היום הקודם

תולדות · יום שלישי

ל' מרחשון ה'תשפ"ז (א' דראש חודש כסלו)

היום הבא

יום שלישי · תאריך 10/11/2026 · ל' מרחשון ה'תשפ"ז (א' דראש חודש כסלו)

היום יום: כ"ט חשון ה'תש"ד (לחודש חשון ה'תש"ד לא היה יום ל', ולכן חוזרים היום על רשומת אתמול) — אמירת תהלים בציבור: "אין די באר גדל הזכות של המשתתפים בזה", והברכה "בבריאות נכונה ובפרנסה בהרחבה גדולה... בגשם וברוח". היום מסיימים את ספר התהלים (קמ"ה–ק"נ), ובבית הכנסת אומרים הלל

לימוד פרשת השבוע: פרשת תולדות — בראשית כ״ו:י״ג ← כ״ו:כ״ב (10 פסוקים, עליית "שלישי" — "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" ("זבל פרדותיו של יצחק"), "ויקנאו אתו פלשתים", "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד", יצחק חוזר וחופר את בארות אביו "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו", ו"עשק", "שטנה" ו"רחובות" — "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ")

תניא: קונטרס אחרון — "להבין מ"ש בשער היחודים" (המשך): "אך ההפרש בין תורה לתפלה" ← "פקודי" — למה תורה שלא בכוונה עולה ותפלה שלא בכוונה נדחית, ותיקונה "בקל לחזור ולעלות" כשמתפלל בכוונה "אפי' תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה"

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק כ״ב (שלם, הפרק האחרון בהלכות) — הלכות א׳ ← כ״א · איסור ייחוד: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות", "מפני שאשתו משמרתו", "שאין אפוטרופוס לעריות", ו"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה"

היום יום

שבת · כט חשון · ה'תש"ד

מְבָרְכִים רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. אֲמִירַת כָּל הַתְּהִלִּים בְּהַשְׁכָּמָה. יוֹם הִתְוַעֲדוּת.

שיעורים. חומש: תולדות, שביעי עם פירש"י.
תהלים: קמ־קנ.
תניא: ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'.

עֲבוֹדָה הַקְּדוֹשָׁה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים בְּצִבּוּר, אֵין דֵּי בָּאֵר גֹּדֶל הַזְּכוּת שֶׁל הַמִּשְׁתַּתְּפִים בָּזֶה, וְגֹדֶל הַנַּחַת רוּחַ שֶׁל מַעְלָה כַּמְבֹאָר בְּסִפְרֵי קֹדֶשׁ, וְאֶפֶס קָצֵהוּ בְּקֻנְטְרֵס "תַּקָּנַת אֲמִירַת תְּהִלִּים בְּרַבִּים" (קֹבֶץ מִכְתָּבִים, א), וְאַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, וּבִגְלַל זֹאת תִּתְבָּרְכוּ אַתֶּם נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, בִּבְרִיאוּת נְכוֹנָה וּבְפַרְנָסָה בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה, וּלְרַגְלֵיכֶם יִוָּשְׁעוּ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּחְיוּ בְּמַחֲנֵכֶם הַטָּהוֹר בְּתוֹךְ כְּלָל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַדָּרוּשׁ לָהֶם בְּגֶשֶׁם וּבְרוּחַ.

הערה על התאריך: היום ל' מרחשון, א' דראש חודש כסלו. בשנת ה'תש"ד היו בחודש חשון רק עשרים ותשעה ימים, ולכן אין בהיום יום רשומה ל"ל' חשון". בחוברת, הרשומה של כ"ט חשון מסומנת בתווית האפורה שבצד גם ל"יום שני" וגם ל"יום שלישי". למדנו אותה אתמול, והיום חוזרים עליה. והיא מתאימה מאוד ליום הזה: הרשומה נכתבה לשבת מברכים של חודש כסלו, והיום מתחיל חודש כסלו עצמו. מחר, יום רביעי, הוא א' כסלו, היום השני של ראש החודש.

★ תהלים היום: מסיימים את הספר — בלוח כתוב "תהלים: קמ־קנ". ספר התהלים מחולק לשלושים ימי החודש. בשנת ה'תש"ד היה חשון בן כ"ט ימים, ולכן ביום כ"ט אמרו את כל הפרקים האחרונים יחד. השנה החודש מלא: אתמול, כ"ט, אמרנו ק"מ–קמ"ד, והיום, ל', אומרים קמ"ה–ק"נ. כך מסיימים היום את ספר התהלים כולו, כמו בסוף כל חודש. והפרק האחרון מסתיים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ" (תהלים ק"נ, ו).

★ ובראש חודש — תהלים בציבור בבית הכנסת — בתפילת שחרית של ראש חודש אומרים "הלל" (בדילוג, "חצי הלל"). וההלל כולו פרקי תהלים: פרקים קי"ג–קי"ח. כלומר, היום כל קהל המתפללים אומר יחד פרקי תהלים, "בצבור". זו בדיוק "העבודה הקדושה באמירת תהלים בצבור" שהרשומה מדברת עליה. (זו הערה שלנו, ולא של הרשומה.)

★ לוח השיעורים, היום — חומש: בשנת ה'תש"ד הייתה כ"ט חשון שבת פרשת תולדות, ולכן כתוב בלוח "שביעי". השנה שבת פרשת תולדות היא ד' כסלו, והיום לומדים את העלייה השלישית, "שלישי" (כו:יג–כב). תניא: בלוח כתוב "ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'". בחוברת, זה שיעור התניא של מחר, א' כסלו. שיעור התניא של היום בחוברת הוא "אך ההפרש... פקודי", החלק השני של הקטע שהופיע בלוח של כ"ח חשון ("להבין מ"ש . . . 308 פקודי"). החוברת מאחרת ביום אחד אחרי הלוח, כפי שראינו כל השבוע.

★ "בפרנסה בהרחבה גדולה" — ויצחק ברחובות — הרשומה מברכת את האומרים תהלים בציבור "בבריאות נכונה ובפרנסה בהרחבה גדולה". ובחומש של היום, יצחק חופר בארות. את הבארות של אברהם אביו סתמו הפלשתים "וַיְמַלְאוּם עָפָר" (כו, טו), ויצחק חוזר וחופר אותן. על שתי בארות חדשות רבים איתו רועי גרר, והוא קורא להן "עשק" ו"שטנה". ואז הוא חופר באר שלישית, "וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (כו, כב). זו אותה מילה: "הרחיב", "הרחבה". ההרחבה באה אחרי מאמץ, אחרי שחופרים ולא מתייאשים. (זו הערה שלנו, ולא של הרשומה.)

★ "בגשם וברוח" — הרשומה מסיימת בישועה "בהדרוש להם, בגשם וברוח". גם הבאר של יצחק היא שני הדברים יחד. היא מים ממש, לצאן ולשדה, והיא גם המשך של דרך אברהם: יצחק קורא לבארות "שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (כו, יח). הפרנסה הגשמית והדרך הרוחנית אינן שני עולמות נפרדים.

★ חודש כסלו — היום נכנסים לחודש כסלו, החודש של י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, ושל חנוכה (כ"ה כסלו). הברכה של היום יום, "ולרגליכם יושעו כל עדת ישראל", מתאימה לחודש של ישועות.

המסר ליום: היום מסיימים את ספר התהלים של החודש, ובבית הכנסת אומרים הלל בציבור. הרשומה מלמדת שלאמירה כזו, יחד עם אחרים, יש זכות שאין די לבאר אותה, והיא מביאה ברכה "בגשם וברוח". וכמו יצחק בבארות: גם כשיש קשיים, ממשיכים לחפור, עד שמגיעים ל"רחובות", "כי עתה הרחיב ה' לנו".

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ג

(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי־גָדַל מְאֹד:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ (יִצְחָק נַעֲשָׂה גָּדוֹל: עָשִׁיר וְחָשׁוּב), וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל (וְהָלַךְ וְגָדַל עוֹד וָעוֹד, בְּלִי הֶפְסֵק), עַד כִּי גָדַל מְאֹד (עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גָּדוֹל מְאֹד).

★ היום, יום שלישי ל' מרחשון, א' דראש חודש כסלו, ממשיכים בפרשת תולדות. לפי חלוקת חת"ת, ביום שלישי לומדים את העלייה השלישית בפרשה, "שלישי", ובפרשתנו היא מפרק כו פסוק יג ועד פסוק כב: עשרה פסוקים. (ובחודש הזה, כסלו, נדליק נרות חנוכה "מוסיף והולך"; ושיעורנו נפתח במלים "הלוך וגדל".)

★ אתמול, ביום שני כ"ט מרחשון, למדנו את עליית "שני" (כו:ו–יב). יצחק ישב בגרר (ו), וכשאנשי המקום שאלו על רבקה, אמר "אחתי הוא", "כי ירא לאמר אשתי, פן יהרגני אנשי המקום על רבקה" (ז). כשארכו לו שם הימים, "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (ח). אבימלך הוכיח את יצחק: "מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך" (י), ורש"י פירש: "המיוחד בעם, זה המלך"; ואחר כך ציווה את כל העם: "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא). והשיעור נחתם בברכה: "ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה'" (יב), ורש"י: "ורבותינו אמרו: אמד זה, למעשרות היה". ובתיבת נקודות משיחות קודש, "למה דווקא יצחק הפריש מעשר?", למדנו שעבודתו המיוחדת של יצחק נרמזת בחפירת בארות: החופר אינו ממלא בור במים מבחוץ, אלא מסיר את האבנים והעפר המכסים על "מים חיים" שכבר נמצאים בעומק האדמה.

★ ומה נלמד היום (כו:יג–כב)? הברכה ממשיכה לגדול: "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (פסוקנו). ליצחק יש "מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה", ומיד: "ויקנאו אתו פלשתים" (יד). הקנאה יוצאת אל הפועל: את כל הבארות שחפרו עבדי אברהם "סתמום פלשתים, וימלאום עפר" (טו). ואבימלך אומר ליצחק: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (טז). יצחק יוצא, אבל אינו מתרחק: "וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם" (יז). הוא חוזר וחופר את בארות אביו, "ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו" (יח). עבדיו מוצאים "באר מים חיים" (יט), אבל רועי גרר רבים עמם, "לנו המים", ויצחק קורא לבאר "עשק, כי התעשקו עמו" (כ). גם על הבאר הבאה רבים, "ויקרא שמה שטנה" (כא). ורק על השלישית לא רבו: "ויקרא שמה רחבות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כב).

★ ועכשיו לפסוקנו. הוא ממשיך ישר מן המלים האחרונות של אתמול, "ויברכהו ה'". הברכה אינה נגמרת בקציר אחד של "מאה שערים"; היא תהליך. ושימו לב לשלוש הפעמים שבהן חוזר השורש ג־ד־ל: "ויגדל", "הלוך וגדל", "עד כי גדל מאד". שלוש מדרגות: יצחק נעשה גדול; הוא ממשיך לגדול; עד שהוא גדול מאד.

★ ועוד: הצירוף "הלוך וגדל" הוא דרך מיוחדת של לשון המקרא לתאר דבר שנמשך ומתקדם צעד אחר צעד. כך במבול: "והמים היו הלוך וחסור" (ח, ה); כך אצל אברהם: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (יב, ט); וכך בימי דוד: "ודוד הלך וחזק, ובית שאול הלכים ודלים" (שמואל ב ג, א). הצמיחה של יצחק לא היתה פתאומית; היא היתה איטית ובטוחה, ולא נעצרה.

★ ועוד: הפסוק אינו אומר "ויגדל יצחק", אלא "ויגדל האיש". ולפני שני פסוקים ציווה אבימלך: "הנגע באיש הזה ובאשתו" (יא). אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהתורה ממשיכה את אותה לשון: "האיש" שהמלך הוצרך להגן עליו נעשה עכשיו "האיש" הגדול בארץ.

★ ועוד: ביום ראשון שמענו את הבטחת ה' ליצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך... והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (כו, ג), "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (כו, ד). "השבועה" היא שבועת העקידה: "בי נשבעתי נאם ה'... כי ברך אברכך" (כב, טז–יז). ובעל הטורים שלהלן מוצא בשלושת ה"גדל" שבפסוקנו את שלוש ברכות העקידה. כלומר, מה שהובטח שם מתחיל להתקיים כאן.

★ ועוד: גם רש"י וגם בעל הטורים (על פסוק יד) מודדים את גדולתו של יצחק דווקא מול אבימלך המלך: "ולא כספו וזהבו של אבימלך"; "אף מאבימלך שהיה מלך". המלך שהגן עליו אתמול נשאר מאחור.

★ מטרת הפסוק: להראות שברכת ה' "ויברכהו ה'" אינה רגע חולף אלא דרך של צמיחה מתמדת, ולהכין את הקרקע לקנאה שתבוא בפסוק הבא.

★ מילות מפתח: "וַיִּגְדַּל" — נעשה גדול, בעושר ובחשיבות (אונקלוס: "וּרְבָא"); "הָאִישׁ" — יצחק (אונקלוס: "גַבְרָא"); "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל" — הוסיף לגדול כל הזמן (אונקלוס: "וַאֲזַל אֲזִיל... וְרָבֵי"); "עַד כִּי" — עד אשר (אונקלוס: "עַד דִּי"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא").

★ מדרש: דברי רש"י על פסוקנו לקוחים מבראשית רבה (פרשה סד), כפי שמסומן בסופם "(ב"ר)". ובגמרא (תענית ט, א) דרשו על הפסוק "עשר תעשר" (דברים יד, כב): "עשר בשביל שתתעשר". ואפשר לראות את פסוקנו לאורם (וזו הצעה להבנה): אתמול למדנו ש"אמד זה למעשרות היה", שיצחק אמד את התבואה כדי להפריש מעשר; והיום התורה מספרת: "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל". המעשר לא הקטין את רכושו, אלא הביא לו ברכה שהלכה וגדלה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (ברכות סד, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל" (תהלים פד, ח). ובתורת החסידות מבואר, בערך, שזה ההבדל בין המלאכים לנשמות: המלאכים נקראים "עומדים", כל אחד במדרגתו הקבועה, והנשמות נקראות "מהלכים", כמו שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה" (זכריה ג, ז). אדם נברא כדי ללכת: לעלות ממדרגה למדרגה, ולא להסתפק במה שהשיג. ופסוקנו מתאר את יצחק בלשון הזאת בדיוק: "וילך הלוך וגדל". אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שגם בעבודת ה' אין "די": תמיד יש עוד מדרגה.

★ המסר ליום: הצלחה אמיתית אינה קפיצה אחת אלא דרך. "הלוך וגדל": צעד ועוד צעד, יום ועוד יום. מי שמוסיף כל יום מעט, בלימוד, במצוות, במידות, מגלה לאחר זמן שגדל "עד כי גדל מאד".

רש״י

כִּי־גָדַל מְאֹד • שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: זֶבֶל פִּרְדוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק, וְלֹא כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ (ב"ר).

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו מה שאמרו הבריות על גדולתו של יצחק.

★ "כִּי־גָדַל מְאֹד — שהיו אומרים": הקושי — הפסוק כבר אמר פעמיים שיצחק גדל, "ויגדל האיש" ו"הלוך וגדל". מה מוסיף "עד כי גדל מאד"? וכמה גדול הוא "מאד"? רש"י: הגדולה הגיעה עד כדי כך שנעשתה משל בפי אנשים. "שהיו אומרים": כך דיברו עליו.

★ "זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך": "זבל" — הפסולת של הבהמות, שמשמשת לדישון השדות; "פרדותיו" — הפרדות שלו (פרדה היא בהמת משא). כלומר, אנשים אמרו: מוטב לקבל את הזבל של פרדות יצחק מאשר את הכסף והזהב של אבימלך המלך. הדבר הפחות ביותר אצל יצחק שווה יותר מן האוצרות של המלך.

★ ולמה דווקא זבל? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק היה עובד אדמה, "ויזרע יצחק בארץ ההוא" (יב), והזבל מדשן את השדה. אצל יצחק, אפילו הפסולת נשאה ברכה: שדה שדושן בזבל פרדותיו הצמיח יותר ממה שאפשר לקנות בכל הכסף והזהב. ואפשר גם שזו לשון של הפלגה: הנמוך שבנכסי יצחק עולה על הגבוה שבנכסי המלך.

★ ושימו לב למי משווים את יצחק: לאבימלך, מלך פלשתים. אותו מלך שלפני פסוקים ספורים פסק "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא). המוגן עולה עכשיו על המגן. ובעל הטורים על פסוק יד ילך באותה דרך: "אף מאבימלך שהיה מלך".

★ הסימון "(ב"ר)" בסוף הדיבור פירושו בראשית רבה: רש"י מציין שהדברים לקוחים מן המדרש.

★ ואפשר לחבר זאת לתיבת נקודות משיחות קודש של אתמול (וזו הצעה להתבוננות): עבודתו של יצחק היא לגלות את הקדושה המוסתרת גם "בדברים שהקדושה אינה ניכרת בהם כלל". ואין דבר פחות מזבל. ובכל זאת, אצל יצחק, אפילו הזבל נעשה סימן לברכה.

★ המסר ליום: כשברכת ה' שורה על אדם, היא ניכרת גם בדברים הקטנים והפשוטים ביותר שלו. ואפשר ללמוד מכאן גם הפוך: את ערכו של אדם לא מודדים בכסף ובזהב שיש לו, אלא בברכה שמלווה את כל מעשיו.

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ד

(יד) וַיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן (עֲדָרִים שֶׁל כְּבָשִׂים וְעִזִּים) וּמִקְנֵה בָקָר (עֲדָרִים שֶׁל פָּרוֹת וּשְׁוָרִים), וַעֲבֻדָּה רַבָּה (מֶשֶׁק גָּדוֹל, מְלָאכָה רַבָּה וַעֲבָדִים רַבִּים), וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים (הַפְּלִשְׁתִּים קִנְּאוּ בּוֹ).

★ הפסוק הקודם אמר בכלל: "גדל מאד". פסוקנו מפרט במה: "מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה". בימים ההם עושרו של אדם נמדד במקנה. כך נאמר על אברהם: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב). יצחק, שהתחיל כחקלאי, "ויזרע יצחק" (יב), נעשה עכשיו גם בעל עדרים גדולים.

★ "ועבדה רבה": לא רק רכוש, אלא מפעל שלם: עבודה רבה, ובמילא גם עובדים ועבדים רבים. רש"י יסביר את הצורה המיוחדת של המלה הזאת.

★ "ויקנאו אתו פלשתים": מיד, באותו פסוק, בלי הפסקה. העושר והקנאה באים יחד. ושימו לב (וזו הצעה להבנה): "מקנה" ו"ויקנאו" נשמעות כמעט אותו דבר. כאילו התורה אומרת: כשרואים את המקנה, מתעוררת הקנאה.

★ ועוד: אתמול היה זה אבימלך, המלך, שגזר "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא). עכשיו התורה מדברת על "פלשתים", העם כולו. המלך הבטיח את ביטחונו של יצחק, אבל לא יכול היה לצוות על לבם של אנשיו.

★ ועוד: הקנאה אינה נשארת בלב. בפסוק הבא היא תהפוך למעשה: סתימת הבארות. ובפסוק שאחריו תביא את אבימלך עצמו לומר "לך מעמנו". קנאה שאין מתגברים עליה מתחילה במחשבה ונגמרת במעשה.

★ מטרת הפסוק: לפרט את עושרו של יצחק, ולהציג את הקנאה, שהיא הסיבה לכל מה שיקרה בפסוקים הבאים: הבארות, הגירוש, והמריבות על המים.

★ מילות מפתח: "מִקְנֵה" — רכוש של בהמות, עדרים (אונקלוס: "גֵּיתֵי"); "צֹאן" — כבשים ועזים (אונקלוס: "עָנָא"); "בָקָר" — פרות ושוורים (אונקלוס: "תוֹרִין"); "וַעֲבֻדָּה רַבָּה" — מלאכה רבה, משק גדול (אונקלוס: "וּפָלְחָנָא סַגְיָא"); "וַיְקַנְאוּ" — קינאו (אונקלוס: "וְקַנִּיאוּ").

★ מדרש: במשנה (אבות ד, כא) אמר רבי אלעזר הקפר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". הקנאה היא הראשונה ברשימה. ומנגד, בגמרא (בבא בתרא כא, א) אמרו: "קנאת סופרים תרבה חכמה". יש קנאה שבונה: מי שרואה חכם ורוצה ללמוד כמוהו. ויש קנאה שהורסת: מי שרואה שלאחר יש ורוצה שלא יהיה לו. הפלשתים לא חפרו בארות משלהם; הם סתמו את הבארות של יצחק.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש של אתמול נאמר: "מכיון ש'לה' הארץ ומלואה', וכל נכסיו של האדם שייכים לקדוש ברוך הוא", לכן מפרישים מעשר תחילה. אפשר לקרוא את פסוקנו לאור הדברים האלה (וזו הצעה להתבוננות): הפלשתים ראו את "המקנה", את מה שנראה לעין, וחשבו שזה של יצחק. אבל יצחק ידע של מי הוא באמת, כפי שהראה בהפרשת המעשר. מי שיודע שכל רכושו "בבעלותו של הקדוש ברוך הוא", אין לו סיבה לקנא באחרים, וגם קנאת אחרים אינה יכולה לקחת ממנו את מה שה' נתן לו.

★ המסר ליום: כשרואים אצל השני הצלחה, אפשר לקנא בה ואפשר ללמוד ממנה. הפלשתים בחרו לקנא. כדאי לבחור בדרך השנייה: לשמוח בהצלחת השני, ולשאול מה אני יכול לעשות כדי לבנות "באר" משלי.

רש״י

וַעֲבֻדָּה רַבָּה • פְּעֻלָּה רַבָּה, בִּלְשׁוֹן לַעַ"ז אוברוינ"א, "עֲבוֹדָה" מַשְׁמַע עֲבוֹדָה אַחַת, "עֲבֻדָּה" מַשְׁמַע פְּעֻלָּה רַבָּה.

ביאור רש"י: דיבור אחד, על צורתה של מלה.

★ "וַעֲבֻדָּה רַבָּה — פעלה רבה": הקושי — המלה הרגילה היא "עֲבוֹדָה". כאן כתוב "עֲבֻדָּה", בצורה אחרת: בקובוץ תחת הבי"ת ובדגש בדל"ת. למה? רש"י: הצורה השונה מלמדת על משמעות שונה. "עבודה" משמעה "עבודה אחת", מלאכה מסוימת. "עבדה" משמעה "פעלה רבה": הרבה מעשים, מפעל גדול, וממילא גם עובדים רבים.

★ "בלשון לע"ז אוברוינ"א": "לעז" הוא לשון זרה, ורש"י מכנה כך את הצרפתית שדיברו בזמנו ובמקומו. פעמים רבות הוא מתרגם מלה קשה למלה בשפת המדינה, כדי שהלומדים יבינו בדיוק למה הכוונה. כאן הוא מביא מלה בלעז שעניינה, לפי ההקשר בדבריו, מלאכה ועבודה רבה.

★ ושימו לב: רש"י חוזר בסוף על פירושו, "'עבדה' משמע פעלה רבה". הוא פותח בפירוש ("פעלה רבה"), מוסיף את הלעז, ומסיים בהסבר ההבדל בין שתי הצורות. וכך מובן מדוע "עבדה רבה" מתאימה לפסוקנו: היא באה מיד אחרי "גדל מאד", ומתארת משק גדול ופעיל, לא רק עבודה אחת.

★ ועוד: אותו צירוף, "ועבדה רבה", מופיע גם בספר איוב, בתיאור עושרו של איוב (א, ג). בעל הטורים שלהלן מביא זאת ולומד ממנו.

★ המסר ליום: רש"י מלמד לשים לב גם להבדל קטן בצורת המלה. "עבודה" ו"עבדה" נשמעות דומות, ובכל זאת אינן אותו דבר. גם בחיים: שינוי קטן בניסוח יכול לשנות את המשמעות כולה.

בראשית פרק כ״ו פסוק ט״ו

(טו) וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְכָל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים (הַפְּלִשְׁתִּים סָתְמוּ אוֹתָן), וַיְמַלְאוּם עָפָר (וּמִלְּאוּ אוֹתָן בֶּעָפָר).

★ הקנאה שבפסוק הקודם יוצאת אל הפועל. הפלשתים אינם פוגעים ביצחק עצמו; הצו של אבימלך עדיין עומד בתוקפו. אבל הם פוגעים במקור החיים של המקנה הגדול: המים. בארץ חמה ויבשה כמו הנגב, באר היא חיים. בלי מים אין צאן ואין בקר.

★ ואיזה בארות? "אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו". בפרשת וירא שמענו על באר כזאת: "והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (כא, כה), ואברהם נתן לאבימלך שבע כבשות "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (כא, ל). הבארות האלה הן הירושה של אברהם.

★ ושימו לב: המלה "אביו" כתובה בפסוק פעמיים, "עבדי אביו" ו"אברהם אביו". אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהתורה מדגישה: הפלשתים לא סתמו סתם בארות, אלא את מורשת האב. וזו גם הסיבה שבפסוק יח יצחק יחזור ויחפור אותן, ויקרא להן "שמות כשמת אשר קרא להן אביו".

★ ועוד: מתי סתמו אותן? בפסוק יח נאמר: "ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". כל זמן שאברהם היה בחיים, לא העזו. ועכשיו, כשהבן מצליח ומתעשר, הם פוגעים במה שהשאיר האב.

