היום הקודם

תולדות · יום שני

כ"ט מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שני · תאריך 09/11/2026 · כ"ט מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: כ"ט חשון ה'תש"ד (שבת מברכים כסלו) — אמירת תהלים בציבור: "אין די באר גדל הזכות של המשתתפים בזה, וגדל הנחת רוח של מעלה", וברכה למשתתפים ולבני ביתם "בבריאות נכונה ובפרנסה בהרחבה גדולה", ו"לרגליכם יושעו כל עדת ישראל... בגשם וברוח" (הרשומה נלמדת גם מחר, ל' מרחשון)

לימוד פרשת השבוע: פרשת תולדות — בראשית כ״ו:ו׳ ← כ״ו:י״ב (7 פסוקים, עליית "שני" — "וישב יצחק בגרר", "אחתי הוא", "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת", ו"וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה'" — "אמד זה למעשרות היה")

תניא: קונטרס אחרון — "להבין מ"ש בשער היחודים" ← "יאות כו'" (חלקו הראשון של הסימן): תורה שלא בכוונה בוראת מלאכים בעולם היצירה, ותפלה שלא בכוונה "נדחית למטה לגמרי" — מה ההבדל ביניהן? (התשובה מחר)

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק כ״א (שלם) — הלכות א׳ ← ל״ב · איסור קירבה לעריות, הנהגה בשעת תשמיש, דיני צניעות והרחקות נוספות: "לא תקרבו לגלות ערוה", "אשתו של אדם מותרת היא לו" ו"מדת חסידות", שמירת המחשבה והעיניים, "מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן", ו"כתר התורה" בבית

היום יום

שבת · כט חשון · ה'תש"ד

מְבָרְכִים רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. אֲמִירַת כָּל הַתְּהִלִּים בְּהַשְׁכָּמָה. יוֹם הִתְוַעֲדוּת.

שיעורים. חומש: תולדות, שביעי עם פירש"י.
תהלים: קמ־קנ.
תניא: ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'.

עֲבוֹדָה הַקְּדוֹשָׁה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים בְּצִבּוּר, אֵין דֵּי בָּאֵר גֹּדֶל הַזְּכוּת שֶׁל הַמִּשְׁתַּתְּפִים בָּזֶה, וְגֹדֶל הַנַּחַת רוּחַ שֶׁל מַעְלָה כַּמְבֹאָר בְּסִפְרֵי קֹדֶשׁ, וְאֶפֶס קָצֵהוּ בְּקֻנְטְרֵס "תַּקָּנַת אֲמִירַת תְּהִלִּים בְּרַבִּים" (קֹבֶץ מִכְתָּבִים, א), וְאַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, וּבִגְלַל זֹאת תִּתְבָּרְכוּ אַתֶּם נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, בִּבְרִיאוּת נְכוֹנָה וּבְפַרְנָסָה בְּהַרְחָבָה גְּדוֹלָה, וּלְרַגְלֵיכֶם יִוָּשְׁעוּ כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּחְיוּ בְּמַחֲנֵכֶם הַטָּהוֹר בְּתוֹךְ כְּלָל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַדָּרוּשׁ לָהֶם בְּגֶשֶׁם וּבְרוּחַ.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "שבת", כי כ"ט חשון חל בשבת בשנת ה'תש"ד. אנו לומדים אותה היום, יום שני ה'תשפ"ז, כי ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"ט מרחשון). בשנת ה'תש"ד היה בחודש חשון רק עשרים ותשעה ימים. לכן אותה שבת, כ"ט חשון, הייתה שבת מברכים של חודש כסלו, ולמחרת, יום ראשון, כבר היה א' כסלו, ראש חודש (כך כתוב ברשומה הבאה בלוח). השנה (ה'תשפ"ז) יש בחודש מרחשון שלושים ימים. לכן שבת מברכים כסלו הייתה כבר בשבת שעברה, כ"ז מרחשון (שבת פרשת חיי שרה), וראש חודש כסלו יחול מחר ומחרתיים: יום שלישי, ל' מרחשון, ויום רביעי, א' כסלו. ומכיוון שבשנת ה'תש"ד לא היה "ל' חשון", אין בהיום יום רשומה לתאריך זה. בחוברת, הרשומה של כ"ט חשון מסומנת בתווית האפורה שבצד גם ל"יום שני" וגם ל"יום שלישי": לומדים אותה היום, וחוזרים עליה מחר.

★ מבנה הרשומה — שלושה חלקים: (1) שורה של מנהגי היום: שבת מברכים כסלו. (2) לוח השיעורים הקבוע. (3) פסקה אחת על מעלת אמירת תהלים בציבור, שמסתיימת בברכה ארוכה למשתתפים. הרשומה כולה בלשון הקודש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".

★ מנהגי השבת — "מברכים ראש חדש כסלו": בשבת שלפני ראש החודש מכריזים בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, מתי יחול ראש החודש, ומברכים את החודש הבא. "אמירת כל התהלים בהשכמה": מנהג חב"ד הוא לומר בכל שבת מברכים את ספר התהלים כולו, בהשכמת הבוקר, לפני תפילת שחרית. "יום התועדות": שבת מברכים היא גם יום של התוועדות חסידית. לכן הפסקה שלמטה עוסקת דווקא בעניין זה: אמירת תהלים בציבור.

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת תולדות, "שביעי" עם פירוש רש"י. בשנת ה'תש"ד הייתה שבת זו שבת פרשת תולדות, ובשבת לומדים את העלייה השביעית. השנה שבת פרשת תולדות היא ד' כסלו, ולכן אנו לומדים היום את העלייה השנייה, "שני" (כו:ו–יב). תהלים: קמ־קנ. ספר התהלים מחולק לשלושים ימי החודש. ביום כ"ט אומרים פרקים ק"מ–קמ"ד, וביום ל' אומרים פרקים קמ"ה–ק"נ. בחודש של עשרים ותשעה ימים, כמו חשון ה'תש"ד, משלימים ביום כ"ט גם את השיעור של יום ל', ולכן כתוב בלוח "קמ־קנ". השנה יש בחודש שלושים ימים: היום אומרים ק"מ–קמ"ד, ומחר, ל' מרחשון, אומרים קמ"ה–ק"נ. תניא: מן המילים "ומה שכתוב בפרשת פקודי" ועד המילה "האצילות" (קיצור: "האצי'"). בחוברת, שיעור התניא של היום הוא הקטע של קונטרס אחרון הפותח "להבין מ"ש בשער היחודים", ועד המילים "יאות כו'". הלוח של אתמול (כ"ח חשון) הציג את הקטע הפותח "להבין מ"ש" ועד "פקודי", ובחוברת הוא מחולק לשני ימים: היום עד "יאות כו'", ומחר מ"אך ההפרש" ועד "פקודי". החוברת עדיין מאחרת אחרי הלוח, כפי שראינו בשבוע שעבר ואתמול.

★ "עבודה הקדושה באמירת תהלים בצבור" — אמירת תהלים נקראת כאן "עבודה הקדושה". היא עבודת ה', כמו התפילה. והרשומה מדגישה: "בצבור", כלומר כשאומרים יחד, בקבוצה. על כך נאמר: "אין די באר", אי אפשר להסביר די הצורך, שני דברים:
· "גדל הזכות של המשתתפים בזה": הזכות הגדולה של כל אחד שמשתתף.
· "וגדל הנחת רוח של מעלה": כמה נחת רוח גורמת אמירה כזו למעלה, כביכול לקדוש ברוך הוא.
וכל זה "כמבאר בספרי קדש": הדבר מבואר בספרי הקודש.

★ "ואפס קצהו בקנטרס..." — "אפס קצהו" פירושו: רק חלק קטן ממנו. הביטוי לקוח מן הפסוק "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה" (במדבר כ"ג, יג). כלומר, חלק קטן מכל המעלה הזאת מבואר בקונטרס "תקנת אמירת תהלים ברבים". וזה מקומו לפי הרשומה עצמה: "קובץ מכתבים, א". הקונטרס עוסק בתקנה של אמירת תהלים "ברבים", בציבור, יחד.

★ "ואשריכם ישראל" — מכאן משתנה הלשון. עד כאן הרשומה מתארת את המעלה. מכאן היא פונה ישירות אל המשתתפים, בגוף שני: "אשריכם", "תתברכו אתם", "ולרגליכם". זו לשון של ברכה, כמו במכתב שנכתב אל אנשים שאומרים תהלים יחד.

★ הברכה — "ובגלל זאת", בזכות אמירת התהלים בציבור, "תתברכו אתם נשיכם בניכם ובנותיכם": הברכה אינה רק לאיש שאומר תהלים. היא חלה על כל בני ביתו. "ה' עליהם יחיו": זו לשון ברכה מוכרת, על פי הפסוק "אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ" (ישעיהו ל"ח, טז), ומשמעה: שיחיו חיים טובים בעזרת ה'. ומה הן הברכות? "בבריאות נכונה", בריאות שלמה וטובה, "ובפרנסה בהרחבה גדולה", פרנסה בשפע ובלי דחק.

★ "ולרגליכם יושעו כל עדת ישראל" — "לרגליכם" פירושו: בזכותכם, בעקבותיכם. כך אמר יעקב ללבן: "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל', ל), ופירש רש"י שהברכה באה ללבן בזכות בואו של יעקב. כאן נאמר שבזכות האומרים תהלים בציבור ייושעו (יקבלו ישועה) "כל עדת ישראל שיחיו במחנכם הטהור": כל הנמצאים ב"מחנה הטהור" שלכם, כלומר בקהילה שבה אומרים תהלים. וגם הם אינם לבד: הם נמצאים "בתוך כלל אחינו בני ישראל". והישועה היא "בהדרוש להם", בכל מה שהם צריכים, "בגשם וברוח": בענייני הגוף והפרנסה, ובענייני הנשמה.

★ קשר ללימוד של היום — בחומש היום, אחרי הפחד והסכנה בגרר, נאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'" (כו, יב). יצחק זכה לברכה בגשמיות, בשפע של תבואה, "בפרנסה בהרחבה גדולה". ורש"י שם מביא: "אמד זה למעשרות היה", כלומר יצחק מדד את התבואה כדי להפריש ממנה מעשר. השפע הגשמי עצמו נעשה דבר של קדושה. זו גם הברכה שבהיום יום: ברכה "בגשם וברוח" יחד. ומחר ומחרתיים, ראש חודש כסלו, מתחיל חודש של גאולה ושמחה, החודש של י"ט כסלו.

המסר ליום: לאמירת תהלים, ובמיוחד בציבור, יש כוח גדול. הזכות שלה אינה רק של מי שאומר: היא מביאה ברכה לבני ביתו, ובזכותה מקבלים ישועה גם אחרים, "בגשם וברוח". כדאי להצטרף לאמירת תהלים בציבור, ובמיוחד בשבת מברכים.

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ו פסוק ו׳

(ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר (נִשְׁאַר יִצְחָק לָגוּר בְּעִיר גְּרָר, בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כְּפִי שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ ה').

★ היום, יום שני כ"ט מרחשון, ממשיכים בפרשת תולדות. לפי חלוקת חת"ת, ביום שני לומדים את העלייה השנייה בפרשה, "שני", ובפרשתנו היא מפרק כו פסוק ו ועד פסוק יב: שבעה פסוקים. ומחר, יום שלישי ל' מרחשון, יחול היום הראשון של ראש חודש כסלו, ולמחרתו, ביום רביעי א' כסלו, היום השני.

★ אתמול, ביום ראשון כ"ח מרחשון, פתחנו את הפרשה בעליית "ראשון" (כה:יט – כו:ה). "ואלה תולדת יצחק בן אברהם": יצחק נשא את רבקה בן ארבעים שנה, וכשהיתה עקרה, "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, כי עקרה הוא, ויעתר לו ה'" (כה, כא). "ויתרצצו הבנים בקרבה", ורבקה שמעה: "שני גוים בבטנך... ורב יעבד צעיר" (כג). נולדו עשו ויעקב, "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (כו); "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (כז); ועשו מכר את בכורתו בלחם ונזיד עדשים, "ויבז עשו את הבכרה" (לד). ובפרק כו בא רעב, ויצחק הלך "אל אבימלך מלך פלשתים גררה" (א). שם נראה אליו ה': "אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אמר אליך" (ב), ורש"י: "שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך"; והבטיח לו: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" (ג), "עקב אשר שמע אברהם בקלי" (ה).

★ ומה נלמד היום (כו:ו–יב)? יצחק נשאר בגרר (פסוקנו). אנשי המקום שואלים על אשתו, והוא אומר "אחתי הוא", "כי ירא לאמר אשתי, פן יהרגני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה הוא" (ז). כשעוברים ימים רבים, "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (ח). אבימלך קורא ליצחק: "אך הנה אשתך הוא, ואיך אמרת אחתי הוא?", ויצחק עונה: "כי אמרתי פן אמות עליה" (ט). אבימלך מוכיח אותו: "מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך, והבאת עלינו אשם" (י), ומצווה את כל העם: "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא). והשיעור נחתם בברכה: "ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה'" (יב).

★ הסיפור נשמע מוכר. כבר פעמיים קרה דבר דומה לאברהם ושרה: במצרים, "אמרי נא אחתי את" (יב, יג), ובגרר עצמה, אצל אבימלך: "ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה" (כ, ב). אבל הסוף שונה: שרה נלקחה בפועל לבית המלך, וה' הוא שהציל אותה; רבקה לא נלקחה כלל, ואבימלך עצמו גילה את האמת. בהבדלים האלה נעמוד בפסוקים עצמם.

★ ועכשיו לפסוקנו. שלוש מלים בלבד: "וישב יצחק בגרר". אבל הן התשובה לכל מה שלמדנו אתמול. ה' אמר "אל תרד מצרימה, שכן בארץ" (ב) ו"גור בארץ הזאת" (ג), והתורה מספרת שיצחק עשה בדיוק כך: לא ירד, לא שאל, לא התווכח. נשאר. כך גם אצל אברהם, אחרי "לך לך": "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (יב, ד). הציווי והקיום באים זה אחר זה, בלי מלה מיותרת.

★ ועוד: ה' אמר "גור", לשון של גר, של מי שאינו בעל הבית. והתורה אומרת "וישב", לשון של ישיבה וקביעות. יצחק אינו מתנהג כאורח שעובר בדרכו לארץ אחרת; גרר נעשית מקומו. ובהמשך הפרק נראה אותו זורע שם, חופר בארות ומתעשר.

★ ועוד: עכשיו מובן יותר מדוע נאמר בפסוק א שיצחק הלך "אל אבימלך מלך פלשתים גררה". רש"י על פסוק ב גילה שיצחק התכוון לרדת למצרים, "כמו שירד אביו בימי הרעב"; כלומר, גרר היתה בעיניו רק תחנה בדרך. ועכשיו, אחרי דבר ה', התחנה נעשית יעד. המקום שבו עצר בדרכו הוא המקום שבו נאמר לו להישאר.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, וגם בעל הטורים אינו מביא עליו דבר. הוא פשוט, ומשמש פתח לסיפור שמתחיל בפסוק הבא.

★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק קיים את דבר ה' במלואו, ולהעמיד את הרקע לסיפור: יצחק ורבקה גרים בעיר זרה, בין אנשים שאינם מכירים אותם.

★ מילות מפתח: "וַיֵּשֶׁב" — נשאר, התיישב (אונקלוס: "וִיתֵב"); "בִּגְרָר" — בעיר גרר, בארץ פלשתים, בגבול ארץ כנען, כמו שנאמר "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה" (י, יט) (אונקלוס: "בִּגְרָר").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קו, א) אמר רבי יוחנן, בלשון הגמרא בערך: כל מקום שנאמר "וישב" אינו אלא לשון צער. והגמרא מביאה כמה דוגמאות, ובהן "וישב ישראל בשטים" (במדבר כה, א), שאחריו "ויחל העם לזנות אל בנות מואב", ו"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (לז, א), שאחריו בא סיפור מכירת יוסף. ורש"י בפרשת וישב כתב, בערך: ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. ופסוקנו מתאים לכלל הזה (וזו הצעה להבנה): "וישב יצחק בגרר", ומיד בפסוק הבא באים הפחד והסכנה: "פן יהרגני אנשי המקום".

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול ראינו בתיבת נקודות משיחות קודש על "שכן בארץ" (על פי לקוטי שיחות חלק כה) את ההבדל בין שתי הדרכים: אברהם "נדד ממקום למקום" והשפיע על אנשים; יצחק "נשאר במקומו", ומשם התפרסם שמו, עד שאבימלך הגיע אליו מעצמו. פסוקנו הוא תחילת הדרך הזאת: לא נדודים, אלא ישיבה. ובסוף הפרק נראה את הפרי שלה: "ואבימלך הלך אליו מגרר... ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כו, כו–כח). אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות) שגם ישיבה במקום אחד, בלי מעשים גדולים, יכולה להיות שליחות, כשהיא נעשית מפני שה' אמר "שכן".

★ המסר ליום: לפעמים הצעד הגדול ביותר הוא להישאר. לא לחפש מקום אחר, טוב יותר, אלא "לשבת" באמת במקום שבו אני נמצא: בבית, בקהילה, בעבודה. וגם כשהישיבה מביאה עמה קשיים, כפי שנראה מיד, זה המקום שעליו נאמר "ואהיה עמך".

בראשית פרק כ״ו פסוק ז׳

(ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן־יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל־רִבְקָה כִּי־טוֹבַת מַרְאֶה הִוא:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ עַל אִשְׁתּוֹ: מִי הִיא לְךָ?), וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִיא; כִּי יָרֵא לוֹמַר "אִשְׁתִּי", פֶּן יַהַרְגוּנִי (שֶׁמָּא יַהַרְגוּ אוֹתִי) אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה (כְּדֵי לָקַחַת אוֹתָהּ), כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא (כִּי הִיא יָפָה).

★ מיד אחרי "וישב יצחק בגרר" מתחיל המבחן. גר שמגיע לעיר עם אשה יפה מעורר שאלות. אנשי המקום שואלים, ויצחק עונה תשובה שאינה האמת: "אחתי הוא".

★ והתורה אינה מסתירה את הסיבה. היא מגלה לנו מה הרגיש יצחק בלבו: "כי ירא לאמר אשתי". והפחד מפורש: "פן יהרגני אנשי המקום על רבקה". החשש אינו שיפגעו ברבקה, אלא שיהרגו את בעלה כדי לקחת אותה. כך בדיוק חשש אברהם במצרים: "והרגו אתי ואתך יחיו" (יב, יב), ובגרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (כ, יא). את האח אפשר לפייס; את הבעל צריך לסלק.

★ שימו לב: ה' הבטיח ליצחק לפני פסוקים ספורים "ואהיה עמך ואברכך" (ג), ובכל זאת הוא ירא. גם יעקב, אחרי שה' הבטיח לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (כח, טו), "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב, ח) לפני הפגישה עם עשו. וחז"ל הסבירו את הפחד הזה, כפי שנראה במדרש שלהלן.

★ ועוד: "אחתי הוא". אברהם יכול היה לומר על שרה "וגם אמנה אחתי בת אבי היא, אך לא בת אמי" (כ, יב). ורבקה? היא "בת בתואל... בן מלכה אשר ילדה לנחור" (כד, כד), ונחור הוא אחי אברהם; כלומר, היא בתו של בן דודו של יצחק. היא קרובת משפחה, אבל אינה אחותו. ובכל זאת, בלשון המקרא "אח" ו"אחות" נאמרים לפעמים גם על קרובים: אברהם אמר ללוט, בן אחיו, "כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח), ויעקב סיפר לרחל "כי אחי אביה הוא" (כט, יב), אף שהיה בן אחותו של לבן. אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שיצחק בחר במלה שיש בה צד של אמת.

★ ועוד: "כי טובת מראה הוא". כך תיארה התורה את רבקה כבר בפגישה ליד הבאר: "והנערה טבת מראה מאד" (כד, טז). וכך נאמר על שרה במצרים: "כי יפה הוא מאד" (יב, יד). היופי, שהוא ברכה, נעשה כאן סיבה לפחד.

★ ועוד: שימו לב לכתיב "הִוא", פעמיים בפסוק: "אחתי הִוא" ו"טובת מראה הִוא". המלה כתובה בוי"ו, כמו "הוא", ונקראת "הִיא", ולכן הניקוד הוא חיריק. כך נכתבת המלה כמעט בכל מקום בתורה, וכך גם בפסוק ט: "אך הנה אשתך הִוא... אחתי הִוא".

★ ועוד: שימו לב מי מדבר. במצרים ביקש אברהם משרה: "אמרי נא אחתי את" (יב, יג). כאן התורה אינה מספרת שיצחק ביקש דבר מרבקה. הוא עצמו עונה לשואלים: "ויאמר אחתי הוא".

★ מטרת הפסוק: לספר בגלוי על פחדו של יצחק ועל מה שעשה בגללו, ולהכין את הקורא לשאלה: האם אבימלך ואנשיו הם באמת כפי שחשש יצחק?

★ מילות מפתח: "וַיִּשְׁאֲלוּ" (אונקלוס: "וּשְׁאִילוּ"); "אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם" — תושבי העיר (אונקלוס: "אֲנָשֵׁי אַתְרָא"); "לְאִשְׁתּוֹ" — על אשתו, כפירוש רש"י (אונקלוס: "(עַל עֵיסַק) לְאִתְּתֵהּ"); "יָרֵא" — פחד (אונקלוס: "דְחִיל"); "פֶּן" — שמא (אונקלוס: "דִּלְמָא"); "יַהַרְגֻנִי" — יהרגו אותי (אונקלוס: "יִקְטְלֻנַּנִי"); "טוֹבַת מַרְאֶה" — יפה למראה (אונקלוס: "שַׁפִּירַת חֵיזוּ").

★ מדרש: בגמרא (ברכות ד, א) נשאלה השאלה, בלשון הגמרא בערך: הרי הבטיח הקב"ה ליעקב "והנה אנכי עמך ושמרתיך", ולמה פחד? ותשובתה: אמר יעקב, שמא יגרום החטא. כלומר, צדיק אינו בטוח בעצמו, ואינו סומך על כך שעדיין הוא ראוי להבטחה. ואפשר לראות כך גם את פחדו של יצחק (וזו הצעה להבנה): לא חוסר אמונה, אלא ענווה.

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול, בתיבת נקודות משיחות קודש על פסוק יט, למדנו שאברהם הוא מידת האהבה, ויצחק מידת היראה. ופסוקנו מראה זאת במלה אחת: "כי ירא". ולימים יקרא יעקב לאלהי אביו "פחד יצחק": "לולי אלהי אבי, אלהי אברהם ופחד יצחק, היה לי" (לא, מב). ובתניא (פרק ד) מבואר, בערך, שהאהבה היא שורש למצוות עשה, והיראה שורש למצוות לא תעשה: מי שירא, נזהר ושומר. אפשר לומר (וזו הצעה להתבוננות) שגם הפחד של יצחק כאן נובע מאותה מידה: זהירות של מי שיודע שהעולם יכול להיות מסוכן, ושומר על מה שיקר לו.

★ המסר ליום: גם מי שקיבל הבטחה וברכה רשאי לפחד, ועליו להיזהר. האמונה אינה פוטרת מזהירות. ועם זאת, נראה בהמשך שהדבר שממנו פחד יצחק לא קרה; כדאי לזכור שלא כל מה שאנו חוששים ממנו אכן יבוא.

רש״י

לְאִשְׁתּוֹ • עַל אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ: (לעיל כ) "אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא".

ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר, ובו פירוש של אות אחת: הלמ"ד שבראש "לאשתו".

★ "לְאִשְׁתּוֹ — על אשתו": הקושי — בדרך כלל הלמ"ד פירושה "אל" או "ל־". "וישאלו... לאשתו" נשמע כאילו שאלו את אשתו, או כאילו ביקשו את אשתו לעצמם. אבל ההמשך מלמד שהשאלה הופנתה ליצחק ("ויאמר אחתי הוא"), ושהיתה שאלה של בירור: מי היא לך? רש"י: הלמ"ד כאן פירושה "על". שאלו עליה.

★ "כמו: (לעיל כ) 'אמרי לי אחי הוא'": רש"י מביא ראיה שהלמ"ד משמשת במובן הזה גם במקום אחר. כשאברהם הסביר לאבימלך את מעשיו, סיפר שאמר לשרה: "אמרי לי אחי הוא" (כ, יג). ודאי אין הכוונה "אמרי אלי", שהרי לא לאברהם היתה צריכה לומר זאת, אלא לאחרים, עליו. "לי" — עלי. והמקור מצוין בסוגריים: "(לעיל כ)", כלומר, למעלה, בפרק כ.

★ ושימו לב לבחירת הראיה. רש"י יכול היה להביא דוגמה ממקום אחר, והוא בחר דווקא במעשה אברהם ושרה בגרר, אצל אבימלך. שני הסיפורים מאירים זה את זה, אפילו בדקדוק.

★ וגם אונקלוס מפרש כך. בחוברת נדפס בתרגום: "וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא (עַל עֵיסַק) לְאִתְּתֵהּ", ושאלו אנשי המקום על עסק אשתו. ובגמרא (בבא קמא צב, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך, על אבימלך בימי אברהם: אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו, או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא? כלומר, שאלה כזאת לאורח זר אינה דרך ארץ; היא סימן שאין יראת אלהים במקום. וזה מה שקרה גם כאן: שאלו את יצחק "על עסקי אשתו".

★ המסר ליום: אות אחת יכולה לשנות את הבנת הפסוק כולו. רש"י מלמד לקרוא בדייקנות, ולהביא ראיה מן הכתוב עצמו, לפני שמסיקים מסקנה.

בראשית פרק כ״ו פסוק ח׳

(ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ־לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים (כַּאֲשֶׁר עָבְרוּ עַל יִצְחָק בִּגְרָר יָמִים רַבִּים), וַיַּשְׁקֵף (הִבִּיט מִלְּמַעְלָה) אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן (דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן), וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֶת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (מִתְנַהֵג עִמָּהּ כְּדֶרֶךְ אִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ).

★ "ויהי כי ארכו לו שם הימים": הזמן עובר. הפחד שבפסוק הקודם לא התממש: איש לא פגע ביצחק, ואיש לא לקח את רבקה. התורה אינה אומרת כמה זמן עבר, רק ש"ארכו הימים". ורש"י יסביר מה עשו הימים הארוכים האלה ליצחק.

★ "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון": המלך עצמו, לא אחד מאנשיו. "וישקף" פירושו הבטה מלמעלה, ממקום גבוה. ובמקרא יש עוד מקומות שבהם מישהו נשקף "בעד החלון": אם סיסרא, "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח), ומיכל בת שאול, "נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב ו, טז).

★ ועוד: הפועל "וישקף" כבר הופיע אצל אברהם: "וישקף על פני סדם ועמרה" (יט, כח). ורש"י בפרשת וירא (יח, טז) כתב, בערך, שכל "השקפה" שבמקרא היא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך" (דברים כו, טו). ואפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שגם כאן ההשקפה מתחילה ברע לכאורה: השקר של יצחק נחשף, והוא עומד לפני תוכחה. אבל היא נגמרת בטוב: בעוד שלושה פסוקים יגזור אבימלך "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (יא).

★ "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו": מה ראה? הפסוק אומר רק "מצחק", ואינו מפרט. התורה בוחרת כאן בלשון עדינה, כדרכה בדברים שבצניעות, ורש"י יפרש.

★ ועוד: "יצחק מצחק". המלה הזאת היא שמו. יצחק נקרא על שם הצחוק: "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (יז, יז) כשבישר לו ה' על הולדתו; שרה "ותצחק בקרבה" (יח, יב); וכשנולד אמרה: "צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי" (כא, ו). ועכשיו, ברגע של קרבה בינו לבין אשתו, התורה אומרת עליו "מצחק". השם מתגלה במעשה.

★ ועוד: בפסוק הקודם אמר יצחק "אחתי", ובפסוקנו התורה אומרת "רבקה אשתו". האמת, שהוסתרה במלים, נגלית במעשה.

★ מטרת הפסוק: להראות איך נחשפה האמת: לא על ידי חקירה ולא על ידי חלום, כמו בימי אברהם (כ, ג), אלא במבט אחד מן החלון.

★ מילות מפתח: "אָרְכוּ" — התארכו, נמשכו (אונקלוס: "סְגִיאוּ", רבו); "וַיַּשְׁקֵף" — הביט מלמעלה (אונקלוס: "וְאִסְתְּכִי"); "בְּעַד הַחַלּוֹן" — דרך החלון (אונקלוס: "מִן חֲרַכָּא"); "מְצַחֵק" — לשון צחוק, וכאן בלשון נקיה על קרבת איש ואשתו (אונקלוס: "מְחַיִּיךְ").

★ מדרש: על ישמעאל נאמר "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (כא, ט). ורש"י שם, על פי המדרש (בראשית רבה, פרשה נג), פירש "מצחק" בשלוש דרכים, בערך: לשון עבודה זרה, כמו "ויקמו לצחק" (שמות לב, ו), בחטא העגל; לשון גילוי עריות, כמו "לצחק בי" (לט, יז), בדברי אשת פוטיפר; ולשון רציחה, כמו "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (שמואל ב ב, יד). כלומר, אותה מלה יכולה לתאר דברים חמורים מאוד. ובפסוקנו היא מתארת דבר מותר וקדוש: אהבת איש לאשתו. בעל הטורים שלהלן קושר בין שני ה"מצחק".

★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של אתמול, כ"ח חשון, פתח: "ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה". ופסוקנו הוא דוגמה מוחשית (וזו הצעה להתבוננות): מלך מביט מן החלון ברגע מסוים, ורואה דבר מסוים. תנועה קטנה של ראש. אבל ממנה נולד צו שמגן על יצחק ורבקה (יא), ומשם הדרך אל "ויברכהו ה'" (יב). ועוד: בתורת החסידות נקשר שמו של יצחק, מלשון צחוק, לשמחה של לעתיד לבוא, שעליה נאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהלים קכו, ב). וכבר ראינו אתמול, בתיבת נקודות משיחות קודש, שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו".

★ המסר ליום: השמחה והקרבה בין איש לאשתו אינן דבר שולי; התורה מתארת אותן בלשון עדינה, ודרכן מתגלה האמת. ומי שחושב שהוא פועל "במקרה", כמו מלך שמציץ מחלון, עשוי להיות שליח של השגחה גדולה ממנו.

רש״י

כִּי־אָרְכוּ • אָמַר: 'מֵעַתָּה אֵין לִי לִדְאֹג, מֵאַחַר שֶׁלֹּא אֲנָסוּהָ עַד עַכְשָׁו', וְלֹא נִזְהַר לִהְיוֹת נִשְׁמָר.
וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ' • שֶׁרָאָהוּ מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ.

