היום הקודם

תולדות · יום ראשון

כ"ח מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום ראשון · תאריך 08/11/2026 · כ"ח מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: כ"ח חשון ה'תש"ד — השגחה פרטית: כל תנועה של כל נברא היא בהשגחה פרטית, "והיא היא חיות הנברא וקיומו", ולכל תנועה פרטית "יחס כללי לכללות כונת הבריאה"; ואם כך בעשב, "על אחת כמה וכמה" באדם ובישראל

לימוד פרשת השבוע: פרשת תולדות — בראשית כ״ה:י״ט ← כ״ו:ה׳ (21 פסוקים, עליית "ראשון" — "ואלה תולדת יצחק", "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו", "ויתרצצו הבנים בקרבה" ו"שני גוים בבטנך", לידת עשו ויעקב, "איש ידע ציד" ו"איש תם ישב אהלים", מכירת הבכורה בנזיד עדשים, ו"אל תרד מצרימה" — "עקב אשר שמע אברהם בקלי")

תניא: קונטרס אחרון — "עיין ע"ח שער הנקודות" ← "כנודע": אין החזרת "פנים בפנים" כי אם על ידי מצוות מעשיות דווקא — המעשה הגשמי (וכן אותיות הדיבור בתפילה) מעלה "מיין נוקבין", ובלעדיו "הרהור לא עביד מידי"

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק כ׳ (שלם) — הלכות א׳ ← כ׳ · מיהו כהן מיוחס וכהן בחזקה: הכהנים בזמן הזה בחזקה ואוכלים רק תרומה דרבנן, בדיקת היוחסין, מעלין לכהונה על פי עד אחד, "כהן אני" ו"מסיח לפי תומו", ספק כהן, ו"משתקין אותו מדין כהונה"

היום יום

יום ששי · כח חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: תולדות, ששי עם פירש"י.
תהלים: קלה־קלט.
תניא: להבין מ"ש . . . 308 פקודי.

עִנְיַן הַהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית הוּא, דְּלֹא זוֹ בִּלְבַד דְּכָל פְּרָטֵי תְּנוּעוֹת הַנִּבְרָאִים לְמִינֵיהֶם הֵם בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, וְהִיא הִיא חַיּוּת הַנִּבְרָא וְקִיּוּמוֹ, אֶלָּא עוֹד זֹאת דִּתְנוּעָה פְּרָטִית שֶׁל נִבְרָא יֵשׁ לָהּ יַחַס כְּלָלִי לִכְלָלוּת כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה... דִּבְצֵרוּף וְאִחוּד כָּל הַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת... נִשְׁלְמָה כַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה בְּסוֹד הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ.

וְיִתְבּוֹנֵן הָאָדָם: וּמַה אִם תְּנוּעַת עֵשֶׂב בָּאָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית וְנוֹגַעַת לְהַשְׁלָמַת כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה, מִין הַמְדַבֵּר בִּכְלָל וְיִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ בִּפְרָט עַל־אַחַת־כַּמָּה־וְכַמָּה.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ששי", כי כ"ח חשון חל ביום שישי בשנת ה'תש"ד. אנו לומדים אותה היום, יום ראשון ה'תשפ"ז, כי ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"ח מרחשון). בשנת ה'תש"ד חלה שבת פרשת תולדות למחרת, כ"ט חשון, ולכן ביום שישי כבר למדו בחומש "תולדות, ששי". השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת חיי שרה חלה אתמול, ושבת פרשת תולדות תחול רק בשבת הבאה, ד' כסלו. לכן היום אנו מתחילים בחומש את פרשת תולדות מן ההתחלה, וציון "ששי" שבלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד. (ועוד הערה לימים הקרובים: השנה יש בחודש מרחשון שלושים ימים, ובשנת ה'תש"ד היו בו רק עשרים ותשעה. לכן אין בהיום יום רשומה ל"ל' חשון", ובחוברת אותה רשומה של כ"ט חשון מסומנת גם ליום שני וגם ליום שלישי.)

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ושני משפטים על השגחה פרטית. המשפט הראשון קובע עיקרון: מה היא השגחה פרטית, ומה עוד היא כוללת. המשפט השני מסיק ממנו מסקנה לאדם, בדרך של קל וחומר. הרשומה כולה בלשון הקודש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת תולדות, "ששי" (העלייה השישית) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים קל"ה–קל"ט, השיעור של היום העשרים ושמונה בחודש. תניא: מן המילים "להבין מה שכתוב", והמספר 308 הוא מספר העמוד בספר התניא שבו נמצא סוף השיעור. (בחוברת, הקטע של קונטרס אחרון הפותח "להבין מ"ש בשער היחודים" הוא שיעור התניא של מחר, יום שני. היום, לפי סימני "יום ראשון" שבחוברת, לומדים את הקטע "עיין ע"ח שער הנקודות" ועד "כנודע". זה אותו פער של יום אחד, בין לוח "היום יום" לבין החוברת, שראינו גם בשבוע שעבר.)

★ "ענין ההשגחה פרטית הוא" — השגחה פרטית פירושה שה' משגיח לא רק על העולם בכללו, על המינים ועל הסדרים הגדולים של הטבע, אלא על כל פרט ופרט. זו אחת מיסודות תורת הבעל שם טוב, והרבי הריי"צ חזר עליה פעמים רבות. היא מתוארת בדרך כלל בדוגמה ידועה (המובאת כאן בלשוננו, לא כציטוט): עלה שנושר מן העץ ומתהפך ברוח, ונופל דווקא במקום מסוים, גם הוא אינו מקרה. ה' גזר שהעלה הזה יתהפך כך ויפול כאן.

★ "דלא זו בלבד... והיא היא חיות הנברא וקיומו" — הרשומה בנויה בלשון "לא זו בלבד... אלא עוד זאת": יש כאן שני שלבים.
· השלב הראשון: כל תנועה של כל נברא, "לְמִינֵיהֶם", כלומר מכל הסוגים, מן הדומם ועד האדם, היא בהשגחה פרטית. ומיד מוסיף: "וְהִיא הִיא חַיּוּת הַנִּבְרָא וְקִיּוּמוֹ". ההשגחה אינה רק "מבט מלמעלה" על הנברא. היא עצמה החיות שלו. הנברא חי וקיים מפני שה' משגיח עליו ומחיה אותו ברגע זה, בתנועה זו. זה קשור למה שמבואר בתניא (שער היחוד והאמונה, פרקים א–ב), שה' מהווה את כל הנבראים מחדש בכל רגע, ואילו פסק מהם כוח הבורא, היו חוזרים לאין ואפס.
· השלב השני ("אלא עוד זאת"): לא רק שכל תנועה מושגחת, אלא שלכל תנועה פרטית יש "יחס כללי לכללות כוונת הבריאה". כלומר, התנועה הקטנה הזו אינה עומדת לעצמה. היא חלק מן התכלית הכללית שלשמה ברא ה' את העולם כולו.

★ "דבצירוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות... נשלמה כונה העליונה" — כאן מוסבר איך זה עובד. הכוונה העליונה של הבריאה אינה מתקיימת בבת אחת, בפעולה גדולה אחת. היא נבנית מצירוף של אינספור פעולות קטנות, כמו פסיפס שכל אבן קטנה בו נחוצה לתמונה השלמה. כל פעולה פרטית "מצטרפת" אל האחרות, ורק כולן יחד משלימות את "סוד הבריאה כולה". שלוש הנקודות (...) מופיעות כך בחוברת. הן מסמנות שהרשומה מביאה כאן מובאה מקוצרת, ומשמיטה ממנה כמה מילים.

★ "ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב..." — זה קל וחומר. אם עשב, הנברא הפשוט ביותר, שאין לו בחירה ואין לו שכל, נמצא בהשגחה פרטית, ותנועתו "נוגעת להשלמת כוונת הבריאה", על אחת כמה וכמה האדם. ובתוך זה שתי דרגות: "מין המדבר בכלל", כל אדם באשר הוא אדם, "וישראל עם קרובו בפרט". הביטוי "עם קרובו" לקוח מן הפסוק בתהלים (קמ"ח, יד): "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ". המילה "ויתבונן" חשובה: הרשומה אינה מסתפקת בידיעה. היא מבקשת מן האדם להתבונן, כלומר לחשוב על זה, עד שזה ישפיע עליו.

★ מה יוצא מזה למעשה — שתי מסקנות:
· אין דבר קטן. כל מעשה, כל דיבור וכל רגע בחיי האדם הם בהשגחה פרטית, ולכל אחד מהם יש חלק בהשלמת כוונת הבריאה. גם מצווה קטנה, שנראית לאדם חסרת חשיבות, היא "אבן" בפסיפס שאי אפשר בלעדיה.
· אין דבר מקרי. מה שקורה לאדם, והמקום שבו הוא נמצא, והאנשים שהוא פוגש, אינם במקרה. מכיוון שכל דבר מכוון מלמעלה, יש לשאול על כל דבר: מה תפקידי כאן, ואיך אני יכול להשתמש בזה כדי להשלים את כוונת הבריאה.

★ קשר ללימוד של היום — בחומש היום, רגע אחד קטן מכריע את ההיסטוריה: עשו בא עייף מן השדה, יעקב מבשל נזיד עדשים, ועשו מוכר את הבכורה בשביל קערת תבשיל (כה, כט–לד). רש"י מבאר שהתבשיל נעשה באותו יום משום שמת אברהם אבינו. דבר שנראה כאירוע ביתי פשוט נוגע לגורל שני העמים, "שני גוים בבטנך" (כה, כג). ובתניא של היום (קונטרס אחרון) מבואר שהכוונה העליונה, "החזרת פנים בפנים", נשלמת דווקא על ידי מצוות מעשיות, בדברים הגשמיים של העולם הזה. זו בדיוק "צירוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות" שבהן "נשלמה כוונה העליונה".

המסר ליום: אם תנועתו של עשב בשדה מכוונת מלמעלה ונוגעת לתכלית הבריאה, כמה יותר כל מעשה שלי. אין מעשה קטן ואין רגע מקרי. כל מצווה, אפילו הקטנה ביותר, היא חלק נחוץ בהשלמת כוונת הבריאה כולה.

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ה פסוק י״ט

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם (אֵלֶּה בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק, וְקוֹרוֹת מִשְׁפַּחְתּוֹ): אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

★ כאן, באמצע פרק כ"ה בספר בראשית, מתחילה פרשה חדשה: פרשת תולדות. שמה נלקח מן המלה השנייה בפסוקנו: "ואלה תולדת יצחק".

★ היום, יום ראשון כ"ח מרחשון, מתחילים את פרשת תולדות, שתיקרא בשבת הקרובה, שבת קודש ד' כסלו. ובאמצע השבוע יחול ראש חודש כסלו: ביום שלישי, ל' מרחשון, וביום רביעי, א' כסלו. לפי חלוקת חת"ת, ביום ראשון לומדים את העלייה הראשונה בפרשה, "ראשון", ובפרשתנו היא מפרק כה פסוק יט ועד פרק כו פסוק ה: עשרים ואחד פסוקים.

★ בסוף השבוע שעבר, מיום חמישי ועד שבת קודש כ"ז מרחשון, סיימנו את פרשת חיי שרה. ביום חמישי (כד:נג–סז) נתן העבד לרבקה "כלי כסף וכלי זהב ובגדים" (נג), ולמחרת ביקש: "שלחני לאדני" (נד). אחיה ואמה רצו לעכב אותה "ימים או עשור" (נה), ולבסוף אמרו: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (נז); ורבקה ענתה במלה אחת: "אלך" (נח). יצחק יצא "לשוח בשדה לפנות ערב" (סג), והשיעור נחתם במלים: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" (סז). ביום שישי (כה:א–יא) לקח אברהם אשה "ושמה קטורה" (א), "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (ה), ונפטר בן מאה שבעים וחמש שנים, "בשיבה טובה זקן ושבע" (ח); יצחק וישמעאל בניו קברו אותו "אל מערת המכפלה" (ט), "ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלהים את יצחק בנו" (יא). ובשבת (כה:יב–יח) למדנו את "ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם, אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם" (יב): שמות בניו, "שנים עשר נשיאם לאמתם" (טז), ופטירתו בן מאה שלושים ושבע שנים (יז). והפרשה נחתמה במלים "על פני כל אחיו נפל" (יח).

★ ופרשתנו פותחת כמעט באותן מלים בדיוק. בשבת: "ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם". היום: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם". אבל ההמשך שונה. אצל ישמעאל הכתוב מוסיף מיד את אמו, "אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם", ומיד אחר כך מונה את בניו: "ואלה שמות בני ישמעאל" (יג). אצל יצחק אמו אינה נזכרת, ובמקומה בא משפט שנשמע מיותר: "אברהם הוליד את יצחק". והבנים? הם אינם נמנים מיד. הם ייוולדו רק אחרי עשרים שנות המתנה ותפילה, בהמשך השיעור. על שני הדברים האלה עונים שני דיבורי רש"י שלהלן.

★ ועוד: שימו לב לכתיב. בשבת נדפס "תֹּלְדֹת ישמעאל", בלי וי"ו; וכאן נדפס "תּוֹלְדֹת יצחק", בוי"ו אחת. ההבדל הוא אות אחת בלבד, אבל הוא ניכר לעין.

★ ועוד: זו דרכו של ספר בראשית. התורה מקדימה בקיצור את תולדותיו של הבן שאינו ממשיך את דרך האבות, ואחר כך מאריכה בתולדות הבן הנבחר. ישמעאל — בפסוקים ספורים, ואחריו יצחק — בפרשה שלמה. וכך גם בהמשך: "ואלה תלדות עשו" (לו, א) בפרק אחד, ואחריו "אלה תלדות יעקב" (לז, ב) עד סוף הספר. ורש"י בתחילת פרשת וישב (לז, א) מסביר זאת, בערך, במשל: אדם שנפלה לו מרגלית בתוך החול ממשמש בחול ומפנה אותו בלי להתעכב, וכשמוצא את המרגלית הוא מתעכב עליה.

★ ומה נלמד היום (כה:יט – כו:ה)? יצחק נושא את רבקה בן ארבעים שנה (פסוק כ). רבקה עקרה, ויצחק מתפלל "לנכח אשתו", "ויעתר לו ה'" (כא). "ויתרצצו הבנים בקרבה", והיא הולכת "לדרש את ה'" (כב), ושומעת: "שני גוים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו... ורב יעבד צעיר" (כג). נולדים התאומים: הראשון "אדמוני, כלו כאדרת שער", ונקרא עשו; ואחריו אחיו, "וידו אחזת בעקב עשו", ונקרא יעקב; "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (כד–כו). "ויגדלו הנערים": "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (כז); "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב" (כח). עשו חוזר מן השדה "והוא עיף" (כט), ומבקש: "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" (ל); ויעקב משיב: "מכרה כיום את בכרתך לי" (לא). הבכורה נמכרת תמורת "לחם ונזיד עדשים", "ויבז עשו את הבכרה" (לד). ובפרק כו: "ויהי רעב בארץ" (א), ויצחק הולך "אל אבימלך מלך פלשתים גררה"; וה' נראה אליו: "אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אמר אליך" (ב), ומבטיח לקיים "את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (ג), "עקב אשר שמע אברהם בקלי" (ה).

★ שימו לב: הפרשה חוזרת לאחור בזמן. ביום שישי כבר למדנו על פטירת אברהם, בן מאה שבעים וחמש. ועכשיו אנחנו חוזרים לימים שבהם אברהם עוד חי. כשנשא יצחק את רבקה היה אברהם בן מאה וארבעים, שהרי "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (כא, ה); וכשנולדו התאומים, היה בן מאה ושישים. כלומר: יעקב ועשו גדלו חמש עשרה שנים בחיי סבם. התורה סיימה תחילה את סיפורו של אברהם, ורק אחר כך פתחה את "תולדות יצחק". ורש"י בפסוק ל יגלה מה קרה ביום פטירתו.

★ מטרת הפסוק: לפתוח פרק חדש בסיפור האבות, ולקבוע כבר בפתח שיצחק הוא בנו של אברהם וממשיך דרכו: "יצחק בן אברהם", ומיד, כמו חותמת, "אברהם הוליד את יצחק".

★ מילות מפתח: "תּוֹלְדֹת" — צאצאים, וגם קורותיו של אדם (אונקלוס: "תּוּלְדַת"); "בֶּן־אַבְרָהָם" (אונקלוס: "בַּר אַבְרָהָם"); "הוֹלִיד" — היה לאב (אונקלוס: "אוֹלִיד").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג; בערך) נדרש על פסוקנו הפסוק "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו): האבות הם תפארת לבנים, והבנים הם עטרה לאבות. ואפשר לראות את שני חלקי הפסוק ההוא בשני חלקי פסוקנו (וזו הצעה להבנה): "יצחק בן אברהם" — האב הוא תפארת הבן; "אברהם הוליד את יצחק" — הבן הוא עטרת האב. ובגמרא (בבא מציעא פז, א) מסופר, בערך, על הסעודה הגדולה שעשה אברהם ביום שנגמל יצחק: אנשי הדור לעגו ואמרו שאין זה בנו של אברהם ושרה, עד שנעשו תווי פניו של יצחק דומים לשל אברהם, ואז אמרו כולם: אברהם הוליד את יצחק. זה הרקע לדברי רש"י שלהלן.

★ ביאור בדרך חב"ד: תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן לומדת מדברי רש"י על פסוקנו הוראה מעשית בעבודת ה': אברהם הוא מידת האהבה, ויצחק מידת היראה. ומכך שה' צר את פניו של יצחק בדמות אברהם, ולא להפך, היא לומדת שבשעת ספק יש להקדים את דרך האהבה. ועוד, בדרך התבוננות (וזו הצעה): שם הפרשה, "תולדות", מזכיר את דברי הגמרא (סנהדרין יט, ב; בערך): כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כל אחד מאיתנו יכול להוסיף "תולדות" כאלה: אנשים שהתקרבו לתורה בזכותו.

★ המסר ליום: "יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק": הבן נושא את שם אביו, והאב מתכבד בבנו. כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת: יש ממי לקבל, ויש למי למסור.

רש״י

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק • יַעֲקֹב וְעֵשָׂו הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה.
אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק • (לְאַחַר שֶׁקָּרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שְׁמוֹ אַבְרָהָם, אַחַר־כָּךְ הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, דָּבָר אַחֵר:) עַל־יְדֵי שֶׁכָּתַב הַכָּתוּב: "יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם", הֻזְקַק לוֹמַר: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", לְפִי שֶׁהָיוּ לֵצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים: 'מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה שָׂרָה, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שָׁהֲתָה עִם אַבְרָהָם וְלֹא נִתְעַבְּרָה הֵימֶנּוּ', מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא? צָר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק דּוֹמֶה לְאַבְרָהָם, וְהֵעִידוּ הַכֹּל: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק", וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב כָּאן: "יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם" (הָיָה), שֶׁהֲרֵי עֵדוּת יֵשׁ שֶׁ"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק".

ביאור רש"י: שני דיבורים, אחד על כל חצי של הפסוק.

★ "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק — יעקב ועשו האמורים בפרשה": הקושי — הפסוק פותח ב"ואלה תולדת יצחק", ואנחנו מצפים לשמוע מי הם צאצאיו, כמו אצל ישמעאל, שאחרי "ואלה תלדת ישמעאל" באה מיד רשימת בניו. ובמקום זה הפסוק חוזר לאחור: "אברהם הוליד את יצחק" — מי היה אביו, ולא מי היו בניו. רש"י: התולדות אינם כתובים כאן, אלא בהמשך: "יעקב ועשו האמורים בפרשה". הפסוק הוא כמו כותרת לכל הפרשה, והבנים עצמם יבואו בפסוקים כד–כו.

★ שימו לב: המלה "תולדות" יכולה להתפרש גם כקורות, מה שעבר על אדם בחייו. ובתחילת פרשת וישב, על "אלה תלדות יעקב" (לז, ב), יפרש רש"י, בערך, שאלה ישוביו וגלגוליו של יעקב, כלומר: הקורות. ואילו כאן הוא מפרש: הבנים. על השאלה מה הכריח אותו לכך — ראו בהפניה הראשונה שלהלן.

★ "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק": הקושי — כבר נאמר "יצחק בן אברהם"; למה צריך לחזור ולומר "אברהם הוליד את יצחק"? אם יצחק הוא בנו של אברהם, ממילא אברהם הוליד אותו.

★ "(לאחר שקרא הקדוש ברוך הוא שמו אברהם, אחר כך הוליד את יצחק)": פירוש ראשון זה נדפס בחוברת באותיות קטנות ובתוך סוגריים, וכנראה הובא מנוסחאות שבהן הוא נמצא (וזו השערה). לפי פירוש זה, הפסוק מדייק בשם: "אברהם" הוליד, ולא "אברם". יצחק נולד רק אחרי שה' שינה את שמו: "והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך" (יז, ה). השם החדש הוא שהביא לעולם את יצחק.

★ "דבר אחר: על ידי שכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם', הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק'": זה הפירוש השני, והוא העיקרי. "הוזקק" — נצרך. הכתוב כתב "יצחק בן אברהם", והרגיש צורך להוסיף ראיה. ומדוע זה טעון ראיה? "לפי שהיו לצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה". בפרשת וירא למדנו (פרק כ) שאבימלך מלך גרר לקח את שרה לביתו, ומיד אחר כך (פרק כא) "וה' פקד את שרה". הליצנים חיברו את שני הדברים: "שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו". עשרות שנים לא היו לה ילדים, ודווקא אחרי ששהתה בבית אבימלך היא מתעברת?

★ "מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם": "קלסתר פנים" — תווי הפנים, צורת הפרצוף. ה' עיצב את פניו של יצחק כך שיהיו דומים לפני אברהם, "והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק". כל מי שראה את יצחק, ראה בו את אברהם, ולא היה עוד צורך בראיות.

★ "וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' (היה), שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'": וכך מתיישב הפסוק כולו. החצי השני הוא הראיה לחצי הראשון. "יצחק בן אברהם" — ודאי בנו היה. ומנין? מפני ש"אברהם הוליד את יצחק" — כל העולם ראה והעיד. המלה הקטנה "(היה)" שבסוגריים מבהירה את הקריאה: "יצחק בן אברהם היה".

★ ושימו לב: בבעל הטורים שלהלן יש רמז לפירוש הזה באותיות עצמן: "הוליד" בגימטריה "דומה".

★ ובהיום יום של היום, כ"ח מרחשון, מבואר (בתרגום חופשי) שלא זו בלבד שכל פרט ופרט בתנועותיו של נברא נתון בהשגחה פרטית, ושזו חיותו וקיומו, אלא שכל תנועה פרטית קשורה גם לכוונה הכללית של הבריאה. ורש"י שלפנינו מראה זאת בפרט קטן מאוד: צורת הפנים של תינוק אחד. ועל הפרט הזה נשען ייחוסו של עם שלם: "יצחק בן אברהם".

★ ⚠ בחוברת נדפס כאן "לֵצָנֵי", בלי יו"ד; ובתיבת "נקודות משיחות קודש" ובהפניה שלהלן נדפס "ליצני". הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: ה' אינו משאיר את האמת בלי עדות. ומי שהולך בדרך אבותיו, ראוי שגם "פניו", מעשיו והנהגתו, יעידו מאיפה הוא בא.

ביאור ההפניה: שתי הפניות, ושתיהן על דברי רש"י שבפסוקנו. ליד שתי שורות ברש"י נדפס בחוברת סמל כתר קטן: ליד הדיבור הראשון, וליד המלים "לפי שהיו לצני הדור". הכתרים מסמנים את המקומות שאליהם מתייחסות ההפניות שבשולי העמוד.

★ ⚠ הכותרת שמעל ההפניות נדפסה בעמוד זה "הפניות לנקודות קודש".

★ (א) "יעקב ועשיו האמורים בפרשה" — לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 112. השאלה: "מניין לרש"י ש'תולדות' הכוונה לבניו של יצחק, ולא להמשך מאורעות חייו?" כפי שראינו, אפשר להבין "תולדות" בשני אופנים, ובפרשת וישב רש"י עצמו מפרש אותו כקורות. ומה הכריח אותו כאן לפרש "בנים"? ההפניה מציינת את השאלה ואת מקום הביאור, ואינה מפרטת את התשובה. כיוון אפשרי (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): הפסוק עצמו ממשיך במלה "הוליד", לשון לידה; וכל השיעור של היום מוביל אל סיפור הולדתם של יעקב ועשו. ושימו לב: ההפניה כותבת "עשיו", ביו"ד, וברש"י נדפס "עֵשָׂו". כל אחד מהם הועתק כפי שנדפס.

★ (ב) "היו ליצני הדור אומרים גו'" — לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 100. השאלה: "מה החידוש בעניין זה, הרי על פי טבע הבן דומה לאביו". כלומר: מה הנס? בדרך הטבע בנים דומים לאבותיהם; ומה מוסיף רש"י כשהוא אומר שה' "צר" את פניו? ההפניה מוסיפה: "ביאור בדברי רש"י, שאברהם מדת החסד ויצחק גבורה". אפשר להבין את הכיוון (וזו הצעה): בתורת החסידות אברהם ויצחק הם שתי מידות הפוכות, חסד וגבורה. ואם צורת הפנים משקפת משהו ממהות הנפש, הרי שלפי הטבע דווקא יצחק, איש הגבורה, לא היה אמור להיראות כמו אברהם, איש החסד. לכן היה צורך במעשה מיוחד: "צר". ותיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן, מאותו חלק (חלק כ, עמוד 105), לומדת מכאן הוראה מעשית.

★ המסר ליום: גם דבר שנראה "טבעי", כמו דמיון בין בן לאביו, יכול להיות מעשה מכוון של ה'. כדאי לשאול לא רק מה קרה, אלא גם מה ה' רוצה ללמד אותי דרך זה.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — לבכר את דרך ה"אהבה" על דרך ה"יראה"

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (כה, יט)
לְפִי שֶׁהָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה שָׂרָה וְכוּ' מֶה עָשָׂה הקב"ה, צַר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק דּוֹמֶה לְאַבְרָהָם (רש"י)
מְבֹאָר בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת, שֶׁאַבְרָהָם וְיִצְחָק מְסַמְּלִים שְׁתֵּי דְּרָכִים שׁוֹנוֹת בַּעֲבוֹדַת ה'. אַבְרָהָם מְיַצֵּג אֶת מִדַּת הָאַהֲבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", וְאִלּוּ יִצְחָק מְיַצֵּג אֶת מִדַּת הַיִּרְאָה.
מִכָּךְ שֶׁלֹּא צָר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם בִּדְמוּת יִצְחָק, אֶלָּא אֶת קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בִּדְמוּת אַבְרָהָם, יֵשׁ לִלְמֹד הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם לְקוֹנוֹ: כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי נִמְצָא בְּסָפֵק כֵּיצַד עָלָיו לְהִתְנַהֵג בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, הַאִם לִבְחֹר בְּדֶרֶךְ הָאַהֲבָה וְהַחֶסֶד, אוֹ בְּדֶרֶךְ הַיִּרְאָה וְהַגְּבוּרָה – עָלָיו לְבַכֵּר אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְלַעֲבֹד בְּדֶרֶךְ הָאַהֲבָה, וְעַל־דֶּרֶךְ הַמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא לְגַבֵּי קֵרוּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה' וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁלְּכָךְ נִקְרְאוּ בְּשֵׁם "בְּרִיּוֹת", צָרִיךְ לִמְשׁוֹךְ אוֹתָם בְּחֶבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְעַל יְדֵי זֶה אוּלַי יוּכַל לְקָרְבָם לְתוֹרָה וְלַעֲבוֹדַת ה', וְגַם אִם לֹא הִצְלִיחַ בְּכָךְ – לֹא הִפְסִיד אֶת שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵעִים.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"כ ע' 105)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בפסוקנו ובדברי רש"י עליו: ליצני הדור אמרו "מאבימלך נתעברה שרה", וה' "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם". (⚠ בציטוט שבתיבה נדפס "צַר", בפתח; וברש"י עצמו נדפס "צָר", בקמץ. הועתק כפי שנדפס.)

★ היסוד: "מבואר בתורת החסידות, שאברהם ויצחק מסמלים שתי דרכים שונות בעבודת ה'". אברהם — "מדת האהבה", כמו שנאמר בנביא: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח). יצחק — "מדת היראה"; וכך יקרא יעקב לה' "פחד יצחק": "לולי אלהי אבי, אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי" (לא, מב). ובלשון ההפניה שלעיל: אברהם הוא מידת החסד, ויצחק מידת הגבורה.

★ הדיוק: הנס יכול היה להיעשות בשני אופנים: לעשות את פני יצחק דומים לאברהם, או את פני אברהם דומים ליצחק. בשני האופנים היה הדמיון מוכיח שיצחק הוא בנו. ובכל זאת רש"י אומר דווקא "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם": היראה קיבלה את צורת האהבה, ולא להפך.

★ ההוראה: "כאשר יהודי נמצא בספק כיצד עליו להתנהג בעבודת הבורא", אם בדרך האהבה והחסד או בדרך היראה והגבורה, "עליו לבכר את דרכו של אברהם". "לבכר" — להעדיף, להקדים, לתת לה מעמד של בכור. והדבר נוגע במיוחד ליחס אל הזולת. התיבה מביאה את דברי התניא (פרק לב) על "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, שלכך נקראו בשם בריות": כל מה שאפשר לומר עליהם הוא שהם בריותיו של ה'. וגם אותם "צריך למשוך בחבלי עבותות אהבה", בלשון הנביא: "בחבלי אדם אמשכם, בעבתות אהבה" (הושע יא, ד). ושורש הדבר בדברי הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

★ והסיום: "ועל ידי זה אולי יוכל לקרבם לתורה ולעבודת ה'". "אולי" — אין הבטחה שזה יצליח. "וגם אם לא הצליח בכך — לא הפסיד את שכר מצות אהבת רעים". כלומר: האהבה אינה רק אמצעי לקירוב. היא מצוה בפני עצמה, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ושכרה אינו תלוי בתוצאה.

★ ושימו לב לקשר אל פרשתנו: עוד היום נקרא על שני אחים, "איש ידע ציד איש שדה" ו"איש תם ישב אהלים" (כז), ותיבה נוספת בהמשך השיעור תשאל: "מדוע נולד עשו עם משיכה לרע?" השאלה כיצד מתייחסים אל מי שרחוק מתורת ה' עומדת בלב הפרשה כולה.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 105. ובאותו חלק, עמוד 100, השיחה שבהפניה השנייה לעיל.

★ המסר ליום: כשאינך יודע אם להגיב בקשיחות או ברכות, התחל ברכות. גם אם לא תשיג את מה שרצית, את המצוה כבר קיימת.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ׳

(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ (כַּאֲשֶׁר לָקַח) אֶת רִבְקָה — בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם, אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי — לוֹ לְאִשָּׁה.

★ אחרי הכותרת, הסיפור מתחיל. הפסוק מוסר שני פרטים: הגיל, "בן ארבעים שנה"; והכלה, שמוצגת בשלוש דרכים: "בת בתואל", "מפדן ארם", "אחות לבן". על שני הפרטים ידבר רש"י.

★ שימו לב: את הנישואין עצמם כבר למדנו ביום חמישי שעבר: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה" (כד, סז). כאן התורה אינה מספרת אותם שוב. היא חוזרת אליהם רק כדי לציין את הגיל ואת המשפחה.

★ ועוד: הגיל ארבעים יחזור בפרשתנו, בניגוד חד: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה" (כו, לד), ושם נשותיו "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כו, לה). אותו גיל, ובחירה הפוכה.

★ ועוד: המלה "הארמי" נאמרת פעמיים: גם בתואל וגם לבן נקראים "הארמי". ובעל הטורים שלהלן מגלה מה מסתתר במלה הזאת: "אותיות הרמאי".

★ ועוד: "לו לאשה". המלה "לו" נראית מיותרת; אפשר היה לומר "בקחתו את רבקה לאשה". ואפשר להבין (וזו הצעה) שהיא נלקחה "לו" ממש, כבת זוגו המיועדת. ובפסוק הבא נקרא שוב "לו": "ויעתר לו ה'", ורש"י ידרוש שם: לו, ולא לה.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את נקודת הזמן (יצחק בן ארבעים) ואת זהותה של האם, כדי שנבין מאיזה בית באה רבקה, ומה גדולתה שלא למדה ממנו.

★ מילות מפתח: "בְּקַחְתּוֹ" — כאשר לקח (אונקלוס: "כַּד נְסֵיב"); "הָאֲרַמִּי" — בן ארץ ארם (אונקלוס: "אֲרַמָּאָה"); "פַּדַּן אֲרָם" — שם האזור שבו ישבה משפחת נחור (אונקלוס משאיר: "פַּדַּן אֲרָם"); "אֲחוֹת לָבָן" (אונקלוס: "אֲחָתֵהּ דְּלָבָן"); "לוֹ לְאִשָּׁה" (אונקלוס: "לֵהּ לְאִנְתּוּ").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג; בלשון המדרש בערך) שאלו את שאלתו של רש"י, ואמרו: אביה רמאי, ואחיה רמאי, ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזאת יוצאת מביניהם. למה היא דומה? "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב, ב). שושנה שגדלה בין קוצים אינה נעשית קוץ. ושימו לב שהמדרש משחק כאן באותו צירוף אותיות שבעל הטורים יעיר עליו: ארמי — רמאי.

★ ביאור בדרך חב"ד: לפי רש"י, רבקה באה אל יצחק בת שלוש. ורש"י בפרשת חיי שרה (כד, סז) מביא, בערך, שבימי שרה היה נר דלוק באוהלה מערב שבת לערב שבת, ומשמתה פסק; וכשבאה רבקה, חזר. ובשיחות הרבי, במסגרת מבצע נרות שבת קודש, נקשר לכך המנהג שגם בנות קטנות, משגיל שלוש, מדליקות נר שבת: כמו רבקה, שבגיל הזה כבר החזירה את אור השבת לבית יצחק.

★ המסר ליום: הסביבה משפיעה, אבל אינה קובעת. רבקה גדלה בין "רמאים" ולא למדה ממעשיהם; וכל אחד מאיתנו יכול לבחור מה לקחת מן הסביבה שלו, ומה להשאיר.

