יום חמישי · תאריך 12/11/2026 · ב' כסלו ה'תשפ"ז
היום יום: ב' כסלו ה'תש"ד — המהר"ש מבאר "ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי": "התפלה צריכה להיות בחיות", ועל ידי צדקה לעני קודם התפלה "נתוסף חיות הרבה בתפלה" — "שהרבוי בהפלאה"; והרש"ב "מחזר אחרי עני לתן לו לאכל" קודם התפלה
לימוד פרשת השבוע: פרשת תולדות — בראשית כ״ו:ל׳ ← כ״ז:כ״ז (33 פסוקים, עליית "חמישי" — המשתה והשבועה עם אבימלך, "מצאנו מים", "שבעה... באר שבע", נשי עשו "מרת רוח ליצחק ולרבקה"; ויהי כי זקן יצחק: "צא השדה וצודה לי ציד... בעבור תברכך נפשי", רבקה שולחת את יעקב, "עלי קללתך בני", בגדי עשו החמדת ועורות הגדיים, "אנכי עשו בכרך", "הקל קול יעקב והידים ידי עשו", "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'")
תניא: קונטרס אחרון — "להבין מ"ש בפע"ח" ← "דז"א כו'" (מאמר חדש) — למה בזמן הזה "עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא", אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה: תורה ומצוות מוסיפין אור באצילות, "אבל התפלה היא המשכת אור אין־סוף ברוך־הוא לבריאה־יצירה־עשיה דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד"
רמב״ם: הלכות מאכלות אסורות פרק ב׳ (שלם) — הלכות א׳ ← כ״ד · "דיני האוכל מבעל חיים טמא או בשר אדם, דין שמונה שרצים, תולעים הנמצאים בפירות או במים": בהמה וחיה טמאה, האדם, עוף ודג טמא, שרץ הארץ, העוף והמים, שמונה שרצים בכעדשה, תולעים בפירות, בדגים ובמים, ו"בריה" — שלמה, אפילו פחות מכזית
היום יום
יום שני · ב כסלו · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: ויצא, שני עם פירש"י.
תהלים: י־יז.
תניא: והנה במ"א . . . 310 שבבי"ע דוקא.
אֲדֹנִי אָבִי זְקֵנִי מוֹרִי וְרַבִּי [מַהֲרַ"שׁ] בֵּאֵר פַּעַם בְּמַאֲמָר, הָא דְּ"ר' אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לְעָנִי וַהֲדַר מַצְלֵי" [=נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי וְאַחַר כָּךְ הִתְפַּלֵּל], כִּי הֲרֵי הַתְּפִלָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּחַיּוּת, וְעַל יְדֵי שֶׁנּוֹתְנִים צְדָקָה לְעָנִי קֹדֶם הַתְּפִלָּה וּמְחַיִּים אוֹתוֹ, נִתּוֹסֵף חַיּוּת הַרְבֵּה בַּתְּפִלָּה. וְנִעֲנַע בְּיָדוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה לְרַמֵּז שֶׁהָרִבּוּי בְּהַפְלָאָה. – וְכַמָּה פְּעָמִים קֹדֶם הַתְּפִלָּה הָיָה אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ] מְחַזֵּר אַחֲרֵי עָנִי לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל.
הערה על התאריך: היום ב' כסלו. הרשומה מוכתרת "יום שני", כי בשנת ה'תש"ד חל ב' כסלו ביום שני. בחוברת היא מסומנת בתווית האפורה שבצד ל"יום חמישי", היום שבו חל ב' כסלו השנה. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי, ולא לפי יום השבוע.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו שני דברים מבית רבותינו נשיאינו, שניהם על צדקה לפני התפילה: קודם ביאור של אדמו"ר מהר"ש, ואחריו הנהגה של אדמו"ר הרש"ב. את הרשומה כותב אדמו"ר הריי"צ, ולכן הוא קורא למהר"ש "אֲדֹנִי אָבִי זְקֵנִי" (סבו) ולרש"ב "אֲדֹנִי אָבִי" (אביו). הביאור בא קודם, וההנהגה אחריו: כך מראה לנו הרשומה שהרעיון הפך אצל רבותינו למעשה של יום יום.
★ לוח השיעורים — חומש: בשנת ה'תש"ד חל ב' כסלו ביום שני, ולכן למדו אז את העלייה "שני" בפרשת ויצא. השנה אנו עדיין בפרשת תולדות, ולומדים היום את העלייה "חמישי" (כו:ל – כז:כז). תהלים: פרקים י'–י"ז, השיעור של היום השני בחודש. תניא: בלוח כתוב "והנה במ"א . . . 310 שבבי"ע דוקא". בחוברת, זה שיעור התניא של מחר, ג' כסלו. שיעור התניא של היום בחוברת הוא "להבין מ"ש בפע"ח... דז"א כו'", הקטע שהופיע בלוח של אתמול, א' כסלו. החוברת מאחרת ביום אחד אחרי הלוח, כפי שראינו כל השבוע.
★ "ר' אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" — המהר"ש מביא כאן מאמר מן הגמרא, במסכת בבא בתרא (י, א). רבי אלעזר, מגדולי האמוראים, היה נותן פרוטה לעני, ורק אחר כך מתפלל. הרשומה עצמה מתרגמת את הלשון הארמית בסוגריים: "נתן פרוטה לעני ואחר כך התפלל". בגמרא שם מובא גם הטעם של רבי אלעזר, בפסוק: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז, טו). מתוך צדק, כלומר צדקה, אזכה לראות את פני ה' בתפילה. ושימו לב: הפסוק הזה הוא הפסוק האחרון בפרק י"ז, הפרק שבו מסתיים שיעור התהלים של היום, לפי הלוח שברשומה עצמה. (זו הערה שלנו, ולא של הרשומה.)
★ "התפלה צריכה להיות בחיות" — זה החידוש בביאור של המהר"ש. הגמרא מביאה את המנהג של רבי אלעזר, והמהר"ש מסביר למה הצדקה פועלת על התפילה. תפילה אינה רק אמירת מילים. היא צריכה חיות: לב ער, רגש, חיבור אמיתי. ומאין באה החיות? כשנותנים צדקה לעני, נותנים לו את מה שהוא צריך כדי לחיות, ו"מחיים אותו". זו מידה כנגד מידה: מי שמחייה אדם אחר, ה' מוסיף "חיות הרבה" בתפילה שלו.
★ "ונענע בידו ממטה למעלה" — המהר"ש לא הסתפק במילים. בשעת המאמר הוא הניע את ידו מלמטה למעלה, כדי לרמוז "שהרבוי בהפלאה": התוספת אינה לפי מידה. "הפלאה" פירושה דבר מופלא, שאין לו שיעור. הנותן מוסר פרוטה אחת, והחיות שנוספת בתפילתו גדולה הרבה יותר מכך. ההבדל בין מה שנותנים לבין מה שמקבלים הוא כמו ההבדל בין "למטה" ל"למעלה".
★ "מחזר אחרי עני לתן לו לאכל" — כאן באה הנהגתו של אדמו"ר הרש"ב. בהנהגה הזו יש שתי תוספות על פני "פרוטה לעני" שבגמרא:
· "מחזר אחרי עני" — הוא לא חיכה שעני יבוא אליו ויבקש. הוא חיפש עני, לפני התפילה, כדי שתהיה לו הזדמנות לתת.
· "לתן לו לאכל" — לא רק מטבע, אלא אוכל, הדבר שמחייה את האדם ממש. זה "ומחיים אותו" בפשטות הגמורה.
והרשומה אומרת שזה היה "כמה פעמים": לא מנהג קבוע בכל יום, אבל לא מקרה חד־פעמי.
★ ההלכה — המנהג לתת צדקה לפני התפילה נפסק גם להלכה. השולחן ערוך (אורח חיים, הלכות תפילה) כותב שטוב לתת צדקה קודם התפילה. ובבתי כנסת רבים נוהגים לתת צדקה בכל יום בתפילת שחרית, וכן מנהג חב"ד. הרשומה שלנו מוסיפה את ה"למה": הצדקה מכניסה חיות בתפילה.
★ קשר ללימוד היום — שתי הערות שלנו, ולא של הרשומה:
· בתניא מתחילים היום בקונטרס אחרון מאמר חדש: "להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא", אף שתלמוד תורה גבוה מן התפילה. ביום שבו התניא עוסק במעלת התפילה, הרשומה מלמדת איך מכניסים בה חיות.
· בחומש אומר יצחק לעשו: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים... וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (כז, ד). לפני הברכה, יצחק מבקש שיביאו לו אוכל. וברשומה, לפני התפילה, הרש"ב מחפש עני כדי לתת לו אוכל.
המסר ליום: לפני שחרית, תנו משהו: מטבע בקופת הצדקה, או, אם אפשר, יותר מזה. אל תראו בזה רק "מנהג", אלא הכנה לתפילה: מי שמחייה אחר, נוספת חיות בתפילתו, "בהפלאה", הרבה יותר ממה שנתן. ואם יש לכם הזדמנות, עשו כמו הרש"ב: אל תחכו שהעני יבוא אליכם. חפשו למי לתת.
חומש עם רש״י
בראשית פרק כ״ו פסוק ל׳
(ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעַשׂ לָהֶם (יִצְחָק עָשָׂה לַאֲבִימֶלֶךְ וְלַאֲנָשָׁיו) מִשְׁתֶּה (סְעוּדָה שֶׁל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה), וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (וְהֵם אָכְלוּ וְשָׁתוּ אֶצְלוֹ).
★ היום, יום חמישי ב' כסלו, ממשיכים בפרשת תולדות. לפי חלוקת חת"ת, ביום חמישי לומדים את העלייה החמישית בפרשה, "חמישי", ובפרשתנו היא מפרק כו פסוק ל ועד פרק כז פסוק כז: שלושים ושלושה פסוקים. זה השיעור הארוך ביותר השבוע עד כה, והוא עובר מסוף פרק כו אל תחילת פרק כז, אל סיפור הברכות.
★ אתמול, ביום רביעי א' כסלו, ב' דראש חודש, למדנו את עליית "רביעי" (כו:כג–כט). יצחק עלה מרחובות לבאר שבע, "ויעל משם באר שבע" (כג), ובאותו לילה ה' נגלה אליו: "אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי" (כד). יצחק בנה שם מזבח, "ויקרא בשם ה'", נטה שם את אהלו, ועבדיו התחילו לחפור באר (כה). ואז בא אליו אבימלך מגרר, "ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו" (כו), ויצחק שאל אותם בגלוי: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כז). והם ענו: "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כח), ורש"י פירש: "'ראו' באביך, 'ראינו' בך". הם ביקשו שבועה וברית: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך... ונשלחך בשלום, אתה עתה ברוך ה'" (כט).
★ ומה נלמד היום (כו:ל – כז:כז)? יצחק אינו מתווכח: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו" (פסוקנו). בבוקר הם נשבעים "איש לאחיו", "וישלחם יצחק, וילכו מאתו בשלום" (לא). ובאותו יום באים עבדי יצחק ואומרים לו: "מצאנו מים" (לב). יצחק קורא לבאר "שבעה", "על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (לג). אחר כך שני פסוקים קשים: עשו, "בן ארבעים שנה", נושא את יהודית ואת בשמת, שתיהן בנות חת, "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (לד–לה). ובפרק כז מתחיל סיפור הברכות. יצחק זקן, "ותכהין עיניו מראת" (כז, א), והוא שולח את עשו לצוד לו ציד ולעשות לו מטעמים, "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (כז, ד). רבקה שומעת, ושולחת את יעקב להביא "שני גדיי עזים טבים" (כז, ט). יעקב חושש: "הן עשו אחי איש שער, ואנכי איש חלק" (כז, יא), ואמו עונה: "עלי קללתך בני" (כז, יג). היא מלבישה אותו את "בגדי עשו בנה הגדל החמדת", ואת עורות הגדיים על ידיו ועל צווארו (כז, טו–טז). יעקב אומר לאביו: "אנכי עשו בכרך" (כז, יט), ורש"י מפרש שם: "אנכי, הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך". יצחק ממשש אותו ואומר: "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו" (כז, כב), ולבסוף מריח את ריח בגדיו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כז, כז). השיעור נעצר ממש לפני הברכה עצמה, "ויתן לך האלהים", שנלמד מחר.
★ ועכשיו לפסוקנו. אבימלך ואנשיו ביקשו שבועה, ותיארו את העבר בצבעים יפים: "עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" (כט). יצחק יכול היה לענות: רק טוב? ומה עם הבארות שסתמתם, ועם המריבות על המים? אבל התורה אינה מביאה אפילו מלה אחת מתשובתו. הוא אינו עונה בדיבור כלל. הוא עושה להם משתה.
★ משתה הוא סימן של קבלה ושל שלום. מי שמזמין אחר לשבת אל שולחנו, לאכול ולשתות איתו, מראה שהוא מקבל אותו. ובתורה ברית נחתמת פעמים רבות בסעודה. כך גם בסוף הברית בין יעקב ללבן: "ויזבח יעקב זבח בהר, ויקרא לאחיו לאכל לחם, ויאכלו לחם" (לא, נד).
★ ושימו לב להבדל בין האב לבן. כשכרת אברהם ברית עם אבימלך, "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית" (כא, כז): אברהם נתן מתנה. יצחק עושה סעודה. ובכל זאת, גם בסיפורו של אברהם יש משתה, באותו פרק עצמו, לפני שבאו אליו אבימלך ופיכל: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (כא, ח). אותן מלים, "ויעש... משתה". אז עשו משתה לכבוד יצחק התינוק; עכשיו יצחק עצמו עושה משתה.
★ "ויאכלו וישתו": אם יצחק עשה להם משתה, ודאי שאכלו ושתו. למה הכתוב צריך לומר זאת? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהכתוב מדגיש שהם באמת ישבו יחד: לא קבלת פנים רשמית שבה כל צד שומר מרחק, אלא סעודה משותפת. אותם אנשים שיצחק אמר להם אתמול "ואתם שנאתם אתי" יושבים עכשיו אל שולחנו, אוכלים ושותים איתו.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר. הוא מובן בפשטותו.
★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק מקבל את בקשת השלום בלב שלם, בלי חשבונות על העבר, ובכך הוא מכין את השבועה שתיכרת למחרת בבוקר.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַשׂ לָהֶם" (אונקלוס: "וַעֲבַד לְהוֹן"); "מִשְׁתֶּה" — סעודה, מן השורש "שתה" (אונקלוס: "מִשְׁתְּיָא"); "וַיֹּאכְלוּ" (אונקלוס: "וַאֲכָלוּ"); "וַיִּשְׁתּוּ" (אונקלוס: "וּשְׁתִיאוּ").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קג, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך: גדולה לגימה, שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים. "לגימה" היא אכילה ושתייה, סעודה. והגמרא מביאה זאת על עמון ומואב, שהתרחקו מישראל לעולם "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה). מי שאינו מגיש לחם ומים מרחיק; מי שמגיש מקרב. ופסוקנו מראה את הצד השני של אותו כלל (וזו הצעה להבנה): במשתה אחד קירב יצחק את מי שאמר לו "לך מעמנו" (טז).
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום שני למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש (על פי לקוטי שיחות חלק ה, עמ' 68 ואילך) על עבודתו המיוחדת של יצחק: "הוא לא השפיע קדושה בעולם על ידי גילוי קדושה נעלית מבחוץ, אלא עמל להסיר את הדברים המסתירים על הקדושה, ואז התעלו ענייני העולם ונתגלתה הקדושה הקיימת בהם בפנימיותם". אפשר לראות גם בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) דוגמה לכך: אכילה ושתייה הן הדבר הגשמי ביותר, ודווקא בהן יצחק עושה שלום. והרמב"ם מסיים את הלכות חנוכה (הלכות מגילה וחנוכה ד, יד), בלשונו בערך: גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז).
★ המסר ליום: כשמישהו שפגע בנו בא לבקש שלום, אין צורך לנהל איתו חשבון על כל מה שהיה. לפעמים הזמנה לשולחן עושה יותר מכל ויכוח.
בראשית פרק כ״ו פסוק ל״א
(לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר (לְמָחֳרָת קָמוּ מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר), וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו (נִשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה, כָּל צַד לַצַּד הַשֵּׁנִי), וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק (וְיִצְחָק לִוָּה אוֹתָם וְשִׁלַּח אוֹתָם לְדַרְכָּם), וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם (וְהֵם הָלְכוּ מֵאֶצְלוֹ בְּשָׁלוֹם).
★ המשתה היה בערב, והשבועה בבוקר. "וישכימו בבקר": השכמה בבוקר מראה שהדבר חשוב להם, ואינם דוחים אותו. כך נאמר גם באברהם, ביום העקידה: "וישכם אברהם בבקר" (כב, ג). ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהשבועה נעשתה בבוקר, אחרי לילה של מנוחה, ולא מתוך שמחת המשתה: בדעה צלולה.
★ "וישבעו איש לאחיו": השבועה הדדית. שני הצדדים נשבעים, כל אחד לחברו. אבימלך ביקש "תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך" (כח), וכך היה. ובימי אברהם: אברהם אמר תחילה "אנכי אשבע" (כא, כד), ובסוף נאמר "כי שם נשבעו שניהם" (כא, לא).
★ ושימו לב למלה "לאחיו". "איש לאחיו" הוא ביטוי רגיל במקרא, שפירושו "זה לזה". ובכל זאת קשה שלא לשים לב (וזו הצעה להבנה): אתמול יצחק אמר להם "ואתם שנאתם אתי" (כז), והיום הכתוב מתאר אותם כמו אחים.
★ "וישלחם יצחק": הפועל "שלח" חוזר כאן בפעם השלישית בסיפור. יצחק התלונן: "ותשלחוני מאתכם" (כז). אבימלך ענה: "ונשלחך בשלום" (כט). ועכשיו: "וישלחם יצחק... בשלום". מי ששלחו אותו, הוא עכשיו המשלח. ו"שילוח" כאן הוא ליווי של כבוד, כמו שנאמר באברהם אחרי שהאכיל את אורחיו: "ואברהם הלך עמם לשלחם" (יח, טז).
★ "וילכו מאתו בשלום": אבימלך אמר "ונשלחך בשלום", ויצחק מקיים את המלים האלה ממש, אבל בכיוון ההפוך: הם הולכים מאתו בשלום. ובברית של אברהם נאמר רק "ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו, וישבו אל ארץ פלשתים" (כא, לב), בלי המלה "בשלום". כאן התורה מוסיפה אותה, וכך נסגר סיפור המריבות שהתחיל ב"ויקנאו אתו פלשתים" (יד).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר.
★ מטרת הפסוק: לספר שהברית נכרתה בשבועה הדדית, ושאבימלך ואנשיו יצאו מאת יצחק בשלום. מכאן ואילך אין עוד מריבה עם הפלשתים.
★ מילות מפתח: "וַיַּשְׁכִּימוּ" — קמו מוקדם (אונקלוס: "וְאַקְדִּימוּ", הקדימו); "בַבֹּקֶר" (אונקלוס: "בְצַפְרָא"); "וַיִּשָּׁבְעוּ" — נשבעו (אונקלוס: "וְקַיִּימוּ"); "אִישׁ לְאָחִיו" — זה לזה (אונקלוס: "גְּבַר לְאָחוּהִי"); "וַיְשַׁלְּחֵם" — ליווה אותם ושלח אותם (אונקלוס: "וְשַׁלָּחִנּוּן"); "מֵאִתּוֹ" — מאצלו (אונקלוס: "מִלְּוָתֵהּ"); "בְּשָׁלוֹם" (אונקלוס: "בִּשְׁלָם").
★ מדרש: במשנה (אבות א, יב) הלל אומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". יצחק לא רק קיבל את השלום כשבא אליו; הוא עשה משתה, נשבע, וליווה את אורחיו בכבוד. זה "רודף שלום": מי שעושה מעשים כדי שהשלום יתקיים.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרמב"ם (הלכות מלכים יב, ה) מתאר את ימות המשיח, בלשונו בערך: באותו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות. והרבי עורר רבות להתכונן לימים האלה כבר עכשיו, ולהביא טעימה מהם אל חיינו. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) טעימה כזאת: הסיפור התחיל ב"ויקנאו אתו פלשתים" (יד), במריבות על הבארות ובגירוש, ומסתיים ב"וילכו מאתו בשלום". הקנאה והתחרות הסתיימו, ובמקומן בא שלום.
★ המסר ליום: שלום אמיתי אינו נגמר בלחיצת יד. צריך גם להתחייב, "וישבעו איש לאחיו", וגם ללוות את הצד השני בכבוד, "וישלחם". ומי ששלחו אותו פעם בבושה, יכול להיות זה ששולח אחרים בשלום.
בראשית פרק כ״ו פסוק ל״ב
(לב) וַיְהִי ׀ בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל־אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא (בְּאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ, שֶׁבּוֹ נִשְׁבְּעוּ וְהָלְכוּ אֲבִימֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו), וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ (וְסִפְּרוּ לוֹ) עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר (עַל עִנְיַן הַבְּאֵר) אֲשֶׁר חָפָרוּ (שֶׁהִתְחִילוּ לַחְפֹּר כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִבְאֵר שֶׁבַע), וַיֹּאמְרוּ לוֹ: מָצָאנוּ מָיִם.
★ "ביום ההוא": באותו יום עצמו. בבוקר נשבעו, האורחים הלכו בשלום, ובאותו יום מגיעים העבדים עם הבשורה. הבאר הזאת התחילה עוד לפני ביקורו של אבימלך: "ויכרו שם עבדי יצחק באר" (כה), ואז עוד לא נאמר שמצאו מים. רק עכשיו, אחרי השלום, "מצאנו מים". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהתורה מקשרת בין שני הדברים: הברכה הגיעה ביום שבו נעשה השלום.
★ אחרי המלה "ויהי" נדפס בפסוק קו מפריד, "פסק" (׀): הפסקה קטנה בקריאה, "ויהי", ורק אחר כך "ביום ההוא". אפשר לשמוע בזה (וזו הצעה להבנה) הדגשה של הזמן: דווקא ביום ההוא.
★ זו הבאר הרביעית שעבדי יצחק חופרים בפרשתנו, מלבד בארות אביו: עשק (כ), שטנה (כא), רחובות (כב), ועכשיו הבאר שבבאר שבע. וגם בבאר הראשונה נאמר "וימצאו שם באר מים חיים" (יט), אבל מיד אחר כך "ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק" (כ). כאן אין שום מריבה. אין רועים, אין טענות "לנו המים"; יש רק עבדים שבאים לבשר לאדונם.
★ "ויגדו לו... ויאמרו לו": פעמיים "לו". העבדים באים אל יצחק עצמו, מספרים לו על הבאר ואומרים לו את הבשורה. הבאר היא של יצחק, והם מביאים אליו את הבשורה כמו שמביאים מתנה.
★ "על אדות": על עניין, בקשר ל־. וכך גם בעברית של היום, "על אודות". ואונקלוס מתרגם "עַל עֵיסַק", על עסק הבאר, ומאותו שורש תרגם ביום שלישי את שם הבאר "עשק": "עִסְקָא", "ארי אתעסיקו עמיה" (כ). אז "עסק" היה מריבה; והיום "עסק הבאר" הוא רק בשורה טובה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר.
★ מטרת הפסוק: לספר שה' בירך את יצחק במים באותו יום שבו כרת ברית שלום, ולהכין את שם הבאר, "שבעה", שבפסוק הבא.
★ מילות מפתח: "וַיַּגִּדוּ" — סיפרו, הודיעו (אונקלוס: "וְחַוִּיאוּ"); "עַל אֹדוֹת" — על עניין (אונקלוס: "עַל עֵיסַק"); "חָפָרוּ" (אונקלוס: "חֲפָרוּ"); "מָצָאנוּ" (אונקלוס: "אַשְׁכַּחְנָא"); "מָיִם" (אונקלוס: "מַיָּא").
★ מדרש: על הפסוק "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות טו, כב) דרשו בגמרא (בבא קמא פב, א), בלשון הגמרא בערך: אין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א). כיון שהלכו שלושה ימים בלי תורה, נלאו; ולכן תיקנו להם הנביאים שבהם לקרוא בתורה בשבת, בשני ובחמישי, כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה. שם "ולא מצאו מים"; ובפסוקנו "מצאנו מים". והיום, יום חמישי, הוא אחד הימים שבהם קוראים בתורה בבית הכנסת (וזו הצעה להתבוננות): גם אנחנו "מוצאים מים" היום.
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום שני למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש (על פי לקוטי שיחות חלק ה, עמ' 68 ואילך): "הַחוֹפֵר יוֹדֵעַ שֶׁבְּעֹמֶק הָאֲדָמָה יֶשְׁנָם מַיִם חַיִּים, אֶלָּא שֶׁהֵם מְכֻסִּים בַּאֲבָנִים וּבְעָפָר. עֲבוֹדָתוֹ הִיא לְהָסִיר אֶת הַכִּסּוּי, וְאָז הַמַּיִם פּוֹרְצִים הַחוּצָה וּמְחַיִּים אֶת הָאָרֶץ". ופסוקנו הוא הרגע שבו העבודה הזאת מגיעה לסופה: "מצאנו מים". אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שבין תחילת החפירה לבין מציאת המים עבר זמן, והיו בו ביקור, שאלות קשות, משתה ושבועה. החופר אינו יודע מתי יגיע אל המים; הוא רק יודע שהם שם, וממשיך לחפור.
★ המסר ליום: לא תמיד רואים מיד את התוצאה של העבודה. ממשיכים לחפור, לעשות שלום ולעשות טוב, ויום אחד מגיעים ואומרים: "מצאנו מים".
בראשית פרק כ״ו פסוק ל״ג
(לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל־כֵּן שֵׁם־הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה (יִצְחָק קָרָא לַבְּאֵר "שִׁבְעָה", עַל שֵׁם הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר), עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה (לָכֵן נִקְרֵאת הָעִיר "בְּאֵר שֶׁבַע" עַד הַיּוֹם).
★ גם הבאר הזאת מקבלת שם, כמו עשק, שטנה ורחובות. ושמה "שבעה". רש"י יסביר את השם: "על שם הברית", כלומר על שם השבועה של הבוקר, "וישבעו איש לאחיו" (לא).
★ "אתה": "אֹתָהּ", בה"א שיש בה נקודה (מפיק), בלשון נקבה. המלה "באר" היא בלשון נקבה, ולכן "ויקרא אתה", קרא לה.
★ אבל יש כאן שאלה: המקום כבר נקרא "באר שבע" בימי אברהם, "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם" (כא, לא), ויצחק עצמו עלה לשם בתחילת השיעור של אתמול: "ויעל משם באר שבע" (כג). מה מחדש פסוקנו כשהוא אומר "על כן שם העיר באר שבע"? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק עושה כאן מה שעשה בבארות אביו: "ויקרא להן שמות, כשמת אשר קרא להן אביו" (יח). הוא נותן לבאר החדשה שם שמתאים לשם שנתן אביו, ושוב על שם שבועה. כך השם "באר שבע" נקבע פעמיים, בשתי שבועות: של האב ושל הבן.
★ "עד היום הזה": עד הזמן שבו נכתבה התורה. וגם היום, בעיר שבנגב, השם הזה חי: מי שאומר "באר שבע" מזכיר, גם בלי לדעת, את הבריתות של אברהם ושל יצחק.
★ ועוד: בעל הטורים שלהלן מגלה בשם "שבעה" רמז לגלות האחרונה, גלות אדום, ומסביר מדוע דווקא כאן לא נאמר "שם", כמו בבארות הקודמות.
★ מטרת הפסוק: לספר שגם הבאר וגם העיר נקראו על שם הברית והשבועה, וכך נשאר זכר לשלום בין יצחק לפלשתים.
★ מילות מפתח: "וַיִּקְרָא" (אונקלוס: "וּקְרָא"); "אֹתָהּ" — אותה, את הבאר (אונקלוס: "יָתַהּ"); "שִׁבְעָה" — על שם השבועה (אונקלוס: "שִׁבְעָה", כמו שהוא); "שֵׁם הָעִיר" (אונקלוס: "שְׁמָא דְקַרְתָּא"); "בְּאֵר שֶׁבַע" (אונקלוס: "בֵּארָא דְשֶׁבַע"); "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (אונקלוס: "עַד יוֹמָא הָדֵין").
★ מדרש: במשנה (אבות א, יח) רבן שמעון בן גמליאל אומר: "על שלשה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום". ושבועה היא דבר של אמת: מי שנשבע מתחייב לומר ולעשות אמת. ובבאר שבע נפגשים שני הדברים (וזו הצעה להבנה): שבועה של אמת, שממנה בא שלום. ועל שמה נקראת העיר.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר פעמים רבות שהמספר שבע מבטא את סדר העולם הטבעי, כמו שבעת ימי השבוע שבהם נברא העולם. ובתיבת נקודות משיחות קודש של יום שני למדנו שעבודתו של יצחק היא "לגלות שגם בדברים שהקדושה אינה ניכרת בהם כלל, קיים בפנימיותם אור הקדושה". אפשר לראות בשם "שבעה" (וזו הצעה להתבוננות) רמז לדרך הזאת: יצחק אינו מביא אל העולם דבר זר לו; הוא מגלה את הקדושה בתוך ה"שבעה", בתוך העולם הרגיל, בתוך באר ושבועה ועיר.
★ המסר ליום: שמות זוכרים. מה שאנחנו עושים היום, טוב או רע, נשאר לפעמים "עד היום הזה". כדאי שהשמות שנשאיר אחרינו יהיו קשורים בשלום ובאמת.
שִׁבְעָה • עַל שֵׁם הַבְּרִית.
ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר מאוד, ובו רש"י מסביר מאין בא שם הבאר.
★ "שִׁבְעָה — על שם הברית": הקושי — "שבעה" הוא מספר, שבע. ומה יש בבאר הזאת שקשור במספר שבע? רש"י: השם אינו מן המספר, אלא מן השבועה. "שבעה" — על שם הברית שנכרתה הבוקר בשבועה: "וישבעו איש לאחיו" (לא). המלים "שבע" ו"שבועה" באות מאותו שורש.
★ ולמה רש"י אומר "הברית", ולא "השבועה"? אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהשבועה לא היתה דבר בפני עצמו: היא היתה הדרך לכרות את הברית שביקש אבימלך, "תהי נא אלה בינותינו... ונכרתה ברית עמך" (כח). ה"אלה", השבועה, היא החותם של הברית.
★ ושימו לב להבדל מן הסיפור של אברהם. שם היו שתי סיבות לשם: שבע הכבשות, "כי את שבע כבשת תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (כא, ל), והשבועה, "כי שם נשבעו שניהם" (כא, לא). אצל יצחק אין כבשות ואין עדות על הבאר. אין צורך להוכיח של מי היא; נשארה רק הברית. ולכן רש"י אומר בפשטות: "על שם הברית".
★ ומכאן גם לסוף הפסוק: "על כן שם העיר באר שבע". העיר כולה נקראת על שם ברית של שלום. מה שהתחיל במריבות על בארות נגמר בעיר ששמה מזכיר שבועה של שלום.
★ המסר ליום: שלום שנעשה באמת ראוי שיהיה לו "שם", שיזכרו אותו. יצחק לא נתן לבאר שם של מריבה, כמו "עשק" ו"שטנה", אלא שם של ברית.
בראשית פרק כ״ו פסוק ל״ד
(לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַחִתִּי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה (כַּאֲשֶׁר הָיָה עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה), וַיִּקַּח אִשָּׁה (נָשָׂא נָשִׁים): אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי, וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי (שְׁתֵּיהֶן מִבְּנוֹת חֵת, מֵעַמֵּי כְּנַעַן).
★ התורה עוברת כאן מסיפור הבארות והשלום עם הפלשתים אל ביתו של יצחק. שני פסוקים על עשו ועל נשותיו, ומיד אחריהם, בפרק כז, מתחיל סיפור הברכות.
★ "בן ארבעים שנה": בדיוק הגיל שבו נשא יצחק את רבקה, כפי שלמדנו ביום ראשון: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (כה, כ). והגיל הזה אינו מקרי. רש"י יגלה מה עמד מאחוריו.
★ "ויקח אשה": בלשון יחיד, אבל מיד נמנות שתי נשים: יהודית ובשמת. עשו לקח שתי נשים.
★ "החתי... החתי": שתיהן מבנות חת, מעמי כנען. ואברהם השביע את עבדו: "ולא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו" (כד, ג), ושלח אותו עד ארם נהרים כדי למצוא אשה ליצחק. בני חת הם אלה שמהם קנה אברהם את מערת המכפלה (פרק כג). עשו עושה בדיוק את מה שאברהם הקפיד שלא ייעשה.
★ ובהמשך נראה את התוצאות. רבקה תאמר: "קצתי בחיי מפני בנות חת" (כז, מו). ועשו, כשיראה "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו" (כח, ח), ילך וייקח עוד אשה, "את מחלת בת ישמעאל בן אברהם... על נשיו" (כח, ט): על נשיו, ולא במקומן.
★ ושימו לב לשמות. "יהודית": שם שנשמע כמו שם של בת ישראל, מלשון הודאה. "בשמת": מלשון בושם, ריח טוב. ורש"י בפרשת וישלח (לו, ב) מפרש, בערך, שבשמת נקראה כך משום שהיתה מקטירה בשמים לעבודה זרה, ושעשו כינה את אשתו "יהודית", כאילו היא כופרת בעבודה זרה, כדי להטעות את אביו. השמות היפים הם חלק מן התמונה שרש"י מצייר כאן: מבחוץ הכל נראה כשר.
★ ועוד: בעל הטורים שלהלן מוצא בשם "בארי", אבי יהודית, קשר מפתיע אל הנביא הושע בן בארי.
★ מטרת הפסוק: לגלות מי הוא עשו באמת, לפני סיפור הברכות. יצחק אהב את עשו (כה, כח); והפסוק הזה ושלאחריו מראים את מה שהסתתר מאחורי הפנים שהראה עשו לאביו.
★ מילות מפתח: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה" (אונקלוס: "בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין"); "וַיִּקַּח אִשָּׁה" — נשא אשה (אונקלוס: "וּנְסִיב אִתְּתָא"); "הַחִתִּי" — מבני חת, מעמי כנען (אונקלוס: "חִתָּאָה").
★ מדרש: במדרש (ויקרא רבה, פרשה יג) מובא, בערך, שארבעת בעלי החיים שיש לכל אחד מהם רק סימן טהרה אחד, הגמל, השפן, הארנבת והחזיר, רומזים לארבע המלכויות: הגמל לבבל, השפן למדי, הארנבת ליון, והחזיר לאדום. וכמו החזיר, ששוכב ומוציא את טלפיו כאילו לומר "אני טהור", כך מלכות אדום גוזלת וחומסת ומראה את עצמה כאילו היא עושה משפט. ובסוף הדברים המדרש שואל, בערך: למה נקרא שמו חזיר? שעתיד להחזיר את העטרה לבעליה; ומביא את הפסוק "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא). וזה אותו פסוק שבו מסתיימת נבואת עובדיה, שבעל הטורים הביא בפסוק הקודם. ורש"י שלהלן מביא את המשל הזה על עשו עצמו.
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום ראשון למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש (על פי לקוטי שיחות חלק כ, עמ' 108 ואילך) שעשו נולד עם משיכה לרע לא כדי שיעשה רע, אלא משום ש"עשו היה ראוי להיות במדרגת 'הכובש את יצרו'". ושם נאמר: "ורק כשגדל, להיותו בעל בחירה, קלקל במעשיו. ובמקום לנצל את טבעו להתגברות על הרע, ניצל אותו כדי לעשות רע בפועל". פסוקנו מראה את הקלקול הזה, ואת הדבר הקשה ממנו: הקלקול מוסתר מאחורי מראה של כשרות. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שגם הכוח החזק ביותר יכול להיות מנוצל לטוב או לרע; הכל תלוי במה שהאדם בוחר.
★ המסר ליום: אפשר לחקות את המעשים של הורינו מבחוץ, להתחתן באותו גיל, לבחור שמות יפים, ועדיין להיות רחוקים מהם מאוד. מה שקובע הוא מה שבפנים.
בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה • עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פ) "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָעַר", הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: 'רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר', כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים. כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָן. כְּשֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים, אָמַר: 'אַבָּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵּן'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ארוך. רש"י פותח במשל, מסביר אותו, ורק בסוף מגיע אל הגיל, "בן ארבעים שנה".
★ הקושי: למה התורה מספרת באיזה גיל התחתן עשו? וגם: הרי בגיל ארבעים כבר היה עשו "איש יודע ציד, איש שדה" (כה, כז), אדם מבוגר. מה עשה עד אז? רש"י עונה על שתי השאלות יחד: הגיל הוא חלק מן ההסתרה.
★ "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר: (תהלים פ) 'יכרסמנה חזיר מיער'": המזמור בתהלים מתאר את ישראל כגפן שה' הוציא ממצרים ונטע בארץ, "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ומתלונן על האויבים שמשחיתים אותה: "יכרסמנה חזיר מיער, וזיז שדי ירענה" (פ, יד). "יכרסמנה" — יכרסם אותה, יכלה אותה. וחז"ל ראו בחזיר שבפסוק את עשו ואת זרעו, אדום. ⚠ בחוברת נוקד "מִיָעַר" בלי דגש ביו"ד; ובספר תהלים המלה מנוקדת, ככל הידוע, "מִיָּעַר", בדגש. הועתק כפי שנדפס.
★ "החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: 'ראו שאני טהור'": זה המשל. לבהמה טהורה יש שני סימנים: היא מפריסה פרסה ושוסעת שסע, והיא מעלה גרה. לחזיר יש רק הסימן הראשון: פרסותיו שסועות, אבל אינו מעלה גרה. והסימן שיש לו נראה לעין, בחוץ, ברגליים; והסימן שחסר לו נסתר, בפנים, בבטן. כשהוא שוכב, הוא פושט את רגליו, וכאילו אומר: "ראו שאני טהור". "טלפיו" — פרסותיו.
★ ובשיעור הרמב"ם של היום, בתחילת פרק ב של הלכות מאכלות אסורות, נזכר החזיר יחד עם שלושה אחרים: "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר" — ארבעה בעלי חיים שלכל אחד מהם יש רק סימן טהרה אחד. אותו חזיר, מן הצד ההלכתי.
★ "כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים": זה הנמשל. עשו וזרעו גוזלים וחומסים, לוקחים מאחרים בכוח, ובכל זאת מראים את עצמם כאנשים ישרים וכשרים. "גוזלים" — לוקחים בכוח מה שאינו שלהם; "חומסים" — לוקחים בעוולה ובאלימות.
★ "כל ארבעים שנה, היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן": עכשיו רש"י מסביר מה עשה עשו עד גיל ארבעים: כל השנים האלה היה לוקח בכוח נשים מבעליהן ומענה אותן. "צד" — מלשון ציד. ושימו לב (וזו הצעה להבנה): עשו הוא "איש יודע ציד", ורש"י פירש שם (כה, כז) "לצוד ולרמות את אביו בפיו". כאן רש"י משתמש באותה מלה: הציד של עשו לא היה רק ציד של חיות.
★ "כשהיה בן ארבעים, אמר: 'אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן'": וזה הסימן החיצוני, "פושט טלפיו". אחרי ארבעים שנה כאלה, עשו מתחתן דווקא בגיל שבו התחתן אביו, כדי שייראה כמו יצחק: מסודר, מכובד, הולך בדרכי אביו. והפסוק "ויהי עשו בן ארבעים שנה" הוא הטלפיים המושטות: מה שמראים לכולם.
★ ומקור הדברים במדרש (בראשית רבה, פרשה סה), שבו הפרשה הזאת נפתחת בפסוק "יכרסמנה חזיר מיער".
★ ושימו לב (וזו הצעה להתבוננות) איך רש"י מכין כאן את סיפור הברכות. יצחק אוהב את עשו, ורואה את "טלפיו", את מה שעשו מראה לו. בפרק הבא יעקב יעמוד לפני אביו בבגדי עשו ובעורות הגדיים, ויצחק יאמר "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו" (כז, כב). הסיפור כולו עוסק בשאלה הזאת: מה רואים מבחוץ, ומה יש באמת בפנים.
★ המסר ליום: גם בתוכנו יש לפעמים "חזיר קטן", שמראה לכולם את הסימן הטוב ומסתיר את מה שחסר. רש"י מלמד לבדוק לא רק את הפרסות, אלא גם את מה שבפנים.
בראשית פרק כ״ו פסוק ל״ה
(לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתִּהְיֶיןָ (וְהָיוּ שְׁתֵּי נְשׁוֹת עֵשָׂו) מֹרַת רוּחַ (סִבָּה לְצַעַר וּלְכַעַס; וְרַשִׁ"י יְפָרֵשׁ: מֶרֶד) לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.
★ פסוק קצר, ובו התוצאה של הפסוק הקודם. "ותהיין" — בלשון רבות: שתי הנשים, יהודית ובשמת.
★ "מרת רוח": בקריאה ראשונה המלים נשמעות כמו "מרירות של רוח", צער עמוק, מן "מר". רש"י יפרש אחרת: מלשון "המראה", מרד. הנשים לא רק גרמו צער; הן מרדו, ו"כל מעשיהן היו להכעיס". וכך גם אונקלוס: "מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן", מסרבות ומכעיסות.
★ "ליצחק ולרבקה": לשניהם. ויש כאן חידוש: יצחק אהב את עשו, "כי ציד בפיו" (כה, כח), ובכל זאת גם הוא נפגע מנשותיו. ומשמע שאת זה עשו לא הצליח להסתיר. ואת דברי רבקה כבר הזכרנו: "קצתי בחיי מפני בנות חת" (כז, מו).
★ ולמה התורה מספרת זאת דווקא כאן, ממש לפני "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (כז, א)? רש"י בפסוק הבא מפרש שעיני יצחק כהו "בעשנן של אלו": בעשן הקטורת שהקטירו הנשים האלה לעבודת אלילים. כלומר, שני הפסוקים על נשות עשו הם הרקע לפרק הבא.
★ ועוד: על פסוקנו אין בעל הטורים מביא דבר.
★ מטרת הפסוק: לספר עד כמה כאבו נשות עשו ליצחק ולרבקה, ולהכין את סיפור הברכות שמתחיל בפסוק הבא.
★ מילות מפתח: "וַתִּהְיֶיןָ" — והיו, בלשון רבות (אונקלוס: "וַהֲוָאָה"); "מֹרַת רוּחַ" — מרד וצער של הרוח (אונקלוס: "מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן", מסרבות ומכעיסות); "לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (אונקלוס: "עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה", על דבריהם של יצחק ורבקה).
★ מדרש: רש"י מביא את פירושו מן המדרש (בראשית רבה, פרשה סה). ובמדרש מובא עוד, בערך, שהכתוב מקדים כאן את יצחק לרבקה, "ליצחק" ואחר כך "ולרבקה", משום שרבקה גדלה בבית של עובדי עבודה זרה, ולא היתה רגישה כל כך לטומאת העבודה הזרה; אבל יצחק היה בן קדושים, והצער שלו היה גדול יותר.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי עורר רבות על כך שכל בית יהודי צריך להיות "מקדש מעט", על פי הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא, טז). ובבית שבו גרו יצחק ורבקה, בית שבו "ויקרא בשם ה'" (כה), הקטירו עכשיו קטורת לעבודה זרה. אפשר להבין מכאן (וזו הצעה להתבוננות) את עומק הצער: לא רק הבן התרחק, אלא הבית עצמו התחלל. ומכאן גם האחריות שלנו: מה שנכנס אל הבית, הספרים, התמונות והדיבורים, קובע את האוויר שכל בני הבית נושמים.
★ המסר ליום: ההחלטות שלנו אינן פרטיות לגמרי. מה שעשו עשה בחייו הגיע עד ללב של אביו ושל אמו. כשאנחנו בוחרים, כדאי לזכור גם את מי שאוהב אותנו.
מֹרַת רוּחַ • לְשׁוֹן הַמְרָאַת רוּחַ, כְּמוֹ: (דברים ט) "מַמְרִים הֱיִיתֶם", כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן.
לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה • שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲבוֹדַת אֱלִילִים (ב"ר).
ביאור רש"י: שני דיבורים. בראשון רש"י מפרש את המלה "מרת", ובשני הוא מסביר מה היה כל כך קשה ליצחק ולרבקה.
★ "מֹרַת רוּחַ — לשון המראת רוח, כמו: (דברים ט) 'ממרים הייתם'": הקושי — מאיזה שורש באה המלה "מרת"? אפשר לחשוב שהיא מן "מר", מרירות. רש"י: היא מן "מרה", מרד, המראה. "המראת רוח" — מרד שפוגע ברוח, שמכעיס. וראיה מדברי משה לישראל בספר דברים: "ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט, ז; ט, כד), מורדים הייתם. "ממרים" ו"מרת" מאותו שורש.
★ "כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון": ומה היה המרד? כל מה שעשו, עשו כדי להכעיס את יצחק ואת רבקה, וכדי לצער אותם. "עצבון" — עצב, צער. ושימו לב (וזו הצעה להבנה): רש"י כולל בדבריו גם את הקריאה הפשוטה. המרד הוא הסיבה, וה"עצבון", המרירות, הוא התוצאה.
★ "לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה — שהיו עובדות עבודת אלילים (ב"ר)": הקושי — מה בדיוק הכעיס כל כך? רש"י: הן עבדו עבודה זרה, בתוך ביתו של יצחק. "(ב"ר)" — בראשית רבה, המדרש שממנו לקוח הפירוש.
★ ושני הדיבורים מתחברים אל מה שלמדנו ביום ראשון. על "ויגדלו הנערים" (כה, כז) פירש רש"י: "כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים". עכשיו עבודת האלילים של עשו נכנסת אל הבית עם נשותיו. ו"פושט טלפיו" מן הפסוק הקודם מקבל כאן את משמעותו: עשו מראה לאביו נישואים בגיל ארבעים, ובתוך הבית מקטירים לאלילים.
★ ובפסוק הבא נראה את המחיר: "ותכהין עיניו מראת" (כז, א), ורש"י שם: "בעשנן של אלו".
★ המסר ליום: רש"י מלמד שמרד אינו רק מעשה גדול אחד. הוא יכול להיות סגנון של חיים, "כל מעשיהן", שכל כולו להכעיס. וההפך הוא הדרך שלנו: שכל מעשינו יהיו לשמח, את ה' ואת ההורים.
בראשית פרק כ״ז פסוק א׳
(א) וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו ׀ בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק (כַּאֲשֶׁר הִזְדַּקֵּן יִצְחָק), וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (וְעֵינָיו נֶחְלְשׁוּ, עַד שֶׁלֹּא יָכֹל לִרְאוֹת הֵיטֵב), וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי! וַיֹּאמֶר (עֵשָׂו) אֵלָיו: הִנֵּנִי (הִנְנִי כָּאן, מוּכָן לִשְׁמֹעַ).
★ כאן מתחיל פרק כ"ז בספר בראשית, ועמו יחידה חדשה: ברכות יצחק. בפרק כ"ו ראינו את יצחק מול העולם שבחוץ: הרעב, גרר ואבימלך, הבארות, והברית בבאר שבע. הפרק נחתם בשני פסוקים על עשו, שנשא בגיל ארבעים את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי, "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כו, לה). מכאן הסיפור עובר אל תוך הבית. יצחק מבקש לברך את בנו לפני מותו, רבקה שומעת, ויעקב הוא שמקבל את הברכות. הפרק כולו הוא סיפור אחד, ובשיעור של היום נלמד את חלקו הראשון, עד "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כז, כז). הברכה עצמה, "ויתן לך האלהים", תבוא מחר.
★ "ויהי כי זקן יצחק": בן כמה היה? רש"י על הפסוק הבא יחשב זאת: בן מאה עשרים ושלוש. ובכל זאת יצחק עוד יחיה שנים רבות. בסוף פרשת וישלח נאמר: "ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמנים שנה" (לה, כח). "זקן" אין פירושו כאן שהוא עומד למות, אלא שהוא מרגיש את הזקנה.
★ "ותכהין עיניו מראת": למה התורה מספרת לנו על עיניו של יצחק? כי כל הסיפור תלוי בכך. יצחק אינו רואה מי עומד לפניו, ולכן יזהה את בנו בדרכים אחרות: במגע, בקול ובריח. בהמשך השיעור נשמע אותו אומר: "גשה נא ואמשך בני" (כא), "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו" (כב), ו"ראה ריח בני" (כז). ורש"י יביא שלושה טעמים לכך שכהו עיניו.
★ "ויקרא את עשו בנו הגדל": עשו נקרא כאן "בנו הגדל", אף שביום ראשון למדנו שמכר את בכורתו ליעקב: "וימכר את בכרתו ליעקב" (כה, לג). בעיני יצחק, עשו הוא הבן הגדול, והברכה מגיעה לו. וכבר נאמר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (כה, כח).
