היום הקודם

תולדות · יום רביעי

א' כסלו ה'תשפ"ז (ב' דראש חודש כסלו)

היום הבא

יום רביעי · תאריך 11/11/2026 · א' כסלו ה'תשפ"ז (ב' דראש חודש כסלו)

היום יום: א' כסלו, ראש חדש, ה'תש"ד — אצל ר' יקותיאל ליעפלער, חסידו של אדמו"ר הזקן, "היו זמנים שהיה מתפלל שחרית מנחה וערבית בזה אחר זה, לא היה זמן להפסיק". היום מתחילים מחדש את ספר התהלים (א'–ט')

לימוד פרשת השבוע: פרשת תולדות — בראשית כ״ו:כ״ג ← כ״ו:כ״ט (7 פסוקים, עליית "רביעי" — "ויעל משם באר שבע", "אל תירא כי אתך אנכי... בעבור אברהם עבדי", מזבח, אהל ובאר בבאר שבע, ואבימלך, אחזת מרעהו ופיכל שר צבאו באים לכרות ברית: "ראו ראינו כי היה ה' עמך"... "אתה עתה ברוך ה'")

תניא: קונטרס אחרון — "ומ"ש בפ' פקודי" ← "האצי'" (המשך "להבין מ"ש בשער היחודים") — שני רקיעים, עליית התפלה "כדקא יאות", מעשה המצוות שנעשים לבושים לנשמה, והבל תינוקות של בית רבן "שאין בו חטא" שעולה עד האצילות

רמב״ם: פתיחת הלכות מאכלות אסורות (כ"ח מצוות: ד' עשה, כ"ד לא תעשה) ופרק א׳ (שלם) — הלכות א׳ ← כ״ד · "סימני טהרה בעלי חיים; דג שנמצא במעי דג אחר; הנולד מדבר טמא": "עד שיהיו שניהן", עשרה מינים בבהמה וחיה, עוף טמא, שמונה מיני חגבים, וסנפיר וקשקשת

היום יום

יום ראשון · א כסלו, ראש חדש · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: ויצא, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: א־ט.
תניא: להבין מ"ש בפע"ח . . . 310 דז"א כו'.

בא ר' יקותיאל ליעפלער (דעם אלטען רבי'ס א חסיד) איז געווען צייטען, וואָס ער האָט געדאווענט שחרית מנחה און מעריב איינע נאָך די אנדערע, עס איז ניט געווען קיין זמן מפסיק זיין.

הערה על התאריך: היום א' כסלו, ב' דראש חודש כסלו. הרשומה מוכתרת "יום ראשון", כי בשנת ה'תש"ד חל א' כסלו ביום ראשון, ובחוברת היא מסומנת בתווית האפורה שבצד ל"יום רביעי". בשנת ה'תש"ד היו בחודש חשון רק עשרים ותשעה ימים, ולכן ראש חודש כסלו היה יום אחד בלבד, א' כסלו. השנה חשון מלא, ולכן ראש החודש שני ימים: אתמול, ל' מרחשון, והיום, א' כסלו. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי, ולא לפי יום השבוע.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו משפט אחד קצר ביידיש על ר' יקותיאל ליעפלער, חסיד של אדמו"ר הזקן. בחוברת יש לרשומה תיבת "תרגום" ללשון הקודש (ראו למטה).

★ לוח השיעורים — חומש: בשנת ה'תש"ד הייתה כ"ט חשון שבת פרשת תולדות, ולכן ביום ראשון, א' כסלו, כבר התחילו את פרשת ויצא, "פרשה ראשונה" (העלייה הראשונה) עם פירוש רש"י. השנה שבת פרשת תולדות היא ד' כסלו, והיום לומדים בה את העלייה "רביעי" (כו:כג–כט). תהלים: פרקים א'–ט', השיעור של היום הראשון בחודש. אתמול, ביום ל', סיימנו את ספר התהלים בפרק ק"נ, והיום מתחילים אותו מחדש, מ"אַשְׁרֵי הָאִישׁ". תניא: בלוח כתוב "להבין מ"ש בפע"ח . . . 310 דז"א כו'". בחוברת, זה שיעור התניא של מחר, ב' כסלו. שיעור התניא של היום בחוברת הוא "ומ"ש בפ' פקודי... האצי'", הקטע שהופיע בלוח של כ"ט חשון. החוברת מאחרת ביום אחד אחרי הלוח, כפי שראינו כל השבוע.

★ מי היה ר' יקותיאל — הרשומה עצמה אומרת עליו רק דבר אחד: הוא היה "חסידו של אדמו"ר הזקן", רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא. בלשון היידיש הוא נקרא "דעם אלטען רבי'ס א חסיד", חסיד של "הרבי הזקן". הכינוי "ליעפלער" בנוי כדרך הכינויים ביידיש: הסיומת ־ער מציינת את המקום שממנו בא האיש (כמו "ליובאוויטשער", איש ליובאוויטש). כדי לא להוסיף על הרשומה דברים שאינם כתובים בה, נסתפק בזה.

★ "שחרית, מנחה וערבית, בזה אחר זה" — לכל אחת משלוש התפילות יש זמן משלה ביום: שחרית בבוקר, מנחה אחר חצות היום, וערבית בלילה. הרשומה מספרת שאצל ר' יקותיאל "היו זמנים" שבהם התפלל את שלושתן "בזה אחר זה", ו"לא היה זמן להפסיק". הרשומה אינה מפרטת, אבל המובן הפשוט הוא שהתפילה שלו הייתה ארוכה כל כך: כשסיים את שחרית כבר הגיע זמן מנחה, וכשסיים את מנחה כבר הגיע זמן ערבית. התפילה מילאה את היום כולו. ושימו לב ללשון: "היו זמנים", ולא "תמיד". זה לא היה סדר היום הקבוע שלו, אלא זמנים מיוחדים.

★ "חסידים הראשונים" — דרך כזו של תפילה ארוכה מוכרת כבר מן המשנה: "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם" (ברכות ה, א). והגמרא (ברכות לב, ב) מוסיפה, בערך: הם היו שוהים שעה לפני התפילה, מתפללים שעה, ושוהים עוד שעה אחריה. שלוש תפילות ביום, כלומר תשע שעות ביום בתפילה. ושואלת הגמרא: אם כן, איך נשמר לימוד התורה שלהם, ואיך נעשתה מלאכתם? ועונה: מפני שהם חסידים, תורתם נשמרת ומלאכתם מתברכת. התפילה הארוכה לא באה על חשבון התורה והפרנסה.

★ מה מאריכים בתפילה? — בחסידות חב"ד, אריכות בתפילה אין פירושה להאריך במילים, אלא בהתבוננות: לפני התפילה ובתוכה מתבוננים בגדולת ה', עד שההבנה מעוררת אהבה ויראה בלב. זו "עבודה שבלב", כפי שחז"ל קראו לתפילה. וזו בדיוק השאלה שבה עוסק התניא השבוע, בקונטרס אחרון: אתמול למדנו שתפילה בכוונה עולה למעלה, ותפילה שלא בכוונה "נדחית למטה". והיום לומדים בזוהר שבפרשת פקודי: "דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות", רק אם התפילה היא דבור כראוי, היא עולה. ר' יקותיאל הוא דוגמה חיה לתפילה כזו.

★ שלוש התפילות ושלושת האבות — הגמרא (ברכות כו, ב) מלמדת ששלוש התפילות נתקנו בידי שלושת האבות: אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית. הרשומה מזכירה את שלושתן ברצף אחד. ובפרשת תולדות שלושת האבות נמצאים יחד: היום בחומש ה' מתגלה ליצחק ואומר לו "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" (כו, כד), ויצחק "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (כו, כה). ובשנת ה'תש"ד, ביום הזה, כבר למדו את תחילת פרשת ויצא: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (כח, יא). שם מביא רש"י מדברי רבותינו ש"ויפגע" הוא לשון תפילה, ומכאן למדנו שיעקב תיקן תפילת ערבית. (זו הערה שלנו, ולא של הרשומה.)

★ ראש חודש — היום, בראש חודש, יש בתפילה עוד: מוסיפים "יעלה ויבוא" בשמונה עשרה ובברכת המזון, אומרים הלל בדילוג, ומתפללים גם תפילת מוסף. יום שבו התפילה עצמה ארוכה מן הרגיל.

המסר ליום: איננו נדרשים להתפלל מבוקר עד ערב, ואף ר' יקותיאל לא עשה זאת תמיד, אלא "היו זמנים". אבל יש בסיפור משהו לכל אחד: שהתפילה לא תהיה רק "הפסקה" באמצע היום, אלא שהיום כולו יהיה המשך שלה. נסו היום לקחת מחשבה אחת מתפילת שחרית ולשמור אותה עד מנחה, ומחשבה אחת ממנחה עד ערבית. כך, גם בלי שעות של תפילה, "לא היה זמן להפסיק": החיבור לא נפסק.

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ג

(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעַל (יִצְחָק עָלָה וְהָלַךְ) מִשָּׁם (מֵרְחֹבוֹת, מְקוֹם הַבְּאֵר שֶׁעָלֶיהָ לֹא רָבוּ) בְּאֵר שָׁבַע (אֶל בְּאֵר שֶׁבַע, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁב אַבְרָהָם אָבִיו).

★ היום, יום רביעי א' כסלו, ב' דראש חודש כסלו, ממשיכים בפרשת תולדות. לפי חלוקת חת"ת, ביום רביעי לומדים את העלייה הרביעית בפרשה, "רביעי", ובפרשתנו היא מפרק כו פסוק כג ועד פסוק כט: שבעה פסוקים. (וביום של ראש חודש, שהוא זמן של התחדשות, שיעורנו נפתח במלה "ויעל": עלייה.)

★ אתמול, ביום שלישי ל' מרחשון, א' דראש חודש, למדנו את עליית "שלישי" (כו:יג–כב). הברכה של יצחק הלכה וגדלה: "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (יג), ורש"י הביא את מה שאמרו הבריות: "זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך". "ויקנאו אתו פלשתים" (יד): הם סתמו את הבארות שחפרו עבדי אברהם, "וימלאום עפר" (טו), ואבימלך אמר ליצחק: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (טז). יצחק חנה "בנחל גרר" (רש"י: "רחוק מן העיר"), חזר וחפר את בארות אביו, "ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו" (יח). עבדיו מצאו "באר מים חיים" (יט), אבל רועי גרר רבו עמם, ויצחק קרא לבאר "עשק" (כ), ולבאר שאחריה "שטנה" (כא). ועל הבאר השלישית לא רבו: "ויקרא שמה רחבות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כב).

★ ומה נלמד היום (כו:כג–כט)? יצחק עולה מרחובות לבאר שבע: "ויעל משם באר שבע" (פסוקנו). באותו לילה ה' נגלה אליו: "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי, וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (כד). יצחק משיב במעשים: "ויבן שם מזבח, ויקרא בשם ה', ויט שם אהלו, ויכרו שם עבדי יצחק באר" (כה). ואז מגיע ביקור מפתיע: "ואבימלך הלך אליו מגרר, ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו" (כו). יצחק שואל אותם: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כז). והם עונים: "ראו ראינו כי היה ה' עמך", ומבקשים שבועה וברית: "תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (כח), "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך... ונשלחך בשלום, אתה עתה ברוך ה'" (כט).

★ ועכשיו לפסוקנו. ארבע מלים בלבד, והן סוגרות פרק שלם בחייו של יצחק. "משם": מרחובות, הבאר שעליה אמר "כי עתה הרחיב ה' לנו". ולאן? "באר שבע": המקום של אביו.

★ באר שבע קשורה מאוד לאברהם. שם כרת אברהם ברית עם אבימלך ועם פיכל שר צבאו, נתן לו שבע כבשות "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (כא, ל), "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם" (כא, לא). שם "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג). ואחרי העקידה, "וישב אברהם בבאר שבע" (כב, יט). יצחק חוזר אל המקום של אביו.

★ ושימו לב (וזו הצעה להבנה): מה שקרה לאברהם בבאר שבע עומד לקרות שוב, כמעט אחד לאחד. גם כאן ה' יתגלה, יבנה מזבח, ויקרא "בשם ה'"; גם כאן יבואו אבימלך ופיכל שר צבאו; גם כאן תיכרת ברית בשבועה; וגם כאן תיחפר באר, ובסוף השיעור של מחר יסופר: "ויקרא אתה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (לג). בעבר יצחק חפר מחדש את הבארות של אביו; עכשיו הוא חי מחדש את סיפור הברית של אביו.

★ ועוד: "ויעל" — לשון עלייה. אתמול ראינו ירידה: קנאה, בארות סתומות, גירוש מן העיר, מריבות על המים. בפשטות, "ויעל" מתאר דרך שעולה בגובה; אבל אפשר לשמוע בו גם עלייה במדרגה: מן המקום שבו רבו עליו, אל המקום שבו ה' יתגלה אליו כבר בלילה הראשון.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר. וההפניה שבשולי העמוד, "כתרגומו וניפוש בארעא", שייכת לרש"י שלמדנו אתמול (כב), ולא לשיעור של היום.

★ מטרת הפסוק: להעביר את יצחק מאזור גרר, מקום המריבות, אל באר שבע, מקום הברית של אברהם, ולהכין את הקרקע להתגלות ה' ולביקורו של אבימלך.

★ מילות מפתח: "וַיַּעַל" — עלה, הלך אל מקום (אונקלוס: "וְאִסְתַּלַּק", והסתלק, עזב); "מִשָּׁם" (אונקלוס: "מִתַּמָּן"); "בְּאֵר שָׁבַע" — שם המקום, על שם השבועה ושבע הכבשות (אונקלוס: "בְּאֵר שָׁבַע", כמו שהוא).

★ מדרש: בגמרא (סוטה י, א) דרשו על "ויטע אשל בבאר שבע", בלשון הגמרא בערך: ריש לקיש אמר שאברהם עשה שם פרדס ונטע בו כל מיני פירות; ורבי יהודה ורבי נחמיה נחלקו: אחד אמר "פרדס", ואחד אמר "פונדק", בית הארחה לעוברים ושבים. כלומר, באר שבע היתה המקום שבו אברהם פתח את ביתו לכל אדם. ואל המקום הזה, מקום החסד והאורחים, עולה עכשיו יצחק.

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול הבאנו את הכלל שמרבים לבאר בתורת החסידות, "ירידה צורך עליה": הירידה שנראית כהפסד היא ההכנה לעלייה גדולה יותר. והיום התורה אומרת זאת במלה אחת: "ויעל". ובגמרא (ברכות כח, א, ועוד) נאמר הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין". אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שגם אחרי שמגיעים ל"רחובות", למקום של מנוחה ומרחב, אין עוצרים. יצחק לא נשאר ליהנות מן הבאר שעליה לא רבו; הוא עלה הלאה, אל המקום שבו יתגלה אליו ה'.

★ המסר ליום: אחרי תקופה קשה, כשסוף סוף מגיע רגע של שקט, זה הזמן לעלות. לא רק לנוח, אלא לחזור אל השורשים, אל "המקום של אבא", ומשם להתחיל מדרגה חדשה.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ד

(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל־תִּירָא כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' (ה' נִגְלָה אֶל יִצְחָק) בַּלַּיְלָה הַהוּא (בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁבּוֹ הִגִּיעַ לִבְאֵר שֶׁבַע), וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ; אַל תִּירָא (אַל תְּפַחֵד), כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי (כִּי אֲנִי עִמְּךָ), וּבֵרַכְתִּיךָ (וַאֲבָרֵךְ אוֹתְךָ) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ (וְאַרְבֶּה אֶת צֶאֱצָאֶיךָ), בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי (בִּזְכוּת אַבְרָהָם עַבְדִּי).

★ "בלילה ההוא": באותו לילה עצמו. יצחק רק הגיע לבאר שבע, וה' כבר נגלה אליו. כאילו (וזו הצעה להבנה) ההתגלות חיכתה לו במקום של אביו.

★ זו הפעם השנייה שה' נגלה ליצחק בפרשתנו. בפעם הראשונה, ביום ראשון, היה בה ציווי והבטחה: "אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אמר אליך" (כו, ב), "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" (כו, ג). עכשיו אין ציווי כלל. יש רק דברי חיזוק: "אל תירא".

★ הדברים בנויים בארבעה חלקים: מי מדבר — "אנכי אלהי אברהם אביך"; הרגעה — "אל תירא כי אתך אנכי"; הבטחה — "וברכתיך והרביתי את זרעך"; והסיבה — "בעבור אברהם עבדי". ושימו לב שהמשפט הראשון פותח ב"אנכי" ומסתיים ב"אנכי": "אנכי אלהי אברהם... כי אתך אנכי". כמו מסגרת: ה' עצמו בהתחלה, וה' עצמו עם יצחק בסוף.

★ ממה יש ליצחק לפחד? התורה אינה אומרת. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שאחרי הקנאה, הבארות הסתומות, הגירוש והמריבות, היה מקום לחשוש: אולי הברכה שהובטחה לו הולכת ונחלשת? ואולי הפלשתים יחזרו לפגוע בו? ובפסוק כו אבימלך אכן יבוא אליו, ועמו "פיכל שר צבאו", ראש הצבא. לפני שהם מגיעים, ה' כבר אומר: "אל תירא".

★ ועוד: "אל תירא" נאמר לכל אחד משלושת האבות, ובכל פעם עם המלה "אנכי". לאברהם: "אל תירא אברם, אנכי מגן לך" (טו, א). ליצחק, בפסוקנו: "אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא". וליעקב, כשירד למצרים: "אנכי האל אלהי אביך, אל תירא מרדה מצרימה" (מו, ג).

★ "וברכתיך והרביתי את זרעך": אלה אותן מלים של ההבטחה מיום ראשון, "ואברכך" (כו, ג), "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (כו, ד). ו"בעבור אברהם עבדי" מזכיר את מה שנאמר שם: "עקב אשר שמע אברהם בקלי" (כו, ה). ה' חוזר ומאשר: מה שהבטחתי לא השתנה, למרות כל מה שעבר עליך.

★ "אברהם עבדי": כינוי של כבוד. "עבד ה'" הוא מי שכל חייו מסורים לעשות את רצון ה'. וכך יקרא ה' לימים גם למשה: "לא כן עבדי משה" (במדבר יב, ז).

★ שם ה' בפסוק נדפס בחוברת "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ". ובעל הטורים שלהלן מעיר דבר מעניין על השם שה' משתמש בו כשהוא מדבר אל יצחק: "אנכי אלהי אברהם אביך", ולא "אני ה'".

★ מטרת הפסוק: לחזק את יצחק אחרי תקופה קשה, ולהודיע לו שברכת ה' ממשיכה ללוות אותו בזכות אביו.

★ מילות מפתח: "וַיֵּרָא" — נגלה (אונקלוס: "וְאִתְגְּלִי"); "אַל־תִּירָא" — אל תפחד (אונקלוס: "לָא תִדְחַל"); "כִּי־אִתְּךָ אָנֹכִי" — כי אני עמך (אונקלוס: "אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי"); "וְהִרְבֵּיתִי" — וארבה (אונקלוס: "וְאַסְגֵּי"); "זַרְעֲךָ" — צאצאיך (אונקלוס: "בְּנָךְ"); "בַּעֲבוּר" — בשביל, בזכות (אונקלוס: "בְּדִיל").

★ מדרש: במשנה (אבות ב, ב) אמר רבן גמליאל על העמלים עם הציבור לשם שמים: "שזכות אבותם מסייעתן". זכות האבות מלווה את הבנים. ופסוקנו מראה זאת במפורש: "וברכתיך... בעבור אברהם עבדי". ובכל זאת אפשר להוסיף (וזו הצעה להבנה): גם ליצחק עצמו היתה זכות גדולה. הוא נעקד על המזבח, ובגמרא (ברכות כו, ב) אמרו שהוא תיקן תפילת מנחה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד, סג). ה' מזכיר את זכות אברהם, ומתגלה אל יצחק עצמו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (שבת קה, א) דרשו על המלה "אנכי" שבראש עשרת הדיברות, בלשון הגמרא בערך: "אנכי" — ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית", אני בעצמי כתבתי ונתתי. "אנכי" אינו שם של מידה מסוימת, אלא ה' עצמו. ובפסוקנו "אנכי" נאמר פעמיים. אפשר לראות בזה (וזו הצעה להתבוננות) שגם כאשר בשמות ובמידות נראה ליצחק רק "אלהי", מידת הדין, כפי שמעיר בעל הטורים, הרי "כי אתך אנכי": ה' עצמו, שלמעלה מכל השמות והמידות, נמצא איתו. מי שעובר ייסורים ועומד בהם מתוך מסירות, כמו יצחק בעקידה, זוכה לקרבה הפנימית ביותר.

★ המסר ליום: גם אחרי תקופה של מריבות ואכזבות, ההבטחה של ה' עומדת בעינה. "אל תירא כי אתך אנכי": ה' נמצא איתנו גם בלילה, ודווקא בלילה, כשנדמה שהכל חשוך.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ה

(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה וַיֶּט־שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ־שָׁם עַבְדֵי־יִצְחָק בְּאֵר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' (הִתְפַּלֵּל וְקָרָא בִּשְׁמוֹ שֶׁל ה'), וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ (וְהֵקִים שָׁם אֶת אָהֳלוֹ, קָבַע שָׁם אֶת מְקוֹם מְגוּרָיו), וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר (וְעַבְדֵי יִצְחָק חָפְרוּ שָׁם בְּאֵר).

★ ה' נגלה אל יצחק, ויצחק משיב במעשים. ארבעה מעשים, ובכל אחד מהם חוזרת המלה "שם": "ויבן שם מזבח", "ויט שם אהלו", "ויכרו שם... באר". בבאר שבע הוא בונה, מתפלל, מתיישב וחופר.

★ ושימו לב לסדר (וזו הצעה להבנה): קודם המזבח והתפילה, אחר כך האוהל, ורק בסוף הבאר. קודם מה שבין האדם לה', אחר כך הבית, ורק אחר כך הפרנסה. ובפרשתנו הבאר היא הפרנסה ממש: בלי מים אין מקנה, ואין "מקנה צאן ומקנה בקר" (יד).

★ "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'": אלה מעשיו של אברהם, כמעט באותן מלים. בבית אל: "ויבן שם מזבח לה', ויקרא בשם ה'" (יב, ח). ובבאר שבע עצמה: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג). יצחק, שעצמו עלה על המזבח בעקידה, בונה עכשיו מזבח בעצמו. וזה המזבח היחיד שהתורה מספרת שבנה יצחק.

★ "ויט שם אהלו": "ויט" — נטה, פרש את יריעות האוהל ומתח אותן. כך גם אצל אברהם: "ויט אהלה, בית אל מים והעי מקדם" (יב, ח). יצחק אינו עובר כאן רק לרגע; הוא מתיישב. ומכאן ואילך באר שבע היא ביתו: לימים יאמר הכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע" (כח, י).

★ "ויכרו שם עבדי יצחק באר": עוד באר. אחרי עשק, שטנה ורחובות, זו הבאר הרביעית שעבדי יצחק חופרים בפרשתנו (מלבד בארות אביו, שחזר וחפר). אתמול השתמשה התורה בפועל "חפר": "וישב יצחק ויחפר" (יח), "ויחפרו עבדי יצחק" (יט), "ויחפרו באר אחרת" (כא), "ויחפר באר אחרת" (כב). כאן נאמר "ויכרו", מאותה משמעות: לחפור, כמו "או כי יכרה איש בר" (שמות כא, לג). ובפסוק אין עדיין המשך: הבאר רק התחילה. רק מחר נשמע את סופה: "ויבאו עבדי יצחק ויגדו לו על אדות הבאר אשר חפרו, ויאמרו לו מצאנו מים" (לב).

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר. הוא מובן בפשטותו.

★ שם ה' בפסוק נדפס בחוברת "יְהֹוָה", ובתרגום "דַיְיָ" (של ה').

★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק מקבל את דבר ה' בהודיה ובתפילה, וקובע את מקומו בבאר שבע, על הבסיס של הקדושה.

★ מילות מפתח: "מִזְבֵּחַ" — מקום להקרבת קרבנות (אונקלוס: "מַדְבְּחָא"); "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָה" — התפלל בשם ה', קרא בשמו (אונקלוס: "וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַיְיָ"); "וַיֶּט" — נטה, פרש (אונקלוס: "וּפְרַס"); "אָהֳלוֹ" — האוהל שלו (אונקלוס: "מַשְׁכְּנֵהּ"); "וַיִּכְרוּ" — חפרו (אונקלוס: "וּכְרוֹ"); "בְּאֵר" (אונקלוס: "בֵּירָא").

★ מדרש: על הפסוק של אברהם בבאר שבע, "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג), דרשו בגמרא (סוטה י, א–ב), בלשון הגמרא בערך: אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא", מלמד שאברהם אבינו הקריא את שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב. האורחים שאכלו ושתו בביתו רצו להודות לו, והוא אמר להם להודות למי שהעולם שלו. ופסוקנו מספר שבאותו מקום עצמו גם יצחק "ויקרא בשם ה'".

★ ביאור בדרך חב"ד: ביום ראשון למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש (על פי לקוטי שיחות חלק כה, עמ' 123 ואילך): "ישנן שתי דרכים בפרסום שמו של ה' בעולם". אברהם "נדד ממקום למקום, הגיע לאנשים והשפיע עליהם להכיר בה'"; ויצחק "נשאר במקומו, ומשם התפרסם שמו בכל הארץ". ופסוקנו מראה את שני הדברים יחד: "ויקרא בשם ה'", כמו אברהם; ומיד "ויט שם אהלו", הוא מתיישב ונשאר. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שיצחק אינו יוצא אל העולם כדי לקרוא בשם ה'; הוא קורא בשם ה' מתוך ביתו, ומשם האור מגיע למרחוק. ובפסוק הבא נראה מי בא אליו.

★ המסר ליום: כשמגיעים למקום חדש, לדירה חדשה, לעבודה חדשה, כדאי להתחיל כמו יצחק: קודם "מזבח" ו"ויקרא בשם ה'", מקום לתפילה וללימוד; אחר כך "אוהל"; ואחר כך "באר". מי שבונה את ביתו על יסוד הקדושה, גם הפרנסה שלו מתברכת.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ו

(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר־צְבָאוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר (אֲבִימֶלֶךְ, מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בָּא אֶל יִצְחָק מִגְּרָר), וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ (וְעִמּוֹ קְבוּצָה מֵחֲבֵרָיו, יוֹעֲצָיו הַקְּרוֹבִים), וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ (וּפִיכֹל, רֹאשׁ הַצָּבָא שֶׁלּוֹ).

★ זה הביקור המפתיע של השיעור. לפני כמה פסוקים אמר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (טז). ועכשיו: "ואבימלך הלך אליו". מי שאמר "לך" הוא עצמו "הלך". יצחק לא חזר לגרר; גרר באה אליו.

★ ושימו לב לסדר המלים: התורה אינה אומרת "וילך אבימלך", כרגיל, אלא "ואבימלך הלך". השם בא לפני הפועל. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבכך הכתוב מדגיש את ההפתעה: דווקא אבימלך, ולא מישהו אחר, הוא שבא.

★ ועוד: "מגרר": מרחק לא קטן. אבימלך עזב את עירו ואת ארמונו, ובא אל יצחק לבאר שבע. מלך שבא בעצמו אל אדם פרטי, ולא שולח לקרוא לו, מודה בכך שהוא צריך לו.

★ "ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו": הוא אינו בא לבדו. עמו קבוצה מחבריו, ועמו ראש הצבא. זו משלחת רשמית, משלחת של ברית. רש"י יפרש את שתי המלים הקשות "ואחזת מרעהו".

★ ועוד: גם בימי אברהם בא אבימלך, ועמו אותו "פיכל": "ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר, אלהים עמך בכל אשר אתה עשה" (כא, כב). הסיפור חוזר: אז אמרו לאברהם "אלהים עמך", ומחר יאמרו ליצחק "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כח). ושני הסיפורים מסתיימים בשבועה ובשם "באר שבע".

★ ועוד: ליצחק יש מה לומר להם, ובפסוק הבא הוא יאמר זאת בגלוי: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כז). ופסוקנו הוא הרגע שלפני השאלה: הם באו, ועוד לא נאמרה מלה.

★ מטרת הפסוק: להראות את התפנית: מי ששלח את יצחק מארצו בא אליו בעצמו, עם משלחת מכובדת, כדי לבקש ממנו ברית.

★ מילות מפתח: "הָלַךְ אֵלָיו" (אונקלוס: "אֲזַל לְוָתֵהּ"); "וַאֲחֻזַּת" — קבוצה, חבורה (אונקלוס: "וְסִיעַת"); "מֵרֵעֵהוּ" — מחבריו (אונקלוס: "מְרַחֲמוֹהִי", אוהביו); "שַׂר־צְבָאוֹ" — ראש צבאו (אונקלוס: "רַב חֵילֵהּ").

★ מדרש: בספר משלי (טז, ז) נאמר: "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו". והמדרש (בראשית רבה, פרשה נד) פותח בפסוק הזה את סיפור הברית שכרתו אבימלך ופיכל עם אברהם. אפשר לראות את פסוקנו באותו אור (וזו הצעה להבנה): ה' אמר ליצחק "אל תירא כי אתך אנכי" (כד), ומיד אחר כך האויבים עצמם באים לבקש שלום. "ברצות ה' דרכי איש": יצחק לא רדף אחריהם; הוא בנה מזבח, קרא בשם ה' וחפר באר, והשלום בא אליו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש של יום ראשון ("לצאת או להישאר?") נאמר על דרכו של יצחק: "יצחק, לעומתו, נשאר במקומו, ומשם התפרסם שמו בכל הארץ, עד שאבימלך הגיע אליו מעצמו ואמר: 'ראו ראינו כי היה ה' עמך'". פסוקנו הוא בדיוק הרגע הזה: "ואבימלך הלך אליו". ושם נאמר עוד, שלעתיד לבוא "תתגלה בעולם דרך עבודתו של יצחק": "אומות העולם יבואו מעצמן אל האור שיאיר ממנו". אפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) טעימה קטנה מן הגאולה: מלך של אומות העולם, ועמו יועציו וראש צבאו, בא מעצמו אל בן אברהם, משום שראה ש"היה ה' עמך".

★ המסר ליום: אין צורך לרדוף אחרי ההכרה של אחרים. מי שממשיך בדרכו בשקט, בונה את חייו על הקדושה ואינו נגרר למריבות, יגלה שבסוף גם מי שדחה אותו בא אליו בעצמו.