רש״י

בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה • שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, נִתְבַּשֵּׂר שֶׁנּוֹלְדָה רִבְקָה, וְיִצְחָק הָיָה בֶּן ל"ז שָׁנָה, שֶׁהֲרֵי בּוֹ בַּפֶּרֶק מֵתָה שָׂרָה, וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד הָעֲקֵדָה שֶׁמֵּתָה שָׂרָה, ל"ז שָׁנָה. וּבַת צ' הָיְתָה כְּשֶׁנּוֹלַד יִצְחָק וּבַת קכ"ז כְּשֶׁמֵּתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וְגוֹ'", הֲרֵי לְיִצְחָק ל"ז שָׁנִים, וּבוֹ בַּפֶּרֶק נוֹלְדָה רִבְקָה. הִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתְּהֵא רְאוּיָה לְבִּיאָה, ג' שָׁנִים, וּנְשָׂאָהּ.
בַּת־בְּתוּאֵל מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן • וְכִי עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב שֶׁהִיא בַּת בְּתוּאֵל, וַאֲחוֹת לָבָן וּמִפַּדַּן אֲרָם? אֶלָּא לְהַגִּיד שִׁבְחָהּ, שֶׁהָיְתָה בַּת רָשָׁע וַאֲחוֹת רָשָׁע וּמְקוֹמָהּ אַנְשֵׁי רֶשַׁע, וְלֹא לָמְדָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם.
מִפַּדַּן אֲרָם • עַל שֵׁם שֶׁשְּׁנֵי אֲרָם הָיוּ: אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה, קוֹרֵא אוֹתוֹ 'פַּדַּן' לְשׁוֹן "צֶמֶד בָּקָר", וְתַּרְגּוּם "פַּדַּן" – 'תּוֹרִין', וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: "פַּדַּן אֲרָם", כְּמוֹ: שְׂדֵה אֲרָם, שֶׁבִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל קוֹרִין לְשָׂדֶה: "פַּדַּן".

ביאור רש"י: שלושה דיבורים: אחד על הגיל, ושניים על זהותה של רבקה.

★ "בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה": הקושי — למה מציינת התורה את גילו של יצחק דווקא כאן, ואיך מגיעים לארבעים? רש"י עורך את החשבון צעד אחר צעד, וכולו מפסוקים שכבר למדנו.

★ שלב א: "כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה" — מיד אחרי העקדה: "ויגד לאברהם... ובתואל ילד את רבקה" (כב, כ–כג). שלב ב: "ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה" — באותו זמן ממש ("בו בפרק") מתה שרה, כמו שפירש רש"י בתחילת פרשת חיי שרה: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק". שלב ג: שרה היתה בת תשעים כשנולד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, "שנאמר: ויהיו חיי שרה וגו'". ההפרש: שלושים ושבע. נמצא שיצחק היה בשעת העקדה בן ל"ז, "ובו בפרק נולדה רבקה". שלב ד: "המתין לה עד שתהא ראויה לביאה, ג' שנים, ונשאה". 37 + 3 = 40.

★ ומה לומדים מן החשבון? שיצחק לא חיפש לעצמו כלה אחרת. משנודע לו שנולדה בת זוגו, חיכה לה שלוש שנים. "ראויה לביאה" — הגיל הקטן ביותר שבו אפשר לפי ההלכה לשאת אשה (וכך במשנה, נדה מד, ב, בערך: בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה). ויש במפרשים חשבונות אחרים לגילה של רבקה, אבל רש"י הולך כאן בדרך החשבון הזה.

★ ושימו לב: אותו חשבון עצמו מגלה שיצחק היה בשעת העקדה בן שלושים ושבע: לא ילד, אלא אדם בוגר שהלך אל העקדה מרצונו.

★ ⚠ בחוברת נדפס כאן "לְבִּיאָה", בדגש בבי"ת. הועתק כפי שנדפס.

★ "בַּת־בְּתוּאֵל מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן — וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל, ואחות לבן ומפדן ארם?": הקושי — כל הפרטים האלה כבר ידועים לנו מפרשת חיי שרה: "אשר ילדה לבתואל בן מלכה" (כד, טו); "ולרבקה אח ושמו לבן" (כד, כט); והעבד הלך "אל ארם נהרים" (כד, י). למה התורה חוזרת עליהם? "אלא להגיד שבחה": החזרה באה ללמד על גדולתה: "שהיתה בת רשע" — בתואל; "ואחות רשע" — לבן; "ומקומה אנשי רשע" — כל ארם; "ולא למדה ממעשיהם".

★ שימו לב לשלוש הדרגות: אב, אח, מקום. קודם המשפחה הקרובה, ואחר כך כל הסביבה. ובכל זאת הכתוב מכנה גם את בתואל וגם את לבן "הארמי", כאילו הוא מזכיר שוב ושוב מאיזה מקום היא באה.

★ "מִפַּדַּן אֲרָם — על שם ששני ארם היו: ארם נהרים וארם צובה": הקושי — מה פירוש "פדן"? רש"י מביא שני פירושים. הראשון: היו שני מקומות בשם ארם, "ארם נהרים" (שאליו הלך העבד) ו"ארם צובה". ולכן נקרא המקום "פדן", "לשון צמד בקר" — זוג. "ותרגום 'פדן' — 'תורין'": רש"י מתכוון, כנראה, לכך שבתרגום הארמי של "צמד בקר" (כמו בשמואל א' יא, ז) נאמר "פדן תורין": "פדן" — צמד, זוג; "תורין" — שוורים. שני הארמים הם כמו צמד שוורים אחד.

★ "ויש פותרים: 'פדן ארם' — כמו שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה 'פדן'": הפירוש השני: "פדן" בלשון ישמעאל, כלומר בערבית, פירושו שדה. וכך אכן קרא הנביא למקום הזה: "ויברח יעקב שדה ארם" (הושע יב, יג). ומעניין (וזו הערה לשונית): בערבית המלה "פדאן" היא גם שם של יחידת שטח בשדה, ובמקורה, כנראה, צמד שוורים, והשטח שהוא חורש. כך שני הפירושים של רש"י נפגשים במלה אחת.

★ ⚠ בחוברת נדפס "וְתַּרְגּוּם", בדגש בתי"ו. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: רש"י לוקח פרטים שנראים חזרה יבשה, שם האב, שם האח, שם המקום, ומוצא בהם שבח. כדאי להסתכל כך גם על אנשים: לא רק מה הם עושים, אלא מאיפה הם באו, ועל מה התגברו בדרך.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״א

(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֶּעְתַּר (הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל) יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ (מוּל אִשְׁתּוֹ, וּבַעֲבוּרָהּ), כִּי עֲקָרָה הִיא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' (וְקִבֵּל ה' אֶת תְּפִלָּתוֹ), וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

★ פסוק אחד, ועשרים שנה בתוכו. בפסוק הקודם יצחק בן ארבעים; ובעוד חמישה פסוקים נקרא: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (כו). כלומר: בין "בקחתו את רבקה" לבין "ותהר רבקה" עברו עשרים שנה. ורש"י שם יפרש, בערך, שעשר שנים עברו עד שהגיעה רבקה לגיל שבו אשה ראויה להריון, ועשר שנים נוספות צפה יצחק והמתין לה, כמו שעשה אביו לשרה; וכשראה שאינה מתעברת, ידע שהיא עקרה, והתפלל עליה.

★ שימו לב: התורה אינה מספרת כמה זמן התפלל, ומה אמר. היא מסכמת הכל במלה אחת: "ויעתר". ורש"י יראה שהמלה הזאת לבדה מספרת הרבה.

★ ועוד: זו כבר הפעם השנייה שאם באומה עקרה. "ותהי שרי עקרה, אין לה ולד" (יא, ל); עכשיו רבקה; ובהמשך: "ורחל עקרה" (כט, לא). בכל פעם הבן המיוחד בא רק אחרי המתנה ארוכה. ובגמרא (יבמות סד, א) שאלו, בערך: מפני מה היו אבותינו עקורים? ותשובתם: מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

★ ועוד: "לנכח אשתו". לא "על אשתו" ולא "בעד אשתו", אלא "לנכח": מולה. רש"י יפרש שגם רבקה התפללה, ושניהם עמדו זה מול זה. ובגמרא (יבמות שם; בערך) דרשו מן המלה הזאת ששניהם היו עקורים. ובזה עוסק גם בעל הטורים שלהלן.

★ ועוד: "כי עקרה הוא". המלה כתובה "הוא", בוי"ו, ונקראת "היא". כך דרכה של התורה בדרך כלל, כמו "הִוא חברון" שלמדנו בתחילת פרשת חיי שרה. אבל כאן, כשמדובר דווקא בשאלה מי עקר, בעל הטורים שלהלן דורש את הכתיב.

★ ועוד: הפועל "עתר" חוזר פעמיים בפסוק אחד. "ויעתר יצחק" — הוא התפלל והרבה; "ויעתר לו ה'" — ה' נעתר, קיבל. אותו שורש משני הצדדים: כפי שהאדם מרבה לבקש, כך מתרבה ההיענות (וזו הצעה להבנה).

★ מטרת הפסוק: ללמד שהולדת יעקב ועשו לא היתה דבר מובן מאליו. היא באה בזכות תפילה ממושכת, של שניהם יחד.

★ מילות מפתח: "וַיֶּעְתַּר" — הרבה והפציר בתפילה (אונקלוס: "וְצַלִּי", והתפלל); "לְנֹכַח" — מול, כנגד (אונקלוס: "לָקֳבֵל"); "עֲקָרָה" — שאינה יולדת (אונקלוס: "עֲקָרָה"); "וַיֵּעָתֶר לוֹ" — נענה לו, קיבל את בקשתו (אונקלוס: "וְקַבֵּל צְלוֹתֵהּ"); "וַתַּהַר" (אונקלוס: "וְעַדִּיאַת").

★ מדרש: בגמרא (יבמות סד, א; בלשון הגמרא בערך) שאלו: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר? מה עתר זה, הכלי שהופך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים הופכת את מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת הדין הקשה למידת הרחמים. כלומר: "ויעתר" מלמד שהתפילה אינה רק בקשה; היא כוח שיכול "להפוך" את הגזירה. ובמדרש (פרקי דרבי אליעזר, פרק לב; בערך) מסופר שיצחק לקח את רבקה אל הר המוריה, אל המקום שבו נעקד, והתפלל שם עליה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בהיום יום של היום, כ"ח מרחשון, מבואר (בתרגום חופשי) שכל תנועה פרטית של נברא קשורה לכוונה הכללית של הבריאה. גם עשרים שנות ההמתנה של יצחק ורבקה אינן "זמן מבוזבז": מן ההמתנה צמחה התפילה, ומן התפילה נולד יעקב. ובתורת החסידות מקובל הכלל "ירידה צורך עלייה": הירידה אינה המטרה; היא שלב בדרך אל עלייה גדולה ממנה. ומכאן גם דברי הגמרא שהבאנו: ה' "מתאוה" לתפלתן של צדיקים. העקרות לא היתה עונש; היא היתה הזמנה לתפילה.

★ המסר ליום: כשדבר חשוב מתעכב, אפשר לראות בעיכוב קריאה: להתפלל יותר, ולהתפלל יחד. כל אחד בפינתו, אבל פניהם זה אל זה: "לנכח".

רש״י

וַיֶּעְתַּר • הִרְבָּה וְהִפְצִיר בִּתְפִלָּה.
וַיֵּעָתֶר לוֹ • נִתְפַּצֵּר וְנִתְפַּיֵּס וְנִתְפַּתָּה לוֹ. וְאוֹמֵר אֲנִי: כָּל לְשׁוֹן 'עָתַר', לְשׁוֹן הַפְצָרָה וְרִבּוּי הוּא, וְכֵן: (יחזקאל ח) "וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת", מַרְבִּית עֲלִיַּת הֶעָשָׁן. וְכֵן: (שם לה) "וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם", וְכֵן: (משלי כז) "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא", דּוֹמוֹת לִמְרֻבּוֹת וְהִנָּם לְמַשָּׂא, אנקרישר"א בְּלַעַ"ז.
לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ • זֶה עוֹמֵד בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֵּל, וְזוֹ עוֹמֶדֶת בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלֶּלֶת (יבמות סד).
וַיֵּעָתֶר לוֹ • לוֹ, וְלֹא לָהּ, שֶׁאֵין דּוֹמָה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע. לְפִיכָךְ, 'לוֹ' וְלֹא לָהּ.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים: שניים על לשון "עתר", אחד על "לנכח אשתו", ואחד על המלה "לו".

★ "וַיֶּעְתַּר — הרבה והפציר בתפלה": הקושי — למה לא כתוב "ויתפלל"? רש"י: "ויעתר" אינו סתם תפילה, אלא תפילה מרובה ועקשנית. "הפציר" — ביקש שוב ושוב, ולא ויתר.

★ "וַיֵּעָתֶר לוֹ — נתפצר ונתפייס ונתפתה לו": עכשיו אותו שורש מצד ה'. "וַיֶּעְתַּר" (בבנין קל) — יצחק עשה: ביקש. "וַיֵּעָתֶר" (בבנין נפעל) — ה' "נעתר": "נתפצר" — קיבל את ההפצרה; "נתפייס" — התרצה; "נתפתה" — כביכול, הניח לעצמו להשתכנע. שלוש לשונות, וכולן אומרות דבר אחד: התפילה פעלה.

★ "ואומר אני: כל לשון עתר — לשון הפצרה וריבוי הוא": בלשון "ואומר אני" רש"י מוסיף כלל משלו, ומביא לו שלוש ראיות. (1) "ועתר ענן הקטרת" (יחזקאל ח, יא) — "מרבית עלית העשן": ענן הקטורת שעלה בשפע. (2) "והעתרתם עלי דבריכם" (יחזקאל לה, יג) — הרביתם עלי דברים. (3) "ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו) — "דומות למרבות והנם למשא": נשיקות של שונא נראות רבות ונדיבות, ובאמת הן מעמסה. ואת המשמעות הזאת הוא מוסר גם בלשון שבני ארצו הבינו: "אנקרישר"א בלע"ז", מלה בצרפתית של ימיו, שלפי ההקשר פירושה ריבוי, הכבדה.

★ שימו לב: הראיה השלישית מפתיעה. "נשיקות שונא" הן דוגמה שלילית, ורש"י אינו מביא אותה בשביל התוכן, אלא בשביל הלשון: גם שם "עתר" פירושו ריבוי. ואפשר ללמוד מן הניגוד (וזו הצעה): יש ריבוי שהוא "למשא", הרבה מלים ריקות; ויש ריבוי של תפילה כנה, שמביא ל"ויעתר לו ה'".

★ "לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ — זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת": רש"י חוזר לאחור, אל אמצע הפסוק. הקושי — "לנכח" פירושו מול. וכי התפלל יצחק אל אשתו? רש"י: שניהם התפללו, כל אחד בפינה אחרת, ופניהם זה מול זה. המקור: הגמרא במסכת יבמות (דף סד). כך המלה "לנכח" מתארת את המקום ואת המצב: לא תפילה של אחד בלבד, אלא תפילה של שניהם, כל אחד במקומו, וביחד.

★ "וַיֵּעָתֶר לוֹ — לו ולא לה": אם שניהם התפללו, למה כתוב "ויעתר לו", ולא "להם"? רש"י: "שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע". יצחק — צדיק בן אברהם. רבקה — צדקת, אבל "בת רשע", כמו שלמדנו בפסוק הקודם. "לפיכך 'לו' ולא לה": תפילתו של יצחק היא שנענתה.

★ והשאלה מתבקשת: בפסוק הקודם רש"י שיבח את רבקה דווקא על כך שהיתה "בת רשע ואחות רשע" ולא למדה ממעשיהם; וחז"ל אמרו (ברכות לד, ב; בערך): במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. אם כן, אולי דווקא תפילתה גדולה יותר? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה): אין כאן דירוג של מי צדיק יותר, אלא של כוח התפילה. לתפילתו של "צדיק בן צדיק" מצטרפת זכות אבותיו. אברהם כבר התפלל על אבימלך וביתו, ומיד אחר כך "וה' פקד את שרה" (כא, א). רבקה היא הראשונה במשפחתה, והיא פותחת שרשרת חדשה; יצחק ממשיך שרשרת קיימת.

★ המסר ליום: תפילה של אחד יכולה להושיע את שניהם. ורש"י מלמד שיש ערך גדול לשרשרת: מי שממשיך את דרך אבותיו, תפילתו נושאת עמה גם את זכותם.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ב

(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־יְהֹוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ (הָעֻבָּרִים נִדְחֲקוּ וְנָעוּ בְּתוֹךְ בִּטְנָהּ); וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן (אִם כָּךְ הוּא הַהֵרָיוֹן), לָמָּה זֶּה אָנֹכִי (לְשֵׁם מָה אֲנִי)? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה' (לִשְׁאֹל מֵאֵת ה' מַה פֵּשֶׁר הַדָּבָר).

★ הפסוק הקודם נגמר בבשורה: "ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו" (פסוק כא). יצחק נשא את רבקה בן ארבעים (פסוק כ), והתאומים ייוולדו כשהוא "בן ששים שנה" (פסוק כו): עשרים שנה של המתנה ותפילה. והנה, מיד אחרי שהתפילה נענתה, אין שקט. כבר במלה הראשונה של פסוקנו ההריון נעשה מאבק.

★ שימו לב: התורה אומרת "הבנים", בלשון רבים. רבקה עדיין אינה יודעת שהם שניים: את זה תשמע רק בפסוק הבא, "שני גוים בבטנך". הקורא יודע כאן מה שהיא אינה יודעת, ולכן הוא מבין את המאבק עוד לפני שהיא מבינה אותו.

★ ועוד: דבריה של רבקה קצרים וקטועים: "אם כן, למה זה אנכי". אם כן, מה? ולמה זה, מה? הפסוק אינו משלים את המשפט, וגם אינו מגלה מה היתה ה"רציצה" הזאת. על שני החסרונות האלה עומד רש"י, ומהם הוא יוצא אל הדרשות שלו.

★ ועוד: ברש"י בפסוק הקודם למדנו שגם רבקה התפללה: "וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". ובכל זאת נאמר שם "ויעתר לו", ורש"י פירש: "לו, ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק". ועכשיו היא אינה מחכה שיצחק ישאל בשבילה: היא עצמה הולכת לדרוש. ובפסוק הבא התשובה מופנית אליה: "ויאמר ה' לה".

★ ועוד: הלשון "לדרוש" (את ה', את אלהים) חוזרת במקרא כשאדם הולך אל נביא כדי לשאול שאלה. משה אומר ליתרו: "כי יבא אלי העם לדרש אלהים" (שמות יח, טו); ובספר שמואל: "לפנים בישראל, כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים: לכו ונלכה עד הראה" (שמואל א ט, ט). ולאן הלכה רבקה? רש"י יאמר: "לבית מדרשו של שם".

★ ועוד: על פסוקנו נדפסו בחוברת גם שני דיבורים של בעל הטורים, ואחד מהם (על "לדרוש") מכוון בדיוק אל פירוש רש"י. ראו להלן.

★ מטרת הפסוק: לגלות שהמאבק בין שני האחים התחיל עוד לפני שנולדו, ולהראות את רבקה, שאינה מסתפקת בצער ובתלונה, אלא הולכת לשאול את ה' מה פירושו.

★ מילות מפתח: "וַיִּתְרֹצֲצוּ" — נדחקו, התרוצצו (אונקלוס: "וְדַחֲקִין"); "הַבָּנִים" (אונקלוס: "בְּנַיָּא"); "בְּקִרְבָּהּ" — בתוכה (אונקלוס: "בִּמְעָהָא", במעיה); "וַתֹּאמֶר" (אונקלוס: "וַאֲמֶרֶת"); "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (אונקלוס: "לְמָה דְנָן אָנָא"); "וַתֵּלֶךְ" (אונקלוס: "וַאֲזָלַת"); "לִדְרֹשׁ" — לשאול, לבקש תשובה (אונקלוס: "לְמִתְבַּע אוּלְפַן", לבקש הוראה).

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג) הובאו כמה פירושים ל"ויתרצצו". לפי אחד מהם, בלשון המדרש בערך: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה. ולפי אחר: זה מתיר צוויו של זה, וזה מתיר צוויו של זה; כלומר, מה שהאחד אוסר, השני מתיר. (את הפירוש הזה מביא בעל הטורים, ראו להלן.) ושם מובא גם, בערך, שעל עשו נאמר "זורו רשעים מרחם" (תהלים נח, ד), ועל יעקב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (ירמיה א, ה). ועוד דרשו שם, בערך, על "למה זה אנכי": "זה" בגימטריא שתים עשרה (ז' = 7, ה' = 5), כנגד שנים עשר השבטים שהיו עתידים לצאת ממנה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בהיום יום של היום, כ"ח חשון, נאמר: "ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה". ובסוף הדברים: "ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה". רש"י בפסוקנו קורא כך את התנועות הקטנות ביותר שיש: תנועות של עוברים, שאיש אינו רואה. גם בהן הוא מוצא כיוון ומשמעות: אל פתחי התורה, או אל פתחי עבודת האלילים. ואם כך בעובר במעי אמו, על אחת כמה וכמה בכל צעד שלנו.

★ המסר ליום: גם בתוך קושי אפשר לשאול שאלה, ולא רק להתלונן. רבקה לא נשארה עם "למה זה אנכי": היא קמה והלכה לדרוש. כשמשהו "מתרוצץ" בתוכנו ואיננו מבינים אותו, כדאי ללכת ולשאול: את ה', ואת מי שיכול לעזור לנו להבין.

רש״י

וַיִּתְרֹצֲצוּ • עַל כָּרְחֲךָ הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ, וְכָתַב: "אִם־כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"?. רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה, כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר, יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת. עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. דָּבָר אַחֵר: מִתְרוֹצְצִים זֶה עִם זֶה, וּמְרִיבִים בְּנַחֲלַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת.
וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן • גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר.
לָמָּה זֶּה אָנֹכִי • מִתְאַוָּה וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הָהֵרָיוֹן.
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ • לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם.
לִדְרֹשׁ אֶת־ה' • שֶׁיַּגִּיד לָהּ מַה תְּהֵא בְּסוֹפָהּ.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים. הראשון ארוך, ובו שתי דרשות על המלה "ויתרצצו"; ארבעת האחרים קצרים, ומפרשים את המשך הפסוק מלה אחר מלה.

★ "וַיִּתְרֹצֲצוּ — על כרחך המקרא הזה אומר דרשני": הקושי — רש"י עצמו מונה שני דברים שחסרים בפשט. "שסתם מה היא רציצה זו": הפסוק אומר שהיתה "רציצה", ואינו מגלה מה היתה. "וכתב: אם כן למה זה אנכי": תנועה של עוברים, שכל אשה הרה מכירה, אינה סיבה לומר "למה זה אנכי" וללכת לשאול את ה'. "על כרחך": בעל כורחך, אין ברירה; הפסוק עצמו כאילו קורא לנו: דרוש אותי. ואת הלשון הזאת אמר רש"י כבר בדיבורים הראשונים שלו בתורה, על "בראשית ברא": "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני".

★ "רבותינו דרשוהו לשון ריצה": הדרשה הראשונה שומעת ב"ויתרצצו" את השורש רו"ץ: הם רצו. "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשו מפרכס לצאת". "מפרכס": מתנועע בחוזקה ומתפתל, כמי שמבקש להשתחרר. אלה לא היו בעיטות סתם: בכל פעם שרבקה עברה ליד מקום מסוים, התעורר אחד מהם ורצה לצאת אל המקום ההוא. ויש מן המפרשים שביארו, בערך, שרבקה עדיין לא ידעה שבבטנה שניים, ולכן חשבה שזה עובר אחד, שנמשך גם אל התורה וגם אל עבודת האלילים. מכאן הבהלה שב"למה זה אנכי"; ורק בפסוק הבא נאמר לה: "שני גוים בבטנך".

★ "פתחי תורה של שם ועבר": שם הוא בנו של נח, ועבר הוא נינו (שם, ארפכשד, שלח, עבר: יא, י–יד). בית המדרש שלהם הוא בית התורה של אותם הדורות. ושם ילמד יעקב בעצמו לפני שילך לחרן: בפרשת ויצא (כח, ט) יחשב רש"י את השנים, ויגלה שיעקב "נטמן בבית עבר" ארבע עשרה שנה.

★ ועוד: בגמרא (נדה ל, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך, שהעובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה, וכשהוא יוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטר על פיו ומשכיח ממנו את הכל. אם כן, למה צריך יעקב לרוץ אל בית המדרש של שם? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה): התורה שבבטן ניתנת מלמעלה, בלי עמל; ויעקב רוצה כבר עכשיו את התורה שלומדים בבית מדרש, בעולם הזה, ביגיעה של אדם.

★ "דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות": הדרשה השנייה שומעת ב"ויתרצצו" את השורש רצ"ץ: לרצוץ, לשבור. הם נאבקו, כאילו כל אחד מנסה לשבור את השני. ועל מה? "בנחלת שני עולמות": העולם הזה והעולם הבא, ומי יירש מה. לפי הדרשה הראשונה, כל אחד נמשך למקום אחר; ולפי השנייה, הם נאבקים זה בזה על אותה ירושה. והמאבק הזה ימשיך: בסוף השיעור של היום ימכור עשו את הבכורה ויאמר: "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכרה" (פסוק לב). שימו לב ללשון: "למה זה", כמו בדברי אמו כאן.

★ "וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן — גדול צער העבור": עכשיו רש"י משלים את המשפט הקטוע. "אם כן" פירושו: אם כך גדול צער ההריון.

★ "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי — מתאוה ומתפללת על ההריון": "למה זה אנכי" פירושו: למה אני משתוקקת ומתפללת על הריון? ברש"י בפסוק הקודם ראינו אותה בתפילה: "וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". רש"י אינו אומר שהיא מצטערת על הבנים; היא שואלת: האם זה מה שביקשתי?

★ "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ — לבית מדרשו של שם": לאן הלכה? אל בית המדרש של שם. ושם בן נח עדיין חי באותה שעה. לפי מניין השנים שבפרשת נח (יא, י–יא), הוא נולד כמאה שנה לפני המבול, וחי אחריו עוד חמש מאות שנה ויותר; ובשנה שבה נולדו יעקב ועשו הוא היה כבן חמש מאות וחמישים. האיש שראה את המבול הוא שישיב לרבקה. ושימו לב: בדיבור הראשון אמר רש"י "שם ועבר", וכאן רק "שם".

★ "לִדְרֹשׁ אֶת־ה' — שיגיד לה מה תהא בסופה": מה שאלה? לא איך להפסיק את הכאב, אלא "מה תהא בסופה": איך כל זה ייגמר. היא מבקשת לדעת את התכלית, ולא רק לסבול פחות. והתשובה בפסוק הבא אכן מתארת סוף: שני עמים, ומה יהיה ביניהם.

★ המסר ליום: רש"י מלמד כאן איך לקרוא את התורה: כשהפסוק "סותם", לא מדלגים. ורבקה מלמדת איך לקרוא את החיים: כשמשהו קשה ואינו מובן, הולכים לשאול "מה תהא בסופה", אצל מי שיודע.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ג

(כג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם (שְׁנֵי עַמִּים) בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים (שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת) מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ (מִבִּטְנֵךְ יֵצְאוּ כְּבָר נִפְרָדִים); וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (מַלְכוּת אַחַת תִּתְחַזֵּק עַל חֲבֶרְתָּהּ), וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (הַגָּדוֹל יַעֲבֹד אֶת הַקָּטָן).

★ זו התשובה לשאלת רבקה. היא שאלה "למה זה אנכי", ושמעה: מה שמתרוצץ בתוכך אינו עובר אחד שנמשך לשני כיוונים. אלה שניים, ולא סתם שני ילדים: "שני גוים", שני עמים שלמים. התשובה בנויה בארבע צלעות, כמו שירה: "שני גוים בבטנך / ושני לאמים ממעיך יפרדו / ולאם מלאם יאמץ / ורב יעבד צעיר". שתי הראשונות אומרות מה יש בבטנה; ושתי האחרונות, מה יהיה ביניהם.

★ שימו לב: "ויאמר ה' לה". בפסוק כא אמר רש"י "לו, ולא לה"; וכאן הדיבור מופנה אליה. היא שאלה, והיא שומעת את התשובה. רש"י יוסיף שהדברים הגיעו אליה דרך שליח; ובכל זאת התורה קוראת לזה "ויאמר ה'".

★ ועוד: הפסוק אינו מספר שרבקה סיפרה ליצחק את מה ששמעה. ואולי מכאן אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) את מה שתעשה בפרק כז: כשיצחק ירצה לברך את עשו, היא תפעל כדי שיעקב יקבל את הברכה. היא שמעה "ורב יעבד צעיר", והיא יודעת למי מן השניים נועד העתיד.

★ ועוד: "ורב יעבד צעיר". אין כאן "את", ובלשון השירה אפשר לשמוע את המשפט בשני כיוונים: הרב יעבוד את הצעיר, או (בקריאה דחוקה) את הרב יעבוד הצעיר. אונקלוס מכריע באות אחת: "וְרַבָּא יִשְׁתַּעְבִּיד לִזְעִירָא", הגדול ישתעבד לקטן. ובפרשה עצמה הדבר אינו פשוט: יצחק יאמר לעשו "ואת אחיך תעבד, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" (כז, מ), ורש"י יפרש שם, בלשונו בערך: כשיעברו ישראל על התורה, יהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו. השעבוד של ה"רב" ל"צעיר" אינו גורל קבוע; הוא תלוי במעשיו של הצעיר.

★ ועוד: "גוים". בחוברת נדפס בפסוק "גוֹיִם", כפי הקריאה; אבל בספר התורה כתוב "גיים", בשני יודי"ן. על הכתיב הזה בונים גם רש"י וגם בעל הטורים, ראו להלן.

★ מטרת הפסוק: להסביר לרבקה, ולנו, שהמאבק שבבטנה הוא התחלה של סיפור ארוך בין שני עמים: הם יוצאים לדרכים שונות כבר מן הבטן, הם לא יהיו חזקים בבת אחת, ובסוף "רב יעבד צעיר".

★ מילות מפתח: "גוֹיִם" — עמים (אונקלוס: "עַמְמִין"); "בְּבִטְנֵךְ" (אונקלוס: "בִּמְעַיְכִי"); "לְאֻמִּים" — מלכויות (אונקלוס: "מַלְכְּוָן"); "מִמֵּעַיִךְ" (אונקלוס: "מִמֵּעַיְכִי"); "יִפָּרֵדוּ" (אונקלוס: "יִתְפָּרְשָׁן"); "וּלְאֹם מִלְאֹם" (אונקלוס: "וּמַלְכוּ מִמַּלְכוּ"); "יֶאֱמָץ" — יתחזק (אונקלוס: "יִתְקַף"); "וְרַב" — והגדול (אונקלוס: "וְרַבָּא"); "יַעֲבֹד" (אונקלוס: "יִשְׁתַּעְבִּיד"); "צָעִיר" — הקטן (אונקלוס: "לִזְעִירָא").

★ מדרש: בגמרא (מגילה ו, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם "חרבו שתיהן", אל תאמין; "ישבו שתיהן", אל תאמין; "חרבה קיסרי וישבה ירושלים", או "חרבה ירושלים וישבה קיסרי", תאמין. ולמדו זאת מן הפסוק "אמלאה החרבה", ויש שלמדו מפסוקנו: "ולאם מלאם יאמץ". קיסרי היתה עיר השלטון הרומי בארץ ישראל, ורומי היא בעיני חז"ל ממשיכתו של עשו, אדום. ואיך יסתיים הסיפור? הנביא עובדיה, שכל נבואתו על אדום, מסיים: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק ט) מתוארות שתי הנפשות שבכל יהודי, הנפש האלקית והנפש הבהמית, הנלחמות זו בזו על הגוף, בלשונו בערך: כמו שני מלכים הנלחמים על עיר אחת. אפשר לקרוא את פסוקנו גם בתוך הנפש (וזו הצעה להבנה): "שני גוים בבטנך" — שני כוחות בתוך אדם אחד; "ולאם מלאם יאמץ" — כשהאחד מתחזק, השני נחלש. ו"רב יעבד צעיר": במדרש (קהלת רבה, פרשה ד; בערך) נאמר שהיצר הרע קודם ליצר הטוב שלוש עשרה שנה, שהרי הוא בא עם האדם מינקותו, והיצר הטוב בא רק בגיל מצוות. ה"רב", הוותיק והחזק, אינו צריך להיהרס, אלא לעבוד את ה"צעיר". וזו לשון המשנה (ברכות ט, ה): "בכל לבבך — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע".

★ המסר ליום: "כשזה קם, זה נופל". בכל יום יש בתוכנו שני "לאומים", ואנחנו בוחרים מי מהם יתחזק. אבל המטרה אינה רק לנצח: המטרה היא שגם הכוח הגדול והחזק שבנו יעבוד בשביל הטוב.

רש״י

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ • עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, לְשֵׁם נֶאֱמַר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהוּא אָמַר לָהּ.
שְׁנֵי גֹּיִים בְּבִטְנֵךְ • "גֵּיִים" כְּתִיב, כְּמוֹ (הָמוּ) גֵּאִים, אֵלּוּ אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָּסְקוּ מֵעַל שֻׁלְחָנָם לֹא צְנוֹן וְלֹא חַזֶּרֶת, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים (ע"ז יא).
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים • אֵין 'לְאֹם' אֶלָּא 'מַלְכוּת'.
מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ • מִן הַמֵּעַיִם הֵם נִפְרָדִים, זֶה לְרִשְׁעוֹ וְזֶה לְתֻמּוֹ.
מִלְאֹם יֶאֱמָץ • לֹא יִשְׁווּ בִּגְדֻלָּה, כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל כו) "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה", לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים, כמעט על כל חלק בפסוק.

★ "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ — על ידי שליח": הקושי — רש"י אמר בפסוק הקודם שרבקה הלכה "לבית מדרשו של שם". אם כן, ממי שמעה את התשובה? וכי ה' דיבר אליה בעצמו? רש"י: "על ידי שליח: לשם נאמר ברוח הקודש, והוא אמר לה". שם שמע את הדברים מה' ברוח הקודש, והעביר אותם אליה. ובכל זאת הפסוק אומר "ויאמר ה'": דבר הנביא הוא דבר ה', והנביא הוא רק השליח.

★ "שְׁנֵי גֹּיִים בְּבִטְנֵךְ — 'גיים' כתיב": הקושי — מה מלמד הכתיב, שבו אין וי"ו? רש"י: "גיים" נשמע כמו "גֵּאִים": גדולים, נכבדים. ומי הם? "אלו אנטונינוס ורבי". אנטונינוס הוא קיסר מקיסרי רומי, שהיא בעיני חז"ל המשך של עשו; ורבי הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, מזרעו של יעקב. ורש"י מתאר את גדולתם בפרט אחד: "שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". צנון וחזרת (חסה) הם ירקות של עונה; מי שהם על שולחנו כל השנה, עשיר כמו מלך. והסימון "(ע"ז יא)" מפנה אל הגמרא, מסכת עבודה זרה דף יא.

★ שימו לב: למה רש"י בוחר דווקא בהם? בגמרא (עבודה זרה י, א–ב) מסופר באריכות על הידידות הגדולה שהיתה בין רבי לאנטונינוס. כלומר, הדוגמה הראשונה שרש"י נותן ל"שני גוים" אינה מלחמה, אלא שני גדולים שישבו בשלום, כל אחד בגדולתו. (וזו הצעה להבנה.) רבקה שומעת קודם כל ששני הבנים שבבטנה יגיעו לגדולה. והסימון הקטן "(הָמוּ)" שאחרי "כמו" נדפס כך בחוברת, והועתק כפי שנדפס.