★ "ויאמר אליו בני, ויאמר אליו הנני": שתי מלים בלבד, ובהן כל הקרבה שבין אב לבן. ושימו לב: זו כמעט אותה שיחה ששמענו מפי יצחק עצמו, כשהלך עם אביו אל הר המוריה: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני בני" (כב, ז). אז יצחק היה הבן שקרא "אבי", ואברהם ענה "הנני". עכשיו יצחק הוא האב, ובנו עונה לו "הנני". ורש"י יקשר את עיניו של יצחק אל אותו מעמד ממש, אל העקדה.
★ ועוד: בחוברת נדפס אחרי המלים "את עשו" קו מפריד, "פסק" (׀): הפסקה קטנה בקריאה. "ויקרא את עשו", ורק אחר כך "בנו הגדל".
★ מטרת הפסוק: לפתוח את סיפור הברכות ולהציג את נקודת המוצא: אב זקן שעיניו כהות, שרוצה לברך את בנו הגדול, ובן שעונה לו "הנני".
★ מילות מפתח: "זָקֵן" (אונקלוס: "סִיב"); "וַתִּכְהֶיןָ" — נחלשו, החשיכו (אונקלוס: "וְכָהַיָּא"); "מֵרְאֹת" — מלראות (אונקלוס: "מִלְּמֵחֱזֵי"); "בְּנוֹ הַגָּדֹל" (אונקלוס: "בְּרֵהּ רַבָּא"); "הִנֵּנִי" — הנני כאן, מוכן לשמוע (אונקלוס: "הָא אָנָא").
★ מדרש ומקור מחז"ל: בגמרא (מגילה כח, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך, שהמסתכל בפני אדם רשע עיניו כהות, ולמדו זאת מפסוקנו: "ותכהין עיניו מראת", מחמת שהסתכל בעשו הרשע. ובמדרש (בראשית רבה, פרשה סה) נדרשו כמה טעמים לכך שכהו עיניו של יצחק, ורש"י שלהלן מביא שלושה מהם.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות יצחק הוא מדת הגבורה, ועבודתו קשורה כל ימיו בעקדה, שבה מסר את עצמו לגמרי. וכבר למדנו ביום ראשון את דברי רש"י (כו, ב) שה' אמר ליצחק "אתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך". אפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את אותו רעיון: לפי הטעם השני של רש"י, גם עיניו של יצחק נשאו את חותם העקדה עד זקנתו. מה שקרה על המזבח לא נשאר זיכרון רחוק; הוא נשאר חרוט בו.
★ המסר ליום: "הנני" היא תשובה של מי שמוכן לשמוע לפני שהוא יודע מה יבקשו ממנו. כשקוראים לנו, הורים, מורים, או קול פנימי, אפשר להתחיל ב"הנני".
וַתִּכְהֶיןָ • בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ (שֶׁהָיוּ מְעַשְּׁנוֹת וּמַקְטִירוֹת לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים). דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְשָׁחֲטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בּוֹכִים, וְיָרְדוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו. לְפִיכָךְ, כָּהוּ עֵינָיו. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שלושה טעמים לכך שכהו עיניו של יצחק. רש"י מביא אותם זה אחר זה, ומפריד ביניהם במלים "דבר אחר".
★ הקושי: למה רש"י צריך טעם בכלל? הפסוק עצמו פותח "ויהי כי זקן יצחק", וזקנה יכולה להחליש את הראייה. ועוד: לא אצל כל זקן כהו העיניים. על משה נאמר, כשמת בן מאה ועשרים: "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד, ז). על שאלה זו בדיוק, למה רש"י צריך טעמים כשהפסוק כבר אומר "ויהי כי זקן", נסובה ההפניה שבשולי העמוד.
★ הטעם הראשון: "בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים)". "אלו" הן נשי עשו, שהוזכרו בפסוק שלפני פסוקנו: יהודית ובשמת, ש"היו מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כו, לה). ורש"י שם פירש: "שהיו עובדות עבודת אלילים". כאן הוא מוסיף, בסוגריים: הן היו מעשנות ומקטירות קטורת לעבודה זרה, והעשן הזה הכהה את עיניו של יצחק. כלומר, רש"י קורא את שני הפסוקים ברצף: "ותהיין מרת רוח ליצחק", ומיד "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו". מה שהיה "מרת רוח" לנפשו של יצחק, פגע גם בעיניו.
★ הטעם השני: "דבר אחר: כשנעקד על גבי המזבח, והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים, וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו. לפיכך כהו עיניו". כאן הסיבה אינה בעשו ובנשיו, אלא ברגע הגדול ביותר בחיי יצחק, העקדה. יצחק שוכב על המזבח, והשמים נפתחים מעליו; המלאכים רואים ובוכים, ודמעותיהם נופלות על עיניו. הרושם הזה נשאר, ובזקנתו כהו עיניו. ובמדרש, בערך, קושרים אל בכי המלאכים בשעת העקדה את לשון הנביא: "הן אראלם צעקו חצה, מלאכי שלום מר יבכיון" (ישעיה לג, ז).
★ כמה שנים עברו מאז? שרה ילדה את יצחק בהיותה בת תשעים (יז, יז), ומתה בת מאה עשרים ושבע (כג, א), ורש"י בפרשת חיי שרה (כג, ב) פירש שמתה כששמעה על העקדה. לפי החשבון יצחק היה אז בן שלושים ושבע. ועכשיו הוא בן מאה עשרים ושלוש: יותר משמונים שנה עברו, ורושם הדמעות לא נמחה.
★ הטעם השלישי: "דבר אחר: כדי שיטול יעקב את הברכות". שני הטעמים הראשונים מסבירים מה גרם לכך; השלישי מסביר לשם מה. אילו ראה יצחק היטב, לא היה יעקב יכול לבוא לפניו בבגדי עשו ולקבל את הברכות. כבר בפתח הסיפור התורה מגלה שמה שיקרה בהמשך אינו מקרה. זה חלק מתכנית ההשגחה, ויעקב הוא שצריך לקבל את הברכות.
★ ולמה שלושה טעמים? אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שכל אחד מהם מאיר את הדבר מצד אחר. הראשון קשור למה שקרה ממש לפני כן, בבית: נשי עשו. השני קשור לעבר הרחוק של יצחק: העקדה. והשלישי קשור לעתיד: הברכות שיעקב יקבל עוד מעט. אותה עובדה עצמה, עיניים כהות, יש לה שורש בהווה, בעבר ובעתיד.
★ המסר ליום: כשמשהו "מחשיך" לנו, כדאי לשאול לא רק "מה גרם לזה", אלא גם "לשם מה". לפעמים בדיוק דרך הקושי מתגלגלת הברכה למקומה הנכון.
ביאור ההפניה: הפניה אחת על פסוקנו, על שלושת הטעמים שברש"י. ליד השורה הראשונה של רש"י, "ותכהין", נדפס בחוברת סמל כתר קטן, והוא מסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד. "ד"א" — דבר אחר; ושתי הנקודות ". ." מסמנות שהושמטו מלים מלשון רש"י.
★ לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 211. בהפניה שתי שאלות. הראשונה: "מדוע רש"י צריך להביא טעמים מדוע כהו עיניו של יצחק, הרי מפורש בפסוק 'ויהי כי זקן יצחק'". כלומר, הפסוק כבר נתן סיבה, הזקנה, ולמה לחפש סיבה אחרת? והשנייה: "ומדוע צריך להביא ג' פירושים". אם יש טעם אחד טוב, למה להוסיף עוד שניים?
★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את השאלה (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): אפשר לשאול האם "כי זקן" לבדו מספיק, כשראינו שאצל משה "לא כהתה עינו". ואפשר שכל טעם לבדו משאיר משהו שלא הוסבר, ולכן רש"י צריך את שלושתם. את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.
★ ⚠ כותרת השוליים: גם בעמוד זה נדפסה הכותרת "הפניות לנקודות קודש". הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: שאלה טובה על פירוש רש"י מתחילה במה שנראה פשוט: "הרי מפורש בפסוק". דווקא שם, כשנדמה שאין מה להסביר, מתגלה עומק.
בראשית פרק כ״ז פסוק ב׳
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר (יִצְחָק לְעֵשָׂו): הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי (הֲרֵי כְּבָר הִזְדַּקַּנְתִּי); לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי (אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי אָמוּת).
★ יצחק פותח בנימוק, ורק אחר כך תבוא הבקשה. בפסוק הזה הוא מסביר למה, ובשני הפסוקים הבאים הוא יאמר מה: "ועתה שא נא כליך" (ג), "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (ד). כך מדבר אב שרוצה שבנו יבין את חשיבות הרגע.
★ "הנה נא": המלה "נא" היא לשון בקשה, כפי שפירש רש"י על "קח נא את בנך" (כב, ב): "אין נא אלא לשון בקשה". יצחק אינו מצווה על עשו; הוא מדבר אליו ברכות.
★ "לא ידעתי יום מותי": זו אמת שנכונה לכל אדם, צעיר כזקן. כך אמר קהלת: "כי גם לא ידע האדם את עתו" (קהלת ט, יב). ובכל זאת, יצחק אומר אותה דווקא עכשיו. רש"י יסביר מה גרם לו לחשוב על כך דווקא בגיל הזה.
★ ושימו לב: יצחק אומר "לא ידעתי יום מותי", ובפועל הוא יחיה עוד חמישים ושבע שנה, עד גיל מאה ושמונים (לה, כח). הוא עוד יראה את יעקב חוזר מבית לבן עם משפחתו.
★ ועוד: גם אברהם, "זקן בא בימים" (כד, א), דאג לפני מותו לעתידו של יצחק, ושלח את עבדו להביא לו אשה. כך גם יעקב יברך את בניו לפני מותו (בראשית מט), ומשה יברך את ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג, א). מי שמרגיש שימיו קצובים רוצה להשאיר אחריו ברכה.
★ ועוד: לפסוקנו אין ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להסביר את הדחיפות. יצחק אינו מבקש מטעמים סתם; הוא מרגיש שהגיע הזמן להעביר את הברכה לדור הבא.
★ מילות מפתח: "הִנֵּה־נָא" — הנה, בבקשה (אונקלוס: "הָא כְעַן"); "זָקַנְתִּי" — הזדקנתי (אונקלוס: "סֵיבִית"); "לֹא יָדַעְתִּי" — איני יודע (אונקלוס: "לֵית אֲנָא יְדַע"); "יוֹם מוֹתִי" — היום שבו אמות (אונקלוס: "יוֹמָא דְאֵימוּת").
★ מדרש ומקור מחז"ל: דברי רבי יהושע בן קרחה שמביא רש"י מקורם במדרש (בראשית רבה, פרשה סה). ובמשנה (אבות ב, י) אמר רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". והגמרא (שבת קנג, א) מסבירה, בערך: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אלא ישוב בתשובה היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. "לא ידעתי יום מותי" אינו רק סיבה לדאגה; הוא סיבה לעשות היום את מה שחשוב.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי עורר פעמים רבות שאין לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום, ושכל יום הוא שליחות בפני עצמו. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את אותו רעיון: יצחק אינו אומר "אני עומד למות"; הוא אומר "לא ידעתי". ודווקא מפני שאינו יודע, הוא אינו דוחה את הברכה.
★ המסר ליום: איש אינו יודע כמה זמן ניתן לו. לכן כדאי לא לדחות את הברכה, את המלה הטובה, את מה שאנו רוצים להעביר לילדינו ולתלמידינו.
לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי • אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: 'אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו, יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶם וְחָמֵשׁ שָׁנִים לְאַחַר כֵּן', וְיִצְחָק הָיָה בֶּן קכ"ג (כִּי יַעֲקֹב בֶּן ס"ג כְּשֶׁנִּתְבָּרֵךְ, דוֹק בְּרַשִׁ"י סוֹף הַסֵּדֶר), אָמַר: 'שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ וְהִיא בַּת קכ"ז מֵתָה, וַהֲרֵינִי בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ'. לְפִיכָךְ: "לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי", שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו חשבון שנים. רש"י מסביר למה יצחק חשב על יום מותו דווקא בגיל הזה.
★ הקושי: "לא ידעתי יום מותי" נכון לכל אדם ובכל גיל. ומה פתאום חשב על כך יצחק עכשיו? ואם תאמר: "הנה נא זקנתי", הרי הפסוק עצמו נותן את הסיבה, ולמה צריך רש"י לפרש סיבה אחרת? על השאלה הזאת בדיוק נסובה ההפניה שבשולי העמוד.
★ "אמר רבי יהושע בן קרחה: 'אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהם וחמש שנים לאחר כן'": "פרק" כאן פירושו זמן, גיל. "פרק אבותיו" — הגיל שבו מתו הוריו. כשאדם מתקרב לגיל הזה, חמש שנים לפניו, ועד חמש שנים אחריו, יש לו סיבה לדאוג, שמא גם ימיו יהיו כימי הוריו.
★ "ויצחק היה בן קכ"ג": מאה עשרים ושלוש. ומניין? רש"י מוסיף בסוגריים: "כי יעקב בן ס"ג כשנתברך", יעקב היה בן שישים ושלוש כשקיבל את הברכות; ויצחק היה בן שישים כשנולדו התאומים: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (כה, כו). שישים ועוד שישים ושלוש: מאה עשרים ושלוש.
★ "דוק ברש"י סוף הסדר": "דוק" — עיין, דקדק. בסוף הפרשה (כח, ט) מסביר רש"י, בערך, שישמעאל מת בזמן הזה, ומשם יוצא החשבון שיעקב היה בן שישים ושלוש. ואפשר לבדוק את החשבון גם מן הפסוקים: ישמעאל נולד כשאברהם היה "בן שמנים שנה ושש שנים" (טז, טז), ויצחק כשאברהם היה "בן מאת שנה" (כא, ה); ישמעאל גדול מיצחק ארבע עשרה שנה. ישמעאל מת בן "מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים" (כה, יז), כלומר כשיצחק היה בן מאה עשרים ושלוש. החשבונות מתאימים.
★ "אמר: 'שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה'": שרה מתה בת מאה עשרים ושבע: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (כג, א). יצחק בן מאה עשרים ושלוש; עוד ארבע שנים בלבד, והוא מגיע לגיל שבו מתה אמו. הוא נמצא בתוך "חמש השנים שלפניהם", ולכן הוא דואג.
★ "לפיכך: 'לא ידעתי יום מותי', שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא": ואברהם מת בן מאה שבעים וחמש: "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (כה, ז). עד גיל זה יש עוד חמישים ושתיים שנה. יצחק אינו יודע אם ימיו יהיו כימי אמו או כימי אביו, ולכן אמר "לא ידעתי". ושימו לב לסדר: "אמי" קודם, כי הגיל שלה קרוב יותר. בפועל, יצחק עבר את שניהם, וחי מאה ושמונים שנה.
★ ועוד: ביום ראשון למדנו ברש"י (כה, ל) שה' קיצר חמש שנים משנותיו של אברהם, כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, ושיצחק חי מאה ושמונים שנה. גם שם, וגם כאן, מדובר ב"חמש שנים".
★ המסר ליום: רש"י מלמד אותנו לקרוא את מה שבין השורות: מאחורי "לא ידעתי יום מותי" עומד אדם שעושה חשבון של חייו. גם לנו כדאי, מדי פעם, לעשות חשבון כזה, לא מתוך פחד, אלא כדי לדעת מה חשוב לעשות עכשיו.
ביאור ההפניה: הפניה אחת, על פירוש רש"י בפסוקנו. ליד השורה הראשונה של רש"י, "לא ידעתי יום מותי", נדפס בחוברת סמל כתר קטן, והוא מסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה. שתי ההפניות של היום נדפסו יחד בשולי אותו עמוד, ולכל אחת כתר משלה.
★ לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 217. השאלה: "הכתוב עצמו מפרש שהטעם שדאג מפני ש'הנה נא זקנתי', א"כ מדוע רש"י צריך לפרש פירוש אחר". "א"כ" — אם כן. כלומר, יצחק עצמו אמר למה הוא דואג: כי זקן. ולמה רש"י מביא חשבון של "פרק אבותיו"?
★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את השאלה (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): ייתכן שזקנה לבדה אינה מסבירה מדוע יצחק אומר "לא ידעתי יום מותי" דווקא עכשיו, ולא כמה שנים קודם או אחר כך; והחשבון של רש"י נותן לרגע הזה סיבה מוגדרת. ושתי ההפניות של היום בנויות באותה דרך: בשתיהן הפסוק נותן סיבה פשוטה, "כי זקן", ורש"י מוסיף סיבה אחרת. את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.
★ המסר ליום: כשהתורה נותנת סיבה, ורש"י מוסיף סיבה נוספת, אין זו סתירה. זו הזמנה לשאול מה בדיוק לא היה מובן בסיבה הראשונה.
בראשית פרק כ״ז פסוק ג׳
(ג) וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעַתָּה, שָׂא נָא כֵלֶיךָ (קַח נָא אֶת כְּלֵי הַצַּיִד שֶׁלְּךָ): תֶּלְיְךָ (חַרְבְּךָ) וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה (אֶל הַשָּׂדֶה), וְצוּדָה לִּי צָיִד (וְצוּד בִּשְׁבִילִי חַיָּה).
★ "ועתה": אחרי הנימוק, "לא ידעתי יום מותי", באה הבקשה. המלה "ועתה" מחברת את שניהם: מפני שאיני יודע, לכן עכשיו. ונשמע אותה מלה גם בפי רבקה, כשתבקש מיעקב לעשות את רצונה: "ועתה בני שמע בקלי" (ח).
★ "כליך, תליך וקשתך": כלי הציד. "כליך" הוא הכלל, ו"תליך וקשתך" הם הפרטים: החרב, שתלויה על החגורה, והקשת. יצחק מבקש מעשו לעשות את מה שהוא יודע לעשות. כך תיארה אותו התורה כבר בשיעור של יום ראשון: "ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה" (כה, כז).
★ "וצא השדה": השדה הוא מקומו של עשו, "איש שדה". ושימו לב: בסוף השיעור של היום, כשיעקב יעמוד לפני יצחק בבגדי עשו, יאמר יצחק "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כז). השדה, מקומו של עשו, יהפוך לחלק מן הברכה של יעקב.
★ "וצודה לי ציד": השורש "צוד" חוזר פעמיים: "וצודה" ו"ציד". המלה "ציד" נקראת "צָיִד", אבל לפי בעל הטורים שלהלן, בספר התורה היא נכתבת "צידה", בה"א בסוף. כך זה במקומות לא מעטים בתורה: יש כתיב, המלה כפי שהיא כתובה, ויש קרי, המלה כפי שקוראים אותה. בחוברת נדפס הקרי, "צָיִד".
★ מטרת הפסוק: לספר מה ביקש יצחק מעשו. זו בקשה פשוטה, ציד ומאכל, אבל היא הכנה לברכה, כפי שיתברר בפסוק הבא.
★ מילות מפתח: "שָׂא־נָא" — קח נא; ולפי רש"י: חדד (אונקלוס: "סַב כְּעַן"); "כֵלֶיךָ" — כלי הציד שלך (אונקלוס: "זֵינָךְ", כלי הנשק שלך); "תֶּלְיְךָ" — חרבך (אונקלוס: "סַיְפָךְ"); "וְקַשְׁתֶּךָ" (אונקלוס: "וְקַשְׁתָּךְ"); "וְצֵא הַשָּׂדֶה" (אונקלוס: "וּפוּק לְחַקְלָא"); "וְצוּדָה לִּי צָיִד" (אונקלוס: "וְצוּד לִי צֵידָא").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סה), כפי שמביא בעל הטורים שלהלן, נדרשו כלי הציד על ארבע המלכויות שישעבדו את ישראל: "כליך" — בבל, "תליך" — מדי, "קשתך" — יון, "השדה" — אדום. כבר בבקשה הפשוטה של יצחק רמוזה כל ההיסטוריה של הגלויות.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר, בערך, שיצחק רצה לברך דווקא את עשו, "איש שדה", כי ראה בו כוח לברר ולהעלות את העולם הגשמי, ה"שדה". מעלה זו נקראת בחסידות "יתרון האור מן החושך", על פי לשון קהלת: "כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג). ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את הכיוון הזה: יצחק שולח את עשו דווקא אל השדה, ובסוף, דרך יעקב, "ריח שדה" נעשה "אשר ברכו ה'".
★ המסר ליום: כל אחד מאיתנו קיבל "כלים" משלו: כשרונות, מקצוע, מקום בעולם. השאלה היא אם נשתמש בהם כדי להביא ברכה, ולא רק כדי "לצוד" לעצמנו.
תֶּלְיְךָ • חַרְבְּךָ, שֶׁדֶּרֶךְ לְתָלוֹתָהּ.
שָׂא־נָא • לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: (ביצה כח) 'אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מְשִׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ'. חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַּאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (ב"ר).
וְצוּדָה לִּי • מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגָּזֵל.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים. הראשון מפרש מלה קשה, "תליך"; השני מפרש את "שא נא" באופן מפתיע, לא "קח" אלא "חדד"; והשלישי מפרש את המלה "לי". ושימו לב: בחוברת נדפס הדיבור "תליך" ראשון, ואחריו "שא נא", אף שבפסוק "שא נא" קודם. הועתק כסדר שנדפס.
★ "תֶּלְיְךָ — חרבך, שדרך לתלותה": הקושי — המלה "תלי" אינה מופיעה במקום אחר בתורה, ולא ברור איזה כלי היא. רש"י: זו החרב. ולמה נקראת "תלי"? מן השורש "תלה": את החרב נוהגים לתלות על החגורה, בצד הגוף. וכך גם תרגם אונקלוס: "סַיְפָךְ", חרבך.
★ "שָׂא־נָא — לשון השחזה": הקושי — בפשטות "שא" פירושו קח, הרם. אבל למה צריך לומר לצייד "קח את כליך"? ברור שיקח אותם. רש"י מפרש: "שא" כאן הוא לשון השחזה, חידוד של להב. כלומר, יצחק אומר לעשו: חדד את כליך.
★ "כאותה ששנינו: (ביצה כח) 'אין משחיזין את הסכין, אבל משיאה על גבי חברתה'": הראיה ממשנה במסכת ביצה, העוסקת בהלכות יום טוב: ביום טוב אסור להשחיז סכין במשחזת, כדרך שעושים בחול; אבל מותר "להשיא" אותה, להעביר אותה על גבי סכין אחרת, "חברתה", כדי לחדד אותה קצת. המלה "משיאה" היא מאותו שורש של "שא", ומכאן שגם "שא נא כליך" פירושו: חדד את כליך.
★ "חדד סכינך ושחט יפה, שלא תאכילני נבלה (ב"ר)": וזה הטעם לבקשה. יצחק אינו מדבר רק על הציד; הוא מדבר על השחיטה. חיה שנשחטה בסכין פגומה אינה כשרה, והיא נבלה. לכן הוא אומר: חדד את הסכין, ושחט כראוי. "(ב"ר)" — המקור הוא במדרש בראשית רבה.
★ "וְצוּדָה לִּי — מן ההפקר ולא מן הגזל": הקושי — מה מוסיפה המלה "לי"? ברור שהציד בשבילו. רש"י: "לי" פירושו ציד שראוי לי: מן ההפקר, חיה שאין לה בעלים, ולא מן הגזל, חיה או בהמה שלקחת מאחר. כמו בדיבור הקודם, יצחק דואג לא רק לטעם המאכל, אלא גם לכשרותו ולהגינותו. ובפסוק ה, על המלים "לצוד ציד להביא", יעסוק רש"י שוב בחשש הזה.
★ ושני הדיבורים האחרונים יחד: מאכל שבא לפני ברכה צריך להיות כשר בשני מובנים: כשר בשחיטה, "שלא תאכילני נבלה", וכשר ביושר, "ולא מן הגזל". אי אפשר להתברך ממאכל שיש בו עבירה.
★ המסר ליום: לפני ברכה, יצחק בודק לא רק מה יאכל, אלא גם איך הגיע המאכל לשולחנו. גם אצלנו, הכשרות של מה שמגיע אלינו נמדדת לא רק בהלכות המטבח, אלא גם ביושר שבו הושג.
בראשית פרק כ״ז פסוק ד׳
(ד) וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים (מַאֲכָלִים טְעִימִים) כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי (כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב), וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה (וְאֹכַל), בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי (כְּדֵי שֶׁאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ בְּכָל נַפְשִׁי) בְּטֶרֶם אָמוּת (לִפְנֵי שֶׁאָמוּת).
★ כאן מתגלה מטרת הבקשה כולה: "בעבור תברכך נפשי". הציד והמטעמים אינם המטרה; הם ההכנה לברכה. ושימו לב לשלבים: צא, צוד, עשה, הבא, אוכל, ואז אברך.
★ "מטעמים כאשר אהבתי": יצחק מבקש מאכל שהוא אוהב. המלים האלה יחזרו בהמשך הפרק: רבקה תאמר ליעקב "ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב" (ט), ואחר כך "ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו" (יד). מה שיצחק ביקש מעשו, יכינו לו רבקה ויעקב.
★ "תברכך נפשי": לא "אברכך", אלא "תברכך נפשי". הברכה יוצאת מן הנפש, מעומק הלב. וגם הלשון הזאת תחזור: יעקב יאמר "קום נא שבה ואכלה מצידי, בעבור תברכני נפשך" (יט), ועשו יאמר "יקם אבי ויאכל מציד בנו, בעבור תברכני נפשך" (לא). שני הבנים מבקשים את אותו דבר: את ברכת נפשו של אביהם.
★ "בטרם אמות": החוט שהתחיל בפסוק ב, "לא ידעתי יום מותי", נקשר כאן. מפני שאינו יודע מתי ימות, יצחק רוצה לברך עכשיו.
★ ועוד: כשרבקה תספר ליעקב את דברי יצחק, היא תוסיף מלים שלא שמענו כאן: "ואברככה לפני ה' לפני מותי" (ז). ורש"י שם יפרש את המלים "לפני ה'".
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להבהיר שהבקשה כולה היא הכנה לברכה. מכאן מתחיל המתח של הסיפור: מי יביא את המטעמים, ומי יקבל את הברכה.
★ מילות מפתח: "מַטְעַמִּים" — מאכלים טעימים (אונקלוס: "תַבְשִׁילִין", תבשילים); "כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי" (אונקלוס: "כְּמָא דִרְחֵימִית"); "וְהָבִיאָה לִּי" (אונקלוס: "וְאָעֵל לִי"); "וְאֹכֵלָה" — ואוכל (אונקלוס: "וְאֵיכוּל"); "בַּעֲבוּר" — כדי ש־ (אונקלוס: "בְּדִיל דִּי"); "בְּטֶרֶם" — לפני (אונקלוס: "עַד לָא").
★ מקור מחז"ל: למה צריך לאכול לפני ברכה? בגמרא (שבת ל, ב) אמרו, בערך, שאין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה, ולמדו זאת מאלישע הנביא, שביקש לפני שניבא "ועתה קחו לי מנגן" (מלכים ב' ג, טו). ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שגם יצחק מבקש לשמוח לפני הברכה: מאכל שהוא אוהב, מיד בנו, יביא לו שמחה, ומתוך השמחה תצא ברכה שלמה, "תברכך נפשי".
★ ביאור בדרך חב"ד: בחסידות מוסבר פעמים רבות שאכילה של יהודי יכולה להיות עבודת ה': כשאוכלים לשם שמים, הכוח שבמאכל נעשה כוח לתורה, לתפילה ולמצוות. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) דוגמה לכך: האכילה של יצחק היא חלק מן הברכה עצמה. "ואכלה, בעבור תברכך נפשי": המאכל הגשמי נעשה כלי לברכה רוחנית.
★ המסר ליום: לפני ברכה כדאי להכין את הלב. ארוחה משפחתית, מאכל שאוהבים, רגע של שמחה, כל אלה יכולים להיות "מטעמים" שמביאים ברכה שיוצאת מן הנפש.
בראשית פרק כ״ז פסוק ה׳
(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְרִבְקָה שֹׁמַעַת (שׁוֹמַעַת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַמָּשׁ) בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ (כְּשֶׁדִּבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה (אֶל הַשָּׂדֶה) לָצוּד צַיִד לְהָבִיא (כְּדֵי לָצוּד צַיִד וּלְהָבִיא אוֹתוֹ אֶל אָבִיו).
★ עד כאן, בשיעור של היום, שמענו את יצחק. הוא זקן, ועיניו כהות. הוא קרא לעשו "בנו הגדל", ואמר לו: "הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי" (ב). ואחר כך ביקש: "ועתה שא נא כליך, תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד" (ג), "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (ד). זו שיחה של אב ובנו, ולכאורה רק שניהם נמצאים שם.
★ ופסוקנו מגלה שלא רק שניהם היו שם: "ורבקה שמעת". התורה אינה כותבת "ורבקה שמעה", בלשון עבר, אלא "שֹׁמַעַת", בלשון הווה: היא שמעה בשעה שהדברים נאמרו, "בדבר יצחק", בזמן שיצחק דיבר. מן הרגע הזה הסיפור עובר אליה.
★ ושימו לב למלה "בנו": "אל עשו בנו". ובפסוק הבא: "ורבקה אמרה אל יעקב בנה". כבר ביום ראשון למדנו: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אהבת את יעקב" (כה, כח). עכשיו, ברגע הברכה, הקו הזה עובר בתוך הבית. התורה מזכירה לנו בשני פסוקים רצופים שלכל אחד מן ההורים יש "בן" שהוא קרוב אליו במיוחד.
★ והחלק השני: "וילך עשו השדה לצוד ציד להביא". עשו יוצא מיד. והמלה האחרונה, "להביא", נראית מיותרת: מי שהולך לצוד, ודאי מתכוון להביא את מה שצד. על כך יעמוד רש"י.
★ ועוד: הפסוק מזכיר את מה שלמדנו ביום ראשון על עשו: "ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה" (כה, כז). השדה והציד הם עולמו. היום הוא יוצא אל השדה לצוד ציד ממש, כדי לזכות בברכה. וכל מה שיקרה מכאן ועד סוף השיעור יקרה בזמן שהוא בשדה.
★ מטרת הפסוק: להכניס את רבקה אל הסיפור, ולהראות שעשו יצא מן הבית. רבקה יודעת מה עומד לקרות, ויש לה זמן לפעול.
★ מילות מפתח: "שֹׁמַעַת" — שומעת, בלשון הווה (אונקלוס: "שְׁמַעַת"); "בְּדַבֵּר" — כשדיבר (אונקלוס: "כַּד מַלִּיל", כאשר דיבר); "הַשָּׂדֶה" — אל השדה (אונקלוס: "לְחַקְלָא"); "לָצוּד צַיִד" (אונקלוס: "לְמֵיצַד צֵידָא"); "לְהָבִיא" (אונקלוס: "לְאַיְתָאָה").
★ מדרש ומקור מחז"ל: איך שמעה רבקה? הפסוק אומר רק שהיתה שם. אבל בהמשך הפרק, כשעשו אומר בלבו שיהרוג את יעקב, נאמר: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל" (מב). ורש"י שם מפרש, בלשונו בערך, שברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו. ובמדרש (בראשית רבה, על אותו פסוק) נאמר, בערך, שהאמהות נביאות היו. כלומר, רבקה אינה רק אם שמקשיבה מן הצד. היא רואה את מה שאחרים אינם רואים. וכבר כשהיו הבנים במעיה הלכה "לדרש את ה'" (כה, כב), ונאמר לה: "שני גיים בבטנך... ורב יעבד צעיר" (כה, כג).
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר בכמה מקומות, בערך, שיצחק רצה לברך את עשו כי ראה בו כוחות גדולים, שאם יתוקנו יוכלו להאיר את העולם כולו; ורבקה ידעה שעשו לא יעשה זאת, ושהברכות, שהן ברכות על העולם הגשמי, "מטל השמים ומשמני הארץ", צריכות להגיע אל יעקב, כדי שהוא יעשה בהן את העבודה. ואפשר לראות כבר בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את שתי הדרכים: יצחק מדבר אל "בנו", ורבקה "שֹׁמַעַת": מקשיבה, שוקלת, ומבינה מה צריך לקרות באמת.
★ המסר ליום: רבקה לא מיהרה לדבר; היא הקשיבה. הקשבה טובה, לדברים ולמה שמאחוריהם, היא לפעמים הצעד הראשון לפעולה נכונה.
לָצוּד צַיִד לְהָבִיא • מַהוּ "לְהָבִיא", אִם לֹא יִמְצָא צַיִד, יָבִיא מִן הַגָּזֵל.
ביאור רש"י: דיבור אחד, והוא עוסק במלה האחרונה של הפסוק.
★ "לָצוּד צַיִד לְהָבִיא — מהו 'להביא'? אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל": הקושי — היה די לכתוב "לצוד ציד". מי שהולך לצוד ודאי מתכוון להביא את מה שצד, ולמה נוספה המלה "להביא"? רש"י: "להביא" הוא דבר בפני עצמו. עשו יצא עם שתי אפשרויות: לצוד, ואם לא יצליח, "להביא", בכל דרך, גם מן הגזל. העיקר שיחזור עם בשר.
★ ושימו לב לניגוד בין דברי יצחק לבין כוונת עשו. יצחק אמר "וצודה לי" (ג), ורש"י פירש שם, בעמוד של היום: "מן ההפקר ולא מן הגזל". יצחק ביקש ציד כשר, מן ההפקר, כלומר חיה שאינה של אף אחד. ועשו יוצא עם תכנית חלופית: "יביא מן הגזל". המלה "להביא" מגלה את מה שבלבו.
★ ובעל הטורים שלהלן מוסיף רמז בגימטריא: "לצוד" בגימטריא "מן גזל", ו"להביא" בגימטריא "בגזלו". כלומר, אותו פירוש של רש"י רמוז גם בחשבון האותיות של הפסוק.
★ וכבר למדנו ביום ראשון שרש"י פירש "ידע ציד" (כה, כז): "לצוד ולרמות את אביו בפיו". לפני אביו עשו יודע להציג פנים של צדיק. רש"י מראה כאן מה קורה בשדה, הרחק מעיני אביו.
★ ובהמשך השיעור נראה את הצד השני: רבקה תאמר ליעקב "וקח לי" (ט), ורש"י יפרש שם: "משלי הם ואינם גזל". עשו מוכן להביא מן הגזל; רבקה דואגת שהמטעמים של יעקב יבואו מרכוש כשר.
★ המסר ליום: אפשר להביא "מטעמים" יפים ולהיראות מכבד מאוד, אבל השאלה היא מאין הם באים. כבוד אמיתי, ומצוה אמיתית, אינם נבנים מדבר גזול.
בראשית פרק כ״ז פסוק ו׳
(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת־אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל־עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר (וְכָךְ אָמַר לוֹ):
★ עשו יצא לשדה, ורבקה פועלת מיד. היא אינה מחכה, ואינה הולכת אל יצחק לטעון. היא פונה אל יעקב.
★ "אל יעקב בנה": בפסוק הקודם "אל עשו בנו", וכאן "אל יעקב בנה". שני פסוקים רצופים, ושתי שיחות: יצחק ובנו, רבקה ובנה. כך גם ביום ראשון: "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב" (כה, כח).
★ "הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך": שימו לב איך רבקה מדברת. היא אינה אומרת "יצחק" ו"עשו", אלא "אביך" ו"אחיך". היא מספרת ליעקב מה שמעה, בלי תוספות של כעס ובלי האשמות. ויש בלשונה גם תזכורת (וזו הצעה להבנה): מדובר באב ובאח, במשפחה אחת.
★ ובפסוק שתי פעמים "לאמר": בתחילתו, "ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר", ובסופו, "מדבר אל עשו אחיך לאמר". "לאמר" השני פותח ציטוט: בפסוק הבא רבקה תחזור על דברי יצחק. כלומר, פסוקנו הוא רק הפתיחה של הדיווח.
★ ועוד: התורה אינה מספרת שרבקה דיברה עם יצחק עצמו על הברכה. רק בסוף הפרק היא פונה אל יצחק, ובעניין אחר: "קצתי בחיי מפני בנות חת" (כז, מו), ושם היא מביאה לכך שיצחק ישלח את יעקב אל פדן ארם, אל בית לבן.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להראות שיעקב לא יזם דבר. הוא שומע מאמו מה קרה, והיוזמה כולה שלה.
★ מילות מפתח: "אָמְרָה" (אונקלוס: "אֲמָרַת"); "בְּנָהּ" (אונקלוס: "בְּרַהּ"); "הִנֵּה" (אונקלוס: "הָא"); "שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ" (אונקלוס: "שְׁמָעִית מִן אֲבוּךְ", שמעתי מאביך); "מְדַבֵּר אֶל" (אונקלוס: "מְמַלֵּל עִם", מדבר עם); "אָחִיךָ" (אונקלוס: "אֲחוּךְ").
★ מדרש: על "ורבקה אהבת את יעקב" (כה, כח) נאמר במדרש רבה, בלשון המדרש בערך: כל זמן ששמעה את קולו, הוסיפה לו אהבה על אהבתו. רבקה אוהבת את יעקב, וגם מכירה אותו. היא יודעת שהוא "איש תם, ישב אהלים" (כה, כז), ולכן היא עצמה צריכה להכין את הכל. ובהמשך הפרק "הקול קול יעקב" (כב) יהיה דווקא הדבר שכמעט מגלה אותו.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הדגיש פעמים רבות את מקומה של האשה והאם בבית היהודי, "עקרת הבית" (על פי תהלים קיג, ט: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה"), שעליה מושתת במידה רבה חינוך הילדים והכיוון של הבית כולו. ואפשר לראות זאת בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות): רבקה היא שרואה את הנולד, והיא שמכוונת את בנה אל הדרך שבה הברכה תגיע אל מקומה.
★ המסר ליום: כשרואים שמשהו צריך להשתנות, אפשר לפעול בשקט ובחכמה, בלי ריב ובלי האשמות. רבקה לא אמרה מלה רעה על יצחק ולא על עשו; היא פשוט פעלה.
בראשית פרק כ״ז פסוק ז׳
(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (כָּךְ אָמַר אָבִיךָ לְעֵשָׂו:) הָבִיאָה לִּי צַיִד (הָבֵא לִי צַיִד), וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים (מַאֲכָלִים טְעִימִים), וְאֹכֵלָה (וְאֹכַל), וַאֲבָרֶכְכָה (וַאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ) לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי.
★ זה הציטוט שפתחה בו רבקה בפסוק הקודם: "הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר". והיא מוסרת ליעקב את דברי יצחק.
★ אבל כשמשווים את דבריה לדברי יצחק עצמו (ג–ד), רואים שהיא אינה מצטטת מלה במלה. יצחק אמר באריכות: "שא נא כליך, תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד"; רבקה אומרת בקצרה: "הביאה לי ציד". יצחק אמר "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"; רבקה אומרת רק "ועשה לי מטעמים" (ואת "כאשר אהב" היא תאמר בעצמה בפסוק ט). יצחק אמר "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"; רבקה אומרת "ואברככה לפני ה' לפני מותי".
★ השינוי הגדול הוא התוספת "לפני ה'". יצחק לא אמר מלים אלה, לפי מה שכתוב בתורה. ולמה הוסיפה אותן רבקה? אפשר (וזו הצעה להבנה) שכך ביקשה להבהיר ליעקב עד כמה הדבר חשוב: אין זו רק ברכה אישית של אב זקן, אלא ברכה שנאמרת "לפני ה'", ברכה שתקבע את עתיד הבית של אברהם. ולכן כל כך חשוב שתגיע אל הבן הנכון. ורש"י יפרש מה פירוש "לפני ה'".
★ ועוד: "לפני מותי" במקום "בטרם אמות". התוכן זהה, והתחושה דחופה. רבקה מבינה שזה רגע שלא יחזור.
★ "הביאה": גם יצחק אמר "והביאה לי" (ד). ובעל הטורים שלהלן ימצא במלה הזאת רמז לדברים שרבקה אמרה ליעקב: "הביאה למוסר לבך".
★ ובשם ה' שבפסוק נדפס בחוברת "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ".
★ מטרת הפסוק: למסור ליעקב את העובדות, ולהראות לו את גודל הרגע: ברכה "לפני ה'", "לפני מותי".
★ מילות מפתח: "הָבִיאָה לִּי" — הבא לי (אונקלוס: "אֱתִי לִי"); "מַטְעַמִּים" — מאכלים טעימים (אונקלוס: "תַבְשִׁילִין", תבשילים); "וְאֹכֵלָה" — ואוכל (אונקלוס: "וְאֵיכוּל"); "וַאֲבָרֶכְכָה" — ואברך אותך (אונקלוס: "וֶאֱבָרֵכִנָּךְ"); "לִפְנֵי ה'" (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ"); "לִפְנֵי מוֹתִי" (אונקלוס: "קֳדָם מוֹתִי").
★ מקור מחז"ל: בגמרא (מגילה טו, א) נאמר: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". אם ברכה של אדם פשוט אינה דבר קל, קל וחומר ברכת צדיק כיצחק, שנאמרת "לפני ה'". ולכן רבקה ויעקב אינם רואים בברכה מנהג של נימוס, אלא דבר שקובע את העתיד.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר, בערך, שהצדיק המברך הוא כמו צינור: הוא מבקש ומברך, והברכה עצמה באה מאת ה'. ומפורסם הביטוי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ופירוש רש"י שלהלן, "ברשותו, שיסכים על ידי", אומר זאת במפורש: יצחק אינו מברך מכוח עצמו, אלא מבקש שה' יסכים לברכתו.
★ המסר ליום: לפני שמוסרים דברים לאחרים, כדאי לחשוב מה העיקר. רבקה קיצרה את מה שאפשר לקצר, והדגישה את מה שחשוב באמת: "לפני ה'".
לִפְנֵי ה' • בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּסְכִּים עַל־יָדִי.
ביאור רש"י: דיבור אחד, על המלים "לפני ה'".
★ "לִפְנֵי ה' — ברשותו, שיסכים על ידי": הקושי — מה מוסיפות המלים "לפני ה'"? כל ברכה נאמרת לפני ה', ולמה לומר זאת? רש"י: "לפני ה'" פירושו "ברשותו", ברשות ה'. "שיסכים על ידי": שה' יסכים לברכה שאברך, ויקיים אותה. כלומר, אין זו ברכה שפועלת מכוח עצמה. יצחק מברך, וה' הוא שמאשר את הברכה ומקיים אותה.
★ ולפי זה מובן מה שיקרה בסוף הסיפור. כשעשו יבוא, ויצחק יבין שבירך את יעקב, נאמר: "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד", ובכל זאת הוא אומר: "ואברכהו, גם ברוך יהיה" (כז, לג). אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק ראה שהברכה ניתנה "לפני ה'", ושה' הסכים לה; ולכן אין לבטל אותה.
★ ושימו לב: המלים "לפני ה'" נשמעות בפי רבקה, אבל לפי פירוש רש"י הן מתארות את כוונתו של יצחק עצמו: "ברשותו, שיסכים על ידי", בלשון של יצחק המדבר. רבקה מוסרת ליעקב לא רק את המלים שיצחק אמר, אלא גם את משמעותן.
★ המסר ליום: כשאנחנו מברכים זה את זה, אנחנו מבקשים מה' שיסכים. כל ברכה טובה היא גם תפילה.
בראשית פרק כ״ז פסוק ח׳
(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי (הַקְשֵׁב לִי וַעֲשֵׂה כִּדְבָרַי), לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (לְמַה שֶּׁאֲנִי מְצַוָּה אוֹתְךָ).
★ עד כאן רבקה סיפרה מה קרה. עכשיו היא עוברת מן הדיווח אל הציווי. המלה "ועתה" מסמנת את המעבר: זה מה ששמעתי; ועכשיו, זה מה שתעשה.
★ ושימו לב להקבלה: גם יצחק פנה אל עשו באותה דרך. קודם "הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי" (ב), ואחר כך "ועתה שא נא כליך" (ג). שני ההורים אומרים "ועתה" לשני הבנים, וכל אחד שולח את בנו לדרך אחרת.
★ "בני": מלה של קרבה. גם יצחק קרא לעשו "בני", והוא ענה "הנני" (א). רבקה פונה אל יעקב באותה חיבה.
★ "שמע בקלי": לא רק שמע את דברי, אלא קבל אותם ועשה אותם. ורבקה תאמר את המלים האלה ליעקב שלוש פעמים בפרשה, ובכל פעם ברגע מכריע: כאן; כשיעקב יחשוש מקללה: "עלי קללתך בני, אך שמע בקלי ולך קח לי" (יג); וכשעשו יבקש להרגו: "ועתה בני שמע בקלי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (מג).
★ ועוד: "שמע בקלי" הן המלים שבהן שיבח ה' את אברהם, בפסוק שבו הסתיים שיעור יום ראשון: "עקב אשר שמע אברהם בקלי, וישמר משמרתי, מצותי חקותי ותורתי" (כו, ה). מה שאברהם עשה כלפי ה', מבקשת רבקה מיעקב לעשות כלפיה.
★ "לאשר אני מצוה אתך": רבקה אינה אומרת "אני מציעה לך" או "אני מבקשת ממך", אלא "אני מצוה". זו לשון של ציווי. ויעקב, כפי שנראה בפסוקים הבאים, יחשוש ויקשה (יא–יב), אבל בסוף ישמע בקולה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להעביר את האחריות. רבקה לוקחת על עצמה את ההחלטה. יעקב אינו עושה זאת מדעת עצמו, אלא מפני שאמו מצוה עליו.
★ מילות מפתח: "וְעַתָּה" (אונקלוס: "וּכְעַן"); "בְנִי" (אונקלוס: "בְּרִי"); "שְׁמַע בְּקֹלִי" — שמע לי, ציית (אונקלוס: "קַבֵּל מִנִּי", קבל ממני); "לַאֲשֶׁר" — למה ש־ (אונקלוס: "לְמָא דִי"); "מְצַוָּה" (אונקלוס: "מְפַקֵּד", מפקד, מצווה).
★ מדרש ומקור: על מה סמכה רבקה כשאמרה "אני מצוה אתך"? בהמשך השיעור, על המלים "עלי קללתך בני" (יג), מתרגם אונקלוס (בעמוד של היום): "עלי אתאמר בנבואה, דלא ייתון לוטיא עלך ברי", כלומר: לי נאמר בנבואה שלא יבואו הקללות עליך, בני. רבקה מצוה מתוך נבואה. ויעקב, מצדו, שומע בקולה אף שקשה לו. במדרש רבה, על המלים "וילך ויקח ויבא לאמו" (יד), נאמר, בלשון המדרש בערך, שהלך אנוס, כפוף ובוכה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מודגש פעמים רבות שיסוד העבודה הוא קבלת עול: לעשות את מה שצריך גם כשהשכל עדיין שואל שאלות. כך אמרו ישראל במתן תורה: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז): קודם "נעשה", ואחר כך "נשמע". ואפשר לראות זאת אצל יעקב (וזו הצעה להתבוננות): יש לו שאלות טובות ("אולי ימשני אבי", יב), והוא אומר אותן; אבל כשאמו עונה "אך שמע בקלי", הוא הולך ועושה.
★ המסר ליום: מותר לשאול, ואף רצוי. אבל יש רגעים שבהם צריך לסמוך על מי שרואה רחוק יותר מאיתנו, ולעשות. "שמע בקלי" הוא לפעמים הצעד הראשון אל הברכה.
בראשית פרק כ״ז פסוק ט׳
(ט) לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן (אֶל הָעֵדֶר), וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים (שְׁנֵי גְּדִיִּים טוֹבִים, צְעִירֵי הָעִזִּים), וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב (כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב).
★ זו התכנית. יצחק שלח את עשו: "שא נא כליך... וצא השדה" (ג). רבקה שולחת את יעקב: "לך נא אל הצאן". שניהם בלשון "נא", ושניהם שולחים את הבן להביא בשר. אבל עשו הולך רחוק, אל השדה, עם קשת וחצים, ואינו יודע מה ימצא; ויעקב הולך קרוב, אל הצאן של הבית, ויודע בדיוק מה יקח.
★ "וקח לי": ולא "וקח לאביך". את המלה "לי" יפרש רש"י.
★ "שני גדיי עזים טבים": שניים, ולא אחד, וטובים. גם על המספר יעמוד רש"י.
★ "ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב": יצחק ביקש מעשו "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" (ד). רבקה לוקחת על עצמה את החלק הזה: היא תבשל. היא מכירה את טעמו של בעלה, "כאשר אהב". ואת המלים "כאשר אהבתי", שהשמיטה בפסוק ז, היא אומרת כאן בעצמה: היא יודעת מה הוא אוהב.
★ ושימו לב: הציד של עשו עדיין בשדה, ואולי ייקח שעות. המטעמים של רבקה יהיו מוכנים לפניו. התכנית בנויה על הזמן.
★ מטרת הפסוק: לפרט את התכנית: יעקב מביא מן הצאן, ורבקה מכינה את המטעמים. והכל מרכוש כשר, ובטעם שיצחק אוהב.
