יום
ז' כסלו ה'תש"ד
שָׁלֹשׁ חָכְמוֹת הֵן: חָכְמַת בִּטּוּל הַחֹמֶר, עַל יְדֵי הוֹרָאַת שִׁקּוּץ וְתִעוּב כָּל עִנְיָנִים הַגּוּפָנִיִּים וְהַחָמְרִיִּים – חָכְמַת הַמּוּסָר.
חָכְמַת הַכָּרַת מַעֲלַת הַצּוּרָה וְהָרוּחָנִי בַּמִּדּוֹת וּבַמֻּשְׂכָּלוֹת וְהוֹרָאַת אָפְנֵי הַקֵּרוּב אֲלֵיהֶם – חָכְמַת הַחֲקִירָה.
חָכְמַת הַגְבָּרַת הַצּוּרָה עַל הַחֹמֶר, הוֹרָאָה בְּמַעֲלַת חֹמֶר מְזֻכָּךְ וּבְמַעֲלַת הַצּוּרָה כְּשֶׁנִּקְבְּעָה בְּהַחָמְרִי, וְהִתְכַּלְּלוּתָם יַחַד מִבְּלִי אֲשֶׁר יִמָּצֵא רֹאשׁ וָסוֹף, לִהְיוֹת כִּי נָעוּץ תְּחִלָּתָן בְּסוֹפָן וְסוֹפָן בִּתְחִלָּתָן, אֵל אֶחָד בְּרָאָם, וּלְכַוָּנָה אַחַת לְגַלּוֹת אוֹר קְדֻשַּׁת חֶבְיוֹן עֻזּוֹ יִתְבָּרֵךְ נִבְרָאוּ וּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד דַּוְקָא מַשְׁלִימִים אוֹתָהּ הַשְּׁלֵמוּת, אֲשֶׁר עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ – חָכְמַת תּוֹרַת הַחֲסִידוּת.
פירוש: "חומר" הוא הצד הגשמי: הגוף, צרכיו ותאוותיו, והעולם הגשמי כולו. "צורה" היא הצד הפנימי והרוחני שנותן לדבר את חיותו ואת ערכו, כמו הנשמה לגוף. את שלוש הדרכים ("חכמות") ביחס בין השניים מבאר הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי) באריכות בקונטרס "תורת החסידות", פרקים יא–יח.
חכמת המוסר עוסקת ב"ביטול החומר": היא מלמדת לראות את ענייני הגוף כדבר מגונה ומאוס ("שיקוץ ותיעוב"), כדי שהאדם יתרחק מהם וישבור את תאוותיו. החומר הוא האויב.
חכמת החקירה (העיון השכלי, הפילוסופיה) פונה אל הצורה: היא מלמדת להכיר את מעלת הרוחני, במידות טובות ("מדות") וברעיונות של השכל ("מושכלות"), ומראה דרכים להתקרב אליהם. העיסוק כולו בצד הרוחני.
חכמת החסידות "מגבירה את הצורה על החומר": הרוח שולטת, אבל החומר אינו נזרק. היא מלמדת את מעלת "חומר מזוכך", גוף ועולם שנוקו ומשמשים לקדושה, ואת מעלת הצורה "כשנקבעה בהחומרי", כשהרוחני שוכן בתוך הגשמי. ובסוף שניהם מתחברים עד שאין "ראש וסוף", אין עליון ותחתון. הלשון "נעוץ תחלתן בסופן" לקוחה מספר יצירה (א, ז), שאומר על עשר הספירות "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת": הלהבה אינה קיימת בלי הגחלת, וכך הסוף קשור לראש. הטעם: אל אחד ברא את שניהם, לכוונה אחת — לגלות את "חביון עוזו", עוצמתו הנסתרת של ה' (הלשון מחבקוק ג, ד: "וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה"). הרוח לבדה או החומר לבדו אינם משלימים את מה שה' רצה; רק שניהם יחד.
למעשה: לא לברוח מהגשמיות וגם לא להשתעבד לה, אלא להכניס בה את הרוח: לאכול כדי שיהיה כוח לתורה ולמצוות ולברך לפני כן, לעשות מצוות בחפצים גשמיים, לנהל את העסקים ביושר ולתת מהם צדקה. כך החומר עצמו נעשה כלי לקדושה.
חומש עם רש״י
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ח
(יח) וַיֶּֽאֱהַ֥ב יַֽעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה:
ביאור הפסוק: יעקב עונה לשאלת לבן "הגידה לי מה משכרתך" (פסוק טו). התורה מקדימה את הסיבה לתשובתו: "ויאהב יעקב את רחל" — רחל, שפגש ליד הבאר (פסוקים ט–יא). לכן השכר שהוא מבקש אינו כסף אלא רחל לאשה. "אעבדך" — אעבוד אצלך; העבודה תהיה במקום המוהר, הסכום שהחתן נותן לאבי הכלה. יעקב מגדיר הכל במדויק: כמה זמן — "שבע שנים", ובשביל מי — "ברחל בתך הקטנה", אף שהיה די לומר "ברחל". רש"י מסביר את שני הפרטים.
אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים • (ב"ר) הֵם יָמִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים", וְתֵדַע שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים".
בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה • כָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא רַמַּאי, אָמַר לוֹ: "אֶעֱבָדְךָ בְּרָחֵל", וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: 'רָחֵל אַחֶרֶת, מִן הַשּׁוּק'? תַּלְמוּד־לוֹמַר: "בִּתְּךָ", וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: 'אַחֲלִיף לְלֵאָה שְׁמָהּ, וְאֶקְרָא שְׁמָהּ רָחֵל'? תַּלְמוּד־לוֹמַר: "הַקְּטַנָּה", וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הוֹעִיל, שֶׁהֲרֵי רִמָּהוּ.
ביאור רש"י:
"אעבדך שבע שנים" — למה דווקא שבע? רבקה שלחה את יעקב ללבן לזמן קצר: "וישבת עמו ימים אחדים, עד אשר תשוב חמת אחיך" (כז, מד) — שב אצלו זמן מה, עד שיירגע כעסו של עשו. אם כן, האם יעקב התחייב לשבת בחרן יותר ממה שאמו אמרה? רש"י: שבע השנים "הם ימים אחדים שאמרה לו אמו" — זה הזמן שרבקה התכוונה אליו, ויעקב קבע את עבודתו לפיו. "ותדע שכן הוא" — הראיה מפסוק כ: על שבע השנים האלה התורה אומרת "ויהיו בעיניו כימים אחדים", באותן מילים ממש שאמרה רבקה, כדי ללמד ששבע השנים הן ה"ימים אחדים" שלה. "(ב"ר)" הוא מקורו של רש"י: בראשית רבה (ע, יז). שם רבי חנינא בר פזי לומד זאת בגזירה שווה, כלומר מהשוואת שני פסוקים שיש בהם אותה מילה: "נאמר כאן אחדים... ונאמר להלן אחדים, מה כאן שבע שנים אף להלן שבע שנים". ומפרש המדרש (מתנות כהונה) מוסיף: כך "לא תאמר שעבר יעקב על צווי אמו".
"ברחל בתך הקטנה" — כל אחת משלוש המילים מיותרת לכאורה, כי "ברחל" לבד מספיק. רש"י: "כל הסימנים הללו", כל ההגדרות המזהות האלה, באו מפני שיעקב ידע שלבן "רמאי", ולכן ניסח את ההסכם כחוזה שסוגר כל פרצה. "ברחל" — אבל לבן עלול לטעון שהתכוון ל"רחל אחרת מן השוק", אישה זרה כלשהי ששמה רחל; "תלמוד לומר" (לכן אמר) "בתך". ועדיין לבן יכול להחליף שמות: לקרוא ללאה "רחל" ולטעון שעליה דובר; לכן אמר "הקטנה" — את הגיל אי אפשר לשנות בהחלפת שם. "ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו": לבן לא התווכח על הנוסח, אלא הכניס את לאה בלילה במקום רחל (פסוק כג), ותירץ אחר כך במנהג המקום (פסוק כו). בבראשית רבה (ע, יז), מקור הדברים, יעקב אומר בנימוס, בלי לכנות את לבן עצמו רמאי: "בגין דאנא ידע דאנשי מקומך רמאין, לפיכך אני מברר עסקי עמך" — מפני שאני יודע שאנשי מקומך רמאים, אני מברר היטב את העסק שבינינו. והמדרש מסיים, בערך: אפילו תשים את הרשע "בחמור של חרשים" — ספסל הנגרים שעליו מחליקים את הקרשים (כך מפרש רש"י על המדרש) — לא תועיל בו כלום. אי אפשר "ליישר" רמאי בשום כלי.
מדרש: במדרש תנחומא (בובר, ויצא יב) מוסבר למה יעקב בחר דווקא בקטנה: "אילולי כן, יש אדם שנוטל אשה ומניח את הגדולה ונוטל את הקטנה?" אלא שלאה הייתה "יושבת לשמו של עשו", כלומר מיועדת לו. יעקב חשש, בערך: עשו כבר רוצה להרוג אותי בגלל הברכות; אם אקח את לאה, הוא יבוא ויאמר: "לא דייך שלקחת בכורתי וברכתי, אלא עוד נטלת ארוסתי". לכן אמר "ברחל בתך הקטנה". וכשלבן ראה זאת, אמר: "הריני נותן את הגדולה מיד".
בראשית פרק כ״ט פסוק י״ט
(יט) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי:
ביאור הפסוק: לבן מסכים: "טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר" — טוב יותר שאתן אותה לך, קרוב המשפחה, מאשר לאיש זר. הרד"ק מפרש שלבן אומר זאת "להודיע כי הדבק במשפחתו הוא טוב": נהוג היה להעדיף חתן מתוך המשפחה, וכך גם אברהם שלח להביא אשה ליצחק דווקא ממשפחתו (פרק כד). "שבה עמדי" — הישאר אצלי, ולפי הרד"ק: "בתנאי זה שאמרת, ואחר כן אתננה לך". תשובתו של לבן קצרה ועמומה. יעקב פירט "ברחל בתך הקטנה", ולבן אינו חוזר על אף אחד מן הפרטים: לא "רחל", לא "בתי" ולא "הקטנה", אלא רק "אֹתָהּ". הוא נשמע מסכים, אבל אינו מתחייב בשם; מה שעשה בפועל יתברר בפסוק כג.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ׳
(כ) וַיַּֽעֲבֹ֧ד יַֽעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּֽהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַֽהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ:
ביאור הפסוק: יעקב עבד שבע שנים "ברחל", כלומר בעבור רחל (כך מפרש אבן עזרא). "ויהיו בעיניו כימים אחדים" — השנים נראו לו כמו ימים ספורים ("אחדים" = מעטים). לכאורה זה הפוך: מי שמחכה לאדם שהוא אוהב, כל יום נראה לו ארוך. אבל הפסוק מדבר על המחיר ולא על תחושת הזמן. הרד"ק: "כל כך היה אוהב אותה, כי אחר שעבד בעבורה שבע שנים היה קל בעיניו כאילו עבד שבעה ימים". והספורנו: "שחשב שהיה ראוי לתת מהר רב מזה" — לדעתו רחל הייתה שווה מוהר גדול הרבה יותר, ושבע שנים היו בעיניו מחיר זול. ועל "באהבתו אתה" הוא כותב: "שהאהבה מקלקלת השורה" — האהבה מוציאה את האדם מן החשבון הרגיל. את העבודה הזאת מזכיר גם הנביא הושע (יב, יג): "ויברח יעקב שדה ארם, ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר" — עבד בשביל אשה, ובשבילה שמר צאן.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״א
(כא) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָֽלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ:
ביאור הפסוק: שבע השנים עברו, ולבן אינו מזכיר את ההסכם מעצמו; יעקב צריך לדרוש: "הבה את אשתי" — תן לי את אשתי. הוא קורא לרחל "אשתי", כי היא כבר הובטחה לו. "כי מלאו ימי" — כי הושלמו הימים. "ואבואה אליה" — אשא אותה ואחיה עמה כאיש ואשה. רש"י מסביר על אילו "ימים" מדובר, ולמה יעקב מדבר בלשון גלויה כל כך.
מָלְאוּ יָמָי • שֶׁאָמְרָה לִי אִמִּי, וְעוֹד: "מָלְאוּ יָמָי", שֶׁהֲרֵי אֲנִי בֶּן פ"ד שָׁנָה וְאֵימָתַי אַעֲמִיד י"ב שְׁבָטִים? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ", וַהֲלֹא קַל שֶׁבַּקַּלִּים אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן? אֶלָּא לְהוֹלִיד תּוֹלָדוֹת אָמַר כָּךְ.
ביאור רש"י:
"מלאו ימי" — "ימַי" של מי, ומה פירוש שהם "מלאו"? רש"י נותן שני פירושים, ושניהם נכונים יחד ("ועוד"). הראשון: "שאמרה לי אמי" — הושלמו הימים שאמי קבעה לי, ה"ימים אחדים" שהם שבע השנים (כמו שפירש בפסוק יח); התקופה שעליה הסכמנו הסתיימה. השני: "ימי" הם ימי חיי, והם "מלאו" במובן שהגעתי לגיל מבוגר: "שהרי אני בן פ"ד (84) שנה, ואימתי אעמיד י"ב (12) שבטים?" — יעקב יודע שעתידים לצאת ממנו שנים עשר שבטים, ואין לו זמן לחכות. החשבון של 84: כשקיבל את הברכות היה יעקב בן 63, ואחר כך "נטמן" (הסתתר ולמד תורה) בבית מדרשו של עבר ארבע עשרה שנה (רש"י לעיל כח, ט). כך כשעמד על הבאר בחרן היה "בן שבעים ושבע שנה" (מגילה יז, א), ועוד שבע שנות עבודה — 84.
"וזהו שנאמר ואבואה אליה" — הפירוש השני מסביר גם את המילים האלה, שבלעדיו הן קשות: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן" — אפילו האדם הקל ביותר בדעתו אינו מדבר כך בגלוי על חיי האישות שלו, וכל שכן צדיק כיעקב. "אלא להוליד תולדות אמר כך" — כל כוונתו הייתה להוליד את השבטים. זו מצווה, ועל מצווה שאדם מצפה לה אין בושה לדבר בגלוי.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יח), מקורו של רש"י, אומר רבי איבו, בערך: אפילו אדם פרוץ אינו מדבר בלשון הזאת. ושם יעקב מסביר ללבן מאין הוא יודע על השבטים: "אמר לי הקדוש ברוך הוא שאני מעמיד שנים עשר שבטים, עכשיו הרי אני כבן שמונים וארבע שנים, ואם אין אני מעמידן עכשיו אימתי אני מעמידן". כלומר, הדחיפות באה מהבטחת ה', ולא מתאווה.
המסר: הכוונה קובעת את ערך הדיבור: מילים שהן גסות בפי קל דעת, הן קדושות כשהן נאמרות לשם מצווה.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ב
(כב) וַיֶּֽאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה:
ביאור הפסוק: לבן אינו עונה ליעקב במילים; הפסוק אינו מביא ממנו אף מילה. הוא "אוסף" (מכנס) את כל אנשי המקום ועושה "משתה" — סעודת חתונה (מלשון שתייה: סעודה של יין ושמחה). מבחוץ זה נראה כקיום ההבטחה בכבוד גדול. הרד"ק כותב שהפסוק בא "להודיע כי מנהג נהוג היה מעולם, והוא עדיין, לעשות משתה ושמחה לנישואין".
מדרש: בבראשית רבה (ע, יט) מסופר, בערך, מה עמד מאחורי המשתה. לבן כינס את אנשי המקום ואמר להם: אתם יודעים שהיינו דחוקים למים, ומאז שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים. אם תרצו, אני ארמה אותו: אתן לו את לאה, והוא, שאוהב את רחל מאוד, יעבוד כאן אצלכם עוד שבע שנים. הם הסכימו. לבן דרש מכל אחד משכון (חפץ שנותנים כערובה) שלא יגלה את הסוד, ובמשכונות קנה יין, שמן ובשר לסעודה; אחר כך כל אחד נאלץ לפדות את המשכון שלו מן החנווני (מתנות כהונה). כך שילמו האורחים על המשתה בלי לדעת. "הוי למה נקרא שמו לבן הארמי, שרימה באנשי מקומו" — "ארמי" נדרש כמו "רמאי". כל היום שיבחו וזימרו לכבוד החתן, ובערב שאל יעקב למה גומלים עמו חסד כזה. ענו: אתה גמלת עמנו חסד, שבזכותך נתברכו המים. ושרו לפניו "הא ליא, הא ליא", כלומר "היא לאה, היא לאה" — רמז לתרמית, ויעקב בתמימותו לא הבין.
מדרש: בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) המשתה מתואר אחרת, בערך: אנשי המקום נאספו "לגמול חסד עם יעקב אבינו", והקדוש ברוך הוא אמר: אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני אתן לכם ולבניכם את שכרכם בעולם הזה, כדי שלא יהיה לרשעים נחת לעתיד לבוא. והמדרש מביא את הפסוק "ונעמן שר צבא מלך ארם" (מלכים ב ה, א), שנאמר בו "כי בו נתן ה' תשועה לארם": זה השכר שקיבלו בני ארם בעולם הזה.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ג
(כג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ:
ביאור הפסוק: אחרי המשתה, סעודת החתונה שלבן עשה לכל אנשי המקום (פסוק כב), "ויהי בערב" — כשהחשיך, לבן לקח את לאה, בתו הגדולה, במקום רחל שעליה עבד יעקב שבע שנים (פסוקים יח, כ). "ויבא אתה אליו" — לבן עצמו הכניס אותה אל יעקב, כדרך האב שמכניס את הכלה אל החתן. "ויבא אליה" — כאן הנושא מתחלף: יעקב בא אליה, כלומר חי עמה כאיש עם אשתו. הפסוק מדגיש "בערב": בחושך יעקב לא יכול היה לראות את פניה.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יט) מסופר, בערך, שכאשר הכניסו את הכלה בערב, כיסו את הנרות, והחדר היה חשוך — עוד חלק מן התחבולה שלבן תכנן עם אנשי המקום.
מדרש: באיכה רבה (פתיחתא כד) רחל עצמה מספרת את מה שקרה באותו לילה, כשהיא עומדת לפני הקב"ה בשעת החורבן ומבקשת רחמים על בניה. היא אומרת, בערך: כשנודע לי שאבי מתכנן להחליף אותי באחותי, הודעתי ליעקב ומסרתי לו סימן, כדי שיבחין בינינו; אחר כך ריחמתי על אחותי, שלא תצא לחרפה, ומסרתי לה את כל הסימנים. ולא עוד, אלא שנכנסתי מתחת למיטה: יעקב דיבר עם אחותי, היא שתקה, ואני עניתי לו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר את קולה. ורחל טוענת: אני, בשר ודם, לא קינאתי באשה השנייה של בעלי ולא ביישתי אותה — ואתה, מלך חי וקיים ורחמן, למה קינאת לעבודה זרה שאין בה ממש והגלית את בניי? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן". זה מה שנאמר בירמיהו (פרק לא): "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ", ועליה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ד
(כד) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה:
ביאור הפסוק: עוד באותו ערב לבן נתן ללאה את זלפה, שפחתו (משרתת שלו), שתהיה מעתה שפחה שלה. שפחה הייתה חלק ממה שאב נותן לבתו כשהיא נישאת, כמו שרבקה יצאה מבית אביה עם מינקתה ועם נערותיה (כד, נט–סא). הפסוק נכתב באמצע סיפור הלילה, כי גם מסירת זלפה הייתה חלק מן התחבולה, כפי שרש"י מבאר להלן (ל, י).
מדרש: בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) נאמר: "לבן לקח את שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו", ושואל המדרש: "וכי שפחותיו היו? והלא בנותיו היו!" התשובה: זלפה ובלהה היו בנותיו של לבן מפילגש (אשה שחיה עם אדם בלי כתובה), ובנות כאלה נקראו "שפחות". רש"י מביא זאת בפרק לא, נ: כשלבן אומר ליעקב "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי", המילה "בנתי" כתובה פעמיים, כי "אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפילגש". לפי זה ארבע האמהות שמהן נולדו שנים עשר השבטים היו כולן בנותיו של לבן.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ה
(כה) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי:
ביאור הפסוק: באור הבוקר יעקב רואה שהאשה שאיתו היא לאה ולא רחל. הוא בא בטענה אל לבן: "מה זאת עשית לי? הלא ברחל עבדתי עמך" — את שבע השנים עבדתי בשביל רחל, כפי שקבענו במפורש (פסוקים יח–יט), "ולמה רמיתני" — למה רימית אותי (מלשון רמאות, הונאה). המילה הזאת מזכירה את מה שאמר יצחק לעשו על יעקב עצמו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה).