★ "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים — אין 'לאם' אלא 'מלכות'": הקושי — "גוים" ו"לאמים" נשמעים כמו שתי מלים לאותו דבר. רש"י: "לאום" היא מלכות. לא רק שני עמים, אלא שתי ממלכות, שלכל אחת שלטון משלה. וכך תרגם אונקלוס: "וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן".

★ "מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ — מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו": הקושי — "יפרדו" בלשון עתיד: מתי ייפרדו? רש"י: כבר מן המעים. הדרכים נפרדות עוד לפני הלידה: "זה לרשעו, וזה לתומו". וזה מתאים לדרשה שבפסוק הקודם: אחד רץ אל פתחי התורה, ואחד אל פתחי עבודת האלילים. והמלה "לתומו" מכינה את מה שנלמד היום בפסוק כז: "ויעקב איש תם, ישב אהלים". ושם, בנקודות משיחות קודש, תעלה השאלה: "מדוע נולד עשו עם משיכה לרע?".

★ "מִלְאֹם יֶאֱמָץ — לא ישוו בגדלה, כשזה קם זה נופל": הקושי — "ולאם מלאם יאמץ" נשמע כאילו אחד מהם יהיה תמיד חזק יותר. רש"י: הכוונה שלעולם לא יהיו שניהם גדולים בבת אחת. כמו נדנדה: כשזה עולה, זה יורד. "וכן הוא אומר: 'אמלאה החרבה'": זו לשון הנביא יחזקאל (כו, ב) על העיר צור, עיר הנמל הגדולה שמצפון לארץ ישראל, ששמחה על חורבן ירושלים. "אמלאה" — אתמלא, אתעשר; "החרבה" — מן העיר שחרבה. "לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים".

★ ועוד: יש כאן לכאורה סתירה: בדיבור הקודם ראינו את רבי ואנטונינוס יושבים יחד בשלום, וכאן רש"י קובע כלל: "כשזה קם, זה נופל". אפשר ליישב (וזו הצעה להבנה): בגדולה של מלכות, של שלטון, שניהם אינם יכולים לעמוד יחד; אבל שני אנשים מן העמים האלה יכולים לשבת סביב שולחן אחד.

★ המסר ליום: רבקה שאלה על הכאב, ושמעה על העתיד. לפעמים מה שמתרוצץ בתוכנו הוא סימן לשני כוחות גדולים, ולא לחולשה. הדרכים נפרדות כבר מן הבטן, אבל הבחירה בכל יום, מי יקום ומי ייפול, מסורה לנו.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ד

(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת (וּכְשֶׁנִּשְׁלְמוּ יְמֵי הַהֵרָיוֹן שֶׁלָּהּ, וְהִגִּיעַ זְמַן הַלֵּדָה), וְהִנֵּה תוֹמִם (תְּאוֹמִים) בְּבִטְנָהּ.

★ בפסוקים הקודמים שמענו על הריון קשה: "ויתרצצו הבנים בקרבה", ורבקה הלכה "לדרש את ה'". ובפסוק כג באה התשובה: "שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבד צעיר". עכשיו מגיע זמן הלידה, והנבואה מתחילה להתקיים לעיני כולם.

★ שימו לב לשני חלקי הפסוק. "וימלאו ימיה ללדת" מדבר על הזמן: ההריון נמשך עד סופו. "והנה תומם בבטנה" מדבר על מה שהתגלה: אכן שניים. המלה "והנה" מבטאת הפתעה, כאילו רק ברגע הלידה התגלה מה שהיה מוסתר. והרי רבקה כבר שמעה בנבואה "שני גיים בבטנך"! אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שה"הנה" הוא של מי שעמד שם: מה שרבקה ידעה מפי הנבואה, ראו עכשיו כולם בעיניהם.

★ ועוד: בכל התורה יש רק עוד לידה אחת של תאומים: תמר, שילדה את פרץ ואת זרח (פרק לח). ושם כתוב: "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה" (לח, כז). הלשון כמעט זהה: "והנה... בבטנה". וגם שם יצאה יד תחילה ("ויהי בלדתה ויתן יד", לח, כח), וגם שם התהפך סדר האחים. ההבדלים בין שני הפסוקים הם בדיוק מה שרש"י יעמוד עליו: "וימלאו ימיה" לעומת "בעת לדתה", ו"תומם" החסר לעומת "תאומים" המלא.

★ ועוד: עשרים שנה חיכו יצחק ורבקה לרגע הזה. יצחק נשא את רבקה כשהיה "בן ארבעים שנה" (פסוק כ), ובפסוק כו נלמד שהיה "בן ששים שנה בלדת אתם".

★ מטרת הפסוק: להודיע שהלידה באה בזמנה המלא, ושנולדו תאומים, כפי שנאמר לרבקה בנבואה.

★ מילות מפתח: "וַיִּמְלְאוּ" — נשלמו (אונקלוס: "וּשְׁלִימוּ"); "יָמֶיהָ" — ימי ההריון שלה (אונקלוס: "יוֹמָהָא"); "לָלֶדֶת" (אונקלוס: "לְמֵילָד"); "וְהִנֵּה" (אונקלוס: "וְהָא"); "תוֹמִם" — תאומים (אונקלוס: "תְיוּמִין"); "בְּבִטְנָהּ" (אונקלוס: "בִּמְעָהָא").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג) השוו בין פסוקנו ובין הפסוק של תמר, בלשון המדרש בערך: להלן לחסרים, וכאן למלאים; להלן "תאומים" מלא, וכאן "תומם" חסר; ושם פרץ וזרח שניהם צדיקים, וכאן יעקב צדיק ועשו רשע. מן המדרש הזה לקח רש"י את שני הדיבורים שלהלן.

★ ביאור בדרך חב"ד: בפרשה הקודמת למדנו "ואברהם זקן בא בימים" (כד, א). ובזהר ובתורת החסידות מבואר, בערך, שכל יום מימי האדם הוא כלי שצריך למלא אותו במעשים טובים, ומי שמילא את כל ימיו נקרא "בא בימים": הוא בא עם כל ימיו, ואף אחד מהם לא אבד. אפשר לשמוע את הרעיון הזה גם בלשון "וימלאו ימיה" (וזו הצעה להתבוננות): לפני שבא לעולם יעקב, שממנו תצא כל האומה, היה צריך שהימים יהיו "מלאים". לא רק זמן שעבר, אלא זמן שהתמלא.

★ המסר ליום: לא כל דבר טוב בא מהר. אחרי עשרים שנות המתנה וחודשי הריון קשים, באה הלידה כשמלאו הימים. גם אצלנו יש תהליכים שצריך לתת להם להתמלא עד הסוף, בלי לקצר.

רש״י

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ • אֲבָל בְּתָמָר כְּתִיב: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ", שֶׁלֹּא מָלְאוּ יָמֶיהָ כִּי לְז' חֳדָשִׁים יְלָדַתָם.
וְהִנֵּה תוֹמִם • חָסֵר, וּבְתָמָר "תְּאוֹמִים" מָלֵא, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם צַדִּיקִים, אֲבָל כָּאן אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע.

ביאור רש"י: שני דיבורים, ושניהם בנויים על השוואה אחת: ללידת התאומים האחרת שבתורה, של תמר.

★ "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ — אבל בתמר כתיב: 'ויהי בעת לדתה'": הקושי — לכאורה המלים "וימלאו ימיה ללדת" מיותרות. כל אשה יולדת כשמגיע זמנה, והתורה יכלה לכתוב רק "ותלד". רש"י אינו מסביר את פסוקנו מתוך עצמו, אלא מתוך השוואה: כשהתורה מספרת על תמר, שגם היא ילדה תאומים, היא אינה אומרת "וימלאו ימיה", אלא "ויהי בעת לדתה". השינוי בלשון מלמד על שינוי במעשה.

★ "שלא מלאו ימיה, כי לז' חדשים ילדתם": אצל תמר הלידה באה לפני הזמן, בחודש השביעי. לכן שם נאמר רק "בעת לדתה", בשעה שילדה. וכאן נאמר "וימלאו ימיה": רבקה נשאה את התאומים עד תום ימי ההריון.

★ "וְהִנֵּה תוֹמִם — חסר": המלה "תומם" כתובה כאן בלי אל"ף ובלי יו"ד. הכתיב המלא הוא "תאומים", ואכן כך כתוב אצל תמר: "והנה תאומים בבטנה". רש"י שואל, בלי לומר זאת בפירוש: למה כאן חסר?

★ "לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע": פרץ וזרח, בני תמר, היו שניהם צדיקים, ולכן הם "תאומים" שלמים: דומים זה לזה גם בדרכם. כאן, אף שנולדו יחד, הם אינם תאומים באמת: אחד צדיק ואחד רשע. החיסור בכתיב מבטא חיסור בתאומות עצמה.

★ ושימו לב: רש"י כבר רמז לכך בפסוק הקודם, על "ממעיך יפרדו": "מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו". הפירוד מתחיל עוד לפני הלידה. ובמלה "לתמו" אפשר לשמוע (וזו הצעה להבנה) את מה שייאמר בהמשך על יעקב: "איש תם" (פסוק כז).

★ ⚠ בחוברת נוקד "יְלָדַתָם", בפתח תחת הדל"ת ובקמץ תחת התי"ו. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: שני אחים יכולים לגדול באותו בית, ואפילו באותו רחם ממש, ולבחור בדרכים הפוכות. מה שמגדיר אותנו אינו רק מאין באנו, אלא לאן אנחנו הולכים.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 110) על הדיבור הראשון של רש"י בפסוקנו. בחוברת היא נדפסת בשולי העמוד, תחת הכותרת "הפניות לנקודות קודש". ליד שורת רש"י זו נדפס סמל כתר קטן, המסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה.

★ השאלה: רש"י מסביר את "וימלאו ימיה" מתוך ההשוואה לתמר. אבל לפי לשון ההפניה, "הקושי מתעורר שם", אצל תמר. ואפשר להבין למה: מי שקרא את פסוקנו, מצפה לאותה לשון גם בלידת התאומים השנייה, ושם היא חסרה: לא "וימלאו ימיה", אלא "ויהי בעת לדתה". אם כן, שם היה צריך רש"י לבאר שתמר ילדה לשבעה חודשים. למה הוא מקדים ומבאר זאת כאן, בפסוק שבו הקורא עוד לא ראה את פסוקי תמר?

★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): ייתכן שרש"י מלמד שהמלים "וימלאו ימיה" אינן פרט טכני בלבד, אלא חלק מן הסיפור שלנו. תאומים נולדים פעמים רבות לפני הזמן, כמו אצל תמר. ואם כאן נאמר במפורש שהימים "מלאו", יש בזה חידוש שנוגע לרבקה ולבניה, ולא רק תשובה לשאלה על תמר. ושימו לב שגם הדיבור השני, "והנה תומם", בנוי על אותה השוואה: ההשוואה לתמר משמשת כאן מפתח להבנת הלידה שלנו.

★ המסר ליום: לפעמים דבר רגיל נראה מובן מאליו, ורק כשמשווים אותו למקרה אחר מגלים שהוא חסד. לידה בזמנה היא ברכה, ואין להתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ה

(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי (אָדֹם), כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר (כָּל גּוּפוֹ מְכֻסֶּה שֵׂעָר, כְּמוֹ מְעִיל שֶׁל שֵׂעָר), וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

★ הראשון שיצא הוא עשו. התורה אינה מזכירה את שמו עד סוף הפסוק. קודם היא מתארת את מראהו בשני סימנים: צבע ("אדמוני") ושיער ("כאדרת שער"). שני הסימנים האלה ילוו את עשו בהמשך. ה"אדמוני" יחזור בסיפור הנזיד שנלמד היום: "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה... על כן קרא שמו אדום" (פסוק ל). וה"שער" יחזור בפרק כז, כשיעקב יאמר: "הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק" (כז, יא).

★ ועוד: "הראשון". המלה הזאת עתידה להיות שאלה גדולה: מי הבכור? עוד היום נלמד על מכירת הבכורה (פסוקים כט–לד). ובפסוק הבא נראה שרש"י אומר שמבחינה אחרת דווקא יעקב הוא הראשון.

★ ועוד: "ויקראו", בלשון רבים, ולא נאמר מי קרא. ובפסוק הבא, אצל יעקב: "ויקרא", בלשון יחיד. על שני ההבדלים האלה עומד רש"י.

★ מטרת הפסוק: לתאר את עשו מרגע לידתו, בסימנים שיחזרו ויסבירו את דרכו.

★ מילות מפתח: "וַיֵּצֵא" (אונקלוס: "וּנְפַק"); "הָרִאשׁוֹן" (אונקלוס: "קַדְמָאָה"); "אַדְמוֹנִי" — אדום, אדמדם (אונקלוס: "סִמּוֹק"); "כֻּלּוֹ" (אונקלוס: "כֻּלֵּהּ"); "כְּאַדֶּרֶת" — כמעיל, כגלימה (אונקלוס: "כִּגְלִים"); "שֵׂעָר" (אונקלוס: "דִשְׂעָר"); "וַיִּקְרְאוּ" (אונקלוס: "וּקְרוֹ"); "שְׁמוֹ" (אונקלוס: "שְׁמֵהּ").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג) מסופר, בלשון המדרש בערך: כשראה שמואל את דוד אדמוני, נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: "עם יפה עינים": עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. מכאן לומד רש"י ש"אדמוני" הוא סימן, ובעל הטורים שלהלן מביא את הדברים בפירוט.

★ ביאור בדרך חב"ד: בקבלה ובחסידות מבואר, בערך, שעשו נמשך משורש "עולם התהו", העולם שקדם לעולם התיקון: עולם של אורות גדולים מאוד בכלים קטנים, שלא יכלו להחזיק אותם ונשברו. לכן עשו נולד ראשון, כמו שהתהו קדם לתיקון. וכך נאמר בהמשך הספר: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (לו, לא). יעקב הוא שורש התיקון: אור מסודר בכלים שיכולים להכיל אותו. ולכן בעשו יש כוח עצום, ש"נגמר" כבר בלידתו, כפי שנלמד ברש"י. עבודתו של יעקב אינה להשמיד את הכוח הזה, אלא לברר אותו ולהכניס אותו אל תוך כלים.

★ המסר ליום: אדמומית היא רק צבע. היא יכולה להוביל לשפיכות דמים, ויכולה, כמו אצל דוד, להיות כוח שפועל "בדעת". אין כמעט תכונה שהיא רעה מצד עצמה; השאלה היא מי מנהל אותה.

רש״י

אַדְמוֹנִי • סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה).
כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר • מָלֵא שֵׂעָר, כְּטַלִית שֶׁל צֶמֶר הַמְּלֵאָה שֵׂעָר, פלוקיר"א בְּלַעַ"ז.
וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו • הַכֹּל קָרְאוּ לוֹ כֵּן, לְפִי שֶׁהָיָה נַעֲשָׂה וְנִגְמָר בִּשְׂעָרוֹ כְּבֶן שָׁנִים הַרְבֵּה.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים, על שלושת חלקי הפסוק: הצבע, השיער והשם.

★ "אַדְמוֹנִי — סימן הוא שיהא שופך דמים": הקושי — למה התורה מספרת על צבע עורו של תינוק? רש"י: זה אינו פרט חיצוני, אלא "סימן": רמז למה שיעשה כשיגדל. "אדמוני" הוא מן "אדום", ו"דם" נשמע בתוך המלה עצמה. והמקור "(בראשית רבה)" הוא המדרש שהבאנו למעלה.

★ ושימו לב: רש"י אומר "סימן", ולא גזירה. גם דוד היה אדמוני, והמדרש מלמד שאצלו אותה תכונה פעלה אחרת לגמרי. וכעין זה אמרו בגמרא (שבת קנו, א), בלשון הגמרא בערך: מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דם: או מקיז דם, או גנב, או שוחט, או מוהל. הנטייה נתונה; מה לעשות בה, האדם בוחר.

★ "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר — מלא שער, כטלית של צמר המלאה שער": "אדרת" היא מעיל או גלימה. רש"י מבאר את הדימוי: לא שהיה לבוש באדרת, אלא שגופו כולו היה מכוסה שער, כמו בגד צמר עבה ששערות בולטות ממנו לכל עבר.

★ "פלוקיר"א בלע"ז": כדרכו, רש"י מוסיף את שם הדבר בלשון המדוברת בארצו ("בלע"ז" — בלשון זרה), בצרפתית העתיקה: שם של בגד צמר שעיר כזה.

★ "וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו — הכל קראו לו כן": הקושי — "ויקראו" בלשון רבים, ולא נאמר מי קרא. רש"י: לא אדם אחד נתן לו את השם. "הכל", כל מי שראה אותו, קרא לו כך מעצמו. השם פשוט התבקש.

★ "לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה": ולמה דווקא "עשו"? מלשון "עשוי": הוא נולד כבר "נעשה ונגמר", עם שיער של אדם בוגר. ובעל הטורים שלהלן מביא את אותו פירוש במלים קרובות: "שהיה עשוי ונגמר".

★ ועוד: עכשיו ההבדל בין האחים מתחיל להתבהר. עשו נולד "גמור", כאילו אין לו לאן לגדול. ויעקב, כפי שנראה בפסוק הבא, נולד כשהוא אוחז, נאבק ומושך. אפשר לראות בזה (וזו הצעה להבנה) שני סוגי אנשים: מי שחושב שהוא כבר "גמור", ומי שיודע שעבודתו עוד לפניו.

★ ⚠ בחוברת נדפס "כְּטַלִית", בלי דגש בלמ"ד. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: מי שמרגיש "נגמר", שאין לו עוד מה לשנות, מוותר על עיקר החיים. הצמיחה שייכת למי שמוכן להתחיל מקטן, בכל גיל.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ו

(כו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו (תּוֹפֶסֶת בְּעָקֵב רַגְלוֹ שֶׁל עֵשָׂו), וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (עַל שֵׁם הֶעָקֵב); וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם (כְּשֶׁיָּלְדָה רִבְקָה אוֹתָם).

★ עכשיו נולד התאום השני. ולא סתם "אחריו": ידו כבר אוחזת בעקבו של אחיו. התמונה הזאת, תינוק שנולד כשהוא מחזיק ברגלו של אחיו, היא אחת התמונות הזכורות בספר בראשית, והיא נותנת לו את שמו: "יעקב", מן "עקב".

★ ועוד: השם הזה יקבל בהמשך משמעות נוספת. כשיעקב יקבל את הברכות, יאמר עשו: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" (כז, לו), מלשון עקיפה וערמה. ובסוף יקבל יעקב שם חדש: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" (לב, כט). אבל בפסוקנו אין בשם שום דופי: הוא מתאר את מה שראו.

★ ועוד: השוו את קריאת השמות. לעשו "ויקראו", ברבים; ליעקב "ויקרא", ביחיד. מי קרא? רש"י יענה.

★ ועוד: הפסוק מסתיים בפרט שנראה כמו מספר יבש: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם". אבל יחד עם פסוק כ ("ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה") הוא מספר סיפור שלם: עשרים שנה של המתנה ותפילה. ויש כאן חשבון נוסף: אברהם היה "בן מאת שנה" כשנולד יצחק (כא, ה), ואם כן עכשיו הוא בן מאה וששים. אברהם חי מאה שבעים וחמש שנה, כפי שלמדנו ביום שישי (כה, ז), ולכן ראה את נכדיו עד שהיו בני חמש עשרה.

★ מטרת הפסוק: לספר על לידת יעקב, על שמו ועל המאבק שהתחיל כבר ברחם; ולציין כמה זמן חיכו יצחק ורבקה לבנים.

★ מילות מפתח: "וְאַחֲרֵי־כֵן" (אונקלוס: "וּבָתַר כֵּן"); "יָצָא" (אונקלוס: "נְפַק"); "אָחִיו" (אונקלוס: "אֲחוּהִי"); "וְיָדוֹ" (אונקלוס: "וִידֵהּ"); "אֹחֶזֶת" — תופסת (אונקלוס: "אֲחִידָא"); "בַּעֲקֵב" — בעקב הרגל (אונקלוס: "בְּעִקְבָא"); "וַיִּקְרָא" (אונקלוס: "וּקְרָא"); "בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה" (אונקלוס: "בַּר שִׁתִּין שְׁנִין"); "בְּלֶדֶת" — כשילדה (אונקלוס: "כַּד יְלִידַת"); "אֹתָם" (אונקלוס: "יָתְהוֹן").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג) מסופר, בלשון המדרש בערך, שמטרונה שאלה את רבי יוסי: מפני מה יצא עשו תחילה? אמר לה: טיפה ראשונה של יעקב היתה; ומשל לשתי מרגליות שנותנים בשפופרת אחת: זו שנכנסה ראשונה יוצאת אחרונה. זה ה"מדרש אגדה" שרש"י מביא להלן.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר, בערך, שהשם "יעקב" הוא "י' עקב": היו"ד, האות הראשונה של שם הוי"ה, יורדת עד העקב, החלק הנמוך ביותר בגוף, שכמעט אין בו הרגשה. זו עבודתו של יעקב: להמשיך אלקות עד הדרגה הנמוכה ביותר. והדור שלפני הגאולה נקרא "עקבתא דמשיחא", על פי המשנה בסוף מסכת סוטה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא". זה ה"עקב" של ההיסטוריה, וכדברי רש"י להלן, זה הזמן שבו יעקב "עומד ונוטל" את המלכות. ושימו לב לבעל הטורים להלן: "וידו" בגימטריא שם הוי"ה. היד שאוחזת בעקב היא כביכול יד ה'.

★ המסר ליום: גם מי שנולד "שני" אינו מוותר. יעקב לא נולד ראשון, אבל ידו לא עזבה. לפעמים העיקר אינו מאיפה מתחילים, אלא במה מחזיקים.

רש״י

וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְגוֹ' • שָׁמַעְתִּי מִדְרַשׁ אַגָּדָה, הַדּוֹרְשׁוֹ לְפִי פְּשׁוּטוֹ: 'בְּדִין הָיָה אוֹחֵז בּוֹ לְעַכְּבוֹ, יַעֲקֹב נוֹצַר מִטִּפָּה רִאשׁוֹנָה וְעֵשָׂו מִן הַשְּׁנִיָּה, צֵא וּלְמַד מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁפִּיהָ קְצָרָה, תֵּן בָּהּ שְׁתֵּי אֲבָנִים זוֹ תַּחַת זוֹ. הַנִּכְנֶסֶת רִאשׁוֹנָה, תֵּצֵא אַחֲרוֹנָה, וְהַנִּכְנֶסֶת אַחֲרוֹנָה, תֵּצֵא רִאשׁוֹנָה. נִמְצָא, עֵשָׂו הַנּוֹצָר בָּאַחֲרוֹנָה, יָצָא רִאשׁוֹן, וְיַעֲקֹב שֶׁנּוֹצַר רִאשׁוֹנָה, יָצָא אַחֲרוֹן, וְיַעֲקֹב בָּא לְעַכְּבוֹ שֶׁיְּהֵא רִאשׁוֹן לְלֵדָה כְּרִאשׁוֹן לִיצִירָה, וְיִפְטֹר אֶת רַחְמָהּ וְיִטֹּל אֶת הַבְּכוֹרָה מִן הַדִּין.
בַּעֲקֵב עֵשָׂו • סִימָן שֶׁאֵין זֶה מַסְפִּיק לִגְמֹר מַלְכוּתוֹ, עַד שֶׁזֶּה עוֹמֵד וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ.
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב • הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (ס"א אָמַר: 'אַתֶּם קְרִיתוּן לִבְכוֹרְכֶם שֵׁם, אַף אֲנִי אֶקְרָא לִבְנִי בְּכוֹרִי שֵׁם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב".) דָּבָר אַחֵר: אָבִיו קָרָא לוֹ יַעֲקֹב, עַל שֵׁם אֲחִיזַת הֶעָקֵב.
בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה • עֶשֶׂר שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָּׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְעֶשֶׂר שָׁנִים הַלָּלוּ, צִפָּה וְהִמְתִּין לָהּ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִישָּׂא לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְּמִימָה (יבמות סד).

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים: על האחיזה, על העקב, על השם ועל הגיל.

★ "וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וגו' — שמעתי מדרש אגדה, הדורשו לפי פשוטו": הקושי — למה אחז יעקב בעקבו של עשו? האם זה רק פרט מוזר בלידה? רש"י מביא "מדרש אגדה", ומדגיש שהוא דורש את הפסוק "לפי פשוטו": המדרש הזה מסביר את המעשה עצמו, את מה שקרה בפועל.

★ "'בדין היה אוחז בו לעכבו'": יעקב לא תפס סתם. הוא ניסה לעכב את עשו, ובצדק ("בדין").

★ "יעקב נוצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה": מבחינת היצירה, יעקב הוא הראשון.

★ "צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו. הנכנסת ראשונה, תצא אחרונה": "שפופרת" היא צינור. כשהפתח צר, האבנים אינן יכולות להחליף מקום. מה שנכנס ראשון נדחק פנימה ויוצא אחרון. כך ברחם: יעקב, שנוצר ראשון, היה צריך לצאת אחרון.

★ "ויעקב בא לעכבו, שיהא ראשון ללדה כראשון ליצירה, ויפטר את רחמה ויטל את הבכורה מן הדין": "ויפטר את רחמה" היא לשון התורה על הבכור: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם" (שמות יג, ב), הראשון שפותח את הרחם. יעקב רצה שהלידה תתאים ליצירה, ושהבכורה, שמגיעה לו "מן הדין", תהיה שלו גם בפועל. בזה רש"י מכין אותנו למכירת הבכורה שבסוף הפרק: יעקב אינו חוטף דבר שאינו שלו; הוא מבקש את מה שמגיע לו.

★ ⚠ בחוברת נפתח המדרש בגרש ('בדין היה אוחז...), ולא נדפס גרש סוגר בסופו. וכך גם בדיבור "ויקרא שמו יעקב": אחרי "אמר:" נפתח גרש ('אתם קריתון...), ואין לו גרש סוגר. הועתק כפי שנדפס.

★ "בַּעֲקֵב עֵשָׂו — סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו, עד שזה עומד ונוטלה הימנו": הקושי — הפסוק כבר אמר "וידו אחזת", ולמה צריך לציין דווקא "בעקב"? רש"י: העקב הוא הסוף. "אין זה מספיק": עשו אינו מספיק, אינו מצליח, להשלים את מלכותו, וכבר יעקב עומד ולוקח אותה ממנו. וכך למדנו ברש"י בפסוק כג: "לא ישוו בגדלה, כשזה קם זה נופל".

★ ובהיום יום של היום, כ"ח מרחשון, מבואר (בערך) שלא רק כל פרט בתנועתו של נברא הוא בהשגחה פרטית, ושזו חיותו וקיומו, אלא שכל תנועה פרטית קשורה גם לכוונה הכללית של הבריאה כולה. והנה בפסוקנו תנועה קטנה מאוד: יד של תינוק ברגע לידתו. ורש"י מגלה שבתוכה טמון עתיד שלם: הבכורה, ומלכות עשו שתעבור ליעקב.

★ "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב — הקדוש ברוך הוא": הקושי — "ויקרא" ביחיד, ואין נושא. רש"י: הקב"ה קרא לו כך. ובסוגריים מובא נוסח שנמצא בספרים אחרים ("ס"א"), ובו לשון המדרש: הקב"ה אמר כביכול: אתם קראתם שם לבכור שלכם (את עשו "הכל קראו"), "אף אני אקרא לבני בכורי שם". יעקב הוא "בני בכורי" של הקב"ה, כמו שייאמר לפרעה: "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב).

★ "דבר אחר: אביו קרא לו יעקב, על שם אחיזת העקב": לפי הפירוש השני, יצחק אביו קרא את השם, על שם מה שראה בעיניו.

★ ושימו לב לניגוד: את עשו "הכל קראו", כל אחד מבחוץ, לפי המראה. ואת יעקב קרא הקב"ה עצמו, או אביו: מבפנים, מתוך קשר.

★ "בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה — עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת י"ג שנה וראויה להריון": הקושי — למה התורה מציינת את גילו של יצחק? רש"י מחשב: יצחק נשא את רבקה בגיל ארבעים, והיא היתה אז בת שלוש, כפי שלמד רש"י בפסוק כ. אם כן, עשר השנים הראשונות (מגיל 40 עד 50) עברו עד שהגיעה לגיל שלוש עשרה, שבו היא ראויה להריון.

★ "ועשר שנים הללו, צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה": עשר השנים הבאות (מגיל 50 עד 60) הן המתנה, כמו שהמתין אברהם עשר שנים: "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען" (טז, ג), ורק אז נתנה לו שרה את הגר.

★ "כיון שלא נתעברה, ידע שהיא עקרה והתפלל עליה": זו התפילה שבפסוק כא: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא". לפי רש"י, התפילה באה אחרי עשרים שנה, ו"ויעתר לו ה'": הוא נענה, ורבקה הרתה.

★ "ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה": ולמה לא עשה כמו אביו, שלקח את הגר? מפני שיצחק נעקד על המזבח, ומאז הוא כמו קרבן, "עולה תמימה". והמקור "(יבמות סד)": בגמרא שם (יבמות סד, א) למדו, בערך, מעשר השנים של אברהם, שמי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי להמשיך כך; ושם גם נאמר, בערך, שיצחק אבינו היה עקר. רש"י יחזור לרעיון ה"עולה תמימה" בפרק כו, על "אל תרד מצרימה".

★ ⚠ בחוברת נדפס "מִשֶּׁנְּשָּׂאָהּ", עם דגש בשׂי"ן. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: עשרים שנה של המתנה, ותפילה שבאה אחרי שעשה את כל מה שבידו. ויצחק אינו מחפש דרך קיצור שאינה מתאימה למדרגתו. לפעמים הכוח האמיתי הוא לחכות, להתפלל, ולא לוותר על מי שאנחנו.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ז

(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד (צַיָּד מֻמְחֶה), אִישׁ שָׂדֶה (אָדָם שֶׁחַיָּיו בַּשָּׂדֶה); וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (שָׁלֵם, בְּלִי עַקְמוּמִיּוּת), יֹשֵׁב אֹהָלִים.

★ פסוק אחד, ועברו שנים. בפסוק הקודם הם רק נולדו: עשו יצא ראשון, ויעקב אחריו, "וידו אחזת בעקב עשו", ו"יצחק בן ששים שנה בלדת אתם". ובפסוק הבא כבר נראה את עשו "בא מן השדה והוא עיף". ביניהם עומד פסוקנו, ובו שתי תמונות: מי נעשו שני הנערים כשגדלו.

★ שימו לב לבניין הפסוק. "ויגדלו הנערים": בלשון רבים, שניהם יחד. ומיד הדרך מתפצלת: לעשו שני תיאורים, "איש ידע ציד, איש שדה"; וליעקב שני תיאורים, "איש תם, ישב אהלים". בכל צד יש "איש" ויש מקום. עשו בשדה הפתוח, ויעקב באהל. והפסוק הבא ימשיך בדיוק כך: יעקב בבית, מבשל נזיד, ועשו בא מן השדה.

★ ועוד: "יֹדֵעַ צַיִד". המלה "ציד" כבר הופיעה בתורה אצל נמרוד: "הוא היה גבר ציד לפני ה'" (י, ט). ורש"י שם מפרש, בלשונו בערך, שהיה צד את דעתם של הבריות בפיו, ומטען למרוד בה'. ורש"י על פסוקנו ילך באותה דרך: "לצוד ולרמות את אביו בפיו".

★ ועוד: "איש תם". אין זה "תמים" במובן של פתי. על נח נאמר "איש צדיק תמים היה בדרתיו" (ו, ט), וה' אמר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). "תם" הוא שלם, בלי עקמומיות. וכך מתרגם אונקלוס: "גבר שלים". ורש"י יגדיר את המלה דווקא מול עשו: "כלבו כן פיו".

★ ועוד: "ישב אהלים", בלשון רבים. לאדם יש בדרך כלל אהל אחד; אילו אהלים אלה? אונקלוס אינו מתרגם את המלה "אהלים" כלל. הוא אומר מה עשה בהם: "משמש בית אולפנא", כלומר משמש בבית הלימוד. ורש"י יפרט: שני אהלים, של שם ושל עבר. שם הוא בנו של נח, ועבר הוא נינו של שם (שם, ארפכשד, שלח, עבר: יא, י–יד). ולפי חשבון השנים שבפרק יא, שניהם היו אז בחיים: שם חי שש מאות שנה (יא, י–יא), ועבר ארבע מאות ששים וארבע שנה (יא, טז–יז).

★ ועוד: שימו לב מה התורה אינה אומרת. אין כאן מלה על רשעות ועל עבודה זרה. התיאור של עשו נשמע כמעט ניטרלי: צייד, איש שדה. את מה שמסתתר מאחורי המלים האלה נלמד מרש"י.

★ מטרת הפסוק: להכין את הקורא לכל מה שיבוא. מכירת הבכורה, בהמשך שיעור היום, היא מפגש של "איש שדה" עייף עם "יושב אהלים" שמבשל. וגם הברכות בפרק כז הן שוב שדה ואהל: יצחק ישלח את עשו "וצא השדה", ויעקב יישאר בבית עם אמו.

★ מילות מפתח: "וַיִּגְדְּלוּ" (אונקלוס: "וּרְבִיּוּ"); "הַנְּעָרִים" (אונקלוס: "עוּלֵמַיָּא"); "יֹדֵעַ צַיִד" — צייד (אונקלוס: "נַחְשִׁירְכָן"); "אִישׁ שָׂדֶה" (אונקלוס: "גְּבַר נָפֵק לְחַקְלָא", איש היוצא לשדה); "תָּם" — שלם (אונקלוס: "שְׁלִים"); "יֹשֵׁב אֹהָלִים" (אונקלוס: "מְשַׁמֵּשׁ בֵּית אוּלְפָנָא", משמש בבית הלימוד).

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה סג) נמשלו שני האחים, בלשון המדרש בערך, להדס ולעצבונית (צמח קוצני) שגדלו זה לצד זה. כל זמן שהיו קטנים לא היה ניכר ביניהם; וכיון שגדלו, זה נתן את ריחו וזה את קוצו. כך כל שלוש עשרה שנה הלכו שניהם לבית הספר ושבו ממנו; ואחרי שלוש עשרה שנה זה הלך לבתי מדרשות וזה לבתי עבודה זרה. ושם אמר רבי אלעזר, בערך: אדם צריך להיטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה; מכאן ואילך צריך שיאמר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". ומכאן המנהג שהאב מברך ברכה זו ביום שבנו נעשה בר מצוה.