★ מילות מפתח: "לֶךְ נָא" (אונקלוס: "אִזֵּיל כְּעַן", לך עתה); "הַצֹּאן" (אונקלוס: "עָנָא"); "וְקַח לִי" (אונקלוס: "וְסַב לִי"); "גְּדָיֵי עִזִּים" — גדיים, צעירי העזים (אונקלוס: "גַּדְיֵי (בַר) עִזִּין"); "טֹבִים" (אונקלוס: "טָבָן"); "מַטְעַמִּים" (אונקלוס: "תַּבְשִׁילִין"); "כַּאֲשֶׁר אָהֵב" (אונקלוס: "כְּמָא דִי רְחֵם").
★ מדרש ומקור מחז"ל: לפי רש"י שלהלן, בשם "פרקי דרבי אליעזר", היום ההוא היה פסח, ואחד הגדיים הוקרב לקרבן פסח. ובתורה נאמר על קרבן הפסח: "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה). ואם תשאלו: הרי התורה עוד לא ניתנה! חז"ל אמרו: "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה" (יומא כח, ב). וכבר למדנו ביום ראשון את הפסוק "וישמר משמרתי, מצותי חקותי ותורתי" (כו, ה), ורש"י שם: "להביא תורה שבעל פה". גם יצחק ורבקה הלכו בדרך זו.
★ ביאור בדרך חב"ד: עשו מחפש את הטעם בשדה, ביער, בציד; ורבקה מראה ליעקב שאפשר למצוא אותו טעם בבית, בצאן הכשר ששייך להם: "כי טעם הגדי כטעם הצבי", כפי שיפרש רש"י. ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) על הדרך של יעקב בעבודת ה': אין צורך לצאת אל "השדה" של עשו כדי למצוא חיים מלאי טעם. בתוך הדרך הכשרה, הקרובה והמוכרת, אפשר למצוא את כל הטעם, וגם להביא ממנה ברכה לעולם. וכך נאמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).
★ המסר ליום: לא צריך ללכת רחוק כדי להביא משהו טוב. לפעמים מה שנמצא קרוב, "משלי", מספיק בהחלט, אם מכינים אותו באהבה ובידיעה מה האחר אוהב.
וְקַח־לִי • מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גָּזֵל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ: 'לִטֹּל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם' (ב"ר).
שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים • וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָלוֹ שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא פֶּסַח הָיָה, הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ, וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים, בְּ'פִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר'.
כַּאֲשֶׁר אָהֵב • כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים, ושלוש שאלות: של מי הגדיים? למה שניים? ואיך יכולים גדיים להחליף ציד?
★ "וְקַח־לִי — משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה: 'לטל שני גדיי עזים בכל יום' (ב"ר)": הקושי — המטעמים נועדו ליצחק, ולמה אומרת רבקה "וקח לי", בשבילי? רש"י: "לי" פירושו "משלי": הגדיים שייכים לי. יצחק כתב לרבקה בכתובתה, השטר שבו התחייב כלפיה בנישואיהם, שהיא רשאית ליטול שני גדיי עזים בכל יום. ולכן יעקב אינו לוקח דבר שאינו שלו ושאינו של אמו: "ואינם גזל". "(ב"ר)": המקור הוא מדרש בראשית רבה.
★ ושימו לב לניגוד שרש"י בונה בשיעור של היום. יצחק ביקש "וצודה לי", ורש"י פירש: "מן ההפקר ולא מן הגזל" (ג). על עשו נאמר "לצוד ציד להביא", ורש"י פירש: "אם לא ימצא ציד, יביא מן הגזל" (ה). ועל יעקב: "וקח לי", "משלי הם ואינם גזל". יצחק ביקש בשר כשר; עשו מוכן לגזול; ורבקה מקפידה שיעקב יביא רק מן ההיתר.
★ "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים — וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים, ב'פרקי דרבי אליעזר'": הקושי — שני גדיים הם הרבה בשר. האם אדם זקן אחד אוכל כל כך הרבה? רש"י: לא כל הבשר היה למאכל. אותו יום היה פסח. גדי אחד הקריב יצחק לקרבן פסח, ומן השני עשתה רבקה את המטעמים. ורש"י מציין את מקורו: הספר "פרקי דרבי אליעזר".
★ ומכאן למדנו שהברכות ניתנו ליעקב בפסח. ובמשך הדורות הפסח הוא זמן הגאולה של בני יעקב, "זמן חירותנו". ובעל הטורים שלהלן מוסיף: "נאה לך ונאה לבניך, כי פסח היה".
★ "כַּאֲשֶׁר אָהֵב — כי טעם הגדי כטעם הצבי": הקושי — יצחק אהב ציד, בשר של חיית שדה. איך יוכלו גדיים מן העדר להיות "כאשר אהב"? רש"י: טעם הגדי דומה לטעם הצבי. רבקה יודעת שאם תכין את הגדי כראוי, יצחק יקבל בדיוק את הטעם שהוא אוהב.
★ ושלושת הדיבורים יחד: רבקה דואגת לשלושה דברים: שהמטעמים יהיו כשרים ("משלי הם"), שיתאימו לזמן, לפסח ("האחד הקריב לפסחו"), ושיהיו בטעם שיצחק אוהב ("כטעם הצבי"). הכנה שלמה, בהלכה, בזמן ובאהבה.
★ המסר ליום: גם כשמכינים הפתעה למישהו, צריך לבדוק שהכל ביושר: "משלי הם ואינם גזל". שום מטרה טובה אינה מצדיקה לקחת דבר שאינו שלנו. ובלשון חז"ל: "מצוה הבאה בעבירה" (סוכה ל, א) אינה מצוה.
בראשית פרק כ״ז פסוק י׳
(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהֵבֵאתָ (וְתָבִיא אֶת הַמַּטְעַמִּים) לְאָבִיךָ, וְאָכָל (וְהוּא יֹאכַל), בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ (כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתְךָ) לִפְנֵי מוֹתוֹ.
★ זה סוף התכנית של רבקה. היא מחלקת את העבודה: "ואעשה" (ט) — אני אבשל; "והבאת" — אתה תביא. רבקה לוקחת על עצמה את ההכנה, ויעקב צריך רק להביא ולעמוד לפני אביו. אבל דווקא החלק הזה, העמידה לפני יצחק, הוא הקשה ביותר, ועליו יעקב יקשה בפסוקים הבאים.
★ "בעבור אשר יברכך": המטרה ברורה. ושימו לב איך רבקה חוזרת על לשון יצחק: יצחק אמר לעשו "בעבור תברכך נפשי" (ד); רבקה אומרת ליעקב "בעבור אשר יברכך". אותה ברכה, אבל עכשיו היא מכוונת אליך, יעקב.
★ "לפני מותו": בפעם השלישית בשיעור של היום מוזכר המוות. יצחק: "בטרם אמות" (ד); רבקה, בשם יצחק: "לפני מותי" (ז); ועכשיו: "לפני מותו". ובאמת, לפי רש"י על "לא ידעתי יום מותי" (ב), יצחק היה אז בן קכ"ג; והתורה מספרת בהמשך שחי מאה ושמונים שנה (לה, כח). כלומר, יצחק חי עוד שנים רבות אחרי הברכה. אבל הוא דיבר כמי שעומד בסוף ימיו, וכך גם רבקה מתייחסת לרגע: עכשיו, או לעולם לא.
★ "ואכל": בחוברת נדפס "וְאָכָל", בקמץ תחת הכ"ף, כי המלה עומדת במקום של הפסקה בפסוק (צורת הפסק, שבה הניקוד משתנה).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים. ובפסוק הבא יעקב משיב לאמו: "הן עשו אחי איש שער, ואנכי איש חלק" (יא).
★ מטרת הפסוק: להשלים את התכנית ולהעמיד את מטרתה: הברכה. כל מה שנאמר עד כאן, הגדיים, המטעמים והטעם שיצחק אוהב, נועד לכך: "בעבור אשר יברכך".
★ מילות מפתח: "וְהֵבֵאתָ" — ותביא (אונקלוס: "וְתַיְתֵי", ובנוסח אחר "וְתָעֵל"); "וְאָכָל" — ויאכל (אונקלוס: "וְיֵיכוּל"); "בַּעֲבֻר אֲשֶׁר" — כדי ש־ (אונקלוס: "בְּדִיל דִּי"); "יְבָרֶכְךָ" (אונקלוס: "יְבָרְכִנָּךְ"); "לִפְנֵי מוֹתוֹ" (אונקלוס: "קֳדָם מוֹתֵהּ").
★ מדרש ומקור מחז"ל: רש"י בתחילת הפרק, על "ותכהין עיניו מראת" (א), הביא כמה טעמים לכך שעיני יצחק כהו, ובהם: "כדי שיטל יעקב את הברכות". כלומר, התכנית של רבקה, שיעקב יעמוד לפני יצחק ויצחק לא יראה מיהו, אינה מקרה. כבר העיניים הכהות של יצחק היו חלק מן ההשגחה, כדי שהברכות יגיעו אל יעקב.
★ ועוד: למה צריך יצחק לאכול לפני שהוא מברך? בגמרא (שבת ל, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך, שאין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, ולמדו זאת מאלישע, שאמר "ועתה קחו לי מנגן" (מלכים ב' ג, טו). ואפשר (וזו הצעה להבנה) שגם המטעמים נועדו לכך: שיצחק יברך מתוך שמחה ורוחב לב.
★ ביאור בדרך חב"ד: מפורסם בשם הבעל שם טוב, בערך, על הפסוק "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז, ה): למה אדם רעב וצמא? כי במאכל ובמשקה יש ניצוצות של קדושה, והנשמה צריכה לתקן אותם ולהעלות אותם. ואפשר לראות זאת בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות): האכילה של יצחק אינה רק סעודה; היא הדרך אל הברכה: "ואכל, בעבור אשר יברכך". הגשמי נעשה כלי לרוחני.
★ המסר ליום: גם דבר פשוט כמו ארוחה יכול להיות פתח לברכה. ארוחה שמכינים באהבה, ומגישים בכבוד להורים, היא לפעמים הרגע שבו נאמרות המלים החשובות ביותר.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״א
(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן (הִנֵּה) עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר (אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה שֵׂעָר עַל גּוּפוֹ), וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (וַאֲנִי אָדָם שֶׁעוֹרוֹ חָלָק, בְּלִי שֵׂעָר).
★ בפסוקים הקודמים, בשיעור של היום, שמעה רבקה את דברי יצחק לעשו: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (ד). עשו יצא לשדה לצוד, ורבקה קראה מיד ליעקב. היא אמרה לו: "ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך" (ח), "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים, ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב" (ט), "והבאת לאביך ואכל, בעבר אשר יברכך לפני מותו" (י). פסוקנו הוא תשובתו של יעקב.
★ ושימו לב: יעקב אינו אומר "לא אלך". הוא גם אינו שואל "למה". הוא מצביע על בעיה מעשית: אבא אמנם אינו רואה, אבל הוא יכול לגעת. ואם יגע בי, ירגיש מיד שאני לא עשו. ובפסוק הבא יאמר זאת במפורש: "אולי ימשני אבי".
★ "איש שער": כבר בלידתו תיארה התורה את עשו: "ויצא הראשון אדמוני, כלו כאדרת שער" (כה, כה), כולו כמו מעיל של שער. ויעקב, שנולד אחריו, "וידו אחזת בעקב עשו" (כה, כו), היה חלק. ההבדל בגוף הוא סימן להבדל באופי: "ויהי עשו איש ידע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (כה, כז).
★ "ואנכי איש חלק": המלה "חלק" תחזור בעוד חמישה פסוקים, כשרבקה תשים את עורות הגדיים "על ידיו ועל חלקת צואריו" (טז), על החלק החלק שבצוואר. רבקה עונה על הקושי של יעקב בדיוק במקום שהוא הצביע עליו.
★ ועוד: לפסוקנו יש פירוש רש"י בדיבור אחד. ועל הפסוקים של חלק זה בשיעור, מפסוק יא ועד פסוק יח, אין ערכים בבעל הטורים, ואין עליהם הפניות בשולי העמוד.
★ מטרת הפסוק: להראות שיעקב אינו ממהר לעשות את מה שאינו מתאים לטבעו. הוא "איש תם", ורש"י פירש שם (כה, כז): "כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות, קרוי 'תם'". לכן הוא חושש, ומציג לאמו את הקושי.
★ מילות מפתח: "הֵן" — הנה (אונקלוס: "הָא"); "אִישׁ" (אונקלוס: "גְּבַר"); "שָׂעִר" — בעל שער (אונקלוס: "שַׂעֲרָן"); "וְאָנֹכִי" (אונקלוס: "וַאֲנָא"); "חָלָק" — חלק, בלי שער (אונקלוס: "שְׁעִיעַ").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סה) נדרש פסוקנו במשל, בלשון המדרש בערך: אדם בעל שער ואדם קירח עמדו ליד הגורן, והרוח העיפה את המוץ על שניהם. המוץ נסתבך בשערו של בעל השער, ולא יכול היה להוציאו; ואילו הקירח העביר את ידו על ראשו, והמוץ נפל. כך עשו מתלכלך בעוונות כל השנה, ואין לו במה לכפר; ויעקב מתלכלך בעוונות כל השנה, ובא יום הכיפורים ויש לו במה לכפר, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). "איש חלק": החטא אינו נדבק בו לתמיד.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק ב) מבואר שהנפש השנית שבכל יהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש". ובתורה נאמר: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט). ואפשר לראות (וזו הצעה להתבוננות) רמז במלים "ואנכי איש חלק": יעקב הוא איש שה' הוא חלקו. גם אם דבק בו לפעמים "מוץ" מבחוץ, בפנימיותו הוא נשאר חלק ונקי.
★ המסר ליום: גם כשיש לנו שליחות חשובה, מותר ואף רצוי לומר בכנות מה מפריע לנו. יעקב אינו מסתיר מאמו את חששו. הוא מציג אותו, ושומע את תשובתה.
אִישׁ שָׂעִר • בַּעַל שֵׂעָר.
ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר מאוד: שתי מלים בלבד. אבל גם בהן יש חידוש.
★ "אִישׁ שָׂעִר — בעל שער": הקושי — המלה "שָׂעִר" כתובה בלי יו"ד, והיא קרובה מאוד למלה "שָׂעִיר", שבמקרא פירושה גם תיש, שעיר עזים, כמו "שעיר עזים אחד לחטאת" (במדבר כח, טו). מה פירוש "איש שער"? רש"י: "בעל שער", אדם שיש לו הרבה שער. ולא כפשוטו של "שעיר", תיש.
★ ועוד: "בעל" בלשון חכמים פירושו מי שיש לו תכונה מסוימת, כמו "בעל חוב" או "בעל מום". "בעל שער" — מי שגופו מלא שער. וכך תרגם גם אונקלוס: "גְּבַר שַׂעֲרָן": האות נו"ן בסוף המלה בארמית מציינת את מי שהתכונה הזאת שייכת לו, כמו "בעל שער".
★ ושימו לב (וזו הצעה להבנה): שני האחים מתוארים כאן בלשון אחת: "איש שער" ו"איש חלק". רש"י מסביר רק את הראשון, כי "חלק" מובן. ומפירושו יוצא שגם "איש חלק" הוא תיאור של הגוף, ולא של האופי: הבעיה של יעקב היא מה שאביו ירגיש בידיו.
★ המסר ליום: רש"י מלמד לקרוא קודם כל את הפשט. לפני שמחפשים רמזים, צריך להבין מה הכתוב אומר בפשטות: עשו היה בעל שער, ויעקב חלק. ועל הפשט הזה בנוי כל ההמשך.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ב
(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי (אוּלַי אָבִי יְמַשֵּׁשׁ אוֹתִי בְּיָדָיו), וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ (וְאֶהְיֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁמְּרַמֶּה וּמְשַׁטֶּה בּוֹ), וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה (וְכָךְ אָבִיא עַל עַצְמִי קְלָלָה בִּמְקוֹם בְּרָכָה).
★ זה המשך דבריו של יעקב. בפסוק הקודם אמר מה ההבדל בינו לבין עשו; עכשיו הוא אומר מה עלול לקרות. יצחק אינו רואה, כפי שלמדנו בתחילת הפרק: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (א). אבל מי שאינו רואה, ממשש. ואם ימשש, יגלה את האמת.
★ בפסוק שלושה שלבים. "אולי ימשני אבי" — החשש: אבא יגע בי. "והייתי בעיניו כמתעתע" — התוצאה: הוא יחשוב שאני מרמה אותו ולועג לו. "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" — המחיר: במקום ברכה, אקבל קללה.
★ "והייתי בעיניו כמתעתע": יעקב אינו חושש רק מן הקללה. הוא חושש ממה שאביו יחשוב עליו. "מתעתע" הוא מי שמשטה בחברו ולועג לו. כך גם בדברי הימים, על הדור שלפני החורבן: "ויהיו מלעבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו, ומתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו, טז). ושימו לב: בפסוק הזה באות שתי המלים יחד, "מלעבים" ו"מתעתעים", ואונקלוס מתרגם את "כמתעתע" שלנו "כְּמִתְלָעָב", מאותו שורש של "מלעבים".
★ "קללה ולא ברכה": יצחק עומד לברך. בבית של אברהם, ברכה של אב היא דבר גדול מאוד. וגם קללה של צדיק אינה דבר קל. יעקב יודע שהרגע הזה יכול להיגמר בשני כיוונים הפוכים.
★ ועוד: התשובה לחשש של יעקב תבוא בשתי דרכים. רבקה תענה במלים, "עלי קללתך בני" (יג), ובמעשה: עורות הגדיים על ידיו ועל צווארו (טז). ובהמשך השיעור יצחק אכן ימשש: "גשה נא ואמשך בני" (כא), "וימשהו" (כב).
★ מטרת הפסוק: להראות שיעקב חושב עד הסוף על מה שהוא עומד לעשות. הוא שוקל את הסיכון, ואינו מסתיר אותו מאמו.
★ מילות מפתח: "אוּלַי" (אונקלוס: "מָאִים"); "יְמֻשֵּׁנִי" — ימשש אותי (אונקלוס: "יְמֻשִּׁנַּנִי"); "בְעֵינָיו" (אונקלוס: "בְעֵינוֹהִי"); "כִּמְתַעְתֵּעַ" — כמשטה, כלועג (אונקלוס: "כְּמִתְלָעָב"); "וְהֵבֵאתִי" (אונקלוס: "וְאֵהֵי מַיְתֵי", ואהיה מביא); "קְלָלָה" (אונקלוס: "לְוָטִין", קללות); "בְרָכָה" (אונקלוס: "בִרְכָן", ברכות).
★ מדרש: על יצחק ועל עיניו שכהו מביא רש"י בתחילת הפרק (א) כמה טעמים, ובהם דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה סה), בערך: בשעה שנעקד יצחק על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת, ודמעותיהם ירדו ונפלו על עיניו, ולכן כהו עיניו. ומי שהיה מוכן למסור את נפשו על המזבח, אינו מבחין עכשיו בין בניו. ויעקב, שיודע זאת, חושש: מה שהעיניים אינן רואות, הידיים יכולות לגלות.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר שהנפש מתלבשת בגוף ופועלת דרכו. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) הבדל בין שני כלים של הכרה: הראייה רואה מרחוק, והמישוש מרגיש מקרוב. יצחק אינו יכול לראות, אבל עדיין יכול למשש. ובהמשך נראה שגם המישוש אינו מכריע לבדו: יצחק ימשש וירגיש "ידי עשו", אבל ישמע "קול יעקב" (כב).
★ המסר ליום: לפני שעושים צעד גדול, טוב לשאול: מה יקרה אם...? יעקב אינו נמנע מן השליחות, אבל גם אינו הולך בעיניים עצומות. הוא מעלה את החשש, ומבקש לשמוע מה עונים לו.
יְמֻשֵׁנִי • כְּמוֹ: (דברים כח) "מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם".
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו רש"י מסביר מלה נדירה בעזרת פסוק אחר.
★ "יְמֻשֵׁנִי — כמו: (דברים כח) 'ממשש בצהרים'": הקושי — המלה "ימשני" אינה שכיחה, ואפשר לטעות בשורש שלה. רש"י מראה שהיא מן השורש "משש", לגעת ביד, לגשש, כמו בתוכחה שבספר דברים: "והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה" (דברים כח, כט). "ימשני" — ימשש אותי.
★ ושימו לב לפסוק שרש"י בחר (וזו הצעה להבנה): הוא מדבר על "העור", העיוור, שממשש באפלה, מפני שאינו רואה. וזה בדיוק מצבו של יצחק, שעיניו כהו. מי שאינו רואה בעיניו, בודק בידיו. ולכן החשש של יעקב מובן כל כך.
★ ועוד: הפסוק מדברים מתאר גם מי שממשש "בצהרים", באור היום, ובכל זאת אינו מוצא את דרכו. גם יצחק ימשש, וירגיש "ידי עשו" (כב), ובכל זאת לא יזהה את יעקב: "ולא הכירו" (כג).
★ ⚠ ניקוד: בדיבור המתחיל נדפס "יְמֻשֵׁנִי", בלי דגש בשי"ן; ובפסוק עצמו נדפס "יְמֻשֵּׁנִי", בדגש. הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: רש"י מסביר מלה קשה בעזרת מלה דומה במקום אחר בתורה. כך לומדים תורה: פסוק אחד מאיר פסוק אחר.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ג
(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי (אִם תָּבוֹא עָלֶיךָ קְלָלָה, תָּבוֹא עָלַי), אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי (רַק עֲשֵׂה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ), וְלֵךְ קַח לִי (וְלֵךְ וְקַח לִי אֶת הַגְּדָיִים).
★ זו תשובתה של רבקה, והיא קצרה מאוד. יעקב אמר "והבאתי עלי קללה", ורבקה עונה "עלי קללתך". אותה מלה, "עלי", עוברת מן הבן אל האם. היא אינה מתווכחת על החשש; היא לוקחת אותו על עצמה.
★ ושימו לב: רבקה אינה עונה על "אולי ימשני אבי". היא אינה מסבירה עכשיו איך תפתור את הבעיה. היא רק אומרת: "אך שמע בקלי, ולך קח לי". את הפתרון נראה בעוד שלושה פסוקים: העורות על ידיו ועל צווארו (טז).
★ "שמע בקלי": רבקה חוזרת על מה שאמרה לפני כן: "ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך" (ח). זו כבר הפעם השנייה. ובפסוק הבא נראה שיעקב שומע מיד.
★ למה רבקה בטוחה כל כך? התורה סיפרה שכשהיתה בהריון, הלכה "לדרש את ה'", ונאמר לה: "שני גיים בבטנך... ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבד צעיר" (כה, כב–כג). רבקה יודעת מה ה' אמר לה על שני בניה. וכך מפרש אונקלוס את דבריה, כפי שנראה בתרגום: "עלי נאמר בנבואה שלא יבואו הקללות עליך".
★ מטרת הפסוק: להראות שרבקה לוקחת אחריות מלאה. היא אינה שולחת את בנה לבדו; היא אומרת לו: האחריות עלי.
★ מילות מפתח: "עָלַי קִלְלָתְךָ" — הקללה שלך תבוא עלי (אונקלוס: "עֲלַי אִתְאֲמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַיָּא עֲלָךְ", עלי נאמר בנבואה שלא יבואו הקללות עליך); "אַךְ" — רק, אבל (אונקלוס: "בְּרַם"); "שְׁמַע בְּקֹלִי" — עשה כדברי (אונקלוס: "קַבֵּל מִנִּי", קבל ממני); "וְלֵךְ" (אונקלוס: "וְאִזֵּיל"); "קַח־לִי" (אונקלוס: "סַב לִי").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סה) נדרש "עלי קללתך בני", בערך, על פי מה שקרה באדם הראשון: כשחטא אדם, לא נאמר לו "ארור אתה", אלא "ארורה האדמה בעבורך" (ג, יז). האדמה, שממנה נברא, היא כמו אמו, והקללה באה עליה. ורבקה אומרת: כמו שם, הקללה תבוא על האם, ולא על הבן. ולפסוקנו אין פירוש רש"י בחוברת.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר פעמים רבות שקבלת עול מלכות שמים היא היסוד של כל העבודה: אדם עושה את רצון ה' גם כשאינו מבין עדיין את הכל. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) דוגמה לכך בין אם לבנה: יעקב שאל, רבקה ענתה "שמע בקלי", ויעקב הולך. השאלה לא נמחקה; אבל המעשה אינו מחכה עד שתבוא התשובה המלאה.
★ המסר ליום: אם או אב שאומרים "האחריות עלי" נותנים לילד כוח לעשות דבר קשה. ומי ששומע להוריו, יכול לסמוך על כך שהם רואים לפעמים מה שהוא עדיין אינו רואה.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ד
(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּלֶךְ (יַעֲקֹב הָלַךְ אֶל הַצֹּאן), וַיִּקַּח (וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַגְּדָיִים), וַיָּבֵא לְאִמּוֹ (וְהֵבִיא אוֹתָם לְאִמּוֹ); וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים (וְאִמּוֹ עָשְׂתָה מֵהֶם מַאֲכָלִים טְעִימִים), כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו (כְּמוֹ שֶׁאָבִיו אָהַב).
★ שלושה פעלים ברצף, בלי מלה אחת של יעקב: "וילך, ויקח, ויבא". אחרי השאלה והחשש, ואחרי "שמע בקלי", יעקב עושה מיד בדיוק מה שאמו ביקשה: "לך נא אל הצאן, וקח לי משם" (ט).
★ "וַיִּקַּח": ורש"י כבר פירש בפסוק ט, על "וקח לי": "משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה: 'לטול שני גדיי עזים בכל יום'". כלומר, הגדיים אינם רכוש של יצחק שנלקח בלי רשות; הם שייכים לרבקה עצמה, לפי מה שכתב לה יצחק בכתובה.
★ "ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו": שימו לב לשלוש הלשונות. יצחק ביקש מעשו: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" (ד). רבקה אמרה ליעקב: "ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב" (ט). ועכשיו: "ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו". רבקה עושה בדיוק את מה שיצחק ביקש, ובדיוק כפי שהוא אוהב.
★ ואיך אפשר לעשות מגדי עזים טעם של ציד? רש"י פירש בפסוק ט, על "כאשר אהב": "כי טעם הגדי כטעם הצבי". רבקה מכירה את הטעם שבעלה אוהב, ויודעת להכין אותו.
★ ועוד: "אהב" — המלה הזאת מזכירה את תחילת הסיפור: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אהבת את יעקב" (כה, כח). יצחק אוהב את הציד, ורבקה אוהבת את יעקב. ועכשיו האהבה של רבקה מכינה את המאכל שיצחק אוהב.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י בחוברת.
★ מטרת הפסוק: להראות שיעקב שומע בקול אמו מיד ובשלמות, ושרבקה מכינה את הכל בדייקנות, כדי שהברכה תגיע אל יעקב.
★ מילות מפתח: "וַיֵּלֶךְ" (אונקלוס: "וַאֲזַל"); "וַיִּקַּח" (אונקלוס: "וּנְסִיב"); "וַיָּבֵא" (אונקלוס: "וְאַיְתִי"); "וַתַּעַשׂ" (אונקלוס: "וַעֲבָדַת"); "מַטְעַמִּים" — מאכלים טעימים (אונקלוס: "תַּבְשִׁילִין", תבשילים); "אָהֵב" (אונקלוס: "רְחֵים").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סה) נדרשו שלושת הפעלים "וילך ויקח ויבא", בלשון המדרש בערך: יעקב עשה זאת באונס, כפוף ובוכה. הוא הלך כי אמו ציותה עליו, ולא מפני שרצה לרמות את אביו.
★ ביאור בדרך חב"ד: במשנה נאמר: "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה" (אבות א, יז). והרבי הדגיש פעמים רבות ש"המעשה הוא העיקר". ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) שגם כשיש בלב שאלות וחששות, העיקר הוא לעשות את מה שצריך: "וילך, ויקח, ויבא".
★ המסר ליום: אחרי ששאלנו ושמענו תשובה, הגיע זמן המעשה. ושימו לב גם לרבקה: היא מכינה בדיוק "כאשר אהב". מי שמכיר את מי שהוא משרת, יודע לתת לו בדיוק מה שהוא אוהב.
בראשית פרק כ״ז פסוק ט״ו
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת (הַבְּגָדִים הַנְּקִיִּים וְהַחֲשׁוּבִים שֶׁלּוֹ), אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת (שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים אֶצְלָהּ בַּבַּיִת), וַתַּלְבֵּשׁ (וְהִלְבִּישָׁה בָּהֶם) אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.
★ עכשיו רבקה עוברת מן המטבח אל ההכנה של יעקב עצמו. המאכלים מוכנים; עכשיו צריך שיעקב ייראה, יריח ויורגש כמו עשו. הצעד הראשון: הבגדים.
★ שימו לב: שני הבנים נקראים כאן "בנה": "עשו בנה הגדל" ו"יעקב בנה הקטן". רבקה היא אם של שניהם. התורה אינה מוחקת את עשו מן המשפחה. אבל הבגדים של הגדול עוברים אל הקטן, וזה מזכיר את הנבואה "ורב יעבד צעיר" (כה, כג), ואת הבכורה שעשו מכר ליעקב (כה, לג).
★ "החמדת": לא סתם בגדים, אלא הבגדים המיוחדים. רש"י יביא שני פירושים: בגדים נקיים, ובגדים שעשו חמד ולקח מנמרוד.
★ "אשר אתה בבית": למה התורה מספרת היכן היו הבגדים? רש"י יעמוד על כך: עשו היה נשוי, ובכל זאת הפקיד את בגדיו אצל אמו.
★ ובגדים יש בהם גם ריח. בסוף השיעור, יצחק יריח את בגדיו של יעקב, ויאמר: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (כז). הבגדים שרבקה בוחרת עכשיו יהיו חלק מן הברכה.
★ מטרת הפסוק: לספר איך רבקה מכינה את יעקב לפגישה עם אביו: קודם כל, הבגדים של עשו.
★ מילות מפתח: "בִּגְדֵי" (אונקלוס: "לְבוּשֵׁי"); "בְּנָהּ" (אונקלוס: "בְּרַהּ"); "הַגָּדֹל" (אונקלוס: "רַבָּא"); "הַחֲמֻדֹת" — הנקיות, החשובות (אונקלוס: "דָּכְיָתָא", הנקיות); "אִתָּהּ" — אצלה (אונקלוס: "עִמַּהּ"); "וַתַּלְבֵּשׁ" — והלבישה (אונקלוס: "וְאַלְבִּישַׁת"); "הַקָּטָן" (אונקלוס: "זְעֵירָא").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סה) מובאים דברי רבן שמעון בן גמליאל, בלשון המדרש בערך: כל ימי שימשתי את אבא, ולא שימשתי אותו אפילו אחד ממאה ממה שעשו שימש את אביו. אני, כשהייתי משמש את אבא, הייתי לבוש בגדים מלוכלכים, וכשיצאתי לדרך לבשתי בגדים נקיים. אבל עשו, כשהיה משמש את אביו, לא שימש אותו אלא בבגדי מלכות. וזה מתאים לפירוש "החמדת — הנקיות": אלה הבגדים המכובדים שעשו לבש לכבוד אביו. ובמדרש אחר (במדבר רבה, פרשה ד) מובא, בערך, שהבגדים האלה היו בגדי הבכורה, ששימשו את הבכורות בעבודה, ולכן לבש אותם יעקב, שקנה את הבכורה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק ד) מבואר שלנפש האלקית יש שלושה "לבושים": מחשבה, דיבור ומעשה של מצוות התורה. אדם "לובש" את המצוות שהוא עושה, והן מלבישות את נפשו. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) רמז לכך: יעקב מתלבש בבגדים "חמודות" ונקיות, בגדים של כבוד אב, כדי לקבל את הברכה. ובגד נקי ומכובד הוא סמל לשמירה על נקיון המעשים.
★ המסר ליום: הבגדים שאדם לובש מספרים משהו על היחס שלו לאחרים. מן המדרש על עשו לומדים כמה גדול כבוד אב ואם: אפילו עשו זכה לשבח על כך שלבש בגדים נאים כששירת את אביו.
הַחֲמֻדֹת • הַנְּקִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ: 'דַּכְיָתָא'. דָּבָר אַחֵר: שֶׁחָמַד אוֹתָן מִן נִמְרֹד.
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת • וַהֲלֹא כַּמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ, וְהוּא מַפְקִיד אֵצֶל אִמּוֹ? אֶלָּא שֶׁהָיָה בָּקִי בְּמַעֲשֵׂיהֶן וְחוֹשְׁדָן.
ביאור רש"י: שני דיבורים. בראשון רש"י מסביר מה פירוש "החמדת", ומביא שני פירושים; בשני הוא מסביר למה היו הבגדים "אתה בבית", אצל רבקה.
★ "הַחֲמֻדֹת — הנקיות, כתרגומו: 'דכיתא'": הקושי — מה פירוש "החמדת"? המלה באה מן השורש "חמד", ולכאורה פירושה "בגדים נחמדים", יפים. רש"י מביא את תרגום אונקלוס: "דכיתא", מן השורש "דכי", נקי, טהור. כלומר: הבגדים הנקיים, הבגדים הטובים שלו, שלא לבש אותם בעבודה בשדה. "נקיות" — נקיות ומכובדות, כמו בגדי שבת.
★ "דבר אחר: שחמד אותן מן נמרוד": פירוש שני. "החמדת" — הבגדים שעשו חמד, חשק בהם, מנמרוד. נמרוד הוא "גבר ציד לפני ה'" (י, ט), הצייד הגדול. לפי המדרש (פרקי דרבי אליעזר, פרק כד), בערך, אלה היו הבגדים שעשה ה' לאדם הראשון, "כתנות עור" (ג, כא), והם עברו מדור לדור עד שהגיעו לנמרוד. עשו, שגם הוא "איש ידע ציד", חמד אותם ולקח אותם מנמרוד. "חמד" כאן אינו רק רצה, אלא רצה ולקח, כמו "לא תחמד".
★ ⚠ ניקוד: ברש"י נדפס "'דַּכְיָתָא'", בפתח בדל"ת; ובתרגום שבצד העמוד נדפס "דָּכְיָתָא", בקמץ. הועתקו שניהם כפי שנדפסו.
★ "אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת — והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו?": הקושי — למה הבגדים של עשו היו אצל אמו? עשו כבר היה נשוי. בשיעור של היום למדנו: "ויהי עשו בן ארבעים שנה, ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי, ואת בשמת בת אילן החתי" (כו, לד). אדם נשוי שומר את בגדיו בביתו, אצל נשותיו. ומה פירוש "מפקיד"? נותן דבר לשמירה אצל אחר, כמו פיקדון.
★ "אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן": רש"י עונה: עשו הכיר היטב את מעשי נשותיו, ולא סמך עליהן. ועל מעשיהן כבר למדנו היום, ברש"י על "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כו, לה): "כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון", ו"שהיו עובדות עבודת אלילים". עשו עצמו ידע שאי אפשר לסמוך עליהן, ולכן הפקיד את בגדיו החשובים אצל אמו.
★ ושימו לב (וזו הצעה להבנה): על יעקב פירש רש"י (כה, כז), על המלה "תם": "אינו בקי בכל אלה". ועל עשו אומר רש"י כאן "שהיה בקי במעשיהן". עשו "בקי", מבין היטב במעשים רעים, ולכן גם חושד. יעקב אינו בקי בכך, ולכן הוא צריך את אמו שתלביש אותו.
★ ועוד: מן הפירוש הזה עולה שרבקה היתה האדם שעשו סמך עליו. ובכל זאת, דווקא אצלה היו הבגדים שבהם נלבש יעקב. מה שעשו הפקיד אצל אמו לשמירה, יצא משם לשליחות שהיא ראתה בה את רצון ה'.
★ המסר ליום: רש"י לומד מפרט קטן, "אשר אתה בבית", דבר גדול על בית: במי סומכים. בית שבו אדם יכול להפקיד את היקר לו בלב שקט הוא בית של אמון. וכדאי לבנות כזה בית.
בראשית פרק כ״ז פסוק ט״ז
(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים (וְאֶת עוֹרוֹת הַגְּדָיִים, עִם הַשֵּׂעָר שֶׁעֲלֵיהֶם) הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו (שָׂמָה עַל יְדֵי יַעֲקֹב), וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו (וְעַל הַחֵלֶק הֶחָלָק, שֶׁאֵין בּוֹ שֵׂעָר, שֶׁבְּצַוָּארוֹ).
★ זו התשובה המעשית לחשש של יעקב. הוא אמר "הן עשו אחי איש שער, ואנכי איש חלק" (יא), ו"אולי ימשני אבי" (יב). רבקה לא ענתה אז במלים; עכשיו היא עונה במעשה: היכן שיעקב חלק, היא שמה שער.
★ ושימו לב לשתי המלים. "על ידיו": המקום שיצחק יגע בו כשימשש. ו"על חלקת צואריו": המקום שבו מחבקים ומנשקים. ובאמת, בסוף השיעור יצחק יאמר "גשה נא ושקה לי בני", "ויגש וישק לו" (כו–כז). רבקה חשבה מראש על כל מקום שבו יצחק יגע ביעקב.
★ "חלקת": אותה מלה שאמר יעקב, "איש חלק" (יא). "חלקת צואריו" — החלק החלק של הצוואר, שאין בו שער. התורה מראה כך שרבקה מכסה בדיוק את מה שיעקב אמר שיסגיר אותו.
★ ומאין העורות? מן הגדיים שיעקב הביא, שמהם עשתה רבקה את המטעמים (יד). ורש"י פירש בפסוק ט, על "שני גדיי עזים": "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו, והאחד עשה מטעמים", בשם "פרקי דרבי אליעזר". הבשר נעשה מאכל, והעורות נעשו כיסוי.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י בחוברת.
★ מטרת הפסוק: להשלים את ההכנה. אחרי הבגדים (טו), באים העורות: עכשיו יעקב לבוש כעשו, ומרגיש כעשו במגע.
★ מילות מפתח: "עֹרֹת" — עורות (אונקלוס: "מַשְׁכֵי"); "גְּדָיֵי הָעִזִּים" — הגדיים, בני העזים (אונקלוס: "גַּדְיֵי בַּר עִזֵּי"); "הִלְבִּישָׁה" (אונקלוס: "אַלְבִּישַׁת"); "יָדָיו" (אונקלוס: "יְדוֹהִי"); "חֶלְקַת" — החלק החלק (אונקלוס: "שְׁעִיעוּת", החלקות); "צַוָּארָיו" — צווארו (אונקלוס: "צַוְרֵהּ").
★ מדרש: על "שני גדיי עזים טבים" (ט) נאמר במדרש (בראשית רבה, פרשה סה), בלשון המדרש בערך: טובים לך, שעל ידם אתה נוטל את הברכות; וטובים לבניך, שעל ידם מתכפר להם ביום הכיפורים. ביום הכיפורים מקריבים שני שעירי עזים, ואחד מהם "ונשא השעיר עליו את כל עונתם" (ויקרא טז, כב). מה שכיסה את ידיו של יעקב בשעת הברכה, הוא מה שמכפר על בניו ביום הקדוש.
★ ביאור בדרך חב"ד: לפי פירוש רש"י, גדי אחד הוקרב לפסח, ומן הגדי השני נעשו המטעמים לאב, מצוות כיבוד אב. ואפשר לראות (וזו הצעה להתבוננות) שהעורות שעל ידי יעקב באו מבהמות שנעשו בהן מצוות. בתורת החסידות מוסבר שדבר גשמי שנעשתה בו מצוה מתעלה, ונעשה כלי לקדושה. ומה שנראה מבחוץ כ"ידי עשו" נעשה כאן כלי שדרכו עוברת הברכה ליעקב.
★ המסר ליום: לפעמים צריך "להתלבש" בכלים שאינם טבעיים לנו כדי להשלים שליחות. העיקר הוא מה שבפנים, ומי ששולח אותנו. יעקב נשאר "איש תם" גם כשעל ידיו עורות.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ז
(יז) וַתִּתֵּן אֶת־הַמַּטְעַמִּים וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה (שֶׁהִיא הֵכִינָה) בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.
★ זה הצעד האחרון של רבקה. היא בישלה (יד), הלבישה את הבגדים (טו), שמה את העורות (טז), ועכשיו היא נותנת את המאכלים בידיו. מכאן והלאה יעקב הולך לבדו אל אביו.
★ "ואת הלחם": יצחק ביקש רק מטעמים (ד), ורבקה אמרה רק "ואעשה אתם מטעמים" (ט). אבל היא מוסיפה גם לחם. סעודה שלמה, ולא רק מנה אחת. ובהמשך השיעור יעקב יביא לאביו גם יין: "ויבא לו יין וישת" (כה).
★ "אשר עשתה": רבקה עשתה הכל בעצמה. יעקב הביא את הגדיים, אבל את המאכל הכינה האם. ויעקב מגיש לאביו את מה שהכינה אמו.
★ "ביד יעקב": ושימו לב (וזו הצעה להבנה): הידיים של יעקב מכוסות עכשיו בעורות. ובתוך הידיים האלה, ידיים שנראות כמו "ידי עשו", נותנת רבקה את המטעמים. בעוד חמישה פסוקים יאמר יצחק: "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו" (כב).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י בחוברת.
★ מטרת הפסוק: לסיים את ההכנות. הכל מוכן, והמאכל בידי יעקב. מכאן מתחיל המפגש עם יצחק.
★ מילות מפתח: "וַתִּתֵּן" (אונקלוס: "וִיהָבַת", ונתנה); "הַמַּטְעַמִּים" (אונקלוס: "תַּבְשִׁילַיָּא", התבשילים); "הַלֶּחֶם" (אונקלוס: "לַחֲמָא"); "עָשָׂתָה" (אונקלוס: "עֲבָדַת"); "בְּיַד" (אונקלוס: "בִּידָא").
★ מדרש: על "ותתן... ביד יעקב בנה" מובא במדרש (בראשית רבה, פרשה סה), בלשון המדרש בערך: עד הפתח ליוותה אותו רבקה, ואמרה לו: עד כאן הייתי חייבת לך; מכאן ואילך, בוראך יעמוד לך. רבקה עשתה כל מה שבידה, ומשם והלאה יעקב צריך לבטוח בה'.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר שאדם צריך לעשות "כלי" בדרך הטבע, והברכה עצמה באה מה'. בספרי נדרש, בערך, על הפסוק "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח): יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר "בכל אשר תעשה". ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את שני החלקים: רבקה עושה את כל ההשתדלות, ונותנת "ביד יעקב"; את הברכה עצמה יתן ה' דרך פיו של יצחק.
★ המסר ליום: הורים מכינים, מלבישים, נותנים ביד. אבל בסוף, הילד נכנס בעצמו. מי שמגדל ילדים צריך לדעת מתי לעמוד "עד הפתח", ולתת לו להיכנס לבד, עם התפילה ש"בוראך יעמוד לך".
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ח
(יח) וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּבֹא (יַעֲקֹב נִכְנַס) אֶל אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי! וַיֹּאמֶר (יִצְחָק): הִנֶּנִּי (הִנְנִי כָּאן); מִי אַתָּה, בְּנִי?
★ הרגע שאליו הוביל כל השיעור. יעקב נכנס, והוא אומר מלה אחת בלבד: "אבי". הוא אינו אומר "אני עשו", ואינו מוסיף דבר. רק "אבי".
★ ויצחק עונה: "הנני", כאן אני. ומיד שואל: "מי אתה בני?" יצחק אינו רואה, ולכן הוא שואל. ושימו לב: גם עם השאלה הוא קורא לו "בני". יעקב באמת בנו; רק השם עוד לא נאמר.
★ ולמה יצחק שואל? עשו יצא לשדה רק לפני זמן קצר, וכבר הוא חוזר? ובפסוק כ יצחק ישאל זאת במפורש: "מה זה מהרת למצא בני". ויש בשאלה עוד דבר: הקול. יצחק שמע מלה אחת, "אבי", ומשהו בקול כבר עורר בו ספק. ובפסוק כב יאמר: "הקל קול יעקב".
★ "ויאמר אבי, ויאמר הנני": המלים האלה מזכירות פסוק מוכר מן העקדה. כשהלכו אברהם ויצחק אל ההר, "ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני" (כב, ז). אז יצחק היה הבן שאמר "אבי", ואברהם ענה "הנני בני". עכשיו יצחק הוא האב, ובנו אומר לו "אבי", והוא עונה "הנני".
★ ועל השאלה "מי אתה" יענה יעקב בפסוק הבא: "אנכי עשו בכרך" (יט). ורש"י שם יקרא את דבריו בדיוק רב, "אנכי" לחוד ו"עשו בכרך" לחוד.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י בחוברת.
★ מטרת הפסוק: להציג את תחילת המפגש. השאלה "מי אתה בני" עומדת באוויר, והתשובה תבוא בהמשך השיעור.
★ מילות מפתח: "וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו" — נכנס אל אביו (אונקלוס: "וְעַל לְוַת אֲבוּהִי"); "אָבִי" (אונקלוס: "אַבָּא"); "הִנֶּנִּי" — הנני כאן (אונקלוס: "הָא אֲנָא", הנה אני); "מִי אַתָּה" (אונקלוס: "מָן אַתְּ"); "בְּנִי" (אונקלוס: "בְּרִי").
★ מדרש: על כהיית עיני יצחק הביא רש"י בתחילת הפרק (א) כמה טעמים, ואחד מהם הוא דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה סה), בערך: כדי שיטול יעקב את הברכות. ולפי זה, גם השאלה "מי אתה בני" היא חלק מן התכנית: יצחק אינו רואה, כדי שהברכות יגיעו אל מי שהן שייכות לו.
★ ביאור בדרך חב"ד: "הנני" היא תשובה של מי שעומד מוכן. כך ענה אברהם לה' בעקדה, "ויאמר הנני" (כב, א), וכך ענה משה מתוך הסנה (שמות ג, ד). ואפשר לראות (וזו הצעה להתבוננות) שיצחק עונה "הנני" גם לבנו: הוא עומד מוכן לברך. ובתורת החסידות מוסבר שהמלה "הנני" מבטאת ביטול: אין לי רצון משלי, אני כאן בשביל השליחות.
★ המסר ליום: "מי אתה בני?" היא שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. ויעקב, שבחר לומר רק "אבי", מלמד אותנו שלפעמים מלה אחת אומרת הכל: אני הבן שלך.
בראשית פרק כ״ז פסוק י״ט
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי (אֲנִי הוּא הַמֵּבִיא לְךָ), עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ (וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ, כְּפִי שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י); עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא, שְׁבָה (הָסֵב לְיַד הַשֻּׁלְחָן) וְאָכְלָה מִצֵּידִי (מִן הַצַּיִד שֶׁלִּי), בַּעֲבוּר (כְּדֵי) תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ (שֶׁתְּבָרֵךְ אוֹתִי בְּכָל נַפְשְׁךָ).
★ בפסוקים הקודמים, בשיעור של היום, הכינה רבקה הכל. יעקב הביא שני גדיי עזים מן הצאן, ורבקה עשתה מהם מטעמים "כאשר אהב אביו" (יד). היא לקחה את "בגדי עשו בנה הגדל החמדת" והלבישה בהם את יעקב (טו), ואת עורות הגדיים שמה "על ידיו ועל חלקת צואריו" (טז). ואז נתנה את המטעמים ואת הלחם "ביד יעקב בנה" (יז). יעקב נכנס אל אביו ואמר "אבי". יצחק, שעיניו כהו מראות, שאל: "הנני, מי אתה בני?" (יח). פסוקנו הוא התשובה.
★ ושימו לב: יעקב עונה כמעט במלים של יצחק עצמו. יצחק אמר לעשו בתחילת הפרק: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (ד). ויעקב אומר: "ואכלה מצידי, בעבור תברכני נפשך". גם "עשיתי כאשר דברת אלי" מחזיר את יצחק אל מה שאמר הוא עצמו. מי שמבקש לשמוע דבר מסוים, מזהה את מלותיו שלו.
★ וכאן הקושי הגדול. יעקב הוא "איש תם" (כה, כז), ורש"י פירש שם: "כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות, קרוי 'תם'". יעקב עצמו פחד מן הרגע הזה, ואמר לאמו: "אולי ימשני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע" (יב). אבל רבקה ענתה לו: "עלי קללתך בני, אך שמע בקלי ולך קח לי" (יג). יעקב הולך בשליחות אמו. ורש"י, כפי שנראה להלן, קורא את מלותיו בדיוק רב, כך שאין בהן שקר גמור: "אנכי" לחוד, ו"עשו בכרך" לחוד.
★ "בכרך": המלה הזאת טעונה. ביום ראשון למדנו שעשו מכר ליעקב את הבכורה: "וישבע לו, וימכר את בכרתו ליעקב" (כה, לג). ורש"י פירש שם מה היתה הבכורה: "לפי שהעבודה בבכורות". יעקב קנה את הבכורה בדין, ועכשיו הוא בא לקבל את ברכת הבכור. ובעל הטורים שלהלן יגלה במלה "בכרך" רמז נוסף.