רש״י

וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ • כְּתַרְגּוּמוֹ: 'וְסִיעַת מְרַחֲמוֹהִי', סִיעַת מֵאוֹהֲבָיו. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין מֵרֵעֵהוּ מ' מִיסוֹד הַתֵּבָה, כְּמוֹ: (שופטים יד) "שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים" דְּשִׁמְשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה תֵּבַת 'וַאֲחֻזַּת' דְּבוּקָה, אֲבָל אֵין 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ' לְדַבֵּר עַל הַמַּלְכוּת כֵּן, סִיעַת אוֹהֲבָיו. שֶׁאִם כֵּן, כָּל סִיעַת אוֹהֲבָיו הוֹלִיךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא סִיעָה אַחַת שֶׁל אוֹהֲבִים. לָכֵן יֵשׁ לְפָתְרוֹ כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן, וְאַל תִּתְמַהּ עַל תָּי"ו שֶׁל 'אֲחֻזַּת', וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָהּ תֵּבָה סְמוּכָה, יֵשׁ דֻּגְמָתָהּ בַּמִּקְרָא: (תהלים ס) "עֶזְרַת מִצָּר". (ישעיה נא) "וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן".
אֲחֻזַּת • לְשׁוֹן קְבֻצָּה וַאֲגֻדָּה, שֶׁנֶּאֱחָזִין יַחַד.

ביאור רש"י: שני דיבורים. בראשון רש"י מפרש את הצירוף "ואחזת מרעהו", מביא שני פירושים ומכריע ביניהם; בשני הוא מפרש את המלה "אחזת" עצמה.

★ "וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ — כתרגומו: 'וסיעת מרחמוהי', סיעת מאוהביו": הקושי — שתי מלים לא רגילות, ולא ברור מי בא עם אבימלך. רש"י פותח בתרגום אונקלוס, "וסיעת מרחמוהי", ומבאר אותו: "סיעת מאוהביו", קבוצה מתוך אוהביו. לפי הפירוש הזה, האות מ"ם ב"מרעהו" היא מ"ם של "מן": "מרעהו" — מן רעיו, מחבריו. "ואחזת מרעהו" — וקבוצה מחבריו. "סיעה" — חבורה, קבוצת אנשים שהולכים יחד.

★ "ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התבה, כמו: (שופטים יד) 'שלשים מרעים' דשמשון": יש מפרשים אחרת: המ"ם היא חלק מן המלה עצמה, "מֵרֵעַ", חבר, רע. וראיה לכך מסיפור שמשון: כשנשא שמשון אשה מן הפלשתים, לקחו לו "שלשים מרעים", שלושים חברים שליוו אותו בימי המשתה (שופטים יד, יא). "פותרין" — מפרשים; "מיסוד התבה" — מן השורש של המלה, ולא תוספת.

★ "כדי שתהיה תבת 'ואחזת' דבוקה": ולמה פירשו כך? בגלל האות ת"ו שבסוף "אחזת". צורה כזו, בת"ו בסוף, מוכרת בדרך כלל כצורת סמיכות: מלה ש"דבוקה" אל המלה שאחריה, כמו "סיעת אוהביו". לפי הפירוש השני, "אחזת" דבוקה אל "מרעהו": "אחזת מרעהו" — חבורת רעיו.

★ "אבל אין 'דרך ארץ' לדבר על המלכות כן, סיעת אוהביו. שאם כן, כל סיעת אוהביו הוליך עמו, ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים": כאן רש"י דוחה את הפירוש השני. אם הכוונה היא "חבורת רעיו", בלשון יידוע, יוצא שאבימלך לקח איתו את כל חבורת אוהביו, כאילו לא היתה לו אלא חבורה אחת של ידידים. ואין זה "דרך ארץ", אין זה מכובד, לדבר כך על מלך: למלך יש חוגים רבים של אוהבים ויועצים, והוא לקח איתו חבורה אחת מתוכם. "דרך ארץ" — נימוס, התנהגות ראויה ומכובדת.

★ "לכן יש לפתרו כלשון הראשון, ואל תתמה על תי"ו של 'אחזת', ואף על פי שאינה תבה סמוכה, יש דגמתה במקרא": לכן הפירוש הנכון הוא הראשון, של אונקלוס: "קבוצה מחבריו". ואם תשאל: הרי הת"ו של "אחזת" נראית כצורת סמיכות? רש"י עונה: אל תתפלא. יש במקרא מלים נוספות שמסתיימות בת"ו כזאת, ואינן סמוכות למלה שאחריהן. "תתמה" — תתפלא; "תבה סמוכה" — מלה בצורת סמיכות; "דגמתה" — דוגמה לה.

★ "(תהלים ס) 'עזרת מצר'": בתהלים (ס, יג): "הבה לנו עזרת מצר, ושוא תשועת אדם". "עזרת" כאן אינה "העזרה של", אלא פשוט "עזרה": תן לנו עזרה מן הצר, מן האויב. ⚠ בחוברת נוקדה המלה "עֶזְרַת", בפתח תחת הרי"ש; ובספר תהלים היא מנוקדת, ככל הידוע, "עֶזְרָת" בקמץ, וזו בדיוק צורה בת"ו שאינה סמוכה. הועתק כפי שנדפס.

★ "(ישעיה נא) 'ושכרת ולא מיין'": בנבואת ישעיה (נא, כא) הנביא פונה אל ירושלים: "לכן שמעי נא זאת, עניה ושכרת ולא מיין". "ושכרת" — ושיכורה, אבל לא מיין, אלא מרוב צרות. גם כאן המלה מסתיימת בת"ו, ואינה דבוקה למלה שאחריה. ואם כן, גם "ואחזת" יכולה להיות פשוט "וקבוצה".

★ "אֲחֻזַּת — לשון קבצה ואגדה, שנאחזין יחד": בדיבור השני רש"י מסביר את המלה עצמה. "אחזת" מן השורש "אחז", לתפוס, להחזיק. "קבוצה ואגודה": אנשים שמחזיקים זה בזה, קשורים זה לזה, כמו אגודה, צרור של דברים הקשורים יחד, כמו "ולקחתם אגדת אזוב" (שמות יב, כב). חבורה של ידידים היא אנשים ש"נאחזין יחד".

★ ולמה חשוב לרש"י לברר מי בא? אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהפרט הזה מלמד על אופי הביקור. אבימלך לא בא לבדו, ולא בא עם צבא בלבד. הוא בא עם חבורה מאוהביו, יועציו הקרובים, ועם ראש צבאו. משלחת שמייצגת גם את חצר המלך וגם את כוחו הצבאי: משלחת שבאה לכרות ברית.

★ ושימו לב (וזו הצעה להתבוננות): רש"י מקפיד על כבודו של אבימלך, מלך פלשתים, שגירש את יצחק ממקומו. גם על מלך כזה "אין דרך ארץ" לדבר בלשון שאינה מכובדת. ובמשנה (אבות ג, ב) אמר רבי חנינא סגן הכהנים: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

★ המסר ליום: רש"י מלמד לדבר בכבוד, גם על מי שפגע בנו. הלשון שבה אנו מתארים אחרים מגלה מי אנחנו. ואפשר ללמוד גם מן המלה "אחזת": חברות אמיתית היא אנשים "שנאחזין יחד", שמחזיקים זה בזה.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ז

(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם (אֶל אֲבִימֶלֶךְ וְאֶל הַבָּאִים עִמּוֹ) יִצְחָק: מַדּוּעַ (לָמָּה) בָּאתֶם אֵלָי, וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי (וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתִי) מֵאִתְּכֶם?

★ בפסוק הקודם, בשיעור של היום, הגיע אל יצחק ביקור מפתיע: "ואבימלך הלך אליו מגרר, ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו" (כו). המלך בא בעצמו, ועמו "סיעת מאוהביו", כפי שפירש רש"י שם, ושר הצבא שלו. והמקום הוא באר שבע, שאליו עלה יצחק בתחילת השיעור, ושם נגלה אליו ה' בלילה ואמר לו "אל תירא כי אתך אנכי" (כד). יצחק כבר אינו מפחד, והוא פותח בשאלה ישירה.

★ בפסוק שלושה חלקים. "מדוע באתם אלי" — השאלה. "ואתם שנאתם אתי" — הסיבה לתמיהה: אתם הרי שונאים אותי. "ותשלחוני מאתכם" — והראיה: אתם עצמכם שלחתם אותי מאצלכם. מי ששלח אדם מעליו אינו בא אליו בדרך כלל לביקור.

★ על מה מדבר יצחק? על כל מה שלמדנו אתמול: "ויקנאו אתו פלשתים" (יד); הבארות שחפרו עבדי אברהם, ש"סתמום פלשתים וימלאום עפר" (טו); דברי אבימלך עצמו, "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (טז); והמריבות של רועי גרר על הבארות החדשות, "לנו המים" (כ).

★ ושימו לב: כשאבימלך אמר "לך מעמנו", יצחק לא ענה דבר. הוא פשוט הלך. הוא לא רב גם על "עשק" ועל "שטנה". אבל עכשיו, כשהם באים אליו, הוא מדבר. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שזה אינו סותר את מה שראינו אתמול: יצחק לא נלחם, אבל גם לא העמיד פנים שלא קרה דבר. כשהמריבה היתה בעיצומה הוא שתק והתרחק. כשבאו אליו לבקש משהו, הוא אומר את האמת בפשטות.

★ ועוד הבדל מעניין. גם אל אברהם באו בשעתו "אבימלך ופיכל שר צבאו" (כא, כב) לכרות ברית. אברהם הסכים מיד, "אנכי אשבע" (כא, כד), ורק אחר כך "והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (כא, כה). יצחק מתחיל דווקא בשאלה ובתוכחה, עוד לפני שהם מספיקים לומר מה הם רוצים.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים.

★ מטרת הפסוק: להעמיד את השאלה שכל הקורא שואל: מה השתנה? אותם אנשים ששלחו את יצחק מעליהם באים עכשיו אליו. התשובה תבוא בפסוק הבא.

★ מילות מפתח: "מַדּוּעַ" — למה (אונקלוס: "מָה דֵּין"); "בָּאתֶם אֵלָי" (אונקלוס: "אֲתֵיתוּן לְוָתִי"); "שְׂנֵאתֶם" (אונקלוס: "סְנֵיתוּן"); "וַתְּשַׁלְּחוּנִי" — ושלחתם אותי (אונקלוס: "וְשַׁלַּחְתּוּנִי"); "מֵאִתְּכֶם" — מאצלכם (אונקלוס: "מִלְּוָתְכוֹן").

★ מדרש ומקור מחז"ל: התורה מצווה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). והרמב"ם (הלכות דעות ו, ו) כותב, בלשונו בערך: כשאדם חוטא לחברו, לא ישטום אותו בלבו וישתוק, אלא מצוה עליו להודיע לו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ובספר משלי נאמר: "טובה תוכחת מגלה מאהבה מסתרת" (משלי כז, ה). יצחק אינו שומר את הכאב בלבו. הוא אומר אותו בגלוי: "ואתם שנאתם אתי". (ההחלה על פסוקנו היא הצעה להבנה.)

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש של יום שני למדנו שעבודתו של יצחק היא "להסיר את הדברים המסתירים על הקדושה", כמו החופר באר שמסיר את העפר והאבנים ומגלה את המים החיים שבעומק. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את אותה דרך גם ביחסים עם אנשים: יצחק אינו מכסה על השנאה בדברי נימוס. הוא מסיר את הכיסוי, אומר מה היה, ורק כך אפשר יהיה להגיע אחר כך לשלום אמיתי, לא לשלום של העמדת פנים.

★ המסר ליום: שלום אינו העמדת פנים שלא קרה דבר. מי שוויתר ולא רב, רשאי גם לומר בגלוי, בזמן הנכון ובלי כעס: "מדוע?". דיבור ישר הוא לפעמים הצעד הראשון לברית.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ח

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי־הָיָה יְהֹוָה ׀ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ (רָאִינוּ הֵיטֵב) כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ; וַנֹּאמֶר (וְאָמַרְנוּ): תְּהִי נָא אָלָה (שְׁבוּעָה) בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ.

★ אבימלך ואנשיו אינם עונים על הטענה "ואתם שנאתם אתי". הם עונים על השאלה "מדוע באתם אלי": באנו כי ראינו שה' עמך. הם אינם מתנצלים על העבר; הם מדברים על מה שראו.

★ ומה ראו? את כל מה שקרה ליצחק בארצם. הוא זרע בשנת רעב, "וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה'" (יב). "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (יג). וגם אחרי שנשלח מן העיר, בכל מקום שחפר מצא מים, עד ש"רחובות" ו"כי עתה הרחיב ה' לנו" (כב). מי ששולחים אותו ממקום למקום, ובכל מקום הוא מצליח, ניכר בו שה' עמו.

★ "ראו ראינו": בלשון המקרא, כפילות כזאת (מקור ואחריו פועל) מדגישה ודאות: ראינו בבירור, אין לנו ספק. כמו "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" (שמות ג, ז). ורש"י יפרש את הכפילות כשתי ראיות נפרדות.

★ ושימו לב: "כי היה ה' עמך" הם כמעט אותם דברים שה' הבטיח ליצחק. בתחילת הפרק: "גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך" (ג); ובלילה, בבאר שבע: "אל תירא כי אתך אנכי" (כד). מה שה' אמר ליצחק בינו לבין עצמו, אומרים עכשיו בפומבי גם הפלשתים.

★ וגם לאברהם אמר אבימלך בשעתו: "אלהים עמך בכל אשר אתה עשה" (כא, כב). שם נאמר "אלהים", וכאן "ה'", בשם הוי"ה. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "דַיְיָ". ואחרי השם נדפס קו מפריד, "פסק" (׀), הפסקה קטנה בקריאה: "כי היה ה'", ורק אחר כך "עמך".

★ "ונאמר": לא "ונאמר לך", אלא "ונאמר", ואמרנו בינינו לבין עצמנו. הם מספרים ליצחק על ההחלטה שקיבלו לפני שיצאו לדרך: "תהי נא אלה". "אלה" היא שבועה חמורה, שבה מקבל הנשבע על עצמו קללה אם יפר אותה. ו"ונכרתה ברית" הוא הלשון הקבוע במקרא לכריתת ברית. כך גם בברית עם אברהם: "ויכרתו שניהם ברית" (כא, כז).

★ ויש בפסוק כפילות נוספת: "בינותינו" ומיד אחר כך "בינינו ובינך". על כך יעמוד רש"י בדיבור השני.

★ מטרת הפסוק: להראות שהברכה של יצחק ניכרת גם לאחרים, ואפילו למי ששנא אותו. מי שלא נלחם על מקומו, וה' עמו, זוכה בסוף שגם מי שגירש אותו בא לבקש את ידידותו.

★ מילות מפתח: "רָאוֹ רָאִינוּ" (אונקלוס: "מֶחֱזָא חֲזֵינָא"); "עִמָּךְ" (אונקלוס: "בְּסַעְדָּךְ", בעזרך); "וַנֹּאמֶר" (אונקלוס: "וַאֲמַרְנָא"); "אָלָה" — שבועה (אונקלוס: "מוֹמָתָא"); "בֵּינוֹתֵינוּ" (אונקלוס: "בֵין אֲבָהָתָנָא", בין אבותינו); "בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ" (אונקלוס: "בֵּינָנָא וּבֵינָךְ"); "וְנִכְרְתָה בְרִית" (אונקלוס: "וְנִגְזַר קְיָם").

★ מדרש: בספר משלי נאמר: "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז). ובמדרש (בראשית רבה נד, א) נדרש הפסוק הזה, בערך, על אבימלך שבא לכרות ברית עם אברהם. ובפסוקנו הוא מתקיים שוב, בבנו: מי ששנאו אותו, "ואתם שנאתם אתי", באים מעצמם לבקש שלום. (ההחלה על פסוקנו היא הצעה להבנה.)

★ ביאור בדרך חב"ד: הנביא זכריה מתאר את הימים שלעתיד לבוא: "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם, כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג). והרמב"ם (הלכות מלכים יא, ד) כותב שהמלך המשיח יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. אפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) טעימה מזה: אומות העולם רואים "כי היה ה' עמך", ומבקשים להתקרב. והרבי עורר רבות על הפצת שבע מצוות בני נח בין אומות העולם, כדי שגם הם יכירו בה' ויתנהגו לפי רצונו.

★ המסר ליום: אין צורך לשכנע אחרים במלים שה' עמנו. כשאדם הולך בדרך ה' בעקביות, גם במקום שדוחים אותו, בסוף אחרים רואים זאת בעצמם: "ראו ראינו".

רש״י

רָאוֹ רָאִינוּ • "רָאוֹ" בְּאָבִיךָ, "רָאִינוּ" בְּךָ.
תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ וְגוֹ' • הָאָלָה אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵינוּ מִימֵי אָבִיךָ, תְּהִי גַּם עַתָּה "בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ".

ביאור רש"י: שני דיבורים, ושניהם עוסקים בכפילות שבפסוק: "ראו ראינו", ו"בינותינו, בינינו ובינך". בשניהם רש"י מגלה אותו רעיון: הקשר בין אברהם ליצחק.

★ "רָאוֹ רָאִינוּ — 'ראו' באביך, 'ראינו' בך": הקושי — מה בא להוסיף הכפל? רש"י מפרש שאלה שתי ראיות. "ראו" — באביך: כבר בימי אברהם ראו שה' עמו. אז אמרו לו "אלהים עמך בכל אשר אתה עשה" (כא, כב). ורש"י שם מפרש, בערך, שראו שיצא בשלום מסביבות סדום, שנלחם במלכים וה' מסרם בידו, ושאשתו נפקדה לעת זקנתה. "ראינו" — בך: ועכשיו ראינו את אותו דבר גם אצלך: מאה שערים, הגדולה, הבארות.

★ כלומר, אבימלך אומר: אילו ראינו זאת רק אצל אביך, אפשר היה לומר שזו היתה זכות מיוחדת של אברהם. אבל ראינו זאת פעמיים, באב ובבן. מכאן ברור לנו שה' עם המשפחה הזאת.

★ "תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ וְגוֹ' — האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה 'בינינו ובינך'": הקושי — "בינותינו" ו"בינינו ובינך" הם לכאורה אותו דבר. למה לומר פעמיים? רש"י: "בינותינו" הוא שבועה שכבר קיימת, "מימי אביך". זו השבועה שנשבעו אבימלך ואברהם בבאר שבע: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם" (כא, לא). ו"בינינו ובינך" היא הבקשה: שאותה שבועה תחול "גם עתה", גם בינינו לבינך.

★ ושימו לב שאבימלך ביקש אז מאברהם: "השבעה לי באלהים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג). השבועה הישנה כבר כללה את הדורות הבאים. ובכל זאת הם באים לחדש אותה עם יצחק עצמו.

★ ופירוש רש"י תואם את תרגום אונקלוס: "תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא, בֵּינָנָא וּבֵינָךְ" — תתקיים עתה השבועה שהיתה בין אבותינו, בינינו ובינך. "בינותינו" — "בין אבהתנא", בין אבותינו; ו"תהי" — "תתקיים כען", תתקיים עתה. וכך רש"י: "מימי אביך", "תהי גם עתה".

★ ושני הדיבורים יחד: בראשון, הברכה עברה מאברהם ליצחק ("ראו באביך, ראינו בך"); בשני, הברית עוברת מאברהם ליצחק ("מימי אביך... גם עתה"). יצחק הוא ההמשך של אברהם, וכך גם השכנים רואים אותו.

★ המסר ליום: מה שקיבלנו מהורינו, הן הברכה והן השם הטוב, הוא התחלה. אבל אחרים רוצים לראות זאת גם בנו: לא רק "ראו באביך", אלא "ראינו בך". כל דור צריך לחדש בעצמו את הברית.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ט

(כט) אִם־תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק־טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהֹוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה (הִשָּׁבַע לָנוּ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ רָעָה), כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ (כְּשֵׁם שֶׁלֹּא פָּגַעְנוּ בְּךָ), וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.

★ זה תוכן השבועה שאבימלך מבקש. "אם תעשה עמנו רעה" הוא לשון שבועה: בשבועה במקרא, "אם" פירושו "שלא". כך ביקש אבימלך גם מאברהם: "השבעה לי באלהים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג), כלומר: הישבע שלא תשקר לי. וכאן: הישבע שלא תעשה עמנו רעה.

★ ומה הנימוק? "כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום". שלושה דברים: לא פגענו בך, עשינו לך רק טוב, ושלחנו אותך בשלום. וגם זה כמעט מלה במלה מה שאמר אבימלך לאברהם: "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי" (כא, כג).

★ ושימו לב איך אותו מעשה נשמע משני הצדדים. יצחק אמר "ותשלחוני מאתכם" (כז); אבימלך אומר "ונשלחך בשלום". אותו שורש, "שלח", ושני תיאורים: מה שליצחק היה גירוש, אבימלך קורא לו פרידה בשלום. ו"רק טוב"? הרי סתמו את הבארות, ורבו על הבארות החדשות. אבל יצחק אינו מתווכח. וכפי שנראה מחר, הוא עושה להם משתה ושולח אותם בשלום.

★ "לא נגענוך": המלה מזכירה את מה שלמדנו ביום שני. אבימלך ציוה אז על כל העם: "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא). מן הרגע ההוא, איש לא נגע ביצחק.

★ "אתה עתה ברוך ה'": סוף הפסוק נשמע כמו מחמאה, ואולי גם כמו נימוק נוסף: אתה עכשיו ברוך ה', ולכן אין לך סיבה להרע לנו. רש"י יפרש את המלה "אתה" באופן אחר. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "דַיְיָ".

★ מטרת הפסוק: לספר את תנאי הברית. אבימלך, שאמר ליצחק "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (טז), מודה עכשיו שיצחק חזק ממנו, ומבקש ממנו הבטחה.

★ מילות מפתח: "אִם תַּעֲשֵׂה" — לשון שבועה: שלא תעשה (אונקלוס: "אִם תַּעְבֵּד"); "רָעָה" (אונקלוס: "בִּישָׁא"); "נְגַעֲנוּךָ" — פגענו בך (אונקלוס: "אַנְזִיקְנָךְ", הזקנו לך); "רַק" (אונקלוס: "לְחוֹד"); "וַנְּשַׁלֵּחֲךָ" (אונקלוס: "וַנְּשַׁלְּחִנָּךְ"); "בְּשָׁלוֹם" (אונקלוס: "בִּשְׁלָם"); "עַתָּה" (אונקלוס: "כְּעַן"); "בְּרוּךְ ה'" (אונקלוס: "בְּרִיכָא דַיְיָ").

★ מדרש: על הסיפור הזה ממש נאמר בספר משלי: "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז), כפי שהבאנו בפסוק הקודם. ובעל הטורים שלהלן יגלה רובד נוסף: לדבריו, מאחורי המלים היפות האלה הסתתרה בתחילה כוונה רעה, ודווקא המלים "כאשר לא נגענוך" מעידות על כך.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר פעמים רבות שהמלה "ברוך" היא לשון המשכה, כמו "המבריך את הגפן" (משנה, כלאים ז, א): מי שמבריך גפן מוריד ענף אל האדמה, והענף משריש וצומח ממנו גפן חדשה. ברכה היא המשכה של שפע מלמעלה למטה. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) שגם אבימלך רואה ביצחק "ברוך ה'": אדם שדרכו נמשכת ברכת ה' אל העולם, אל השדות של גרר ואל הבארות שבנחל. וזו עבודתו של יצחק, כפי שלמדנו בתיבה של יום שני: לגלות את הברכה שבתוך העולם עצמו.

★ המסר ליום: אפשר לשמוע את אותו סיפור בשתי דרכים: "ותשלחוני" או "ונשלחך בשלום". יצחק אינו מתעקש לנצח בוויכוח על העבר. מספיק לו שעכשיו הם מבקשים שלום.

רש״י

לֹא נְגַעֲנוּךָ • כְּשֶׁאָמַרְנוּ לְךָ: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ".
אַתָּה • גַּם אַתָּה (סְפָרִים אֲחֵרִים: עַתָּה) עֲשֵׂה לָנוּ כְּמוֹ כֵן.

ביאור רש"י: שני דיבורים. הראשון מסביר מתי "לא נגענוך", והשני מסביר את המלה "אתה" שבסוף הפסוק.

★ "לֹא נְגַעֲנוּךָ — כשאמרנו לך 'לך מעמנו'": הקושי — מה פירוש "לא נגענוך"? הם בכלל לא נלחמו ביצחק, ולמה הם צריכים לומר שלא נגעו בו? רש"י: הם מדברים על רגע מסוים, הרגע שעליו התלונן יצחק, "ותשלחוני מאתכם". כשאמרנו לך "לך מעמנו" (טז), לא פגענו בך: לא לקחנו את רכושך ולא הרענו לך. שלחנו אותך עם כל מה שהיה לך. כלומר, רש"י מחבר את התשובה אל הטענה: יצחק אמר "שלחתם אותי", והם עונים "נכון, אבל לא נגענו בך כששלחנו אותך".

★ "אַתָּה — גם אתה עשה לנו כמו כן": הקושי — בסוף הפסוק עומדת המלה "אתה", ולכאורה אין לה מקום. וגם המשפט "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך..." אינו מסתיים: מה הם מבקשים בדיוק? רש"י: המלה "אתה" היא סוף הבקשה: כמו שאנחנו עשינו עמך רק טוב, גם אתה עשה לנו כמו כן. ולפי זה (וזו הצעה להבנה) "עתה ברוך ה'" הוא משפט בפני עצמו: עכשיו אתה ברוך ה', וטוב לך; עשה גם לנו טוב.

★ "(ספרים אחרים: עתה)": בחוברת נדפסה ברש"י הערה קטנה בסוגריים: בספרים אחרים, כלומר בדפוסים אחרים של רש"י, הדיבור המתחיל הוא "עתה", ולא "אתה". הפירוש זהה: עתה, גם אתה, עשה לנו כמו כן. ואונקלוס, לעומת זאת, קורא את סוף הפסוק כמשפט אחד: "אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַיְיָ", אתה עכשיו הברוך של ה'.

★ ושימו לב: כך בדיוק ביקש אבימלך גם מאברהם: "כחסד אשר עשיתי עמך, תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה" (כא, כג). אבימלך תמיד מזכיר את הטוב שעשה, ומבקש לקבל כמותו.

★ המסר ליום: היום ראינו את סוף סיפור גרר. יצחק עלה לבאר שבע, ובאותו לילה ה' נגלה אליו: "אל תירא כי אתך אנכי". הוא בנה מזבח, "ויקרא בשם ה'", ועבדיו חפרו שם באר. ואז באו אליו אבימלך ואנשיו, אותם ששנאו אותו ושלחו אותו מעליהם. יצחק לא הסתיר את מה שהיה, ושאל: "מדוע באתם אלי?" והם ענו: "ראו ראינו כי היה ה' עמך", באביך ובך, ובאנו לחדש את הברית. הלקח: מי שאינו נלחם על מקומו, אלא ממשיך ללכת בדרך ה' ולחפור את בארותיו, זוכה שגם אויביו רואים את הברכה ובאים לבקש שלום.

★ ומחר (ב' כסלו): בזאת מסתיימת עליית "רביעי" של פרשת תולדות, ומחר מתחילה עליית "חמישי": "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו" (כו, ל). בבוקר הם נשבעים "איש לאחיו", ו"וישלחם יצחק, וילכו מאתו בשלום" (כו, לא). ובאותו יום מגיעים עבדי יצחק ומספרים לו על הבאר שחפרו: "מצאנו מים" (כו, לב). יצחק קורא לה "שבעה", "על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (כו, לג); ורש"י יפרש שם: "שבעה — על שם הברית".

תניא

קונטרס אחרון — 'ומ"ש בפ' פקודי' — מ"וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי", ועד "עַד הָאֲצִילוּת:".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 308, ומ"ש בפ' פקודי... עד עמ' קנה, האצי'.

★ יום רביעי, א' כסלו — ב' דראש חודש כסלו. היום לומדים בקונטרס אחרון את הקטע "ומה שכתוב בפרשת פקודי". רבנו הזקן חוזר אל שני המקומות בזוהר שהביא ביום שני, ומיישב שתי קושיות. הקושיה הראשונה: מפרשת פקודי משמע שגם תפלה שלא בכוונה מגיעה עד "רקיע תתאה", ומפרשת ויקהל "משמע דדוקא אי איהי מלא כדקא יאות", רק אז "סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא". התשובה: "לא קשיא מידי". אלה שני רקיעים שונים. "רקיע תתאה" שבפרשת פקודי הוא "דמלכות דעשיה", והרקיע שבפרשת ויקהל הוא "דזעיר אנפין דעשיה", "כמו שכתוב ב'עץ חיים'". הקושיה השנייה: מפרשת פקודי משמע ש"גם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון", שהוא "בזעיר אנפין דבריאה". התשובה: גם "כל העונות ממש קלות וחמורות עולות לשם", ואפילו "עד היכל הד'". מכאן ש"אין מהות העליות שוות", ויש ביניהן רק "שתוף השם". באותו אופן מתיישב מה שכתוב בזוהר על "היכל הב'", שיש בו ממונה "על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות", אף שהמצוות הן "בגן־עדן התחתון דעשיה". בסוף רבנו הזקן משווה שוב בין תורה לתפלה. "תפלה פסולה עדיפא מתורה 'שלא לשמה' ממש", אבל "תורה סתם" "לא גרעא מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן", שהמלאכים מעלים אותו "עד האצילות". במילים "עד האצילות:" מסתיים השיעור של היום.

★ איפה אנחנו? ביום שני ובשלישי למדנו את הסימן "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים'". ביום שני באה השאלה: "על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה", ואילו תפלה "בלא כונה נדחית למטה לגמרי", "גו רקיע תתאה". אתמול באה התשובה: בתורה, "שלא בכוונה" פירושו שחסרה רק "כונה לשמה", אבל הלומד עדיין "מבין ויודע מה שלומד", והוא לומד "מאהבה המסתרת הטבעית". בתפלה, "שלא בכוונה" פירושו "שמחשב מחשבות זרות", והן "מתלבשות בהדבור" ומורידות אותו למטה. ובכל זאת, "מפני שכונתו לשמים", יש לתפלה כזאת "תקון בקל": תפלה אחת בכוונה מעלה את כולן.