★ ביאור בדרך חב"ד: תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן שואלת שאלה חריפה על המלה הראשונה של פסוקנו. מן הילקוט שמעוני ומן הזהר עולה ש"ויגדלו" פירושו גם גדלות רוחנית, ושגם עשו היה בכלל זה. אבל רש"י כבר לימד אותנו היום (על פסוק כב): "עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשו מפרכס לצאת". כיצד יגדל ברוחניות מי שנמשך לעבודה זרה עוד לפני שנולד? התשובה בתיבה ובביאורה.

★ המסר ליום: שני ילדים באותו בית, באותו חינוך, אצל אותם הורים צדיקים. וכשגדלו — שתי דרכים. התורה אינה מסתירה זאת. החינוך מכין את הקרקע, אבל ההכרעה היא של האדם עצמו, כשהוא מגיע ל"בני י"ג שנה". מה שקיבלנו בבית הוא נקודת פתיחה, ולא תעודת ביטוח.

רש״י

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו • כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי י"ג שָׁנָה, זֶה פָּרַשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פָּרַשׁ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים.
יֹדֵעַ צַיִד • לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ: 'אַבָּא, הֵיאָךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן'? כְּסָבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בַּמִּצְוֹת (תנחומא).
אִישׁ שָׂדֶה • כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְּקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת.
תָּם • אֵינוֹ בָּקִי בְּכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו. מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת, קָרוּי 'תָּם'.
יֹשֵׁב אֹהָלִים • אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים. אחד על הפתיחה "ויגדלו", שניים על עשו ושניים על יעקב. ושימו לב שהם בנויים זה מול זה: "יודע ציד — לצוד ולרמות את אביו בפיו", ומולו "תם — כלבו כן פיו".

★ "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו — כל זמן שהיו קטנים, לא היו נכרים במעשיהם": הקושי — ברור שהנערים גדלו; מה מלמדת המלה "ויגדלו"? ולמה התיאור של עשו ויעקב בא רק אחריה, ולא מיד בלידתם? רש"י: ההבדל ביניהם התגלה רק כשגדלו. כל זמן שהיו קטנים "לא היו נכרים במעשיהם", "ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם". ילדים הם ילדים, ואיש אינו בוחן אותם בדקדוק.

★ "כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים": שלוש עשרה היא גיל המצוות, הגיל שבו האדם נעשה אחראי למעשיו. ושימו לב לפועל "פרש": שניהם פרשו, כל אחד לכיוון אחר. ו"בתי מדרשות" ברבים, כנגד "אהלים" שבפסוק; ומיד יפרש רש"י אילו בתים הם: של שם ושל עבר.

★ ובלשון רש"י יש הד לפירושו שלמדנו היום על "ויתרצצו" (פסוק כב): "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשו מפרכס לצאת". מה שהיה בבטן משיכה, נעשה בגיל שלוש עשרה מעשה. ושוב אותם "שם ועבר", ושוב אותה "עבודת אלילים". ואיך מתיישבת המשיכה שבבטן עם מה שאומר הפסוק "ויגדלו"? בזה עוסקת תיבת נקודות משיחות קודש שלהלן.

★ "יֹדֵעַ צַיִד — לצוד ולרמות את אביו בפיו": הקושי — למה "יודע"? היה די לומר "איש ציד". ועוד: מיד אחר כך נאמר "איש שדה", וגם זה ציד. רש"י: "יודע ציד" הוא ציד מסוג אחר. הוא אינו צד חיות; הוא צד את אביו. "בפיו": בדיבור. וכך יפרש רש"י גם את הפסוק הבא, "כי ציד בפיו": "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו".

★ "ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן'?": זו הדוגמה לציד בפה. מעשר מפרישים מן הפירות שגדלים מן הארץ ונאכלים. במשנה (מעשרות א, א) נאמר, בלשון המשנה בערך: כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ, חייב במעשרות. המלח אינו גדל מן הארץ, והתבן אינו אוכל; שניהם פטורים. מי ששואל איך מעשרים אותם מציג את עצמו כמי שמחמיר אפילו במה שאין בו חיוב. "כסבור אביו שהוא מדקדק במצות": יצחק שומע את השאלה ומסיק שהבן הזה זהיר במצוות יותר מן הנדרש.

★ ומקור הדברים, כפי שרש"י מציין, במדרש תנחומא. ויש כאן קושי: אם המלח והתבן פטורים, איזה "דקדוק במצות" יש בשאלה עליהם? הרי היא מראה רק שהשואל אינו יודע את הדין. בשאלה הזאת עוסקת השיחה שבהפניה השנייה שלהלן.

★ "אִישׁ שָׂדֶה — כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות": כאן רש"י אינו מחפש רמז. "כמשמעו": איש של שדה ממש. אבל הוא מוסיף "אדם בטל". "איש שדה" יכול להיות גם חקלאי שעובד את האדמה, כמו "נח איש האדמה" (ט, כ). רש"י שולל זאת: עשו אינו עובד. הוא "בטל", בלי מלאכה קבועה, ומסתובב בשדה וצד. ו"בקשתו": הקשת תחזור בפרק הבא, כשיצחק יאמר לו "שא נא כליך תליך וקשתך" (כז, ג).

★ "תָּם — אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו": "בכל אלה" — בכל מה שנאמר על עשו: בציד ובמרמה. ההגדרה בנויה מול עשו. אצל עשו יש פער בין הפה ללב: בפיו שאלה של "מדקדק במצות", ובלבו דבר אחר. אצל יעקב, "כלבו כן פיו": מה שבלב הוא מה שבפה.

★ "מי שאינו חריף לרמות, קרוי 'תם'": רש"י מוסיף כלל. "חריף" הוא חד, מהיר מחשבה. התם אינו מי שאינו מבין; הוא מי שאינו משתמש בחריפותו כדי לרמות. ואפשר להוסיף (וזו הצעה להבנה): לימים ייאלץ יעקב להתמודד עם רמאים, ובראשם לבן. אבל התורה קובעת כבר כאן מה טבעו.

★ "יֹשֵׁב אֹהָלִים — אהלו של שם ואהלו של עבר": הקושי — "אהלים" ברבים. רש"י: אלה אינם אהלי מגורים, אלא שני בתי לימוד. ושימו לב: גם רבקה, בהריונה, הלכה אל אחד מהם. על "ותלך לדרש" (פסוק כב) פירש רש"י: "לבית מדרשו של שם". ובסוף פרשתנו (כח, ט) מביא רש"י, בערך, שבדרכו אל לבן נטמן יעקב בבית עבר ארבע עשרה שנה. האהלים שבפסוקנו ילוו אותו שנים רבות.

★ המסר ליום: "כלבו כן פיו". אפשר לשאול שאלות מחוכמות על מעשר המלח ולהיות רחוק מן המצוות. ואפשר לא להיות "חריף לרמות" ולהיות שלם. המבחן אינו כמה חכמה השאלה שאנו שואלים, אלא אם הפה והלב שלנו אומרים אותו דבר.

ביאור ההפניה: שתי הפניות: הראשונה על פסוקנו, והשנייה על דברי רש"י בפסוקנו. ליד מספר הפסוק נדפס בחוברת סמל כתר קטן, וכן ליד שורת רש"י "לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו: 'אבא, היאך"; הם מסמנים את המקומות שאליהם מתייחסות ההפניות שבשולי העמוד.

★ (א) לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 108 — על "ויגדלו הנערים": "ביאור בדברי הזוהר ש'ויגדלו' מדבר על גדלות רוחנית". והקושיא: "הרי עשיו כבר ממעי אמו היה רוצה לצאת לעבוד עבודה זרה". זו אותה שיחה שעליה מבוססת תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן ("ע"פ לקוטי שיחות ח"כ ע' 108 ואילך"), והתיבה מביאה גם את השאלה וגם את התשובה.

★ (ב) לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 116 — על דברי רש"י "איך מעשרין את המלח ואת התבן". השאלה: מלח ותבן פטורים מן המעשר, ואם כן "מהו הדקדוק במצוות?" שאלה על דבר פטור אינה מראה זהירות במצוה; לכאורה היא מראה רק שהשואל אינו יודע את הדין. ההפניה מוסרת שהביאור הוא "ע"פ הנהגתו של אברהם אבינו", ושבשיחה מבואר גם "השייכות של מלח ותבן לעבודתו של עשיו בעולם הזה".

★ ההפניה אינה מפרטת את התשובה. כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): בגמרא (יומא כח, ב) אמרו, בערך, שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה. בבית אברהם נהגו, אפוא, גם במה שלא נצטוו. ובבית כזה, שאלה על מעשר המלח והתבן יכולה להישמע כהמשך של אותה הנהגה. ועוד: מלח ותבן אינם אוכל של אדם בעצמם. המלח רק מתקן את האוכל, והתבן הוא מאכל בהמה. ואולי יש בכך קשר לתפקידו של עשו "בעולם הזה": לעסוק בדברים הרחוקים מן הקדושה. את פרטי הדברים צריך ללמוד בשיחה עצמה.

★ ⚠ בהפניה נדפס "מין המעשר", וצריך להיות "מן המעשר". ובהפניה נכתב "איך מעשרין", וברש"י "היאך מעשרין"; ושמו של עשו נכתב בהפניה "עשיו". ועוד: כותרת השוליים נדפסה השבוע בחוברת "הפניות לנקודות קודש". הכול הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: שאלה שנשמעת יפה אינה תמיד סימן ללב טוב; ובכל זאת השיחה מחפשת גם בשאלה כזאת את הנקודה שקשורה לעבודת ה'. כך כדאי ללמוד: לא רק לגנות, אלא גם להבין מה עמד מאחורי הדברים.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — מדוע נולד עשו עם משיכה לרע?

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (כה, כז)
וְעֵשָׂו הָיָה בִּכְלָל, אֶלָּא שֶׁקִּלְקֵל בְּמַעֲשָׂיו (ילקוט שמעוני יהושע רמז כג)
מִדִּבְרֵי הַ'יַּלְקוּט שִׁמְעוֹנִי' מִשְׁתַּמֵּעַ שֶׁ"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" אֵין פֵּרוּשׁוֹ רַק שֶׁגָּדְלוּ בְּשָׁנִים, אֶלָּא גַּם שֶׁגָּדְלוּ בְּרוּחָנִיּוּת, וְרַק אַחַר כָּךְ קִלְקֵל עֵשָׂו בְּמַעֲשָׂיו. וְכָךְ מְפָרֵשׁ גַּם הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁגְּדֻלָּתָם הָיְתָה בְּרוּחָנִיּוּת.
וְלִכְאוֹרָה לֹא מוּבָן: הֲרֵי עַל הַפָּסוּק "וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" אָמְרוּ חֲזָ"ל, שֶׁכְּבָר בִּמְעֵי אִמּוֹ פָּנָה עֵשָׂו לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים. אִם כֵּן, כֵּיצַד אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבַּתְּחִלָּה גָּדַל עֵשָׂו וְהִתְעַלָּה בְּרוּחָנִיּוּת, וְרַק אַחַר כָּךְ קִלְקֵל בְּמַעֲשָׂיו?
וְיֵשׁ לוֹמַר:
מְבֹאָר בַּאֲרִיכוּת בְּ"שְׁמוֹנָה פְּרָקִים" לָרַמְבָּ"ם, שֶׁבַּעֲבוֹדַת ה' יֶשְׁנָם שְׁנֵי אֳפָנִים: "הֶחָסִיד הַמְּעֻלֶּה" וְ"הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ". הֶחָסִיד הַמְּעֻלֶּה מִתְאַוֶּה רַק לִדְבָרִים טוֹבִים, וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הִיא לְהִתְעַלּוֹת בִּקְדֻשָּׁה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. לְעֻמָּתוֹ, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ הוּא מִי שֶׁ"מִתְאַוֶּה אֶל הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת", וּבְכָל זֹאת "יִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ" וְ"יַעֲשֶׂה (רַק) הַטּוֹבוֹת".
וְעַל פִּי זֶה יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁבְּזֶה נִבְדְּלוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו: יַעֲקֹב הָיָה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – "הֶחָסִיד הַמְּעֻלֶּה". לְעֻמָּתוֹ, עֵשָׂו הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגַת "הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ", וְלָכֵן הָיְתָה לוֹ בְּטִבְעוֹ מְשִׁיכָה לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ.
וְאָכֵן, בְּקַטְנוּתוֹ חִנֵּךְ אַבְרָהָם אֶת עֵשָׂו לִשְׁמֹר אֶת רְצוֹן ה' וּלְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ, וְהוּא אָכֵן עָשָׂה כֵּן בְּפֹעַל. וְרַק כְּשֶׁגָּדַל, לִהְיוֹתוֹ בַּעַל בְּחִירָה, קִלְקֵל בְּמַעֲשָׂיו. וּבִמְקוֹם לְנַצֵּל אֶת טִבְעוֹ לְהִתְגַּבְּרוּת עַל הָרַע, נִצֵּל אוֹתוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת רַע בְּפֹעַל, וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"כ ע' 108 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בדברי הילקוט שמעוני (על ספר יהושע, רמז כג): "ועשו היה בכלל, אלא שקלקל במעשיו". "בכלל": גם עשו נכלל בתחילה במעלה שהכתוב מדבר עליה, ורק אחר כך קלקל. ומכאן לומדת התיבה ש"ויגדלו הנערים" אינו רק "שגדלו בשנים", אלא "גם שגדלו ברוחניות": שניהם, וגם עשו. "וכך מפרש גם הזהר הקדוש, שגדלתם היתה ברוחניות".

★ השאלה: על הפסוק "ויתרצצו הבנים בקרבה" אמרו חז"ל, והביא רש"י (פסוק כב): "עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשו מפרכס לצאת". אם כבר במעי אמו פנה עשו לעבודה זרה, איך אפשר לומר שבתחילה "גדל עשו והתעלה ברוחניות", ורק אחר כך קלקל?

★ התשובה מתחילה ברמב"ם. ב"שמונה פרקים", ההקדמה של הרמב"ם למסכת אבות, מבואר (בפרק ו) שיש שני אופנים בעבודת ה'. "החסיד המעולה" הוא אדם שנפשו כבר מתוקנת: הוא "מתאוה רק לדברים טובים", ואין לו מלחמה עם הרע. עבודתו היא "להתעלות בקדשה ממדרגה למדרגה". ומולו "הכובש את יצרו": הוא "מתאוה אל הפעולות הרעות", כלומר הרצון לרע קיים בו באמת, "ובכל זאת 'יכבוש את יצרו'" ועושה רק את הטובות. שניהם עובדי ה', אבל העבודה של כל אחד מהם אחרת.

★ ועכשיו ההחלה: יעקב, "איש תם ישב אהלים", הוא "החסיד המעולה". ועשו נועד להיות "הכובש את יצרו". ולכן ניתנה לו "בטבעו משיכה לעבודה זרה": לא כקללה, אלא כחומר לעבודה, "כדי שיוכל להתגבר על יצרו". וכך מתיישבת השאלה: ה"פרכוס" שבבטן אינו מעשה, אלא טבע. מי שנולד עם משיכה לרע אינו רשע; הוא אדם שהוטלה עליו עבודה קשה.

★ "ואכן, בקטנותו חנך אברהם את עשו": שימו לב לחשבון השנים. אברהם היה בן מאה כשנולד יצחק (כא, ה), ויצחק היה בן ששים כשנולדו התאומים (פסוק כו). אברהם היה, אפוא, בן מאה וששים בלידתם, והוא חי מאה שבעים וחמש שנה (כה, ז). חמש עשרה שנה גדל עשו בחייו של אברהם, ואברהם חינך אותו. ועשו "אכן עשה כן בפועל": התגבר על יצרו. זו הגדלות הרוחנית שבמלה "ויגדלו".

★ "ורק כשגדל, להיותו בעל בחירה, קלקל במעשיו": זה הגיל שעליו אמר רש"י בפסוקנו "כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים". "ובמקום לנצל את טבעו להתגברות על הרע, נצל אותו כדי לעשות רע בפועל". ושימו לב למלים האחרונות של התיבה: "ויצא לתרבות רעה". אלה כמעט מלותיו של רש"י בהמשך שיעור היום (על פסוק ל): "ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה". אברהם, שחינך אותו, נפטר ביום שבו עשו יצא לתרבות רעה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק כז) מבואר, בערך, שכאשר אדם כופה את יצרו ("אתכפיא סטרא אחרא"), נעשה מזה נחת רוח מיוחד למעלה. לפי זה, תפקידו של עשו לא היה תפקיד נחות; זו עבודה שיש לה מעלה משלה. ובהיום יום של היום, כ"ח מרחשון, מדובר על השגחה פרטית: לא רק שכל תנועה של כל נברא היא בהשגחה פרטית, אלא שכל תנועה פרטית קשורה לכוונה הכללית של הבריאה. ואפשר לראות בתיבה דוגמה לכך (וזו הצעה להתבוננות): אפילו המשיכה לרע שנמצאת בטבעו של אדם אינה מקרה. היא ניתנה לו לתכלית: כדי שיתגבר עליה.

★ ⚠ בתיבה נדפס "וַיִּתְרוֹצְצוּ", בוי"ו; ובפסוק (כב) נכתב "ויתרצצו", בכתיב חסר. הועתק כפי שנדפס.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 108 ואילך — אותה שיחה שבהפניה הראשונה לעיל.

★ המסר ליום: מי שמרגיש בעצמו משיכה חזקה לדבר שאינו טוב אינו צריך להסיק שהוא "עשו". המשיכה עצמה היא התפקיד: להתגבר עליה, פעם אחר פעם. עשו לא נכשל מפני שהיה לו יצר; הוא נכשל מפני שהשתמש בכוח הזה הפוך. וכל אחד מאיתנו יכול לבחור, בכל יום, להשתמש בו נכון.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ח

(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו (כִּי מִן הַצַּיִד שֶׁל עֵשָׂו הָיָה יִצְחָק אוֹכֵל); וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

★ אחרי שראינו מי הם הנערים, הפסוק מספר מה מרגישים כלפיהם ההורים. והוא בנוי כמו הפסוק הקודם: חציו לעשו וחציו ליעקב. יצחק ועשו; רבקה ויעקב.

★ שימו לב להבדל בין שני החצאים. אצל יצחק יש סיבה: "כי ציד בפיו". אצל רבקה אין סיבה כלל. ועוד: אצל יצחק "וַיֶּאֱהַב", פועל בעבר; ואצל רבקה "אֹהֶבֶת", בהווה, אהבה מתמשכת.

★ ועוד: "כי ציד בפיו" — פיו של מי? הלשון אינה מכריעה. אפשר לקרוא שהציד של עשו בא אל פיו של יצחק. ואפשר לקרוא שהציד היה בפיו של עשו: הוא צד בדיבורו. רש"י יביא את שתי הקריאות.

★ ועוד: הפסוק הזה הוא ההקדמה לפרק כז. שם יבקש יצחק מעשו "וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" (כז, ג–ד): שוב "ציד", ושוב "אהב". ורבקה, שאוהבת את יעקב, היא שתשמע ותפעל: "ורבקה שמעת" (כז, ה).

★ ועוד: מניין לרבקה אהבה כזאת ליעקב, בלי שום "כי"? אפשר לומר (וזו הצעה להבנה): היא שמעה את הנבואה בעצמה, "ורב יעבד צעיר" (פסוק כג). היא ידעה מה עתיד להיות כל אחד מהם, עוד לפני שגדלו.

★ ועוד: בפסוקנו אין ערך של בעל הטורים, ואין לו הפניה לשיחות קודש.

★ מטרת הפסוק: להעמיד את הבית כפי שהוא לפני מכירת הבכורה ולפני הברכות: לכל אחד מן ההורים בן קרוב ללבו. בלי הפסוק הזה, לא נבין את מה שיקרה בפרק הבא.

★ מילות מפתח: "וַיֶּאֱהַב" (אונקלוס: "וּרְחֵם"); "כִּי־צַיִד בְּפִיו" (אונקלוס: "אֲרֵי מִצֵּידֵהּ הֲוָה אָכִיל", כי מצידו היה אוכל); "אֹהֶבֶת" (אונקלוס: "רְחֵימַת").

★ מדרש: על ההבדל שבין "כי ציד בפיו" לבין אהבה שאין לה "כי" אפשר לשמוע את המשנה באבות (ה, טז), בלשון המשנה בערך: כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל הדבר ובטלה האהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. אין זה אומר שאהבתו של יצחק היתה קטנה. אבל התורה בוחרת לכתוב את הסיבה רק אצלו, ולתאר את אהבת רבקה בלשון הווה, בלי סיבה.

★ ביאור בדרך חב"ד: תיבת נקודות משיחות קודש שלמדנו על פסוק כז מאירה את הפסוק הזה (וזו הצעה להתבוננות). לפי התיבה, עשו נועד להיות "הכובש את יצרו", ובקטנותו "אכן עשה כן בפועל". יצחק ראה לפניו בן שיש לו עבודה גדולה: לכבוש את יצרו, ולעסוק, כלשון ההפניה השנייה, ב"עבודתו של עשיו בעולם הזה". ואפשר שיצחק אהב את מה שהבן הזה יכול להיות, ולא רק את מה שהיה בפועל.

★ המסר ליום: קל לאהוב את מי שמביא לנו משהו "לפה": מחמאה, מתנה, שאלה יפה. רבקה מלמדת אהבה בלי "כי". כדאי לבדוק: האם האהבה שלנו לאנשים תלויה במה שהם נותנים לנו, או במי שהם?

רש״י

בְּפִיו • כְּתַרְגּוּמוֹ: בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ: בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִּדְבָרָיו.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים למלה אחת: "בפיו" — של מי?

★ "בְּפִיו — כתרגומו: בפיו של יצחק": הקושי — "כי ציד בפיו" אינו ברור: פיו של מי? רש"י מביא תחילה את תרגום אונקלוס: "ארי מצידה הוה אכיל", כי מן הציד שלו היה אוכל. לפי זה, הציד של עשו היה בפיו של יצחק: עשו הביא, ויצחק אכל. זה הפשט, ורש"י מציין במפורש שזה התרגום.

★ "ומדרשו: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו": המדרש מעביר את הפה אל עשו. ה"ציד" אינו חיה; הניצוד הוא יצחק עצמו. עשו "צד" את אביו בדיבור. וזה ההמשך הישיר של רש"י בפסוק הקודם: "יודע ציד — לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו: 'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן'?". שם ראינו את הדוגמה; כאן את התוצאה: "ויאהב יצחק את עשו".

★ ושימו לב: שני הפירושים אינם רחוקים זה מזה. בשניהם האהבה עוברת דרך הפה. לפי התרגום — מה שנכנס לפיו של יצחק; לפי המדרש — מה שיוצא מפיו של עשו. ומולם עומד יעקב, שרש"י תיאר אותו בפסוק הקודם: "כלבו כן פיו".

★ ועוד: "ומרמהו" — מן השורש רמ"ה, כמו "ולרמות" בפסוק הקודם. והמלה תחזור, בהיפוך, בפרק הבא: כשיצחק יגלה מה קרה בברכות, יאמר לעשו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כז, לה). מי שצד את אביו בדבריו, ישמע מפי אביו את המלה "מרמה" על אחיו.

★ ואיך אפשר שיצחק, אחד האבות, יירמה? רש"י אינו שואל זאת כאן. אבל אפשר לומר, לאור התיבה שלמדנו על פסוק כז (וזו הצעה להבנה): בקטנותו עשו באמת חונך על ידי אברהם, ו"עשה כן בפועל". הדיבורים שבהם צד את אביו לא היו שקר גמור; היה בהם גם מה שהבן הזה יכול היה להיות.

★ המסר ליום: מלים יפות יכולות לבנות אהבה, ויכולות גם לצוד אותה. "כלבו כן פיו" הוא הדרך היחידה שבה מה שאנו אומרים לאנשים שאנו אוהבים נשאר אמת גם מחר.

בראשית פרק כ״ה פסוק כ״ט

(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּזֶד (וַיְבַשֵּׁל) יַעֲקֹב נָזִיד (תַּבְשִׁיל), וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף (יָגֵעַ וְחַלָּשׁ).

★ עד כאן תיארה התורה את שני האחים באופן כללי: "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה, ויעקב איש תם ישב אהלים" (פסוק כז), ו"ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב" (פסוק כח). בפסוקנו מתחיל סיפור אחד, ביום אחד, ובו אנחנו רואים את שניהם בפעולה. וכל אחד נמצא בדיוק במקום שהפסוקים הקודמים שמו אותו: יעקב בבית, ליד הסיר; עשו בא "מן השדה".

★ שימו לב לסדר: קודם יעקב, ורק אחר כך עשו. התבשיל כבר מוכן כשעשו נכנס. יעקב לא בישל בשביל עשו, ואף לא ידע שיבוא. אם כן, מה בישל, ובשביל מי? הפסוק אינו אומר. רש"י יגלה זאת בפסוק הבא: "עדשים אדומות", כי "אותו היום מת אברהם", ויעקב בישל "להברות את האבל", כלומר להכין לאביו יצחק את הסעודה הראשונה של האבל.

★ ועוד: שתי מלים מאותו שורש: "ויזד... נזיד". כך דרכו של הכתוב לפעמים: הפועל ושם הדבר באים יחד, כמו "ויחלם יוסף חלום" (לז, ה). וכבר כאן הפסוק מדגיש: הדבר היחיד שקורה בבית הוא הבישול.

★ ועוד: "והוא עיף". את המלה הזאת יאמר עשו בעצמו בפסוק הבא: "כי עיף אנכי". אם כן, מדוע התורה מקדימה ואומרת זאת כאן, בלשונה שלה? רש"י יעמוד על כך.

★ ועוד: בני כמה היו האחים ביום הזה? אפשר לחשב. אברהם היה בן מאה כשנולד יצחק: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (כא, ה). ויצחק היה "בן ששים שנה בלדת אתם" (פסוק כו). נמצא שכשנולדו התאומים היה אברהם בן מאה ושישים. ואברהם מת בן מאה שבעים וחמש (כה, ז). אם כן, יום מותו של אברהם, היום שבו קורה הסיפור שלנו, חל כשיעקב ועשו היו בני חמש עשרה. שנתיים קודם לכן, כפי שלמדנו ברש"י על פסוק כז: "כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים".

★ מטרת הפסוק: להעמיד את הרקע לסיפור מכירת הבכורה: אחד בבית ואחד בחוץ; אחד מכין, והשני בא רעב ועייף.

★ מילות מפתח: "וַיָּזֶד" — ובישל (אונקלוס: "וּבַשִּׁיל"); "נָזִיד" — תבשיל (אונקלוס: "תַּבְשִׁילָא"), וכך גם בספר מלכים: "ובשל נזיד לבני הנביאים" (מלכים ב ד, לח); "וַיָּבֹא" (אונקלוס: "וַאֲתָא"); "הַשָּׂדֶה" (אונקלוס: "חַקְלָא"); "עָיֵף" — יגע וחלש (אונקלוס: "מְשַׁלְהֵי").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא טז, ב) שנו, בלשון הגמרא בערך: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. ועוד אמרו שם, בערך, שחמש עבירות עבר עשו באותו היום, ואחת מהן שהרג את הנפש. והראיה היא מן המלה שבפסוקנו: כתוב כאן "עיף", וכתוב בנביא "כי עיפה נפשי להורגים" (ירמיה ד, לא). זה בדיוק מה שיביא רש"י מיד, בשם בראשית רבה. ושאר העבירות של אותו יום נלמדות שם מן הפסוקים של הסיפור הזה, ונגיע לחלקן בפסוק לב.

★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של היום, כ"ח חשון, מלמד שעניין ההשגחה הפרטית אינו רק שכל תנועה של כל נברא מושגחת מלמעלה, "אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה". והוא מסיים: "ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על־אחת־כמה־וכמה". והנה פסוקנו: נער בן חמש עשרה מבשל סיר עדשים בבית אבלים. אין דבר קטן מזה. ומן הסיר הזה תצא מכירת הבכורה; מן הבכורה תצמח הברכה; ומשם יצא העם שה' יקרא לו "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב). ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): גם מעשה קטן של היום, כשהוא נעשה מתוך דאגה לאדם אחר, יכול להיות חלק מתכנית גדולה שאיננו רואים.

★ המסר ליום: אותו יום, אותו בית, ושתי דרכים. אחד חוזר עייף מן השדה; השני נשאר בבית ומבשל בשביל אביו, שאיבד את אביו. כשמישהו קרוב אלינו מתאבל או עובר יום קשה, סיר אוכל פשוט הוא לפעמים הנחמה הטובה ביותר.

רש״י

וַיָּזֶד • לְשׁוֹן בִּשּׁוּל, כְּתַרְגּוּמוֹ.
וְהוּא עָיֵף • (ב"ר) בִּרְצִיחָה, כְּמָה דְּתֵימָא: (ירמיה ד) "כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהוֹרְגִים".

ביאור רש"י: שני דיבורים: מה פירוש "ויזד", וממה היה עשו עייף.

★ "וַיָּזֶד — לשון בשול, כתרגומו": הקושי — המלה "ויזד" נדירה. ויש בתורה שורש דומה שפירושו אחר לגמרי: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד), לשון זדון, מעשה במזיד. האם נאמר כאן שיעקב עשה משהו בזדון? רש"י: לא. כאן זו לשון בישול, וכך תרגם אונקלוס: "וּבַשִּׁיל יַעֲקֹב תַּבְשִׁילָא". ורש"י אינו מאריך: "כתרגומו", התרגום כבר אומר הכול.

★ ושימו לב שבפרשת יתרו, על "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא), יביא רש"י בשם רבותינו, בלשונו בערך, שזו לשון "ויזד יעקב נזיד": בקדרה שבה בישלו, בה עצמה נתבשלו. שם שתי המשמעויות של השורש נפגשות: הזדון של המצרים הוא ה"תבשיל" שהם עצמם נענשו בו.

★ "וְהוּא עָיֵף — ברציחה": הקושי — כבר עמדנו על כך: עשו עצמו יאמר בפסוק הבא "כי עיף אנכי". לשם מה הכתוב מקדים ומספר זאת? ומה עניין עייפותו של צייד לסיפור? רש"י: "עיף" שבפסוקנו אינו עייפות של עבודה. זו עייפות של מי שהרג. והראיה מלשון הנביא: "כי עיפה נפשי להורגים" (ירמיה ד, לא). שם המלה "עיפה" צמודה ל"הורגים"; ומכאן שגם כאן היא רומזת לרציחה. ורש"י מציין את מקורו, בראש דבריו: (ב"ר), בראשית רבה.

★ ושימו לב: רש"י אינו מפרש כך את דבריו של עשו בפסוק הבא, "כי עיף אנכי". מפיו של עשו זו עייפות רגילה: הוא רעב ורוצה לאכול. אבל כשהתורה עצמה מתארת אותו, "והוא עיף", היא מגלה מה שעשו אינו מספר. אונקלוס תרגם בשני המקומות אותה מלה, "מְשַׁלְהֵי": הוא מתרגם את הפשט; ורש"י מוסיף את דרשת חז"ל.

★ ומה עשה בשדה? כבר למדנו ברש"י על פסוק כז: "איש שדה — כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות". הצייד הורג חיות; ורש"י מגלה כאן שבאותו יום לא הסתפק בחיות.

★ ועכשיו חברו את שני הדיבורים: באותו יום ובאותה שעה, יעקב מבשל לאבל, ועשו חוזר מרציחה. אחד מטפל באבל על מוות, והשני גורם למוות. ההבדל שבין "איש תם ישב אהלים" ל"איש ידע ציד" כבר אינו רק הבדל של אופי.

★ המסר ליום: אפשר לחזור הביתה עייף אחרי שני סוגים של יום: יום שבו בנינו, ויום שבו הרסנו. מבחוץ העייפות נראית אותו דבר; ההבדל הוא במה שעשינו בשעות שלפניה.

בראשית פרק כ״ה פסוק ל׳

(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא (שְׁפֹךְ נָא לְתוֹךְ פִּי) מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (מִן הַדָּבָר הָאָדֹם הַזֶּה), כִּי עָיֵף אָנֹכִי. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

★ אלו המלים הראשונות שאנחנו שומעים מפי עשו בתורה. ושימו לב מה אין בהן: אין "אחי", אין שם של מאכל, ואין שאלה למה מבשלים היום בבית. יש רק רעב: "הלעיטני", ו"האדם האדם הזה". הוא אינו יודע מה בסיר, או אינו מתעניין בכך; הוא רואה צבע.

★ שימו לב לכפילות: "האדם האדם". אדם רעב מאוד מצביע ואומר: את האדום הזה, האדום הזה. הכפילות עצמה מראה את חוסר הסבלנות. וגם "נא", מלת הבקשה, נבלעת בין "הלעיטני" ל"כי עיף אנכי".

★ ועוד: "על כן קרא שמו אדום". עשו כבר קיבל שם אחד, בלידתו: "ויקראו שמו עשו" (פסוק כה), ורש"י פירש שם: "הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה". השם הראשון ניתן לו על מה שהיה בו מלידה. השם השני ניתן לו על רגע אחד של תאווה, והוא נשאר לדורות: ארצו ועמו ייקראו אדום. ושם, בלידתו, כבר נאמר עליו "אדמוני", ורש"י פירש: "סימן הוא שיהא שופך דמים". עכשיו ה"אדמוני" פוגש את ה"אדום".

★ ועוד: מי קרא לו כך? בלידתו נאמר "ויקראו", ברבים: כולם. כאן "קרא", ביחיד, והכתוב אינו אומר מי. מה שברור הוא שהשם נדבק בו: הוא נקרא על שם המאכל שביקש.

★ ועוד: "כי עיף אנכי". כאן זו הנמקה לבקשה: אני עייף, אין לי כוח לחכות או לבשל לעצמי. וכבר ראינו ברש"י על הפסוק הקודם מה עמד מאחורי העייפות הזאת.

★ מטרת הפסוק: להראות את עשו מבפנים, מתוך דבריו שלו: אדם שהרעב של הרגע מדבר מגרונו; ולגלות שמן הרגע הזה קיבל עם שלם את שמו.

★ מילות מפתח: "הַלְעִיטֵנִי" — האכל אותי, שפוך לתוך פי (אונקלוס: "אַטְעֵמְנִי"); "נָא" (אונקלוס: "כְעַן"); "הָאָדֹם" — הדבר האדום (אונקלוס: "סִמּוֹקָא"); "הַזֶּה" (אונקלוס: "הָדֵין"); "כִּי" (אונקלוס: "אֲרֵי"); "עָיֵף" (אונקלוס: "מְשַׁלְהֵי"); "קָרָא־שְׁמוֹ" (אונקלוס: "קְרָא שְׁמֵהּ"); "אֱדוֹם" (אונקלוס: "אֱדוֹם").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה סג; בלשון המדרש בערך) מונים את כל מה שאדום בעשו: הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, וגבוריו אדומים, ולבושיו אדומים; ואף הפורע ממנו לעתיד לבוא מתואר בלבוש אדום, כלשון הנביא: "מדוע אדם ללבושך" (ישעיה סג, ב). ובדברי חז"ל "אדום" הוא גם שמה של הגלות האחרונה, גלות אדום, שבה אנחנו נמצאים עד היום. השם שנולד ליד סיר עדשים מלווה את ההיסטוריה כולה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק כז) מובא מן הזוהר, בערך: כאשר הצד שכנגד נכפה כאן למטה ("אתכפיא סטרא אחרא"), מתעלה כבוד ה' למעלה. ומבואר שם, בערך, שגם בדבר מותר יש בכך עבודה גדולה, כגון מי שרוצה לאכול ומשהה את סעודתו מעט. עשו הוא ההפך הגמור: הרגע תובע, "הלעיטני", והוא נענה מיד, בלי לשאול אפילו מה זה. ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): רגע אחד של "אני חייב את זה עכשיו" יכול לתת לאדם שם; ורגע אחד של עצירה, גם הוא נותן שם, מן הצד השני.