★ ועוד: שני פעלים: "סתמום" וגם "וימלאום עפר". לא רק סגרו את פי הבאר, אלא מילאו אותה עפר עד למעלה, כך שיהיה קשה מאוד לחפור אותה מחדש. וזה מזכיר שבפרשת וירא כרתו אברהם ואבימלך ברית, "ויכרתו שניהם ברית" (כא, כז), ואבימלך עצמו ביקש: "השבעה לי באלהים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג). בעל הטורים שלהלן רואה בסתימת הבארות הפרה של השבועה הזאת.

★ מטרת הפסוק: להראות לאן מובילה הקנאה, ולהעמיד את הרקע לחפירת הבארות מחדש, שהיא לב השיעור של היום.

★ מילות מפתח: "הַבְּאֵרֹת" — בורות מים שנחפרו עד למקור מים (אונקלוס: "בֵּירִין"); "חָפְרוּ" (אונקלוס: "חֲפָרוּ"); "סִתְּמוּם" — סתמו אותן (אונקלוס: "טַמּוֹנוּן"); "וַיְמַלְאוּם עָפָר" — מילאו אותן בעפר (אונקלוס: "וּמְלֹאנוּן עַפְרָא").

★ מדרש: בגמרא (בבא קמא פב, א) אמרו: "אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א). ולאור זה אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהבארות של אברהם אינן רק מקורות מים; הן גם סמל לדרכו ולתורתו, ל"ויקרא שם בשם ה'" שבכל מקום שבו הלך. והפלשתים, כשסתמו את הבארות, ניסו לכסות גם את המורשת הזאת.

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש (על פי לקוטי שיחות חלק ה) שהחופר יודע "שבעומק האדמה ישנם מים חיים, אלא שהם מכוסים באבנים ובעפר", ושעבודתו של יצחק היא "להסיר את הכסוי". ופסוקנו מראה בדיוק מאין בא הכיסוי: "וימלאום עפר". הפלשתים עשו את ההפך מעבודתו של יצחק: הם כיסו את המים. אבל המים לא נעלמו; הם רק הוסתרו. ולכן אפשר לחפור אותם שוב, כפי שנראה בפסוק יח. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שכל הסתר הוא זמני: מה שאמיתי ונקי ממשיך לחיות מתחת לעפר, ומחכה למי שיחפור.

★ המסר ליום: לפעמים אחרים מכסים את הטוב שבנו, או את הטוב שקיבלנו מהורינו, ב"עפר" של קנאה, לעג או ייאוש. אין צורך לבנות הכל מחדש: צריך לחפור. המים החיים עדיין שם.

רש״י

סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים • מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: 'תַּקָּלָה הֵם לָנוּ, מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ'. 'טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי' לְשׁוֹן סְתִימָה, וּבִלְשׁוֹן הַתַּלְמוּד: מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב.

ביאור רש"י: דיבור אחד, בשני חלקים: למה סתמו הפלשתים את הבארות, ומה פירוש המלה שבה תרגם אונקלוס "סתמום".

★ "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים — מפני שאמרו: 'תקלה הם לנו'": הקושי — באר היא דבר יקר מאוד, ובוודאי בארץ יבשה. למה שמישהו יהרוס מקור מים? אפילו מי שמקנא, היה יכול לגזול את הבאר ולהשתמש בה בעצמו, כמו שעשו עבדי אבימלך בימי אברהם (כא, כה). רש"י: הפלשתים אמרו שהבארות הן "תקלה", סכנה ומכשול, "מפני הגייסות הבאות עלינו": צבאות אויב שיבואו להילחם בהם ימצאו כאן מים, יחנו ליד הבארות ויתחזקו. לכן העדיפו לסתום אותן.

★ "גייסות" — גדודי חיילים, צבאות. "תקלה" — מכשול, דבר שגורם נזק.

★ ושימו לב ללשון רש"י: "מפני שאמרו". כך הסבירו הפלשתים את מעשיהם. והתורה הקדימה לכך את "ויקנאו אתו פלשתים" (יד). אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהסיבה שבלב היתה הקנאה, והסיבה שנאמרה בפה היתה הביטחון. פעמים רבות הקנאה מתלבשת בטענה שנשמעת הגיונית.

★ "'טמונון פלשתאי' לשון סתימה": בחלק השני רש"י מביא את לשון אונקלוס. בתרגום שבצד הפסוק נדפס "טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי", ורש"י מסביר שהשורש "טמם" פירושו סתימה.

★ "ובלשון התלמוד: מטמטם את הלב": ומאין יודעים זאת? רש"י מביא ראיה מלשון חז"ל. בגמרא (יומא לט, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: עבירה מטמטמת לבו של אדם. כלומר, החטא "סותם" את הלב, כך שאינו מרגיש עוד ואינו מבין. אותו שורש, אותה משמעות: סתימה.

★ ואפשר לחבר בין שני חלקי הדיבור (וזו הצעה להתבוננות): באר שנסתמה בעפר אינה נותנת מים; לב שנסתם בחטא אינו נותן רגש. ובשני המקרים, המקור לא נעלם; הוא רק מכוסה. ובדיוק כמו שיצחק חזר וחפר את הבארות, גם הלב יכול להיפתח מחדש בתשובה.

★ המסר ליום: כדאי לבדוק את הסיבות שאנו נותנים למעשינו. לפעמים "מפני שאמרו" מסתיר מאחוריו "ויקנאו". ומה ש"מטמטם את הלב" אפשר לחפור ולפתוח שוב.

בראשית פרק כ״ו פסוק ט״ז

(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ (צֵא מִבֵּינֵינוּ, מִמְּקוֹמֵנוּ), כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד (כִּי נַעֲשֵׂיתָ חָזָק וְעָשִׁיר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ).

★ הפלשתים סתמו את הבארות, ועכשיו המלך עצמו פונה אל יצחק. אותו אבימלך שאתמול גזר "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא) אומר היום: "לך מעמנו". הוא אינו פוגע ביצחק ואינו לוקח ממנו דבר; הוא רק מבקש שיצא.

★ ושימו לב להבדל בין אבימלך של ימי אברהם לבין אבימלך של היום. לאברהם אמר: "הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב" (כ, טו). ליצחק הוא אומר: "לך מעמנו". אז הזמין; עכשיו מגרש.

★ והסיבה מפורשת: "כי עצמת ממנו מאד". "עצמת" — נעשית חזק, עצום. העושר והכוח של יצחק מפחידים את המלך. ובמקום אחר בתורה חוזרת אותה לשון, כמעט מלה במלה: פרעה אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט), אחרי שנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א, ז). "עצום ממנו", "עצמת ממנו מאד". אותו פחד של מלך מפני כוחו של בן אברהם.

★ ועוד: המלה "ממנו" יכולה להתפרש בשני אופנים: "ממנו", מאיתנו, או "ממנו", ממנו הוא, מאחד אחר. אונקלוס מכריע: "מִנָּנָא", מאיתנו. אבימלך מדבר על עצמו ועל עמו: אתה חזק מכולנו.

★ ועוד: התורה אינה מביאה שום תשובה של יצחק. הוא אינו מתווכח ואינו טוען שהבארות של אביו. אבל הוא גם אינו מתרחק: "וילך משם יצחק, ויחן בנחל גרר, וישב שם" (יז), במקום קרוב. ורק לימים, כשאבימלך יבוא אליו, יאמר לו יצחק את מה שהיה בלבו: "מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כו, כז).

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר. הוא מובן בפשטותו.

★ מטרת הפסוק: לסיים את פרק החיים של יצחק בתוך העיר גרר, ולהעביר אותו אל "נחל גרר", המקום שבו יחפור את הבארות מחדש.

★ מילות מפתח: "לֵךְ" (אונקלוס: "אִזֵּל"); "מֵעִמָּנוּ" — מבינינו, מאצלנו (אונקלוס: "מֵעִמָּנָא"); "עָצַמְתָּ" — נעשית חזק, עצום (אונקלוס: "תְקֵפְתָּא"); "מִמֶּנּוּ" — מאיתנו (אונקלוס: "מִנָּנָא"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא").

★ מדרש: חז"ל לימדו שמה שקרה לאבות הוא סימן למה שיקרה לבניהם. במדרש תנחומא (לך לך, ט) נאמר, בלשון המדרש בערך: סימן נתן הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו אירע לבניו. ופסוקנו הוא דוגמה לכך (וזו הצעה להבנה): בן אברהם גר בארץ זרה, מצליח ומתעצם, והשליט המקומי אומר "עצמת ממנו" ומבקש להיפטר ממנו. וכך יקרה לבני ישראל במצרים, ובגלויות רבות אחר כך.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מרבים לבאר את הכלל "ירידה צורך עליה": ירידה שנראית כהפסד היא לעתים קרובות ההכנה לעלייה גדולה יותר. ופסוקנו הוא דוגמה מוחשית (וזו הצעה להתבוננות): יצחק מגורש מגרר, וזו ירידה. אבל דווקא היציאה מן העיר מביאה אותו לחפור בארות, ובסוף לבאר "רחבות", שעליה יאמר "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כב). ועוד: ביום ראשון למדנו בתיבת נקודות משיחות קודש על "שכן בארץ", שיצחק אינו יוצא אל העולם כמו אברהם, אלא נשאר במקומו, והעולם בא אליו. ואכן, אותו אבימלך שאומר היום "לך מעמנו" יבוא בעצמו אל יצחק בהמשך הפרק, ויאמר "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כו, כח).

★ המסר ליום: כשדוחים אותנו, אין חובה להילחם על כל מקום. יצחק יצא בשקט, נשאר קרוב, והמשיך לעשות את שלו: לחפור. ומי שממשיך בדרכו בלי מריבה, מגלה לפעמים שהמקום החדש רחב יותר מן הישן.

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ז

(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל־גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם (מִן הָעִיר גְּרָר) יִצְחָק, וַיִּחַן (וְהֵקִים אֶת מַחֲנֵהוּ) בְּנַחַל גְּרָר (בָּעֵמֶק שֶׁל גְּרָר), וַיֵּשֶׁב שָׁם.

★ בפסוק הקודם, בשיעור של היום, אמר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאד" (טז). יצחק התעשר והתחזק, הפלשתים קינאו בו וסתמו את הבארות של אביו, ועכשיו גם המלך מבקש שיעזוב. פסוקנו הוא תגובתו של יצחק: הוא אינו מתווכח ואינו מתגונן. הוא פשוט הולך.

★ שלושה פעלים בפסוק אחד: "וילך", "ויחן", "וישב". קודם יציאה מן המקום, אחר כך חנייה, ובסוף ישיבה. "ויחן" הוא לשון של מחנה, עצירה בדרך, כמו בני ישראל במסעותיהם: "ויחנו במדבר" (שמות יט, ב). ו"וישב" הוא התיישבות של קבע. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבתחילה עצר יצחק בנחל כמי שעוד אינו יודע אם יוכל להישאר, ורק אחר כך, כשראה שאפשר, התיישב שם.

★ ושימו לב: יצחק אינו הולך רחוק. "בנחל גרר" — עדיין בתחום גרר. ה' אמר לו בתחילת הפרק "גור בארץ הזאת" (ג), והוא אינו עוזב את הארץ שבה ציוה ה' לגור. הוא רק מתרחק מן העיר. ורש"י יעמוד על כך.

★ "נחל" במקרא הוא עמק שזורמים בו מים, לפחות בימות הגשמים. זה מקום שיש בו סיכוי למצוא מים מתחת לאדמה. וכך הפסוק מכין אותנו להמשך: בפסוק יט, "ויחפרו עבדי יצחק בנחל", ושם ימצאו "באר מים חיים".

★ ועוד: גם אברהם ישב בארץ הזאת, ועליו נאמר "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" (כא, לד). אבל לאברהם אמר אבימלך: "הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב" (כ, טו). וליצחק אומר אבימלך: "לך מעמנו".

★ מטרת הפסוק: להראות את דרכו של יצחק כשמבקשים ממנו לעזוב. הוא אינו נלחם על מקומו בעיר, אף שלא עשה דבר רע, ואף שה' בירך אותו. הוא מוותר על המקום, ולא על הייעוד.

★ מילות מפתח: "וַיֵּלֶךְ" (אונקלוס: "וַאֲזַל"); "מִשָּׁם" (אונקלוס: "מִתַּמָּן"); "וַיִּחַן" — חנה, הקים את מחנהו (אונקלוס: "וּשְׁרָא"); "בְּנַחַל־גְּרָר" — בעמק של גרר (אונקלוס: "בְנַחֲלָא דִגְרָר"); "וַיֵּשֶׁב" (אונקלוס: "וִיתֵב").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קי, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה). ובמשנה (אבות א, יב) אמר הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". יצחק אינו מחזיק במחלוקת. כשאבימלך אומר "לך", הוא הולך.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש של אתמול למדנו שעבודתו המיוחדת של יצחק נרמזת בחפירת בארות: לא להביא אור מבחוץ, אלא לגלות את מה שכבר נמצא בעומק. אפשר לראות גם בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את אותה דרך: יצחק אינו כובש מקום בכוח. הוא יורד אל ה"נחל", אל המקום הנמוך שמחוץ לעיר, ושם, בעומק האדמה, הוא ימצא מים חיים.

★ המסר ליום: לפעמים צעד אחורה הוא דווקא כוח. יצחק לא נלחם על מקומו בעיר; הוא התרחק, ובמקום החדש מצא מים. מי שמוותר על ויכוח אינו מוותר בהכרח על מטרתו.

רש״י

בְּנַחַל־גְּרָר • רָחוֹק מִן הָעִיר.

ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר מאוד: שלוש מלים.

★ "בְּנַחַל־גְּרָר — רחוק מן העיר": הקושי — אבימלך אמר ליצחק "לך מעמנו". ואם יצחק חנה "בנחל גרר", כלומר עדיין בגרר, האם עשה את מה שביקש המלך? רש"י: "נחל גרר" אינו העיר גרר עצמה. זה מקום "רחוק מן העיר", בשטח שמסביב לה. יצחק יצא מן העיר, ממקום מושבם של אבימלך ועמו, כפי שנתבקש.

★ ושימו לב ללשונו של אבימלך: "לך מעמנו", מן העם שלנו, ולא "לך מארצנו". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק דייק בבקשה: הוא הלך מן העם, מן העיר, אבל לא עזב את הארץ שה' ציוה אותו לגור בה, "גור בארץ הזאת" (ג).

★ ועוד: "רחוק מן העיר" מסביר גם מדוע הסיפור ממשיך בבארות. בעיר יש מים מוכנים. מי שיושב רחוק מן העיר, עם "מקנה צאן ומקנה בקר" (יד), צריך לחפור לעצמו בארות. (וזו הצעה להבנה.)

★ המסר ליום: אפשר להתרחק ממקום של מתח בלי לנטוש את מה שה' הטיל עלינו. יצחק התרחק מן העיר, אבל נשאר בארץ.

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ח

(יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר ׀ אֶת־בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר־קָרָא לָהֶן אָבִיו:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּשָׁב (וְחָזַר) יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם (וְסָתְמוּ אוֹתָן) פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

★ על הבארות האלה כבר שמענו היום. בפסוק טו נאמר: "וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר". ורש"י הסביר שם שהפלשתים אמרו "תקלה הם לנו", מפני הגייסות הבאות עלינו: הם חששו שצבאות אויב שיעברו בארץ ישתמשו בבארות. שם סופר על הסתימה, כחלק מן הקנאה ביצחק. כאן יצחק מתקן.

★ פרט חדש בפסוקנו: "אחרי מות אברהם". כל ימי חייו של אברהם הבארות היו פתוחות. אברהם אף כרת ברית עם אבימלך על באר שחפר, ואמר לו: "כי את שבע כבשת תקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (כא, ל). רק אחרי מותו העזו הפלשתים לסתום.

★ ושימו לב להבדל בין שני פסוקים סמוכים. בפסוק הקודם: "וַיֵּשֶׁב שם", בצירה ובסגול, מלשון ישיבה. ובפסוקנו: "וַיָּשָׁב", בשני קמצים, מלשון שיבה: חזר. אותן אותיות, ומשמעות אחרת. ואונקלוס מתרגם כאן "וְתָב", וחזר.

★ אחרי "ויחפר" מופיע בפסוק קו מפריד — "פסק" (׀) — הפסקה קטנה בקריאה: "וישב יצחק ויחפר" — ורק אחר כך "את בארת המים". אפשר לשמוע בזה (וזו הצעה להבנה) הדגשה של המעשה עצמו: יצחק חזר וחפר.

★ "ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו": יצחק לא נתן לבארות שמות חדשים. הוא החזיר להן את השמות שנתן להן אברהם. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבזה החזיר לא רק את המים, אלא גם את הזיכרון: כל מי ששאב מן הבאר שמע את השם שנתן לה אברהם. ואברהם, במקום שבו חפר באר, "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג).

★ ועוד בכתיב: "בְּאֵרֹת" ו"כַּשֵּׁמֹת" נכתבו בתורה בלי וי"ו, ו"שֵׁמוֹת" נכתב עם וי"ו. ורש"י, בלשונו שלו, כותב "הבארות" בכתיב מלא.

★ מטרת הפסוק: להראות את יצחק כממשיך דרכו של אביו. לפני שהוא חופר בארות חדשות, הוא מחזיר לחיים את מה שאברהם יצר. ולא בשמו שלו, אלא בשמו של אברהם.

★ מילות מפתח: "וַיָּשָׁב" — וחזר (אונקלוס: "וְתָב"); "וַיַּחְפֹּר" (אונקלוס: "וְחָפַר"); "בְּאֵרֹת הַמַּיִם" (אונקלוס: "בֵּירֵי דְמַיָּא"); "וַיְסַתְּמוּם" — וסתמו אותן (אונקלוס: "וְטַמּוֹנוּן"); "אַחֲרֵי" (אונקלוס: "בָּתַר"); "שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת" (אונקלוס: "שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן").

★ מדרש: בגמרא (ביצה ד, ב) נאמר: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם". והפסוק במשלי (א, ח) אומר: "שמע בני מוסר אביך, ואל תטש תורת אמך". יצחק אינו ממציא דרך חדשה. הוא חוזר אל הבארות של אביו, ואפילו אל השמות שלהן.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש של אתמול נכתב שדרך חפירת באר היא שהחופר יודע שבעומק האדמה ישנם מים חיים, אלא שהם מכוסים באבנים ובעפר, ועבודתו היא להסיר את הכיסוי. בפסוקנו רואים זאת כפשוטו: הפלשתים "מילאום עפר" (טו), ויצחק מסיר את העפר, והמים חוזרים. ואפשר להוסיף (וזו הצעה להתבוננות): המים היו שם כל הזמן. אחרי מות אברהם הם רק כוסו. כך גם מה שקיבלנו מהורינו ומרבותינו: לפעמים הוא מתכסה, אבל אינו נעלם.

★ המסר ליום: כשדבר טוב שקיבלנו מן הדורות הקודמים מתכסה בעפר של זמן, של שכחה או של התנגדות, אפשר לחזור ולחפור. המים עדיין שם.

רש״י

וַיָּשָׁב וַיַּחְפֹּר • אֶת הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וּפְלִשְׁתִּים סִתְּמוּם, וְקֹדֶם שֶׁנָּסַע יִצְחָק מִגְּרָר חָזַר וַחֲפָרָן.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני דברים: אילו בארות חפר יצחק, ומתי חפר אותן.

★ "וַיָּשָׁב וַיַּחְפֹּר — את הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום": רש"י מחבר את פסוקנו אל פסוק טו. אלה אותן בארות שסופר עליהן שם. ובמלים "חזר וחפרן" הוא מפרש את "וישב": לא ישב, אלא שב וחזר. "וישב... ויחפר" הוא "חזר וחפר", חפר שוב את מה שכבר נחפר פעם.

★ "וקדם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן": הקושי — בפסוק הקודם כבר נאמר "וילך משם יצחק", כלומר הוא יצא מגרר. לפי סדר הפסוקים היה נראה שחפר את הבארות רק אחר כך. אבל הבארות של אברהם היו באזור שבו גר אברהם, ועליו נאמר "ויגר בגרר" (כ, א). רש"י מסדר את המעשים: עוד לפני שנסע יצחק מגרר, הוא חזר וחפר את בארות אביו. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהפסוק מספר זאת כאן, אחרי היציאה, כדי לסיים את עניין הבארות הישנות ולפתוח בבארות החדשות.

★ ושימו לב ללשונו של רש"י: "ופלשתים סתמום". בפסוקנו כתוב "ויסתמום פלשתים", ורש"י מקדים את הפלשתים: כאילו לומר, הבארות שאברהם חפר ושהפלשתים סתמו, אותן יצחק חזר וחפר. שלושה שלבים: חפירה, סתימה, וחפירה מחדש.

★ המסר ליום: יצחק לא עזב את גרר לפני שתיקן את מה שנהרס. לפני שעוברים למקום חדש, כדאי לבדוק: האם השארתי מאחוריי משהו שצריך להחזיר לתיקונו?

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ט

(יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי־יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ־שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל (בָּעֵמֶק שֶׁבּוֹ חָנָה יִצְחָק), וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים (מַעְיָן שֶׁל מַיִם נוֹבְעִים).

★ אחרי שחידש את בארות אביו, יצחק מתחיל לחפור בארות משלו. "עבדי יצחק" חופרים "בנחל", באותו נחל גרר שבו חנה (יז). ושם הם מוצאים דבר נדיר: "באר מים חיים".

★ "מים חיים" הם מים שנובעים ממקור, ממעיין, וזורמים כל הזמן. הם שונים ממים שנאספו בבור מן הגשמים ועומדים בו. ובתורה יש להם מעלה מיוחדת: בדיני טהרה נאמר "ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא טו, יג).

★ את הצירוף "מים חיים" שמענו אתמול, בתיבת נקודות משיחות קודש: החופר יודע שבעומק האדמה ישנם "מים חיים", אלא שהם מכוסים. והנה בפסוקנו, הפעם הראשונה שעבדי יצחק חופרים באר חדשה, הם מוצאים בדיוק את זה.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים. אבל הפסוק הוא הצד המאיר של הסיפור: לפני המריבות של שני הפסוקים הבאים, הוא מראה מה יצחק מצא.

★ מטרת הפסוק: להראות שהברכה מלווה את יצחק גם במקום שאליו נדחק. ה' אמר לו "ואהיה עמך ואברכך" (ג). הוא גורש מן העיר, ודווקא בנחל שמחוץ לה נמצאו מים חיים.

★ מילות מפתח: "וַיַּחְפְּרוּ" (אונקלוס: "וַחֲפָרוּ"); "עַבְדֵי־יִצְחָק" (אונקלוס: "עַבְדֵי יִצְחָק"); "בַּנָּחַל" (אונקלוס: "בְּנַחֲלָא"); "וַיִּמְצְאוּ" — ומצאו (אונקלוס: "וְאַשְׁכָּחוּ"); "בְּאֵר" (אונקלוס: "בֵּירָא"); "מַיִם חַיִּים" — מי מעיין (אונקלוס: "מַיִּין נָבְעִין", מים נובעים).

★ מדרש: בגמרא (בבא קמא פב, א) נאמר: "אין מים אלא תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'" (ישעיה נה, א). והנביא ירמיה קורא לקב"ה עצמו "מקור מים חיים": "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות, בארת נשברים אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג). בור נשבר מאבד את מימיו; מקור מים חיים אינו פוסק לעולם.

★ ביאור בדרך חב"ד: אונקלוס מתרגם "מים חיים" — "מַיִּין נָבְעִין", מים נובעים, מים של מעיין. ובתורת החסידות מרבים לדבר על "מעיין": מן המעיין המים יוצאים מעצמם, ואינם תלויים במה שמכניסים לתוכו. אפשר לראות בזה (וזו הצעה להתבוננות) את ההבדל שעליו דיברה התיבה של אתמול: לא בור שממלאים אותו מבחוץ, אלא באר שבעומקה מקור חי.

★ המסר ליום: מים עומדים נגמרים; מים חיים ממשיכים לזרום. כדאי לחפור עמוק מספיק בלימוד ובתפילה, עד שמגיעים אל המקור החי, ולא להסתפק במה שנאסף על פני השטח.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ׳

(כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם־רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם־הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם! וַיִּקְרָא (יִצְחָק) שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק (מְרִיבָה וְעִרְעוּר), כִּי הִתְעַשְּׂקוּ (הִתְוַכְּחוּ וְרָבוּ) עִמּוֹ.

★ השמחה על "באר מים חיים" לא נמשכה זמן רב. רועי גרר באים בטענה: "לנו המים". הם אינם טוענים שהם חפרו את הבאר. הם טוענים שהמים, שנובעים מאדמת גרר, שייכים להם. ושימו לב: יצחק כבר יצא מן העיר, אבל הקנאה רודפת אחריו גם אל הנחל.

★ לרועים מים הם חיים. בלי מים אין צאן ובקר. לכן במקרא המריבות של הרועים הן תמיד על מים ועל מרעה. כך היה כבר בימי אברהם: "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט" (יג, ז); ובימי אברהם ואבימלך: "והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (כא, כה).

★ אבל יש הבדל. אברהם הוכיח את אבימלך, ובסוף כרתו ברית ונשבעו (כא, לא). יצחק אינו מתווכח כלל. הוא נותן לבאר שם, "עשק", ובפסוק הבא נראה שהוא עובר לחפור באר אחרת.

★ השם "עשק" אינו קללה ואינו נקמה. זה תיעוד: כאן היה ריב. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבזה יצחק סוגר את העניין: הוא אינו ממשיך להילחם, אבל גם אינו מעמיד פנים שלא קרה דבר.

★ מטרת הפסוק: להראות שגם מי שמתרחק ממריבה אינו בטוח ממנה. ולהראות את דרכו של יצחק בתוך המריבה: הוא אינו נגרר אליה.