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִיא לֵאָה • אֲבָל בַּלַּיְלָה לֹא הָיְתָה לֵאָה, לְפִי שֶׁמָּסַר יַעֲקֹב סִימָנִים לְרָחֵל, וּכְשֶׁרָאֲתָה רָחֵל שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ לֵאָה, אָמְרָה: 'עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי'?! עָמְדָה וּמָסְרָה לָהּ אוֹתָן סִימָנִים (מגילה יג).
ביאור רש"י:
"ויהי בבקר והנה היא לאה" — הלשון מוזרה: לאה הייתה לאה גם בלילה, ולמה נאמר "בבקר — והנה היא לאה", כאילו רק בבוקר נעשתה לאה? כך שואלת הגמרא (מגילה יג, ב): "מכלל דעד השתא לאו לאה היא?" (=מכאן משמע שעד עכשיו לא הייתה לאה?). רש"י עונה: "אבל בלילה לא היתה לאה" — בעיני יעקב היא לא הייתה לאה, כי הוא היה בטוח שזו רחל. החושך לבדו אינו מסביר זאת: יעקב ידע שלבן רמאי (כפי שרש"י כתב בפסוק יח: "לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי"), ולכן מסר לרחל "סימנים" — סימני היכר סודיים, שרק הוא והיא ידעו, כדי שיזהה אותה בלילה גם אם לבן ינסה להחליף. אבל כשראתה רחל שמכניסים אליו את לאה, אמרה: "עכשיו תכלם אחותי" — עכשיו אחותי תתבייש: אם יתגלה בלילה שאינה יודעת את הסימנים, יעקב ידחה אותה והיא תושפל. לכן מסרה לה רחל את הסימנים, לאה ידעה אותם, ויעקב לא חשד עד הבוקר. "(מגילה יג)" — המקור הוא התלמוד הבבלי, מסכת מגילה דף יג עמוד ב (וכן בבא בתרא קכג, א).
מהגמרא: בגמרא (מגילה יג, ב) הסיפור בא כהסבר לפסוק במגילת אסתר (ב, כ): "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ" — אסתר שמרה את סודה. הגמרא אומרת: "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר". "צניעות" כאן היא היכולת לשתוק ולא לגלות: רחל מסרה את הסימנים ולא סיפרה לאיש; שאול, צאצא של רחל דרך בנימין, לא סיפר לדודו שנמשח למלך — "וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ" (שמואל א י, טז); ואסתר, מזרעו של שאול, לא גילתה את עמה ואת מולדתה. ובבבא בתרא (קכג, א) מוסיפה הגמרא שהבכורה הייתה ראויה לצאת מרחל, ובזכות אותה צניעות החזיר לה הקב"ה את הבכורה — שעברה מראובן ליוסף.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יט) מסופר, בערך: כל הלילה קרא יעקב "רחל", והיא ענתה לו. בבוקר אמר לה: "רמיתא בת רמאה" (=רמאית, בת של רמאי)! הלא בלילה קראתי "רחל" ואת ענית לי! ענתה לו לאה: "אית ספר דלית ליה תלמידים?" (=וכי יש מלמד שאין לו תלמידים?) — כלומר, ממך למדתי: "לא כך היה צווח לך אבוך עשו ואת עני ליה" — הלא אביך קרא לך "עשו", ואתה ענית לו (כז, יח–כד). לפי המדרש הזה לאה עצמה ענתה ליעקב בלילה, ולא רחל מתחת למיטה, כמו באיכה רבה.
המסר: רחל ויתרה בשתיקה על הדבר היקר לה מכול, ובלבד שאחותה לא תתבייש, וזה מה שאמרו חז"ל (ברכות מג, ב): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ו
(כו) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה:
ביאור הפסוק: לבן עונה ליעקב: "לא יעשה כן במקומנו" — אצלנו, במקום הזה, לא נוהגים כך — "לתת הצעירה לפני הבכירה": לחתן את הבת הצעירה לפני הבת הגדולה ("בכירה" = הבכורה, הגדולה). זו תשובה מתחמקת: יעקב התנה במפורש "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (פסוק יח), ולבן הסכים (פסוק יט). אם המנהג אוסר זאת, היה עליו לומר זאת לפני שבע שנות העבודה, ולא אחרי מעשה. הספורנו מפרש את "במקומנו": אנשי המקום לא הניחו לי לקיים את דבריי — לבן מגלגל את האחריות על אנשי העיר, שהיו שותפים לתחבולה.
מהגמרא: במדרש לקח טוב למדו מן הפסוק הזה: "מיכן שאין משנים ממנהג המקום", וזה כלל שבגמרא (בבא מציעא פו, ב): "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג". הראיה שם: משה עלה למרום לקבל את התורה ולא אכל לחם ארבעים יום, כמו המלאכים; ומלאכי השרת שירדו לאברהם (בראשית יח, ח) נראו כאילו הם אוכלים ושותים, כמו בני אדם. כלומר, מי שבא למקום מתנהג כמנהג המקום.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ז
(כז) מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּֽעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת:
ביאור הפסוק: לבן ממשיך לענות ליעקב, שטען "למה רמיתני" (פסוק כה). אחרי שאמר "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (פסוק כו), הוא מציע עסקה חדשה. "מלא שבע זאת" — השלם את שבעת ימי השמחה של זו, של לאה, שנישאה לך זה עתה. "ונתנה לך גם את זאת" — ואז ניתן לך גם את זו, את רחל. "בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות" — תמורת עבודה שתעבוד אצלי עוד שבע שנים. ה־ב' של "בעבדה" היא ב' של מחיר, כמו "אעבדך שבע שנים ברחל" (פסוק יח).
מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת • דָּבוּק הוּא, שֶׁהֲרֵי נָקוּד בַּחֲטָף (פֵּרוּשׁ: בִּשְׁוָא), שָׁבוּעַ שֶׁל זֹאת, וְהֵן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, בִּגְמָרָא יְרוּשַׁלְמִית בְּ'מוֹעֵד קָטָן'. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שָׁבוּעַ מַמָּשׁ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לִינָּקֵד הַשִּׁי"ן בְּפַתָּ"ח (רוֹצֶה לוֹמַר קָמַץ). וְעוֹד שֶׁשָּׁבוּעַ לְשׁוֹן זָכָר, כְּדִכְתִיב: (דברים טז) "שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת תִּסְפָּר", לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁמַע שְׁבוּעַ אֶלָּא שִׁבְעָה, שטיינ"א בְּלַעַ"ז.
וְנִתְּנָה לְךָ • לְשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ: "וְנִשְׂרְפָה". "נֵרְדָה וְנָבְלָה". אַף זֶה לְשׁוֹן וְנִתֵּן, וְנִתְּנָה וְגוֹ'.
גַּם־אֶת־זֹאת • מִיָּד לְאַחַר שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְתַעֲבֹד לְאַחַר נִשּׂוּאֶיהָ.
ביאור רש"י:
"מלא שבע זאת" — אפשר היה לקרוא "שבוע זאת" כמו "השבוע הזה": גמור את השבוע הנוכחי. רש"י מוכיח שלא כך. "דבוק הוא" — "שבֻע" צמודה למילה שאחריה בסמיכות (כמו "בית המלך" = הבית של המלך): "שבוע של זאת", השבוע של לאה. הראיה הראשונה מן הניקוד: השי"ן נקודה "בחטף", כלומר בשווא — תנועה קצרה וחטופה, שהיא צורת הסמיכות (כמו דָּבָר ← דְּבַר המלך). אילו הייתה זו המילה "שבוע" בצורתה הרגילה, השי"ן הייתה נקודה בקמץ, "שָׁבוּעַ" (רש"י קורא לה "פת"ח", וכוונתו לקמץ, כמו שמפורש בדבריו: "רוצה לומר קמץ"). הראיה השנייה מן הדקדוק: "שבוע" הוא לשון זכר, כמו שכתוב "שבעה שבועות תספר לך" (דברים טז, ט) — "שבעה" בה"א הוא המספר שבא עם שם זכר. ועל זכר אומרים "זה", לא "זאת". לכן "זאת" אינה מתארת את השבוע אלא מצביעה על לאה. ו"שבע" כאן אינה שבוע של הלוח, אלא קבוצה של שבעה ימים — "שטיינ"א בלע"ז", כלומר בצרפתית העתיקה (לע"ז = לשון עם זר) setaine, יחידה של שבעה. אלה "שבעת ימי המשתה", ימי השמחה שאחרי החתונה. רש"י מציין את מקורו: התלמוד הירושלמי במועד קטן (פרק א, הלכה ז), בדיון למה אין נושאים נשים בחול המועד, קורא את הפסוק כך — שבוע השמחה של לאה.
"ונתנה לך" — "ונִתְּנָה" נראית כמו לשון נקבה סבילה: "והיא תינתן לך". רש"י: זו לשון רבים, "ואנחנו ניתן". ה־נ' שבראש המילה היא נ' של "אנחנו", וה־ה' שבסופה מוסיפה לשון החלטה, "הבה ניתן". כך "ונשרפה לשרפה" (בראשית יא, ג) — "ונשרוף", מה שאמרו בוני המגדל זה לזה; וכך "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (שם יא, ז) — "נרד ונבלבל". "אף זה לשון ונתן" — "ונתנה" היא "ונִתֵּן". לבן מדבר בלשון רבים, כמו שאמר לפני כן "לא יעשה כן במקומנו".
"גם את זאת" — מתי תינתן רחל: אחרי שבע השנים הנוספות, או מיד? רש"י: מיד אחרי שבעת ימי המשתה של לאה, והעבודה תבוא "לאחר נשואיה". כך מתואר גם בפסוקים הבאים: "וימלא שבע זאת ויתן לו את רחל" (פסוק כח), ורק אחרי "ויבא גם אל רחל" נאמר "ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות" (פסוק ל). בפעם הראשונה עבד יעקב ואחר כך קיבל את אשתו; הפעם קיבל אותה קודם, ועבד אחר כך.
מדרש: בבראשית רבה (ע, יט) מתברר שזו הייתה התוכנית מן ההתחלה. לבן כינס את אנשי המקום, הזכיר להם שמאז שבא הצדיק הזה נתברכו המים, ואמר: "אין בעיין אתון אנא מרמי ביה, ויהב ליה לאה, דהוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד הכא גבכון שבעה שנין אוחרין" — אם אתם רוצים, אני ארמה אותו ואתן לו את לאה; הוא אוהב מאוד את רחל, ויעבוד כאן אצלכם עוד שבע שנים. מה שלבן מציע עכשיו כפשרה הוא בדיוק מה שתכנן מראש.
מדוע אין מערבין שמחה בשמחה?
מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת (כט, כז)
בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי לָמְדוּ מִפָּסוּק זֶה שֶׁ"אֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה", כְּלוֹמַר, שֶׁאֵין עוֹרְכִים שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין בִּזְמַנָּהּ שֶׁל שִׂמְחָה אַחֶרֶת.
וְהִקְשׁוּ עַל זֶה: אֵיךְ לָמְדוּ הֲלָכָה זוֹ מִכָּאן, וַהֲרֵי יֵשׁ כְּלָל שֶׁלֹּא לוֹמְדִים מִקֹּדֶם מַתַּן תּוֹרָה?
וְיֵשׁ לוֹמַר:
הַכְּלָל שֶׁאֵין לוֹמְדִים מִקֹּדֶם מַתַּן תּוֹרָה הוּא בְּעִנְיְנֵי הֲלָכָה דַּוְקָא, מִשּׁוּם שֶׁ"נִתְּנָה תּוֹרָה וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה" בְּמַתַּן תּוֹרָה. אֲבָל עַל תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ הָאָדָם אֶפְשָׁר לִלְמֹד גַּם מִלִּפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה, לְפִי שֶׁבְּזֶה אֵין הֶבְדֵּל בֵּין קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה וּבֵין לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה.
וְהִנֵּה, בְּעִנְיַן עֵרוּב שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה וְהַשְׁפָּעָתוֹ עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, יֵשׁ מָקוֹם לִשְׁתֵּי סְבָרוֹת מְנֻגָּדוֹת: א. בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שָׁרוּי כְּבָר בִּתְנוּעָה וּבְמַצַּב רוּחַ שֶׁל שִׂמְחָה, הֲרֵי זֶה מְסַיֵּעַ גַּם לַשִּׂמְחָה הַבָּאָה מֵעִנְיַן אַחֵר, לְפִי שֶׁעֶצֶם תְּנוּעַת הַשִּׂמְחָה שָׁוָה בִּשְׁתֵּיהֶן.
ב. לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁשִּׂמְחָה אַחַת אֵינָהּ מְסַיַּעַת לְשִׂמְחָה אַחֶרֶת, אֶלָּא אַדְּרַבָּה - הִיא מַפְרִיעָה לָהּ, מִכֵּיוָן שֶׁהַסִּבּוֹת לַשִּׂמְחָה שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, הֲרֵי הֵן מְבַלְבְּלוֹת אַחַת אֶת חֲבֶרְתָּהּ.
וְעַל פִּי זֶה יֵשׁ לְבָאֵר, שֶׁמֵּהַפָּסוּק "מַלֵא שָׁבוּעַ זֹאת" לֹא לוֹמְדִים אֶת עֶצֶם הַדִּין שֶׁ"אֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה", אֶלָּא אֶת תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁשִּׂמְחָה אַחַת מְבַלְבֶּלֶת אֶת חֲבֶרְתָּהּ, וְעִנְיָן זֶה אֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לִלְמֹד מִלִּפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה. אֶלָּא שֶׁאַחֲרֵי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁשִּׂמְחָה אַחַת מְבַלְבֶּלֶת אֶת חֲבֶרְתָּהּ, מִמֵּילָא לְמֵדִים מִזֶּה שֶׁכֵּן הוּא הַדִּין, שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ זוֹ אֶת זוֹ.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א ע' 65 ואילך)
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ח
(כח) וַיַּ֤עַשׂ יַֽעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:
ביאור הפסוק: יעקב קיבל את ההצעה: "ויעש יעקב כן". "וימלא שבע זאת" — השלים את שבעת ימי המשתה של לאה, ומיד אחריהם "ויתן לו את רחל בתו לו לאשה", בלי לחכות לשבע השנים, כמו שאמר רש"י בפסוק הקודם. כך נשא יעקב את שתי האחיות בתוך שבוע אחד.
מדרש: בפרקי דרבי אליעזר (פרק לו) מסופר, בערך: אחרי שבע השנים עשה יעקב משתה שבעה ימים ולקח את לאה, והוסיף עוד שבעה ימים של "משתה ושמחה" ולקח את רחל, שנאמר "מלא שבע זאת".
מדרש: ועל "ויעש יעקב כן" אומר מדרש לקח טוב: "לא רצה לשנות ממנהג המקום" — לבן תלה את עצמו במנהג ("לא יעשה כן במקומנו"), ויעקב לא התווכח עם המנהג וקיבל את התנאי.
בראשית פרק כ״ט פסוק כ״ט
(כט) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה:
ביאור הפסוק: כמו שנתן ללאה את זלפה שפחתו (פסוק כד), כך נתן לבן לרחל את בלהה, שהייתה שפחה שלו, "לה לשפחה" — שתשרת אותה. התורה מספרת על כך כי בלהה תהיה לימים אשה ליעקב, ומבניה ייצאו שבטים בישראל.
מדרש: בלהה, כמו זלפה, הייתה בת של לבן מפילגש (ראה פסוק כד). וכך מתרגם יונתן בן עוזיאל כאן: "ית בלהה ברתיה דילידת ליה פילקתיה" — את בלהה בתו, שילדה לו פילגשו. נמצא שארבע אמהות השבטים היו כולן בנות לבן. ומדרש אגדה מדייק במילה "לה": "ולא ליעקב לשפחה" — בלהה ניתנה לרחל עצמה, ולכן רחל היא שתיתן אותה ליעקב (ל, ג).
בראשית פרק כ״ט פסוק ל׳
(ל) וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּֽאֱהַ֥ב גַּם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּֽעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת:
ביאור הפסוק: "ויבא גם אל רחל" — יעקב נשא גם את רחל וחי עמה. "ויאהב גם את רחל מלאה" — "מלאה" פירושו יותר מלאה: את לאה אהב, ואת רחל אהב יותר. "ויעבד עמו" — עבד אצל לבן "עוד שבע שנים אחרות", כמו שהתחייב (פסוק כז). כך הגיעו שנות העבודה בעבור שתי הנשים לארבע עשרה.
עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת • (ב"ר) "אֲחֵרוֹת", הִקִּישָׁן לָרִאשׁוֹנוֹת. מָה רִאשׁוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה, אַף הָאַחֲרוֹנוֹת בֶּאֱמוּנָה, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבְּרַמָּאוּת בָּא עָלָיו.
ביאור רש"י:
"עוד שבע שנים אחרות" — "עוד שבע שנים" כבר אומר שאלה שנים נוספות, ו"אחרות" נראית מיותרת. רש"י, בשם בראשית רבה (ב"ר): "אחרות" באה להשוות את השנים האחרונות לראשונות. "הקישן" — עשה ביניהן "היקש", השוואה שהכתוב יוצר כשהוא מצמיד שני דברים זה לזה. "אחרות" פירושו "אחרות כמו הראשונות": כמו שהראשונות היו "באמונה" — ביושר ובמסירות מלאה — כך גם האחרונות, אף שלבן "ברמאות בא עליו", רימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל. יעקב עצמו מתאר את האמונה הזאת בהמשך: "בכל כחי עבדתי את אביכן" (לא, ו), ו"הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (לא, מ).
מדרש: בבראשית רבה (ע, כ) רבי יהודה בר סימון מסביר מה החידוש: "בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו; ברם הכא, מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה". ורבי יוחנן מביא שם את "ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה" (הושע יב, יג), ואומר לישראל, בערך: דוגמתכם דומה ליעקב אביכם — כמו שיעקב השתעבד לפני שנשא אשה וגם אחרי שנשא, כך אתם: לפני שנולד הגואל השתעבדתם, וגם משנולד הגואל אתם משתעבדים.
המסר: יעקב לא מדד את היושר שלו לפי היושר של לבן — גם מי שרימו אותו ממשיך לעבוד באמונה שלמה.
בראשית פרק כ״ט פסוק ל״א
(לא) וַיַּ֤רְא יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה:
ביאור הפסוק: ה' ראה שלאה "שנואה", כלומר אהובה פחות מרחל, כמו שנאמר בפסוק הקודם "ויאהב גם את רחל מלאה". כך קוראת התורה לאשה שאהובה פחות: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא, טו), ומדרש תנחומא (בובר, ויצא יג) דורש את הפסוק ההוא על יעקב: "אחת אהובה — זו רחל... והאחת שנואה — זו לאה". "ויפתח את רחמה" — נתן לה להרות ("רחם" הוא מקום ההריון). "ורחל עקרה" — ורחל, האהובה, לא ילדה. ה' השלים ללאה את מה שחסר לה.
מהגמרא: בבבא בתרא (קכג, א) שואלת הגמרא: מהו "שנואה"? "אילימא שנואה ממש — אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?!" — התורה מאריכה וכותבת "ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית ז, ח) כדי לא לומר "טמאה" אפילו על בהמה; וכי תכתוב "שנואה" על צדקת? "אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה" — מעשי עשו היו שנואים עליה, ועל כך בכתה שלא תיפול בגורלו; ובזכות זה פתח ה' את רחמה. ועל עקרותה של רחל אומרת הגמרא ביבמות (סד, א): "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" — שרה, רבקה ורחל היו עקרות, כדי שיתפללו.
מדרש: בבראשית רבה (עא, ב) מובא, בערך, שהכול דיברו בה — מפרשי הימים והולכי הדרכים — ואמרו: "לאה זו אין סתרה כגלויה, נראה צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת לא היתה מרמה באחותה". ויעקב, כשראה שרימתה את אחותה, חשב לגרשה; וכיון שפקדה ה' בבנים, אמר: "לאמן של אלו אני מגרש?!". ועל "ורחל עקרה" דורש שם רבי יצחק: "רחל היתה עיקרו של בית" — "עקרה" נקרא גם "עִקָּרָהּ"; ורבי שמעון בר יוחאי מוסיף שלכן נקראו ישראל על שמה: "רחל מבכה על בניה" (ירמיהו לא, יד).
בראשית פרק כ״ט פסוק ל״ב
(לב) וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהֹוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶֽאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי:
ביאור הפסוק: ה' ראה שלאה "שנואה", אהובה פחות מרחל, ופתח את רחמה (פסוק לא). לאה הרתה וילדה בן, וקראה לו ראובן. בשם היא מזכירה את מה שה' עשה לה: "כי ראה ה' בעניי" — ה' ראה את הסבל שלי ("עֳנִי" כאן הוא צער והשפלה, לא מחסור בכסף). ומיד את תקוותה: "כי עתה יאהבני אישי" — עכשיו, כשילדתי לו את בנו הבכור, בעלי יאהב אותי.