ביאור רש"י: שני דיבורים. הראשון מסביר למה נראה יצחק, והשני מסביר מה נראה.

★ "כִּי־אָרְכוּ — אמר: 'מעתה אין לי לדאג'": הקושי — למה התורה צריכה לספר ש"ארכו לו שם הימים"? מה זה מוסיף לסיפור? רש"י: הזמן הוא הסיבה למה שקרה. בהתחלה יצחק נזהר מאוד. אבל כשעברו ימים רבים, אמר בלבו: "מאחר שלא אנסוה עד עכשיו", שלא לקחו אותה בכוח עד עכשיו, הסכנה כבר עברה. "ולא נזהר להיות נשמר": הוא הפסיק להיזהר, ולכן אבימלך יכול היה לראות.

★ ושימו לב ללשון רש"י: "נזהר להיות נשמר", שתי מלים של שמירה. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיצחק לא חדל מזהירות בכלל, אלא חדל לשמור על הזהירות המיוחדת שנקט בתחילה: להסתיר כל סימן לכך שרבקה אשתו.

★ "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ' — שראהו משמש מטתו": הקושי — מה ראה אבימלך שגרם לו לקבוע בוודאות "אך הנה אשתך הוא" (ט)? אילו ראה את יצחק סתם צוחק עם רבקה, משוחח או מתבדח, לא היתה זו ראיה: גם אח צוחק עם אחותו. רש"י: אבימלך ראה דבר שאין בו ספק, דבר שנעשה רק בין איש לאשתו. "משמש מטתו" היא לשון נקיה של חז"ל לקרבת אישות. ומכאן מובן מדוע אבימלך היה בטוח.

★ ושימו לב: גם התורה וגם רש"י מדברים בלשון נקיה. התורה אומרת "מצחק", ורש"י אומר "משמש מטתו". ובגמרא (פסחים ג, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: לעולם יספר אדם בלשון נקיה. וכך ראוי ללמוד את הפסוק הזה: בעדינות ובכבוד. ובשיעור הרמב"ם של היום, הלכות איסורי ביאה פרק כא, לומדים את הלכות הצניעות.

★ המסר ליום: מי שאומר "מעתה אין לי לדאג" עלול להפסיק להיזהר בדיוק ברגע שבו עדיין צריך. ההצלחה של אתמול אינה ערובה למחר; זהירות נשמרת לאורך זמן, ולא רק בהתחלה.

בראשית פרק כ״ו פסוק ט׳

(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר: אַךְ (בְּוַדַּאי, הֲרֵי) הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִיא! וְאֵיךְ אָמַרְתָּ "אֲחֹתִי הִיא"? וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק: כִּי אָמַרְתִּי (חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי): פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ (שֶׁמָּא יַהַרְגוּ אוֹתִי בִּגְלָלָהּ).

★ אבימלך אינו שולח שליחים ואינו מחכה. הוא קורא ליצחק ומעמת אותו ישירות. בימי אברהם היה הסדר אחר: אבימלך כבר לקח את שרה, וה' בא אליו "בחלום הלילה" ואמר לו "הנך מת על האשה אשר לקחת, והוא בעלת בעל" (כ, ג). כאן אין צורך בחלום ואין צורך באזהרה מלמעלה: אבימלך ראה בעיניו, והוא עצמו פונה אל יצחק.

★ "אך הנה אשתך הוא": המלה "אך" כאן מביעה ודאות והפתעה: הרי היא אשתך! אבימלך אינו שואל אם היא אשתו; הוא יודע. ואונקלוס מתרגם "בְּרַם", מלה שפירושה "אבל", "אכן".

★ ושימו לב כמה דומה הפסוק לדברי פרעה אל אברהם: "ויקרא פרעה לאברם ויאמר, מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך הוא, למה אמרת אחתי הוא" (יב, יח–יט). "ויקרא... ל־", "אשתך הוא", "אמרת אחתי הוא" — המלים חוזרות, ובפסוק הבא יוסיף אבימלך, כמו פרעה, "מה זאת עשית לנו" (י). אבל יש הבדל: פרעה שאל אחרי שכבר לקח את שרה לביתו, ואבימלך שואל לפני שמישהו נגע ברבקה.

★ "ויאמר אליו יצחק: כי אמרתי פן אמות עליה": תשובה של משפט אחד. "אמרתי" כאן פירושו "חשבתי", אמירה בלב, כמו בדברי אברהם לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה" (כ, יא). אבל אברהם הוסיף הסברים: "וגם אמנה אחתי בת אבי היא" (כ, יב), ו"ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי" (כ, יג). יצחק אינו מתנצל ואינו מוסיף טענות. הוא אומר את הסיבה האמיתית, וזהו.

★ ועוד: השוו את דברי יצחק לאבימלך עם מה שגילתה התורה על מחשבותיו בפסוק ז. שם: "פן יהרגני אנשי המקום על רבקה". כאן: "פן אמות עליה". מול המלך הוא אינו אומר "אנשיך היו הורגים אותי", אלא בלשון רכה: "פן אמות". אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שגם בשעת תוכחה יצחק נזהר בכבודו של המלך ובכבוד אנשיו.

★ ועוד: גם לפסוקנו אין פירוש רש"י. הוא מובן בפשטותו.

★ מטרת הפסוק: להעמיד את שני הצדדים זה מול זה: את מי שחשש, ואת מי שנחשד. בפסוקים הבאים נשמע את המשך דברי אבימלך, ונראה שבסופו של דבר דווקא המלך יגן על יצחק.

★ מילות מפתח: "וַיִּקְרָא" — קרא אליו, הזמין אותו (אונקלוס: "וּקְרָא"); "אַךְ" — הרי, בוודאי (אונקלוס: "בְּרַם"); "הִנֵּה" (אונקלוס: "הָא"); "וְאֵיךְ" (אונקלוס: "וְאֶכְדֵּין"); "אָמַרְתִּי" — חשבתי (אונקלוס: "אֲמָרִית"); "פֶּן־אָמוּת עָלֶיהָ" — שמא אמות בגללה (אונקלוס: "דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ").

★ מדרש: בגמרא (שבת לב, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס; ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו. ובגמרא (יומא פה, ב) למדו מן הפסוק "וחי בהם" (ויקרא יח, ה): ולא שימות בהם. התורה מחשיבה מאוד את שמירת החיים. ואפשר להוסיף (וזו הצעה להתבוננות) שיצחק, שהועלה על המזבח ונשאר בחיים, ידע היטב את ערכם.

★ ביאור בדרך חב"ד: ידוע הפתגם של אדמו"ר הצמח צדק, שהרבי הרבה להביא: "טראַכט גוט וועט זיין גוט", חשוב טוב, ויהיה טוב. ואפשר לקרוא את פסוקנו לאורו (וזו הצעה להתבוננות): יצחק "אמר" בלבו "פן אמות עליה", והמחשבה הזאת הובילה אותו להסתיר את האמת. ובסופו של דבר הדבר שממנו פחד לא קרה: אבימלך לא פגע בו, אלא גזר מיתה על מי שיפגע בו ובאשתו (יא). אין זו ביקורת על יצחק, שנהג בזהירות; זו תזכורת שהמחשבה שלנו על העתיד אינה העתיד עצמו.

★ המסר ליום: כשנתפסים בטעות, הדרך הישרה היא לומר את האמת בפשטות, בלי תירוצים ארוכים: "כי אמרתי...". ומי שמודה בפשטות, פעמים רבות מגלה שהצד השני מבין יותר ממה שחשב.

בראשית פרק כ״ו פסוק י׳

(י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת־אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט (עוֹד מְעַט, וְהָיָה) שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ (וְהָיִיתָ מֵבִיא) עָלֵינוּ אָשָׁם (אַשְׁמָה וְחֵטְא).

★ בשני הפסוקים הקודמים, בשיעור של היום, נחשף הסוד. אבימלך השקיף מן החלון, "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (ח). הוא קרא ליצחק ואמר לו "אך הנה אשתך הוא, ואיך אמרת אחתי הוא", ויצחק ענה: "כי אמרתי פן אמות עליה" (ט). פסוקנו הוא תגובתו של אבימלך לתשובה הזאת. הוא אינו מתווכח עם הפחד של יצחק. הוא מצביע על המחיר שכמעט שילמו אחרים.

★ את המלים האלה כבר שמענו. כשנודע לפרעה ששרי היא אשת אברם, אמר לו: "מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך הוא" (יב, יח). וכשנודע לאבימלך של ימי אברהם, אמר: "מה עשית לנו, ומה חטאתי לך, כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה" (כ, ט). פסוקנו משלב את שתי הלשונות: "מה זאת עשית", כמו פרעה, ו"לנו" ו"הבאת עלינו", כמו אבימלך. הסיפור חוזר בפעם השלישית, וגם התוכחה חוזרת כמעט מלה במלה.

★ אבל יש הבדל גדול. אצל פרעה, "ותקח האשה בית פרעה" (יב, טו); ואצל אבימלך, "וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה" (כ, ב). שם האשה כבר נלקחה, ורק התערבות של ה' הצילה אותה. כאן רבקה לא נלקחה כלל, ולכן אבימלך אומר "כמעט". הסכנה היתה קרובה, אבל לא התממשה.

★ ועוד: מדוע אבימלך מדבר דווקא על "אשם", ולמה "עלינו"? מפני שבית המלוכה בגרר כבר ידע מה פירוש הדבר. בין שזה אותו אבימלך עצמו ובין שזה מלך אחר שנקרא בשם הזה (כפי שהזכרנו אתמול), בגרר זכרו מה קרה בפעם הקודמת. הקב"ה בא אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו "הנך מת על האשה אשר לקחת, והוא בעלת בעל" (כ, ג); ו"עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם" (כ, יח). אבימלך יודע שעבירה כזאת אינה עניין פרטי. היא מביאה עונש על כל הממלכה.

★ ועוד: הפעם, כפי שראינו בפסוק ח, אבימלך גילה את האמת בעצמו, בעיניו, מן החלון. לא היה צורך בחלום ובנגעים. אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שבזה ניכר הלקח של הפעם הקודמת: מי שנכווה פעם אחת שם לב בעצמו בפעם השנייה.

★ מטרת הפסוק: להראות שגם מלך פלשתים, שאברהם אמר על מקומו "רק אין יראת אלהים במקום הזה" (כ, יא), יודע שאשת איש היא גבול שאסור לעבור. הסכנה שיצחק פחד ממנה היתה אמיתית; אבל גם הדרך שבה ניסה להינצל ממנה, "אחתי הוא", עלולה היתה להכשיל אחרים.

★ מילות מפתח: "מַה־זֹּאת" (אונקלוס: "מָה דָּא"); "עָשִׂיתָ" (אונקלוס: "עֲבַדְתָּ"); "כִּמְעַט" — עוד מעט והיה קורה (אונקלוס: "כִּזְעֵר פּוֹן"); "שָׁכַב" (אונקלוס: "שָׁכִיב"); "אַחַד הָעָם" (אונקלוס: "דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא"); "וְהֵבֵאתָ" — והיית מביא (אונקלוס: "וְאַיְתֵיתָא"); "אָשָׁם" — אשמה, חטא (אונקלוס: "חוֹבָא").

★ מדרש: בגמרא (בבא קמא צב, א) דרשו על מעשה אבימלך בימי אברהם, בלשון הגמרא בערך: אורח שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלים אותו, או על עסקי אשתו שואלים אותו, "אשתך היא? אחותך היא?" ומכאן למדו שבן נח נענש, שהיה לו ללמוד ולא למד. ושימו לב שכך בדיוק התחיל גם הסיפור שלנו: "וישאלו אנשי המקום לאשתו" (ז). אבימלך שואל את יצחק "מה זאת עשית לנו", אבל לפי דברי חז"ל האלה הקלקול התחיל אצל אנשי המקום, ששאלו את האורח על אשתו. (ההחלה על פסוקנו היא הצעה להבנה.)

★ ביאור בדרך חב"ד: רש"י יפרש "אחד העם" — "המיוחד בעם, זה המלך". המלך אינו עוד אדם מן העם; הוא "המיוחד" שבו. ובשיחות הרבי מובאים פעמים רבות דברי רש"י (במדבר כא, כא): "הנשיא הוא הכל". ואפשר לקרוא כך גם את פסוקנו (וזו הצעה להתבוננות): אילו חטא המלך, "המיוחד בעם", האשם לא היה רק שלו: "והבאת עלינו אשם", על כולנו. ומה שנכון לרע נכון עוד יותר לטוב. בהיום יום של היום, כ"ט חשון, נאמר על אמירת כל התהלים בציבור בשבת מברכים: "עבודה הקדושה באמירת תהלים בצבור, אין די באר גדל הזכות של המשתתפים בזה". מעשה של יחיד, וכל שכן מעשה של ציבור, נוגע לכולם.

★ המסר ליום: לפעמים אדם בטוח שהוא דואג רק לעצמו, ושהדרך שבחר נוגעת רק לו. אבימלך מזכיר: "מה זאת עשית לנו". מעשיו של אדם, ואפילו הפחדים שלו, נוגעים גם לאחרים. כדאי לשאול לפני כל החלטה: על מי עוד היא עלולה להשפיע?

רש״י

אַחַד הָעָם • הַמְּיֻחָד בָּעָם, זֶה הַמֶּלֶךְ.
וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם • אִם שָׁכַב, כְּבָר הֵבֵאתָ אָשָׁם עָלֵינוּ.

ביאור רש"י: שני דיבורים. הראשון מגלה מיהו "אחד העם", והשני מסביר איך אפשר לומר "והבאת עלינו אשם" כשלא קרה דבר.

★ "אַחַד הָעָם — המיוחד בעם, זה המלך": הקושי — "אחד העם" נשמע כמו "אחד מן העם", אדם כלשהו. אבל אם מדובר באדם כלשהו, מה פירוש "כמעט"? "כמעט" אומר שהדבר היה קרוב לקרות ממש, אצל מישהו מסוים. רש"י: "אחד" אינו כאן "אחד מתוך רבים", אלא "המיוחד", היחיד במינו. והמיוחד שבעם הוא המלך. אבימלך מדבר על עצמו.

★ ולמה דווקא המלך? כי כך היה בשתי הפעמים הקודמות: את שרה לקחו לבית פרעה (יב, טו), ואת שרה לקח אבימלך (כ, ב). מי שהיה לוקח את ה"אחות" היפה הוא המלך עצמו. ועוד: מי שהשקיף מן החלון וראה את יצחק ורבקה היה אבימלך עצמו (ח). מי שהיה "כמעט" — הוא.

★ ושימו לב: אבימלך אינו אומר "כמעט שכבתי אני", אלא "אחד העם". הוא מדבר על עצמו בלשון עקיפה. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שזו דרך ארץ: מלך אינו אומר בפה מלא דבר כזה על עצמו.

★ פירושו של רש"י הולך בעקבות התרגום. אונקלוס, שבאותו עמוד ממש, מתרגם "דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא": המיוחד בעם. ובעל הטורים שלהלן מביא לכך ראיה מן המסורה, מספר שמואל.

★ "וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם — אם שכב, כבר הבאת אשם עלינו": הקושי — "והבאת" נשמע כמו עבר: הבאת עלינו אשמה. אבל לא קרה דבר! איש לא שכב עם רבקה. רש"י: זה משפט של תנאי. אילו שכב, כבר באותו רגע היתה האשמה עלינו. הוי"ו של "והבאת" מחברת את התוצאה אל התנאי: "כמעט שכב... והבאת".

★ "כבר": המלה הזאת מוסיפה שהאשמה היתה חלה מיד, אף על פי שמי ששכב לא היה יודע שזו אשת איש. גם חטא בלי ידיעה נקרא "אשם". כך גם בתורה, בפרשת ויקרא: "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה, יז). ו"עלינו", ברבים: על כל העם, כמו שאמר אבימלך לאברהם "הבאת עלי ועל ממלכתי" (כ, ט).

★ המסר ליום: "אם שכב, כבר הבאת". כך טוען אבימלך, ויש בדבריו לקח לכל אחד: האחריות אינה מתחילה ברגע שהנזק קורה, אלא ברגע שיוצרים מצב שבו הוא עלול לקרות. מי שמעמיד אחרים במקום מסוכן, נושא באחריות גם למה שכמעט קרה.

בראשית פרק כ״ו פסוק י״א

(יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת־כָּל־הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ (הַפּוֹגֵעַ) בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ — מוֹת יוּמָת (יוּמַת בְּוַדַּאי).

★ בזה נחתם סיפור רבקה בגרר. הוא התחיל בפחד: "פן יהרגני אנשי המקום על רבקה" (ז). ועכשיו הוא מסתיים בהפך הגמור: לא יצחק ייהרג, אלא מי שיפגע בו. המלך עצמו פורש עליו ועל אשתו את חסותו.

★ "את כל העם": זו אינה הבטחה פרטית ליצחק, אלא צו גלוי לכל העם. עכשיו כולם יודעים שרבקה היא אשתו של יצחק, וכולם יודעים מה דינו של מי שיפגע בהם.

★ "באיש הזה ובאשתו": שניהם. את יצחק מגן הצו מפני מי שירצה להרוג אותו בגלל רבקה, ואת רבקה מפני מי שירצה לקחת אותה. שני הפחדים של פסוק ז נענים במשפט אחד.

★ ועוד: "הנגע". בסיפור הקודם אמר הקב"ה לאבימלך בחלום: "על כן לא נתתיך לנגע אליה" (כ, ו). אז ה' הוא שמנע מן המלך לגעת. עכשיו המלך עצמו אוסר על העם לגעת. ובהמשך הפרק, כשיבוא אבימלך לכרות ברית עם יצחק, הוא יזכיר זאת: "כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עמך רק טוב" (כו, כט).

★ "מות יומת": זו הלשון שבה התורה קובעת עונש מיתה, כמו "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב). הכפילות, "מות... יומת", באה להדגיש: ודאי, בלי פשרות.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין עליו ערך בבעל הטורים. הפשט ברור.

★ מטרת הפסוק: להראות שמה שה' הבטיח ליצחק, "ואהיה עמך" (ג), מתחיל להתקיים. האורח המפוחד נעשה איש מוגן בצו המלך, והפחד "פן יהרגני" מתברר כמיותר.

★ מילות מפתח: "וַיְצַו" — ציווה, פקד (אונקלוס: "וּפַקִּיד"); "לֵאמֹר" (אונקלוס: "לְמֵימָר"); "הַנֹּגֵעַ" — הפוגע (אונקלוס: "דְּיַנְזֵק", מי שיזיק); "בָּאִישׁ הַזֶּה" (אונקלוס: "בְּגַבְרָא הָדֵין"); "וּבְאִשְׁתּוֹ" (אונקלוס: "וּבְאִתְּתֵהּ"); "מוֹת יוּמָת" — ודאי יומת (אונקלוס: "אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נו, ב) למדו את מצוות בני נח מן הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל" (ב, טז), ודרשו, בלשון הגמרא בערך: "ויצו" — אלו הדינים; "על האדם" — זו שפיכות דמים; "לאמר" — זו גילוי עריות. ושימו לב שבפסוקנו חוזר אותו צירוף, "ויצו... לאמר", ובתוכו בדיוק הדברים האלה (וזו הצעה להתבוננות): צו של משפט, "ויצו אבימלך"; הגנה על החיים, "הנגע באיש הזה"; והגנה על אשת איש, "ובאשתו". מלך פלשתים מעמיד כאן, אולי בלי לדעת, שלוש ממצוות בני נח.

★ ביאור בדרך חב"ד: הרמב"ם (הלכות מלכים ט, יד) פוסק, בלשונו בערך, שבני נח מצווים על הדינים: להושיב דיינים ושופטים בכל מקום, לדון בשאר המצוות ולהזהיר את העם. והרבי עורר רבות על הפצת שבע מצוות בני נח בין אומות העולם. פסוקנו מראה תמונה כזאת (וזו הצעה להתבוננות): מלך שמזהיר את העם, "ויצו אבימלך את כל העם", לשמור על החיים ועל קדושת המשפחה. ותיבת נקודות משיחות קודש שבפסוק הבא פותחת בדברי הרמב"ם על המצוות שנצטווה אדם הראשון, ומשם עוברת אל המצווה שבאה לעולם דווקא על ידי יצחק.

★ המסר ליום: אבימלך לא הסתפק בתוכחה. הוא הפך את הלקח לצו, כדי שהסכנה לא תחזור. כשאנו מגלים טעות או סכנה, לא די להצטער עליה; כדאי לקבוע כלל ברור שימנע אותה בפעם הבאה.

בראשית פרק כ״ו פסוק י״ב

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ יְהֹוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא (הַהִיא), וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (פִּי מֵאָה מִמַּה שֶּׁאָמְדוּ); וַיְבָרְכֵהוּ ה'.

★ אחרי שהסכנה חלפה, יצחק מתיישב בגרר באמת: הוא זורע. שימו לב לסדר. בפסוק ו, "וישב יצחק בגרר"; בפסוקים ז–יא, הפחד והצו; ועכשיו, "ויזרע". רק מי שמרגיש מוגן במקומו זורע בו. זריעה היא השקעה, ואת פירותיה רואים רק אחרי חודשים.

★ ועוד: זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת על אחד מן האבות שזרע. אברהם היה איש של צאן ובקר: "ויהי לו צאן ובקר" (יב, טז), וכך תיאר אליעזר את עושרו: "ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב" (כד, לה). יצחק הוא הראשון מן האבות שעובד את האדמה עצמה. ובתיבת נקודות משיחות קודש שלהלן נראה שדרכו המיוחדת נרמזת בחפירת בארות, בגילוי מה שנמצא בעומק האדמה. אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שגם הזריעה שייכת לאותה דרך.

★ ועוד: "בשנה ההוא". זו שנת הרעב שבה נפתח הפרק: "ויהי רעב בארץ" (א). כשכולם חוששים מן הבצורת, יצחק זורע. ורש"י יעמוד על הכפילות "בארץ ההוא... בשנה ההוא".

★ ועוד: "ההוא" נכתב בתורה בוי"ו, ונקרא "הִיא", בלשון נקבה, כי "ארץ" ו"שנה" הן מלים בלשון נקבה. כך דרכה של התורה במקומות רבים, כמו "כי אשתך הוא" (יב, יח). הניקוד "הַהִוא", בחיריק תחת הה"א השנייה, מראה את הקריאה. ואונקלוס מתרגם "הַהִיא".

★ "מאה שערים": מאה פעמים יותר מן הצפוי. רש"י יסביר את המלה "שערים", ויביא שני פירושים.

★ "ויברכהו ה'": זה קיום ההבטחה מתחילת הפרק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" (ג). ה' אמר "ואברכך", והנה: "ויברכהו". ובפסוקנו שם הוי"ה. בחוברת נדפס בפסוק "יְהֹוָה", ובתרגום "יְיָ".

★ מטרת הפסוק: להראות שהברכה שה' הבטיח ליצחק אינה רק הבטחה לעתיד הרחוק. היא מתקיימת כבר עכשיו, בשדה, ביבול שאפשר לראות ולמדוד. ובפסוקים הבאים נראה מה עשתה הברכה הזאת ליחסים עם הפלשתים.

★ מילות מפתח: "וַיִּזְרַע" (אונקלוס: "וּזְרַע"); "וַיִּמְצָא" (אונקלוס: "וְאַשְׁכַּח"); "בַּשָּׁנָה" (אונקלוס: "בְּשַׁתָּא"); "הַהִוא" — נקרא "ההיא" (אונקלוס: "הַהִיא"); "מֵאָה שְׁעָרִים" — פי מאה מן האומדן (אונקלוס: "עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי"); "וַיְבָרְכֵהוּ" (אונקלוס: "וּבָרְכֵהּ").

★ מדרש: בגמרא (תענית ט, א) דרשו את הפסוק "עשר תעשר" (דברים יד, כב), בלשון הגמרא בערך: עשר בשביל שתתעשר. ושם הביאו את דברי הנביא: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ובמשנה (אבות ג, יג) אמר רבי עקיבא, בלשון המשנה בערך: מעשרות סייג לעושר. ולפי פירוש רבותינו שמביא רש"י, שהאומד היה "למעשרות", אפשר לראות בפסוקנו דוגמה לכך (וזו הצעה להתבוננות): יצחק מפריש מעשר, ומיד "ויברכהו ה'".

★ ביאור בדרך חב"ד: תיבת נקודות משיחות קודש שלהלן (על פי לקוטי שיחות חלק ה) שואלת למה דווקא יצחק הוא שהפריש מעשר. והיא עונה שמצוות מעשר והדרך המיוחדת של יצחק בעבודת ה' הן עניין אחד: לגלות שגם במה שנראה שלנו לגמרי, ובמקום שהקדושה אינה ניכרת בו, יש בפנימיות אור של קדושה.

★ המסר ליום: "בארץ ההוא, בשנה ההוא" — לא בתנאים הנוחים ביותר, ולא בזמן הטוב ביותר. יצחק זרע דווקא שם ודווקא אז. מי שמחכה לשנה טובה ולאדמה טובה כדי להתחיל, עלול לא לזרוע לעולם.

רש״י

בָּאָרֶץ הַהִוא • אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, כְּאֶרֶץ שִׁבְעַת הַגּוֹיִם (ב"ר).
בַּשָּׁנָה הַהִוא • אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּתִקְנָהּ, שֶׁהָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן (ב"ר).
בָּאָרֶץ הַהִוא בַּשָּׁנָה הַהִוא • שְׁנֵיהֶם לָמָּה? לוֹמַר שֶׁהָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה.
מֵאָה שְׁעָרִים • שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ – מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: 'אֹמֶד זֶה, לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה'.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים. שלושת הראשונים עוסקים במלה "ההוא", שחוזרת בפסוק פעמיים; והרביעי מסביר את "מאה שערים", בשני פירושים.

★ "בָּאָרֶץ הַהִוא — אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעת הגוים": הקושי — כבר ידוע שיצחק נמצא בגרר. למה להוסיף "בארץ ההוא"? רש"י: המלה מדגישה את המקום, ומה שמיוחד בו הוא דווקא שאינו מן החשובים. ארץ פלשתים אינה "ארץ ישראל עצמה", כלומר ארץ שבעת הגוים שישבו בכנען, שנמנו בתורה: "החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי, שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז, א). ובכל זאת, דווקא שם באה הברכה.

★ "בַּשָּׁנָה הַהִוא — אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון": גם "בשנה ההוא" בא להדגיש: שנה שלא היתה "כתקנה", כפי שהיתה צריכה להיות. זו שנת הרעב שבה נפתח הפרק (א). ושני הדיבורים האלה מסתיימים בציון המקור "(ב"ר)", מדרש בראשית רבה.

★ "בָּאָרֶץ הַהִוא בַּשָּׁנָה הַהִוא — שניהם למה? לומר שהארץ קשה והשנה קשה": רש"י שואל את עצמו: למה שתי ההדגשות? והוא עונה: כדי ללמד ששני הקשיים היו יחד, אדמה שאינה טובה ושנה של בצורת. וככל שהתנאים קשים יותר, כך הברכה גדולה יותר.

★ "מֵאָה שְׁעָרִים — שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה – מאה": הקושי — מה הם "שערים"? אין כאן שערים של עיר. רש"י: "שערים" מלשון "שיעור", אומדן. לפני הקציר אמדו כמה התבואה ראויה להצמיח, והיא הצמיחה פי מאה מן האומדן. וכך תרגם אונקלוס: "עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי", פי מאה על מה שאמדו אותה. ולשונו של רש"י, "על אחת שאמדוה – מאה", היא כמעט תרגום חוזר של דברי אונקלוס.

★ "ורבותינו אמרו: 'אמד זה, למעשרות היה'": פירוש שני, של חכמי המדרש. מדוע אמדו את התבואה? לא מתוך סקרנות, אלא לשם מצוות מעשר. יצחק אמד את יבולו כדי להפריש ממנו מעשר. ומכאן למד הרמב"ם, כפי שנראה בתיבת נקודות משיחות קודש שלהלן, ש"יצחק הפריש מעשר".

★ ויש מקום לשאול (וזו שאלה להתבוננות, ולא מדברי רש"י): בגמרא (תענית ח, ב; בבא מציעא מב, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולא בדבר המדוד או הספור. ואילו כאן אמדו את התבואה, ודווקא בה באה הברכה. אולי זה החידוש שבפירוש השני: האומד נעשה לשם מצווה, ומדידה כזאת אינה מונעת את הברכה. ובשאלה מה היה הנס לפי כל אחד משני הפירושים עוסקת ההפניה שלהלן.

★ המסר ליום: רש"י אומר פעמיים "אף על פי": אף על פי שהארץ אינה חשובה, אף על פי שהשנה קשה. הברכה של ה' אינה תלויה בתנאים. ומי שעושה את שלו, זורע ומפריש מן היבול לה', מוצא אותה גם "בארץ ההוא, בשנה ההוא".

ביאור ההפניה: הפניה אחת, על הדיבור "מאה שערים" ברש"י. ליד שורת רש"י שבה מתחיל הדיבור "מאה שערים" נדפס בחוברת סמל כתר קטן, והוא מסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד.

★ לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 121: "מה היה הנס לפי כל פירוש ברש"י". רש"י הביא ב"מאה שערים" שני פירושים: (א) שהתבואה הצמיחה פי מאה מן האומדן; (ב) "ורבותינו אמרו: אמד זה, למעשרות היה". השיחה מבררת מה היה הנס לפי כל אחד מהם.

★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את השאלה (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): לפי הפירוש הראשון הנס ברור: יבול פי מאה מן הצפוי, ב"ארץ קשה" וב"שנה קשה". אבל הפירוש השני מדבר על מטרת האומד, "למעשרות". אם כן, מה הוא מוסיף על הנס? האם הנס היה בכמות, או בדבר אחר? ואולי יש קשר בין המעשר לבין הברכה, כדברי הגמרא שהבאנו לעיל, עשר בשביל שתתעשר. את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.

★ ושימו לב: גם תיבת נקודות משיחות קודש שלהלן לקוחה מלקוטי שיחות חלק ה (עמוד 68 ואילך), ושתיהן עוסקות באותם דברי רש"י.

★ ⚠ כותרת השוליים נדפסה, כמו אתמול, "הפניות לנקודות קודש". הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: כשרש"י מביא שני פירושים, כדאי לשאול לא רק "מה ההבדל ביניהם", אלא גם "מה מלמד אותי כל אחד מהם". אותו נס יכול להיראות אחרת, לפי הדרך שבה מבינים את הפסוק.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — למה דווקא יצחק הפריש מעשר?