★ מילות מפתח: "וַיָּרִיבוּ" (אונקלוס: "וּנְצוֹ"); "רֹעֵי" (אונקלוס: "רַעֲוָתָא"); "לֵאמֹר" (אונקלוס: "לְמֵימַר"); "לָנוּ הַמָּיִם" (אונקלוס: "דִּי לָנָא מַיָּא"); "עֵשֶׂק" — ערעור, מריבה על בעלות (אונקלוס: "עִסְקָא"); "הִתְעַשְּׂקוּ" — רבו וערערו (אונקלוס: "אִתְעַסִּיקוּ"); "עִמּוֹ" (אונקלוס: "עִמֵּהּ").

★ מדרש: הרמב"ן בפירושו על התורה (כו, כ) כותב, בלשונו בערך, שהבארות רומזות לבתי המקדש. הבאר הראשונה, "עשק", רומזת לבית המקדש הראשון: עמים רבים התעשקו עמנו, עשו לנו מריבות ומלחמות, עד שהחריבו אותו. וכך, לפי דרכו, מה שקרה לאבות הוא סימן למה שיקרה לבניהם. ונמשיך את דבריו בשני הפסוקים הבאים.

★ ביאור בדרך חב"ד: הגמרא אמרה "אין מים אלא תורה". אפשר לראות במריבה על "מים חיים" (וזו הצעה להתבוננות) את מה שקורה פעמים רבות למי שמגלה מעיין של תורה ושל קדושה: מיד באים אחרים וטוענים "לנו המים". ותשובתו של יצחק אינה ויכוח, אלא המשך חפירה.

★ המסר ליום: לא כל ויכוח צריך לנצח. לפעמים נכון לתת לדבר שם, ללמוד ממנו, ולהמשיך לחפור במקום אחר.

רש״י

עֵשֶׂק • עִרְעוּר.
כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ • נִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ עָלֶיהָ בִּמְרִיבָה וְעִרְעוּר.

ביאור רש"י: שני דיבורים. הראשון מסביר את שם הבאר, והשני את הנימוק לשם.

★ "עֵשֶׂק — ערעור": הקושי — בדרך כלל "עשק" במקרא הוא גזל, לקיחה בכוח, כמו "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג). אבל כאן איש לא גזל. רועי גרר לא לקחו את הבאר; הם רק טענו "לנו המים". לכן רש"י מפרש: "ערעור". ערעור הוא טענה נגד הבעלות של מישהו אחר: "זה שלי, לא שלך". וזו בדיוק טענתם של רועי גרר.

★ "כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ — נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור": רש"י מסביר את הפועל "התעשקו": הם נכנסו עמו לסכסוך, "עליה", על הבאר. והוא מוסיף איך: "במריבה", בוויכוח קולני, "וערעור", בטענת בעלות. שתי מלים, ושני צדדים של אותו ריב: הצעקות והטענה.

★ ושימו לב: אונקלוס מתרגם את שם הבאר "עִסְקָא", ואת הפועל "אִתְעַסִּיקוּ", בסמ"ך, כמו "עסק" בעברית. כלומר, "התעשקו עמו" הוא "התעסקו עמו": נטפלו אליו, עסקו בו. ובחוברת נדפס ברש"י "נִתְעַשְּׂקוּ", בשי"ן שמאלית, כלשון הפסוק. שתי המלים, "עשק" ו"עסק", קרובות זו לזו בצליל ובמשמעות.

★ המסר ליום: מריבה יכולה להתחיל מטענה אחת קטנה, "לנו המים". רש"י מלמד לקרוא לדברים בשמם: לא כל טענה היא גזל, אבל גם ערעור על מה ששייך לאחר הוא עשק.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״א

(כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם־עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּחְפְּרוּ (עַבְדֵי יִצְחָק) בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה (הִתְנַגְּדוּת וְהַצָּקָה).

★ יצחק אינו נשאר להתווכח על "עשק". עבדיו חופרים באר אחרת. ושוב: "ויריבו גם עליה". המלה "גם" מספרת הכל: זו כבר הפעם השנייה.

★ השם השני חריף מן הראשון. "עשק" הוא ריב על בעלות: למי שייכים המים. "שטנה", מן השורש של "שטן", היא איבה, התנגדות, אולי אף הלשנה. בפעם הראשונה רבו על הבאר. בפעם השנייה כבר ברור שהבעיה אינה הבאר, אלא יצחק עצמו.

★ ושימו לב שהפסוק קצר, ואינו מזכיר מי רב: לא "רעי גרר" ולא "לאמר לנו המים". אין צורך. כולם כבר יודעים מי רב ומה הם אומרים.

★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק לא ויתר על החפירה, אף שהמריבה חזרה. הוא ממשיך לחפור, ואינו ממשיך לריב.

★ מילות מפתח: "בְּאֵר אַחֶרֶת" (אונקלוס: "בֵּירָא אָחֳרִי"); "וַיָּרִיבוּ" (אונקלוס: "וּנְצוֹ"); "גַּם־עָלֶיהָ" (אונקלוס: "אַף עֲלַהּ"); "שְׁמָהּ" (אונקלוס: "שְׁמַהּ"); "שִׂטְנָה" — איבה, התנגדות (אונקלוס משאיר את המלה כמו שהיא: "שִׂטְנָה").

★ מדרש: במדרש (ויקרא רבה, פרשה ט) דרשו על הפסוק "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו), בלשון המדרש בערך: בקש אותו במקומך, ורדוף אחריו גם למקום אחר. וזה בדיוק מה שעושה יצחק: כשאין שלום במקום אחד, הוא הולך אחרי השלום אל המקום הבא. ובהמשך דבריו כותב הרמב"ן, בערך, שהבאר השנייה, "שטנה", רומזת לבית המקדש השני, שהיה קשה מן הראשון; והוא מביא שבימי הבית השני כתוב "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם" (עזרא ד, ו), ושכל ימיו היו לישראל שונאים ומקטרגים, עד שהחריבוהו. ושימו לב שבעל הטורים שלהלן מביא בדיוק את אותו פסוק מספר עזרא.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת הקבלה והחסידות יצחק נקשר במידת הגבורה, ויעקב קורא לקב"ה "פחד יצחק" (לא, מב). ובמשנה (אבות ד, א) נאמר: "איזהו גבור? הכובש את יצרו". אפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) גבורה מסוג אחר: לא כוח להילחם, אלא כוח לא להילחם. יצחק היה חזק, "כי עצמת ממנו מאד" (טז), ובכל זאת כבש את עצמו והמשיך הלאה.

★ המסר ליום: כשמריבה חוזרת פעם שנייה, יש פיתוי לומר "עכשיו כבר אי אפשר לוותר". יצחק מלמד שגם בפעם השנייה אפשר לבחור לחפור, ולא לריב.

רש״י

שִׂטְנָה • נושמנ"ט בְּלַעַ"ז.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו מלה אחת בלשון לעז.

★ "שִׂטְנָה — נושמנ"ט בלע"ז": רש"י אינו מסביר כאן במלים עבריות, אלא מתרגם לשפת המדינה שבה חי, צרפתית עתיקה. "בלע"ז" — בלשון לעז, כלומר בשפה שאינה לשון הקודש. כך עשה רש"י גם היום בפסוק יד, על "ועבדה רבה". המלה "נושמנ"ט" היא מלה צרפתית עתיקה, שלפי המפרשים משמעה בערך: הזקה, פגיעה, הטרדה.

★ הקושי — "שטנה" היא מלה נדירה במקרא. רש"י רוצה שהלומד ירגיש את טעמה המדויק: לא רק ריב, אלא רצון להזיק ולהציק. ואפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שלכן העדיף מלה מן השפה המדוברת, שכל קורא בדורו הכיר את משמעה המלאה.

★ ושימו לב: "שטנה" קרובה ל"שטן". השטן במקרא הוא המקטרג, זה שעומד כנגד: "והשטן עמד על ימינו לשטנו" (זכריה ג, א). הבאר השנייה נקראת על שם מי שעומד כנגד יצחק בלי סיבה.

★ המסר ליום: רש"י מקפיד על המלה המדויקת, ואפילו בשפה זרה. כשאנחנו מתארים קושי, כדאי לדייק: האם זה ויכוח על עניין, או התנגדות לאדם עצמו? ההבחנה משנה את התגובה.

בראשית פרק כ״ו פסוק כ״ב

(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהֹוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעְתֵּק (וַיָּסַע) מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ (נָתַן לָנוּ מָקוֹם רָחָב), וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (וְנִפְרֶה וְנִרְבֶּה בָּאָרֶץ).

★ הפעם יצחק אינו רק חופר באר אחרת. "ויעתק משם": הוא מעתיק את מקומו, מתרחק עוד יותר. ובמקום החדש, סוף סוף: "ולא רבו עליה".

★ שלוש בארות, ושלושה שמות: עשק, שטנה, רחובות. מן המריבה, דרך האיבה, אל המרחב. ויצחק אינו קורא לבאר השלישית "שלום" או "מנוחה", אלא "רחובות": מקום רחב, שיש בו די לכולם. בבאר כזו אין צורך לריב.

★ "ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו": בפעם הראשונה בסיפור הבארות מופיע שם ה'. על "עשק" ועל "שטנה" יצחק רק קרא שם. על "רחובות" הוא גם אומר תודה: ה' הוא שהרחיב. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ".

★ "עתה": אחרי עשק ושטנה. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק אינו שוכח את המריבות; הוא רואה בהן את הדרך שהובילה לכאן. כמו שנאמר בתהלים: "בצר הרחבת לי" (תהלים ד, ב); "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה). את המרחב מרגישים דווקא אחרי הצר.

★ "ופרינו בארץ": לא רק מקום להיות בו, אלא מקום לגדול בו. רש"י יפרש את המלה "ופרינו" על פי התרגום.

★ מטרת הפסוק: לסיים את סיפור הבארות בשלום. מי שלא נגרר למריבות, ממשיך לחפור, וסומך על ה', מגיע בסוף אל "רחובות".

★ מילות מפתח: "וַיַּעְתֵּק" — נסע, העתיק את מקומו (אונקלוס: "וְאִסְתַּלַּק"); "וְלֹא רָבוּ" (אונקלוס: "וְלָא נְצוֹ"); "רְחֹבוֹת" — מרחבים (אונקלוס: "רְחֹבוֹת"); "עַתָּה" (אונקלוס: "כְעַן"); "הִרְחִיב" (אונקלוס: "אַפְתֵּי"); "וּפָרִינוּ" — ונפרה ונרבה (אונקלוס: "וְנִיפוּשׁ").

★ מדרש: הרמב"ן מסיים את דבריו על שלוש הבארות, בלשונו בערך: הבאר השלישית, "רחובות", רומזת לבית המקדש השלישי, העתיד להיבנות, שייבנה בלי ריב ומצה, וה' ירחיב את גבולנו. ו"ופרינו בארץ" — שכל העמים יעבדו את ה' יחד, "שכם אחד" (כלשון הנביא צפניה ג, ט). ובספר ישעיה, בנבואת הגאולה, נאמר: "הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו" (ישעיה נד, ב).

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר משלי (ה, טו–טז) נאמר: "שתה מים מבורך ונזלים מתוך בארך. יפוצו מעינתיך חוצה, ברחבות פלגי מים". מן הבור ומן הבאר, אל "רחובות". ומן הפסוק הזה לקוחות המלים "יפוצו מעינותיך חוצה", שבהן, לפי מכתבו הידוע של הבעל שם טוב, ענה לו המשיח, בערך, שיבוא כשיפוצו מעינותיו חוצה. והרבי עורר רבות על הפצת מעיינות החסידות בכל מקום. אפשר לראות בבארות של יצחק (וזו הצעה להתבוננות) את הדרך הזאת: לחפור עד המים החיים, לא להתייאש מן המריבות, ולהמשיך עד שהמים מגיעים אל ה"רחובות". ולפי הרמב"ן, "רחובות" הוא הבית השלישי.

★ ובהיום יום שנלמד היום (הערך של כ"ט חשון), בברכה לאומרי התהלים בציבור, נאמר: "בבריאות נכונה ובפרנסה בהרחבה גדולה". "הרחבה" — כמו "הרחיב ה' לנו".

★ המסר ליום: "כי עתה הרחיב ה' לנו". כשמגיעים סוף סוף למקום של מרחב, כדאי לזכור מי הרחיב, ולומר תודה. ומי שעובר עשק ושטנה בלי לאבד את דרכו, יגיע גם לרחובות.

רש״י

וּפָרִינוּ בָאָרֶץ • כְּתַרְגּוּמוֹ: וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ורש"י אינו מפרש במלים שלו, אלא מפנה אל תרגום אונקלוס.

★ "וּפָרִינוּ בָאָרֶץ — כתרגומו: וניפוש בארעא": הקושי — "ופרינו" מלשון "פרי". אפשר להבין אותה כפריון של בנים, כמו "פרו ורבו" (א, כח); או כפרי האדמה, יבול; או כגידול ושגשוג בכלל. ומה רוצה יצחק לומר כאן, כשהוא נותן שם לבאר? רש"י אומר: "כתרגומו". אונקלוס כבר אמר את המלה המדויקת.

★ "וניפוש בארעא": "פוש" בארמית פירושו לרבות, להתרבות, להיות רבים. וכך מתרגם אונקלוס את "פרו ורבו" שבבריאת העולם: "פּוּשׁוּ וּסְגוֹ" (א, כח). "וניפוש בארעא" — ונתרבה בארץ. רש"י אינו מוסיף על התרגום מלה. הוא סומך על הלומד שיבין מן התרגום עצמו את משמעות "ופרינו".

★ ושימו לב: בתרגום שבחוברת נדפסה ליד "וְנִיפוּשׁ" גם נוסחה אחרת, בסוגריים: "(נ"א וְיַפְשִׁנָנָא)", כלומר: "נוסח אחר: ויַרבה אותנו". לפי הנוסח הזה ה' הוא המרבה, ולא אנחנו המתרבים. ורש"י מביא את הנוסח "וניפוש".

★ "כתרגומו" היא לשון שרש"י משתמש בה פעמים רבות, כשהתרגום כבר מפרש את המלה כראוי, ואין צורך להוסיף. על הדיבור הזה בדיוק נסובה ההפניה שבשולי העמוד.

★ המסר ליום: לפעמים ההסבר הטוב ביותר כבר נאמר, ונכון פשוט להפנות אליו. גם זו ענווה: רש"י, גדול המפרשים, אומר "כתרגומו".

ביאור ההפניה: הפניה אחת, על פירוש רש"י בפסוקנו. ליד שורת רש"י "ופרינו בארץ" נדפס בחוברת סמל כתר קטן, והוא מסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה. ההפניה עצמה נדפסה בשולי העמוד שבחלקו התחתון כבר מתחיל שיעור יום רביעי, אבל היא שייכת לרש"י שלמדנו היום.

★ לקוטי שיחות חלק י, עמוד 72: "ביאור בפירוש רש"י מה המשמעות 'פרינו'". המלים שבראש ההפניה, "כתרגומו וניפוש בארעא", הן לשון רש"י שעליו השיחה מדברת.

★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את השאלה (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): רש"י אינו מסביר את "ופרינו" במלים שלו; הוא רק אומר "כתרגומו". ומה היא המשמעות שהתרגום "וניפוש" מלמד? האם מדובר בריבוי של בנים, כמו "פרו ורבו", ש"פושו" הוא תרגומו? או בגידול ובשגשוג בכלל, של רכוש ושל מקנה? וראינו שבעל הטורים מפרש את "ופרינו" כפריה ורביה ממש. את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.

★ ⚠ כותרת השוליים נדפסה, כמו בימים הקודמים, "הפניות לנקודות קודש". הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: היום ראינו את יצחק עובר דרך ארוכה. הוא גדל "הלוך וגדל", ועורר קנאה; אבימלך אמר לו "לך מעמנו", והוא הלך בלי ויכוח. בנחל גרר חזר וחפר את בארות אביו, והחזיר להן את שמותיהן. אחר כך חפרו עבדיו בארות חדשות: מצאו מים חיים, ונתקלו בעשק ובשטנה. והוא לא רב, אלא המשיך לחפור, עד שהגיע לרחובות, ואמר: "כי עתה הרחיב ה' לנו". הלקח: מי שממשיך לחפור, ואינו נגרר למריבות, מגיע בסוף אל המרחב.

★ ומחר (א' כסלו, ב' דראש חודש): בזאת מסתיימת עליית "שלישי" של פרשת תולדות, ומחר מתחילה עליית "רביעי": "ויעל משם באר שבע" (כו, כג). ובאותו לילה ה' נגלה אל יצחק: "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך, אל תירא כי אתך אנכי" (כו, כד). יצחק בונה שם מזבח, ועבדיו חופרים שם עוד באר: "ויכרו שם עבדי יצחק באר" (כו, כה). ואז מגיע ביקור מפתיע: "ואבימלך הלך אליו מגרר" (כו, כו). המלך שאמר "לך מעמנו" בא אל יצחק בעצמו.

תניא

קונטרס אחרון — 'להבין מ"ש בשער היחודים' (המשך) — מ"אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה", ועד "פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי)".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 308, אך ההפרש... עד עמ' 308, פקודי.

★ יום שלישי, ל' מרחשון — א' דראש חודש כסלו. היום ממשיכים את הסימן השלישי בקונטרס אחרון, "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים'", ולומדים את התשובה לשאלה של אתמול. רבנו הזקן פותח: "אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו". מי שלומד תורה "שלא בכוונה" עדיין "מבין ויודע מה שלומד", כי בלי זה זה בכלל לא נקרא לימוד. חסרה לו רק "כוונה לשמה" שבאה "מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי", והוא לומד "רק מאהבה המסתרת הטבעית". לימוד כזה איננו "שלא לשמה ממש", "להתגדל". לימוד "שלא לשמה ממש" אינו עולה כלל, "דהא לא סליק לעילא מן שמשא", כי המחשבה של הפניה "מתלבשת באותיות הדבור" ואינה מניחה להן לעלות. ותפלה "שלא בכוונה" דומה דווקא לזה: היא תפלה "שמחשב" בה "מחשבות זרות", והמחשבה הזרה מתלבשת בדיבור ומורידה אותו למטה. אבל "מפני שכוונתו לשמים", יש לתפלה כזאת "תקון בקל": תפלה אחת בכוונה, אפילו "מלקטת מתפלות כל השנה", מעלה את כולן. בשני מקומות משולבת בלשון הקונטרס הוספה של הרבי (הערה 3). במילים "פרשת פקודי)" מסתיים השיעור של היום.

★ איפה אנחנו? אתמול למדנו את חלקו הראשון של הסימן: השאלה. רבנו הזקן הביא מרבי חיים ויטאל ש"על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה", כי "דלית קלא דאתאביד", וקול התורה והתפלה "סליק ובקע". כשיש כוונה, התורה והתפלה שוות: "מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה". אבל תפלה "בלא כונה נדחית למטה לגמרי", "גו רקיע תתאה", ונקראת "צלותין פסילאן". ומכאן השאלה, בלשון הפירוש בחוברת אתמול: "כיוון שעם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה", התורה עולה ל"יצירה", "ואילו התפלה נדחית למטה"?

★ מה עונים היום? השאלה הניחה ש"שלא בכוונה" פירושו אותו דבר בתורה ובתפלה. היום רבנו הזקן מראה שזה לא כך. בתורה, "שלא בכוונה" פירושו שחסר רק ה"לשמה", אבל ההבנה והאהבה המסותרת נמצאות. בתפלה, "שלא בכוונה" פירושו שהוא חושב "מחשבות זרות". לכן ההשוואה הנכונה לתפלה כזאת היא לא תורה "סתם", אלא תורה "שלא לשמה ממש", שגם היא אינה עולה. ובסוף נראה צד שבו התפלה דווקא עדיפה: יש לה תיקון קל, ולתורה של פניה אין.

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום שלישי ל' מרחשון" נמצאת קצת מעל אמצע עמוד 83, מתחת לקישוט המפריד שחותם את השיעור של אתמול, ומתחתיה שורת מורה השיעור. הכותרת "יום רביעי א' כסלו" נמצאת בערך באמצע עמוד 84, גם היא מתחת לקישוט מפריד. לכן השיעור של היום הוא עמוד 83 מן הכותרת והלאה, והחצי העליון של עמוד 84, עד הקישוט. הפעם השיעור נפתח ישר בלשון המנוקדת, בלי הקדמה של הפירוש. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "קונטרס אחרון" מודפסת לשון הסימן כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא הלשון המנוקדת; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 83 בתיבה עשר שורות, והראשונה, "אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא", קצרה משאר השורות. בעמוד 84 בתיבה שלוש שורות, והאחרונה, "כמ"ש במק"מ פ' פקודי)", קצרה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 83 הצד הימני הוא מ"אַךְ הַהֶפְרֵשׁ" ועד "כְּמוֹ", והצד השמאלי מ"שֶׁכָּתוּב בְּ" ועד "דמ"ז זו". בעמוד 84 הצד הימני הוא מ"מתלבשת בהדבור" ועד "שתורה שלא בכוונה,", והצד השמאלי מ"היא למעלה בפרט אחד" ועד "ב"תניא".". דבר חדש היום: בשני מקומות משולבות בלשון הקונטרס מילים באותיות מודגשות בלי ניקוד, שאינן בתיבה. הערה 3 אומרת עליהן: "הוספת כ"ק אדמו"ר שליט"א". העתקנו אותן כפי שנדפסו, כל אחת בבלוק "מקור" משלה, וציינו זאת בהסבר. ההערות של היום הן 2, 3 ו־4. הערות 2 ו־3 בתחתית עמוד 83. מספר ההערה 2 נדפס בדברי הפירוש, אחרי "אומר". מספר ההערה 3 נדפס פעמיים, בסוף כל אחת משתי ההוספות של הרבי. הערה 4 בתחתית עמוד 84, ומספרה נדפס בדברי הפירוש, אחרי המילה "אזי", מעל הכותרת של יום רביעי. לכן גם היא שייכת לשיעור של היום. מתחת לכותרת של יום רביעי, בעמוד 84, לא נדפס שום מספר הערה.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "דבלא"ה" — "דִּבְלָאו־הָכֵי". "בבחי'" — "בִּבְחִינַת". "כמ"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", פעמיים. "בפ' ויחי" — "בְּפָרָשַׁת וַיְחִי", ו"פ' פקודי" — "פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי". "דרכ"ג ע"ב" — "דַּף רכג עַמּוּד ב". "וה"נ" — "וְהָכֵי נָמֵי". "מ"ז" — "מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת". "אפי'" — "אֲפִלּוּ". "במק"מ" — "בְּ'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ'", במירכאות בודדות. "כו'" נשאר "כוּ'". בהוספות של הרבי נשארו ראשי תיבות: "פיה"מ" ("דפיה"מ", "מפיה"מ") ו"מ"ז" ("דמ"ז"). "מ"ז" הוא "מחשבות זרות", כמו שנפתח בלשון המנוקדת. "פיה"מ" הוא, כנראה, "פירוש המלות", וכך מבאר הפירוש בחוברת: "בלי הכוונה של פירוש המילות". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' 308... עד עמ' 308". לפי מה שראינו אתמול, 308 (= 2 × 154) הוא העמוד השני של דף קנ"ד. כלומר, כל השיעור של היום נמצא באותו עמוד בספר התניא, שבו גם נגמר השיעור של אתמול ("עד עמ' 308, יאות כו'"). מחר כתוב "מעמ' 308... עד עמ' קנה": השיעור של מחר מתחיל באותו עמוד, ועובר לדף קנ"ה.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — "אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו".
· תחנה ב' — בתורה: "הוא מבין ויודע מה שלומד", כי "דבלאו־הכי לא מיקרי למוד כלל".
· תחנה ג' — חסר רק "כונה לשמה מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי"; הוא לומד "רק מאהבה המסתרת הטבעית".
· תחנה ד' — "אך אינו לומד 'שלא לשמה' ממש להתגדל כו'", "דהא לא סליק לעילא מן שמשא".
· תחנה ה' — הזוהר בפרשת ויחי, ופסוק בקהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו" (הערה 2).
· תחנה ו' — הטעם: "מחשבתו וכונתו הן מתלבשות באותיות הדבור, ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא".
· תחנה ז' — "והכי נמי בתפלה שלא בכונה": הוספת הרבי — "אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה" (הערה 3).
· תחנה ח' — "שמחשב מחשבות זרות", והוספת הרבי: "דמ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו'".
· תחנה ט' — "(אלא מפני שכונתו לשמים, לכך יש לה תקון בקל לחזור ולעלות".
· תחנה י' — "כשמתפלל בכונה אפלו תפלה אחת מלקטת מתפלות כל השנה" (הערה 4), "כמו שכתוב ב'מקדש מלך' פרשת פקודי)".
· תחנה י"א — סיכום הפירוש בחוברת: במה תורה שלא בכוונה עדיפה, ובמה תורה של פניה גרועה מתפלה שלא בכוונה.

★ רקע: שלוש דרגות בלימוד. אתמול, בהקדמה, סידר הפירוש בחוברת שלוש דרגות. היום רבנו הזקן עצמו מזכיר את שלושתן בלשון הקונטרס:
· "לשמה" — לימוד "מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי".
· "סתם" — "בלא כונה לשמה", "רק מאהבה המסתרת הטבעית". זו "תורה שלא בכוונה" שעליה דיברנו אתמול.
· "שלא לשמה ממש" — "להתגדל", לשם כבוד. זה לימוד ש"לא סליק לעילא מן שמשא".

כל השיעור של היום בנוי על ההבחנה בין הדרגה השנייה לשלישית.