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן • רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ: (ברכות ז:) אָמְרָה: 'רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי שֶׁמָּכַר אֶת הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב, וְזֶה לֹא מְכָרָהּ לְיוֹסֵף וְלֹא עִרְעֵר עָלָיו, וְלֹא עוֹד שֶׁלֹּא עִרְעֵר עָלָיו אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר'.
ביאור רש"י:
"ותקרא שמו ראובן" — הפסוק כבר נותן טעם לשם, "כי ראה ה' בעניי". אבל הטעם הזה נשען רק על המילה "ראה", ואינו מסביר את השם כולו, "ראו־בן". לכן רש"י מוסיף את מה ש"רבותינו פירשו" בגמרא ("ברכות ז:" — מסכת ברכות דף ז עמוד ב): לאה קראה לו "ראו בן" — ראו, הסתכלו, "מה בין בני לבן חמי". "חמי" הוא אבי בעלי, יצחק, ו"בן חמי" הוא עשו. עשו מכר את הבכורה ליעקב מרצונו, ואחר כך שנא אותו. "וזה" — ראובן — "לא מכרה ליוסף": הבכורה נלקחה ממנו וניתנה ליוסף בלי שמכר אותה, ובכל זאת "לא ערער עליו" — לא טען נגדו ולא קרא תגר. "ולא עוד" — ויותר מזה: כשהאחים רצו להרוג את יוסף, ראובן ביקש "להוציאו מן הבור" ולהחזירו לאביו (לז, כב). כך השם עצמו אומר: ראו איזה בן.
מהגמרא: בברכות (ז, ב) הדברים באים בתוך דיון על כוחו של שם. הגמרא שואלת "מנא לן דשמא גרים?" — מניין שהשם "גורם", משפיע על חיי האדם? רבי אליעזר לומד זאת מן הפסוק "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, ט): בפסוק כתוב "שַׁמּוֹת" (חורבנות), והגמרא דורשת "שֵׁמוֹת" — השמות שה' שם בעולם קובעים את מה שיקרה. אחת הדוגמאות שם היא ראובן, ורבי אלעזר מביא פסוק לכל צד: על עשו — "וימכר את בכרתו ליעקב" (כה, לג), ובכל זאת "וישטם עשו את יעקב" (כז, מא). על ראובן — "ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף" (דברי הימים א ה, א): בגלל המעשה ב"יצועי" (משכב) אביו (בראשית לה, כב) נלקחה ממנו הבכורה "על כרחיה" (בעל כורחו), ויוסף קיבל פי שניים — אפרים ומנשה נעשו שני שבטים (מח, ה). ובכל זאת "לא אקנא ביה" (לא קינא בו), שנאמר "וישמע ראובן ויצלהו מידם" (לז, כא).
בראשית פרק כ״ט פסוק ל״ג
(לג) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן:
ביאור הפסוק: לאה הרתה שוב וילדה בן שני. היא אמרה: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי" — ה' שמע את צערי, שבעלי אוהב אותי פחות מאת רחל ("ויאהב גם את רחל מלאה", פסוק ל), "ויתן לי גם את זה" — ונתן לי גם את הבן הזה, נוסף על ראובן. לכן קראה לו "שמעון", מן "שמע". על ראובן הודתה שה' "ראה", ועל שמעון — שה' "שמע".
מדרש: בבראשית רבה (עא, ג) רבי יוסי בר חנינא מונה את השבטים בין אלה ש"שמותיהן נאים ומעשיהן נאים", ודורש את שמותיהם לשבח: "ראובן, ראו בן בין הבנים. שמעון, שומע בקול אביו שבשמים". ובבראשית רבה (עא, ד) נדרשות המילים "שנואה" ו"גם את זה": "זה עתיד להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו? גם את זה — פינחס, שהוא עתיד לעמוד מלוי". כלומר: מבן זה תצא מכה, ו"גם את זה" רומז לבן הבא, לוי, שממנו יבוא המרפא. ובספר במדבר מסופר שבשעת המגפה בשיטים חטא זמרי בן סלוא, "נשיא בית אב לשמעני" (במדבר כה, יד), עם המדיינית, ופינחס, נכדו של אהרן משבט לוי, הרג אותו, "ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (שם, ח).
בראשית פרק כ״ט פסוק ל״ד
(לד) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי:
ביאור הפסוק: לאה הרתה שוב וילדה בן שלישי. היא אמרה: "עתה הפעם ילוה אישי אלי" — הפעם בעלי יתחבר אליי ויהיה קשור אליי. "ילוה" הוא מלשון חיבור והצטרפות, כמו "ונלוה הגר עליהם" (ישעיה יד, א). והטעם: "כי ילדתי לו שלשה בנים". על שם זה נקרא הבן "לוי".
הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי • (ב"ר) לְפִי שֶׁהָאִמָּהוֹת נְבִיאוֹת הָיוּ, וְיוֹדְעוֹת שֶׁי"ב שְׁבָטִים יוֹצְאִים מִיַּעֲקֹב וְאַרְבַּע נָשִׁים יִשָּׂא, אָמְרָה: 'מֵעַתָּה אֵין לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה עָלַי, שֶׁהֲרֵי נָטַלְתִּי כָּל חֶלְקִי בַּבָּנִים'.
עַל־כֵּן • כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "עַל־כֵּן", מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוּסִין, חוּץ מִלֵּוִי שֶׁהָאָרוֹן הָיָה מְכַלֶּה בָּהֶם.
קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי • בְּכֻלָּם כְּתִיב "וַתִּקְרָא", (שֶׁהִיא קָרְאָה), וְזֶה כָּתַב בּוֹ: "קָרָא", וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה בְּ"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" רַבָּה, שֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא גַּבְרִיאֵל וְהֵבִיאוֹ לְפָנָיו, וְקָרָא לוֹ שֵׁם זֶה וְנָתַן לוֹ כ"ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, וְעַל שֵׁם שֶׁלִּוָּהוּ בְּמַתָּנוֹת, קְרָאוֹ לֵוִי.
ביאור רש"י:
"הפעם ילוה אישי" — גם אחרי ראובן קיוותה לאה "עתה יאהבני אישי" (פסוק לב). מה מיוחד דווקא בבן השלישי, שעליו היא אומרת בביטחון "הפעם"? רש"י: "האמהות נביאות היו", וידעו שמיעקב ייצאו שנים עשר שבטים, ושהוא יישא ארבע נשים — רחל, לאה, בלהה וזלפה. בחלוקה שווה, כל אישה תלד שלושה. עכשיו, אחרי שלושה, לאה אומרת: "מעתה אין לו פתחון פה עלי" — "פתחון פה" הוא פתח לטענה; ליעקב כבר אין שום טענה כלפיי, "שהרי נטלתי כל חלקי בבנים" — מילאתי את כל חלקי בהקמת השבטים. לכן "הפעם" ודאי יתקרב אליי. "(ב"ר)" — רש"י מציין את מקורו בבראשית רבה.
"על כן" — רש"י מוסיף כלל: כל מי שבנתינת שמו נאמר "על כן" — "מרובה באוכלוסין", צאצאיו רבים ("אוכלוסין" = המון אנשים). הכלל מופיע בבראשית רבה (עא, ד): "בכל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלוסין". אבל שבט לוי היה הקטן שבשבטים: אפילו כשנמנו הלויים מבן חודש ומעלה, ולא מבן עשרים כשאר השבטים, היו רק "שנים ועשרים אלף" (במדבר ג, לט). רש"י מסביר: "שהארון היה מכלה בהם" — בני לוי נשאו את הארון במדבר, ורבים מהם מתו בגללו, ולכן לא התרבו.
"קרא שמו לוי" — אצל שאר הבנים כתוב "ותקרא", בלשון נקבה — "שהיא קראה", לאה נתנה את השם (פסוקים לב, לג, לה). כאן כתוב "קרא", בלשון זכר, ומשמע שמישהו אחר נתן את השם. רש"י מביא מדרש אגדה מ"אלה הדברים רבה" — מדרש רבה על ספר דברים, שנקרא על שם מילותיו הראשונות: ה' שלח את המלאך גבריאל, וגבריאל הביא את התינוק לפניו; ה' קרא לו את השם ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה — המתנות שישראל נותנים לכהנים, צאצאי לוי, כמו תרומה, חלה, ביכורים וחלקים מן הקרבנות. "ועל שם שליווהו במתנות" — מפני שה' צירף אליו מתנות — נקרא "לוי". כך "קרא" מוסב על ה'.
מדרש: בבמדבר רבה (ה, א) מתואר כיצד "הארון היה מכלה בהם", בערך: כשישראל נסעו במדבר, יצאו שני ניצוצות של אש מבין שני בדי הארון ושרפו את האויבים שלפניהם; ולפעמים "היתה האש שפה בטועני הארון והיו נשרפים ומתמעטין" — האש פגעה גם בנושאי הארון, ממשפחת קהת. על כך נאמר למשה ולאהרן "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים" (במדבר ד, יח). ושם גם מנויות עשרים וארבע המתנות: "עשר במקדש, ועשר בגבולין, וארבע בירושלים".
מדרש: בבראשית רבה (עא, ד) רבי יודן דורש את השם על העתיד: "לוי, זה עתיד ללוות את הבנים לאביהן שבשמים" — שבט לוי יחבר את ישראל, בני ה', אל אביהם שבשמים.
בראשית פרק כ״ט פסוק ל״ה
(לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהֹוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָֽרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַתַּֽעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת:
ביאור הפסוק: לאה הרתה שוב וילדה בן רביעי, ואמרה: "הפעם אודה את ה'" — הפעם אני מודה לה'. לכן קראה לו "יהודה", מן "אודה" (לשון הודאה, תודה). "ותעמד מלדת" — ואחר כך הפסיקה ללדת לזמן מה.
הַפַּעַם אוֹדֶה • שֶׁנָּטַלְתִּי יוֹתֵר מֵחֶלְקִי, מֵעַתָּה יֵשׁ לִי לְהוֹדוֹת.
ביאור רש"י:
"הפעם אודה" — למה דווקא "הפעם"? הרי גם על שלושת הבנים הקודמים היה לה על מה להודות. רש"י ממשיך את החשבון שבפסוק לד: שנים עשר שבטים מארבע נשים — שלושה לכל אחת. את שלושת הבנים הראשונים ראתה לאה כחלקה, מה שמגיע לה. הבן הרביעי הוא "יותר מחלקי" — מתנה מעבר למה שמגיע לה, ועל מתנה כזאת "מעתה יש לי להודות".
מדרש: בבראשית רבה (עא, ד) רבי ברכיה בשם רבי לוי מסביר זאת במשל, בערך: כהן ירד לגורן — המקום שבו דשים את התבואה ומפרישים ממנה את המתנות. אחד נתן לו כור (מידה גדולה) של מעשר, והכהן לא החזיק לו טובה; אחר נתן לו קומץ של חולין, והכהן החזיק לו טובה. שאל אותו הראשון: אני נתתי לך כור, וזה רק קומץ, ולו אתה מחזיק טובה? ענה הכהן: "את מחלקי נתת לי, אבל זה נותן לי משלו". וכך האמהות היו סבורות "שזו מעמדת שלשה וזו מעמדת שלשה", וכשילדה לאה בן רביעי אמרה: "הפעם אודה את ה'".
מהגמרא: בברכות (ז, ב) רבי יוחנן אומר משום רבי שמעון בן יוחאי: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה''".
המסר: מי שמרגיש שקיבל יותר מחלקו — יודע להודות באמת.
בראשית פרק ל׳ פסוק א׳
(א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּֽאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶל־יַֽעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:
ביאור הפסוק: רחל ראתה שהיא לא ילדה ליעקב, בעוד שאחותה לאה כבר ילדה לו ארבעה בנים, "ותקנא רחל באחתה" — קינאה באחותה. היא אמרה ליעקב: "הבה לי בנים" — תן לי בנים ("הבה" = תן), "ואם אין, מתה אנכי" — ואם לא, הרי אני כמתה.
וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ • קִנְּאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים. אָמְרָה: 'אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי, לֹא זָכְתָה לְבָנִים' (ב"ר).
הָבָה־לִּי • 'וְכִי כָּךְ עָשָׂה אָבִיךְ לְאִמְּךְ, וַהֲלֹא הִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ'?!.
מֵתָה אָנֹכִי • מִכָּאן לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים שֶׁחָשׁוּב כַּמֵּת (ב"ר).
ביאור רש"י:
"ותקנא רחל באחתה" — קנאה היא מידה פסולה, ושלמה המלך מזהיר "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז). איך התורה מספרת שרחל, אחת האמהות, קינאה באחותה? רש"י: היא לא קינאה בבנים של לאה, אלא "במעשיה הטובים". רחל חשבה: "אילולי שצדקה ממני" — אילו לא הייתה לאה צדיקה יותר ממני, "לא זכתה לבנים". וזו בדיוק הקנאה שהפסוק במשלי מתיר — "כי אם ביראת ה'": קנאה במעשים טובים, שמעוררת את האדם להוסיף בהם. "(ב"ר)" — המקור בבראשית רבה (עא, ו): רבי יצחק מקשה מן הפסוק במשלי, ומתרץ: "מלמד שקנאתה במעשיה הטובים".
"הבה לי" — רחל מבקשת מיעקב "תן לי בנים", כאילו הדבר בידו. רש"י מסביר את כוונתה: "וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה?!" — כשרבקה הייתה עקרה, יצחק התפלל עליה: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא" (כה, כא). רחל אינה מבקשת שיעקב ייתן לה בנים בעצמו, אלא שיתפלל עליה כמו שהתפלל אביו. גם זה בבראשית רבה (עא, ז): "כך עשה אביך לאמך, לא חגר מתניו כנגדה" — יצחק "חגר מתניו", התאמץ בתפילה כנגד אשתו ובשבילה.
"מתה אנכי" — "מכאן", מן הפסוק הזה, לומדים "למי שאין לו בנים, שחשוב כמת": מי שאין לו ילדים נחשב כמו מת. "(ב"ר)" — בראשית רבה (עא, ו).
מהגמרא: בנדרים (סד, ב) רבי יהושע בן לוי אומר: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'". ושם מובאת ברייתא, שארבעה חשובים כמת — עני, מצורע, סומא ומי שאין לו בנים — ולכל אחד פסוק. עני — "כי מתו כל האנשים" (שמות ד, יט), שנאמר למשה על דתן ואבירם; ובבראשית רבה (עא, ו) מוסבר שהם היו חיים, "אלא שירדו מנכסיהן". מצורע — "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב), שאמר אהרן על מרים כשנצטרעה. סומא — "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו).
מניין שלאה הייתה עקרה?
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ (ל, א)
קִנְאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה, אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים (רש"י)
לִכְאוֹרָה צָרִיךְ בֵּאוּר: מִנַּיִן יָדְעָה רָחֵל שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל לֵאָה הֵם שֶׁגָּרְמוּ לָהּ לָלֶדֶת, וַהֲרֵי דֶּרֶךְ נָשִׁים לָלֶדֶת, וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁרַק בַּעֲלוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹלְדוֹת?
וְיֵשׁ לוֹמַר, מִמַּשְׁמָעוּת הַכְּתוּבִים מוּבָן שֶׁרָחֵל וְלֵאָה הָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לְזוֹ לַחֲלוּטִין, עַד שֶׁלּוּלֵא סִימָנִים מְיֻחָדִים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בְּלֵיל הַחֲתֻנָּה. וְאִם כֵּן מוּבָן, שֶׁכְּמוֹ שֶׁרָחֵל הָיְתָה עֲקָרָה בְּטִבְעָהּ, כָּךְ גַּם לֵאָה הָיְתָה עֲקָרָה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה דּוֹמָה לָהּ בְּכָל הַפְּרָטִים.
וְכֵן מַשְׁמָע גַּם מִפַּשְׁטוּת לְשׁוֹן הַפָּסוּק "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ", שֶׁרַק מִפְּנֵי שֶׁרָאָה ה' "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" פָּתַח אֶת רַחְמָהּ, אֲבָל לוּלֵא כֵּן הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת עֲקָרָה כְּרָחֵל.
וְאִם כֵּן מוּבָן הֵיטֵב מָה שֶׁאָמְרָה רָחֵל "אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים", מֵאַחַר שֶׁגַּם הִיא הָיְתָה עֲקָרָה.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה ע' 263 שוה"ג הג' להע' 9)
בראשית פרק ל׳ פסוק ב׳
(ב) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַֽעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן:
ביאור הפסוק: בפסוק הקודם (ל, א) רחל, שעדיין לא ילדה, קינאה באחותה לאה, שכבר ילדה ארבעה בנים, ואמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". על זה "ויחר אף יעקב ברחל" — יעקב כעס עליה ("חרון אף" הוא כעס). והשיב: "התחת אלהים אנכי" — וכי אני במקום ה'? הרי ה' הוא "אשר מנע ממך פרי בטן", שמנע ממך ילדים ("פרי בטן" = ולדות). רש"י מסביר את שני חלקי התשובה.
הֲתַחַת • 'וְכִי בִּמְקוֹמוֹ אֲנִי'?.
אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ • 'אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁאֶעֱשֶׂה כְּאַבָּא, אֲנִי אֵינִי כְּאַבָּא, אַבָּא לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים, אֲנִי יֵשׁ לִי בָּנִים, מִמֵּךְ מָנַע וְלֹא מִמֶּנִּי'.
ביאור רש"י:
"התחת" — למילה "תחת" יש בתורה שני מובנים: "מתחת ל־" (למטה), ו"במקום" (כמו "וימלך תחתיו" — מלך במקומו). רש"י קובע שכאן פירושה "במקום", וה"א שבראש המילה היא ה"א השאלה: "וכי במקומו אני?" — האם אני עומד במקומו של ה'? רחל אמרה "הבה לי בנים", כאילו בידו של יעקב לתת לה ילדים, ויעקב משיב: לתת בנים זה בידי ה' לבדו.
"אשר מנע ממך" — די היה לומר "אשר מנע פרי בטן"; למה הדגיש יעקב "ממך"? רש"י מסביר שזו תשובה לטענה של רחל: "את אמרת שאעשה כאבא" — את דורשת שאעשה כמו אבי יצחק, שהתפלל על אמי רבקה כשהייתה עקרה: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא" (כה, כא). יעקב עונה: "אני איני כאבא", המצב שלי שונה. "אבא לא היו לו בנים" — יצחק עצמו היה בלי ילדים, ולכן התפלל גם על עצמו. "אני יש לי בנים" — ארבעת בני לאה (כט, לב–לה). אם כן "ממך מנע ולא ממני": המניעה היא אצלך, לא אצלי. זו המשמעות של "ממך" שבפסוק.
מדרש: בבראשית רבה (עא, ז), המקור של רש"י, הוויכוח נפתח בטענת רחל, בערך: כך עשה אביך לאמך — "לא חגר מתניו כנגדה?" (לא התאמץ בתפילה בשבילה?). ובאותו מקום המדרש דורש את הפסוק באיוב (טו, ב): "החכם יענה דעת רוח וימלא קדים בטנו" — "החכם" הוא אברהם, ששמע בקול שרה (טז, ב), ו"וימלא קדים בטנו" (התמלא ברוח קדים, רוח חמה וקשה) הוא יעקב, שענה בכעס. ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה" — כך עונים לאישה שבמצוקה? בניך יעמדו לפני בנה, יוסף; וכך היה במצרים, כשהאחים השתחוו לו (מב, ו).
מהגמרא: בתענית (ב, א) אמר רבי יוחנן: "שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח" — של גשמים, "של חיה" (של לידה), ושל תחיית המתים. את מפתח הלידה לומדת הגמרא מרחל עצמה: "ויזכר אלהים את רחל... ויפתח את רחמה" (ל, כב). זה מה שאמר יעקב "התחת אלהים אנכי": את המפתח הזה ה' לא מסר לשום שליח.
המסר: גם כשהתשובה נכונה, לאדם שבמצוקה עונים ברכות; על כך נתבע יעקב.
בראשית פרק ל׳ פסוק ג׳
(ג) וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָֽנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה:
ביאור הפסוק: רחל מציעה דרך: "הנה אמתי בלהה" — "אמה" היא שפחה; בלהה היא השפחה שנתן לבן לרחל ביום חתונתה (כט, כט). "בא אליה" — קח אותה לאישה; "ותלד על ברכי" — היא תלד, ואני אגדל את הילד. "ואבנה גם אנכי ממנה" — "אבנה" קשור ל"בן" ול"בניין": גם אני אהיה בנויה, יהיה לי בית ומשפחה, על ידה.