★ סימן חדש או המשך? החוברת אינה פותחת כאן סימן חדש. אין כותרת חדשה, והלשון בתיבה פותחת בוי"ו: "ומ"ש בפ' פקודי". הפירוש בחוברת כותב פעמיים "הנזכר לעיל": "זוהר פרשת פקודי: – דף רמ"ה עמוד ב', הנזכר לעיל", ו"זוהר פרשת ויקהל – דף ר"א עמוד ב' הנזכר לעיל". אלה שני המקומות בזוהר שהובאו ביום שני. גם מספרי ההערות ממשיכים: ביום שני הייתה הערה 1, אתמול הערות 2 עד 4, והיום הערות 5 עד 8. בשיעור של מחר מספרי ההערות מתחילים שוב מ־1. כלומר, החוברת מציגה את השיעור של היום כהמשך של אותו נושא. מה שלמדנו אתמול הסביר את ההבדל בין תורה לתפלה. היום מתברר מה בדיוק אומרים שני המקורות בזוהר עצמם, ואיך הם מתיישבים זה עם זה.

★ מה השאלה של היום? בלשון הפירוש בחוברת: "מתי היא עולה לרקיע? – דוקא כשזה 'מלה כדקא יאות', כשהיא בכוונה, כיצד זה תואם, איפוא, למה שאומר בפרשת פקודי, שגם כשהתפלה היא שלא בכוונה היא עולה על־כל־פנים ברקיע תתאה (התחתון)?". ואחר כך שאלה שנייה, גם היא בלשון הפירוש: "הרי, שאפילו תפלה פסולה עולה לכתחילה עד זעיר־אנפין דבריאה?".

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום רביעי א' כסלו" נמצאת בערך באמצע עמוד 84, מתחת לקישוט המפריד שחותם את השיעור של אתמול, ומתחתיה שורת מורה השיעור. הכותרת "יום חמישי ב' כסלו" נמצאת קצת מעל אמצע עמוד 86, גם היא מתחת לקישוט מפריד. לכן השיעור של היום הוא עמוד 84 מן הכותרת והלאה, כל עמוד 85, והחלק העליון של עמוד 86, עד הקישוט. השיעור נפתח ישר בלשון המנוקדת, בלי הקדמה של הפירוש. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "קונטרס אחרון" מודפסת לשון הקונטרס כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא הלשון המנוקדת; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 84 בתיבה שש שורות, והראשונה, "ומ"ש בפ' פקודי גו רקיע", קצרה. בעמוד 85 בתיבה שתים־עשרה שורות. בעמוד 86 בתיבה שש שורות, והאחרונה, "של תינוקת שב"ר עד האצי':", קצרה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 84 הצד הימני הוא מ"וּמַה שֶּׁכָּתוּב" ועד "– לא קשה כלל,", והצד השמאלי מ"דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה" ועד "ז"א דעשיה", שם". בעמוד 85 הצד הימני הוא מ"עולה התפלה כשהיא" ועד "[אוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת:", והצד השמאלי מ"אִזְדַּמַּן הַמְמֻנֶּה" ועד "למעלה מתורה שלא". בעמוד 86 הצד הימני הוא מ"לשמה ממש," ועד "הבל הפה של תינוקות של", והצד השמאלי מ"בית רבן עולה למעלה," ועד "עַד הָאֲצִילוּת:". ההערות של היום הן 5, 6, 7 ו־8. הערות 5 עד 7 בתחתית עמוד 85, והערה 8 היא הראשונה בתחתית עמוד 86. מספרי ההערות 5 ו־6 נדפסו בלשון המנוקדת, מספר ההערה 7 נדפס בדברי הפירוש, ומספר ההערה 8 נדפס בלשון המנוקדת, מעל הכותרת של יום חמישי. הערה 4, בתחתית עמוד 84, שייכת לשיעור של אתמול, כי מספרה נדפס מעל הכותרת של יום רביעי. מתחת לכותרת של היום, בעמוד 84, לא נדפס שום מספר הערה. הערות 1 עד 4 שבתחתית עמוד 86 שייכות לשיעור של מחר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "ומ"ש" — "וּמַה שֶּׁכָּתוּב". "בפ'", "ובפ'", "שבפ'", "ודפ'" — "בְּפָרָשַׁת", "וּבְפָרָשַׁת", "שֶׁבְּפָרָשַׁת", "וּדְפָרָשַׁת". "לק"מ" — "לֹא קַשְׁיָא מִידֵי", פעמיים. "רקיעי'" — "רְקִיעִין". "דעשי'" — "דַּעֲשִׂיָּה", ובפעם השלישית "דַּעֲשִׂיָה". "דז"א" — "דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"", ו"ז"א" — ""זְעֵיר אַנְפִּין"". "בז"א" — "בִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"". "כמ"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", ו"כמש"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם". "בע"ח" — "בְּ'עֵץ חַיִּים'", במירכאות בודדות. "פ"ג" — "פֶּרֶק ג". "ע"ש" — "עַיֵּן שָׁם", ו"וע"ש" — "וְעַיֵּן שָׁם". "אפי'" — "אֲפִלּוּ", פעמיים. "דרנ"ב ע"א" — "דַּף רנב עַמּוּד א", ו"דרנ"ה ע"ב" — "דַּף רנה עַמּוּד ב". "דרמ"ז" — "דַּף רמז", ו"דר"י" — "דַף רי". "וד"ל" — "וְדַי לַמֵּבִין". "ג"כ" — "גַּם־כֵּן". "מש"ש" — "מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם". "צ"ל" — "צָרִיךְ לִהְיוֹת", פעמיים. "בג"ע" — "בְּגַן־עֵדֶן". "טבעי'" — "טִבְעִית". "שב"ר" — "שֶׁל בֵּית רַבָּן". "האצי'" — "הָאֲצִילוּת". "כו'" נשאר "כוּ'". המספרים "רנב", "רמז", "רי" ו"רנה" נדפסו בלי ניקוד ובלי גרשיים, וכך גם "ג" שב"פֶּרֶק ג".

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' 308... עד עמ' קנה". אתמול ראינו ש־308 (= 2 × 154) הוא העמוד השני של דף קנ"ד. השיעור של מחר כתוב "מעמ' קנה... עד עמ' 310", ו־310 (= 2 × 155) הוא העמוד השני של דף קנ"ה. אם כך, השיעור של היום מתחיל בעמוד השני של דף קנ"ד ונגמר בדף קנ"ה, כנראה בעמוד הראשון שלו, ושם מתחיל גם השיעור של מחר.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — שני המקורות: בפרשת פקודי "גו רקיע תתאה", ובפרשת ויקהל "דדוקא אי איהי מלא כדקא יאות, סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא".
· תחנה ב' — "לא קשיא מידי": "רקיע תתאה" הוא "דמלכות דעשיה", והרקיע שבפרשת ויקהל הוא "דזעיר אנפין דעשיה", על פי "עץ חיים".
· תחנה ג' — הפירוש בחוברת: למה חשוב ההבדל הזה? מ"מלכות דעשיה" אין "המשכה למלא ענין החסר בעולם".
· תחנה ד' — קושיה שנייה: "דגם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון", "בזעיר אנפין דבריאה".
· תחנה ה' — "לא קשיא מידי": גם "כל העונות ממש" עולות לשם, "אפלו עד היכל הד'".
· תחנה ו' — "אין מהות העליות שוות", אלא "בשתוף השם בלבד, ודי למבין".
· תחנה ז' — "ובזה יובן": הממונה "על הלבושים" שב"היכל הב'", אף שהמצוות הן "בגן־עדן התחתון דעשיה" (הערות 5, 6, 7).
· תחנה ח' — "תפלה פסולה עדיפא מתורה 'שלא לשמה' ממש, שהיא תחת השמש".
· תחנה ט' — "אבל תורה סתם" "לא גרעא מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן", "הבל שאין בו חטא" (הערה 8).
· תחנה י' — "ועין שם": "המלאכים הם מעלים ההבל של 'תינוקות של בית רבן' עד האצילות".

★ רקע: עולמות וספירות. כדי להבין את השיעור של היום צריך להכיר כמה מושגים מתורת הקבלה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. יש ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, מן העליון אל התחתון. בכל עולם יש עשר ספירות, וגם הפירוש בחוברת מזכיר היום את "עשר הספירות של 'יצירה' ו'בריאה'". שש הספירות שמ"חסד" עד "יסוד" נקראות יחד "זעיר אנפין" (ובראשי תיבות ז"א). הספירה העשירית, התחתונה, נקראת "מלכות". לכן:
· "מלכות דעשיה" — הדרגה התחתונה ביותר של העולם התחתון.
· "זעיר אנפין דעשיה" — דרגה אחת מעליה, באותו עולם.
· "זעיר אנפין דבריאה" — דרגה גבוהה הרבה יותר, בעולם הבריאה.

★ רקע: "רקיעים" ו"היכלות". שני המקורות בזוהר מדברים על מקומות שהתפלה עולה אליהם. בפרשת פקודי ובפרשת ויקהל הם נקראים "רקיעים", ויש "רקיע תתאה", תחתון, ו"רקיע דלעילא", עליון. בהמשך הזוהר בפרשת פקודי מדבר גם על "היכלות", והיום נזכרים "היכל הראשון", "היכל הב'" ו"היכל הד'". השאלה של היום היא: איפה נמצא כל אחד מן המקומות האלה בסדר העולמות והספירות? זו הערה שלנו.

★ רקע: "לבושי הנשמה". בזוהר ובספרי החסידות מבואר שמן המצוות שהאדם עושה בעולם הזה נעשים לנשמה "לבושים", ובהם היא עומדת בגן עדן. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. היום רבנו הזקן מזכיר את "הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות".

★ רקע: "הבל תינוקות של בית רבן". בגמרא (שבת קיט, ב), בלשון הגמרא בערך: העולם מתקיים רק בזכות "הבל תינוקות של בית רבן", כלומר ההבל שיוצא מפי ילדים קטנים שלומדים תורה. וכששאלו את אביי: ומה עם הלימוד שלנו? הוא ענה שאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. הערה 8 של היום מפנה למקום הזה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי:

"ומה שכתוב ב" — הפירוש בחוברת: זוהר "פרשת פקודי:" — דף רמ"ה עמוד ב', הנזכר לעיל, שתפלה שלא בכוונה נדחית

★ חוזרים לזוהר. רבנו הזקן חוזר אל המקור הראשון שהביא ביום שני: הזוהר בפרשת פקודי, דף רמ"ה עמוד ב'. והפירוש בחוברת מזכיר מה נאמר שם: "שתפלה שלא בכוונה נדחית". המילים "הנזכר לעיל" מראות שזה המשך של אותו נושא.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומ"ש בפ' פקודי". בלשון המנוקדת "ומ"ש" נפתח ל"וּמַה שֶּׁכָּתוּב", ו"בפ'" ל"בְּפָרָשַׁת". אחרי "בְּ" נדפסו דברי הפירוש "– זוהר", ורק אחריהם "פָרָשַׁת"; כאן חיברנו: "בְּפָרָשַׁת". "פָרָשַׁת" נדפס בלי דגש בפ"א, וכך הוא בכל השיעור של היום אחרי אות שימוש (בְּ, וּבְ, שֶׁבְּ, וּדְ). אחרי "פְּקוּדֵי" נדפסו נקודתיים; בתיבה אין. "וּמַה שֶּׁכָּתוּב" פותח את הצד הימני של עמוד 84, מתחת לשורת מורה השיעור.

"גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה",

""גו רקיע תתאה"," — הפירוש בחוברת: לרקיע התחתון, הרי על־כל־פנים התפלה עולה ב"רקיע תתאה",

★ "גו רקיע תתאה". בארמית: "גו" — בתוך. "רקיע תתאה" — הרקיע התחתון. התפלה שלא בכוונה "נדחית" אל הרקיע התחתון. והפירוש בחוברת מדייק: "הרי על־כל־פנים התפלה עולה ב'רקיע תתאה'". כלומר, גם כשהיא נדחית, היא לא נשארת בארץ; היא מגיעה לפחות עד הרקיע התחתון. הדיוק הזה הוא היסוד של הקושיה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "גו רקיע תתאה". בלשון המנוקדת המילים מוקפות במירכאות, ואחריהן פסיק; בתיבה אין מירכאות. "גּוֹ" בדגש בגימ"ל, ו"תַּתָּאָה" בדגש בשתי התי"ו.

וּבְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל

"וב" — הפירוש בחוברת: זוהר "פרשת ויקהל" — דף ר"א עמוד ב' הנזכר לעיל,

★ המקור השני. ועכשיו המקור השני, שגם הוא הובא ביום שני: הזוהר בפרשת ויקהל, דף ר"א עמוד ב'.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובפ' ויקהל". בלשון המנוקדת "ובפ'" נפתח ל"וּבְפָרָשַׁת". אחרי "וּבְ" נדפסו דברי הפירוש "– זוהר", ורק אחריהם "פָרָשַׁת"; כאן חיברנו. "וַיַּקְהֵל" בדגש ביו"ד.

מַשְׁמַע דְּדַוְקָא אִי אִיהִי מִלָּא כִּדְקָא יָאוּת,

"משמע דדוקא אי איהי מלא כדקא יאות," — כאן אין דברי פירוש. הלשון ממשיכה מיד: "סלקין עמה".

★ בארמית. "משמע" — משמע, כלומר נראה מן הלשון. "דדוקא" — שדווקא. "אי" — אם. "איהי" — היא. "מלא" (מילה) — המילה של התפלה. "כדקא יאות" — כפי שראוי. ביום שני פירש הפירוש בחוברת "כדקא יאות" במילה "כדבעי", כלומר כפי שצריך: "התפלה היא בכוונה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "משמע דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות". בלשון המנוקדת "מִלָּא", באל"ף בסוף. בתיבה "מלה", בה"א, וגם בדברי הפירוש כאן "מלה כדבעי" ו"מלה כדקא יאות". ועוד: ביום שני, כשהובא הזוהר הזה בפעם הראשונה, נדפס בתיבה ובלשון המנוקדת "אי היא מלה כדקא יאות". היום בתיבה "אי איהי מלה", ובלשון המנוקדת "אִי אִיהִי מִלָּא". העתקנו כל אחד כפי שנדפס. "דְּדַוְקָא" בדגש בדל"ת הראשונה. "מַשְׁמַע" בפתח במ"ם הראשונה.

סָלְקִין עִמָּהּ עַד אֲוִירָא דְּרָקִיעַ דִּלְעֵילָא כוּ'

"סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו'" — הפירוש בחוברת: שדוקא אם זו מלה כדבעי (אם התפלה היא בכוונה), היא עולה איתה עד לאויר הרקיע העליון, הרי, מתי היא עולה לרקיע? – דוקא כשזה "מלה כדקא יאות", כשהיא בכוונה, כיצד זה תואם, איפוא, למה שאומר בפרשת פקודי, שגם כשהתפלה היא שלא בכוונה היא עולה על־כל־פנים ברקיע תתאה (התחתון)?

★ בארמית. "סלקין עמה" — עולים איתה. "עד אוירא דרקיע דלעילא" — עד האוויר של הרקיע העליון. ביום שני הסביר הפירוש בחוברת מי עולה איתה: הממונה "נשיק לה", "מנשק אותה", "ומעלה אותה למעלה".

★ הקושיה. עכשיו שני המקורות עומדים זה מול זה:
· פרשת פקודי — גם תפלה שלא בכוונה מגיעה, לכל הפחות, "ברקיע תתאה".
· פרשת ויקהל — "דוקא כשזה 'מלה כדקא יאות'", בכוונה, התפלה עולה לרקיע.

ובלשון הפירוש בחוברת: "כיצד זה תואם, איפוא"? אם רק תפלה בכוונה עולה לרקיע, איך תפלה שלא בכוונה מגיעה ל"רקיע תתאה"?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו'.". בלשון המנוקדת "עִמָּהּ" במפיק בה"א, ו"אֲוִירָא" בחטף פתח באל"ף. אחרי "כוּ'" אין נקודה; בא קו, ואחריו דברי הפירוש. בדברי הפירוש נדפסו שני סוגריים: "(אם התפלה היא בכוונה)" ו"(התחתון)".

לֹא קַשְׁיָא מִידֵי;

"לא קשיא מידי;" — הפירוש בחוברת: לא קשה כלל,

★ "לא קשיא מידי". בארמית: אין כאן קושיה כלל. כך פותח רבנו הזקן את התשובה. ובהמשך השיעור, בקושיה השנייה, הוא פותח שוב באותן מילים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב בראשי תיבות "לק"מ". בלשון המנוקדת נפתח ל"לֹא קַשְׁיָא מִידֵי", ואחריו נקודה ופסיק. "לֹא קַשְׁיָא מִידֵי;" חותם את הצד הימני של עמוד 84, יחד עם דברי הפירוש "– לא קשה כלל,".

דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה

"דרקיע תתאה" — הפירוש בחוברת: התחתון,

★ התשובה מתחילה. "דרקיע תתאה": שהרקיע התחתון, זה שעליו מדובר בפרשת פקודי. מיד נשמע מהו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דרקיע תתאה", כמו בלשון המנוקדת. "דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה" פותח את הצד השמאלי של עמוד 84.

מֵאִינוּן רְקִיעִין דְּמִדַּבְּרֵי גּוֹ עָלְמָא שֶׁבְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי

"מאינון רקיעין דמדברי גו עלמא שבפרשת פקודי" — הפירוש בחוברת: מאותם רקיעים המנהיגים בעולם,

★ בארמית. "מאינון רקיעין" — מאותם רקיעים. "דמדברי גו עלמא" — שמנהיגים בתוך העולם. ביום שני הביא הפירוש בחוברת את לשון הזוהר: מן "הרקיעין תתאין ש'מדברין גו עלמא'". כלומר, הרקיע התחתון הוא אחד מן הרקיעים שמנהיגים את העולם הזה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מאינון רקיעי' דמדברי גו עלמא שבפ' פקודי". בלשון המנוקדת "רקיעי'" נפתח ל"רְקִיעִין", ו"שבפ'" ל"שֶׁבְּפָרָשַׁת". "דְּמִדַּבְּרֵי" בדגש בדל"ת הראשונה ובבי"ת.

הֵן דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, וּדְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל

"הן דמלכות דעשיה, ודפרשת ויקהל" — הפירוש בחוברת: הרקיע אודותו מדובר בפרשת ויקהל שבזוהר,

★ הרקיע התחתון — "מלכות דעשיה". הרקיעים "המנהיגים בעולם" הם "דמלכות דעשיה", הדרגה התחתונה של עולם העשיה. זה המקום שאליו "נדחית" תפלה שלא בכוונה. ועכשיו רבנו הזקן עובר אל הרקיע השני: "ודפרשת ויקהל", והרקיע שבפרשת ויקהל.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הן דמלכות דעשי' ודפ' ויקהל". בלשון המנוקדת "דעשי'" נפתח ל"דַּעֲשִׂיָּה", בדגש ביו"ד, ו"ודפ'" ל"וּדְפָרָשַׁת". אחרי "דַּעֲשִׂיָּה" נדפס פסיק; בתיבה אין.

הֵן דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דַּעֲשִׂיָּה,

"הן ד'זעיר אנפין' דעשיה," — כאן אין דברי פירוש. הלשון ממשיכה מיד: "כמו שכתוב".

★ הרקיע העליון — "זעיר אנפין דעשיה". הרקיע שבפרשת ויקהל, "רקיע דלעילא", הוא "דזעיר אנפין דעשיה", דרגה אחת למעלה מן "מלכות דעשיה". עכשיו התשובה ברורה:
· תפלה שלא בכוונה — מגיעה עד "מלכות דעשיה", ה"רקיע תתאה" שבפרשת פקודי.
· תפלה "כדקא יאות" — עולה עד "זעיר אנפין דעשיה", ה"רקיע דלעילא" שבפרשת ויקהל, ומשם למעלה.

כך אין סתירה: כל מקור בזוהר מדבר על רקיע אחר.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הן דז"א דעשי'". בלשון המנוקדת "דז"א" נפתח ל"דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"", כשהמילים "זְעֵיר אַנְפִּין" במירכאות, ו"דעשי'" ל"דַּעֲשִׂיָּה", בדגש ביו"ד, כמו בבלוק הקודם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר הַשֵּׁמוֹת פֶּרֶק ג גַּבֵּי "זְעֵיר אַנְפִּין" דַּעֲשִׂיָה, עַיֵּן שָׁם.

"כמו שכתוב ב'עץ חיים' שער השמות פרק ג גבי 'זעיר אנפין' דעשיה, עין שם." — הפירוש בחוברת: אפשר ללמוד, שבשאלה היתה הסברא, שה"רקיע תתאה" שבזוהר פרשת פקודי, הוא גם המקום והמדריגה של "רקיע דלעילא" אשר בזוהר פרשת ויקהל, שהרי גם "רקיע תתאה" הוא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש, ואילו בתירוץ הן שתי מדריגות נפרדות, בזוהר פרשת פקודי הוא "מלכות דעשיה" ובפרשת ויקהל הוא "ז"א דעשיה", שם עולה התפלה כשהיא "כדקא יאות", כדבעי, ומשם – למעלה יותר באלקות של עשר הספירות של "יצירה" ו"בריאה" – כנזכר לעיל, אלא בעיקר הוא רוצה "להודיע" את הדיוק, שבאם אין זה "כדקא יאות", כדבעי, אין היא עולה אף לא "בז"א דעשיה" – כי־אם ב"מלכות דעשיה". יכולים להסביר בזה, שבתפלה שלא בכוונה, כשהתפלה נדחית ל"רקיע תתאה", אין זה ענין של עליה של תפלה לפעול הפעולה שעל התפלה לפעול, כי כדי לפעול מילוי הבקשות שבתפלה – צריך הרי להימשך מלמעלה מהעולם – בעולם, לפעול רפואתו של חולה או ברכת השנה וכדומה, הרי בשעה שהתפלה נדחית עד "מלכות דעשיה" – הרי זה המקום והמדריגה שמהם מקבלים כל עניני העולם חיות, אי אפשר הרי שתהיה משם המשכה למלא ענין החסר בעולם, ואילו בשעה שהעליה היא ב"ז"א דעשיה" (וזאת על־ידי תפלה בכוונה) שמשם יכולה להימשך המשכה בעולם למלא את הבקשה בענינים החסרים בעולם.

★ המקור לתשובה. רבנו הזקן מביא ראיה לכך ששני הרקיעים הם שתי דרגות: "עץ חיים", ספרו של רבי חיים ויטאל, ב"שער השמות" פרק ג, שם מדובר על "זעיר אנפין דעשיה". "עין שם" — עיין שם, ושם יימצא הביאור.

★ מה הייתה טעות הסברה שבשאלה? הפירוש בחוברת מסביר איך נוצרה הקושיה. "בשאלה היתה הסברא" ששני הרקיעים הם מקום אחד, "שהרי גם 'רקיע תתאה' הוא 'לעילא מן שמשא'", למעלה מן השמש. אם כן, נראה היה שכל רקיע הוא "למעלה", ושאין הבדל ביניהם. בתירוץ מתברר שהן "שתי מדריגות נפרדות":
· פרשת פקודי — "מלכות דעשיה".
· פרשת ויקהל — "ז"א דעשיה", "שם עולה התפלה כשהיא 'כדקא יאות'", "ומשם – למעלה יותר", עד "עשר הספירות של 'יצירה' ו'בריאה'".

★ "להודיע את הדיוק". ולמה הזוהר בפרשת ויקהל אומר "דדוקא"? הפירוש בחוברת: "בעיקר הוא רוצה 'להודיע' את הדיוק", "שבאם אין זה 'כדקא יאות'", "אין היא עולה אף לא 'בז"א דעשיה' – כי־אם ב'מלכות דעשיה'". כלומר, תפלה בכוונה עולה גבוה מאוד, אבל העיקר בלשון הזוהר הוא הגבול: בלי כוונה התפלה לא עוברת אפילו את הדרגה הראשונה.

★ ולמה זה חשוב? — מה התפלה צריכה "לפעול". הפירוש בחוברת מוסיף הסבר מעשי. לתפלה יש תפקיד: "לפעול מילוי הבקשות שבתפלה", כמו "רפואתו של חולה או ברכת השנה וכדומה". לשם כך צריך המשכה "מלמעלה מהעולם – בעולם". והחילוק בין שני הרקיעים:
· "מלכות דעשיה" — "הרי זה המקום והמדריגה שמהם מקבלים כל עניני העולם חיות". זו החיות הרגילה של העולם, ולכן "אי אפשר הרי שתהיה משם המשכה למלא ענין החסר בעולם".
· "ז"א דעשיה" — אליו מגיעים "על־ידי תפלה בכוונה", ו"משם יכולה להימשך המשכה בעולם למלא את הבקשה בענינים החסרים בעולם".

כלומר, תפלה שלא בכוונה "עולה" ל"רקיע תתאה", אבל "אין זה ענין של עליה של תפלה לפעול הפעולה שעל התפלה לפעול".

★ משל. אדם צריך תרופה מיוחדת שאין בבית המרקחת השכונתי. אם הבקשה שלו מגיעה רק לבית המרקחת הזה, יש שם מה שיש תמיד, אבל לא את מה שחסר לו. כדי לקבל את התרופה, הבקשה צריכה להגיע למקום גבוה יותר, שממנו אפשר להביא גם מה שעוד אין. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך "מלכות דעשיה" נותנת לעולם את החיות הרגילה, ותפלה בכוונה מגיעה עד "ז"א דעשיה", שממנו אפשר "למלא ענין החסר בעולם".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש בע"ח שער השמות פ"ג גבי ז"א דעשייה ע"ש.". בלשון המנוקדת "כמ"ש" נפתח ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", "בע"ח" ל"בְּ'עֵץ חַיִּים'", "פ"ג" ל"פֶּרֶק ג", "ז"א" ל""זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות, ו"ע"ש" ל"עַיֵּן שָׁם". בתיבה "דעשייה" בשתי יו"דין, ובלשון המנוקדת "דַּעֲשִׂיָה" ביו"ד אחת ובלי דגש; למעלה, בשני הבלוקים הקודמים, "דַּעֲשִׂיָּה" בדגש ביו"ד. "עַיֵּן" בצירי ובדגש ביו"ד. הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה שליד התיבה. בדברי הפירוש המילה "לעילא" מודגשת, ב""לעילא מן שמשא"", וגם המילים "אין", "הפעולה", "מלמעלה", "העולם", "למלא" ו"החסר". דברי הפירוש עוברים מן הצד השמאלי של עמוד 84 לצד הימני של עמוד 85: ""ז"א דעשיה", שם" חותם את עמוד 84, ו"עולה התפלה כשהיא" פותח את עמוד 85.

וְהָא דְּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי

"והא דמשמע" — הפירוש בחוברת: ומה שנראה "לכאורה בפרשת פקודי" — בזוהר,

★ קושיה שנייה. "והא דמשמע" בארמית: ומה שמשמע. רבנו הזקן מביא עכשיו דבר נוסף מן הזוהר בפרשת פקודי. המילה "לכאורה" רומזת כבר שזה רק נראה כך, ושהקושיה תתיישב.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והא דמשמע לכאורה בפ' פקודי", וזו תחילת התיבה של עמוד 85. בלשון המנוקדת "בפ'" נפתח ל"בְּפָרָשַׁת". בין "דְּמַשְׁמַע" ובין "לִכְאוֹרָה" נדפסו דברי הפירוש "– ומה שנראה"; כאן חיברנו. אחרי "פְּקוּדֵי" נדפסו דברי הפירוש "– בזוהר,".

דְּגַם תְּפִלָּה פְּסוּלָה

"דגם תפלה פסולה" — הפירוש בחוברת: תפלה שלא בכוונה, שמחשבות זרות מתערבבות בה,

★ "תפלה פסולה". ביום שני הביא רבנו הזקן מן הזוהר שתפלות כאלה "אקרין צלותין פסילאן", נקראות תפלות פסולות. הפירוש בחוברת מבאר כאן מה היא: "תפלה שלא בכוונה, שמחשבות זרות מתערבבות בה". וזה מתאים למה שלמדנו אתמול: "שלא בכוונה" בתפלה פירושו "שמחשב מחשבות זרות". אתמול גם ראינו את הוספת הרבי, שתפלה כזאת אינה "צלותא פסילאה" לגמרי, "כיון דיש אצלו כוונתו הכללית - לשמים". זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דגם תפלה פסולה", כמו בלשון המנוקדת.

עוֹלָה עַד הֵיכָל הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִדְחֵית לְמַטָּה, וְהוּא בִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דִּבְרִיאָה

"עולה עד היכל הראשון שממנו נדחית למטה, והוא ב'זעיר אנפין' דבריאה" — הפירוש בחוברת: ה"היכל הראשון" הוא בזעיר־אנפין דבריאה. הרי, שאפילו תפלה פסולה עולה לכתחילה עד זעיר־אנפין דבריאה? –

★ הקושיה. מן הזוהר בפרשת פקודי משמע שתפלה פסולה לא נדחית מיד. היא עולה קודם "עד היכל הראשון", ורק "ממנו" היא "נדחית למטה". ו"היכל הראשון" נמצא "בזעיר אנפין דבריאה", בעולם הבריאה. אם כן, בלשון הפירוש בחוברת: "שאפילו תפלה פסולה עולה לכתחילה עד זעיר־אנפין דבריאה?". זה קשה מאוד: הרגע למדנו שתפלה בלי כוונה אינה עולה "אף לא 'בז"א דעשיה'". איך היא יכולה להגיע עד עולם הבריאה?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "עולה עד היכל הראשון שממנו נדחית למטה והוא / בז"א דבריאה.". בלשון המנוקדת "בז"א" נפתח ל"בִּ"זְעֵיר אַנְפִּין"", במירכאות. אחרי "לְמַטָּה" נדפס פסיק; בתיבה אין. אחרי "דבריאה" יש בתיבה נקודה, ובלשון המנוקדת בא קו, ואחריו דברי הפירוש. "שֶׁמִּמֶּנּוּ" בדגש במ"ם השנייה ובנו"ן.

לֹא קַשְׁיָא מִידֵי;

"לא קשיא מידי;" — הפירוש בחוברת: לא קשה כלל,

★ שוב "לא קשיא". גם על הקושיה השנייה רבנו הזקן עונה: אין כאן קושיה כלל. והראיה באה מיד.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב שוב "לק"מ", ובלשון המנוקדת "לֹא קַשְׁיָא מִידֵי;", כמו בעמוד 84.

שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ כָּל הָעֲוֹנוֹת מַמָּשׁ קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת עוֹלוֹת לְשָׁם אֲפִלּוּ עַד הֵיכָל הַד', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דַּף רנב עַמּוּד א,

"שהרי אפלו כל העונות ממש קלות וחמורות עולות לשם אפלו עד היכל הד', כמו שכתוב" — הפירוש בחוברת: בזוהר שם, "דף רנב עמוד א,"

★ הראיה. רבנו הזקן מביא מן הזוהר שם, דף רנב עמוד א, דבר מפתיע: "אפלו כל העונות ממש", "קלות וחמורות", "עולות לשם", ולא רק עד "היכל הראשון" אלא "אפלו עד היכל הד'". ודאי שעוונות אינם "עולים" במובן של עלייה בקדושה. אם כן, ברור שהמילה "עולה" אינה אומרת תמיד אותו דבר.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שהרי אפי' כל העוונות ממש / קלות וחמורות עולות לשם אפי' עד היכל הד' כמ"ש / דרנ"ב ע"א". בלשון המנוקדת "אפי'" נפתח ל"אֲפִלּוּ", פעמיים, "כמ"ש" ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", ו"דרנ"ב ע"א" ל"דַּף רנב עַמּוּד א". בתיבה "העוונות" בשתי וי"ו, ובלשון המנוקדת "הָעֲוֹנוֹת" בוי"ו אחת בחולם. אחרי "הַד'" נדפס פסיק; בתיבה אין. בין "שֶׁכָּתוּב" ובין "דַּף" נדפסו דברי הפירוש "– בזוהר שם,"; כאן חיברנו.

אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵין מָהוּת הָעֲלִיּוֹת שָׁווֹת, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם

"אלא ודאי שאין מהות העליות שוות, ואין ערוך ודמיון ביניהם" — הפירוש בחוברת: בין ה"עליות",

★ "מהות העליות". מכאן המסקנה: "אין מהות העליות שוות". יש עלייה של תפלה בכוונה, ויש "עלייה" של עוונות, ואין ביניהן "ערוך ודמיון", אין ביניהן שום השוואה ודמיון. המילה "עליה" אחת, אבל הדבר עצמו שונה לגמרי.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אלא ודאי שאין מהות העליות שוות ואין / ערוך ודמיון ביניהם". בלשון המנוקדת אחרי "שָׁווֹת" נדפס פסיק; בתיבה אין. "שָׁווֹת" בשתי וי"ו, השנייה בחולם, כמו בתיבה.

אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵּׁם בִּלְבַד,

"אלא בשתוף השם בלבד," — הפירוש בחוברת: שכולן נקראות בשם "עליה",

★ "בשתוף השם". פירושו: רק השם משותף להן. "שכולן נקראות בשם 'עליה'", אבל המהות שונה. הביטוי "שיתוף השם" מוכר מלשון הפילוסופים, וגם הרמב"ם משתמש בו ב"מורה נבוכים", לשם שאומרים על שני דברים שונים לגמרי. זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אלא בשיתוף השם בלבד". בלשון המנוקדת "בְּשִׁתּוּף" בלי יו"ד (בתיבה "בשיתוף"), ואחרי "בִּלְבַד" נדפס פסיק.

וְדַי לַמֵּבִין.

"ודי למבין." — הפירוש בחוברת: כלומר, העליה של הענינים הטובים, היא עליה שהדבר מתעלה שם במדריגה עליונה יותר בקדושה, ופועל מה שהוא צריך לפעול; ואילו בעליה של עוונות – הדבר הפוך, היא פועלת שם – במדריגה העליונה יותר שבקדושה – פגם. על־דרך־זה מה שאומרים שתפלה פסולה עולה עד "היכל הראשון", אין זה ענין העליה שבתפלה בכוונה.

★ "ודי למבין". ולמבין די בזה, כלומר מי שמבין יבין לבד את ההמשך. והפירוש בחוברת מפרט את ההבדל בין שתי העליות:
· עליה של ענינים טובים — "הדבר מתעלה שם במדריגה עליונה יותר בקדושה, ופועל מה שהוא צריך לפעול".
· "עליה" של עוונות — "הדבר הפוך": היא פועלת במדריגה העליונה "פגם".

ועל־דרך־זה, גם כשאומרים ש"תפלה פסולה עולה עד 'היכל הראשון'", "אין זה ענין העליה שבתפלה בכוונה". כך מתיישבת הקושיה השנייה. התפלה הפסולה מגיעה למעלה, אבל לא כדי לפעול שם כמו תפלה בכוונה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וד"ל.". בלשון המנוקדת נפתח ל"וְדַי לַמֵּבִין.", עם נקודה. בדברי הפירוש המילה "פגם" מודגשת.

וּבָזֶה יוּבָן גַּם־כֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם דַּף רמז,

"ובזה יובן גם־כן מה שכתוב שם" — הפירוש בחוברת: בזוהר "דף רמז,"

★ "ובזה יובן". עכשיו רבנו הזקן משתמש באותו כלל, שאין "מהות העליות שוות", כדי ליישב מקום נוסף בזוהר בפרשת פקודי, דף רמז.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובזה יובן ג"כ מש"ש דרמ"ז". בלשון המנוקדת "ג"כ" נפתח ל"גַּם־כֵּן", במקף, "מש"ש" ל"מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם", ו"דרמ"ז" ל"דַּף רמז". "וּבָזֶה" בקמץ בבי"ת, ו"יוּבָן" בקמץ בבי"ת. בין "שָׁם" ובין "דַּף" נדפסו דברי הפירוש "– בזוהר"; כאן חיברנו.

שֶׁבְּהֵיכָל הַב' [אוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת: אִזְדַּמַּן הַמְמֻנֶּה. וְאוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת: קַיָּמִין הַלְּבוּשִׁים]

"שבהיכל הב' [אולי צריך להיות: אזדמן הממנה (הערה 5). ואולי צריך להיות: קימין הלבושים (הערה 6)]" — כאן אין דברי פירוש. הלשון ממשיכה מיד: "ממנה על הלבושים".

★ שתי גירסאות. בסוגריים המרובעים מובאות שתי הצעות לנוסח הזוהר: "אולי צריך להיות: אזדמן הממונה", "ואולי צריך להיות: קימין הלבושים". הפירוש בחוברת, בבלוק הבא, מתרגם: "אזדמן הממונה" — "הממונה נמצא במזומן", ו"קיימין הלבושין" — "עומדים שם הלבושים".

★ הערות הרבי 5 ו־6. הרבי מסביר במקום אילו מילים כל גירסה באה:
· הערה 5 — "אנשטאט [במקום] 'ממונה'". כלומר, "אזדמן הממונה" בא במקום המילה "ממונה" שבהמשך. לפי זה הלשון היא: "שבהיכל הב' אזדמן הממונה על הלבושים שמלבישים הנשמה".
· הערה 6 — "אנשטאט [במקום] 'ממונה על הלבושין'". כלומר, "קיימין הלבושים" בא במקום המילים "ממונה על הלבושים". לפי זה הלשון היא: "שבהיכל הב' קיימין הלבושים שמלבישים הנשמה".

"אנשטאט" היא מילה באידיש, והחוברת מתרגמת אותה בסוגריים: "[במקום]".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שבהיכל הב' [אולי צ"ל / אזדמן הממונה. ואולי צ"ל קיימין הלבושים]", והמילים "אולי צ"ל" נדפסו בתיבה באותיות קטנות, פעמיים. בלשון המנוקדת הן נדפסו באותו גודל כמו שאר הלשון, ו"צ"ל" נפתח ל"צָרִיךְ לִהְיוֹת", ואחריו נקודתיים. בתיבה "קיימין" בשתי יו"דין, ובלשון המנוקדת "קַיָּמִין" ביו"ד אחת דגושה. "הַמְמֻנֶּה" בקובוץ ובלי וי"ו (בתיבה "הממונה"). מספר ההערה 5 נדפס אחרי "הַמְמֻנֶּה", לפני הנקודה, ומספר ההערה 6 אחרי "הַלְּבוּשִׁים", לפני הסוגר. הסוגר המרובע נפתח בסוף הצד הימני של עמוד 85 ("[אוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת:"), ו"אִזְדַּמַּן הַמְמֻנֶּה" פותח את הצד השמאלי. בהערה 6 נדפס "הלבושין", בנו"ן, ובלשון הקונטרס "הלבושים", במ"ם; העתקנו כפי שנדפס.

מְמֻנֶּה עַל הַלְּבוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת,

"ממנה על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות," — הפירוש בחוברת: מובאות כאן גירסאות שונות שרבנו הזקן מעתיק כאן מהזוהר: או "אזדמן הממונה", הממונה נמצא במזומן, או "קיימין הלבושין", עומדים שם הלבושים, הוספת כ"ק רבינו: וואס אזדמן או קיימין איז בהיכל הב' - מדגיש זייער שייכות צו היכל הב' (הערה 7) – [אזדמן וקיימין הוא בהיכל הב' – מדגיש – שייכותם להיכל הב'],

★ מה כתוב בזוהר. בהיכל השני יש ממונה "על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות". כלומר, הלבושים שהנשמה מקבלת מן המצוות שעשתה קשורים ל"היכל הב'". הקושיה תבוא בבלוק הבא.

★ הוספת הרבי, באידיש. בתוך דברי הפירוש נדפסה "הוספת כ"ק רבינו", באידיש: "וואס אזדמן או קיימין איז בהיכל הב' - מדגיש זייער שייכות צו היכל הב'". והחוברת מתרגמת בסוגריים מרובעים: "אזדמן וקיימין הוא בהיכל הב' – מדגיש – שייכותם להיכל הב'". כלומר, שתי הגירסאות, "אזדמן" (נמצא במזומן) ו"קיימין" (עומדים), אינן רק תיאור. הן מדגישות שהממונה או הלבושים שייכים באמת ל"היכל הב'".

★ הערת הרבי 7. בסוף ההוספה נדפס מספר ההערה 7. ההערה אומרת: "וצע"ק דלכאורה יותר מזה איתא שם – דהלבוש איתעביד בהאי היכלא ע"י מעשה המצוה". נפתח את הלשון:
· "וצע"ק" — וצריך עיון קצת.
· "דלכאורה יותר מזה איתא שם" — שלכאורה כתוב שם, בזוהר, יותר מזה.
· "דהלבוש איתעביד בהאי היכלא" — שהלבוש נעשה בהיכל הזה.
· "ע"י מעשה המצוה" — על־ידי מעשה המצוה.

כנראה כוונת הרבי: הזוהר אינו אומר רק שהלבוש נמצא ב"היכל הב'", אלא שהוא נעשה שם. לכן הקושיה שבבלוק הבא חזקה עוד יותר. זו הבנה שלנו בלשון ההערה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ממונה על / הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות". בלשון המנוקדת "מְמֻנֶּה" בקובוץ ובלי וי"ו, ו"הַמִּצְוֹת" בוי"ו אחת, כמו בתיבה. אחרי "הַמִּצְוֹת" נדפס פסיק. ההוספה של הרבי נדפסה באותיות מודגשות בלי ניקוד, בעמודה הצרה בצד השמאלי של עמוד 85, ובתוכה נדפס קו קצר "-" אחרי "הב'". גם המילים "אזדמן", "נמצא במזומן", "קיימין" ו"עומדים" מודגשות בדברי הפירוש. בדברי הפירוש נדפס "קיימין הלבושין", בנו"ן, כמו בהערה 6. מספר ההערה 7 נדפס אחרי "צו היכל הב'".

אַף שֶׁהֵן בְּגַן־עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָה,

"אף שהן" — הפירוש בחוברת: מעשה המצוות ובמילא הלבושים לנשמה הנעשים ממעשה המצוות, הן "בגן־עדן התחתון דעשיה,"

★ הקושיה על הזוהר. הזוהר אומר שהלבושים שייכים ל"היכל הב'", שהוא בעולם הבריאה. אבל מעשה המצוות, "ובמילא הלבושים לנשמה הנעשים ממעשה המצוות", מקומם "בגן־עדן התחתון דעשיה", בעולם העשיה. איך אפשר ששניהם נכונים?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אף / שהן בג"ע התחתון דעשי'". בלשון המנוקדת "בג"ע" נפתח ל"בְּגַן־עֵדֶן", במקף, ו"דעשי'" ל"דַּעֲשִׂיָה", בלי דגש ביו"ד. בין "שֶׁהֵן" ובין "בְּגַן־עֵדֶן" נדפסו דברי הפירוש, והם מסתיימים במילה "הן", בלי ניקוד, שהפירוש חוזר עליה; כאן חיברנו. אחרי "דַּעֲשִׂיָה" נדפס פסיק.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם דַף רי.

"כמו שכתוב שם" — הפירוש בחוברת: בזוהר, "דף רי." — כיצד, איפוא, אומרים שבהיכל הב' שבעולם ה"בריאה" ישנו הממונה או הלבושים שממעשה המצוות? אלא, כאמור לעיל, מהות העליה אינה דומה, ובמילא מובן, שמבלי הבט על כך שהמקום והמדריגה למצוות המעשיות הוא בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה" – אין בכך סתירה למה שאומרים שהנשמה עולה בהיכל הב' של עולם ה"בריאה" ואשר משם באים הלבושים לנשמות ממעשה המצוות – שכן, "מהות" העליה אינה דומה, מה שאומרים שהעליה היא עד עולם ה"בריאה" על ענין שיש לו שייכות למעשה המצוות – אין זו העליה הנעשית ממעשה המצוות עצמן בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה", ולכן, למרות שהמדריגה ממעשה המצוות עצמן היא בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה", אין זה סותר למה שהנשמות יכולות לעלות בעולם ה"בריאה" ואשר משם באים הלבושים ממעשה המצוות, שכן עליה זו איננה עליה ממש כפי העליה שממעשה המצוות עצמן.

★ המקור והתשובה. המקור לכך שהמצוות הן "בגן־עדן התחתון דעשיה" הוא בזוהר, דף רי. והפירוש בחוברת מסביר שהתשובה היא אותו כלל: "מהות העליה אינה דומה".
· מעשה המצוות עצמן — מקומם "בגן־עדן התחתון של עולם ה'עשיה'".
· העלייה ל"היכל הב'" שבעולם הבריאה — היא עלייה של הנשמה, "על ענין שיש לו שייכות למעשה המצוות", ומשם "באים הלבושים לנשמות".

ולכן, בלשון הפירוש בחוברת, "אין זה סותר", "שכן עליה זו איננה עליה ממש כפי העליה שממעשה המצוות עצמן". כלומר, אותו כלל מיישב שתי קושיות: התפלה הפסולה ב"היכל הראשון", והלבושים ב"היכל הב'". בשני המקרים יש "עליה" גבוהה, אבל היא אינה אותה עליה כמו העלייה העיקרית.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמש"ש דר"י.". בלשון המנוקדת "כמש"ש" נפתח ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם", ו"דר"י" ל"דַף רי". כאן "דַף" נדפס בלי דגש בדל"ת; בכל שאר המקומות בשיעור של היום "דַּף" בדגש. העתקנו כפי שנדפס. בין "שָׁם" ובין "דַף" נדפסו דברי הפירוש "– בזוהר,"; כאן חיברנו. אחרי "רי" נדפסה נקודה, כמו בתיבה, ואחריה קו ודברי הפירוש.

וְהִנֵּה, תְּפִלָּה פְּסוּלָה עֲדִיפָא מִתּוֹרָה "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מַמָּשׁ,

"והנה, תפלה פסולה" — הפירוש בחוברת: תפלה עם מחשבות זרות, "עדיפא" – עדיפה, "מתורה 'שלא לשמה' ממש," – מאשר תורה מתוך פניה של כבוד וכדומה,

★ חוזרים להשוואה של אתמול. אתמול למדנו שתורה "שלא לשמה ממש", "להתגדל", "לא סליק לעילא מן שמשא". עכשיו רבנו הזקן אומר בפירוש: "תפלה פסולה", "תפלה עם מחשבות זרות", "עדיפא", כלומר עדיפה, "מתורה 'שלא לשמה' ממש", "מאשר תורה מתוך פניה של כבוד וכדומה". הטעם בא בבלוקים הבאים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה תפלה / פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש". בלשון המנוקדת אחרי "וְהִנֵּה" נדפס פסיק, והמילים "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מוקפות במירכאות; בתיבה אין. "לִשְׁמָהּ" במפיק בה"א. בין "פְּסוּלָה" ובין "עֲדִיפָא", ובין "עֲדִיפָא" ובין "מִתּוֹרָה", נדפסו דברי הפירוש; כאן חיברנו.

שֶׁהִיא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

"שהיא" — הפירוש בחוברת: תורה שלא לשמה ממש, היא "תחת השמש" – כלומר, שאין היא עולה כלל למעלה, כנזכר לעיל מהזוהר שתורה היא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש, אך כשהוא "עביד בגין יקרי'", כשהוא לומד מתוך פניה של כבוד וכדומה, היא "תחת השמש",

★ "תחת השמש". זה מה שלמדנו אתמול מן הזוהר בפרשת ויחי: התורה היא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש. אבל מי שלומד "בגין יקרי'", בשביל כבודו, עמלו נשאר "תחת השמש". הפירוש בחוברת: "שאין היא עולה כלל למעלה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שהיא תחת / השמש". בין "שֶׁהִיא" ובין "תַּחַת" נדפסו דברי הפירוש "– תורה שלא לשמה ממש, היא"; כאן חיברנו. בדברי הפירוש נדפס "יקרי'" עם גרש ואחריו מירכאות: "עביד בגין יקרי'".

וְהַתְּפִלָּה הִיא גּוֹ רָקִיעַ כוּ'.

"והתפלה" — הפירוש בחוברת: גם תפלה פסולה, "היא גו רקיע כו'." – היא ברקיע תחתון, כנזכר לעיל, הרי שבפרט זה תפלה פסולה היא למעלה מתורה שלא לשמה ממש,

★ במה התפלה עדיפה. התפלה, "גם תפלה פסולה", היא "גו רקיע", ברקיע התחתון, כמו שלמדנו היום. ותורה של פניה "תחת השמש". לכן "בפרט זה תפלה פסולה היא למעלה מתורה שלא לשמה ממש". אתמול ראינו צד אחר: לתפלה כזאת יש "תקון בקל", ולתורה של פניה צריך תשובה. היום מתברר שגם במקום שאליו הן מגיעות, התפלה הפסולה גבוהה יותר. זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והתפלה היא גו רקיע כו'.". בין "וְהַתְּפִלָּה" ובין "הִיא" נדפסו דברי הפירוש "– גם תפלה פסולה,"; כאן חיברנו. אחרי "כוּ'" נדפסה נקודה, כמו בתיבה. דברי הפירוש עוברים מעמוד 85 לעמוד 86: "למעלה מתורה שלא" חותם את עמוד 85, ו"לשמה ממש," פותח את עמוד 86.

אֲבָל תּוֹרָה סְתָם שֶׁאֵינָהּ "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" רַק מֵאַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת טִבְעִית

"אבל תורה סתם שאינה 'שלא לשמה' רק מאהבה מסתרת טבעית" — הפירוש בחוברת: להקדוש־ברוך־הוא, שיש בכל יהודי בטבע, כי גם כשהוא לומד תורה סתם, מפני שכך הרגילו אותו ללמוד תורה – אבל הרי בפנימיות יש בזה האהבה המסותרת שבטבע כל אחד מישראל להקדוש־ברוך־הוא,

★ "תורה סתם". זו הדרגה האמצעית שלמדנו אתמול: לא "לשמה" מאהבה גלויה, וגם לא "שלא לשמה ממש" של פניה. היא תורה "שאינה 'שלא לשמה'", ובאה "רק מאהבה מסתרת טבעית". הפירוש בחוברת מבאר: גם מי שלומד "מפני שכך הרגילו אותו", "הרי בפנימיות יש בזה האהבה המסותרת שבטבע כל אחד מישראל להקדוש־ברוך־הוא".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה, בסוף עמוד 85, כתוב "אבל תורה סתם", ובתחילת התיבה של עמוד 86 "שאינה שלא לשמה רק מאהבה מסותרת טבעי'". בלשון המנוקדת "מְסֻתֶּרֶת" בקובוץ ובלי וי"ו (בתיבה "מסותרת"), ו"טבעי'" נפתח ל"טִבְעִית". המילים "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מוקפות במירכאות; בתיבה אין. "שֶׁאֵינָהּ" במפיק בה"א. בדברי הפירוש המילה "סתם" מודגשת, ב"לומד תורה סתם".

לָא גָּרְעָא מֵהֶבֶל פִּיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן,

"לא גרעא" — הפירוש בחוברת: אינה גרועה, "מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן," – ילדי ה"חדר" שלומדים תורה,

★ בארמית. "לא גרעא": אינה גרועה. "הבל פיהן": ההבל, האוויר החם, שיוצא מפיהם כשהם לומדים. "תינוקות של בית רבן": בלשון הפירוש בחוברת, "ילדי ה'חדר' שלומדים תורה". תורה "סתם" אינה פחותה מן הלימוד שלהם.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לא / גרעא מהבל פיהן של תינוקת של בית רבן". בתיבה "תינוקת", בלי וי"ו אחרי הקו"ף, ובלשון המנוקדת "תִּינוֹקוֹת". "לָא" בקמץ, בארמית. בין "גָּרְעָא" ובין "מֵהֶבֶל" נדפסו דברי הפירוש "– אינה גרועה,"; כאן חיברנו.

דְּסָלִיק לְעֵילָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, וְסָלִיק לְעֵילָא

"דסליק לעילא," — הפירוש בחוברת: שעולה למעלה, "מפני שהוא הבל שאין בו חטא (הערה 8), וסליק לעילא" – הבל הפה של תינוקות של בית רבן עולה למעלה,

★ "הבל שאין בו חטא" (הערה 8). הבל התינוקות "סליק לעילא", עולה למעלה. ולמה? "מפני שהוא הבל שאין בו חטא". הערה 8 מפנה לגמרא במסכת שבת, דף קיט, סוף עמוד ב, שם נאמר, בלשון הגמרא בערך, שאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ההערה מוסיפה: "וראה להלן בהוספה", כלומר יש על כך עוד בהמשך החוברת, ולא בשיעור של היום.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דסליק / לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא וסליק לעילא". בלשון המנוקדת אחרי "לְעֵילָא" הראשון נדפס פסיק, ואחריו דברי הפירוש "– שעולה למעלה,"; כאן חיברנו. מספר ההערה 8 נדפס אחרי "חֵטְא", לפני הפסיק, מעל הכותרת של יום חמישי.

אַף אִם הוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, מִיִּרְאַת הָרְצוּעָה שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר,

"אף אם הוא שלא לשמה ממש," — הפירוש בחוברת: כי אם, "מיראת הרצועה שביד הסופר," – ה"מלמד", הרי, שלימודם, במקרה זה, הוא רק מפני פחד הרצועה – ואף־על־פי־כן זה עולה למעלה, כיוון שאין בזה שום חטא, כך גם כשלימוד התורה הוא סתם – לא שלא בכוונה, הרי שאין בלימוד זה שום חטא (שלא כפי שהדבר בלימוד תורה שלא לשמה, לשם פניה), ולכן זה עולה למעלה,

★ "מיראת הרצועה". הבל התינוקות עולה "אף אם הוא שלא לשמה ממש", כלומר, בלשון הפירוש בחוברת, "כי אם, מיראת הרצועה שביד הסופר". "הסופר" הוא ה"מלמד", והרצועה היא הרצועה שבידו. הילד לומד "רק מפני פחד הרצועה", "ואף־על־פי־כן זה עולה למעלה, כיוון שאין בזה שום חטא".

★ מכאן לתורה "סתם". ומכאן ההשוואה: "כך גם כשלימוד התורה הוא סתם", "הרי שאין בלימוד זה שום חטא", "ולכן זה עולה למעלה". מה שקובע איננו אם הלימוד "לשמה", אלא אם יש בו חטא. בלימוד של פניה יש, ולכן הוא "תחת השמש". בלימוד "סתם", וגם בלימוד של ילד שמפחד מן הרצועה, אין. זו הבנה שלנו בדברי הפירוש.

★ משל. ילד בגן מצייר ציור לאמא שלו, כי הגננת ביקשה. הוא לא חשב על אמא כשהתחיל, אבל אין בציור שום דבר רע, ואמא שמחה בו מאוד. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד / הסופר". בלשון המנוקדת אחרי "מַמָּשׁ" נדפס פסיק, ואחריו דברי הפירוש "– כי אם,"; כאן חיברנו. "שֶׁבְּיַד" בשווא בבי"ת. בדברי הפירוש נדפס "הוא סתם – לא שלא בכוונה", והמילה "סתם" מודגשת. הלשון "לא שלא בכוונה" קשה מעט, כי לימוד "סתם" הוא עצמו לימוד שלא בכוונה. מן ההקשר נראה שהכוונה היא: לימוד "סתם", שחסרה בו רק הכוונה, ולא לימוד של פניה. זו הבנה שלנו. העתקנו כפי שנדפס.

וְעַיֵּן שָׁם דַּף רנה עַמּוּד ב, שֶׁהַמַּלְאָכִים הֵם מַעֲלִים הַהֶבֶל שֶׁל 'תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן' עַד הָאֲצִילוּת:

"ועין שם" — הפירוש בחוברת: בזוהר, "דף רנה עמוד ב, שהמלאכים הם מעלים ההבל של 'תינוקות של בית רבן' עד האצילות:"

★ עד האצילות. רבנו הזקן חותם במקור נוסף מן הזוהר, דף רנה עמוד ב: "המלאכים הם מעלים ההבל של 'תינוקות של בית רבן' עד האצילות", העולם העליון שבארבעת העולמות. אם הבל התינוקות, שהוא "שלא לשמה ממש", עולה עד שם, ותורה "סתם" "לא גרעא" ממנו, הרי שגם היא עולה גבוה מאוד. כאן אין דברי פירוש, וכאן מסתיים השיעור של היום.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וע"ש דרנ"ה ע"ב שהמלאכים הם מעלים ההבל / של תינוקת שב"ר עד האצי':". בלשון המנוקדת "וע"ש" נפתח ל"וְעַיֵּן שָׁם", "דרנ"ה ע"ב" ל"דַּף רנה עַמּוּד ב", "שב"ר" ל"שֶׁל בֵּית רַבָּן", ו"האצי'" ל"הָאֲצִילוּת". המילים "תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן" מוקפות במירכאות בודדות. בתיבה "תינוקת", כמו למעלה. בין "שָׁם" ובין "דַּף" נדפסו דברי הפירוש "– בזוהר,"; כאן חיברנו. בסוף נדפסו נקודתיים, כמו בתיבה. השורה האחרונה, "הַהֶבֶל שֶׁל 'תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן' עַד הָאֲצִילוּת:", נדפסה ממורכזת בסוף הצד השמאלי של עמוד 86, מעל הקישוט המפריד.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· הקושיה הראשונה: מן הזוהר בפרשת פקודי משמע שגם תפלה שלא בכוונה מגיעה עד "רקיע תתאה", ומפרשת ויקהל משמע "דדוקא אי איהי מלא כדקא יאות, סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא".
· התשובה: "לא קשיא מידי". "רקיע תתאה" הוא "דמלכות דעשיה", והרקיע שבפרשת ויקהל הוא "דזעיר אנפין דעשיה", "כמו שכתוב ב'עץ חיים'". ובלשון הפירוש בחוברת: מ"מלכות דעשיה" אין "המשכה למלא ענין החסר בעולם", ולשם כך צריך תפלה בכוונה.
· הקושיה השנייה: מפרשת פקודי משמע ש"גם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון", "בזעיר אנפין דבריאה".
· התשובה: גם "כל העונות ממש" עולות לשם, "אפלו עד היכל הד'". לכן "אין מהות העליות שוות", אלא "בשתוף השם בלבד, ודי למבין".
· "ובזה יובן": הממונה "על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות" נמצא ב"היכל הב'", אף שהמצוות הן "בגן־עדן התחתון דעשיה". גם כאן העליות אינן מאותה מהות (הערות 5, 6, 7).
· ההשוואה: "תפלה פסולה עדיפא מתורה 'שלא לשמה' ממש, שהיא תחת השמש", כי התפלה "גו רקיע". "אבל תורה סתם" "לא גרעא מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן", שהוא "הבל שאין בו חטא", והמלאכים מעלים אותו "עד האצילות".

השיעור כולו, בשורה אחת: תפלה שלא בכוונה מגיעה רק עד "מלכות דעשיה", ואינה יכולה להמשיך משם את מה שחסר בעולם; תפלה "כדקא יאות" עולה עד "זעיר אנפין דעשיה" ולמעלה; ו"עליה" של דבר פסול אינה עליה של ממש, אלא שותפות בשם בלבד.

והסימן כולו, בשלושת הימים: ביום שני — השאלה: למה תורה שלא בכוונה עולה, ותפלה שלא בכוונה נדחית. אתמול — התשובה: בתפלה יש מחשבות זרות, ובתורה "סתם" אין, ולתפלה יש "תקון בקל". היום — שני המקורות בזוהר מתיישבים, ומתברר עד היכן מגיעה כל אחת: תפלה פסולה "גו רקיע", תורה של פניה "תחת השמש", ותורה "סתם" כמו הבל תינוקות של בית רבן, שעולה "עד האצילות".

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כוונה בתפלה איננה רק הידור: רק תפלה "כדקא יאות" מגיעה למקום שממנו אפשר "למלא ענין החסר בעולם", רפואה לחולה וברכה בפרנסה; ולימוד תורה פשוט, בלי פניה, גם בלי התלהבות, הוא "הבל שאין בו חטא", והוא עולה גבוה מאוד.

★ הקשר לזמן:

ברשומת "היום יום" של היום, א כסלו, מסופר (בתרגום שבחוברת): "אצל ר' יקותיאל ליעפלער (חסידו של אדמו"ר הזקן), היו זמנים שהיה מתפלל שחרית מנחה וערבית בזה אחר זה, לא היה זמן להפסיק." זו הערה שלנו: היום למדנו מה ההבדל בין תפלה שנדחית ל"רקיע תתאה" ובין תפלה "כדקא יאות", שעולה ופועלת. חסיד שהתפלל באריכות כזאת נתן לתפלה את הזמן שהיא צריכה כדי להיות "כדקא יאות".