★ "קום נא שבה": מן הלשון "קום" משמע שיצחק שכב. הוא זקן, ועיניו כהו. יעקב מבקש ממנו לקום ולהסב לאכול, ורש"י יפרש את המלה "שבה". ושימו לב גם למלה "נא". המלים "קום נא" שבפסוקנו יחזרו בעוד שלושה פסוקים, ברש"י על "הקל קול יעקב" (כב).
★ ועוד: על פסוקנו יש פירוש רש"י בשלושה דיבורים, וערך אחד בבעל הטורים. ההפניה שבשולי העמוד, "ראה ריח בני", שייכת לפסוק כז, בסוף השיעור.
★ מטרת הפסוק: להציג את הרגע שבו יעקב עומד לפני אביו ומבקש את הברכה. הפסוק בנוי משלושה חלקים: מי אני ("אנכי עשו בכרך"), מה עשיתי ("עשיתי כאשר דברת אלי"), ומה אני מבקש ("קום נא... בעבור תברכני נפשך").
★ מילות מפתח: "אָנֹכִי" — אני (אונקלוס: "אֲנָא"); "בְּכֹרֶךָ" — בנך הבכור (אונקלוס: "בּוּכְרָךְ"); "עָשִׂיתִי" (אונקלוס: "עֲבָדִית"); "דִּבַּרְתָּ אֵלָי" (אונקלוס: "מַלֵּילְתָּא עִמִּי"); "קוּם נָא" (אונקלוס: "קוּם כְּעַן", קום עתה); "שְׁבָה" — הסב (אונקלוס: "אִסְתַּחַר"); "מִצֵּידִי" — מן הציד שלי (אונקלוס: "מִצֵּידִי"); "בַּעֲבוּר" — כדי ש־ (אונקלוס: "בְּדִיל דִּי").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשת תולדות) נדרשה המלה "אנכי", בלשון המדרש בערך: אנכי הוא שעתיד לקבל את עשרת הדברות; ועשו, הוא בכורך. עשרת הדברות פותחים במלה הזאת: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב). לפי המדרש, יעקב אומר לאביו: אני הוא הבן שעתיד לקבל את התורה. וזה כמו פירוש רש"י: "אנכי" הוא משפט בפני עצמו, ו"עשו בכרך" הוא משפט אחר.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר שהברכות שיצחק ביקש לתת, "מטל השמים ומשמני הארץ", הן ברכות של שפע גשמי. הן נועדו למי שישתמש בעניני העולם לשם שמים, ויעשה מן העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה (תניא פרק לו). ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) רמז לכך: יעקב בא לקבל את הברכות כשהוא לבוש בבגדי עשו, איש השדה. כדי לקבל את ברכות העולם הזה, יעקב, "יושב אהלים", צריך להתלבש גם בעניני העולם. אבל בפנים הוא נשאר יעקב, וזה מה שיצחק ישמע בקולו בעוד שלושה פסוקים.
★ המסר ליום: גם ברגע מסובך, יעקב אינו מוותר על האמת שבדבריו, ורש"י מלמד אותנו לקרוא אותם בעין טובה ובדיוק. ועוד דבר: הבקשה "בעבור תברכני נפשך" באה אחרי "עשיתי כאשר דברת אלי". הברכה באה אחרי המעשה.
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ • אָנֹכִי, הוּא הַמֵּבִיא לְךָ, וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי • כַּמָּה דְּבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.
שְׁבָה • לְשׁוֹן מֵיסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם 'אִסְתַּחַר'.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים. השניים הראשונים מתרצים את אותו קושי: איך יעקב, "איש תם", אומר לאביו דברים שאינם אמת. רש"י קורא את מלותיו כך שאין בהן שקר. הדיבור השלישי מפרש מלה אחת, "שבה", בעזרת תרגום אונקלוס.
★ "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ — אנכי, הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך": הקושי: לפי הקריאה הפשוטה יעקב אומר "אני עשו". רש"י מחלק את המשפט לשניים. "אנכי" — אני הוא המביא לך את המטעמים. וזה אמת, כי יעקב באמת מביא אותם. "עשו בכרך" — ועשו הוא בכורך, משפט חדש. כלומר, יעקב אינו אומר "אני עשו". הוא אומר "אני מביא לך", ואחר כך "עשו הוא בכורך".
★ למה בכלל להזכיר את עשו? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק שאל "מי אתה בני", ויעקב עונה בצורה שיצחק יבין כרצונו, ובכל זאת כל מלה בפני עצמה נכונה. רש"י מקפיד מאוד על כך: מלותיו של יעקב, "איש תם", אינן שקר.
★ "עָשִׂיתִי — כמה דברים כאשר דברת אלי": הקושי: יצחק ביקש מעשו לצוד ציד, ויעקב לא צד דבר. הגדיים באו מן הצאן שבבית. ורש"י פירש בפסוק ט: "משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום". אם כן, איך יעקב אומר "עשיתי כאשר דברת אלי"? רש"י: "עשיתי" אינו על הציד. יעקב אומר שעשה "כמה דברים", הרבה דברים, כאשר אמר לו אביו. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיעקב מדבר על חייו בכלל: אני בן שעושה את מה שאתה אומר לו.
★ "שְׁבָה — לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם 'אסתחר'": הקושי: "שבה" נשמע כמו "שב", כלומר ישב. רש"י: "שבה" כאן אינו ישיבה רגילה, אלא הסבה, כדרך מי שאוכל סעודה ונשען ליד השלחן. זו לשון הסבה, ולכן אונקלוס לא תרגם "תִּיב", ישב, אלא "אִסְתַּחַר". "סְחוֹר" בארמית פירושו סביב, ו"אסתחר" הוא להסב סביב השלחן. רש"י מפרש כאן לא רק את הפסוק, אלא גם את התרגום: הוא מסביר למה אונקלוס בחר במלה הזאת.
★ ושלושת הדיבורים יחד: יעקב מזמין את אביו לסעודה של כבוד, "קום נא שבה", כדי שיברך אותו בשמחה ובלב שלם, "בעבור תברכני נפשך". ובאותו זמן הוא שומר שכל מלה שלו תהיה נכונה: "אנכי" — המביא לך; "עשיתי" — כמה דברים כאשר דברת אלי.
★ המסר ליום: גם כשאדם צריך לפעול במצב מסובך, בשליחות של מי שמוסמך לצוות עליו, אפשר לשמור על דיבור של אמת. ורש"י מלמד אותנו עוד דבר: כשקוראים את דבריו של צדיק, מחפשים את הקריאה הנכונה, ולא ממהרים לחשוד.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ׳
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ: מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא, בְּנִי? (אֵיךְ הִסְפַּקְתָּ לִמְצֹא צַיִד כָּל כָּךְ מַהֵר?) וַיֹּאמֶר: כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (ה' אֱלֹהֶיךָ זִמֵּן אֶת הַצַּיִד לְפָנַי).
★ יצחק אינו מגיב עדיין על "אנכי עשו בכרך". הוא שואל על דבר אחר: הזמן. ציד לוקח זמן. צריך לצאת השדה, לחפש, לצוד, לחזור ולהכין מטעמים. ואילו "הבן" הזה חזר מהר מאוד. "מה זה מהרת" הוא שאלה של פליאה: איך זה יכול להיות?
★ והתשובה אמיתית יותר ממה שנראה. הגדיים באמת לא באו מן השדה. רבקה שמעה את דברי יצחק ומיהרה לפעול, ויעקב הביא שני גדיים מן הצאן שבבית (ט). כל הדבר נעשה מהר, כי רבקה הקדימה את עשו. יעקב אומר "כי הקרה ה' אלהיך לפני": ה' זימן את הדבר לפני.
★ "הקרה": המלה מזכירה לנו את מה שלמדנו בשבוע שעבר, בפרשת חיי שרה. אליעזר עבד אברהם עמד ליד העין והתפלל: "ה' אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם" (כד, יב). ושם התפלה נענתה מיד, ורבקה יצאה אל העין. ועכשיו אותה רבקה היא שמזרזת את הדברים לפני בנה.
★ ושימו לב: בתשובה פשוטה על שאלה פשוטה יעקב מזכיר את שם ה'. אם עשו היה עומד כאן, האם היה מזכיר את שם ה' בכלל? בדיוק את השאלה הזאת שואל יצחק בלבו, ורש"י יפרש זאת בפסוק הבא.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ".
★ מטרת הפסוק: להראות את הספק הראשון שמתעורר אצל יצחק. המהירות אינה מתאימה לעשו. ובתשובה של יעקב, שמזכיר את שם ה', יש כבר רמז לספק השני.
★ מילות מפתח: "מַה זֶּה" — מה זה, איך זה (אונקלוס: "מָה דֵּין"); "מִהַרְתָּ" — מיהרת (אונקלוס: "אוֹחֵיתָא"); "לִמְצֹא" (אונקלוס: "לְאַשְׁכָּחָא"); "הִקְרָה" — זימן, גרם שיקרה (אונקלוס: "זַמִּין"); "לְפָנָי" (אונקלוס: "קֳדָמָי").
★ מקור מחז"ל: בגמרא (חולין ז, ב) נאמר: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". כלומר, אפילו מכה קטנה באצבע אינה מקרה. "הקרה" נשמע כמו "מקרה", כמו דבר שקרה במקרה. אבל יעקב אומר "הקרה ה'": גם מה שנראה כמו מקרה, ה' הוא שזימן אותו.
★ ביאור בדרך חב"ד: הבעל שם טוב לימד שכל פרט בעולם מושגח מאת ה', עד שגם עלה שהרוח מהפכת אותו נעשה בהשגחה פרטית. והרבי הרבה לעורר על כך: לראות בכל מה שקורה לנו, גם בדברים קטנים, את יד ה'. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את הלשון שבה יהודי מדבר על הצלחה: לא "הצלחתי מהר", אלא "כי הקרה ה' לפני".
★ המסר ליום: כשמשהו מצליח לנו מהר ובקלות, כדאי לומר כמו יעקב: "כי הקרה ה' אלהיך לפני". ההצלחה אינה רק שלנו; היא נשלחה מלמעלה.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״א
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נָּא (הִתְקָרֵב נָא אֵלַי) וַאֲמֻשְׁךָ (וַאֲמַשֵּׁשׁ אוֹתְךָ בְּיָדַי), בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא?
★ הספק של יצחק גדל. בפסוק הקודם הוא תמה על המהירות, ועכשיו, אחרי שהבן הזכיר את שם ה', הוא רוצה לבדוק. עיניו אינן רואות, ולכן הוא בודק בידיו: "גשה נא ואמשך".
★ ושימו לב: התורה כותבת "ויאמר יצחק אל יעקב". יצחק עדיין אינו יודע מי עומד לפניו, אבל התורה אומרת לנו את האמת: זה יעקב.
★ זה בדיוק הרגע שממנו פחד יעקב. כשרבקה אמרה לו להביא את הגדיים, הוא ענה: "הן עשו אחי איש שער, ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (יא–יב). ועכשיו יצחק אומר באותו שורש עצמו: "ואמשך". ורבקה כבר הכינה תשובה: את עורות הגדיים שמה "על ידיו ועל חלקת צואריו" (טז), בדיוק במקומות שבהם יעקב "איש חלק".
★ "האתה זה בני עשו אם לא": השאלה כפולה ומלאה. יצחק אינו שואל רק "האתה עשו?", אלא "האתה זה בני עשו, אם לא?" הוא רוצה תשובה ודאית. ובאמת, בפסוק הבא, הבדיקה תיתן לו שתי תשובות שונות: הקול אומר דבר אחד, והידיים דבר אחר.
★ ועוד: על פסוקנו יש פירוש רש"י בדיבור אחד, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק לא בירך בלי לבדוק. הוא חשד ובדק. ובכל זאת, כפי שנלמד בפסוק כג, "ולא הכירו".
★ מילות מפתח: "גְּשָׁה נָּא" — התקרב נא (אונקלוס: "קְרֵיב כְּעַן"); "וַאֲמֻשְׁךָ" — ואמשש אותך (אונקלוס: "וֶאֱמֻשִּׁנָּךְ"); "הַאַתָּה זֶה" — האם אתה זה (אונקלוס: "הַאַתְּ דֵּין"); "אִם לֹא" (אונקלוס: "אִם לָא").
★ מדרש: ביום ראשון למדנו את פירוש רש"י על עשו, "איש יודע ציד": "לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?' כסבור אביו שהוא מדקדק במצות" (רש"י כה, כז, מתנחומא). עשו ידע לשאול שאלות של מי שנראה ירא שמים. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבכל זאת, לפי פירוש רש"י בפסוקנו, דבר אחד לא היה אצלו: שם שמים שגור בפיו בדרך טבעית. אפשר להעמיד פנים בשאלה אחת, אבל קשה להעמיד פנים בלשון של כל יום.
★ ביאור בדרך חב"ד: הבדיקה של יצחק היא במגע הידיים. ובתורת החסידות מוסבר (תניא פרק ד) שלנפש יש שלושה "לבושים": מחשבה, דיבור ומעשה. אפשר לראות בפסוקים האלה (וזו הצעה להתבוננות) בדיקה של הלבושים: יצחק שומע את הדיבור, ממשש את הידיים, שהן כלי המעשה, ומריח את הבגדים. והתורה מלמדת שהדיבור הוא שגילה את יעקב.
★ המסר ליום: יצחק אינו מסתפק במה שנראה לו מהר. הוא שואל ובודק: "האתה זה... אם לא?" גם אנחנו, לפני החלטה חשובה, צריכים לבדוק בלב פתוח, ולא להחליט רק לפי הרושם הראשון.
גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ • אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ: 'אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר: "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ"'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, והוא מסביר למה יצחק ביקש פתאום למשש את בנו.
★ הקושי: עד עכשיו יצחק שאל רק "מי אתה בני" ו"מה זה מהרת". למה הוא מבקש עכשיו לגעת? מה גרם לו לחשוד? רש"י: "אמר יצחק בלבו". את המחשבה הזאת יצחק לא אמר בקול. הוא חשב בלבו: "אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו". "שגור בפיו" פירושו רגיל בפיו, נאמר בטבעיות, בלי מחשבה מיוחדת. עשו אינו רגיל להזכיר את שם ה'. "וזה אמר 'כי הקרה ה' אלהיך'": והבן שעומד לפני הזכיר את ה' בתשובה פשוטה על שאלה פשוטה.
★ כלומר, יעקב גילה את עצמו דווקא במה שהוא באמת. הבגדים היו של עשו, והציד היה כמו של עשו, אבל הלשון היתה של יעקב. יעקב אינו יכול לדבר בלי להזכיר את ה'.
★ ושימו לב לחידוש: רש"י אינו אומר שעשו מעולם לא הזכיר את ה'. הוא אומר "אין דרך עשו", אין זה הרגל שלו. וההבדל הזה הוא בדיוק מה שיצחק הרגיש: לא מלה אחת, אלא דרך של דיבור.
★ ובפסוק הבא נראה את הצד השני של אותו דבר: גם בקולו של יעקב הכיר יצחק את הלשון של יעקב. כך שני פירושי רש"י, בפסוקנו ובפסוק הבא, משלימים זה את זה: יעקב ניכר בדבריו.
★ המסר ליום: מה שאדם רגיל לומר בלי לחשוב מגלה מי הוא. כדאי שיהיה "שם שמים שגור בפינו": "ברוך ה'", "בעזרת ה'", "אם ירצה ה'". לא כדי להרשים, אלא מפני שכך הלב מדבר.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ב
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּגַּשׁ (וְהִתְקָרֵב) יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ (וְיִצְחָק מִשֵּׁשׁ אוֹתוֹ); וַיֹּאמֶר: הַקֹּל — קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם — יְדֵי עֵשָׂו.
★ יעקב אינו בורח. הוא ניגש, אף שזה בדיוק מה שפחד ממנו: "אולי ימשני אבי" (יב). רבקה אמרה לו "אך שמע בקלי" (יג), והוא שומע בקולה עד הסוף.
★ ויצחק ממשש, ומגיע למסקנה כפולה: "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו". הידיים שעירות, כמו של עשו, "איש שער" (יא), בזכות עורות הגדיים. אבל הקול הוא קול יעקב. שני הסימנים סותרים זה את זה, ויצחק אומר זאת בקול.
★ למה יצחק מכיר את הקול? הם תאומים, ובוודאי היו קולותיהם דומים. על כך יעמוד רש"י: "קול" כאן אינו צליל הקול, אלא אופן הדיבור.
★ ושימו לב לכתיב: בחוברת נדפס "הַקֹּל" בלי וי"ו, ומיד אחריו "קוֹל" בוי"ו. אפשר להתבונן בכך (וזו הצעה להתבוננות, ולא דברי המדרש): הקול הראשון, זה שיצחק שומע, "חסר"; יעקב מנסה לדבר כעשו, ובכל זאת הקול השלם, "קוֹל יעקב", נשמע.
★ ועוד: על פסוקנו יש פירוש רש"י בדיבור אחד, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להעמיד את הדילמה של יצחק. שני חושים נותנים שתי תשובות. ובפסוק הבא, בשיעור של היום, נלמד מה הכריע: "ולא הכירו, כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת, ויברכהו" (כג).
★ מילות מפתח: "וַיִּגַּשׁ" — התקרב (אונקלוס: "וּקְרֵיב"); "וַיְמֻשֵּׁהוּ" — ומשש אותו (אונקלוס: "וּמָשְׁיֵהּ"); "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (אונקלוס: "קָלָא קָלָא דְיַעֲקֹב"); "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (אונקלוס: "וִידַיָּא יְדוֹהִי דְעֵשָׂו").
★ מדרש: חז"ל דרשו את הפסוק הזה על כל הדורות. במדרש (בראשית רבה, פרשת תולדות) מסופר, בלשון המדרש בערך, שאומות העולם שאלו את אבנימוס הגרדי, חכם גדול שבהם, איך אפשר לנצח את ישראל. הוא ענה להם: לכו ועברו על בתי הכנסיות ובתי המדרשות שלהם. אם תשמעו שם תינוקות מצפצפים בקולם, בלימוד התורה, אין אתם יכולים להם. כך הבטיח להם אביהם: "הקל קול יעקב". כל זמן שקולו של יעקב נשמע בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, אין הידיים ידי עשו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בשיעור התניא של אתמול, א' כסלו, למדנו על "הבל תינוקות של בית רבן", והגמרא (שבת קיט, ב) אומרת שהעולם מתקיים בזכותו. ורבנו הזקן הביא שם שהמלאכים מעלים את ההבל של תינוקות של בית רבן עד עולם האצילות. והרבי עורר פעמים רבות על חינוך הילדים ועל לימוד התורה שלהם, כמקור של כח לכל עם ישראל. ואפשר לחבר (וזו הצעה להתבוננות) את הדברים לפסוקנו: "קול יעקב" הוא קודם כל הקול של ילד יהודי שלומד תורה, והוא שומר על העם כולו.
★ ועוד: יעקב לבש את בגדי עשו, והידיים נראו ידי עשו. אבל הקול לא השתנה. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שיהודי עוסק לפעמים "בידיים" בעניני העולם, במסחר, בעבודה ובשדה. אבל הקול, הדיבור של תורה ושל תפלה, נשאר "קול יעקב".
★ המסר ליום: כוחו של יעקב הוא בקול: בתורה ובתפלה. כשהקול הזה נשמע, הידיים של עשו אינן שולטות. לכן כל מלה של תורה ושל תפלה, ובפרט של ילדים, היא חלק מן ההגנה של עם ישראל.
קוֹל יַעֲקֹב • שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים: "קוּם־נָא", אֲבָל עֵשָׂו בִּלְשׁוֹן קִנְטוּרְיָא דִּבֵּר: "יָקוּם אָבִי".
ביאור רש"י: דיבור אחד, והוא מסביר במה הכיר יצחק את "קול יעקב".
★ הקושי: יעקב ועשו תאומים, וקולותיהם היו, מן הסתם, דומים. ואם יצחק הכיר את קולו של יעקב, איך בירך אותו? רש"י: "קול יעקב" אינו צליל הקול, אלא אופן הדיבור. "שמדבר בלשון תחנונים: 'קום נא'": יעקב מדבר בבקשה. הוא אמר לאביו בפסוק יט: "קום נא שבה ואכלה מצידי". "נא" הוא לשון בקשה, וכבר פירש רש"י בפרשת וירא (כב, ב): "אין נא אלא לשון בקשה".
★ "אבל עשו בלשון קנטוריא דבר: 'יקום אבי'": עשו מדבר אחרת. כשיבוא מן השדה, בהמשך הפרק (פסוק לא), יאמר לאביו "יקום אבי". הוא אינו אומר "קום נא", אלא "יקום", בלשון ציווי, וגם לא בפנייה ישירה אלא בגוף שלישי, כאילו הוא מדבר אל אחר. "קנטוריא" היא לשון קשה ותקיפה, דיבור של קנטור, כמו פקודה.
★ החידוש: רש"י מגלה שיצחק כבר שמע את ההבדל. "קום נא" נאמר בפסוק יט, ויצחק שמע בו את לשונו של יעקב. ולכן, כשהוא ממשש את הידיים, הוא אומר "הקל קול יעקב": הלשון היא לשונו של יעקב.
★ ושני פירושי רש"י, בפסוק הקודם ובפסוקנו, מצטרפים: יעקב ניכר בשני דברים בדיבורו. הוא מזכיר את שם ה' בטבעיות ("כי הקרה ה' אלהיך"), והוא מדבר בעדינות ובבקשה ("קום נא"). אלה שתי מדות של יעקב: יראת שמים וכבוד אב. ולפי שני הפירושים, שתיהן אינן דרכו של עשו.
★ המסר ליום: הדרך שבה אנחנו מדברים, במיוחד אל הורינו, מגלה מי אנחנו. "קום נא" במקום "יקום אבי": מלה אחת של בקשה עושה את ההבדל בין קול יעקב לבין קול עשו.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ג
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי־הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרֲכֵהוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלֹא הִכִּירוֹ (וְלֹא זִהָה אוֹתוֹ יִצְחָק), כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת (מְלֵאוֹת שֵׂעָר); וַיְבָרֲכֵהוּ.
★ בפסוק הקודם הגיע הרגע הקשה ביותר. יצחק ביקש "גשה נא ואמשך בני, האתה זה בני עשו אם לא" (כא), ויעקב ניגש, "וימשהו". ויצחק נשאר בספק: "הקל קול יעקב, והידים ידי עשו" (כב). הקול אומר דבר אחד, והידיים אומרות דבר אחר. בפסוקנו מוכרע הספק: הידיים גוברות. "ולא הכירו".
★ והתורה מסבירה מיד מדוע: "כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת". זה בדיוק מה שהכינה רבקה: "ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו" (טז). ושימו לב: זה גם בדיוק מה שממנו פחד יעקב. הוא אמר לאמו: "הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (יא–יב). והנה, מה שחשש ממנו קרה: אביו מישש אותו. אבל דווקא המישוש הכריע לטובתו, כמו שאמרה לו רבקה: "עלי קללתך בני" (יג).
★ "ויברכהו": כבר כאן? הרי דברי הברכה עצמם, "ויתן לך האלהים מטל השמים", יבואו רק בפסוק כח, בשיעור של מחר. ובינתיים יש עוד שאלה ישירה, "אתה זה בני עשו" (כד), ארוחה ויין (כה), נשיקה וריח (כו–כז). אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהתורה מספרת קודם את התוצאה: מרגע שיצחק לא הכיר אותו, נגמר הדבר, והוא יברך אותו. ואחר כך היא חוזרת ומפרטת איך זה קרה, צעד אחר צעד. ובסוף השיעור של היום נקרא שוב אותה מלה בדיוק: "וַיְבָרֲכֵהוּ" (כז).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים. ובניקוד: בחוברת נוקד "וַיְבָרֲכֵהוּ", בחטף פתח תחת הרי"ש, כמו "בֵּרֲכוֹ" שבסוף פסוק כז.
★ מטרת הפסוק: לספר שהמבחן החשוב ביותר, מבחן המישוש, עבר. יצחק, שאינו יכול לראות, סומך על מה שידיו מרגישות.
★ מילות מפתח: "הִכִּירוֹ" — זיהה אותו (אונקלוס: "אִשְׁתְּמוֹדְעֵהּ"); "כִּידֵי" — כמו הידיים של; "שְׂעִרֹת" — מלאות שער (אונקלוס: "שְׂעִירָן"); "וַיְבָרֲכֵהוּ" (אונקלוס: "וּבָרֲכֵהּ").
★ מדרש: על המלים של הפסוק הקודם, "הקל קול יעקב והידים ידי עשו", דרשו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה סה), בלשון המדרש בערך: כל זמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו. כלומר, ה"קול" וה"ידיים" אינם רק פרט בסיפור. הם שני כוחות: כוחו של יעקב הוא בקול, בתפילה ובתורה; וכוחו של עשו הוא בידיים.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר פעמים רבות, על פי המדרש (תנחומא, נשא טז), ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", וכך גם בספר התניא (פרק לו): הקב"ה רוצה שיהיה לו בית דווקא בעולם הזה, הגשמי והנמוך. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) רמז לכך: יעקב, "איש תם ישב אהלים" (כה, כז), מקבל את הברכות כשידיו מכוסות ב"ידי עשו". והברכות שיבואו מחר הן ברכות של העולם הגשמי: "מטל השמים ומשמני הארץ, ורב דגן ותירש". כדי לקבל אותן, יעקב צריך לפגוש את עולמו של עשו. אבל הקול נשאר "קול יעקב".
★ המסר ליום: יש רגעים שבהם אנו עסוקים במעשים של "ידיים": בעבודה, בפרנסה, בעניינים של העולם. זה לא סותר דבר, כל עוד ה"קול", הלב והדיבור, נשאר קול של יעקב.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ד
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר (יִצְחָק): אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר (יַעֲקֹב): אָנִי.
★ גם אחרי "ויברכהו", יצחק שואל פעם נוספת, ישירות: "אתה זה בני עשו?". ולמה עדיין יש לו ספק? רש"י כבר גילה לנו בפסוקים הקודמים מה הטריד אותו. כשיעקב אמר "כי הקרה ה' אלהיך לפני" (כ), אמר יצחק בלבו, כלשון רש"י (כא): "אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו". וגם הקול היה אחר: "קול יעקב — שמדבר בלשון תחנונים: 'קום נא', אבל עשו בלשון קנטוריא דבר: 'יקום אבי'" (רש"י כב). הידיים שכנעו את יצחק, אבל הדיבור עדיין מעורר בו שאלה.
★ ושימו לב להבדל בין שתי השאלות. בפעם הראשונה שאל יצחק: "האתה זה בני עשו, אם לא?" (כא). שאלה פתוחה, בה"א השאלה, עם שתי אפשרויות. ויעקב לא ענה במלים: הוא ניגש, ואביו מישש אותו. עכשיו השאלה קצרה: "אתה זה בני עשו", בלי "אם לא". יצחק כמעט בטוח, והוא מבקש רק אישור.
★ והתשובה היא מלה אחת: "אני". לא "אני עשו", רק "אני". ועל המלה הזאת יעמוד רש"י.
★ מטרת הפסוק: לספר על הבדיקה האחרונה, הבדיקה של השאלה הישירה. אחריה יצחק כבר אינו שואל עוד.
★ מילות מפתח: "אַתָּה זֶה" (אונקלוס: "אַתְּ דֵּין"); "אָנִי" — בקמץ, בצורת ההפסק שבסוף משפט (אונקלוס: "הָא אֲנָא", הנה אני).
★ מקור מחז"ל: הנביא מיכה אומר על האבות: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). מדתו של יעקב היא האמת. ובגמרא (שבת נה, א) נאמר: "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". ובתורה נצטווינו: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ולכן רש"י מקפיד לפרש את דברי יעקב כך שאינם שקר מפורש, כפי שנראה בדיבור שלהלן.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת הקבלה והחסידות יעקב הוא מדת התפארת, והיא מדת האמת, כדברי הנביא "תתן אמת ליעקב". ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) שגם במצב מורכב, כשאמו ציוותה עליו, ויעקב מוכרח לעמוד לפני אביו בבגדי אחיו, האמת שבו מחפשת דרך: הוא שוקל כל מלה.
★ המסר ליום: גם כשאדם נמצא במצב מסובך, הוא יכול לשמור על האמת בדיבורו. מלה אחת שנאמרה בזהירות יכולה להבדיל בין אמת לשקר.
וַיֹּאמֶר אָנִי • לֹא אָמַר: 'אֲנִי עֵשָׂו', אֶלָּא "אָנִי".
ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר מאוד, ובו רש"י שם לב למה שיעקב לא אמר.
★ "וַיֹּאמֶר אָנִי — לא אמר 'אני עשו', אלא 'אני'": הקושי — יצחק שאל "אתה זה בני עשו?", ויעקב ענה "אני". לכאורה, זו תשובה של "כן, אני עשו", ויעקב אמר דבר שאינו אמת. רש"י מדייק: יעקב לא אמר "אני עשו". הוא אמר רק "אני". כלומר: אני הוא העומד לפניך, אני בנך. הוא לא אמר במפורש את השם "עשו".
★ וכך פירש רש"י גם את דבריו הראשונים של יעקב, בפסוק יט: "אנכי עשו בכרך" — "אנכי, הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך". שם רש"י חילק את המשפט לשניים: "אנכי" — אני המביא לך את המאכל; "עשו בכרך" — ועשו הוא בכורך. גם שם, וגם כאן, רש"י מראה שיעקב בחר את מלותיו בזהירות, כך שלא יאמר שקר מפורש.
★ ובעל הטורים, בערך שעל פסוק יט שנדפס בשולי העמוד, מצא במלה "אני" עוד משמעות: "שאמר יעקב: אני הוא שנאמר עלי 'בני בכרי ישראל'". כלומר, יש בכורה שהיא באמת של יעקב: הבכורה שקנה מעשו (כה, לג), והבכורה שה' יקרא לבניו, "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב).
★ ואפשר להוסיף (וזו הצעה להבנה): גם אונקלוס אינו מוסיף בתרגום את השם "עשו". הוא מתרגם "הָא אֲנָא", הנה אני. כמו אדם שאומר "הנני": אני כאן, לפניך.
★ המסר ליום: רש"י מלמד אותנו לקרוא בתשומת לב לא רק מה שנאמר, אלא גם מה שלא נאמר. ויעקב מלמד שגם כשאי אפשר לומר הכל, אפשר להיזהר שלא לומר שקר.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ה
(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ־לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר (יִצְחָק): הַגִּשָׁה לִּי (קָרֵב אֵלַי אֶת הַמַּאֲכָל), וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי (כְּדֵי שֶׁאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ מִכָּל לִבִּי). וַיַּגֶּשׁ לוֹ (וְהִגִּישׁ לוֹ יַעֲקֹב אֶת הַמַּאֲכָל), וַיֹּאכַל; וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ (וְשָׁתָה).
★ הבדיקות נגמרו, ויצחק חוזר אל מה שביקש בתחילת הפרק. אז אמר לעשו: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (ד). ועכשיו כמעט אותן מלים: "ואכלה מציד בני, למען תברכך נפשי". קודם הארוחה, ואחריה הברכה.
★ "תברכך נפשי": יצחק אינו אומר "אברך אותך", אלא "תברכך נפשי". הברכה צריכה לבוא מן הנפש, מעומק הלב. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהארוחה שמביא הבן לאביו, מתוך כבוד ואהבה, היא מה שמעורר את הנפש לברך.
★ ארבעה פעלים קצרים, בזה אחר זה: "ויגש לו, ויאכל, ויבא לו יין, וישת". הסיפור מאט, וכמעט נעצר על כל תנועה.
★ "ויבא לו יין": יצחק לא ביקש יין, ורבקה לא הכינה יין. בפסוקים הקודמים מסופר רק על "שני גדיי עזים טבים" (ט), ועל "המטעמים ואת הלחם" שנתנה רבקה ביד יעקב (יז). היין מופיע פתאום. ועל זה מובא במדרש, כפי שיתבאר להלן.
★ "וַיֵּשְׁתְּ": צורה קצרה ונדירה של "וישתה". כך נאמר גם על נח: "וישת מן היין" (ט, כא).
★ מטרת הפסוק: להשלים את מה שיצחק ביקש. עכשיו, אחרי שאכל ושתה, נפשו מוכנה לברך.
★ מילות מפתח: "הַגִּשָׁה" — הגש, קרב אלי (אונקלוס: "קָרֵיב"); "לִּי" (אונקלוס: "קֳדָמַי", לפני); "וְאֹכְלָה" (אונקלוס: "וְאֵיכוּל"); "מִצֵּיד בְּנִי" (אונקלוס: "מִצֵּידָא דִבְרִי"); "לְמַעַן" — כדי ש (אונקלוס: "בְּדִיל דִּי"); "וַיַּגֶּשׁ" — הגיש (אונקלוס: "וְקָרֵיב"); "וַיָּבֵא" (אונקלוס: "וְאַיְתִי"); "יַיִן" (אונקלוס: "חַמְרָא"); "וַיֵּשְׁתְּ" (אונקלוס: "וּשְׁתִי").
★ מדרש: בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל מובא, בערך, שלא היה יין אצל יעקב, ומלאך הביא לו מן היין שנשמר בענביו מששת ימי בראשית, ויעקב הגיש אותו לאביו. והביטוי "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" מוכר מן הגמרא (ברכות לד, ב), שם הוא מתאר את השכר הצפון לצדיקים לעתיד לבוא.
★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק ז) מבאר אדמו"ר הזקן, בלשונו בערך, שמי שאוכל בשר ושותה יין כדי להרחיב את דעתו לעבודת ה' ולתורתו, המאכל והמשקה מתעלים לקדושה, כמו קרבן. ושם הוא מביא את דברי רבא בגמרא (יומא עו, ב): "חמרא וריחא פקחין", יין וריח מחכימים. ושימו לב (וזו הצעה להתבוננות): בפסוקנו יצחק שותה יין, ובפסוק הבא הוא מריח ריח. ודווקא אחרי שניהם יוצאים מפיו דברי הברכה.
★ המסר ליום: גם אכילה ושתייה יכולות להיות הכנה לדבר רוחני. השאלה היא לשם מה אוכלים: אם כדי שהנפש תהיה רחבה יותר ומוכנה יותר לברך, לעשות טוב ולעבוד את ה', גם הסעודה נעשית חלק מן הברכה.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ו
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה־נָּא וּשְׁקָה־לִּי בְּנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה נָּא (הִתְקָרֵב, בְּבַקָּשָׁה), וּשְׁקָה לִּי (וְנַשֵּׁק אוֹתִי), בְּנִי.
★ אחרי הארוחה, יצחק קורא לבנו להתקרב. זו הפעם השלישית בשיעור של היום שהוא אומר "גשה". בפעם הראשונה: "גשה נא ואמשך בני" (כא), כדי לבדוק. בפעם השנייה: "הגשה לי" (כה), כדי לאכול. ועכשיו: "גשה נא ושקה לי בני", כדי לנשק. מן הבדיקה, דרך הסעודה, אל הקרבה.
★ ושימו לב כמה פעמים חוזרת בפי יצחק המלה "בני": "מי אתה בני" (יח), "מה זה מהרת למצא בני" (כ), "ואמשך בני" (כא), "אתה זה בני עשו" (כד), "מציד בני" (כה), "ושקה לי בני" (כו), ובפסוק הבא "ראה ריח בני" (כז). יצחק אינו יודע מי עומד לפניו, ובכל זאת הוא מדבר אליו בלשון של אב לבנו. ואכן, גם יעקב הוא בנו.
★ אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבנשיקה יש גם התקרבות אל הבגדים. ובפסוק הבא, כשיעקב ניגש ומנשק, יצחק מריח את "ריח בגדיו". הנשיקה מקרבת את יצחק אל הריח שיכריע את הכל.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: להכין את הרגע שלפני הברכה. אחרי האכילה והשתייה באה הקרבה האישית: נשיקה של אב לבנו.
★ מילות מפתח: "גְּשָׁה נָּא" — התקרב בבקשה (אונקלוס: "קְרֵיב כְּעַן"); "וּשְׁקָה לִּי" — ונשק אותי, מן השורש "נשק" (אונקלוס: "וּנְשַׁק לִי"); "בְּנִי" (אונקלוס: "בְּרִי").
★ מדרש ומקור: שיר השירים נפתח במלים "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דדיך מיין" (שיר השירים א, ב). חז"ל דרשו את שיר השירים כולו על האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל, והנשיקה שם היא סמל לקרבה הגדולה ביותר. ושימו לב: גם שם הנשיקה נזכרת יחד עם היין, כמו בפסוקים שלנו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בזוהר ובספרי החסידות מתוארת הנשיקה, בערך, כ"אתדבקות רוחא ברוחא", דבקות של רוח ברוח. נשיקה אינה רק מגע חיצוני. היא חיבור פנימי בין שתי נפשות. ואפשר לומר (וזו הצעה להתבוננות) שזו ההכנה האחרונה לברכה: כדי שהברכה תבוא מן הנפש, "תברכך נפשי", צריך שתהיה קרבה של נפש אל נפש.
★ המסר ליום: לפני שמברכים מישהו, טוב להתקרב אליו. ברכה שבאה מתוך קרבה אמיתית היא ברכה שלמה יותר.
בראשית פרק כ״ז פסוק כ״ז
(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּגַּשׁ (יַעֲקֹב), וַיִּשַּׁק לוֹ; וַיָּרַח (וְהֵרִיחַ יִצְחָק) אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרֲכֵהוּ, וַיֹּאמֶר: רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (שֶׁה' נָתַן בּוֹ בְּרָכָה).
★ יעקב ניגש ומנשק, ויצחק מריח את "ריח בגדיו". אלה לא בגדיו של יעקב. אלה "בגדי עשו בנה הגדל החמדת, אשר אתה בבית", שרבקה הלבישה את יעקב (טו). ורש"י פירש שם, כפי שנדפס בחוברת: "החמדת — הנקיות, כתרגומו 'דכיתא'. דבר אחר: שחמד אותן מן נמרד".
★ שימו לב לחושים של יצחק בסיפור הזה. הראייה חסרה לו: "ותכהין עיניו מראת" (א). ולכן הוא בודק בכל שאר החושים: הוא שומע את הקול (כב), ממשש את הידיים (כב), טועם מן הציד ושותה יין (כה), ועכשיו מריח (כז). ודווקא הריח הוא שמביא את הברכה. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שזו הסיבה שהוא אומר "ראה ריח בני": מי שאינו יכול לראות בעיניו, "רואה" בחוש אחר.
★ "ויברכהו": בפעם השנייה בשיעור של היום (וכבר בפסוק כג). ומיד מתחילים דברי הברכה עצמם: "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'". אלה המלים הפותחות את הברכה. ההמשך, "ויתן לך האלהים מטל השמים", הוא בשיעור של מחר.
★ "כריח שדה אשר ברכו ה'": שדה רגיל אינו מפורסם בריחו. זה שדה מיוחד, שה' ברך אותו בריח טוב. איזה שדה? רש"י יפרש. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ".
★ מטרת הפסוק: לספר על הרגע שבו כל הספקות נעלמים. יצחק כבר אינו בודק, ואינו שואל. הוא מריח, ומברך.
★ מילות מפתח: "וַיִּשַּׁק" (אונקלוס: "וּנְשַׁק"); "וַיָּרַח" — הריח (אונקלוס: "וַאֲרַח"); "בְּגָדָיו" (אונקלוס: "לְבוּשׁוֹהִי", מלבושיו); "רְאֵה" (אונקלוס: "הֲווֹ", ובנוסח אחר "חֲזֵי"); "שָׂדֶה" (אונקלוס: "חַקְלָא"); "בֵּרֲכוֹ" (אונקלוס: "בָרֲכֵהּ").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין לז, א) דרשו על פסוקנו, בלשון הגמרא בערך: "וירח את ריח בגדיו" — אל תקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו". כלומר: יצחק הריח ריח טוב גם מן הבוגדים שבזרעו של יעקב. גם מי שנראה רחוק, יש בו ריח טוב.
★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (ברכות מג, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר: זה הריח. בתורת החסידות מוסבר שהריח הוא חוש עדין ופנימי, שמגיע אל הנשמה. ועל מלך המשיח נאמר: "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא, ג), ובגמרא (סנהדרין צג, ב) דרשו: "דמורח ודאין", שהוא יכיר את האמת ב"ריח", בחוש פנימי, ולא רק במראה עיניו. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) טעימה מזה: יצחק אינו רואה, אבל ב"ריח" הוא מרגיש את מה שמעבר למראה החיצוני. ובהפניה שלהלן נראה שגם הספרי קושר את המלים "ראה ריח בני" אל בית המקדש לעתיד לבוא.
★ המסר ליום: מראה העיניים יכול להטעות. אבל מעשים טובים מפיצים "ריח" שמגיע עד הנשמה. כדאי לשאול את עצמנו: איזה ריח אנחנו משאירים אחרינו?
וַיָּרַח וְגוֹ' • וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסָה עִמּוֹ רֵיחַ גַּן־עֵדֶן.
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' • שֶׁנָּתַן בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְזֶהוּ שְׂדֵה תַּפּוּחִים, כֵּן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה (תענית כט:).
ביאור רש"י: שני דיבורים, ושניהם עוסקים בריח. הראשון שואל מאין בא הריח הטוב, והשני מסביר איזה ריח הוא.
★ "וַיָּרַח וְגוֹ' — והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן": הקושי — יעקב היה לבוש בעורות של גדיי עזים, "על ידיו ועל חלקת צואריו" (טז). וכשניגש לנשק את אביו, צווארו, המכוסה בעור העזים, היה קרוב מאד אל פני יצחק. ועורות עזים מפורסמים בריחם הרע. "שטף העזים": ריחם החריף של העזים ושל עורותיהן. אם כן, איך יכול יצחק להריח ריח טוב כל כך, עד שיאמר "כריח שדה אשר ברכו ה'"? רש"י עונה: הריח לא בא מן הבגדים ולא מן העורות. "נכנסה עמו ריח גן עדן": כשנכנס יעקב אל אביו, נכנס איתו ריח של גן עדן.
★ וכך מובא, בערך, גם במדרש (בראשית רבה, פרשה סה). ובעל הטורים שלהלן מגיע לאותה מסקנה ממש, בדרך אחרת: מן המסורה, ומן הפסוק "וירח ה' את ריח הניחח" (ח, כא).
★ "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' — שנתן בו ריח טוב, וזהו שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כט:)": הקושי — מה פירוש "שדה אשר ברכו ה'"? ברכה של שדה היא בדרך כלל יבול רב. אבל כאן מדובר בריח. רש"י: ה' ברך את השדה הזה בריח טוב, וזהו שדה של תפוחים. ורש"י מציין את מקורו: בגמרא (תענית כט, ב) דרשו, בלשון הגמרא בערך, "כריח שדה" — כריח של שדה של תפוחים.
★ ולמה דווקא תפוחים? בשיר השירים נאמר: "כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים" (שיר השירים ב, ג). ובגמרא (שבת פח, א) דרשו, בלשון הגמרא בערך: למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע". ואפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שבריח של יעקב הריח יצחק כבר את בניו, שיאמרו "נעשה ונשמע".
★ ובזוהר, ובנוסח "אתקינו סעודתא" שאומרים בליל שבת, נקראת השכינה "חקל תפוחין קדישין", שדה של תפוחים קדושים. "חקל" הוא "שדה" בארמית, ובאותה מלה בדיוק משתמש אונקלוס בפסוקנו: "כְּרֵיחָא דְחַקְלָא".
★ ושני הדיבורים יחד: בראשון, הריח הוא ריח גן עדן, ממקום שמעל העולם הזה. בשני, הריח הוא ריח של שדה תפוחים, בתוך העולם הזה. ויעקב מביא איתו את שניהם.
★ המסר ליום: אפשר להיות לבוש ב"עורות עזים", בתוך עולם שיש בו גם ריחות לא טובים, ובכל זאת להביא איתך ריח גן עדן. הריח של אדם אינו נקבע לפי הבגדים שהוא לובש, אלא לפי מה שהוא מביא איתו.
ביאור ההפניה: הפניה אחת, על המלים "ראה ריח בני" שבפסוקנו. ליד השורה השנייה של הפסוק, השורה שפותחת "ויאמר ראה ריח בני", נדפס בחוברת סמל כתר קטן, והוא מסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד.
★ לקוטי שיחות חלק י, עמוד 80: "ביאור בדברי הספרי". הספרי הוא מדרש הלכה קדום על ספרי במדבר ודברים. ולפי ההפניה, הספרי אומר ש"כהקדמה לברכה", לפני שבירך יצחק את יעקב, הוא ראה את בית המקדש בשלושה מצבים: "בנוי, חרב, ובנוי ומשוכלל לעתיד לבא". "משוכלל" — שלם ומושלם, הבית השלישי.
★ איך רואים את זה בפסוק? אפשר לשער (וזו הצעה להבנה, ולא לשון הספרי) שהדרשה מוצאת בפסוק שלושה חלקים: "ראה ריח בני" — הבית בבניינו; "כריח שדה" — הבית בחורבנו, כדברי הנביא "ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב); "אשר ברכו ה'" — הבית הבנוי והמשוכלל לעתיד לבוא, כמו שנאמר על ציון "כי שם צוה ה' את הברכה" (תהלים קלג, ג). ואת לשון הספרי עצמה צריך לראות במקומה.
★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את השאלה (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): "מה השייכות בין זה לברכה"? הברכה שיבואו בה מחר היא ברכה של שפע גשמי: "מטל השמים ומשמני הארץ, ורב דגן ותירש". ומה לה ולבית המקדש? ולמה היה צריך יצחק לראות דווקא כהקדמה לברכה, ולא רק את הבית בנוי, אלא גם את חורבנו? וראינו לעיל שגם בעל הטורים מקשר את הריח אל בית המקדש: "שזכות ריח ניחוח העולה מן הלבנון — פירוש: בית המקדש — עמד לו". את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.
★ ⚠ כותרת השוליים נדפסה בחוברת, כמו בימים הקודמים, "הפניות לנקודות קודש". כאן היא מובאת בשם הקבוע, "הפניות לשיחות קודש".
★ המסר ליום: היום למדנו שיעור ארוך, ובו שני חלקים. בחלק הראשון נחתם סיפור יצחק ואבימלך: יצחק עושה להם משתה, בבוקר הם נשבעים "איש לאחיו", והולכים מאתו בשלום. ובאותו יום עבדיו מבשרים לו "מצאנו מים", והוא קורא לבאר "שבעה". אחר כך עשו, בן ארבעים, לוקח נשים מבנות חת, "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה". ובחלק השני מתחיל פרק כז: יצחק, זקן ועיניו כהות, שולח את עשו לצוד ציד, "בעבור תברכך נפשי". רבקה שומעת, ושולחת את יעקב להביא שני גדיי עזים. יעקב חושש, "והבאתי עלי קללה", ואמו אומרת "עלי קללתך בני". היא מלבישה אותו בבגדי החמדת ובעורות הגדיים, והוא ניגש אל אביו. יצחק שומע את הקול, ממשש את הידיים, שואל, אוכל ושותה, מנשק ומריח. והשיעור מסתיים במלים הראשונות של הברכה: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'". הלקח: יצחק לא ראה בעיניו, אבל הרגיש ריח של גן עדן. גם אנחנו, בתוך עולם של "ידי עשו", יכולים לשמור על "קול יעקב", ולהביא איתנו ריח טוב לכל מקום שאליו אנו נכנסים.
★ ומחר (ג' כסלו): בזאת מסתיימת עליית "חמישי" של פרשת תולדות, ומחר מתחילה עליית "שישי", ובה דברי הברכה עצמם: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורב דגן ותירש" (כז, כח). ורש"י יפרש שם "ויתן לך" — "יתן ויחזר ויתן"; ועוד: "ולפי פשוטו, מוסב לענין הראשון: 'ראה ריח בני', שנתן לו הקדוש ברוך הוא 'כריח שדה וגו'', ועוד יתן לך 'מטל השמים וגו''". ותיבת נקודות משיחות קודש של מחר, על הפסוק הזה, כותרתה: "היחס לזולת – רק במידת החסד".
תניא
קונטרס אחרון — 'להבין מ"ש בפע"ח' — מ"לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בִּ'פְרִי עֵץ חַיִּים'", ועד "דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" כוּ'.".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנה, להבין מ"ש בפע"ח... עד עמ' 310, דז"א כו'.