★ המסר ליום: לפני שאומרים "הלעיטני", כדאי לשאול מה יש בסיר, ובשביל מי הוא מבושל. עשו לא שאל, ולא ראה שהוא נכנס לבית אבלים. רעב אינו פסול; אבל כשהרעב מסתיר מאיתנו את האנשים שסביבנו, הוא כבר מתחיל לקבוע מי אנחנו.

רש״י

הַלְעִיטֵנִי • אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: 'אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ'.
מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם • עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ, יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא. לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חָמֵשׁ שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק"פ שָׁנָה, וְזֶה קע"ה שָׁנָה, וּבִשֵּׁל יַעֲקֹב עֲדָשִׁים לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל. וְלָמָּה עֲדָשִׁים? שֶׁדּוֹמוֹת לְגַלְגַּל, שֶׁהָאֲבֵלוּת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם. (וְעוֹד, מָה עֲדָשִׁים אֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ הָאָבֵל אֵין לוֹ פֶּה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ הַמִּנְהָג לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל בִּתְחִלַּת מַאֲכָלוֹ בֵּיצִים, שֶׁהֵם עֲגֻלִּים וְאֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ אָבֵל אֵין לוֹ פֶּה, כִּדְאַמְרִינָן בְּמוֹעֵד קָטָן: אָבֵל, כָּל ג' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בַּתְּחִלָּה. מִג' וְעַד ז', מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל וְכוּ', בְּרַשִׁ"י יָשָׁן).

ביאור רש"י: שני דיבורים. הראשון קצר: מה פירוש "הלעיטני". השני ארוך, ובו כמה חלקים: מה היה בסיר, מדוע דווקא היום, ומדוע דווקא עדשים; ובסופו נדפסה תוספת באותיות קטנות.

★ "הַלְעִיטֵנִי — אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו": הקושי — עשו אינו אומר "האכילני" או "תן לי לאכול". מה פירוש "הלעיטני"? רש"י: הוא אינו מבקש שיגישו לו אוכל; הוא מבקש שישפכו לתוך פיו הפתוח, והרבה, בלי שיצטרך לטרוח. ואת משמעות המלה מוכיח רש"י מן המשנה (שבת כד, ג): "אין אובסין את הגמל, אבל מלעיטין אותו". שם מדובר בהאכלת בהמה בשבת: "אבוס" הוא דחיסת מזון אל גרון הבהמה, ואסור; "הלעטה" היא נתינת מזון לתוך פיה, ומותר.

★ ושימו לב מאיזו משנה בחר רש"י להביא את המלה: משנה על גמל. עשו מבקש שיאכילו אותו כמו שמאכילים בהמה. ואפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שבכך רש"י מצייר גם את אופיו: הוא אינו אוכל כאדם היושב לסעודה; הוא פותח פה.

★ "מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם — עדשים אדומות": הקושי — מהו ה"אדום"? הכתוב אינו אומר. רש"י: עדשים אדומות. וכך יתברר גם בפסוק לד: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים".

★ "ואותו היום מת אברהם...": הקושי — מדוע מבשל יעקב עדשים דווקא היום? ויש קושי גדול יותר: לאברהם הובטח "ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה" (טו, טו), ובנו יצחק חי מאה ושמונים שנה (לה, כח). מדוע חי אברהם פחות מבנו? רש"י עונה על הכול יחד: ה' קיצר חמש שנים משנותיו של אברהם, כדי שלא יראה את נכדו "יוצא לתרבות רעה". שיבה שבה סבא רואה את נכדו רוצח ועובד עבודה זרה אינה "שיבה טובה". ק"פ (180) פחות קע"ה (175) — חמש שנים בדיוק.

★ ושימו לב: ביום שישי למדנו את הפסוק "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע" (כה, ח), ואת "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו" (כה, ט). עכשיו רש"י פותח לנו את הצד השני של אותו יום. ו"בשיבה טובה" של יום שישי מקבל כאן פירוש עמוק: טובה, משום שלא ראה.

★ "ובשל יעקב עדשים להברות את האבל": "להברות" — להאכיל את האבל בסעודה הראשונה שלו אחרי הקבורה, הנקראת "סעודת הבראה". יצחק הוא האבל; ויעקב, הנער, הוא שמבשל בשבילו.

★ "ולמה עדשים? שדומות לגלגל, שהאבלות גלגל החוזר בעולם": העדשה עגולה כגלגל. והאבל, כמו גלגל, מתגלגל ועובר מאדם לאדם: היום אצל זה, ומחר אצל אחר. מי שמנחם היום, אפשר שיצטרך לנחמה מחר.

★ "(ועוד, מה עדשים אין להם פה...)": בסוף דברי רש"י נדפסה בחוברת, באותיות קטנות ובתוך סוגריים, תוספת, ובסופה מקורה: "ברש"י ישן", כלומר בדפוס ישן של פירוש רש"י. היא מביאה טעם שני: לעדשה אין "פה", אין בה שום פתח; וגם האבל "אין לו פה", כי אסור לו לדבר. ומכאן המנהג להאכיל את האבל בתחילת סעודתו ביצים, שגם הן עגולות ואין להן פה. והראיה שהאבל "אין לו פה" היא ממסכת מועד קטן: בשלושת הימים הראשונים אינו משיב שלום לאיש, וקל וחומר שאינו פותח בשאלת שלום; ומשלושה ועד שבעה — משיב, אבל אינו שואל. ושני הטעמים, הגלגל ו"אין לה פה", מובאים יחד בגמרא (בבא בתרא טז, ב), בערך, באותה סוגיה שהזכרנו בפסוק הקודם.

★ המסר ליום: "האבלות גלגל החוזר בעולם". מי שמביא היום סיר אוכל לבית אבלים אינו עושה טובה לזרים; הוא חלק מגלגל שכולנו נמצאים עליו. וזכרו את הדיבור הראשון: אותו סיר עצמו הוא בעיני האחד סעודת הבראה לאביו, ובעיני השני "האדם האדם הזה".

בראשית פרק כ״ה פסוק ל״א

(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה (מְכֹר) כַיּוֹם (מְכִירָה בְּרוּרָה כַּיּוֹם) אֶת בְּכֹרָתְךָ (אֶת זְכוּת הַבְּכוֹר שֶׁלְּךָ) לִי.

★ עשו ביקש אוכל, ויעקב עונה בבקשה משלו. הוא אינו אומר "לא", ואינו אומר "קח". הוא מציע עסקה. ושימו לב שאין בפסוק מלה על המחיר: יעקב אינו אומר "תמורת התבשיל". התורה רק מעמידה זו מול זו את בקשתו של עשו ואת בקשתו של יעקב, ומניחה לנו לראות מה כל אחד מהם רוצה באמת.

★ שימו לב ללשון. במשפט אחד קצר יש שלוש הדגשות: "מכרה" — מכירה ממש, לא הבטחה; "כיום" — עכשיו, ובבירור; "לי" — אליי, ולא לאחר. וזו לשון ישירה מאוד, של מי שיודע בדיוק מה הוא רוצה.

★ ועוד: מה יודע יעקב על הבכורה שעשו אינו יודע? רש"י יפרש מיד: "לפי שהעבודה בבכורות". הבכור הוא שהקריב את הקרבנות. ויעקב, "איש תם ישב אהלים", למד זאת באהלים שרש"י פירש עליהם בפסוק כז: "אהלו של שם ואהלו של עבר".

★ ועוד: לבכור יש גם "פי שנים" בירושה (דברים כא, יז). רש"י אינו מזכיר זאת כאן כלל. בעיניו יעקב אינו רודף אחרי ירושה כפולה.

★ ועוד: האם היה ראוי לנצל את רגע הרעב של אחיו? הכתוב אינו מעיר כאן דבר. אבל בפסוק לד תבוא מלה אחת שמבהירה את התמונה: "ויבז עשו את הבכורה". יעקב לא לקח מעשו דבר שהיה יקר בעיניו; עשו עצמו בז לו. וגם נראה בפסוק הבא, ברש"י, שיעקב הסביר לעשו בגלוי מה הוא מוכר.

★ ועוד: לפסוקנו אין ערך של בעל הטורים.

★ מטרת הפסוק: להראות מה חשוב ליעקב. מול "הלעיטני" של עשו עומד "מכרה... את בכרתך לי": האחד רוצה את הרגע, והשני רוצה את מה שנשאר אחריו.

★ מילות מפתח: "מִכְרָה" — מכור (אונקלוס: "זַבִּין"); "כַיּוֹם" — כמו היום, בבירור (אונקלוס: "כְּיוֹם דִּלְהֵן"); "בְּכֹרָתְךָ" — זכות הבכור שלך (אונקלוס: "בְּכֵרוּתָךְ").

★ מדרש: במשנה (זבחים יד, ד) שנו, בלשון המשנה בערך: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, והעבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות, והעבודה בכהנים. זה הרקע לדברי רש"י שלהלן, "לפי שהעבודה בבכורות". ובספר במדבר יאמר ה': "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור" (במדבר ג, יב). עוד נשוב לכך בפסוק הבא.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מרבים להזכיר את לשון המשנה (סוף מסכת קידושין): "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". כל מציאותו של האדם היא שליחות: לעבוד את ה'. ויעקב מראה זאת כבר בגיל חמש עשרה: מה שהוא מבקש לקנות אינו כבוד ואינו נכסים, אלא הזכות לשמש. ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): כשנפתחת לפנינו הזדמנות, כדאי לבדוק אם היא מקרבת אותנו אל השליחות שלשמה נבראנו, או רק מוסיפה לנו עוד משהו.

★ המסר ליום: "מכרה כיום": כשמשהו באמת חשוב לנו, כדאי לומר זאת בבירור ולסגור אותו עכשיו, ולא להשאיר אותו לפעם אחרת. יעקב לא חיכה ל"הזדמנות מתאימה יותר".

רש״י

מִכְרָה כַיּוֹם • כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּיוֹם דִלְהֵן", כַּיּוֹם, שֶׁהוּא בָּרוּר, כָּךְ מְכֹר לִי מְכִירָה בְּרוּרָה.
בְּכֹרָתְךָ • לְפִי שֶׁהָעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, אָמַר יַעֲקֹב: 'אֵין רָשָׁע זֶה כְּדַאי שֶׁיַּקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא'.

ביאור רש"י: שני דיבורים: איזו מכירה ביקש יעקב, ולמה דווקא את הבכורה.

★ "מִכְרָה כַיּוֹם — כתרגומו 'כיום דלהן', כיום, שהוא ברור": הקושי — מה פירוש "כיום"? אילו התכוון לומר "היום", היה אומר "היום". רש"י: הכ"ף היא כ"ף הדמיון: כמו היום. וכמו שהיום ברור, אור מלא שאין בו ספק, כך "מכור לי מכירה ברורה": מכירה גלויה ומוחלטת, שלא תוכל לחזור ממנה ולטעון שלא הבנת או שלא התכוונת. ורש"י נשען על לשון התרגום, "כְּיוֹם דִּלְהֵן". ⚠ בחוברת נדפס בדברי רש"י "דִלְהֵן", בלי דגש בדל"ת, ובתרגום אונקלוס שליד הפסוק "דִּלְהֵן", בדגש. הועתק כפי שנדפס.

★ ושימו לב: הדרישה לבהירות מתאימה ל"איש תם". על פסוק כז פירש רש"י "תם": "כלבו כן פיו". מי שאינו מרמה, רוצה שגם העסקה תהיה גלויה לגמרי.

★ "בְּכֹרָתְךָ — לפי שהעבודה בבכורות": הקושי — מה ראה יעקב לבקש דווקא את הבכורה, ודווקא עכשיו? בשביל כבוד? בשביל ירושה כפולה? רש"י: הבכורה פירושה כאן זכות העבודה, הקרבת הקרבנות לה'. ו"אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה".

★ ושימו לב למלים "רשע זה". יעקב יודע מה עשה עשו היום; ראינו ברש"י על "והוא עיף": "ברציחה". מי שבא מן השדה אחרי רצח אינו ראוי לעמוד לפני ה' ולהקריב לו. לפי זה, יעקב אינו לוקח לעצמו מעלה על חשבון אחיו; הוא מציל את העבודה מידיים שאינן ראויות לה.

★ ועוד: הבכורה תחזור ותתברר בהמשך הפרשה. כשיבוא יעקב לפני אביו לקבל את הברכות, יאמר עשו: "ויעקבני זה פעמים, את בכרתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי" (כז, לו). ושימו לב: בפי עשו "לקח"; ואילו בתורה, בפסוק לג, נאמר "וימכר".

★ המסר ליום: כשאנחנו רוצים משהו, כדאי לשאול למה. יעקב רצה את הבכורה לא בשביל "פי שנים" ולא בשביל כבוד, אלא בשביל העבודה. וזו שאלה טובה לכל שאיפה שלנו: אם אקבל את מה שאני מבקש — מה אעשה בו?

בראשית פרק כ״ה פסוק ל״ב

(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת (סוֹפִי לָמוּת), וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה (מַה תּוֹעֶלֶת תִּהְיֶה לִי מִמֶּנָּה)?

★ זו תשובתו של עשו להצעה. ושימו לב: הוא אינו אומר "לא", ואינו מתמקח. הוא אינו שואל אפילו מה יקבל. הוא רק מסביר לעצמו מדוע אין לו מה להפסיד: "הנה אנכי הולך למות". מה פירוש הדבר? אפשר היה לומר בפשטות: אני גווע מרעב, ומה תועיל לי בכורה אם אמות עכשיו? אבל עשו בא מן השדה עייף, לא גוסס. ורש"י אכן יפרש אחרת.

★ שימו לב למלים "ולמה זה לי". המלה "זה" נשמעת כאן כמעט כתנועת יד מזלזלת: הדבר הזה. ובעל הטורים, וגם הגמרא, ישמעו בה הרבה יותר.

★ ועוד: בפסוק ל ביקש עשו "הלעיטני", ובפסוקנו הוא אומר "הנה אנכי הולך למות". בשני הפסוקים הוא מדבר רק על עצמו: "אנכי", "לי". ויעקב, בפסוק הקודם, דיבר על "בכרתך".

★ מטרת הפסוק: לחשוף את השקפת עולמו של עשו: אם בסוף יש מוות, אין טעם בדבר שערכו נמשך הלאה.

★ מילות מפתח: "הִנֵּה" (אונקלוס: "הָא"); "הוֹלֵךְ" (אונקלוס: "אָזֵל"); "לָמוּת" (אונקלוס: "לִמְמָת"); "וְלָמָּה" (אונקלוס: "וּלְמָה"); "זֶּה" (אונקלוס: "דְּנָן"); "בְּכֹרָה" (אונקלוס: "בְּכֵרוּתָא").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא טז, ב), באותה סוגיה של "חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום", למדו מפסוקנו, בלשון הגמרא בערך, שתי עבירות: מ"הנה אנכי הולך למות" — שכפר בתחיית המתים; ומ"למה זה לי" — שכפר בעיקר, שהרי נאמר במקום אחר "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב). מי שאומר על ה"זה" "למה זה לי", דוחה את ה"זה" של "זה אלי". ועם "ויבז עשו את הבכורה" (פסוק לד) נשלמת הרשימה, ובה גם הרציחה שראינו ב"והוא עיף".

★ ביאור בדרך חב"ד: בתפילת ערבית אנו אומרים על התורה והמצוות: "כי הם חיינו ואורך ימינו". ובחסידות מבואר, בערך, שהתורה והמצוות מחברות את האדם עם ה', שהוא "חיי החיים", ולכן הן החיים האמיתיים. עשו רואה בעבודת ה' סכנת מוות; ויעקב רואה בה את החיים עצמם. ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): אותה מצוה עצמה יכולה להיראות לאדם כעול מסוכן או כמקור של חיות. והכול תלוי מאיזה צד הוא מסתכל עליה.

★ המסר ליום: "למה זה לי?" — כולנו שואלים זאת לפעמים על מצוה או על התחייבות. כשהשאלה באה כדי להבין, לפני ההחלטה, היא טובה. כשהיא באה כדי להיפטר, היא מסוכנת. עשו שאל כדי להיפטר.

רש״י

הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת • (מִתְנוֹדֶדֶת וְהוֹלֶכֶת הִיא הַבְּכוֹרָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא כָּל עֵת הָעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת כִּי שֵׁבֶט לֵוִי יִטֹּל אוֹתָהּ, וְעוֹד) אָמַר עֵשָׂו: 'מַה טִּיבָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זוֹ'? אָמַר לוֹ: 'כַּמָּה אַזְהָרוֹת וַעֲנָשִׁין וּמִיתוֹת תְּלוּיִין בָּהּ', כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: (סנהדרין סג) 'אֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ', אָמַר: 'אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַל־יָדָהּ, אִם־כֵּן מַה חֵפֶץ לִי בָּהּ'?.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים: הראשון נדפס באותיות קטנות ובתוך סוגריים, והשני, שאחרי "ועוד", הוא העיקר.

★ "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת": הקושי — כפי שאמרנו, עשו אינו גוסס. על איזה מוות הוא מדבר, ומה הקשר בינו ובין הבכורה?

★ הפירוש הראשון, שבסוגריים: "מתנודדת והולכת היא הבכורה, שלא תהא כל עת העבודה בבכורות, כי שבט לוי יטול אותה". "מתנודדת" — זזה ואינה עומדת במקומה. כלומר, הבכורה עצמה אינה יציבה: העבודה לא תישאר לעולם בידי הבכורות, כי לימים ייטלו אותה הלויים. וזה בדיוק מה שהזכרנו בפסוק הקודם מן המשנה: "משהוקם המשכן... והעבודה בכהנים", ומן הפסוק "לקחתי את הלוים... תחת כל בכור". לפי פירוש זה מובן זלזולו של עשו: מה ערך יש לזכות שאין לה קיום?

★ הפירוש העיקרי: "אמר עשו: 'מה טיבה של עבודה זו'?" עשו שואל, ויעקב משיב בגלוי: "כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה". וכדוגמה מביא רש"י מה ששנינו: "אלו הן שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש". כלומר, כהן שנכנס לעבודה כשהוא שתוי יין, או "פרוע ראש", ששיער ראשו גדל פרע, חייב מיתה בידי שמים. ועשו מסיק: "אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה?" הוא יודע מי הוא: אדם כמותו ייכשל בוודאי. ואם כן הבכורה בשבילו אינה זכות, אלא סכנת מוות.

★ ושימו לב ליושרו של יעקב. עשו שאל "מה טיבה", ויעקב לא הסתיר ממנו דבר. הוא לא ייפה את הבכורה כדי לשכנע אותו, ולא הקטין את ערכה כדי לקנותה בזול. הוא אמר את האמת, גם את החלק המפחיד. "כלבו כן פיו". ומי שמכר, מכר בעיניים פקוחות.

★ ⚠ בחוברת נדפס "(סנהדרין סג)". הברייתא "ואלו שבמיתה" שנויה במסכת סנהדרין דף פג, ונראה שנפלה כאן טעות דפוס: ס' במקום פ'. הועתק כפי שנדפס.

★ ועוד: הגמרא שהבאנו בביאור הפסוק ורש"י מפרשים את "הולך למות" בשני אופנים, ושניהם מאירים. לפי הגמרא, המלים מגלות שעשו אינו מאמין בחיים שאחרי המוות; ולפי רש"י, הוא מפחד מן המוות שבעבודה. ושניהם יחד מלמדים: מי שהמוות הוא בעיניו הסוף של הכול, מתרחק מכל דבר שיש בו אחריות כלפי ה'.

★ המסר ליום: גם יעקב וגם עשו שמעו אותה רשימה של "אזהרות ועונשין". יעקב שמע בה כמה העבודה חשובה, אם כל כך הרבה תלוי בה; עשו שמע בה רק סכנה. כשאחריות גדולה עומדת לפנינו, אפשר לברוח ממנה, ואפשר להבין ממנה עד כמה הדבר יקר.

בראשית פרק כ״ה פסוק ל״ג

(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי (הִשָּׁבַע לִי) כַּיּוֹם (שְׁבוּעָה בְּרוּרָה כַּיּוֹם); וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

★ יעקב אינו מסתפק בדברי הזלזול "ולמה זה לי בכרה". מזלזול אפשר לחזור בו מחר. הוא מבקש שבועה. ושוב "כיום", אותה מלה שבפסוק לא, ורש"י פירש שם: "כיום, שהוא ברור". מכירה ברורה, ועכשיו גם שבועה ברורה.

★ שימו לב לקצב הפסוק: שלושה פעלים, זה אחר זה: "ויאמר... וישבע... וימכר". אין מקח וממכר, אין שאלות ואין עיכוב. עשו נשבע ומוכר כאילו הוא רוצה לגמור עם זה ולאכול. ורק בפסוק הבא יבוא האוכל עצמו: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים".

★ ועוד: הפסוק מסיים "וימכר את בכרתו ליעקב", ולא "לו". אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שהכתוב חוזר ומזכיר את השם כמו חתימה בסוף שטר: הבכורה עברה ליעקב, בשמו.

★ ועוד: למה צריך שבועה? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהבכורה אינה חפץ שאפשר למסור מיד ליד. זו זכות שתתממש רק בעתיד, ובהלכה ידוע שאי אפשר להקנות "דבר שלא בא לעולם". השבועה מחייבת את עשו גם במקום שהמכירה עצמה חלשה. ועוד: יעקב מכיר את אחיו. רש"י פירש על "ידע ציד" (פסוק כז): "לצוד ולרמות את אביו בפיו". מי שמרמה בדיבור צריך שבועה.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין בו ערך של בעל הטורים.

★ מטרת הפסוק: לסגור את העסקה כך שאין ממנה חזרה. מכאן ואילך יעקב הוא הבכור, על פי שבועתו של עשו עצמו.

★ מילות מפתח: "הִשָּׁבְעָה" — הישבע (אונקלוס: "קַיֵּם"); "כַּיּוֹם" (אונקלוס: "כְּיוֹם דִּלְהֵן"); "וַיִּשָּׁבַע" (אונקלוס: "וְקַיִּים"); "וַיִּמְכֹּר" (אונקלוס: "וְזַבִּין"); "בְּכֹרָתוֹ" (אונקלוס: "בְּכֵרוּתֵהּ").

★ מדרש: כשה' שולח את משה אל פרעה, הוא אומר: "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב). ורש"י שם מביא בשם המדרש, בלשונו בערך: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. כלומר: השבועה שבפסוקנו קיבלה, מאות שנים אחר כך, את חתימתו של ה' עצמו. ועוד: כשיבוא יעקב לפני אביו לקבל את הברכות, יאמר "אנכי עשו בכרך" (כז, יט); ורש"י יפרש שם, בערך: אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך. והוא אינו משקר, שהרי את הבכורה עצמה קנה כבר היום.

★ ביאור בדרך חב"ד: ספר התניא נפתח בדברי הגמרא (נדה ל, ב): "משביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע". ובתורת החסידות מובא, בערך, ש"משביעים" הוא גם מלשון "שובע": השבועה שהנשמה מקבלת לפני שהיא יורדת לעולם נותנת לה כוח, כמו מזון שמשביע. ואפשר לראות בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) את שני המובנים זה מול זה: עשו רצה לשבוע מתבשיל, "הלעיטני", ומכר בשבילו את הבכורה; ויעקב ביקש "השבעה", שבועה, וקיבל בזכותה את מה שמשביע לדורות.

★ המסר ליום: כשמקבלים על עצמנו דבר חשוב, כדאי לעשות זאת "כיום": בבירור, במלים מפורשות, ובלי להשאיר פתח לחרטה של מחר. והפסוק מזכיר גם את הצד השני: למה אנחנו מתחייבים. עשו נשבע ברצינות גמורה, כדי לקבל צלחת עדשים.

בראשית פרק כ״ה פסוק ל״ד

(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (תַּבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים); וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ. וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (זִלְזֵל בָּהּ וְלֹא הֶחְשִׁיב אוֹתָהּ לִכְלוּם).

★ בפסוק זה נחתם סיפור מכירת הבכורה, שהתחיל בפסוק כט: "ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף". עשו ביקש "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" (ל); יעקב דרש "מכרה כיום את בכרתך לי" (לא); עשו ענה "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכרה" (לב); יעקב הוסיף "השבעה לי כיום", "וישבע לו, וימכר את בכרתו ליעקב" (לג). ועכשיו בא התשלום, ואחריו הסיכום של התורה.

★ שימו לב לקצב. חמישה פעלים ברצף, בלי מלה אחת ביניהם: "ויאכל, וישת, ויקם, וילך, ויבז". אין כאן שיחה, אין רגע של מחשבה, אין מבט לאחור. אכל, שתה, קם, הלך. והפועל החמישי כבר אינו מעשה של הגוף אלא יחס של הלב: "ויבז". התורה מצרפת אותו לאותו רצף, כאילו לומר: הבוז לא בא אחרי המעשים; הוא היה חלק מהם.

★ ועוד: עשו לא קרא לתבשיל בשמו; הוא ביקש רק "מן האדם האדם הזה", את הדבר האדום. כאן התורה קוראת לו בשמו: "נזיד עדשים". ויעקב נתן יותר ממה שביקש: גם "לחם". ובעל הטורים על פסוק ל (בשיעור של היום) כבר קשר את הלחם הזה לעתיד: "כשם שיעקב קנה מעשו בכורתו בלחם ועדשים, כך קנה מרדכי את המן לעבד בפת לחם".

★ ועוד: על מה מדובר בנזיד הזה? רש"י על פסוק ל הסביר שבאותו יום מת אברהם, "ובשל יעקב עדשים להברות את האבל". זו סעודת אבלים על פטירת הסבא. עשו בא מן השדה אל בית אבלים, אוכל את סעודת ההבראה, ובמקום להתאבל הוא מוכר את הבכורה ובוזה לה.

★ ועוד: בני כמה היו? אברהם היה בן מאה כשנולד יצחק (כא, ה), ויצחק היה בן שישים בלדת התאומים (כה, כו, שלמדנו היום), ואברהם מת בן מאה שבעים וחמש (כה, ז). נמצא שיעקב ועשו היו אז בני חמש עשרה. ורש"י על פסוק ל הוסיף שהקב"ה קיצר חמש שנים משנות אברהם, "שיצחק חי ק"פ שנה, וזה קע"ה", כדי "שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה".

★ ועוד: הבוז מתגלה דווקא אחרי האוכל. בפסוק לב אמר עשו "הנה אנכי הולך למות"; אפשר היה לחשוב שהרעב והעייפות דיברו מתוכו. אבל עכשיו הוא שבע, ועדיין אינו מתחרט ואינו מבקש לבטל את המקח. הוא קם והולך.

★ מטרת הפסוק: לסגור את הסיפור בעדות ברורה: עשו לא נאנס ולא רומה. הוא קיבל את מה שרצה, ובז לבכורה, ומעתה הבכורה של יעקב.

★ מילות מפתח: "נָתַן" (אונקלוס: "יְהַב"); "לֶחֶם" (אונקלוס: "לְחֵם"); "וּנְזִיד עֲדָשִׁים" — תבשיל של עדשים (אונקלוס: "וְתַבְשִׁיל דִּטְלוֹפְחִין"); "וַיֵּשְׁתְּ" (אונקלוס: "וּשְׁתִי"); "וַיֵּלַךְ" (אונקלוס: "וַאֲזַל"); "וַיִּבֶז" — זלזל (אונקלוס: "וְשָׁט"); "הַבְּכֹרָה" — זכויות הבכור (אונקלוס: "בְּכֵרוּתָא").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא טז, ב) אמרו, בלשון הגמרא בערך, שחמש עבירות עבר עשו באותו יום: בא על נערה המאורסה, הרג את הנפש, כפר בעיקר, כפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. ו"שט את הבכורה" נלמד מפסוקנו. שימו לב: "שט" היא בדיוק המלה שבה תרגם אונקלוס כאן: "וְשָׁט עֵשָׂו יָת בְּכֵרוּתָא". וגם בעל הטורים על פסוק לב (בשיעור של היום) למד מ"ולמה זה" ש"כפר בעיקר והלך אחרי ההבל".

★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של היום, כ"ח חשון, עוסק בהשגחה פרטית, ומסיים: "ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה". ואפשר לקרוא את פסוקנו לאורו (וזו הצעה להתבוננות): "ויאכל וישת ויקם וילך" — עשו חי כאילו התנועות שלו אינן נוגעות לשום דבר, והבכורה, ההזדמנות לעבוד את ה', נראית לו מיותרת: "למה זה לי". והיום יום מלמד את ההפך: אם אפילו תנועת עשב נוגעת לתכלית הבריאה, על אחת כמה וכמה כל מעשה של אדם מישראל.

★ המסר ליום: לפעמים אדם מוותר על דבר יקר לא מתוך החלטה גדולה, אלא מתוך עייפות ורעב של רגע. הפסוק מזמין לעצור לפני "ויקם וילך" ולשאול: מה אני מוכר עכשיו, ותמורת איזה "נזיד"?

רש״י

וַיִּבֶז עֵשָׂו • הֵעִיד הַכָּתוּב עַל רִשְׁעוֹ, שֶׁבִּזָּה עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל מָקוֹם.

ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר, ובו שני חידושים: מי אומר כאן "ויבז", ועל מה היה הבוז.

★ "וַיִּבֶז עֵשָׂו — העיד הכתוב על רשעו": הקושי — הסיפור כבר הסתיים: עשו מכר, נשבע, אכל והלך. למה צריך להוסיף "ויבז עשו את הבכורה"? בדרך כלל התורה מספרת מעשים, ומשאירה לקורא לשפוט. רש"י: כאן הכתוב עצמו מעיד. זו לא מסקנה שלנו ולא טענה של יעקב; זו עדות של התורה על רשעו של עשו.

★ ואפשר להוסיף (וזו הצעה להבנה) שהעדות הזאת מגינה גם על יעקב. מי שקורא את הסיפור עלול לחשוב שיעקב ניצל את אחיו העייף והרעב. הכתוב אומר: לא. גם אחרי שאכל ושתה, כשכבר לא היה רעב, עשו לא הצטער על המקח. הבכורה פשוט לא היתה חשובה בעיניו.

★ "שבזה עבודתו של מקום": ועל מה היה הבוז? לא על כבוד המשפחה ולא על חלק בירושה. רש"י כבר הסביר על פסוק לא: "לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא". ועל פסוק לב הביא את השיחה ביניהם על דיני העבודה, שיש בהם אזהרות ועונשים ומיתות, ואת תשובתו של עשו: "אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה". לפני שנבחר שבט לוי, הבכורות היו אלה שעבדו את ה' והקריבו לפניו. הבכורה היא הזכות לעבודה, ובזה בז עשו. ו"מקום" הוא כינוי לה' בלשון חז"ל, כמו "ברוך המקום".

★ ושימו לב לניסוח: רש"י אינו כותב "שבזה את הבכורה", כפי שאומר הפסוק, אלא "שבזה עבודתו של מקום". הוא מפרש מה היתה הבכורה באמת. מי שבוזה לבכורה, בוזה למה שהיא מייצגת.

★ המסר ליום: הכתוב שופט אדם לפי היחס שלו לעבודת ה', ולא לפי כוחו, הצלחתו בציד או ממונו. כדאי לשאול: האם "עבודתו של מקום" שלי — התפילה, הלימוד, המצווה — חשובה בעיני יותר מ"נזיד" של רגע?

בראשית פרק כ״ו פסוק א׳

(א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד (נוֹסָף עַל) הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה (אֶל הָעִיר גְּרָר).

★ כאן מתחיל פרק כ"ו בספר בראשית, ועמו יחידה חדשה: יצחק בגרר. עד עכשיו ראינו את יצחק בעיקר דרך אחרים: אברהם ששלח להביא לו אשה, רבקה שבאה אליו, הבנים שנולדו לו. בפרק הזה, לראשונה, יצחק עצמו עומד במרכז. רעב פוקד את הארץ, יצחק הולך אל אבימלך מלך פלשתים לגרר, ושם ה' נגלה אליו ומצווה אותו להישאר בארץ. בהמשך הפרק, בימים הקרובים, נראה אותו בגרר עם רבקה, זורע ומוצא "מאה שערים" (כו, יב), חופר מחדש את בארות אביו, ולבסוף כורת ברית עם אבימלך.

★ "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם": התורה מזכירה במפורש את הרעב הקודם: "ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (יב, י). למה להזכיר אותו? כדי שנשים לב להשוואה. אז אברהם ירד למצרים. ועכשיו יצחק עומד באותו מצב: מה יעשה? בפסוק הבא נשמע שגם הוא חשב לרדת, וה' אמר לו "אל תרד מצרימה". הבן ממשיך את דרכו של אביו, אבל לא בכל דבר.

★ ועוד: "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה". גם המקום הזה מוכר מימי אברהם: "ויגר בגרר" (כ, א), ושם היה מעשה שרה ואבימלך. ואחר כך כרת אברהם ברית עם אבימלך בבאר שבע, ואבימלך השביע אותו: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג). אפשר לומר (וזו הצעה להבנה) שיצחק פונה דווקא אל אבימלך מפני הברית שבינו לבין אביו. ויש שכתבו ש"אבימלך" הוא כינוי למלכי פלשתים, כמו "פרעה" למלכי מצרים; כך גם אכיש מלך גת נקרא "אבימלך" בכותרת של תהלים לד.

★ ועוד: גרר יושבת בגבול ארץ כנען, כפי שנאמר בתולדות בני נח: "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה" (י, יט). יצחק מגיע עד קצה הארץ, אבל עדיין אינו יוצא ממנה.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. ובעל הטורים שלהלן קושר את "ויהי רעב" לפסוק שלפניו.

★ מטרת הפסוק: להעמיד את יצחק במבחן הראשון שלו כאב לעצמו. אותו רעב שהוביל את אברהם למצרים פוקד עכשיו גם אותו, ומה שיעשה יגדיר את דרכו המיוחדת.