וגם בחומש של היום, כשיצחק עולה לבאר שבע, נאמר "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'" (בראשית כו, כה). זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ על חלוקת השיעור. רשומת "היום יום" של כ"ט חשון, שנלמדה ביום שני וביום שלישי, מונה בלוח שלה "תניא: ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'.", וזה בחוברת השיעור של היום; ורשומת היום, "א כסלו, ראש חדש", מונה "תניא: להבין מ"ש בפע"ח . . . 310 דז"א כו'.", וזה בחוברת השיעור של מחר.

★ ומחר, ב' כסלו: מתחיל סימן חדש בקונטרס אחרון, ומספרי ההערות מתחילים בו שוב מ־1. כך הוא פותח (כך בתיבה שבעמוד 86): "להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה". כלומר, רבנו הזקן מביא מן "פרי עץ חיים" שבזמן הזה עיקר הבירור הוא דווקא על־ידי התפלה, ושואל: הרי תלמוד תורה למעלה מן התפלה? מורה השיעור: "מעמ' קנה, להבין מ"ש בפע"ח... עד עמ' 310, דז"א כו'".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, א' כסלו, ב' דראש חודש כסלו.

אתמול, ביום שלישי, ל' מרחשון, למדנו את פרק כב: "איסור ייחוד". זה היה הפרק האחרון בהלכות איסורי ביאה. הרמב"ם פתח בו: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות", ופירט מתי "אשתו משמרתו" ומתי "הפתח פתוח לרשות הרבים". הוא חתם את ההלכות בעצה: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה", ואחריה נדפס "בריך רחמנא דסייען".

היום, ב' דראש חודש כסלו, מתחילות הלכות מאכלות אסורות. אלה ההלכות השניות מבין שלוש ההלכות של ספר קדושה: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, והלכות שחיטה.

למה "קדושה"? כשפתחנו את ספר קדושה, ביום שלישי, ט' מרחשון, ראינו מה כתב הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. הוא כלל בספר הזה שני תחומים, העריות והמאכלות האסורים, "לפי שבשני עניינים אלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות". ואז הבאנו את הפסוקים שבסוף פרשת העריות, בפרשת קדושים: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כד), ומיד אחריו: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה" (שם, כה). שלושה שבועות למדנו את התחום הראשון, העריות. והיום, בתחום השני, הפסוק הזה עצמו הוא הפסוק הראשון שהרמב"ם מביא, כבר בהלכה הראשונה (הערה 1). ההבדלה בין טהור לטמא היא ההמשך של ההבדלה בין ישראל לעמים.

מבנה ההלכות: בתחילת ההלכות מונה הרמב"ם שמונה ועשרים מצוות: ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה. ההלכות הן שבעה עשר פרקים. נלמד בהן אילו בעלי חיים מותרים באכילה ואילו אסורים; איסורי נבלה, טרפה ואבר מן החי; דם, חלב וגיד הנשה; בשר בחלב; וגם איסורים בתבואה, בפירות וביין: חדש, ערלה, כלאי הכרם, טבל ויין נסך. בביאור שורת המצוות, להלן, נחלק אותן לקבוצות.

פרק א עוסק ב"סימני טהרה בעלי חיים". הוא מבאר את ארבע מצוות העשה הראשונות: הסימנים שמבדילים בין הטהור לטמא בבהמה ובחיה, בעוף, בחגבים ובדגים. הפרק בנוי משישה חלקים:
- המצווה, וסימני הבהמה (הלכות א-ג): "מצות עשה הן [=בדיקת] הסימנין". "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה", "עד שיהיו שניהן". ובירור בהמה שאינו מכיר: "והוא שיכיר גמל", "והוא שיכיר חזיר", "והוא שיכיר ערוד".
- "שהגדל מן הטמא טמא" (הלכות ד-ז): הנולד מבהמה טהורה ומבהמה טמאה, דג שנמצא במעי דג אחר, "השסועה", ודמות עוף בבהמה.
- עשרת המינים, ובהמה לעומת חיה (הלכות ח-ט): "עשרת המינין המנויין בתורה". וההבדל בין בהמה טהורה לחיה טהורה: בחלב ובכיסוי הדם.
- סימני חיה, וספקות (הלכות י-יג): "וסימני חיה, מפי השמועה הן", בקרניים. שור הבר, הקרש, וה"כוי".
- העוף (הלכות יד-כ): "ארבעה ועשרים מין" טמאים. "ועוף טהור נאכל במסרת". סימני חכמים: "דורס", "אצבע יתרה", "זפק", "קרקבנו נקלף ביד". ומסורת הגאונים.
- חגבים ודגים (הלכות כא-כד): שמונה מיני חגבים ושלושה סימנים. "ובדגים שני סימנין - סנפיר וקשקשת".

העיקרון המנחה של הפרק: הסימנים הם דרך לדעת, למי שאינו מכיר.
- "שיכיר": הרמב"ם חוזר על כך שוב ושוב. "והוא שיכיר גמל", "שיכיר חזיר", "שיכיר ערוד" (הלכה ג). "מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדק" (הלכה ח). "במין שאינו מכירו" (הלכה יא). "כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן" (הלכה טו). "מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל" (הלכה כב).
- מן התורה ומפי השמועה: סימני בהמה "נתפרשו בתורה" (הלכה ב). "וסימני חיה, מפי השמועה הן" (הלכה י). ו"סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה" (הלכה יד), ולכן "בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים" (הלכה טז).
- המסורת: "ועוף טהור נאכל במסרת" (הלכה טו). "אמרו הגאונים, שמסרת בידיהן שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד" (הלכה יט).
- מה קובע: לא המראה, אלא המקור. "שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור" (הלכה ה).
- ספק: כשאין הכרעה, הרמב"ם פוסק "הרי זה ספק" (הלכות ד, יב, יח). ובספק בהמה או חיה: "חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו" (הלכות יב-יג).

השבוע בפרשה: בהמשך השבוע נקרא את רש"י על עשו (בראשית כו, לד): "עשו היה נמשל לחזיר". החזיר הוא בדיוק היוצא מן הכלל שבהלכה ב של היום: "חוץ מן החזיר". על כך נרחיב בביאור הלכה ב.

הלכה למעשה בימינו: דיני הסימנים נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, מסימן עט ואילך, בערך). בעופות נוהגים שאין אוכלים עוף אלא במסורת (רמ"א, יורה דעה, סימן פב, בערך). וברוב הקהילות נוהגים שלא לאכול חגבים, כי אין בידיהן מסורת על המינים. אלה הלכות בקיצור. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "מצות עשה הן [=בדיקת] הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמתר לאכלן, ובין שאין מתר לאכלן". והפסוקים "והבדלתם" ו"ובין החיה הנאכלת" (הערות 1-2). (הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה ב: "סימני [=הטהרה של] בהמה וחיה נתפרשו בתורה": "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה" (הערות 3-4), "עד שיהיו שניהן". מעלת גרה - "אין לה שנים בלחי העליון", ומפרסת פרסה, "חוץ מן הגמל". מפרסת פרסה - מעלת גרה, "חוץ מן החזיר". (שתי השגות הראב"ד.)
- הלכה ג: "המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה": חתוכת הפרסות - "בודק בפיה", "והוא שיכיר גמל". פיה חתוך - "בודק בפרסותיה", "והוא שיכיר חזיר". ושניהם חתוכים - "בכנפי העקץ", "והוא שיכיר ערוד".
- הלכה ד: "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה" - "הרי זה מתר באכילה", "בשילדה בפניו". אבל "ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה" - "הרי זה ספק, ואסור באכילה". (השגת הראב"ד.)
- הלכה ה: "בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה" - אסור, "שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור". ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור - אסור, ודג טהור שנמצא במעי דג טמא - מותר, "לפי שאינו גדוליו, אלא בלעו".
- הלכה ו: "בריה שיש לה שני גבין ושתי שדרות" - "אסורה באכילה". וזו היא ה"שסועה" שנאמרה בתורה (הערה 5).
- הלכה ז: "בהמה שנמצא בה דמות עוף", "אף על פי שהוא עוף טהור" - אסור. "לא התר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה".
- הלכה ח: "חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה": שלושה מיני בהמה, "שור, שה, ועז", ושבעה מיני חיה. "מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדק לא בפה ולא ברגלים".
- הלכה ט: "צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה": "שהחיה חלבה מתר, ודמה טעון כסוי", ובבהמה הטהורה "חלבה בכרת, ואין דמה טעון כסוי".
- הלכה י: "וסימני חיה, מפי השמועה הן": קרניים "מפצלות", או קרניים "כרוכות, וחדוקות, והדורות". (השגת הראב"ד.)
- הלכה יא: "במה דברים אמורים? במין שאינו מכירו". אבל שבעת מיני החיה שבתורה - מי שמכיר אותן, "אוכל חלבו, וחיב לכסות דמו".
- הלכה יב: "שור הבר מין בהמה הוא". והקרש, "שאין לו אלא קרן אחת" - ספק. "וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה": "חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו". (השגת הראב"ד.)
- הלכה יג: "כלאים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא 'כוי'". "ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל".
- הלכה יד: "סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה, אלא מנה מינין טמאין בלבד". "והמינין האסורין ארבעה ועשרים מין" (הערות 6-11).
- הלכה טו: "כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן" - אוכל כל עוף שאינו מהם. "ועוף טהור נאכל במסרת". ו"ונאמן ציד".
- הלכה טז: מי שאינו מכירן - "בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים". "כל עוף שהוא דורס ואוכל" - טמא. ושאינו דורס, ויש בו אחד משלושה סימנים: "אצבע יתרה, או זפק", "או שהיה קרקבנו נקלף ביד" - טהור.
- הלכה יז: הטעם: אין בטמאים מין שאינו דורס ויש בו סימן, "חוץ מפרס ועזניה", והם "אינן מצויין בישוב".
- הלכה יח: "היה הקרקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד" - ספק. ואם התרכך בשמש ונקלף ביד - מותר.
- הלכה יט: "אמרו הגאונים, שמסרת בידיהן שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד", אלא אם הוא הקרקבן הנקלף ביד.
- הלכה כ: "כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט", או "שקולט מן האויר ואוכל באויר" - "דורס וטמא". "וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להן" - טמא.
- הלכה כא: "מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה".
- הלכה כב: "מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל". ומי שאינו בקי בודק בשלושה סימנים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים החופות את רוב גופו, ו"שני כרעים לנתר בהן".
- הלכה כג: מי שעתיד לגדל כנפיים וכרעיים, "כשיגדיל" - "הרי זה מתר מעתה".
- הלכה כד: "ובדגים שני סימנין - סנפיר וקשקשת". "וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". ואפילו "סנפיר אחד וקשקשת אחת" - מותר.

בפרק זה חמש השגות הראב"ד: שתיים על הלכה ב, ואחת על כל אחת מן ההלכות ד, י ו-יב. "הפניות לשיחות קודש" יש בפרק אחת, על הלכה א ("שנאמר"), בשולי עמוד קנב. ההפניה שבשולי עמוד קנה ("הלכה א") שייכת לפרק ב: הכתר שלה נדפס ליד ההלכה הראשונה של פרק ב, שנלמד מחר. תיבת "נקודות משיחות קודש" אין בפרק זה. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 1-11). המספור מתחיל מחדש בהלכות אלו. ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-כה) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בכמה הלכות נדפסו הסברים קצרים בסוגריים מרובעים [...] בתוך שורת ההלכה, והם הועתקו כמו שהם. מקורות הפרק בגמרא נמצאים בעיקר בפרק השלישי של מסכת חולין ("אלו טרפות").

הִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים מִצְווֹת - אַרְבַּע מִצְווֹת עֲשֵׂה, וְאַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה; וְזֶה הוּא פְרָטָן: (א) לִבְדֹּק בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה לְהַבְדִּיל בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה; (ב) לִבְדֹּק בְּסִימָנֵי הָעוֹף לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא לְטָהוֹר; (ג) לִבְדֹּק בְּסִימָנֵי חֲגָבִים לְהַבְדִּיל בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר; (ד) לִבְדֹּק בְּסִימָנֵי דָּגִים לְהַבְדִּיל בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר; (ה) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה; (ו) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹף טָמֵא; (ז) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּגִים טְמֵאִים; (ח) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף; (ט) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הָאָרֶץ; (י) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל רֶמֶשׂ הָאָרֶץ; (יא) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל תּוֹלַעַת הַפֵּרוֹת כְּשֶׁתֵּצֵא לָאָרֶץ; (יב) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שֶׁרֶץ הַמַּיִם; (יג) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל נְבֵלָה; (יד) שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל; (טו) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל טְרֵפָה; (טז) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֵבֶר מִן הַחַי; (יז) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דָּם; (יח) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה; (יט) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גִּיד הַנָּשֶׁה; (כ) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב; (כא) שֶׁלֹּא לְבַשְּׁלוֹ; (כב) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל לֶחֶם תְּבוּאָה חָדָשׁ; (כג) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל קָלִי מִן הֶחָדָשׁ; (כד) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כַּרְמֶל מִן הֶחָדָשׁ; (כה) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עָרְלָה; (כו) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם; (כז) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל טֶבֶל; (כח) שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יֵין נֶסֶךְ.
וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פתיחת ההלכות: שמונה ועשרים מצוות.
המצוות: ארבע הראשונות הן מצוות עשה, ועשרים וארבע הן מצוות לא תעשה. אפשר לחלק אותן לקבוצות:
- (א)-(ד) בדיקת הסימנים: ארבע מצוות העשה. לבדוק את הסימנים כדי להבדיל בין טמא לטהור: בבהמה ובחיה (יחד), בעוף, בחגבים ובדגים. ארבעתן מתבארות בפרק של היום: בהמה וחיה בהלכות ב-יג, העוף בהלכות יד-כ, החגבים בהלכות כא-כג, והדגים בהלכה כד.
- (ה)-(יב) בעלי חיים טמאים: האיסורים לאכול בהמה וחיה טמאה, עוף טמא ודגים טמאים. ואחריהם סוגים של בעלי חיים קטנים: שרץ העוף, שרץ הארץ, רמש הארץ, "תולעת הפרות כשתצא לארץ", ושרץ המים. ההבדלים ביניהם יתבארו בהמשך ההלכות. פרשיות המאכלות נמצאות בתורה בשני מקומות: בפרשת שמיני (ויקרא יא) ובפרשת ראה (דברים יד).
- (יג)-(טז) בשר שנאסר בגלל מה שקרה לבעל החיים: נבלה, שור הנסקל, טרפה, ואבר מן החי. בשור הנסקל המצווה היא "שלא להנות", ולא רק שלא לאכול. התורה אומרת עליו "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (שמות כא, כח), וחז"ל למדו שאסור גם ליהנות ממנו.
- (יז)-(יט) חלקים אסורים בבהמה טהורה: דם, חלב, וגיד הנשה.
- (כ)-(כא) בשר בחלב: שלא לאכול, ו"שלא לבשלו". זו המצווה היחידה ברשימה שאינה על אכילה או שתייה, אלא על בישול. התורה כתבה שלוש פעמים "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא).
- (כב)-(כד) חדש: שלושה לאוין על התבואה החדשה, מפסוק אחד: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ויקרא כג, יד). כלומר, עד שמקריבים את קרבן העומר.
- (כה)-(כח) פירות, תבואה ויין: ערלה, כלאי הכרם, טבל, ויין נסך.
- "ובאור מצוות אלו בפרקים אלו": כל המצוות יתבארו בשבעה עשר הפרקים של ההלכות. ומחר, בפרק ב, מתחילים דיני האיסורים: האוכל מבעל חיים טמא, השרצים והתולעים.
מונחים: "בִּכְלָלָן" - בכלל ההלכות האלה. "פְרָטָן" - הפירוט שלהן. "שֶׁרֶץ" - בעל חיים קטן שנע על הארץ, או במים, או מעופף. "רֶמֶשׂ" - בעל חיים זוחל. "נְבֵלָה" - בהמה, חיה או עוף שמתו בלי שחיטה כשרה. "שׁוֹר הַנִּסְקָל" - שור שהמית אדם, ובית הדין דן אותו לסקילה. "טְרֵפָה" - בעל חיים שיש בו פגיעה או מחלה שאינו יכול לחיות איתה. "אֵבֶר מִן הַחַי" - איבר שנחתך מבעל חיים חי. "חֵלֶב" - שומן מסוים בבהמה, שהתורה אסרה. "גִּיד הַנָּשֶׁה" - גיד בירך הבהמה (בראשית לב, לג). "חָדָשׁ" - תבואה חדשה, לפני הקרבת העומר. "קָלִי" - גרעינים קלויים. "כַּרְמֶל" - גרעינים רכים ולחים. "עָרְלָה" - פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. "כִּלְאֵי הַכֶּרֶם" - תבואה או ירק שנזרעו בכרם. "טֶבֶל" - יבול שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות. "יֵין נֶסֶךְ" - יין שנוסך לעבודה זרה.
המסר: הרשימה מתחילה בידיעה: לבדוק, להכיר ולהבדיל. רק אחר כך באים האיסורים. והיא נוגעת בכל מה שאדם אוכל: בשר, דגים, תבואה, פירות ויין. הקדושה אינה רק בבית הכנסת. היא נמצאת גם על השולחן, בכל ביס ובכל לגימה.

א. מִצְוַת עֲשֵׂה הֵן [=בדיקת] (=המצווה לבדוק את סימני הטהרה היא רק אם מעוניין לאכול מהם) הַסִּימָנִין שֶׁמַּבְדִּילִין בָּהֶן בֵּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדָג וְחָגָב שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן, וּבֵין שֶׁאֵין מֻתָּר לְאָכְלָן - שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר", "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל".

"מצות עשה הן [=בדיקת] הסימנין": לדעת להבדיל.
הדין המעשי:
- המצווה: "מצות עשה הן [=בדיקת] הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמתר לאכלן, ובין שאין מתר לאכלן". המילה שבסוגריים המרובעים, "[=בדיקת]", נדפסה בתוך שורת ההלכה. היא מלמדת שהמצווה היא הבדיקה עצמה.
- מתי: "רמב"ם לעם": "המצווה לבדוק את סימני הטהרה היא רק אם מעוניין לאכול מהם".
- חמישה סוגים: בהמה, חיה, עוף, דג וחגב. ברשימת המצוות הם ארבע מצוות, (א)-(ד), כי בהמה וחיה נמנו יחד.
- המקור: "שנאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהר"" (הערה 1), "ובין החיה הנאכלת, ובין החיה אשר לא תאכל" (הערה 2).
הבסיס והמקור:
- הפסוק הראשון הוא מפרשת קדושים (ויקרא כ, כה). הוא בא מיד אחרי "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (שם, כד).
- הפסוק השני חותם את פרשת המאכלות שבפרשת שמיני: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מז). הרמב"ם מביא את חציו השני.
- על "להבדיל" שבפסוק הזה פירש רש"י, בערך: לא די שילמד את הדינים, אלא צריך שיהיה יודע ומכיר ובקי בהם.
- הרמב"ם מביא קודם את הפסוק מפרשת קדושים (פרק כ), ורק אחריו את הפסוק מפרשת שמיני (פרק יא), אף שבתורה פרשת שמיני קודמת. על כך ההפניה לשיחות קודש שלהלן.
ההיגיון:
- עשה, ולא רק לא תעשה: התורה אינה מסתפקת באיסור לאכול טמא. היא מצווה לבדוק ולהבדיל. מי שבודק את הסימנים לפני שהוא אוכל, מקיים מצוות עשה.
- "רק אם מעוניין לאכול": אין חובה לבדוק כל בעל חיים שאדם רואה. המצווה חלה כשאדם רוצה לאכול. אז עליו לברר קודם שהמין מותר.
- לשני הכיוונים: "שמתר לאכלן, ובין שאין מתר לאכלן". הבדיקה מתירה את הטהור ואוסרת את הטמא.
- "והבדלתם": בפרשת קדושים ההבדלה בין הבהמה הטהורה לטמאה באה מיד אחרי "אשר הבדלתי אתכם מן העמים". כך הרמב"ם פותח את ההלכות, באותה הבדלה שעליה בנוי ספר קדושה כולו.
- דוגמה: אדם קנה בשוק דג שאינו מכיר. לפני שהוא אוכל, הוא בודק אם יש לו סנפיר וקשקשת, כמו שיתבאר בהלכה כד.
מונחים: "סִימָנִין" - סימנים, תכונות שמהן יודעים אם בעל החיים טהור. "שֶׁמַּבְדִּילִין" - שמבחינים בעזרתם. "חָגָב" - מין ארבה. "וְהִבְדַּלְתֶּם" - ותבחינו ותפרידו. "הַנֶּאֱכֶלֶת" - שמותר לאכול אותה. "תֵאָכֵל" - תיאכל.
המסר: לפני שאדם מכניס דבר לפיו, הוא עוצר ושואל: האם זה מותר? כבר בעצירה הזאת יש מצווה. הקדושה מתחילה ביכולת להבחין.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילה "שנאמר" שבהלכה א. ליד השורה "ובין שאין מתר לאכלן - שנאמר: "והבדלתם בין", בשולי הטור השמאלי של עמוד קנב, נדפס סמל כתר קטן. זה אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. נושא ההפניה: "ביאור בסדר הבאת הפסוקים". כלומר, ביאור לסדר שבו הרמב"ם מביא את שני הפסוקים: תחילה הפסוק מפרשת קדושים (ויקרא כ, כה - הערה 1), ורק אחריו הפסוק מפרשת שמיני (ויקרא יא, מז - הערה 2), אף שבתורה פרשת שמיני קודמת. ההפניה אינה מפרטת מהו הביאור, ואת הדברים עצמם יש ללמוד במקור. המקור: ספר השיחות תשמ"ט, חלק א, עמוד 363, הערה 73, ושולי הגליון. ההפניה על השם "קדושה", שלמדנו בפתיחת ספר קדושה, הפנתה לאותו ספר, עמוד 364. באותה שורה בשולי עמוד קנב נדפסה גם ההפניה "יתרה . . אמרו". היא שייכת להלכה כא בפרק כב של הלכות איסורי ביאה, שלמדנו אתמול.

ב. סִימָנֵי [=הטהרה של] בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה, וְהֵן שְׁנֵי סִימָנִין: "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" (=שפרסתה מחולקת לשתים), וּ"מַעֲלַת גֵּרָה" (=מחזירה את האוכל מהקיבה ללעיסה חוזרת) - עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה, אֵין לָהּ שִׁנַּיִם בַּלְּחִי הָעֶלְיוֹן. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה, הֲרֵי הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה (=ואין צורך לבדוק זאת) - חוּץ מִן הַגָּמָל; וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, הֲרֵי הִיא מַעֲלַת גֵּרָה - חוּץ מִן הַחֲזִיר.

"מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה" - "עד שיהיו שניהן".
הדין המעשי:
- שני הסימנים: "סימני [=הטהרה של] בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והן שני סימנין: "מפרסת פרסה", ו"מעלת גרה"" (הערות 3-4).
- "רמב"ם לעם" על "מפרסת פרסה": "שפרסתה מחולקת לשתים".
- ועל "מעלת גרה": "מחזירה את האוכל מהקיבה ללעיסה חוזרת".
- צריך את שניהם: "עד שיהיו שניהן".
- סימן בשיניים: "וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שנים בלחי העליון".
- הכלל הראשון: "וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה". "רמב"ם לעם": "ואין צורך לבדוק זאת". והיוצא מן הכלל: "חוץ מן הגמל".
- הכלל השני: "וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, הרי היא מעלת גרה - חוץ מן החזיר".
הבסיס והמקור:
- שני הסימנים כתובים בפרשת שמיני: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה - אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג).
- מיד אחר כך התורה מונה ארבעה בעלי חיים שיש להם רק סימן אחד (ויקרא יא, ד-ז). הגמל, השפן והארנבת מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה. והחזיר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. מכאן "עד שיהיו שניהן".
- בגמרא (חולין נט, א, בערך) נאמר על החזיר: מי ששליט בעולמו יודע שאין דבר שמפריס פרסה וטמא, אלא החזיר.
⚠ בהערה 3 נדפס "ויקרא-שמיני, יא, יג". אבל המילים "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה" כתובות בויקרא יא, ג. בפסוק יג מתחילה רשימת העופות הטמאים. נראה שזו טעות דפוס, וצריך להיות "יא, ג". הועתק כמו שנדפס. הערה 4 ("שם.") מפנה לאותו מקום.
ההיגיון:
- "עד שיהיו שניהן": כל סימן לבדו אינו מספיק. התורה עצמה מראה זאת: יש בעלי חיים עם סימן אחד, והם טמאים.
- "אין לה שנים בלחי העליון": זה סימן נוסף. הוא אינו כתוב בתורה, אבל הוא עוזר לדעת אם הבהמה מעלה גרה. בהלכה ג נראה איך משתמשים בו כשאי אפשר לבדוק את הפרסות.
- שני כללים, ולכל כלל יוצא מן הכלל: הגמל מעלה גרה ואינו מפריס פרסה. החזיר מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. לכן בהלכה ג נדרש "שיכיר גמל" ו"שיכיר חזיר".
- מחלוקת: על שני משפטים בהלכה זו חלק הראב"ד, בגלל השפן והארנבת. ראו בהשגות שלהלן.
- דוגמה: הפרה והכבשה מפריסות פרסה ומעלות גרה, ולכן הן מותרות. הגמל מעלה גרה, אבל פרסתו אינה מחולקת. והחזיר הוא ההפך: פרסתו מחולקת, ואינו מעלה גרה.
מונחים: "נִתְפָּרְשׁוּ" - נאמרו במפורש. "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" - פרסתה מחולקת לשתיים. "מַעֲלַת גֵּרָה" - מעלה מן הקיבה את מה שאכלה, ולועסת אותו שוב. "שִׁנַּיִם" - שיניים. "הַלְּחִי הָעֶלְיוֹן" - הלסת העליונה. "גָּמָל" - גמל. "חֲזִיר" - חזיר.
המסר: בהמשך השבוע נקרא את רש"י על "ויהי עשו בן ארבעים שנה" (בראשית כו, לד): "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר: (תהלים פ) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: 'ראו שאני טהור', כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים". לחזיר יש הסימן שרואים מבחוץ, הפרסה המחולקת. חסר לו הסימן הפנימי, העלאת הגרה. אפשר ללמוד מכאן רמז: לא די במראה של כשרות מבחוץ. צריך גם עבודה פנימית, "לעכל" וללעוס שוב את מה שאדם לומד ושומע. "עד שיהיו שניהן".

ג. לְפִיכָךְ (=מכיוון שאנו יודעים שבהמה וחיה המעלות גרה, בוודאי מפריסות פרסה), הַמּוֹצֵא בְּהֵמָה בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ מַכִּירָהּ, וּמְצָאָהּ חֲתוּכַת [=שנחתכו לה לחלוטין] הַפְּרָסוֹת - בּוֹדֵק בְּפִיהָ [=בלחי העליון]: אִם אֵין לָהּ שִׁנַּיִם לְמַעְלָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה (=על פי המבואר בהלכה הקודמת שאם אין לבהמה שיניים בלחי העליון זהו סימן שהיא מעלת גירה, וכל בהמה שמעלה גירה ידוע שהיא גם מפרסת פרסה) - וְהוּא שֶׁיַּכִּיר גָּמָל (=מכיוון שלגמל צעיר אין שיניים בלחי העליון והוא טמא). מָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ חָתוּךְ (=ואין אפשרות לבדוק לה את השיניים העליונות) - בּוֹדֵק בְּפַרְסוֹתֶיהָ: אִם הִיא שְׁסוּעָה, טְהוֹרָה (=מכיוון שבהמה שפרסותיה מחולקות לשתיים בוודאי מעלה גירה, מלבד חזיר) - וְהוּא שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר.
מָצָא פִּיהָ חָתוּךְ וְרַגְלֶיהָ חֲתוּכוֹת - בּוֹדֵק בָּהּ אַחַר שֶׁיִּשְׁחָטֶנָּה בְּכַנְפֵי הָעֹקֶץ [=בקצות הזנב]: אִם מָצָא בְּשָׂרָהּ שָׁם מְהַלֵּךְ שְׁתִי וָעֵרֶב [=שכבה לאורך שכבה לרוחב], טְהוֹרָה - וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד [חמור בר]; שֶׁכֵּן הוּא בְּשָׂרוֹ, מְהַלֵּךְ שְׁתִי וָעֵרֶב.

"המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה": איך בודקים כשסימן חסר.
הדין המעשי:
- "לפיכך": "רמב"ם לעם": "מכיוון שאנו יודעים שבהמה וחיה המעלות גרה, בוודאי מפריסות פרסה". כלומר, הכללים שבהלכה ב מאפשרים לבדוק סימן אחד במקום השני.
- הפרסות חתוכות: "המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת [=שנחתכו לה לחלוטין] הפרסות - בודק בפיה [=בלחי העליון]".
- "אם אין לה שנים למעלה, בידוע שהיא טהורה". "רמב"ם לעם": אם אין לה שיניים בלחי העליון, "זהו סימן שהיא מעלת גירה, וכל בהמה שמעלה גירה ידוע שהיא גם מפרסת פרסה".
- "והוא שיכיר גמל". "רמב"ם לעם": "מכיוון שלגמל צעיר אין שיניים בלחי העליון והוא טמא".
- הפה חתוך: "מצא בהמה שפיה חתוך". "רמב"ם לעם": "ואין אפשרות לבדוק לה את השיניים העליונות".
- "בודק בפרסותיה: אם היא שסועה, טהורה". "רמב"ם לעם": "מכיוון שבהמה שפרסותיה מחולקות לשתיים בוודאי מעלה גירה, מלבד חזיר".
- "והוא שיכיר חזיר".
- שניהם חתוכים: "מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות - בודק בה אחר שישחטנה בכנפי העקץ [=בקצות הזנב]".
- "אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב [=שכבה לאורך שכבה לרוחב], טהורה".
- "והוא שיכיר ערוד [חמור בר]; שכן הוא בשרו, מהלך שתי וערב".
הבסיס והמקור: בגמרא במסכת חולין (נט, א, בערך) מובאים הבירורים האלה: בפה, בפרסות, ובבשר שבמקום הזנב. ושם נאמרו גם התנאים: שיכיר את הגמל, את החזיר ואת הערוד.
ההיגיון:
- "במדבר ואינו מכירה": זה מקרה שבו אין את מי לשאול, ואין היכרות עם המין. לכן צריך לסמוך על הסימנים.
- "והוא שיכיר גמל": הכלל "מעלה גרה - אין לה שיניים למעלה" אינו מספיק לבדו. גם לגמל צעיר אין שיניים בלחי העליון, והוא טמא. לכן מי שבודק בפה צריך להכיר את הגמל, כדי לשלול אותו.
- "והוא שיכיר חזיר": הפרסה השסועה מעידה על העלאת גרה, חוץ מן החזיר. לכן מי שבודק בפרסות צריך להכיר את החזיר.
- "בכנפי העקץ": כשאין פה ואין פרסות, יש סימן שלישי: הבשר במקום הזנב. בבהמה טהורה הוא עשוי שכבות, לאורך ולרוחב, כמו חוטי אריג. וגם כאן יש יוצא מן הכלל: הערוד, שבשרו כך, והוא טמא. לכן "שיכיר ערוד".
- "אחר שישחטנה": את הבשר אפשר לבדוק רק אחרי השחיטה. לכן הבדיקה הזאת היא האחרונה, כשאין דרך אחרת.
- דוגמה: הולך במדבר מצא בהמה שפרסותיה נחתכו לגמרי. הוא בודק את פיה, ורואה שאין לה שיניים בלסת העליונה. אם הוא יודע איך נראה גמל, ורואה שאין זה גמל, הבהמה טהורה.
מונחים: "מַכִּירָהּ" - מכיר את מינה. "חֲתוּכַת הַפְּרָסוֹת" - שפרסותיה נחתכו, וכלשון ההסבר שבסוגריים: "שנחתכו לה לחלוטין". "בְּיָדוּעַ" - בוודאי. "שֶׁיַּכִּיר" - שיידע לזהות. "שְׁסוּעָה" - מחולקת לשתיים. "שֶׁיִּשְׁחָטֶנָּה" - שישחט אותה. "כַּנְפֵי הָעֹקֶץ" - קצות הזנב, כלשון ההסבר שבסוגריים. "שְׁתִי וָעֵרֶב" - לאורך ולרוחב, כמו חוטי השתי והערב באריג; ובסוגריים: "שכבה לאורך שכבה לרוחב". "עָרוֹד" - חמור בר. ההסבר "[חמור בר]" נדפס בסוגריים מרובעים בלי סימן "=".
המסר: הסימן לבדו אינו מספיק. הוא צריך היכרות עם המציאות: "והוא שיכיר". מי שבא לפסוק צריך לדעת גם את הכלל וגם את מה שיוצא ממנו.

ד. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין [–הדומה במראהו ל] בְּהֵמָה טְמֵאָה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַפְרִיס פַּרְסָה וְלֹא מַעֲלֵה גֵּרָה, אֶלָּא כְּמִין סוּס אוֹ חֲמוֹר לְכָל דָּבָר - הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁיָּלְדָה בְּפָנָיו. אֲבָל אִם הִנִּיחַ פָּרָה מְעֻבֶּרֶת בְּעֶדְרוֹ, וּבָא וּמָצָא כְּמִין חֲזִיר כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹנֵק מִמֶּנָּה - הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאָסוּר בַּאֲכִילָה; שֶׁמָּא מִן הַטְּמֵאָה נוֹלַד, וְנִכְרַךְ אַחַר הַטְּהוֹרָה.

"בשילדה בפניו": הוולד הולך אחר אמו, ולא אחר מראהו.
הדין המעשי:
- ולד של בהמה טהורה שנראה כטמא: "בהמה טהורה שילדה כמין [–הדומה במראהו ל] בהמה טמאה - אף על פי שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר - הרי זה מתר באכילה".
- ההסבר שבסוגריים מבאר את המילה "כמין": "[–הדומה במראהו ל]".
- התנאי: "במה דברים אמורים? בשילדה בפניו".
- כשלא ראה את הלידה: "אבל אם הניח פרה מעברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה - אף על פי שהוא יונק ממנה - הרי זה ספק, ואסור באכילה".
- הטעם: "שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה".
- הראב"ד מוסיף תנאי לדין הזה. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור: במשנה במסכת בכורות (פרק א, משנה ב) נאמר, בערך: בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - מותרת באכילה; וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסורה באכילה; שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. הלכה ד היא החלק הראשון של המשנה, והלכה ה היא החלק השני.
ההיגיון:
- מעבר בפרק: בהלכות ב-ג למדנו את סימני הבהמה, "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה", ואיך בודקים בהמה שאין מכירים אותה. עכשיו הרמב"ם מחדש: יש מקרים שבהם הסימנים אינם קובעים. מה שקובע הוא ממי נולד הוולד.
- "לכל דבר": החידוש גדול. לוולד אין אף סימן טהרה: "אינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה". הוא נראה כמו סוס או חמור לגמרי. ובכל זאת הוא מותר, כי אמו טהורה.
- "בשילדה בפניו": ההיתר בנוי על כך שיודעים בוודאות שהוולד יצא מן הבהמה הטהורה. לכן צריך שבעליה יראה את הלידה בעיניו.
- "כרוך אחריה... יונק ממנה": כשלא ראה את הלידה, גם סימנים של קשר בין הוולד לפרה אינם מספיקים. ולד שהולך אחרי פרה ויונק ממנה, אפשר שנולד מבהמה טמאה ורק נצמד אל הפרה. לכן "הרי זה ספק, ואסור באכילה".
- "כמין חזיר": הרמב"ם בוחר בחזיר, הבהמה הטמאה המוכרת ביותר. בהלכה ב למדנו שהוא "מפריס פרסה" ואינו מעלה גרה: "וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, הרי היא מעלת גרה חוץ מן החזיר".
- דוגמה: רפתן עומד ליד פרה בשעת ההמלטה, ורואה שהוולד שנולד דומה לסייח של סוס. הוולד מותר באכילה (בשחיטה כשרה), כי ראה בעיניו שנולד מן הפרה. אבל רפתן שבא לרפת בבוקר, ומצא ליד פרה שהמליטה בלילה ולד שנראה כמו חזיר, והוא יונק ממנה - הוולד אסור מספק. מקרים כאלה נדירים מאוד, ובכל שאלה מעשית שואלים רב.
⚠ בסוגריים המרובעים נדפס "[–הדומה במראהו ל]" עם קו, ולא עם הסימן "=" שבחלק מן ההסברים האחרים בפרק (כגון "[=בקצות הזנב]" בהלכה ג). הכוונה זהה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "כְּמִין" - כעין, דומה ל- (כלשון ההסבר שבסוגריים). "מַפְרִיס פַּרְסָה" - שפרסתו מחולקת לשתיים, כפי שביאר "רמב"ם לעם" בהלכה ב. "מַעֲלֵה גֵּרָה" - מחזיר את האוכל מן הקיבה ללעיסה חוזרת (שם). "לְכָל דָּבָר" - בכל דבר, לגמרי. "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - מתי נאמר הדין הזה. "בְּפָנָיו" - לעיניו. "מְעֻבֶּרֶת" - בהריון. "בְּעֶדְרוֹ" - בעדר שלו. "כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ" - צמוד אליה, הולך אחריה. "יוֹנֵק מִמֶּנָּה" - יונק את חלבה. "סָפֵק" - דבר שאין יודעים אותו בוודאות. "וְנִכְרַךְ" - ונצמד.

ה. בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֵה גֵּרָה, וַהֲרֵי הוּא כְּמִין שׁוֹר לְכָל דָּבָר, אוֹ כְּמִין שֶׂה - הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּאֲכִילָה; שֶׁהַגָּדֵל מִן הַטָּמֵא - טָמֵא, וְהַגָּדֵל מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר. לְפִיכָךְ (=כלומר, מכיוון שהטהרה תלויה בכך שבעלי החיים בעצמם גדלו עם סימני טהרה ולא בכך שנמצאו בתוך דבר טהור) דָּג טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָג טָהוֹר, אָסוּר, וְדָג טָהוֹר הַנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָמֵא, מֻתָּר - לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּדּוּלָיו, אֶלָּא בְּלָעוֹ.

"שהגדל מן הטמא - טמא": בבהמה, ובדג שנמצא בתוך דג.
הדין המעשי:
- ולד של בהמה טמאה שנראה טהור: "בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אף על פי שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה - הרי זה אסור באכילה".
- הכלל: "שהגדל מן הטמא - טמא, והגדל מן הטהור - טהור".
- דג בתוך דג: "לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מתר".
- "רמב"ם לעם" מבאר את ה"לפיכך": "כלומר, מכיוון שהטהרה תלויה בכך שבעלי החיים בעצמם גדלו עם סימני טהרה ולא בכך שנמצאו בתוך דבר טהור".
- הטעם בלשון הרמב"ם: "לפי שאינו גדוליו, אלא בלעו".
הבסיס והמקור: זה ההמשך של אותה משנה במסכת בכורות (פרק א, משנה ב). שם נאמר, בערך: וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסורה באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא. ושם גם, בערך: דג טמא שבלע דג טהור - מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא - אסור באכילה, שאינו גידוליו. בשורת התקציר שבראש הפרק נזכרים שני הנושאים האלה בשמם: "דג שנמצא במעי דג אחר; הנולד מדבר טמא".
ההיגיון:
- שני צדדים של כלל אחד: הלכה ד והלכה ה הן שני צדדים של אותו כלל: הוולד הולך אחר אמו. בהלכה ד הוולד נראה טמא, והוא מותר. כאן הוולד נראה טהור לגמרי, "כמין שור לכל דבר", והוא אסור.
- "הגדל": הלשון "הגדל" מדגישה את הצמיחה. מה שגדל מגופה של הבהמה הוא חלק ממנה, ודינו כדינה.
- "לפיכך" - דין הדגים: מן הכלל הזה נובע דין הדגים. דג שנמצא בתוך דג אחר לא גדל ממנו. הגדול בלע אותו. לכן דינו נקבע לפי עצמו בלבד, לפי הסימנים שלו. כך מבאר "רמב"ם לעם": הטהרה תלויה במה שבעל החיים הוא בעצמו, ולא במקום שבו נמצא.
- ההבדל בין הבהמה לדג: הוולד "גדל" מאמו, ולכן הולך אחריה, גם נגד הסימנים שלו. הדג הקטן רק נבלע, ואין בינו ובין הגדול קשר של גידול. לכן הוא נידון לפי עצמו.
- דוגמה: אדם מנקה דג טהור גדול, ומוצא בבטנו דג קטן. אם הדג הקטן ממין טמא, הוא אסור, אף שנמצא בתוך דג טהור. ולהפך: דג טהור שנמצא בתוך דג טמא, מותר. בפוסקים נידונים בזה פרטים נוספים, ולמעשה שואלים רב.
⚠ בהלכה זו נוקדה המילה "בָּאֲכִילָה" בקמץ, ובשאר ההלכות שלפניה ושאחריה "בַּאֲכִילָה" בפתח. שתי הצורות נכונות בדקדוק (בקמץ - עם ה"א הידיעה), והמשמעות אחת. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "כְּמִין שֶׂה" - דומה לכבש. "שֶׁהַגָּדֵל" - שמה שגדל ונוצר. "בִּמְעֵי" - בבטן, במעיים. "גִּדּוּלָיו" - מה שגדל ממנו. "בְּלָעוֹ" - בלע אותו.

ו. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ, בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַבִּין וּשְׁתֵּי שְׁדָרוֹת (=כגון שני בעלי חיים שגופם מחובר, בדומה לתאומים סיאמיים) - אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה; וְזוֹ הִיא הַ"שְּׁסוּעָה" שֶׁנֶּאֶמְרָה בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה", כְּלוֹמַר בְּרִיָּה שֶׁנּוֹלְדָה שְׁסוּעָה לִשְׁתֵּי בְהֵמוֹת.

"השסועה": בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.
הדין המעשי:
- הדין: "בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין ושתי שדרות - אסורה באכילה".
- "רמב"ם לעם" על "שני גבין ושתי שדרות": "כגון שני בעלי חיים שגופם מחובר, בדומה לתאומים סיאמיים".
- המקור בתורה: "וזו היא ה"שסועה" שנאמרה בתורה, שנאמר: "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה"" (הערה 5).
- הפירוש: "כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בפרשת ראה (דברים יד, ז - הערה 5). בפשט הכתוב, "הפרסה השסועה" היא הפרסה המפוצלת. אבל חז"ל דרשו את המילה "השסועה" כבריה בפני עצמה, והרמב"ם פוסק כמותם.
- רש"י על הפסוק מפרש, בערך, כמו הרמב"ם: השסועה - בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. והוא מביא בשם רבותינו, בערך, שזו אחת הסיבות לכך שהתורה חזרה ומנתה את הבהמות והעופות בספר דברים: בבהמות - מפני השסועה, ובעופות - מפני הראה.
ההיגיון:
- אחרי הלכות ד-ה: בהלכה ד למדנו שוולד של בהמה טהורה מותר, גם אם הוא נראה כבהמה טמאה. היה מקום לחשוב שגם בריה כזאת מותרת, שהרי נולדה מבהמה טהורה. בא הרמב"ם ומלמד: כאן התורה עצמה אסרה, בפסוק מפורש.
- "או שנמצא בה": הדין חל גם על בריה שלא נולדה, אלא נמצאה בתוך בהמה טהורה כשנשחטה.
- "שסועה לשתי בהמות": כאילו שתי בהמות מחוברות זו לזו. "רמב"ם לעם" ממשיל זאת לתאומים סיאמיים, כלומר תאומים שנולדו כשגופם מחובר.
- התורה צופה גם את הנדיר: בריה כזאת נדירה מאוד. ובכל זאת התורה כתבה עליה דין. התורה מקיפה את כל המציאות, גם את מה שנראה חריג.
- דוגמה: פרה המליטה ולד בעל שני גבים ושתי שדרות, כמו שני עגלים מחוברים. אף שהאם טהורה, והוולד נולד לעיני בעליו, הוא אסור באכילה.
מונחים: "בְּרִיָּה" - יצור, בעל חיים. "גַבִּין" - גבים. "שְׁדָרוֹת" - עמודי שדרה. "הַשְּׁסוּעָה" - המפוצלת, החצויה. "מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה" - מבין הבהמות המעלות גרה. "וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה" - ומבין הבהמות המפריסות פרסה. "תאומים סיאמיים" (בביאור "רמב"ם לעם") - תאומים שנולדו כשגופם מחובר.

ז. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ דְּמוּת עוֹף - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹף טָהוֹר, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה; לֹא הֻתַּר מִן הַנִּמְצָא בִּבְהֵמָה, אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה.

"אלא מה שיש לו פרסה": דמות עוף בתוך בהמה.
הדין המעשי:
- הדין: "וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף - אף על פי שהוא עוף טהור, הרי זה אסור באכילה".
- הטעם: "לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה".
הבסיס והמקור: ולד שנמצא בתוך בהמה שנשחטה מותר באכילה בשחיטת אמו. בדין זה עוסקים המשנה והגמרא בפרק הרביעי של מסכת חולין ("בהמה המקשה"). ההלכה שלנו קובעת את גבול ההיתר הזה.
ההיגיון:
- "וכן": הלכה ז ממשיכה את הלכה ו. שם בריה משונה, ה"שסועה", אסורה. כאן מדובר בבריה שאין לה צורת בהמה כלל.
- "לא הותר מן הנמצא בבהמה": נראה שהכוונה לוולד שנמצא בתוך בהמה שנשחטה. ולד כזה הותר בשחיטת אמו. אבל ההיתר הזה חל רק על מה "שיש לו פרסה", כלומר על ולד שיש לו צורת בהמה.
- "אף על פי שהוא עוף טהור": היה מקום לחשוב: אם יש לו דמות של עוף טהור, למשל יונה, למה ייאסר? הרמב"ם עונה: ההיתר של "הנמצא בבהמה" הוא רק למה שיש לו פרסה. דמות עוף, גם של עוף טהור, אינה בכלל ההיתר.
- "פרסה": הפרסה היא הסימן הראשון של הבהמה בתורה, "מפרסת פרסה" (הלכה ב). לעוף אין פרסה.
- דוגמה: שוחט פתח בהמה טהורה שנשחטה, ומצא בתוכה ולד משונה בדמות עוף. אף שהוא דומה ליונה, שהיא עוף טהור, הוא אסור באכילה.
מונחים: "דְּמוּת עוֹף" - צורה של עוף. "הֻתַּר" - הותר, נעשה מותר. "מִן הַנִּמְצָא בִּבְהֵמָה" - ממה שנמצא בתוך בהמה. "פַּרְסָה" - כף הרגל הקשה של הבהמה.

ח. אֵין לְךָ בְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁמֻּתָּר בַּאֲכִילָה, חוּץ מֵעֲשֶׂרֶת הַמִּינִין הַמְּנוּיִין בַּתּוֹרָה: שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְהֵמָה - וְהֵן שׁוֹר, שֶׂה, וָעֵז; וְשִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה - אַיָּל, וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ, וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ, וָזֶמֶר. הֵן וּמִינֵיהֶן - כְּגוֹן שׁוֹר הַבָּר וְהַמְּרִיא (=סוג בקר גדול במיוחד ובעל שומן רב), שֶׁהֵן מִמִּין הַשּׁוֹר. וְכָל הַעֲשָׁרָה מִינִין וּמִינֵיהֶן, מַעֲלֵי גֵרָה וּמַפְרִיסֵי פַרְסָה; לְפִיכָךְ, מִי שֶׁהוּא מַכִּירָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק לֹא בַּפֶּה וְלֹא בָּרַגְלַיִם.

"חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה": כל הבהמות והחיות המותרות.
הדין המעשי:
- הכלל: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמתר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה".
- שלושה מיני בהמה: "והן שור, שה, ועז".
- שבעה מיני חיה: "איל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישן, ותאו, וזמר".
- "הן ומיניהן": "כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור".
- "רמב"ם לעם" על "המריא": "סוג בקר גדול במיוחד ובעל שומן רב".
- לכולם יש סימנים: "וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה".
- המסקנה: "לפיכך, מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדק לא בפה ולא ברגלים".
הבסיס והמקור:
- הרשימה כתובה בפרשת ראה (דברים יד, ד-ה): "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עזים. איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר".
- על "שור הבר" נאמר במשנה (כלאים ח, ו), בערך: שור הבר - מין בהמה; ורבי יוסי אומר: מין חיה. הרמב"ם כותב כאן "שהן ממין השור".
ההיגיון:
- רשימה סגורה: הרמב"ם מדגיש: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם". מכל בעלי החיים שבעולם, רק עשרה מינים, "הן ומיניהן", מותרים באכילה.
- הסימנים והרשימה: בהלכה ב למדנו את הסימנים: "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה". כאן הרמב"ם מלמד שהסימנים והרשימה מתאימים זה לזה: "וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה".
- "מי שהוא מכירן": הבדיקה נועדה למי שאינו יודע איזו בהמה לפניו, כמו בהלכה ג: "המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה". "בפה" - בדיקת השיניים בלחי העליון; "ברגלים" - בדיקת הפרסות. מי שמכיר את המין, אינו צריך את הבדיקה הזאת. במנין המצוות שבראש ההלכות, המצוה הראשונה היא "לבדק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה".
- "הן ומיניהן": ההיתר אינו רק למין עצמו, אלא גם למינים הקרובים לו, כמו שור הבר והמריא, "שהן ממין השור".
- הזיהוי: שור, שה ועז מוכרים לכל. את שבעת מיני החיה קשה יותר לזהות היום. "רמב"ם לעם" אינו מפרש אותם כאן, והזיהוי המדויק של רובם אינו ודאי.
- דוגמה: רועה מכיר את הכבשים והעזים שבעדרו. הוא אינו צריך לבדוק את שיניהן ואת פרסותיהן, כי הן מן המינים המנויים בתורה. אבל מי שמצא בהמה שאינו מכיר, בודק כמו שלמדנו בהלכה ג.
⚠ במילה "הַעֲשָׁרָה" נדפסה הנקודה בצד ימין של השי"ן (שׁ, שי"ן ימנית). המילה "עשרה" נכתבת בשי"ן שמאלית: "עֲשָׂרָה", וכך גם "מֵעֲשֶׂרֶת" בתחילת ההלכה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "הַמְּנוּיִין" - שנמנו ברשימה. "שֶׂה" - כאן: כבש. "וָעֵז" - ועז. "וּמִינֵיהֶן" - והמינים הקרובים להם. "שׁוֹר הַבָּר" - שור שחי בטבע, בשדה. "הַמְּרִיא" - בקר גדול ושמן (כלשון "רמב"ם לעם"). "מַכִּירָן" - מכיר אותם. "בַּפֶּה" - בשיניים (הלכות ב-ג). "בָּרַגְלַיִם" - בפרסות.

ט. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, צְרִיכִין אָנוּ לְהַבְדִּיל בֵּין בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה; שֶׁהַחַיָּה - חֶלְבָּהּ מֻתָּר, וְדָמָהּ טָעוּן כִּסּוּי [–מצוות כיסוי הדם]; וְהַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה - חֶלְבָּהּ בְּכָרֵת (=על אכילת חֵלֶב של בהמה טמאה לא חייבים כרת (יבואר בפרק ז')), וְאֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּסּוּי.

"צריכין אנו להבדיל": בין בהמה טהורה לחיה טהורה.
הדין המעשי:
- הכלל: "אף על פי שכלן מתרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה".
- החיה: "שהחיה - חלבה מתר, ודמה טעון כסוי [–מצוות כיסוי הדם]".
- הבהמה: "והבהמה הטהורה - חלבה בכרת, ואין דמה טעון כסוי".
- "רמב"ם לעם" על "בכרת": "על אכילת חֵלֶב של בהמה טמאה לא חייבים כרת (יבואר בפרק ז')".
הבסיס והמקור:
- החלב: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג). התורה מונה כאן רק את שלושת מיני הבהמה. ועונש הכרת כתוב שם (ז, כה): "כי כל אכל חלב מן הבהמה... ונכרתה הנפש האכלת מעמיה". במנין המצוות שבראש ההלכות זו מצוה יח: "שלא לאכל חלב בהמה טהורה".
- כיסוי הדם: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). התורה מזכירה כאן חיה ועוף, ולא בהמה. וכך נשנה במשנה (חולין, פרק ו), בערך: כיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף.
ההיגיון:
- הבדלה שנייה: בהלכה א הביא הרמב"ם את הפסוק "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה". שם ההבדלה היא בין טהור לטמא. כאן יש הבדלה נוספת, בתוך המינים הטהורים עצמם: בין בהמה לחיה.
- שני הבדלים מעשיים: בבהמה, החלב אסור בכרת, והדם אינו צריך כיסוי. בחיה, החלב מותר, והדם צריך כיסוי.
- למה צריך להבדיל: מי שאינו יודע אם בעל החיים שלפניו הוא "בהמה" או "חיה", עלול לטעות: לאכול חלב שאסור בכרת, או לא לכסות דם שחייבים לכסות. לכן צריך סימנים להבדיל ביניהן. את הסימנים האלה מבאר הרמב"ם בהלכה הבאה: "וסימני חיה, מפי השמועה הן".
- ההסבר שבסוגריים: "[–מצוות כיסוי הדם]" מזכיר שזו מצוה מן התורה: אחרי השחיטה מכסים את הדם בעפר.
- "רמב"ם לעם" על הכרת: עונש הכרת על החלב הוא רק בבהמה טהורה. בבהמה טמאה כל הבהמה אסורה, אבל על החלב שלה אין כרת. לכן הרמב"ם כותב "והבהמה הטהורה".
- סיכום הלכות ד-ט: ד - ולד של בהמה טהורה מותר, אף שהוא נראה טמא, ובתנאי "שילדה בפניו"; ה - ולד של בהמה טמאה אסור, "שהגדל מן הטמא - טמא", ודג שנמצא בתוך דג נידון לפי עצמו; ו - ה"שסועה"; ז - דמות עוף בתוך בהמה; ח - עשרת המינים המותרים; ט - שני ההבדלים בין בהמה טהורה לחיה טהורה. ובהלכה הבאה (י) מבאר הרמב"ם את סימני החיה, שהם "מפי השמועה".
- דוגמה: שוחט ששחט צבי, שהוא חיה, מכסה את דמו בעפר, וחלבו מותר. אבל השוחט כבש, שהוא בהמה, אינו מכסה את הדם, ואת החלב מסירים לפני האכילה. בפרטי מצות כיסוי הדם ובהסרת החלב יש הלכות רבות, ולמעשה שואלים רב.
⚠ גם כאן נדפס ההסבר שבסוגריים המרובעים עם קו, "[–מצוות כיסוי הדם]", ולא עם הסימן "=", כמו בהלכה ד. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "כֻּלָּן" - כולם. "צְרִיכִין אָנוּ" - אנו צריכים. "חֶלְבָּהּ" - החֵלֶב שלה: סוג מסוים של שומן, שהתורה אסרה בבהמה (ואין זה חָלָב). "טָעוּן כִּסּוּי" - צריך כיסוי בעפר. "בְּכָרֵת" - אסור בעונש כרת. "כָּרֵת" - עונש בידי שמים. "יבואר בפרק ז'" (בביאור "רמב"ם לעם") - הדין יתבאר בפרק ז של הלכות אלו.

י. וְסִימָנֵי חַיָּה, מִפִּי הַשְּׁמוּעָה [=מסורת] הֵן. כָּל מִין שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֵה גֵּרָה, וְיֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם מְפֻצָּלוֹת [כמו ענפי עץ] כְּגוֹן הָאַיָּל - הֲרֵי זֶה חַיָּה טְהוֹרָה בְּוַדַּאי. וְכָל שֶׁאֵין קַרְנָיו מְפֻצָּלוֹת - אִם הָיוּ קַרְנָיו כְּרוּכוֹת [=כפופות] כְּקַרְנֵי הַשּׁוֹר, וַחֲדוּקוֹת [=מפותלות] כְּקַרְנֵי הָעֵז, וְיִהְיֶה הַחֵדֶק מֻבְלָע בָּהֶן, וַהֲדוּרוֹת [=עגולות] כְּקַרְנֵי הַצְּבִי - הֲרֵי זוֹ חַיָּה טְהוֹרָה; עַד [=בתנאי] שֶׁיִּהְיוּ בַּקַּרְנַיִם שְׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ - כְּרוּכוֹת, וַחֲדוּקוֹת, וַהֲדוּרוֹת.

"וסימני חיה, מפי השמועה הן": איך מבחינים בין חיה לבהמה, לפי הקרניים.
הדין המעשי:
- מקור הסימנים: "וסימני חיה, מפי השמועה [=מסורת] הן".
- סימן ודאי: "כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה, ויש לו קרנים מפצלות [כמו ענפי עץ] כגון האיל - הרי זה חיה טהורה בודאי".
- כשהקרניים אינן מפוצלות: "וכל שאין קרניו מפצלות" צריך שלושה סימנים בקרניים:
- "כרוכות [=כפופות] כקרני השור";
- "וחדוקות [=מפותלות] כקרני העז, ויהיה החדק מבלע בהן";
- "והדורות [=עגולות] כקרני הצבי".
- ואז: "הרי זו חיה טהורה".
- התנאי: "עד [=בתנאי] שיהיו בקרנים שלשה סימנין אלו - כרוכות, וחדוקות, והדורות". סימן אחד או שניים אינם מספיקים.
- מחלוקת: הראב"ד מעיר על לשון הרמב"ם בקטע "אם היו קרניו כרוכות כקרני השור". ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור: סימני הבהמה, החיה והעוף נשנו במשנה ובגמרא במסכת חולין, בסוף פרק ג ("אלו טרפות"). התורה נתנה שני סימנים, "מפריס פרסה ומעלה גרה", והם משותפים לבהמה ולחיה. הסימן שמבחין בין חיה לבהמה, בקרניים, אינו כתוב בתורה. חכמים קיבלו אותו במסורת, ולכן הוא "מפי השמועה".
ההיגיון:
- למה צריך סימן נוסף: בהלכה ט למדנו: "צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה; שהחיה חלבה מתר, ודמה טעון כסוי; והבהמה הטהורה חלבה בכרת, ואין דמה טעון כסוי". שני הסימנים שבתורה אינם עוזרים כאן, כי יש אותם גם לבהמה וגם לחיה. לכן צריך סימן אחר, והוא בקרניים.
- "מפי השמועה": "רמב"ם לעם" מפרש: "[=מסורת]". זו ידיעה שעברה מרב לתלמיד, דור אחרי דור, ולא נלמדה מפסוק.
- "קרנים מפצלות": קרניים מסועפות, "[כמו ענפי עץ]", כמו קרני האיל. זה סימן חד וברור: "חיה טהורה בודאי". בהמה טהורה אין לה קרניים כאלה.
- שלושת הסימנים: "כרוכות" - כפופות. "חדוקות" - מפותלות. "ויהיה החדק מבלע בהן" - נראה שהכוונה שהפיתול, או החריץ שבקרן, משוקע בתוכה ואינו בולט ממנה. "הדורות" - עגולות.
- "עד שיהיו... שלשה": הרמב"ם משווה את הסימנים לקרני השור ולקרני העז, ושניהם בהמות. נראה שמכאן אפשר להבין למה צריך את שלושת הסימנים יחד: סימן אחד לבדו יכול להימצא גם בבהמה. לשור יש קרניים כפופות, ולעז יש קרניים מפותלות. רק כשיש את שלושת הסימנים יחד, יודעים שזו חיה.
- דוגמה: אדם מגיע למקום רחוק ורואה בעל חיים שהוא אינו מכיר. בעל החיים מפריס פרסה ומעלה גרה, ולכן הוא טהור. אבל האם הוא חיה או בהמה? אם יש לו קרניים מסועפות, הוא חיה טהורה בוודאי: חלבו מותר, ודמו טעון כיסוי. אם קרניו אינן מסועפות, בודקים אם יש בהן את שלושת הסימנים יחד. ולמעשה שואלים רב.
⚠ בגוף ההלכה נדפס "וַחֲדוּקוֹת" ו"הַחֵדֶק", בדל"ת (וגם בסוף ההלכה: "וַחֲדוּקוֹת"). בהשגת הראב"ד שבצד נדפס "וחרוקות", "החרק" ו"חרוקות", בריש. הועתק כמו שנדפס בכל מקום.
⚠ הסוגריים "[כמו ענפי עץ]" נדפסו בלי הסימן "=", בניגוד ל"[=מסורת]", "[=כפופות]" ושאר ההסברים שבהלכה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "סִימָנֵי חַיָּה" - הסימנים שלפיהם יודעים שבעל חיים הוא חיה ולא בהמה. "מִפִּי הַשְּׁמוּעָה" - ממסורת שעברה מפה לאוזן (כך נדפס בסוגריים: "[=מסורת]"). "מַפְרִיס פַּרְסָה" - פרסתו סדוקה לשניים. "מַעֲלֵה גֵּרָה" - מעלה את המזון מקיבתו ולועס אותו שוב. "מְפֻצָּלוֹת" - מסועפות ("[כמו ענפי עץ]"). "בְּוַדַּאי" - בוודאות. "כְּרוּכוֹת" - כפופות ("[=כפופות]"). "וַחֲדוּקוֹת" - מפותלות ("[=מפותלות]"). "הַחֵדֶק" - נראה: הפיתול, החריץ שבקרן. "מֻבְלָע" - משוקע, אינו בולט. "וַהֲדוּרוֹת" - עגולות ("[=עגולות]"). "עַד" - כאן: בתנאי ("[=בתנאי]").