★ יום חמישי, ב' כסלו. היום מתחיל בקונטרס אחרון סימן חדש: "להבין מה שכתוב ב'פרי עץ חיים'". רבנו הזקן מביא מן "פרי עץ חיים" ש"בזמן הזה" "עקר הברור" הוא "על־ידי התפלה דוקא", ושואל: הרי "תלמוד תורה למעלה מהתפלה"? התשובה: "על־ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות". תלמוד תורה ממשיך "אור אין־סוף" "בפנימית", "המשכות המחין", וקיום המצוות ממשיך אותו "בחיצונית הכלים", ב"נצח־הוד־יסוד" של "זעיר אנפין" שבאצילות. לעולמות בריאה, יצירה ועשיה הם מגיעים רק כש"מתלבשים" "בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה". "אבל התפלה" היא "המשכת אור אין־סוף ברוך־הוא לבריאה־יצירה־עשיה דוקא", "לא בדרך התלבשות בלבד", אלא "האור ממש", "לשנות הנבראים מכמות שהם": "שיתרפא החולה, וירד הגשם משמים". בתורה ובמצוות אין שינוי כזה: אין שינוי "בקלף התפלין" כשמניחים אותן, וגם במצוות "שעשיתן הוא גמר מצותן" "השנוי הוא על־ידי אדם, ולא בידי שמים כבתפלה". לכן, כדי להמשיך את האור "למטה", צריך "העלאת 'מין נוקבין' מלמטה דוקא": אהבה של "'רשפי אש' בלי גבול", שנקראת "מאדך". ומכאן ש"התפלה" נקראת "חיי שעה", והיא "מלכות היורדת בבריאה־יצירה־עשיה", ו"תורה" נקראת "חיי עולם", והיא "זעיר אנפין". במילים "ד'זעיר אנפין' כו'." מסתיים השיעור של היום.
★ איפה אנחנו? ביום שני, בשלישי וברביעי למדנו את הסימן "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים'". השאלה הייתה: למה תורה שלא בכוונה עולה למעלה, ותפלה שלא בכוונה "נדחית למטה"? התשובה: בתורה "שלא בכוונה" חסר רק ה"לשמה", ובתפלה "שלא בכוונה" יש "מחשבות זרות". אתמול, בקטע "ומה שכתוב בפרשת פקודי", התיישבו שני המקומות בזוהר: תפלה שלא בכוונה מגיעה רק עד "רקיע תתאה", "דמלכות דעשיה", ותפלה "כדקא יאות" עולה עד "זעיר אנפין דעשיה". ואתמול גם הסביר הפירוש בחוברת שרק מן המקום הגבוה יותר אפשר "למלא ענין החסר בעולם", כמו "רפואתו של חולה או ברכת השנה". היום רבנו הזקן מסביר את היסוד הזה עצמו: למה דווקא התפלה יכולה לשנות את מה שקורה בעולם.
★ סימן חדש. החוברת מציגה את השיעור של היום כתחילת סימן חדש. בתיבה, המילה הראשונה, "להבין", נדפסה באותיות גדולות משאר הלשון. מספרי ההערות מתחילים שוב מ־1 (אתמול היו הערות 5 עד 8). הלשון אינה פותחת בוי"ו ואינה מזכירה את המקורות של אתמול. גם הנושא חדש: לא תורה ותפלה "שלא בכוונה", אלא מדוע "עקר הברור" הוא "על־ידי התפלה דוקא".
★ מה השאלה של היום? בלשון הפירוש בחוברת: "שהרי 'ותלמוד תורה כנגד כולן', למעלה גם מ'עיון תפלה', מדוע, איפוא, עיקר הבירור הוא על ידי תפלה דוקא?".
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום חמישי ב' כסלו" נמצאת קצת מעל אמצע עמוד 86, מתחת לקישוט המפריד שחותם את השיעור של אתמול, ומתחתיה שורת מורה השיעור. הכותרת "יום שישי ג' כסלו" נמצאת קצת מתחת לאמצע עמוד 88, גם היא מתחת לקישוט מפריד. לכן השיעור של היום הוא עמוד 86 מן הכותרת והלאה, כל עמוד 87, והחלק העליון של עמוד 88, עד הקישוט. השיעור נפתח ישר בלשון המנוקדת, בלי הקדמה של הפירוש. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "קונטרס אחרון" מודפסת לשון הקונטרס כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא הלשון המנוקדת; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 86 בתיבה שלוש שורות, והראשונה פותחת במילה הגדולה "להבין". בעמוד 87 בתיבה חמש־עשרה שורות. בעמוד 88 בתיבה חמש שורות, והאחרונה, "כלים דע"ס דז"א כו'.", קצרה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 86 הצד הימני הוא מ"לְהָבִין" ועד "– אומר ב'פרי עץ חיים',", והצד השמאלי מ"שבזמן הזה," ועד "הוספה באור של עולם". בעמוד 87 הצד הימני הוא מ"ה'אצילות'. פֵּרוּשׁ" ועד "על ידי הנחת התפילין על הראש, לא", והצד השמאלי מ"מתהווה שינוי" ועד "בְּמֹחוֹ וְלִבּוֹ". בעמוד 88 הצד הימני הוא מ"שֶׁל אָדָם" ועד "מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת", והצד השמאלי מ"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה," ועד "מבריאה־יצירה־עשיה.". ההערות של היום הן 1 עד 10: הערות 1 עד 4 בתחתית עמוד 86 (אחרי הערה 8 של אתמול, שהיא הראשונה שם), הערות 5 עד 8 בתחתית עמוד 87, והערות 9 ו־10 בתחתית עמוד 88. מספרי ההערות 11, 12 ו־13 שבעמוד 88 נדפסו מתחת לכותרת של יום שישי, ולכן הן שייכות לשיעור של מחר.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "מ"ש" — "מַה שֶּׁכָּתוּב". "בפע"ח" — "בִּ'פְרִי עֵץ חַיִּים'", במירכאות בודדות. "ע"י" — "עַל־יְדֵי", חמש פעמים, ו"שע"י" — "שֶׁעַל־יְדֵי". "תו"מ" — "תּוֹרָה וּמִצְוֹת", ו"בתו"מ" — "בְּתּוֹרָה וּמִצְוֹת". "ת"ת" — "תַּלְמוּד תּוֹרָה", ו"לת"ת" — "לְתַלְמוּד תּוֹרָה". "באצי'", "דאצי'", "שבאצי'" — "בַּאֲצִילוּת", "דַּאֲצִילוּת", "שֶׁבַּאֲצִילוּת" (פעמיים). "פי'" — "פֵּרוּשׁ". "א"ס ב"ה" — "אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא", ו"מא"ס ב"ה" — "מֵאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא". "א"ס" לבדו — "אֵין־סוֹף", ו"ב"ה" לבדו, אחרי "במאציל" — "בָּרוּךְ־הוּא". "בחי'" — פעם אחת "בְּחִינוֹת", ופעמיים "בְּחִינַת". "נה"י" — "נֶצַח־הוֹד־יְסוֹד". "שבי"ס" — "שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת". "ז"א" — ""זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות, פעמיים, ו"דז"א" — "דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"". "בבי"ע" — "בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה", פעמיים, ו"לבי"ע" — "לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה". "שבעוה"ז" — "שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה". "משא"כ" — "מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן", פעמיים. "א"א" — "אִי־אֶפְשָׁר". "מ"ן" — ""מַיִן נוּקְבִין"", במירכאות, פעמיים. "בלא"ה" — "בְּלָאו־הָכֵי". "נק'" — "נִקְרֵאת", פעמיים. "בי'" — "בְּעֶשֶׂר", ו"דע"ס" — "דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת". "כו'" נשאר "כוּ'", שלוש פעמים. "דס"ג", "הרפ"ח" ו"רמ"ח" נשארו בראשי תיבות, בלי ניקוד, כמו בתיבה.
★ על המספרים שבמורה השיעור. אתמול השיעור הסתיים "עד עמ' קנה", והיום הוא מתחיל "מעמ' קנה". כפי שראינו אתמול, 310 (= 2 × 155) הוא העמוד השני של דף קנ"ה. אם כך, השיעור של היום מתחיל בדף קנ"ה ונגמר בעמוד השני שלו. והשיעור של מחר כתוב "מעמ' 310... עד עמ' 310": כולו באותו עמוד.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — השאלה: "בזמן הזה עקר הברור על־ידי התפלה דוקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה" (הערות 1, 2, 3, 4).
· תחנה ב' — "על־ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות": תלמוד תורה "בפנימית", "המשכות המחין", וקיום המצוות "בחיצונית הכלים", "נצח־הוד־יסוד" (הערה 5).
· תחנה ג' — לבריאה־יצירה־עשיה הם מגיעים רק כש"מתלבשים" "בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה".
· תחנה ד' — "אבל התפלה": "האור ממש", "לשנות הנבראים מכמות שהם", "שיתרפא החולה, וירד הגשם" (הערה 6).
· תחנה ה' — "מה־שאין־כן בתורה ומצות": אין שינוי "בקלף התפלין", ובמצוות "שעשיתן הוא גמר מצותן" "השנוי הוא על־ידי אדם" (הערות 7, 8).
· תחנה ו' — התפלה היא "המשכת החיות מאין־סוף", "שהוא לבדו 'כל יכול'", ולכן צריך "העלאת 'מין נוקבין' מלמטה דוקא"; מה שאין כן בתורה שבאצילות.
· תחנה ז' — מהם ה"מין נוקבין": "'רשפי אש' בלי גבול", "מאדך", "על־ידי גבורות דס"ג", "הרפ"ח ניצוצין".
· תחנה ח' — "ולכן": התפלה היא "חיי שעה", "מלכות", ותורה היא "חיי עולם", "זעיר אנפין" (הערות 9, 10).
★ רקע: "בירור ניצוצות". הפירוש בחוברת מסביר את המושג כבר בבלוק השני, ונקדים כאן בקצרה. לפי תורת הקבלה, בעולם ה"תהו" הייתה "שבירת הכלים", וניצוצות של קדושה נפלו ל"קליפת נוגה". קליפת נוגה היא הדרגה שממנה מקבלים חיות הדברים הגשמיים המותרים, וגם הנפש הבהמית. העבודה של היהודי היא "לברר" את הניצוצות האלה, להוציא אותם מן הקליפה ולהעלות אותם "לשורשם הנעלה". בלשון הפירוש בחוברת, זה נעשה בשלוש דרכים: "קיום מצוות מעשיות שעושים בדברים גשמיים", "לימוד התורה שנתלבשה בדברים גשמיים", ו"תפלה", שבה "הנפש האלקית 'פועלת' על הנפש הבהמית". ההסבר הזה של המושגים הוא הערה שלנו, ורובו מתוך דברי הפירוש.
★ רקע: פנימיות וחיצוניות. השיעור של היום משתמש בדימוי של גוף האדם. זו הערה שלנו. "זעיר אנפין" הוא "פרצוף", כלומר מבנה שלם של עשר ספירות, כמו גוף שלם. ה"מוחין" (חכמה, בינה ודעת) הם כמו השכל שבראש, והם ה"פנימיות". "נצח, הוד ויסוד" הם הספירות התחתונות, כמו הרגליים, והם ה"חיצוניות"; הפירוש בחוברת קורא להן "לבר מגופא", מחוץ לגוף. לפי זה:
· תורה — עבודה של השכל, ולכן היא ממשיכה אור ב"פנימיות", ב"מוחין".
· מצוות — עבודה של מעשה, ולכן הן ממשיכות אור ב"חיצוניות", ב"נצח־הוד־יסוד".
★ רקע: "מיין נוקבין". ביום ראשון, בסימן "עיין 'עץ חיים' שער הנקודות", למדנו שלפני כל השפעה מלמעלה צריך "להעלות 'מין נוקבין'" מלמטה. זה כמו מים שעולים מן הארץ לפני שיורד גשם; המשל הוא שלנו. "מין נוקבין" (ובראשי תיבות מ"ן) הם התעוררות שבאה מן המקבל, מלמטה, ובלשון הפירוש בחוברת היום: "אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה)". ביום ראשון היה כתוב שה"מין נוקבין" הם "בחינת עשיה", מצוות מעשיות. היום נשמע שבתפלה ה"מין נוקבין" הם האהבה "בלי גבול" שבמוח ובלב. הרבי עוסק בזה בהערה 3.
★ רקע: "חיי עולם" ו"חיי שעה". בגמרא (שבת י, א) מסופר, בלשון הגמרא בערך, שרבא ראה את רב המנונא מאריך בתפלתו, ואמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. "חיי עולם" היא התורה, ו"חיי שעה" היא התפלה. הערה 9 של היום מפנה למקום הזה. בסוף השיעור רבנו הזקן מסביר את שני השמות האלה לפי הספירות. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בִּ'פְרִי עֵץ חַיִּים', דְּבַזְּמַן הַזֶּה
"להבין מה שכתוב ב'פרי עץ חיים' (הערה 1), דבזמן הזה (הערה 2)" — הפירוש בחוברת: בדורות האחרונים,
★ "פרי עץ חיים". "פרי עץ חיים" הוא ספר מתורת האר"י ז"ל, שכתב תלמידו רבי חיים ויטאל, והוא עוסק בעיקר בכוונות של התפלה ושל המצוות. זו הערה שלנו. הערת הרבי 1 מראה היכן כתובים הדברים: "עיי"ש ש"א פ"ז", כלומר עיין שם, שער א', פרק ז'.
★ "בזמן הזה". הפירוש בחוברת מפרש: "בדורות האחרונים". כלומר, רבנו הזקן מביא דבר שנאמר על הדורות שלנו, ולא על כל הדורות. מה שונה בדורות האחרונים? על זה עוסקת הערת הרבי 2.
★ הערת הרבי 2. ההערה ארוכה, וכתובה בראשי תיבות רבים. נפתח אותה צעד אחר צעד. זו הבנה שלנו בלשון ההערה:
· "לכאורה משנ"ת לקמן הטעם הוא לאו דוקא בזמה"ז" — לכאורה, הטעם שיתבאר להלן (שרק התפלה ממשיכה את "האור ממש" לבריאה־יצירה־עשיה) אינו שייך דווקא "בזמן הזה". הוא נכון בכל הדורות.
· "ומש"כ (קסב, ב) 'משא"כ בדורות הראשונים'" — ומה שכתוב בהמשך הקונטרס אחרון, בדף קסב עמוד ב, "מה שאין כן בדורות הראשונים", פירושו "שאז נתברר כרגע", שבדורות הראשונים הבירור נעשה מיד, "אבל ג"כ", גם־כן, "ע"י ק"ש כו' ופסד"ז", על־ידי קריאת שמע ופסוקי דזמרה. שם "לא מזכיר תפלה – שרק היא משנה ומרפא החולה וכו'", "ולא תומ"צ", ולא תורה ומצוות.
· "ואולי גם כאן הפי' כן (דלא כרגע)" — ואולי גם כאן זה הפירוש: "בזמן הזה" הבירור אינו נעשה מיד.
· "ובפע"ח שם" — וב"פרי עץ חיים" שם כתוב שקודם חורבן בית המקדש "היו זו"ן פב"פ", זעיר אנפין ונוקבא היו פנים בפנים, "ולא היו צריכין אל תפלתנו", "כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם". "שעפ"ז", שעל פי זה מובן: כשההסתלקות גדלה יותר, "בזמה"ז", בזמן הזה, "מוכרחת התפלה יותר".
· "ועייג"כ אגה"ק ספ"ה וסס"ט" — ועיין גם־כן באגרת הקודש, סוף סימן ה' וסוף סימן ט', "בנוגע לצדקה לגבי תורה". "ומהאי טעמא", ומאותו טעם, "מובן ג"כ בתפלה לגבי תורה".
· "וא"ת" — ואם תאמר: הרי התפלה, "בקשת ריפוי החולה", "היא מ"ע מה"ת", מצות עשה מן התורה, "גם בדורות הראשונים"? "ול"ק", ולא קשה: "כי זהו ענין בפ"ע", ענין בפני עצמו, "ואינו שייך לנדו"ד", לנושא שלנו. הנושא שלנו הוא "איך הוא בירור הניצוצות שהיא תכלית ירידת הנשמה".
כלומר, כך נראה לנו: הטעם שרבנו הזקן נותן מתאים לכל הדורות, אבל "בזמן הזה", כשהאור "נסתלק" יותר, צריך יותר את מה שרק התפלה יכולה לעשות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה", והמילה "להבין" נדפסה באותיות גדולות. בלשון המנוקדת "מ"ש" נפתח ל"מַה שֶּׁכָּתוּב", ו"בפע"ח" ל"בִּ'פְרִי עֵץ חַיִּים'", כששם הספר במירכאות בודדות. "שֶּׁכָּתוּב" בדגש בשי"ן, אחרי "מַה". "בִּ'פְרִי" בחיריק ובדגש בבי"ת. מספר ההערה 1 נדפס אחרי "חַיִּים'", לפני הפסיק, ומספר ההערה 2 אחרי "הַזֶּה", לפני הקו. "דְּבַזְּמַן" בדגש בדל"ת ובזי"ן. "לְהָבִין" פותח את הצד הימני של עמוד 86, מתחת לשורת מורה השיעור.
עִקַּר הַבֵּרוּר עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה דַּוְקָא,
"עקר הברור" — הפירוש בחוברת: הוא, "על־ידי התפלה דוקא (הערה 3)," – בירור הניצוצות דתהו שנפלו בקליפת "נוגה" מצד "שבירת הכלים" שהיתה בתהו, שבני ישראל (נשמות בגופים) מבררים אותם מה'קליפה' ומעלים אותם לשורשם הנעלה שבתהו, דבר הנעשה גם על ידי קיום מצוות מעשיות שעושים בדברים גשמיים שחיותם היא מקליפת "נוגה", וגם על ידי לימוד התורה שנתלבשה בדברים גשמיים, ויהודי לומד אותה בפיו ובשפתיו הגשמיים, וגם על ידי תפלה שהיא עבודה רוחנית שהנפש האלקית "פועלת" על הנפש הבהמית (שחיותה היא מקליפת "נוגה"), שתתברר ותגיע לאהבת השם יתברך – אומר ב"פרי עץ חיים", שבזמן הזה, עיקר בירור ניצוצות התהו, הוא על ידי ענין התפלה דוקא,
★ מהו "הברור"? הפירוש בחוברת מסביר: זהו "בירור הניצוצות דתהו שנפלו בקליפת 'נוגה' מצד 'שבירת הכלים'". "בני ישראל (נשמות בגופים)" מבררים אותם, ומעלים אותם "לשורשם הנעלה שבתהו". ובשלוש דרכים:
· מצוות מעשיות — "שעושים בדברים גשמיים שחיותם היא מקליפת 'נוגה'", כמו עור התפילין או צמר הציצית. הדוגמאות הן שלנו.
· לימוד התורה — "שנתלבשה בדברים גשמיים", ו"יהודי לומד אותה בפיו ובשפתיו הגשמיים".
· תפלה — "עבודה רוחנית שהנפש האלקית 'פועלת' על הנפש הבהמית", "שתתברר ותגיע לאהבת השם יתברך".
★ "דוקא". כל שלוש הדרכים מבררות. ובכל זאת, "בזמן הזה, עיקר בירור ניצוצות התהו, הוא על ידי ענין התפלה דוקא". זו הטענה שרבנו הזקן רוצה "להבין".
★ הערת הרבי 3. הרבי מעיר שיש כאן לכאורה סתירה למה שלמדנו בתחילת הקונטרס אחרון. נפתח את לשון ההערה. זו הבנה שלנו:
· "בתחלת קו"א (ד"ה הא' והב')" — בתחילת הקונטרס אחרון, בסימן הראשון ובסימן השני. את הסימן הראשון למדנו בשבת, ואת הסימן השני, "עיין 'עץ חיים' שער הנקודות", ביום ראשון.
· "דמ"ן דנוקבא ה"ז מצוות מעשיות דוקא" — שם כתוב שה"מין נוקבין" של ה"נוקבא" הם מצוות מעשיות דווקא, "(ותפלה היינו ע"י אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה)", והתפלה נחשבת לכך רק משום שתנועת השפתיים בדיבור היא מעשה.
· "ואולי הבי' דשם – כשצ"ל החזרת פב"פ כו'" — ואולי הביאור: שם מדובר על כך שצריך להחזיר את היחוד "פנים בפנים".
· "משא"כ כאן (בזמה"ז) כשצריך להמשיך למטה מטה כו'" — מה שאין כן כאן, בזמן הזה, שצריך להמשיך את האור למטה מטה.
· "שהעיקר ההמשכה מלמע' מעלה ומאד העליון" — ואז העיקר הוא ההמשכה מלמעלה מעלה, מ"מאד העליון", ולכן "העיקר בכל מאדך, כוונת התפלה", "(ביחד עם הניצוצות דעשי' – כדלקמן קסב, בהנ"ל)", יחד עם הניצוצות של עולם העשיה, כמו שכתוב להלן בדף קסב.
· "ועיין מאמר הצ"צ שבסו"ס תו"א (קה"ת) ספ"ב" — ועיין במאמר של הצמח צדק שבסוף הספר "תורה אור" (בהוצאת קה"ת), סוף פרק ב'.
כך נראה לנו: ביום ראשון העיקר היה המעשה, והיום העיקר הוא ה"כוונה" של התפלה, "בכל מאדך". בסוף השיעור של היום נשמע ש"מאדך" הוא בדיוק שמה של האהבה שבתפלה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "עיקר הבירור ע"י / התפלה דוקא", ו"ע"י" חותם את השורה הראשונה של התיבה. בלשון המנוקדת "עִקַּר" בלי יו"ד (בתיבה "עיקר"), ו"ע"י" נפתח ל"עַל־יְדֵי". בין "הַבֵּרוּר" ובין "עַל־יְדֵי" נדפסו דברי הפירוש "– הוא,"; כאן חיברנו. מספר ההערה 3 נדפס אחרי "דַּוְקָא", לפני הפסיק. "דַּוְקָא," פותח את השורה השלישית בצד הימני של עמוד 86, ואחריו דברי הפירוש הארוכים, בעמודה הצרה שליד התיבה ומתחתיה. דברי הפירוש עוברים לצד השמאלי של העמוד: "אומר ב'פרי עץ חיים'," חותם את הצד הימני, ו"שבזמן הזה," פותח את הצד השמאלי. בדברי הפירוש המילים "הזה" ו"עיקר" מודגשות, ב"שבזמן הזה, עיקר בירור ניצוצות התהו".
אַף שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה לְמַעְלָה מֵהַתְּפִלָּה.
"אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה." — הפירוש בחוברת: שהרי "ותלמוד תורה כנגד כולן" (הערה 4), למעלה גם מ"עיון תפלה", מדוע, איפוא, עיקר הבירור הוא על ידי תפלה דוקא? –
★ הקושיה. אם "תלמוד תורה למעלה מהתפלה", היה מתאים שהתורה תהיה עיקר הבירור. ולמה דווקא התפלה?
★ "ותלמוד תורה כנגד כולן" (הערה 4). הערה 4 מפנה למשנה הראשונה במסכת פאה (פרק א', משנה א'). שם נמנים דברים שאדם אוכל את פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ובסופם: ותלמוד תורה כנגד כולם (בלשון המשנה בערך). בנוסח שאומרים בכל בוקר בברכות השחר נמנה ברשימה הזאת גם "עיון תפלה". לכן כותב הפירוש בחוברת: התורה "למעלה גם מ'עיון תפלה'". הדברים על המשנה ועל נוסח ברכות השחר הם הערה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אף שתלמוד תורה למעלה / מהתפלה.", כמו בלשון המנוקדת, גם הנקודה בסוף. "שֶׁתַּלְמוּד" בפתח ובדגש בתי"ו. הלשון המנוקדת הזו היא השורה השנייה בצד השמאלי של עמוד 86, אחרי "התפלה דוקא,", ומיד אחריה קו ודברי הפירוש. מספר ההערה 4 נדפס בדברי הפירוש, אחרי המירכאות של "כולן", לפני הפסיק. בדברי הפירוש נדפס "כולן", בנו"ן.
הָעִנְיָן הוּא, שֶׁעַל־יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מוֹסִיפִין אוֹר בַּאֲצִילוּת כוּ',
"הענין הוא, שעל־ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות כו'," — הפירוש בחוברת: הרי ישנה ההמשכה שב"סוד שורש", כמה שקבע הקדוש ברוך הוא שיומשך גילוי "אור אין סוף" ואלקות בעולמות, וישנה ההמשכה ש"בסוד תוספת", מה שעל ידי עבודה ממשיכים הוספה בזה, וה"תוספת" – "מרובה על העיקר", למעלה מעלה מכפי שזה נמשך "בסוד שורש". הרי שעל ידי תורה ומצוות ממשיכים "בסוד תוספות", הוספה באור של עולם ה"אצילות".
★ התשובה מתחילה. "הענין הוא": התורה והמצוות "מוסיפין אור", אבל המקום שבו הם מוסיפים הוא "באצילות", העולם העליון. מכאן כבר אפשר לנחש את התשובה: הבירור צריך להיעשה כאן למטה, ושם, כפי שנשמע, פועלת התפלה.
★ "סוד שורש" ו"סוד תוספת". הפירוש בחוברת מבחין בין שתי המשכות:
· "בסוד שורש" — מה ש"קבע הקדוש ברוך הוא שיומשך גילוי 'אור אין סוף' ואלקות בעולמות". זה האור שבא בלי קשר לעבודה שלנו.
· "בסוד תוספת" — "מה שעל ידי עבודה ממשיכים הוספה בזה". וה"תוספת" "מרובה על העיקר", "למעלה מעלה מכפי שזה נמשך 'בסוד שורש'".
התורה והמצוות ממשיכים "בסוד תוספות", "הוספה באור של עולם ה'אצילות'". כלומר, כשיהודי לומד ומקיים מצוות, הוא מוסיף אור חדש, גבוה יותר ממה שהיה קודם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי'", וזו השורה האחרונה של התיבה בעמוד 86; "כו'." פותח את התיבה של עמוד 87. בלשון המנוקדת "שע"י" נפתח ל"שֶׁעַל־יְדֵי", "תו"מ" ל"תּוֹרָה וּמִצְוֹת", ו"באצי'" ל"בַּאֲצִילוּת", בפתח ובדגש בבי"ת. אחרי "הוּא" ואחרי "כוּ'" נדפס פסיק; בתיבה אין פסיק אחרי "הוא", ואחרי "כו'" יש נקודה. "הָעִנְיָן" חותם שורה בצד השמאלי של עמוד 86, ושאר הלשון המנוקדת נדפסה בעמודה הצרה שליד התיבה. בדברי הפירוש המילה "הוספה" מודגשת, ב"ממשיכים הוספה בזה". נדפס "כמה שקבע", וכנראה הכוונה "מה שקבע". נדפס גם "ש'בסוד תוספת'" וגם "'בסוד תוספות'". העתקנו כפי שנדפס. דברי הפירוש עוברים מעמוד 86 לעמוד 87: "הוספה באור של עולם" חותם את עמוד 86, ו"ה'אצילות'." פותח את עמוד 87.
פֵּרוּשׁ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּכֵלִים דַּאֲצִילוּת;
"פרוש" — הפירוש בחוברת: ממשיכים "אור אין־סוף ברוך־הוא בכלים" – וספירות "דאצילות;"
★ "פרוש". רבנו הזקן מפרש מה פירוש "מוסיפין אור באצילות": ממשיכים "אור אין־סוף ברוך־הוא" "בכלים דאצילות". הפירוש בחוברת מוסיף שה"כלים" הם ה"ספירות" של עולם האצילות. האור הוא האלקות, והכלים הם הספירות שמקבלות אותו. ועכשיו רבנו הזקן מחלק: לאיזה חלק של הכלים ממשיכה התורה, ולאיזה המצוות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי'". בלשון המנוקדת "פי'" נפתח ל"פֵּרוּשׁ", "א"ס ב"ה" ל"אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא", במקפים, ו"דאצי'" ל"דַּאֲצִילוּת", ואחריו נקודה ופסיק. בין "פֵּרוּשׁ" ובין "אוֹר" נדפסו דברי הפירוש "– ממשיכים", ובין "בְּכֵלִים" ובין "דַּאֲצִילוּת" נדפסו דברי הפירוש "– וספירות"; כאן חיברנו. "פֵּרוּשׁ" פותח את הלשון המנוקדת בשורה הראשונה של הצד הימני בעמוד 87, אחרי "ה'אצילות'.".
עַל־יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה בִּפְנִימִית, דְּהַיְינוּ הַמְשָׁכוֹת הַמֹּחִין;
"על־ידי תלמוד תורה" — הפירוש בחוברת: ממשיכים "אור אין סוף" "בפנימית, דהיינו המשכות המחין;" – שכשם שלימוד התורה הוא הרי במוחין והשגה (של האדם הלומד), כך הוא פועל למעלה המשכת מוחין בספירות (ומוחין הם הרי פנימיות הספירות),
★ תורה — "בפנימית". תלמוד תורה ממשיך את האור "בפנימית" הכלים, "דהיינו המשכות המחין". והפירוש בחוברת מסביר למה: "כשם שלימוד התורה הוא הרי במוחין והשגה (של האדם הלומד)", כלומר בשכל ובהבנה, "כך הוא פועל למעלה המשכת מוחין בספירות". "ומוחין הם הרי פנימיות הספירות". כמו שהלומד משתמש בשכלו, כך הלימוד שלו ממשיך "מוחין" גם בספירות שלמעלה.
★ משל. אדם שמלמד את חברו דבר חדש לא משנה את גופו של החבר, אבל ראש החבר מתמלא בהבנה חדשה. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך התורה ממשיכה אור ל"פנימיות", ל"מוחין".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ע"י ת"ת בפנימית / דהיינו המשכות המוחין". בלשון המנוקדת "ת"ת" נפתח ל"תַּלְמוּד תּוֹרָה". בתיבה "המוחין", בוי"ו, ובלשון המנוקדת "הַמֹּחִין", בלי וי"ו, בחולם ובדגש במ"ם. בין "תּוֹרָה" ובין "בִּפְנִימִית" נדפסו דברי הפירוש "– ממשיכים 'אור אין סוף'"; כאן חיברנו. אחרי "בִּפְנִימִית" נדפס פסיק, ואחרי "הַמֹּחִין" נקודה ופסיק; בתיבה אין. בדברי הפירוש נדפסו שני סוגריים: "(של האדם הלומד)" ו"(ומוחין הם הרי פנימיות הספירות)".
וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּחִיצוֹנִית הַכֵּלִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת: נֶצַח־הוֹד־יְסוֹד, שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת "זְעֵיר אַנְפִּין" שֶׁבַּאֲצִילוּת;
"ובקיום המצות" — הפירוש בחוברת: ממשיכים "אור אין סוף" "בחיצונית הכלים, שהם בחינות: נצח־הוד־יסוד, שבעשר ספירות 'זעיר אנפין' שבאצילות;" – "זעיר אנפין", ששת המדות, הן הרי "פרצוף" שלם שיש בו עשר ספירות, הרי שב"נצח־הוד־יסוד" (חיצוניות ה"ז"א") שהן "לבר מגופא" (הערה 5) (מחוץ לגוף "פרצוף" ז"א) – נמשך בהן "אור אין סוף" על ידי שמקיימים מצוות במעשה בכוח העשיה של האדם, שהוא הרי החיצוניות שבאדם (הרי עיקר ההמשכה שממשיכים "אור אין סוף" – על ידי תורה ומצוות – הוא ב"אצילות"),
★ מצוות — "בחיצונית הכלים". קיום המצוות ממשיך את האור "בחיצונית הכלים", ב"נצח־הוד־יסוד" של "זעיר אנפין" שבאצילות. והפירוש בחוברת מסביר:
· "זעיר אנפין" — "ששת המדות", והן "פרצוף" שלם, "שיש בו עשר ספירות".
· "נצח־הוד־יסוד" — "חיצוניות ה'ז"א'", "שהן 'לבר מגופא'", מחוץ לגוף ה"פרצוף".
· למה דווקא שם? — כי מקיימים מצוות "במעשה בכוח העשיה של האדם, שהוא הרי החיצוניות שבאדם". כמו שהמעשה הוא החלק החיצוני של האדם, כך המצוות ממשיכות אור בחלק החיצוני של הספירות.
★ "לבר מגופא" (הערה 5). הערה 5 מפנה ל"תקוני זוהר", בהקדמה, בקטע הנקרא "פתח אליהו". שם מתוארות הספירות כאברי גוף אחד. "לבר מגופא" בארמית: מחוץ לגוף.
★ הסוגריים שבסוף. הפירוש בחוברת מזכיר שוב בסוגריים: "עיקר ההמשכה שממשיכים 'אור אין סוף' – על ידי תורה ומצוות – הוא ב'אצילות'". זה העיקר שצריך לזכור לקראת ההמשך: גם התורה וגם המצוות פועלות בעיקר למעלה, באצילות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובקיום המצות בחיצונית הכלים / שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי'". בלשון המנוקדת "בחי'" נפתח כאן ל"בְּחִינוֹת", בלשון רבים, ואחריו נקודתיים. בהמשך השיעור "בחי'" נפתח פעמיים ל"בְּחִינַת". "נה"י" נפתח ל"נֶצַח־הוֹד־יְסוֹד", במקפים, "שבי"ס" ל"שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת", "ז"א" ל""זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות, ו"שבאצי'" ל"שֶׁבַּאֲצִילוּת", ואחריו נקודה ופסיק. בין "הַמִּצְוֹת" ובין "בְּחִיצוֹנִית" נדפסו דברי הפירוש "– ממשיכים 'אור אין סוף'"; כאן חיברנו. "וּבְקִיּוּם" בלי דגש בבי"ת, אחרי השורוק. הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה שליד התיבה, בצד הימני של עמוד 87. מספר ההערה 5 נדפס בדברי הפירוש, אחרי "'לבר מגופא'".
רַק שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה.
"רק שמתלבשים בבריאה־יצירה־עשיה, בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה." — הפירוש בחוברת: מהמשכת המוחין הנמשך ב"אצילות" – נעשה התלבשות בתורה שבעולם הזה, ומההמשכה שבחיצוניות הכלים של "ז"א דאצילות" – נעשה התלבשות במצוות שבעולם הזה – הרי זה פועל רק בגשמיות של התורה והמצוות – אך לא בגשמיות העולם.
★ "רק שמתלבשים". ומה קורה למטה, בבריאה, ביצירה ובעשיה? האור שנמשך באצילות "מתלבש" "בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה". הפירוש בחוברת מפרט:
· מן "המשכת המוחין" — "נעשה התלבשות בתורה שבעולם הזה".
· מן ההמשכה "שבחיצוניות הכלים" — "נעשה התלבשות במצוות שבעולם הזה".
★ "אך לא בגשמיות העולם". וזה הדיוק החשוב: "הרי זה פועל רק בגשמיות של התורה והמצוות – אך לא בגשמיות העולם". האור נמצא בתוך דף הגמרא שלומדים ובתוך התפילין שמניחים, אבל הוא לא משנה את שאר העולם. הדוגמאות הן שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "רק שמתלבשים / בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז.". בלשון המנוקדת "בבי"ע" נפתח ל"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה", במקפים, ואחריו פסיק, ו"שבעוה"ז" ל"שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה". "שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים" בדגש במ"ם ובבי"ת. "עֲשִׂיָּה" בדגש ביו"ד. בדברי הפירוש המילה "תורה" מודגשת, ב"נעשה התלבשות בתורה שבעולם הזה".
אֲבָל הַתְּפִלָּה הִיא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה דַּוְקָא, לֹא בְּדֶרֶךְ הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבַד,
"אבל התפלה היא המשכת אור אין־סוף ברוך־הוא לבריאה־יצירה־עשיה דוקא, לא בדרך התלבשות בלבד," — הפירוש בחוברת: שהאור מתלבש בדבר אחר ואותו דבר נמשך בעולם הזה, כפי שהדבר בתורה,
★ "אבל התפלה". וכאן ההבדל. התורה והמצוות ממשיכות אור "באצילות". התפלה ממשיכה את "אור אין־סוף" "לבריאה־יצירה־עשיה דוקא", לעולמות שלמטה מן האצילות, ששם נמצאים הנבראים.
★ "לא בדרך התלבשות בלבד". הפירוש בחוברת מסביר מה פירוש "התלבשות": "שהאור מתלבש בדבר אחר ואותו דבר נמשך בעולם הזה, כפי שהדבר בתורה". בתורה, האור עצמו נשאר למעלה, ולמטה מגיע רק ה"לבוש" שלו. בתפלה זה לא "בלבד" כך. מה כן? זה בא בבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אבל התפלה / היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך / התלבשות בלבד". בלשון המנוקדת "א"ס ב"ה" נפתח ל"אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא", ו"לבי"ע" ל"לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה", במקפים. אחרי "דַּוְקָא" ואחרי "בִּלְבַד" נדפס פסיק; בתיבה אין. "לֹא" בחולם.
רַק הָאוֹר מַמָּשׁ,
"רק האור" — הפירוש בחוברת: של "אין סוף" "ממש," – פועל בעולם הזה,
★ "האור ממש". בתפלה, "האור" "של 'אין סוף' ממש" "פועל בעולם הזה". לא לבוש, לא ציור של האור, אלא האור עצמו. ומה הוא עושה? בבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "רק האור ממש", בלי פסיק. בין "הָאוֹר" ובין "מַמָּשׁ" נדפסו דברי הפירוש "– של 'אין סוף'"; כאן חיברנו. "מַמָּשׁ" בדגש במ"ם השנייה.
לְשַׁנּוֹת הַנִּבְרָאִים מִכְּמוֹת שֶׁהֵם, שֶׁיִּתְרַפֵּא הַחוֹלֶה,
"לשנות הנבראים מכמות שהם, שיתרפא החולה," — הפירוש בחוברת: על ידי בקשת "רפאינו" שבתפלה,
★ "לשנות הנבראים". זה מה שהתפלה עושה: היא משנה את "הנבראים מכמות שהם", ממה שהם עכשיו. הדוגמה הראשונה: "שיתרפא החולה". והפירוש בחוברת מראה איפה זה בתפלה: "על ידי בקשת 'רפאינו' שבתפלה", הברכה "רפאנו" שבשמונה עשרה.
★ החידוש. חולה הוא חולה בגופו. הרפואה היא שינוי במציאות הגשמית עצמה, ולא רק בדבר קדוש כמו קלף או ספר. לכן כאן רואים שהאור "פועל בעולם הזה".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לשנות הנבראים / מכמות שהם שיתרפא החולה". בלשון המנוקדת "מִכְּמוֹת" בחיריק במ"ם ובשווא ובדגש בכ"ף. אחרי "שֶׁהֵם" ואחרי "הַחוֹלֶה" נדפס פסיק; בתיבה אין. "שֶׁיִּתְרַפֵּא" בדגש ביו"ד ובפ"א.
וְיֵרֵד הַגֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְיוֹלִידָהּ וְיַצְמִיחָהּ.
"וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה (הערה 6)." — הפירוש בחוברת: על ידי ההמשכה של "ברכת השנים", הרי שהאור פועל שינוי בנבראים הגשמיים.
★ הדוגמה השנייה: הגשם. התפלה ממשיכה "שירד הגשם משמים לארץ", ושהגשם "יולידה ויצמיחה", יגרום לארץ להוציא צמחים. בלשון הפירוש בחוברת, זה נעשה "על ידי ההמשכה של 'ברכת השנים'", הברכה "ברך עלינו" שבשמונה עשרה. "הרי שהאור פועל שינוי בנבראים הגשמיים".
★ "ע"פ לשון הכתוב" (הערה 6). הערה 6 אומרת שהמילים האלה הן "ע"פ לשון הכתוב", על פי לשון הפסוק בישעיהו (נה, י). בפסוק כתוב על הגשם "כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה". רבנו הזקן כותב "ויולידה ויצמיחה", ולכן ההערה אומרת "ע"פ לשון הכתוב", ולא שזה ציטוט מדויק. ההשוואה ללשון הפסוק היא הערה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וירד הגשם משמים / לארץ ויולידה ויצמיחה.". בלשון המנוקדת "וְיוֹלִידָהּ" ו"וְיַצְמִיחָהּ" במפיק בה"א. מספר ההערה 6 נדפס אחרי "וְיַצְמִיחָהּ", לפני הנקודה.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁאֵין שִׁנּוּי בִּקְלַף הַתְּפִלִּין
"מה־שאין־כן בתורה ומצות, שאין שנוי בקלף התפלין" — הפירוש בחוברת: שעליהם נכתבו פרשיות התפילין,
★ ההשוואה לתפילין. ומה עם התורה והמצוות? רבנו הזקן מביא דוגמה: תפילין. אין שום "שנוי בקלף התפלין", "שעליהם נכתבו פרשיות התפילין". הקלף נשאר אותו קלף. הוא היה קלף כתוב לפני ההנחה, ונשאר כך גם אחריה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "משא"כ בתו"מ שאין שינוי / בקלף התפילין". בלשון המנוקדת "משא"כ" נפתח ל"מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן", במקפים, ובדגש בשי"ן אחרי "מַה", ו"בתו"מ" ל"בְּתּוֹרָה וּמִצְוֹת". בלשון המנוקדת נדפס דגש בתי"ו של "בְּתּוֹרָה", אחרי בי"ת בשווא; למעלה, בבלוק "רק שמתלבשים", נדפס "בְּתוֹרָה" בלי דגש. העתקנו כפי שנדפס. בתיבה "שינוי" ו"התפילין", ביו"ד, ובלשון המנוקדת "שִׁנּוּי" ו"הַתְּפִלִּין", בלי יו"ד. בדברי הפירוש נדפס "התפילין", ביו"ד. "מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן" חותם שורה בצד הימני של עמוד 87, ו"בְּתּוֹרָה" פותח את השורה הבאה.
עַל־יְדֵי הֲנָחָתָן בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ.
"על־ידי הנחתן" — הפירוש בחוברת: של התפילין, "בראש ובזרוע (הערה 7)." – על ידי הנחת התפילין על הראש, לא מתהווה שינוי בקלף התפילין מצד המשכת המוחין ושיעבוד המוח הנמשך על ידי התפילין שבראש, ועל ידי הנחת התפילין על היד לא מתהווה שינוי בקלף התפילין על ידי ההמשכה של תפילין של יד והשפעתה לשעבד הלב.
★ ראש וזרוע. הפירוש בחוברת מפרט את שני החלקים:
· תפילין של ראש — יש בהן "המשכת המוחין ושיעבוד המוח", ובכל זאת "לא מתהווה שינוי בקלף התפילין".
· תפילין של יד — יש בהן המשכה "לשעבד הלב", ובכל זאת "לא מתהווה שינוי בקלף התפילין".
כלומר, למעלה נפעלת המשכה גדולה, אבל בחפץ הגשמי עצמו לא משתנה כלום.
★ הערת הרבי 7 — למה הראש קודם? בהנחת תפילין מניחים קודם את של יד ואחר כך את של ראש, וכאן רבנו הזקן מקדים את הראש: "בראש ובזרוע". זו הערה שלנו. הרבי כותב: "מקדים ראש לזרוע", ומציע טעם: "ואולי י"ל הטעם", ואולי יש לומר שהנחת תפילין של יד "בעניננו" היא "ממוצע", דבר באמצע, בין שני דברים:
· הנחתן "בראש" — "שאין בה עשי' כלל בעת ההנחה", אין בה שום מעשה של עשייה בשעת ההנחה.
· "מצות שעשייתן הוא גמר מצותן" — שבהן העשייה עצמה היא המצוה. עליהן מדבר הבלוק הבא.
ותפילין של יד באמצע, "כי בהנחת תש"י", תפילין של יד, "צ"ל", צריך להיות, "וקשרתם": צריך לקשור אותן. לפי זה הסדר עולה בהדרגה: ראש, בלי מעשה; יד, עם קשירה; ומצוות שעשייתן היא גמר המצוה. כך נראה לנו. בתחילת ההערה כתוב גם "בתש"י רק ביד (מדות) ולא בראש (מוחין)", כלומר בתפילין של יד הקשירה היא רק ביד, שכנגד המדות, ולא בראש, שכנגד המוחין; גם זו הבנה שלנו בלשון ההערה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ע"י הנחתן בראש ובזרוע". בלשון המנוקדת "בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ", בקמץ בבי"ת של "בָּרֹאשׁ" ובפתח בבי"ת של "וּבַזְּרוֹעַ", ובדגש בזי"ן: על הראש ועל הזרוע. "הֲנָחָתָן" בחטף פתח בה"א. בין "הֲנָחָתָן" ובין "בָּרֹאשׁ" נדפסו דברי הפירוש "– של התפילין,"; כאן חיברנו. מספר ההערה 7 נדפס אחרי "וּבַזְּרוֹעַ", לפני הנקודה. בהערה 7 המילים "בעניננו", "כלל" ו"וקשרתם" מודגשות. דברי הפירוש עוברים מן הצד הימני של עמוד 87 לצד השמאלי: "על ידי הנחת התפילין על הראש, לא" חותם את הצד הימני, ו"מתהווה שינוי" פותח את הצד השמאלי.
וְגַם בְּמִצְוֹת שֶׁעֲשִׂיָּתָן הוּא גְּמַר מִצְוָתָן
"וגם במצות שעשיתן הוא גמר מצותן" — הפירוש בחוברת: שלא כפי שהדבר בתפילין, שבתחילה ישנן התפילין ולאחר מכן מניחין אותן על הראש ועל הזרוע, אלא אפילו המצוות שעשייתן היא השלמתה של המצוה (כמו למשל כתיבת ספר תורה, או הקמת סוכה (בהתאם לדיעות שעשיית הסוכה עצמה יש בה משום מצוה (הערה 8)) – כאן יש כבר שינוי בדבר עצמו כשהמצוה נעשית – אך, הרי
★ מצוות "שעשיתן הוא גמר מצותן". אולי תאמר: בתפילין אין שינוי, כי התפילין כבר קיימות לפני המצוה. אבל יש מצוות שבהן העשייה עצמה היא המצוה. הפירוש בחוברת מביא דוגמאות: "כתיבת ספר תורה", "או הקמת סוכה". שם "יש כבר שינוי בדבר עצמו כשהמצוה נעשית": קלף ריק נעשה ספר תורה, ועצים וסכך נעשים סוכה.
★ הסוכה (הערה 8). הפירוש בחוברת מדייק: הסוכה היא דוגמה רק "בהתאם לדיעות שעשיית הסוכה עצמה יש בה משום מצוה". הערה 8 מפנה ל"שו"ע אדה"ז", שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, "ר"ס תרמא", ריש סימן תרמ"א, בהלכות סוכה, "וש"נ", ושם נסמן, כלומר שם מובאים המקורות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וגם במצות / שעשייתן הוא גמר מצותן". בתיבה "שעשייתן", בשתי יו"דין, ובלשון המנוקדת "שֶׁעֲשִׂיָּתָן", ביו"ד אחת דגושה. "מִצְוָתָן" בקמץ בוי"ו. "וְגַם בְּמִצְוֹת שֶׁעֲשִׂיָּתָן" נדפס בסוף השורה הרביעית בצד השמאלי של עמוד 87, ו"הוּא גְּמַר מִצְוָתָן" בעמודה הצרה שליד התיבה. בדברי הפירוש נפתחו שני סוגריים, "(כמו למשל" ו"(בהתאם לדיעות", ונדפס רק סוגר אחד, אחרי מספר ההערה 8: "מצוה⁸)". העתקנו כפי שנדפס.
הַשִּׁנּוּי הוּא עַל־יְדֵי אָדָם, וְלֹא בִּידֵי שָׁמַיִם כְּבִתְפִלָּה,
"השנוי" — הפירוש בחוברת: שמתהווה בדבר, "הוא על־ידי אדם, ולא בידי שמים כבתפלה," – שהתפלה פועלת שינוי בעולם, בחולה שיתרפא וכו',
★ "על־ידי אדם". גם במצוות כאלה, "השנוי", "שמתהווה בדבר", "הוא על־ידי אדם". האדם כותב את הספר, האדם בונה את הסוכה. בכוחות של אדם. "ולא בידי שמים כבתפלה", כמו בתפלה, "שהתפלה פועלת שינוי בעולם, בחולה שיתרפא וכו'". את הרפואה הזאת אף אדם אינו יכול לעשות בידיו; היא באה "בידי שמים".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "השינוי הוא ע"י אדם ולא / בידי שמים כבתפלה". בלשון המנוקדת "הַשִּׁנּוּי" בלי יו"ד אחרי השי"ן, ו"כְּבִתְפִלָּה" בחיריק בבי"ת ובלי דגש בתי"ו. בין "הַשִּׁנּוּי" ובין "הוּא" נדפסו דברי הפירוש "– שמתהווה בדבר,"; כאן חיברנו. הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה שליד התיבה, בצד השמאלי של עמוד 87, ו"כְּבִתְפִלָּה," נדפס מתחת לתיבה.
שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ "כֹּל יָכוֹל";
"ש" — הפירוש בחוברת: התפלה "היא המשכת החיות מאין־סוף ברוך־הוא, שהוא לבדו 'כל יכול';" – ובכוחו לשנות ממצב אחד בעולם הזה למצב אחר, ממצב של חולה למצב של ריפוי החולה, ושירד גשם כדי שהארץ תצמיח,
★ למה רק התפלה משנה? כי התפלה היא "המשכת החיות מאין־סוף ברוך־הוא", "שהוא לבדו 'כל יכול'". הפירוש בחוברת: "ובכוחו לשנות ממצב אחד בעולם הזה למצב אחר". הנבראים עצמם לא יכולים לשנות את הטבע שלהם. רק מי שברא אותם, "שהוא לבדו 'כל יכול'", יכול להפוך "ממצב של חולה למצב של ריפוי החולה", ולהוריד "גשם כדי שהארץ תצמיח". והתפלה ממשיכה את החיות ממנו עצמו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שהיא המשכת החיות מא"ס / ב"ה שהוא לבדו כל יכול". בלשון המנוקדת נדפס "שֶׁ" בניקוד, אחריו המילה "התפלה" באותיות הפירוש, בלי ניקוד, ואחריה "הִיא" בניקוד: הפירוש פירש בתוך המילה למי מתכוון "שהיא". כאן חיברנו: "שֶׁהִיא". "מא"ס ב"ה" נפתח ל"מֵאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא", והמילים "כֹּל יָכוֹל" מוקפות במירכאות, ואחריהן נקודה ופסיק; בתיבה אין. "כֹּל" בחולם ובדגש בכ"ף.
וְהִלְכָךְ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה,
"והלכך," — הפירוש בחוברת: ולכן, "כדי להמשיך אור אין־סוף ברוך־הוא למטה," – בעולם הזה
★ "והלכך". "והלכך" בארמית: ולכן. מכיוון שהתפלה צריכה להמשיך את האור "למטה", "בעולם הזה", ולא רק להוסיף אור באצילות, יש בה דרישה מיוחדת. מהי? בבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והלכך כדי להמשיך אור / א"ס ב"ה למטה". בלשון המנוקדת "וְהִלְכָךְ" בלי דגש בכ"ף הראשונה. העתקנו כפי שנדפס. אחרי "וְהִלְכָךְ" ואחרי "לְמַטָּה" נדפס פסיק; בתיבה אין. בין "וְהִלְכָךְ," ובין "כְּדֵי" נדפסו דברי הפירוש "– ולכן,"; כאן חיברנו.
אִי־אֶפְשָׁר בְּלִי הַעֲלָאַת "מַיִן נוּקְבִין" מִלְּמַטָּה דַּוְקָא.
"אי־אפשר בלי העלאת 'מין נוקבין' מלמטה דוקא." — הפירוש בחוברת: שהאדם שלמטה מעלה "מ"ן" ועושה "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) בעבודתו בתפלה להמשיך "אור אין סוף" למטה, וכפי שיסביר רבנו הזקן מיד להלן, שזו עבודה בבחינת בלי־גבול של האדם, שהיא כלי להמשיך הבלי־גבול שלמעלה ובזה מתבטא ה"העלאת מ"ן".
★ "העלאת מין נוקבין". כדי שאור אין־סוף יבוא "למטה", צריך קודם "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. האדם "מעלה 'מ"ן'" "בעבודתו בתפלה". בלי זה, "אי־אפשר".
★ "כלי". הפירוש בחוברת מקדים את מה שיבוא מיד: העבודה הזאת היא "בבחינת בלי־גבול של האדם", והיא "כלי להמשיך הבלי־גבול שלמעלה". כלומר, כדי לקבל אור בלי גבול, צריך כלי שגם הוא, בדרכו, בלי גבול.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא.". בלשון המנוקדת "א"א" נפתח ל"אִי־אֶפְשָׁר", במקף, ו"מ"ן" ל""מַיִן נוּקְבִין"", במירכאות. "מִלְּמַטָּה" בדגש בלמ"ד ובטי"ת. הנקודה בסוף נדפסה כמו בתיבה.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבַּאֲצִילוּת,
"מה־שאין־כן לתלמוד תורה שבאצילות," — הפירוש בחוברת: לפני שההמשכה נמשכת על ידי לימוד התורה, שהמשכה זו היא, כאמור לעיל, בעיקר ב"אצילות",
★ ובתורה? "מה־שאין־כן" תלמוד תורה. ההמשכה שלו היא, "כאמור לעיל, בעיקר ב'אצילות'". שם אין צורך ב"העלאת מין נוקבין" מלמטה. למה? בבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "משא"כ לת"ת שבאצי'". בלשון המנוקדת "משא"כ" נפתח ל"מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן", "לת"ת" ל"לְתַלְמוּד תּוֹרָה", ו"שבאצי'" ל"שֶׁבַּאֲצִילוּת", ואחריו פסיק. בדברי הפירוש נדפס "לפני שההמשכה נמשכת על ידי לימוד התורה". מן ההקשר נראה שהכוונה "לגבי", כלומר בנוגע להמשכה שעל ידי לימוד התורה. זו הבנה שלנו; העתקנו כפי שנדפס.
הַמְיֻחֶדֶת בְּלָאו־הָכֵי בַּמַּאֲצִיל בָּרוּךְ־הוּא.
"המיחדת" — הפירוש בחוברת: התורה מיוחדת "בלאו־הכי" – בין כך, "במאציל ברוך־הוא." – ב"אור אין סוף" שהאציל עולם ה"אצילות". וכיוון שאין על המשכה זו להיות המשכת "אור אין סוף" למטה – לא נדרשת "העלאת מ"ן" מלמטה. הוספת כ"ק רבינו: "ואיך זה מ"ן (ושייכות) לאא"ס – ע"ז מבאר" – וכיצד זה יכול להיות "מיין נוקבין" (ושיהיה לה שייכות) ל"אור אין סוף" – על כך מסביר רבנו הזקן להלן:
★ "המיחדת בלאו־הכי". "בלאו־הכי" בארמית: בלאו הכי, בין כך ובין כך. התורה שבאצילות "מיוחדת בין כך" "במאציל ברוך־הוא", ב"אור אין סוף" "שהאציל עולם ה'אצילות'". באצילות האלקות גלויה, וכבר אין שם הפרדה. ולכן, בלשון הפירוש בחוברת, "כיוון שאין על המשכה זו להיות המשכת 'אור אין סוף' למטה – לא נדרשת 'העלאת מ"ן' מלמטה".
★ הוספת הרבי. בתוך דברי הפירוש נדפסה "הוספת כ"ק רבינו": "ואיך זה מ"ן (ושייכות) לאא"ס – ע"ז מבאר", והחוברת מתרגמת: "וכיצד זה יכול להיות 'מיין נוקבין' (ושיהיה לה שייכות) ל'אור אין סוף' – על כך מסביר רבנו הזקן להלן". כלומר, יש כאן קושיה: אדם הוא מוגבל. איך ההתעוררות שלו יכולה להיות "כלי" ל"אור אין סוף", שהוא בלי גבול? על כך עונה הבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה". בלשון המנוקדת "הַמְיֻחֶדֶת" בקובוץ ובלי וי"ו, "בלא"ה" נפתח ל"בְּלָאו־הָכֵי", במקף ובצירי בכ"ף, ו"ב"ה" ל"בָּרוּךְ־הוּא", ואחריו נקודה. בין "הַמְיֻחֶדֶת" ובין "בְּלָאו־הָכֵי" נדפסו דברי הפירוש "– התורה מיוחדת", ובין "בְּלָאו־הָכֵי" ובין "בַּמַּאֲצִיל" נדפסו דברי הפירוש "– בין כך,"; כאן חיברנו. בדברי הפירוש המילים "הוספת כ"ק רבינו:" מודגשות, וגם "מ"ן" שבתוך ההוספה.
וְהַעֲלָאַת "מַיִן נוּקְבִין" בְּמֹחוֹ וְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, הִיא בְּחִינַת "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" בְּלִי גְּבוּל,
"והעלאת 'מין נוקבין' במחו ולבו של אדם, היא בחינת" — הפירוש בחוברת: אהבת "'רשפי אש' בלי גבול," – כמו "אין סוף",
★ התשובה: אהבה "בלי גבול". ה"מין נוקבין" נמצאים "במחו ולבו של אדם", והם אהבה של "'רשפי אש' בלי גבול". "רשפי אש" הם גחלים בוערות ולהבות. הביטוי בא מן הפסוק בשיר השירים (ח, ו): "רשפיה רשפי אש שלהבתיה". זו הערה שלנו. האהבה הזאת היא "בלי גבול", ובלשון הפירוש בחוברת, "כמו 'אין סוף'". וכך יש לה "שייכות" לאור אין סוף.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה, בשורה האחרונה של עמוד 87, כתוב "והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי", ובשורה הראשונה של התיבה בעמוד 88 "אש בלי גבול". בלשון המנוקדת "מ"ן" נפתח ל""מַיִן נוּקְבִין"", במירכאות, ו"בחי'" ל"בְּחִינַת". בתיבה "במוחו", בוי"ו, ובלשון המנוקדת "בְּמֹחוֹ", בלי וי"ו אחרי המ"ם, בחולם, כמו "הַמֹּחִין" למעלה. המילים "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" מוקפות במירכאות. בין "בְּחִינַת" ובין ""רִשְׁפֵּי" נדפסו דברי הפירוש "– אהבת"; כאן חיברנו. הלשון המנוקדת עוברת מעמוד 87 לעמוד 88: "וְהַעֲלָאַת 'מַיִן נוּקְבִין' בְּמֹחוֹ וְלִבּוֹ" חותם את הצד השמאלי של עמוד 87, ו"שֶׁל אָדָם," פותח את הצד הימני של עמוד 88.
וְנִקְרֵאת "מְאֹדֶךָ",
"ו" — הפירוש בחוברת: אהבה בלי גבול זו "נקראת 'מאדך'," – האהבה שהיא "בכל מאדך", בלי גבול של האדם. למרות שזה "מאדך", "מאד" שלך, שבאדם אחד זה בלי גבול ובאדם שני זה בבחינת גבול, ובנוסף על כך שהאדם כולו הוא הרי מוגבל, ואפילו הבלי־גבול שלו הוא גם כן גבול, בכל זאת מספיק הדבר –
★ "מאדך". האהבה הזאת נקראת "מאדך", מלשון הפסוק בקריאת שמע (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". "מאד" פירושו: יותר מן הרגיל, בלי מידה. זו הערה שלנו. בלשון הפירוש בחוברת: "האהבה שהיא 'בכל מאדך', בלי גבול של האדם".
★ "בכל זאת מספיק הדבר". הפירוש בחוברת מעלה כאן קושיה: זה "מאדך", "'מאד' שלך". "באדם אחד זה בלי גבול ובאדם שני זה בבחינת גבול". ועוד: "האדם כולו הוא הרי מוגבל, ואפילו הבלי־גבול שלו הוא גם כן גבול". ובכל זאת, "מספיק הדבר". למה הוא מספיק? בבלוק הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ונק' מאדך". בלשון המנוקדת נדפס "וְ", ואחריו קו ודברי הפירוש "– אהבה בלי גבול זו", ורק אחריהם "נִקְרֵאת": הפירוש פירש בתוך המילה מי "נקראת". כאן חיברנו: "וְנִקְרֵאת". "נק'" נפתח ל"נִקְרֵאת", ו"מאדך" נדפס "מְאֹדֶךָ", בחולם באל"ף, בלי וי"ו, ובקמץ בכ"ף הסופית, במירכאות. בדברי הפירוש האות "ך" שב"'מאדך'" מודגשת, וגם המילה "שלך", ב"'מאד' שלך".
כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּחִינַת אֵין־סוֹף,
"כדי לעורר בחינת אין־סוף," — הפירוש בחוברת: ובלי גבול, בלי גבול שלמעלה – בלי גבול אמיתי, שהרי ה"העלאת מ"ן" צריכה להיות מעין בחינת ואופן האור שעליה להמשיך, ובשעה שזה בבחינה של בלי־גבול באדם – הרי זו "העלאת מ"ן" להמשיך ה"בלי גבול שלמעלה" – אין סוף,
★ "מעין" האור. הכלל שהפירוש בחוברת מביא: "ה'העלאת מ"ן' צריכה להיות מעין בחינת ואופן האור שעליה להמשיך". כדי להמשיך בלי גבול, צריך להעלות בלי גבול. ואף שה"בלי גבול" של האדם הוא רק יחסי, "בשעה שזה בבחינה של בלי־גבול באדם", זה מספיק "כדי לעורר" את ה"בלי גבול שלמעלה", "בלי גבול אמיתי", "אין סוף".
★ משל. ילד קטן נותן לאביו את כל חסכונותיו, כמה מטבעות. לאב אין צורך במטבעות, אבל הוא רואה שהילד נתן את "הכל שלו", ומזה מתעוררת אצלו אהבה בלי גבול. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כדי לעורר בחי' א"ס". בלשון המנוקדת "בחי'" נפתח ל"בְּחִינַת", ו"א"ס" ל"אֵין־סוֹף", במקף, ואחריו פסיק. הלשון המנוקדת נדפסה בעמודה הצרה שליד התיבה, בצד הימני של עמוד 88.
וְהַיְינוּ עַל־יְדֵי גְּבוּרוֹת דְּס"ג, שֶׁהֵן הֵן הָרפ"ח נִיצוֹצִין כוּ'.
"והיינו על־ידי גבורות ד" — הפירוש בחוברת: שם "ס"ג, שהן הן הרפ"ח" – 288 "ניצוצין כו'." – האהבה וה"רצוא" של "בכל מאדך" בעבודת התפלה שלו, נעשות באדם על ידי ההמשכה מגבורות של שם "ס"ג", השם שהוא מקור לרפ"ח ניצוצות התהו, הבאים מכלים דתהו, שספירות דתהו היו ב"רצוא" בלי הגבלה, כך גם ה"רצוא" והאהבה של הנשמה הוא בבחינת "בכל מאדך", בלי הגבלה.
★ מאיפה בא ה"בלי גבול" באדם? רבנו הזקן אומר: "על־ידי גבורות דס"ג", "שהן הן הרפ"ח ניצוצין", 288 הניצוצות. הפירוש בחוברת מסביר: שם "ס"ג" הוא "השם שהוא מקור לרפ"ח ניצוצות התהו, הבאים מכלים דתהו". ו"ספירות דתהו היו ב'רצוא' בלי הגבלה". כך גם "ה'רצוא' והאהבה של הנשמה הוא בבחינת 'בכל מאדך', בלי הגבלה".
★ רקע: שם ס"ג. "ס"ג" (63) הוא אחד ממילויי שם הוי"ה בקבלה: כשכותבים את שם הוי"ה באותיות מלאות, "יו"ד ה"י וא"ו ה"י", הגימטריה היא 63. "רצוא" הוא תשוקה עזה לצאת מן הגבולות ולהידבק במקור. זו הערה שלנו.
★ הקשר לבירור. כאן נסגר המעגל עם תחילת השיעור. הבירור הוא בירור "הניצוצות דתהו". והאהבה שבתפלה באה מן "הרפ"ח ניצוצין", ניצוצות התהו עצמם. זו הבנה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והיינו / ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו'". בלשון המנוקדת נדפס "דְּ" בניקוד, אחריו "־שם" באותיות הפירוש, ואחריו "ס"ג," באותיות המנוקדות, בלי ניקוד: הפירוש הכניס את המילה "שם" לתוך "דס"ג". כאן חיברנו: "דְּס"ג". בין "הָרפ"ח" ובין "נִיצוֹצִין" נדפסו דברי הפירוש "– 288"; כאן חיברנו. "רפ"ח" ו"ס"ג" נדפסו בלי ניקוד, כמו בתיבה. אחרי "כוּ'" נדפסה נקודה; בתיבה אין.
וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה "חַיֵּי שָׁעָה", הִיא מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה,
"ולכן נקראת התפלה 'חיי שעה' (הערה 9), היא" — הפירוש בחוברת: "שעה" היא "מלכות היורדת בבריאה־יצירה־עשיה," – הפירוש הפשוט של "חיי שעה" הוא, שתפלה היא בקשה על עניני העולם הנתונים תחת גדר הזמן: בקשה לרפואה, שלום ומזונות, כפי שרש"י מפרש. כאן מפרש רבנו הזקן כפי שהדבר הוא בשורש, בספירות העליונות, שספירת ה"מלכות" היא הרי מקור הזמן, שכן, ב"מלכות" ישנו הענין של "מלך מלך ימלוך", "מֶלֶךְ" בהוה, "מָלָךְ" בעבר ו"ימלוך" בעתיד, ובמיוחד כפי ש"מלכות" יורדת להחיות עולמות בריאה־יצירה־עשיה, הרי זו חיות העולמות שיש בהם ענין הזמן. הרי כיוון שעל ידי תפלה ממשיכים המשכה בבריאה־יצירה־עשיה, וזאת על ידי ספירת ה"מלכות", מקור בריאה־יצירה־עשיה – לכן נקראת תפלה "חיי שעה",
★ "חיי שעה" (הערה 9). הערה 9 מפנה לגמרא במסכת שבת, דף י, עמוד א, שם התפלה נקראת "חיי שעה". הפירוש בחוברת מביא את הפירוש הפשוט, "כפי שרש"י מפרש": התפלה היא "בקשה על עניני העולם הנתונים תחת גדר הזמן: בקשה לרפואה, שלום ומזונות".
★ "חיי שעה" בשורש. רבנו הזקן מפרש את השם "כפי שהדבר הוא בשורש, בספירות העליונות". "שעה" היא "מלכות". למה? בלשון הפירוש בחוברת, "ספירת ה'מלכות' היא הרי מקור הזמן". ב"מלכות" יש "מלך מלך ימלוך": "'מֶלֶךְ' בהוה, 'מָלָךְ' בעבר ו'ימלוך' בעתיד", שלושת הזמנים. וה"מלכות" "יורדת להחיות עולמות בריאה־יצירה־עשיה", העולמות "שיש בהם ענין הזמן". ומכיוון ש"על ידי תפלה ממשיכים המשכה בבריאה־יצירה־עשיה", "וזאת על ידי ספירת ה'מלכות'", "לכן נקראת תפלה 'חיי שעה'".
★ "מלך מלך ימלוך". הנוסח "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" מוכר מן התפלה, והוא מורכב מפסוקים. זו הערה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולכן נק' / התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע". בלשון המנוקדת "נק'" נפתח ל"נִקְרֵאת", "בבי"ע" ל"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה", והמילים "חַיֵּי שָׁעָה" מוקפות במירכאות. מספר ההערה 9 נדפס אחרי המירכאות של "שָׁעָה", לפני הפסיק. בין "הִיא" ובין "מַלְכוּת" נדפסו דברי הפירוש "– 'שעה' היא"; כאן חיברנו. בדברי הפירוש נדפסו בניקוד המילים "מֶלֶךְ" ו"מָלָךְ". הלשון המנוקדת עוברת מן הצד הימני של עמוד 88 לצד השמאלי: "מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת" חותם את הצד הימני, ו"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה," פותח את הצד השמאלי.
וְתוֹרָה "חַיֵּי עוֹלָם", הוּא "זְעֵיר אַנְפִּין",
"ותורה" — הפירוש בחוברת: נקראת "'חיי עולם'," – שבספירות, "עולם" "הוא 'זעיר אנפין' (הערה 10),"
★ "חיי עולם". ותורה נקראת "חיי עולם". "שבספירות", בלשון הפירוש בחוברת, "'עולם' הוא 'זעיר אנפין'". כלומר, התורה קשורה ל"זעיר אנפין" שבאצילות, כמו שלמדנו בתחילת השיעור: תלמוד תורה ממשיך "המשכות המחין" בכלים "דאצילות".
★ הערת הרבי 10. הרבי כותב: "כנ"ל שע"י תומ"צ ממשיכין מוחין וכו' בי"ס דז"א", כנזכר לעיל, שעל־ידי תורה ומצוות ממשיכים מוחין וכו' בעשר הספירות של "זעיר אנפין". כלומר, השם "חיי עולם" מתאים בדיוק למה שנאמר בתחילת השיעור.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ותורה / חיי עולם הוא ז"א". בלשון המנוקדת המילים "חַיֵּי עוֹלָם" מוקפות במירכאות, ו"ז"א" נפתח ל""זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות. בין "וְתוֹרָה" ובין ""חַיֵּי" נדפסו דברי הפירוש "– נקראת", ובין "עוֹלָם"," ובין "הוּא" נדפסו דברי הפירוש "– שבספירות, 'עולם'"; כאן חיברנו. מספר ההערה 10 נדפס אחרי המירכאות של "אַנְפִּין", לפני הפסיק. ועוד: אחרי המירכאות של "עוֹלָם" נדפס מספר הערה 20, ואין בתחתית העמוד הערה במספר הזה (ההערות שם הן 9 עד 13). כנראה זו טעות דפוס או שריד ממספור אחר. העתקנו את הלשון בלי המספר, וציינו זאת כאן.
כִּי רמ"ח פְּקוּדִין הֵן מִתְחַלְּקִין בְּעֶשֶׂר כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" כוּ'.
"כי רמ"ח פקודין" — הפירוש בחוברת: 248 מצוות־העשה של תורה, "הן מתחלקין בעשר כלים דעשר ספירות ד'זעיר אנפין' כו'." – ו"זעיר־אנפין" היא הרי ספירות שב"אצילות", וב"תורה אור" סוף פרשת תרומה, כתוב שז"א היא סוף עולמות האין־סוף, למעלה לגמרי מבריאה־יצירה־עשיה.
★ "רמ"ח פקודין". "פקודין" בארמית: מצוות. "רמ"ח פקודין" הם, בלשון הפירוש בחוברת, "248 מצוות־העשה של תורה". והן "מתחלקין בעשר כלים דעשר ספירות ד'זעיר אנפין'". כלומר, גם המצוות שייכות ל"זעיר אנפין", כמו שלמדנו בתחילת השיעור: הן ממשיכות אור "בחיצונית הכלים", ב"נצח־הוד־יסוד" של "זעיר אנפין".
★ "למעלה לגמרי מבריאה־יצירה־עשיה". הפירוש בחוברת מוסיף: "זעיר־אנפין" הוא "ספירות שב'אצילות'", ובספר "תורה אור", "סוף פרשת תרומה", "כתוב שז"א היא סוף עולמות האין־סוף, למעלה לגמרי מבריאה־יצירה־עשיה". ובזה מתברר למה התורה והמצוות הן "חיי עולם": הן שייכות לאצילות, שהיא "למעלה לגמרי" מן העולמות הנבראים. והתפלה היא "חיי שעה": היא יורדת עם ה"מלכות" אל בריאה־יצירה־עשיה, ושם, למטה, נעשה הבירור. כאן מסתיים השיעור של היום.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' / כלים דע"ס דז"א כו'.", וזו השורה האחרונה של התיבה בעמוד 88. בלשון המנוקדת "בי'" נפתח ל"בְּעֶשֶׂר", "דע"ס" ל"דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת", ו"דז"א" ל"דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות. "רמ"ח" נדפס בלי ניקוד. "פְּקוּדִין" בשווא ובדגש בפ"א. בין "פְּקוּדִין" ובין "הֵן" נדפסו דברי הפירוש "– 248 מצוות־העשה של תורה,"; כאן חיברנו. אחרי "כוּ'" נדפסה נקודה, כמו בתיבה. דברי הפירוש מסתיימים בצד השמאלי של עמוד 88, במילה "מבריאה־יצירה־עשיה.", מעל הקישוט המפריד ומעל הכותרת של יום שישי.
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· השאלה: ב"פרי עץ חיים" כתוב ש"בזמן הזה עקר הברור על־ידי התפלה דוקא", אף "שתלמוד תורה למעלה מהתפלה".
· תורה ומצוות: "מוסיפין אור באצילות". תלמוד תורה ממשיך אור "בפנימית", "המשכות המחין", וקיום המצוות "בחיצונית הכלים", "נצח־הוד־יסוד" של "זעיר אנפין". למטה הם רק "מתלבשים" "בתורה ומצות הגשמיים שבעולם הזה", ופועלים, בלשון הפירוש בחוברת, "רק בגשמיות של התורה והמצוות – אך לא בגשמיות העולם".
· התפלה: "המשכת אור אין־סוף ברוך־הוא לבריאה־יצירה־עשיה דוקא", "האור ממש", "לשנות הנבראים מכמות שהם": "שיתרפא החולה, וירד הגשם".
· ההבדל: אין "שנוי בקלף התפלין", ובמצוות "שעשיתן הוא גמר מצותן" "השנוי הוא על־ידי אדם", "ולא בידי שמים כבתפלה", שהיא "המשכת החיות מאין־סוף ברוך־הוא, שהוא לבדו 'כל יכול'".
· "מין נוקבין": לכן התפלה צריכה "העלאת 'מין נוקבין' מלמטה דוקא", אהבה של "'רשפי אש' בלי גבול", שנקראת "מאדך", "על־ידי גבורות דס"ג", "הרפ"ח ניצוצין". בתורה שבאצילות, "המיחדת בלאו־הכי במאציל", אין בזה צורך.
· "חיי שעה" ו"חיי עולם": התפלה היא "מלכות היורדת בבריאה־יצירה־עשיה", ותורה היא "זעיר אנפין", כי "רמ"ח פקודין" מתחלקים "בעשר כלים" שלו.
השיעור כולו, בשורה אחת: תורה ומצוות מוסיפות אור גבוה באצילות, אבל רק התפלה ממשיכה את "האור ממש" אל העולמות שלמטה ומשנה בהם את הנבראים; ולכן, כשהבירור צריך להיעשות כאן למטה, עיקרו בתפלה, והכלי לכך הוא אהבה "בכל מאדך".
★ המסר ליום, בשורה אחת:
כשמתפללים על חולה, על גשם או על פרנסה, אין זו רק בקשה במילים: התפלה ממשיכה חיות ממי "שהוא לבדו 'כל יכול'", והמפתח לכך הוא לב שנותן את "כל מאדו", גם אם ה"מאד" שלו קטן.
★ הקשר לזמן:
ברשומת "היום יום" של היום, ב כסלו, מסופר שהרבי מהר"ש ביאר את מה שאמרו על רבי אלעזר, שנתן פרוטה לעני ואחר כך התפלל: "כי הרי התפלה צריכה להיות בחיות, ועל ידי שנותנים צדקה לעני קדם התפלה ומחיים אותו, נתוסף חיות הרבה בתפלה". זו הערה שלנו: היום למדנו שהתפלה היא "המשכת החיות מאין־סוף ברוך־הוא". וגם הרבי, בהערה 2, משווה את התפלה לצדקה "לגבי תורה".
★ על חלוקת השיעור. רשומת "היום יום" של אתמול, א כסלו, מונה בלוח שלה "תניא: להבין מ"ש בפע"ח . . . 310 דז"א כו'.", וזה בחוברת השיעור של היום; ורשומת היום, ב כסלו, מונה "תניא: והנה במ"א . . . 310 שבבי"ע דוקא.", וזה בחוברת השיעור של מחר.
★ ומחר, ג' כסלו: הסימן ממשיך, וגם מספרי ההערות ממשיכים: 11, 12, 13. כך הוא פותח (כך בתיבה שבעמוד 88): "והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'". כלומר, במקום אחד כתוב שרמ"ח מצוות העשה הן בחמשת החסדים ושס"ה מצוות לא תעשה בחמש הגבורות, ובמקום אחר כתוב שתרי"ג המצוות הן תרי"ג דרכים הנמשכים מדרך אחת, "שהוא לבנונית". וזה קשור ישירות לסוף השיעור של היום. בלשון הפירוש בחוברת של מחר: "הרי לכאורה יש בכך משום סתירה: כאן הוא אומר שרמ"ח המצוות הן בכלים של עשר ספירות דז"א". מורה השיעור: "מעמ' 310, והנה במ"א כתב... עד עמ' 310, דוקא.".
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום חמישי, ב' כסלו.
אתמול, ביום רביעי, א' כסלו, ב' דראש חודש כסלו, פתחנו את הלכות מאכלות אסורות. הרמב"ם מנה בתחילתן שמונה ועשרים מצוות, ובפרק א, "סימני טהרה בעלי חיים", לימד את הסימנים שמבדילים בין טהור לטמא: בבהמה ובחיה "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה", "עד שיהיו שניהן"; בעוף, עשרים וארבעה מינים טמאים, סימני חכמים והמסורת; שמונה מיני חגבים; ובדגים "סנפיר וקשקשת". והוא לימד ש"הגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור".
היום אנו לומדים את פרק ב: "דיני האוכל מבעל חיים טמא או בשר אדם, דין שמונה שרצים, תולעים הנמצאים בפירות או במים". אתמול למדנו איך יודעים מה טהור ומה טמא. היום הרמב"ם מלמד מה האיסור באכילת הטמאים, ומה העונש עליה. ברשימת המצוות שבתחילת ההלכות, הפרק הזה מבאר את שמונת הלאווין (ה)-(יב): "שלא לאכל בהמה וחיה טמאה", עוף טמא, דגים טמאים, שרץ העוף, שרץ הארץ, רמש הארץ, "תולעת הפרות כשתצא לארץ", ושרץ המים. ובאמצע הוא מוסיף גם את דין בשר האדם. הפרק בנוי משישה חלקים:
- בהמה וחיה טמאה, ובשר האדם (הלכות א-ג): "ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא". בגמל, בחזיר, בארנבת ובשפן נאמר "את זה לא תאכלו", "וכל שכן" שאר הבהמות הטמאות. "לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן". והאדם - "אינו בלא תעשה", "אבל אסור הוא בעשה".
- עוף ודג טמאים (הלכה ד): מלקות על כזית. "בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה".
- שרץ העוף, שרץ הארץ ושמונה השרצים (הלכות ה-יא): "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף". שמונת השרצים - "כעדשה, לוקה". דם השרצים, צירוף השיעורים, ו"וכל השעורין ומחלוקתם [=ההבדלים בשיעור לכל איסור] - הלכה למשה מסיני".
- שרץ המים ו"רומש על הארץ" (הלכות יב-יג): "כללו של דבר - כל שאינו בצורת הדגים". והבריות שנוצרות "באשפות ובגופי הנבלות".
- תולעים בפירות, בדגים ובמים (הלכות יד-כ): "אם פרשו ויצאו לארץ" - לוקה. תולעת שבמחובר, "ספק", "שנים עשר חדש". תולעת בדגים ובבשר, המים שבכלים, הבורות, ו"המסנן את היין".
- "בריה", ומלקיות רבות על אכילה אחת (הלכות כא-כד): "האוכל בריה טמאה בפני עצמה כלה", "ואפלו היתה פחותה מכחרדל". ובריה שיש בה כמה שמות של איסור - "לוקה שלש מלקיות", ועד "שש מלקיות".
העיקרון המנחה של הפרק: כל איסור נמדד לפי מקורו בתורה, לפי השיעור ולפי מקום הבריאה.
- עשה ולא תעשה: "ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא" (הלכה א). בבעלי חיים טמאים יש גם לאו וגם עשה: "בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה" (הלכה ד). ובבשר האדם יש רק עשה: "אינו בלא תעשה", "אבל אסור הוא בעשה" (הלכה ג).
- השיעור: ברוב האיסורים לוקים על כזית. בשמונה השרצים - "כעדשה, לוקה; שעור אכילתן, כשעור טמאתן" (הלכה ז). "וכל השעורין ומחלוקתם [=ההבדלים בשיעור לכל איסור] - הלכה למשה מסיני" (הלכה יא). ובריה שלמה - אפילו "פחותה מכחרדל" (הלכה כא).
- "פרשו": התולעת נאסרת כשיצאה ממקום בריאתה. "אם פרשו ויצאו לארץ" - לוקה (הלכה יד). "אבל אם לא פרשו, מתר לאכל הפרי והתולעת שבתוכו" (שם). וכן במים: "שלא פרשו ממקום בריתן" (הלכה יט), "שהרי פרשו [–בוודאות] ממקום בריתן" (הלכה כ).
- ספק: כשאין ודאות, "כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן" (הלכה טז). ופירות שדרכם להתליע - "לא יאכל עד שיבדק הפרי מתוכו", "שמא יש בו תולעת" (הלכה טו).
- כמה איסורים בבת אחת: בריה אחת יכולה להיות בכמה שמות: "משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ" (הלכה כג). ועל כל שם לוקה בנפרד.
השבוע בפרשה: בחומש של היום מגיעים לפסוק "ויהי עשו בן ארבעים שנה" (בראשית כו, לד). ושם רש"י: "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר: (תהלים פ) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: 'ראו שאני טהור', כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה, היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן. כשהיה בן ארבעים, אמר: 'אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן'". אתמול, בביאור הלכה ב של פרק א, כבר הזכרנו את רש"י הזה. והיום, בהלכה א, החזיר הוא אחד מן הארבעה שיש בהם "סימן אחד", ועליהם נאמר במפורש "את זה לא תאכלו". סימן אחד שרואים מבחוץ אינו עושה את הבהמה כשרה.
הלכה למעשה בימינו: דיני בעלי החיים הטמאים נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, מסימן עט ואילך, בערך), ודיני התולעים שבפירות, בירקות, בדגים ובמים - בסימן פד. בימינו נוהגים לבדוק היטב פירות, ירקות, קטניות ודגים מסוימים, וגם מים, לפי הוראות הרבנים. אלה הלכות בקיצור. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
מבנה הפרק:
- הלכה א: "מכלל שנאמר: 'וכל בהמה מפרסת פרסה... בבהמה - אתה תאכלו'", "שומע אני [–ניתן להבין] שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא [=הנלמד] מכלל [–מתוך מצוות] עשה, עשה הוא" (הערה 12). "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר: 'את זה לא תאכלו'" (הערה 13) - "הרי למדת שהן בלא תעשה". "וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל". (הפניה לשיחות קודש; נקודות משיחות קודש.)
- הלכה ב: "לפיכך, כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית - לוקה מן התורה", "בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב". "לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן".
- הלכה ג: "האדם", אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם לנפש חיה" (הערה 14), "אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה". "אבל אסור הוא בעשה", "שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה" (הערה 15). (השגת הראב"ד.)
- הלכה ד: "האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה" (הערות 16-17), וכן "כזית מדג טמא" (הערות 18-19). "הא למדת, שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא - בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה".
- הלכה ה: "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף" (הערה 20). "כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן".
- הלכה ו: "האוכל כזית משרץ הארץ לוקה" (הערה 21). "כגון חלד וצב ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל".
- הלכה ז: "ושמונה שרצים האמורין בתורה" (הערה 22): "כעדשה, לוקה; שעור אכילתן, כשעור טמאתן". "וכלן מצטרפין זה עם זה לכעדשה".
- הלכה ח: "במה דברים אמורים? בשאכל מהן אחר מיתתן". אבר מן החי מן השרצים - "עד שיהיה בו כזית".
- הלכה ט: "דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחבר לבשר". וכן דם הנחש, לכזית.
- הלכה י: "דם שרצים שפרש" ואכלו - "לוקה עליו בכזית", אם התרו בו "משום אוכל שרץ". "שאין חיבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף".
- הלכה יא: "וכל השעורין ומחלוקתם [=ההבדלים בשיעור לכל איסור] - הלכה למשה מסיני".
- הלכה יב: "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה" (הערה 23). "כללו של דבר - כל שאינו בצורת הדגים", "כגון כלב המים".
- הלכה יג: "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבלות" - "הן הנקראין 'רומש על הארץ'" (הערה 24), "ואף על פי שאינן פרין ורבין".
- הלכה יד: "הנבראין בפרות ובמאכלות, אם פרשו ויצאו לארץ" - לוקה (הערה 25). "אבל אם לא פרשו, מתר לאכל הפרי והתולעת שבתוכו".
- הלכה טו: "שהתליע האכל אחר שנעקר מן הארץ". אבל אם התליע במחובר - אסורה, ובספק "לא יאכל עד שיבדק הפרי מתוכו". "שאין תולעת שבו מתקימת שנים עשר חדש".
- הלכה טז: "פרשו [התולעים] לאויר ולא נגעו לארץ", ועוד מקרים - "כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן".
- הלכה יז: "תולעת הנמצאת במעי הדגים", במוח ובבשר - אסורה. "אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מתרת". (השגת הראב"ד.) ובפסקה שאחריה: "וכן המים שבכלים" - "מתרין לשתות עם המים" (הערה 26).
- הלכה יח: "שרץ המים הנברא בבורות בשיחין ובמערות" - "הרי הן כמים שבכלים", ומותר.
- הלכה יט: "במה דברים אמורים? שלא פרשו ממקום בריתן". "אבל אם פרש השרץ" - אסור. ופרש לדפני החבית וחזר - מותר.
- הלכה כ: "המסנן את היין או את החמץ או את השכר" ואכל ממה שסינן - לוקה, "שהרי פרשו [–בוודאות] ממקום בריתן". "אבל אם לא סנן, שותה ואינו נמנע".
- הלכה כא: "זה שאמרנו בפרק זה, 'האוכל כזית'" - "בשאכל כזית מבריה גדולה". אבל "האוכל בריה טמאה בפני עצמה כלה" - לוקה, "ואפלו היתה פחותה מכחרדל".
- הלכה כב: "נמלה שחסרה אפלו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית". "לפיכך, האוכל זבוב שלם או יתוש שלם" - לוקה.
- הלכה כג: "הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ" - "לוקה שלש מלקיות", ועד "שש מלקיות". "האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות". (השגת הראב"ד.)
- הלכה כד: "רסק נמלות, והביא אחת שלמה וצרפה לאלו שנתרסקו" - "חמש משום הנמלה האחת, ואחת משום כזית מנבלת הטמאים".
בפרק זה שלוש השגות הראב"ד: על הלכות ג, יז ו-כג. "הפניות לשיחות קודש" יש בפרק אחת, על הלכה א, בשולי עמוד קנה. בעמודים קנו-קנט אין הפניות. תיבת "נקודות משיחות קודש" אחת, על הלכה א, בעמוד קנו. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 12-26; המספור ממשיך מפרק א). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-כח; הן מתחילות מחדש בכל פרק) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בכמה הלכות נדפסו הסברים קצרים בסוגריים מרובעים [...] בתוך שורת ההלכה, והם הועתקו כמו שהם: בחלקם עם הסימן "=", בחלקם עם קו "–", ובחלקם בלי סימן. הפרק מתחיל באמצע הטור השמאלי של עמוד קנה, מתחת לכותרת של יום חמישי, ומסתיים בראש הטור הימני של עמוד קנט. מקורות הפרק בגמרא נמצאים בעיקר בסוף הפרק השלישי של מסכת חולין ("אלו טרפות"), ובמסכת מכות (דף טז).
א. מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה - אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" - שׁוֹמֵעַ אֲנִי [–ניתן להבין] שֶׁכָּל שֶׁאֵינָהּ מַעֲלַת גֵּרָה וּמַפְרֶסֶת פַּרְסָה, אֲסוּרָה; וְלָאו הַבָּא [=הנלמד] מִכְּלַל [–מתוך מצוות] עֲשֵׂה, עֲשֵׂה (=והעובר עליו נחשב כמי שביטל מצוות עשה) הוּא.
וּבַגָּמָל וּבַחֲזִיר וּבָאַרְנֶבֶת וּבַשָּׁפָן נֶאֱמַר: "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה" וְגוֹ' - הֲרֵי לָמַדְתָּ שֶׁהֵן בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סִימָן אֶחָד. וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה טְמֵאָה שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן כְּלָל - שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתָהּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה, יָתֵר [=בנוסף] עַל עֲשֵׂה הַבָּא מִכְּלַל "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".
"ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא": עשה ולא תעשה בבהמה טמאה.
הדין המעשי:
- העשה: "מכלל שנאמר: "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה, בבהמה - אתה תאכלו"" (הערה 12).
- "שומע אני [–ניתן להבין] שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה".
- "ולאו הבא [=הנלמד] מכלל [–מתוך מצוות] עשה, עשה הוא". "רמב"ם לעם": "והעובר עליו נחשב כמי שביטל מצוות עשה".
- הלא תעשה: "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר: "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" וגו'" (הערה 13).
- "הרי למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד".
- וכל שכן: "וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל - שאסור אכילתה בלא תעשה, יתר [=בנוסף] על עשה הבא מכלל "אתה תאכלו"".
הבסיס והמקור:
- הפסוק הראשון הוא מפרשת ראה (דברים יד, ו - הערה 12). התורה אומרת בו את ההיתר: "אותה תאכלו".
- הפסוק השני, "את זה לא תאכלו", נאמר על הגמל, השפן, הארנבת והחזיר. הוא כתוב גם בפרשת שמיני וגם בפרשת ראה (ויקרא יא, ד; דברים יד, ז - הערה 13).
- הכלל "לאו הבא מכלל עשה, עשה" הוא כלל ידוע בגמרא. איסור שלא נכתב בלשון "לא", אלא מובן מתוך ציווי חיובי, דינו כמצוות עשה.
- ברשימת המצוות שבתחילת ההלכות זו מצווה (ה): "שלא לאכל בהמה וחיה טמאה".
ההיגיון:
- "מכלל": התורה לא כתבה כאן "לא תאכלו". היא כתבה רק מה מותר: "אותה תאכלו". ומזה מובן שמה שאין בו את שני הסימנים, אסור. איסור כזה נקרא "לאו הבא מכלל עשה", ודינו כעשה.
- מה ההבדל: על לאו רגיל לוקים. על "לאו הבא מכלל עשה" אין לוקים, אבל העובר עליו "ביטל מצוות עשה".
- "סימן אחד": ארבעת בעלי החיים האלה נראים "חצי כשרים": יש להם סימן אחד. דווקא עליהם התורה אמרה במפורש "את זה לא תאכלו". לכן איסורם הוא לאו גמור.
- "וכל שכן": אם בהמה שיש לה סימן אחד אסורה בלאו, בהמה שאין לה שום סימן אסורה בלאו על אחת כמה וכמה. ונמצא שבבהמה טמאה יש שני איסורים: לא תעשה, "יתר על" העשה. ובהלכה ב נראה שלכן לוקים עליה.
- שאלה: איך לומדים לאו, שלוקים עליו, מתוך "כל שכן"? על השאלה הזאת עונה התיבה "נקודות משיחות קודש" שלהלן.
- דוגמה: סוס אינו מפריס פרסה ואינו מעלה גרה, ואין בו שום סימן. האוכל אותו עובר על העשה, וגם על הלאו, מן ה"כל שכן". והגמל מעלה גרה, ואין פרסתו שסועה. עליו נאמר הלאו במפורש.
⚠ בסוגריים המרובעים נדפסו "[–ניתן להבין]" ו"[–מתוך מצוות]" עם קו, ו"[=הנלמד]" ו"[=בנוסף]" עם הסימן "=". הכוונה זהה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "מִכְּלָל" - מתוך המשמעות. "שׁוֹמֵעַ אֲנִי" - אני מבין, וכלשון ההסבר שבסוגריים: "ניתן להבין". "לָאו" - איסור לא תעשה. "לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה" - איסור שאינו כתוב בלשון "לא", אלא נלמד מתוך מצוות עשה. "וְגוֹ'" - וגומר, וכן הלאה בפסוק. "וְכָל שֶׁכֵּן" - ועל אחת כמה וכמה. "יָתֵר עַל" - בנוסף על.
המסר: התורה פותחת במה שמותר: "אותה תאכלו". ומתוך החיוב הזה כבר מובן גם האיסור. אבל כשיש דבר שנראה כמעט כשר, "סימן אחד", התורה אומרת במפורש: "את זה לא תאכלו". חצי כשרות אינה כשרות. וכך גם בעבודת ה': לא די בסימן אחד, צריך את שניהם.
ביאור ההפניה: ההפניה מתייחסת להלכה א כולה, ולא למילה מסוימת בה. ליד השורה הראשונה של ההלכה, "מכלל שנאמר: "וכל בהמה מפרסת פרסה,", בטור השמאלי של עמוד קנה, מתחת לכותרת של יום חמישי, נדפס סמל כתר קטן. זה אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. בהפניה שני נושאים:
- "הוראה ומוסר בעבודת ה'": לימוד מדיני הסימנים לעבודת ה' של כל יהודי. ההפניה אינה מפרטת מהו הלימוד, ואת הדברים עצמם יש ללמוד במקור.
- "ואמיתתה של תורה מענין הסימנים": הסימנים שבתורה מראים את אמיתתה של התורה. בנושא הזה עוסקת גם התיבה "נקודות משיחות קודש" שלהלן.
המקור: "יין מלכות" (ליקוט ביאורי הרבי על הרמב"ם), סס"ט. התיבה שלהלן מובאת מ"יין מלכות ספר קדושה סימן ה'". ההפניה הזאת נדפסה כבר אתמול בשולי עמוד קנה, אבל הכתר שלה נמצא כאן, בהלכה א של פרק ב, ולכן היא שייכת ללימוד של היום.
נקודות משיחות קודש
"מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה . . כוּ'".
וממשיך, "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו . . הא למדת שהן בלא תעשה . . וכל־שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתם בלא תעשה יתר על 'עשה' הבא מכלל אותה תאכלו".
וכתב ה'מגיד משנה' שאין לתמוה על כך שלאו בהמה וחיה טמאין, בא ק"ו מחזיר שפן וארנבת, והרי אין עונשים מק"ו, לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכיון שכן, אפשר ללאו שלהן לבוא מקל וחומר. ודבריו דורשים ביאור, שהרי אחרי הכל איסור הלאו אינו מצד הק"ו, וא"כ מה עוזר שנאסר כבר ב'לאו' הבא מכלל 'עשה' לגבי איסור 'לאו' להענישו מלקות.
וכתב הגאון הרגצו'בי: "עי' בה"ה, ור"ל דזה שוב בגדר גילוי מילתא בעלמא כו'" כלומר, לאחרי "שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור", מובן שגדר האיסור של חזיר גמל שפן וארנבת אינו מצד גדרם הפרטי אלא משום שחסר בהם סימן טהרה, וממילא אין הק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא שגם אלו שחסרים בהם שני סימנים הם בכלל זה.
בענין זה מתגלה אמיתותה של תורה, שכתבה על כל בהמה מעלת גרה שהיא גם מפרסת פרסה, וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה שהיא גם מעלת גרה חוץ מארבע אלו.
ובנוגע לדגים, מצינו דבר דומה הנלמד מהפסוק "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", ובנוגע לשרצים "אין תולעת מתקיימת שתים עשרה חודש", ובנוגע לחלב "חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה". ונראה מכאן גודל אמיתותה של תורה, שמאז שניתנה תורה ומזמן המשנה והגמרא, ואפילו מאז שכתב הרמב"ם את חיבורו, נתגלו בעולם סוגי בעלי חיים רבים שלא ידעו על קיומם ושלא היו נמצאים בכל המקומות שבהם חיו התנאים והאמוראים ואעפ"כ, הכללים שהובאו בתורה וברמב"ם הם נכונים ואמיתיים ומהווים הוכחה מוחשית לאמיתתה של תורה וכבודו של הקב"ה ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".
יין מלכות ספר קדושה סימן ה'
מתוך רמב"ם "פרדס המלך")
ביאור התיבה: התיבה נדפסה בטור הימני של עמוד קנו, מיד אחרי סוף הלכה א. סופה נמשך במסגרת בראש הטור השמאלי, לפני הלכה ב. היא מוסבת על הלכה א.
- מה שואל ה"מגיד משנה": הרמב"ם לומד את הלאו על כל הבהמות הטמאות מתוך "כל שכן", כלומר מקל וחומר מן הארבעה שיש להם סימן אחד. אבל יש כלל: "אין עונשים מק"ו". אי אפשר להעניש, למשל במלקות, על סמך קל וחומר בלבד. ה"מגיד משנה" כותב "שאין לתמוה", כי הבהמות האלה "כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה". ומכיוון שהן כבר אסורות, "אפשר ללאו שלהן לבוא מקל וחומר".
- שאלת הרבי: "ודבריו דורשים ביאור". כך נראה פשט הדברים: בסופו של דבר, הלאו, שעליו לוקים, נלמד מן הקל וחומר. ואם כן, "מה עוזר" שהבהמות כבר נאסרו ב"לאו הבא מכלל עשה"? הרי על איסור כזה אין לוקים.
- דברי הרגצ'ובי: "דזה שוב בגדר גילוי מילתא בעלמא". הרבי מבאר: התורה כבר אמרה, מתוך העשה, שכל מה שאין בו את שני הסימנים אסור. מכאן "מובן", שהחזיר, הגמל, השפן והארנבת לא נאסרו בגלל משהו מיוחד בהם, "גדרם הפרטי", "אלא משום שחסר בהם סימן טהרה". ואם כן, הלאו שנאמר עליהם הוא בעצם לאו על כל מי שחסר לו סימן. הקל וחומר אינו יוצר עונש חדש. הוא רק מגלה, "גילוי מילתא בעלמא", שגם מי שחסרים לו שני הסימנים "הם בכלל זה", בכלל אותו לאו.