עַל־בִּרְכַּי • כְּתַרְגּוּמוֹ: 'וַאֲנָא אֱרַבֵּי'.
וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי • מַהוּ 'גַּם'? אָמְרָה לוֹ: 'זְקֵנְךָ אַבְרָהָם הָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהָגָר, וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה'. אָמַר לָהּ: 'זְקֵנְתִּי הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְבֵיתָהּ'. אָמְרָה לוֹ: 'אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב "הִנֵּה אֲמָתִי"'.
וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה • כְּשָׂרָה.
ביאור רש"י:
"על ברכי" — כפשוטו, "ותלד על ברכי" הוא שבלהה תלד על הברכיים של רחל, וזה אינו מובן. רש"י מפרש "כתרגומו", כמו שתרגם אונקלוס (התרגום הארמי של התורה): "ואנא ארבי" — ואני אגדל. על הברכיים מחזיקים ומגדלים תינוק, ולכן "על ברכי" פירושו: הילד שתלד יגדל אצלי, כבני. כך גם בסוף הספר (נ, כג): "ילדו על ברכי יוסף", ושם מפרש רש"י כתרגומו: "גדלן בין ברכיו".
"ואבנה גם אנכי" — המילה "גם" מלמדת שרחל משווה את עצמה למישהו אחר. למי? רש"י מביא את המשך הוויכוח, אחרי שיעקב אמר "אני יש לי בנים" (פסוק ב). רחל משיבה: "זקנך אברהם" (סבך) — גם לו היו בנים מהגר, ישמעאל (טז, טו), ובכל זאת "חגר מתניו כנגד שרה". "חגר מתניו" — קשר חגורה על מותניו, כמו אדם שמתכונן לעבודה קשה; כלומר התאמץ בתפילה בשביל שרה. גם מי שיש לו בנים מתפלל על אשתו. יעקב עונה: "זקנתי (סבתי, שרה) הכניסה צרתה לביתה" — שרה עצמה נתנה את הגר לאברהם לאישה (טז, ג). "צרה" היא אישה נוספת של אותו בעל, שגורמת לה צער. כלומר: שרה ויתרה, ובזכות זה נפקדה. רחל אומרת: "אם הדבר הזה מעכב" — אם רק זה חסר כדי שאזכה — "הנה אמתי". זה ה"גם": גם אני, כמו שרה, מכניסה צרה לביתי.
"ואבנה גם אנכי ממנה" — "כשרה". שרה אמרה לאברהם באותן מילים: "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" (טז, ב), ושם פירש רש"י בשתי דרכים: מי שאין לו בנים "אינו בנוי אלא הרוס", ו"בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי". שתיהן נכונות גם כאן: הבן שתלד בלהה יגדל אצל רחל ויבנה את ביתה, ובזכות הוויתור תזכה רחל לבן משלה.
מדרש: בבראשית רבה (מה, ב) נאמר: "כל מי שאין לו בן כאלו הוא מת, כאלו הוא הרוס". "כאלו מת" — מדברי רחל: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל, א); "כאלו הוא הרוס" — מדברי שרה: "אולי אבנה ממנה", "ואין בונין אלא את ההרוס". ובבראשית רבה (עא, ז), שם נמצא הוויכוח שרש"י מביא, המדרש מסכם: "מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה" — כמו ששרה נבנתה על ידי הגר, כך רחל על ידי בלהה.
בראשית פרק ל׳ פסוק ד׳
(ד) וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַֽעֲקֹֽב:
ביאור הפסוק: רחל עשתה כדבריה: נתנה ליעקב את בלהה שפחתה "לאשה", ויעקב "בא אליה" — נשא אותה וחי עמה. רחל קראה לה "אמתי" (פסוק ג), והתורה קוראת לה כאן "שפחתה"; שתי המילים פירושן משרתת.
מדרש: על הגר נאמרה אותה לשון: "ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה" (טז, ג), ובבראשית רבה (מה, ג) דרשו שם: "לאשה ולא לפילגש" — אישה גמורה, לא פילגש (אישה בלי כתובה). כך גם בלהה ניתנה ליעקב "לאשה". והתורה קוראת לה "שפחה" אף שהייתה בת לבן, כי בנות מפילגש נקראו שפחות (כט, כד).
בראשית פרק ל׳ פסוק ה׳
(ה) וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַֽעֲקֹ֖ב בֵּֽן:
ביאור הפסוק: בלהה הרתה וילדה בן. התורה מדגישה "ליעקב": הבן נולד ליעקב, והוא אחד מבניו לכל דבר — אבי שבט מן השבטים, כמו בני לאה. ואף שבלהה היא שילדה, רחל היא שנותנת לו שם בפסוק הבא, כי היא מגדלת אותו כבנה, כמו שאמרה "ותלד על ברכי".
מהגמרא: בברכות (טז, ב) שנו: "אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע" — התואר "אמהות" ניתן רק לשרה, רבקה, רחל ולאה, ולא לבלהה וזלפה, אף שגם הן ילדו שבטים. והגמרא מסבירה: "עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי" — עד כאן הם חשובים במעלה מיוחדת, ומעבר לזה לא. כלומר: דן שווה לשאר השבטים, אבל בלהה עצמה אינה נמנית בין האמהות.
בראשית פרק ל׳ פסוק ו׳
(ו) וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָֽרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן:
ביאור הפסוק: רחל קוראת לבן בשם, ומסבירה אותו: "דנני אלהים" — ה' דן אותי (שפט אותי); "וגם שמע בקולי" — ושמע לתפילתי; "ויתן לי בן". "על כן קראה שמו דן", על שם "דנני". רש"י מסביר מה פירוש "דנני" כאן.
דָּנַנִּי אֱלֹהִים • דָּנַנִי וְחִיְּבַנִי וְזִכַּנִי (ב"ר).
ביאור רש"י:
"דנני אלהים" — "דן" פירושו שפט, ומשפט יכול להסתיים לחובה או לזכות. רחל מודה לה' על שנתן לה בן, ולמה היא אומרת "דנני", ולא מילה של חסד, כמו "שמע" או "זכר"? רש"י: היו כאן שני שלבים של אותו משפט. "דנני וחייבני" — בתחילה ה' דן אותה ומצא אותה חייבת, ולכן הייתה עקרה שנים רבות. "וזכני" — עכשיו דן אותה שוב וזיכה אותה, ונתן לה בן. רחל רואה בעקרות ובלידה משפט אחד של ה', והשם "דן" מזכיר את שניהם. "(ב"ר)" — ראשי תיבות של בראשית רבה, המקור של רש"י.
מדרש: בבראשית רבה (עא, ז) מובא מקור לכל שלב: "דנני וחייבני, שנאמר: ורחל עקרה" (כט, לא); "דנני וזכני, שנאמר: ויתן לי בן". ועל "על כן קראה שמו דן" אומר המדרש: "בכל מקום שנאמר על כן מרובה באכלוסין" (אוכלוסין = המון אנשים) — הבן שעליו נאמר "על כן" יהיה אבי שבט גדול. ואכן במפקד שבמדבר נמנו בשבט דן "שנים וששים אלף ושבע מאות" (במדבר א, לט), השבט הגדול ביותר אחרי יהודה, אף שלדן עצמו נולד בן אחד בלבד: "ובני דן חשים" (מו, כג). ושמו של דן נדרש שוב מלשון דין בברכת יעקב (מט, טז): "דן ידין עמו".
בראשית פרק ל׳ פסוק ז׳
(ז) וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַֽעֲקֹֽב:
ביאור הפסוק: בלהה הרתה שוב וילדה ליעקב "בן שני" — הבן השני שלה, והבן השישי של יעקב. גם עכשיו, אחרי שניתנה ליעקב לאשה (פסוק ד), התורה קוראת לה "שפחת רחל": היא נשארת כפופה לרחל, והבנים שהיא יולדת נחשבים לבניה של רחל. ההבדל במעמד נשאר גם בהמשך: כשיעקב יצא לקראת עשו, "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה" (לג, ב), לפני לאה ורחל.
בראשית פרק ל׳ פסוק ח׳
(ח) וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי:
ביאור הפסוק: בלהה, שפחתה של רחל, ילדה ליעקב בן שני (פסוק ז), ורחל קוראת לו "נפתלי" ומסבירה את השם. "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי" — מילים מן השורש פ־ת־ל, שרש"י מביא בהן כמה פירושים; לפי פירושו שלו: התעקשתי והרביתי בבקשות לפני ה', כדי להיות שווה לאחותי לאה, שכבר ילדה ארבעה בנים (כט, לב–לה). "גם יכלתי" — וגם הצלחתי. השם "נפתלי" בא מן "נפתלתי".
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים • מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ בְּמַחְבֶּרֶת "צָמִיד פָּתִיל", 'חִבּוּרִים מֵאֵת הַמָּקוֹם נִתְחַבַּרְתִּי עִם אֲחוֹתִי לִזְכּוֹת לְבָנִים'. וַאֲנִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן "עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל", נִתְעַקַּשְׁתִּי וְהִפְצַרְתִּי פְּצִירוֹת וְנַפְתּוּלִים הַרְבֵּה לַמָּקוֹם, לִהְיוֹת שָׁוָה לַאֲחוֹתִי.
גַּם יָכֹלְתִּי • הִסְכִּים עַל יָדִי. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן תְּפִלָּה: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי", בַּקָּשׁוֹת הַחֲבִיבוֹת לְפָנָיו נִתְקַבַּלְתִּי וְנִתְעַתַּרְתִּי כַּאֲחוֹתִי.
נִפְתַּלְתִּי • נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתִי, וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ רַבִּים בִּלְשׁוֹן נוֹטְרִיקוֹן.
ביאור רש"י:
"נפתולי אלהים" — "נפתולי" היא מילה נדירה, ורש"י מביא בה שני פירושים. הראשון של מנחם בן סרוק, מן המדקדקים הראשונים בספרד, שחיבר את "מחברת מנחם" — מילון של שורשי לשון הקודש. במחברת הוא כתב את "נפתולי" יחד עם "צמיד פתיל" (במדבר יט, טו): כלי פתוח "אשר אין צמיד פתיל עליו" נטמא באהל המת, כי אין עליו מכסה צמוד ומחובר אליו. "פתיל" הוא אפוא חיבור, ולפי מנחם רחל אומרת: "חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים" — בעזרת ה' ("המקום" הוא כינוי לה') הצטרפתי לאחותי, ונעשיתי כמוה אם לבנים. רש"י עצמו מפרש מלשון "דור עקש ופתלתל" (דברים לב, ה) — עקום ומפותל, שאינו הולך בדרך ישרה. לפי זה "נפתולים" הם בקשות שחוזרות ומתפתלות שוב ושוב: "נתעקשתי והפצרתי" — לא ויתרתי, ביקשתי בעקשנות ("הפצרה" היא בקשה שאינה מרפה), "פצירות ונפתולים הרבה למקום". ומטרת הבקשות: "להיות שוה לאחותי". "אלהים" בפסוק הוא מי שאליו הופנו הבקשות.
"גם יכלתי" — "יכלתי" פירושו בדרך כלל "גברתי על מישהו", כמו שנאמר ליעקב אחרי המאבק עם המלאך "ותוכל" (לב, כט). כאן זה היה נשמע כאילו רחל ניצחה את אחותה. רש"י: "הסכים על ידי" — ה' הסכים לבקשתי; אין כאן ניצחון על לאה, אלא בקשה שנענתה. אחר כך רש"י מביא את אונקלוס, שתרגם את הפסוק כולו "לשון תפלה": "בקשות החביבות לפניו נתקבלתי" — בקשותי, שה' חפץ בהן, התקבלו; "ונתעתרתי כאחותי" — ונעניתי כמו אחותי. "נתעתר" הוא מלשון "ויעתר לו ה'" (כה, כא), שנאמר כשה' נענה לתפלת יצחק.
"נפתלתי" — לפי אונקלוס, "נפתלתי" פירושו "נתקבלה תפלתי". "ומדרשי אגדה יש רבים בלשון נוטריקון" — "נוטריקון" היא דרשה שמפרקת מילה אחת לכמה מילים, או קוראת כל אות כראש של מילה. על "נפתלתי" יש הרבה דרשות כאלה, ורש"י רק מזכיר אותן.
מדרש: בבראשית רבה (עא, ח) דורשים את "נפתלתי" בנוטריקון: "נופתי, פתיתי, תליתי אחותי עלי". רבי יוחנן מסביר, בערך: רחל אומרת — אני הייתי צריכה להיות הכלה לפני אחותי; אילו שלחתי ליעקב ואמרתי לו "תן דעתך שהן מרמים בך", הוא לא היה נפרד ממני. אבל אמרתי: אם אינני כדאית שייבנה העולם ממני, שייבנה מאחותי. ועוד דרשה שם: "נפת" כמו "נפת צופים" (תהלים יט, יא), שאליו נמשלו דברי תורה — רמז שדברי תורה ייאמרו בחלקו של נפתלי.
המסר: רחל לא הסתפקה בבקשה אחת — היא התעקשה והפצירה, ותפלה כזאת נענית.
בראשית פרק ל׳ פסוק ט׳
(ט) וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָֽמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַֽעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה:
ביאור הפסוק: "ותרא לאה כי עמדה מלדת" — לאה ראתה שהפסיקה ללדת; אחרי לידת יהודה נאמר "ותעמד מלדת" (כט, לה). "ותקח את זלפה שפחתה" — זלפה היא השפחה שלבן נתן לה ביום חתונתה (כט, כד). "ותתן אתה ליעקב לאשה" — כמו שעשתה רחל עם בלהה (פסוקים ג–ד), כדי שהבנים שייוולדו לשפחה ייחשבו לגבירתה, כלשון רחל "ואבנה גם אנכי ממנה" (פסוק ג). לאה כבר ילדה ארבעה בנים, יותר מחלקה: רש"י הביא (כט, לד) שהאמהות ידעו בנבואה שיעקב ישא ארבע נשים ויעמיד שנים עשר שבטים. ובכל זאת נתנה את שפחתה, והמדרש מסביר את חשבונה.
מדרש: בבראשית רבתי (פרשת ויצא) לאה למדה קל וחומר משרה, בערך: שרה, שהייתה עקרה, נתנה את שפחתה הגר לאברהם (טז, ב–ג) ונבנתה; אני, שכבר יש לי בנים — אם אתן את שפחתי לבעלי, על אחת כמה וכמה. ובמדרש לקח טוב דורשים את המילה "לאשה": "לאשה ולא לפילגש, אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה" — לאה שחררה את זלפה מעבדות, ויעקב נשא אותה כאשה של ממש.
בראשית פרק ל׳ פסוק י׳
(י) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֥ב בֵּֽן:
ביאור הפסוק: זלפה, השפחה של לאה, ילדה ליעקב בן. אצל האמהות האחרות נאמר קודם "ותהר" ואחר כך "ותלד", וכאן נאמר רק "ותלד". רש"י מסביר למה.
וַתֵּלֶד זִלְפָּה • בְּכֻלָּן נֶאֱמַר: 'הֵרָיוֹן' חוּץ מִזִּלְפָּה, לְפִי שֶׁהָיְתָה בַּחוּרָה מִכֻּלָּן וְתִינֹקֶת בְּשָׁנִים, וְאֵין הֵרָיוֹן נִכָּר בָּהּ, וּכְדֵי לְרַמּוֹת לְיַעֲקֹב נְתָנָהּ לָבָן לְלֵאָה, שֶׁלֹּא יָבִין שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ אֶת לֵאָה, שֶׁכָּךְ מִנְהָגָן לִיתֵּן שִׁפְחָה הַגְּדוֹלָה לַגְּדוֹלָה וְהַקְּטַנָּה לַקְּטַנָּה.
ביאור רש"י:
"ותלד זלפה" — בכל הלידות בפרשה נאמר "הריון": אצל לאה "ותהר לאה ותלד בן" (כט, לב), אצל בלהה "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (ל, ה), וכן בהמשך אצל לאה ורחל (ל, יז, יט, כג). רק אצל זלפה, כאן ובפסוק יב, נאמר "ותלד" בלי "ותהר". התשובה: זלפה הייתה "בחורה מכלן" — הצעירה מכל ארבע הנשים, "ותינוקת בשנים" — נערה צעירה ממש, "ואין הריון נכר בה" — גופה הקטן לא הראה את ההריון. התורה מספרת את הדבר כפי שנראה לעין: איש לא ראה שהיא בהריון, ופתאום ילדה.
אחר כך רש"י מסביר למה לבן נתן נערה צעירה כל כך דווקא לבתו הגדולה: "כדי לרמות ליעקב". המנהג היה "ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה" — הבת הבכורה מקבלת את השפחה המבוגרת, והבת הצעירה את הצעירה. לבן הפך את הסדר: את זלפה הצעירה נתן ללאה, ואת בלהה לרחל (כט, כד, כט). בליל החתונה יעקב ראה שהכלה באה עם שפחה צעירה, והסיק לפי המנהג שזו רחל, הבת הצעירה — "שלא יבין שמכניסין לו את לאה". זה חלק מן המרמה שעליה טען יעקב בבוקר: "ולמה רמיתני" (כט, כה).
מדרש: מקור הדברים בבראשית רבה (עא, ט): "בכולם כתיב ותהר, וכאן ותלד, אלא בחורה היתה ולא היתה נכרת בעבורה". והתחבולה של לבן מובאת במדרש אגדה (על כט, כד), בערך: זלפה הייתה קטנה, וראויה להיות שפחתה של רחל, ולבן נתן אותה ללאה במרמה, "כדי להראות ליעקב שזו שפחת רחל". ומניין שהייתה קטנה? מכך שנאמר בה "ותלד" ולא "ותהר", כמו שנאמר בבלהה.
בראשית פרק ל׳ פסוק י״א
(יא) וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה בָּ֣א גָ֑ד וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד:
ביאור הפסוק: לאה קראה לבן של זלפה "גד", ואמרה "בא גד". בספר התורה שתי המילים "בא גד" כתובות כמילה אחת, "בגד", וקוראים אותן כשתי מילים, "בא גד" (כתיב וקרי); במסכת סופרים (ז, ג) "בא גד" פותח את רשימת המקומות ש"כותבין דבר אחד וקוראין שנים". רש"י מסביר גם את המילים כפי שהן נקראות וגם את הכתיבה כמילה אחת.
בָּא גָד • בָּא מַזָּל טוֹב, כְּמוֹ: (שבת סז ע"ב) 'גַּד גְּדִי וְסִנּוּק לָא'. וְדוֹמֶה לוֹ: (ישעיה סה) "הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן". וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה שֶׁנּוֹלַד מָהוּל, כְּמוֹ: (דניאל ד) "גֹּדּוּ אִילָנָא", וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מַה נִּכְתַּב תֵּבָה אַחַת. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִקְרֵאת תֵּבָה אַחַת, בָּגָד? כְּמוֹ "בָּגַדְתָּ בִּי" כְּשֶׁבָּאתָ אֶל שִׁפְחָתִי, כְּאִישׁ שֶׁבָּגַד בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים.
ביאור רש"י:
"בא גד" — מה פירוש "גד"? רש"י: "בא מזל טוב" — לאה, שכבר הפסיקה ללדת, רואה בבן הנוסף מזל טוב שבא אליה. הראיה הראשונה היא משפט שאנשים נהגו לומר לסגולה: "גד גדי וסנוק לא". בגמרא בשבת (סז, ב) נאמר שמי שאומר אותו "יש בו משום דרכי האמורי" — זה מן המנהגים של אמונות טפלות של עמי כנען, שאסור לנהוג בהם; ורש"י שם מפרש: "גד גדי" — "התמזל מזלי", "וסנוק לא" — "עיף אל תהי". הרי ש"גד" בלשון בני אדם הוא מזל. הראיה השנייה, "ודומה לו": "הערכים לגד שלחן" (ישעיה סה, יא) — הנביא מוכיח את מי שעורכים שולחן לעבודה זרה בשם "גד", אליל המזל. ובאותה סוגיה בגמרא אומר רבי יהודה: "'גד' אינו אלא לשון עבודה זרה", ומביא את הפסוק הזה.
ואחר כך "מדרש אגדה": גד נולד כשהוא כבר מהול. "גד" מלשון חיתוך, כמו בדניאל (ד, יא): "גדו אילנא" — בארמית: כרתו את העץ (בחלום נבוכדנצר). "בא גד" — בא מי שנולד "כרות", כלומר מהול. כך במדרש אגדה על הפסוק: "ויש אומרים בא מהול, שנאמר גודו אילנא". "ולא ידעתי על מה נכתב תבה אחת" — לפי הפירושים האלה "בא" ו"גד" הן שתי מילים, ורש"י אומר בפשטות שאינו יודע למה בתורה הן כתובות כמילה אחת.