יא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ; אֲבָל שִׁבְעַת מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה, אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן, אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם - הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ, וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ.

"במה דברים אמורים? במין שאינו מכירו": מי שמכיר את המין אינו צריך סימנים.
הדין המעשי:
- הגבלה: "במה דברים אמורים? במין שאינו מכירו". סימני הקרניים שבהלכה י נצרכים רק למין שהאדם אינו מכיר.
- שבעת המינים: "אבל שבעת מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן, אפלו לא מצא לו קרנים - הרי זה אוכל חלבו, וחיב לכסות דמו".
הבסיס והמקור: שבעת מיני החיה הטהורה כתובים בתורה, בספר דברים (יד, ה). הרמב"ם מנה אותם בהלכה ח: "ושבעה מיני חיה איל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישן, ותאו, וזמר". ומצות כיסוי הדם כתובה בתורה בחיה ובעוף: "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג).
ההיגיון:
- הקשר להלכה ח: בהלכה ח כתב הרמב"ם על עשרת המינים הטהורים: "לפיכך, מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדק לא בפה ולא ברגלים". כאן אותו עיקרון, אבל בשאלה אחרת: לא אם המין טהור, אלא אם הוא חיה או בהמה. מי שמכיר את המין, אינו צריך את סימני הקרניים.
- הסימנים הם כלי: הסימנים נועדו לעזור למי שאינו יודע. מי שמכיר את המין יודע את התשובה בלי סימנים.
- "אפלו לא מצא לו קרנים": נראה שהכוונה, למשל, לחיה צעירה שקרניה עוד לא צמחו, או לחיה שאין לה קרניים מסיבה אחרת. אם היא ממין מוכר, דינה כחיה.
- שתי התוצאות: "אוכל חלבו" - כי חלב החיה מותר. "וחיב לכסות דמו" - כי בחיה יש מצות כיסוי הדם. אלה בדיוק שני ההבדלים שבהלכה ט.
- דוגמה: צייד שמכיר היטב את הצבי מוצא צבייה צעירה בלי קרניים. הוא אינו צריך לבדוק סימנים בקרניים. זו חיה: חלבה מותר, וכשהוא שוחט אותה, הוא מכסה את דמה בעפר.
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - על איזה מקרה נאמר הדין הקודם. "מַכִּירוֹ" - יודע מהו. "הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה" - שנזכרו בתורה. "חֶלְבּוֹ" - החלב שלו: סוגי שומן מסוימים, שבבהמה טהורה אסורים באכילה. "לְכַסּוֹת דָּמוֹ" - לקיים בו מצות כיסוי הדם: אחרי השחיטה מכסים את הדם בעפר.

יב. שׁוֹר הַבָּר - מִין בְּהֵמָה הוּא (=שור הבר בטבעו הוא בהמה, ורק מפני שהוא חי במדבר רכש תכונות של חיה); וְהַקֶּרֶשׁ [=שֵׁם חיה] - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת (=בשונה משאר החיות הטהורות שיש להן שני קרניים), הֲרֵי (זֶה סָפֵק). וְכָל שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם הוּא מִין חַיָּה אוֹ מִין בְּהֵמָה - חֶלְבּוֹ אָסוּר [–מספק] וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ [–מספק].

שור הבר והקרש: "וכל שיסתפק לך".
הדין המעשי:
- שור הבר: "שור הבר - מין בהמה הוא".
- "רמב"ם לעם": "שור הבר בטבעו הוא בהמה, ורק מפני שהוא חי במדבר רכש תכונות של חיה".
- הקרש: "והקרש [=שם חיה] - אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי (זה ספק)".
- "רמב"ם לעם" על "קרן אחת": "בשונה משאר החיות הטהורות שיש להן שני קרניים".
- הכלל לכל ספק: "וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה":
- "חלבו אסור [–מספק]";
- "ואין לוקין עליו";
- "ומכסין את דמו [–מספק]".
- מחלוקת: הראב"ד חולק על כך שהקרש הוא ספק. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור: במשנה (כלאים ח, ו) נאמר, בערך: שור הבר - מין בהמה; רבי יוסי אומר: מין חיה. הרמב"ם פוסק כדעה הראשונה. על הקרש נאמר בגמרא במסכת חולין, בערך, שאף על פי שאין לו אלא קרן אחת - מותר. והראב"ד בהשגתו מביא מן הגמרא שהקרש "מין חיה הוא".
ההיגיון:
- שור הבר: בהלכה ח הוא נמנה עם מיני השור: "הן ומיניהן כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור". לכן הוא בהמה, אף על פי שהוא חי בטבע ולא בבית. "רמב"ם לעם" מסביר: את התכונות שנראות כמו של חיה הוא קיבל מן החיים במדבר, אבל בטבעו הוא בהמה. לכן חלבו אסור, ואין מצוה לכסות את דמו.
- הקרש: "[=שם חיה]". לפי "רמב"ם לעם" יש לו קרן אחת, "בשונה משאר החיות הטהורות שיש להן שני קרניים". סימני החיה שבהלכה י בנויים על הקרניים, ומין שיש לו רק קרן אחת אינו מתאים להם בבירור. נראה שזה טעם הספק לדעת הרמב"ם.
- "וכל שיסתפק לך": כאן הרמב"ם נותן כלל לכל מין שיש בו ספק. מחמירים בשני הצדדים: "חלבו אסור", שמא הוא בהמה; "ומכסין את דמו", שמא הוא חיה. כך מבאר "רמב"ם לעם" בשני המקומות: "[–מספק]".
- "ואין לוקין עליו": על חלב של בהמה ודאית יש עונש, כמו שלמדנו בהלכה ט: "חלבה בכרת". אבל כאן יש ספק, ועל ספק אין מלקים. האיסור קיים, אבל בלי העונש.
- דוגמה: שוחט שוחט בעל חיים ממין שיש בו ספק אם הוא חיה או בהמה. הוא מכסה את הדם בעפר, כמו בחיה. וגם מסיר את החלב ואינו אוכל אותו, כמו בבהמה. כך הוא מחמיר בשני הצדדים. ולמעשה שואלים רב.
על הסוגריים: ההסבר של "רמב"ם לעם" על "הוא" (שור הבר) מתחיל בשולי הטור הימני ונמשך בראש הטור השמאלי. הוא חובר כאן להסבר אחד.
⚠ המילים "זה ספק" נדפסו בגוף ההלכה בסוגריים עגולים: "הֲרֵי (זֶה סָפֵק)". ההשגה מצטטת אותן: "הרי זה ספק?". הועתק כמו שנדפס.
⚠ הסוגריים "[–מספק]" נדפסו עם קו, ולא עם הסימן "=" ("[=שֵׁם חיה]"). בעמוד הזה נדפסים שני הסימנים, והכוונה זהה. הועתק כמו שנדפס, כאן ובהלכות הבאות.
מונחים: "שׁוֹר הַבָּר" - שור שחי בטבע, ולא בבית. "רכש תכונות" (בביאור "רמב"ם לעם") - קיבל תכונות. "הַקֶּרֶשׁ" - שם של חיה (כך נדפס בסוגריים: "[=שֵׁם חיה]"). "סָפֵק" - דבר שאין יודעים בוודאות. "שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ" - שיש לך ספק. "לוֹקִין" - מענישים במלקות. "וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ" - מקיימים בו כיסוי הדם. "מספק" (בסוגריים) - מחמת הספק.

יג. כִּלְאַיִם הַבָּא מִן בְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם חַיָּה טְהוֹרָה, הוּא הַנִּקְרָא 'כּוֹי' - חֶלְבּוֹ אָסוּר [–כבהמה] וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ [–כמו חיה]; וְאֵין מִין טָמֵא מִתְעַבֵּר מִמִּין טָהוֹר (=וכן להיפך – מין טהור אינו מתעבר ממין טמא) כְּלָל.

"הוא הנקרא 'כוי'": ולד של בהמה וחיה.
הדין המעשי:
- מהו כוי: "כלאים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא 'כוי'".
- דינו: "חלבו אסור [–כבהמה] ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו [–כמו חיה]".
- עובדה בטבע: "ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל".
- "רמב"ם לעם": "וכן להיפך – מין טהור אינו מתעבר ממין טמא".
הבסיס והמקור: במשנה (ביכורים, פרק ב) נאמר, בערך: כוי, יש בו דרכים שהוא שווה לחיה, ויש בו דרכים שהוא שווה לבהמה. ובמשנה במסכת חולין (פרק ו), בדיני כיסוי הדם, נאמר, בערך, שכיסוי הדם נוהג בכוי, מפני שהוא ספק.
ההיגיון:
- ההמשך מהלכה יב: שם קבע הרמב"ם כלל: "וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה - חלבו אסור... ומכסין את דמו". הכוי הוא דוגמה מובהקת לכלל הזה: צד אחד שלו בא מבהמה, והצד האחר מחיה. לכן אי אפשר לשייך אותו בוודאות לאף אחד מהם.
- "כבהמה" ו"כמו חיה": "רמב"ם לעם" מבאר בשני הסוגריים מאיזה צד באה כל חומרה. איסור החלב בא מצד הבהמה שבו, וכיסוי הדם מצד החיה שבו. "ואין לוקין עליו", כי זה ספק, כמו שלמדנו בהלכה יב.
- "ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל": למה זה נאמר כאן? נראה שהרמב"ם בא לומר שהשאלה בכוי היא רק אם הוא חיה או בהמה. אין חשש שהוא טמא, כי שני הוריו טהורים, ו"אין מין טמא מתעבר ממין טהור". זה מתאים למה שלמדנו בהלכה ה: "שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור".
- "וכן להיפך": "רמב"ם לעם" משלים את הצד השני: גם מין טהור אינו מתעבר ממין טמא. כלומר, אין בעל חיים שנולד מטהור וטמא יחד. לכן ולד של שני מינים טהורים הוא לעולם טהור.
- דוגמה: בעל חיים שנולד מזיווג של בהמה טהורה, כמו עז, עם חיה טהורה, כמו צבי, הוא כוי. השוחט אותו מכסה את דמו, כמו בחיה, ואינו אוכל את חלבו, כמו בבהמה.
⚠ בסוגריים "[–כבהמה]" ו"[–כמו חיה]" נדפס קו, ולא הסימן "=". הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "כִּלְאַיִם" - כאן: ולד שנולד משני מינים שונים. "כּוֹי" - שמו של ולד כזה. "כבהמה" (בסוגריים) - כמו בבהמה. "כמו חיה" (בסוגריים) - כמו בחיה. "מִתְעַבֵּר" - נעשה עובר, נולד מזיווג. "כְּלָל" - בשום אופן. "להיפך" (בביאור "רמב"ם לעם") - בצד השני, הפוך.

יד. סִימָנֵי עוֹף טָהוֹר לֹא נִתְפָּרְשׁוּ מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מָנָה מִינִין טְמֵאִין בִּלְבַד, וּשְׁאָר מִינֵי הָעוֹף מֻתָּרִין. וְהַמִּינִין הָאֲסוּרִין - אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִין, וְאֵלּוּ הֵן: (א) נֶשֶׁר; (ב) פֶּרֶס; (ג) עָזְנִיָּה; (ד) דָּאָה, וְהִיא "הָרָאָה" הָאֲמוּרָה בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה; (ה) אַיָּה, וְהִיא "הַדַּיָּה" הָאֲמוּרָה [–המוזכרת] בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה; (ו) מִין הָאַיָּה, שֶׁכֵּן כָּתוּב בָּהּ "לְמִינָהּ", מִכְּלָל שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִין; (ז) עוֹרֵב; (ח) וְזַרְזִיר, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בָּעוֹרֵב "לְמִינוֹ", לְהָבִיא אֶת הַזַּרְזִיר; (ט) וְיַעֲנָה; (י) וְתַחְמָס; (יא) וְשַׁחַף; (יב) וְנֵץ; (יג) וְשׁוֹרְנִיקָא, וְהוּא מִין הַנֵּץ, שֶׁכֵּן כָּתוּב בּוֹ "לְמִינֵהוּ"; (יד) וְכוֹס; (טו) וְשָׁלָךְ; (טז) וְיַנְשׁוּף; (יז) וְתִנְשֶׁמֶת; (יח) וְקָאָת; (יט) וְרָחָם; (כ) וַחֲסִידָה; (כא) וְהָאֲנָפָה; (כב) וּמִין הָאֲנָפָה, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בָּהּ "לְמִינָהּ"; (כג) וְהַדּוּכִיפַת; (כד) וְהָעֲטַלֵּף.

ארבעה ועשרים מיני עוף טמאים.
הדין המעשי:
- העיקרון: "סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה, אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מתרין".
- המספר: "והמינין האסורין - ארבעה ועשרים מין".
- הרשימה: (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עזניה; (ד) דאה; (ה) איה; (ו) מין האיה; (ז) עורב; (ח) זרזיר; (ט) יענה; (י) תחמס; (יא) שחף; (יב) נץ; (יג) שורניקא; (יד) כוס; (טו) שלך; (טז) ינשוף; (יז) תנשמת; (יח) קאת; (יט) רחם; (כ) חסידה; (כא) אנפה; (כב) מין האנפה; (כג) דוכיפת; (כד) עטלף.
- שני שמות לאותו עוף:
- "דאה, והיא 'הראה' האמורה במשנה תורה" (הערה 6);
- "איה, והיא 'הדיה' האמורה [–המוזכרת] במשנה תורה" (הערה 7).
- ארבעה "מינים" שנלמדים מן הלשון "למינה":
- (ו) "מין האיה, שכן כתוב בה 'למינה', מכלל שהן שני מינין" (הערה 8);
- (ח) "וזרזיר, שכן נאמר בעורב 'למינו', להביא את הזרזיר" (הערה 9);
- (יג) "ושורניקא, והוא מין הנץ, שכן כתוב בו 'למינהו'" (הערה 10);
- (כב) "ומין האנפה, שכן נאמר בה 'למינה'" (הערה 11).
הבסיס והמקור:
- רשימת העופות הטמאים כתובה בתורה פעמיים: בספר ויקרא (יא, יג-יט), ובספר דברים, שהוא "משנה תורה" (יד, יב-יח).
- ההערות שבשולי העמוד מפנות כולן לספר דברים, פרק יד: "והראה ואת האיה והדיה למינה" (פסוק יג; הערות 6, 7 ו-8); "ואת כל ערב למינו" (פסוק יד; הערה 9); "ואת הנץ למינהו" (פסוק טו; הערה 10); "והחסידה והאנפה למינה" (פסוק יח; הערה 11).
- החשבון: בספר ויקרא נמנים עשרים שמות. הרמב"ם מונה אותם, ומוסיף עליהם ארבעה "מינים" שנלמדים מן המילים "למינה", "למינו" ו"למינהו". כך יוצא המספר "ארבעה ועשרים". השמות "הראה" ו"הדיה" שבספר דברים אינם מוסיפים על המספר, כי לדעת הרמב"ם הם "הדאה" ו"האיה" עצמן.
ההיגיון:
- "לא נתפרשו מן התורה": בבהמה ובחיה נתנה התורה סימנים: "מפריס פרסה ומעלה גרה". בעוף לא נתנה סימנים. היא מנתה את המינים הטמאים, ומכאן ש"שאר מיני העוף מתרין". לכן סימני העוף שבהלכה טז הם סימנים "שנתנו חכמים".
- "מכלל שהן שני מינין": המילה "למינה" מלמדת שיש עוד מין דומה, שגם הוא אסור. כך "מין האיה" הוא מין בפני עצמו, ו"למינו" שבעורב בא "להביא את הזרזיר". הזרזיר אינו נזכר בתורה בשמו, ונלמד מן המילה הזאת.
- "משנה תורה": כאן אין הכוונה לספרו של הרמב"ם, אלא לספר דברים. זה כינויו המקובל של ספר דברים בלשון חכמים (וכלשון הפסוק שם: "וכתב לו את משנה התורה הזאת", דברים יז, יח).
- זיהוי העופות: "רמב"ם לעם" אינו מזהה כאן את העופות, ובדפוס אין הסבר לשמות. זיהוי רוב השמות האלה אינו ודאי: אין אנו בקיאים בהם. נכון שרבים מהם משמשים בעברית של היום כשמות של עופות מוכרים, אבל אין לנו ודאות שזה העוף שהתורה מתכוונת אליו. לכן לא נזהה אותם כאן. ומכאן מובן גם ההמשך: בהלכות טו-טז הרמב"ם מלמד מה עושה מי שאינו מכיר את המינים: סומך על מסורת, או בודק בסימנים.
- דוגמה: כדי לזכור את המספר: עשרים השמות שבספר ויקרא, ועוד ארבעה "מינים" - מין האיה, הזרזיר, השורניקא, ומין האנפה. ביחד: עשרים וארבעה.
מונחים: "נִתְפָּרְשׁוּ" - נאמרו במפורש. "מָנָה" - מנתה, פירטה (התורה). "בִּלְבַד" - רק. "מִשְׁנֵה תוֹרָה" - כאן: ספר דברים. "הָאֲמוּרָה" - שנאמרה ("[–המוזכרת]"). "לְמִינָהּ / לְמִינוֹ / לְמִינֵהוּ" - לפי מינה, כלומר: היא וכל מה שדומה לה. "מִכְּלָל שֶׁ..." - מכאן אנו למדים ש... "לְהָבִיא אֶת" - לכלול, להוסיף את.

טו. כָּל מִי שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן - הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כָּל עוֹף שֶׁאֵינוֹ מֵהֶן, וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה [–בסימני הטהרה]; וְעוֹף טָהוֹר נֶאֱכַל בְּמָסֹרֶת [–ללא צורך בבדיקה] - וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר פָּשׁוּט [–מקובל ללא עוררין] בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁזֶּה עוֹף טָהוֹר. וְנֶאֱמָן צַיָּד לוֹמַר: 'עוֹף זֶה הִתִּיר לִי רַבִּי הַצַּיָּד' - וְהוּא שֶׁהֻחְזַק אוֹתוֹ [–רב] צַיָּד שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.

"ועוף טהור נאכל במסרת": בקיאות, מסורת, ועדות של צייד.
הדין המעשי:
- הבקי: "כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה [–בסימני הטהרה]".
- מסורת: "ועוף טהור נאכל במסרת [–ללא צורך בבדיקה]".
- התנאי: "והוא שיהיה דבר פשוט [–מקובל ללא עוררין] באותו מקום שזה עוף טהור".
- הצייד: "ונאמן צייד לומר: 'עוף זה התיר לי רבי הצייד'".
- התנאי: "והוא שהחזק אותו [–רב] צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן".
הבסיס והמקור: בגמרא (חולין סג, ב) נאמר, בערך: עוף טהור נאכל במסורת, ונאמן הצייד לומר: עוף זה טהור, מסר לי רבי.
ההיגיון:
- שלוש דרכים לדעת: הדרך הראשונה היא בקיאות של האדם עצמו: מי שמכיר את 24 המינים הטמאים יודע שכל עוף אחר מותר, כמו שנאמר בהלכה יד: "ושאר מיני העוף מתרין". הדרך השנייה היא מסורת של המקום. והדרך השלישית היא עדות של צייד שקיבל מרבו.
- "בקי במינין אלו ובשמותיהן": לא די להכיר את השמות שבתורה. צריך לדעת לזהות את העופות עצמם, ולדעת את שמותיהם. רק אז אפשר לומר על עוף אחר: "שאינו מהן".
- "דבר פשוט": לא שמועה של אדם אחד, אלא דבר ידוע ומקובל במקום. כך מפרש "רמב"ם לעם": "[–מקובל ללא עוררין]", כלומר בלי שמישהו מערער על כך.
- "רבי הצייד": הצייד נאמן כשהוא אומר שרבו, צייד ותיק, התיר לו את העוף. התנאי הוא על הרב: "שהחזק אותו [–רב] צייד שהוא בקי". כלומר, ידוע על הצייד שלימד אותו שהוא בקי במינים ובשמותיהם. כך עוברת המסורת מרב לתלמיד.
- למה מסורת: כפי שראינו בהלכה יד, התורה לא נתנה סימנים בעוף, וזיהוי השמות אינו פשוט. לכן המסורת היא דרך עיקרית לדעת. ולמעשה, בימינו נוהגים לאכול רק עוף שיש עליו מסורת, כמו שכתבו הפוסקים (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פב).
- דוגמה: אדם עובר לגור במקום חדש, ורואה שם עוף שאינו מכיר. אם ידוע ומקובל אצל בני המקום, בלי שום ערעור, שזה עוף טהור, זו "מסורת". וצייד מקומי שאומר "עוף זה התיר לי רבי הצייד", ורבו ידוע כבקי, נאמן. ולמעשה שואלים רב.
מונחים: "בָּקִי" - מומחה, מכיר היטב. "וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן" - ובשמות שלהם. "בְּדִיקָה" - כאן: בדיקה בסימנים ("[–בסימני הטהרה]"). "בְּמָסֹרֶת" - על פי מה שקיבלו מדור לדור ("[–ללא צורך בבדיקה]"). "דָּבָר פָּשׁוּט" - דבר ידוע ומקובל ("[–מקובל ללא עוררין]"). "עוררין" (בסוגריים) - מערערים, חולקים. "צַיָּד" - מי שצד עופות. "רַבִּי" - רבי, מורי. "שֶׁהֻחְזַק" - שידוע ומוחזק. "אוֹתוֹ [–רב] צַיָּד" - אותו צייד שהוא הרב.

טז. מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁמוֹתֵיהֶן (=שני התנאים הכרחיים) - בּוֹדֵק בְּסִימָנִין אֵלּוּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים: כָּל עוֹף שֶׁהוּא דּוֹרֵס וְאוֹכֵל (=תופס את טרפו בעזרת ציפורניו החזקות, ולאחר המתנה אוכל), בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מֵאֵלּוּ הַמִּינִין וְטָמֵא (=אפילו אם יש לו סימני טהרה). וְשֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְאוֹכֵל - אִם יֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ, הֲרֵי זֶה עוֹף טָהוֹר; וְאֵלּוּ הֵן: אֶצְבַּע יְתֵרָה, אוֹ זֶפֶק [=כיס שהמזון שוהה בו] - וְהִיא [–נקראת בתורה] הַמֻּרְאָה - אוֹ שֶׁהָיָה קֻרְקְבָנוֹ (=השכבה הפנימית של קיבת העוף) נִקְלָף [–יכול להתקלף] בַּיָּד.

"בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים": דורס, ושלושה סימני טהרה.
הדין המעשי:
- למי ההלכה: "מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן".
- "רמב"ם לעם": "שני התנאים הכרחיים".
- מה הוא עושה: "בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים".
- סימן הטומאה: "כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא".
- "רמב"ם לעם" על "דורס ואוכל": "תופס את טרפו בעזרת ציפורניו החזקות, ולאחר המתנה אוכל".
- ועל "וטמא": "אפילו אם יש לו סימני טהרה".
- סימני הטהרה: "ושאינו דורס ואוכל - אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור":
- "אצבע יתרה";
- "או זפק [=כיס שהמזון שוהה בו] - והיא [–נקראת בתורה] המראה";
- "או שהיה קרקבנו נקלף [–יכול להתקלף] ביד". "רמב"ם לעם" על "קרקבנו": "השכבה הפנימית של קיבת העוף".
הבסיס והמקור:
- במשנה (חולין ג, ו) נאמר, בערך: סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו; אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא; כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור. מכאן לשון הרמב"ם: "שנתנו חכמים".
- השם "המראה" לזפק בא מן התורה, בדיני עולת העוף: "והסיר את מראתו בנצתה" (ויקרא א, טז).
ההיגיון:
- מהלכה טו להלכה טז: בהלכה טו למדנו על מי שבקי, ועל מסורת. כאן הרמב"ם מלמד מה עושה מי שאינו מכיר את העופות ואינו יודע את שמותיהם. "רמב"ם לעם" מדגיש: "שני התנאים הכרחיים". נראה שהכוונה: ההלכה עוסקת במי שחסרים לו שני הדברים יחד.
- "דורס" - סימן מכריע: "רמב"ם לעם" מדגיש: "אפילו אם יש לו סימני טהרה". עוף דורס הוא טמא בוודאות, ושום סימן טהרה אינו משנה זאת. לכן את סימני הטהרה בודקים רק "בשאינו דורס ואוכל".
- "בידוע שהוא מאלו המינין": הסימנים אינם יוצרים איסור חדש. הם רק מגלים את מה שכבר ידוע: עוף דורס הוא בוודאי אחד מ-24 המינים שבהלכה יד.
- "אחד משלשה": די בסימן אחד מן השלושה. בהלכה הבאה (יז) מסביר הרמב"ם למה די באחד.
- שלושת הסימנים:
- "אצבע יתרה" - אצבע נוספת ברגל העוף (ויש כמה שיטות בפירושה).
- "זפק" - "[=כיס שהמזון שוהה בו]". "והיא [–נקראת בתורה] המראה", כמו בפסוק "והסיר את מראתו בנצתה".
- "קרקבנו נקלף ביד" - הקורקבן הוא חלק מקיבת העוף. "רמב"ם לעם" מבאר: "השכבה הפנימית של קיבת העוף". הסימן הוא שאפשר לקלף אותה ביד ("[–יכול להתקלף]"). בהלכה הבאה (יח) דן הרמב"ם במקרה שהיא נקלפת רק בסכין.
- דוגמה: אדם מוצא עוף שאינו מכיר, ואין עליו מסורת. לפי הרמב"ם, בודקים קודם אם הוא דורס. אם הוא דורס, הוא טמא, גם אם יש לו זפק. אם אינו דורס, ויש בו אחד מן הסימנים, למשל זפק, הרי זה עוף טהור. ולמעשה, כפי שראינו בהלכה טו, בימינו נוהגים לאכול רק עוף שיש עליו מסורת. בכל שאלה שואלים רב.
על הסוגריים: ארבעת ההסברים של "רמב"ם לעם" על הלכה זו נדפסו בראש העמוד הבא. הם שייכים להלכה זו, כי האותיות שלהם מסומנות בה.
מונחים: "מַכִּירָן" - מכיר אותם. "בּוֹדֵק" - בודק בסימנים. "שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים" - שקבעו חכמים. "דּוֹרֵס" - טורף, תופס בציפורניו. "טרפו" (בביאור "רמב"ם לעם") - בעל החיים שהוא צד. "בְּיָדוּעַ" - ידוע בוודאות. "אֶצְבַּע יְתֵרָה" - אצבע נוספת. "זֶפֶק" - כיס שהמזון שוהה בו ("[=כיס שהמזון שוהה בו]"). "הַמֻּרְאָה" - שם הזפק בתורה ("[–נקראת בתורה]"). "קֻרְקְבָנוֹ" - הקורקבן שלו. "נִקְלָף" - יכול להתקלף ("[–יכול להתקלף]").

יז. לְפִי שֶׁאֵין בְּכָל אֵלּוּ הַמִּינִין הָאֲסוּרִין מִין שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְיֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ, חוּץ מִפֶּרֶס וְעָזְנִיָּה; וּפֶרֶס וְעָזְנִיָּה אֵינָן מְצוּיִין בַּיִּשּׁוּב, אֶלָּא בְּמִדְבְּרוֹת אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקוֹת עַד מְאֹד שֶׁהֵן סוֹף הַיִּשּׁוּב.

"חוץ מפרס ועזניה": למה די בסימן אחד.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכה טז למדנו כיצד בודק מי שאינו מכיר את העופות הטמאים: "כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל - אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור". שלושת הסימנים הם אצבע יתרה, זפק, וקרקבן שנקלף ביד. כאן הרמב"ם מסביר למה די בסימן אחד מהם.
- הטעם: "לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו, חוץ מפרס ועזניה".
- ולמה אין חוששים לפרס ולעזניה: "ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב".
- מבנה החלק של היום: הלכות יז-כ משלימות את דיני העוף. הלכות כא-כג עוסקות בחגבים, והלכה כד בדגים. כך נשלמים הסימנים של כל חמשת הסוגים שנמנו בהלכה א: "בהמה וחיה ועוף ודג וחגב".
הבסיס והמקור: במשנה (חולין, פרק ג, משנה ו) נשנה, בערך: סימני העוף לא נאמרו בתורה, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. הרמב"ם פוסק בהלכה טז שדי באחד מן הסימנים, וכאן הוא נותן את הטעם.
ההיגיון:
- התורה מנתה רק את הטמאים: בהלכה יד למדנו: "סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה, אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מתרין". לכן הסימנים של חכמים אינם "מוכיחים" שעוף טהור. הם דרך לדעת שהעוף אינו אחד מעשרים וארבעה המינים הטמאים.
- שתי קבוצות של טמאים: לפי דברי הרמב"ם, כל מין טמא שברשימה הוא דורס, או שאין בו אף אחד משלושת הסימנים. רק שני מינים יוצאים מן הכלל: פרס ועזניה. הם אינם דורסים, ויש בהם סימן.
- "סוף הישוב": פרס ועזניה נמצאים רק במקומות רחוקים מאוד, בקצה העולם המיושב. לכן עוף שנמצא במקום ישוב, אינו דורס ויש בו סימן אחד, ודאי אינו פרס או עזניה. ממילא הוא אינו מן הטמאים, והוא טהור.
- מה שיבוא: זה הדין מצד הסימנים. בהלכה יט נראה שהגאונים החמירו, והתירו רק סימן מסוים אחד.
- דוגמה: אדם רואה במקום יישוב עוף שאינו מכיר. הוא בודק ומוצא שהעוף אינו דורס, ויש לו זפק. לפי הלכה זו, העוף אינו אחד המינים הטמאים, שהרי פרס ועזניה אינם מצויים "בישוב". אבל בהלכה יט נראה שהגאונים לא סמכו על הזפק לבדו. ובסוף הפרק נראה שבימינו אין אוכלים עוף אלא במסורת.
מונחים: "הַמִּינִין הָאֲסוּרִין" - עשרים וארבעה מיני העוף הטמאים שנמנו בהלכה יד. "דּוֹרֵס" - עוף טורף. "רמב"ם לעם" מסביר בהלכה טז: "תופס את טרפו בעזרת ציפורניו החזקות, ולאחר המתנה אוכל". "פֶּרֶס", "עָזְנִיָּה" - שני מיני עוף טמאים, השני והשלישי ברשימה שבהלכה יד. זיהויים בימינו אינו ודאי. "מְצוּיִין" - נמצאים. "בַּיִּשּׁוּב" - במקומות שבני אדם גרים בהם. "אִיֵּי הַיָּם" - איים שבים. "סוֹף הַיִּשּׁוּב" - קצה העולם המיושב.