★ מילות מפתח: "רָעָב" (אונקלוס: "כַפְנָא"); "מִלְּבַד" — חוץ מ־, נוסף על (אונקלוס: "בַּר מִ־"); "הָרִאשׁוֹן" (אונקלוס: "קַדְמָאָה"); "בִּימֵי" (אונקלוס: "בְּיוֹמֵי"); "אֶל" (אונקלוס: "לְוַת"); "פְּלִשְׁתִּים" (אונקלוס: "פְלִשְׁתָּאֵי"); "גְּרָרָה" — אל גרר: הה"א בסוף המלה פירושה "אל" (אונקלוס: "לִגְרָר").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה כה) אמרו, בלשון המדרש בערך, שעשרה רעבים באו לעולם, ומנו ביניהם אחד בימי אברהם ואחד בימי יצחק, זה שבפסוקנו. והאחרון שבהם, שעתיד לבוא, אינו רעב ללחם, כלשון הנביא: "לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח, יא).

★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של היום פותח: "ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה". ופסוקנו הוא דוגמה לכך (וזו הצעה להתבוננות). יצחק אינו יוצא למסע של שליחות; הרעב הוא שדוחף אותו אל גרר. אבל דווקא שם ה' יתגלה אליו, ושם יתפרסם שמו, עד שאבימלך יבוא אליו ויאמר "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כו, כח). תנועה שנראתה כבריחה מרעב היתה חלק מתכנית גדולה.

★ המסר ליום: גם "רעב" — קושי, מחסור, שינוי שנכפה עלינו — יכול להיות פתיחה של פרק חדש. השאלה אינה רק "לאן ללכת עכשיו", אלא גם "מה רוצים ממני במקום שאליו הגעתי".

בראשית פרק כ״ו פסוק ב׳

(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּרָא (נִגְלָה) אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרַיְמָה (אֶל מִצְרַיִם); שְׁכֹן (שֵׁב וְהִשָּׁאֵר) בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

★ זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת שה' נגלה אל יצחק. כבר שמענו "ויברך אלהים את יצחק בנו" (כה, יא), בשיעור של יום שישי שעבר, אבל עד עכשיו לא שמענו את ה' מדבר אליו. והדיבור הראשון אליו אינו "לך לך", כמו אצל אברהם (יב, א), אלא "אל תרד" ו"שכן".

★ ההשוואה לאברהם חוזרת כאן במלים עצמן. לאברהם נאמר: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (יב, א), ובעקדה: "והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים אשר אמר אליך" (כב, ב). וליצחק: "שכן בארץ אשר אמר אליך". "אשר אמר אליך" — אותן מלים ממש כמו בעקדה. מי שעלה על המזבח באותו הר שומע עכשיו, באותה לשון, שמקומו בארץ. ורש"י יקשר בין השניים במפורש.

★ ועוד: "אשר אמר אליך" — בלשון עתיד: הארץ שאומר לך. כאילו ה' עדיין לא אמר היכן בדיוק, ובפסוק הבא הוא אומר: "גור בארץ הזאת". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שבפסוקנו בא הכלל — אל תצא מן הארץ — ובפסוק הבא הפרט: כאן, בגרר, תגור.

★ ועוד: "שכן" ולא "גור". השורש "שכן" מדבר על ישיבה של קבע, כמו "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). ובתיבת נקודות משיחות קודש שלהלן נראה שחז"ל שמעו במלה הזאת גם "שכינה".

★ ועוד: בפסוקנו שם הוי"ה: "וירא אליו ה'". בפרשתנו כבר שמענו את יצחק פונה אל ה': "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" (כה, כא); וכבר שמענו את ה' עונה לרבקה: "ויאמר ה' לה" (כה, כג). כאן, לראשונה, ה' פונה אל יצחק עצמו.

★ מטרת הפסוק: ללמד שיצחק אינו עותק של אברהם. מה שהיה נכון לאב בשעת רעב אינו נכון לבן. לכל אחד מן האבות דרך משלו, ולשם כך צריך דיבור של ה'.

★ מילות מפתח: "וַיֵּרָא" — נגלה (אונקלוס: "וְאִתְגְּלִי"); "אַל־תֵּרֵד" (אונקלוס: "לָא תֵחוֹת"); "מִצְרָיְמָה" — אל מצרים (אונקלוס: "לְמִצְרָיִם"); "שְׁכֹן" — שב, דור (אונקלוס: "שְׁרֵי"); "אֹמַר" — אומר, בלשון עתיד (אונקלוס: "אֵימַר").

★ מדרש: מקור דברי רש"י שלהלן במדרש (בראשית רבה, פרשה סד), ושם נאמר, בלשון המדרש בערך: עולה תמימה אתה; מה עולה, אם יצאה חוץ לקלעים נפסלה, אף אתה, אם יצאת חוצה לארץ, נפסלת. "הקלעים" הם היריעות שהקיפו את חצר המשכן, ובהלכות הקרבנות קרבן שיצא חוץ למקומו נפסל, ונקרא "יוצא".

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת נקודות משיחות קודש שלהלן (על פי לקוטי שיחות חלק כה) מבאר הרבי את "שכן בארץ" כשליחות מיוחדת של יצחק: לא לצאת אל העולם, אלא להאיר את המקום שבו הוא נמצא עד שהעולם יבוא אליו.

★ המסר ליום: לפעמים ההוראה הגדולה ביותר היא "אל תרד": לא לחפש פתרון במקום אחר, אלא להישאר ולבנות כאן. גם זה דורש אומץ.

רש״י

אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה • שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת לְמִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב, אָמַר לוֹ: "אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה", שֶׁאַתָּה 'עוֹלָה תְּמִימָה' וְאֵין חוּצָה־לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני חלקים: מה חשב יצחק לעשות, ומדוע נאסר עליו.

★ "אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה — שהיה דעתו לרדת למצרים": הקושי — הפסוק הקודם אמר רק "וילך יצחק אל אבימלך... גררה". איש לא דיבר על מצרים. אם כן, למה ה' אומר "אל תרד מצרימה"? אין אוסרים דבר שאיש לא חשב לעשות. רש"י: יצחק אכן התכוון לרדת למצרים, "כמו שירד אביו בימי הרעב". והפסוק הקודם כבר רמז לכך כשהזכיר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם": יצחק חשב ללכת בעקבות אביו, וגרר היתה תחנה בדרך.

★ "שאתה 'עולה תמימה'": ולמה מה שהיה מותר לאברהם נאסר על יצחק? רש"י: בגלל העקדה. יצחק הועלה על המזבח: "והעלהו שם לעלה" (כב, ב). ואף שלא נשחט, הוא נשאר מוקדש: "עולה תמימה", קרבן שלם בלי מום. והביטוי לקוח מדיני הקרבנות: "אם עלה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו" (ויקרא א, ג). ובחוברת הוא מסומן בגרשיים, כציטוט.

★ "ואין חוצה לארץ כדאי לך": קרבן שיצא מחוץ למקומו נפסל. ויצחק, הקרבן, מקומו בארץ הקודש. חוץ לארץ אינה "כדאית" לו: לא מפני שהיא רעה, אלא מפני שהוא קדוש מדי בשבילה. ואמנם יצחק לא יצא מן הארץ כל ימיו; הוא היחיד מן האבות שלא יצא ממנה. אברהם ירד למצרים, ויעקב יברח לחרן ובסוף ירד למצרים.

★ ושימו לב: רש"י חוזר בתוך דבריו על לשון הפסוק, "אמר לו: אל תרד מצרימה". התוכנית היתה של יצחק, והאיסור של ה'. ותיבת נקודות משיחות קודש שלהלן פותחת בדיוק בדברי רש"י האלה.

★ המסר ליום: יש דברים שמותרים לאחרים, אפילו לגדולים, ו"אינם כדאי לך". מי שהוקדש לדבר מסוים — בשליחות, במקום, בתפקיד — לא תמיד יכול ללכת בכל דרך שהלכו בה אחרים.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — לצאת או להישאר?

אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (כו, ב)
שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת לְמִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב, אָמַר לוֹ אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְּמִימָה וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ (רש"י)
יֶשְׁנָן שְׁתֵּי דְּרָכִים בְּפִרְסוּם שְׁמוֹ שֶׁל ה' בָּעוֹלָם. דֶּרֶךְ אַחַת הִיא לָצֵאת מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצָאִים, לְהַגִּיעַ אֶל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים וּלְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם. דֶּרֶךְ נוֹסֶפֶת הִיא לִפְעֹל בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁהָאוֹר וְהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַמָּקוֹם עַצְמוֹ יִהְיוּ חֲזָקִים כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהֵם יִמְשְׁכוּ אֲלֵיהֶם אֶת הָאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ.
זֶה הָיָה הַהֶבְדֵּל בֵּין אַבְרָהָם לְיִצְחָק. שְׁנֵיהֶם עָסְקוּ בְּפִרְסוּם שְׁמוֹ שֶׁל ה', אַךְ כָּל אֶחָד בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. אַבְרָהָם נָדַד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הִגִּיעַ לַאֲנָשִׁים וְהִשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם לְהַכִּיר בַּה'. יִצְחָק, לְעֻמָּתוֹ, נִשְׁאַר בִּמְקוֹמוֹ, וּמִשָּׁם הִתְפַּרְסֵם שְׁמוֹ בְּכָל הָאָרֶץ, עַד שֶׁאֲבִימֶלֶךְ הִגִּיעַ אֵלָיו מֵעַצְמוֹ וְאָמַר: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ".
לָכֵן, כַּאֲשֶׁר יִצְחָק בִּקֵּשׁ לָרֶדֶת לְמִצְרַיִם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". חָזָ"ל מְפָרְשִׁים זֹאת: "שְׁכֹן אֶת הַשְׁכִינָה בָּאָרֶץ". כְּלוֹמַר, שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק הָיְתָה לִפְעֹל עַל בְּנֵי דוֹרוֹ מִתּוֹךְ מְקוֹמוֹ, וּלְהָבִיא אוֹתָם לְהִתְקָרֵב אֶל הַשְׁכִינָה, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָצֵאת וְלִנְדֹּד לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.
עַל־פִּי־זֶה מוּבָנִים גַּם דִּבְרֵי חָזָ"ל, שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא יֹאמְרוּ דַּוְקָא לְיִצְחָק: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ". לֶעָתִיד לָבוֹא תִּתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק: עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יִצְטָרֵךְ לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֶלָּא יִשָּׁאֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם יָבוֹאוּ מֵעַצְמָן אֶל הָאוֹר שֶׁיָּאִיר מִמֶּנּוּ, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'... וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה ע' 123 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בפסוק ובדברי רש"י עליו, ומיד מציגה שתי דרכים "בפרסום שמו של ה' בעולם". האחת: לצאת מן המקום שבו נמצאים אל אנשים אחרים, ולהשפיע עליהם. השנייה: להאיר את המקום עצמו בקדושה חזקה כל כך, "עד שהם ימשכו אליהם את האנשים מבחוץ". הראשונה היא דרך של תנועה; השנייה, דרך של עומק.

★ אברהם — "נדד ממקום למקום". כך ראינו אותו בפרשות הקודמות: מאור כשדים לחרן, מחרן לכנען, למצרים, לגרר, לבאר שבע. ובמקומות רבים "ויקרא בשם ה'" (יב, ח; כא, לג). ובגמרא (סוטה י, א) דרשו, בלשון הגמרא בערך: אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא", שהקריא אברהם את שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב.

★ יצחק — "נשאר במקומו". ומשם התפרסם שמו, עד שאבימלך, מלך פלשתים, בא אליו בעצמו: "ואבימלך הלך אליו מגרר" (כו, כו), ואמר: "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כו, כח). את הפסוקים האלה נלמד בהמשך השבוע. ושימו לב: אבימלך הוא שהולך; יצחק נשאר.

★ "שכן את השכינה בארץ": מכאן הפירוש בפסוקנו. חז"ל שומעים ב"שכן" גם "השכן", מלשון "שכינה": תשכין את השכינה בארץ. כלומר, הציווי אינו רק "אל תזוז"; הוא שליחות: להפוך את המקום שבו אתה נמצא למקום שהשכינה שורה בו, עד שאחרים ירצו להתקרב אליה. ואפשר להוסיף (וזו הצעה להבנה) שכך מתיישבים זה עם זה דברי רש"י ודברי התיבה: "עולה תמימה" אינה רק מגבלה על יצחק; היא תיאור של דרכו. העולה אינה יוצאת אל העולם; היא נשארת על המזבח, והאש שלה עולה למעלה.

★ "כי אתה אבינו": בגמרא (שבת פט, ב) מסופר, בלשון הגמרא בערך, שלעתיד לבוא יפנו ישראל אל יצחק דווקא ויאמרו לו "כי אתה אבינו", על פי הפסוק "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" (ישעיה סג, טז). התיבה מסבירה מדוע דווקא אליו: לעתיד לבוא תתגלה בעולם דרכו של יצחק. ישראל לא יצטרכו לצאת אל העמים; העמים יבואו אליהם, אל האור "שיאיר ממנו".

★ "והלכו עמים רבים": זה הפסוק בישעיה (ב, ג), ובמלואו: "והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו". בתיבה הושמטו המלים "אל בית אלהי יעקב", ובמקומן נדפסו שלוש נקודות. ושימו לב לפועל: "והלכו". מי שהולך הם העמים, לא ישראל.

★ ⚠ בתיבה נדפס פעמיים "הַשְׁכִינָה" בלי דגש בשי"ן, וגם "שֶׁבַמָּקוֹם" בלי דגש בבי"ת; ובסוף, "בְּאוֹרְחוֹתָיו" בכתיב מלא, ובפסוק עצמו "בְּאֹרְחֹתָיו". הועתק כפי שנדפס.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 123 ואילך.

★ המסר ליום: לא כל שליחות פירושה לנסוע רחוק. יש שליחות של יציאה, ויש שליחות של "שכן": לבנות בית, קהילה, מקום עבודה, שהאור שבתוכם חזק כל כך, עד שאחרים באים מעצמם לשאול מה מאיר שם.

בראשית פרק כ״ו פסוק ג׳

(ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: גּוּר (שֵׁב כְּגֵר) בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ; כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, וַהֲקִמֹתִי (וַאֲקַיֵּם) אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

★ בפסוק הקודם נאמר "שכן בארץ אשר אמר אליך", בלשון עתיד; ועכשיו ה' אומר אותה: "בארץ הזאת". הארץ שבה הוא נמצא עכשיו, גרר, היא המקום. אין צורך לחפש הלאה.

★ ועוד: "גור" — לשון של גר, של מי שיושב בארץ שאינה עדיין שלו. כך אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (כג, ד), וכך נקראה הארץ בברית המילה: "את ארץ מגריך, את כל ארץ כנען" (יז, ח). יצחק נצטווה "שכן", אבל בפועל הוא "גר". הארץ מובטחת לו, ועדיין אינה בידו.

★ ועוד: "ואהיה עמך ואברכך" — שתי הבטחות. ובהמשך הפרק נראה את שתיהן מתקיימות: "ויזרע יצחק בארץ ההוא, וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה'" (כו, יב); ואבימלך יעיד: "ראו ראינו כי היה ה' עמך" (כו, כח).

★ ועוד: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל" — "ארצות", ברבים. ארץ כנען כוללת ארצות של עמים רבים, כפי שנמנו בברית בין הבתרים: "את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני..." (טו, יט). וגם המלה "האל" מיוחדת, ורש"י יעמוד עליה.

★ "והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך": איזו שבועה? זו שבעקדה: "בי נשבעתי נאם ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקלי" (כב, טז–יח). ושימו לב: שני הפסוקים הבאים חוזרים על השבועה הזאת כמעט מלה במלה. "והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" נעשה "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים"; "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" חוזר בדיוק; ו"עקב אשר שמעת בקלי" נעשה "עקב אשר שמע אברהם בקלי". השבועה ניתנה בעקדה, שבה יצחק עצמו היה הנעקד. ועכשיו היא "מוקמת" לו.

★ מטרת הפסוק: להפוך את האיסור "אל תרד" להבטחה. מי שנשאר במקום שה' אמר לו, אינו נשאר לבד: "ואהיה עמך".

★ מילות מפתח: "גּוּר" — שב כגר (אונקלוס: "דּוּר"); "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ" (אונקלוס: "וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָּךְ"); "וּלְזַרְעֲךָ" (אונקלוס: "וְלִבְנָךְ"); "הָאֲרָצֹת" (אונקלוס: "אַרְעָתָא"); "הָאֵל" — האלה (אונקלוס: "הָאִלֵּין"); "וַהֲקִמֹתִי" — ואקיים (אונקלוס: "וְאָקֵם"); "הַשְּׁבֻעָה" (אונקלוס: "קְיָמָא"); "נִשְׁבַּעְתִּי" (אונקלוס: "קַיֵּמִית").

★ מדרש: כשביקש משה רחמים אחרי חטא העגל, אמר: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך" (שמות לב, יג). ובגמרא (ברכות לב, א) דרשו, בלשון הגמרא בערך, שאמר משה: אילו נשבעת להם בשמים ובארץ, היה אפשר לומר שכשם שהם יכלו להיבטל, כך תיבטל השבועה; אבל נשבעת להם בשמך הגדול, וכשם ששמך קיים לעולם, כך שבועתך קיימת. וזו השבועה "בי נשבעתי" שבעקדה, שה' מבטיח כאן ליצחק "והקמתי".

★ ביאור בדרך חב"ד: ממשיכים את הקו של תיבת נקודות משיחות קודש (וזו הצעה להתבוננות): ההבטחה "ואהיה עמך" ניתנת למי שנשאר במקומו. מי שיודע שה' שם אותו "בארץ הזאת", יודע גם שה' "עמו" שם. השליחות והסיוע באים יחד.

★ המסר ליום: "גור בארץ הזאת" — לא בארץ אחרת, לא במקום שנראה טוב יותר. המקום שבו אני נמצא עכשיו הוא המקום שבו מבטיחים לי "ואהיה עמך".

רש״י

הָאֵל • כְּמוֹ "הָאֵלֶּה".

ביאור רש"י: דיבור קצר מאוד, פירוש של מלה אחת.

★ "הָאֵל — כמו 'האלה'": הקושי — "האל" נשמע כמו שם של ה', "האֵל". קורא שאינו בקי עלול לטעות ולקרוא "את כל הארצות של האל". רש"י: זו מלת רמז (כינוי רומז), צורה קצרה של "האלה", ופירושה "אלה". כלומר: "את כל הארצות האלה".

★ הצורה הזאת נדירה, אבל אינה יחידה. בתורה היא חוזרת בפרשת אחרי מות: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם" (ויקרא יח, כז). וגם אונקלוס מבין כך, ומתרגם "הָאִלֵּין", האלה.

★ ושימו לב: רש"י מפרש את המלה כאן, בפעם הראשונה שהיא מופיעה, ואינו חוזר על כך בפסוק הבא, שבו היא חוזרת: "את כל הארצת האל". בעל הטורים שלהלן מוצא בצורה הקצרה גם רמז.

★ המסר ליום: גם מלה קטנה יכולה להטעות, אם לא עוצרים לבדוק אותה. רש"י מלמד לקרוא לאט, ולשאול על כל מלה: מה היא אומרת כאן?

בראשית פרק כ״ו פסוק ד׳

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (יְבָרְכוּ זֶה אֶת זֶה בְּשֵׁם זַרְעֲךָ: "תִּהְיֶה כְּזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק").

★ זו "הקמת השבועה" שהובטחה בפסוק הקודם. שלוש הבטחות: זרע רב, ארץ, ושם טוב בין העמים. ושלושתן מוכרות מן השבועה שבעקדה (כב, יז–יח), וגם מן ההבטחה לאברהם בברית בין הבתרים: "הבט נא השמימה וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך" (טו, ה).

★ שימו לב להבדל קטן. בשבועה לאברהם נאמר "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (כב, יז). ליצחק נאמרו רק "כוכבי השמים", בלי החול. אפשר לומר (וזו הצעה להתבוננות) שזה מתאים ליצחק, ה"עולה התמימה": ההבטחה לו מכוונת כולה כלפי מעלה.

★ ועוד: "ונתתי לזרעך את כל הארצת האל" — חזרה על מה שנאמר בפסוק הקודם, "כי לך ולזרעך אתן". שם "לך ולזרעך", וכאן "לזרעך" בלבד. ואמנם, כפי שרמז בעל הטורים על הפסוק הקודם, הארץ תינתן בפועל רק לדורות הבאים.

★ ועוד: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" — הלשון "והתברכו" היא לשון התפעל: יברכו את עצמם. רש"י יסביר מה פירוש "להתברך בזרע" של מישהו.

★ מטרת הפסוק: להבהיר שההבטחה לאברהם עוברת במלואה ליצחק. הוא אינו "עוד בן" של אברהם; הוא היורש של השבועה.

★ מילות מפתח: "וְהִרְבֵּיתִי" (אונקלוס: "וְאַסְגֵּי"); "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (אונקלוס: "סַגִּיאִין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא"); "וְנָתַתִּי" (אונקלוס: "וְאֶתֵּן"); "וְהִתְבָּרְכוּ" — יברכו את עצמם (אונקלוס: "וְיִתְבָּרְכוּן"); "בְזַרְעֲךָ" (אונקלוס: "בְּדִיל בְּנָךְ"); "גּוֹיֵי" — עמי (אונקלוס: "עַמְמֵי").

★ מדרש: על הכוכבים, במגילת אסתר: בגמרא (מגילה טז, א) מסופר, בלשון הגמרא בערך, שאמרו להמן חכמיו ואשתו: האומה הזאת משולה לעפר ומשולה לכוכבים; כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים. ושוב אנו פוגשים את המן, צאצאו של עשו "הבוזה", כמו שראינו בבעל הטורים על פסוק לד.

★ ביאור בדרך חב"ד: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" — ישראל אמורים להיות מקור ברכה לכל העמים. והרבי עורר רבות על הפצת שבע מצוות בני נח בין אומות העולם, על פי פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ח, י), שמשה רבינו ציווה מפי הגבורה, בלשונו בערך, לכוף את כל באי העולם לקבל את המצוות שנצטוו בני נח. ואפשר לראות בכך (וזו הצעה להתבוננות) את "דרכו של יצחק" מן התיבה שלמעלה: העמים מתברכים בזרע יצחק, כשהאור יוצא מן המקום שבו ישראל נמצאים.

★ המסר ליום: להיות "ברכה" פירושו שאחרים ירצו להיות כמוך. זה לא נעשה בדיבורים; זה נעשה כשהחיים עצמם נראים כמו ברכה.

רש״י

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ • אָדָם אוֹמֵר לִבְנוֹ: 'יְהֵא זַרְעֲךָ כְּזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק', וְכֵן בְּכָל הַמִּקְרָא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ וְגוֹ'", וְאַף לְעִנְיַן הַקְּלָלָה מָצִינוּ כֵן: (במדבר ה) "וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה", שֶׁהַמְּקַלֵּל שׂוֹנְאוֹ, אוֹמֵר: 'תְּהֵא כִּפְלוֹנִית', וְכֵן: (ישעיה סה) "וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי", שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹמֵר: 'אֱהֵא כִּפְלוֹנִי, אִם עָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ'!.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו כלל לשוני שחוזר בכל המקרא, עם ראיה לברכה וראיות לקללה ולשבועה.

★ "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ — אדם אומר לבנו: 'יהא זרעך כזרעו של יצחק'": הקושי — מה פירוש "יתברכו בזרעך"? אפשר להבין שהעמים יקבלו ברכה בזכות זרעו של יצחק או באמצעותו (וכך תרגם אונקלוס: "בְּדִיל בְּנָךְ", בשביל בניך). רש"י מפרש אחרת: זרעו של יצחק יהיה הדוגמה של הברכה. כשאדם ירצה לברך את בנו, הוא יאמר: "יהא זרעך כזרעו של יצחק". הזרע הוא הנוסחה של הברכה, לא רק מקורה.

★ "וכן בכל המקרא, וזה אב לכולן": זה אינו פירוש מקרי; זו לשון שחוזרת. ו"אב לכולן" הוא הפסוק שבו הכלל מפורש במלואו, ושממנו לומדים על כל השאר: "בך יברך ישראל לאמר, ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" (מח, כ). שם יעקב אומר את נוסח הברכה עצמו: ישראל יברכו את בניהם "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה", ואנו מברכים כך עד היום בליל שבת. "בך יברך" פירושו: בשמך, כדוגמה שלך.

★ "ואף לענין הקללה מצינו כן": אותו כלל, בכיוון ההפוך. בפרשת סוטה: "והיתה האשה לאלה בקרב עמה" (במדבר ה, כז). מי שמקלל את שונאו אומר "תהא כפלונית", כמו האשה ההיא. וכן בשבועה: "והנחתם שמכם לשבועה לבחירי" (ישעיה סה, טו). מי שנשבע אומר: "אהא כפלוני, אם עשיתי כך וכך", כלומר: יקרה לי מה שקרה לו, אם אינני דובר אמת.

★ למה רש"י מביא גם קללה ושבועה? כדי להראות שהלשון הזאת אינה מיוחדת לברכה. היא דרך לשון כללית: לעשות מאדם מסוים "שם", דוגמה שכולם מכירים. ולפי זה, ההבטחה ליצחק היא שזרעו יהיה הדוגמה המפורסמת ביותר לברכה.

★ ⚠ בסוף הדיבור נדפס סימן קריאה. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: הברכה הגדולה ביותר אינה רק לקבל טוב, אלא להפוך לדוגמה של טוב. אנשים יברכו "שתהיה כמוהו" רק את מי שחייו נראים להם ראויים לחיקוי.

בראשית פרק כ״ו פסוק ה׳

(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: עֵקֶב (בִּגְלַל, בִּשְׂכַר) אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

★ פסוקנו מסיים את דבר ה' אל יצחק, ומסביר מדוע כל ההבטחות שבשלושת הפסוקים הקודמים ניתנות לו: "עקב אשר שמע אברהם". יצחק מקבל את הארץ ואת הברכה בזכות אביו. זו זכות אבות במלוא מובנה.

★ ושימו לב להשוואה לעקדה. שם נאמר לאברהם: "עקב אשר שמעת בקלי" (כב, יח). וכאן ליצחק: "עקב אשר שמע אברהם בקלי". והנה דבר מעניין: באותה עקדה עצמה יצחק היה שותף מלא, והוא ש"הועלה" על המזבח. ובכל זאת ה' מזכיר כאן רק את אברהם. ואולי (וזו הצעה להבנה) זה חלק מן הענווה של דרכו של יצחק: הוא ממשיך, ואינו מבקש לעצמו.

★ ועוד: "עקב" — מלה שפירושה "בגלל", "כתוצאה מ־". מקורה במלה "עקב" של הרגל: מה שבא "על העקב", בעקבות. ואותה מלה כבר שמענו היום: "וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב" (כה, כו). והיא חוזרת בספר דברים: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" (ז, יב).

★ ועוד: חמש לשונות: "בקלי", "משמרתי", "מצותי", "חקותי", "ותורתי". למה כל כך הרבה? לו היה כתוב רק "עקב אשר שמע אברהם בקלי", היינו מבינים שמדובר במה שה' ציווה אותו במפורש: לך לך, המילה, העקדה. אבל הפסוק ממשיך ומונה סוגים שונים של שמירה, כאילו כל התורה כולה. רש"י יפרש כל לשון לחוד.

★ מטרת הפסוק: ללמד שהברכה לבנים בנויה על נאמנותם של האבות. ומה שאברהם עשה ממש, מתוך בחירה, נעשה לירושה של זרעו.

★ מילות מפתח: "עֵקֶב" — בגלל, בשכר (אונקלוס: "חֲלָף"); "שָׁמַע... בְּקֹלִי" — ציית לי (אונקלוס: "קַבִּיל... בְּמֵימְרִי"); "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי" (אונקלוס: "וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי"); "מִצְוֹתַי" (אונקלוס: "פִּקּוֹדַי"); "חֻקּוֹתַי" (אונקלוס: "קְיָמַי"); "וְתוֹרֹתָי" (אונקלוס: "וְאוֹרָיָתָי").

★ מדרש: במשנה (קידושין ד, יד) נאמר, בלשון המשנה בערך: ומצינו באברהם אבינו שעשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". ובגמרא (יומא כח, ב) אמרו, בלשון הגמרא בערך: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורתי" — אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ובעל הטורים שלהלן מוצא את עירובי התבשילין עצמם בגימטריה של פסוקנו. והרמב"ן כאן מאריך בשאלה כיצד ובאיזה אופן קיימו האבות את התורה לפני מתן תורה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בחסידות מבואר פעמים רבות, על פי המדרש (שמות רבה יב, ג; תנחומא וארא טו), שעד מתן תורה היתה "גזירה" שהעליונים לא ירדו לתחתונים והתחתונים לא יעלו לעליונים, ובמתן תורה בטלה הגזירה. ולכן, אף שאברהם קיים את כל התורה, מצוותיו של לפני מתן תורה לא קידשו את החפץ הגשמי עצמו כפי שמצוות ישראל מקדשות אותו מאז מתן תורה. ואפשר להוסיף (וזו הצעה להתבוננות): ההבדל הזה מלמד כמה גדולה הזכות שבידינו: בכל מצווה פשוטה פועל היום יהודי, במובן מסוים, מה שלא היה בכוחם של האבות לפעול לפני מתן תורה.

★ המסר ליום: אברהם לא חיכה שיצוו עליו. הוא שמע גם את מה שעוד לא נאמר בפירוש. וזה כוחו של מי שאוהב: הוא מבין מה רוצה ממנו אהובו גם בלי מלים.

רש״י

שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי • כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ.
וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי • גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה עַל אַזְהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּגוֹן: שְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּת לְשַׁבָּת (יבמות כא).
מִצְוֹתַי • דְּבָרִים שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ, רְאוּיִין הֵן לְהִצְטַוּוֹת, כְּגוֹן: גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
חֻקּוֹתַי • דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן: אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְחֻקּוֹתָיו עַל עֲבָדָיו.
וְתוֹרֹתָי • לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (ב"ר).

ביאור רש"י: חמישה דיבורים, אחד לכל לשון שבפסוק. רש"י מניח שכל לשון מוסיפה דבר משלה, ובונה מהן מדרגות של שמירת התורה.

★ "שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי — כשניסיתי אותו": הקושי — "שמע בקולי" נשמע כללי מאוד. רש"י: מדובר בנסיונות. אברהם נצטווה דברים קשים — לעזוב את ארצו, למול את עצמו בזקנתו, לשלוח את ישמעאל, ולבסוף להעלות את בנו לעולה — ושמע. ובעקדה נאמרה הלשון הזאת ממש: "עקב אשר שמעת בקלי" (כב, יח).

★ "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי — גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה": "משמרת" היא שמירה על השמירה: גדר שמרחיקה את האדם מן האיסור עצמו. ורש"י מביא שתי דוגמאות מגזרות חכמים: "שניות לעריות" — קרובות שאסרו חכמים, נוסף על העריות שבתורה; ו"שבות לשבת" — מלאכות שאסרו חכמים בשבת, אף שאינן מלאכה מן התורה. ובגמרא (יבמות כא, א), שאליה מפנה רש"י, למדו את גזרות החכמים מן הפסוק "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל): עשו משמרת למשמרתי. אברהם, כביכול, קיים גם את גדרי החכמים.

★ "מִצְוֹתַי — דברים שאילו לא נכתבו, ראויין הן להצטוות": אלה מצוות שהשכל מחייב אותן, ואפילו בלי תורה היה העולם צריך לקבוע אותן: "גזל ושפיכות דמים". ובגמרא (יומא סז, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך, על "משפטי" שבתורה: דברים שאילמלא נכתבו, דין הוא שייכתבו.

★ "חֻקּוֹתַי — דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם": הפך ה"מצוות". אלה מצוות שאין להן טעם מובן, ולכן היצר והעמים מקשים עליהן: למה לא לאכול חזיר? מה רע בבגד של צמר ופשתים? "שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו". המלך אינו חייב להסביר, והעבד הנאמן מקיים גם מה שאינו מבין. ובאותה גמרא (יומא סז, ב) נאמר, בערך, שעל החוקים נאמר "אני ה'": אני חקקתי, ואין לך רשות להרהר בהם.

★ "וְתוֹרֹתָי — להביא תורה שבעל פה": "תורתי" ברבים, "תורות". רש"י: שתי תורות, שבכתב ושבעל פה. ובכלל זה "הלכה למשה מסיני", הלכות שאינן כתובות בתורה ואינן נלמדות ממנה, אלא נמסרו בעל פה למשה. אברהם, לפי המדרש (רש"י מציין "ב"ר"), שמר גם אותן.

★ ושימו לב לסדר שרש"י מגלה בפסוק: נסיון, גדר, מצווה שכלית, חוק שאינו מובן, ותורה שבעל פה. כמעט כל סוגי הציות לה' נכללים כאן: ממה שנאמר במפורש, דרך מה שמובן, ועד מה שאינו מובן כלל.

★ המסר ליום: היום ראינו שני הפכים. עשו "ויבז": בז לעבודת ה', אפילו כשהיתה מונחת בידו. ואברהם "וישמר משמרתי": שמר על עבודת ה' עד הגדרים שסביב הגדרים. ובאמצע עומד יצחק, שה' אומר לו "שכן בארץ": להאיר את המקום שבו הוא נמצא. אפשר לקחת מכאן מסר אחד לכל היום: מה שיקר לנו באמת, אנו שומרים עליו — מכבדים אותו, מוסיפים לו גדר, ואיננו מוכרים אותו בעד נזיד של רגע.

★ ומחר (כ"ט מרחשון): בזאת מסתיימת עליית "ראשון" של פרשת תולדות, ומחר מתחילה עליית "שני". יצחק שומע בקול ה' ונשאר: "וישב יצחק בגרר" (כו, ו). ומיד מתחיל מבחן חדש, שמזכיר את מה שעבר על אברהם בגרר: "וישאלו אנשי המקום לאשתו, ויאמר אחתי הוא, כי ירא לאמר אשתי, פן יהרגני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה הוא" (כו, ז). ורש"י יפרש שם "לאשתו" — "על אשתו", כמו "אמרי לי אחי הוא" (כ, יג).

תניא

קונטרס אחרון — 'עיין ע"ח שער הנקודות' (סימן שלם) — מ"עַיֵּן 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר הַנְּקֻדּוֹת", ועד "כַּנּוֹדַע".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 306, עיין ע"ח שער... עד עמ' קנד, כנודע.