"דבר אחר" — פירוש שמסביר דווקא את הכתיבה "בגד", מלשון בגידה. לאה אומרת ליעקב: "בגדת בי כשבאת אל שפחתי", "כאיש שבגד באשת נעורים" — כלשון הנביא מלאכי (ב, יד) על מי שעוזב את אשתו הראשונה: "אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה". לאה עצמה נתנה את זלפה ליעקב (פסוק ט), ובכל זאת, לפי פירוש זה, היא מרגישה כאשה שבעלה בגד בה, והשם שנכתב "בגד" שומר את הרגש הזה.
מדרש: בבראשית רבה (עא, ט) דורשים, בערך: "בא גד" — בא המזל של הבית, בא המזל של העולם; בא מי שעתיד "לגדד" (לכרות, כמו "גדו אילנא") את יסודותיהם של עובדי עבודה זרה — זה אליהו הנביא. לפי רבי נהוראי אליהו היה משבט גד, שהרי נאמר "אליהו התשבי מתשבי גלעד" (מלכים א יז, א), והגלעד היה בנחלת גד (יהושע יג, כה); ויש אומרים שהיה משבט בנימין. ומסופר שם שפעם נחלקו חכמים בדבר, ואליהו בא ועמד לפניהם ואמר: "רבותינו, מה אתם נחלקים עלי? אני מבני בניה של רחל אני". ובמדרש אגדה "בגד" נדרש לטובה: "משבט גד עתיד לצאת אליהו הנביא המגיד בשורות טובות לישראל".
בראשית פרק ל׳ פסוק י״ב
(יב) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַֽעֲקֹֽב:
ביאור הפסוק: זלפה ילדה ליעקב בן נוסף, הבן השני שלה. גם כאן נאמר "ותלד" בלי "ותהר", וההסבר של רש"י בפסוק י חל גם כאן: זלפה הייתה צעירה, וההריון שלה לא נראה. עם הלידה הזאת יש ליעקב שמונה בנים: ארבעה מלאה (ראובן, שמעון, לוי, יהודה), שניים מבלהה (דן, נפתלי) ושניים מזלפה (גד ואשר). המילה "ליעקב" מלמדת, כלשון מדרש לקח טוב, ש"גם זה מתיחס על יעקב" — גם בן השפחה נחשב לבנו של יעקב לכל דבר, ושבטו הוא אחד משבטי ישראל ככל השבטים.
בראשית פרק ל׳ פסוק י״ג
(יג) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר:
ביאור הפסוק: לאה קוראת לבן השני של זלפה "אשר". "באשרי" — באושר שלי, לשמחתי; "כי אשרוני בנות" — כי נשים ("בנות" כאן הן נשים) יאשרו אותי — יקראו לי מאושרת וישבחו אותי על הזכות שזכיתי לה. כך גם בשיר השירים (ו, ט): "ראוה בנות ויאשרוה" — ראו אותה הנשים ושיבחו אותה. "ותקרא את שמו אשר" — על שם האושר.
מדרש: בבראשית רבה (עא, י) מפרשים "באשרי": "לומר אשרי מי שזכה לכך". ויש בחז"ל קריאה נוספת של "בנות" — הבנות של אשר. בבראשית רבה (צט, יב) ובתנחומא (ויחי יג) מפרשים את ברכת יעקב לאשר, "מאשר שמנה לחמו" (מט, כ): "שבנותיו נאות, שנאמר: כי אשרוני בנות" — בנותיו של אשר יהיו יפות, ובזכותן ישבחו את לאה. על המשך ברכת יעקב, "והוא יתן מעדני מלך", נאמר שם: "שבנותיו ראויות למלכות"; וכן בברכת משה, "יהי רצוי אחיו" (דברים לג, כד) — "בבנותיו". ובבראשית רבה (עא, י) רבי לוי אומר, בערך, שבנות אשר נישאו לכהנים שנמשחו בשמן המשחה, ורבי סימון אומר — למלכים שנמשחו בשמן זית.
תניא
וְעוֹד זֹאת, שֶׁבֶּאֱמֶת הַבֵּרוּרִין שֶׁבִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵרפ"ח, עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, גְּבוֹהִין בְּשָׁרְשָׁן מִנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁבָּאָדָם,
פירוש: עד כאן התבאר שבמצוות המעשיות יש מעלה, כי בהן נעשים ה"בירורים", שהם תכלית כל סדר ההשתלשלות. זו מעלה מצד הכוונה העליונה, מה שה' רוצה שייעשה. אבל עדיין אפשר לחשוב שמצד עצמן האהבה והיראה, שהן רגשות רוחניים של הנפש, גבוהות ממצוות שנעשות בדברים גשמיים. "ועוד זאת": אדמו"ר הזקן מוסיף עכשיו שגם בעצם, בשורש, המצוות גבוהות יותר.
"הבירורין": בקבלת האר"י מבואר שלפני שנבנה סדר העולמות שלנו היה "עולם התהו", עולם של אורות גדולים מאוד בכלים קטנים. הכלים לא יכלו להחזיק את האורות ונשברו ("שבירת הכלים"), ושבריהם, ובהם ניצוצות של קדושה, נפלו אל העולמות התחתונים והתערבו שם ברע. אחר כך נבנה "עולם התיקון", שבו הכלים רחבים והאורות מדודים, וממנו בנויים העולמות שלנו. "רפ"ח" הוא מספר הניצוצות שנפלו: 288. "בירור" הוא כמו בורר אוכל מתוך פסולת: מפרידים את הניצוץ מן הרע שסביבו ומחזירים אותו לקדושה.
"שבבריאה־יצירה־עשיה": שלושת העולמות שמתחת לעולם האצילות. באצילות האלקות גלויה וכל מה שבו בטל לה'. בבריאה, ביצירה ובעשיה (בקיצור בי"ע) הנבראים מרגישים את עצמם כמציאות נפרדת, ובעשיה נמצא גם העולם הגשמי שלנו. לשם נפלו הניצוצות.
"על ידי תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה": הבירור נעשה בשלושת הכלים של האדם. במחשבה, כשהוא מעיין בתורה ומכוון בתפילה; בדיבור, כשהוא לומד בפה ומברך; ובמעשה, כשהוא מקיים מצוה בחפץ גשמי: בעור של התפילין, במטבע של צדקה, במאכל שהוא אוכל לשם שמים. שלושת הכוחות האלה מקבילים לשלושת העולמות: המחשבה לבריאה, הדיבור ליצירה והמעשה לעשיה.
"גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם": נפש, רוח ונשמה (בקיצור נר"ן) הן שלוש דרגות בנשמת האדם. הנפש מחיה את הגוף ופועלת במעשה, הרוח היא דרגת המדות והרגש, והנשמה היא דרגת השכל. והחידוש: הניצוץ שבעור התפילין או בלחם, שנראה נמוך הרבה מן האדם המקיים את המצוה, גבוה בשורשו מן הנפש, הרוח והנשמה של האדם עצמו.
כִּי הֵן מִ'ס"ג' שֶׁבִּפְנִימִית "אָדָם קַדְמוֹן", וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁכְּבָר נִתְקְנוּ עַל־יְדֵי "מַ"ה", הוּא יוֹצֵא מֵהַ"מֵּצַח" הֶאָרָה בְּעָלְמָא.
פירוש: כאן בא הטעם. "אדם קדמון" (בקיצור א"ק) הוא המדרגה הראשונה והעליונה שאחרי הצמצום, למעלה מכל ארבעת העולמות. הוא המחשבה הראשונה, שכוללת בתוכה את כל סדר ההשתלשלות שיבוא אחריה, כמו תכנית שכל הבניין כבר כלול בה.
"ס"ג" ו"מ"ה" הם שני אופנים של שם הוי'. בקבלה כותבים כל אות של השם במילואה, כפי שהיא נקראת, ומחשבים את הגימטריה. יו"ד ה"י וא"ו ה"י עולה 63, שבאותיות הוא ס"ג; יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45, שהוא מ"ה. כל מילוי מבטא אופן אחר שבו האור האלוקי פועל. שם ס"ג שייך לעולם התהו, שלמעלה מן התיקון, ושם מ"ה שייך לעולם התיקון: הוא השם ש"מתקן", שבונה סדר מתוקן ומדוד.
"כי הן מס"ג שבפנימית אדם קדמון": הניצוצות של התהו באים משם ס"ג, ולא מסתם מקום בא"ק אלא מן הפנימיות שלו. "ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה": נשמות ישראל שייכות לעולם התיקון; הן כבר מסודרות ומתוקנות על ידי שם מ"ה. "הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא": ושם מ"ה הזה יוצא מן ה"מצח" של א"ק, והוא רק "הארה בעלמא" (בארמית: הארה בלבד). המשל מן האדם: המצח הוא החלק החיצון של הראש, והשכל עצמו בפנים. מה שמאיר מן המצח הוא זיו של המחשבה, ולא המחשבה עצמה.
נמצא שהנשמות באות מהארה חיצונית של א"ק, והניצוצות מפנימיותו. לכן הלחם, העור והמטבע, בשורשם, גבוהים מן הנשמה שמבררת אותם.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ כוּ'".
פירוש: הפסוק בפרשת וישלח (בראשית לו, לא): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל". אחריו באה רשימה של שמונה מלכי אדום, ושבעה מהם "מלכו" ומיד "מתו": על כל אחד נאמר "וימלך" ואחר כך "וימת". בזוהר ובכתבי האר"י מבואר שהמלכים האלה הם הספירות של עולם התהו: הן יצאו לפועל ולא החזיקו מעמד, כלומר נשברו. "מלך לבני ישראל" הוא עולם התיקון, שממנו באות נשמות ישראל. ו"לפני" אינו רק מוקדם בזמן, אלא גם למעלה במדרגה: התהו גבוה מן התיקון, ודווקא משום שאורותיו גדולים מכדי שהכלים יחזיקו אותם, הם נשברו. כך הפסוק עצמו מעיד: שורש הניצוצות, בתהו, גבוה משורש הנשמות, בתיקון.
וְהַיְנוּ טַעְמָא, שֶׁהָאָדָם חַי בִּמְזוֹנוֹת דּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, וּמְבָרְרָן בַּ'מַ"ה' שֶׁבּוֹ, וְחַי בָּהֶם, לְפִי שֶׁהֵם מִ'ס"ג'.
פירוש: "והיינו טעמא" (בארמית: וזהו הטעם). כאן מתורצת שאלה. בבריאה יש ארבעה סוגים: "דומם" (אבן, מים, מלח), "צומח" (תבואה ופירות), "חי" (בעלי חיים) ו"מדבר", האדם, העליון שבכולם. אם כן, למה צריך האדם, כדי לחיות, לאכול ממה שנמוך ממנו: לחם מן הצומח, מלח ומים מן הדומם, בשר וחלב מן החי?
התשובה הראשונה כתובה בתורה (דברים ח, ג), בדברי משה על המן: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". לא חומר הלחם מחיה את האדם, אלא "מוצא פי ה'" שבו: דבר ה' שברא את הלחם ומקיים אותו בכל רגע. אבל עדיין קשה: גם באדם עצמו יש "מוצא פי ה'", המאמר "נעשה אדם" (בראשית א, כו) שבו נברא. למה הוא צריך את דבר ה' שבלחם?
על זה אומר אדמו"ר הזקן: "שהאדם חי במזונות דצ"ח", דומם צומח חי, "ומבררן במ"ה שבו": כשהוא אוכל לשם שמים ומשתמש בכוח של המזון לתורה, לתפילה ולמצוות, הוא מברר את הניצוץ שבמאכל, מוציא אותו מן הרע ומעלה אותו. את זה הוא עושה בכוח שם מ"ה שבנשמתו, כוח התיקון, שיודע לסדר ולהכניס את הניצוץ אל כלי של קדושה. "וחי בהם": ובתמורה הניצוצות מחיים אותו ומוסיפים לו חיות, גם ברוחניות. בשם הבעל שם טוב מובא על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז, ה), בערך: למה האדם רעב וצמא? כי נפשו נמשכת אל הניצוצות שבמאכל ובמשקה, שהם צריכים לה כדי לעלות, והיא צריכה להם כדי לחיות. "לפי שהם מס"ג": דבר ה' שבמאכל שורשו בתהו, בשם ס"ג, גבוה משורש האדם שבתיקון. לכן האדם צריך אותו ומקבל ממנו תוספת חיים. האדם מעלה את הניצוץ, והניצוץ, בכוח שורשו, נותן חיים לאדם.
וְעוֹד זֹאת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"³⁹ – שֶׁפְּנִימִית הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד לְמַטָּה, רַק חִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבְחִינַת אֲחוֹרַיִם, שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה עִלָּאָה.
פירוש: "ועוד זאת": טעם נוסף לכך שהמצוות המעשיות גבוהות מן האהבה והיראה. הפסוק בפרשת כי תשא (שמות לג, כג): משה ביקש "הראני נא את כבדך", וה' השיב שישים אותו בנקרת הצור ויסוכך עליו בכפו, ואחר כך: "והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו". "פנים" בלשון הקבלה והחסידות הם הפנימיות של מדרגה: עצמה, רצונה, מה שהיא באמת. "אחוריים" הם החיצוניות שלה, הצד הפונה החוצה, מה שהיא נותנת לאחרים.
"שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה": הפנימיות של מדרגה עליונה אינה יכולה לרדת ולהתגלות במדרגה נמוכה ממנה, "רק חיצוניותו ובחינת אחוריים". "שהוא נובלות חכמה עילאה": החיצוניות הזאת היא מה שחז"ל קוראים "נובלת" של החכמה העליונה. במדרש (בראשית רבה יז, ה): "נובלת חכמה של מעלה, תורה". "נובלות" הם פירות שנושרים מן העץ לפני שהבשילו: הם מן העץ עצמו, אבל אינם הפרי בשלמותו. כך התורה שבידינו, שעוסקת בשור שנגח ובאתרוג, היא מה ש"נשר" מן החכמה העליונה וירד עד העולם הגשמי.
ואיך זה מוכיח את מעלת המצוות? האהבה והיראה מקשרות את הנפש אל המדות העליונות, אל הפנימיות של הספירות. אבל דווקא הפנימיות אינה יכולה לרדת, ולכן מה שמגיע אל הנפש באהבה וביראה הוא רק הארה חיצונית של המדות. המצוות המעשיות, לעומת זאת, באות מנצח, הוד ויסוד, הספירות התחתונות שהן החיצוניות והגילוי של הספירות. ודווקא בהן, ב"אחוריים" שיכולים לרדת, נמשכת למטה גם הפנימיות והעצמיות של הספירות, טמונה בתוכן. מה שנראה חיצוני הוא הדרך היחידה שבה הפנים מגיעים למטה.
בפשטות: הרבי מפנה לאגרת הקודש סימן יט, בתניא עצמו, ששם מתבארים אותו פסוק ואותם מושגים. שם מובא בשם האר"י שנבואת משה רבינו לא הגיעה לפנימיות של חכמה עילאה אלא ל"אחוריים" שלה, המלובשים בבינה ובנצח־הוד־יסוד־מלכות, כמו שכתוב "וראית את אחרי ופני לא יראו"; ומבואר שם ש"אחוריים" של ספירה הם המדרגות החיצונות שיכולות לרדת ולהתלבש בנבראים, ו"פנים" היא הספירה עצמה, המיוחדת באין סוף. ודווקא משום שמשה השיג עד אחוריים דחכמה, ניתנה על ידו התורה, "נובלות חכמה שלמעלה", שיורדת ומתלבשת בתורה הגשמית שלנו, ועיקרה ותכליתה קיום המצוות בפועל ממש. כך גם כאן: מה שיורד מן החכמה העליונה עד למטה הם האחוריים, והם המצוות במעשה.
וְעוֹד זֹאת, שֶׁהֲרֵי הַדִּבּוּר מִדִּבְרֵי חָכְמָה עִלָּאָה אֵינוֹ מוֹלִיד, וְהַטִּפָּה שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהַכְּלִי דְּחָכְמָה עִלָּאָה יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ הַמּוֹלִיד וּמְהַוֶּה יֵשׁ מֵאַיִן. וְגַם הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִלָּאָה כְּלוּלָה בָּהּ. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁבָּהּ נִמְשָׁךְ מָהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ דְּחָכְמָה עִלָּאָה.
פירוש: "ועוד זאת": טעם שלישי, ממשל באדם. חכם שמלמד את תלמידו, אפילו "מדברי חכמה עילאה", דברים עמוקים מאוד, "אינו מוליד": התלמיד מקבל רעיון, אבל מן הדיבור לא נולדת שום מציאות חדשה. בנמשל: הדיבור של חכמה עילאה אינו בורא יש מאין. "והטפה שנמשכה מהכלי דחכמה עלאה": לעומת זאת טיפת הזרע, שבאדם נמשכת ממוח האב. כך כתוב בתניא פרק ב: "כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך". ה"כלי" של החכמה הוא הצורה שמחזיקה את אור החכמה, כמו המוח שמחזיק את כוח השכל. "יש בה כח המוליד ומהוה יש מאין": מן הטיפה נולד אדם שלם, מציאות חדשה לגמרי, וזו דוגמה לבריאת "יש מאין", דבר שלא היה כלל.
"וגם המשכת חכמה עלאה כלולה בה": יותר מזה, בטיפה כלול גם אור החכמה, כמו שכוח השכל של האב עובר אל הבן, אף שבטיפה עצמה אין שום חכמה גלויה. "והטעם, מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דחכמה עלאה": "מהות" היא מה שהדבר הוא בעצמו, ו"עצמות" היא העצם והגרעין שלו. בדיבור עובר רק מה שהתגלה החוצה; בטיפה עובר העצם.
לכן יכול הבן לגלות כוחות שהיו טמונים באב ולא התגלו בו, ועל כך אומרים "יפה כח הבן מכח האב". הביטוי בא מן הגמרא (שבועות מח, סוף עמוד א), בדין של גביית חוב: הבן גובה חוב של אביו בין בשבועה ובין שלא בשבועה, ואילו האב עצמו אינו גובה אלא בשבועה. כאן הוא משמש לרעיון הכללי: בבן יכול להתגלות מה שבאב היה נעלם.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וַאֲפִלּוּ בְּהַשְׂכָּלַת הַשֵּׂכֶל בְּאֵיזוֹ חָכְמָה הֲרֵי חָכְמָה זוֹ רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת מִמָּהוּת הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתוֹ, וְהֶאָרָה זוֹ הִיא רַק לְבוּשׁ לְמָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל, וְהַשֵּׂכֶל הוּא הֶאָרָה וּלְבוּשׁ לְמָהוּת הַנֶּפֶשׁ. מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הַטִּפָּה, נִמְשָׁךְ בָּהּ גַּם מִמָּהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ הַמְלֻבֶּשֶׁת בַּמֹּחִין, וְלָכֵן מוֹלִידָה בְּדוֹמֶה לָהּ מַמָּשׁ.
פירוש: "מה שאין כן בדבור ומחשבה": בשכל שאדם אומר בדיבור או מהרהר במחשבה אין מעצם החכמה. "ואפילו בהשכלת השכל באיזו חכמה": אפילו ברגע שבו האדם תופס רעיון, לפני שהלביש אותו במילים, ואפילו לא במילים של מחשבה. גם שם, "הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו": ההבנה הזאת היא רק אור שמתפשט ממהות כוח השכל. "והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל": "לבוש" הוא דבר שמבטא את מי שלובש אותו אבל אינו הוא עצמו, ואפשר להחליף אותו. "והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש": וגם כוח השכל כולו הוא רק אחד מכוחות הנפש, הארה ולבוש שלה.
נמצאו שלוש שכבות: הנפש עצמה; כוח השכל, הלבוש שלה; וההבנה המסוימת, הלבוש של השכל. מי שהבין משפט חדש בחשבון, שכלו לא נגמר במשפט הזה, ונפשו אינה רק שכל. לכן ההשפעה של רב לתלמיד, אפילו במיטבה, נותנת לתלמיד הארה מן השכל, ולא את הרב עצמו.
"מה שאין כן הטפה, נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין": בטיפה נמשך עצם הנפש, כפי שהוא מלובש במוחין, בכוחות השכל שבמוח, ולא רק הארה ממנו. "ולכן מולידה בדומה לה ממש": לכן נולד ממנה אדם שלם, דומה לאב בנפשו, עם שכל ומדות, גוף ונשמה. ההבדל מפתיע: ההבנה, הרוחנית והמעודנת, מעבירה רק לבוש; הטיפה, הגשמית, מעבירה את העצם.
וְזֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין עֲבוֹדַת הַמַּלְאָכִים הַיּוֹצְאִין מִ"נְּשִׁיקִין" לְהַנְּשָׁמוֹת הַיּוֹצְאִין מֵהַכֵּלִים.
פירוש: עכשיו המשל מוחל על הנמשל. בלשון הקבלה המלאכים יוצאים מ"זיווג נשיקין" ("נשיקין" בארמית: נשיקות): התחברות רוחנית בלבד, כמו נשיקה, שבה מתחבר רוח ברוח. זה כמו הדיבור של החכם, שנמשכת בו רק הארה. לכן גם עבודת המלאכים רוחנית בלבד: אהבה ויראה, בלי מצוות מעשיות. הנשמות, לעומתם, יוצאות "מהכלים", מן הכלים של הספירות. בקבלה מבחינים בין "אור", הגילוי האלוקי עצמו, ובין "כלי", הצורה שמקבלת את האור ומגבילה אותו. האהבה והיראה הן כמו "אורות", כמו שפע השכל; המצוות המעשיות הן כמו "כלים". והכלים הם כמו הטיפה: דווקא בהם, ולא באור, נמשך העצם. לכן עבודת הנשמות היא במצוות מעשיות, ובהן נמשך עצם האלקות.
אַךְ הַכֵּלִים דַּאֲצִילוּת נַעֲשׂוּ נְשָׁמָה לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, וְהִלְכָּךְ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים הֵן כְּמַלְאָכִים דִּ"נְשִׁיקִין" מֵהֶאָרַת חִיצוֹנִית דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה. וְהַטַּעַם, מִשּׁוּם דִּפְנִימִית חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת וּמָהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל אוֹר פְּנִימִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּלּוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי הֶאָרַת הַכֵּלִים דַּוְקָא, הַיּוֹרְדִים לְמַטָּה כְּטִפַּת הָאָדָם מִמֹּחִין, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
פירוש: "אך": כאן עולה שאלה. אם הנשמות באות מן הכלים, שבהם יש עצם, היה מתאים שגם האהבה והיראה שלהן יהיו המשכה של העצם. והרי נאמר שאהבה ויראה הן כמו שכל שהרב משפיע לתלמיד, הארה בלבד. התשובה: "הכלים דאצילות נעשו נשמה לבריאה־יצירה־עשיה": הכלים של עולם האצילות יורדים ונעשים "נשמה", החיות הפנימית, של העולמות בי"ע. ומן ה"נשמה" הזאת יש שני סוגי השפעה: השפעה של "הארה", ובה האהבה והיראה, והשפעה של "עצם", שמתגלה במצוות המעשיות.
"והלכך דחילו ורחימו שכליים": "דחילו ורחימו" הם בארמית יראה ואהבה, ו"שכליים" הם אלה שנולדים מהתבוננות השכל בגדולת ה'. הם "כמלאכים דנשיקין": רוחניים, והארה בלבד. "מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע": הם באים מן ההארה החיצונית של חב"ד כפי שהיא מאירה בבריאה, ביצירה ובעשיה. חב"ד הן שלוש ספירות השכל: חכמה, ההברקה הראשונה של רעיון; בינה, הרחבתו והבנתו לפרטיו; ודעת, הקשר העמוק של האדם אל מה שהבין. ואין זה "עצם", אף שזה בא מכלים של אצילות.
"והטעם, משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי": "אור פנימי" הוא האור שנכנס לתוך הכלי, ממלא אותו ומחיה אותו מבפנים. הפנימיות שלו, מהותו ועצמותו, "אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא, היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין": העצם יכול לרדת רק דרך הכלים, כמו הטיפה מן המוח. "וכמו שכתוב: ופני לא יראו": הפנים, הפנימיות, אינם יכולים להיראות בגלוי, ולכן העצם בא דווקא בהעלם. בטיפה אין שום חכמה גלויה, ובכל זאת כל האב טמון בה. כך גם במצוה המעשית אין התרגשות גלויה, ובכל זאת בה נמשך עצם האלקות, יותר מבכל אהבה ויראה מורגשות.
רמב״ם — פרק אחד ליום
א
הָאוֹכֵל כַּזַּיִת חֵלֶב - בְּמֵזִיד, חַיָּב כָּרֵת; בְּשׁוֹגֵג, מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה (=כבשה או שעירה – ואין הבאתה תלויה במצבו הכלכלי של החוטא). וּבְפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז - לֹא תֹאכֵלוּ" - בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב שְׁחוּטָה, בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן. אֲבָל שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה - חֶלְבָּהּ כִּבְשָׂרָהּ (=בשאר החיות והבהמות הטהורות מותר לאכול את החלב, ובטמאות החלב אסור כמו הבשר באיסור טומאה (ללא עונש כרת)). וְכֵן נֵפֶל שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְהֵמָה טְהוֹרָה, חֶלְבּוֹ כִּבְשָׂרוֹ (=ואין נענשים על אכילתו כרת. אך זהו דווקא בנפל שהריונו לא נגמר, אך אם ברור שההיריון שלו הושלם – חלבו אסור באיסור חלב מהתורה); וְהָאוֹכֵל מֵחֶלְבּוֹ כַּזַּיִת, לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה.
בפשטות: "חלב" כאן אינו כל שומן, אלא שומן מסוים שהתורה אסרה (הלכה ה מפרטת אותו). מי שאוכל ממנו כזית (=כגודל זית) בכוונה — עונשו כרת (=עונש בידי שמים); מי שאכל בשגגה — מביא חטאת קבועה: כבשה או שעירה, אותו קרבן לעשיר ולעני. האיסור חל רק על שלושה מינים: שור, כבש ועז, והתורה עצמה מונה אותם. אין הבדל אם הבהמה נשחטה כהלכה, אם מתה בלי שחיטה (=נבלה), או שהייתה פצועה או חולה במחלה שאינה יכולה לחיות ממנה (=טרפה). בכל שאר בעלי החיים החלב דינו כדין הבשר:
- חיה טהורה, כמו צבי — החלב מותר, כמו הבשר.
- בהמה או חיה טמאה — החלב אסור כמו הבשר, באיסור מאכל טמא, ואין בו כרת.
- נפל (=עובר שיצא מאמו לפני שהשלים את חודשי ההיריון) של שור, כבש או עז — הוא נבלה, והחלב שלו כבשר שלו: מי שאוכל ממנו כזית לוקה (=מקבל מלקות בבית דין) משום נבלה, ולא משום חלב. אבל אם השלים את חודשיו — חלבו חלב גמור.
הטעם: הפסוק אוסר "כל חלב שור וכשב ועז" (ויקרא ז, כג), ובפסוק שאחריו נוסף: "וחלב נבלה וחלב טרפה... ואכל לא תאכלהו". ופסוק כה, שקובע את עונש הכרת, אומר: "כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה'" — החלב האסור הוא של מיני הבהמה שמקריבים מהם על המזבח, ורק שלושת המינים האלה קרבים.
למשל:
- אדם אכל בכוונה כזית מן השומן שעל כליות של פרה — חייב כרת. אם חשב שזה שומן מותר — מביא חטאת (בזמן המקדש).
- כבשה מתה בדרך; מי שאכל מן החלב שלה עבר על איסור חלב, אף שהיא נבלה.
- השומן שעל כליות של צבי — מותר. של גמל — אסור כמו בשר הגמל, ואין בו כרת.
- פרה הפילה עגל בחודש השביעי; מי שאכל כזית מן השומן שעל כליותיו — לוקה משום נבלה, ואינו חייב כרת.
"הָאוֹכֵל כַּזַּיִת חֵלֶב כו'".
ובתחילת פ"ו מפרט הדינים דאיסור דם. שני איסורים אלו יש לפרשם לעבודת האדם שהרי " . . רוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים כו'".
בדם ובחלב מצינו לכאורה דבר והיפוכו. בנוגע להדיוט הם איסור מוחלט אבל בנוגע לקדושה הרי אדרבא, עיקר עבודת הכהנים בהקרבת הקרבנות היא בהקרבת חלב ודם, וכלשון הכתוב: "ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם".
ומבואר בספרים שחלב ודם הם חיותו של אדם וצריכים שניהם להמסר לעניני קדושה ולא לעניני חולין או רשות.
ענינו של הדם הוא החיות המוכרחת לקיום מציאות הגוף מראש ועד רגל – "הדם הוא הנפש" שנעשה על ידי הילוך הדם בכל אברי הגוף. חלב הוא שומן המורה על עניני תענוג, ושניהם מרומזים בברכת "בורא נפשות" – "חסרונן" ו"להחיות". "חסרונן היינו צרכי הגוף לקיום חיותו, ו"להחיות בהם הם שאר הדברים שבראם להתענג בהם".
וזהו הענין הפנימי ב"להקריב לי חלב ודם" שצריך להקריב שניהם קרבן לה', הן הדם – החיות המוכרחת, והן החלב – ענין התענוג, שאת שניהם (הכוללים כל מציאות האדם) צריך להקריב לה'. "תמידים כסדרם" (עבודה המוכרחת) ומוספים כהלכתם (הוספה לשם תענוג).
יין מלכות ספר קדושה סימן ח
מתוך רמב"ם "פרדס המלך")
ב
הָאוֹכֵל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה - חַיָּב מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב, וּמִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה וּטְרֵפָה; מִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסַף הָאִסּוּר בִּבְשָׂרָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר [–בשחיטה לפני שהוטרפה], נוֹסָף עַל הַחֵלֶב; וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שְׁתַּיִם (=כפי שהתבאר בתחילת פרק ה', איסור נוסף חל על איסור קיים רק אם יש בו חידוש, ומכיוון שהתווסף בבשר הבהמה איסור נוסף (טרפה או נבילה), האיסור יחול גם על חלק החלב שבבהמה).
בפשטות: מי שאוכל חלב של בהמה שהיא נבלה או טרפה עובר בבת אחת על שני איסורים: איסור חלב, ואיסור נבלה (או טרפה). לכן, אם עדים התרו בו (=הזהירו אותו לפני המעשה) והוא אכל, הוא לוקה שתי מלקויות — אחת על כל איסור. מלקות הן העונש שבית הדין נותן למי שעבר על לאו בכוונה אחרי התראה.
הטעם: בדרך כלל איסור אינו חל על דבר שכבר אסור: חתיכה שכבר נאסרה אינה נאסרת שוב באיסור שני. היוצא מן הכלל הוא "איסור מוסיף" — איסור שחל גם על דברים שהיו מותרים עד עכשיו. כשהבהמה נטרפה או מתה בלי שחיטה, נאסר כל הבשר שלה, שקודם לכן היה אפשר להתיר אותו בשחיטה. מכיוון שהאיסור החדש מוסיף איסור על הבשר, הוא חל באותו רגע גם על החלב שבבהמה, אף שהחלב כבר היה אסור.
למשל:
- זאב תקף כבש ופצע אותו פצע שאינו יכול לחיות ממנו, והבעלים שחטו אותו. מי שאכל בכוונה כזית מן החלב שעל כליותיו, אחרי שהתרו בו — לוקה פעמיים: משום חלב ומשום טרפה.
- פרה מתה מזקנה בלי שחיטה; מי שאכל כזית מן החלב שלה — לוקה משום חלב ומשום נבלה.
מקור: בגמרא (חולין לז, א; זבחים ע, א) שואלים לאיזו הלכה כתבה התורה "וחלב נבלה וחלב טרפה... ואכל לא תאכלהו" (ויקרא ז, כד), הרי החלב כבר אסור משום חלב. והתשובה: "יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב".
ג
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שְׁלִיל [=עובר] (=שלא נגמרו חודשי הריונו) - כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי; מִפְּנֵי שֶׁהוּא [–נחשב] כְּאֵבֶר מִמֶּנָּה [–ולא נחשב לחלב]. וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו [של העיבור] וּמְצָאוֹ חַי - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס [–נעמד על רגליו] עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה - חֶלְבּוֹ אָסוּר (=מכיוון שסיום והשלמת חודשי העיבור, הוא הקובע ומחשיב את החלב לאבר נפרד שיהיה אסור), וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִין [=כעין וורידים] וְהַקְּרוּמוֹת הָאֲסוּרִין (=באיסור חלב, וכן את הקרומות האסורות באיסור אכילת דם), כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת.
בפשטות: שחט בהמה ומצא בתוכה עובר:
- אם העובר עוד לא השלים את חודשי ההיריון — כל החלב שלו מותר, אפילו אם נמצא חי. העובר נחשב כאחד מאברי אמו, והשומן שלו הוא כבשר אמו, שהותר בשחיטתה.
- אם השלים את חודשיו ונמצא חי — החלב שלו אסור, וחייבים עליו כרת, כמו על חלב של כל בהמה. כך הדין אף על פי שבשרו מותר בלי שחיטה משלו: כל זמן שלא "הפריס על הקרקע" (=לא עמד על פרסותיו על האדמה), שחיטת אמו התירה אותו. ומוציאים ממנו את כל החוטים (=כעין ורידים) והקרומים שמוציאים מכל בהמה — אלה שאסורים משום חלב, ואלה שאסורים משום דם.
הטעם: השלמת חודשי ההיריון היא שקובעת שהשומן הזה הוא "חלב" לעצמו, ולא חלק מבשר האם. לכן אפילו עובר שבשרו הותר בשחיטת אמו — החלב שלו אסור.
למשל:
- שחטו פרה ומצאו בה עגל בחודש השישי, והוא עוד זז — מותר לאכול את כל השומן שלו.
- שחטו פרה ומצאו בה עגל בן תשעה חודשים, חי, שעוד לא עמד על רגליו — מותר לאכול את בשרו בלי לשחוט אותו, אבל השומן שעל הקרב, על הכליות ועל הכסלים אסור בכרת, והמנקר (=מי שמוציא מן הבהמה את החלב והחוטים האסורים) מנקר אותו בדיוק כמו פרה רגילה.
מקור: בגמרא (חולין עד, ב) מובאת ברייתא: "גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר", ורבי אושעיא אמר שהמחלוקת היא "בְּבֶן תִּשְׁעָה חַי". הרמב"ם פוסק כרבי מאיר; ובעובר שלא השלים חודשיו, לדברי הכל אין זה חלב (חולין עה, א).
ד
הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה, וְחָתַךְ מֵחֵלֶב הָעֻבָּר שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, וְהוֹצִיאוֹ - הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלָיו כְּאִלּוּ חֲתָכוֹ מֵחֵלֶב הָאֵם עַצְמָהּ, שֶׁהֶחֳדָשִׁים הֵן הַגּוֹרְמִין לֶאֱסֹר הַחֵלֶב.
בפשטות: אדם הכניס את ידו לתוך גופה של בהמה מעוברת, חתך שומן מן העובר שבתוכה — עובר שכבר השלים את חודשי ההיריון — הוציא אותו ואכל. דינו כאילו חתך את החלב מן האם עצמה: אם אכל כזית בכוונה — חייב כרת, ואם בשגגה — חטאת. אם העובר עוד לא השלים את חודשיו — אין זה חלב, כמו בהלכה הקודמת.
הטעם: "החדשים הן הגורמין לאסור החלב": ברגע שהעובר השלים את חודשיו, השומן שלו הוא חלב בהמה גמור. אין צורך שייוולד ויצא לאוויר העולם כדי שיחול עליו האיסור.
למשל: פרה מקשה ללדת בחודש התשיעי. מישהו הכניס יד לרחמה, חתך חתיכת שומן מעל כליות העגל, הוציא אותה ואכל ממנה כזית — חייב כרת, בדיוק כאילו אכל מן השומן שעל כליות הפרה. אילו היה העגל בחודש השביעי — לא היה חייב משום חלב.
מקור: בגמרא (חולין עה, א) נחלקו בדיוק במקרה הזה: "הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה, וְתָלַשׁ חֵלֶב שֶׁל בֶּן תִּשְׁעָה חַי וְאָכַל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב בְּהֵמָה, חֳדָשִׁים גָּרְמִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: חֶלְבּוֹ כְּחֵלֶב חַיָּה, חֳדָשִׁים וְאַוֵּירָא גָּרְמִי". כלומר: לרבי יוחנן החודשים לבדם עושים את השומן חלב; לריש לקיש צריך גם שהעובר ייצא לאוויר, ועד אז חלבו מותר כמו חלב של חיה. הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן, וכך כתב בלשונו: "שהחדשים הן הגורמין".
ה
שְׁלֹשָׁה חֲלָבִים הֵן, שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם כָּרֵת: חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב [=הקרביים], וְשֶׁעַל שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת, וְשֶׁעַל הַכְּסָלִים [=מתניים]. אֲבָל הָאַלְיָה [–שומן הזנב], מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה; לֹא נִקְרֵאת 'חֵלֶב' אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ 'חֲלָבִים' [גם ה]כְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְעִנְיַן קָרְבָּן; כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר "חֵלֶב הָאָרֶץ" וְ"חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" - שֶׁהוּא טוּבָם [=החלק המשובח]; וּלְפִי שֶׁמְּרִימִין דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַקָּרְבָּן לִשְׂרֵפָה לַה', נִקְרְאוּ 'חֵלֶב' (=כלומר, משמעות התואר 'חלב' בהם היא, שהם חלקים מיוחדים שקרבים לה' כליל במזבח) - שֶׁאֵין שָׁם [–בחלקי הבהמה] דָּבָר טוֹב [–משובח], אֶלָּא הַמּוּרָם לַה'. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ".
בפשטות: שלושה חלבים חייבים עליהם כרת, ושלושתם כתובים בפרשת קרבן שלמים (ויקרא ג, ג–ד): החלב שעל הקרב (=על הקרביים: הקיבה והמעיים), החלב שעל שתי הכליות, והחלב שעל הכסלים (=המתניים, באזור הירכיים). האליה (=הזנב השמן של הכבש) מותרת באכילה, אף שבפרשת הקרבנות נאמר "חלבו האליה תמימה" (ויקרא ג, ט). השם "חלב" ניתן לה רק לעניין הקרבן, כמו שהכליות עצמן ויותרת הכבד (=האונה הקטנה שבולטת מן הכבד) נקראות "חלבים" — "ואת החלבים מן השור ומן האיל, האליה והמכסה והכלית ויתרת הכבד" (ויקרא ט, יט) — ובוודאי מותרות באכילה. "חלב" בלשון המקרא פירושו המובחר שבדבר: "ואכלו את חלב הארץ" (בראשית מה, יח — פרעה מזמין את משפחת יעקב לאכול מטוב ארץ מצרים), "חלב כליות חטה" (דברים לב, יד — החיטה המשובחת). החלקים האלה נקראים "חלב" מפני שמרימים אותם מן הקרבן ושורפים אותם לה', ואין בבהמה דבר משובח מן המורם לה'. וכך בתרומת מעשר — החלק שהלויים מפרישים מן המעשר שקיבלו ונותנים לכהן — נאמר "בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, ל): כשתרימו את המובחר שבו.
הטעם: בגמרא (חולין קיז, א) שאל רב מרי את רב זביד: אם האליה נקראת "חלב", שתיאסר באכילה! והשיב לו: "עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ – דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּשׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז". נאסר רק חלב שיש בשלושת המינים, ואליה יש רק לכבש.
למשל:
- בכבש: השומן שמכסה את הקיבה, השומן שעל הכליות והשומן שעל הכסלים — אסורים בכרת. הזנב השמן — מותר באכילה.
- כשהקריבו כבש לשלמים בזמן המקדש, הכליות, יותרת הכבד והאליה נשרפו על המזבח יחד עם החלב. בבהמת חולין (=שאינה קרבן) מותר לאכול את שלושתם.
ו
חֵלֶב שֶׁעַל הַמְסוֹס וְשֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת [=חלקים מהקיבה] - הוּא [–הנקרא בתורה] הַחֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב; וְחֵלֶב שֶׁבְּעִקְּרֵי [–מקום חיבור] הַיְרֵכַיִם מִבִּפְנִים - חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַכְּסָלִים. וְיֵשׁ שָׁם חֵלֶב עַל הַקֵּבָה - עָקֹם כְּמוֹ קֶשֶׁת, וְהוּא הָאָסוּר; וְחוּט [–של שומן] מָשׁוּךְ כְּמוֹ יֶתֶר [=מיתר], וְהוּא מֻתָּר. חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין [–מדרבנן], וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת.
בפשטות: כאן מזהה הרמב"ם בגוף הבהמה את החלבים של הלכה ה. לבהמה מעלת גרה יש קיבה בת ארבעה חלקים: הכרס, בית הכוסות, המסס, והקיבה (החלק האחרון).
- החלב שעל המסס ועל בית הכוסות — הוא "החלב אשר על הקרב" שבתורה, וחייבים עליו כרת.