★ רקע: "אהבה מסותרת". בחלק הראשון של ספר התניא (פרקים י"ח וי"ט) מבאר רבנו הזקן שבלב כל יהודי יש אהבה לה' שהיא בטבע, ירושה מן האבות, אף שהיא לפעמים נסתרת ואינה מורגשת. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. היום רבנו הזקן אומר שגם מי שלומד "סתם" לומד "מאהבה המסתרת הטבעית", ובלשון הפירוש בחוברת: "אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה".

★ רקע: "צלותין פסילאן". אתמול הביא רבנו הזקן מן הזוהר בפרשת פקודי שתפלה שאינה "יאה" נשארת "גו רקיע תתאה", ונקראת "צלותין פסילאן", תפלות פסולות. היום, בהוספה שלו, הרבי משתמש באותה מילה: "אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה". נראה שהוא בא להבהיר שהתפלה שעליה מדובר כאן איננה פסולה לגמרי. זו הבנה שלנו.

★ רקע: "מקדש מלך". זה פירוש על ספר הזוהר, שחיבר רבי שלום בוזגלו. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. היום רבנו הזקן מביא ממנו, על הזוהר בפרשת פקודי, את הענין של "תפלה אחת מלקטת מתפלות כל השנה", והרבי מעיר עליו בהערה 4.

אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה – מוּבָן מֵאֵלָיו,

"אך ההפרש בין תורה" — הפירוש בחוברת: שלא בכוונה, "לתפלה שלא בכונה – מובן מאליו,"

★ "מובן מאליו". אתמול השאלה נראתה קשה מאוד. היום רבנו הזקן פותח במילים "מובן מאליו": אין כאן קושיה גדולה, וההבדל ברור למי שמתבונן במה ש"שלא בכוונה" אומר בכל אחת מהן. הפירוש בחוברת מוסיף "שלא בכוונה" גם אחרי "תורה". כך ברור שהמילים "שלא בכוונה" שבלשון הקונטרס הולכות על שתיהן: ההפרש הוא בין תורה שלא בכוונה ובין תפלה שלא בכוונה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו". בלשון המנוקדת "בְּכַוָּנָה" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "בכוונה"), והכ"ף בלי דגש. בין "תּוֹרָה" ובין "לִתְפִלָּה" נדפסו דברי הפירוש "– שלא בכוונה,"; כאן חיברנו. אחרי "בְּכַוָּנָה" נדפס קו, ואחריו מיד "מוּבָן", בלי דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו. "שֶׁלֹּא" בחולם, שנדפס בין הלמ"ד לאל"ף. "הַהֶפְרֵשׁ" בלי דגש בפ"א.

כִּי לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד,

"כי למוד התורה" — הפירוש בחוברת: כשאומרים שהוא שלא בכוונה, היינו ש־"הוא מבין ויודע מה שלומד,"

★ מה חסר, ומה לא חסר. הפירוש בחוברת מדייק: "כשאומרים שהוא שלא בכוונה". כלומר, גם כשאומרים על לימוד שהוא "שלא בכוונה", הלומד עדיין "מבין ויודע מה שלומד". ההבנה לא חסרה. זה מתאים למה שלמדנו אתמול בהקדמה, על "חומר וצורה": "הלימוד בדיבור יש בו גם מחשבה וכוונה". "בלי כוונה" בתורה אין פירושו בלי מחשבה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד". בלשון המנוקדת "לִמּוּד" בלי יו"ד (בתיבה "לימוד"), ו"שֶּׁלּוֹמֵד" בדגש בשי"ן ובלמ"ד. בהמשך, בבלוק הרביעי, נדפס "שֶׁלּוֹמֵד" בלי דגש בשי"ן. העתקנו כל אחד כפי שנדפס. בין "הַתּוֹרָה" ובין "הוּא" נדפסו דברי הפירוש "– כשאומרים שהוא שלא בכוונה, היינו ש־", עם מקף אחרי השי"ן, ורק אחריהם "הוּא" באותיות המנוקדות; כאן חיברנו.

דִּבְלָאו־הָכֵי לָא מִיקְרֵי לִמּוּד כְּלָל,

"דבלאו־הכי לא מיקרי למוד כלל," — הפירוש בחוברת: בלי זה אין זה נקרא לימוד כלל,

★ בארמית. "דבלאו הכי": שבלי זה. "לא מיקרי": לא נקרא. כלומר, אמירת מילים בלי להבין אותן איננה "לימוד" בכלל. אם כן, כל לימוד תורה, גם "שלא בכוונה", כולל הבנה.

★ משל. אדם קורא בקול דף בשפה שהוא אינו מבין. הוא הוציא מילים מפיו, אבל אי אפשר לומר שהוא "למד" את הדף. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. לימוד תורה מתחיל רק כשהשכל של הלומד נכנס בדברים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דבלא"ה לא מיקרי לימוד כלל". בלשון המנוקדת "דבלא"ה" נפתח ל"דִּבְלָאו־הָכֵי", במקף. "לָא" בקמץ, בארמית. "לִמּוּד" בלי יו"ד, כמו למעלה. "דִּבְלָאו־הָכֵי" פותח את השורה הרביעית של הצד הימני. בדברי הפירוש המילה "לימוד" מודגשת, ב"נקרא לימוד כלל".

רַק שֶׁלּוֹמֵד סְתָם, בְּלֹא כַּוָּנָה לִשְׁמָהּ

"רק" — הפירוש בחוברת: לימוד שלא בכוונה הוא, "שלומד סתם, בלא כונה לשמה" — הבא

★ "סתם". אז מה חסר? רק דבר אחד: "כוונה לשמה". הוא לומד "סתם". אתמול תיאר הפירוש בחוברת את הלומד הזה: "שהוא לומד סתם, כי כך הרגילו אותו". הוא איננו לומד לשם כבוד או פניה; פשוט חסרה לו כוונה מיוחדת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה". בלשון המנוקדת "כַּוָּנָה" בוי"ו אחת דגושה, וכאן בדגש בכ"ף; למעלה, ב"בְּכַוָּנָה", הכ"ף בלי דגש. "לִשְׁמָהּ" במפיק בה"א. "בְּלֹא" בחולם, שנדפס בין הלמ"ד לאל"ף. "רַק" נדפס לבדו בעמודה הצרה, ואחריו דברי הפירוש "– לימוד שלא בכוונה הוא,"; כאן חיברנו. אחרי "לִשְׁמָהּ" נדפסו דברי הפירוש "– הבא", ואחריהם "מֵאַהֲבַת", בבלוק הבא.

מֵאַהֲבַת ה' שֶׁבְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת גִּלּוּי,

"מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי," — הפירוש בחוברת: שכך צריך להיות לימוד התורה לשמה – שמצד האהבה הגלויה שבלבו להקדוש־ברוך־הוא – הוא לומד תורה, אך אצלו אין הדבר כך,

★ מה זה "לשמה". כאן רבנו הזקן מגדיר את ה"לשמה" שחסר: לימוד שבא "מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי". הפירוש בחוברת: "שכך צריך להיות לימוד התורה לשמה – שמצד האהבה הגלויה שבלבו להקדוש־ברוך־הוא – הוא לומד תורה". כלומר, האהבה הגלויה היא שמביאה אותו ללמוד. "גלוי" פירושו שהאהבה מורגשת בלב, והיא שמניעה את הלימוד. ו"אצלו", אצל הלומד "סתם", "אין הדבר כך".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מאהבת ה' שבלבו בבחי' גילוי". בלשון המנוקדת "בבחי'" נפתח ל"בִּבְחִינַת", ו"גִּלּוּי" בלי יו"ד (בתיבה "גילוי"). "שֶׁבְּלִבּוֹ" בדגש בבי"ת. הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה, בשתי שורות.

רַק מֵאַהֲבָה הַמְסֻתֶּרֶת הַטִּבְעִית,

"רק מאהבה המסתרת הטבעית," — הפירוש בחוברת: אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה, אך חסרה בו אהבה שתהיה גלויה בלבו, שאהבה זו תביא אותו ללמוד את התורה שהוא לומד,

★ גם ב"סתם" יש אהבה. הלומד "סתם" איננו ריק. יש בו "אהבה המסתרת הטבעית", ובלשון הפירוש בחוברת: "אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה". מה שחסר הוא "אהבה שתהיה גלויה בלבו", כזאת ש"תביא אותו ללמוד". כלומר, האהבה נמצאת, אבל היא איננה הסיבה המורגשת של הלימוד.

★ קשר לאתמול. אתמול אמר הפירוש בחוברת בהקדמה שאהבה ויראה "טבעיות (שהן בטבע בבני ישראל)" עולות בעולם ה"יצירה", "שהוא עולם המדות". ואת לימוד ה"סתם" הזה אומר רבי חיים ויטאל ש"נבראים" ממנו "מלאכים בעולם היצירה". אפשר שזה הקשר: יש בלימוד "אהבה טבעית", ולכן הוא מגיע עד "יצירה". זו הבנה שלנו, ולא של החוברת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "רק מאהבה המסותרת הטבעית". בלשון המנוקדת "הַמְסֻתֶּרֶת" בקובוץ ובלי וי"ו (בתיבה "המסותרת"), והמ"ם בלי דגש. "רַק מֵאַהֲבָה" נדפס בעמודה הצרה, ו"הַמְסֻתֶּרֶת הַטִּבְעִית," פותח שורה רחבה מתחת לתיבה. בדברי הפירוש המילה "תביא" מודגשת.

אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מַמָּשׁ לְהִתְגַּדֵּל כוּ',

"אך אינו לומד 'שלא לשמה' ממש" — הפירוש בחוברת: שהלימוד יהיה מצד פניה "להתגדל" — שיקראו לו "רב" וכדומה, "כו',"

★ הגבול השני. עכשיו רבנו הזקן שם גבול מן הצד השני. הלומד "סתם" חסר "לשמה", אבל הוא גם איננו לומד "שלא לשמה ממש". "שלא לשמה ממש" פירושו לימוד "מצד פניה", ובלשון הקונטרס "להתגדל". והפירוש בחוברת מוסיף: "שיקראו לו 'רב' וכדומה". המילה "ממש" חשובה: יש "שלא לשמה" שהוא רק חסרון של "לשמה", ויש "שלא לשמה" שיש בו מטרה זרה.

★ מקור ללשון. בגמרא (נדרים סב, א) נאמר, בלשון הגמרא בערך, שאדם לא ילמד כדי שיקראו לו חכם או רבי, אלא מאהבה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל כו'". בלשון המנוקדת המילים "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מוקפות במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. בין "מַמָּשׁ" ובין "לְהִתְגַּדֵּל" נדפסו דברי הפירוש "– שהלימוד יהיה מצד פניה", ובין "לְהִתְגַּדֵּל" ובין "כוּ'," דברי הפירוש "– שיקראו לו "רב" וכדומה,"; כאן חיברנו. "כוּ'," נדפס באותיות המנוקדות, ואחריו מיד "דְּהָא". "אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד "שֶׁלֹּא" חותם שורה, ו"לִשְׁמָהּ" מַמָּשׁ" פותח את הבאה.

דְּהָא לָא סָלִיק לְעֵילָא מִן שִׁמְשָׁא,

"דהא לא סליק לעילא מן שמשא," — הפירוש בחוברת: סוג לימוד כזה אינו עולה למעלה מהשמש,

★ בארמית. "דהא": שהרי. "לא סליק": אינו עולה. "לעילא": למעלה. "מן שמשא": מן השמש. לימוד "להתגדל" נשאר "תחת השמש", בעולם הזה, ואינו עולה למעלה כלל. כלומר, הוא גרוע מן הלימוד "סתם", שעוד עולה עד "יצירה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דהא לא סליק לעילא מן שמשא". בלשון המנוקדת "לָא" בקמץ, ו"שִׁמְשָׁא" בחיריק בשי"ן הראשונה. "שִׁמְשָׁא," פותח את השורה האחרונה של הצד הימני של עמוד 83, ואחריו דברי הפירוש. המילה "כְּמוֹ" חותמת את הצד הימני.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיְחִי דַּף רכג עַמּוּד ב,

"כמו שכתוב ב" — הפירוש בחוברת: זוהר "פרשת ויחי דף רכג עמוד ב," — שמה שהפסוק אומר (הערה 2): "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אין הכוונה לעמל התורה ש"לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש. לאחר מכן הוא אומר שם, שאפילו "עמלא דאורייתא" (עמל תורה), אם זה "בגין יקרא דילי'" (בשביל יוקרו וכבודו העצמי), הוא גם כן "תחת השמש", שכן, אין זה עולה למעלה,

★ הזוהר על פסוק בקהלת (הערה 2). שלמה המלך אומר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". הזוהר מבאר בשני שלבים:
· עמל התורה — הפסוק לא מדבר עליו, כי התורה היא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש.
· אבל — גם "עמלא דאורייתא" (עמל תורה), אם הוא "בגין יקרא דילי'", "בשביל יוקרו וכבודו העצמי", "הוא גם כן 'תחת השמש'".

כלומר, מה שקובע אם התורה עולה הוא לא רק מה לומדים, אלא גם בשביל מה לומדים.

★ "בגין יקרא דילי'". בארמית: בשביל הכבוד שלי. זה בדיוק "להתגדל" שבלשון הקונטרס. מי שלומד כדי שיכבדו אותו, נשאר עם העמל שלו "תחת השמש".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש בפ' ויחי דרכ"ג ע"ב". "כְּמוֹ" חותם את הצד הימני של עמוד 83, ו"שֶׁכָּתוּב בְּ" פותח את הצד השמאלי. אחרי "בְּ" נדפסו דברי הפירוש "– זוהר", ורק אחריהם "פָרָשַׁת"; כאן חיברנו: "בְּפָרָשַׁת". "פָרָשַׁת" נדפס כאן בלי דגש בפ"א; בעמוד 84, ב"פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי", יש דגש. כשקוראים "בְּפָרָשַׁת" ביחד, פ"א רפה מתאימה. העתקנו כפי שנדפס. "רכג" נדפס בלי ניקוד ובלי גרשיים. "וַיְחִי" בשווא ביו"ד. מספר ההערה 2 נדפס בדברי הפירוש, אחרי "אומר" ולפני הנקודתיים. בדברי הפירוש נדפס "דילי'" במירכאות: "בגין יקרא דילי'".

וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ הֵן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר

"והיינו משום שמחשבתו וכונתו" — הפירוש בחוברת: שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה, "הן מתלבשות באותיות הדבור" — בדברי התורה שביטא בדיבורו,

★ למה לימוד של כבוד אינו עולה? כאן רבנו הזקן נותן את הטעם. המחשבה והכוונה של הלומד, "שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה", אינן נשארות בצד. הן "מתלבשות באותיות הדבור", בלשון הפירוש בחוברת: "בדברי התורה שביטא בדיבורו". האותיות הן כמו כלי, והכוונה ממלאת אותן. אם הכוונה היא כבוד עצמי, היא נכנסת לתוך המילים עצמן.

★ קשר לימים הקודמים. ביום ראשון למדנו שאותיות הדיבור הן "מעשה", ושהן מעלות "מין נוקבין". ואתמול למדנו ש"דלית קלא דאתאביד". היום מתברר שהדיבור נושא איתו גם את הכוונה של המדבר. זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות הדבור". בלשון המנוקדת "וְהַיְינוּ" בשתי יו"דין, כמו בתיבה, ו"וְכַוָּנָתוֹ" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "וכוונתו"). הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה. בין "וְכַוָּנָתוֹ" ובין "הֵן" נדפסו דברי הפירוש "– שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה,"; כאן חיברנו. אחרי "הַדִּבּוּר" נדפס קו, ואחריו דברי הפירוש.

וְאֵינָן מַנִּיחוֹת אוֹתָן לְסַלְקָא לְעֵילָא.

"ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא." — הפירוש בחוברת: לעלות למעלה – הפניה שבאה מצד ה'קליפה' עוצרת את אותיות הדיבור של תורה מלעלות למעלה,

★ "לסלקא לעילא". בארמית: לעלות למעלה. המחשבה של הפניה לא רק מתלבשת באותיות; היא גם עוצרת אותן. והפירוש בחוברת מוסיף מאיפה היא באה: "הפניה שבאה מצד ה'קליפה'". הקליפה תופסת את אותיות התורה, והן נשארות "תחת השמש".

★ משל. בלון מלא אוויר חם עולה למעלה. אם קושרים אליו משקולת, הוא נשאר על הארץ, אף שהאוויר שבו עדיין חם. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך התורה: היא עצמה "לעילא מן שמשא", אבל הפניה שנקשרה אליה מחזיקה אותה למטה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא". בלשון המנוקדת "מַנִּיחוֹת" בדגש בנו"ן, ו"לְסַלְקָא" בשווא בלמ"ד השנייה. אחרי "לְעֵילָא" נדפסה נקודה; בתיבה אין. "וְאֵינָן מַנִּיחוֹת" חותם את העמודה הצרה, ו"אוֹתָן" פותח שורה רחבה מתחת לתיבה.

וְהָכֵי נָמֵי בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה,

"והכי נמי" — הפירוש בחוברת: וכן גם כאן "בתפלה שלא בכונה,"

★ כאן נמצאת התשובה. "והכי נמי" בארמית: וכך גם. רבנו הזקן משווה עכשיו את התפלה שלא בכוונה, לא אל התורה שלא בכוונה, אלא אל התורה "שלא לשמה ממש". כאן התשובה לשאלה של אתמול: "שלא בכוונה" בתפלה דומה ללימוד "להתגדל", ששתיהן אינן עולות; ואילו "שלא בכוונה" בתורה הוא דבר אחר. הסיבה תבוא מיד, במילים "שמחשב מחשבות זרות". זו הבנה שלנו בלשון הסימן.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וה"נ בתפלה שלא בכוונה". בלשון המנוקדת "וה"נ" נפתח ל"וְהָכֵי נָמֵי". בין "נָמֵי" ובין "בִּתְפִלָּה" נדפסו דברי הפירוש "– וכן גם כאן"; כאן חיברנו. "בְּכַוָּנָה" בוי"ו אחת דגושה, והכ"ף בלי דגש. אחרי "בְּכַוָּנָה," נדפס קו, ואחריו ההוספה של הרבי, בבלוק הבא.

דפיה"מ - אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה - כיון דיש אצלו כוונתו הכללית - לשמים. וזהו דממשיך ומבאר

★ הוספת הרבי (הערה 3). המילים האלה אינן בתיבה, כלומר אינן חלק מלשון הקונטרס כפי שנדפס בספר התניא. הערה 3 אומרת: "הוספת כ"ק אדמו"ר שליט"א". כאן אין דברי פירוש.

★ מה הרבי מוסיף, חלק אחר חלק:
· "דפיה"מ" — כלומר, "שלא בכוונה" שבתפלה פירושו בלי כוונת "פיה"מ", פירוש המלות. כך מבאר גם הפירוש בחוברת בהמשך: "בלי הכוונה של פירוש המילות".
· "אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה" — אבל החסרון הזה אינו עושה אותה "צלותא פסילאה", תפלה פסולה.
· "כיון דיש אצלו כוונתו הכללית - לשמים" — כי יש לו הכוונה הכללית: הוא מתפלל לשם שמים.
· "וזהו דממשיך ומבאר" — וזה מה שרבנו הזקן ממשיך ומבאר: "שמחשב מחשבות זרות".

★ למה ההוספה נחוצה? אתמול הביא רבנו הזקן מן הזוהר שתפלה שאינה "יאה" נקראת "צלותין פסילאן". אפשר היה להבין שכל תפלה בלי כוונת המילים פסולה לגמרי. הרבי מבהיר שהתפלה שעליה מדובר כאן איננה כזאת. יש בה כוונה כללית "לשמים", וחסרה בה רק כוונת "פירוש המלות". ובזה מוכן כבר מה שיאמר רבנו הזקן בהמשך: "(אלא מפני שכונתו לשמים, לכך יש לה תקון בקל". זו הבנה שלנו.

★ שתי כוונות בתפלה. מן ההוספה עולה שבתפלה יש שתי כוונות:
· "כוונתו הכללית" — שהוא עומד ומתפלל לפני ה', "לשמים".
· כוונת "פירוש המלות" — שהוא מבין ומרגיש את מה שהוא אומר.

"תפלה שלא בכוונה" שבסימן הזה היא תפלה שיש בה הראשונה, וחסרה בה השנייה.

★ ⚠ על הנוסח. ההוספה נדפסה באותיות מודגשות בלי ניקוד, בגופן של דברי הפירוש המודגשים, ברצף של שתי שורות בתחתית הצד השמאלי של עמוד 83. בתוכה נדפסו קווים קצרים "-", ולא הקו הארוך של דברי הפירוש. לפניה, אחרי "בְּכַוָּנָה,", ואחריה, אחרי מספר ההערה, נדפס קו ארוך. מספר ההערה 3 נדפס אחרי "ומבאר". "כוונתו" בשתי וי"ו. לא הוספנו סוגריים; העתקנו כפי שנדפס.

שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

"שמחשב מחשבות זרות" — כאן אין דברי פירוש. אחרי המילים האלה באה הוספה נוספת של הרבי, בבלוק הבא.

★ מהי "תפלה שלא בכוונה". זו ההגדרה של רבנו הזקן. התפלה "שלא בכוונה" שעליה מדברים איננה רק תפלה שהמתפלל אינו מרוכז בה. זו תפלה "שמחשב" בה "מחשבות זרות": בזמן שפיו אומר את מילות התפלה, הראש שלו עסוק בדברים אחרים. וזה ההבדל מן התורה. הלומד "סתם" חושב על מה שהוא לומד, כי הוא "מבין ויודע מה שלומד". המתפלל הזה חושב על דבר אחר.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שמחשב מ"ז". בלשון המנוקדת "מ"ז" נפתח ל"מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת". "שֶׁמְּחַשֵּׁב" בדגש במ"ם ובשי"ן השנייה. "שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת" פותח את השורה האחרונה של הצד השמאלי של עמוד 83, ואחריו קו ארוך.

שלא מפיה"מ - דמ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו'

"שלא מפיה"מ - דמ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו'" — הפירוש בחוברת: כלומר, בלי הכוונה של פירוש המילות, שאינה עושה את התפלה – פסולה, כיוון שיש לו את הכוונה הכללית, שהוא מתפלל "לשם שמים", אלא שמחשב מחשבות זרות, כלומר, מחשבות שלא מפירוש המילות – הרי מחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור ומורידה אותו למטה – מחשבות זרות אלו אינן מאפשרות לאותיות התפלה לעלות למעלה,

★ הוספה שנייה של הרבי (הערה 3). גם המילים האלה אינן בתיבה, וגם אחריהן נדפס מספר ההערה 3: "הוספת כ"ק אדמו"ר שליט"א". פירושן, בעזרת הפירוש בחוברת:
· "שלא מפיה"מ" — "מחשבות שלא מפירוש המילות". מחשבות שאינן על מה שהוא אומר.
· "דמ"ז זו מתלבשת בהדבור" — "מחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור".
· "וממשיכו למקומה כו' למטה כו'" — ומושכת את הדיבור אל המקום שלה, למטה. הפירוש בחוברת: "ומורידה אותו למטה".

★ אותו כלל בתורה ובתפלה. עכשיו רואים שההסבר כאן הוא אותו הסבר שנאמר על תורה "שלא לשמה ממש":
· בתורה של פניה — "מחשבתו וכונתו הן מתלבשות באותיות הדבור, ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא".
· בתפלה עם מחשבות זרות — "מ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה".

לכן שתיהן אינן עולות. ואילו תורה "סתם" אין בה מחשבה זרה שתתלבש בה, ולכן היא עולה עד "יצירה". וזו התשובה לשאלה של אתמול: "מובן מאליו". זו הבנה שלנו בלשון הסימן.

★ "פסולה" — או לא. הפירוש בחוברת מבאר את ההוספה הראשונה במילים "שאינה עושה את התפלה – פסולה, כיוון שיש לו את הכוונה הכללית". כלומר, המחשבה הזרה מורידה את אותיות התפלה למטה, אבל אינה פוסלת את התפלה.

★ ⚠ על הנוסח. ההוספה נדפסה, כמו הראשונה, באותיות מודגשות בלי ניקוד. היא מתחילה בסוף הצד השמאלי של עמוד 83 ("שלא מפיה"מ - דמ"ז זו"), ונמשכת בשורה הראשונה של עמוד 84 ("מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו'"). לפניה, אחרי "זָרוֹת", נדפס קו ארוך, ובתוכה, אחרי "מפיה"מ", קו קצר. מספר ההערה 3 נדפס שוב אחרי "למטה כו'", אבל ההערה עצמה נדפסה פעם אחת, בתחתית עמוד 83. בדברי הפירוש המילה "פסולה" מודגשת.

(אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם,

"(אלא מפני שכונתו לשמים," — הפירוש בחוברת: הוא הרי מתפלל להקדוש־ברוך־הוא, אלא שמתערבבות מחשבות זרות בתפלתו,

★ ההבדל בין המתפלל ובין הלומד "להתגדל". עד עכשיו התפלה עם מחשבות זרות נראתה דומה לתורה של פניה. כאן רבנו הזקן פותח סוגריים ומראה הבדל אחד גדול. הלומד "להתגדל" עושה את מעשהו בשביל עצמו. המתפלל, אף שיש לו מחשבות זרות, "כוונתו לשמים", ובלשון הפירוש בחוברת: "הוא הרי מתפלל להקדוש־ברוך־הוא". המחשבות הזרות רק "מתערבבות" בתפלתו; הן אינן הסיבה שבגללה הוא מתפלל.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "(אלא מפני שכוונתו לשמים". הסוגריים נפתחים גם בתיבה, ונסגרים אחרי "פקודי". בלשון המנוקדת "שֶׁכַּוָּנָתוֹ" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "שכוונתו"). "(אֶלָּא מִפְּנֵי" חותם את העמודה הצרה בצד הימני של עמוד 84, ו"שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם," פותח שורה רחבה מתחת לתיבה. בדברי הפירוש המילה "זרות" מודגשת, ב"מחשבות זרות בתפלתו".