- אמיתותה של תורה: התורה מנתה רק ארבעה בעלי חיים שיש להם סימן אחד. ומזה נלמד שכל שאר בעלי החיים שמעלים גרה גם מפריסים פרסה, וכל המפריסים פרסה גם מעלים גרה. בגמרא (חולין נט, א, בערך) נאמר על כך: מי ששליט בעולמו יודע שאין עוד בעל חיים כזה.
- ועוד כללים כאלה: בדגים - "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", כמו שלמדנו אתמול בפרק א, הלכה כד. בשרצים - "אין תולעת מתקיימת שתים עשרה חודש", כמו שנלמד היום בהלכה טו. ובחלב - חלב של בהמה טמאה אינו נקרש ועומד כמו חלב של בהמה טהורה.
- הראיה: מאז מתן תורה, ומאז המשנה, הגמרא והרמב"ם, התגלו בעולם מינים רבים של בעלי חיים. התנאים והאמוראים לא ידעו עליהם, והם לא חיו במקומות שבהם הם חיו. "ואעפ"כ", הכללים "נכונים ואמיתיים". זו "הוכחה מוחשית לאמיתתה של תורה".
- "לכבודו": הרבי חותם בלשון המשנה בסוף מסכת אבות: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". גם בעלי החיים שבכל קצות העולם מעידים על אמיתות התורה, ובזה הם מגלים את כבודו של הקדוש ברוך הוא.
מונחים: "ה'מגיד משנה'" - פירוש על משנה תורה לרמב"ם, מאת רבי וידאל די טולושא. "ק"ו" - קל וחומר. "אין עונשים מק"ו" - אין מענישים על סמך קל וחומר בלבד. "וא"כ" - ואם כן. "הגאון הרגצו'בי" - רבי יוסף רוזין, הגאון מרוגצ'וב, בעל "צפנת פענח". "עי' בה"ה" - ראה בדברי הרב המגיד, כלומר ה"מגיד משנה" (כך נראה מן ההקשר). "ור"ל" - ורצונו לומר. "גילוי מילתא בעלמא" - רק גילוי של הדבר. "גדרם הפרטי" - ההגדרה המיוחדת שלהם. "נקפה" - נקרש. "ואעפ"כ" - ואף על פי כן. "יין מלכות" - ליקוט ביאורי הרבי על הרמב"ם. "פרדס המלך" - ליקוט של ביאורי הרבי על הרמב"ם.
⚠ התיבה מצטטת את ההלכה בשינויים קטנים: "הא למדת", "אכילתם" ו"אותה". בהלכה עצמה נדפס "הֲרֵי לָמַדְתָּ", "אֲכִילָתָהּ" ו"אֹתָהּ". הועתק כמו שנדפס בכל אחד מן המקומות.
⚠ בשורת המקור נדפס סוגר בסוף, "מתוך רמב"ם "פרדס המלך")", ולא נדפס סוגר פותח. הועתק כמו שנדפס.
ב. לְפִיכָךְ, כָּל הָאוֹכֵל מִבְּשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה, כַּזַּיִת - לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁאָכַל מִן הַבָּשָׂר בֵּין שֶׁאָכַל מִן הַחֵלֶב; [מכיוון ש] לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בַּטְּמֵאִים בֵּין בְּשָׂרָן לְחֶלְבָּן.
"לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן".
הדין המעשי:
- העונש: "לפיכך, כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית - לוקה מן התורה".
- בשר וחלב שווים: "בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב".
- הטעם: "[מכיוון ש] לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן".
הבסיס והמקור:
- "לפיכך": בהלכה א למדנו שבבהמה ובחיה טמאה יש לא תעשה. ועל לאו כזה, שעוברים עליו במעשה של אכילה, לוקים מן התורה.
- "לא חלק הכתוב": הפסוק אוסר את הבהמה הטמאה כולה, ואינו מבדיל בין חלקיה.
ההיגיון:
- "כזית": זה השיעור הרגיל של אכילה בתורה. מי שאכל פחות מכזית אינו לוקה. אבל בהמשך הפרק נראה שיש שיעורים אחרים: "כעדשה" בשמונה השרצים (הלכה ז), ו"בריה" שלמה (הלכה כא).
- ההבדל מבהמה טהורה: בבהמה טהורה יש הבדל גדול בין הבשר לחלב. הבשר מותר, והחלב אסור בכרת. אתמול למדנו: "והבהמה הטהורה - חלבה בכרת" (פרק א, הלכה ט). ושם הוסיף "רמב"ם לעם": "על אכילת חֵלֶב של בהמה טמאה לא חייבים כרת (יבואר בפרק ז')".
- בבהמה טמאה: כאן אין הבדל. הבשר והחלב אסורים באותו איסור, והעונש עליהם הוא מלקות, ולא כרת.
- [מכיוון ש]: ההסבר נדפס בסוגריים מרובעים, בלי הסימן "=". הוא מוסיף מילת קישור, ומראה שהמשפט האחרון הוא הטעם לדין.
- דוגמה: אדם שאכל כזית משומן של חזיר לוקה, בדיוק כמו מי שאכל כזית מבשר החזיר.
מונחים: "לְפִיכָךְ" - לכן. "כַּזַּיִת" - כמות בנפח של זית. "לוֹקֶה" - נענש במלקות. "מִן הַתּוֹרָה" - העונש הוא מן התורה, ולא מדברי חכמים. "הַחֵלֶב" - השומן. "חִלֵּק" - הבדיל. "הַכָּתוּב" - הפסוק, התורה. "בַּטְּמֵאִים" - בבעלי החיים הטמאים.
המסר: בטמא אין הבדלים: הוא אסור כולו. דווקא בטהור צריך להבחין: הבשר מותר, והחלב אסור. מי שהולך בדרך הקדושה צריך לדעת להבדיל גם בתוך מה שמותר לו.
ג. הָאָדָם - אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (=כלומר, למרות שהפסוק קורא לו 'נפש חיה' ואין באדם סימני טהרה – באכילת בשר אדם לא עוברים על לא תעשה של "את זה לא תאכלו... וממפריסי הפרסה", מכיוון שהתורה כותבת שהחיות הנכללות במצוות הלא תעשה הן מסוג בעלי החיים שיש ביניהם מפריסי פרסה, ואילו במין האדם אין מפריסי פרסה, ולכן אינו כלול באיסור), [מכיוון ש] אֵינוֹ בִּכְלַל מִינֵי חַיָּה בַּעֲלַת פַּרְסָה; לְפִיכָךְ [אכילת בשר אדם] אֵינוֹ בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְהָאוֹכֵל מִבְּשַׂר הָאָדָם אוֹ מֵחֶלְבּוֹ, בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת - אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָסוּר הוּא בַּעֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב שִׁבְעַת מִינֵי חַיָּה וְאָמַר בָּהֶן: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" - הָא כָּל שֶׁהוּא חוּץ מֵהֶן (=אפילו ממינים כאלו שאין בסוגם מפריסי פרסה), לֹא תֹאכְלוּ; וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה הוּא.
"אינו בלא תעשה... אבל אסור הוא בעשה": בשר האדם.
הדין המעשי:
- אין כאן לאו: "האדם - אף על פי שנאמר בו: "ויהי האדם לנפש חיה" (הערה 14), [מכיוון ש] אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך [אכילת בשר אדם] אינו בלא תעשה".
- "רמב"ם לעם" מבאר: באכילת בשר אדם "לא עוברים על לא תעשה של "את זה לא תאכלו... וממפריסי הפרסה"", כי הלאו נאמר על "בעלי החיים שיש ביניהם מפריסי פרסה, ואילו במין האדם אין מפריסי פרסה, ולכן אינו כלול באיסור".
- שתי ההשלמות שבסוגריים המרובעים, "[מכיוון ש]" ו"[אכילת בשר אדם]", נדפסו בתוך שורת ההלכה. הן משלימות את המשפט, כדי שיהיה קל לקרוא אותו.
- אין מלקות: "והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת - אינו לוקה".
- אבל יש עשה: "אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן: "זאת החיה אשר תאכלו" (הערה 15) - הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו".
- "רמב"ם לעם" על "חוץ מהן": "אפילו ממינים כאלו שאין בסוגם מפריסי פרסה".
- הכלל: "ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא".
- הראב"ד מקשה על האיסור בעשה. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור:
- "ויהי האדם לנפש חיה" - מן הפסוק על בריאת האדם בפרשת בראשית (בראשית ב, ז - הערה 14): הקב"ה יצר את האדם מעפר האדמה ונפח באפיו נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה".
- "זאת החיה אשר תאכלו" - כך פותחת פרשת המאכלות שבפרשת שמיני (ויקרא יא, ב - הערה 15). את שבעת מיני החיה מונה התורה בפרשת ראה (דברים יד, ה), והרמב"ם הביא אותם אתמול, בפרק א הלכה ח: "איל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישן, ותאו, וזמר".
- "לאו הבא מכלל עשה, עשה" - כלל ידוע בגמרא: איסור שאנו למדים מתוך ציווי חיובי, דינו כמצות עשה, ואין לוקים עליו.
- הראב"ד בהשגתו מפנה לגמרא במסכת כתובות (דף ס, עמוד א).
ההיגיון:
- "אף על פי שנאמר בו... לנפש חיה": היה מקום לחשוב: התורה קוראת לאדם "נפש חיה". אם כן, אולי הוא בכלל ה"חיה" שהתורה אסרה בלאו. הרמב"ם עונה: הלאו נאמר על "מיני חיה בעלת פרסה", ולאדם אין פרסה.
- שני סוגי איסור: בבהמה וחיה טמאה יש גם לאו וגם עשה. כך כתב הרמב"ם בפסקה שאחרי הלכה א: "שאסור אכילתה בלא תעשה, יתר [=בנוסף] על עשה הבא מכלל "אתה תאכלו"". ובהלכה ב: "כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית - לוקה מן התורה". באדם יש רק העשה.
- "לאו הבא מכלל עשה": "זאת החיה אשר תאכלו" הוא ציווי חיובי: את אלה תאכלו. מכאן אנו למדים שאת השאר לא תאכלו. זה איסור, אבל הוא בא מתוך ציווי של עשה, ולכן דינו כעשה. על עשה אין מלקות.
- הלאו צר, והעשה רחב: לפי "רמב"ם לעם", הלאו כולל רק בעלי חיים מן הסוג של "מפריסי הפרסה". אבל העשה כולל כל מה שאינו מן המינים המותרים, "אפילו ממינים כאלו שאין בסוגם מפריסי פרסה". לכן האדם בכלל העשה, אף שאינו בכלל הלאו.
- "בין מן החי בין מן המת": אין הבדל אם הבשר נלקח מאדם חי או ממת. בשני המקרים האיסור הוא בעשה, ואין מלקות.
- "או מחלבו": כמו בבהמה טמאה, שבה "לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרן לחלבן" (הלכה ב), גם באדם דין החֵלֶב כדין הבשר.
- אין זה היתר: הרמב"ם אינו אומר שבשר האדם מותר. הוא אומר שאין עליו מלקות. האיסור בעשה הוא איסור מן התורה.
- דוגמה: מי שאכל כזית מבשר גמל לוקה מן התורה, כמו שלמדנו בהלכה ב. ומי שאכל, חלילה, מבשר אדם, אינו לוקה, אבל עבר על מצות עשה מן התורה. ההבדל הוא בעונש, ולא בעצם האיסור.
מונחים: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - ליצור חי. "בַּעֲלַת פַּרְסָה" - שיש לה פרסה. "בְּלֹא תַעֲשֶׂה" - באיסור לאו. "לוֹקֶה" - נענש במלקות. "מֵחֶלְבּוֹ" - מן החֵלֶב שלו: סוג של שומן (ואין זה חָלָב). "בַּעֲשֵׂה" - באיסור שבא מתוך מצות עשה. "מָנָה הַכָּתוּב" - הפסוק מנה ברשימה. "הָא" - הרי, מכאן. "לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה" - איסור שאנו למדים מתוך ציווי חיובי.
ד. הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִבְּשַׂר עוֹף טָמֵא - לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ"; וַהֲרֵי עָבַר עַל עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" - הָא טְמֵאָה, לֹא תֹאכֵלוּ. וְכֵן הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִדָּג טָמֵא - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ"; וְעָבַר עַל עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" - מִכְּלָל שֶׁאֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא יֵאָכֵל. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הָאוֹכֵל דָּג טָמֵא, אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה, אוֹ עוֹף טָמֵא - בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה.
"בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה": עוף טמא ודג טמא.
הדין המעשי:
- עוף טמא - הלאו: "האוכל כזית מבשר עוף טמא - לוקה מן התורה, שנאמר: "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו"" (הערה 16).
- עוף טמא - העשה: "והרי עבר על עשה, שנאמר: "כל צפור טהרה תאכלו" - הא טמאה, לא תאכלו" (הערה 17).
- דג טמא - הלאו: "וכן האוכל כזית מדג טמא - לוקה, שנאמר: "ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו"" (הערה 18).
- דג טמא - העשה: "ועבר על עשה, שנאמר: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו" - מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא יאכל" (הערה 19).
- הסיכום: "הא למדת, שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא - בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה".
הבסיס והמקור:
- בכל מין יש שני פסוקים. הלאו מפרשת שמיני (ויקרא יא), והעשה מפרשת ראה (דברים יד).
- בעוף: "ואת אלה תשקצו מן העוף" (ויקרא יא, יג) פותח את רשימת העופות הטמאים, שהרמב"ם מנה אתמול בפרק א, הלכה יד. "כל צפור טהרה תאכלו" (דברים יד, יא).
- בדג: "ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא) נאמר על הדגים שאין להם סנפיר וקשקשת. "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו" (דברים יד, ט). את סימני הדגים למדנו אתמול בפרק א, הלכה כד.
ההיגיון:
- ההבדל מן האדם: בהלכה ג למדנו שבאדם יש רק עשה. כאן, בעוף ובדג, יש שניהם: לאו מפורש, ובנוסף עשה שבא מכלל הציווי החיובי.
- "לוקה": המלקות הן על הלאו. העשה מוסיף עוד איסור: מי שאוכל גם "בטל מצות עשה".
- "הא טמאה, לא תאכלו": כך לומדים איסור מתוך עשה, כמו בהלכה ג: התורה אומרת מה מותר, ומכאן אנו למדים שהשאר אסור.
- "מכלל": "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו" - מכלל הדברים, כלומר מן המשמעות, אנו למדים: "שאין לו סנפיר וקשקשת, לא יאכל".
- "הא למדת": הסיכום כולל את כל הסוגים שבתחילת הפרק: דג, בהמה וחיה, ועוף. בכולם האוכל עובר על שני איסורים.
- כזית: השיעור שעליו לוקים הוא כזית, כמו בבהמה טמאה (הלכה ב). בהלכה ז נלמד ששמונה שרצים יוצאים מן הכלל הזה, ושיעורם כעדשה.
- דוגמה: אדם שאכל כזית מבשר נשר, שהוא הראשון ברשימת העופות הטמאים, או כזית מדג שאין לו קשקשת, כגון שפמנון, לוקה על הלאו, ובנוסף ביטל מצות עשה. בעופות נוהגים לאכול רק במסורת, ובכל שאלה מעשית שואלים רב.
מונחים: "כַּזַּיִת" - שיעור בגודל זית. "תְּשַׁקְּצוּ" - תתעבו, תרחיקו כדבר מאוס. "צִפּוֹר" - עוף. "שֶׁקֶץ" - דבר מתועב. "מִכְּלָל" - מתוך הכלל, מן המשמעות. "בִּטֵּל" - לא קיים. "סְנַפִּיר" - כנף הדג, שבה הוא שוחה. "קַשְׂקֶשֶׂת" - הקשקשים שעל עור הדג.
ה. חָגָב טָמֵא, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל שֶׁרֶץ הָעוֹף; וְהָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשֶּׁרֶץ (=בשפה המדוברת בזמן הרמב"ם, לא השתמשו במילה 'בשר' ביחס לדגים וחגבים, לכן בדיני אכילתם הרמב"ם משתמש במילה החילופית 'שרץ') הָעוֹף - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם, לֹא יֵאָכֵלוּ". וְאֵיזֶה הוּא שֶׁרֶץ הָעוֹף? כְּגוֹן זְבוּב וְיַתּוּשׁ וּדְבוֹרָה וְצִרְעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
"שרץ העוף": חגב טמא, זבוב, יתוש, דבורה וצרעה.
הדין המעשי:
- חגב טמא: "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף".
- הלאו: "והאוכל כזית משרץ העוף - לוקה, שנאמר: "וכל שרץ העוף, טמא הוא לכם, לא יאכלו"" (הערה 20).
- "רמב"ם לעם" על "משרץ": "בשפה המדוברת בזמן הרמב"ם, לא השתמשו במילה 'בשר' ביחס לדגים וחגבים, לכן בדיני אכילתם הרמב"ם משתמש במילה החילופית 'שרץ'".
- הגדרה: "ואיזה הוא שרץ העוף? כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בפרשת ראה (דברים יד, יט - הערה 20).
- בפרשת שמיני התורה קוראת גם לחגבים "שרץ העוף". היא אוסרת "כל שרץ העוף ההלך על ארבע" (ויקרא יא, כ), ומתוכו מתירה רק את המינים שיש להם כרעיים לנתר בהם על הארץ (שם, כא-כב). את סימני החגבים הטהורים למדנו אתמול בפרק א, הלכות כא-כג.
ההיגיון:
- מה הוא "שרץ העוף": בעלי חיים קטנים שיש להם כנפיים, כלומר חרקים מעופפים. הרמב"ם מונה ארבע דוגמאות מוכרות: זבוב, יתוש, דבורה וצרעה, "וכיוצא בהן".
- חגב טמא: החגב הוא בעל כנפיים, ולכן הוא בכלל "שרץ העוף". התורה התירה רק את המינים שיש בהם הסימנים. חגב שאין בו הסימנים נשאר באיסור "שרץ העוף".
- "משרץ העוף", ולא "מבשר": "רמב"ם לעם" מסביר את הלשון. גם בהלכה ד כתב הרמב"ם "מבשר עוף טמא", אבל בדג כתב "מדג טמא", בלי המילה "בשר". וכך כאן: "משרץ העוף".
- כזית: גם בשרץ העוף השיעור למלקות הוא כזית, כמו בעוף ובדג שבהלכה ד.
- דוגמה: מי שאכל חגב ממין טמא, ויש בו כזית, לוקה. מכאן גם הזהירות בבדיקת מזון שעלולים להימצא בו חרקים. בדיני הבדיקה יש פרטים רבים, ולמעשה שואלים רב.
מונחים: "חָגָב" - מין ארבה. "בִּכְלַל" - נכלל בשם. "שֶׁרֶץ הָעוֹף" - חרק מעופף. "יַתּוּשׁ" - יתוש. "צִרְעָה" - חרק עוקץ הדומה לדבורה. "וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן" - וכל מה שדומה להם.
ו. הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ - שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל". וְאֵיזֶה הוּא שֶׁרֶץ הָאָרֶץ? כְּגוֹן חֹלֶד וְצָב וּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְחִפּוּשִׁית וְנַדָּל [=מרבה רגלים] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
"שרץ הארץ": חלד, צב, נחשים, עקרבים, חפושית ונדל.
הדין המעשי:
- הלאו: "האוכל כזית משרץ הארץ - לוקה, שנאמר: "וכל השרץ השרץ על הארץ - שקץ הוא, לא יאכל"" (הערה 21).
- הגדרה: "ואיזה הוא שרץ הארץ? כגון חלד וצב ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל [=מרבה רגלים] וכיוצא בהן".
הבסיס והמקור: הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא יא, מא - הערה 21), לקראת סוף פרשת המאכלות. בפסוק שאחריו (שם, מב) מפרטת התורה את דרכי התנועה של השרצים: "כל הולך על גחון... עד כל מרבה רגלים".
ההיגיון:
- שלושה סוגי שרצים: בהלכה ה - שרץ העוף; כאן - שרץ הארץ; ובהמשך הפרק, בהלכה יב - שרץ המים.
- "שרץ הארץ": בעלי חיים קטנים שנעים על הארץ: נחשים, שהולכים על גחון; עקרבים; חפושית; ונדל, בעל הרגליים הרבות.
- "[=מרבה רגלים]": ההסבר שבסוגריים מתאים ללשון התורה: "עד כל מרבה רגלים" (ויקרא יא, מב).
- "חלד וצב": שניהם נמנים גם בין שמונת השרצים שבהלכה ז. דינם המיוחד, השיעור כעדשה, יבואר שם.
- דוגמה: בכמה מקומות בעולם אוכלים נחשים או עקרבים. מי שאכל מהם כזית, לוקה מן התורה.
מונחים: "שֶׁרֶץ הָאָרֶץ" - בעל חיים קטן שנע על הארץ. "הַשֹּׁרֵץ" - הנע, הרוחש. "שֶׁקֶץ" - דבר מתועב. "חֹלֶד" ו"צָב" - שניים משמונת השרצים (הלכה ז); הזיהוי המדויק שלהם נידון במפרשים. "חִפּוּשִׁית" - חיפושית, חרק בעל שריון קשה. "נַדָּל" - מרבה רגלים (כלשון ההסבר שבסוגריים). "גָּחוֹן" - בטן.
ז. וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן: "הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב .. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה, וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" - הָאוֹכֵל [–לאחר שמתו] מִבְּשָׂרָם [שיעור נפח] כַּעֲדָשָׁה, לוֹקֶה; שִׁעוּר אֲכִילָתָן, כְּשִׁעוּר טֻמְאָתָן. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְכַעֲדָשָׁה (=כלומר, איסור האכילה והעונש קיימים גם באכילת כמה חתיכות קטנות משרצים שונים, אם הנפח של כולם יחד הוא 'עדשה').
"שעור אכילתן, כשעור טמאתן": שמונה שרצים - כעדשה.
הדין המעשי:
- שמונת השרצים: "ושמונה שרצים האמורין בתורה, שהן: "החלד והעכבר והצב .. והאנקה והכח והלטאה, והחמט והתנשמת"" (הערה 22).
- השיעור: "האוכל [–לאחר שמתו] מבשרם [שיעור נפח] כעדשה, לוקה".
- שתי ההשלמות שבסוגריים המרובעים נדפסו בתוך שורת ההלכה. "[–לאחר שמתו]" - הדין הזה הוא כשאכל מהם אחרי מיתתם, וכך מפורש בהלכה ח. "[שיעור נפח]" - העדשה היא מידה של נפח.
- הטעם: "שעור אכילתן, כשעור טמאתן".
- צירוף: "וכלן מצטרפין זה עם זה לכעדשה".
- "רמב"ם לעם": "כלומר, איסור האכילה והעונש קיימים גם באכילת כמה חתיכות קטנות משרצים שונים, אם הנפח של כולם יחד הוא 'עדשה'".
הבסיס והמקור:
- שמונת השרצים מנויים בפרשת שמיני (ויקרא יא, כט-ל). ומיד אחריהם נאמר: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב" (שם, לא).
- הסימן ".." בא במקום המילה "למינהו", שבסוף הפסוק הראשון: "החלד והעכבר והצב למינהו" (שם, כט). הרמב"ם מביא את שמות השרצים בלבד.
- שיעור הטומאה של השרצים הוא כעדשה, והרמב"ם מבאר אותו בהלכות אבות הטומאות. בגמרא מובא, בערך, שהשיעור נלמד מן החומט, שבתחילת בריאתו הוא בגודל עדשה.
ההיגיון:
- שמונה מתוך כל השרצים: התורה מייחדת שמונה שרצים: רק הם מטמאים במגע אחרי מותם. ולכן גם באכילה יש להם דין מיוחד.
- "שעור אכילתן, כשעור טמאתן": שיעור הטומאה שלהם הוא כעדשה, ואותו שיעור קובע גם לעניין האכילה. בשאר האיסורים, כמו בהלכות ד-ו, השיעור הוא כזית. כאן מספיק כעדשה, שהיא הרבה פחות.
- "[–לאחר שמתו]": הטומאה היא "במתם". לכן גם השיעור המיוחד של האכילה, כעדשה, הוא רק אחרי מיתתם. ובחייהם השיעור כזית, כמו שיתבאר בהלכה ח.
- "מצטרפין זה עם זה": אין צורך שהעדשה כולה תהיה משרץ אחד. אם אכל חתיכה קטנה מעכבר וחתיכה קטנה מלטאה, ויחד יש בהן כעדשה, לוקה.
- הזיהוי: "עכבר" ו"לטאה" מוכרים לנו. הזיהוי המדויק של חלק מן השאר אינו ודאי.
- דוגמה: עכבר מת נמצא בתוך מאכל. מי שאכל מבשרו כעדשה, לוקה. ובדיני תערובת, כשנפל שרץ לתוך מאכל, יש פרטים רבים, ולמעשה שואלים רב.
⚠ הערה 22 נדפסה "ויקרא-שמיני, יא, מא". אבל שמונת השרצים מנויים בויקרא יא, פסוקים כט-ל. פסוק מא הוא הפסוק שהובא בהלכה ו ("וכל השרץ השרץ על הארץ..."), והוא גם מקור הערה 21. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה" - שנזכרו בתורה. "כַּעֲדָשָׁה" - בגודל של עדשה, קטנית קטנה. "שִׁעוּר" - הכמות שעליה חל הדין. "טֻמְאָתָן" - הטומאה שלהן: מי שנוגע בהן אחרי מותן נטמא. "מִצְטָרְפִין" - מתחברים יחד לשיעור אחד.
ח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָכַל מֵהֶן אַחַר מִיתָתָן. אֲבָל הַחוֹתֵךְ אֵבֶר מִן הַחַי מִן אֶחָד מֵהֶן, וַאֲכָלוֹ - אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּזַּיִת (=איסור אכילת שיעור עדשה משמונת השרצים, נלמד מגודל השרצים שהנגיעה בהם לאחר מיתתם מטמאה. מובן מכך, שגם איסור אכילת הכמות המזערית של כעדשה מהם, חלה גם כן רק לאחר מיתתם, אבל בעודם בחיים חיים שיעור האכילה מהם האסורה יהיה כמו בשאר האיסורים – כזית); וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. אָכַל אֵבֶר שָׁלֵם מִן הַשֶּׁרֶץ אַחַר שֶׁמֵּת - אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּעֲדָשָׁה (=מכיוון שלא מצוי שאבר אחד שלם מהשרץ יהיה בנפח של 'זית', העונש יחול משיעור נפח של עדשה).
"במה דברים אמורים? בשאכל מהן אחר מיתתן": אבר מן החי, ואבר שלם מן המת.
הדין המעשי:
- הגבלה: "במה דברים אמורים? בשאכל מהן אחר מיתתן". השיעור כעדשה שבהלכה ז הוא רק אחרי שמתו.
- אבר מן החי: "אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן, ואכלו - אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כזית".
- "רמב"ם לעם" מבאר: השיעור כעדשה נלמד מן הטומאה, והנגיעה בשרצים מטמאה רק "לאחר מיתתם". לכן "גם איסור אכילת הכמות המזערית של כעדשה מהם, חלה גם כן רק לאחר מיתתם". ובחייהם השיעור "כמו בשאר האיסורים – כזית".
- צירוף: "וכלן מצטרפין לכזית".
- אבר שלם אחרי מיתה: "אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת - אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כעדשה".
- "רמב"ם לעם": "מכיוון שלא מצוי שאבר אחד שלם מהשרץ יהיה בנפח של 'זית', העונש יחול משיעור נפח של עדשה".
הבסיס והמקור:
- השיעור כעדשה נלמד מן הטומאה, כמו שנאמר בהלכה ז: "שעור אכילתן, כשעור טמאתן". והתורה תלתה את הטומאה במיתה: "כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא).
- בדיני הטומאה שנינו במשנה במסכת אהלות (פרק א), בערך, שלאברים אין שיעור: אבר שלם מטמא אפילו הוא פחות מכעדשה מן השרץ.
ההיגיון:
- מן החי - כזית: הטומאה של השרצים היא רק "במתם". לכן גם השיעור המיוחד, כעדשה, חל רק אחרי מיתתם. אבר שנחתך מן השרץ בחייו דינו כשאר האיסורים: כזית.
- "וכלן מצטרפין לכזית": כמו בהלכה ז, גם כאן אפשר לצרף חתיכות משרצים שונים, עד שיהיה בהן כזית.
- אבר שלם אחרי מיתה - כעדשה: נראה שהחידוש הוא זה: לעניין טומאה, אבר שלם מטמא בכל גודל, גם פחות מכעדשה, כמו שנשנה במשנה. היה מקום לחשוב שגם באכילה אבר שלם חשוב כדבר שלם, ולוקים עליו בכל שהוא. הרמב"ם מלמד: לעניין מלקות צריך שיהיה בו כעדשה. ו"רמב"ם לעם" מסביר למה השיעור כאן כעדשה ולא כזית: אבר שלם של שרץ כמעט לעולם אינו בגודל זית.
- סיכום הלכות ג-ח: ג - בשר האדם: אין בו לאו, אבל יש בו עשה (השגת הראב"ד); ד - עוף טמא ודג טמא: לאו ועשה, ו"הא למדת" שכך בכל המינים הטמאים; ה - שרץ העוף, וחגב טמא בכללו; ו - שרץ הארץ; ז - שמונה שרצים: כעדשה, "שעור אכילתן, כשעור טמאתן"; ח - מן החי כזית, ואבר שלם אחרי מיתה כעדשה. ובהלכה הבאה (ט) ממשיך הרמב"ם בדם השרצים: "דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה".
- דוגמה: הלטאה היא אחת משמונת השרצים. מי שחתך את זנבה של לטאה חיה ואכל אותו, אינו לוקה עד שיהיה בו כזית. אבל מי שאכל מבשר לטאה מתה, לוקה כבר בכעדשה. ואם אכל ממנה אבר שלם, לוקה רק אם יש בו כעדשה.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" להלכה זו נדפס "אבל בעודם בחיים חיים", והמילה "חיים" נראית כפולה. הכוונה: בעודם בחיים. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - על איזה מקרה נאמר הדין. "מִיתָתָן" - מותן. "הַחוֹתֵךְ" - מי שחותך. "אֵבֶר מִן הַחַי" - איבר שנחתך מבעל חיים בעודו חי. "אֵבֶר שָׁלֵם" - איבר כולו, ולא חתיכה ממנו. "מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת" - מתחברים יחד לשיעור כזית. "המזערית" (בביאור "רמב"ם לעם") - הקטנה ביותר.
ט. דַּם שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וּבְשָׂרָן מִצְטָרֵף לְכַעֲדָשָׁה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם מְחֻבָּר לַבָּשָׂר. וְכֵן דַּם הַנַּחַשׁ (=שהוא מן השרצים ששיעור איסור אכילתם הוא כזית) מִצְטָרֵף לִבְשָׂרוֹ לְכַזַּיִת, וְלוֹקֶה עָלָיו - לְפִי שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ חָלוּק מִדָּמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא (=שהרי רק שמונת השרצים האמורים בתורה מטמאים); וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר שְׁרָצִים שֶׁאֵינָן מְטַמְּאִין.
"דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף": הדם נחשב חלק מן הבשר.
הדין המעשי:
- בשמונה השרצים: "דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה".
- התנאי: "והוא שיהיה הדם מחבר לבשר".
- בנחש: "וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית, ולוקה עליו".
- "רמב"ם לעם" על "הנחש": "שהוא מן השרצים ששיעור איסור אכילתם הוא כזית".
- הטעם: "לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא".
- "רמב"ם לעם" על "מטמא": "שהרי רק שמונת השרצים האמורים בתורה מטמאים".
- הכלל: "וכן כל כיוצא בו משאר שרצים שאינן מטמאין".
הבסיס והמקור:
- שמונת השרצים כתובים בתורה בפרשת שמיני (ויקרא יא, כט-ל). הרמב"ם מנה אותם בהלכה ז: "החלד והעכבר והצב .. והאנקה והכח והלטאה, והחמט והתנשמת". ועליהם אומרת התורה: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב" (שם, לא). לכן הם נקראים "שרצים המטמאים".
- את הנחש מנה הרמב"ם בהלכה ו עם שרץ הארץ: "כגון חלד וצב ונחשים ועקרבים". שם נאמר: "האוכל כזית משרץ הארץ - לוקה".
ההיגיון:
- "מצטרף": שני דברים, שכל אחד מהם לבדו קטן מן השיעור, מתחברים ומשלימים יחד את השיעור. כאן: מעט בשר ומעט דם, שיחד הם כעדשה.
- למה "כעדשה": בהלכה ז למדנו על שמונת השרצים: "שעור אכילתן, כשעור טמאתן". "רמב"ם לעם" ביאר שם ששיעור העדשה "נלמד מגודל השרצים שהנגיעה בהם לאחר מיתתם מטמאה". עכשיו הרמב"ם מוסיף שגם הדם שלהם נחשב חלק מן השרץ, ומשלים את השיעור.
- "והוא שיהיה הדם מחבר לבשר": רק כשהדם עדיין מחובר לבשר הוא נחשב חלק ממנו. מה הדין בדם שנפרד מן הבשר? על כך בהלכה הבאה.
- הנחש: הנחש אינו מן השמונה. לכן הוא אינו מטמא, ושיעור האכילה שלו הוא כזית, כמו בשאר שרצי הארץ. ובכל זאת גם בו הדם מצטרף לבשר. הטעם: "לפי שאין בשרו חלוק מדמו". נראה שהכוונה: בנחש אין הבדל של ממש בין הבשר לבין הדם, ולכן הדם נחשב כמו הבשר.
- "ואף על פי שאינו מטמא": היה מקום לחשוב שרק בשמונת השרצים, שהתורה עשתה אותם מטמאים, הדם נחשב חלק מן השרץ. הרמב"ם מלמד שגם בשרץ שאינו מטמא, הדם מצטרף לבשר. ההבדל הוא רק בשיעור: בשמונת השרצים כעדשה, ובשאר השרצים כזית.
- "וכן כל כיוצא בו": הדין של הנחש אינו מיוחד לו. הוא חל על כל השרצים "שאינן מטמאין".
- דוגמה: אדם אכל חתיכה קטנה מבשרו של אחד משמונת השרצים, ועליה טיפות דם. הבשר לבדו קטן מעדשה. אבל הבשר והדם המחובר אליו הם יחד כעדשה, ולכן הוא חייב מלקות. ובנחש, שיעור החיוב הוא כזית: גם שם הבשר והדם נמדדים יחד.
על הסוגריים: ההלכה מתחילה בסוף הטור הימני ונמשכת בראש הטור השמאלי. שני ההסברים של "רמב"ם לעם" עליה נדפסו בטור השמאלי, מתחת לסוף ההלכה. הם שייכים להלכה זו, כי האותיות שלהם מסומנות בה.
⚠ בגוף ההלכה נוקד "הַנַּחַשׁ", בפתח מתחת לנו"ן ומתחת לחי"ת, ולא בקמץ ("הַנָּחָשׁ"). הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "מִצְטָרֵף" - מתחבר, כדי להשלים את השיעור. "כַּעֲדָשָׁה" - בגודל של גרגר עדשה, שיעור קטן מאוד. "מְחֻבָּר" - דבוק. "כַּזַּיִת" - בגודל של זית; זה השיעור הרגיל באיסורי אכילה. "לוֹקֶה" - נענש במלקות. "חָלוּק" - נבדל, שונה. "מְטַמֵּא" - מעביר טומאה למי שנוגע בו. "כַּיּוֹצֵא בּוֹ" - שדומה לו.
י. דַּם (=אפילו דם של שמונת השרצים ששיעור איסור אכילתם הוא בנפח של עדשה) שְׁרָצִים שֶׁפָּרַשׁ [–נפרד מהבשר], וּכְנָסוֹ [–חיברו חזרה לבשר] וַאֲכָלוֹ - לוֹקֶה עָלָיו בְּכַזַּיִת; וְהוּא, שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁרֶץ; אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם אוֹכֵל דָּם - פָּטוּר [–מעונש], שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף.
"דם שרצים שפרש": דם שנפרד מן הבשר, וההתראה.
הדין המעשי:
- הדין: "דם שרצים שפרש [–נפרד מהבשר], וכנסו [–חיברו חזרה לבשר] ואכלו - לוקה עליו בכזית".
- "רמב"ם לעם" על "דם": "אפילו דם של שמונת השרצים ששיעור איסור אכילתם הוא בנפח של עדשה".
- התנאי: "והוא, שיתרו בו משום אוכל שרץ".
- התראה על דם: "אבל אם התרו בו משום אוכל דם - פטור [–מעונש]".
- הטעם: "שאין חיבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף".
הבסיס והמקור:
- איסור הדם כתוב בתורה: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם, לעוף ולבהמה" (ויקרא ז, כו). התורה מזכירה כאן עוף ובהמה, ולא שרצים. הרמב"ם כותב "בהמה וחיה ועוף". דיני הדם יתבארו בהמשך הלכות מאכלות אסורות.
- המלקות על השרץ באות מן הלאוין שלמדנו בהלכות ה-ו: "וכל שרץ העוף, טמא הוא לכם, לא יאכלו" ו"וכל השרץ השרץ על הארץ - שקץ הוא, לא יאכל".
ההיגיון:
- ההבדל בין הלכה ט להלכה י: בהלכה ט, הדם המחובר לבשר של שמונת השרצים משלים שיעור של עדשה. כאן הדם נפרד מן הבשר, ושיעורו כזית. "רמב"ם לעם" מדגיש: "אפילו דם של שמונת השרצים". נראה שהטעם הוא: כשהדם נפרד מן הבשר, הוא אינו חלק מן השרץ המת, שבו נאמר שיעור העדשה. לכן הוא חוזר לשיעור הרגיל באיסורי אכילה, כזית. וכך ביאר "רמב"ם לעם" בהלכה ח, שבלי השיעור המיוחד, "שיעור האכילה מהם האסורה יהיה כמו בשאר האיסורים – כזית".
- "וכנסו": לפי "רמב"ם לעם", הוא אסף את הדם וחיבר אותו חזרה לבשר. אף על פי כן הדין אינו חוזר להיות כמו בהלכה ט: מה שנפרד, נשאר בשיעור כזית.
- "שיתרו בו": כדי שבית דין יעניש במלקות, צריך שעדים יזהירו את האדם לפני המעשה, ויאמרו לו על איזה איסור הוא עובר. כאן האיסור הוא "אוכל שרץ": הדם נחשב חלק מן השרץ.
- "פטור [–מעונש]": אם העדים הזהירו אותו "משום אוכל דם", הוא פטור, כי איסור הדם אינו חל על דם השרץ. ההתראה הייתה על איסור שאינו קיים כאן, ועל האיסור האמיתי, איסור השרץ, לא הזהירו אותו. "רמב"ם לעם" מדייק: "[–מעונש]". הוא פטור מן העונש, אבל המעשה עצמו אסור, כי הוא אכל שרץ.
- דוגמה: דם של שרץ נפרד מן הבשר. אדם אסף אותו, ואכל כזית. אם העדים הזהירו אותו: "אל תאכל, זה שרץ!" - הוא לוקה. אבל אם הזהירו אותו: "אל תאכל, זה דם!" - הוא אינו לוקה, כי איסור הדם הוא רק בדם של בהמה, חיה ועוף.
על מקום הביאור: אות ההערה של "רמב"ם לעם" נדפסה אחרי המילה "דַּם", לפני "שְׁרָצִים". לכן הביאור שבסוגריים מופיע שם, באמצע הצירוף "דם שרצים".
מונחים: "שֶׁפָּרַשׁ" - שנפרד ("[–נפרד מהבשר]"). כך נוקד כאן, בקמץ. בהלכות יד-טז נדפס "פֵּרְשׁוּ", בצירי, באותה משמעות. "וּכְנָסוֹ" - אסף אותו ("[–חיברו חזרה לבשר]"). "שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ" - שיזהירו אותו לפני העבירה (התראה). "מִשּׁוּם" - בגלל, על שם האיסור של. "פָּטוּר" - אינו נענש ("[–מעונש]"). "חַיָּבִין" - נענשים.
יא. וְכָל הַשִּׁעוּרִין וּמַחְלוֹקָתָם [=ההבדלים בשיעור לכל איסור] - הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
"הלכה למשה מסיני": מאין השיעורים.
הדין המעשי:
- "וכל השעורין ומחלוקתם [=ההבדלים בשיעור לכל איסור] - הלכה למשה מסיני".
הבסיס והמקור: בגמרא (עירובין ד, א) נאמר שהשיעורים הם "הלכה למשה מסיני".
ההיגיון:
- למה כאן: בהלכות הקודמות הזכיר הרמב"ם שיעורים שונים: "כזית" בשרץ העוף ובשרץ הארץ (הלכות ה-ו), "כעדשה" בשמונת השרצים (הלכה ז), ושוב "כזית" בדם שנפרד (הלכה י). עכשיו הוא מסביר מאין הם באים. השיעורים אינם כתובים בתורה, והם מסורת.
- "הלכה למשה מסיני": הלכה שמשה רבנו קיבל בעל פה בהר סיני, ואין לה מקור בפסוק. היא נמסרה מדור לדור.
- "ומחלוקתם": אין הכוונה כאן למחלוקת בין חכמים. כך מבאר "רמב"ם לעם": "[=ההבדלים בשיעור לכל איסור]". נראה שזה מלשון "חלוקה": מה השיעור של כל איסור, ובמה הם שונים זה מזה. גם זה, ולא רק השיעורים עצמם, הוא "הלכה למשה מסיני".
- דוגמה: לפי הלכות הפרק: האוכל כזית משרץ המים, לוקה (הלכה יב). האוכל כעדשה מאחד משמונת השרצים, לוקה (הלכה ז). ההבדל בין שני השיעורים האלה לא נלמד מפסוק, אלא מן המסורת שמשה קיבל בסיני.
מונחים: "הַשִּׁעוּרִין" - הכמויות שקובעות מתי חייבים עונש. "וּמַחְלוֹקָתָם" - ההבדלים ביניהם ("[=ההבדלים בשיעור לכל איסור]"). "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" - הלכה שנמסרה למשה בסיני, בעל פה.
יב. הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם - לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם"; הֲרֵי כָּלַל בְּלָאו זֶה, שֶׁרֶץ הָאָרֶץ וְשֶׁרֶץ הָעוֹף וְשֶׁרֶץ הַמַּיִם. אֵיזֶה הוּא שֶׁרֶץ הַמַּיִם? אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ הַתּוֹלָעִים וְהָעֲלוּקָה שֶׁבַּמַּיִם, וְהַבְּרִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁהֵן חַיּוֹת הַיָּם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר - כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּצוּרַת הַדָּגִים לֹא דָּג טָמֵא וְלֹא דָּג טָהוֹר, כְּגוֹן כֶּלֶב הַמַּיִם וְהַדַּלְפוֹן (=סוג של חיה הנמצאת בים שדומה במראה לאדם ודג יחד) וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
"אל תשקצו את נפשתיכם": שרץ המים.
הדין המעשי:
- העונש: "האוכל כזית משרץ המים - לוקה מן התורה".
- הפסוק: "שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ, ולא תטמאו בהם"" (הערה 23).
- לאו כולל: "הרי כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים".
- מהו שרץ המים:
- "אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים";
- "והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים".
- הכלל: "כללו של דבר - כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן".
- "רמב"ם לעם" על "הדלפון": "סוג של חיה הנמצאת בים שדומה במראה לאדם ודג יחד".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא יא, מג - הערה 23).
- בשורת המצוות שבראש ההלכות: "(יב) שלא לאכל שרץ המים".
ההיגיון:
- "מן התורה": זה איסור תורה, שיש עליו מלקות.
- "הרי כלל בלאו זה": הפסוק אומר "בכל השרץ השרץ", ואינו מפרט איזה שרץ. לכן הוא כולל את שלושת הסוגים: שרץ הארץ, שרץ העוף ושרץ המים. לשרץ הארץ ולשרץ העוף יש לאוין משלהם (הלכות ה-ו). לשרץ המים, זה הלאו שמביא למלקות.
- מקטן ועד גדול: שרץ המים כולל יצורים קטנים מאוד, כמו תולעים ועלוקה, וגם את "הבריות הגדולות ביותר". הגודל אינו קובע.
- "כל שאינו בצורת הדגים": זה הכלל. מה שקובע הוא הצורה. דג שאין לו סנפיר וקשקשת הוא "דג טמא", ויש עליו איסור אחר: "(ז) שלא לאכל דגים טמאים" (בשורת המצוות). "שרץ המים" הוא יצור שחי במים, אבל אינו דג כלל, "לא דג טמא ולא דג טהור".
- "הדלפון": "רמב"ם לעם" מתאר אותו כ"סוג של חיה הנמצאת בים שדומה במראה לאדם ודג יחד". ובגמרא (בכורות ח, א) מבואר ש"דולפנין" הם "בני ימא", ורש"י שם מפרש: "דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג". בעברית של היום, "דולפין" הוא שם של יונק ימי מוכר. אין בהלכה ובביאור די כדי לקבוע אם זה אותו בעל חיים.
- דוגמה: צפרדע או עלוקה חיות במים, אבל אינן דגים. האוכל מהן כזית לוקה, משום שרץ המים.
מונחים: "תְּשַׁקְּצוּ" - תעשו מתועבים (מלשון "שקץ", דבר מתועב). "נַפְשֹׁתֵיכֶם" - את עצמכם. "לָאו" - מצות לא תעשה. "כָּלַל" - הכניס, כלל בתוכו. "הַבְּרִיּוֹת" - היצורים. "הָעֲלוּקָה" - עלוקה, יצור מים קטן שמוצץ דם. "חַיּוֹת הַיָּם" - בעלי חיים גדולים שבים. "כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר" - הכלל הוא. "בְּצוּרַת הַדָּגִים" - בצורה של דג. "כֶּלֶב הַמַּיִם" - שם של בעל חיים ימי. "הַצְּפַרְדֵּעַ" - צפרדע.
יג. אֵלּוּ הַמִּינִין הַנִּבְרָאִין בָּאַשְׁפּוֹת וּבְגוּפֵי הַנְּבֵלוֹת, כְּגוֹן רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאֵינָן נִבְרָאִין מִזָּכָר וּנְקֵבָה אֶלָּא מִן הַגְּלָלִים שֶׁהִסְרִיחוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - הֵן הַנִּקְרָאִין 'רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'; וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כַּזַּיִת - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ", וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן פָּרִין וְרָבִין. אֲבָל 'הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ', הוּא שֶׁפָּרֶה וְרָבֶה מִזָּכָר וּנְקֵבָה.
"רומש על הארץ": מה שנברא מן הרקב.
הדין המעשי:
- מי הם: "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבלות, כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן".
- ההגדרה: "שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן - הן הנקראין 'רומש על הארץ'".
- העונש: "והאוכל מהן כזית - לוקה, שנאמר: "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ"" (הערה 24).
- החידוש: "ואף על פי שאינן פרין ורבין".
- ההבדל: "אבל 'השרץ השרץ על הארץ', הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא יא, מד - הערה 24).
- בשורת המצוות שבראש ההלכות יש שני לאוין נפרדים: "(ט) שלא לאכל שרץ הארץ" ו"(י) שלא לאכל רמש הארץ".
ההיגיון:
- שתי לשונות בתורה: התורה אומרת במקום אחד "השרץ השרץ על הארץ", ובמקום אחר "השרץ הרמש על הארץ". הרמב"ם מבאר שאלה שני סוגים. "השרץ השרץ" - בעל חיים "שפרה ורבה מזכר ונקבה", כמו החלד, הצב והנחשים שבהלכה ו. "הרומש" - מה שנמצא "באשפות ובגופי הנבלות", ו"אינן נבראין מזכר ונקבה".
- "ואף על פי שאינן פרין ורבין": היה מקום לחשוב שיצורים כאלה אינם "מין" של בעלי חיים, ולכן אינם בכלל האיסור. הרמב"ם מלמד שהתורה אסרה גם אותם, בלאו מיוחד.
- "כזית" ו"בריה": הרמב"ם כותב כאן "והאוכל מהן כזית". אבל בהלכה כא הוא מבאר: "זה שאמרנו בפרק זה, 'האוכל כזית'", נאמר כשאכל חלק מבריה או צירף כמה חלקים. "אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כלה [–שלימה] - הרי זה לוקה מן התורה, ואפלו היתה פחותה מכחרדל". לכן תולעת שלמה, אפילו קטנה מאוד, חמורה.
- דוגמה: תולעים שנמצאו בנבלה או בערימת אשפה הן "רומש על הארץ". האוכל אותן עובר על הלאו "ולא תטמאו את נפשותיכם".
⚠ בהלכה זו נדפס בפסוק "נַפְשׁוֹתֵיכֶם", בוי"ו. בהלכה יב נדפס "נַפְשֹׁתֵיכֶם", בלי וי"ו. הועתק כמו שנדפס בכל מקום.