★ יום ראשון, כ"ח מרחשון — היום הראשון של שבוע פרשת תולדות. היום לומדים סימן שלם מן הקונטרס אחרון: הסימן השני בו, שפותח במילים "עיין 'עץ חיים' שער הנקודות". רבנו הזקן מביא מן ה"עץ חיים" יסוד אחד: את היחוד של "פנים בפנים" בין "זעיר־אנפין" ובין "מלכות" אפשר להחזיר רק "על־ידי מצות מעשיות דוקא". ולמה דווקא מעשיות? כי לפני כל יחוד למעלה צריך "להעלות 'מין נוקבין'" מלמטה, וה"מין נוקבין" הם "בחינת עשיה". בלשון הפירוש בחוברת: הדברים הגשמיים של העולם מתעלים בקדושה "על־ידי מצוות מעשיות". ולמה אין בזה סכנה שהקליפות יינקו יותר? כי המעשים הטובים הם "כסוח וקצוץ הקוצים": הם מוציאים את הטוב הגנוז בדברים הגשמיים ומעלים אותו "למקורו". גם התפלה נכנסת לכלל הזה, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה", ואותיות הדיבור באות מן הנפש החיונית, ששרשה "מנגה". מכאן מובן מה שלמדנו בשבת, "דהרהור לא עביד מידי": בלי העלאה מן ה"מלכים" שב"נגה" אי אפשר להמשיך שפע מלמעלה, כי "זעיר־אנפין" "רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה". ומה עם היחודים שבמחשבה בלבד, שהזוהר מדבר עליהם? אצל "היודעים ומשיגים" הנפש, הרוח והנשמה שלהם עצמן הן ה"מין נוקבין", "במסירת נפשם על התורה, ובנפילת אפים". במילה "כנודע" מסתיים הסימן, ואיתו השיעור של היום.

★ איפה אנחנו? ביום רביעי סיימנו את אגרת הקודש סימן ל', ומיום חמישי ועד שבת למדנו מן החוברת בלי קובץ. ביום חמישי למדנו את סימן ל"א, "נודע בשערים": "דשכינתא איהי מרעא בגלותא", והחולי הזה בא כשחסרות האהבה והאחדות בין יהודי לחברו; לכן נאמר "אתם נצבים היום כלכם", ובלשון האגרת "'כלכם' דייקא". ביום שישי למדנו את סימן ל"ב, "ברך ה' חילם", האגרת האחרונה באגרת הקודש: על צדקה לארץ ישראל, ועל המעלה של צדקה שבאה מהתעוררות האדם עצמו, מתוך אהבת ה' שבקריאת שמע; היא מסתיימת במילים "כנפש תדרשנו". בשבת התחיל הקונטרס אחרון, בסימן שפותח "עיין בלקוטי אמרים חלק א פרק מ" ושואל "איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בחכמה עלאה"; והתשובה: "כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה". באותו סימן הבדיל רבנו הזקן בין דיבור, שעולה ופועל, ובין הרהור, והביא מן הזוהר "דהרהור לא עביד מידי". הסימן נחתם במילים "לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' דוקא".

★ מהו הקונטרס אחרון? זה החלק האחרון בספר התניא. הוא אוסף של סימנים קצרים, שבהם רבנו הזקן מעמיק בענינים מכמה פרקים של "לקוטי אמרים". לכן בשבת נדפסה בחוברת הכותרת "קונטרס אחרון על כמה פרקים". הלשון בו קצרה וצפופה, והוא משתמש הרבה במושגים מתורת הקבלה, מתוך ספר "עץ חיים". הפירוש בחוברת קורא לכל חלק בו "סימן", וכך הוא כותב היום: "כנזכר בסימן הקודם ב'קונטרס אחרון'". זו הערה שלנו, חוץ מן הלשונות שהובאו.

★ על מה הסימן של היום? בשבת שמענו "דהרהור לא עביד מידי": מחשבה לבדה אינה פועלת. היום רבנו הזקן נותן לזה את הטעם הפנימי. כדי שיתגלה אור אלוקי בעולם, צריך יחוד של "פנים בפנים" למעלה. היחוד הזה מתעורר רק כשמשהו מן העולם הגשמי עולה מלמטה. וזה נעשה במצוה מעשית, או בדיבור שיש בו "עקימת שפתיו". ומי שמסוגל לפעול במחשבה בלבד? זה רק מי שמוסר את נפשו עצמה.

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום ראשון כ"ח מרחשון" נמצאת בערך בשליש העליון של עמוד 80, מתחת לתיבה המעוטרת "לימוד תניא בכל יום" ומתחת לכותרת "תניא יומי"; התיבה והכותרת אינן חלק מן השיעור. הכותרת "יום שני כ"ט מרחשון" נמצאת ברבע העליון של עמוד 82. לכן השיעור של היום הוא עמוד 80 מן הכותרת והלאה, עמוד 81 כולו, ושלוש השורות הראשונות בכל צד של עמוד 82, מעל הקישוט המפריד. הפעם השיעור נפתח ישר בלשון המנוקדת, בלי הקדמה של הפירוש. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "קונטרס אחרון" מודפסת לשון הסימן כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא הלשון המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 80 בתיבה שש שורות, והמילה הראשונה, "עיין", נדפסה באות גדולה ומודגשת. בעמוד 81 בתיבה שש עשרה שורות, והאחרונה, "ובנפילת אפים כנודע:", נדפסה באמצע השורה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 80 הצד הימני הוא מ"עַיֵּן 'עֵץ חַיִּים'" ועד "דבר הפועל 'כיסוח וקיצוץ", והצד השמאלי מ"הקוצים" (מפסיק" ועד "ורק אז יכול". בעמוד 81 הצד הימני הוא מ"להיות הזיווג העליון" ועד "כנזכר", והצד השמאלי מ"בסימן הקודם" ועד "(והעלאת המ"ן". בעמוד 82 הצד הימני הוא מ"הנעשה על־ידי דיבור)" ועד "– דוקא", והצד השמאלי מ"על־ידי־זה ממשיכים" ועד "אלקות בעולם.". ההערות נמנות מחדש בסימן הזה, מ־1. הערה 1 בתחתית עמוד 80, והערות 2 ו־3 בתחתית עמוד 81. כולן שייכות לשיעור של היום. מספר ההערה 1 נדפס בתוך דברי הפירוש, ולא בלשון הקונטרס. בתחתית עמוד 82 יש עוד הערה שמספרה 1, אבל המספר שלה נדפס מתחת לכותרת של יום שני, בסימן הבא. ההערה הזאת שייכת לשיעור של מחר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "ע"ח" — "'עֵץ חַיִּים'", במירכאות בודדות. "ש"ח פ"ו" — "שַׁעַר ח פֶּרֶק ו". "פב"פ" — "'פָּנִים בְּפָנִים'", במירכאות בודדות. "כ"א" — "כִּי־אִם". "ע"י" — "עַל־יְדֵי". "מע"ט" — "מַעֲשִׂים טוֹבִים"; "המע"ט" — "הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים". "ממ"ש" — "מִמַּה שֶּׁכָּתוּב"; "ומ"ש" — "וּמַה שֶּׁכָּתוּב". "מ"ן" נפתח שלוש פעמים ל""מַיִן נוּקְבִין"", במירכאות; אבל בשמות השערים "שער מ"ן ומ"ד" ו"שער מ"ן" נשאר "מ"ן" בראשי תיבות. "דנוק' דז"א" — "דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר־אַנְפִּין"; "דנוק'" — "דְּנוּקְבָא". "בחי'" — "בְּחִינַת". "כמש"ש פ"א" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם פֶּרֶק א"; "כמ"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב". "נק'" — "נִקְרָאִים". "פ"ה" — "פֶּרֶק ה". "האצי'" — "הָאֲצִילוּת"; "ולאצי'" — "וְלַאֲצִילוּת". "שאדה"ר" — "שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן". "ג"כ" — "גַּם־כֵּן". "דעשי'" — "דַּעֲשִׂיָּה". "ליצי'" — "לִיצִירָה"; "ומיצי'" — "וּמִיצִירָה". "ב"ן" נשאר "בַּ"ן". "י"א סי' ז'" — "יא סִימָן ז". "א"א" — "אִי אֶפְשָׁר". "טיפי'" — "טִפִּין". "זו"נ" — "זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא". "ב'" — "ב". "פ' פקודי דרמ"ד ע"ב" — "פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, דַּף רמד עַמּוּד ב". "נר"ן" — "נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה". "במס"נ" — "בִּמְסִירַת נַפְשָׁם". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' 306... עד עמ' קנד". לפי מה שראינו בימים הקודמים, 306 (= 2 × 153) הוא העמוד השני של דף קנ"ג, ו"קנד" הוא העמוד הראשון של דף קנ"ד. כלומר, הסימן מתחיל בצד השני של דף קנ"ג, שם נגמר הסימן של שבת ("עד עמ' 306, דוקא"), ונגמר בצד הראשון של דף קנ"ד. מחר מתחילים מאותו עמוד: "מעמ' קנד".

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הכלל מן ה"עץ חיים": אין החזרת "פנים בפנים" "כי־אם על־ידי מצות מעשיות דוקא".
· תחנה ב' — הטעם: "על־ידי מעשים טובים גורם זיווג העליון".
· תחנה ג' — השאלה: "אמאי 'מעשיות' דוקא?"
· תחנה ד' — התשובה: צריך "תחלה להעלות 'מין נוקבין'", וה"מין נוקבין" "הן בחינת עשיה".
· תחנה ה' — ולמה הקליפות אינן יונקות יותר? כי המעשים הטובים הם "כסוח וקצוץ הקוצים".
· תחנה ו' — איך: "על־ידי העלאת הטוב הגנוז בהם", "למקורו, לקדשת האצילות".
· תחנה ז' — קושיה: אדם הראשון "תקן גם־כן על־ידי תפלה". תירוץ: על ידי "אותיות הדבור", ו"עקימת שפתיו הוי מעשה".
· תחנה ח' — האותיות באות "מנפש החיונית שבגוף ודמו, אשר שרשן מנגה".
· תחנה ט' — סדר העליה: מעשיה ליצירה "על־ידי שם ב"ן", ומיצירה לבריאה ולאצילות.
· תחנה י' — "דהרהור לא עביד מידי": בלי העלאה מן ה"מלכים" שב"נגה" "אי אפשר להמשיך טפין מלמעלה".
· תחנה י"א — כי זעיר־אנפין "רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה".
· תחנה י"ב — הזוהר: "דאית סדורא כו' לאסתכלא כו'": "כונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים".
· תחנה י"ג — אצלם "נפש־רוח־נשמה שלהם עצמן הן 'מין נוקבין'", "במסירת נפשם על התורה, ובנפילת אפים". "כנודע".

★ רקע: "עץ חיים". זה הספר המרכזי של קבלת האר"י, שכתב תלמידו רבי חיים ויטאל. הוא מחולק ל"שערים", וכל שער מחולק ל"פרקים" או ל"דרושים". היום רבנו הזקן מביא ממנו ארבעה מקומות: "שער הנקודות", "שער מ"ן ומ"ד", שער "מז", ו"שער מ"ן". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ רקע: "זעיר־אנפין" ו"מלכות". הפירוש בחוברת מסביר אותם כבר בשורה הראשונה. "ז"א" נקרא "דכר" — זכר, "משפיע". "מלכות" נקראת "נוקבא" — נקבה, "מקבל". "ז"א" הוא "קדוש" ו"מובדל", למעלה מן העולם, ו"מלכות" נקראת "שכינה", "ששוכנת בעולם". היחוד של שניהם נקרא "יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתי'", ובלשון הפירוש בחוברת, הוא "פועל שתומשך התגלות אלקות בעולם". "זעיר אנפין" בארמית פירושו "פנים קטנות". זה כינוי לשש המדות של עולם האצילות. את המושגים האלה פגשנו כבר באגרת הקודש סימן ל', ביום רביעי.

★ רקע: "פנים בפנים" ו"אחור באחור". כך מתארים בקבלה את אופן החיבור בין ז"א ובין מלכות. "פנים בפנים" הוא חיבור פנימי ומלא, ובלשון הפירוש בחוברת: "שהיתה נמשכת המשכה פנימית מזעיר־אנפין במלכות". "אחור באחור" הוא חיבור חיצוני בלבד: "שנמשכה רק החיצוניות של זעיר־אנפין ומלכות". המשל, שהוא שלנו: שני אנשים שעומדים גב אל גב נוגעים זה בזה, אבל אינם רואים זה את זה.

★ רקע: מ"ן ומ"ד. "מ"ן" הוא "מַיִן נוּקְבִין", בארמית: "מים נקביים". "מ"ד" הוא "מַיִן דְּכוּרִין": "מים זכריים". בלשון הקבלה, מ"ן הוא ההתעוררות שעולה מן המקבל, ומ"ד הוא ההשפעה שיורדת מן המשפיע כנגדה. ביום רביעי פגשנו את הזוג הזה בשמות אחרים: "אתערותא דלתתא" ו"אתערותא דלעילא". זו הערה שלנו; הפירוש בחוברת מבאר היום את "העלאת מ"ן" על ידי מצוות מעשיות.

★ רקע: "נוגה". בחלק הראשון של ספר התניא (פרקים א' וז') למדנו על "קליפת נוגה". זו קליפה שיש בה טוב ורע מעורבים, והיא נמצאת בכל הדברים הגשמיים המותרים. ממנה באה גם הנפש החיונית שבגוף. מה שנעשה בה לשם שמים מתעלה לקדושה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. היום רבנו הזקן יאמר שאותיות הדיבור "שרשן מנגה", ויזכיר את "המלכים שבנגה".

★ רקע: ארבעת העולמות. אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. בסימן של היום עולה ה"בירור" מלמטה למעלה: מעשיה ליצירה, משם לבריאה, ומשם לאצילות.

עַיֵּן 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר הַנְּקֻדּוֹת, שַׁעַר ח פֶּרֶק ו, שֶׁאֵין הַחֲזָרַת 'פָּנִים בְּפָנִים' כִּי־אִם עַל־יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא.

"עיין 'עץ חיים' שער הנקודות, שער ח פרק ו, שאין החזרת 'פנים בפנים' כי־אם על־ידי מצות מעשיות דוקא." — הפירוש בחוברת: שם ב"עץ חיים", הוא אומר לפני זה, שהספירות "ז"א" ו"מלכות" שב"אצילות" ("ז"א" נקרא "דכר", זכר ומשפיע, ו"מלכות" נקראת "נוקבא", נקבה ומקבל, וכשנעשה היחוד בין שניהם – זה נקרא "יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתי'" (הערה 1), שכן "ז"א" הוא "קדוש" ו"מובדל", למעלה מהעולם (הקדוש־ברוך־הוא), ו"מלכות" נקראת "שכינה" ששוכנת בעולם – הרי היחוד של ז"א ומלכות פועל שתומשך התגלות אלקות בעולם), הרי בשעה שהם נאצלו ונתגלו ממקורם (ספירות חכמה ובינה), הנה כיוון שאדם הראשון עדיין לא נברא ולא היה עדיין ענין קיום המצוות, הרי אם זעיר־אנפין ומלכות היו ביחוד של פנים בפנים, שהיתה נמשכת המשכה פנימית מזעיר־אנפין במלכות – היו הקליפות יכולות לקבל אז יניקה יותר מאשר נקבע להן (לינוק מקדושה), לכן הם היו אז ביחוד של "אחור באחור" בלבד, כלומר, שנמשכה רק החיצוניות של זעיר־אנפין ומלכות, כדי שלא תהיה יניקה לקליפות. אלא, אחרי שנברא אדם הראשון והוא קיים מצוות – דבר הפועל "כיסוח וקיצוץ הקוצים" (מפסיק את יניקת החיצונים), היה יכול להיות אז שזעיר־אנפין ומלכות יהיו שוב ביחוד של "פנים בפנים". בלשון אחרת, היינו, שכדי שתהיה התגלות אלקות בעולם (ושהקליפות לא תוכלנה לקבל יניקה ממנה) הרי זה דוקא כשמקיימים מצוות מעשיות.

★ הסיפור שמאחורי המילה "החזרת". למה כתוב "החזרת", ולא סתם "פנים בפנים"? כי היה זמן שזה לא היה. הפירוש בחוברת מספר את הסיפור בשלושה שלבים:
· בשעת האצילות — ז"א ומלכות "נאצלו ונתגלו ממקורם", מספירות חכמה ובינה. אדם הראשון עוד לא נברא, ועוד לא היו מצוות.
· הסכנה — אילו היו אז "פנים בפנים", "היו הקליפות יכולות לקבל אז יניקה יותר מאשר נקבע להן". לכן הם היו "אחור באחור" בלבד.
· אחרי בריאת האדם — אדם הראשון "קיים מצוות", וזה "כיסוח וקיצוץ הקוצים", כלומר, הוא "מפסיק את יניקת החיצונים". עכשיו ז"א ומלכות יכולים לחזור להיות "פנים בפנים".

★ "יניקה" של הקליפות. הקליפות אין להן חיות משלהן. הן "יונקות" מן הקדושה, כמו תינוק מאמו. הפירוש בחוברת אומר שיש להן חלק "שנקבע להן", ואסור שיקבלו יותר. כשהאור למעלה פנימי ועשיר, יש סכנה שגם הן יינקו ממנו יותר. לכן האור הגדול של "פנים בפנים" מחכה למי שיבטיח שהקליפות לא יינקו ממנו.

★ השורה התחתונה. הפירוש בחוברת מסכם: "שכדי שתהיה התגלות אלקות בעולם (ושהקליפות לא תוכלנה לקבל יניקה ממנה) הרי זה דוקא כשמקיימים מצוות מעשיות". כלומר, האור הגדול ביותר תלוי דווקא במעשה הפשוט ביותר. בהמשך הסימן נשאל למה זה כך.

★ "יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתי'" (הערה 1). זו הערה של הרבי: "ראה ח"א פמ"א", כלומר, חלק ראשון של ספר התניא, פרק מ"א. שם רבנו הזקן מדבר על הכוונה ליחד "קודשא בריך הוא ושכינתיה" בלימוד התורה ובקיום המצוות (בערך; זו הערה שלנו, ולא של החוברת). ומה שאנחנו לומדים היום הוא הצד השני של אותו ענין: איך המצוה המעשית עצמה פועלת את היחוד הזה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "עיין ע"ח שער הנקודות ש"ח פ"ו שאין החזרת פב"פ כ"א ע"י מצות מעשיות דוקא". המילה הראשונה, "עַיֵּן", נדפסה באות גדולה, בלשון המנוקדת ובתיבה. "'עֵץ חַיִּים'" ו"'פָּנִים בְּפָנִים'" נדפסו במירכאות בודדות. "מִצְוֹת" בחולם על הוי"ו. "דַּוְקָא." פותח את השורה השלישית, ואחריו מתחיל הפירוש. מספר ההערה 1 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "ושכינתי'"", לפני הפסיק. בדברי הפירוש המילה "פנימית" מודגשת, ב"המשכה פנימית".

וְטַעַם הַדָּבָר, כִּי עַל־יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרֵם זִוּוּג הָעֶלְיוֹן וְכוּ'.

"וטעם הדבר," — הפירוש בחוברת: אומר ב"עץ חיים", שם, "כי על־ידי מעשים טובים גורם" — האדם, "זווג העליון וכו'." — ונעשה ההחזרה של "פנים בפנים" בזעיר־אנפין ומלכות.

★ מי "גורם"? בלשון הקונטרס הפועל עומד בלי נושא: "גורם". הפירוש בחוברת משלים: "האדם". זו נקודה גדולה: האדם למטה, במעשה טוב, "גורם" את ה"זיווג העליון". ו"זיווג העליון" הוא, בלשון הפירוש בחוברת, "ההחזרה של 'פנים בפנים' בזעיר־אנפין ומלכות".

★ "מעשים טובים". שימו לב לשינוי הלשון. במשפט הקודם כתוב "מצות מעשיות", וכאן "מעשים טובים". זה אותו דבר עצמו, והפירוש בחוברת יאמר זאת בהמשך במפורש: "המעשים טובים — של המצוות המעשיות". זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וטעם הדבר כי ע"י מע"ט גורם זיווג העליון וכו'". בלשון המנוקדת "זִוּוּג" בשתי ויו"ן שרוקות (בתיבה "זיווג"). "וְטַעַם הַדָּבָר," נדפס בעמודה הצרה, בצד שמאל של התיבה, ואחריו דברי הפירוש "– אומר ב"עץ חיים", שם,". "גּוֹרֵם" נדפס בסוף שורה, ואחריו "– האדם,". אחרי "וְכוּ'." נדפס קו, ואחריו דברי הפירוש.

וּלְהָבִין, אַמַּאי "מַעֲשִׂיּוֹת" דַּוְקָא?

"ולהבין, אמאי 'מעשיות' דוקא?" — הפירוש בחוברת: מדוע על־ידי מצוות מעשיות דוקא גורמים את הזיווג העליון והחזרה של "פנים בפנים", ולא על־ידי מצוות אחרות?

★ השאלה של הסימן. "אמאי" בארמית: למה. עד כאן הובא הכלל מן ה"עץ חיים", ועכשיו רבנו הזקן שואל את השאלה שכל הסימן עונה עליה. יש מצוות של הלב, כמו אהבה ויראה, ויש מצוות של המחשבה, כמו לימוד והבנה. למה דווקא המעשה הגשמי הוא שמחזיר את ה"פנים בפנים"? והפירוש בחוברת מנסח: "ולא על־ידי מצוות אחרות".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולהבין אמאי מעשיות דוקא". בלשון המנוקדת "מַעֲשִׂיּוֹת" מוקף במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. "וּלְהָבִין," חותם את העמודה הצרה, ו"אַמַּאי" פותח שורה רחבה מתחת לתיבה. בדברי הפירוש המילה "מעשיות" מודגשת, ב"מצוות מעשיות דוקא".

יוּבָן מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ן וּמ"ד, כִּי צָרִיךְ תְּחִלָּה לְהַעֲלוֹת "מַיִן נוּקְבִין דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר־אַנְפִּין",

"יובן ממה שכתוב ב" — הפירוש בחוברת: "עץ חיים" "שער מ"ן ומ"ד, כי צריך תחלה להעלות 'מַיִן נוקבין דנוקבא דזעיר־אנפין'," — לפני הזיווג העליון – מן ההכרח שתהיה לפני זה העלאת מ"ן מנוקבא דז"א,

★ "תחלה". זו מילת המפתח. לפני שהמשפיע משפיע, המקבל צריך "להעלות" משהו. בלשון הקבלה: לפני מ"ד צריך מ"ן. ומי מעלה? "נוקבא דזעיר־אנפין", כלומר ה"מלכות". הפירוש בחוברת: "מן ההכרח שתהיה לפני זה העלאת מ"ן מנוקבא דז"א".

★ משל. אדם מבקש מחברו, וחברו נותן. הבקשה עצמה היא שמעוררת את הנתינה, ובלעדיה הנתינה לא הייתה באה. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת. כך גם "מין נוקבין": ההתעוררות מלמטה היא תנאי להשפעה מלמעלה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "יובן ממ"ש בשער מ"ן ומ"ד כי צריך תחלה להעלות מ"ן דנוק' דז"א". בלשון המנוקדת "בְּ" נדפס לבדו בסוף שורה, ואחריו דברי הפירוש "– "עץ חיים"", ו"שַׁעַר" בתחילת השורה הבאה. כאן חיברנו, כמו בתיבה: "בשער". "מ"ן" נפתח ל""מַיִן נוּקְבִין דְּנוּקְבָא דִּזְעֵיר־אַנְפִּין"", במירכאות. "מַיִן" חותם שורה, ו"נוּקְבִין" פותח את הבאה. "תְּחִלָּה" בחיריק. אחרי המירכאות הסוגרות נדפסו פסיק וקו.

וּ"מַיִן נוּקְבִין דְּנוּקְבָא" הֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם פֶּרֶק א.

"ו'מַיִן נוקבין דנוקבא' הן בחינת עשיה, כמו שכתוב שם פרק א." — הפירוש בחוברת: כלומר, שמן ההכרח שתהיה לפני זה "העלאת מ"ן" מעניני העולם, שהענינים של "העולם" (ששרשם מ"מלכות" (נוקבא דז"א)) יתעלו למעלה בקדושה – שזאת, על־ידי מצוות מעשיות הנעשות בדברים גשמיים של העולם, ורק אז יכול להיות הזיווג העליון ושתימשך התגלות אלקות בעולם. להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד מבטיחים, שבשעה שישנה התגלות אלקות בעולם, לא תוכלנה הקליפות לינוק תוספת יניקה מהקדושה:

★ התשובה לשאלה. עכשיו יש לנו את שני חלקי ההסבר:
· צריך "מין נוקבין" — אין יחוד למעלה בלי העלאה מלמטה.
· ה"מין נוקבין" הם "בחינת עשיה" — הם באים מ"עניני העולם". ה"עולם" הזה שרשו ב"מלכות", והוא מתעלה "על־ידי מצוות מעשיות הנעשות בדברים גשמיים של העולם".

המסקנה: המצוה המעשית איננה רק "מעשה טוב". היא לוקחת חלק מן העולם הגשמי, למשל עור של תפילין, צמר של ציצית או מטבע של צדקה, ומעלה אותו. וזו "העלאת מ"ן" שבלעדיה אין יחוד. הדוגמאות הן שלנו, ולא של החוברת.

★ השאלה הבאה. הפירוש בחוברת מכין אותנו להמשך: "כיצד מבטיחים, שבשעה שישנה התגלות אלקות בעולם, לא תוכלנה הקליפות לינוק תוספת יניקה מהקדושה". זה בדיוק החשש שבגללו ז"א ומלכות היו בהתחלה "אחור באחור".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומ"ן דנוק' הן בחי' עשיה כמש"ש פ"א". בלשון המנוקדת הוי"ו של "וּ"מַיִן" נדפסה לפני המירכאות. "פֶּרֶק" חותם שורה, ו"א." פותח את הבאה, ואחריו דברי הפירוש. בדברי הפירוש המילה "העולם" מודגשת, ב"מעניני העולם". דברי הפירוש עוברים כאן מעמוד 80 לעמוד 81: "ורק אז יכול" חותם את עמוד 80, ו"להיות הזיווג העליון" פותח את עמוד 81. בסוף דברי הפירוש נדפסו נקודתיים: "מהקדושה:".

וְהִנֵּה, הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים נִקְרָאִים "כִּסּוּחַ וְקִצּוּץ הַקּוֹצִים",

"והנה, המעשים טובים" — הפירוש בחוברת: של המצוות המעשיות, "נקראים" — ב"עץ חיים", "'כסוח וקצוץ הקוצים'," — שבכרם,

★ מה זה "כסוח וקצוץ הקוצים"? הפירוש בחוברת מוסיף מילה אחת: "שבכרם". ה"עץ חיים" לוקח משל מן הכרם. בכרם צריך לגזום, ו"כיסוח" ו"קיצוץ" הם חיתוך וגזימה. זה מה שעושה המעשה הטוב לקוצים, כלומר לקליפות. זו התשובה לשאלה שהפירוש בחוברת שאל רגע לפני כן: איך מבטיחים שהקליפות לא יינקו? המעשה עצמו שמעלה מ"ן הוא גם המעשה שחותך את הקוצים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה המע"ט נק' כסוח וקיצוץ הקוצים". בלשון המנוקדת "וְקִצּוּץ" בכתיב חסר, בלי יו"ד (בתיבה "וקיצוץ"), ו"כִּסּוּחַ" כמו בתיבה, "כסוח". בדברי הפירוש כתוב "כיסוח וקיצוץ". המילים "כִּסּוּחַ וְקִצּוּץ הַקּוֹצִים" מוקפות במירכאות. התיבה של עמוד 80 מסתיימת במילים "כסוח וקיצוץ", והתיבה של עמוד 81 נפתחת במילה "הקוצים". "וְהִנֵּה, הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים" נדפס אחרי "מהקדושה:" שבדברי הפירוש, ו"נִקְרָאִים" פותח את העמודה הצרה.

הַנֶּאֱחָזִים בַּאֲחוֹרַיִם, שֶׁהֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מז פֶּרֶק ה,

"הנאחזים ב" — הפירוש בחוברת: בבחינת "אחורים, שהן בחינת עשיה, כמו שכתוב ב" — "עץ חיים" "שער מז פרק ה," — הרי שעל־ידי המעשים הטובים, נעשה "כיסוח וקיצוץ" של ענינים אלה שיש בכוחם לתת יניקה לחיצונים – על־דרך־משל מזמירת הקוצים שבכרם שלא יפריעו לצמחים שבכרם,

★ איפה נאחזים הקוצים? "באחורים". הקליפות אינן נאחזות בפנים של הקדושה, אלא בצד האחורי שלה, בחיצוניות. ורבנו הזקן מוסיף: האחורים "הן בחינת עשיה". אם כן, הקוצים נאחזים בדיוק באותו מקום שבו נעשית המצוה המעשית. לכן המעשה הוא שיכול לגזום אותם: הוא פועל במקום שהם נאחזים בו. זו הערה שלנו בלשון הסימן.

★ המשל של הפירוש בחוברת. "מזמירת הקוצים שבכרם שלא יפריעו לצמחים שבכרם". הקוצים בכרם יונקים מאותה אדמה ומאותם מים כמו הגפנים. מי שמקצץ אותם לא מוסיף לגפן מים, אבל הוא דואג שהמים שהיו הולכים לקוצים יגיעו לגפן. הפירוש בחוברת קורא לזה: "כיסוח וקיצוץ" של "ענינים אלה שיש בכוחם לתת יניקה לחיצונים".

★ "שער מז". בלשון המנוקדת נדפס "מז" בלי גרשיים, ובתיבה "מ"ז". נראה שזה מספר השער ב"עץ חיים", שער מ"ז, ולא ראשי תיבות כמו "מ"ן" ו"מ"ד". זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הנאחזים באחוריים שהן בחי' עשיה כמ"ש בשער מ"ז פ"ה". בלשון המנוקדת "בַּ" נדפס לבדו בסוף שורה, ואחריו דברי הפירוש "– בבחינת", ו"אֲחוֹרַיִם," בתחילת השורה הבאה. כאן חיברנו: "בַּאֲחוֹרַיִם". בתיבה "באחוריים", בשתי יו"דין. גם "בְּ" שלפני "שַׁעַר" נדפס לבדו בסוף שורה, ואחריו "– "עץ חיים""; גם כאן חיברנו. בדברי הפירוש המילה "אלה" מודגשת, ב"ענינים אלה".

וְהַיְנוּ עַל־יְדֵי הַעֲלָאַת הַטּוֹב הַגָּנוּז בָּהֶם הַמְלֻבָּשׁ בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת – לִמְקוֹרוֹ, לִקְדֻשַּׁת הָאֲצִילוּת שֶׁכְּבָר הֻבְרְרָה.

"והינו על־ידי העלאת הטוב הגנוז בהם" — הפירוש בחוברת: בענינים של עשיה, "המלבש במצות מעשיות – למקורו," — של הטוב, שהוא "לקדשת האצילות שכבר הבררה." — יכול דבר זה להביא לבירור הדברים הגשמיים הדורשים בירור ותיקון, להוציא את הטוב ולהעלותו לקדושה.

★ איך מקצצים את הקוצים? לא במלחמה ישירה ברע, אלא בהעלאת הטוב. בכל דבר גשמי יש "טוב גנוז", "בענינים של עשיה", כלשון הפירוש בחוברת. כשהדבר הזה משמש למצוה, הטוב הגנוז בו "מלובש במצות מעשיות", והמצוה מעלה אותו "למקורו". הקוצים חיו מן הטוב הזה. כשהטוב יוצא מהם, אין להם עוד ממה לינוק. זו הבנה שלנו בלשון הסימן.

★ לאן עולה הטוב? "לקדשת האצילות שכבר הבררה". באצילות כבר אין תערובת; הקדושה שם כבר "הוּבְרְרָה", כלומר הופרדה מכל רע. והטוב שהיה גנוז בעשיה חוזר לשם, אל "מקורו". זו הערה שלנו.

★ "בירור". הפירוש בחוברת מנסח: "להביא לבירור הדברים הגשמיים הדורשים בירור ותיקון, להוציא את הטוב ולהעלותו לקדושה". "בירור" הוא לשון של הפרדה, כמו בורר אוכל מתוך פסולת. המילה הזאת תחזור עוד מעט: "הבירורים דעשיה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והיינו ע"י העלאת הטוב הגנוז בהם המלובש במצות מעשיות למקורו לקדושת האצי' שכבר הובררה". בלשון המנוקדת "וְהַיְנוּ" ביו"ד אחת (בתיבה "והיינו"). שימו לב: עוד מעט, בעמוד הזה, נדפס "הַיְינוּ" בשתי יו"דין. העתקנו כל אחד כפי שנדפס. "הַמְלֻבָּשׁ" בקובוץ, "לִקְדֻשַּׁת" בקובוץ ו"הֻבְרְרָה" בקובוץ, בכתיב חסר (בתיבה "המלובש", "לקדושת", "הובררה"). אחרי "מַעֲשִׂיּוֹת" נדפס קו מפריד קצר, באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו. דברי הפירוש "– בענינים של עשיה," משולבים אחרי "בָּהֶם", ו"– של הטוב, שהוא" אחרי "לִמְקוֹרוֹ,"; כאן חיברנו. בדברי הפירוש המילה "לבירור" מודגשת.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן תִּקֵּן גַּם־כֵּן עַל־יְדֵי תְּפִלָּה,

"ומה שכתוב שם" — הפירוש בחוברת: ב"עץ חיים", "שאדם הראשון תקן גם־כן על־ידי תפלה," — הרי, שלא רק על־ידי מצוות מעשיות יכולים לפעול זאת, אלא גם על־ידי תפלה?

★ קושיה מאותו ספר. ה"עץ חיים" עצמו אומר שאדם הראשון "תקן גם־כן על־ידי תפלה". ותפלה לכאורה איננה מצוה מעשית; היא "עבודה שבלב". אם כן, נראה שאפשר לפעול את התיקון גם בלי מעשה. הפירוש בחוברת מנסח את הקושיה בסימן שאלה: "הרי, שלא רק על־ידי מצוות מעשיות יכולים לפעול זאת, אלא גם על־ידי תפלה?"

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומ"ש שם שאדה"ר תיקן ג"כ ע"י תפלה". בלשון המנוקדת "תִּקֵּן" בכתיב חסר (בתיבה "תיקן"). "שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן" חותם שורה, ו"תִּקֵּן" פותח את הבאה. דברי הפירוש "– ב"עץ חיים"," משולבים אחרי "שָׁם"; כאן חיברנו.

הַיְינוּ עַל־יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הֲוֵי מַעֲשֶׂה,

"היינו על־ידי אותיות הדבור," — הפירוש בחוברת: לא על־ידי הכוונה הרוחנית שבתפלה, כי־אם על־ידי אותיות הדיבור, "דעקימת שפתיו הוי" — היא, "מעשה (הערה 2)," — הרי שגם בזה ישנו ענין של עשיה,

★ התירוץ: התפלה שבפה. רבנו הזקן מבחין בתפלה בין שני דברים. יש בה "הכוונה הרוחנית", ויש בה "אותיות הדיבור". התיקון של אדם הראשון לא בא מן הכוונה, אלא מן האותיות שבפה. והאותיות האלה הן, בעצם, מעשה.