לְכָךְ יֵשׁ לָהּ תִּקּוּן בְּקַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת,

"לכך" — הפירוש בחוברת: לכן, "יש לה תקון בקל לחזור ולעלות," — מהמקום שאליו נדחתה,

★ "בקל". מפני שכוונתו לשמים, יש לתפלה שלו "תקון בקל": היא יכולה "לחזור ולעלות". ומאיפה? הפירוש בחוברת: "מהמקום שאליו נדחתה". אתמול למדנו מהו המקום הזה: "גו רקיע תתאה", הרקיע התחתון. כלומר, התפלה שנדחתה לא נאבדה; היא מחכה למטה, ויש דרך קלה להעלות אותה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות", וזו תחילת התיבה של עמוד 84. בלשון המנוקדת "תִּקּוּן" בלי יו"ד (בתיבה "תיקון"), ו"לַחֲזוֹר" בוי"ו, כמו בתיבה. "לָהּ" במפיק בה"א. אחרי "לְכָךְ" נדפסו דברי הפירוש "– לכן,"; כאן חיברנו.

כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה אֲפִלּוּ תְּפִלָּה אַחַת מְלֻקֶּטֶת מִתְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה,

"כשמתפלל בכונה אפלו תפלה אחת מלקטת מתפלות כל השנה," — הפירוש בחוברת: ביום אחד התפלל חלק אחד מהתפלה בכוונה, וביום שני – חלק שני, וכו', הרי כשמתאספות יחד, מכל התפילות שבמשך שנה שלימה, תפלה אחת בכוונה – עולות אזי (הערה 4) כל התפילות של כל השנה,

★ מהו התיקון. התיקון הוא תפלה אחת בכוונה. ואפילו לא צריך תפלה שלמה ביום אחד. הפירוש בחוברת מתאר: "ביום אחד התפלל חלק אחד מהתפלה בכוונה, וביום שני – חלק שני". כשהחלקים האלה "מתאספות יחד", "מכל התפילות שבמשך שנה שלימה", ומצטרפים ל"תפלה אחת בכוונה", אז "עולות" כל התפלות של השנה.

★ משל. אדם אוסף במשך שנה חלקים של פאזל, חלק בכל פעם. כשהחלק האחרון נכנס, פתאום יש תמונה שלמה. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך התפלה: קטע בכוונה כאן וקטע שם, ובסוף יש תפלה אחת שלמה, והיא מעלה איתה את כל השאר.

★ הערת הרבי (הערה 4). הרבי מעיר על המקור של הדבר בזוהר ובפירוש "מקדש מלך". נפתח את הלשון שלו, ובמקום שאיננו בטוחים נאמר זאת:
· "לכאורה מל' הזוהר שם משמע" — לכאורה, מלשון הזוהר שם משמע "שצריך להתפלל 'צלותא אחרא זכאה'", בארמית: תפלה אחרת, זכאית.
· "ו'כד סלקא' מעלין עמה... התפלות שנדחו" — "וכד סלקא", כשהיא עולה, מעלים איתה את התפלות שנדחו. בסוגריים מזכיר הרבי: "(כיון שיש תפלה נלקטת כו')".
· "ופי' המק"מ" — ופירוש ה"מקדש מלך", "דכתב 'הרב' שא"צ", שכתב בשם "הרב" שאין צריך, "בתפלה זו כל הי"ח ברכות בכוונה", כלומר שבתפלה הזאת אין צורך שכל שמונה־עשרה הברכות יהיו בכוונה. ההערה אינה מפרשת מיהו "הרב", ולא ננחש.
· "וצע"ק (בכל אופן) הל' במק"מ" — כנראה: וצריך עיון קצת, בכל אופן, הלשון ב"מקדש מלך".
· "וכדאי לברר להשוות הדפוסים דלכאורה יש טה"ד" — וכדאי לברר ולהשוות בין הדפוסים, כי לכאורה יש כאן טעות הדפוס.

כלומר, מלשון הזוהר עצמו נראה שצריך תפלה אחת נוספת וזכאית. הענין שהתפלה הזאת יכולה להיות "מלקטת" מחלקים בא מפירוש ה"מקדש מלך", והרבי מעיר שהלשון שם צריכה בירור. זו הבנה שלנו בלשון ההערה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כשמתפלל בכוונה אפי' תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה". בלשון המנוקדת "אפי'" נפתח ל"אֲפִלּוּ". "מְלֻקֶּטֶת" בקובוץ ובלי וי"ו (בתיבה "מלוקטת"). "מִתְּפִלּוֹת" בלי יו"ד, כמו בתיבה; בדברי הפירוש "התפילות" ו"מתפילות" ביו"ד. "בְּכַוָּנָה" כאן בלי דגש בכ"ף. מספר ההערה 4 נדפס בדברי הפירוש, אחרי "אזי". בהערה עצמה המילים "הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א:" מודגשות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ' פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי).

"כמו שכתוב ב'מקדש מלך' פרשת פקודי)." — הפירוש בחוברת: על כל פנים, הרי, שתורה שלא בכוונה, היא למעלה בפרט אחד, מאשר תפלה שלא בכוונה, שמתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ואילו תפלה שלא בכוונה נדחית למטה. מצד שני, כאשר ה"שלא בכוונה" של תורה מבוסס על ענין שאינו מאפשר לה לעלות למעלה (שזוהי פניה) – היא אז למטה מתפלה שלא בכוונה. שכן, בתפלה – כשהוא מתפלל, לאחר מכן, תפלה בכוונה, כולל גם תפלה אחת מלוקטת מתפילות שנה שלימה – עולה שוב התפלה למעלה; ואילו בתורה הרי גם כשהוא חוזר עליה בכוונה לשמה, אין זה מועיל לתורה שלמד מתוך פניה – אלא עליו לעשות תשובה, ועד שהוא עושה תשובה – התורה היא בגלות ב'קליפה' שממנה באה הפניה. אלא, כיוון שכל יהודי הרי סוף־כל־סוף יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" – לכן, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה" (כולל "שלא לשמה" של פניה), כי הרי סוף־כל־סוף יהיה "בא לשמה", כשיעשה תשובה, כפי שמסביר רבנו הזקן בסוף פרק ל"ט ב"תניא".

★ המקור. במילים האלה רבנו הזקן מציין את המקור לענין "תפלה אחת מלקטת": פירוש "מקדש מלך" על הזוהר בפרשת פקודי. וכאן נסגרים הסוגריים שנפתחו ב"(אלא מפני שכונתו לשמים".

★ הסיכום של הפירוש בחוברת: שני צדדים. הפירוש בחוברת סוגר את השיעור בהשוואה בין תורה לתפלה:
· תורה "סתם" עדיפה — "היא למעלה בפרט אחד, מאשר תפלה שלא בכוונה": ממנה "נבראים מלאכים בעולם ה'יצירה'", ואילו התפלה "נדחית למטה".
· תורה של פניה גרועה — כאשר ה"שלא בכוונה" של התורה הוא "פניה", "היא אז למטה מתפלה שלא בכוונה".

★ למה תורה של פניה גרועה יותר? בגלל התיקון. התפלה שנדחתה "עולה שוב" כשהוא מתפלל אחר כך תפלה בכוונה, ואפילו "תפלה אחת מלוקטת". אבל התורה שנלמדה "מתוך פניה" לא מתוקנת גם אם "הוא חוזר עליה בכוונה לשמה". צריך "לעשות תשובה", ועד אז "התורה היא בגלות ב'קליפה' שממנה באה הפניה". כלומר, הפניה בתורה איננה רק חסרון; היא נותנת לקליפה אחיזה בתורה עצמה.

★ ובכל זאת — "לעולם יעסוק". אם כך, אולי עדיף לא ללמוד בכלל מאשר ללמוד מתוך פניה? הפירוש בחוברת עונה: לא. "כל יהודי הרי סוף־כל־סוף יעשה תשובה", "שהרי 'לא ידח ממנו נדח'". ולכן נשאר הכלל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה", ואפילו "שלא לשמה" של פניה, כי בסוף "יהיה 'בא לשמה'". הכלל הזה הוא מאמר חז"ל בגמרא (פסחים נ, ב), והלשון "לא ידח ממנו נדח" היא על פי הפסוק בשמואל ב (יד, יד) "לבלתי ידח ממנו נדח". זו הערה שלנו. והפירוש בחוברת מפנה ל"סוף פרק ל"ט ב'תניא'", שם מבאר רבנו הזקן את הדברים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש במק"מ פ' פקודי)". בלשון המנוקדת "במק"מ" נפתח ל"בְּ'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ'", במירכאות בודדות, ו"פ'" ל"פָּרָשַׁת", בדגש בפ"א. אחרי הסוגר נדפסה נקודה; בתיבה אין נקודה. "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ'" חותם שורה, ו"פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי)." פותח את הבאה. דברי הפירוש עוברים מן הצד הימני של עמוד 84 לצד השמאלי: "שתורה שלא בכוונה," חותם את הצד הימני, ו"היא למעלה בפרט אחד" פותח את השמאלי. בדברי הפירוש נדפס "על כל פנים" בלי מקפים, ו"סוף־כל־סוף" במקפים; העתקנו כפי שנדפס.

★ סיכום הסימן, אתמול והיום, שורה לכל תחנה:

· השאלה (אתמול): "על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה", ותפלה "בלא כונה נדחית למטה לגמרי", "גו רקיע תתאה". אם עם כוונה הן שוות, למה בלי כוונה הן שונות?
· "מובן מאליו": בתורה, "שלא בכוונה" פירושו ש"הוא מבין ויודע מה שלומד", "דבלאו־הכי לא מיקרי למוד כלל". חסרה רק "כונה לשמה" מאהבה גלויה, והוא לומד "מאהבה המסתרת הטבעית".
· "שלא לשמה ממש": לימוד "להתגדל" "לא סליק לעילא מן שמשא", כי "מחשבתו וכונתו הן מתלבשות באותיות הדבור, ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא".
· התפלה: "שלא בכוונה" בתפלה פירושו "שמחשב מחשבות זרות". והוספת הרבי: המחשבה הזרה "מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו'". ובכל זאת אין זה "צלותא פסילאה", כי "יש אצלו כוונתו הכללית - לשמים".
· התיקון: "מפני שכונתו לשמים", "יש לה תקון בקל לחזור ולעלות": תפלה אחת בכוונה, אפילו "מלקטת מתפלות כל השנה".
· סיכום הפירוש בחוברת: בתורה "סתם" יש מעלה על תפלה שלא בכוונה; אבל תורה של פניה גרועה ממנה, כי היא צריכה תשובה. ובכל זאת "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה".

הסימן כולו, בשורה אחת: תורה "שלא בכוונה" עולה, כי יש בה הבנה ואהבה טבעית, ואין בה מחשבה זרה; תפלה "שלא בכוונה" נדחית, כי מחשבות זרות מתלבשות בדיבור ומורידות אותו; אבל מפני שכוונתו לשמים, תפלה אחת בכוונה מעלה את כולן.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

גם אם רוב התפלות שלי השנה עברו בלי ריכוז, אף אחת מהן לא אבודה; כל ברכה שאני אומר היום בכוונה מצטרפת לתפלה אחת שלמה, שמעלה איתה את כל השאר.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת תולדות:

היום, בחומש, יצחק חוזר וחופר את הבארות של אביו: "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם" (בראשית כו, יח). הפלשתים לא הרסו את המים; הם רק סתמו את הבארות, והמים חיכו מתחת לעפר. ויצחק חפר, והמים עלו שוב. וזה מה שלמדנו היום בתניא: התפלה שמחשבות זרות "סתמו" אותה לא נאבדה. היא מחכה "במקום שאליו נדחתה", ותפלה אחת בכוונה פותחת אותה, ו"עולה שוב התפלה למעלה". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

וברשומת "היום יום" של היום, שהיא אותה רשומה של אתמול (כ"ט חשון), נאמר: "עבודה הקדושה באמירת תהלים בצבור, אין די באר גדל הזכות של המשתתפים בזה". זו הערה שלנו: בתהלים בציבור כל אחד אומר את המזמורים, ולא כל אחד מכוון בכל מילה. ובכל זאת הקולות מצטרפים יחד. ולמדנו היום שגם תפלה אחת בכוונה, "מלקטת" מחלקים רבים, מעלה איתה את כל השאר.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" של כ"ח חשון כתוב "תניא: להבין מ"ש . . . 308 פקודי.". החוברת חילקה את הקטע הזה לשני ימים: אתמול, מ"להבין" ועד "יאות כו'", והיום, מ"אך ההפרש" ועד "פקודי". היום הוא הושלם. רשומת "היום יום" של היום היא רשומת כ"ט חשון, כי בשנת ה'תש"ד לא היה ל' חשון, ובלוח שלה כתוב "תניא: ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'.", וזה בחוברת השיעור של מחר.

★ ומחר, א' כסלו, ב' דראש חודש: הסימן ממשיך באותם מקורות בזוהר שהובאו אתמול, וכך הוא אומר (כך בתיבה שבעמוד 84): "ומ"ש בפ' פקודי גו רקיע תתאה ובפ' ויקהל משמע דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו'". כלומר, לכאורה יש סתירה בין שני המקומות בזוהר: מפרשת פקודי משמע שגם תפלה שלא בכוונה מגיעה עד "רקיע תתאה", ומפרשת ויקהל משמע שרק תפלה "כדקא יאות" עולה. ורבנו הזקן עונה "לק"מ", לא קשיא מידי, ומבאר שמדובר בשני רקיעים שונים. מורה השיעור: "מעמ' 308, ומ"ש בפ' פקודי... עד עמ' קנה, האצי'".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שלישי, ל' מרחשון, א' דראש חודש כסלו.

אתמול, ביום שני, כ"ט מרחשון, למדנו את פרק כא: "איסור קירבה לעריות, הנהגה בשעת תשמיש, דיני צניעות והרחקות נוספות". הפרק נפתח ב"לא תקרבו לגלות ערוה": מי שקרב לערוה "דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר" לוקה מן התורה. ומכאן הרחקות רבות מדברי חכמים, במבט, בקול ובשמירת המחשבה. אחר כך עסק הרמב"ם בקדושה שבחיי הנישואין, והפרק נחתם בדיני השידוך: "ולעולם ימכר אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכמים".

היום, ראש חודש כסלו, אנו לומדים את פרק כב: "איסור ייחוד". זהו הפרק האחרון בהלכות איסורי ביאה, ובסופו נדפס "בריך רחמנא דסייען" (ברוך הרחמן שעזרנו). "יחוד" פירושו שאיש ואשה נמצאים לבדם, במקום שאין אדם אחר צפוי להיכנס אליו. אתמול למדנו את "לא תקרבו". היום הרמב"ם מלמד את אחת ההרחקות הגדולות ביותר: לא להיות לבד עם ערוה. הוא פותח: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות", ונותן את הטעם: "שדבר זה גורם לגלות ערוה". ובהמשך הפרק הוא קורא ליחוד "הגורם הגדול" (הלכה כ). גם הפרק הזה עוסק בענייני צניעות, ונלמד אותו בלשון נקייה, כדרכו של הרמב"ם עצמו. הפרק בנוי מחמישה חלקים:
- איסור היחוד ומקורו (הלכות א-ג): "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות", ומי מותר בו. "ואסור יחוד עריות - מפי הקבלה". גזירת "דוד ובית דינו" על הפנויה, וגזירת "שמאי והלל". מכת מרדות, וחוץ מאשת איש.
- "אשתו משמרתו", והרחקה מן החשודים (הלכות ד-ז): מתי נוכחות אשתו מתירה. ותקנות חכמים להרחיק ילדים ובהמות ממי שחשודים בזמנם, "ולפני עור לא תתן מכשול".
- פרטי דין היחוד (הלכות ח-יב): כמה אנשים וכמה נשים, מי ששומרות זו על זו, ילדים קטנים, "אנדרוגינוס", "בעלה בעיר", ו"הפתח פתוח לרשות הרבים".
- הרחקות נוספות (הלכות יג-יז): מלמד תינוקות, "שאין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות", תלמיד חכם ואלמנה, ו"אין דורשין בסתרי עריות בשלשה".
- דברי מוסר בחתימת ההלכות (הלכות יח-כא): "אין לך דבר בכל התורה כלה שהוא קשה לרב העם, אלא לפרש מן העריות". "לכף יצרו", להתרחק מן היחוד, ו"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה".

העיקרון המנחה של הפרק: היחוד אינו העבירה, אבל הוא הדרך אליה.
- "שדבר זה גורם": כבר בהלכה הראשונה הרמב"ם מסביר שהאיסור הוא על הגורם: "שדבר זה גורם לגלות ערוה" (הלכה א). ובסוף הפרק: "ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול" (הלכה כ).
- מה שומר על האדם: ההלכה בודקת אם יש מי שמונע את העבירה. "מפני שאשתו משמרתו" (הלכה ד). "מפני שאימת בעלה עליה" (הלכה יב). "מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו" (הלכה ט). "והיה הפתח פתוח לרשות הרבים" (הלכה יב). במקום שיש שמירה כזו, אין חוששים ליחוד.
- אין אדם בטוח בעצמו: "שאין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות" (הלכה טו). וגדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: "הזהרו בי מפני בתי, הזהרו בי מפני כלתי" (הלכה כ).
- דרגות באיסור: בעריות - "מפי הקבלה" (הלכה ב). בפנויה - גזירת דוד ובית דינו. ובגויה - גזירת שמאי והלל (הלכה ג). מי שעובר "מכין את שניהן מכת מרדות". ובאשת איש אין מכים, "שלא להוציא לעז" על הבנים (הלכה ג).
- מן ההרחקה אל התורה: הרמב"ם חותם את כל ההלכות בעצה פנימית: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה", "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (הלכה כא).

השבוע בפרשה: בחומש של השבוע יצחק יושב בגרר. אתמול קראנו שהוא אמר על רבקה "אחתי הוא", "כי ירא לאמר אשתי, פן יהרגני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה הוא" (בראשית כו, ז). וכך אמר גם אברהם לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (כ, יא). האבות ידעו שבמקום שאין בו יראת אלהים, השמירה חלשה. והרמב"ם מלמד היום, בהלכה ד, שאשתו של אדם "משמרתו", ושהשמירה הזאת תלויה גם בבושה: "ואין להן בושה". ובחומש של היום יצחק עדיין בגרר, והקדוש ברוך הוא מברך אותו, והוא הולך וגדל.

הלכה למעשה בימינו: דיני היחוד נוהגים גם היום. הם נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כב) ובפוסקים. יש בהם פרטים רבים שאינם מובאים כאן: מתי נחשב "הפתח פתוח", מה דין "בעלה בעיר", כמה אנשים או נשים מתירים יחוד, ומה דינם של ילדים. אלה הלכות בקיצור. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה", "שדבר זה גורם לגלות ערוה". חוץ "מהאם עם בנה, והאב עם בתו, והבעל עם אשתו נדה". וחתן שאשתו נדה קודם שבעל - "הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים".
- הלכה ב: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה; לפיכך אין אסור להתיחד עמהן". "ואם נתרחק", "הרי זה משבח". "ואסור יחוד עריות - מפי הקבלה".
- הלכה ג: "כשארע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה". "ושמאי והלל גזרו על יחוד גויים". המתיחד - "מכת מרדות", "ומכריזין עליהן". "חוץ מאשת איש", "שלא להוציא לעז עליה".
- הלכה ד: "אם היתה אשתו עמו, הרי זה מתר להתיחד, מפני שאשתו משמרתו". אבל לא עם הגוי, "ואין להן בושה".
- הלכה ה: "אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי ללמדו ספר וללמדו אמנות". "ואין מעמידין בהמה בפונדקאות [=מלונות] של גויים".
- הלכה ו: "ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי". "ולפני עור לא תתן מכשול" (הערה 105).
- הלכה ז: "ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה?" "מפני שכלן בחזקת נואפין".
- הלכה ח: "לא תתיחד אשה אחת אפלו עם אנשים הרבה", "עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן"; "וכן לא יתיחד איש אחד אפלו עם נשים הרבה". "נשים הרבה עם אנשים הרבה", "אין חוששין ליחוד". "אפלו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים": "יתעסק עמהן ואשתו עמו, או יפנה למלאכה אחרת".
- הלכה ט: "מתר להתיחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות", ועוד, "מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו". וכן עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה, "שהרי זו מגלה את סודה".
- הלכה י: "תינקת מבת שלש ולמטה, ותינוק מבן תשע ולמטה" - מותר. "שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה".
- הלכה יא: "אנדרוגינוס אינו מתיחד עם הנשים"; ואם נתיחד, "אין מכין אותו, מפני שהוא ספק".
- הלכה יב: אשת איש "שהיה בעלה בעיר", "מפני שאימת בעלה עליה"; אבל אם הוא "גס בה" - לא יתיחד. ו"הפתח פתוח לרשות הרבים" - "אין חוששין משום יחוד".
- הלכה יג: "מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות"; "וכן אשה לא תלמד קטנים".
- הלכה יד: "תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות" זו עם זו, "כדי שלא יכנס שם איש".
- הלכה טו: "אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש שם נשים", "שאין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות". ואסור "למנות אפוטרופוס על ביתו".
- הלכה טז: "אסור לתלמיד חכמים לשכן בחצר שיש בה אלמנה". "וכן אלמנה אסורה לגדל כלב", "ולא תקנה אשה עבדים זכרים". (השגת הראב"ד.)
- הלכה יז: "אין דורשין בסתרי עריות בשלשה", "שדעתו של אדם קרובה אצל עריות".
- הלכה יח: "אין לך דבר בכל התורה כלה שהוא קשה לרב העם, אלא לפרש מן העריות והביאות האסורות". "בכו וקבלו מצוה זו בתרעמת ובבכיה", "בכה למשפחתיו" (הערה 106).
- הלכה יט: "גזל ועריות, נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן". "רב בגזל, ומעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע".
- הלכה כ: "לפיכך ראוי לו לאדם לכף יצרו בדבר זה", "ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול". "הזהרו בי מפני בתי, הזהרו בי מפני כלתי".
- הלכה כא: "להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים"; "ולא ישב בלא אשה". "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה", "אילת אהבים ויעלת חן" (הערה 107). (שתי הפניות לשיחות קודש.) ובסוף: "בריך רחמנא דסייען".

בפרק זה השגת הראב"ד אחת, על הלכה טז ("אסור . . אלמנה"). בשולי עמוד קנב נדפסו שתי "הפניות לשיחות קודש", ושתיהן על הלכה כא ("יתרה . . אמרו" ו"שנאמר"). בעמודים קנ-קנא אין הפניות. תיבת "נקודות משיחות קודש" אין בפרק זה; התיבה שבראש עמוד קנ שייכת לפרק כא, שלמדנו אתמול. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 105-107; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-יט) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בכמה הלכות נדפסו הסברים קצרים בסוגריים מרובעים [...] בתוך שורת ההלכה, והם הועתקו כמו שהם. מקורות הפרק בגמרא נמצאים בעיקר בפרק הרביעי של מסכת קידושין ("עשרה יוחסין"), בפרק השני של מסכת עבודה זרה, ובמסכת סנהדרין (דף כא).

א. אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת (=אבל יחוד עם נשים שנאסרו בחייבי לאוין אינו אסור מן התורה), בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה - שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה; חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ, וְהָאָב עִם בִּתּוֹ, וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְשָׂה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קֹדֶם שֶׁיִּבְעֹל - אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אֶלָּא הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים; וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמָאת - מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ.