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים.
רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה (כו, יב. רש"י).
כָּתַב הָרַמְבָּ"ם: "עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן כו', וְיִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר". כְּלוֹמַר, מִצְוַת מַעֲשֵׂר בָּאָה דַּוְקָא עַל יְדֵי יִצְחָק.
וְיֵשׁ לְבָאֵר אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין עֲבוֹדַת יִצְחָק לְמִצְוַת מַעֲשֵׂר:
מְבֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁעֲבוֹדָתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִצְחָק נִרְמֶזֶת בְּכָךְ שֶׁהָיָה חוֹפֵר בְּאֵרוֹת. דֶּרֶךְ חֲפִירַת בְּאֵר אֵינָהּ לַחְפֹּר בּוֹר וּלְמַלֵּא אוֹתוֹ מַיִם מִבַּחוּץ, אֶלָּא הַחוֹפֵר יוֹדֵעַ שֶׁבְּעֹמֶק הָאֲדָמָה יֶשְׁנָם מַיִם חַיִּים, אֶלָּא שֶׁהֵם מְכֻסִּים בַּאֲבָנִים וּבְעָפָר. עֲבוֹדָתוֹ הִיא לְהָסִיר אֶת הַכִּסּוּי, וְאָז הַמַּיִם פּוֹרְצִים הַחוּצָה וּמְחַיִּים אֶת הָאָרֶץ. כָּךְ גַּם הָיְתָה עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק: הוּא לֹא הִשְׁפִּיעַ קְדֻשָּׁה בָּעוֹלָם עַל יְדֵי גִּלּוּי קְדֻשָּׁה נַעֲלֵית מִבַּחוּץ, אֶלָּא עָמַל לְהָסִיר אֶת הַדְּבָרִים הַמַּסְתִּירִים עַל הַקְּדֻשָּׁה, וְאָז הִתְעַלּוּ עִנְיְנֵי הָעוֹלָם וְנִתְגַּלְּתָה הַקְּדֻשָּׁה הַקַּיֶּמֶת בָּהֶם בִּפְנִימִיּוּתָם.
וְזֶהוּ גַּם עִנְיָנָהּ שֶׁל מִצְוַת מַעֲשֵׂר. מִכֵּיוָן שֶׁ"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", וְכָל נְכָסָיו שֶׁל הָאָדָם שַׁיָּכִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלָיו לְהַפְרִישׁ תְּחִלָּה מַעֲשֵׂר לַלֵוִי, שֶׁ"ה' הוּא נַחֲלָתוֹ". בְּכָךְ הוּא מַרְאֶה שֶׁנְּכָסָיו הֵם בְּבַעֲלוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְרַק אַחַר כָּךְ הוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁאַר הַנְּכָסִים.
עִנְיָן זֶה מְיֻחָד דַּוְקָא בְּמִצְוַת מַעֲשֵׂר, כִּי רֹב מַתְּנוֹת הַכְּהֻנָּה חָלוֹת עַל חֵלֶק אוֹ פְּרָט מְסֻיָּם, וְנִמְצָא שֶׁחֵלֶק זֶה הוּא מִלְּכַתְּחִלָּה בְּבַעֲלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְעֻמַּת זֹאת, בְּמִצְוַת מַעֲשֵׂר לֹא נִקְבַּע מֵרֹאשׁ אֵיזֶה חֵלֶק מִן הַתְּבוּאָה יִנָּתֵן לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם כֵּן, לִפְנֵי הַהַפְרָשָׁה שַׁיֶּכֶת כָּל הַתְּבוּאָה לְגַמְרֵי לָאָדָם. אַךְ כְּשֶׁהוּא מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה מַעֲשֵׂר, הוּא מְגַלֶּה שֶׁגַּם נְכָסִים הַנִּרְאִים כְּשַׁיָּכִים לְגַמְרֵי לָאָדָם, גַּם הֵם בְּבַעֲלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְנִמְצָא, שֶׁהַתֹּכֶן שֶׁל מִצְוַת מַעֲשֵׂר הוּא עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק – לְגַלּוֹת שֶׁגַּם בְּדְּבָרִים שֶׁהַקְּדֻשָּׁה אֵינָהּ נִכֶּרֶת בָּהֶם כְּלָל, קַיָּם בִּפְנִימִיּוּתָם אוֹר הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הֵם בְּבַעֲלוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה ע' 68 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בפסוקנו ובפירוש השני של רש"י, "רבותינו אמרו אמד זה למעשרות היה", ומיד מביאה את הרמב"ם: "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון כו', ויצחק הפריש מעשר". ומכאן מסקנתה: "מצות מעשר באה דווקא על ידי יצחק". ומכאן גם השאלה שבכותרת: למה דווקא יצחק?

★ דברי הרמב"ם הם בהלכות מלכים (פרק ט, הלכה א). שם הוא מונה, בלשונו בערך, איך נוספו מצוות בהדרגה לפני מתן תורה: אדם הראשון נצטווה על שש מצוות (עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים); לנח נוסף איסור אבר מן החי; אברהם נצטווה על המילה והתפלל שחרית; יצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה לפנות היום, היא תפילת מנחה; ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. המלה "כו'" שבתיבה מקצרת את הרשימה הזאת עד "ויצחק הפריש מעשר".

★ ושאלה נוספת, שהתיבה אינה שואלת במפורש (וזו הצעה להבנה): גם אברהם נתן מעשר, למלכי צדק מלך שלם: "ויתן לו מעשר מכל" (יד, כ). אבל שם היה זה מעשר מן הרכוש שהוחזר במלחמה, מתנה לכהן. אצל יצחק זה מעשר מתבואת האדמה שזרע, כמצוות המעשר שבתורה. ואולי לכן נקשרה המצווה דווקא בשמו.

★ התשובה מתחילה בבארות. "מבואר בכמה מקומות" שעבודתו המיוחדת של יצחק נרמזת בכך שחפר בארות. ההבדל בין בור לבאר: בור חופרים וממלאים במים מבחוץ; הבאר כבר מלאה, אלא שהמים מכוסים "באבנים ובעפר". החופר אינו מביא את המים; הוא מסיר את הכיסוי, "ואז המים פורצים החוצה ומחיים את הארץ". את סיפור הבארות נלמד בימים הקרובים: הפלשתים סתמו את הבארות שחפרו עבדי אברהם "וימלאום עפר" (כו, טו); יצחק "וישב... ויחפר את בארת המים" (כו, יח); ועבדיו מצאו "באר מים חיים" (כו, יט). "מים חיים": אותן מלים שבתיבה.

★ "כך גם היתה עבודתו של יצחק": הוא "לא השפיע קדושה בעולם על ידי גילוי קדושה נעלית מבחוץ", אלא "עמל להסיר את הדברים המסתירים על הקדושה". ואז העולם מתעלה, והקדושה שהיתה בו מלכתחילה מתגלה. וזה ממשיך את מה שלמדנו אתמול בתיבה על "שכן בארץ": אברהם יצא אל העולם והביא אליו אור; יצחק נשאר במקומו, והאור יצא מתוכו.

★ ומה הקשר למעשר? "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). כל מה שיש לאדם שייך באמת לקב"ה, ולכן עליו "להפריש תחילה מעשר ללוי", לשבט שאין לו נחלה בארץ, ש"ה' הוא נחלתו" (דברים י, ט). ההפרשה היא הצהרה: הרכוש הזה הוא של ה'. "ורק אחר כך הוא יכול להשתמש בשאר הנכסים". ובהלכה: פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות נקראים "טבל", ואסור לאכול מהם.

★ ולמה דווקא מעשר, ולא מתנות כהונה אחרות? כי "רוב מתנות הכהונה חלות על חלק או פרט מסוים". למשל, בכור בהמה קדוש מרגע לידתו: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט). החלק הזה הוא של ה' "מלכתחילה". במעשר, לעומת זאת, "לא נקבע מראש איזה חלק מן התבואה יינתן". עד ההפרשה, כל התבואה נראית שייכת לאדם לגמרי. וכשהוא מפריש, הוא מגלה שגם מה שנראה שלו לגמרי הוא "בבעלותו של הקדוש ברוך הוא".

★ "ונמצא": מצוות מעשר היא עבודתו של יצחק בקטן. לא להוסיף קדושה מבחוץ, אלא לגלות את הקדושה שכבר נמצאת בפנים, גם "בדברים שהקדושה אינה ניכרת בהם כלל". כמו החופר שמסיר את העפר, כך המפריש מעשר מסיר את הכיסוי מעל התבואה, ומגלה של מי היא באמת.

★ ואפשר לחבר זאת לרש"י שלמדנו (וזו הצעה להתבוננות): יצחק זרע "בארץ ההוא", ש"אינה חשובה", ו"בשנה ההוא", ש"אינה כתקנה". מקום שהברכה אינה ניכרת בו, וזמן שהברכה אינה ניכרת בו. ושם, דווקא שם, הוא מצא "מאה שערים" והפריש מעשר. זו עבודתו של יצחק בפועל.

★ ⚠ בתיבה נדפס "בְּדְּבָרִים", בשווא ובדגש גם בבי"ת וגם בדל"ת (והמקובל: "בִּדְבָרִים"); "לַלֵוִי", בלי דגש בלמ"ד השנייה; ו"בַּאֲבָנִים", בדגש ובפתח בבי"ת. הועתק כפי שנדפס.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 68 ואילך.

★ ובחיי היומיום: נהגו בישראל להפריש מעשר גם מן הכסף, "מעשר כספים". מי שמפריש עשירית מהכנסתו לצדקה לפני שהוא משתמש בשאר, עושה את עבודתו של יצחק: הוא מגלה שגם המשכורת, שנראית "שלי לגמרי", היא של ה'. ואז גם השאר, שבו הוא משתמש לצרכיו, נעשה חלק מן הקדושה.

★ המסר ליום: היום ראינו את יצחק בגרר בשני מצבים. בתחילה, פחד: "אחתי הוא", "פן יהרגני", והסתרה של מה שיקר לו. אחר כך, כשהאמת נחשפה, דווקא היא הביאה ביטחון: "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת". ואז, כשהרגיש בטוח, זרע, בארץ קשה ובשנה קשה, והפריש מעשר, "ויברכהו ה'". הלקח: מה שמכוסה, אפילו מתוך פחד, אינו יכול להאיר. כשמסירים את הכיסוי, כמו בבאר, מתגלים המים החיים.

★ ומחר (ל' מרחשון, א' דראש חודש כסלו): בזאת מסתיימת עליית "שני" של פרשת תולדות, ומחר מתחילה עליית "שלישי". הברכה ממשיכה לגדול: "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (כו, יג); ורש"י יפרש שם "כי גדל מאד" — "שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך". אבל הגדולה מעוררת קנאה: "ויקנאו אתו פלשתים" (כו, יד), והם סותמים את הבארות שחפרו עבדי אברהם, "וימלאום עפר" (כו, טו). אלה הבארות שעליהן דיברה התיבה של היום.

תניא

קונטרס אחרון — 'להבין מ"ש בשער היחודים' (תחילת הסימן) — מ"לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּ'שַׁעַר הַיִּחוּדִים'", ועד "כִּדְקָא יָאוּת כוּ'".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנד, להבין מ"ש בשער... עד עמ' 308, יאות כו'.

★ יום שני, כ"ט מרחשון — היום השני של שבוע פרשת תולדות. היום מתחיל סימן חדש בקונטרס אחרון, הסימן השלישי בו, שפותח במילים "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים'". הסימן ממשיך גם מחר, ולכן היום לומדים רק את חלקו הראשון, שהוא השאלה. רבנו הזקן מביא שני דברים מכתבי רבי חיים ויטאל. הדבר הראשון: "על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה". ושם הובא מן הזוהר "דלית קלא דאתאביד", כלומר אין קול שהולך לאיבוד, "בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע": קול התורה והתפלה עולה ובוקע את הרקיע. הדבר השני: "מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה", אבל "בלא כונה נדחית" התפלה "למטה לגמרי". על זה מביא רבנו הזקן שני מקומות בזוהר. בפרשת פקודי: התפלה שאינה בכוונה נשארת "גו רקיע תתאה", ונקראת "צלותין פסילאן". ובפרשת ויקהל: רק "אי היא מלה כדקא יאות" היא עולה. מכאן השאלה, בלשון הפירוש בחוברת: "כיוון שעם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה", התורה עולה ליצירה, "ואילו התפלה נדחית למטה"? במילים "כדקא יאות כו'" מסתיים השיעור של היום. התשובה תבוא מחר.

★ איפה אנחנו? אתמול למדנו את הסימן השני בקונטרס אחרון, "עיין 'עץ חיים' שער הנקודות". למדנו שאין החזרת "פנים בפנים" "כי־אם על־ידי מצות מעשיות דוקא", כי לפני כל יחוד למעלה צריך "להעלות 'מין נוקבין'" מן העולם הגשמי. גם הדיבור של תורה ותפלה מעלה "מין נוקבין", כי "עקימת שפתיו הוי מעשה". ואילו מחשבה בלבד, "הרהור", "לא עביד מידי". היום אנו ממשיכים באותו כיוון: הדיבור של תורה ותפלה עולה למעלה. אבל מה קורה לדיבור הזה כשחסרה בו הכוונה?

★ על מה הסימן של היום? התורה והתפלה דומות זו לזו. שתיהן דיבור בקדושה, ועל שתיהן אומר הזוהר שהקול שלהן "סליק ובקע". וכשהן בכוונה, הן עולות באותה מדרגה, בלשון הפירוש בחוברת: "ששתיהן עולות באותה מדריגה – בעולם ה'בריאה'". אבל כשחסרה הכוונה, הן נפרדות. מן התורה עדיין נבראים מלאכים ב"יצירה", ואילו התפלה "נדחית למטה לגמרי". השאלה היא: למה? כדאי לשים לב: "בלי כוונה" כאן אין פירושו בלי מחשבה בכלל. הפירוש בחוברת מדייק: "בלי כוונה לשמה הבאה מצד אהבה ויראה".

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום שני כ"ט מרחשון" נמצאת ברבע העליון של עמוד 82, מתחת לקישוט המפריד שחותם את השיעור של אתמול, ומתחתיה שורת מורה השיעור. הכותרת "יום שלישי ל' מרחשון" נמצאת קצת מעל אמצע עמוד 83, גם היא מתחת לקישוט מפריד. לכן השיעור של היום הוא עמוד 82 מן הכותרת והלאה, והחלק העליון של עמוד 83, עד הקישוט. הפעם השיעור אינו נפתח בלשון המנוקדת. קודם באה הקדמה ארוכה של הפירוש בחוברת: כל הצד הימני של עמוד 82, ועוד שתי פסקאות בראש הצד השמאלי. רק אחרי המילים "שנלמד להלן:" מתחילה הלשון המנוקדת. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "קונטרס אחרון" מודפסת לשון הסימן כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא הלשון המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 82 בתיבה שלוש שורות, והמילה הראשונה, "להבין", נדפסה באות גדולה ומודגשת. בעמוד 83 בתיבה שש שורות, והאחרונה, "כדקא יאות כו'.", קצרה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 82 הצד הימני הוא מ"בפרקים ל"ט ומ'" ועד "הבאה מאהבה ויראה.", והצד השמאלי מ"על־כל־פנים" ועד "הרי שאין קול התורה". בעמוד 83 הצד הימני הוא מ"והתפלה נשאר למטה" ועד "– הנקראות תפלות", והצד השמאלי מ"פסולות," ועד "ב'רקיע תתאה'?". ההערות נמנות מחדש בסימן הזה, מ־1. הערה 1 בתחתית עמוד 82, ומספרה נדפס בלשון המנוקדת, אחרי המילה "שְׁלַח". היא שייכת לשיעור של היום. בתחתית עמוד 83 יש הערות 2 ו־3, אבל המספרים שלהן נדפסו מתחת לכותרת של יום שלישי, בדברי הפירוש של מחר. לכן הן שייכות לשיעור של מחר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "מ"ש" — "מַה שֶּׁכָּתוּב". "פ"ב" — "פֶּרֶק ב". "דע"י" — "דְּעַל־יְדֵי". "פ'" נפתח שלוש פעמים ל"פָּרָשַׁת": "פָּרָשַׁת שְׁלַח", "פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי" ו"פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל". "כמ"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב". "דרמ"ה ע"ב" — "דַּף רמה עַמּוּד ב". "וע"ש" — "וְעַיֵּן שָׁם". "דר"א ע"ב" — "דַּף רא עַמּוּד ב". "כו'" נשאר "כוּ'". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' קנד... עד עמ' 308". לפי מה שראינו בימים הקודמים, "קנד" הוא העמוד הראשון של דף קנ"ד, ו־308 (= 2 × 154) הוא העמוד השני של אותו דף. כלומר, הסימן מתחיל בצד הראשון של דף קנ"ד, שם נגמר הסימן של אתמול ("עד עמ' קנד, כנודע"), והשיעור של היום נגמר בצד השני של אותו דף. גם מחר כתוב "מעמ' 308... עד עמ' 308": כל השיעור של מחר נמצא באותו עמוד.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הקדמת הפירוש בחוברת: התורה והעבודה עולות לפי הכוונה, "בעולם ה'בריאה' או בעולם ה'יצירה'". בלי כוונה "לשמה" — נבראים מהן מלאכים.
· תחנה ב' — המקור: "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים' פרק ב".
· תחנה ג' — הדבר הראשון: "על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה".
· תחנה ד' — הזוהר בפרשת שלח: "דלית קלא דאתאביד כו'".
· תחנה ה' — "בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו'".
· תחנה ו' — הדבר השני: "מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה".
· תחנה ז' — אבל "בלא כונה נדחית למטה לגמרי".
· תחנה ח' — הזוהר בפרשת פקודי: "גו רקיע תתאה כו'", "דאקרין צלותין פסילאן כו'".
· תחנה ט' — הזוהר בפרשת ויקהל: "אי היא מלה כדקא יאות כו'".
· תחנה י' — השאלה, בלשון הפירוש בחוברת: אם עם כוונה הן שוות, למה בלי כוונה התורה עולה ליצירה, והתפלה "נדחית למטה"? התשובה — מחר.

★ ההקדמה שבפירוש בחוברת (א): העליה תלויה בכוונה. עוד לפני לשון הקונטרס פותח הפירוש בחוברת: "בפרקים ל"ט ומ' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", הסביר רבנו הזקן, מקום ומדריגת העולם שבו עולות הנשמות על־ידי תורתן ועבודתן, והסביר, שזה תלוי באיזו כוונה (של אהבת ה' ויראת ה') נעשו תורתן ועבודתן: אם הן היו באהבה ויראה (שכליות) שנוצרו משכל והתבוננות בגדלות ה' – הן עולות בעולם ה"בריאה" שהוא עולם ההשגה; ואם האהבה והיראה הן טבעיות (שהן בטבע בבני ישראל) – הן עולות בעולם ה"יצירה" שהוא עולם המדות."

הפירוש בחוברת מזכיר כלל מן החלק הראשון של התניא. לא כל תורה ותפלה עולות לאותו מקום. הכוונה שמאחוריהן קובעת לאן הן מגיעות:
· אהבה ויראה "שכליות" — שבאות "משכל והתבוננות בגדלות ה'". הן עולות לעולם ה"בריאה", "שהוא עולם ההשגה".
· אהבה ויראה "טבעיות" — "שהן בטבע בבני ישראל". הן עולות לעולם ה"יצירה", "שהוא עולם המדות".

כלומר, כל עולם מתאים לסוג אחר של כוונה. הבנה והשגה שייכות ל"בריאה", ורגש טבעי שייך ל"יצירה". זו הערה שלנו בלשון הפירוש.

★ ההקדמה שבפירוש בחוברת (ב): כשחסרה הכוונה "לשמה". "כן אמר רבנו הזקן, שהתורה והעבודה עצמן עולות בספירות, שהן בחינת האלקות של העולמות. אך, כל זה הוא כשהתורה והעבודה באות מתוך כוונה לשמה – מצד אהבה ויראה – הרי בהתאם לכוונה כך היא העליה – בעולם ה"בריאה" או בעולם ה"יצירה" וכו'; אך, כשהתורה איננה לשמה, כשחסרה הכוונה לשמה (למרות שאין זה "שלא לשמה", לשם פניה (שהפניה מתלבשת בתורה ואינה מאפשרת לה לעלות), אלא שחסר ה"לשמה" של אהבת ה' ויראת ה' (שהוא לומד סתם, כי כך הרגילו אותו)), אין הלימוד שלו עולה בספירות של העולמות, שהספירות הן אלקות ו"בלא דחילו ורחימו לא יכלא למיקם קדם הוי'" (בלי אהבה ויראה אין זה יכול לעמוד לפני ה', שיעלה לאלקות), אלא הוא עולה בחיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים. על כך הביא רבנו הזקן מרבי חיים וויטאל, שאומר (ב"שער הנבואה" פרק ב'), שעל־ידי תורה שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ועל־ידי מצוות שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם ה"עשיה". "בלי כוונה" היינו בלי כוונה לשמה הבאה מצד אהבה ויראה, אך אין זה שזה בלי מחשבה וכוונה כלל, כפי שרבנו הזקן מציין זאת שם במלים "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה", שבהתאם לביאורו של אבי הרבי, הגאון הצדיק המקובל הרב ר' לוי יצחק נשמתו־עדן הכוונה היא, שכיוון שהמלאכים הם בעלי חומר וצורה, הרי זה מורה, שהתורה שממנה נבראו המלאכים, יש בה גם "חומר" וגם "צורה", כלומר, הלימוד בדיבור יש בו גם מחשבה וכוונה (שהן ה"צורה"); אלא "בלי כוונה" היינו, בלי כוונה "לשמה" הבאה מאהבה ויראה."

★ שתי מדרגות של עליה. הפירוש בחוברת מבחין בין שני מקומות:
· ה"ספירות" — הן "בחינת האלקות של העולמות". לשם עולות תורה ועבודה "לשמה", מתוך אהבה ויראה.
· "חיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים" — לשם עולה לימוד שחסר בו ה"לשמה". הוא לא נאבד, אבל גם אינו מגיע לאלקות. ממנו "נבראים מלאכים".

למה לימוד בלי אהבה ויראה אינו מגיע אל הספירות? הפירוש בחוברת מביא: "בלא דחילו ורחימו לא יכלא למיקם קדם הוי'", ומתרגם: "בלי אהבה ויראה אין זה יכול לעמוד לפני ה', שיעלה לאלקות".

★ שלוש דרגות בלימוד. מן ההקדמה עולות שלוש דרגות. אנו מסדרים אותן כאן, בלשון הפירוש בחוברת:
· "לשמה" — לימוד "מצד אהבה ויראה". הוא עולה "בספירות".
· "סתם" — "שהוא לומד סתם, כי כך הרגילו אותו". חסר בו ה"לשמה", אבל אין בו פניה. ממנו נבראים מלאכים ב"יצירה". על הלימוד הזה מדבר הסימן של היום.
· "שלא לשמה" — "לשם פניה". זה גרוע יותר, כי "הפניה מתלבשת בתורה ואינה מאפשרת לה לעלות".

על ההבדל בין הדרגה השנייה לשלישית ידבר רבנו הזקן מחר בלשון הקונטרס עצמו.

★ "חומר וצורה". מה פירוש "בלי כוונה"? אולי זה לימוד בלי שום מחשבה? הפירוש בחוברת דוחה זאת. רבנו הזקן כתב בפרק מ' "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה". אבי הרבי, רבי לוי יצחק, ביאר את הדיוק: אם המלאכים הם "חומר וצורה", גם התורה שהם נבראו ממנה יש בה "חומר" וגם "צורה". ה"צורה", בלשון הפירוש בחוברת, היא "מחשבה וכוונה". ה"חומר" הוא, כנראה, הדיבור עצמו. זו הבנה שלנו. כלומר, הלומד "בלי כוונה" מבין את מה שהוא אומר. רק ה"לשמה" חסר לו.

★ ההקדמה שבפירוש בחוברת (ג): השאלה. בראש הצד השמאלי של עמוד 82 ממשיך הפירוש בחוברת: "על־כל־פנים, הרי מתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה". היינו, שהתורה "עולה" בעולם ה"יצירה", ומעליה זו של התורה נבראים שם מלאכים. על כך נשאלת השאלה: בתפלה אין אנו מוצאים כך: כשהתפלה היא בלי כוונה – היא נדחית למטה. כיצד, איפוא, בשעה שהתורה והתפלה הן בכוונה – משתוות תורה ותפלה במדריגה בה הן עולות (שאם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות לעולם ה"בריאה" – העליה גם של תורה וגם של תפלה היא בעולם ה"בריאה"; ואם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות ל"יצירה" – העליה היא ב"יצירה"), ואילו כשהן שלא בכוונה, קיים הבדל בין תורה לתפלה, שבתורה היא עולה בעולם ה"יצירה" ונבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ובתפלה שלא בכוונה היא נדחית למטה? בנושא זה דן רבנו הזקן ב"קונטרס אחרון" שנלמד להלן:"

★ השאלה, צעד אחר צעד. הפירוש בחוברת מציג את השאלה עוד לפני לשון הקונטרס:
· עם כוונה — תורה ותפלה שוות. שתיהן עולות לפי הכוונה, ל"בריאה" או ל"יצירה".
· בלי כוונה, בתורה — היא "עולה" ל"יצירה", ומן העליה הזאת "נבראים שם מלאכים".
· בלי כוונה, בתפלה — היא "נדחית למטה".

אם הן שוות כשיש כוונה, למה הן שונות כשאין כוונה? "בנושא זה דן רבנו הזקן". היום נשמע את השאלה מלשון הקונטרס עצמו, ומחר את התשובה.

★ ⚠ על הנוסח בהקדמה. בהקדמה מודגשות בחוברת המילים "כוונה" (ב"באיזו כוונה"), "ספירות" (ב"עולות בספירות"), "איננה" (ב"כשהתורה איננה לשמה"), "חסרה" (ב"כשחסרה הכוונה"), "חסר" (ב"אלא שחסר") ו"וצורה" (ב"בעלי חומר וצורה"). "על־ידי", "על־כל־פנים" ו"נשמתו־עדן" נדפסו במקף. בפסקה השנייה נפתחים סוגריים בתוך סוגריים, ונסגרים יחד: "כי כך הרגילו אותו))". הפסקה השנייה מתחילה בלי רווח בתחילת השורה. העתקנו הכל כפי שנדפס.

★ רקע: ארבעת העולמות והמלאכים. אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ההקדמה של היום מזכירה שלושה מהם: "בריאה", "שהוא עולם ההשגה"; "יצירה", "שהוא עולם המדות"; ו"עשיה". המלאכים נמצאים בעולמות האלה, ובלשון הפירוש בחוברת, "בחיצוניות העולמות". הספירות, לעומתם, הן "בחינת האלקות של העולמות". היום נלמד שגם מדיבור של אדם, בתורה ובתפלה, נבראים מלאכים.

★ רקע: "בלא דחילו ורחימו". הפירוש בחוברת מביא היום את הלשון "בלא דחילו ורחימו לא יכלא למיקם קדם הוי'". זה מאמר מתיקוני הזוהר, שרבנו הזקן מביא כמה פעמים בחלק הראשון של התניא. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. בשבת נחתם הסימן הראשון של הקונטרס אחרון בלשון דומה: "לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' דוקא". היום נראה את אותו כלל מצד אחר: מה קורה לתורה ולתפלה שחסרים בהן "דחילו ורחימו", יראה ואהבה.

★ רקע: הזוהר בשיעור של היום. היום רבנו הזקן מביא שלושה מקומות בזוהר: פרשת שלח, פרשת פקודי ופרשת ויקהל. כל הלשונות בארמית, והפירוש בחוברת מתרגם אותם. אנו נביא את התרגום שלו בכל מקום.

לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּ'שַׁעַר הַיִּחוּדִים' פֶּרֶק ב,

"להבין מה שכתוב ב'שער היחודים' פרק ב," — הפירוש בחוברת: "שער היחודים" של רבי חיים וויטאל (כפי שנדפס ב"שמונה שערים" המצויים בידינו) הוא חלק מ"שער רוח הקודש". וכפי שהעיר הרבי (באחת משיחותיו הקדושות), כתוב בהקדמת "שער היחודים" שהוא מתחלק לכמה "שערים" ("שער הנבואה", "שער רוח הקודש" ו"שער תיקון עוונות"). והרבי העיר על דיוקו של רבנו הזקן, שבפרק מ' ב"תניא" הוא מציין על ענין אחד (שהוא מביא מ"שער היחודים") שזה ב"שער הנבואה", ועל ענין שני – שהוא ב"שער היחודים". בהתאם לכך, נדרשת הסברה, מדוע בפרק מ' וכשהוא מדבר על הענין שמ"תורה שלא לשמה" נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה" – הוא מביא זאת מ"שער הנבואה" פרק ב'.

★ "להבין". הסימן נפתח במילה "להבין". רבנו הזקן מודיע שיש כאן דבר שצריך להבין: שני מאמרים מכתבי האר"י, שנראים כסותרים זה את זה. בסוף השיעור של היום, השאלה תהיה ברורה.

★ איזה "שער"? הפירוש בחוברת מסביר שני דברים על "שער היחודים":
· מה הוא — ספר של רבי חיים ויטאל. בדפוס שבידינו, שנקרא "שמונה שערים", הוא "חלק מ'שער רוח הקודש'".
· ממה הוא בנוי — בהקדמה שלו כתוב שהוא מתחלק ל"שער הנבואה", "שער רוח הקודש" ו"שער תיקון עוונות".

★ הדיוק של הרבי. הרבי העיר שרבנו הזקן מדייק במקורות שלו. בפרק מ' בתניא הוא מביא שני דברים מ"שער היחודים". על אחד מהם הוא כותב "שער הנבואה", ועל השני "שער היחודים". ואת הענין שלנו, שמ"תורה שלא לשמה" נבראים מלאכים ב"יצירה", הוא מביא שם מ"שער הנבואה" פרק ב'. וכאן, בקונטרס אחרון, הוא כותב "שער היחודים" פרק ב. לכן, בלשון הפירוש בחוברת, "נדרשת הסברה". הפירוש בחוברת אינו נותן כאן את ההסברה, וגם אנחנו לא ננחש אותה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "להבין מ"ש בשער היחודים פ"ב". בתיבה המילה "להבין" נדפסה באות גדולה ומודגשת; בלשון המנוקדת היא באותו גודל כמו שאר המילים. בלשון המנוקדת "'שַׁעַר הַיִּחוּדִים'" נדפס במירכאות בודדות, ו"שֶּׁכָּתוּב" נדפס בדגש בשי"ן. אחרי "ב," נדפס קו, ואחריו דברי הפירוש. בדברי הפירוש המילים "דיוקו" ו"הנבואה" (ב"מ'שער הנבואה' פרק ב'") מודגשות.

דְּעַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַיְצִירָה,

"דעל־ידי תורה שלא בכונה נבראים מלאכים בעולם היצירה," — כאן אין דברי פירוש. הלשון ממשיכה מיד: "ושם הביא". את הענין עצמו כבר הסביר הפירוש בחוברת בהקדמה.

★ הדבר הראשון. זה המאמר הראשון שרבנו הזקן רוצה "להבין". תורה שנלמדה "שלא בכוונה" לא הולכת לאיבוד. היא עולה, ובלשון ההקדמה, "התורה 'עולה' בעולם ה'יצירה', ומעליה זו של התורה נבראים שם מלאכים". כל מילה של תורה יוצרת משהו למעלה, גם כשהלומד לא התכוון "לשמה".

★ מה פירוש "שלא בכוונה" כאן? לפי ההקדמה, זה לא לימוד בלי מחשבה. הלומד מבין את מה שהוא אומר, אבל הוא לומד "סתם", בלי "כוונה לשמה הבאה מצד אהבה ויראה". לכן הוא לא מגיע אל "הספירות", אלא אל "חיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים".

★ ומה עם מצוות? ההקדמה הביאה מאותו מקור גם את ההמשך: "ועל־ידי מצוות שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם ה'עשיה'". התורה, שיש בה דיבור והבנה, מגיעה עד "יצירה". מצוה מעשית בלי כוונה מגיעה עד "עשיה". הסימן של היום מדבר על תורה ועל תפלה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דע"י תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה". בלשון המנוקדת "בְּכַוָּנָה" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "בכוונה"), ו"הַיְצִירָה" בשווא ביו"ד. "דְּעַל־יְדֵי תּוֹרָה" נדפס בסוף שורה, אחרי דברי הפירוש "פרק ב'.", ו"שֶׁלֹּא" פותח את השורה הבאה. ב"שֶׁלֹּא" החולם נדפס בין הלמ"ד לאל"ף. אחרי "הַיְצִירָה," אין דברי פירוש.

וְשָׁם הֵבִיא מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת שְׁלַח: "דְּלֵית קָלָא דְּאִתְאָבִיד כוּ'

"ושם הביא מהזהר פרשת שלח (הערה 1):" — הפירוש בחוברת: שמשם מסתבר, "'דלית קלא דאתאביד כו'" — אין קול הנאבד מהעולם, אלא באיזה מקום שהוא נשאר הקול, וכפי שהוא מביא שם מהזוהר, שאפילו הקול של הכאה במקל יש לו השפעה, עד להשפעה על קול אחר שנשאר באיזה שהוא מקום בעולם,

★ אין קול שהולך לאיבוד. "דלית קלא דאתאביד" בארמית: שאין קול שנאבד. הפירוש בחוברת: "אין קול הנאבד מהעולם, אלא באיזה מקום שהוא נשאר הקול". והזוהר מביא דוגמה פשוטה מאוד: "אפילו הקול של הכאה במקל יש לו השפעה". כל קול, גם הקטן ביותר, משאיר רושם ופועל על קול אחר, "באיזה שהוא מקום בעולם".

★ משל. אבן קטנה שנופלת לבריכה עושה גלים. הגלים מתרחבים עוד ועוד, הרבה אחרי שהאבן כבר שקעה. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך גם הקול: הוא נגמר באוזן, אבל ההשפעה שלו נשארת בעולם.

★ הזוהר בפרשת שלח (הערה 1). ההערה מציינת רק "קסח, ב. קסט, א.". פרשת שלח נמצאת בחלק השלישי של הזוהר, ולכן הכוונה, כנראה, לזוהר חלק ג', דף קס"ח עמוד ב' ודף קס"ט עמוד א'. זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ושם הביא מהזהר פ' שלח דלית קלא דאתאביד כו'". בלשון המנוקדת "פ'" נפתח ל"פָּרָשַׁת". "מֵהַזֹּהַר" בחולם חסר, כמו בתיבה, "מהזהר". מספר ההערה 1 נדפס אחרי "שְׁלַח", ואחריו נקודתיים; בתיבה אין נקודתיים. אחרי הנקודתיים נדפסו דברי הפירוש "– שמשם מסתבר,", ורק אחריהם המירכאות ו"דְּלֵית". כאן חיברנו. המירכאות נפתחות לפני "דְּלֵית", ונסגרות רק בסוף הבלוק הבא, אחרי "וּבָקַע כוּ'". "וְשָׁם" חותם שורה, ו"הֵבִיא" פותח את הבאה. "דְּלֵית" חותם שורה, ו"קָלָא" פותח את הבאה.

בַּר קָלָא דְּאוֹרַיְתָא וּצְלוֹתָא דְּסָלִיק וּבָקַע כוּ'".

"בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו'"." — הפירוש בחוברת: חוץ מקול התורה והתפלה שעולה ובוקע את הרקיע, הרי שאין קול התורה והתפלה נשאר למטה – אלא הוא עולה למעלה.

★ "בר" — חוץ. "בר" בארמית: חוץ מ־. "קלא דאורייתא וצלותא": קול התורה והתפלה. "דסליק ובקע": שעולה ובוקע. כל קול אחר נשאר למטה, "באיזה מקום שהוא". קול התורה והתפלה שונה. הוא לא נשאר למטה בכלל, אלא "עולה ובוקע את הרקיע".

★ מה זה מוסיף? זה ההסבר לדברי רבי חיים ויטאל. למה מתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים ב"יצירה"? כי הקול של התורה אינו נשאר למטה כמו קול רגיל. הוא עולה, ושם, בלשון ההקדמה, "מעליה זו של התורה נבראים שם מלאכים". זו הבנה שלנו בלשון הפירוש.

★ שימו לב: גם "צלותא". הזוהר אינו מדבר רק על תורה. הוא כותב "קלא דאורייתא וצלותא": התורה והתפלה יחד, ועל שתיהן הוא אומר "דסליק ובקע". אם כן, השאלה שתבוא בהמשך חזקה עוד יותר. לפי הזוהר הזה, גם קול התפלה עולה. אז למה תפלה בלי כוונה "נדחית למטה"? זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו'". "בר" היא המילה האחרונה בתיבה של עמוד 82, והתיבה של עמוד 83 נפתחת ב"קלא". בלשון המנוקדת "דְּאוֹרַיְתָא" ביו"ד אחת (בתיבה "דאורייתא", בשתי יו"דין). "בַּר" בדגש. "בַּר קָלָא" חותם שורה, ו"דְּאוֹרַיְתָא" פותח את הבאה. אחרי "כוּ'" נדפסו המירכאות הסוגרות ונקודה. דברי הפירוש עוברים כאן מעמוד 82 לעמוד 83: "הרי שאין קול התורה" חותם את עמוד 82, ו"והתפלה נשאר למטה" פותח את עמוד 83.

וְהִנֵּה, מִכַּוָּנַת הַתְּפִלָּה נִבְרְאוּ מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה כְּמוֹ מִכַּוָּנַת הַתּוֹרָה,

"והנה, מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה," — הפירוש בחוברת: משתוות הרי תורה ותפלה בענין העבודה והכוונה, ששתיהן עולות באותה מדריגה – בעולם ה"בריאה",

★ הדבר השני: עם כוונה, הן שוות. עכשיו רבנו הזקן מביא דבר נוסף. מן הכוונה של התפלה נבראים מלאכים בעולם הבריאה, "כמו" מן הכוונה של התורה. הפירוש בחוברת: "משתוות הרי תורה ותפלה בענין העבודה והכוונה". כשיש כוונה, אין הבדל בין תורה לתפלה: "שתיהן עולות באותה מדריגה – בעולם ה'בריאה'".

★ "בריאה" מול "יצירה". בלי כוונה, התורה מגיעה עד "יצירה". עם כוונה, התורה והתפלה מגיעות עד "בריאה", שהוא, בלשון ההקדמה, "עולם ההשגה", גבוה יותר. כלומר, הכוונה מעלה את המילים מדרגה אחת למעלה. זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה". בלשון המנוקדת "מִכַּוָּנַת" בוי"ו אחת דגושה, פעמיים (בתיבה "מכוונת"). כאן כתוב "נִבְרְאוּ", בלשון עבר, ולמעלה "נִבְרָאִים"; כך גם בתיבה. "וְהִנֵּה," חותם את השורה הראשונה של עמוד 83, אחרי דברי הפירוש "אלא הוא עולה למעלה.", ואין לפניו קו. "כְּמוֹ" חותם שורה, ו"מִכַּוָּנַת הַתּוֹרָה," פותח את הבאה, ואחריו דברי הפירוש.

וּבְלֹא כַּוָּנָה נִדְחֵית לְמַטָּה לְגַמְרֵי,

"ובלא כונה נדחית" — הפירוש בחוברת: התפלה, "למטה לגמרי,"

★ כאן הן נפרדות. הפירוש בחוברת משלים את הנושא של המשפט: "התפלה". תפלה בלי כוונה אינה עולה אפילו ל"יצירה". היא "נדחית", נדחפת הצידה, "למטה לגמרי". שימו לב לחריפות של המילה "לגמרי". תורה בלי כוונה עדיין יוצרת מלאכים ב"יצירה". תפלה בלי כוונה לא מגיעה לשום מקום למעלה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי". בלשון המנוקדת "וּבְלֹא" בחולם, שנדפס בין הלמ"ד לאל"ף. "כַּוָּנָה" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "כוונה"). "נִדְחֵית" בצירי בחי"ת. בין "נִדְחֵית" ובין "לְמַטָּה" נדפסו דברי הפירוש "– התפלה,"; כאן חיברנו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמה עַמּוּד ב: "גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה כוּ'

"כמו שכתוב בזהר פרשת פקודי דף רמה עמוד ב: 'גו רקיע תתאה כו'" — הפירוש בחוברת: כשהתפלה אינה "יאה" (בלשון הזוהר), כלומר, שהיא בלא כוונה, היא נדחית ב"רקיע תתאה" (תחתון) מהרקיעין תתאין ש"מדברין גו עלמא". וכפי שאומר שם להלן בזוהר:

★ "גו רקיע תתאה". בארמית: בתוך הרקיע התחתון. זה המקור לדברי רבי חיים ויטאל ש"נדחית למטה". הפירוש בחוברת מסביר: תפלה "בלא כוונה" "נדחית ב'רקיע תתאה' (תחתון)". הרקיע הזה הוא אחד מ"הרקיעין תתאין", כלומר מן הרקיעים התחתונים, ש"מדברין גו עלמא". נראה שפירוש "מדברין" הוא שהם מנהיגים את מה שבתוך העולם; זו הערה שלנו.

★ "יאה". הפירוש בחוברת מביא מילה מלשון הזוהר: תפלה שאינה "יאה", כלומר שאינה ראויה. זו "שהיא בלא כוונה". המילה הזאת תחזור עוד מעט, בזוהר של פרשת ויקהל: "כדקא יאות".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש בזהר פ' פקודי דרמ"ה ע"ב גו רקיע תתאה כו'". בלשון המנוקדת "רמה" נדפס בלי ניקוד ובלי גרשיים, ו"דַּף" נפתח מן הדל"ת שבתיבה. אחרי "ב" נדפסו נקודתיים; בתיבה אין. "בַּזֹּהַר" בחולם חסר, כמו בתיבה, "בזהר". "גּוֹ" בדגש בגימ"ל. המירכאות נפתחות לפני "גּוֹ", ונסגרות רק בסוף הבלוק הבא, אחרי "פְּסִילָאָן כוּ'". כאן "שֶׁכָּתוּב" בלי דגש בשי"ן, ולמעלה, בתחילת הסימן, "שֶּׁכָּתוּב" בדגש. העתקנו כל אחד כפי שנדפס. הלשון המנוקדת נדפסה כאן בעמודה הצרה, בארבע שורות, מ"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב" ועד "תַּתָּאָה כוּ'".

דְּאַקְרִין צְלוֹתִין פְּסִילָאָן כוּ'",

"דאקרין צלותין פסילאן כו'"," — הפירוש בחוברת: הנקראות תפלות פסולות,

★ "צלותין פסילאן". בארמית: שנקראות "תפלות פסולות". זה לשון חריף מאוד. על תורה בלי כוונה לא נאמר שהיא "פסולה"; ממנה עוד נבראים מלאכים. ואילו תפלה בלי כוונה נקראת "פסולה". הפירוש בחוברת מעיר שהדברים נאמרים בזוהר "שם להלן", כלומר מעט אחרי "גו רקיע תתאה".

★ משל. אדם כותב מכתב בקשה למלך. אם המכתב כתוב כראוי, הפקיד הממונה מכניס אותו אל המלך. ואם לא, הפקיד מניח אותו בצד, במשרד התחתון, והמכתב לא מגיע למעלה. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. וזו בערך התמונה של הזוהר: "רקיע תתאה" למטה, ו"הממונה" שמעלה את התפלה, כפי שנראה בבלוק הבא.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דאקרין צלותין פסילאן כו'". בלשון המנוקדת "פְּסִילָאָן" בקמץ בלמ"ד ובאל"ף. לפני "דְּאַקְרִין" נדפסו דברי הפירוש "וכפי שאומר שם להלן בזוהר:", ואין לפניו מירכאות. המירכאות הסוגרות שאחרי "כוּ'" סוגרות את המירכאות שנפתחו לפני "גּוֹ רָקִיעַ". אחריהן נדפס פסיק, ואחריו דברי הפירוש "– הנקראות תפלות". המילה "פסולות," פותחת את הצד השמאלי של עמוד 83.

וְעַיֵּן שָׁם פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל דַּף רא עַמּוּד ב: "אִי הִיא מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת כוּ'".

"ועיין שם פרשת ויקהל דף רא עמוד ב:" — הפירוש בחוברת: שם אומר הזוהר, "'אי היא מלה כדקא יאות כו'"." — אם המלה (של תפלה) היא כדבעי (כלומר, התפלה היא בכוונה – הממונה "נשיק לה" (מנשק אותה) ומעלה אותה למעלה). מכך מובן, שרק כשהיא "כדקא יאות" (כדבעי – בכוונה) היא עולה למעלה, אך כשהתפלה היא שלא בכוונה – אין היא עולה למעלה. נשאלת הרי השאלה, כיוון שעם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה, נבראים מהתורה מלאכים בעולם ה"יצירה" (שכן באותו עולם עולה התורה), ואילו התפלה נדחית למטה, ב'רקיע תתאה'?

★ "אי היא מלה כדקא יאות". בארמית: אם המילה היא כראוי. הפירוש בחוברת מתרגם "כדבעי", כלומר כפי שצריך, ומפרש: "התפלה היא בכוונה". ומה קורה אז? יש מלאך "ממונה" על התפלות. הוא "נשיק לה", כלומר "מנשק אותה", "ומעלה אותה למעלה".

★ מה מוכח מכאן? הפירוש בחוברת מסיק בשני חלקים:
· "רק כשהיא 'כדקא יאות'" — "כדבעי – בכוונה" — "היא עולה למעלה".
· "כשהתפלה היא שלא בכוונה" — "אין היא עולה למעלה".

כלומר, הזוהר בפרשת ויקהל אומר אותו דבר כמו הזוהר בפרשת פקודי, מן הצד השני. בפקודי: תפלה שאינה "יאה" נדחית ל"רקיע תתאה". בויקהל: תפלה "כדקא יאות" עולה.

★ השאלה של היום. עכשיו הפירוש בחוברת מנסח את השאלה במלואה: "כיוון שעם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה, נבראים מהתורה מלאכים בעולם ה'יצירה' (שכן באותו עולם עולה התורה), ואילו התפלה נדחית למטה, ב'רקיע תתאה'?". בשתיהן יש דיבור, ובשתיהן חסרה אותה כוונה. למה התוצאה כל כך שונה? על זה ענה רבנו הזקן במשפט הבא בקונטרס, שנלמד מחר.

★ "יאות כו'". במילים האלה מסתיים השיעור של היום. גם מורה השיעור מסיים בהן: "עד עמ' 308, יאות כו'".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וע"ש פ' ויקהל דר"א ע"ב אי היא מלה כדקא יאות כו'.". בלשון המנוקדת "וע"ש" נפתח ל"וְעַיֵּן שָׁם", "פ'" ל"פָּרָשַׁת", ו"דר"א ע"ב" ל"דַּף רא עַמּוּד ב". "רא" נדפס בלי ניקוד ובלי גרשיים. אחרי "ב" נדפסו נקודתיים; בתיבה אין. בין "ב:" ובין המירכאות שלפני "אִי" נדפסו דברי הפירוש "– שם אומר הזוהר,"; כאן חיברנו. אחרי "כוּ'" נדפסו המירכאות הסוגרות ונקודה, כמו הנקודה שבסוף התיבה. בדברי הפירוש מודגשות שלוש מילים: "יאות" ב"שרק כשהיא 'כדקא יאות'", "בכוונה" ב"כדבעי – בכוונה", ו"עם" ב"כיוון שעם כוונה". בדברי הפירוש נדפס פעם "רקיע תתאה" במירכאות כפולות, ובסוף במירכאות בודדות: "ב'רקיע תתאה'?". העתקנו כפי שנדפס.

★ סיכום השיעור של היום, שורה לכל תחנה:

· ההקדמה: תורה ועבודה "לשמה" עולות "בספירות", ל"בריאה" או ל"יצירה" לפי הכוונה. בלי "לשמה" הן עולות רק ל"חיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים". "בלי כוונה" אין פירושו בלי מחשבה; חסר רק ה"לשמה".
· המקור: "להבין מה שכתוב ב'שער היחודים' פרק ב". הרבי העיר על הדיוק בשם השער, ו"נדרשת הסברה".
· התורה: "על־ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה".
· הזוהר בפרשת שלח: "דלית קלא דאתאביד", "בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע". כל קול נשאר למטה, וקול התורה והתפלה עולה.
· עם כוונה: "מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה".
· בלי כוונה: התפלה "נדחית למטה לגמרי".
· הזוהר בפרשת פקודי: "גו רקיע תתאה", "דאקרין צלותין פסילאן".
· הזוהר בפרשת ויקהל: רק "אי היא מלה כדקא יאות", הממונה "נשיק לה" ומעלה אותה.
· השאלה: אם עם כוונה התורה והתפלה שוות, למה בלי כוונה התורה עולה ל"יצירה", והתפלה "נדחית למטה"?

השיעור של היום, בשורה אחת: קול של תורה ותפלה אינו הולך לאיבוד, וכשיש בו כוונה הוא עולה עד "בריאה"; אבל כשחסרה הכוונה, התורה עדיין עולה ל"יצירה", והתפלה נדחית למטה, ומחר נלמד למה.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

שום מילה של תורה ותפלה שאני אומר לא הולכת לאיבוד; אבל התפלה שלי צריכה כוונה כדי לעלות, ולכן לפני שאני מתפלל אני עוצר לרגע, וזוכר לפני מי אני עומד.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת תולדות:

היום, בחומש, יצחק זורע בארץ גרר בשנת רעב: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כו, יב). מי שזורע זורק את הזרע לתוך האדמה, ולכאורה הוא נעלם שם. אבל הזרע לא הולך לאיבוד; הוא צומח פי מאה. וזה מה שלמדנו היום בתניא: "דלית קלא דאתאביד". מילה של תורה ותפלה נראית כאילו נעלמה ברגע שנאמרה, אבל היא עולה, ומשהו נברא ממנה למעלה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

וברשומת "היום יום" של היום (כ"ט חשון) נאמר: "עבודה הקדושה באמירת תהלים בצבור, אין די באר גדל הזכות של המשתתפים בזה". זו הערה שלנו: אמירת תהלים היא בדיוק "קלא דצלותא", קול של תפלה. ולמדנו היום שקול כזה "סליק ובקע". ובכל זאת הסימן של היום מזכיר שהכוונה חשובה. היא שקובעת לאן התפלה תגיע.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" של כ"ח חשון כתוב "תניא: להבין מ"ש . . . 308 פקודי.". החוברת מחלקת את הקטע הזה לשני ימים: היום, מ"להבין" ועד "יאות כו'", ומחר, יום שלישי, מ"אך ההפרש" ועד "פקודי". בלוח של כ"ט חשון כתוב "תניא: ומ"ש בפ' פקודי . . . האצי'.".

★ ומחר, ל' מרחשון, א' דראש חודש כסלו: הסימן ממשיך, וכך הוא אומר (כך בתיבה שבעמוד 83): "אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד דבלא"ה לא מיקרי לימוד כלל". כלומר, מחר תבוא התשובה לשאלה של היום. לימוד תורה, גם "שלא בכוונה", יש בו תמיד הבנה של מה שהלומד אומר, כי בלי זה הוא לא נקרא לימוד בכלל. וזה מתאים למה שלמדנו היום בהקדמה על "חומר וצורה". מורה השיעור: "מעמ' 308, אך ההפרש... עד עמ' 308, פקודי".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שני, כ"ט מרחשון.

אתמול, ביום ראשון, כ"ח מרחשון, למדנו את פרק כ: "מיהו כהן מיוחס וכהן בחזקה". למדנו ש"כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים". יחוס צריך "שני עדים", עד "הכהן ששמש על גבי המזבח". לחזקה די בראיות קלות יותר, כמו עד אחד, נשיאת כפים וקריאה בתורה ראשון. ובסוף הפרק: ספק כהן נוהג ב"חמרי ישראל וחמרי כהנים", ומי שנולד מזנות - "משתקין אותו מדין כהנה". בפרק כ הסתיימו ארבעת הפרקים שעסקו בכהונה (פרקים יז-כ).

היום, בפרק כא, הרמב"ם חוזר לעניין העריות עצמו. הנושא הוא "איסור קירבה לעריות, הנהגה בשעת תשמיש, דיני צניעות והרחקות נוספות". זהו הפרק שלפני האחרון בהלכות איסורי ביאה. בפרקים הקודמים למדנו אילו נשים אסורות. היום הרמב"ם מלמד איך נשמרים מן האיסור: אילו גדרים והרחקות קבעו התורה וחכמים, ואיך נראים חיי נישואין של קדושה. בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם, בערך, שבספר הזה כלל את המצוות שבעריות ובמאכלות אסורות, כי בשני הדברים האלה קידשנו המקום והבדילנו מן האומות, ולכן קרא לו "ספר קדושה". הפרק עוסק בענייני צניעות ובחיי איש ואשתו. נלמד אותו בלשון נקייה, כמו שלימדו חז"ל (פסחים ג, א, בערך) שאדם יספר תמיד בלשון נקייה. גם הרמב"ם עצמו כותב כאן בלשון קצרה ומעודנת. הפרק בנוי מחמישה חלקים:
- הקריבה לעריות והמבט (הלכות א-ג): "לא תקרבו לגלות ערוה". חיבוק ונישוק "דרך תאוה" - לוקה מן התורה. רמז, צחוק, ריח, מבט, קול ושער - אסורים מדברי חכמים. ומה מותר: להסתכל בפנויה כדי לשאת אותה.
- בתוך הבית והמשפחה (הלכות ד-ח): אשתו בימי נדתה, "אסור להשתמש באשה", ושאילת שלום. "אין קרבין לערוה כלל", "חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו". ו"נשים המסוללות".
- קדושה בחיי הנישואין (הלכות ט-טז): "אשתו של אדם מתרת היא לו", ועם זאת "מדת חסידות". צניעות בזמן ובמקום, הכוונה הנכונה, ושמירת הכבוד בבית ובמרחץ.
- צניעות ושמירת המחשבה (הלכות יז-כד): "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק". איסור השחתת זרע. הרחקה מכל מה שמביא "לידי הרהור". ו"חסידים הראשונים".
- הנישואין עצמם, והרחקות נוספות (הלכות כה-לב): להשיא את הבנים "סמוך לפרקן", "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה", גרושה ומגרשה, נישואין על מנת לגרש, ובחירת המשפחה. "וישא בת תלמיד חכמים".

העיקרון המנחה של הפרק: הגדר בא לפני העבירה.
- "לא תקרבו": התורה לא אסרה רק את העבירה עצמה. היא אמרה "לא תקרבו לגלות ערוה". והרמב"ם מבאר: "לא תקרבו לדברים המביאין לידי גלוי ערוה" (הלכה א). ובהלכה ו: "שאין קרבין לערוה כלל".
- מן התורה ומדברי חכמים: קריבה "דרך תאוה" לעריות החמורות - "לוקה מן התורה" (הלכה א). הרחקות קלות יותר - "מכת מרדות" (הלכות ב, ח, יד). ובחייבי לאוין, לפי ביאור "רמב"ם לעם" (ו), הקריבה אסורה מדברי חכמים (הלכה ג).
- שמירת המחשבה: הביטוי "לידי הרהור" חוזר בפרק פעמים רבות. והעצה של הרמב"ם: "יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה" (הלכה יט). רש"י (ויקרא יט, ב) מבאר, בערך, שבכל מקום שיש גדר ערוה - יש קדושה.
- ההיתר במקומו: התורה אינה מרחיקה מחיי הנישואין. להסתכל בפנויה כדי לשאת אותה - "ראוי לעשות כן" (הלכה ג). "אשתו של אדם מתרת היא לו" (הלכה ט). "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה" (הלכה כו). ועם זאת, "מדת חסידות... ושיקדש עצמו בשעת תשמיש" (הלכה ט).

השבוע בפרשה: בחומש של היום יצחק יושב בגרר, ואבימלך מגלה שרבקה היא אשתו. הוא אומר ליצחק: "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" (בראשית כו, י). ורש"י שם: "אחד העם - המיחד בעם, זה המלך. והבאת עלינו אשם - אם שכב, כבר הבאת אשם עלינו". ומיד: "ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (כו, יא). אבימלך הבין כמה חמור איסור אשת איש, עד שהעבירה של אחד הייתה מביאה "אשם" על כל העם. הפרק שלנו מלמד יסוד עמוק יותר: התורה אינה מחכה לעבירה. היא מציבה גדר רחוק ממנה: "לא תקרבו".

הלכה למעשה בימינו: רוב ההלכות בפרק נוהגות גם היום. הן נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימנים כא ואילך) ובפוסקים, ודיני ההרחקות בימי הנדה - ביורה דעה (סימן קצה). יש בהן פרטים רבים שאינם מובאים כאן, ויש דינים שתלויים במנהג המקום, כמו שהרמב"ם עצמו כותב בהלכה טז: "ויש מקומות שנהגו". אלה הלכות בקיצור. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר - הרי זה לוקה מן התורה". "לא תקרבו לגלות ערוה", "כלומר: לא תקרבו לדברים המביאין לידי גלוי ערוה" (הערות 95-96).
- הלכה ב: "והעושה דבר מחקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות". אסור לקרוץ ולרמוז, "לשחק עמה או להקל ראש", להריח בשמים שעליה ולהביט ביפיה; "ומכין המתכון לדבר זה מכת מרדות". "ואפלו לשמע קול הערוה או לראות שערה - אסור".
- הלכה ג: "והדברים האלו אסורין בחיבי לאוין". "ומתר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה", "כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, ישאנה", "ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן". "אבל לא יסתכל דרך זנות" (הערה 97). (השגת הראב"ד.)
- הלכה ד: "ומתר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה", "הואיל והיא מתרת לו לאחר זמן". "אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה, שמא ירגיל לעברה". (השגת הראב"ד.)
- הלכה ה: "אסור להשתמש באשה כלל", "שמא יבוא לידי הרהור": רחיצה, הצעת המטה ומזיגת הכוס, "שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד". "ואין שואלין בשלום אשה כלל, ואפלו על ידי שליח".
- הלכה ו: חיבוק ונישוק של קרובה, "אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגנה ביותר", "שאין קרבין לערוה כלל", "חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו".
- הלכה ז: האב ובתו, האם ובנה - "כל זמן שהן קטנים". משגדלו, וכן "משהגיעו להכלם מהן" - כל אחד "בכסותו" (הערה 98).
- הלכה ח: "נשים המסוללות זו בזו - אסור", "וממעשה מצרים הוא שהזהרנו עליו" (הערה 99). "אין מלקין עליו", "ולא תאסר אשה על בעלה בזה". "וראוי להכותן מכת מרדות".
- הלכה ט: "אשתו של אדם מתרת היא לו". "ואף על פי כן, מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש", "שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".
- הלכה י: צניעות בזמן ובמקום: לא "לאור הנר", ולא ביום, "שעזות פנים היא". "ודרך קדשה, לשמש באמצע הלילה".
- הלכה יא: "אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המטה". "כל הממעט בתשמיש, משבח; והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו". ותקנת "בעלי קראין" שבטלה (ביאור ט).
- הלכה יב: הכוונה והיחס: לא כשלבו "מחשב באשה אחרת", לא "מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה", ולא "בעל כרחה".
- הלכה יג: "וכן אמרו חכמים" על בנים שנולדו ממצבים כאלה: "הן המורדים והפושעים".
- הלכה יד: "אלא בבית דירה", "שלא יראה כזנות". "וכן המקדש בביאה, והמקדש בשוק, והמקדש בלא שדוך" - "מכין אותו מכת מרדות".
- הלכה טו: "ואכסנאי [=אורח] אסור בתשמיש המטה, עד שיחזר לביתו". ולא ידור בבית חמיו, "שזו עזות פנים היא". (השגת הראב"ד.)
- הלכה טז: "וכן לא יכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו". "ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים כאחד למרחץ".
- הלכה יז: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" (ביאורי "רמב"ם לעם" י-יא). "ולא תלך אשה בשוק, ובנה אחריה".
- הלכה יח: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה", "וכאלו הרגו נפש" (הערה 100).
- הלכה יט: "אלא אם יבוא לו הרהור", "יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן"" (הערה 101).
- הלכה כ: לא יסתכל בבעלי חיים בשעת הזדווגותם. ולמי שעוסק בכך במלאכתו מותר, "מפני שהן עסקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור".
- הלכה כא: "אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה", ואפילו "בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה".
- הלכה כב: "מי שפגע באשה בשוק", "אסור לו להלך אחריה". "ולא יעבר על פתח אשה זונה, עד שירחיק ארבע אמות" (הערה 102).
- הלכה כג: זהירות בגופו של אדם, "שלא יבוא לידי הרהור".
- הלכה כד: "חסידים הראשונים וגדולי החכמים", "מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים".
- הלכה כה: "מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן [=זמן הבגרות]"; "ופקדת נוך ולא תחטא" (הערה 103). "ואסור להשיא אשה לקטן". (הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה כו: "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה". "ורשות לאשה שלא תנשא לעולם". "ולא ישא בחור זקנה, ולא ישא זקן ילדה".
- הלכה כז: "וכן מי שגרש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר". "ומי נדחה מפני מי? היא נדחית מפניו; ואם היתה החצר שלה, הוא ידחה מפניה".
- הלכה כח: "אסור לאדם לשא אשה ודעתו לגרשה", "אל תחרש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך" (הערה 104). ואם הודיע לה מראש - מותר. (הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה כט: "ולא ישא אדם אשה במדינה זו, ואשה במדינה אחרת", "שמא יאריכו הימים, ונמצא בן נושא אחותו".
- הלכה ל: "לא ממשפחת מצרעין", "ולא ממשפחת נכפין", "שהחזקו שלשה פעמים".
- הלכה לא: "אשה שנשאת לשני אנשים, ומתו", "לשלישי לא תנשא". "לא ישא ישראל עם הארץ כהנת". "אבל תלמיד חכמים שנשא כהנת, הרי זה נאה ומשבח", "הרי תורה וכהנה כאחד".
- הלכה לב: "לא ישא אדם בת עם הארץ", "שאין אמן יודעת כתר התורה". "ולעולם ימכר אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכמים". (הפניה לשיחות קודש; נקודות משיחות קודש.)