יח. הָיָה הַקֻּרְקְבָן נִקְלָף בְּסַכִּין, וְאֵינוֹ נִקְלָף בַּיָּד, וְאֵין בּוֹ סִימָן אַחֵר [–של טהרה] - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס, הֲרֵי זֶה סָפֵק; הָיָה [–הקורקבן] חָזָק וְדָבֵק, וְהִנִּיחוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִתְרַפָּה, וְנִקְלָף בַּיָּד - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

"נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד": סימן שיש בו ספק.
הדין המעשי:
- המקרה: "היה הקרקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר [–של טהרה]".
- הדין: "אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק".
- ואם הקרום התרכך: "היה [–הקורקבן] חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה, ונקלף ביד - הרי זה מתר".
הבסיס והמקור: "קורקבנו נקלף" הוא הסימן השלישי שבמשנה (חולין, פרק ג, משנה ו). כאן הרמב"ם מגדיר מה נחשב "נקלף": דווקא ביד, ולא בסכין.
ההיגיון:
- מהו הקורקבן: הקורקבן הוא הקיבה העבה והשרירית של העוף. בתוכו יש קרום פנימי קשה. "רמב"ם לעם" מסביר בהלכה טז: "השכבה הפנימית של קיבת העוף". הסימן הוא שאת הקרום הזה אפשר לקלף ביד. כך נדפס שם בסוגריים: "נקלף [–יכול להתקלף] ביד".
- "נקלף בסכין": כשאפשר להפריד את הקרום רק בסכין, זה אינו הסימן שאמרו חכמים. בסכין אפשר לגרד כמעט כל דבר. לכן אין זה סימן ברור.
- "אף על פי שאינו דורס": החידוש הוא שגם בלי סימן של טומאה, אין העוף מותר. עוף שאינו דורס צריך גם סימן של טהרה, כמו שלמדנו בהלכה טז. כאן הסימן אינו ודאי, ולכן הדין "ספק".
- דין הספק: בספק של איסור תורה מחמירים. לכן עוף כזה אין אוכלים.
- "והניחו בשמש ונתרפה": לפעמים הקרום קשה ודבוק, כנראה מפני שהתייבש. החום של השמש מרכך אותו. אם אחרי זה הוא נקלף ביד, זה סימן טהרה אמיתי, והעוף "מתר". השמש לא שינתה את טבע הקרום, היא רק הראתה מה היה בו מלכתחילה.
- דוגמה: אדם בודק עוף לא מוכר שאינו דורס, ואין לו אצבע יתרה ולא זפק. הוא מנסה לקלף ביד את הקרום שבקורקבן, ואינו מצליח, ורק בסכין הוא מצליח. העוף בספק, ואין אוכלים אותו. אבל אם הניח את הקורקבן בשמש, הקרום התרכך, ואז קילף אותו ביד, העוף מותר מצד הסימנים.
⚠ בסוגריים המרובעים נדפס "[–של טהרה]" ו"[–הקורקבן]", עם קו ולא עם הסימן "=". בהמשך הפרק נדפסו "[=מכסות]" ו"[=שט]" עם "=". הכוונה דומה: אלה הסברים קצרים בתוך שורת ההלכה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "הַקֻּרְקְבָן" - הקיבה השרירית של העוף. "נִקְלָף" - מתקלף, כלומר הקרום הפנימי שלו נפרד. "סִימָן אַחֵר [–של טהרה]" - אצבע יתרה או זפק. "סָפֵק" - אין יודעים אם הוא טהור או טמא. "דָבֵק" - דבוק, צמוד. "וְנִתְרַפָּה" - והתרכך, השתחרר.

יט. אָמְרוּ הַגְּאוֹנִים, שֶׁמָּסֹרֶת בִּידֵיהֶן שֶׁאֵין מוֹרִין לְהַתִּיר עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד, אֶלָּא אִם הָיָה אוֹתוֹ סִימָן שֶׁיִּקָּלֵף קֻרְקְבָנוֹ בַּיָּד; אֲבָל אִם אֵינוֹ נִקְלָף בַּיָּד - אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זֶפֶק אוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, מֵעוֹלָם לֹא הִתִּירוּהוּ.

"מעולם לא התירוהו": המסורת של הגאונים.
הדין המעשי:
- דברי הגאונים: "אמרו הגאונים, שמסרת בידיהן שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד".
- היוצא מן הכלל: "אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד".
- זפק או אצבע לבדם אינם מספיקים: "אבל אם אינו נקלף ביד - אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה, מעולם לא התירוהו".
הבסיס והמקור: הגאונים היו ראשי הישיבות הגדולות בבבל, בדורות שאחרי חתימת התלמוד. הרמב"ם מביא כאן "מסרת" שהייתה בידם, כלומר הלכה למעשה שקיבלו מרבותיהם.
ההיגיון:
- מן הדין ומן המסורת: לפי הטעם שבהלכה יז, די בכל אחד משלושת הסימנים. אבל הגאונים לא פסקו כך למעשה. הם הורו לפי מה שקיבלו מרבותיהם: עוף עם סימן אחד מתירים רק כשהסימן הוא הקורקבן.
- "מעולם לא התירוהו": הלשון חזקה. אין זו רק דעה של חכם אחד. זה מנהג קבוע שלא השתנה מעולם. הרמב"ם מעתיק אותו בלשונם, ונראה שהוא מקבל אותו להלכה.
- למה דווקא הקורקבן: הרמב"ם אינו מפרש את הטעם. נראה שהגאונים ראו בסימן הקורקבן את הסימן הבטוח מכולם.
- הקשר להלכה טו: שם למדנו דרך אחרת: "ועוף טהור נאכל במסרת". גם כאן, בדיני הסימנים, המילה החשובה היא "מסרת". ההלכה אינה נשענת רק על בדיקה של עכשיו, אלא גם על מה שמקבלים מדור לדור.
- דוגמה: אדם מוצא עוף שאינו דורס ויש לו זפק בלבד. הקורקבן שלו אינו נקלף ביד. לפי הטעם שבהלכה יז היה מקום להתיר, אבל לפי מסורת הגאונים "מעולם לא התירוהו".
מונחים: "הַגְּאוֹנִים" - ראשי הישיבות בבבל אחרי תקופת התלמוד. "מָסֹרֶת בִּידֵיהֶן" - קבלה שקיבלו מרבותיהם. "מוֹרִין" - פוסקים הלכה למעשה. "הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד" - שיש בו רק סימן טהרה אחד. "זֶפֶק" - כיס בצוואר העוף. "רמב"ם לעם" מסביר בהלכה טז: "[=כיס שהמזון שוהה בו]". "אֶצְבַּע יְתֵרָה" - אצבע נוספת ברגל העוף, מלבד שאר האצבעות. "הִתִּירוּהוּ" - התירו אותו באכילה.

כ. כָּל עוֹף שֶׁחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו (=בזמן שעומד על מקום צר כמו חוט וכדומה, הוא מניח בכל צד שתי אצבעות) כְּשֶׁמּוֹתְחִין לוֹ חוּט, שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן, אוֹ שֶׁקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר וְאוֹכֵל בָּאֲוִיר - הֲרֵי זֶה דּוֹרֵס וְטָמֵא. וְכָל הַשּׁוֹכֵן עִם הַטְּמֵאִים וְנִדְמֶה לָהֶן - הֲרֵי זֶה טָמֵא.

"שחולק את רגליו": עוד סימנים של דורס.
הדין המעשי:
- סימן ראשון: "כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתים לכאן ושתים לכאן".
- "רמב"ם לעם": "בזמן שעומד על מקום צר כמו חוט וכדומה, הוא מניח בכל צד שתי אצבעות".
- סימן שני: "או שקולט מן האויר ואוכל באויר".
- הדין: "הרי זה דורס וטמא".
- הדומה לטמאים: "וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להן - הרי זה טמא".
הבסיס והמקור:
- במשנה (חולין, פרק ג, משנה ו) נשנתה, בערך, דעת רבי אליעזר בר צדוק: כל עוף החולק את רגליו טמא.
- ועל השוכן עם הטמאים: בהלכה יד למדנו: "וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו", להביא את הזרזיר". ובגמרא (בבא קמא צב, ב) נאמר, בערך: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.
ההיגיון:
- דורס שאינו נראה דורס: לא תמיד רואים את העוף צד ואוכל. לכן הרמב"ם נותן סימנים שמגלים את טבע הדורס גם בלי לראות אותו טורף.
- "חולק את רגליו": כשהעוף עומד על חוט מתוח, הוא מחלק את אצבעותיו: שתיים לצד אחד ושתיים לצד השני, ולא כדרך רוב העופות. לפי ההלכה, זה סימן שהוא דורס, ולכן עוף כזה "דורס וטמא".
- "קולט מן האויר ואוכל באויר": הוא תופס את מזונו בעודו עף, ואוכל אותו באוויר. זו התנהגות של טורף.
- "השוכן עם הטמאים ונדמה להן": צריך את שני הדברים: שהוא גר יחד עם העופות הטמאים, ושהוא דומה להם. מכאן אפשר להסיק שהוא מינם, כמו הזרזיר שבא לגור ליד העורב.
- רמז למוסר: חז"ל ראו בעניין הזרזיר והעורב גם לימוד על בני אדם: אדם נמשך אל מי שדומה לו. לכן צריך לבחור חברים טובים.
- דוגמה: אדם מוצא עוף שנראה שקט ואינו טורף. אבל כשהעוף עומד על חבל דק, הוא מחלק את אצבעותיו שתיים ושתיים. לפי הלכה זו, העוף דורס, והוא טמא.
מונחים: "חוֹלֵק" - מפריד, מחלק. "כְּשֶׁמּוֹתְחִין לוֹ חוּט" - כשמותחים חבל דק והעוף עומד עליו. "שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן" - שתי אצבעות לכל צד. "קוֹלֵט" - תופס. "בָּאֲוִיר" - בזמן שהוא עף. "הַשּׁוֹכֵן" - שגר. "וְנִדְמֶה לָהֶן" - ודומה להם.

כא. מִינֵי חֲגָבִים שֶׁהִתִּירָה תּוֹרָה, שְׁמוֹנָה; וְאֵלּוּ הֵן: (א) חָגָב; (ב) מִין חָגָב, וְהִיא הַדּוֹבַנִּית; (ג) חַרְגֹּל; (ד) וּמִין חַרְגֹּל, וְהוּא עַצְרוּנְיָא; (ה) אַרְבֶּה; (ו) וּמִין אַרְבֶּה, וְהִיא צִפֹּרֶת כְּרָמִים (=מצויה לעיתים קרובות בעצי דקל צעירים); (ז) סָלְעָם; (ח) וּמִין סָלְעָם, וְהִיא יוֹחֲנָה יְרוּשַׁלְמִית.

"שמונה": מיני החגבים שהתירה התורה.
הדין המעשי:
- המספר: "מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה".
- הרשימה: ארבעה מינים, ולכל אחד מהם "מין" נוסף:
- "(א) חגב; (ב) מין חגב, והיא הדובנית".
- "(ג) חרגל; (ד) ומין חרגל, והוא עצרוניא".
- "(ה) ארבה; (ו) ומין ארבה, והיא צפרת כרמים". "רמב"ם לעם": "מצויה לעיתים קרובות בעצי דקל צעירים".
- "(ז) סלעם; (ח) ומין סלעם, והיא יוחנה ירושלמית".
הבסיס והמקור:
- בתורה (ויקרא יא, כב): "את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו".
- התורה מונה ארבעה שמות, ובכל אחד כתוב "למינו". לכן יש שמונה מינים. כך למדנו בהלכה יד על העופות: "מין האיה, שכן כתוב בה "למינה", מכלל שהן שני מינין".
- השמות של ה"מין" שבכל זוג נזכרים בברייתא שבגמרא במסכת חולין (דף סה), בערך.
ההיגיון:
- שלוש דרכים בתורה: בבהמה וחיה התורה נתנה סימנים, וגם מנתה את המינים המותרים. כך למדנו בהלכה ח: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמתר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה". בעוף התורה מנתה רק את הטמאים (הלכה יד). ובחגבים היא מנתה את המותרים, כמו בבהמה.
- "למינו": כל שם בתורה הוא שם של קבוצה. כמו שיש "חגב", יש גם "מין חגב" שדומה לו ומותר כמותו.
- הזיהוי: את השמות האלה אין אנו יודעים היום לזהות בוודאות. "רמב"ם לעם" מוסיף הסבר רק על "צפרת כרמים", שהיא "מצויה לעיתים קרובות בעצי דקל צעירים".
- "ארבה": זה השם המוכר מן המכה במצרים. הוא חגב שעף בלהקות גדולות ואוכל כל עשב.
- דוגמה: בזמנים שבהם להקות ארבה עברו בארצות המזרח, היו קהילות שאספו אותם לאכילה. מי שהכיר את המינים בשמם, ידע מה מותר. ומי שלא הכיר, בדק לפי הסימנים שבהלכה הבאה.
מונחים: "חֲגָבִים" - שם כללי לבעלי חיים קטנים שקופצים ועפים, כמו ארבה. "שֶׁהִתִּירָה תּוֹרָה" - שהתורה התירה לאכול אותם. "מִין" - סוג קרוב. "צִפֹּרֶת כְּרָמִים", "יוֹחֲנָה יְרוּשַׁלְמִית" - שמות של מיני חגבים שבגמרא. זיהויים היום אינו ודאי. "חַרְגֹּל" - שם של מין חגב.

כב. מִי שֶׁהוּא בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, אוֹכֵל; וְהַצַּיָּד נֶאֱמָן עֲלֵיהֶן, כְּעוֹף. וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן - בּוֹדֵק בַּסִּימָנִין; וּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין יֵשׁ בָּהֶן: כָּל [–חגב] שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁחוֹפוֹת [=מכסות] רֹב אֹרֶךְ גּוּפוֹ וְרֹב הֶקֵּף גּוּפוֹ, וְיֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּרָעַיִם [–רגליים אחוריות] לְנַתֵּר בָּהֶן - הֲרֵי זֶה מִין טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי (=כלומר, למרות ששונה משמונת המינים המנויים בתורה שאצלם הראש קצר ואין להם זנב) שֶׁרֹאשׁוֹ אָרֹךְ וְיֵשׁ לוֹ זָנָב - אִם הָיָה שְׁמוֹ חָגָב, טָהוֹר.

"ושלשה סימנין יש בהן": הבקי, הציד, והסימנים.
הדין המעשי:
- הבקי: "מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל".
- הציד: "והציד נאמן עליהן, כעוף".
- מי שאינו בקי: "בודק בסימנין".
- שלושת הסימנים: "כל [–חגב] שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים שחופות [=מכסות] רב ארך גופו ורב הקף גופו, ויש לו שני כרעים [–רגליים אחוריות] לנתר בהן - הרי זה מין טהור".
- ראש ארוך וזנב: "ואף על פי שראשו ארך ויש לו זנב - אם היה שמו חגב, טהור".
- "רמב"ם לעם": "כלומר, למרות ששונה משמונת המינים המנויים בתורה שאצלם הראש קצר ואין להם זנב".
הבסיס והמקור:
- בתורה (ויקרא יא, כא): "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע, אשר לא [לו] כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". הכתיב הוא "לא", והקריאה היא "לו".
- במשנה (חולין, פרק ג, משנה ז) נשנה, בערך: ובחגבים, כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפיים וקרסולים, וכנפיו חופות את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב.
ההיגיון:
- "כעוף": כמו שלמדנו בעוף, בהלכה טו: "ונאמן ציד לומר: 'עוף זה התיר לי רבי הציד' - והוא שהחזק אותו ציד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן". גם בחגבים סומכים על ציד כזה.
- ארבע רגלים ושני כרעים: לחגב יש ארבע רגלים שהוא הולך בהן. מלבדן יש לו שתי רגליים אחוריות ארוכות, "כרעים", שבהן הוא קופץ. התורה מתארת אותן "ממעל לרגליו", כלומר הן גבוהות מן הרגליים האחרות.
- "רב ארך גופו ורב הקף גופו": לא די שהכנפיים יכסו את רוב אורך הגוף. הן צריכות לכסות גם את רוב ההיקף, כלומר את רוב הגוף מסביב.
- "ושמו חגב": זו תוספת של רבי יוסי שבמשנה, והרמב"ם מבאר אותה: יש חגב שראשו ארוך ויש לו זנב, ולכן הוא שונה משמונת המינים. אם יש בו הסימנים, ושמו בפי האנשים "חגב", הוא טהור.
- דוגמה: אדם מוצא חגב ואינו מכיר את מינו. הוא בודק: יש לו ארבע רגליים, ארבע כנפיים שמכסות את רוב גופו, ושתי רגליים אחוריות לקפיצה. לפי הלכה זו, הוא מין טהור. ובסוף הפרק נראה מה המנהג בימינו.
⚠ בהלכה זו נדפסו שני סוגי סוגריים: "[–חגב]" ו"[–רגליים אחוריות]" עם קו, ו"[=מכסות]" עם "=". הועתק כמו שנדפס.
על מקום הביאור: אות ההערה של "רמב"ם לעם" נדפסה אחרי "ואף על פי", באמצע המשפט. לכן הביאור שבסוגריים מופיע שם.
מונחים: "בָּקִי" - מומחה, מכיר. "וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן" - ומכיר את שמותיהם. "הַצַּיָּד" - מי שעיסוקו לצוד בעלי חיים. "נֶאֱמָן" - סומכים על דבריו. "חוֹפוֹת" - מכסות (כך נדפס בסוגריים: "[=מכסות]"). "הֶקֵּף" - היקף, מסביב לגוף. "כְּרָעַיִם" - רגליים אחוריות (כך נדפס בסוגריים: "[–רגליים אחוריות]"). "לְנַתֵּר" - לקפוץ. "זָנָב" - החלק שבסוף הגוף.

כג. מִי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו כְּנָפַיִם אוֹ כְּרָעַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּנָפַיִם הַחוֹפוֹת אֶת רֻבּוֹ, וְעָתִיד לְגַדֵּל אוֹתָן אַחַר זְמַן כְּשֶׁיַּגְדִּיל - הֲרֵי זֶה מֻתָּר מֵעַתָּה (=כלומר, אפילו בזמן שעדיין אין לו את סימני הטהרה).

"מתר מעתה": סימנים שעוד יגדלו.
הדין המעשי:
- המקרה: "מי שאין לו עכשו כנפים או כרעים, או שאין לו כנפים החופות את רבו".
- התנאי: "ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל".
- הדין: "הרי זה מתר מעתה".
- "רמב"ם לעם": "כלומר, אפילו בזמן שעדיין אין לו את סימני הטהרה".
הבסיס והמקור: בגמרא נשנה, בערך: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן - מותר. בהלכה הבאה הרמב"ם מביא את אותו הכלל גם בדגים.
ההיגיון:
- הסימן שייך למין: הסימנים מלמדים לאיזה מין בעל החיים שייך. חגב צעיר הוא מאותו מין כמו החגב הגדול, גם אם כנפיו עדיין לא גדלו. לכן הוא מותר כבר עכשיו.
- "מעתה": אין צריך לחכות עד שיגדל. הוא מותר בזמן שעדיין חסרים לו הסימנים, כמו שמבאר "רמב"ם לעם".
- השוואה: זה דומה למה שלמדנו בהלכה ד, שהדין נקבע לפי המקור ולא לפי המראה: בהמה טהורה שילדה "כמין סוס או חמור", הוולד מותר. גם כאן קובע המין, ולא המראה של רגע.
- דוגמה: חגב צעיר שעדיין אין לו כנפיים מלאות. אם ידוע שהוא מן המין שכנפיו יכסו את רוב גופו כשיגדל, הוא מותר כבר עכשיו.
מונחים: "עַכְשָׁו" - בזמן הזה. "רֻבּוֹ" - רוב גופו. "וְעָתִיד לְגַדֵּל" - ובעתיד יצמחו לו. "כְּשֶׁיַּגְדִּיל" - כשיגדל. "מֵעַתָּה" - כבר מעכשיו.

כד. וּבַדָּגִים שְׁנֵי סִימָנִין - סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. וּסְנַפִּיר הוּא שֶׁפּוֹרֵחַ [=שט] בּוֹ, וְקַשְׂקֶשֶׂת הִיא הַדְּבוּקָה (=הקשקשים צריכים להיות דבוקים בלבד, אך דג שהקשקשים שלו אינם ניתנים להפרדה והם חלק אחד מגופו - אינם סימן הטהרה של הקשקשת המופיעה בתורה) בְּכָל גּוּפוֹ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר. אֵין לוֹ עַכְשָׁו וּכְשֶׁיַּגְדִּיל יִהְיוּ לוֹ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת כְּשֶׁהוּא בַּיָּם וּכְשֶׁיַּעֲלֶה יַשִּׁיר קַשְׂקַשָּׂיו - הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמִי שֶׁאֵין קַשְׂקַשָּׂיו חוֹפִין אֶת כֻּלּוֹ, מֻתָּר; אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אֶלָּא סְנַפִּיר אֶחָד וְקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

"סנפיר וקשקשת": סימני הדגים.
הדין המעשי:
- שני הסימנים: "ובדגים שני סימנין - סנפיר וקשקשת".
- ההגדרות: "וסנפיר הוא שפורח [=שט] בו, וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו".
- "רמב"ם לעם": "הקשקשים צריכים להיות דבוקים בלבד, אך דג שהקשקשים שלו אינם ניתנים להפרדה והם חלק אחד מגופו - אינם סימן הטהרה של הקשקשת המופיעה בתורה".
- כלל: "וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר".
- סימנים שיבואו או שילכו: "אין לו עכשו וכשיגדיל יהיו לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו - הרי זה מתר".
- די במעט: "ומי שאין קשקשיו חופין את כלו, מתר; אפלו אין בו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת - הרי זה מתר".
הבסיס והמקור:
- בתורה (ויקרא יא, ט): "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אתם תאכלו". וכן בספר דברים (יד, ט): "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו".
- במשנה (נדה, פרק ו, משנה ט) נשנה, בערך: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ובגמרא (נדה נא, ב) שאלו, בערך: אם כן, למה כתבה התורה גם סנפיר? ותירצו: "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא).
- ועל דג שהסימנים שלו עתידים לגדול, או שהוא משיר אותם כשהוא עולה מן המים, נאמר בגמרא (עבודה זרה לט, א), בערך, שהוא מותר.
ההיגיון:
- "שפורח בו": הסנפיר הוא האבר שהדג שט בעזרתו, כמו כנף שבה העוף "פורח". לכן נדפס בסוגריים: "[=שט]".
- "הדבוקה בכל גופו": הקשקשת היא קליפה קטנה שדבוקה לעור הדג. "רמב"ם לעם" מדגיש את המילה "דבוקים בלבד": הקשקשים מחוברים לגוף, אבל הם חלק נפרד שאפשר להסיר. אם מה שנראה כקשקשים הוא חלק אחד עם העור, ואי אפשר להפריד אותו, זו אינה "הקשקשת המופיעה בתורה". כך נפסק גם בפוסקים (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פג), בערך: קשקשת היא מה שאפשר לקלף ביד או בכלי.
- "וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר": בפועל די לבדוק את הקשקשים. דג שיש לו קשקשים ודאי יש לו גם סנפירים, גם אם לא ראו אותם. אבל דג שיש לו סנפירים בלבד, אינו מותר.
- "אין לו עכשו... או... ישיר קשקשיו": זה הכלל של הלכה כג, והפעם בדגים. יש דג קטן שעוד לא צמחו לו הסימנים, ויש דג שנושר ממנו הקשקש כשמוציאים אותו מן המים. בשניהם המין הוא מין טהור, ולכן הוא מותר.
- "אפלו... סנפיר אחד וקשקשת אחת": אין צורך שהקשקשים יכסו את כל הגוף. די במעט, אפילו בקשקשת אחת.
- סדר הפרק: כך נשלמים כל הסימנים שהבטיח הרמב"ם בהלכה א: "הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב". בבהמה ובחיה - הלכות ב-יג. בעוף - הלכות יד-כ. בחגבים - הלכות כא-כג. ובדגים - הלכה זו.
- דוגמה: אדם מוצא דג שאינו מכיר. הוא רואה כמה קשקשים שאפשר להסיר מן העור, אף שהם אינם מכסים את כל הגוף. לפי הלכה זו, הדג מותר. אבל אם הוא רואה סנפירים, ועל העור אין שום קשקש שאפשר להפריד, הדג אסור.
מונחים: "סְנַפִּיר" - אבר דק ושטוח שבעזרתו הדג שוחה. "קַשְׂקֶשֶׂת" - קליפה קטנה שעל עור הדג. "שֶׁפּוֹרֵחַ בּוֹ" - שהוא שט בו (כך נדפס בסוגריים: "[=שט]"). "הַדְּבוּקָה" - המחוברת. "יַשִּׁיר" - יפיל, יאבד. "חוֹפִין" - מכסים. "כֻּלּוֹ" - כל גופו.
★ סיכום הפרק: פרק א של הלכות מאכלות אסורות עוסק ב"סימני טהרה בעלי חיים; דג שנמצא במעי דג אחר; הנולד מדבר טמא". הוא נפתח במצות עשה: "מצות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמתר לאכלן, ובין שאין מתר לאכלן" (א). אחר כך באו סימני הבהמה והחיה, שנתפרשו בתורה: "מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה", "עד שיהיו שניהן". חוץ מן הגמל, כל המעלה גרה מפריס פרסה, וחוץ מן החזיר, כל המפריס פרסה מעלה גרה (ב). מכאן "לפיכך": מי שמוצא בהמה במדבר יכול לבדוק בפיה או בפרסותיה, ואם צריך, בבשר שתחת הזנב, "מהלך שתי וערב" (ג). הוולד הולך אחר אמו, "שהגדל מן הטמא טמא, והגדל מן הטהור טהור". לכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור, ודג טהור שנמצא במעי דג טמא מותר (ד-ה). ה"שסועה" היא בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות (ו), ודמות עוף שנמצאה בבהמה אסורה (ז). המותרים הם רק עשרת המינים: "שלשה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה" (ח). ההבדל בין בהמה לחיה הוא בחלב ובכיסוי הדם (ט), וסימני החיה הם "מפי השמועה", בקרניים (י-יא). אחר כך באו הספקות: שור הבר, הקרש, וה"כוי" (יב-יג). בעוף התורה מנתה רק "מינין טמאין", עשרים וארבעה (יד). הבקי אוכל, "ועוף טהור נאכל במסרת" (טו). ומי שאינו בקי בודק: הדורס טמא, ואם אינו דורס ויש בו אחד משלושה סימנים, הוא טהור (טז). ובחלק של היום: למה די בסימן אחד (יז), הקורקבן שנקלף רק בסכין (יח), מסורת הגאונים (יט), וסימני הדורס (כ). אחר כך שמונת מיני החגבים (כא) וסימניהם (כב-כג), ולבסוף סימני הדגים, "סנפיר וקשקשת" (כד).
★ המסר: בפרק הזה יש שתי דרכים לדעת מה מותר: סימנים ומסורת. הסימנים נתונים בתורה ובדברי חכמים, וכל אחד יכול לבדוק אותם. אבל בעוף הרמב"ם מוסיף גם את המסורת: "ועוף טהור נאכל במסרת" (טו). והגאונים אמרו "שמסרת בידיהן... מעולם לא התירוהו" (יט). גם בחגבים "מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל" (כב). ובחומש של היום, כשה' נגלה ליצחק בבאר שבע, הוא אומר לו: "אנכי אלהי אברהם אביך", ומבטיח לו את הברכה "בעבור אברהם עבדי" (בראשית כו, כד). ואתמול ראינו שיצחק חפר מחדש את בארות אביו, "ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו" (כו, יח). מכאן אפשר ללמוד: יהודי בודק ומבין בעצמו, וגם הולך בדרך שקיבל מאבותיו ומרבותיו.
לתשומת לב: הלכות הפרק הובאו כאן כלשון הרמב"ם, ובביאור קצר. דיני הכשרות למעשה נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימנים פב-פה) ובפוסקים, ויש בהם פרטים, חילוקים ומנהגים שאינם מובאים כאן. אילו עופות, אילו חגבים ואילו דגים אוכלים היום, נקבע לפי המסורה ולפי הפוסקים. למשל, בעוף כתב הרמ"א (יורה דעה, סימן פב), בערך, שאין לאכול עוף אלא במסורת. ובקהילות רבות אין אוכלים חגבים כלל. בדגים יש לסמוך על השגחה מוסמכת. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, ב' כסלו: פרק ב: "דיני האוכל מבעל חיים טמא או בשר אדם, דין שמונה שרצים, תולעים הנמצאים בפירות או במים." הפרק נפתח: "מכלל שנאמר: 'וכל בהמה מפרסת פרסה, ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה, בבהמה אתה תאכלו' - שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא". בשולי עמוד קנה נדפסה הפניה: "הלכה א: הוראה ומוסר בעבודת ה' ואמיתתה של תורה מענין הסימנים - יין מלכות סס"ט". הכתר שלה נדפס בטור השמאלי, ליד הלכה א של פרק ב, מתחת לכותרת של יום חמישי. לכן היא שייכת ללימוד של מחר, ולא הובאה כאן.