"אסור להתיחד עם ערוה": האיסור, הטעם, ומי מותר.
הדין המעשי:
- האיסור: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות". "רמב"ם לעם": "אבל יחוד עם נשים שנאסרו בחייבי לאוין אינו אסור מן התורה".
- בכל גיל: "בין זקנה בין ילדה".
- הטעם: "שדבר זה גורם לגלות ערוה".
- מי מותר: "חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו, והבעל עם אשתו נדה".
- חתן: "וחתן שפרשה אשתו נדה קדם שיבעל - אסור להתיחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים".
- ואחרי שנעשו איש ואשתו: "ואם בא עליה ביאה ראשונה ואחר כך נטמאת - מתר להתיחד עמה".
הבסיס והמקור:
- הרמב"ם כותב בהלכה ב: "ואסור יחוד עריות - מפי הקבלה". כלומר, האיסור בא במסורת. ובגמרא (קידושין פ, ב, בערך) מובא לו רמז מן הפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" (דברים יג, ז): בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם שאר העריות שבתורה.
- במשנה (קידושין ד, יב, בערך) נאמר שאדם מתייחד עם אמו ועם בתו.
- דין החתן שאשתו נדה נשנה בגמרא בתחילת מסכת כתובות (ד, א, בערך).
ההיגיון:
- מהו יחוד: איש ואשה לבדם, במקום שאין אדם אחר צפוי להיכנס אליו. בהלכה יב נלמד שאם "הפתח פתוח לרשות הרבים", אין חוששים ליחוד.
- "בין זקנה בין ילדה": החשש אינו תלוי בגילה של האשה. הוא תלוי במצב עצמו. לכן הרמב"ם אינו מחלק.
- "גורם": היחוד אינו העבירה, אבל הוא מביא אליה. זה המשך ישיר ל"לא תקרבו" שלמדנו אתמול.
- מן התורה ומדברי חכמים: לפי ביאור "רמב"ם לעם" א, האיסור מן התורה הוא בעריות עצמן. ביחוד עם אשה שאיסורה בלאו בלבד, האיסור אינו מן התורה. ובהלכה ג נלמד על הגזירות שהוסיפו חכמים.
- ההיתר: בין אם לבנה ובין אב לבתו, הקשר הטבעי שבמשפחה הוא השמירה. ואשתו נדה - היא מותרת לו לאחר זמן. כך למדנו אתמול (פרק כא, הלכה ד) לעניין המבט: "הואיל והיא מתרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול".
- החתן: כל זמן שלא נעשו איש ואשתו בפועל, חוששים ליחוד, אף שהיא אשתו. נראה שהטעם: עדיין לא נקבע ביניהם הקשר שבין בעל לאשתו, ויצרו של חתן חזק. אבל אחרי הביאה הראשונה, דינם כ"הבעל עם אשתו נדה".
- בימינו: כשהכלה נדה בשעת החופה, נוהגים שיהיו שומרים עם בני הזוג, לפי הדינים שבשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצב, בערך) ובפוסקים.
- דוגמה: אדם שבא לבקר את אמו הזקנה יכול להישאר איתה לבד בביתה. אבל עם אשת אחיו, או עם אחות אשתו, לא יישאר לבד בבית סגור.
⚠ בסוף ההלכה נדפס "נִטְמָאת", בקמץ תחת המ"ם. הצורה הרגילה היא "נִטְמֵאת", בצירי. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לְהִתְיַחֵד" - להיות לבד עם אשה במקום סגור. "עֶרְוָה" - אשה שהתורה אסרה את הקשר איתה. "זְקֵנָה" - מבוגרת. "יַלְדָּה" - צעירה. "חָתָן" - כאן: מי שנשא אשה זה עתה. "שֶׁפֵּרְשָׂה... נִדָּה" - שנעשתה נדה. "קֹדֶם שֶׁיִּבְעֹל" - לפני שנעשו איש ואשתו בפועל. "נִטְמָאת" - נעשתה נדה. "חייבי לאוין" (בביאור "רמב"ם לעם") - נשים שאיסורן בלאו בלבד, בלי עונש כרת או מיתה.
המסר: התורה אינה סומכת על כוחו של האדם לעמוד בניסיון. היא מלמדת אותו לא להיכנס למצב שבו הניסיון גדול.

ב. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זְכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה; לְפִיכָךְ אֵין אִסּוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן. וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּחוּד זְכוּר וּבְהֵמָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַחֲדוּ עִמָּהּ. וְאִסּוּר יִחוּד עֲרָיוֹת - מִפִּי הַקַּבָּלָה (=כלומר, שקיבלו איש מפי איש עד משה רבינו).

"לא נחשדו ישראל", ו"אסור יחוד עריות - מפי הקבלה".
הדין המעשי:
- אין איסור: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה; לפיכך אין אסור להתיחד עמהן".
- מידת חסידות: "ואם נתרחק אפלו מיחוד זכור ובהמה, הרי זה משבח".
- מעשה החכמים: "וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה, כדי שלא יתיחדו עמה".
- מקור איסור היחוד: "ואסור יחוד עריות - מפי הקבלה". "רמב"ם לעם": "כלומר, שקיבלו איש מפי איש עד משה רבינו".
הבסיס והמקור:
- במשנה (קידושין ד, יד, בערך) רבי יהודה אוסר על רווק לרעות בהמה, ועל שני רווקים לישון יחד בטלית אחת, וחכמים מתירים. ובגמרא שם (פב, א, בערך) מובא הטעם של חכמים: לא נחשדו ישראל על כך. הרמב"ם פוסק כחכמים.
- בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כד, בערך) נוסף שבדורות שרבו בהם הפרוצים, ראוי להתרחק גם מזה.
ההיגיון:
- "לא נחשדו": האיסורים האלה חמורים מאוד בתורה. אבל גזירת יחוד נגזרת במקום שהחשש מצוי. חכמים קבעו שבעם ישראל החשש הזה אינו מצוי, ולכן לא גזרו.
- "משבח": הדין מתיר, ובכל זאת מי שמוסיף גדר לעצמו ראוי לשבח. וגדולי החכמים עשו כך בפועל.
- "מפי הקבלה": איסור היחוד בעריות אינו כתוב בתורה במפורש. "רמב"ם לעם" מבאר שהוא מסורת, "איש מפי איש עד משה רבינו". הפסוק שבגמרא הוא רק רמז לו.
- הקשר להלכה ג: הרמב"ם מציין כאן שאיסור היחוד בעריות בא מן הקבלה. כך הוא מכין את ההבחנה שבהלכה הבאה: לעומת זאת, היחוד עם פנויה ועם גויה נאסר בגזירת חכמים.
מונחים: "נֶחְשְׁדוּ" - נחשבו כמי שעלולים לעבור. "מִשְׁכַּב זְכוּר" - האיסור שבתורה על קשר אסור בין שני גברים. "וְעַל הַבְּהֵמָה" - האיסור שבתורה על קשר אסור עם בהמה. "נִתְרַחֵק" - התרחק. "מְשֻׁבָּח" - ראוי לשבח. "מַרְחִיקִין" - מרחיקים. "מִפִּי הַקַּבָּלָה" - ממסורת שעברה מדור לדור.
המסר: יש מקום שבו הדין מקל, והאדם מוסיף גדר לעצמו. כך נהגו גדולי החכמים, והרמב"ם קורא לזה "משבח".

ג. כְּשֶׁאֵרַע מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר (=שבא אמנון על תמר והיא הייתה פנויה), גָּזַר דָּוִד וּבֵית דִּינוֹ עַל יִחוּד פְּנוּיָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה (=אין חייבים על ביאה זו מיתה או כרת, אלא זה רק איסור לא תעשה, ואם כן אין היא באיסור יחוד שנלמד מפי קבלה), בִּכְלַל יִחוּד עֲרָיוֹת. וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ עַל יִחוּד גּוֹיִים. נִמְצָא, כָּל הַמִּתְיַחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, בֵּין יִשְׂרְאֵלִית בֵּין גּוֹיָה - מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶן מַכַּת מַרְדּוּת, הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן (=מכריזים שהם לוקים בגלל הייחוד); חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ - שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אִם נִתְיַחֵד אֵין לוֹקִין, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עָלֶיהָ שֶׁזִּנָּת, וְנִמְצְאוּ מוֹצִיאִין לַעַז עַל הַבָּנִים שֶׁהֵם מַמְזֵרִין.

"גזר דוד ובית דינו": הגזירות על היחוד, והעונש.
הדין המעשי:
- המעשה: "כשארע מעשה אמנון ותמר". "רמב"ם לעם": "שבא אמנון על תמר והיא הייתה פנויה".
- גזירת דוד: "גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה, בכלל יחוד עריות". "רמב"ם לעם": "אין חייבים על ביאה זו מיתה או כרת, אלא זה רק איסור לא תעשה, ואם כן אין היא באיסור יחוד שנלמד מפי קבלה".
- גזירת שמאי והלל: "ושמאי והלל גזרו על יחוד גויים".
- העונש: "נמצא, כל המתיחד עם אשה שאסור להתיחד עמה, בין ישראלית בין גויה - מכין את שניהן מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזין עליהן". "רמב"ם לעם": "מכריזים שהם לוקים בגלל הייחוד".
- חוץ מאשת איש: "שאף על פי שאסור להתיחד עמה, אם נתיחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזנת, ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהם ממזרין".
הבסיס והמקור:
- מעשה אמנון ותמר מסופר בספר שמואל ב, פרק יג. אמנון, בנו של דוד, הוציא את כולם מן החדר ונשאר לבדו עם תמר. מתוך היחוד באה העבירה.
- בגמרא (סנהדרין כא, א - ב, בערך) נאמר שבאותה שעה גזרו על היחוד. ובגמרא (עבודה זרה לו, ב, בערך) מבוארות הדרגות: יחוד עם ערוה, הגזירה על יחוד פנויה, והגזירה על יחוד גויה.
- בגמרא (קידושין פא, א, בערך) מובא שמלקים על היחוד, אבל לא על יחוד אשת איש, משום הלעז.
ההיגיון:
- שלוש דרגות: בעריות - איסור "מפי הקבלה" (הלכות א-ב). בפנויה - גזירת דוד ובית דינו. ובגויה - גזירת שמאי והלל.
- למה הייתה צריכה גזירה: "רמב"ם לעם" מבאר: על פנויה אין עונש מיתה או כרת. ולכן היא אינה בכלל העריות שאיסור היחוד בהן בא מן הקבלה. אחרי מעשה אמנון ותמר ראו חכמים שגם כאן צריך גדר, ו"בכלל יחוד עריות" פירושו שהגזירה השוותה אותה לעריות לעניין היחוד.
- "מכין את שניהן": האיסור מוטל על שניהם, ולכן גם העונש. "מכת מרדות" היא עונש שקבעו חכמים על מי שעובר על דבריהם. "ומכריזין עליהן" - נראה שההכרזה נועדה להרתיע אחרים.
- אשת איש: לכאורה זה הפוך. דווקא האיסור החמור ביותר אינו נענש. אבל הטעם מפורש: אם יכו אותם, יאמרו שהאשה חטאה. ואז ייצא שם רע על בניה, שהם ממזרים. התורה חסה על שמם של הבנים, שלא חטאו. והאיסור, כמובן, נשאר בתוקפו: "אף על פי שאסור להתיחד עמה".
- דוגמה: בזמן חכמים, אם בית הדין שמע שאיש ואשה פנויה נשארו לבדם במקום סגור, היה מכה את שניהם מכת מרדות, ומכריז על כך. אבל אם האשה הייתה נשואה, לא היה מכה אותם, כדי שלא יוציאו שם רע על ילדיה.
מונחים: "כְּשֶׁאֵרַע" - כשקרה. "אַמְנוֹן" - בנו של דוד המלך. "תָּמָר" - בתו של דוד, אחותו של אבשלום. "בֵּית דִּינוֹ" - בית הדין שבימיו. "פְּנוּיָה" - אשה שאינה נשואה. "שַׁמַּאי וְהִלֵּל" - שני התנאים הגדולים שבימי בית שני. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מכות שבית הדין נותן על עבירה מדברי חכמים. "וּמַכְרִיזִין" - ומודיעים ברבים. "לַעַז" - שם רע. "שֶׁזִּנָּת" - שחטאה עם איש אחר. "מַמְזֵרִין" - ילדים שנולדו מאיסור ערוה, כמו מאשת איש.
המסר: מעשה אחד של יחוד הביא לחורבן במשפחת דוד, ומאז נוסף גדר לכל הדורות. ועם זאת, גם בשעת העונש התורה שומרת על כבודם של הבנים שלא חטאו.

ד. כָּל אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ - אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְיַחֵד, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ; אֲבָל לֹא תִּתְיַחֵד יִשְׂרְאֵלִית עִם הַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ - שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל גּוֹי מְשַׁמַּרְתּוֹ, וְאֵין לָהֶן בּוּשָׁה.

"מפני שאשתו משמרתו".
הדין המעשי:
- ההיתר: "כל אשה שאסור להתיחד עמה - אם היתה אשתו עמו, הרי זה מתר להתיחד".
- הטעם: "מפני שאשתו משמרתו".
- הגבול: "אבל לא תתיחד ישראלית עם הגוי, אף על פי שאשתו עמו".
- הטעם לגבול: "שאין אשתו של גוי משמרתו, ואין להן בושה".
הבסיס והמקור:
- במשנה (קידושין ד, יב, בערך) אמר רבי שמעון שאדם מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, מפני שאשתו משמרתו.
- במשנה (עבודה זרה ב, א, בערך) נאמר שלא תתייחד אשה עם גויים, מפני שחשודים על העריות.
ההיגיון:
- "משמרתו": נוכחות אשתו שומרת עליו. היא רואה, והוא נזהר. וגם הבושה מפניה מונעת אותו מן החטא.
- "ואין להן בושה": כאן הרמב"ם מגלה שהשמירה תלויה בבושה. חכמים קבעו את הדין על פי מה שידעו על העמים עובדי עבודה זרה שבזמנם: שם אשתו של האיש אינה מונעת אותו, ואין בושה שתעצור. ולכן השמירה אינה מועילה.
- הקשר לפרשה: כך אמר אברהם בגרר: "רק אין יראת אלהים במקום הזה" (בראשית כ, יא). במקום שאין יראה ואין בושה, צריך שמירה גדולה יותר.
- דוגמה: אדם ואשתו מארחים בביתם קרובת משפחה שהיא ערוה לו, כמו אחות אשתו. כל זמן שאשתו בבית, אין בזה איסור יחוד.
מונחים: "מְשַׁמַּרְתּוֹ" - שומרת עליו. "יִשְׂרְאֵלִית" - בת ישראל. "בּוּשָׁה" - בושה, תחושת מבוכה שמונעת מן החטא.
המסר: האדם נשמר כשיש לידו מי שאכפת לו ממנו. והשמירה העמוקה ביותר היא הבושה שבלב.

ה. וְכֵן אֵין מוֹסְרִין תִּינוֹק יִשְׂרְאֵלִי לְגוֹי לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִין עַל מִשְׁכַּב זְכוּר. וְאֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְקָאוֹת [=מלונות] שֶׁל גּוֹיִים, וַאֲפִלּוּ זְכָרִים אֵצֶל זְכָרִים וּנְקֵבוֹת אֵצֶל נְקֵבוֹת (=כי הם חשודים על הרבעת בהמה).

"אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי": שמירה על הילדים ועל הבהמות.
הדין המעשי:
- הילד: "וכן אין מוסרין תינוק ישראלי לגוי ללמדו ספר וללמדו אמנות, מפני שכלן חשודין על משכב זכור".
- הבהמה: "ואין מעמידין בהמה בפונדקאות [=מלונות] של גויים". ההסבר שבסוגריים המרובעים נדפס בתוך שורת ההלכה.
- אפילו כך: "ואפלו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות". "רמב"ם לעם": "כי הם חשודים על הרבעת בהמה".
הבסיס והמקור:
- במשנה (עבודה זרה ב, א, בערך) נאמר שאין מעמידים בהמה בפונדקאות של גויים, מפני שחשודים על הרביעה. והדינים נדונו בגמרא שם.
- הדינים האלה נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנג, בערך), ויש בהם פרטים.
ההיגיון:
- "וכן": ההלכה ממשיכה את הלכה ד. שם הרמב"ם הרחיק את בת ישראל מן היחוד עם החשודים, וכאן הוא מרחיק את הילדים ואת הבהמות.
- הילד: ילד שנמסר ללמוד קריאה או מקצוע נמצא שעות רבות לבדו עם מלמדו. חכמים חששו לשלומו, ולכן אסרו.
- "ואפלו זכרים אצל זכרים": הדבר מלמד שהחשש אינו מן הבהמות עצמן, שמא יזדווגו זו עם זו. החשש הוא מבני האדם. ולכן אין הבדל אם מעמידים זכרים לבד או נקבות לבד. וכך מבאר "רמב"ם לעם" ו.
- הרקע: חכמים קבעו את הדינים האלה על פי מה שידעו על העמים עובדי עבודה זרה שבזמנם, והרמב"ם מעתיק את דבריהם.
- דוגמה: בזמן חכמים, סוחר שלן בדרך בפונדק של גויים, לא השאיר את בהמתו לבדה באורווה של הפונדק.
מונחים: "תִּינוֹק" - ילד. "לְלַמְּדוֹ סֵפֶר" - ללמד אותו קריאה וכתיבה. "אֻמָּנוּת" - מקצוע, מלאכה. "חֲשׁוּדִין" - יש לחשוש שהם עוברים על כך. "מַעֲמִידִין" - משאירים. "פּוּנְדְקָאוֹת" - בתי מלון לעוברי דרכים, וכלשון ההסבר שבסוגריים: "מלונות". "הַרְבָּעַת בְּהֵמָה" (בביאור "רמב"ם לעם") - קשר אסור עם בהמה.
המסר: ההורים אחראים לשלום ילדיהם. עליהם לבדוק היטב למי הם מוסרים אותם ללמוד.

ו. וְאֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף (=שרביעה אסורה גם בעוף, כמבואר לעיל פרק א הלכה טז) לְרוֹעֶה גּוֹי, אֲפִלּוּ זְכָרִים לְזָכָר וּנְקֵבוֹת לַנְּקֵבָה - מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן חֲשׁוּדִין עַל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין בִּזְכוּר וּבְהֵמָה, וְנֶאֱמַר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל".

"ולפני עור לא תתן מכשול": אחריות למכשול של אחרים.
הדין המעשי:
- האיסור: "ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי". "רמב"ם לעם": "שרביעה אסורה גם בעוף, כמבואר לעיל פרק א הלכה טז".
- אפילו כך: "אפלו זכרים לזכר ונקבות לנקבה".
- הטעם: "מפני שכלן חשודין על הרבעת בהמה".
- האיסור שבדבר: "וכבר בארנו שהן אסורין בזכור ובהמה, ונאמר: "ולפני עור לא תתן מכשול"".
הבסיס והמקור:
- הפסוק הוא מפרשת קדושים: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל, ויראת מאלהיך, אני ה'" (ויקרא יט, יד - הערה 105).
- בגמרא (עבודה זרה ו, ב, בערך) למדו מן הפסוק הזה שאסור להושיט אבר מן החי לבן נח. כלומר, אסור לגרום גם לגוי לעבור על המצוות שהוא מצווה בהן.
- "וכבר בארנו": הרמב"ם מפנה למה שכבר ביאר, שגם הגויים אסורים בזכור ובבהמה. איסורים אלה הם מן העריות, שבני נח מצווים עליהן.
ההיגיון:
- "חיה ועוף": האיסור אינו רק בבהמה. "רמב"ם לעם" מזכיר שהאיסור הזה נוהג גם בעוף, כמו שלמדנו בפרק א של הלכות אלו (הלכה טז).
- "ולפני עור": בהלכה ה החשש היה לשלום הילד ולבהמות שבפונדק. כאן הרמב"ם מוסיף טעם נוסף: מי שמוסר את בהמתו למי שחשוד, נותן בידו הזדמנות לחטוא. התורה אוסרת לתת "מכשול" לפני אדם אחר.
- "עור": כאן אין הכוונה רק למי שאינו רואה בעיניו. הכוונה גם למי שעלול להיכשל, ואינו רואה את הסכנה.
- דוגמה: בזמן חכמים, בעל עדר שחיפש רועה לצאן שלו, לא מסר את העדר לרועה שהיה חשוד על כך. גם אם הדבר עלה לו ביוקר.
מונחים: "חַיָּה" - בעל חיים שאינו מבוית, כמו צבי. "רוֹעֶה" - מי שרועה צאן ובקר. "בֵּאַרְנוּ" - ביארנו. "עִוֵּר" - כאן: מי שעלול להיכשל. "מִכְשׁוֹל" - דבר שגורם ליפול, וכאן: לחטוא.
המסר: אדם אחראי לא רק על מעשיו שלו. הוא אחראי גם לא לתת לאחרים הזדמנות לחטוא.

ז. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹסְרִין בְּהֵמָה נְקֵבָה לְגוֹיָה? מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן בְּחֶזְקַת נוֹאֲפִין, וּכְשֶׁיָּבוֹא הַנּוֹאֵף לִשְׁכַּב עִם גּוֹיָה זוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנָּה, וְיִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה; אוֹ אֲפִלּוּ יִמְצָאֶנָּה, יִשְׁכַּב עִם הַבְּהֵמָה.

"ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה?"
הדין המעשי:
- השאלה: "ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה?"
- התשובה: "מפני שכלן בחזקת נואפין".
- הפירוט: "וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה; או אפלו ימצאנה, ישכב עם הבהמה".
הבסיס והמקור: בגמרא (עבודה זרה כב, ב, בערך) מובא הטעם הזה בשתי דרכים: פעמים שאינו מוצא אותה, ואפשר שגם כשמוצא אותה.
ההיגיון:
- למה הייתה שאלה: בהלכות ה-ו החשש היה ממי שבהמה נמסרה לידיו. אבל כאן הבהמה נמסרת לאשה. לכאורה אין ממנה חשש. לכן הרמב"ם שואל.
- התשובה: החשש אינו מן האשה עצמה, אלא מן האנשים שבאים לביתה. חכמים חששו שמי שבא לחטוא, ימצא שם את הבהמה.
- "או אפלו ימצאנה": הרמב"ם מביא את שני הצדדים, כדי ללמד שהחשש קיים בכל מקרה. לכן אין למסור.
- סיום הענין: בהלכה זו נחתמות ההלכות שעוסקות בהרחקה מן החשודים (הלכות ד-ז). מהלכה ח והלאה חוזר הרמב"ם לפרטי דין היחוד עצמו.
על החלוקה: השאלה נדפסה בשורה האחרונה של עמוד קנ, והתשובה בראש הטור הימני של עמוד קנא.
מונחים: "גּוֹיָה" - אשה שאינה יהודיה. "בְּחֶזְקַת" - מוחזקים, יש לחשוש לכך. "נוֹאֲפִין" - חוטאים באשת איש. "הַנּוֹאֵף" - החוטא. "יִמְצָאֶנָּה" - ימצא אותה.
המסר: הגדר של חכמים רואה את כל הדרכים שבהן החטא עלול לבוא, גם את הרחוקות. מי שרוצה להישמר, מתרחק מכולן.

ח. לֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה אַחַת אֲפִלּוּ עִם אֲנָשִׁים הַרְבֵּה - עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם אִשְׁתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן; וְכֵן לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד אֲפִלּוּ עִם נָשִׁים הַרְבֵּה. נָשִׁים הַרְבֵּה עִם אֲנָשִׁים הַרְבֵּה - אֵין חוֹשְׁשִׁין לְיִחוּד. הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ וְהַנָּשִׁים מִבִּפְנִים, אוֹ הָאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים וְהַנָּשִׁים מִבַּחוּץ, וּפֵרְשָׁה אִשָּׁה לְבֵין הָאֲנָשִׁים אוֹ אִישׁ לְבֵין הַנָּשִׁים - אֲסוּרִין מִשּׁוּם יִחוּד.
אֲפִלּוּ אִישׁ שֶׁעִסְקוֹ וּמְלַאכְתּוֹ עִם הַנָּשִׁים (=כלומר, אף־על־פי שהיה ראוי להתיר לו, משום שטרוד בעבודתו, ולא יבוא לידי איסור), אָסוּר לוֹ לְהִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִתְעַסֵּק עִמָּהֶן וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אוֹ יִפְנֶה לִמְלָאכָה אַחֶרֶת.

"לא תתיחד... עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן": אחד עם רבים, ורבים עם רבים.
הדין המעשי:
- אשה אחת עם אנשים רבים: "לא תתיחד אשה אחת אפלו עם אנשים הרבה - עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן".
- איש אחד עם נשים רבות: "וכן לא יתיחד איש אחד אפלו עם נשים הרבה".
- רבים עם רבים: "נשים הרבה עם אנשים הרבה - אין חוששין ליחוד".
- אבל כשאחד נפרד מקבוצתו: "היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופרשה אשה לבין האנשים או איש לבין הנשים - אסורין משום יחוד".
- מי שמלאכתו עם נשים: "אפלו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתיחד עם הנשים".
- "רמב"ם לעם" מסביר את ה"אפלו": "כלומר, אף־על־פי שהיה ראוי להתיר לו, משום שטרוד בעבודתו, ולא יבוא לידי איסור".
- הפתרון: "כיצד יעשה? יתעסק עמהן ואשתו עמו, או יפנה למלאכה אחרת".
הבסיס והמקור:
- דיני יחוד נידונים במשנה ובגמרא בסוף מסכת קידושין (פרק ד, "עשרה יוחסין"). במשנה שם נאמר, בערך: לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. ובגמרא (קידושין פ, ב) הגבילו זאת, בערך: לא אמרו אלא באנשים כשרים, אבל בפרוצים - אפילו עם עשרה לא. הרמב"ם כותב כאן "אפלו עם אנשים הרבה", בלי לחלק.
- ובאותו פרק במשנה נאמר, בערך: כל שעסקו עם הנשים - לא יתייחד עם הנשים. זה המקור לפסקה "אפלו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים".
ההיגיון:
- מעבר בפרק: בהלכות א-ד למדנו את עיקר איסור היחוד, ואת ההיתר "אם היתה אשתו עמו... מפני שאשתו משמרתו" (הלכה ד). בהלכות ה-ז עסק הרמב"ם בדברים שאין מוסרין לגויים, מפני החשד. מכאן ועד הלכה יד הוא מפרט: כמה אנשים, מי עם מי, ובאיזה מקום - יש יחוד, או אין.
- "עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן": בעיני הרמב"ם, ריבוי האנשים אינו שמירה. מה שמועיל הוא אשה שנמצאת שם: אשתו של אחד מהם. זה אותו רעיון שבהלכה ד: "מפני שאשתו משמרתו".
- "נשים הרבה עם אנשים הרבה": כשיש קבוצה של אנשים וקבוצה של נשים יחד, אין כאן יחוד. נראה שהטעם: כולם רואים את כולם, ואין מקום לסתר.
- "ופרשה": החידוש הוא שהמספר לבדו אינו קובע. כשהאנשים במקום אחד והנשים במקום אחר, ואשה אחת יוצאת אל קבוצת האנשים, היא שוב "אשה אחת עם אנשים הרבה". וכך גם איש אחד שנכנס אל קבוצת הנשים. בהלכה א ראינו הפרדה כזו, אצל החתן שאשתו נדה: "הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים".
- "אפלו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים": המילה "אפלו" מלמדת שהיה מקום לחשוב להקל. "רמב"ם לעם" מבאר את הסברה: הוא "טרוד בעבודתו". אתמול, בפרק כא (הלכה כ), למדנו היתר מטעם כזה בדיוק: "מפני שהן עסקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור". אבל ביחוד הסברה הזאת אינה מועילה. בהלכה טו יכתוב הרמב"ם את הכלל: "שאין אפוטרופוס לעריות".
- "יתעסק עמהן ואשתו עמו": זה ההיתר של הלכה ד, "אם היתה אשתו עמו". והדרך השנייה פשוטה: לעבור למלאכה אחרת.
- דוגמה: חייט שרוב לקוחותיו נשים עובד בחנות לבדו. גם אם הוא שקוע בעבודתו, לא יישאר לבדו עם לקוחה. הפתרון לפי הרמב"ם: שאשתו תהיה עמו בחנות. ובהלכה יב נראה עוד היתר: "והיה הפתח פתוח לרשות הרבים". בכל שאלה מעשית שואלים רב.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "אפלו איש שעסקו..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ח.
מונחים: "יִחוּד" - מצב שבו איש ואשה האסורים זה לזה נמצאים לבדם, במקום שאיש אינו רואה אותם. "תִתְיַחֵד" - תהיה לבדה (במצב של יחוד). "הַרְבֵּה" - רבים. "אֵין חוֹשְׁשִׁין" - אין צורך לחשוש. "מִבַּחוּץ... מִבִּפְנִים" - בחוץ... בפנים (בתוך הבית). "וּפֵרְשָׁה" - ונפרדה, יצאה מקבוצתה. "לְבֵין הָאֲנָשִׁים" - אל תוך קבוצת האנשים. "שֶׁעִסְקוֹ וּמְלַאכְתּוֹ" - שעיסוקו ועבודתו. "טרוד" (בביאור "רמב"ם לעם") - עסוק מאוד. "יִתְעַסֵּק עִמָּהֶן" - יעבוד עמהן. "יִפְנֶה" - יעבור.