בפרק זה שלוש השגות הראב"ד: על הלכה ג ("ומותר . . בעולה"), על הלכה ד ("הואיל . . מכשול") ועל הלכה טו ("וכן . . חמיו"). בשולי עמוד קמט נדפסו שלוש "הפניות לשיחות קודש": על הלכה כה, על הלכה כח ועל "כתר התורה" שבהלכה לב. בעמודים קמו-קמח אין הפניות. בראש עמוד קנ נדפסה תיבת "נקודות משיחות קודש" על הלכה לב: "לא ישא אדם בת עם הארץ . . שאין אמן יודעת כתר התורה". מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 95-104; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-יט) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בכמה הלכות נדפסו הסברים קצרים בסוגריים מרובעים [...] בתוך שורת ההלכה, והם הועתקו כמו שהם. מקורות הפרק בגמרא מפוזרים במסכתות רבות, ובהן ברכות, שבת, עבודה זרה, קידושין, יבמות ונדרים.

א. כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה (=כל ביאות שחייבים עליהן מיתת בית דין או כרת) מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵבָרִים (=ולא דרך איברי הביאה), אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנִשֵּׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה (=אבל מיתת בית דין וכרת אינו חייב אלא רק בביאה או בהעראה), שֶׁנֶּאֱמַר: "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" (=מנהגים המביאים לתועבות הזימה); וְנֶאֱמַר: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה", כְּלוֹמַר: לֹא תִקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִלּוּי עֶרְוָה.

"לא תקרבו לגלות ערוה": הקריבה לעריות אסורה מן התורה.
הדין המעשי:
- במי מדובר: "כל הבא על ערוה מן העריות". "רמב"ם לעם": "כל ביאות שחייבים עליהן מיתת בית דין או כרת". כלומר, העריות החמורות שבתורה.
- מה המעשה: "דרך אברים". "רמב"ם לעם": "ולא דרך איברי הביאה". כלומר, קרבה גופנית שאינה הביאה עצמה.
- וכן: "או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר".
- הדין: "הרי זה לוקה מן התורה". "רמב"ם לעם": "אבל מיתת בית דין וכרת אינו חייב אלא רק בביאה או בהעראה".
- הפסוק הראשון: "שנאמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת"". "רמב"ם לעם": "מנהגים המביאים לתועבות הזימה".
- הפסוק השני ופירושו: "ונאמר: "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר: לא תקרבו לדברים המביאין לידי גלוי ערוה".
הבסיס והמקור:
- שני הפסוקים הם מפרשת העריות שבספר ויקרא, פרק יח (הערות 95-96). הפסוק השני פותח את רשימת העריות: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'" (יח, ו). והפסוק הראשון חותם את הפרשה: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם" (יח, ל).
- בספר המצוות מונה הרמב"ם את "לא תקרבו לגלות ערוה" כמצות לא תעשה בפני עצמה: שלא להתקרב לעריות גם בלי ביאה, כגון חיבוק ונישוק. יש מן הראשונים, ובהם הרמב"ן, שחלקו עליו, וסברו שאיסור הקריבה הוא מדברי חכמים. ההלכה שלנו היא שיטת הרמב"ם: "לוקה מן התורה".
ההיגיון:
- "לא תקרבו": התורה לא אסרה רק את גילוי הערוה עצמו. היא אמרה "לא תקרבו לגלות". האיסור מתחיל לפני העבירה עצמה, בדברים "המביאין לידי" העבירה.
- "דרך תאוה ונהנה": איסור התורה הוא כשהמעשה נעשה מתוך תאוה והנאה. מה הדין כשאין תאוה כלל - נלמד בהלכה ו.
- שתי דרגות עונש: על הביאה עצמה - "מיתת בית דין או כרת". על הקריבה - מלקות. זה ביאור "רמב"ם לעם" ג.
- "מחקות התועבת": "רמב"ם לעם" מבאר: "מנהגים המביאים לתועבות הזימה". כלומר, התורה אוסרת גם את המנהגים שמובילים אל העבירה.
- משל: בגמרא (שבת יג, א) מובא משל, בערך: לנזיר אומרים: לך מסביב, ואל תתקרב לכרם. מי שאסור לו היין, מתרחק גם מן הכרם.
- דוגמה: אדם מרגיש משיכה לאשה שהיא ערוה לו. האיסור אינו רק על העבירה עצמה. כבר קרבה גופנית אליה, מתוך תאוה, אסורה עליו מן התורה.
מונחים: "עֶרְוָה" - כאן: אשה שהתורה אסרה את הקשר איתה, ועונשו מיתת בית דין או כרת. "דֶּרֶךְ אֵבָרִים" - קרבה גופנית שאינה ביאה. "בְּקֵרוּב בָּשָׂר" - במגע גוף בגוף. "לוֹקֶה" - חייב מלקות. "חֻקּוֹת" - מנהגים. "הַתּוֹעֵבֹת" - הדברים המתועבים. "גִּלּוּי עֶרְוָה" - העבירה עצמה. "כָּרֵת" (בביאור "רמב"ם לעם") - עונש בידי שמים. "הַעֲרָאָה" (בביאור) - תחילת הביאה. "הַזִּמָּה" (בביאור) - פריצות.
המסר: התורה אינה מחכה לרגע העבירה. היא מלמדת להתרחק מן הדרך שמובילה אליה. מי שנזהר בקרבה, נשמר גם מן העבירה.

ב. וְהָעוֹשֶׂה דָּבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ, הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת.
וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו, לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת, וְכֵן לִשְׂחֹק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ - אָסוּר; וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּן לְדָבָר זֶה מַכַּת מַרְדּוּת (=ככל העובר על דברי חכמים). וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת - כְּמִי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף [=הערוה]; וַאֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ - אָסוּר.

"והעושה דבר מחקות אלו": הרחקות מדברי חכמים - רמז, מבט, קול.
הדין המעשי:
- "חשוד על העריות": "והעושה דבר מחקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות". מי שנוהג במנהגי קרבה כאלה, יש לחשוש שיגיע גם לעבירה עצמה.
- מה אסור:
- "לקרץ בידיו וברגליו או לרמז בעיניו, לאחת מן העריות".
- "וכן לשחק עמה או להקל ראש".
- "ואפלו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה - אסור".
- העונש: "ומכין המתכון לדבר זה מכת מרדות". "רמב"ם לעם": "ככל העובר על דברי חכמים".
- אפילו מבט קטן: "והמסתכל אפלו באצבע קטנה של אשה, ונתכון להנות - כמי שנסתכל במקום התרף [=הערוה]". ההסבר שבסוגריים המרובעים נדפס בתוך שורת ההלכה.
- קול ושער: "ואפלו לשמע קול הערוה או לראות שערה - אסור".
הבסיס והמקור:
- כמה מן הדינים האלה מובאים בגמרא במסכת ברכות (כד, א, בערך). שם נאמר שקול באשה ערוה, ושער באשה ערוה, ושם גם הדין של המסתכל באצבע קטנה של אשה.
- ההסתכלות באשה נדונה גם בגמרא במסכת עבודה זרה (כ, א - ב, בערך), על הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י).
ההיגיון:
- שתי דרגות: בהלכה א מדובר בקרבה גופנית מתוך תאוה, ועליה לוקה מן התורה. כאן מדובר בדברים קלים יותר: רמז, צחוק, ריח ומבט. הם אסורים מדברי חכמים, ועליהם "מכת מרדות".
- "המתכון": העונש הוא על מי שמתכוון. וכן במבט: "ונתכון להנות". נראה שמבט מקרי, בלי כוונה ליהנות, אינו בכלל זה.
- "כמי שנסתכל במקום התרף": הלשון חריפה בכוונה. היא מלמדת שהכוונה קובעת. גם מבט בדבר קטן, כשהוא מתוך כוונה ליהנות, חמור כמבט בדבר המכוסה ביותר.
- "חשוד": הדברים האלה אינם העבירה עצמה. אבל מי שמרגיל את עצמו בהם, כבר נמצא בדרך אליה.
- פרטי הדינים: גבולות הדין בקול ובשער, ומה נחשב "קול הערוה", נדונו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כא) ובפוסקים.
- דוגמה: אדם עובד במקום אחד עם נשים. שיחה עניינית מותרת. אבל קריצה, רמז בעיניים, צחוק של קלות ראש, או מבט ממושך מתוך כוונה ליהנות - אסורים.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "ואסור לאדם לקרץ..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. ביאור "רמב"ם לעם" ה שבסופה נדפס מתחתיה. היא מפרטת את "מחקות אלו" שבתחילת ההלכה, ולכן נכללת כאן בהלכה ב.
מונחים: "חָשׁוּד" - מי שיש לחשוש שהוא עובר עבירה. "לִקְרֹץ" - לתת סימן בתנועה. "לִרְמֹז" - לרמוז. "לִשְׂחֹק עִמָּהּ" - להתלוצץ איתה. "לְהָקֵל רֹאשׁ" - לנהוג בקלות ראש, בלי רצינות. "בְּיָפְיָהּ" - ביופייה. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מכות שבית הדין נותן על עבירה מדברי חכמים. "לֵהָנוֹת" - ליהנות. "הַתֹּרֶף" - המקום המכוסה ביותר, וכלשון ההסבר שבסוגריים: "הערוה".
המסר: העין והאוזן הן פתח אל הלב. מי ששומר על מבטו ועל שמיעתו, שומר על לבו.

ג. וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין (=כלומר, גם בנשים שאסור לבוא עליהם שנאסרו באיסור לא תעשה (ועל ביאתם לא חייבים מיתה או כרת). וחיבוק ונישוק וקרבת בשר בחייבי לאווין איסורן מדרבנן). וּמֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַפְּנוּיָה וּלְבָדְקָהּ, בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה - כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אִם הִיא נָאָה בְּעֵינָיו, יִשָּׂאֶנָּה; וְאֵין בָּזֶה צַד אִסּוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל לֹא יִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ זְנוּת; הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה".

"ומתר להסתכל בפני הפנויה... ישאנה": מבט אסור ומבט מותר.
הדין המעשי:
- חייבי לאוין: "והדברים האלו אסורין בחיבי לאוין". "רמב"ם לעם": "כלומר, גם בנשים שאסור לבוא עליהם שנאסרו באיסור לא תעשה (ועל ביאתם לא חייבים מיתה או כרת). וחיבוק ונישוק וקרבת בשר בחייבי לאווין איסורן מדרבנן".
- ההיתר: "ומתר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה, בין בתולה בין בעולה - כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, ישאנה; ואין בזה צד אסור".
- ויותר מזה: "ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן".
- הגבול: "אבל לא יסתכל דרך זנות; הרי הוא אומר: "ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה"".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (קידושין מא, א) נאמר, בערך: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). נראה שזה המקור ל"ראוי לעשות כן".
- הפסוק "ברית כרתי לעיני..." הוא מדברי איוב (איוב לא, א - הערה 97). איוב מספר שכרת ברית עם עיניו, שלא יתבונן בבתולה.
ההיגיון:
- חייבי לאוין: לפי ביאור "רמב"ם לעם" יש כאן שתי דרגות. בעריות שעונשן כרת או מיתה, הקריבה אסורה מן התורה (הלכה א). בנשים שאיסורן בלאו בלבד, הקריבה אסורה מדברי חכמים. למשל, גרושה לכהן, שלמדנו בפרק יז שהיא אסורה עליו.
- מבט לשם נישואין: כאן המבט אינו "דרך זנות". הוא חלק מבניין בית. ולכן "ראוי לעשות כן": שלא יישא אשה שאינה מוצאת חן בעיניו, ויבוא אחר כך לידי שנאה.
- "לא יסתכל דרך זנות": אותה עין יכולה להסתכל לשם בניין בית, ויכולה להסתכל לשם תאוה. ההבדל הוא בכוונה.
- מחלוקת: הראב"ד משיג על ההיתר הזה, ובעיקר על "ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן". ראו בהשגה שלהלן.
- דוגמה: בחור שהציעו לו שידוך נפגש עם הנערה. מותר לו, וגם ראוי לו, להסתכל בפניה ולראות אם היא מוצאת חן בעיניו. אבל אסור לו להסתכל בנשים אחרות מתוך תאוה.
⚠ בביאור ו נדפס "שאסור לבוא עליהם" ו"ביאתם", בלשון זכר, אף שמדובר בנשים. הכוונה ברורה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "חַיָּבֵי לָאוִין" - איסורים שבלאו (מצות לא תעשה), בלי עונש כרת או מיתה. "הַפְּנוּיָה" - אשה שאינה נשואה. "וּלְבָדְקָהּ" - להכיר אותה ולראות אותה. "בְּתוּלָה" - שלא נישאה. "בְּעוּלָה" - כאן: שכבר נישאה, כמו אלמנה או גרושה. "יִשָּׂאֶנָּה" - יישא אותה לאשה. "צַד אִסּוּר" - שום איסור. "דֶּרֶךְ זְנוּת" - מתוך תאוה. "אֶתְבּוֹנֵן" - אסתכל. "מדרבנן" (בביאור "רמב"ם לעם") - מדברי חכמים.
המסר: התורה אינה רואה במבט דבר רע מצד עצמו. מבט לשם בניין בית של קדושה - ראוי. מבט לשם תאוה - אסור. הכוונה היא שקובעת.

ד. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהַבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאַת לֵב בִּרְאִיָּתָהּ; הוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר זְמַן, אֵינוֹ בָּא בָּזֶה לִדְבַר מִכְשׁוֹל. אֲבָל לֹא יִשְׂחֹק וְלֹא יָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ, שֶׁמָּא יַרְגִּיל לָעֲבֵרָה.

"להביט באשתו כשהיא נדה": "הואיל והיא מתרת לו לאחר זמן".
הדין המעשי:
- ההיתר: "ומתר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה".
- אף שהיא ערוה: "ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראיתה".
- הטעם: "הואיל והיא מתרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול".
- הגבול: "אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה, שמא ירגיל לעברה".
הבסיס והמקור:
- נדה היא אחת מן העריות שבתורה: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא יח, יט). גם כאן נאמרה הלשון "לא תקרב".
- ההרחקות בימי הנדה נדונו בגמרא (שבת יג, א - ב, בערך), ונפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצה).
ההיגיון:
- לכאורה זה סותר את הלכה ב: בהלכה ב למדנו ש"להביט ביפיה" של ערוה אסור. ונדה היא ערוה. ובכל זאת, באשתו מותר.
- הטעם: "הואיל והיא מתרת לו לאחר זמן". האיסור זמני. המבט אינו מושך אותו לדבר אסור, כי בעוד ימים מספר היא תהיה מותרת לו. לכן "אינו בא בזה לדבר מכשול".
- אבל קלות ראש - לא: מבט לבדו אינו מביא לידי מכשול. אבל צחוק וקלות ראש עלולים להביא לקרבה, "שמא ירגיל לעברה".
- מחלוקת: הראב"ד מוסיף גבול להיתר. ראו בהשגה שלהלן. בהלכה למעשה יש בשולחן ערוך ובפוסקים פרטים רבים בעניין זה.
- דוגמה: בימי הנדה בני הזוג יושבים יחד לשולחן ומשוחחים. הבעל מביט באשתו ושמח בה, ואין בזה איסור. אבל שניהם נזהרים מקלות ראש שעלולה להביא לקרבה.
מונחים: "נִדָּה" - אשה בימי טומאתה, מאז שראתה דם ועד שטבלה במקוה. בימים אלה היא אסורה על בעלה. "הֲנָאַת לֵב" - שמחה והנאה פנימית. "בִּרְאִיָּתָהּ" - כשהוא רואה אותה. "לְאַחַר זְמַן" - אחרי שתיטהר. "מִכְשׁוֹל" - עבירה. "יַרְגִּיל" - יתרגל. "לָעֲבֵרָה" - לעבירה.
המסר: הקשר שבין איש לאשתו נשמר גם בימי הפרישה, באהבה ובכבוד. וגם ההרחקה נשמרת, בזהירות.

ה. אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת - שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ (=שאסור לעשות להשתמש בה)? כְּגוֹן רְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, וּמְזִיגַת הַכּוֹס - שֶׁאֵין עוֹשֶׂה לְאִישׁ דְּבָרִים אֵלּוּ, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ בִּלְבַד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

"אסור להשתמש באשה כלל" ו"אין שואלין בשלום אשה".
הדין המעשי:
- הכלל: "אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משחררת".
- הטעם: "שמא יבוא לידי הרהור".
- איזה שימוש: "באיזה שמוש אמרו?" "רמב"ם לעם": "שאסור לעשות להשתמש בה". "כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס".
- למה דווקא אלה: "שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד".
- שאילת שלום: "ואין שואלין בשלום אשה כלל, ואפלו על ידי שליח".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (קידושין ע, א - ב, בערך) מסופר על ביקורו של רב יהודה בביתו של רב נחמן. שם הובאו דברי שמואל, בערך: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה; ואין שואלים בשלום אשה.
- השירותים שבהלכה הם השירותים שאשה עושה לבעלה: מוזגת לו את הכוס, מציעה לו את המטה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו (כתובות סא, א, בערך). וכך כותב הרמב"ם גם בהלכות אישות.
ההיגיון:
- שירות של קרבה: אלה שירותים אישיים, של בית ומשפחה. הם מבטאים קרבה שיש רק בין איש לאשתו. מי שמקבל אותם מאשה אחרת, נכנס לקרבה שאינה במקומה, "שמא יבוא לידי הרהור".
- "בין גדולה בין קטנה": נראה שהחשש הוא שאדם יתרגל לכך, ולכן אין מחלקים בין גדולה לקטנה.
- שאילת שלום: הכוונה לפנייה אישית וקרובה. ההלכה מרחיקה גם ממנה, "ואפלו על ידי שליח". מה נחשב "שאילת שלום" לעניין זה, ומה מותר בדרך ארץ פשוטה, נדון בפוסקים.
- דוגמה: בימי חז"ל, אורח שבא לבית לא היה מבקש מאשת בעל הבית שתמזוג לו את הכוס או תציע לו את המטה. את השירותים האלה עושה לאדם רק אשתו.
⚠ בביאור ז נדפס "שאסור לעשות להשתמש בה". נראה שהכוונה: שאסור להשתמש בה. כלומר: על איזה שימוש אמרו שהוא אסור. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה" - לקבל ממנה שירות אישי. "שִׁפְחָה" - אשה משועבדת. "מְשֻׁחְרֶרֶת" - שפחה שיצאה לחירות. "הִרְהוּר" - מחשבה אסורה. "הַצָּעַת הַמִּטָּה" - סידור המיטה. "בְּפָנָיו" - לפניו, בנוכחותו. "מְזִיגַת הַכּוֹס" - מזיגת היין לכוס והגשתה. "שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם" - דורשים בשלום.
המסר: יש דברים קטנים שהם סימן של קרבה. ההלכה שומרת אותם לבית, לאיש ולאשתו.

ו. הַמְחַבֵּק אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶן [–אינו מתרגש], אוֹ שֶׁנִּשֵּׁק אַחַת מֵהֶן - כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה כְּלָל, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר. וְדָבָר אָסוּר הוּא, וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים הוּא - שֶׁאֵין קְרֵבִין לְעֶרְוָה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, חוּץ מֵהָאֵם לִבְנָהּ, וְהָאָב לְבִתּוֹ.

"שאין קרבין לערוה כלל": גם בלי תאוה.
הדין המעשי:
- המקרה: "המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן [–אינו מתרגש], או שנשק אחת מהן".
- דוגמאות: "כגון אחותו הגדולה, ואחות אמו, וכיוצא בהן".
- אף שאין תאוה: "אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגנה ביותר".
- הדין: "ודבר אסור הוא, ומעשה טפשים הוא".
- הכלל: "שאין קרבין לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו".
הבסיס והמקור: בגמרא (שבת יג, א, בערך) מסופר על עולא שהיה מנשק את אחיותיו כשבא מבית המדרש. ושם הקשו על כך מדברי עולא עצמו, שאמר שאפילו שום קריבה אסורה, ושמשל העולם הוא: לנזיר אומרים: לך מסביב, ואל תתקרב לכרם. הרמב"ם פוסק להחמיר: "שאין קרבין לערוה כלל".
ההיגיון:
- ההבדל מהלכה א: בהלכה א מדובר במי שעושה זאת "דרך תאוה ונהנה", והוא לוקה מן התורה. כאן אין תאוה כלל, ובכל זאת "דבר אסור הוא".
- למה: הקרבה עצמה, גם בלי שום הרגשה, היא כבר קרבה לערוה. והלב אינו נשאר תמיד במקומו. מה שהיום אין בו כלום, עלול מחר להיות פתח. נראה שלכן "מעשה טפשים הוא": מי שעושה זאת אינו רואה את הסכנה.
- "בין גדולה בין קטנה": הכלל חל גם על קרובה קטנה. ומה מותר לאב ובתו ולאם ובנה - נלמד בהלכה ז.
- ההסבר שבסוגריים: "[–אינו מתרגש]" נדפס בתוך שורת ההלכה. הוא מבאר את "שאין לבו של אדם נוקפו עליהן".
- דוגמה: אדם פוגש את דודתו, אחות אמו, בשמחה משפחתית. אין לו כלפיה שום רגש, אלא כבוד. ובכל זאת, לפי הרמב"ם, לא יחבק אותה ולא ינשק אותה. הוא יקבל אותה בסבר פנים יפות ובמילים חמות.
⚠ בסוגריים המרובעים נדפס "[–אינו מתרגש]", עם קו, ולא עם הסימן "=" שבשאר ההסברים מסוג זה בפרק. הכוונה זהה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "נוֹקְפוֹ" - מעורר אותו, מרגש אותו. "אֲחוֹת אִמּוֹ" - דודתו. "וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן" - וכדומה להן. "מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר" - מכוער מאוד. "טִפְּשִׁים" - שוטים, שאינם מבינים. "קְרֵבִין" - מתקרבים.
המסר: ההלכה אינה בודקת רק מה האדם מרגיש עכשיו. היא שומרת עליו גם מפני מה שהוא עלול להרגיש מחר.

ז. כֵּיצַד? מֻתָּר הָאָב לְחַבֵּק בִּתּוֹ, וּלְנַשְּׁקָהּ, וְתִישַׁן עִמּוֹ בְּקֵרוּב בָּשָׂר, וְכֵן הָאֵם עִם בְּנָהּ - כָּל זְמַן שֶׁהֵן קְטַנִּים. הִגְדִּילוּ וְנַעֲשָׂה הַבֵּן גָּדוֹל וְהַבַּת גְּדוֹלָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" - זֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ, וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ. וְאִם הָיְתָה הַבַּת בֹּשָׁה לַעֲמֹד בִּפְנֵי אָבִיהָ עֲרֻמָּה, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת, וְכֵן אִם הָאֵם בֹּשָׁה לַעֲמֹד בִּפְנֵי בְּנָהּ עֲרֻמָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן קְטַנִּים - מִשֶּׁהִגִּיעוּ לְהִכָּלֵם מֵהֶן, אֵין יְשֵׁנִין עִמָּהֶן אֶלָּא בִּכְסוּתָן.

"כל זמן שהן קטנים": האב ובתו, האם ובנה.
הדין המעשי:
- "כיצד?" הרמב"ם מבאר את ההיתר שבסוף הלכה ו: "חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו".
- בקטנותם: "מתר האב לחבק בתו, ולנשקה, ותישן עמו בקרוב בשר, וכן האם עם בנה - כל זמן שהן קטנים".
- משגדלו: "הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה, עד שיהיו "שדים נכנו ושערך צמח" - זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו".
- ואפילו קודם לכן: "ואם היתה הבת בשה לעמד בפני אביה ערמה, או שנשאת, וכן אם האם בשה לעמד בפני בנה ערמה, אף על פי שהן קטנים - משהגיעו להכלם מהן, אין ישנין עמהן אלא בכסותן".
הבסיס והמקור:
- הלשון "שדים נכנו ושערך צמח" לקוחה מספר יחזקאל (טז, ז - הערה 98). שם היא חלק ממשל על כנסת ישראל, שגדלה ובגרה במצרים. הרמב"ם משתמש בה כסימן לבגרות.
- הדין נדון בגמרא (קידושין פא, ב, בערך).
ההיגיון:
- אהבת הורים: ההלכה אינה מרחיקה הורים מילדיהם הקטנים. חיבוק ונשיקה של אב לבתו ושל אם לבנה הם ביטוי טבעי של אהבה.
- סימני הבגרות: כשהילד מתבגר, הדין משתנה. הסימן הוא הבגרות הגופנית, כלשון הפסוק.
- הבושה קובעת: גם לפני הבגרות, אם הילד כבר מתבייש, "משהגיעו להכלם מהן", נוהגים בצניעות. הבושה עצמה מעידה שהגיע הזמן.
- "או שנשאת": בת שנישאה, אפילו קטנה, כבר שייכת לבית אחר, ונוהגים עמה בצניעות. נראה שזה הטעם.
- דוגמה: אב משכיב לישון את בתו הקטנה, מחבק ומנשק אותה. זה מותר. אבל כשהיא גדלה ומתחילה להתבייש, הוא נוהג עמה בצניעות.
מונחים: "בְּקֵרוּב בָּשָׂר" - בלי בגד מפריד. "בִּכְסוּתוֹ" - בבגדו או בשמיכתו. "בֹּשָׁה" - מתביישת. "עֲרֻמָּה" - בלי בגדים. "שֶׁנִּשֵּׂאת" - שנישאה. "לְהִכָּלֵם" - להתבייש.
המסר: הבושה היא מתנה. היא מסמנת לאדם, מבפנים, את גבולות הצניעות, עוד לפני שלמד אותם.

ח. נָשִׁים הַמְסוֹלְלוֹת (=נשים שמתחככות זו בזו כדרך ביאה) זוֹ בָּזוֹ - אָסוּר, וּמִמַּעֲשֵׂה מִצְרַיִם הוּא שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם וְכוּ' לֹא תַעֲשׂוּ"; אָמְרוּ חֲכָמִים: מֶה הָיוּ עוֹשִׂין? אִישׁ נוֹשֵׂא אִישׁ, וְאִשָּׁה נוֹשְׂאָה אִשָּׁה, וְאִשָּׁה נִשֵׂאת לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים.
אַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֶׂה זֶה אָסוּר, אֵין מַלְקִין עָלָיו - שֶׁאֵין לוֹ לָאו מְיֻחָד, וַהֲרֵי אֵין שָׁם בִּיאָה כְּלָל; לְפִיכָךְ אֵין נֶאֱסָרוֹת לַכְּהֻנָּה מִשּׁוּם זְנוּת, וְלֹא תֵאָסֵר אִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ בָּזֶה - שֶׁאֵין כָּאן זְנוּת. וְרָאוּי לְהַכּוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת, הוֹאִיל וְעָשׂוּ אִסּוּר. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְהַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר זֶה, וְלִמְנֹעַ הַנָּשִׁים הַיְדוּעוֹת בְּכָךְ מִלְּהִכָּנֵס לָהּ וּמִלָּצֵאת הִיא אֲלֵיהֶן.

"ממעשה מצרים": נשים המסוללות זו בזו.
הדין המעשי:
- האיסור: "נשים המסוללות זו בזו - אסור". "רמב"ם לעם": "נשים שמתחככות זו בזו כדרך ביאה". כלומר, קרבה אסורה בין שתי נשים.
- המקור: "וממעשה מצרים הוא שהזהרנו עליו, שנאמר: "כמעשה ארץ מצרים וכו' לא תעשו"".
- מה היו עושים: "אמרו חכמים: מה היו עושין? איש נושא איש, ואשה נושאה אשה, ואשה נשאת לשני אנשים".
- אין מלקות: "אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו - שאין לו לאו מיחד, והרי אין שם ביאה כלל".
- התוצאה: "לפיכך אין נאסרות לכהנה משום זנות, ולא תאסר אשה על בעלה בזה - שאין כאן זנות".
- העונש: "וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו אסור".
- שמירת הבית: "ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן".
הבסיס והמקור:
- הפסוק פותח את פרשת העריות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג - הערה 99).
- דברי החכמים "מה היו עושין?" מובאים, בערך, בספרא על הפסוק הזה.
- בגמרא (יבמות עו, א, בערך) נדון אם נשים כאלה נפסלות לכהונה. המסקנה היא שאין זו זנות, אלא פריצות בלבד. וכך פוסק הרמב"ם.
ההיגיון:
- "ממעשה מצרים": התורה פותחת את פרשת העריות באזהרה כללית מפני מנהגי מצרים וכנען. חכמים פירשו מה היו המנהגים האלה, וביניהם גם המעשה הזה.
- למה אין מלקות: מלקות יש רק על לאו מפורש. כאן האיסור כלול באזהרה הכללית, ו"אין לו לאו מיחד". וגם "אין שם ביאה כלל".
- "שאין כאן זנות": לכן אין לזה הדינים של זנות. האשה אינה נאסרת לכהונה. בפרק יח למדנו מי היא "זונה" האסורה לכהן, וזה אינו בכלל. וגם אינה נאסרת על בעלה.
- ועדיין - אסור: "וראוי להכותן מכת מרדות". והבעל אחראי לשמור על צניעות ביתו.
- דוגמה: אשה נשואה שנכשלה בדבר זה אינה נאסרת על בעלה. ואם תתאלמן, מותרת להינשא לכהן. אבל המעשה אסור, ובית הדין רשאי להעניש עליו במכת מרדות.
⚠ "וְאִשָּׁה נִשֵׂאת" נדפס בלי דגש בשי"ן. בהלכה ז נדפס "שֶׁנִּשֵּׂאת", בדגש. הועתק כמו שנדפס.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "אף על פי שמעשה זה אסור..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה, אחרי ביאור "רמב"ם לעם" ח. היא מפרטת את דין המעשה שבתחילת ההלכה, ולכן נכללת כאן בהלכה ח.
מונחים: "הַמְסוֹלְלוֹת" - כמו שמבאר "רמב"ם לעם". "שֶׁהֻזְהַרְנוּ" - שהתורה הזהירה אותנו. "לָאו מְיֻחָד" - איסור מפורש ומיוחד בתורה. "לַכְּהֻנָּה" - להינשא לכהן. "לְהַכּוֹתָן" - להכות אותן. "לְהַקְפִּיד" - להקפיד, להשגיח. "הַיְדוּעוֹת בְּכָךְ" - שידוע עליהן שנוהגות כך.
המסר: גם מה שאין עליו עונש מן התורה יכול להיות אסור. קדושת הבית אינה נמדדת רק לפי העונש.