מונחים: "בָּאַשְׁפּוֹת" - בערימות אשפה. "וּבְגוּפֵי הַנְּבֵלוֹת" - בגופות של בעלי חיים מתים. "רִמָּה" - תולעים שבבשר רקוב. "וְתוֹלֵעָה" - תולעת. "הַגְּלָלִים" - זבל. "שֶׁהִסְרִיחוּ" - שנרקבו. "רוֹמֵשׂ" - זוחל. "תְטַמְּאוּ" - תטמאו. "פָּרִין וְרָבִין" - מתרבים בהולדה.
יד. אֵלּוּ הַמִּינִין [–תולעים] הַנִּבְרָאִין בַּפֵּרוֹת וּבַמַּאֲכָלוֹת, אִם פֵּרְשׁוּ וְיָצְאוּ לָאָרֶץ - אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹךְ הָאֹכֶל - מִי שֶׁאָכַל מֵהֶן כַּזַּיִת, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ - לֹא תֹאכְלוּם, כִּי שֶׁקֶץ הֵם", לֶאֱסֹר אֵלּוּ שֶׁפֵּרְשׁוּ לָאָרֶץ. אֲבָל אִם לֹא פֵּרְשׁוּ, מֻתָּר לֶאֱכֹל הַפְּרִי וְהַתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכוֹ.
"לאסר אלו שפרשו לארץ": תולעת הפירות.
הדין המעשי:
- המינים: "אלו המינין [–תולעים] הנבראין בפרות ובמאכלות".
- אם יצאו לארץ: "אם פרשו ויצאו לארץ - אף על פי שחזרו לתוך האכל - מי שאכל מהן כזית, לוקה".
- הפסוק: "שנאמר: "לכל השרץ השרץ על הארץ - לא תאכלום, כי שקץ הם"" (הערה 25).
- הדרשה: "לאסר אלו שפרשו לארץ".
- אם לא יצאו: "אבל אם לא פרשו, מתר לאכל הפרי והתולעת שבתוכו".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא יא, מב - הערה 25).
- בשורת המצוות שבראש ההלכות: "(יא) שלא לאכל תולעת הפרות כשתצא לארץ".
- דיני התולעים שבפירות נדונים בגמרא בסוף הפרק השלישי של מסכת חולין ("אלו טרפות"). ולהלכה למעשה - בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן פד).
ההיגיון:
- "על הארץ": הפסוק אוסר את "השרץ השרץ על הארץ". לכן האיסור תלוי ביציאה: תולעת שנוצרה בתוך הפרי ולא יצאה ממנו עדיין אינה "שרץ על הארץ". נראה שכל זמן שהיא בתוך הפרי, היא נחשבת חלק מן הפרי. כשהיא יוצאת "לארץ", היא נעשית שרץ, ואסורה.
- "אף על פי שחזרו": מרגע שיצאה, היא נאסרה. אם חזרה לתוך האוכל, היא אינה חוזרת להיות מותרת.
- "מתר לאכל הפרי והתולעת שבתוכו": זה חידוש גדול: לא רק הפרי מותר, אלא גם התולעת עצמה. אבל ההיתר הזה מוגבל, כמו שמפרט הרמב"ם מיד בהלכה הבאה: "במה דברים אמורים?".
- שלושה לאוין נפרדים: שרץ המים (הלכה יב), רומש על הארץ (הלכה יג) ותולעת הפירות (הלכה יד) הם שלושה לאוין שונים. בהלכה כג יבאר הרמב"ם שבריה אחת יכולה להיות בכמה סוגים יחד, ואז לוקים עליה כמה פעמים: "לוקה עליה שש מלקיות: משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפרות".
- דוגמה: תולעת נוצרה בתוך תפוח אחרי שנקטף. כל זמן שלא יצאה, לפי הדין שבהלכה, אין בה איסור. אבל אם יצאה אל השולחן, ואחר כך חזרה לתוך התפוח, היא אסורה, והאוכל ממנה כזית לוקה. ולמעשה, בדיני תולעים יש פרטים רבים. בכל שאלה שואלים רב.
מונחים: "הַנִּבְרָאִין" - שנוצרים. "וּבַמַּאֲכָלוֹת" - ובמאכלים. "פֵּרְשׁוּ" - נפרדו, יצאו. "לָאָרֶץ" - אל הקרקע, החוצה. "תֹאכְלוּם" - תאכלו אותם. "שֶׁקֶץ" - דבר מתועב. "לֶאֱסֹר" - כדי לאסור. "שֶׁבְּתוֹכוֹ" - שבתוכו.
טו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהִתְלִיעַ הָאֹכֶל אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר מִן הָאָרֶץ. אֲבָל אִם הִתְלִיעַ וְהוּא מְחֻבָּר [–לעץ או לקרקע] - אוֹתָהּ הַתּוֹלַעַת אֲסוּרָה כְּאִלּוּ פֵּרְשָׁה לָאָרֶץ, [מכיוון] שֶׁעַל הָאָרֶץ נִבְרֵאת; וְלוֹקִין עָלֶיהָ. וְאִם סָפֵק, אֲסוּרָה (=הכלל הוא שבספק של איסורים מהתורה מחמירים); לְפִיכָךְ, כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהַתְלִיעַ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין - לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַפְּרִי מִתּוֹכוֹ, שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת (=ואם תימצא תולעת בפרי – יהיה אסור מספק כאמור). וְאִם שָׁהָה הַפְּרִי אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ - אוֹכֵל בְּלֹא בְּדִיקָה, שֶׁאֵין תּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
"שעל הארץ נבראת": תולעת שנוצרה כשהפרי היה מחובר.
הדין המעשי:
- הגבלה: "במה דברים אמורים? שהתליע האכל אחר שנעקר מן הארץ".
- כשהפרי מחובר: "אבל אם התליע והוא מחבר [–לעץ או לקרקע] - אותה התולעת אסורה כאלו פרשה לארץ, [מכיוון] שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה".
- ספק: "ואם ספק, אסורה".
- "רמב"ם לעם": "הכלל הוא שבספק של איסורים מהתורה מחמירים".
- חובת בדיקה: "לפיכך, כל מיני פרות שדרכן להתליע כשהן מחברין - לא יאכל עד שיבדק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת".
- "רמב"ם לעם" על "תולעת": "ואם תימצא תולעת בפרי – יהיה אסור מספק כאמור".
- אחרי שנים עשר חודש: "ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש - אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקימת שנים עשר חדש".
הבסיס והמקור: מקור הדינים בגמרא, בסוף הפרק השלישי של מסכת חולין. ולהלכה למעשה - בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן פד).
ההיגיון:
- מתי נוצרה התולעת: ההיתר שבהלכה יד הוא רק לתולעת שנוצרה אחרי שהפרי נקטף. תולעת שנוצרה כשהפרי היה עוד מחובר לעץ או לקרקע, "על הארץ נבראת". נראה שהטעם: הפרי המחובר הוא כמו חלק מן הארץ. לכן תולעת שנוצרה בו היא כמו תולעת שיצאה לארץ, "ולוקין עליה".
- "ואם ספק, אסורה": אם אין יודעים מתי נוצרה התולעת, לפני הקטיף או אחריו, היא אסורה. "רמב"ם לעם" מסביר: בספק באיסור תורה מחמירים.
- "לפיכך": מכאן דין מעשי. יש פירות שדרכם להתליע כשהם עוד על העץ. בפרי כזה, אם נמצאה תולעת, אי אפשר לדעת מתי נוצרה, והיא אסורה מספק, כמו שמבאר "רמב"ם לעם". לכן חייבים לבדוק את הפרי מבפנים לפני האכילה.
- "שנים עשר חדש": תולעת אינה חיה שנים עשר חודש. לכן, אם עברו שנים עשר חודש מאז שהפרי נקטף, כל תולעת חיה שבו נוצרה בוודאי אחרי הקטיף. היא בכלל ההיתר שבהלכה יד, ואין צורך לבדוק.
- המשך: בהלכה יז ישתמש הרמב"ם באותו כלל גם בדגים. בדג מליח שהתליע, התולעת מותרת, כי התולעים שבו הן "כפרות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ".
- דוגמה: פרי מסוג שידוע שתולעים נכנסות בו כשהוא עוד על העץ - לפני שאוכלים אותו, פותחים ובודקים אותו מבפנים. ואילו פרי שנקטף לפני יותר משנה, לפי הדין שבהלכה, אוכלים בלי בדיקה. ולמעשה, דיני בדיקת פירות וירקות בימינו נקבעים לפי הפוסקים, ובכל שאלה שואלים רב.
⚠ בסוגריים "[מכיוון]" לא נדפס סימן, לא "=" ולא קו, בניגוד ל"[–לעץ או לקרקע]" שבאותה הלכה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "שֶׁהִתְלִיעַ" - שנוצרו בו תולעים. "שֶׁנֶּעֱקַר" - שנתלש, שנקטף. "מְחֻבָּר" - מחובר עדיין ("[–לעץ או לקרקע]"). "כְּאִלּוּ" - כמו ש... "נִבְרֵאת" - נוצרה. "סָפֵק" - כשאין יודעים בוודאות. "שֶׁדַּרְכָּן" - שרגילים. "לְהַתְלִיעַ" - שתולעים נוצרות בהם. "שָׁהָה" - עבר עליו זמן. "מִתְקַיֶּמֶת" - נשארת בחיים.
טז. פֵּרְשׁוּ [התולעים] לָאֲוִיר וְלֹא נָגְעוּ לָאָרֶץ, אוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ מִקְצָתָן לָאָרֶץ, אוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ אַחַר שֶׁמֵּתוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת תּוֹלַעַת עַל הַגַּרְעִינָה מִבִּפְנִים, אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ הָאֹכֶל לְתוֹךְ אֹכֶל אַחֵר - כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין מִסָּפֵק, וְאֵין (=עונש המלקות (בשונה מהאיסור עצמו) מתבטל במצב של ספק) לוֹקִין עֲלֵיהֶן.
"כל אלו אסורין מספק": חמישה ספקות בתולעים.
הדין המעשי:
- חמשת המקרים:
- "פרשו [התולעים] לאויר ולא נגעו לארץ";
- "או שפרשו מקצתן לארץ";
- "או שפרשו אחר שמתו";
- "או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים";
- "או שיצאו מתוך האכל לתוך אכל אחר".
- הדין: "כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן".
- "רמב"ם לעם" על "ואין": "עונש המלקות (בשונה מהאיסור עצמו) מתבטל במצב של ספק".
הבסיס והמקור: הלשון "אסורין מספק" מלמדת שבכל המקרים האלה הדין אינו ברור. נראה שאלה שאלות שנשאלו בדיני התולעים שבגמרא (חולין, סוף פרק ג), ולא הוכרעו.
ההיגיון:
- הקשר להלכה יד: האיסור הוא בתולעת "שפרשו לארץ". כל אחד מן המקרים כאן חסר משהו מן הלשון הזאת, ולכן יש בו ספק:
- "לאויר ולא נגעו לארץ": התולעת יצאה מן הפרי, אבל לא נגעה בקרקע. האם זו יציאה "לארץ"?
- "מקצתן": רק חלק מגוף התולעת יצא.
- "אחר שמתו": התולעת יצאה רק אחרי שמתה. האם "שרץ" מת שיצא נחשב "שרץ השרץ על הארץ"?
- "על הגרעינה מבפנים": התולעת לא יצאה מן הפרי, אלא נמצאה על הגלעין שבתוכו. נראה שהספק הוא אם המעבר מן הפרי אל הגלעין נחשב כיציאה.
- "מתוך האכל לתוך אכל אחר": התולעת עברה מאוכל לאוכל, בלי לצאת לארץ.
- "אסורין מספק": זה הכלל שלמדנו בהלכה טו: "ואם ספק, אסורה". בספק באיסור תורה מחמירים.
- "ואין לוקין עליהן": האיסור נשאר, אבל העונש לא. עונש מלקות ניתן רק כשהאיסור ודאי. "רמב"ם לעם" מדגיש את ההבדל: "עונש המלקות (בשונה מהאיסור עצמו) מתבטל".
- דוגמה: אדם פתח תמר, ומצא תולעת על הגלעין שבתוכו. התולעת אסורה מספק, ואסור לאכול אותה. אבל אם אכל, אין מלקים אותו. ובכל שאלה מעשית שואלים רב.
על מקום הביאור: אות ההערה של "רמב"ם לעם" נדפסה אחרי המילה "וְאֵין", לפני "לוֹקִין". לכן הביאור שבסוגריים מופיע שם, באמצע הצירוף "ואין לוקין".
⚠ בסוגריים "[התולעים]" לא נדפס סימן, לא "=" ולא קו. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לָאֲוִיר" - לאוויר. "נָגְעוּ" - נגעו. "מִקְצָתָן" - חלק מהן, חלק מגופן. "הַגַּרְעִינָה" - הגלעין שבתוך הפרי. "מִבִּפְנִים" - בפנים. "אֲסוּרִין מִסָּפֵק" - אסורים מחמת הספק. "לוֹקִין" - מלקים, מענישים במלקות.
יז. תּוֹלַעַת הַנִּמְצֵאת בִּמְעֵי הַדָּגִים, וּבַמֹּחַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה (=תולעים הנמצאים במקומות הללו, בוודאי לא נוצרו בהם, אלא נכנסו דרך הנחיריים וכדומה), וְהַנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר (=שבוודאי נוצרה לאחר שהבהמה נשחטה, והשחיטה בלבד מתירה את הבהמה ואת מה שבתוכה) - אֲסוּרָה; אֲבָל דָּג מָלִיחַ שֶׁהִתְלִיעַ, הֲרֵי הַתּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מֻתֶּרֶת (=בתנאי שעדיין נמצאת על הדג), שֶׁהֵן [–התולעים שבדג] כְּפֵרוֹת שֶׁהִתְלִיעוּ אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הָאָרֶץ, שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן כֻּלָּן כְּאַחַת בַּתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכָן.
וְכֵן הַמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים שֶׁהִשְׁרִיצוּ [–שנוצרו מהם שרצים] - הֲרֵי אוֹתָן שְׁרָצִים מֻתָּרִין לִשְׁתּוֹת עִם הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים - אוֹתָם תֹּאכֵלוּ"; כְּלוֹמַר, בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא שֶׁאַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְאֵין אַתָּה אוֹכֵל אֶת שֶׁאֵין לוֹ; אֲבָל בַּכֵּלִים - בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ, מֻתָּר.
"תולעת הנמצאת במעי הדגים": תולעים בדגים, בבשר, ובמים שבכלים.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכות יד-טז למדנו על התולעים שבפירות: "אם פרשו ויצאו לארץ", מי שאכל מהן כזית לוקה, "אבל אם לא פרשו, מתר לאכל הפרי והתולעת שבתוכו". ואם הפרי התליע כשהיה מחובר לקרקע, התולעת אסורה "כאלו פרשה לארץ". כאן הרמב"ם ממשיך באותו עניין: תולעים בדגים, בבהמה ובמים.
- שלושה מקומות שהתולעת בהם אסורה: "תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר - אסורה".
- "רמב"ם לעם" על מעי הדגים ומוח הבהמה: "תולעים הנמצאים במקומות הללו, בוודאי לא נוצרו בהם, אלא נכנסו דרך הנחיריים וכדומה".
- ועל התולעת שבבשר: "שבוודאי נוצרה לאחר שהבהמה נשחטה, והשחיטה בלבד מתירה את הבהמה ואת מה שבתוכה".
- דג מליח: "אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מתרת". "רמב"ם לעם": "בתנאי שעדיין נמצאת על הדג".
- הטעם: "שהן [–התולעים שבדג] כפרות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמתר לאכלן כלן כאחת בתולעת שבתוכן".
- מים שבכלים: "וכן המים שבכלים שהשריצו [–שנוצרו מהם שרצים] - הרי אותן שרצים מתרין לשתות עם המים".
- הפסוק: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים - אותם תאכלו" (הערה 26).
- הדרשה: "כלומר, במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים - בין שיש לו בין שאין לו, מתר".
- מחלוקת: על הדין של "דג מליח" חלק הראב"ד. ראו בהשגה שלהלן.
- מבנה החלק של היום: הלכות יז-כ ממשיכות את דיני התולעים והשרצים הקטנים: בדגים, בבשר, במים שבכלים, בבורות, ובמשקה שמסננים. הלכות כא-כד עוסקות בשיעור: מתי לוקים על "כזית", ומתי על "בריה" שלמה, ועל כמה לאווים לוקים בבת אחת.
הבסיס והמקור:
- דיני התולעים שבפירות, בדגים ובבשר נידונים בגמרא במסכת חולין, בסוף פרק "אלו טרפות". הראב"ד מביא בהשגה מאמר של חכמים בארמית: "מורנא דבשרא אסירי, דכוורי שריין" (ראו בהשגה).
- הפסוק על הדגים כתוב בפרשת שמיני (ויקרא יא, ט - הערה 26). הרמב"ם לומד מן המילים "בימים ובנחלים" שההבחנה בין "שיש לו" ל"שאין לו" נאמרה רק בבעלי חיים שבימים ובנחלים. על הסימנים עצמם, "סנפיר וקשקשת", למדנו אתמול, בפרק א הלכה כד.
ההיגיון:
- הכלל של הפירות: תולעת שנוצרה בתוך אוכל שכבר נתלש, ולא יצאה ממנו, מותרת. היא לא "שרצה על הארץ". אבל תולעת שבאה מבחוץ, או שנוצרה כשהאוכל היה מחובר לקרקע, דינה כשרץ הארץ.
- מעי הדגים ומוח הבהמה: לפי "רמב"ם לעם", התולעים האלה לא נוצרו במקום שבו מצאו אותן. הן נכנסו מבחוץ, למשל דרך הנחיריים. נראה שלכן דינן כתולעת שבאה מבחוץ, והן אסורות.
- התולעת שבבשר: לפי "רמב"ם לעם", היא נוצרה אחרי השחיטה. השחיטה מתירה את הבהמה ואת מה שהיה בתוכה. התולעת היא בריה חדשה שבאה אחר כך, ונראה שלכן השחיטה אינה מתירה אותה.
- "שהן כפרות": הדג המלוח דומה לפרי שנתלש. התולעת נוצרה בו אחרי שכבר "נעקר", ולא נכנסה מבחוץ. לכן היא מותרת, כמו התולעת שבפרי, כל זמן שהיא עדיין על הדג.
- "וכן המים שבכלים": אותו עיקרון במים. השרצים שנוצרו במים שבכלי לא באו מן הים או מן הנהר, ולא יצאו מן המים. התורה אמרה "בימים ובנחלים", ולכן בכלים "בין שיש לו בין שאין לו, מתר".
- דוגמה: אדם מילא כד במים, והמים עמדו כמה ימים. בינתיים נוצרו בהם יצורים זעירים. לפי הלכה זו, מותר לשתות את המים עם השרצים שבהם, כל זמן שלא יצאו מן המים. בהלכה יט נראה מה הדין כשהשרץ יצא מן המים וחזר.
מונחים: "מְעֵי הַדָּגִים" - בני המעיים של הדג. "וּבַמֹּחַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַבְּהֵמָה" - במוח שבגולגולת של הבהמה. "מָלִיחַ" - מלוח, שנמלח כדי לשמור אותו. "שֶׁהִתְלִיעַ" - שנוצרו בו תולעים. "שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִן הָאָרֶץ" - שנתלשו מן הקרקע. "כֻּלָּן כְּאַחַת" - הכל יחד. "שֶׁהִשְׁרִיצוּ" - שנוצרו בהם שרצים (כך נדפס בסוגריים: "[–שנוצרו מהם שרצים]"). "שְׁרָצִים" - כאן: יצורים זעירים שבמים. "סְנַפִּיר", "קַשְׂקֶשֶׂת" - סימני הדג הטהור (פרק א, הלכה כד).
יח. שֶׁרֶץ הַמַּיִם הַנִּבְרָא בַּבּוֹרוֹת בַּשִּׁיחִין וּבַמְּעָרוֹת - הוֹאִיל וְאֵינָן מַיִם נוֹבְעִין, וַהֲרֵי הֵן עֲצוּרִין [=מכונסים] - הֲרֵי הֵן כַּמַּיִם שֶׁבַּכֵּלִים (=בשונה ממים שבחריצים שאינם עומדים במקום אחד אלא זזים, ודינם כמו ים שהשרץ הנוצר מהם אסור), וּמֻתָּר; וְשׁוֹחֶה [=מתכופף] וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע, וְאַף עַל פִּי שֶׁבּוֹלֵעַ בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מֵאוֹתָן הַשְּׁרָצִים הַדַּקִּים.
"הרי הן כמים שבכלים": שרצים בבורות, בשיחין ובמערות.
הדין המעשי:
- המקרה: "שרץ המים הנברא בבורות בשיחין ובמערות".
- הטעם: "הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורין [=מכונסים]".
- הדין: "הרי הן כמים שבכלים, ומתר".
- "רמב"ם לעם": "בשונה ממים שבחריצים שאינם עומדים במקום אחד אלא זזים, ודינם כמו ים שהשרץ הנוצר מהם אסור".
- שתייה ישירה: "ושוחה [=מתכופף] ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתיה מאותן השרצים הדקים".
הבסיס והמקור: זה המשך הדרשה שבהלכה יז: "בימים ובנחלים" - שם יש הבדל בין "שיש לו" ל"שאין לו". בור, שיח ומערה אינם ים ואינם נחל. המים בהם אינם נובעים ואינם זורמים. לכן הם "כמים שבכלים".
ההיגיון:
- "אינן מים נובעין": בור, שיח ומערה הם מקומות שמתכנסים בהם מים, למשל מי גשמים. אין בהם מעיין, והמים בהם אינם זורמים. לכן הם דומים לכלי גדול.
- ההבדל מן החריצים: "רמב"ם לעם" מסביר: מים שבחריצים "אינם עומדים במקום אחד אלא זזים". הם דומים לנחל, ודינם "כמו ים". השרץ שנוצר בהם אסור.
- "ושוחה ושותה": אין צורך לשאוב את המים בכלי ולסנן אותם. אפשר להתכופף ולשתות ישר מן הבור, אף שבולעים עם המים יצורים זעירים. כל זמן שלא פרשו, הם מותרים, כמו בכלי.
- דוגמה: הולך בדרך הגיע לבור של מי גשמים. הוא רואה במים יצורים קטנים מאוד. לפי הלכה זו, הוא יכול להתכופף ולשתות מן הבור, ואינו צריך להימנע.
מונחים: "שֶׁרֶץ הַמַּיִם" - בעל חיים קטן שנוצר במים ואינו דג (הלכה יב). "בּוֹרוֹת" - בורות חפורים שמתכנסים בהם מים. "שִׁיחִין" - חפירות מוארכות. "מְעָרוֹת" - חללים מקורים בסלע. "נוֹבְעִין" - יוצאים ממעיין. "עֲצוּרִין" - עומדים, מכונסים (כך נדפס בסוגריים: "[=מכונסים]"). "וְשׁוֹחֶה" - ומתכופף (כך נדפס בסוגריים: "[=מתכופף]"). "נִמְנָע" - נמנע, נזהר. "הַדַּקִּים" - הקטנים מאוד.
יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ הַשֶּׁרֶץ - אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לְתוֹךְ הַכְּלִי אוֹ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אָסוּר. פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הֶחָבִית, וְחָזַר וְנָפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר - מֻתָּר (=מכיוון שדרך גדילתו היא לזוז בתוך החבית או הכלי בו נמצאים המים); וְכֵן אִם פָּרַשׁ לְדָפְנֵי הַבּוֹר אוֹ הַמְּעָרָה, וְחָזַר לַמַּיִם - מֻתָּר.
"שלא פרשו ממקום בריתן": שרץ שיצא מן המים.
הדין המעשי:
- ההגבלה: "במה דברים אמורים? שלא פרשו ממקום בריתן". ההיתר שבהלכות יז-יח נאמר רק בשרצים שלא יצאו מן המקום שבו נוצרו.
- פרש וחזר: "אבל אם פרש השרץ - אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור".
- דופני החבית: "פרש לדפני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר - מתר".
- "רמב"ם לעם": "מכיוון שדרך גדילתו היא לזוז בתוך החבית או הכלי בו נמצאים המים".
- דופני הבור והמערה: "וכן אם פרש לדפני הבור או המערה, וחזר למים - מתר".
הבסיס והמקור: זה הכלל שלמדנו בפירות, בהלכה יד: "אם פרשו ויצאו לארץ", מי שאכל מהן כזית לוקה, "אף על פי שחזרו לתוך האכל". שם הביא הרמב"ם את הפסוק "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום, כי שקץ הם", "לאסר אלו שפרשו לארץ" (ויקרא יא, מב).
ההיגיון:
- "ממקום בריתן": ההיתר נובע מכך שהשרץ לא יצא מן המקום שנוצר בו. ברגע שיצא, הוא נעשה שרץ ששורץ על הארץ. החזרה למים אינה מבטלת את מה שכבר קרה.
- דופני החבית: הדופן אינה "מחוץ" למקום הבריאה. "רמב"ם לעם" מסביר שדרכו של השרץ לזוז בתוך הכלי שבו המים. לכן שרץ שזחל על דופן החבית מבפנים לא "פרש".
- "השכר": ההלכה מזכירה מים וגם שכר. נראה שהדין אחד בכל משקה שעומד בכלי.
- דוגמה: בחבית של מים נוצרו תולעים קטנות. אחת מהן זחלה על הדופן הפנימית של החבית, ונפלה חזרה למים. לפי הלכה זו, היא מותרת. אבל אם תולעת יצאה מן החבית החוצה, אל השולחן או אל הרצפה, ואחר כך חזרה לחבית - היא אסורה.
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - מתי נאמר הדין הקודם. "פָּרְשׁוּ" - יצאו, נפרדו. "מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן" - מן המקום שבו נוצרו. "דָפְנֵי הֶחָבִית" - הקירות של החבית. "הַשֵּׁכָר" - משקה משכר, כמו בירה.
כ. הַמְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן אוֹ אֶת הַחֹמֶץ אוֹ אֶת הַשֵּׁכָר, וְאָכַל מִן הַיַּבְחוּשִׁין אוֹ הַיַּתּוּשִׁין וְהַתּוֹלַעַת שֶׁסִּנֵּן - לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַמַּיִם [–ביבחושים], אוֹ שֶׁרֶץ הָעוֹף וְשֶׁרֶץ הַמַּיִם [–ביתושים] (=יתוש בדרך כלל נחשב שרץ העוף, אך מכיוון שכאן הוא גדל במים באכילתו מתחייבים במלקות גם בגלל הלאו של שרץ המים), וַאֲפִלּוּ חָזְרוּ לַכְּלִי אַחַר שֶׁסִּנְּנָן; שֶׁהֲרֵי פָּרְשׁוּ [–בוודאות] מִמְּקוֹם בְּרִיָּתָן. אֲבָל אִם לֹא סִנֵּן, שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע [–אינו צריך לחשוש שפרשו], כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ.
"המסנן את היין": שרצים שנשארו במסננת.
הדין המעשי:
- המקרה: "המסנן את היין או את החמץ או את השכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסנן".
- ביבחושים: "לוקה משום שרץ המים [–ביבחושים]".
- ביתושים: "או שרץ העוף ושרץ המים [–ביתושים]".
- "רמב"ם לעם": "יתוש בדרך כלל נחשב שרץ העוף, אך מכיוון שכאן הוא גדל במים באכילתו מתחייבים במלקות גם בגלל הלאו של שרץ המים".
- גם אם חזרו: "ואפלו חזרו לכלי אחר שסננן; שהרי פרשו [–בוודאות] ממקום בריתן".
- בלי סינון: "אבל אם לא סנן, שותה ואינו נמנע [–אינו צריך לחשוש שפרשו], כמו שפרשנו".
הבסיס והמקור: בהלכה ה למדנו: "ואיזה הוא שרץ העוף? כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה". ובהלכה יב: "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה". כאן שני הדינים נפגשים ביתוש שגדל במשקה. והטעם "שהרי פרשו ממקום בריתן" הוא הכלל של הלכה יט.
ההיגיון:
- הסינון מפריד: כשמסננים את היין, השרצים נשארים במסננת. הם יצאו מן המשקה שבו נוצרו, ו"פרשו" בוודאות. לכן הם אסורים כמו כל שרץ, אפילו אם החזירו אותם לכלי.
- שני לאווים ביתוש: היתוש עף, ולכן הוא שרץ העוף. אבל היתוש שבו מדובר כאן גדל בתוך המשקה, ולכן הוא גם שרץ המים. האוכל אותו עובר על שני הלאווים.
- "כמו שפרשנו": בלי סינון אין יודעים שהשרץ יצא מן המשקה. הדין כמו בהלכות יז-יח: מה שבתוך המשקה ולא פרש, מותר. ובסוגריים נדפס: "[–אינו צריך לחשוש שפרשו]".
- החידוש: אותו השרץ עצמו מותר כשהוא בתוך המשקה, ואסור אחרי שהוציאו אותו במסננת. הדין תלוי בשאלה אם השרץ פרש ממקום בריאתו.
- דוגמה: אדם סינן יין, ונשארו במסננת יתושים קטנים שגדלו ביין. אם אכל אותם, הוא עובר גם משום שרץ העוף וגם משום שרץ המים. וגם אם החזיר אותם ליין, הם אסורים.
מונחים: "הַמְסַנֵּן" - המעביר משקה דרך מסננת. "הַחֹמֶץ" - חומץ. "הַשֵּׁכָר" - משקה משכר. "הַיַּבְחוּשִׁין" - יצורים זעירים שבמשקה. לפי ההלכה כאן, דינם כשרץ המים (כך נדפס בסוגריים: "[–ביבחושים]"). "הַיַּתּוּשִׁין" - יתושים. "שֶׁסִּנֵּן" - שנשארו במסננת. "נִמְנָע" - נזהר, חושש.
כא. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה, 'הָאוֹכֵל כַּזַּיִת' - בְּשֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִבְּרִיָּה גְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁצֵּרֵף מְעַט מִבְּרִיָּה זוֹ וּמְעַט מִבְּרִיָּה זוֹ שֶׁבְּמִינָהּ (=בתנאי שאיסורם נלמד מאותו לאו) עַד שֶׁאָכַל כַּזַּיִת. אֲבָל הָאוֹכֵל בְּרִיָּה טְמֵאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ כֻּלָּהּ [–שלימה] - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה פְּחוּתָה מִכְּחַרְדָּל [–שגרגרו זעיר], בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ מֵתָה, בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ חַיָּה; וַאֲפִלּוּ סָרְחָה [והרקיבה] הַבְּרִיָּה וְנִשְׁתַּנֵּית צוּרָתָהּ (=אך עדיין ראויה למאכל ולא התרסקה לגמרי (יתבאר בפרק י"ד)) - הוֹאִיל וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ, לוֹקֶה.
"זה שאמרנו בפרק זה, 'האוכל כזית'": כזית ובריה.
הדין המעשי:
- כזית: "זה שאמרנו בפרק זה, 'האוכל כזית' - בשאכל כזית מבריה גדולה, או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית".
- "רמב"ם לעם" על "שבמינה": "בתנאי שאיסורם נלמד מאותו לאו".
- בריה: "אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כלה [–שלימה] - הרי זה לוקה מן התורה".
- גם אם היא קטנה מאוד: "ואפלו היתה פחותה מכחרדל [–שגרגרו זעיר]".
- מתה או חיה: "בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה".
- גם אם הרקיבה: "ואפלו סרחה [והרקיבה] הבריה ונשתנית צורתה - הואיל ואכלה כלה, לוקה".
- "רמב"ם לעם": "אך עדיין ראויה למאכל ולא התרסקה לגמרי (יתבאר בפרק י"ד)".
הבסיס והמקור:
- בפרק הזה כתב הרמב"ם כמה פעמים "האוכל כזית": בבהמה וחיה טמאה (ב), בעוף ובדג טמאים (ד), בשרץ העוף (ה), בשרץ הארץ (ו), בשרץ המים (יב), ברומש על הארץ (יג), ובתולעים שפרשו (יד). כאן הוא מבאר מתי השיעור הזה נאמר.
- בשמונה השרצים השיעור הוא "כעדשה" (ז), ושם הדין שונה.
- חז"ל אמרו, בערך, שהאוכל בריה שלמה של שרץ, כגון נמלה, לוקה עליה אף שהיא קטנה מכזית. הרמב"ם מגדיר כאן את הדין.
ההיגיון:
- שני שיעורים: כשאוכלים חלק מבעל חיים, השיעור הוא כזית, כמו בשאר איסורי אכילה. אבל בעל חיים שלם, "בריה", חשוב בפני עצמו. לכן לוקים עליו גם כשהוא קטן מאוד, "פחותה מכחרדל".
- "שבמינה": אפשר לצרף כמה חתיכות קטנות מבריות שונות לכזית אחד. "רמב"ם לעם" מגביל זאת: רק כשהאיסור של כולן נלמד מאותו לאו. למשל, חתיכות משני מינים של שרץ הארץ.
- "בין... מתה, בין... חיה": אין הבדל אם הבריה חיה או מתה. מה שקובע הוא שהיא שלמה.
- "ואפלו סרחה": גם אם הבריה הרקיבה ומראה השתנה, היא עדיין בריה שלמה. "רמב"ם לעם" מוסיף תנאי: שעדיין היא ראויה למאכל, ולא התרסקה לגמרי. בהלכה כד נראה מה הדין כשהבריה נתרסקה.
- דוגמה: אדם אכל יתוש אחד שלם. היתוש קטן הרבה מכזית, ובכל זאת, לפי ההלכה, האוכל לוקה, כמו שיתבאר בהלכה הבאה. אבל אם אכל רק חלק מבעל חיים טמא גדול, אינו לוקה עד שיאכל ממנו כזית.
⚠ בסוגריים המרובעים נדפס "[והרקיבה]", בלי קו ובלי הסימן "=". שאר ההסברים הקצרים בהלכה נדפסו עם קו: "[–שלימה]", "[–שגרגרו זעיר]". הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "כַּזַּיִת" - שיעור בגודל זית. "בְּרִיָּה" - בעל חיים שלם. "שֶׁצֵּרֵף" - שחיבר. "שֶׁבְּמִינָהּ" - מאותו סוג. "בִּפְנֵי עַצְמָהּ" - לבדה. "כֻּלָּהּ" - כולה, שלמה (כך נדפס בסוגריים: "[–שלימה]"). "פְּחוּתָה" - קטנה. "מִכְּחַרְדָּל" - מגרגר של חרדל, צמח שגרגריו קטנים מאוד ("[–שגרגרו זעיר]"). "סָרְחָה" - הסריחה, הרקיבה ("[והרקיבה]"). "וְנִשְׁתַּנֵּית צוּרָתָהּ" - ומראה השתנה.
כב. נְמָלָה שֶׁחָסְרָה אֲפִלּוּ אַחַת מֵרַגְלֶיהָ, אֵינוֹ לוֹקֶה עָלֶיהָ אֶלָּא בְּכַזַּיִת.
לְפִיכָךְ (=מכיוון שבאכילת ברייה שלימה אין משמעות לגודל ונפח היצור), הָאוֹכֵל זְבוּב שָׁלֵם אוֹ יַתּוּשׁ שָׁלֵם, בֵּין חַי בֵּין מֵת - לוֹקֶה מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף.
"נמלה שחסרה אפלו אחת מרגליה": בריה שאינה שלמה.
הדין המעשי:
- בריה חסרה: "נמלה שחסרה אפלו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית".
- זבוב ויתוש שלמים: "לפיכך, האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי בין מת - לוקה משום שרץ העוף".
- "רמב"ם לעם" על "לפיכך": "מכיוון שבאכילת ברייה שלימה אין משמעות לגודל ונפח היצור".
הבסיס והמקור: זה המשך ההלכה הקודמת. הדין "האוכל בריה טמאה... לוקה" תלוי בכך שהבריה שלמה. ובהלכה ה למדנו שזבוב ויתוש הם "שרץ העוף".
ההיגיון:
- "אפלו אחת מרגליה": החשיבות של הבריה היא בשלמותה. נמלה שחסרה לה רגל אחת אינה "בריה" לעניין זה. היא כמו חתיכה, והשיעור שלה כזית.
- "לפיכך": כיוון שבבריה שלמה אין חשיבות לגודל, גם זבוב ויתוש קטנים, כשהם שלמים, מחייבים מלקות.
- "בין חי בין מת": כמו שנאמר בהלכה כא: "בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה".
- דוגמה: נמלה שלמה נפלה לתוך אוכל, ואדם אכל אותה. לפי ההלכה, הוא לוקה, אף שהנמלה זעירה. אבל אם חסרה לה רגל, אינו לוקה עד שיאכל כזית.
מונחים: "נְמָלָה" - נמלה. "שֶׁחָסְרָה" - שחסר בה. "מֵרַגְלֶיהָ" - מן הרגליים שלה. "זְבוּב" - זבוב. "יַתּוּשׁ" - יתוש. "שָׁלֵם" - שלא חסר בו דבר.
כג. הֲרֵי (=שיטת הרמב"ם היא שאיסור לאו שנכתב בתורה כמה פעמים – לוקים עליו פעם אחת בלבד, ולכן כאן הרמב"ם מסביר שבכל אחד מהשרצים שימנה יש תכונות שונות שעל כל אחת מהן יש לאו אחר, ולכן כאן יהיה עונש מלקות על כל לאו ולאו בנפרד) שֶׁהָיְתָה הַבְּרִיָּה מִשֶּׁרֶץ הָעוֹף וּמִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וּמִשֶּׁרֶץ הָאָרֶץ, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לָהּ כְּנָפַיִם (=שיכולה לעוף בהן ואסורה בלאו של 'שרץ העוף') וְהִיא מְהַלֶּכֶת עַל הָאָרֶץ כִּשְׁאָר שְׁרָצִים (=ההולכים על הקרקע, ולכן היא נכללת בלאו של "בכל השרץ השורץ על הארץ") וְהָיְתָה רָבָה בַּמַּיִם (=ומצד זה נוסף בה הלאו של 'שרץ המים'), וַאֲכָלָהּ - לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקֻיּוֹת; וְאִם הָיְתָה יָתֵר עַל זֶה מִן הַמִּינִין שֶׁנִּבְרְאוּ בַּפֵּרוֹת, לוֹקֶה עָלֶיהָ אַרְבַּע מַלְקֻיּוֹת; וְאִם הָיְתָה מִן הַמִּינִין שֶׁפָּרִין וְרָבִין, לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְאִם הָיְתָה מִכְּלַל עוֹף טָמֵא יָתֵר עַל הֲוָיָתָהּ מִשֶּׁרֶץ הָעוֹף, לוֹקֶה עָלֶיהָ שֵׁשׁ מַלְקֻיּוֹת: מִשּׁוּם עוֹף טָמֵא, וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף, וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָאָרֶץ, וּמִשּׁוּם שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִשּׁוּם רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, וּמִשּׁוּם תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת; בֵּין שֶׁאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ, בֵּין שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת. לְפִיכָךְ, הָאוֹכֵל נְמָלָה הַפּוֹרַחַת הַגְּדֵלָה בַּמַּיִם, לוֹקֶה חָמֵשׁ מַלְקֻיּוֹת.
"לוקה שלש... ארבע... חמש... שש": כמה לאווים בבריה אחת.
הדין המעשי:
- שלושה לאווים: "הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים, ואכלה - לוקה שלש מלקיות".
- "רמב"ם לעם" על "כנפים": "שיכולה לעוף בהן ואסורה בלאו של 'שרץ העוף'".
- על "כשאר שרצים": "ההולכים על הקרקע, ולכן היא נכללת בלאו של "בכל השרץ השורץ על הארץ"".
- על "במים": "ומצד זה נוסף בה הלאו של 'שרץ המים'".
- ארבעה: "ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפרות, לוקה עליה ארבע מלקיות".
- חמישה: "ואם היתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש".
- שישה: "ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על הויתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקיות: משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפרות".
- השיעור: "בין שאכלה כלה, בין שאכל ממנה כזית".
- הדוגמה שבהלכה: "לפיכך, האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות".
- מחלוקת: על הדוגמה הזאת חלק הראב"ד. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור:
- כל אחד מן הלאווים נלמד בהלכות הקודמות: עוף טמא (ד), שרץ העוף (ה), שרץ הארץ (ו), שרץ המים (יב), רומש על הארץ (יג), והתולעים שבפירות (יד-טו).
- בגמרא (מכות טז, ב) נאמר, בערך: אכל פוטיתא - לוקה ארבע, נמלה - לוקה חמש, צרעה - לוקה שש. לדברים האלה מתכוון הראב"ד בהשגה: "מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה".
- "רמב"ם לעם" מבאר בתחילת ההלכה: "שיטת הרמב"ם היא שאיסור לאו שנכתב בתורה כמה פעמים – לוקים עליו פעם אחת בלבד". לכן כל מלקות כאן באה על לאו אחר, מפני תכונה אחרת שיש בבריה.
ההיגיון:
- תכונה ולאו: בריה אחת יכולה להשתייך לכמה סוגים של שרצים בבת אחת. יש לה כנפיים - היא שרץ העוף. היא הולכת על הארץ - היא שרץ הארץ. היא רבה במים - היא שרץ המים. על כל תכונה יש לאו, ועל כל לאו לוקים.
- ההוספות: אם היא גם מן המינים שנבראו בפירות, נוסף לאו. ואם היא גם מכלל העוף הטמא, נוסף עוד לאו.
- החשבון: בסוף ההלכה הרמב"ם מונה את שש המלקויות בשמן. מפרשי הרמב"ם דנו כיצד כל שלב בחשבון מתאים לפסוקים, ובעיקר בשלב של "שפרין ורבין" (וראו בהלכה יג: "אבל 'השרץ השרץ על הארץ', הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה"). לא נאריך בזה כאן.
- "בין שאכלה כלה, בין שאכל ממנה כזית": כאן חוזרים שני השיעורים של הלכה כא: בריה שלמה, או כזית.
- דוגמה: לפי ההלכה, האוכל נמלה שיש לה כנפיים, והיא גדלה במים, לוקה חמש מלקויות. הרמב"ם מביא אותה כדוגמה לבריה אחת שיש בה כמה לאווים.
מונחים: "מַלְקֻיּוֹת" - עונשי מלקות. "רָבָה" - מתרבה. "יָתֵר עַל זֶה" - נוסף על זה. "שֶׁפָּרִין וְרָבִין" - שמתרבים מזכר ונקבה (הלכה יג). "הֲוָיָתָהּ" - היותה. "רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" - יצורים שנבראים מן האשפות והנבלות (הלכה יג). "תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת" - התולעים שנבראו בפירות (הלכות יד-טו). "הַפּוֹרַחַת" - המעופפת. "הַגְּדֵלָה" - שגדלה.
כד. רִסֵּק (=הריסוק משנה את הנמלה לגמרי, ולאחריו כבר אינה נחשבת כלל לבריה שלימה) נְמָלוֹת, וְהֵבִיא אַחַת שְׁלֵמָה וְצֵרְפָהּ לְאֵלּוּ שֶׁנִּתְרַסְּקוּ, וְנַעֲשָׂה הַכֹּל כַּזַּיִת, וַאֲכָלָן - לוֹקֶה שֵׁשׁ מַלְקֻיּוֹת: חָמֵשׁ מִשּׁוּם הַנְּמָלָה הָאַחַת, וְאַחַת מִשּׁוּם כַּזַּיִת מִנִּבְלַת הַטְּמֵאִים.
"רסק נמלות": בריה שנתרסקה.
הדין המעשי:
- המקרה: "רסק נמלות, והביא אחת שלמה וצרפה לאלו שנתרסקו, ונעשה הכל כזית, ואכלן".
- "רמב"ם לעם" על "רסק": "הריסוק משנה את הנמלה לגמרי, ולאחריו כבר אינה נחשבת כלל לבריה שלימה".
- הדין: "לוקה שש מלקיות".
- החשבון: "חמש משום הנמלה האחת, ואחת משום כזית מנבלת הטמאים".
הבסיס והמקור: הדין בנוי על הכללים שבהלכות הקודמות. נמלה שלמה היא בריה, ולוקים עליה חמש, כמו שנאמר בגמרא (מכות טז, ב), בערך: "נמלה - לוקה חמש" (ראו בהלכה כג). והנמלים המרוסקות אינן בריה, ולכן הן מצטרפות לשיעור כזית, כמו בהלכה כא.
ההיגיון:
- הנמלה השלמה: היא בריה, ולכן לוקים עליה גם כשהיא קטנה מאוד.
- הנמלים המרוסקות: אחרי הריסוק הן כבר אינן בריות. הן כמו נתח של בשר טמא, ולוקים עליהן רק כשיש בהן כזית, ורק מלקות אחת.
- "ונעשה הכל כזית": נראה מלשון ההלכה שהנמלים המרוסקות לבדן הן פחות מכזית, ורק עם הנמלה השלמה "נעשה הכל כזית". כך הנמלה השלמה נחשבת פעמיים: כבריה בפני עצמה, וכחלק מן הכזית.
- "מנבלת הטמאים": הנמלים המרוסקות נחשבות כבשר של בעלי חיים טמאים, ולא כבריות.
- דוגמה: שתי נמלים שלמות הן שתי בריות, ועל כל אחת מהן לוקים. אבל אם ריסק אותן, אין כאן בריה, ולוקים רק אם אכל מהן כזית.
מונחים: "רִסֵּק" - כתש, מעך לחתיכות קטנות. "וְצֵרְפָהּ" - וחיבר אותה. "שֶׁנִּתְרַסְּקוּ" - שנמעכו. "נִבְלַת הַטְּמֵאִים" - בשר של בעלי חיים טמאים.
★ סיכום הפרק: פרק ב של הלכות מאכלות אסורות עוסק ב"דיני האוכל מבעל חיים טמא או בשר אדם, דין שמונה שרצים, תולעים הנמצאים בפירות או במים". הוא נפתח בכלל: "ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא". ובגמל, בחזיר, בארנבת ובשפן נאמר לאו מפורש, "וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל" (א). לכן האוכל כזית מבהמה וחיה טמאה לוקה, "בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב" (ב). האדם "אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה". לכן האוכל מבשרו אינו לוקה, "אבל אסור הוא בעשה" (ג). בעוף טמא ובדג טמא יש לאו ועשה: "בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה" (ד). אחר כך באו השרצים: שרץ העוף, "כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה" (ה), ושרץ הארץ (ו). בשמונה השרצים השיעור "כעדשה" (ז), ונתבארו דיני אבר מן החי, הדם, וההתראה (ח-י). "וכל השעורין ומחלוקתם הלכה למשה מסיני" (יא). אחר כך שרץ המים (יב), וה"רומש על הארץ" שנברא מן האשפות (יג). ומכאן דיני התולעים: בפירות, "אם פרשו ויצאו לארץ" לוקים, "אבל אם לא פרשו, מתר" (יד). פרי שהתליע כשהיה מחובר, אסור, ובודקים פירות שדרכם להתליע (טו). ובמקרים של ספק, "אסורין מספק, ואין לוקין עליהן" (טז). ובחלק של היום: תולעים בדגים ובבשר, דג מליח, ושרצים שבמים שבכלים (יז), בבורות, בשיחין ובמערות (יח), השרץ שפרש (יט), והמסנן (כ). ולבסוף השיעורים: כזית ובריה (כא), בריה שחסרה (כב), כמה מלקויות על בריה אחת (כג), ונמלים מרוסקות (כד).
★ המסר: הפרק מלמד עד כמה התורה מדקדקת במה שנכנס לפיו של יהודי. לא רק בהמה ועוף, אלא גם תולעת קטנה בפרי ויתוש במשקה, "ואפלו היתה פחותה מכחרדל" (כא). ובחומש של היום, יצחק שולח את עשו לצוד לו ציד, ואומר לו: "שא נא כליך" (בראשית כז, ג). רש"י מפרש: "חדד סכינך ושחט יפה, שלא תאכילני נבלה". ועל "וצודה לי" הוא מפרש: "מן ההפקר ולא מן הגזל". לפני הברכה, יצחק דואג שהמאכל יהיה כשר, ושיבוא ביושר. אפשר ללמוד מכאן: הזהירות במאכל היא חלק מן ההכנה לברכה.
לתשומת לב: הלכות הפרק הובאו כאן כלשון הרמב"ם, ובביאור קצר. דיני התולעים בפירות, בירקות, במים ובדגים, ודיני הבדיקה שלהם, נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן פד) ובפוסקים. יש בהם פרטים, חילוקים ומנהגים רבים שאינם מובאים כאן. גם ההיתרים שבהלכות יז-יט, כמו תולעת בדג מליח, או שרצים במים שבכלים ובבורות, תלויים בתנאים מדויקים. לכל שאלה מעשית בבדיקת פירות, ירקות, מים ודגים - יש לשאול רב.
★ ומחר, ג' כסלו: פרק ג: "דין מאכל היוצא מדבר האסור, דיני כשרות הביצים." הפרק נפתח: "כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן - הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים, שנאמר: "ואת בת היענה" - זו ביצתה".