ט. מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת (=שתי נשים הנשואות לשני אחים), אוֹ עִם שְׁתֵּי צָרוֹת (=שתי נשים הנשואות לאדם אחד), אוֹ עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ, אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעֲלָהּ, אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת חֲמוֹתָהּ; מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, אֵין מְחַפּוֹת זוֹ עַל זוֹ. וְכֵן מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ תִּינֹקֶת קְטַנָּה שֶׁיּוֹדַעַת [ומבינה] טַעַם בִּיאָה, וְאֵינָהּ מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה - שֶׁאֵינָהּ מְזַנָּה בְּפָנֶיהָ, שֶׁהֲרֵי זוֹ מְגַלָּה אֶת סוֹדָהּ.

"מפני ששונאות זו את זו": כשאשה שנייה היא השמירה.
הדין המעשי:
- חמישה זוגות של נשים: "מתר להתיחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות, או עם אשה וחמותה, או עם אשה ובת בעלה, או עם אשה ובת חמותה".
- "רמב"ם לעם" על "יבמות": "שתי נשים הנשואות לשני אחים". ועל "צרות": "שתי נשים הנשואות לאדם אחד".
- הטעם: "מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו".
- ילדה קטנה: "וכן מתר להתיחד עם אשה שיש עמה תינקת קטנה שיודעת [ומבינה] טעם ביאה, ואינה מוסרת עצמה לביאה".
- הטעם: "שאינה מזנה בפניה, שהרי זו מגלה את סודה".
הבסיס והמקור:
- אותן חמש נשים בדיוק מנויות במשנה (יבמות, פרק טו), בעניין אחר. שם נאמר, בערך: הכל נאמנים להעיד לאשה שמת בעלה, חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. שם הן אינן נאמנות, מפני שחוששים שהן שונאות אותה ורוצות בקלקולה. כאן אותה שנאה עצמה היא השמירה: אף אחת מהן לא תכסה על חברתה.
- גם דינים אלה נידונים בגמרא בסוף מסכת קידושין, בסוגיית היחוד.
ההיגיון:
- מהלכה ח להלכה ט: בהלכה ח למדנו ש"איש אחד" עם "נשים הרבה" אסור. ועכשיו: יש שתי נשים שמותר להתייחד עמן יחד. ההבדל: לא המספר קובע, אלא אם האחת תשמור על השנייה.
- "אין מחפות זו על זו": חיפוי הוא כיסוי. בין שתי נשים כאלה יש לרוב מתח וקנאה: שתי נשים של איש אחד, חמות וכלה, אשה ובת בעלה מאשה אחרת. כל אחת מהן לא תסתיר את חטאה של חברתה. לכן האחרת שומרת.
- "תינקת קטנה": שני תנאים. "שיודעת [ומבינה] טעם ביאה": היא גדולה מספיק כדי להבין מה היא רואה. "ואינה מוסרת עצמה לביאה": היא קטנה מכדי להיות שותפה. והטעם: "שהרי זו מגלה את סודה" - ילדה מספרת מה שראתה. לכן האשה לא תחטא בפניה.
- בין הלכה ט להלכה י: בהלכה הבאה מדובר בילדים קטנים יותר, "מבת שלש ולמטה". נראה שילדה כזאת עוד אינה מבינה, ולכן גם אינה "שומרת". כאן מדובר בילדה גדולה ממנה, שכבר מבינה.
- דוגמה: טכנאי צריך לתקן מכשיר בבית, ובבית נמצאות רק אשה וחמותה. לפי הרמב"ם, אין כאן יחוד: כל אחת מהן שומרת על חברתה. בכל שאלה מעשית שואלים רב.
⚠ בדפוס נדפסה התוספת "[ומבינה]" בסוגריים מרובעים בלי סימן "=", בניגוד ל"[=רגיל אליה]" בהלכה יב ול"[=משוחחות]" בהלכה יד. נראה שזו השלמה של הלשון, ולא פירוש של מילה. הועתקה כמו שנדפסה.
מונחים: "יְבָמוֹת" - כאן: נשים של שני אחים, גיסות. "צָרוֹת" - שתי נשים של איש אחד, כפי שהיה מותר אז מן התורה. "חֲמוֹתָהּ" - אם בעלה. "וּבַת בַּעֲלָהּ" - בתו של בעלה מאשה אחרת. "וּבַת חֲמוֹתָהּ" - בתה של חמותה, כלומר אחות בעלה. "שֶׁשּׂוֹנְאוֹת" - ששונאות. "מְחַפּוֹת" - מכסות, מסתירות. "תִּינֹקֶת קְטַנָּה" - ילדה קטנה. "טַעַם בִּיאָה" - מה הם חיי אישות (לשון נקייה). "מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ" - נותנת את עצמה. "מְזַנָּה" - חוטאת בזנות. "מְגַלָּה אֶת סוֹדָהּ" - מספרת את סודה.

י. תִּינֹקֶת מִבַּת שָׁלֹשׁ וּלְמַטָּה, וְתִינוֹק מִבֶּן תֵּשַׁע וּלְמַטָּה - מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן; שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל יִחוּד אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְבִיאָה, וְאִישׁ הָרָאוּי לְבִיאָה.

"שלא גזרו אלא על... הראויה לביאה": ילדים קטנים.
הדין המעשי:
- הדין: "תינקת מבת שלש ולמטה, ותינוק מבן תשע ולמטה - מתר להתיחד עמהן".
- הטעם: "שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה".
הבסיס והמקור: הגילים האלה, שלוש לבת ותשע לבן, הם גבולות ידועים בהלכה בענייני אישות. הם נזכרים, בערך, במשנה במסכת נדה (פרק ה). הרמב"ם עצמו נותן כאן את הטעם: "שלא גזרו אלא על...".
ההיגיון:
- "שלא גזרו": היחוד הוא הרחקה, גדר מפני העבירה. כך ראינו בהלכה ג: "גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה", "ושמאי והלל גזרו על יחוד גויים". גדר נועדה להרחיק ממקום שיש בו חשש. במקום שאין בו חשש כלל, לא גזרו.
- "הראויה... הראוי": הרמב"ם מנסח את הכלל בשני הצדדים, לבת ולבן. ילדים קטנים מאוד אינם בכלל החשש.
- מול הלכה ט: שם ילדה גדולה יותר, "שיודעת [ומבינה]", היא שומרת. כאן ילדים קטנים יותר: אין עמם יחוד.
- דוגמה: שכנה מתבקשת לשמור לבדה בביתה על ילד בן חמש. לפי הלכה זו, אין בכך יחוד. וכך שכן ששומר על ילדה בת שנתיים. בפוסקים נידונים פרטים רבים בעניין הגילים, ולמעשה שואלים רב.
מונחים: "תִּינֹקֶת" - ילדה. "וְתִינוֹק" - ילד. "וּלְמַטָּה" - ופחות מזה. "עִמָּהֶן" - עמם. "גָּזְרוּ" - קבעו חכמים איסור, כגדר. "הָרְאוּיָה לְבִיאָה" - שהגיעה לגיל שבו יש לחשוש (לשון נקייה).

יא. אַנְדְּרוֹגִינוֹס (=אדם שיש בו גם איברי זכרות וגם איברי נקבות) אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים (=כי הוא מתאווה לאשה גמורה); וְאִם נִתְיַחֵד - אֵין מַכִּין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אֲבָל הָאִישׁ מִתְיַחֵד עִם הָאַנְדְּרוֹגִינוֹס (=מפני שהאיש אינו מתאווה לאנדרוגינוס) וְעִם הַטֻּמְטוּם (=שאיבריו אטומים, ואין יודעים אם הוא זכר או נקבה).

אנדרוגינוס וטומטום: "מפני שהוא ספק".
הדין המעשי:
- אנדרוגינוס עם נשים: "אנדרוגינוס אינו מתיחד עם הנשים".
- "רמב"ם לעם" מבאר מיהו: "אדם שיש בו גם איברי זכרות וגם איברי נקבות". ולמה אסור לו: "כי הוא מתאווה לאשה גמורה".
- אין עונש: "ואם נתיחד - אין מכין אותו, מפני שהוא ספק".
- איש עם אנדרוגינוס וטומטום: "אבל האיש מתיחד עם האנדרוגינוס ועם הטמטום".
- "רמב"ם לעם" על האנדרוגינוס: "מפני שהאיש אינו מתאווה לאנדרוגינוס". ועל "הטמטום": "שאיבריו אטומים, ואין יודעים אם הוא זכר או נקבה".
הבסיס והמקור: במשנה (ביכורים, פרק ד) מנויות, בערך, הדרכים שבהן האנדרוגינוס שווה לאנשים, ובהן: שאינו מתייחד עם הנשים, כמו האנשים.
ההיגיון:
- "מפני שהוא ספק": בהלכה ג למדנו: "כל המתיחד עם אשה שאסור להתיחד עמה... מכין את שניהן מכת מרדות". באנדרוגינוס יש ספק אם דינו כדין איש. לכן לכתחילה הוא נוהג כאיש, ואינו מתייחד עם נשים. אבל על ספק אין מענישים.
- "אבל האיש מתיחד": בהלכה ב למדנו: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה; לפיכך אין אסור להתיחד עמהן". "רמב"ם לעם" מבאר שגם עם אנדרוגינוס אין לאיש חשש.
- "ועם הטמטום": הטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה, ובכל זאת מותר לאיש להתייחד עמו. הרמב"ם אינו מפרש כאן את הטעם, ו"רמב"ם לעם" מבאר רק מיהו. נראה שגם הוא בכלל הדין של הלכה י: "שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה", שהרי איבריו אטומים.
- התורה לכל אדם: ההלכה עוסקת גם במצבים נדירים של הגוף, בענייניות ובכבוד, ונותנת דרך גם למי שנולד כך.
- דוגמה: אדם שנולד במצב גופני כזה שואל איך עליו לנהוג. לפי הרמב"ם: עם נשים הוא נוהג כאיש, ואינו מתייחד עמהן. ובכל שאלה מעשית שואלים רב.
מונחים: "אַנְדְּרוֹגִינוֹס" - מילה יוונית שפירושה "איש-אשה". "אֵין מַכִּין אוֹתוֹ" - אין מענישים אותו במכת מרדות (הלכה ג). "סָפֵק" - דבר שאין יודעים אותו בוודאות. "אשה גמורה" (בביאור "רמב"ם לעם") - אשה ודאית. "הַטֻּמְטוּם" - מלשון "אטום", סתום. "אטומים" (בביאור "רמב"ם לעם") - סתומים, מכוסים.

יב. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ בָּעִיר - אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְיִחוּד, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת בַּעֲלָהּ עָלֶיהָ; וְאִם הָיָה זֶה גַּס בָּהּ [=רגיל אליה], כְּגוֹן שֶׁגָּדְלָה עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָתוֹ - לֹא יִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעֲלָהּ בָּעִיר. וְכֵן כָּל הַמִּתְיַחֵד עִם אִשָּׁה, וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים - אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יִחוּד.

"בעלה בעיר" ו"פתח פתוח": מתי אין חוששין ליחוד.
הדין המעשי:
- בעלה בעיר: "אשת איש שהיה בעלה בעיר - אינה חוששת ליחוד".
- הטעם: "מפני שאימת בעלה עליה".
- אבל כשיש קרבה: "ואם היה זה גס בה [=רגיל אליה], כגון שגדלה עמו, או שהיתה קרובתו - לא יתיחד עמה, ואף על פי שבעלה בעיר".
- פתח פתוח: "וכן כל המתיחד עם אשה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום יחוד".
הבסיס והמקור: בגמרא (קידושין פא, א) נאמר, בערך: בעלה בעיר - אין חוששין משום ייחוד. ושם נאמר גם, בערך: פתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום ייחוד.
ההיגיון:
- "אימת בעלה עליה": הבעל יכול להגיע בכל רגע. הפחד הזה הוא השמירה.
- "גס בה": בסוגריים שבדפוס: "[=רגיל אליה]". כשיש היכרות קרובה, למשל שגדלו יחד, או שהם קרובי משפחה, אין ביניהם בושה ומרחק. אז הפחד מן הבעל אינו מספיק.
- "קרובתו": אין הכוונה לקרובות שמותר להתייחד עמהן (הלכה א: "חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו"), אלא לקרובת משפחה אחרת, כמו בת דודו.
- "פתח פתוח לרשות הרבים": אם הדלת פתוחה לרחוב, כל אדם יכול להיכנס או לראות. אין כאן סתר, ולכן אין כאן יחוד.
- למעשה: בפוסקים נידונים פרטים רבים בהיתרים אלה, למשל מה נחשב "בעיר" ומה נחשב "פתח פתוח". בכל שאלה מעשית שואלים רב.
- דוגמה: מוכר וקונה נמצאים בחנות קטנה, ואין בה איש מלבדם. אבל דלת החנות פתוחה לרחוב הומה, ואנשים עוברים כל הזמן. לפי הרמב"ם, אין חוששין כאן ליחוד.
מונחים: "אֵשֶׁת אִישׁ" - אשה נשואה. "בָּעִיר" - באותה עיר. "אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת" - אין לה לחשוש. "אֵימַת בַּעֲלָהּ" - הפחד מבעלה. "גַּס בָּהּ" - מכיר אותה מקרוב (כך נדפס בסוגריים: "[=רגיל אליה]"). "שֶׁגָּדְלָה עִמּוֹ" - שגדלו יחד. "קְרוֹבָתוֹ" - קרובת משפחה שלו. "הַפֶּתַח" - הדלת. "לִרְשׁוּת הָרַבִּים" - אל הרחוב, מקום שרבים עוברים בו.

יג. מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹת הַבָּנִים בָּאוֹת לְבֵית הַסֵּפֶר לִבְנֵיהֶם, וְנִמְצָא מִתְגָּרֶה (=ואפילו באופן שאין חשש ליחוד, אסור משום גירוי בנשים) בַּנָּשִׁים; וְכֵן אִשָּׁה לֹא תְלַמֵּד קְטַנִּים, מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵן בָּאִין בִּגְלַל בְּנֵיהֶם, וְנִמְצְאוּ מִתְיַחֲדִים (=כאן כותב הרמב"ם מתייחדים עמה, מפני שבנשים לא שייך גירוי, ואין אסור אלא אם מתייחדת) עִמָּהּ. וְאֵין הַמְלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שְׁרוּיָה עִמּוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר, אֶלָּא הִיא בְּבֵיתָהּ וְהוּא מְלַמֵּד בִּמְקוֹמוֹ.

"לא ילמד תינוקות": מלמד שאין לו אשה, ואשה שמלמדת ילדים.
הדין המעשי:
- מלמד: "מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות".
- הטעם: "מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם, ונמצא מתגרה בנשים".
- "רמב"ם לעם" על "מתגרה": "ואפילו באופן שאין חשש ליחוד, אסור משום גירוי בנשים".
- מלמדת: "וכן אשה לא תלמד קטנים".
- הטעם: "מפני אבותיהם שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתיחדים עמה".
- "רמב"ם לעם": "כאן כותב הרמב"ם מתייחדים עמה, מפני שבנשים לא שייך גירוי, ואין אסור אלא אם מתייחדת".
- אשת המלמד: "ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו".
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין, פרק ד) נאמר, בערך: לא ילמד אדם רווק סופרים, ולא תלמד אשה סופרים; ויש תנא שאומר: אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים. "ללמד סופרים" פירושו ללמד ילדים קטנים.
ההיגיון:
- שני טעמים שונים: אצל המלמד הטעם הוא "מתגרה בנשים". אצל המלמדת: "מתיחדים עמה". "רמב"ם לעם" מדגיש את ההבדל. אצל האיש, גם כשאין יחוד, הפגישה התדירה עם האמהות עלולה לעורר את יצרו. אצל האשה, החשש הוא רק מן היחוד.
- "מי שאין לו אשה": נראה שמי שנשוי, דעתו מיושבת יותר. ובלשון חז"ל (יומא יח, ב), בערך: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
- "ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו": מכאן רואים שזה אינו דין של יחוד. ביחוד, ההיתר הוא "אם היתה אשתו עמו" (הלכה ד), כלומר במקום עצמו. כאן די בכך שהוא נשוי. מה שקובע הוא מצבו של המלמד עצמו.
- דוגמה: בחור צעיר, שעוד לא נשא אשה, מקבל הצעה להיות מלמד בכיתה של ילדים קטנים. האמהות מביאות את הילדים ולוקחות אותם כל יום. לפי הרמב"ם, ימתין עד שישא אשה. ומלמד נשוי מלמד בכיתה, ואשתו בביתה. סדרי החינוך בימינו שונים מאוד, ולמעשה שואלים רב.
מונחים: "יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת" - יהיה מלמד של ילדים. "אִמּוֹת הַבָּנִים" - אמהות הילדים. "לְבֵית הַסֵּפֶר" - אל המקום שבו ילדים לומדים תורה. "לִבְנֵיהֶם" - בשביל ילדיהן, כדי להביא או לקחת אותם. "מִתְגָּרֶה... בַּנָּשִׁים" - בא במגע תדיר עם נשים, ועלול להתעורר אליהן. "גירוי" (בביאור "רמב"ם לעם") - התעוררות היצר. "קְטַנִּים" - ילדים. "בִּגְלַל בְּנֵיהֶם" - בשביל ילדיהם. "שְׁרוּיָה עִמּוֹ" - נמצאת עמו. "בִּמְקוֹמוֹ" - במקום עבודתו.

יד. תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים מְסַפְּרוֹת [=משוחחות] זוֹ עִם זוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שָׁם אִישׁ - מִשּׁוּם יִחוּד.

"מספרות זו עם זו": קול כסימן של צניעות.
הדין המעשי:
- התקנה: "תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות [=משוחחות] זו עם זו בבית הכסא".
- הטעם: "כדי שלא יכנס שם איש - משום יחוד".
הבסיס והמקור: הרמב"ם מביא זאת כתקנה של חכמים. נראה שבימי חז"ל היה בית הכסא לפעמים מחוץ לבית, במקום משותף, ולא היה נעול כמו היום.
ההיגיון:
- קול כסימן: כשנשים מדברות, מי שבא מבחוץ שומע שיש שם נשים, ואינו נכנס. כך נמנע יחוד, בלי שמישהו יצטרך לשאול או לבדוק.
- תקנה קטנה: הרמב"ם מסיים את קבוצת ההלכות במעשה פשוט ויומיומי. ההלכה נכנסת גם לפרטים הקטנים של החיים, ושומרת על הצניעות בדרך טבעית.
- סיכום הלכות ח-יד: ח - אחד עם רבים, ורבים עם רבים; ט - נשים ששומרות זו על זו, וילדה ששומרת; י - ילדים קטנים, שאין עמם יחוד; יא - אנדרוגינוס וטומטום; יב - "בעלה בעיר" ו"פתח פתוח"; יג - מלמד ומלמדת; יד - בית הכסא. ובהלכה הבאה (טו) עובר הרמב"ם לכלל החריף: "שאין אפוטרופוס לעריות".
- דוגמה: אשה נמצאת במקום מוצנע ומשותף, ושומעת צעדים מתקרבים. היא מדברת או משמיעה קול, כדי שמי שמגיע יידע שיש שם מישהו.
מונחים: "תִּקְּנוּ" - קבעו תקנה. "מְסַפְּרוֹת" - מדברות (כך נדפס בסוגריים: "[=משוחחות]"). "בְּבֵית הַכִּסֵּא" - בשירותים. "יִכָּנֵס" - ייכנס. "מִשּׁוּם יִחוּד" - בגלל חשש יחוד.

טו. אֵין מְמַנִּין אָדָם נֶאֱמָן וְכָשֵׁר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר חָצֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם נָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ - שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס [=אחריות] לָעֲרָיוֹת; וְאָסוּר לְאָדָם לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא יַנְהִיג אִשְׁתּוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה.

"אין אפוטרופוס לעריות": גם אדם נאמן אינו ממונה על נשים.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכות יג-יד למדנו על מלמד של תינוקות ועל תקנת חכמים בבית הכסא. כאן הרמב"ם עובר למי שממונה על מקום שיש בו נשים: שומר של חצר, ומנהל של בית.
- שומר חצר: "אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש שם נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ".
- הטעם: "שאין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות".
- מנהל הבית: "ואסור לאדם למנות אפוטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עברה".
הבסיס והמקור: הכלל "אין אפוטרופוס לעריות" נאמר בגמרא (כתובות יג, ב). הרמב"ם מביא אותו כאן כטעם לשני הדינים שבהלכה.
ההיגיון:
- "נאמן וכשר": הרמב"ם מדגיש שמדובר באדם ישר ובעל שם טוב. ובכל זאת אין ממנים אותו. הבעיה אינה באדם מסוים, אלא בטבע של כל אדם, כמו שהרמב"ם יכתוב בהלכה יט: "נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן".
- "אף על פי שהוא עומד בחוץ": השומר אינו נכנס לבתים, ואינו מתייחד עם אף אחת. ובכל זאת, התפקיד נותן לו קרבה, היכרות וגישה בכל שעה. נראה שזה מה שעלול להביא לידי מכשול.
- "אין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות": כך נדפס בסוגריים: "אפוטרופוס" כאן פירושו "אחריות". אין אדם שיכול לקבל אחריות ולהבטיח שבענייני עריות לא ייכשל. לא השומר עצמו, ולא מי שממנה אותו.
- "אפוטרופוס על ביתו": כאן המילה מתפרשת כמנהל של משק הבית, מי שממונה על ענייני הבית כשבעל הבית אינו שם. הוא נמצא בבית תמיד, נותן הוראות, ובני הבית תלויים בו. ההלכה חוששת שמתוך הקרבה והסמכות הזאת "ינהיג אשתו לדבר עברה".
- דוגמה: סוחר שנוסע הרבה רוצה למנות איש שינהל את ביתו בזמן שהוא בדרכים, ויהיה שם מבוקר עד ערב. ההלכה אומרת שלא ימנה כך איש על ביתו, גם אם הוא אדם ישר ונאמן.
מונחים: "מְמַנִּין" - ממנים, נותנים תפקיד. "נֶאֱמָן" - שאפשר לסמוך עליו. "כָּשֵׁר" - ישר, בעל שם טוב. "שׁוֹמֵר חָצֵר" - שומר של חצר משותפת לכמה בתים. "אַפּוֹטְרוֹפּוֹס" - ממונה, מי שאחראי על דבר (בתחילת ההלכה נדפס בסוגריים: "[=אחריות]"); ובסוף ההלכה: מנהל משק הבית. "יַנְהִיג" - יוביל. "לִדְבַר עֲבֵרָה" - לחטא.

טז. אָסוּר לְתַלְמִיד חֲכָמִים לִשְׁכֹּן בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַלְמָנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ - מִפְּנֵי הַחֲשָׁד; אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְכֵן אַלְמָנָה אֲסוּרָה לְגַדֵּל כֶּלֶב (=משום לזות שפתים, שלא ירננו אחריה, כשיראו שהכלב הולך אחריה, אבל מותרת להתייחד עם הכלב, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה), מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְלֹא תִקְנֶה אִשָּׁה עֲבָדִים זְכָרִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים - מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.