ט. אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ; לְפִיכָךְ, כָּל מַה שֶּׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּאִשְׁתּוֹ, עוֹשֶׂה - בּוֹעֵל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וּמְנַשֵּׁק בְּכָל אֵבֶר שֶׁיִּרְצֶה, וּבָא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ, בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, בֵּין דֶּרֶךְ אֵבָרִים. וְאַף עַל פִּי כֵן, מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ לְכָךְ, וְשֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת; וְלֹא יָסוּר מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם וּמִנְהָגוֹ, שֶׁאֵין דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת.

"אשתו של אדם מתרת היא לו": היתר מעיקר הדין, וקדושה כמדת חסידות.
הדין המעשי:
- הכלל: "אשתו של אדם מתרת היא לו".
- המסקנה: "לפיכך, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה". הרמב"ם מפרט, בלשון קצרה, שמעיקר הדין אין הגבלה על הזמן ועל האופן של הקרבה בין איש לאשתו.
- "ואף על פי כן": "מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שבארנו בהלכות דעות".
- הדרך הרגילה: "ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (נדרים כ, ב) מובאים דברי יוחנן בן דהבאי, שהחמיר בכמה פרטים בעניין זה. ושם נאמר, בערך, שחכמים לא קיבלו את דבריו, ופסקו שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה. זו לשון הרמב"ם כאן.
- "כמו שבארנו בהלכות דעות": בהלכות דעות (פרק ה) כתב הרמב"ם, בערך, שאף שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה.
- ובלשון חז"ל: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ, א). והרמב"ן (ויקרא יט, ב) כתב שבלי מצות "קדושים תהיו" יכול אדם להיות "נבל ברשות התורה": לעשות רק דברים מותרים, ובכל זאת להיות שקוע בתאווה.
ההיגיון:
- מעבר בפרק: בהלכות א-ח עסק הרמב"ם בהרחקה מן העריות. מכאן הוא עובר אל האשה המותרת לאדם, אשתו. "לפיכך": מפני שאינה ערוה, אין כאן איסורי עריות.
- שתי רמות: יש "דין", ויש "מדת חסידות". הדין מתיר. מדת החסידות מבקשת יותר: "שלא יקל אדם את ראשו", "ושיקדש עצמו".
- "לפרות ולרבות": הרמב"ם מזכיר את התכלית: לא תאווה לשמה, אלא בניין בית ומשפחה. ובהלכה יא נראה שגם ההימנעות מוגבלת: "שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו". חובת הבעל כלפי אשתו נשארת במקומה.
- למעשה: פוסקים רבים הדגישו את מדת החסידות שבסוף ההלכה, והוסיפו הנהגות של צניעות וקדושה בעניין זה. בכל שאלה מעשית שואלים רב.
- דוגמה: זוג צעיר לומד את ההלכה ושואל: האם יש בין איש לאשתו איסורים כמו באיסורי עריות? לפי הרמב"ם, מעיקר הדין - אין. אבל הרמב"ם מוסיף מיד שהדרך הראויה היא דרך של צניעות וקדושה, בלי קלות ראש.
מונחים: "מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ" - אינה מן העריות, ומותר לו לחיות עמה. "בּוֹעֵל" - מקיים עמה קרבת אישות. "בְּכָל עֵת" - בכל זמן. "כְּדַרְכָּהּ", "שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ", "דֶּרֶךְ אֵבָרִים" - אופנים שונים של קרבה; הרמב"ם מונה אותם כדי לומר שמעיקר הדין אין בהם איסור. "מִדַּת חֲסִידוּת" - הנהגה טובה, מעבר למה שהדין מחייב. "יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ" - ינהג בקלות ראש, בלי רצינות. "תַּשְׁמִישׁ" - כינוי צנוע לקרבת אישות. "הִלְכוֹת דֵּעוֹת" - חלק בספר המדע של הרמב"ם, על המידות ועל דרכי האדם. "דֶּרֶךְ הָעוֹלָם וּמִנְהָגוֹ" - הדרך הרגילה והמקובלת. "לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת" - להוליד ילדים, כמצות "פרו ורבו" (בראשית א, כח).

י. אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר; הֲרֵי שֶׁהָיְתָה לֵיל שַׁבָּת, וְלֹא הָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר, וְהָיָה הַנֵּר דּוֹלֵק - הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ כְּלָל. וְכֵן אָסוּר לְיִשְׂרְאֵלִי לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, שֶׁעַזּוּת פָּנִים הִיא. וְאִם הָיָה תַּלְמִיד חֲכָמִים, שֶׁאֵינוֹ בָּא לְהִמָּשֵׁךְ בְּכָךְ - הֲרֵי זֶה מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ; וְאֵין נִזְקָקִין לְדָבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְדֶרֶךְ קְדֻשָּׁה, לְשַׁמֵּשׁ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה.

"לאור הנר" ו"ביום": צניעות בזמן ובמקום.
הדין המעשי:
- לאור הנר: "אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר".
- גם בליל שבת: "הרי שהיתה ליל שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דולק - הרי זה לא ישמש כלל".
- ביום: "וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא".
- תלמיד חכם: "ואם היה תלמיד חכמים, שאינו בא להמשך בכך - הרי זה מאפיל בטליתו, ומשמש".
- ההגבלה: "ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צרך גדול".
- הדרך הרצויה: "ודרך קדשה, לשמש באמצע הלילה".
הבסיס והמקור: בגמרא (נדה, דף יז) נאמר, בערך, שישראל קדושים הם, ואינם משמשים ביום; ושם נאמר גם שתלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש. ליל שבת הוא זמן מיוחד לכך: בגמרא (כתובות סב, ב) נאמר, בערך, שעונתם של תלמידי חכמים היא מליל שבת לליל שבת.
ההיגיון:
- "לאור הנר": קרבת אישות שייכת לצניעות ולצנעה. אור הנר הופך דבר צנוע לגלוי.
- החידוש בליל שבת: ליל שבת הוא זמן של שמחה ושל עונה. ובכל זאת, אם הנר דולק ואין לו חדר אחר - "לא ישמש כלל". בשבת אסור לכבות את הנר, ולכן הוא נמנע. הצניעות קודמת.
- "שעזות פנים היא": ביום הכל גלוי, ואנשים ערים ופעילים. הרמב"ם כותב "לישראלי": הבושה היא מסימני עם ישראל. בגמרא (יבמות עט, א) נאמר, בערך, ששלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
- תלמיד חכם: הרמב"ם נותן טעם להקלה: "שאינו בא להמשך בכך". הוא יודע לשמור על גבולות. ובכל זאת צריך להחשיך ("מאפיל בטליתו"), ורק "מפני צרך גדול".
- "באמצע הלילה": כשהכל שקט, והעולם ישן. זו "דרך קדשה".
- דוגמה: זוג גר בדירה של חדר אחד. בליל שבת נרות השבת עדיין דולקים בחדר. לפי הרמב"ם, באותו לילה הם נמנעים מקרבה. לכן רבים מקפידים להדליק את הנרות במקום אחר בבית.
מונחים: "לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ" - כינוי צנוע לקרבת אישות. "לְאוֹר הַנֵּר" - כשהנר מאיר. "בַּיִת אַחֵר" - חדר אחר. "לְיִשְׂרְאֵלִי" - לאדם מישראל. "עַזּוּת פָּנִים" - חוצפה, חוסר בושה. "לְהִמָּשֵׁךְ בְּכָךְ" - להיגרר אחר התאווה. "מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ" - עושה חושך בעזרת טליתו, כמו מסך. "נִזְקָקִין" - עושים זאת. "צֹרֶךְ גָּדוֹל" - צורך חשוב מאוד. "דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה" - הדרך הקדושה והראויה.

יא. אֵין דַּעַת חֲכָמִים נוֹחָה מִמִּי שֶׁהוּא מַרְבֶּה בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְיִהְיֶה מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ תָּמִיד כְּתַרְנְגוֹל; וּפָגוּם הוּא עַד מְאֹד, וּמַעֲשֵׂה בּוּרִים [=טפשים]. אֶלָּא כָּל הַמְמַעֵט בְּתַשְׁמִישׁ, מְשֻׁבָּח; וְהוּא, שֶׁלֹּא יְבַטֵּל עוֹנָה אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ. וְלֹא תִּקְּנוּ בָרִאשׁוֹנָה (=בעבר תיקנו תקנה ואחר כך בטלו אותה) לְבַעֲלֵי קְרָאִין שֶׁלֹּא יִקְרְאוּ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ, אֶלָּא כְּדֵי לְמַעֵט בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

"כתרנגול" - פגם; "הממעט... משבח" - בהסכמת אשתו.
הדין המעשי:
- מה שאינו רצוי: "אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול".
- "ופגום הוא עד מאד, ומעשה בורים". בדפוס נוסף בסוגריים: "[=טפשים]".
- מה שמשובח: "אלא כל הממעט בתשמיש, משבח".
- התנאי: "והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו".
- ראיה מתקנה קדומה: "ולא תקנו בראשונה לבעלי קראין שלא יקראו בתורה עד שיטבלו, אלא כדי למעט בתשמיש המטה".
- "רמב"ם לעם" על "בראשונה": "בעבר תיקנו תקנה ואחר כך בטלו אותה".
הבסיס והמקור:
- את התקנה תיקן עזרא הסופר. בגמרא (בבא קמא, דף פב) נמנות, בערך, עשר תקנות שתיקן עזרא, ובהן טבילה לבעלי קריין.
- בגמרא (ברכות כב, א) נאמר, בערך, שהתקנה נועדה לכך שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ושם מבואר גם שהתקנה בטלה. גם הרמב"ם מביא את התקנה ואת ביטולה, בהלכות קריאת שמע (פרק ד).
- חובת העונה כתובה בתורה: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" (שמות כא, י). הרמב"ם מפרט אותה בהלכות אישות (פרק יד).
ההיגיון:
- "כתרנגול": התרנגול הוא דימוי לתאווה בלי גבול. אותו דימוי כתב הרמב"ם בהלכות דעות, שאליהן הפנה בהלכה ט.
- "ומעשה בורים": מי שנגרר אחר תאוותו אינו נוהג בחכמה. החכמה מובילה לשליטה עצמית.
- "שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו": כאן הגבול. לאשה יש זכות מן התורה. אסור לבעל לנהוג "מדת חסידות" על חשבון אשתו. רק בהסכמתה.
- הראיה מן התקנה: אחרי קרבת אישות האיש נעשה "בעל קרי" (ויקרא טו, יח). לפי התקנה, מי שרצה ללמוד תורה היה צריך לטבול קודם. כך התקנה גרמה לאנשים למעט. מכאן רואים שזה רצון החכמים. התקנה בטלה, כמו שמבאר "רמב"ם לעם", אבל הכוונה שבה נשארה ללמד אותנו.
- דוגמה: אדם רוצה להקדיש יותר זמן ללימוד תורה ולעבודת ה', ולמעט בעניין זה. הרמב"ם משבח זאת, אבל רק אם אשתו מסכימה בלב שלם. בלי הסכמתה הוא חייב בעונה, כמו שכתוב בתורה.
מונחים: "אֵין דַּעַת חֲכָמִים נוֹחָה" - החכמים אינם מרוצים מכך. "מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ" - נמצא עמה. "פָּגוּם" - יש בו פגם, חיסרון. "בּוּרִים" - אנשים חסרי דעת (כך נדפס בסוגריים: "[=טפשים]"). "הַמְמַעֵט" - מי שמפחית. "מְשֻׁבָּח" - ראוי לשבח. "עוֹנָה" - חובת הבעל כלפי אשתו בקרבת אישות, בזמנים קבועים. "מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ" - בהסכמת אשתו. "בָרִאשׁוֹנָה" - בזמנים הקודמים. "בַּעֲלֵי קְרָאִין" - אנשים שנטמאו בטומאת "קרי", טומאה הבאה לאיש מגופו (ויקרא טו, טז). "עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ" - עד שיטבלו במקווה.

יב. וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אָדָם מִטָּתוֹ, וְלִבּוֹ מְחַשֵּׁב בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְלֹא יִבְעֹל מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂנְאָה, וְלֹא יָבוֹא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ וְהִיא יְרֵאָה מִמֶּנּוּ, וְלֹא כְּשֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶן מְנֻדֶּה, וְלֹא יָבוֹא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם עָשָׂה כֵּן - הַבָּנִים אֵינָן הֲגוּנִין, אֶלָּא מֵהֶן עַזֵּי פָּנִים, וּמֵהֶן מוֹרְדִין וּפוֹשְׁעִים.

"ולבו מחשב באשה אחרת": קרבה רק מתוך לב שלם.
הדין המעשי:
- המחשבה: "וכן אסרו חכמים שישמש אדם מטתו, ולבו מחשב באשה אחרת".
- מצבים שבהם אסור להתקרב:
- "ולא יבעל מתוך שכרות".
- "ולא מתוך מריבה".
- "ולא מתוך שנאה".
- "ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו".
- "ולא כשיהיה אחד מהן מנדה".
- "ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה".
- התוצאה: "ואם עשה כן - הבנים אינן הגונין, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדין ופושעים".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (נדרים כ, ב), באותה סוגיה שממנה נלמד ההיתר שבהלכה ט, נדרש הפסוק "וברותי מכם המרדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח). שם נמנו, בערך, תשע מדות: בנים שנולדו מתוך יחס פגום בין ההורים, כמו פחד, כפייה, שנאה, נידוי, מריבה, שכרות והחלטה לגרש. מכאן לשון הרמב"ם: "מורדין ופושעים".
- ובגמרא (עירובין ק, ב) נאמר, בערך, שהכופה את אשתו בעניין זה - יהיו לו בנים שאינם מהוגנים.
ההיגיון:
- לב שלם: קרבת אישות צריכה לבטא אהבה, רצון משותף וקרבה אמיתית. כשהלב במקום אחר, או בכעס, או בשכרות, הקשר אינו שלם.
- "בעל כרחה והיא יראה ממנו": הרמב"ם מדגיש את רצון האשה. כפייה ופחד אסורים.
- "אחר שגמר בלבו לגרשה": בלבו הוא כבר נפרד ממנה. הקרבה כבר אינה ביטוי של בית אחד.
- "מנדה": מי שבית דין נידה אותו מורחק מן הציבור. נראה שזה זמן שאינו מתאים לקרבה ולשמחה.
- "הבנים אינן הגונין": חז"ל ראו קשר בין מצב הלב של ההורים לבין הילד שנולד. אבל אין זו גזירת גורל. הרמב"ם עצמו פוסק בהלכות תשובה (פרק ה), בערך, שרשות נתונה לכל אדם לבחור בדרך טובה. המטרה כאן היא להדריך את ההורים, ולא לתייג ילדים.
- דוגמה: בעל ואשה רבו בערב, ועדיין יש ביניהם כעס. ההלכה מלמדת: לא מתקרבים מתוך מריבה. קודם עושים שלום, ואחר כך הקרבה באה מתוך אהבה.
מונחים: "וְלִבּוֹ מְחַשֵּׁב" - ומחשבתו פונה. "יִבְעֹל" - יתקרב בקרבת אישות. "שִׁכְרוּת" - מצב של שתייה מרובה. "מְרִיבָה" - ריב. "בְּעַל כָּרְחָהּ" - בלי רצונה. "יְרֵאָה מִמֶּנּוּ" - פוחדת ממנו. "מְנֻדֶּה" - מי שבית דין הטיל עליו נידוי, הרחקה מן הציבור כעונש. "שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ" - שהחליט לגרש אותה. "הֲגוּנִין" - ראויים, טובים. "עַזֵּי פָּנִים" - חצופים. "מוֹרְדִין וּפוֹשְׁעִים" - מורדים בה' ועוברים על דבריו.

יג. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁכָּל אִשָּׁה חֲצוּפָה שֶׁהִיא תּוֹבַעַת תַּשְׁמִישׁ בְּפִיהָ, אוֹ הַמְפַתֶּה אִשָּׁה לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אוֹ הַמִּתְכַּוֵּן לָבוֹא עַל רָחֵל אִשְׁתּוֹ וּבָא עַל לֵאָה אִשְׁתּוֹ, וּמִי שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעֲלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַהֲרֵי הַבֵּן סָפֵק - כָּל אֵלּוּ, הַבָּנִים הַיִּלּוֹדִים מֵהֶן הֵן הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים שֶׁיִּסּוּרֵי הַגָּלוּת בּוֹרְרִין אוֹתָן.

"המורדים והפושעים": עוד ארבעה מצבים, ו"יסורי הגלות בוררין אותן".
הדין המעשי:
- "וכן אמרו חכמים": ארבעה מקרים נוספים:
- "כל אשה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה".
- "או המפתה אשה לשם נשואין".
- "או המתכון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו".
- "ומי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים והרי הבן ספק".
- התוצאה: "כל אלו, הבנים הילודים מהן הן המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן".
הבסיס והמקור:
- זה המשך הסוגיה בגמרא (נדרים כ, ב) על הפסוק "וברותי מכם המרדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח). הלשון "המורדים והפושעים" וגם המילה "בוררין" לקוחות מן הפסוק. הפסוק הוא חלק מנבואת יחזקאל על קיבוץ ישראל מן הגלות בגאולה.
- "חצופה... בפיה": בגמרא (עירובין ק, ב) מבואר, בערך, שאשה המרמזת לבעלה בצניעות - זו מעלה גדולה, וזוכה לבנים מעולים. החיסרון הוא רק בחוצפה, בתביעה בפה.
- "שלשה חדשים": במשנה (יבמות, פרק ד) נאמר, בערך, שכל הנשים לא יתארסו ולא יינשאו עד שיעברו עליהן שלושה חודשים.
ההיגיון:
- המשך להלכה יב: "וכן אמרו חכמים". אלה מצבים נוספים מאותה רשימה.
- "המפתה אשה לשם נשואין": נראה שהכוונה למי שמשדל אשה בהבטחה של נישואין. הקשר נבנה על פיתוי, ולא על קידושין כדת.
- "רחל... לאה": השמות הם דוגמה לאיש שיש לו שתי נשים, כפי שהיה מותר אז מן התורה. הלב פונה לאחת, והמעשה עם האחרת. זה קרוב ל"ולבו מחשב באשה אחרת" שבהלכה יב.
- "והרי הבן ספק": אשה שנישאה מיד אחרי מות בעלה או אחרי גירושיה, וילדה. אי אפשר לדעת אם הילד בן הראשון או בן השני. אתמול, בפרק כ (הלכות יז-יח), למדנו את אותו מקרה בדיוק: "אשה שלא שהת שלשה חדשים אחר בעלה". שם ראינו את הנזק לייחוס. כאן הרמב"ם מוסיף את הנזק הרוחני.
- "שיסורי הגלות בוררין אותן": הרמב"ם משתמש בלשון הנביא: הצרות של הגלות בוררות ומפרידות את המורדים מן הציבור. וגם כאן, כמו בהלכה יב, אין זה גורל קבוע: כל אדם יכול לבחור בטוב ולשוב.
- דוגמה: אשה התאלמנה, ואחרי זמן קצר רצתה להינשא לאיש אחר. ההלכה מחייבת אותה לחכות שלושה חודשים, כדי שיהיה ברור מי אבי הילד שייוולד.
⚠ נדפס "שָׁהָת", ולא "שָׁהֲתָה". זו צורה של לשון חכמים, והכוונה: שהתה, המתינה. כך נדפס גם בפרק כ (הלכות יז-יח). הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "חֲצוּפָה" - חסרת בושה. "תּוֹבַעַת ... בְּפִיהָ" - מבקשת במפורש, בדיבור. "הַמְפַתֶּה" - המשדל בדברי פיתוי. "לְשֵׁם נִשּׂוּאִין" - בטענה של נישואין. "הַמִּתְכַּוֵּן" - שהתכוון. "שָׁהָת" - שהתה, המתינה. "אַחַר בַּעֲלָהּ" - אחרי שבעלה מת או גירש אותה. "סָפֵק" - לא ידוע בוודאות מי אביו. "הַיִּלּוֹדִים" - שנולדו. "יִסּוּרֵי הַגָּלוּת" - הצרות של הגלות. "בּוֹרְרִין אוֹתָן" - בוררים אותם ומפרידים אותם.

יד. וְאָסוּר לְאָדָם לָבוֹא עַל אִשְׁתּוֹ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, אוֹ בְּגִנּוֹת וּפַרְדֵּסִין, אֶלָּא בְּבֵית דִּירָה - שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כִּזְנוּת, וְיַרְגִּילוּ עַצְמָן לִידֵי זְנוּת; וְהַבּוֹעֵל אִשְׁתּוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, וְהַמְקַדֵּשׁ בַּשּׁוּק, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּךְ - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

"אלא בבית דירה": צניעות במקום; ו"מכת מרדות" על קידושין שלא כראוי.
הדין המעשי:
- המקום: "ואסור לאדם לבוא על אשתו בשוקים וברחובות, או בגנות ופרדסין, אלא בבית דירה".
- הטעם: "שלא יראה כזנות, וירגילו עצמן לידי זנות".
- העונש: "והבועל אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות".
- קידושין שלא כראוי: "וכן המקדש בביאה, והמקדש בשוק, והמקדש בלא שדוך - מכין אותו מכת מרדות".
הבסיס והמקור:
- במשנה הראשונה במסכת קידושין נאמר: "האשה נקנית בשלש דרכים... נקנית בכסף, בשטר, ובביאה". כלומר, מן התורה גם קידושין "בביאה" חלים.
- בגמרא (קידושין יב, ב) מסופר, בערך, שרב היה מלקה את מי שמקדש בביאה, את מי שמקדש בשוק, ואת מי שמקדש בלא שידוכין.
ההיגיון:
- "שלא יראה כזנות": גם מעשה מותר, בין איש לאשתו, נראה כזנות כשהוא נעשה במקום פתוח. ומי שמתרגל לכך עלול להגיע לזנות ממש: "וירגילו עצמן לידי זנות".
- "מכת מרדות": מלקות מדברי חכמים, למי שעובר על דבריהם.
- "המקדש בביאה": הקידושין חלים, ובכל זאת מענישים אותו. חכמים ראו בדרך הזאת פריצות. הדרך המקובלת היא קידושין בכסף, כמו בטבעת.
- "בשוק": קידושין הם מעשה של קדושה. לעשות אותם ברחוב, בלי הכנה וכבוד, הוא זלזול.
- "בלא שדוך": בלי שקודם לכן דיברו והסכימו על הנישואין. נראה שהטעם הוא שוב צניעות: הקשר צריך לבוא אחרי הכנה והסכמה, ולא בפתאומיות.
- דוגמה: בחור ובחורה רוצים להתחתן. הדרך הנכונה: קודם שידוך והסכמה של שניהם, ואחר כך קידושין כדת משה וישראל, בטבעת, בפני עדים, ובבית שלהם הם מקימים את חייהם המשותפים בצניעות.
מונחים: "שְׁוָקִים" - שווקים, מקומות מסחר. "גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין" - גנים ומטעים. "בֵּית דִּירָה" - בית מגורים. "שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כִּזְנוּת" - שלא ייראה כמו קשר פרוץ. "וְיַרְגִּילוּ עַצְמָן" - ויתרגלו. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדברי חכמים. "הַמְקַדֵּשׁ" - מי שמקדש אשה, כלומר עושה אותה לאשתו. "בְּבִיאָה" - בקרבת אישות, אחת משלוש דרכי הקידושין. "שִׁדּוּךְ" - הסכמה מוקדמת על הנישואין.

טו. וְאַכְסְנַאי [=אורח] אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ.
וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים עַל הָאִישׁ שֶׁיָּדוּר בְּבֵית חָמִיו, שֶׁזּוֹ עַזּוּת פָּנִים הִיא; וְלֹא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַמֶּרְחָץ.

"אכסנאי" ו"בבית חמיו": צניעות בבית של אחרים.
הדין המעשי:
- אורח: "ואכסנאי [=אורח] אסור בתשמיש המטה, עד שיחזר לביתו".
- חתן בבית חמיו: "וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו, שזו עזות פנים היא".
- "ולא יכנס עמו למרחץ" - כלומר, עם חמיו.
- מחלוקת: הראב"ד מקל בשני הדינים. ראו בהשגה שלהלן.
הבסיס והמקור: הרמב"ם מביא כאן דינים של צניעות בשם חכמים: "אסרו חכמים". את הדין של בית המרחץ נראה במקורו בהלכה טז.
ההיגיון:
- "עד שיחזר לביתו": האורח נמצא בבית של אחרים. נראה שהטעם הוא צניעות וכבוד: הבית אינו שלו, ואין לו שם פרטיות של ממש.
- "שזו עזות פנים היא": בית חמיו הוא הבית שבו גדלה אשתו, ושם גרים הוריה. חיים משותפים של בני הזוג בתוך הבית הזה, ליד הוריה, יש בהם חוסר בושה.
- "ולא יכנס עמו למרחץ": גם בין חתן לחמיו יש לשמור על כבוד ועל צניעות. דין זה פותח את הנושא של הלכה טז.
- דברי הראב"ד: לפי הראב"ד הכל תלוי בפרטיות: "אם ייחד לו בית למשכב - מותר".
- דוגמה: זוג צעיר רוצה לגור אחרי החתונה בבית הורי הכלה. לפי הרמב"ם, זו "עזות פנים". לפי הראב"ד, אם יש להם חדר משלהם - מותר. בכל שאלה מעשית שואלים רב.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "וכן אסרו חכמים..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה טו.
מונחים: "אַכְסְנַאי" - אורח, מי שמתארח בבית של אחרים (כך נדפס בסוגריים: "[=אורח]"). "עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ" - עד שישוב לביתו. "שֶׁיָּדוּר" - שיגור. "חָמִיו" - אבי אשתו. "עַזּוּת פָּנִים" - חוצפה, חוסר בושה. "מֶרְחָץ" - בית מרחץ, מקום רחצה ציבורי.

טז. וְכֵן לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ עִם אָבִיו, וְלֹא עִם בַּעַל אֲחוֹתוֹ, וְלֹא עִם תַּלְמִידוֹ; וְאִם הָיָה צָרִיךְ לְתַלְמִידוֹ, מֻתָּר לְהִכָּנֵס עִמּוֹ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁנֵי אַחִים כְּאֶחָד לַמֶּרְחָץ.

בית המרחץ: "עם אביו... בעל אחותו... תלמידו".
הדין המעשי:
- "וכן": ההלכה ממשיכה את סוף הלכה טו: "ולא יכנס עמו למרחץ".
- עם מי לא נכנסים: "וכן לא יכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו".
- כשיש צורך: "ואם היה צריך לתלמידו, מתר להכנס עמו".
- מנהג: "ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים כאחד למרחץ".
הבסיס והמקור: בגמרא (פסחים נא, א) שנינו, בערך, שאין אדם רוחץ עם אביו, ולא עם חמיו, ולא עם בעל אחותו. ושם מובא גם, בערך, שיש מקום שנהגו שלא ירחצו שני אחים כאחד.
ההיגיון:
- למה דווקא אלה: בבית המרחץ עומדים בלי בגדים. בין אב לבן, בין חתן לחמיו ובין גיסים, יש קרבה משפחתית מיוחדת. נראה שחכמים רצו לשמור בתוך המשפחה על כבוד ועל צניעות.
- "עם תלמידו": הרב צריך לשמור על כבודו לפני תלמידו. אבל "אם היה צריך לתלמידו", למשל כדי שיעזור לו - מותר. הצורך מכריע.
- "יש מקומות שנהגו": מנהג של צניעות יתרה, גם בין אחים.
- סיכום של קבוצת ההלכות: בהלכות ט-טז עסק הרמב"ם בחיי הבית והמשפחה: הקדושה בין איש לאשתו, הזמן, המקום, הלב, הקידושין, והכבוד בין קרובים. בהלכה הבאה הוא עובר לצניעות בשוק.
- דוגמה: בזמן הרמב"ם רחצו בבית מרחץ ציבורי. רב זקן צריך עזרה בבית המרחץ. מותר לתלמידו להיכנס עמו ולעזור לו. אבל בלי צורך כזה, התלמיד לא ייכנס עם רבו.
מונחים: "לַמֶּרְחָץ" - לבית המרחץ. "בַּעַל אֲחוֹתוֹ" - גיסו. "צָרִיךְ לְתַלְמִידוֹ" - זקוק לעזרת תלמידו. "שֶׁנָּהֲגוּ" - שיש להם מנהג. "כְּאֶחָד" - יחד.

יז. לֹא יְהַלְּכוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּעֵי רֹאשׁ (=מגולות שער) בַּשּׁוּק, אַחַת פְּנוּיָה (=אלמנה או גרושה או בעולה, אבל בתולה מותרת לצאת פרועת ראש) וְאַחַת אֵשֶׁת אִישׁ. וְלֹא תֵלֵךְ אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וּבְנָהּ אַחֲרֶיהָ - גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְפְּסוּ בְּנָהּ וְתֵלֵךְ אַחֲרָיו לְהַחְזִירוֹ, וְיִתְעַלְּלוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים שֶׁתְּפָסוּהוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק.

"לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק": כיסוי הראש, והאם שבנה הולך אחריה.
הדין המעשי:
- הכלל: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק". "רמב"ם לעם": "מגולות שער".
- על מי הדין חל: "אחת פנויה ואחת אשת איש". "רמב"ם לעם" מבאר מי היא "פנויה" כאן: "אלמנה או גרושה או בעולה, אבל בתולה מותרת לצאת פרועת ראש".
- דין שני: "ולא תלך אשה בשוק, ובנה אחריה".
- הטעם: "גזרה שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו, ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק".
הבסיס והמקור: בפרשת סוטה נאמר על הכהן: "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, יח). בגמרא (כתובות עב, א) למדו מכאן, בערך, שיש בזה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש. הרמב"ם פותח בלשון דומה: "בנות ישראל".
ההיגיון:
- מעבר לנושא חדש: בהלכות ט-טז דיבר הרמב"ם על ההנהגה בין איש לאשתו, ועל הרחקות בבית ובמרחץ. כאן הוא עובר לצניעות של אשה "בשוק", כלומר במקום ציבורי, בחוץ.
- "פנויה": לפי "רמב"ם לעם", "פנויה" כאן היא אשה שאינה נשואה עכשיו, אבל כבר הייתה נשואה, כמו אלמנה או גרושה. דינה כדין "אשת איש". רק "בתולה מותרת לצאת פרועת ראש".
- "בשוק": הדין מדבר על הליכה ברשות הרבים, לעיני הציבור.
- "ובנה אחריה": זה דין אחר. הוא אינו עוסק בלבוש, אלא בשמירה על האשה. אנשים רעים עלולים לתפוס את הילד שהולך מאחוריה. היא תרוץ אחריו כדי להחזיר אותו, ואז "יתעללו בה... דרך שחוק". לכן חכמים גזרו מראש: "גזרה שמא".
- הקשר לצניעות: נראה שהדין נכתב כאן משום שגם הוא שומר על כבודה של האשה בשוק, ומרחיק אותה ממצב שבו תהיה תלויה בחסדם של אנשים רעים.
- דוגמה: אשה נשואה יוצאת לשוק, ומכסה את ראשה. וכך גם אלמנה. אם היא יוצאת עם בנה הקטן לשוק הומה, נראה שלא תניח לו ללכת מאחוריה, במקום שאינה רואה אותו.
מונחים: "יְהַלְּכוּ" - ילכו. "פְּרוּעֵי רֹאשׁ" - בראש מגולה. "בַּשּׁוּק" - ברחוב, במקום ציבורי. "פְּנוּיָה" - אשה שאינה נשואה. "אֵשֶׁת אִישׁ" - אשה נשואה. "בעולה" (בביאור "רמב"ם לעם") - אשה שאינה בתולה. "גְּזֵרָה" - תקנה של חכמים, כדי להרחיק מחשש. "יִתְפְּסוּ" - יחטפו. "לְהַחְזִירוֹ" - להחזיר אותו. "וְיִתְעַלְּלוּ בָּהּ" - יבזו אותה ויפגעו בה. "דֶּרֶךְ שְׂחוֹק" - בדרך של לעג ושעשוע.

יח. אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה; לְפִיכָךְ, לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְוָלָד. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בַּיָּד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע - לֹא דַּי שֶׁהוּא אִסּוּר גָּדוֹל, אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב; וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ", וּכְאִלּוּ הָרְגוּ נֶפֶשׁ.

"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה": כוח החיים נועד להולדה.
הדין המעשי:
- הכלל: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה".
- "לפיכך", שתי תוצאות:
- "לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ".
- "ולא ישא קטנה שאינה ראויה לולד".
- החומרה: "אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע - לא די שהוא אסור גדול, אלא שעושה זה בנדוי הוא יושב".
- הפסוק: "ועליהם נאמר: "ידיכם, דמים מלאו"" (הערה 100), "וכאלו הרגו נפש".
הבסיס והמקור:
- הפסוק הוא מן הנבואה הראשונה של ישעיה: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע, ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א, טו).
- דינים אלה נידונים בגמרא במסכת נדה (דף יג, בערך), ושם נדרש הפסוק "ידיכם דמים מלאו" על מי שעושה מעשה זה.
- הביטוי "דש מבפנים וזורה מבחוץ" נאמר בגמרא במסכת יבמות, בערך, על מעשה ער ואונן, בני יהודה. על אונן כתוב בתורה: "וירע בעיני ה' אשר עשה" (בראשית לח, י).
ההיגיון:
- "לבטלה": בהלכה ט למדנו שחיי האישות בין איש לאשתו קדושים, "שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". כוח ההולדה נועד להביא חיים לעולם. מי שמבזבז אותו לשווא פוגע בתכלית שלשמה ניתן.
- "לפיכך": האיסור חל גם בתוך הנישואין. "דש מבפנים וזורה מבחוץ" הוא ביטוי מושאל מעבודת התבואה, מן הדישה והזרייה. הכוונה לאיש שמונע בכוונה את האפשרות שיוולד ולד. וכך גם "ולא ישא קטנה שאינה ראויה לולד". בהלכה כו יבוא דין דומה: "ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לולד".
- "אסור גדול": הרמב"ם מחמיר מאוד במי שעושה זאת בעצמו, שלא בדרך של נישואין. הוא כותב "בנדוי הוא יושב". נראה שהכוונה: מעשהו עצמו מרחיק אותו, כמו מי שבית דין נידה אותו.
- "וכאלו הרגו נפש": בזרע יש כוח של חיים. לכן חז"ל קראו על המבזבז אותו "ידיכם, דמים מלאו". זו לשון חריפה מאוד, והיא מלמדת כמה התורה מעריכה כל אפשרות של חיים.
- דוגמה: בני זוג נשואים. התורה רואה בקשר שלהם דבר קדוש, ובכלל מטרתו הבאת ילדים לעולם. לכן אין לנהוג בדרך שמונעת זאת בכוונה. בעניינים אלה יש פרטים רבים, ולשאלה מעשית יש לשאול רב.
מונחים: "שִׁכְבַת זֶרַע" - זרע ההולדה של האיש. "לְבַטָּלָה" - לשווא, שלא לצורך הולדה. "דָּשׁ... וְזוֹרֶה" - לשון מושאלת מעבודת הגורן. "קְטַנָּה" - נערה צעירה, לפני גיל הבגרות. "רְאוּיָה לְוָלָד" - יכולה ללדת. "שֶׁמְּנָאֲפִין בַּיָּד" - שעושים זאת בעצמם, בידם (לשון נקייה). "לֹא דַּי" - לא רק. "נִדּוּי" - עונש של הרחקה מן הציבור. "הָרְגוּ נֶפֶשׁ" - רצחו אדם.

יט. וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת, אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר; אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר - יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי וְהַשְׁחָתָה, וְיִפְנֶה לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן". לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִשּׁוּי.

"ויפנה לדברי תורה": מה עושים כשעולה מחשבה לא ראויה.
הדין המעשי:
- האיסור: "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור".
- כשההרהור בא מעצמו: "אלא אם יבוא לו הרהור - יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה".
- ולאן יפנה: "ויפנה לדברי תורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן"" (הערה 101).
- "לפיכך": "אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קשוי".
הבסיס והמקור:
- גם דינים אלה נידונים בגמרא במסכת נדה (דף יג, בערך).
- הפסוק "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט) נאמר בפשוטו על אשת נעורים, כמו שכתוב לפניו: "ושמח מאשת נעורך" (משלי ה, יח). בגמרא (עירובין נד, ב) נדרש הפסוק על התורה, בערך: דברי תורה חביבים על לומדיהם בכל שעה כמו בשעה הראשונה, והתורה מעלה חן על לומדיה.
- וכך אמרו חז"ל (קידושין ל, ב), בערך: הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין.
ההיגיון:
- "לדעת": האיסור הוא להביא את עצמו לכך בכוונה. מחשבה שעולה מעצמה אינה בשליטת האדם. מה שבשליטתו הוא מה שיעשה איתה.
- שני צעדים: "יסיע לבו", כלומר יסיח את דעתו מן המחשבה. "ויפנה", כלומר ימלא את המקום במשהו אחר. לא די לרוקן את הלב, צריך למלא אותו. ובפרק הבא (פרק כב) חוזר הרמב"ם על רעיון זה, בערך: שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה.
- "אילת אהבים ויעלת חן": הרמב"ם בחר פסוק של אהבה וחן. נראה שהוא מלמד: את המשיכה לדבר שאינו ראוי מנצחים בעזרת משיכה עמוקה יותר, אל התורה, ולא רק במאבק.
- בדרך החסידות: בתניא (פרק יב) מבואר, בערך, שהבינוני דוחה מחשבה רעה מיד "בשתי ידיים", ומסיח דעתו ממנה מיד כשהוא נזכר שזו מחשבה רעה.
- "לפיכך... לישן": הזהירות נמשכת גם בשעת השינה. אדם אינו ישן פרקדן, על גבו ופניו למעלה, אלא נוטה מעט לצד. גם זו שמירה מראש.
- דוגמה: אדם באמצע היום, ועולה בלבו מחשבה שאינה ראויה. הוא אינו נשאר בה, ואינו רק נאבק בה. הוא פונה מיד לדבר של תורה: חוזר בעל פה על משנה או על פסוק שהוא זוכר, או פותח ספר.
מונחים: "שֶׁיְּקַשֶּׁה עַצְמוֹ" - שיעורר את גופו (לשון נקייה). "לְדַעַת" - בכוונה. "הִרְהוּר" - מחשבה של תאווה. "יַסִּיעַ לִבּוֹ" - יסיח את דעתו, יזיז את לבו ממנה. "דִּבְרֵי הֲבַאי" - דברי הבל, דברים ריקים. "הַשְׁחָתָה" - קלקול. "וְיִפְנֶה" - ויפנה את לבו. "אַיֶּלֶת... יַעֲלַת" - איילה ויעלה, בעלי חיים יפים וחינניים. "עָרְפּוֹ" - גבו. "וּפָנָיו לְמַעְלָה" - ופניו כלפי מעלה. "שֶׁיַּטֶּה" - שיטה את גופו לצד. "קִשּׁוּי" - התעוררות הגוף (לשון נקייה).

כ. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לִנְקֵבָה; וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲסֵקִין בִּמְלַאכְתָּן וְלֹא יָבוֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר.

"ולא יסתכל": מה שהעין רואה, וההיתר למי שזו מלאכתו.
הדין המעשי:
- האיסור: "ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף, בשעה שמזדקקין זכר לנקבה".
- ההיתר: "ומתר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת".
- הטעם: "מפני שהן עסקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור".
הבסיס והמקור:
- בתורה נאמר: "כי תצא מחנה על איביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). בגמרא (עבודה זרה, דף כ) למדו מכאן, בערך, שלא יסתכל אדם בדברים המביאים להרהור, ובכללם בבעלי חיים בשעת הזדווגותם.
- ההיתר למי שעוסק בהרבעת בהמות נידון בגמרא (בבא מציעא, דף צא), בערך: מפני שהוא טרוד במלאכתו, אינו בא לידי הרהור.
ההיגיון:
- שרשרת של "הרהור": הלכות יט-כג חוזרות שוב ושוב על הטעם "שלא יבוא לידי הרהור". כבר בהלכה ה כתב הרמב"ם "שמא יבוא לידי הרהור". הכלל הוא: שומרים על העיניים כדי לשמור על המחשבה.
- ההבדל בין הצופה לבין העובד: אותו מראה עצמו אסור לאחד ומותר לאחר. מי שעומד ומסתכל בלי צורך, מסתכל כדי להסתכל. בעל המלאכה עסוק בעבודתו, ודעתו על המלאכה. ההלכה תלויה במה שעובר בלבו של האדם.
- התורה אינה מתנגדת לעבודה: גידול בהמות הוא פרנסה נחוצה. ההלכה אינה מונעת אותו, אלא מבחינה בין צורך לבין סקרנות.
- דוגמה: אדם שמבקר בחווה רואה בעלי חיים בשעה כזו. הוא אינו עומד להסתכל. אבל הרפתן, שזו מלאכתו, רשאי לעסוק בכך ולסייע בידיו.
מונחים: "בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף" - בכל בעלי החיים: בהמות בית, חיות בר ועופות. "שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לִנְקֵבָה" - בשעת ההזדווגות שלהם. "לְמַרְבִּיעֵי בְהֵמָה" - לאנשים שעיסוקם בהרבעת בהמות. "כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת" - כמו מכחול שנכנס לשפופרת של כחל; לשון מושאלת: לסייע בידיים. "עֲסֵקִין בִּמְלַאכְתָּן" - עסוקים בעבודתם.

כא. וְכֵן אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה; וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָהּ - אָסוּר, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר.

"ואפלו להסתכל בבגדי צבע": שמירת העיניים.
הדין המעשי:
- בשעת הכביסה: "וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה".
- ואפילו בבגדים: "ואפלו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה - אסור".
- הטעם: "שלא יבוא לידי הרהור".
הבסיס והמקור: בגמרא (עבודה זרה, דף כ) נלמד גם דין זה מן הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י), בערך: שלא יסתכל אדם בבגדי צבע של אשה. ושם מבואר, בערך, שהאיסור הוא רק כשהוא מכיר את האשה שהבגדים שלה.
ההיגיון:
- "על הכביסה": בימי חז"ל כיבסו בנהר או במעיין, מחוץ לבית. נראה שבשעה זו הנשים טרודות במלאכה, ואינן נזהרות בצניעות כרגיל. לכן אסור לעמוד ולהסתכל בהן.
- "בגדי צבע... שהוא מכירה": הבגד אינו האשה. אבל כשאדם מכיר את בעלת הבגד, המראה מעורר את דמותה בלבו. לכן התנאי הוא "שהוא מכירה".
- העין והלב: בהלכה ב למדנו שאסור אפילו "להביט ביפיה" של אחת מן העריות. כאן ההרחקה רחבה יותר. ובלשון רש"י על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט), בערך: העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות.
- דוגמה: בגדים צבעוניים של שכנה שהוא מכיר תלויים לייבוש בחצר. הוא אינו עומד להתבונן בהם.
מונחים: "עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה" - עוסקות בכביסת בגדים. "בִּגְדֵי צֶבַע" - בגדים צבעוניים. "מַכִּירָהּ" - מכיר אותה. "הִרְהוּר" - מחשבה של תאווה.

כב. מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק - אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא רָץ וּמְסַלְּקָהּ [ועוקפה] לִצְדָדִין אוֹ לַאֲחוֹרָיו; וְכָל הַמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אֲחוֹרֵי אִשָּׁה, הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַעֲבֹר עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה, עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ".

"אחורי אשה" ו"אל תקרב אל פתח ביתה": הרחקה בדרך.
הדין המעשי:
- בשוק: "מי שפגע באשה בשוק - אסור לו להלך אחריה".
- מה יעשה: "אלא רץ ומסלקה [ועוקפה] לצדדין או לאחוריו".
- הגנאי: "וכל המהלך בשוק אחורי אשה, הרי זה מקלי עמי הארץ".
- פתח של זונה: "ולא יעבר על פתח אשה זונה, עד שירחיק ארבע אמות".
- הפסוק: "שנאמר: "ואל תקרב אל פתח ביתה"" (הערה 102).
הבסיס והמקור:
- הפסוק במשלי: "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח). בגמרא (עבודה זרה יז, א) נאמר, בערך: "ואל תקרב אל פתח ביתה" - זו זונה; וכמה ירחיק? ארבע אמות.
- ועל ההליכה מאחורי אשה אמרו חז"ל (ברכות סא, א), בערך: מוטב לילך אחר ארי ולא אחר אשה.
ההיגיון:
- "פגע": הוא לא חיפש אותה. היא פשוט הולכת לפניו באותו כיוון. אם ימשיך ללכת מאחוריה, עיניו יהיו עליה כל הדרך. לכן "רץ", כלומר ממהר ועוקף אותה, עד שהיא בצדו או מאחוריו.
- "מקלי עמי הארץ": הרמב"ם אינו קובע כאן עונש. הוא אומר שזו התנהגות של אנשים פחותים. מי שמכבד את עצמו אינו נוהג כך.
- "ואל תקרב": בהלכה א הביא הרמב"ם את הפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה", ופירש: "לא תקרבו לדברים המביאין לידי גלוי ערוה". כאן אותה מילה, "תקרב", בפשטות גמורה: אפילו לא לעבור ליד הפתח. ההרחקה נמדדת: "ארבע אמות".
- דוגמה: אדם הולך ברחוב צר, ולפניו הולכת אשה באותו כיוון. הוא אינו ממשיך מאחוריה לאורך כל הרחוב. הוא מזרז את צעדיו ועוקף אותה. ואם יש בית שידוע שנוהגים בו בהפקרות, הוא אינו עובר צמוד לפתחו, אלא מתרחק ממנו.
⚠ בדפוס נדפסה התוספת "[ועוקפה]" בסוגריים מרובעים בלי סימן "=" (בניגוד ל"[=ביציו]" בהלכה הבאה), והועתקה כמו שנדפסה. סימן הערה 102 נדפס אחרי המילה "שנאמר", לפני הפסוק.
מונחים: "שֶׁפָּגַע" - שנזדמן לו, פגש במקרה. "לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ" - ללכת מאחוריה. "רָץ" - ממהר. "וּמְסַלְּקָהּ לִצְדָדִין אוֹ לַאֲחוֹרָיו" - עובר אותה, עד שתהיה בצדו או מאחוריו. "[ועוקפה]" - ועוקף אותה. "מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ" - מן הפחותים שבאנשים הבורים. "יַעֲבֹר עַל פֶּתַח" - יעבור ליד הפתח. "אִשָּׁה זוֹנָה" - אשה הידועה בהפקרות. "שֶׁיַּרְחִיק" - שיתרחק. "אַרְבַּע אַמּוֹת" - כשני מטרים.

כג. וְאָסוּר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלֹחַ יָדוֹ בִּמְבוּשָׁיו [=ביציו], שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר; וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ - לֹא יַכְנִיס אָדָם יָדוֹ, שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם - לֹא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר; וְאִם הָיָה נָשׂוּי, מֻתָּר. וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי - לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לָאַמָּה כְּלָל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו.

"שלא יבוא לידי הרהור": צניעות גם כשאדם לבדו.
הדין המעשי:
- למי שאינו נשוי: "ואסור למי שאינו נשוי לשלח ידו במבושיו". בסוגריים המרובעים שבדפוס מפורש המונח. הטעם: "שלא יבוא לידי הרהור".
- ואפילו פחות מזה: "ואפלו מתחת טבורו - לא יכניס אדם ידו, שמא יבוא לידי הרהור".
- בשעת הצורך: "ואם השתין מים - לא יאחז באמה, כדי שלא יבוא לידי הרהור; ואם היה נשוי, מתר".
- לכולם: "ובין נשוי ובין שאינו נשוי - לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו".
הבסיס והמקור: במשנה (נדה ב, א) נאמר, בערך: כל היד המרבה לבדוק - בנשים משובחת, ובאנשים ראוי שתיקצץ. כלומר, לאשה זו זהירות בדיני טהרה, ולאיש זו נגיעה שלא לצורך. ובגמרא שם (נדה, דף יג) נידונים הפרטים שהרמב"ם מביא כאן, בערך.
ההיגיון:
- הקו המנחה: נגיעה בלי צורך עלולה לעורר את האדם. לכן ההלכה מבחינה בין שעת צורך לבין מה שאין בו צורך: "אלא בשעה שהוא צריך לנקביו".
- נשוי ושאינו נשוי: במקרה האמצעי הנשוי מותר. נראה שהטעם: לנשוי יש היתר עם אשתו, ודעתו מיושבת יותר. בלשון חז"ל (יומא יח, ב, בערך): אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
- אבל גם לנשוי יש גבול: "ובין נשוי ובין שאינו נשוי - לא יושיט ידו... כלל" שלא לצורך.
- צניעות בחדר סגור: כל ההלכות האלה עוסקות במה שאדם עושה לבדו, כשאיש אינו רואה. הצניעות אינה רק מה שמראים לאחרים. היא גם האופן שבו אדם נוהג בגופו שלו.
- דוגמה: גם בשעת רחצה, החלפת בגדים או בבית הכסא, אדם נוהג בצניעות. הוא עושה מה שצריך, ואינו עושה דבר שאין בו צורך.
מונחים: "נָשׂוּי" - איש נשוי. "לִשְׁלֹחַ יָדוֹ" - לגעת בידו. "מְבוּשָׁיו" - איבריו המוצנעים (מלשון בושה). "טַבּוּרוֹ" - הטבור, באמצע הבטן. "הִשְׁתִּין מַיִם" - הטיל מים, עשה צרכיו. "יֶאֱחֹז" - יאחז. "אַמָּה" - כאן: לשון נקייה לאיבר. "לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ" - לא ישלח את ידו. "לִנְקָבָיו" - לצרכיו (לשון נקייה).

כד. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים - הִתְפָּאֵר אֶחָד מֵהֶן שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִסְתַּכֵּל בַּמִּילָה שֶׁלּוֹ, וּמֵהֶן מִי שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנֵן מֵעוֹלָם בְּצוּרַת אִשְׁתּוֹ; מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ פּוֹנֶה מִדִּבְרֵי הֲבַאי לְדִבְרֵי הָאֱמֶת שֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת לְבַב הַקְּדוֹשִׁים.

"חסידים הראשונים": לב שכבר פונה לדברי האמת.
הדין המעשי:
- מי: "חסידים הראשונים וגדולי החכמים".
- שני מעשים:
- "התפאר אחד מהן שמעולם לא נסתכל במילה שלו".
- "ומהן מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו".
- הטעם: "מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים".
הבסיס והמקור: הרמב"ם אינו מזכיר את שמות החכמים. מעשים מעין אלה מסופרים בגמרא על כמה מן התנאים. ובחומש, על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), אומר רש"י, בערך: עד עכשיו לא הכיר אברהם בשרה, מתוך הצניעות שבשניהם. ובחומש של היום מסופר מעשה דומה על יצחק ורבקה בגרר.
ההיגיון:
- מדין למדת חסידות: הלכות יח-כג הן איסורים. הלכה כד אינה איסור. ההסתכלות באשתו מותרת, כמו שלמדנו בהלכה ד: "ומתר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה". כאן הרמב"ם מתאר את המדרגה של "חסידים הראשונים". כך גם בהלכה ט: אף שהכול מותר באשתו, יש "מדת חסידות" ו"שיקדש עצמו בשעת תשמיש".
- "התפאר": אין זו גאווה. הם סיפרו זאת כעדות על מה שמילא את לבם. הם לא נמנעו מתוך מאבק, אלא מפני ש"לבו פונה" למקום אחר.
- מ"ויפנה" ל"פונה": בהלכה יט הרמב"ם מצווה על מי שבא לו הרהור: "יסיע לבו מדברי הבאי... ויפנה לדברי תורה". כאן אותן מילים: "מדברי הבאי", "פונה". שם זו עבודה של רגע קשה. כאן זה מצב קבוע: הלב כבר פונה לדברי האמת, ואין בו מקום לדברי הבאי.
- "אוחזות לבב הקדושים": דברי האמת אינם רק לימוד. הם "אוחזות", תופסים את הלב וממלאים אותו.
- דוגמה: אדם הולך ברחוב, ולבו ופיו בשיעור תורה שהוא חוזר עליו בעל פה. עיניו אינן משוטטות. לא מפני שהוא נאבק, אלא מפני שלבו תפוס בדבר אחר.
מונחים: "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים" - אנשי מעלה מן הדורות הקדומים. "הִתְפָּאֵר" - אמר על עצמו, כדבר שבח. "שֶׁמֵּעוֹלָם" - שמעולם, אף פעם. "נִסְתַּכֵּל" - הסתכל. "בַּמִּילָה שֶׁלּוֹ" - במקום ברית המילה שלו (לשון נקייה). "הִתְבּוֹנֵן" - הביט בעיון. "בְּצוּרַת אִשְׁתּוֹ" - במראה אשתו. "פּוֹנֶה" - נוטה, הולך. "דִּבְרֵי הֲבַאי" - דברי הבל. "דִּבְרֵי הָאֱמֶת" - דברי תורה וחכמה. "אוֹחֲזוֹת" - תופסות, ממלאות. "לְבַב הַקְּדוֹשִׁים" - לבם של אנשים קדושים.

כה. מִצְוַת חֲכָמִים לְהַשִּׂיא אָדָם בָּנָיו וּבְנוֹתָיו סָמוּךְ לְפִרְקָן [=זמן הבגרות] - שֶׁאִם יַנִּיחֵן, יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת אוֹ הִרְהוּר; וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחְטָא". וְאָסוּר לְהַשִּׂיא אִשָּׁה לְקָטָן, שֶׁזֶּה כְּמוֹ זְנוּת הִיא.

"סמוך לפרקן": להשיא את הבנים והבנות בזמן.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכות יט-כד למדנו איך אדם שומר על עצמו מן ההרהור. מכאן ועד סוף הפרק הרמב"ם עובר לנישואין: מתי מתחתנים, ועם מי.
- המצוה: "מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן [=זמן הבגרות]". האב דואג שבניו ובנותיו יתחתנו כשהם מגיעים לגיל בגרות, ואינו דוחה זאת.
- הטעם: "שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור".
- הפסוק: "ועל זה נאמר: "ופקדת נוך ולא תחטא"" (הערה 103).
- הצד השני: "ואסור להשיא אשה לקטן, שזה כמו זנות היא".
הבסיס והמקור: הפסוק בספר איוב (ה, כד) הוא: "וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך ולא תחטא". בגמרא (יבמות סב, ב, וכן בסנהדרין עו, ב) נאמר, בערך: מי שמשיא את בניו ואת בנותיו סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך". ובמסכת סנהדרין (שם, בערך) נאמרו גם דברים קשים על מי שמשיא אשה לבנו קטן.
ההיגיון:
- "ופקדת נוך": "נוך" הוא הנווה שלך, הבית שלך. מי שדואג בזמן לבני ביתו, שומר עליהם ועל עצמו: "ולא תחטא". הגמרא מביאה את תחילת הפסוק, "וידעת כי שלום אהלך", והרמב"ם מביא את המשכו, שמדבר על השמירה מחטא. נראה שזה מתאים לטעם שכתב: "שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור".
- מן ההרחקה אל הבנייה: רוב הפרק עסק בהרחקות. כאן הרמב"ם מראה את הדרך החיובית: נישואין בזמן הם השמירה הטובה ביותר.
- "מצות חכמים": זו מצוה מדברי חכמים.
- "להשיא אשה לקטן": קטן אינו בר קידושין, ולכן אין כאן נישואין של ממש. זה הטעם שהרמב"ם כותב: "שזה כמו זנות היא".
- דוגמה: בנו או בתו של אדם הגיעו לגיל נישואין. ההלכה מלמדת שעליו לעזור להם למצוא שידוך ולהקים בית, ולא לדחות זאת בלי סיבה.
⚠ בפסוק נדפס "תֶחְטָא", בשווא תחת החי"ת. בספרי המקרא המילה נקודה "תֶחֱטָא", בחטף סגול. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לְהַשִּׂיא" - לחתן. "לְפִרְקָן" - זמן הבגרות שלהם (כך נדפס בסוגריים: "[=זמן הבגרות]"). "יַנִּיחֵן" - יניח אותם, ידחה את נישואיהם. "הִרְהוּר" - מחשבות אסורות. "וּפָקַדְתָּ" - ותשגיח, ותדאג. "נָוְךָ" - ביתך, משכנך. "קָטָן" - מי שעדיין לא הגיע לגיל מצוות.

ביאור ההפניה: ההפניה מוסבת על הלכה כה כולה, ולא על מילים מסוימות בה. ליד אות ההלכה, בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן. זה אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. נושא ההפניה: "הביאור הפנימי בזה", כלומר ביאור לתוכן הפנימי של ההלכה, מעבר לטעם שכתוב בה. ההפניה אינה מפרטת מהו הביאור, ואת הדברים עצמם יש ללמוד במקור. המקור: ספר השיחות תש"נ, חלק א, עמוד 294, ובעמוד 301 הערה 32 "ושוה"ג" (ושולי הגליון, כלומר ההגהה שבשולי ההערה).

כו. וְאֵין הָאִישׁ רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה, וְלֹא יִשָּׂא עֲקָרָה וּזְקֵנָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְוָלָד (=כאשר עדיין לא קיים מצות פריה ורביה); וּרְשׁוּת לְאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לְעוֹלָם, אוֹ תִּנָּשֵׂא לְסָרִיס [=עקר]. וְלֹא יִשָּׂא בָּחוּר זְקֵנָה (=אפילו אם היא ראויה ללדת), וְלֹא יִשָּׂא זָקֵן יַלְדָּה - שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִזְנוּת.

"אין האיש רשאי לישב בלא אשה": מי נושא את מי.
הדין המעשי:
- חובת האיש: "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה".
- אשה שאינה יכולה ללדת: "ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לולד". "רמב"ם לעם": "כאשר עדיין לא קיים מצות פריה ורביה".
- רשות לאשה: "ורשות לאשה שלא תנשא לעולם, או תנשא לסריס [=עקר]".
- פער גדול בגיל:
- "ולא ישא בחור זקנה". "רמב"ם לעם": "אפילו אם היא ראויה ללדת".
- "ולא ישא זקן ילדה".
- הטעם: "שדבר זה גורם לזנות".
הבסיס והמקור:
- במשנה (יבמות ו, ו) נשנה, בערך: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. ושם: האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
- ובגמרא שם (דף סא, ב) נאמר, בערך: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לו לישב בלא אשה, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).
ההיגיון:
- שני דינים לאיש: "לישב בלא אשה" אסור תמיד, גם למי שכבר יש לו בנים. ואילו "לא ישא עקרה וזקנה" נאמר רק במי ש"עדיין לא קיים מצות פריה ורביה", כפי שמפרש "רמב"ם לעם". מי שכבר קיים את המצוה רשאי לשאת גם אשה שאינה יכולה ללדת.
- למה לאשה יש רשות: מצות פריה ורביה מוטלת על האיש, ולא על האשה (המשנה שהובאה למעלה). לכן היא רשאית לבחור שלא להינשא, או להינשא למי שאינו יכול להוליד. "סריס" כאן פירושו "[=עקר]", כמו שנדפס בסוגריים.
- "שדבר זה גורם לזנות": כשיש פער גדול בגיל בין בני הזוג, קשה יותר שיהיה ביניהם קשר קרוב ושלם. כל אחד מהם עלול לתת את עיניו במישהו אחר. לכן הדין הזה מובא בפרק של ההרחקות. ו"רמב"ם לעם" מדגיש שהדין חל על בחור "אפילו אם היא ראויה ללדת". כלומר, הטעם כאן אינו פריה ורביה, אלא השמירה מחטא ושלום הבית.
- דוגמה: אדם שעדיין אין לו בן ובת אינו נושא אשה שאינה יכולה ללדת. אבל אלמן מבוגר, שכבר יש לו בנים ובנות, רשאי לשאת אשה שאינה יכולה ללדת. ואסור לו להישאר לבדו, כי "אין האיש רשאי לישב בלא אשה".
מונחים: "רַשַּׁאי" - מותר לו. "לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה" - לחיות בלי אשה. "עֲקָרָה" - אשה שאינה יכולה ללדת. "רְאוּיָה לְוָלָד" - יכולה ללדת. "פריה ורביה" - המצוה להוליד ילדים, לפחות בן ובת. "רְשׁוּת" - מותר, אין חובה. "סָרִיס" - כאן: מי שאינו יכול להוליד (כך נדפס בסוגריים: "[=עקר]"). "בָּחוּר" - צעיר. "יַלְדָּה" - צעירה.