- החלב שבעיקרי הירכיים (=במקום שהירך מתחברת לגוף), מצד פנים — הוא "החלב אשר על הכסלים", וחייבים עליו כרת.
- על הקיבה יש חלב בשתי צורות, כמו קשת ומיתר שלה: החלק המעוקל כמו קשת — אסור; רצועת השומן הישרה והמתוחה כמו מיתר — מותרת.
- חוטים (=כעין ורידים דקים) שבתוך החלב — אסורים מדברי חכמים, ואין עליהם כרת.
הטעם: על החוטים אומרת הגמרא (חולין צב, ב): "״חֵלֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא חוּטִין" — התורה אסרה חלב, והחוטים אינם חלב, ולכן אין עליהם עונש של חלב.
למשל: כשמנקרים פרה: מסירים את שכבת השומן שעל המסס ובית הכוסות, ואת השומן שבצד הפנימי של עיקרי הירכיים — מי שאוכל מהם כזית בכוונה חייב כרת. מעל הקיבה מסירים את החלק המעוקל, ואת הרצועה הישרה אפשר להשאיר ולאכול. את החוטים שבתוך החלב מוציאים; מי שאכל מהם עבר על איסור של חכמים, אבל אינו חייב כרת.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) אמר שמואל: "חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת אָסוּר, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב". על החלב שעל הקיבה — רבי עקיבא לומד מן המילים "ואת כל החלב אשר על הקרב" שגם הוא בכלל (חולין מט, ב), ואמוראים נחלקו אם מדובר בחלק שכמו קשת או בחלק שכמו מיתר (חולין נ, א). הרמב"ם פוסק שהקשת אסורה והמיתר מותר.
ז
חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה [=מכסה] אוֹתוֹ, מֻתָּר - שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָסַר הַכָּתוּב, לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים; וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר, לֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן (=למרות שמצד הדין החלב שבתוך הכליות מותר), נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכִּלְיָה [=כמה שמצליח], וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל אוֹתָהּ; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו.
בפשטות: חלב שהבשר מכסה אותו — מותר. התורה אסרה את החלב "אשר על הכסלים" (ויקרא ג, ד), כלומר החלב שמונח על פני המקום וגלוי, ולא את החלב שבתוך הכסלים, מתחת לבשר. וכן אסרה את החלב שעל הכליות, ולא את החלב שבתוך הכליה. ואף על פי שהחלב שבתוך הכליה מותר מן הדין, מוציאים את הלובן (=השומן הלבן) שבתוכה כמה שמצליחים, ואחר כך אוכלים את הכליה. אין צורך "לחטט אחריו" — לחפור בסכין אחרי כל פירור שומן שנשאר.
למשל:
- באזור המתניים יש שומן שמונח מתחת לשכבת בשר — מותר. השומן שמונח גלוי על הכסלים — אסור בכרת.
- השומן שעוטף את הכליה מבחוץ — אסור בכרת. בכליה עצמה, בחריץ שבאמצעה, יש שומן לבן שמתפשט פנימה: חותכים ומוציאים ממנו את מה שאפשר להגיע אליו, ומבשלים את הכליה; את מה שנשאר מכוסה בפנים אין צורך לחפש.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) אמר שמואל: "חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ – מוּתָּר", והגמרא מסבירה: "שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּסָלִים, הָכָא נָמֵי שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת". שם (צב, ב) נחלקו רבי ורבי חייא בלובן הכליה — אחד אוסר ואחד מתיר. רבה ורבי יוחנן היו מוציאים אותו עד השורש, ורבי אסי היה חותך רק את מה שנראה, ואת מה שמכוסה בתוך הכליה אכל (כך מפרש רש"י). אביי אמר שהסברא כרבי אסי, בגלל דברי שמואל — וכך פוסק הרמב"ם.
ח
יֵשׁ כְּמוֹ שְׁתֵּי פְתִילוֹת [–חתיכות ארוכות] שֶׁל חֵלֶב בְּעִקְּרֵי הַמָּתְנַיִם, סָמוּךְ לְרֹאשׁ הַיָּרֵךְ. כְּשֶׁהַבְּהֵמָה חַיָּה, חֵלֶב זֶה נִרְאֶה בַּמֵּעַיִם (=בחיי הבהמה כל איבר עומד במקום בפני עצמו, וכשמתה חלקים מבשר האיברים נדבקים האחד לשני ומכסים חלקים מסוימים שבחיי הבהמה אינם מכוסים בבשר אלא גלויים); וּכְשֶׁתָּמוּת, יִדְבַּק הַבָּשָׂר בְּבָשָׂר וְיִתְכַּסֶּה חֵלֶב זֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד שֶׁיִּתְפָּרֵק [–יפרידו את חלקי] הַבָּשָׂר מִן הַבָּשָׂר; וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה אָסוּר, שֶׁאֵין זֶה חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ [–בחיי הבהמה]. וְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא בּוֹ הַחֵלֶב תַּחַת הַבָּשָׂר, וְהַבָּשָׂר מַקִּיף אוֹתוֹ מִכָּל סְבִיבָיו וְלֹא יֵרָאֶה עַד שֶׁיִּקָּרַע הַבָּשָׂר - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
בפשטות: בהלכה הקודמת נקבע שחלב שהבשר מכסה אותו (=חופה אותו) מותר, כי התורה אסרה את החלב "אשר על הכסלים" ולא את מה שבתוכם. כאן הרמב"ם קובע שבודקים אם החלב מכוסה לפי מצב הבהמה בחייה, ולא לפי מה שרואים אחרי מותה. בעיקרי המתניים (=בבסיס הגב התחתון), סמוך למקום שבו הירך מתחברת לגוף, יש שתי "פתילות" של חלב — רצועות ארוכות וצרות. בחיי הבהמה החלב הזה גלוי מצד חלל הבטן. אחרי המיתה הבשר נדבק לבשר ומסתיר אותו, ורואים אותו רק כשמפרידים את חלקי הבשר זה מזה. ובכל זאת הוא אסור, כי בחייה לא היה מכוסה. לעומת זה, חלב שנמצא תחת הבשר, והבשר מקיף אותו מכל צדדיו, כך שאי אפשר לראות אותו בלי לקרוע את הבשר עצמו — זהו "חלב שהבשר חופה אותו", והוא מותר.
הטעם: חלקי בשר שאפשר להפריד זה מזה בלי לקרוע דבר זזים זה מזה גם בחיי הבהמה, ולכן החלב שביניהם היה גלוי. חלב שמגיעים אליו רק בקריעת הבשר סגור בתוך הבשר תמיד.
למשל:
- קצב מפריד בבהמה שחוטה בין בשר המתניים לבשר הירך, ומוצא ביניהם שתי רצועות חלב שלא נראו קודם — עליו להסיר אותן, כי הן אסורות.
- חותכים נתח בשר ומוצאים בתוכו פסים של שומן שנראו רק עם החיתוך — מותר.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) הקשו: שמואל אמר "חלב שהבשר חופה אותו – מותר", והוא עצמו אמר "האי תרבא דתותי מתני – אסיר" (=החלב הזה שמתחת למתניים אסור), אף שהבשר מכסה אותו! תירץ אביי: "בהמה בחייה פרוקי מיפרקא" (=בחייה, איבריה נפרדים זה מזה). רש"י מסביר: כשהבהמה הולכת איבריה נעים, המתניים נמשכים לפעמים כלפי מעלה והכסלים כלפי מטה, והחלב אינו מכוסה בהם. ורבי יוחנן אמר: "אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא" (=אינני קצב ולא בן קצב), אבל אני זוכר שכך אמרו בבית המדרש: "בהמה בחייה פרוקי מיפרקא".
ט
חֵלֶב הַלֵּב, וְחֵלֶב הַמֵּעַיִם, וְהֵם הַדַּקִּין הַמְּלֻפָּפִין [=צינורות העיכול] - כֻּלָּן מֻתָּרִין, וַהֲרֵי הֵן כַּשֻּׁמָּן שֶׁהוּא מֻתָּר; חוּץ מֵרֹאשׁ [–תחילת צינורות] הַמְּעִי הַסָּמוּךְ לַקֵּבָה, שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם - שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹד הַחֵלֶב שֶׁעָלָיו [–בכמות כלשהי], וְזֶה הוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין שֶׁאָסוּר. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁיֹּאמַר, שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי הַזֶּה שֶׁצָּרִיךְ לְגָרְדוֹ, הוּא [חלק] הַמְּעִי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָרְאִי [–הצואה] שֶׁהוּא [ב] סוֹף הַמֵּעַיִם.
בפשטות: החלב שעל הלב והחלב שעל המעיים — כלומר על המעיים הדקים, המלופפים (=המפותלים זה סביב זה) — מותרים. דינם כ"שומן": בלשון ההלכה "חלב" הוא השומן שהתורה אסרה, ו"שומן" הוא שומן מותר. יוצא מן הכלל "ראש המעי הסמוך לקבה": הקבה היא הקיבה האחרונה של הבהמה, וממנה מתחילים המעיים. את החלב שעל תחילת המעי הזה צריך לגרד, והוא "החלב שעל הדקין" האסור. אחר כך מביא הרמב"ם פירוש אחר, של חלק מן הגאונים: "ראש המעי" שצריך לגרד הוא דווקא סוף המעיים — המעי שהרְאִי (=הצואה) יוצא בו, כלומר החלחולת.
מקור: בברייתא (חולין מט, א–ב) דרש רבי ישמעאל את המילים "את כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג): "להביא חלב שעל גבי הדקין"; ורבי עקיבא דרש: "להביא חלב שעל גבי הקבה". בגמרא (חולין צג, א) אמר רב יהודה בשם שמואל: "ריש מעיא באמתא בעי גרירה, וזהו חלב שעל הדקין" (=ראש המעי, באמה, צריך גרידה) — ומכאן ששאר חלב המעיים מותר. רש"י מפרש כמו הפירוש הראשון ברמב"ם: כשהדקין יוצאים מן הקבה, גורדים את החלב שעליהם לאורך אמה. הרמב"ם לא הזכיר אמה, והכסף משנה מסביר שהוא הבין "אמתא" כמו "אמת המים" — כינוי למעי עצמו, שהוא כמו תעלה. המגיד משנה כותב שהרמב"ם הביא את שני הפירושים כדי לחשוש לשניהם.
למשל:
- מבשלים לב של פר יחד עם השומן שסביבו — מותר.
- מנקים מעיים של כבש לפני הבישול: השומן שעל פיתולי המעי הדק מותר. את השומן שעל תחילת המעי, מיד ביציאתו מן הקבה, גורדים; ולפי הפירוש השני — גורדים גם את השומן שעל החלחולת.
י
יֵשׁ בְּגוּף הַבְּהֵמָה חוּטִין וּקְרוּמוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרִין - [–חלק] מֵהֶן מִשּׁוּם חֵלֶב, וּמֵהֶן מִשּׁוּם דָּם. וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם "כָּל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" - צָרִיךְ לְנָטְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִמְלַח וִיבַשֵּׁל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: וְאִם חֲתָכוֹ וּמְלָחוֹ [–לבישול], אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ; וְאִם לְצָלִי, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ (=כפי שהתבאר בפרק ו', הצלייה שואבת ומכלה את כל הדם). וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם "כָּל חֵלֶב" - בֵּין לְצָלִי בֵּין לְבִשּׁוּל, צָרִיךְ לְנָטְלוֹ מִן הַבְּהֵמָה.
בפשטות: בגוף הבהמה יש חוטים (=כלי דם וגידים דקים) וקרומים (=עורות דקים שעוטפים איברים) אסורים. חלקם אסורים משום חלב — הם עצמם נחשבים חלב; וחלקם משום דם — הדם שבתוכם אסור. לכל סוג דין אחר:
- חוט או קרום שאסור משום "כל דם לא תאכלו": כשמבשלים — מוציאים אותו, ואחר כך מולחים את הבשר ומבשלים, כפי שנתבאר בפרק ו. ואם חתך את החוט ומלח — אין צורך להוציא אותו. וכשצולים — אין צורך להוציא אותו כלל, כי האש שואבת את הדם.
- חוט או קרום שאסור משום "כל חלב": אין לו תקנה. בין לצלייה בין לבישול, צריך להוציא אותו מן הבהמה.
הטעם: בחוט של דם, החוט עצמו מותר, והאיסור הוא הדם הכלוא בתוכו; חיתוך ומליחה, או אש, מוציאים אותו. בחוט של חלב החומר עצמו אסור, ושום הכנה אינה משנה זאת. שני האיסורים כתובים יחד בתורה: "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג, יז).
למשל: בכתף של כבש יש חוטים מלאי דם. מי שמבשל ממנה תבשיל — מוציא אותם, או חותך אותם ומולח את הבשר. מי שצולה אותה על האש — אינו צריך לעשות בהם דבר. אבל את חוטי הכסלים (הלכה יא), שאסורים משום חלב, צריך לשלוף גם לפני צלייה.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) אמר שמואל: "חוטין שביד אסורין" (רש"י: החוטים שנוטלים מן הכתף). רב ספרא תמה, בערך: משה (=כינוי לתלמיד חכם, כפירוש רש"י), וכי אמרה התורה "לא תיכול בישרא" (=אל תאכל בשר)? ורבא השיב: וכי אמרה התורה "אכול דמא" (=אכול דם)? "חתכיה ומלחיה, אפילו לקדירה נמי שפיר דמי" (=אם חתך את החוט ומלח, מותר אפילו לבישול בקדרה). ואביי הבחין: בחוטים שאסורים משום דם — "אי מחתך להו ומלח להו – שפיר דמי"; ובאלה שמשום חלב — "לית להו תקנתא" (=אין להם תיקון).
יא
חֲמִשָּׁה חוּטִין יֵשׁ בַּכְּסָלִים [=מותניים], שְׁלֹשָׁה מִן הַיָּמִין וּשְׁנַיִם מִן הַשְּׂמֹאל: הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁמִּן הַיָּמִין, מִתְפַּצֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶן לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם; וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּן הַשְּׂמֹאל, מִתְפַּצְּלִין לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. וְכֻלָּן מִשּׁוּם חֵלֶב; וְחוּטֵי הַטְּחוֹל וְחוּטֵי הַכְּלָיוֹת, מִשּׁוּם חֵלֶב. וְכֵן קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל, וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּסָלִים, וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת - אֲסוּרִין מִשּׁוּם חֵלֶב. וּקְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל [–מעל חלקו העבה], חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת; וּשְׁאָר הַקְּרוּם [–שבטחול] אָסוּר, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו.
בפשטות: בכסלים (=אזור המותניים, בצידי הגב התחתון) יש חמישה חוטים: שלושה בצד ימין ושניים בצד שמאל. כל אחד משלושת הימניים מתפצל לשניים — שישה ענפים; וכל אחד משני השמאליים מתפצל לשלושה — עוד שישה. כולם אסורים משום חלב. גם החוטים שבטחול ושבכליות אסורים משום חלב, וכך גם שלושה קרומים: שעל הטחול, שעל הכסלים ושעל הכליות. בקרום הטחול יש הבדל: על הקרום שעל "דד הטחול" — חלקו העבה — חייבים כרת; שאר קרום הטחול אסור, אבל אין עליו כרת.
הטעם: הגמרא (חולין צג, א) מסבירה למה צריך לדעת את מספר החוטים ואת פיצוליהם: אם שולפים אותם כשהבשר עוד חם, הם נשלפים בקלות; ואם לא — צריך לחטט אחריהם בבשר, ורש"י מוסיף: עד שימצא את המספר הזה. בדד יש כרת, כי שם הטחול מחובר לכרס ולחלב שעליה (רש"י), והקרום שעליו הוא חלק מן החלב שהתורה אסרה.
למשל: המנקר (=מי שמוציא מן הבשר את החלב והגידים האסורים) עובד על החלק האחורי של בהמה זמן קצר אחרי השחיטה. הוא שולף את חוטי הכסלים כל עוד הבשר חם, וסופר את הענפים — שישה מימין ושישה משמאל — כדי לדעת שלא נשאר אף אחד. כשהוא מקלף את הטחול: מי שאוכל בכוונה כזית מן הקרום שעל הצד העבה חייב כרת; מי שאוכל מן הקרום שעל שאר הטחול עבר על איסור, אבל אינו חייב כרת.
מקור: בגמרא שם מסופר, בערך: רב יהודה בר אושעיא קילף טחול בשביל לוי, בנו של רב הונא בר חייא, וקילף רק את החלק העליון. אמר לו לוי: "חות ביה טפי" (=רד בו יותר). בא אביו של לוי ואמר: כך אמר סבך, אבי אמך, משמו של רב: "לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד". הגמרא מיישבת זאת עם הברייתא "קרום שעל הטחול אסור, ואין חייבים עליו": כנגד הדד — חייבים כרת; שלא כנגד הדד — אסור בלי כרת.
יב
וּשְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ לַכִּלְיָה - הָעֶלְיוֹן, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת [–נחשב] כְּחֵלֶב שֶׁעַל הַכִּלְיָה; וְהַתַּחְתּוֹן, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר קְרוּמוֹת וְחוּטִין שֶׁהֵן אֲסוּרִין וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת.
בפשטות: לכליה יש שני קרומים. על הקרום העליון חייבים כרת, כמו על החלב שעל הכליה עצמו. הקרום התחתון דינו כשאר הקרומים והחוטים שנמנו בהלכות הקודמות: אסור, אבל אין עליו כרת.
הטעם: רש"י (חולין צג, א) מסביר שהעליון הוא החלב שעל הכליות עצמו, ויש עליו קרום דק — "והוא חלב גמור". התחתון הוא קרום בלבד, ולכן איסורו קל יותר.
למשל: מוציאים כליה של כבש. שכבת החלב שעוטפת את הכליה, יחד עם הקרום הדק שעליה, היא חלב גמור; מי שאוכל ממנה כזית בכוונה חייב כרת. הקרום הדק שצמוד לכליה עצמה צריך להסיר לפני הבישול; מי שאכל אותו עבר על איסור, אבל אינו חייב כרת.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) הביא רב המנונא ברייתא: "קרום שעל גבי כוליא אסור ואין חייבין עליו", ושאלה הגמרא: "והתניא: חייבין עליו!" — בברייתא אחרת נאמר שחייבים עליו כרת. התירוץ: "הא בעילאה, הא בתתאה" — הברייתא שמחייבת מדברת בקרום העליון, והברייתא שפוטרת — בתחתון.
יג
חוּטֵי הַלֵּב [–שמלאים בדם], וְחוּטֵי הַיָּד, וְחוּטֵי הָעֹקֶץ [=זנב], וְחוּטֵי הַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבְּצַד הַלָּשׁוֹן [הנמצאים] מִכָּאן וּמִכָּאן [–בשני צידי הראש], וְכֵן הַחוּטִין הַדַּקִּין שֶׁהֵן בְּתוֹךְ חֵלֶב הַדַּקִּין [=המעיים] כְּמוֹ בֵּית [–קורי] עַכָּבִישׁ מְסֻבָּכִין זֶה בָּזֶה, וּקְרוּם שֶׁעַל הַמֹּחַ שֶׁבַּקָּדְקֹד, וּקְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים - הַכֹּל אֲסוּרִין מִשּׁוּם דָּם [–עד שיחתוך וימלח אותם].
בפשטות: כאן הרמב"ם מונה חוטים וקרומים שאסורים משום דם — יש בהם דם כלוא, ודינם כפי שנתבאר בהלכה י: כדי לבשל אותם צריך לחתוך ולמלוח (או להסיר אותם), ובצלייה אין צורך בכך. אלה הם:
- חוטי הלב, שמלאים דם.
- חוטי היד — הרגל הקדמית, כלומר החוטים שבכתף.
- חוטי העוקץ (=הזנב).
- חוטי הלחי התחתונה, שמשני צידי הלשון.
- החוטים הדקים שבתוך החלב של המעיים הדקים, המסובכים זה בזה כמו קורי עכביש.
- הקרום שעל המוח, שבתוך הקדקוד (=הגולגולת).
- הקרום שעל הביצים (=האשכים).
למשל:
- מבשלים ראש של עגל: את החוטים שבלחי, משני צידי הלשון, חותכים ומולחים, וכך גם את הקרום שעל המוח.
- מבשלים כתף של כבש: חותכים את החוטים שבה ומולחים, או מוציאים אותם.
- צולים לחי של כבש על האש: אין צורך לחתוך את החוטים, כי האש שואבת את הדם.