"מפני החשד": גם בלי יחוד, נזהרים מדיבורים.
הדין המעשי:
- תלמיד חכם ואלמנה: "אסור לתלמיד חכמים לשכן בחצר שיש בה אלמנה, אף על פי שאינו מתיחד עמה - מפני החשד".
- ההיתר: "אלא אם כן היתה אשתו עמו".
- אלמנה וכלב: "וכן אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד".
- "רמב"ם לעם": "משום לזות שפתים, שלא ירננו אחריה, כשיראו שהכלב הולך אחריה".
- ועוד שם: "אבל מותרת להתייחד עם הכלב, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה".
- אשה ועבדים: "ולא תקנה אשה עבדים זכרים, אפלו קטנים - מפני החשד".
- מחלוקת: הראב"ד חולק על הדין הראשון, של תלמיד חכם ואלמנה. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור: בגמרא (בבא מציעא עא, א) שנו חכמים, בערך: אלמנה לא תגדל כלב, ולא תארח תלמיד חכם בביתה.
ההיגיון:
- מן היחוד אל החשד: עד כאן עסק הפרק ביחוד. כאן אין יחוד: "אף על פי שאינו מתיחד עמה". האיסור הוא "מפני החשד", כדי שלא ידברו עליהם.
- למה דווקא תלמיד חכם: תלמיד חכם צריך להיזהר במיוחד שלא יהיה עליו שום חשד. שמו הטוב קשור לכבודה של התורה.
- למה דווקא אלמנה: נראה שהטעם הוא שאשה נשואה, "אימת בעלה עליה" (כלשון הלכה יב), ואין חושדים בה כל כך. אלמנה גרה לבדה, ושכן קבוע בחצר שלה עלול לעורר דיבורים.
- "אלא אם כן היתה אשתו עמו": זה כמו בהלכה ד: "אם היתה אשתו עמו, הרי זה מתר להתיחד, מפני שאשתו משמרתו". כשאשתו גרה איתו, אין חשד.
- הכלב: "רמב"ם לעם" מסביר שהחשש הוא "לזות שפתים", כלומר דיבורים רעים של אנשים, ולא חטא ממש. לכן "מותרת להתייחד עם הכלב". וזה מתאים למה שלמדנו בהלכה ב: "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה".
- "עבדים זכרים, אפלו קטנים": בימים ההם עבדים גרו בבית אדוניהם ושירתו אותו בכל שעה. אשה שהיו לה עבדים זכרים, הם היו נמצאים איתה בבית תמיד, וזה מביא לחשד. והרמב"ם כותב שהדין חל "אפלו קטנים".
- דוגמה: תלמיד חכם רווק מחפש דירה, ומציעים לו יחידה בחצר שגרה בה אלמנה. לפי הרמב"ם, לא ישכור אותה, "מפני החשד". אם הוא נשוי ואשתו גרה איתו, מותר. ולפי הראב"ד, האיסור הוא רק להתארח אצלה.
מונחים: "לִשְׁכֹּן" - לגור. "אַלְמָנָה" - אשה שבעלה נפטר. "הַחֲשָׁד" - שאנשים יחשדו וידברו. "לְגַדֵּל כֶּלֶב" - להחזיק כלב בביתה. "לזות שפתים" (בביאור "רמב"ם לעם") - דיבורים רעים, רכילות. "ירננו" (שם) - ידברו, ירכלו. "תִקְנֶה" - תקנה, תהיה בעלים של. "עֲבָדִים" - משרתים שהיו קנויים לאדוניהם, כמקובל בזמנים ההם.

יז. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת (=בדיני עריות שאינם מפורשים בתורה) בִּשְׁלֹשָׁה - מִפְּנֵי שֶׁהָאֶחָד טָרוּד בִּשְׁאִילַת הָרַב, וְהַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין זֶה עִם זֶה וְאֵין דַּעְתָּן פְּנוּיָה לִשְׁמֹעַ, וּלְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל עֲרָיוֹת, אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ דָבָר שֶׁשָּׁמַע מוֹרֶה לְהָקֵל; לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְשִׁין אֶלָּא לִשְׁנַיִם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מְפַנֶּה לִבּוֹ וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּשְׁמַע מִן הָרַב.

"אין דורשין בסתרי עריות בשלשה": גם הלימוד צריך שמירה.
הדין המעשי:
- הכלל: "אין דורשין בסתרי עריות בשלשה". "רמב"ם לעם": "בדיני עריות שאינם מפורשים בתורה".
- הטעמים:
- "מפני שהאחד טרוד בשאילת הרב".
- "והשנים נושאין ונותנין זה עם זה ואין דעתן פנויה לשמע".
- "ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע מורה להקל".
- המסקנה: "לפיכך אין דורשין אלא לשנים, כדי שיהיה האחד השומע מפנה לבו ויודע מה שישמע מן הרב".
הבסיס והמקור: במשנה (חגיגה ב, א) נשנה: "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". ובגמרא שם (דף יא, ב) מבואר, בערך, שהכוונה ל"סתרי עריות".
ההיגיון:
- "סתרי עריות": האיסורים שכתובים בתורה במפורש ידועים לכול. אבל יש דינים שאינם כתובים בפסוק במפורש, ולומדים אותם מדרשות ומפי השמועה. שם קל יותר לטעות, ולכן "רמב"ם לעם" מפרש: "בדיני עריות שאינם מפורשים בתורה".
- שלושה תלמידים: כשלומדים לפני הרב שלושה, אחד שואל את הרב, ושני האחרים מדברים ביניהם ואינם מקשיבים. הלימוד יוצא חלקי.
- "מורה להקל": הרמב"ם מוסיף טעם עמוק: "דעתו של אדם קרובה אצל עריות". מי שלא שמע היטב ונשאר לו ספק, היצר מטה אותו אל ההיתר. בתחום שבו הרצון מעורב, גם השכל עלול לטעות לטובת התאווה.
- "לשנים": כשלפני הרב יושבים רק שני תלמידים, אחד שואל, והשני הוא "האחד השומע". הוא "מפנה לבו", מקשיב בכל לבו, ו"יודע מה שישמע מן הרב". כך הדברים נשמעים בדיוק, ואין מקום לספקות.
- הקשר לפרק: גם זו הרחקה, אבל בתוך לימוד התורה עצמו. אפילו הלימוד של דיני העריות צריך שמירה.
- דוגמה: רב שמלמד עניין רגיש ומסובך בדיני עריות לא ידרוש אותו לפני קבוצה שבה הדברים נשמעים רק בחלקם. הוא ילמד אותו לתלמידים מעטים, כך שכל אחד יקשיב היטב, ישאל, וידע בדיוק מה שמע.
מונחים: "דּוֹרְשִׁין" - מלמדים ומבארים. "סִתְרֵי עֲרָיוֹת" - דיני עריות שאינם מפורשים בתורה (כלשון "רמב"ם לעם"). "טָרוּד" - עסוק. "בִּשְׁאִילַת הָרַב" - בשאלות שהוא שואל את הרב. "נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין" - דנים ומתווכחים. "דַּעְתָּן פְּנוּיָה" - הם פנויים להקשיב. "קְרוֹבָה אֵצֶל" - נמשכת אל. "נִסְתַּפֵּק לוֹ" - יש לו ספק. "מוֹרֶה לְהָקֵל" - פוסק לקולא. "מְפַנֶּה לִבּוֹ" - מקשיב בכל לבו.

יח. אֵין לְךָ דָּבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרֹב הָעָם, אֶלָּא לִפְרֹשׂ מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים: בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת, בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוֹ בְּתַרְעֹמֶת וּבִבְכִיָּה - שֶׁנֶּאֱמַר: "בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו", עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת.

"בכה למשפחתיו": המצוה שקשה לרוב העם.
הדין המעשי:
- מפנה בפרק: מכאן ועד סוף הפרק הרמב"ם מסכם. הוא מסביר למה צריך את כל ההרחקות, ומדריך את האדם איך להינצל.
- הקושי: "אין לך דבר בכל התורה כלה שהוא קשה לרב העם, אלא לפרש מן העריות והביאות האסורות".
- דברי חכמים: "בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקבלו מצוה זו בתרעמת ובבכיה".
- הפסוק: "שנאמר" (הערה 106): "בכה למשפחתיו", "על עסקי משפחות".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בספר במדבר (יא, י): "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו, איש לפתח אהלו".
- בגמרא (יומא עה, א) נדרש הפסוק, בערך: "למשפחתיו" - על עסקי משפחות, על העריות שנאסרו להם. וכך מביא רש"י על הפסוק בשם רבותינו, בערך.
- ובגמרא במסכת שבת (קל, א) נאמר, בערך: מצוה שקיבלו עליהם בקטטה, כמו העריות, עדיין עושים אותה בקטטה.
ההיגיון:
- "קשה לרב העם": הרמב"ם אינו מסתיר את הקושי. התאווה הזאת חזקה, ולכן המצוה הזאת קשה לרוב בני האדם יותר מכל מצוה אחרת. ההכרה בקושי היא הסיבה לכל הגדרים שבפרקים כא-כב.
- "על עסקי משפחות": רוב העריות הן בתוך המשפחה: אחות, דודה, אשת אח. לפני מתן תורה חלק מהן היו מותרות, ובמתן תורה נאסרו. לכן בכו "למשפחתיו": על הקרובות שנאסרו עליהם.
- "בתרעמת ובבכיה": הם קיבלו את המצוה, אבל לא בשמחה. ובכל זאת קיבלו. גם מצוה שקשה לקיים, עם ישראל קיבל עליו.
- דוגמה: לפני מתן תורה נשא עמרם את דודתו: "ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה" (שמות ו, כ). אחרי מתן תורה זו ערוה. לכן "בכה למשפחתיו": מה שהיה מקובל במשפחה, נאסר.
⚠ במילה "לִפְרֹשׂ" נדפסה הנקודה בצד שמאל של השי"ן (שׂ, שי"ן שמאלית). הפועל "לפרוש", במשמעות להתרחק ולהיבדל, נכתב בשי"ן ימנית: "לִפְרֹשׁ". הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "קָשֶׁה לְרֹב הָעָם" - קשה לרוב בני האדם. "לִפְרֹשׂ" - להתרחק, להיבדל. "הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת" - קשרי אישות האסורים. "שֶׁנִּצְטַוּוּ" - שקיבלו את הציווי. "בְּתַרְעֹמֶת" - בתלונה, בטענות. "וּבִבְכִיָּה" - ובבכי. "עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת" - ענייני משפחה, כלומר הקרובות שנאסרו.

יט. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן. וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמַן וּזְמַן, שֶׁאֵין בָּהֶן פְּרוּצִין בָּעֲרָיוֹת וּבְבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: 'רֹב [האנשים] בְּגָזֵל, וּמִעוּט בַּעֲרָיוֹת, וְהַכֹּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע' (=כלומר, מעין לשון הרע, כאבק שאינו עפר ממש. כגון שיאמר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה).

"גזל ועריות": שתי תאוות חזקות, ו"אבק לשון הרע".
הדין המעשי:
- דברי חכמים: "גזל ועריות, נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן".
- המציאות: "ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות".
- עוד מאמר: "ואמרו חכמים: 'רב [האנשים] בגזל, ומעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע'".
- "רמב"ם לעם": "כלומר, מעין לשון הרע, כאבק שאינו עפר ממש. כגון שיאמר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (מכות כג, ב) נאמר, בערך: גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.
- ובגמרא (בבא בתרא קסה, א) נאמר, בערך: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, וכולם באבק לשון הרע.
ההיגיון:
- "מתאוה להן ומחמדתן": הנפש משתוקקת לממון ולתאוות הגוף. לכן בשני התחומים האלה צריך שמירה גדולה יותר.
- "בכל זמן וזמן": הרמב"ם מתאר מציאות שחוזרת בכל דור. זו אינה האשמה של ציבור מסוים, אלא תיאור של כוחו של היצר. ומכאן הוא מסיק בהלכה הבאה: "לפיכך".
- "רב [האנשים] בגזל": רוב האנשים נכשלים בדרך כלשהי בממון של אחרים, ולו בדבר קטן. "ומעוט בעריות": מעטים נכשלים בעריות. "והכל באבק לשון הרע": כמעט כולם נכשלים לפחות ב"אבק".
- "אבק לשון הרע": "רמב"ם לעם" מסביר: לא לשון הרע ממש, אלא "מעין לשון הרע, כאבק שאינו עפר ממש". והדוגמה: "שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה". המדבר לא אמר שום דבר רע במפורש, אבל השומעים כבר מבינים שיש משהו לא טוב.
- דוגמה: בשיחה בין חברים מישהו אומר על אדם אחר: "עדיף שלא אספר מה היה איתו". הוא לא סיפר דבר, ובכל זאת הטיל צל על שמו של האחר. זה "אבק לשון הרע".
⚠ התוספת שבסוגריים נדפסה "[האנשים]", בלי סימן "=" (בניגוד ל"[=אחריות]" שבהלכה טו ול"[=תאווה לדבר]" שבהלכה כא). הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "גָּזֵל" - לקיחת ממון של אחר שלא כדין. "מִתְאַוָּה" - משתוקקת. "וּמְחַמַּדְתָּן" - וחומדת אותן. "קָהָל" - ציבור, קהילה. "פְּרוּצִין" - שאינם שומרים על הגדרים. "רֹב" - רוב (כך נדפס בסוגריים: "[האנשים]"). "מִעוּט" - מיעוט, מעטים. "אֲבַק" - אבק, דבר קטן ודק. "אירע" (בביאור "רמב"ם לעם") - קרה.

כ. לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָכֹף יִצְרוֹ בְּדָבָר זֶה, וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחְשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדֵעָה נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן; וְיִזָּהֵר מִן הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִין לְתַלְמִידֵיהֶם: 'הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִתִּי, הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַלָּתִי' - כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ מִדָּבָר זֶה, וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד.

"ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול".
הדין המעשי:
- "לפיכך": מן הקושי שבהלכות יח-יט נובעת המסקנה: "לפיכך ראוי לו לאדם לכף יצרו בדבר זה".
- הדרך: "ולהרגיל עצמו בקדשה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן".
- העיקר: "ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול".
- הדוגמה של החכמים: "גדולי החכמים היו אומרין לתלמידיהם: 'הזהרו בי מפני בתי, הזהרו בי מפני כלתי'".
- הטעם: "כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתבישו מדבר זה, ויתרחקו מן היחוד".
הבסיס והמקור: דיני היחוד נידונים במשנה ובגמרא במסכת קידושין (פרק ד). כאן הרמב"ם מביא את הנהגתם של "גדולי החכמים" כדוגמה וכהוראה.
ההיגיון:
- "לכף יצרו": לכוף, להכריח. הרמב"ם אינו אומר שהיצר ייעלם. האדם צריך לשלוט בו.
- שלושה כלים: "קדשה יתרה" - הנהגה של קדושה, יותר ממה שהדין מחייב. "מחשבה טהורה" - שמירה על המחשבה. "דעה נכונה" - הבנה נכונה של מה טוב לאדם ומה מזיק לו.
- "הגורם הגדול": כאן הרמב"ם חוזר לנושא של כל הפרק, איסור יחוד, כמו שכתב בהלכה א: "שדבר זה גורם לגלות ערוה".
- "מפני בתי": בהלכה א למדנו שהיחוד מותר "חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו". כלומר, אב מותר להתייחד עם בתו. ובכל זאת אמרו גדולי החכמים "הזהרו בי מפני בתי". נראה שהם נהגו זהירות יותר מן הדין, ואמרו זאת בגלוי לתלמידיהם.
- "שלא יתבישו": יש מי שמתבייש להיזהר, וחושב: מה יחשבו עליי, שאני חשוד? כשהגדולים אומרים על עצמם "הזהרו בי", התלמידים לומדים שאין בזהירות הזאת שום בושה.
- דוגמה: אדם חשוב נשאר לעבוד במשרד, ולידו רק עובדת אחת. הוא אינו מתבייש לבקש שהדלת תישאר פתוחה, כמו שלמדנו בהלכה יב: "והיה הפתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום יחוד". בזה הוא שומר על עצמו, ומלמד גם את הסובבים אותו. ולפרטי הדין יש לשאול רב.
⚠ נדפס "וּבְמַחְשָׁבָה", בשווא תחת החי"ת. בדרך כלל המילה מנוקדת "מַחֲשָׁבָה", בחטף פתח. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לָכֹף" - לכוף, להכריח, לשלוט. "יִצְרוֹ" - היצר שלו, התאווה. "יְתֵרָה" - נוספת, יותר מן הרגיל. "לְהִנָּצֵל מֵהֶן" - להינצל מן העריות. "וְיִזָּהֵר" - ויישמר. "הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל" - הסיבה העיקרית. "הִזָּהֲרוּ בִּי" - השגיחו עליי. "כַלָּתִי" - אשת בני. "יִתְבַּיְּשׁוּ" - יתביישו.

כא. וְכֵן יִנְהַג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק, וּמִן הַשִּׁכְרוּת, וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים [=תאווה לדבר] - שֶׁאֵלּוּ גּוֹרְמִין גְּדוֹלִים הֵן, וְהֵן מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת; וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה גְּדוֹלָה. יְתֵרָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ: יְפַנֶּה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בְּחָכְמָה - שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה; וּבַחָכְמָה הוּא אוֹמֵר: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְּכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד".

"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה": החתימה של הלכות איסורי ביאה.
הדין המעשי:
- ממה מתרחקים: "וכן ינהג להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים [=תאווה לדבר]".
- הטעם: "שאלו גורמין גדולים הן, והן מעלות של עריות".
- נישואין: "ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה גדולה".
- העיקר: "יתרה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה".
- הטעם: "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".
- הפסוק: "ובחכמה הוא אומר" (הערה 107): "אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירוך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד".
הבסיס והמקור:
- הפסוק בספר משלי (ה, יט). בפשוטו הוא נאמר על אשת נעורים, כמו שכתוב לפניו: "ושמח מאשת נעורך" (משלי ה, יח). בגמרא (עירובין נד, ב) נדרש הפסוק על התורה, בערך: דברי תורה חביבים על לומדיהם בכל שעה כמו בשעה הראשונה, והתורה מעלה חן על לומדיה.
- על כוחה של התורה מול היצר אמרו חכמים (קידושין ל, ב), בערך: הקדוש ברוך הוא אמר, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, כלומר תרופה.
- ובפרק הקודם (כא, יט) כתב הרמב"ם דבר דומה: "ויפנה לדברי תורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן"".
ההיגיון:
- "מעלות של עריות": "מעלות" הן מדרגות, כמו מדרגות של סולם. קלות הראש, השכרות ודיבורי התאווה אינם עבירה של עריות. אבל הם המדרגות שמובילות אליה. מי שמתרחק מהן אינו מתחיל לעלות בסולם.
- "מדברי עגבים": כך נדפס בסוגריים: "[=תאווה לדבר]", כלומר דיבור שמעורר תאווה.
- "ולא ישב בלא אשה": אתמול למדנו (פרק כא, הלכה כו): "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה". כאן הרמב"ם מוסיף את הצד החיובי: "שמנהג זה גורם לטהרה גדולה". הנישואין הם שמירה.
- "יתרה מכל זאת": ההרחקה לבדה אינה מספיקה. העצה הגדולה מכולן היא למלא את הלב בתורה, "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". לב מלא בתורה אינו משאיר מקום למחשבות האלה.
- "אילת אהבים": הרמב"ם חותם בפסוק של אהבה. נראה שהוא מלמד: את התאווה מנצחים בעזרת אהבה גדולה יותר, אהבת התורה. "באהבתה תשגה תמיד": מי שאוהב את התורה שקוע בה כל הזמן.
- דוגמה: אדם מרגיש שמחשבות לא ראויות מטרידות אותו. העצה של הרמב"ם היא לא רק להילחם בהן, אלא לפתוח ספר, ללכת לשיעור, להעמיק בסוגיה. כשהמחשבה עסוקה בתורה, אין בה מקום לאחרות.
מונחים: "הַשְּׂחוֹק" - קלות ראש, צחוק של ליצנות. "הַשִּׁכְרוּת" - שתייה עד שכרות. "דִּבְרֵי עֲגָבִים" - דיבורים של תאווה (כך נדפס בסוגריים: "[=תאווה לדבר]"). "גּוֹרְמִין" - גורמים. "מַעֲלוֹת" - מדרגות. "יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה" - יחיה בלי אשה. "לְטָהֳרָה" - לטהרה, לשמירה מחטא. "יְפַנֶּה" - יכוון. "וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ" - ויעמיק ויגדיל את הבנתו. "פָּנוּי" - ריק. "אַיֶּלֶת... יַעֲלַת" - איילה ויעלה, בעלי חיים יפים וחינניים. "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ" - ירוו אותך, ישביעו אותך. "תִּשְׁגֶּה" - תהיה שקוע, כמו משוגע מרוב אהבה.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילים "יתרה מכל זאת אמרו" שבהלכה כא. ליד השורה "אשה, שמנהג זה גורם לטהרה גדולה. יתרה מכל", בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן, אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. נושא ההפניה: "ביאור סיום ההלכה", כלומר ביאור לסוף ההלכה, מ"יתרה מכל זאת אמרו" ועד הפסוק "אילת אהבים". ההפניה אינה מפרטת מהו הביאור, ואת הדברים עצמם יש ללמוד במקור. המקור: לקוטי שיחות חלק לז, עמוד 51, והערה 30. באותה שורה בשולי העמוד נדפסה גם הפניה שנייה: "שנאמר: ביאור בסדר הבאת הפסוקים". הכתר שלה נדפס בטור השמאלי, ליד המילה "שנאמר" שבהלכה הראשונה של הלכות מאכלות אסורות. לכן היא שייכת ללימוד של מחר, ולא הובאה כאן.

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

"בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן": בארמית: ברוך הרחמן שעזרנו. השורה נדפסה באמצע הטור, אחרי ההלכה האחרונה, וכך נחתמות הלכות איסורי ביאה: בהודיה על הסיום.
★ סיכום הפרק: פרק כב, האחרון בהלכות איסורי ביאה, עסק ב"איסור יחוד". הוא נפתח: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה - שדבר זה גורם לגלות ערוה", "חוץ מהאם עם בנה, והאב עם בתו, והבעל עם אשתו נדה" (א). "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה", ובכל זאת "אם נתרחק אפלו מיחוד זכור ובהמה, הרי זה משבח" (ב). "כשארע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה", ו"שמאי והלל גזרו על יחוד גויים" (ג). כשאשתו של אדם איתו, מותר, "מפני שאשתו משמרתו" (ד). הלכות ה-ז הן הרחקות בקשרים עם גויים של אותם ימים, ובהן הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול". אחר כך הרמב"ם מפרט מתי יש יחוד ומתי אין: אשה אחת עם אנשים הרבה, ונשים הרבה עם אנשים הרבה (ח); שתי יבמות, אשה וחמותה, ותינוקת שעמה, "שהרי זו מגלה את סודה" (ט); קטנים (י); אנדרוגינוס (יא); "אשת איש שהיה בעלה בעיר", ו"והיה הפתח פתוח לרשות הרבים" (יב). מלמד תינוקות צריך שתהיה לו אשה, ואשה לא תלמד קטנים (יג), ו"תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא" (יד). ובחלק של היום: "שאין אפוטרופוס [=אחריות] לעריות" (טו); הרחקות "מפני החשד" (טז); "אין דורשין בסתרי עריות בשלשה" (יז). ובסוף, דברי מוסר וחיזוק: "אין לך דבר בכל התורה כלה שהוא קשה לרב העם" (יח), "גזל ועריות, נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן" (יט), "ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול" (כ), והחתימה: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה" (כא).
★ סיום הלכות איסורי ביאה: היום סיימנו את הלכות איסורי ביאה, החלק הראשון של ספר קדושה. ההלכות עסקו בעריות, באיסורים ובעונשם; בדיני נדה, זבה ויולדת, ובכללם דיני הכתמים; בדיני גרות, כיצד מקבלים גר; בפסולי קהל, כמו ממזר, שתוקי ואסופי, ופצוע דכא; באיסורי הכהונה וביחוס הכהונה; ובשני הפרקים האחרונים, כא-כב, בהרחקות מן העריות ובאיסור יחוד. הרמב"ם פתח במה שאסור, וחותם במה שמציל: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה". השמירה מן העריות אינה רק גדר ומחיצה מבחוץ, אלא לב מלא בתורה מבפנים.
★ המסר: הפרק כולו בונה גדרים: "ויזהר מן היחוד, שהוא הגורם הגדול" (כ). אבל הרמב"ם אינו מסיים בגדר. הוא מסיים בבנייה: "וירחיב דעתו בחכמה - שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (כא). ובחומש של היום עבדי יצחק חופרים בארות. הפלשתים "סתמום... וימלאום עפר" (בראשית כו, טו). אחרי המריבות על "עשק" ועל "שטנה", חפר יצחק באר שלא רבו עליה, "ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כו, כב). חז"ל אמרו "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פב, א). אפשר ללמוד מכאן רמז: לב "פנוי מן החכמה" הוא כמו באר סתומה בעפר. וכשהמים החיים של התורה זורמים בו, יש "רחבות". "וירחיב דעתו בחכמה", ואין בו מקום למחשבה אחרת.
לתשומת לב: הלכות הפרק הובאו כאן כלשון הרמב"ם, ובביאור קצר. דיני היחוד נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כב) ובפוסקים, ויש בהם פרטים רבים: מתי "אשתו משמרתו", מתי "בעלה בעיר", מה נחשב "פתח פתוח", וכמה אנשים ונשים צריכים להיות במקום. יש בהם גם חילוקים ומנהגים שאינם מובאים כאן. גם ההרחקות "מפני החשד" תלויות במקום ובזמן. ואין להסיק מן הלימוד מסקנות על אדם מסוים. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, א' כסלו (ב' דראש חודש): ממשיכים בספר קדושה, ומתחילים הלכות חדשות: הלכות מאכלות אסורות. הן נפתחות: "יש בכללן שמונה ועשרים מצוות - ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה". פרק א: "סימני טהרה בעלי חיים; דג שנמצא במעי דג אחר; הנולד מדבר טמא." הפרק נפתח: "מצות עשה הן... הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמתר לאכלן, ובין שאין מתר לאכלן".