כז. וְכֵן מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין - לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בֶּחָצֵר, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן (=שיש עליו גם איסור גרושה), לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בַּמָּבוֹי (=סמטה קטנה שממנה נכנסים לחצרות ומשם לבתים); וּכְפָר קָטָן, נִדּוֹן כְּמָבוֹי. הָיָה לָהּ מִלְוָה אֶצְלוֹ, עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְתָבְעוֹ; וּגְרוּשָׁה שֶׁבָּאָה עִם הַמְגָרֵשׁ לְדִין - מְנַדִּין אוֹתָן, אוֹ מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת (=מפני שהם צריכים להתרחק אחד מהשניה). וְאִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, מֻתֶּרֶת לְתָבְעוֹ בְּדִין וְלָדוּר עִמּוֹ; וְאִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בָּהּ, אַף מִן הָאֵרוּסִין אָסוּר. וּמִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? הִיא נִדְחֵית מִפָּנָיו; וְאִם הָיְתָה הֶחָצֵר שֶׁלָּהּ, הוּא יִדָּחֶה מִפָּנֶיהָ.

גרוש וגרושה: "לא תדור עמו בחצר".
הדין המעשי:
- הכלל: "וכן מי שגרש את אשתו מן הנשואין - לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות".
- בכהן ההרחקה גדולה יותר: "ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי".
- "רמב"ם לעם" על "כהן": "שיש עליו גם איסור גרושה".
- ועל "מבוי": "סמטה קטנה שממנה נכנסים לחצרות ומשם לבתים".
- "וכפר קטן, נדון כמבוי".
- תביעת כסף: "היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתבעו".
- אם באו בעצמם לדין: "וגרושה שבאה עם המגרש לדין - מנדין אותן, או מכין אותן מכת מרדות". "רמב"ם לעם": "מפני שהם צריכים להתרחק אחד מהשניה".
- גירושין מן האירוסין: "ואם נתגרשה מן הארוסין, מתרת לתבעו בדין ולדור עמו". אבל "ואם היה לבו גס בה, אף מן הארוסין אסור".
- מי עובר דירה: "ומי נדחה מפני מי? היא נדחית מפניו; ואם היתה החצר שלה, הוא ידחה מפניה".
הבסיס והמקור: דינים אלה נידונים בגמרא במסכת כתובות (דפים כז-כח, בערך). ושם נשאלת אותה שאלה, בערך: מי נדחה מפני מי? היא נדחית מפניו. ואם היתה החצר שלה - הוא נדחה מפניה.
ההיגיון:
- "מן הנשואין": הם חיו יחד, ויש ביניהם קרבה והרגל. עכשיו היא אסורה לו, כי היא כבר אינה אשתו. כשהם גרים זה ליד זה, יש חשש "שמא יבואו לידי זנות".
- למה בכהן יותר: "רמב"ם לעם": "שיש עליו גם איסור גרושה". ישראל רשאי להחזיר את גרושתו, אם לא נישאה בינתיים לאחר. כהן אסור בגרושה לעולם, גם בגרושתו שלו. לכן ההרחקה גדולה יותר: לא רק בחצר, אלא גם במבוי. וכפר קטן נחשב כמבוי, כי שם כולם פוגשים את כולם.
- "עושה שליח לתבעו": אם הוא חייב לה כסף, היא אינה מוותרת על זכותה. אבל היא אינה הולכת אליו בעצמה. שליח תובע בשבילה.
- "מנדין אותן": אם בכל זאת באו יחד לבית הדין, מענישים את שניהם. "רמב"ם לעם" מסביר שהם "צריכים להתרחק" זה מזה, וכשבאו יחד לא התרחקו.
- "מן הארוסין": ארוסה היא אשה שהתקדשה, אבל עדיין לא נכנסה לחופה. הם לא חיו יחד, ולכן אין ביניהם אותה קרבה. לכן מותר לה לתבוע אותו בעצמה ולגור בשכנותו. אבל "אם היה לבו גס בה", כלומר שהם מכירים זה את זה היטב, יש חשש, והדין כמו בגרושה מן הנישואין.
- "היא נדחית מפניו": בדרך כלל האשה היא שעוברת דירה. אבל אם החצר שלה, הוא עובר.
- דוגמה: בני זוג התגרשו, והם גרים בבתים שיש להם חצר משותפת. האשה עוברת לגור במקום אחר. ואם החצר שלה, הוא עובר. ואם יש לה תביעה כספית נגדו, היא שולחת שליח, ואינה מתדיינת איתו פנים אל פנים.
⚠ בביאור טז נדפס "להתרחק אחד מהשניה", בלשון זכר ובלשון נקבה יחד. הכוונה: זה מזה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "מִן הַנִּשּׂוּאִין" - אחרי שנישאו וחיו יחד. "תָּדוּר" - תגור. "חָצֵר" - חצר משותפת לכמה בתים. "מָבוֹי" - סמטה שנכנסים ממנה לחצרות (כלשון "רמב"ם לעם"). "נִדּוֹן כְּמָבוֹי" - דינו כמו מבוי. "מִלְוָה" - חוב, כסף שהוא חייב לה. "לְתָבְעוֹ" - לתבוע אותו בבית דין. "מְנַדִּין" - מטילים עליהם נידוי, הרחקה מן הציבור. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדברי חכמים. "הָאֵרוּסִין" - הקידושין, לפני החופה. "לִבּוֹ גַּס בָּהּ" - מכיר אותה היטב וקרוב אליה. "נִדְחֶה" - מפנה את מקומו, עובר דירה.

כח. אָסוּר לְאָדָם לִשָּׂא אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תַּחְרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה, וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ". וְאִם הוֹדִיעָהּ בַּתְּחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים, מֻתָּר.

"ודעתו לגרשה": "והוא יושב לבטח אתך".
הדין המעשי:
- האיסור: "אסור לאדם לשא אשה ודעתו לגרשה".
- הפסוק: "שנאמר" (הערה 104): "אל תחרש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך".
- ההיתר: "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים, מתר".
הבסיס והמקור: הפסוק בספר משלי (ג, כט). בגמרא (יבמות לז, ב) נאמר, בערך: לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, משום שנאמר "אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך".
ההיגיון:
- "והוא יושב לבטח אתך": האשה סומכת על בעלה, ובונה איתו את חייה מתוך ביטחון. אם הוא נושא אותה ובלבו כבר החליט לגרש אותה, הוא "חורש רעה" על מי שבוטחת בו. זו רמייה.
- "ואם הודיעה בתחלה": האיסור הוא על ההסתרה. כשהיא יודעת מראש שהנישואין לזמן מוגבל ומסכימה לכך, היא אינה "יושבת לבטח" על סמך דבר שאינו נכון. לכן "מתר".
- הקשר להלכה יב: שם למדנו "ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה". כאן הדין מתחיל כבר בשעת הנישואין: לא ישא "ודעתו לגרשה".
- דוגמה: אדם שבלבו כבר החליט שלא יישאר עם האשה, ובכל זאת נושא אותה ומסתיר ממנה את כוונתו, עובר על "אל תחרש על רעך רעה". אם אמר לה מראש שהוא נושא אותה רק לתקופה, והיא הסכימה - "מתר".
⚠ בפסוק נדפס "תַּחְרֹשׁ", בשווא תחת החי"ת. בספרי המקרא המילה נקודה "תַּחֲרֹשׁ", בחטף פתח. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ" - ובלבו כבר תכנן לגרש אותה. "תַּחְרֹשׁ... רָעָה" - תתכנן רעה. "רֵעֲךָ" - חברך. "לָבֶטַח" - בביטחון, בלי חשש. "הוֹדִיעָהּ" - אמר לה. "בַּתְּחִלָּה" - מראש. "לְיָמִים" - לזמן מוגבל.

ביאור ההפניה: ההפניה מוסבת על הלכה כח. ליד אות ההלכה, בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן, אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש". נושא השיחה: "החילוק בין מ"ש כאן להל' גירושין פ"י הכ"א", כלומר ההבדל בין מה שכתב הרמב"ם כאן, לבין מה שכתב בהלכות גירושין, פרק י, הלכה כא. הלכות גירושין נמצאות בספר נשים, שקודם לספר קדושה שאנו לומדים עכשיו. ההפניה אינה אומרת מהו ההבדל, ואת ההשוואה ואת ביאורה יש ללמוד במקור. המקור: לקוטי שיחות חלק לד, עמוד 138.

כט. וְלֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ, וְאִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת - שֶׁמָּא יַאֲרִיכוּ הַיָּמִים, וְנִמְצָא בֶּן נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אָבִיו, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ; וְאִם הָיָה אָדָם גָּדוֹל שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ, וַהֲרֵי זַרְעוֹ מְפֻרְסָמִין וִידוּעִין - הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

"במדינה זו... ובמדינה אחרת": שלא יבוא אח לשאת את אחותו בלי לדעת.
הדין המעשי:
- האיסור: "ולא ישא אדם אשה במדינה זו, ואשה במדינה אחרת".
- החשש: "שמא יאריכו הימים, ונמצא בן נושא אחותו, ואחות אמו, ואחות אביו, וכיוצא בהן, ואינו יודע".
- ההיתר: "ואם היה אדם גדול ששמו ידוע, והרי זרעו מפרסמין וידועין - הרי זה מתר".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות לז, ב) מובאת ברייתא בשם רבי אליעזר בן יעקב, בערך: לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדקקו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו. ושם מבואר, בערך, שבחכמים אין חשש, כי שמם ידוע.
ההיגיון:
- "שמא יאריכו הימים": עוברות שנים. ילדים של אב אחד, שנולדו לשתי אמהות בשתי ארצות רחוקות, אינם מכירים זה את זה. בן מאשה אחת עלול לשאת בת מן האשה השנייה, והיא אחותו מן האב, "ואינו יודע".
- "ואחות אמו, ואחות אביו": החשש אינו רק בדור הראשון. גם בדור הבא אדם עלול לשאת את דודתו, ואינו יודע.
- "אדם גדול ששמו ידוע": כשכולם יודעים מי הם בניו ובנותיו, אין חשש שיתחתנו זה עם זה בטעות. זרעו "מפרסמין וידועין".
- הקשר לפרק: כל הפרק עוסק בהרחקה מן העריות. כאן ההרחקה היא מערוה שאדם עלול להיכשל בה בלי לדעת כלל.
- רקע: הדין נכתב בזמן שבו היה מצוי שאדם נושא יותר מאשה אחת. בקהילות אשכנז כבר קיבלו אז את חרם רבנו גרשום, שלא לשאת שתי נשים.
- דוגמה: בעבר, סוחר שנסע הרבה בין ארצות רחוקות ונשא אשה בכל אחת מהן. הילדים גדלו כל אחד בארצו, ולא ידעו זה על זה. אחרי שנים, הם עלולים להתחתן זה עם זה. לכן אסור לעשות כך.
מונחים: "מְדִינָה" - ארץ, מקום רחוק. "יַאֲרִיכוּ הַיָּמִים" - יעברו שנים רבות. "וְנִמְצָא" - ויקרה ש-. "וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן" - וקרובות אחרות כמותן. "זַרְעוֹ" - צאצאיו. "מְפֻרְסָמִין" - ידועים לכול.

ל. לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה לֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצֹרָעִין (=משפחה שהוחזקה שכל הזמן חולים שם בצרעת), וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין (=משפחה שיש בה אנשים שחולים במחלת הנפילה) - וְהוּא, שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם כָּךְ.

"ממשפחת מצרעין... ונכפין": "שהחזקו שלשה פעמים".
הדין המעשי:
- האיסור: "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצרעין, ולא ממשפחת נכפין".
- "רמב"ם לעם" על "מצרעין": "משפחה שהוחזקה שכל הזמן חולים שם בצרעת".
- ועל "נכפין": "משפחה שיש בה אנשים שחולים במחלת הנפילה".
- התנאי: "והוא, שהחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם כך".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות סד, ב) נאמר, בערך: לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעין, והוא שהוחזקו שלשה פעמים.
ההיגיון:
- דאגה לילדים: החשש הוא שהמחלה עוברת במשפחה, והילדים עלולים לחלות בה.
- "שהחזקו שלשה פעמים": לא כל מקרה של מחלה עושה משפחה ל"משפחת מצרעין". רק כשזה קרה שלוש פעמים, יש "חזקה", כלומר דבר שחוזר וקבוע. מקרה אחד או שניים אינם מספיקים.
- מחלה, לא פסול: אין כאן פסול ביחוס. המשפחה כשרה לגמרי. זו זהירות לטובת הדורות הבאים.
- דוגמה: בימינו מקובל לעשות בדיקות גנטיות לפני נישואין, כדי למנוע מחלות קשות בילדים. גם שם המטרה היא אותה מטרה: לשמור על בריאות הדור הבא. ומי שיש לו שאלה בעניין כזה, ישאל רב ורופא.
מונחים: "מְצֹרָעִין" - חולים בצרעת, מחלת עור קשה. "נִכְפִּין" - חולים במחלת הנפילה (אפילפסיה). "שֶׁהֻחְזְקוּ" - שהדבר ידוע וחוזר. "שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם כָּךְ" - שבניהם חלו במחלה הזאת.

לא. אִשָּׁה שֶׁנִּשָּׂאת לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וָמֵתוּ - לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִנָּשֵׂא (=שהוחזקה שבעליה מתים ונקראת "קטלנית" ויש סכנה לבעל השלישי שנושא אותה); וְאִם נִשָּׂאת, לֹא תֵצֵא; וַאֲפִלּוּ נִתְקַדְּשָׁה, יִכְנֹס.
לֹא יִשָּׂא יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ כֹּהֶנֶת, שֶׁזֶּה כְּמוֹ חִלּוּל לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן; וְאִם נָשָׂא - אָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁאֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה, אֶלָּא מֵת בְּלֹא בָּנִים, אוֹ מֵת הוּא אוֹ הִיא בִּמְהֵרָה, אוֹ קְטָטָה תִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן. אֲבָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁנָּשָׂא כֹּהֶנֶת, הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח - הֲרֵי תּוֹרָה וּכְהֻנָּה כְּאֶחָד.

"לשלישי לא תנשא", ו"תורה וכהנה כאחד".
הדין המעשי:
- אשה ששני בעליה מתו: "אשה שנשאת לשני אנשים, ומתו - לשלישי לא תנשא". "רמב"ם לעם": "שהוחזקה שבעליה מתים ונקראת "קטלנית" ויש סכנה לבעל השלישי שנושא אותה".
- אם כבר נעשה: "ואם נשאת, לא תצא; ואפלו נתקדשה, יכנס".
- ישראל עם הארץ ובת כהן: "לא ישא ישראל עם הארץ כהנת, שזה כמו חלול לזרעו של אהרן".
- אם נשא: "אמרו חכמים, שאין זווגן עולה יפה, אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהן".
- תלמיד חכמים: "אבל תלמיד חכמים שנשא כהנת, הרי זה נאה ומשבח - הרי תורה וכהנה כאחד".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (יבמות סד, ב) נחלקו בזה, בערך: רבי אומר שאשה שנישאה לשניים ומתו, לשלישי לא תינשא. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תינשא, ולרביעי לא תינשא. הרמב"ם פוסק כרבי, שבשתי פעמים כבר יש חזקה.
- על בת כהן ועל עם הארץ מובאים הדברים בגמרא במסכת פסחים (דף מט, בערך). ושם, בערך: תלמיד חכם הנושא בת כהן - זיווגן עולה יפה, כי תורה וכהונה מתאימות זו לזו.
ההיגיון:
- "קטלנית": כששני בעלים מתו, יש כבר "חזקה". חז"ל חששו לחייו של הבעל השלישי: "ויש סכנה לבעל השלישי שנושא אותה" ("רמב"ם לעם"). זו אינה האשמה של האשה. זו זהירות מפני סכנה.
- שתיים או שלוש: כאן די בשתי פעמים, ובהלכה ל נאמר "שלשה פעמים". מפרשי הרמב"ם דנו בהבדל.
- "ואם נשאת, לא תצא": החשש אינו חמור כל כך שיפרקו בשבילו נישואין שכבר נעשו. ואפילו אם רק התקדשה, הוא נושא אותה: "יכנס".
- ישראל עם הארץ ובת כהן: "עם הארץ" כאן הוא מי שאינו יודע תורה. "כהנת" היא בת כהן. בת כהן גדלה בבית של כהונה וקדושה. נישואין עם מי שאינו מכיר את ערך התורה הם "כמו חלול לזרעו של אהרן", כמו ירידה מן הקדושה הזאת.
- "אמרו חכמים": הרמב"ם מביא את דברי חכמים על הנישואין האלה, בלשון של אזהרה: "אין זווגן עולה יפה".
- ישראל, לא רק כהן: ההלכה מדברת על "ישראל", כלומר מי שאינו כהן. מותר לישראל לשאת בת כהן. הבעיה היא רק כשהוא "עם הארץ".
- "תורה וכהנה כאחד": כשבת כהן נישאת לתלמיד חכם, מתחברים שני דברים יקרים: הכהונה מצד האשה, והתורה מצד האיש. לכן "נאה ומשבח".
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "לא ישא ישראל עם הארץ כהנת..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה לא. בתוכן היא פותחת את עניין "עם הארץ", שנמשך בהלכה לב.
מונחים: "וָמֵתוּ" - ושניהם מתו. "קטלנית" - כך נקראת אשה שבעליה מתו (כלשון "רמב"ם לעם"). "לֹא תֵצֵא" - אינה צריכה להתגרש. "נִתְקַדְּשָׁה" - עברה קידושין. "יִכְנֹס" - יכניס אותה לחופה, יישא אותה. "עַם הָאָרֶץ" - מי שאינו יודע תורה. "כֹּהֶנֶת" - בת כהן. "חִלּוּל" - פגיעה בקדושה. "זִוּוּגָן" - הנישואין שלהם. "עוֹלֶה יָפֶה" - מצליח. "קְטָטָה" - מריבה. "נָאֶה וּמְשֻׁבָּח" - יפה וראוי לשבח.

לב. לֹא יִשָּׂא אָדָם בַּת עַם הָאָרֶץ - שֶׁאִם מֵת אוֹ גּוֹלֶה, בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ יִהְיוּ; שֶׁאֵין אִמָּן יוֹדַעַת כֶּתֶר הַתּוֹרָה. וְלֹא יַשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ - שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּמִי שֶׁכְּפָתָהּ וּנְתָנָהּ לִפְנֵי הָאֲרִי: מָה הָאֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל, וְאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים. וּלְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חֲכָמִים - שֶׁאִם מֵת אוֹ גּוֹלֶה, בָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים; וְכֵן יַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חֲכָמִים - שֶׁאֵין דָּבָר מְגֻנֶּה וְלֹא מְרִיבָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חֲכָמִים.

"בת תלמיד חכמים": בית שיודע את "כתר התורה".
הדין המעשי:
- לא ישא בת עם הארץ: "לא ישא אדם בת עם הארץ - שאם מת או גולה, בניו עמי הארץ יהיו; שאין אמן יודעת כתר התורה".
- לא ישיא בתו לעם הארץ: "ולא ישיא בתו לעם הארץ - שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי".
- המשל: "מה הארי דורס ואוכל, אף עם הארץ מכה ובועל, ואין לו בשת פנים".
- הצד החיובי: "ולעולם ימכר אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכמים - שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים".
- וכן להפך: "וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים - שאין דבר מגנה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכמים".
הבסיס והמקור: בגמרא (פסחים מט, א-ב) נאמר, בערך: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה - מובטח לו שבניו תלמידי חכמים; ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה - בניו עמי הארץ. ושם גם המשל, בערך: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי.
ההיגיון:
- "שאם מת או גולה": כשהאב אינו בבית, האם היא שמגדלת את הילדים. אם היא מוקירה את התורה, היא תדאג שילמדו. ואם לא, "בניו עמי הארץ יהיו".
- "כתר התורה": בתיבה "נקודות משיחות קודש" שלהלן מבאר הרבי שהכוונה כאן להכרה ב"יוקר התורה". החיסרון הוא שהאם אינה מכירה בערכה של התורה.
- המשל של הארי: מי שאינו לומד תורה ואינו מקבל עליו את דרכה, עלול לנהוג באשתו בגסות. "מכה ובועל, ואין לו בשת פנים": הוא פוגע בה, ואינו נוהג בה בכבוד ובעדינות כפי שהתורה מלמדת. לכן אב לא ייתן את בתו לאדם כזה.
- "ימכר אדם כל מה שיש לו": הרמב"ם מלמד מה חשוב באמת. מוטב לוותר על כל הרכוש, ולהתחתן במשפחה של תורה.
- "שאין דבר מגנה ולא מריבה": התורה מעדנת את מידותיו של תלמיד חכם, והוא בונה בית של כבוד ושלום. וזה מה שהתורה מבקשת מכל בית יהודי.
מונחים: "עַם הָאָרֶץ" - מי שאינו יודע תורה ואינו נוהג לפיה. "גּוֹלֶה" - יוצא לגלות, נודד למקום רחוק. "כֶּתֶר הַתּוֹרָה" - כאן: ערכה של התורה (כביאור הרבי בתיבה שלהלן). "יַשִּׂיא" - יחתן. "שֶׁכְּפָתָהּ" - שקשר אותה. "דּוֹרֵס" - טורף. "בֹּשֶׁת פָּנִים" - בושה. "מְגֻנֶּה" - מכוער, שאינו ראוי.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילים "כתר התורה" שבהלכה. ליד השורה "גולה, בניו עמי הארץ יהיו; שאין אמן יודעת כתר", בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן, אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש". נושא ההפניה: "הענין בזה", כלומר מהו "כתר התורה" שהרמב"ם מזכיר כאן. המקור: לקוטי שיחות חלק לד, עמוד 43, והערה 27. משם בא גם הקטע שבתיבה "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש

"לֹא יִשָּׂא אָדָם בַּת עַם הָאָרֶץ . . שֶׁאֵין אִמָּן יוֹדַעַת כֶּתֶר הַתּוֹרָה".
המושג "כתר תורה" מופיע בי"ד החזקה בעוד שני מקומות ובכל אחד מהם הכוונה לענין אחר.
א: בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' ה"ו) כתב "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים כו'" והכוונה שאם יהיה עיסוקו בתורה תמיד ולא יסיח דעתו לדברים אחרים תעשה התורה כתרו היינו חלק ממנו ומכיון שהתורה היא מציאותו הרי הוא – "מוכתר בכתר תורה".
ב: שם בסוף פרק ג': "אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו כו'" וכוונתו שם לסגולת הלימוד בלילה שעל ידה זוכה לכתר התורה, היינו לענין נעלה יותר בתורה גופא שלא רק שמבין ומשיג את התורה אלא שיש בו גם הדביקות ב'נותן התורה'. ולכן שינה שם וכתב כתר התורה, היינו לעיקרה ומהותה של התורה ולא רק ידיעתה.
ומה שכתב כאן "לא ישא אדם בת עמי הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ יהיו שאין אמן יודעת כתר התורה", כוונתו שאינה יודעת ומכירה יוקר התורה.

לקו"ש חלק ל"ד ע' 43 והע' 27
מתוך רמב"ם "פרדס המלך")

ביאור התיבה: התיבה נדפסה בראש הטור הימני של עמוד קנ, לפני הכותרת של יום שלישי, והיא מוסבת על הלכה לב.
- הנקודה: המושג "כתר תורה" מופיע ב"יד החזקה", ספר משנה תורה של הרמב"ם, עוד פעמיים. בכל מקום יש לו משמעות אחרת.
- המקום הראשון, הלכות תלמוד תורה (פרק ג, הלכה ו): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים". הרבי מסביר: כשאדם עוסק בתורה תמיד, "תעשה התורה כתרו", כלומר "חלק ממנו". התורה נעשית "מציאותו", מה שהוא עצמו. וזה פירוש "מוכתר בכתר תורה".
- המקום השני, בסוף אותו פרק: "מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו". שם הכוונה ל"סגולת הלימוד בלילה". על ידה זוכים לדבר נעלה יותר: לא רק "שמבין ומשיג את התורה", אלא "שיש בו גם הדביקות ב'נותן התורה'". הרבי מדייק שהרמב"ם "שינה שם וכתב כתר התורה", בה"א הידיעה, כלומר "לעיקרה ומהותה של התורה ולא רק ידיעתה".
- ובהלכה שלנו: "שאין אמן יודעת כתר התורה". כאן הכוונה שלישית: "שאינה יודעת ומכירה יוקר התורה". כלומר, היא אינה יודעת ואינה מרגישה כמה התורה יקרה.
- מה יוצא מזה: נראה שהחיסרון שהרמב"ם מתאר כאן אינו חוסר ידיעה בלימוד, אלא חוסר הערכה. אם במשפחה מוקירים את התורה, הבנים יגדלו בה, גם כשהאב "מת או גולה".
מונחים: "י"ד החזקה" - ספר משנה תורה לרמב"ם, שיש בו ארבעה עשר (י"ד) ספרים. "ה"ו" - הלכה ו. "כו'" - וכולי. "אע"פ" - אף על פי. "בתורה גופא" - בתורה עצמה. "יוקר" - ערך, חשיבות. "לקו"ש" - לקוטי שיחות. "ע'" - עמוד. "והע'" - והערה. "פרדס המלך" - ליקוט של ביאורי הרבי על הרמב"ם.
⚠ בפסקה האחרונה שבתיבה נדפס "לא ישא אדם בת עמי הארץ", ובהלכה עצמה נדפס "בַּת עַם הָאָרֶץ". הועתק כמו שנדפס בכל אחד מן המקומות.
⚠ בשורת המקור נדפס סוגר בסוף, "מתוך רמב"ם "פרדס המלך")", ולא נדפס סוגר פותח. הועתק כמו שנדפס.
★ סיכום הפרק: פרק כא עסק ב"איסור קירבה לעריות, הנהגה בשעת תשמיש, דיני צניעות והרחקות נוספות". הוא נפתח באיסור תורה: מי שקרב לערוה "דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר" לוקה, שנאמר "לא תקרבו לגלות ערוה" (א). ומכאן ההרחקות: אסור לרמוז, לשחק או להקל ראש עם ערוה, ואפילו להביט ביופיה ולשמוע את קולה (ב). אבל מותר להסתכל בפני פנויה, כדי לראות אם היא נאה בעיניו לשאת אותה (ג). באשתו נדה מותר להביט, אבל לא יקל ראש עמה (ד). אין משתמשים באשה, ואין שואלים בשלומה (ה). קרבה של חיבה מותרת רק בין הורים לילדיהם, בגבולות ברורים (ו-ז). "כמעשה ארץ מצרים" אסור (ח). אחר כך הרמב"ם עובר לחיי הנישואין: אשתו מותרת לו, ובכל זאת "מדת חסידות" היא "שיקדש עצמו", בצניעות ובמתינות (ט-יא). לא מתוך שכרות, מריבה או כפייה (יב-יג), ורק "בבית דירה" (יד). הלכות טו-טז עוסקות בצניעות בתוך המשפחה, כמו בבית חמיו ובמרחץ, והלכה יז בצניעות של בנות ישראל ברשות הרבים. הלכות יח-כד עוסקות בשמירת הברית ובשמירת המחשבה: אדם לא יביא את עצמו "לידי הרהור", אלא "יפנה לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן" (יט). ובסוף הפרק, דיני השידוך: להשיא את הבנים והבנות "סמוך לפרקן" (כה), "אין האיש רשאי לישב בלא אשה" (כו), גרושה לא תדור עם מגרשה בחצר (כז), לא ישא "ודעתו לגרשה" (כח), ולא בשתי מדינות (כט). זהירות ממשפחות שחולות במחלות קשות (ל) ומאשה ששני בעליה מתו (לא). ולבסוף "תורה וכהנה כאחד" (לא), ו"לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכמים" (לב).
★ המסר: הפרק מלמד שהצניעות אינה רק רשימה של איסורים. היא דרך חיים שמתחילה במחשבה, "יפנה לדברי תורה" (יט), נמשכת בהתנהגות, "בבית דירה" (יד), ונחתמת בבניית בית. בסוף הפרק הרמב"ם עובר מן ההרחקות אל הבנייה: נישואין בזמן (כה), נישואין של אמת ולא "ודעתו לגרשה" (כח), ובית של תורה, "שאין דבר מגנה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכמים" (לב). והרבי מבאר שהעיקר הוא להכיר ב"יוקר התורה". בית שמוקיר את התורה מגדל בנים תלמידי חכמים. ובחומש של היום: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (בראשית כו, ח). רש"י מסביר ש"כי ארכו" לו שם הימים, יצחק אמר "מעתה אין לי לדאג", "ולא נזהר להיות נשמר". ועל "וישקף אבימלך וגו'" כתב: "שראהו משמש מטתו", כלומר ראה שהם איש ואשתו. ומיד אמר אבימלך ליצחק: "כמעט שכב אחד העם את אשתך, והבאת עלינו אשם" (כו, י), ורש"י מפרש: "אם שכב, כבר הבאת אשם עלינו". גם מלך פלשתים ידע שאשת איש אסורה, וציווה על כל העם: "הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (כו, יא). ההלכות שבפרק שלנו בונות חומה סביב הקשר שבין איש לאשתו, ומרחיקות את האדם מן החטא עוד הרבה לפני שהוא קרוב אליו.
לתשומת לב: הלכות הפרק הובאו כאן כלשון הרמב"ם, ובביאור קצר. דיני הצניעות וההרחקות, דיני חיי הנישואין ודיני השידוכין נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, בעיקר בסימנים א-ב וכא-כה) ובפוסקים, ויש בהם פרטים, מנהגים וחילוקים שאינם מובאים כאן. הדינים שבסוף הפרק נוגעים לאנשים ולמשפחות, ואין להסיק מן הלימוד מסקנות על אדם או על משפחה מסוימים. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, ל' מרחשון (א' דראש חודש כסלו): פרק כב, "איסור ייחוד." הפרק נפתח: "אסור להתיחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה - שדבר זה גורם לגלות ערוה".