מקור: בגמרא (חולין צג, א) אמר אביי שהחוטים "דידא ודלועא" (=של היד ושל הלחי) אסורים "משום דמא", ורב כהנא אמר שהקרומים "דביעי ודמוקרא" (=של הביצים ושל המוח) אסורים "משום דמא". רב יהודה אמר "חוטין שבעוקץ אסורין", והרמב"ם מבין שהם אסורים משום דם; רש"י, לעומתו, מפרש שאלה חמשת חוטי הכסלים, שאסורים משום חלב (הלכה יא). את החוטים שבחלב הדקין הזכירו הגאונים, ויש מהם שאסרו את חלב הדקין לבישול בגלל ריבוי החוטים; הרשב"א כתב שנהגו להתיר אותו, ומי שבקי בחוטים האלה שולף את כולם (מגיד משנה). בשולחן ערוך (יורה דעה סה, א) נפסקה הרשימה הזאת כמעט כלשון הרמב"ם.
יד
בֵּיצֵי גְדִי אוֹ טָלֶה שֶׁלֹּא הִשְׁלִים [–חי מהלידה] שְׁלֹשִׁים יוֹם, מֻתָּר לְבַשְּׁלָן בְּלֹא קְלִפָה (=אף בלי לקלף את הקרום שעליהן. ומותר גם אם יש בהם חוטים אדומים, כי באמת הם אינם דם אלא שומן). לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם - אִם נִרְאוּ בָּהֶן חוּטִין דַּקִּין אֲדֻמִּין - בְּיָדוּעַ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן [–הגיע אליהם] הַדָּם, וְלֹא יְבַשֵּׁל עַד שֶׁיִּקְלֹף [–את הקרום], אוֹ עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ וְיִמְלַח, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְאִם עֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בָּהֶן הַחוּטִין הָאֲדֻמִּים, מֻתָּרִין.
בפשטות: ביצים (=אשכים) של גדי או טלה שעוד לא מלאו לו שלושים יום מלידתו — מותר לבשל אותן בלי לקלף את הקרום שעליהן, אפילו אם רואים בהן חוטים אדומים, כי אלה אינם דם אלא שומן. אחרי שלושים יום יש לבדוק: אם רואים בהן חוטים דקים אדומים — זה סימן שהדם כבר הגיע אליהן, ואסור לבשל אותן עד שיקלף את הקרום, או עד שיחתוך אותן וימלח, כדין הקרומים של דם (הלכה יג). אם עדיין אין בהן חוטים אדומים — מותר לבשל אותן בלי קילוף.
הטעם: רש"י (חולין צג, ב) מסביר שבבהמה צעירה הדם עדיין אינו מרובה, ואינו נבלע באיברים האלה. כשהאיבר מתפתח ונעשה בו זרע, הדם מגיע אליו, והחוטים האדומים הם הסימן לכך.
למשל:
- טלה בן שלושה שבועות: מבשלים את הביצים שלו כמו שהן, בלי קילוף.
- גדי בן חודשיים: אם רואים בביצים חוטים אדומים דקים — מקלפים את הקרום, או חותכים ומולחים, ורק אז מבשלים. אם אין בהן חוטים אדומים — מבשלים אותן כמו שהן.
מקור: בגמרא (חולין צג, ב) אמר מר בר רב אשי: "הני ביעי דגדיא, עד תלתין יומין שריין בלא קליפה, מכאן ואילך – אי אזרען אסורין, ואי לא אזרען שריין" (=ביצי הגדי מותרות בלי קליפה עד שלושים יום; מכאן והלאה, אם כבר יש בהן זרע — אסורות, ואם לא — מותרות). ושאלה הגמרא: "מנא ידעינן?" (=איך נדע?), והשיבה: "אי אית בהו שורייקי סומקי – אסירן" (=אם יש בהן פסים אדומים — אסורות). רש"י כתב "גדיא לאו דווקא" (=לא דווקא גדי), ולכן כתב הרמב"ם "גדי או טלה". ובשולחן ערוך (יורה דעה סה, ד) נוסף שלצלייה הן מותרות גם אחרי שלושים יום, כדין כל החוטים של דם.
טו
וְכָל בְּנֵי מֵעַיִם [–במקום] שֶׁהַמַּאֲכָל סוֹבֵב בַּחֲלָלָן, אֵין מַחְזִיקִין בָּהֶן דָּם [=אינם צריכים מליחה].
בפשטות: כל חלקי המעיים שהמזון עובר בחלל שבתוכם — "אין מחזיקין בהן דם": אין מניחים שיש בהם דם, ולכן הם אינם צריכים מליחה. "מחזיקין" בא מן המילה "חזקה" — מה שמניחים על דבר כל עוד לא נודע אחרת. בשר רגיל, לעומת זה, בחזקת שיש בו דם, ולכן חייבים למלוח אותו לפני הבישול (פרק ו).
למשל: מי שניקה מעיים של כבש ובישל אותם בלי מליחה — התבשיל מותר, כי המעיים אינם בחזקת דם.
מקור: בגמרא (חולין קיג, א) אמר רב משרשיא: "אין מחזיקין דם בבני מעיים", והגמרא מפרשת זאת על "כרכשא ומעייא והדרא דכנתא". רש"י מפרש: כרכשא היא החלחולת; מעייא — הקבה, הכרס ושאר המעיים הדקים; הדרא דכנתא — המעיים הדקים שסביב הכנתא. ועל "אין מחזיקין דם" הוא כותב: "אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו"; אבל "הלב והריאה והכבד... יש בהן דם וצריכין לימלח". בשולחן ערוך (יורה דעה עה, א) נוסף שהשומן שעל המעיים דינו כשאר בשר; לכן מולחים את המעיים מבחוץ, במקום שהשומן דבוק, ולא מבפנים, במקום מעבר המזון. והרמ"א כתב שלכתחילה מולחים אותם כמו כל בשר.
טז
יֵרָאֶה לִי, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת, אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (=מכיוון שהם אינם דם רגיל צלול). וְאִם תֹּאמַר (=מלשון הרמב"ם נראה שאינו מכריע בזה לחלוטין, אלא שנוטה יותר לומר שהאיסור מדרבנן) שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה, בִּכְלָל "כָּל חֵלֶב" .. "וְכָל דָּם" - אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת [=מלקות מדרבנן]; וְיִהְיוּ כַּחֲצִי שִׁעוּר, שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו.
בפשטות: החוטים (=גידים דקים וכלי דם) והקרומים (=קרומים דקים שעוטפים איברים) שנמנו בהלכות הקודמות כ"אסורים", בלי עונש כרת, אסורים לדעת הרמב"ם רק מדברי חכמים. "יראה לי" פירושו: זו מסקנה של הרמב"ם עצמו, ולא דין מפורש בגמרא. הקרומים שעליהם נאמר "חייבין עליו כרת" (הקרום שעל דד הטחול והקרום העליון של הכליה) אינם בכלל זה, כי הם חלב גמור. ואם מישהו יטען שהחוטים והקרומים אסורים מן התורה, כי הם נכללים במילים "כל חלב" ו"וכל דם" — גם אז אין עליהם מלקות של תורה (ארבעים חסר אחת), אלא רק מכת מרדות: מכות שבית הדין נותן לפי שיקול דעתו למי שעובר על איסור של חכמים. דינם יהיה כדין "חצי שיעור": מי שאוכל פחות מכזית חלב עובר על איסור תורה, אבל אינו לוקה ואינו חייב כרת.
הטעם: התורה אסרה "חלב" ו"דם" — השומן עצמו והדם הצלול — ולא את החוטים והקרומים שבתוכם. כך אומרת הגמרא (חולין צב, ב): "חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהן", כי "'חלב' אמר רחמנא ולא חוטין". ולמה דווקא "כחצי שיעור"? בגמרא ביומא (עד, א) לומדים את איסור חצי שיעור מאותה מילה, "כל", שבפסוק "כל חלב": דבר שאין עליו עונש — "יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר: כל חלב". מה שנכלל באיסור רק בזכות המילה "כל" יש בו אזהרה (=איסור) ואין בו עונש. לכן גם מי שיכלול את החוטים ב"כל חלב" יצטרך לומר שדינם כחצי שיעור.
למשל: אדם אכל את חוטי הלב, המלאים דם, בלי שחתך ומלח אותם; או אכל מן הקרום שעל הטחול במקום שאינו כנגד הדד. גם אם עדים התרו בו — אין מלקים אותו מלקות תורה, ובית הדין יכול לתת לו מכת מרדות. כך גם מי שאכל חצי זית מחלב הכליות: עבר על איסור תורה, אבל אינו לוקה.
יז
אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר (=כי במליחה חלק מהחלב ייבלע ויידבק לבשר), וְלֹא מְדִיחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר. וְסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ חֲלָבִים, לֹא יַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר [–ללא הדחה]; וּכְלִי שֶׁהֵדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים, לֹא יָדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר (=מחשש שחלק מהמים יתערב עם השומן של החלב האסור ויידבק בחלק החיצוני של הבשר). לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַטַּבָּח [–השוחט] לְהַתְקִין [–להכין] שָׁלֹשׁ סַכִּינִין - אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ (=ולא ינקה את הדם על ידי שיחתוך בה דבר נוסף לפני השימוש בבשר, מחשש שהסכין תיפגם ותתקלקל והשחיטה תיפסל), וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
בפשטות: ארבעה דברים שהטבח (=הקצב, שגם שוחט וגם מכין את הבשר) נזהר בהם, כדי שהחלבים — השומן האסור שהוצא מן הבהמה — לא יעבירו מעצמם לבשר המותר:
- לא מולחים חלבים יחד עם בשר.
- לא מדיחים (=שוטפים במים, כמו ההדחה שלפני המליחה) חלבים יחד עם בשר.
- סכין שחתכו בה חלבים — לא חותכים בה בשר עד ששוטפים אותה.
- כלי שהדיחו בו חלבים — לא מדיחים בו בשר.
ומכאן המסקנה המעשית: לטבח צריכות להיות שלוש סכינים — אחת לשחיטה בלבד, אחת לחיתוך בשר ואחת לחיתוך חלבים.
הטעם: בכל אחד מן המקרים השומן האסור נוגע בבשר — במלח, במים או על הלהב — ונדבק אליו. סכין השחיטה נשמרת לשחיטה בלבד, כי היא צריכה להיות חלקה לגמרי: שחיטה בסכין פגומה פסולה. הדין של שלוש הסכינים הוא מימרא של רב יהודה בשם רב (חולין ח, ב). הגמרא שם שואלת: למה צריך שתי סכינים לבשר ולחלבים? שיחתוך באחת קודם בשר ואחר כך חלבים! ועונה: "גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר" — שמא יתבלבל בסדר. ואם תשאל: גם בשתי סכינים הוא עלול להחליף ביניהן? — "כיון דאצרכינהו תרי, אית ליה היכרא": כשחייבו אותו להחזיק שתי סכינים, הוא כבר מבחין ביניהן ונזהר.
למשל: קצב שחט כבש בסכין השחיטה והניח אותה בצד. בסכין השנייה פרס צלעות, ובשלישית הוציא את החלב שעל הכליות. את החלב הוא מניח בנפרד — לא בקערה שבה מולחים את הצלעות, ולא במים שבהם הוא שוטף אותן. ואם חתך חלב בסכין של הבשר, הוא שוטף אותה היטב לפני שיחזור לחתוך בה בשר.
יח
וְאִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּדִיחַ הַטַּבָּח הַבָּשָׂר בַּחֲנוּת - צָרִיךְ לְהַתְקִין לוֹ שְׁנֵי כֵלִים שֶׁל מַיִם [–עם סימן לזיהוי]: אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים.
בפשטות: במקום שבו נהוג שהקצב עצמו מדיח את הבשר בחנות — שוטף אותו במים לפני המליחה, כדי להסיר את הדם שעל פניו — עליו להחזיק שני כלי מים: אחד להדחת בשר ואחד להדחת חלבים, וכל כלי מסומן כדי שלא יחליף ביניהם. במקום שבו הקונים מדיחים את הבשר בבתיהם, הקצב אינו מדיח, והדין הזה אינו נוגע לו.
הטעם: במים שהודחו בהם חלבים נשאר שומן, והוא נדבק לבשר שמודח בהם אחר כך. בגמרא (חולין ח, ב) נשאלת כאן אותה שאלה כמו בסכינים: למה לא כלי אחד, קודם לבשר ואחר כך לחלבים? והתשובה זהה: שמא יתבלבל וידיח קודם את החלבים; וכשחייבו אותו בשני כלים, יש לו היכר. מכאן הסימון: כדי שההיכר יעבוד, צריך לדעת בבירור איזה כלי הוא של הבשר.
למשל: בחנות שבה הקצב שוטף כל נתח לפני שהוא מוסר אותו לקונה, עומדות שתי גיגיות: כחולה לבשר ואדומה לחלבים. גם בשעת לחץ, כשהגיגית הכחולה מלאה, הוא אינו מדיח נתח בשר בגיגית האדומה.
יט
וְאָסוּר לַטַּבָּח לִפְרֹשׂ חֵלֶב הַכְּסָלִים [–בזמן שחם] עַל הַבָּשָׂר כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ - שֶׁהַקְּרוּם שֶׁעַל הַחֵלֶב דַּק, וְיִתְמַעֵךְ בְּיַד הַטַּבָּח [–במהלך ההתעסקות איתו] וְיָזוּב הַחֵלֶב וְיִבָּלַע בַּבָּשָׂר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ [בשלושת ההלכות האחרונות], אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן; וְאִם נַעֲשׂוּ, לֹא נֶאֱסַר הַבָּשָׂר, וְאֵין מַכִּין [–מלקות מדרבנן] אֶת הָעוֹשֶׂה, אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה.
בפשטות: שני דינים:
- אסור לקצב לפרוש (=לפרוס, לכסות) את חלב הכסלים — השומן האסור שעל המותניים — על גבי הבשר, כדי שהבשר ייראה שמן ויפה יותר בעיני הקונים. הקרום שעוטף את החלב דק; כשהקצב ממשש אותו בידיו הקרום נמעך, החלב החם נוזל, והבשר בולע אותו. האיסור הוא רק כשהחלב עדיין חם, סמוך לשחיטה.
- כל מה שנאסר בשלוש ההלכות האחרונות (מליחה והדחה עם חלבים, סכין וכלי משותפים, פריסת החלב על הבשר) אסור לעשות לכתחילה. אבל אם נעשה — הבשר מותר, ואין מכים את מי שעשה זאת, אפילו לא מכת מרדות; רק מלמדים אותו שלא יחזור על כך.
הטעם: בגמרא (חולין ח, ב – ט, א) אמר אמימר בשם רב פפא: "לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא, דדאיב תרבא ובלע בישרא" — לא יהפוך אדם את הכסלים על הבשר, כי החלב נוזל והבשר בולע. הגמרא שואלת: אם כן, גם בבהמה עצמה החלב צמוד לבשר! ועונה: קרום מפריד ביניהם. והרי גם כאן יש קרום? — "אגב דממשמשא ידא דטבחא מפתת": היד של הטבח, שממשמשת בו, מפוררת אותו. אלה תקנות של זהירות. גם אם הבשר בלע מעט, הבליעה מועטת, ולכן הבשר אינו נאסר.
למשל: קצב שחט עגל, ומיד פרש את שומן המותניים החם על נתח הכתף שבחלון הראווה, כדי שייראה עסיסי — עשה איסור. אבל הנתח עצמו מותר באכילה, ומסבירים לקצב שלא יעשה כך שוב. כך גם קצב שמלח חלבים יחד עם בשר, או חתך בשר בסכין של חלבים: הבשר מותר, והקצב מקבל הדרכה, לא עונש.
מקור: כמה מן המפרשים, ובהם הרשב"א, הביאו ראיה שחלב קר מותר להניח על בשר: בחנוכת המשכן נאמר "וישימו את החלבים על החזות" (ויקרא ט, כ) — הכהנים הניחו את החלבים על החזה, שהוא בשר שהכהנים אוכלים.
כ
וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הַקְּרוּמוֹת וְהַחוּטִין הָאֲסוּרִין (=כלומר, לכתחילה הטבח צריך להסירם לפני המליחה); וְאִם מָלַח, מְסִירָן אַחַר שֶׁנִּמְלְחוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן גִּיד הַנָּשֶׁה - מְסִירוֹ אַחַר שֶׁנִּמְלַח, וּמְבַשֵּׁל.
בפשטות: לפני שמולחים בשר (כדי להוציא ממנו את הדם), מסירים ממנו את הקרומים והחוטים האסורים. אם מלחו בלי להסיר אותם — מסירים אותם אחרי המליחה, והבשר מותר. ואפילו גיד הנשה — הגיד שבירך הבהמה, שהתורה אסרה לזכר מאבקו של יעקב עם המלאך ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", בראשית לב, לג) — אם נמלח הבשר יחד עם הגיד, מוציאים את הגיד אחרי המליחה, ומבשלים את הבשר.
הטעם: המליחה מוציאה מן הבשר את הדם, אבל החוטים, הקרומים והגיד אינם מעבירים מטעמם אל הבשר במליחה: הם אינם "מפעפעים" (=מתפשטים לתוך הבשר) כמו שומן נוזל. לכן הם אסורים בעצמם ואינם אוסרים את סביבתם, וכשמסירים אותם — מה שנשאר מותר.
מהגמרא: בחולין צז, ב מסופר, בערך: בבית ראש הגולה נמלחו ירכיים יחד עם גיד הנשה שבהן. רבינא אסר אותן, ורב אחא בר רב אשי התיר. שאלו את מר בר רב אשי, והוא ענה: "אבא שרי" — אבי (רב אשי) התיר. כך פוסק הרמב"ם.
למשל: אישה קנתה כתף בקר ומלחה אותה, בלי לשים לב שנשארו בה חוטי היד. אחרי המליחה וההדחה היא מסירה את החוטים, ומבשלת את הבשר. וכך מי שמלח ירך כבש ושכח להוציא ממנה את גיד הנשה: מוציא את הגיד אחרי המליחה, ומבשל את הירך.
כא
וְטַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקּוֹת הַבָּשָׂר, וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם - מְלַמְּדִין אוֹתוֹ (=מאחר שאיסורם מדרבנן התירו שימשיך בעבודתו אחרי שילמדו אותו את ההלכות), וּמַזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בָּאִסּוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב - אִם הָיָה כִּשְׂעוֹרָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ [–ולא סומכים עליו יותר]; וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כַּזַּיִת חֵלֶב, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת (=מפני שעובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול'), וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ; מִפְּנֵי שֶׁהַטַּבָּח נֶאֱמָן עַל הַחֵלֶב (=סומכים על הטבח שינקה את החלב מהבשר, ולכן אם התעצל בזה והכשיל אחרים באיסור מהתורה – מפטרים אותו ולא יסמכו עליו יותר לעולם).
בפשטות: מדובר בקצב שתפקידו לנקות (=לנקר) את הבשר: להוציא ממנו את החלב, החוטים והקרומים האסורים. אחרי שסיים, נמצא בבשר:
- חוט או קרום — מלמדים אותו ומזהירים אותו שלא יקל ראש באיסורים, והוא ממשיך בעבודתו.
- חלב בגודל שעורה (=גרגר שעורה, כמות קטנה בהרבה מכזית) — מעבירים אותו מתפקידו.
- כזית חלב, אפילו מפוזר בכמה מקומות שיחד מגיעים לכזית — מכים אותו מכת מרדות, וגם מעבירים אותו.
הטעם: הקונים אוכלים את הבשר בלי לבדוק אחרי הקצב. במשנה (חולין פט, ב) אמר רבי מאיר: "אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה", "וחכמים אומרים: נאמנין עליו ועל החלב". מי שחכמים נתנו בו אמון כזה, ושכח אפילו מעט חלב — שהוא איסור תורה שעונשו כרת — כבר אין סומכים עליו. כזית הוא השיעור שעליו חייבים כרת; קצב שהשאיר כמות כזאת גרם לקונים לאכול איסור שלם, ולכן גם נענש.
מהגמרא: בחולין צג, ב נחלקו מתי מעבירים טבח שנמצא חלב אחריו: רב יהודה אמר "בכשעורה", ורבי יוחנן אמר "בכזית". רב פפא אמר שאין כאן מחלוקת: "כאן – להלקותו, כאן – לעברו": בכשעורה מעבירים אותו, ובכזית גם מלקים אותו. מר זוטרא הוסיף: "כשעורה במקום אחד, כזית – אפילו בשנים ובשלשה מקומות". מכאן "אפילו במקומות הרבה" שברמב"ם.
למשל: משגיח בדק בשר שניקה הקצב. מצא חוט מן הטחול — מסביר לקצב ומזהיר אותו. מצא פיסת חלב מן הכליות בגודל גרגר שעורה — הקצב מפסיק לנקר בשר. מצא שלוש פיסות חלב קטנות בשלושה נתחים שונים, ויחד הן כזית — בית הדין מכה אותו מכת מרדות, והוא מפסיק לעבוד.