★ "עקימת שפתיו הוי מעשה" (הערה 2). ההערה מפנה לגמרא במסכת סנהדרין, דף ס"ה עמוד א'. שם נאמר, בלשון הגמרא בערך, ש"עקימת פיו" נחשבת מעשה. "עקימה" היא כיפוף ותנועה של השפתיים. כשאדם מדבר, השפתיים שלו זזות, והתנועה הגשמית הזאת נחשבת בהלכה מעשה. הפירוש בחוברת: "הרי שגם בזה ישנו ענין של עשיה". זו הערה שלנו, חוץ מלשון הפירוש.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "היינו ע"י אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה". בלשון המנוקדת "הַיְינוּ" בשתי יו"דין, כמו בתיבה; למעלה, ב"וְהַיְנוּ", נדפסה יו"ד אחת. "הַדִּבּוּר" בלשון המנוקדת, ובדברי הפירוש "הדיבור". "שְׂפָתָיו" חותם שורה, ו"הֲוֵי" פותח את הבאה, ואחריו דברי הפירוש "– היא,". מספר ההערה 2 נדפס אחרי "מַעֲשֶׂה", לפני הפסיק. בדברי הפירוש המילים "הדיבור" (בפעם השנייה) ו"עשיה" מודגשות.

כִּי הֵן מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף וְדָמוֹ, אֲשֶׁר שָׁרְשָׁן מִנֹּגַהּ.

"כי הן" — הפירוש בחוברת: אותיות הדיבור הן "מנפש החיונית שבגוף ודמו, אשר שרשן" — וחיותן, "מנגה." — כפי שמוסבר בחלק ראשון של ספר ה"תניא", בפרק ל"ז, שאין בכוח הנפש האלקית לבטא מילות התורה או התפילה (שיש לבטא בשפתיים, פה, לשון ושיניים גשמיות) – רק על־ידי הנפש החיונית המלובשת באברי הגוף ממש. על־כל־פנים, יש כאן הרי גם "העלאת מ"ן" של "נוקבא דעשיה", כפי שהדבר במצוות מעשיות.

★ צעד שני: מאיפה באות האותיות. לא מספיק לומר שהדיבור הוא "מעשה". רבנו הזקן מראה גם שהוא בא מאותו מקום כמו המצוה המעשית. אותיות הדיבור באות "מנפש החיונית שבגוף ודמו". והנפש הזאת שרשה "מנגה", מקליפת נוגה. אם כן, כשאדם מתפלל בפיו, הוא מעלה משהו מן ה"נוגה", בדיוק כמו במצוה מעשית. הפירוש בחוברת: "יש כאן הרי גם 'העלאת מ"ן' של 'נוקבא דעשיה'".

★ חלק ראשון, פרק ל"ז. הפירוש בחוברת מזכיר יסוד שלמדנו שם: "שאין בכוח הנפש האלקית לבטא מילות התורה או התפילה". הנפש האלוקית אין לה פה. כדי לדבר צריך "שפתיים, פה, לשון ושיניים גשמיות", ואלה פועלים רק "על־ידי הנפש החיונית המלובשת באברי הגוף ממש". לכן כל מילה של תורה ותפלה מעלה מעט מן הנפש החיונית. זו הערה שלנו, חוץ מלשון הפירוש.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה". בלשון המנוקדת "מִנֹּגַהּ" בחולם חסר ובמפיק בה"א (בתיבה "מנוגה"); בדברי הפירוש "נוגה". "כִּי הֵן" נדפס בתחילת שורה, ואחריו דברי הפירוש "– אותיות הדיבור הן", ואחריהם "מִנֶּפֶשׁ". דברי הפירוש "– וחיותן," משולבים אחרי "שָׁרְשָׁן"; כאן חיברנו.

וְהִנֵּה, הַבֵּרוּרִים דַּעֲשִׂיָּה עוֹלִין לִיצִירָה עַל־יְדֵי שֵׁם בַּ"ן, וּמִיצִירָה לִבְרִיאָה וְלַאֲצִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ן דְּרוּשׁ יא סִימָן ז.

"והנה, הברורים דעשיה" — הפירוש בחוברת: שמבררים על ידי מצוות מעשיות, "עולין ליצירה על־ידי שם ב"ן, ומיצירה לבריאה ולאצילות, כמו שכתוב ב" — "עץ חיים" "שער מ"ן דרוש יא סימן ז."

★ הדרך למעלה. רבנו הזקן מתאר את דרך העליה של ה"בירורים", כלומר של הטוב שהופרד מן הרע בעולם העשיה:
· מעשיה ליצירה — "על־ידי שם ב"ן".
· מיצירה לבריאה — והלאה.
· ומבריאה לאצילות — אל "מקורו", "לקדשת האצילות", כמו שלמדנו למעלה.

כלומר, מצוה קטנה כאן למטה מתחילה מסע שמגיע עד האצילות.

★ "שם ב"ן". הפירוש בחוברת אינו מבאר כאן את המושג. בקבלה, שם הוי"ה נכתב בארבעה "מילויים", שכל אחד מהם הוא מספר: ע"ב, ס"ג, מ"ה ו־ב"ן. "ב"ן" הוא 52, והוא השם ששייך ל"מלכות", ה"נוקבא". לכן מובן שהוא זה שמעלה את ה"מין נוקבין". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה הבירורים דעשי' עולין ליצי' ע"י שם ב"ן ומיצי' לבריאה ולאצי' כמ"ש בשער מ"ן דרוש י"א סי' ז'". בלשון המנוקדת "הַבֵּרוּרִים" בצירי ובלי יו"ד (בתיבה "הבירורים"). "יא" ו"ז" נדפסו בלי גרשיים (בתיבה "י"א" ו"ז'"). "בְּ" שלפני "שַׁעַר" נדפס לבדו, ואחריו דברי הפירוש "– "עץ חיים""; כאן חיברנו. אחרי "ז." אין דברי פירוש, והמשפט הבא מתחיל מיד.

וּבָזֶה יוּבָן דְּהִרְהוּר לָא עָבִיד מִידֵי,

"ובזה יובן" — הפירוש בחוברת: הנאמר בזוהר (חלק ג' קה, א), כנזכר בסימן הקודם ב"קונטרס אחרון", "דהרהור" — מחשבה בלבד, מבלי לבטא בדיבור, "לא עביד מידי," — אינו פועל שום דבר,

★ קשר לשבת. את המאמר הזה הביא רבנו הזקן בסימן הראשון, שלמדנו בשבת. שם הוא קבע את העובדה: הרהור באותיות התורה, בלי דיבור, אינו ממשיך שום דבר למטה. היום הוא נותן את הטעם, "ובזה יובן". "לא עביד מידי" בארמית: לא עושה כלום. הפירוש בחוברת: "אינו פועל שום דבר".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובזה יובן דהרהור לא עביד מידי". בלשון המנוקדת "לָא" בקמץ, בארמית, ו"מִידֵי" בצירי. "וּבָזֶה יוּבָן" חותם את הצד הימני של עמוד 81, ואחריו דברי הפירוש "– הנאמר בזוהר (חלק ג' קה, א), כנזכר"; הצד השמאלי נפתח בדברי הפירוש "בסימן הקודם ב"קונטרס אחרון"," ורק אחריהם "דְּהִרְהוּר".

כִּי בְּלִי הַעֲלָאַת "מַיִן נוּקְבִין" מֵהַ"מְּלָכִים" שֶׁבְּ"נֹגַהּ",

"כי בלי העלאת 'מַיִן נוקבין' מה'מלכים' (הערה 3) שב'נגה'," — הפירוש בחוברת: "העלאת מ"ן" זו היא דוקא מענינים של עשיה, כנזכר לעיל,

★ מאיפה בא ה"מין נוקבין". רבנו הזקן מדייק: ה"מין נוקבין" באים "מה'מלכים' שב'נגה'". הפירוש בחוברת מזכיר את מה שכבר למדנו: "העלאת מ"ן" זו היא דוקא מענינים של עשיה, כנזכר לעיל". ההרהור אינו מגיע לשם. הוא נשאר במחשבה, ואינו נוגע בדבר גשמי.

★ מי הם ה"מלכים"? (הערה 3). ההערה מסבירה בקצרה, ומציינת שהענין "מוסבר באריכות בחסידות ובקבלה": "כל הדברים שהם בקליפות נפלו לשם משבעת ה'מלכים' של 'עולם התוהו'". ועוד: ה"מלכים" "שנפלו ב'קליפת נוגה' מתבררים ומתעלים על ידי עבודת האדם". כלומר, בכל דבר גשמי מותר יש ניצוץ שנפל מעולם התוהו. ומי מעלה אותו? האדם בעבודתו.

★ למה "מלכים"? בקבלה השם בא מן הפסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית לו, לא). שבעת המלכים ששלטו באדום, וכל אחד מהם "וימת", הם רמז לשבעת המלכים של עולם התוהו, שנשברו. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. ועוד נחזור אל "אדום" בסוף השיעור.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי בלי העלאת מ"ן מהמלכים שבנוגה". בלשון המנוקדת "מ"ן" נפתח ל""מַיִן נוּקְבִין"", במירכאות. גם "מְּלָכִים" ו"נֹגַהּ" מוקפים במירכאות, והאותיות "מֵהַ" ו"שֶׁבְּ" נדפסו לפניהן. בתיבה "שבנוגה", ובלשון המנוקדת "נֹגַהּ", בחולם חסר ובמפיק. מספר ההערה 3 נדפס אחרי המירכאות של "מְּלָכִים", לפני "שֶׁבְּ"נֹגַהּ"". בהערה המילה "נפלו" מודגשת.

אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ טִפִּין מִלְּמַעְלָה לְזִוּוּג זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא,

"אי אפשר להמשיך טפין מלמעלה לזווג זעיר־אנפין ונוקבא," — הפירוש בחוברת: כדי שיהיה יחוד וזיווג זו"נ, "ז"א ו"מלכות", הוא על־ידי ההמשכה שנמשך אור עליון שלמעלה משניהם, על־דרך כמו שהוא ביחוד "דכר" (זכר) ו"נוקבא" (נקבה) למטה, הרי כתוב: "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו", שצריכה להיות ברכה והמשכה מכוח עליון בשביל היחוד והתולדות הבאים מהיחוד – ואי אפשר להמשיך את ה"טיפין" – ההמשכה מלמעלה – אם אין "העלאת מ"ן" של הבירורים מ"נוגה",

★ "טפין". "טיפות", בארמית. הפירוש בחוברת: "ההמשכה מלמעלה". כדי שיהיה יחוד בין ז"א ובין מלכות, לא די בשניהם. צריך "אור עליון שלמעלה משניהם".

★ המשל מן הפסוק. הפירוש בחוברת לוקח משל מן היחוד של איש ואשה למטה. בפסוק נאמר "זכר ונקבה ברא אותם", ומיד אחר כך "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו" (בראשית א, כז־כח). כלומר, היחוד עצמו אינו מספיק; כדי שיהיו "תולדות" צריך "ברכה והמשכה מכוח עליון". וכך גם למעלה. בדברי הפירוש המילה "ויברך" מודגשת, כי עליה המשל בנוי.

★ והתנאי. המשפט נגמר בתנאי: "ואי אפשר להמשיך את ה'טיפין' – ההמשכה מלמעלה – אם אין 'העלאת מ"ן' של הבירורים מ'נוגה'". זה הקשר אל ההרהור. ההרהור אינו מעלה "מ"ן" מנוגה, ולכן הוא "לא עביד מידי".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "א"א להמשיך טיפי' מלמעלה לזווג זו"נ". בלשון המנוקדת "טיפי'" נפתח ל"טִפִּין", בכתיב חסר, ו"זו"נ" נפתח ל"זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא". "לְזִוּוּג" בשתי ויו"ן. הלשון המנוקדת נדפסה בעמודה הצרה, בשלוש שורות. בדברי הפירוש נדפס "זו"נ, "ז"א ו"מלכות"," — אחרי "ז"א" אין מירכאות סוגרות; העתקנו כפי שנדפס. בדברי הפירוש המילים "עליון" (ב"אור עליון" הראשון) ו"ויברך" מודגשות.

כִּי רוֹצֶה לִינַק מֵאִמּוֹ וְלֹא לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה,

"כי" — הפירוש בחוברת: "ז"א", "רוצה לינק מאמו" — מ"בינה", "ולא להשפיע למטה," — "ז"א" רוצה לקבל מ"בינה", – שממנה היא באה – ולא להשפיע ב"מלכות". רק על־ידי "העלאת מ"ן" מ"נוגה" דוקא, ממשיכים מלמעלה אור עליון, דבר שפועל ש"ז"א" יהיה במצב של המשכה וירידה כדי להתייחד ולהזדווג עם "מלכות",

★ הטבע של ז"א. הנה הטעם הפנימי. ז"א "רוצה לינק מאמו". "אמו" היא "בינה", כלשון הפירוש בחוברת: "שממנה היא באה". מטבעו הוא פונה למעלה, אל מקורו, ולא למטה, אל ה"מלכות". מה מסובב אותו כלפי מטה? רק "העלאת מ"ן" מנוגה. ההתעוררות מלמטה היא שפועלת, בלשון הפירוש בחוברת, "ש'ז"א' יהיה במצב של המשכה וירידה".

★ משל. אב שקוע בלימודו, ואינו מרגיש בבנו. כשהבן הקטן מושך בשרוולו ומבקש, הוא מרים את עיניו ופונה אליו. המשל הוא שלנו. ומי שרק חושב, בלי לבקש בפועל, לא משך בשרוול.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה". בלשון המנוקדת "לִינַק" בפתח, ו"וְלֹא" בחולם, שנדפס בין הלמ"ד לאל"ף. "כִּי" נדפס לבדו, ואחריו דברי הפירוש "– "ז"א","; כאן חיברנו. דברי הפירוש "– מ"בינה"," משולבים אחרי "מֵאִמּוֹ".

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעַר מ"ן דְּרוּשׁ ב.

"כמו שכתוב ב" — הפירוש בחוברת: "עץ חיים" "שער מ"ן דרוש ב."

★ המקור. רבנו הזקן מפנה ל"עץ חיים", שער מ"ן, דרוש ב'. זה אותו שער שהוזכר למעלה בשם "שער מ"ן ומ"ד", ובו גם "דרוש יא". זו הערה שלנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש בשער מ"ן דרוש ב'". בלשון המנוקדת "ב." בלי גרש, ובנקודה. "בְּ" נדפס לבדו בסוף שורה, ואחריו דברי הפירוש "– "עץ חיים""; כאן חיברנו.

וְעַיֵּן זֹהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, דַּף רמד עַמּוּד ב: דְּאִית סִדּוּרָא כוּ' לְאִסְתַּכְּלָא כוּ',

"ועיין זהר פרשת פקודי, דף רמד עמוד ב: דאית סדורא כו' לאסתכלא כו'," — הפירוש בחוברת: שקיים סדר (של תפלה ודיבור, וקיים גם סדר של תפלה על־ידי כוונה ו)הסתכלות, עד למעלה מעלה ב"אין סוף",

★ קושיה חדשה. עד עכשיו למדנו שמחשבה לבדה אינה פועלת. אבל הזוהר בפרשת פקודי אומר, בארמית, "דאית סדורא" — שיש סדר — "לאסתכלא" — להסתכל. הפירוש בחוברת: יש סדר "של תפלה ודיבור", ויש "גם סדר של תפלה על־ידי כוונה" והסתכלות, "עד למעלה מעלה ב'אין סוף'". כלומר, יש עבודה במחשבה ובהסתכלות בלבד, והיא מגיעה עד אין סוף. איך זה מתיישב עם "הרהור לא עביד מידי"?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ועיין זהר פ' פקודי דרמ"ד ע"ב דאית סדורא כו' לאסתכלא כו'". בלשון המנוקדת "פ'" נפתח ל"פָּרָשַׁת", ו"דרמ"ד ע"ב" ל"דַּף רמד עַמּוּד ב". "רמד" נדפס בלי ניקוד ובלי גרשיים. אחרי "ב" נדפסו נקודתיים; בתיבה אין. "זֹהַר" בחולם חסר, כמו בתיבה, "זהר". בדברי הפירוש נדפס: "(של תפלה ודיבור, וקיים גם סדר של תפלה על־ידי כוונה ו)הסתכלות". הסוגר נדפס אחרי הוי"ו, לפני "הסתכלות". נראה שצריך להיות "כוונה) והסתכלות". העתקנו כפי שנדפס.

וְהֵן כַּוָּנוֹת הַתְּפִלָּה וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים לְאִסְתַּכְּלָא כוּ',

"והן" — הפירוש בחוברת: מפרש רבנו הזקן, "כונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו'," — למסתכלים, עד "אין סוף", בהם יכול להיות הענין של לפעול בעולם על ידי כוונות בלבד – בלי דיבור,

★ למי זה שייך? רבנו הזקן מפרש את דברי הזוהר. ה"סדורא לאסתכלא" הם "כונות התפלה ויחודים עליונים". אבל לא לכל אחד, אלא "ליודעים ומשיגים": מי שיודע ומשיג את הסודות האלה. אצלם, בלשון הפירוש בחוברת, "יכול להיות הענין של לפעול בעולם על ידי כוונות בלבד – בלי דיבור". אם כן, הקושיה עוד גדולה יותר. אצלם המחשבה כן פועלת. איך?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והן כוונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו'". בלשון המנוקדת "כַּוָּנוֹת" בוי"ו אחת דגושה (בתיבה "כוונות"). "וְהֵן" נדפס לבדו, ואחריו דברי הפירוש "– מפרש רבנו הזקן,"; כאן חיברנו. "לְאִסְתַּכְּלָא כוּ'," נדפס פעם שנייה בסימן, כמו בתיבה. בדברי הפירוש המילה "בעולם" מודגשת.

כִּי נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם עַצְמָן הֵן "מַיִן נוּקְבִין", בִּמְסִירַת נַפְשָׁם עַל הַתּוֹרָה, וּבִנְפִילַת אַפַּיִם,

"כי נפש־רוח־נשמה שלהם עצמן הן" — הפירוש בחוברת: העלאת "'מַיִן נוקבין', במסירת נפשם על התורה, ובנפילת אפים," — של תחנון, בו אומרים "אליך ה' נפשי אשא", שהוא ענין של מסירות נפש,

★ התירוץ: הנפש עצמה עולה. אצל היודעים והמשיגים אין צורך בדבר גשמי שיעלה. הם עצמם עולים. "נפש־רוח־נשמה שלהם עצמן הן 'מין נוקבין'". ואיך? "במסירת נפשם". מי שמוסר את נפשו, נותן את עצמו כולו, והוא עצמו נעשה ההתעוררות שמלמטה. לכן הכוונה שלהם אינה "הרהור" שאינו עושה כלום. מאחוריה עומדת הנפש כולה.

★ שני מקומות של מסירות נפש.
· "על התורה" — מסירות נפש בלימוד.
· "ובנפילת אפים" — הפירוש בחוברת: "של תחנון, בו אומרים 'אליך ה' נפשי אשא'". זה הפסוק הראשון במזמור כ"ה בתהלים (זו הערה שלנו). מי שאומר "נפשי אשא" באמת, נושא את נפשו ומוסר אותה, "שהוא ענין של מסירות נפש".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי נר"ן שלהם עצמן הן מ"ן במס"נ על התורה ובנפילת אפים". בלשון המנוקדת "נר"ן" נפתח ל"נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה", בשני מקפים. "מ"ן" נפתח ל""מַיִן נוּקְבִין"", ו"במס"נ" ל"בִּמְסִירַת נַפְשָׁם". בין "הֵן" ובין ""מַיִן" נדפסו דברי הפירוש "– העלאת"; כאן חיברנו. "אַפַּיִם" בתיבה "אפים". בדברי הפירוש המילים "נפשי אשא" מודגשות.

כַּנּוֹדַע:

"כנודע:" — הפירוש בחוברת: הרי כיוון שהנפש, רוח ונשמה שלהם, הן כשלעצמן, על־ידי מסירות נפשם, "העלאת מ"ן" – יש בכוחם "לפעול" גם כשחסר ענין הדיבור (והעלאת המ"ן הנעשה על־ידי דיבור), אך, דבר זה אמור ביחידי סגולה, ואילו הסדר בכל בני ישראל הוא – שעל־ידי "העלאת מ"ן" של עשיה הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על־ידי דיבור – דוקא על־ידי־זה ממשיכים היחוד "פנים בפנים" של ז"א ומלכות, היחוד של קודשא־בריך־הוא ושכינתי', וזה ממשיך התגלות אלקות בעולם.

★ הסיכום של הפירוש בחוברת. הפירוש בחוברת סוגר את הסימן בשני חלקים:
· "יחידי סגולה" — מי שהנפש, הרוח והנשמה שלו הן עצמן "העלאת מ"ן", "יש בכוחם 'לפעול' גם כשחסר ענין הדיבור".
· "הסדר בכל בני ישראל" — "שעל־ידי 'העלאת מ"ן' של עשיה הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על־ידי דיבור – דוקא על־ידי־זה ממשיכים היחוד 'פנים בפנים'".

כלומר, המחשבה הטהורה איננה דרך לכל אחד. הדרך הקבועה של כל יהודי היא מעשה ודיבור. וכך חוזר הסימן אל המילים שבהן נפתח: "היחוד של קודשא־בריך־הוא ושכינתי', וזה ממשיך התגלות אלקות בעולם".

★ "כנודע". בסוף הסימן רבנו הזקן כותב "כנודע": זה ענין שידוע בספרי הקבלה, ואין צורך להאריך בו. במילה הזאת מסתיים הסימן. גם מורה השיעור מסיים בה: "עד עמ' קנד, כנודע".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כנודע:", והיא המילה האחרונה בשורה האחרונה של התיבה. בלשון המנוקדת "כַּנּוֹדַע:" בנקודתיים. דברי הפירוש עוברים מעמוד 81 לעמוד 82: "(והעלאת המ"ן" חותם את עמוד 81, ו"הנעשה על־ידי דיבור)" פותח את עמוד 82. בעמוד 82 דברי הפירוש של היום הם שלוש שורות בצד הימני ושלוש בצד השמאלי. בדברי הפירוש נדפס פעם "על־ידי" במקף, ופעם "על ידי" בלי מקף; העתקנו כפי שנדפס.

★ סיכום הסימן, שורה לכל תחנה:

· הכלל: אין החזרת "פנים בפנים" בז"א ובמלכות "כי־אם על־ידי מצות מעשיות דוקא". לפני אדם הראשון הם היו "אחור באחור", כדי שהקליפות לא יינקו יותר.
· הטעם: "על־ידי מעשים טובים גורם" האדם "זווג העליון".
· השאלה: "אמאי 'מעשיות' דוקא?"
· התשובה: צריך "תחלה להעלות 'מין נוקבין'", וה"מין נוקבין" "הן בחינת עשיה": עניני העולם הגשמי שמתעלים במצוה.
· השמירה מן הקליפות: המעשים הטובים הם "כסוח וקצוץ הקוצים", "על־ידי העלאת הטוב הגנוז בהם", "למקורו, לקדשת האצילות".
· התפלה: אדם הראשון "תקן גם־כן על־ידי תפלה", על ידי "אותיות הדבור", כי "עקימת שפתיו הוי מעשה", והאותיות "שרשן מנגה".
· הדרך למעלה: הבירורים עולים מעשיה ליצירה "על־ידי שם ב"ן", ומשם לבריאה ולאצילות.
· "הרהור לא עביד מידי": בלי מ"ן מן ה"מלכים" שב"נגה" "אי אפשר להמשיך טפין מלמעלה", כי ז"א "רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה".
· היודעים והמשיגים: הם יכולים לפעול במחשבה, כי "נפש־רוח־נשמה שלהם עצמן הן 'מין נוקבין'", "במסירת נפשם על התורה, ובנפילת אפים". אבל, בלשון הפירוש בחוברת, "דבר זה אמור ביחידי סגולה".

הסימן כולו, בשורה אחת: האור הגבוה ביותר, יחוד "פנים בפנים", נמשך דווקא כשיהודי מעלה משהו מן העולם הגשמי במצוה מעשית או בדיבור, כי רק ההתעוררות מלמטה מסובבת את ההשפעה אל העולם.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

לא די לי לחשוב טוב, או להתכוון טוב; אני מכניס את הכוונה אל הידיים ואל הפה, למצוה של ממש ולמילה של תפלה ותורה, וכך אני מעלה את העולם.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת תולדות:

היום, בחומש, עשו מבקש מיעקב את התבשיל האדום, והתורה אומרת "על כן קרא שמו אדום" (בראשית כה, ל). ולמעלה, בהערה 3, למדנו שה"מלכים" שנפלו ב"נוגה" מתבררים ומתעלים "על ידי עבודת האדם". בקבלה, המלכים האלה הם "המלכים אשר מלכו בארץ אדום" (בראשית לו, לא), מצאצאי עשו. ומי מברר אותם? יעקב, "איש תם ישב אהלים" (כה, כז), שעוסק בתורה ובמצוות. גם התפלה מופיעה בחומש של היום: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" (כה, כא). זו תפלה בפה, וזה מה שהסימן מלמד: "עקימת שפתיו הוי מעשה". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

וברשומת "היום יום" של היום (כ"ח חשון) נאמר שכל תנועה של כל נברא היא בהשגחה פרטית, ועוד: "דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה", ו"דבצירוף ואחוד כל הפעולות הפרטיות... נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כלה". זו הערה שלנו: גם הסימן של היום מראה כמה גדול כוחו של דבר פרטי וגשמי. מצוה אחת בדבר אחד מן העולם מעלה "מין נוקבין", ומשתתפת בכוונה של הבריאה כולה: שיתגלה אור אלוקי "בעולם".

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" של כ"ח חשון כתוב "תניא: להבין מ"ש . . . 308 פקודי.", וזה בחוברת השיעור של מחר, יום שני, כי החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי הלוח.

★ ומחר, כ"ט מרחשון: מתחיל סימן חדש בקונטרס אחרון. הוא פותח (כך בתיבה שבעמוד 82): "להבין מ"ש בשער היחודים פ"ב דע"י תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מהזהר פ' שלח דלית קלא דאתאביד כו' בר". הפירוש בחוברת מקדים את השאלה: תורה שלא בכוונה עולה לעולם היצירה, ונבראים ממנה שם מלאכים; ואילו "בתפלה אין אנו מוצאים כך: כשהתפלה היא בלי כוונה – היא נדחית למטה". למה יש הבדל בין תורה ובין תפלה? היום למדנו שהדיבור עצמו הוא "מעשה" ומעלה "מין נוקבין"; מחר נלמד מה נעשה בדיבור של תורה ותפלה כשחסרה בו הכוונה. מורה השיעור: "מעמ' קנד, להבין מ"ש בשער... עד עמ' 308, יאות כו'".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום ראשון, כ"ח מרחשון.

ביום רביעי, כ"ד מרחשון, למדנו את פרק טז: "דיני פצוע דכא וכרות שפכה". מאז נלמדו שלושה פרקים, ובהם עניין חדש בהלכות איסורי ביאה: הכהונה. אילו נשים אסורות על הכהנים, מיהי "חללה", ומה דין יחוס המשפחות.
- פרק יז (יום חמישי, כ"ה מרחשון): "דיני נשים שנאסרו על הכהנים". "שלש נשים נאסרו [מן התורה] על כל הכהנים - גרושה, וזונה, וחללה; ועל כהן גדול ארבע - אלו השלש, והאלמנה". "החלוצה אסורה לכהן מדברי סופרים, מפני שהיא כגרושה". ו"מצות עשה על כהן גדול, שישא נערה בתולה".
- פרק יח (יום שישי, כ"ו מרחשון): "מי היא הזונה האמורה בתורה, ודין שבויה". "זונה" כאן אינה כפשוטה. היא "כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל, או שנבעלה לחלל". "השבויה שנפדית" אסורה לכהונה, "מפני שהיא ספק זונה". ושם למדנו גם את הכלל "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
- פרק יט (שבת קודש, כ"ז מרחשון): "חללה מהתורה ומדברי סופרים, וחזקת כשרות במשפחות". "איזו היא חללה? זו שנולדה מאסורי כהנה". יש "חלל מן התורה, וחלל מדבריהם, וספק חלל". ובסוף הפרק נאמר: "כל המשפחות בחזקת כשרות, ומתר לשא מהן לכתחלה". ומי שפוסל אחרים תמיד - חוששים לו, "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל".

היום, בפרק כ, הנושא הוא "מיהו כהן מיוחס וכהן בחזקה". אתמול עסק הרמב"ם בחזקת הכשרות של המשפחות. היום הוא שואל על הכהן עצמו: איך יודעים שאדם הוא כהן? יש שתי דרגות. "כהן מיחס" הוא כהן שיש עדים על יחוסו, דור אחר דור, עד כהן ששימש על המזבח. "כהן בחזקה" הוא כהן שמוחזק ככהן, בלי עדות מלאה. והרמב"ם פותח בקביעה על דורו: "כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים". הפרק בנוי מחמישה חלקים:
- כהני זמננו הם "בחזקה" (הלכות א-ג): מה אוכל כהן בחזקה, ומיהו "כהן מיחס". חלה ותרומה בזמן הזה אינן מן התורה.
- הראיות ליחוס (הלכות ד-ח): מה מוכיח יחוס, ומה אינו מוכיח. ומה דינו של כהן שחזר ממדינה אחרת עם אשה ובנים.
- הראיות לחזקה (הלכות ט-טו): לחזקה מספיקות ראיות קלות יותר: שטר, עד אחד, נשיאת כפים וקריאה בתורה. מי נאמן לומר "כהן אני", ומה דינו של "מסיח לפי תמו".
- קול שיצא על כהן (הלכה טז): קול שהוא פסול, עדים שמכשירים ועדים שפוסלים. "וישאר כהן בחזקת אביו".
- ספק כהן (הלכות יז-כ): ולד שאין ידוע מי אביו, ותינוקות שהתערבו. "חמרי ישראל וחמרי כהנים". ומי שנולד מזנות - "משתקין אותו מדין כהנה".

העיקרון המנחה של הפרק: כמה ודאות צריך, וכלפי מה.
- שתי דרגות: יחוס צריך עדות מלאה: "שני עדים", עד "הכהן ששמש על גבי המזבח" (הלכה ב). לחזקה מספיק פחות: "מעלין מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפים, ומקריאה בתורה ראשון" (הלכה ט).
- ככל שהדבר חמור יותר, צריך ודאות גדולה יותר: "תרומה של תורה, וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיחס". אבל בתרומה "של דבריהם" די בחזקה (הלכה א).
- לחומרא - מחמירים מיד; לזכות - צריך ראיה: מי שאומר "כהן אני" אינו נאמן לקבל את זכויות הכהן. אבל "אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים" (הלכה יג). ועל ספק כהן "נותנין עליהן חמרי ישראל וחמרי כהנים" (הלכה יז).
- החזקה אינה נשברת בקלות: קול שיצא על כהן אינו מבטל את חזקתו, אם יש עדים כנגדו. "ידחו אלו ואלו, וידחה הקול... וישאר כהן בחזקת אביו" (הלכה טז).

השבוע בפרשה: היום מתחילה פרשת תולדות: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט). רש"י שם מביא ש"היו ליצני הדור אומרים: 'מאבימלך נתעברה שרה'". מה עשה הקדוש ברוך הוא? "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: "אברהם הוליד את יצחק"". גם הפרק שלנו עוסק ביחוס: איך יודעים שאדם הוא "כהן בן פלוני הכהן" (הלכה ב). ברמב"ם מוכיחים יחוס בעדים. ובפרשה הקדוש ברוך הוא עצמו נתן את העדות, בפניו של יצחק.

הלכה למעשה בימינו: הלכה א מתארת גם את המצב היום: "כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים". אין היום עדים על יחוס עד כהן ששימש על המזבח. ובכל זאת הכהנים נושאים כפיים, עולים ראשונים לתורה ופודים את הבכורות. הם גם נזהרים מטומאת מת ומן הנשים האסורות לכהן. כל זה נעשה על פי החזקה, כמו שנראה בהלכות ט ו-יג. מן התרומה אין אוכלים היום, כי כולנו טמאי מתים ואין אפר פרה אדומה לטהר. לכן התרומה והחלה שמפרישים בארץ ישראל אינן נאכלות. דיני יחוס הכהונה נפסקו בשולחן ערוך (חלק אבן העזר) ובפוסקים, ויש בהם פרטים רבים שאינם מובאים כאן. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים". הם אוכלים רק "בקדשי הגבול", ורק "תרומה של דבריהם". "אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיחס".
- הלכה ב: "איזה הוא כהן מיחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן", עד "הכהן ששמש על גבי המזבח". "לפיכך אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה". (הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה ג: "חלה בזמן הזה, ואפלו בארץ ישראל - אינה של תורה". "בבאכם אל הארץ" - "ביאת כלכם, ולא ביאת מקצתכם". "וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים", ולכן אוכלים אותה "הכהנים שבזמננו, שהן בחזקה". (השגת הראב"ד.)
- הלכה ד: מי שראו אותו "שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיחס". אבל "אין מעלין ליחוסין" מנשיאות כפים, מקריאה בתורה ראשון ומחלוק תרומה בבית הגרנות, "ולא על פי עד אחד".
- הלכה ה: "כהן מיחס שאמר: 'בני הוא זה, וכהן הוא'" - אין מעלין אותו ליחוסין על פיו, "עד שיביא עדים שהוא בנו".
- הלכה ו: יצא עם אשתו הכשרה למדינה אחרת, "ובא הוא והיא, ובנים כרוכין אחריה" - אינו צריך להביא עדים. "מתה" - עדים על הבנים, ולא על האם.
- הלכה ז: נשא אשה במדינה האחרת - עדים "שאשה זו כשרה", ולא על הבנים, "והוא שיהיו כרוכין אחריה". בא "בשתי נשים" - צריך ראיה גם על הבנים.
- הלכה ח: "אשה נשאתי ומתה, ואלו בניה" - עדים על האשה ועל הבנים. "וכדין הזה דנין בישראל מיחס ובלוי מיחס", "כדי שיהיה ראוי לסנהדרין".
- הלכה ט: "אין מעלין משטרות לכהנה", "שמא לא העידו אלא על המלוה". "במה דברים אמורים? לענין יחוס. אבל לחזקה" - מעלין מן השטרות, על פי עד אחד, מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון.
- הלכה י: "כהן שאמר: 'בני זה כהן' - נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן".
- הלכה יא: שנים שאומרים זה על זה "אני וחברי כהן" - "אף על פי שנראין כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין". ועד אחד שראה אותו נושא כפיו, אוכל בתרומה, חולק על הגורן או קורא בתורה ראשון - "מחזיקין אותו לכהנה על פיו". ואם קרא שני אחר כהן - "מחזיקין אותו בלויה".
- הלכה יב: ראו אותו חולק עם אחיו תרומה שהניח להם אביהם - "אין מעלין אותו לכהנה בעדות זו; שמא חלל הוא".
- הלכה יג: "מי שבא בזמן הזה, ואמר: 'כהן אני' - אינו נאמן", "עד שיהיה לו עד אחד". "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים".
- הלכה יד: "ואם היה מסיח לפי תמו, נאמן". המעשה ב"יוחנן אוכל חלות", ש"העלהו רבנו הקדוש לכהנה על פי עצמו".
- הלכה טו: "נאמן גדול לומר: 'זכור אני כשהייתי קטן...'". עד אחד שמעיד רק על אביו שהוא כהן - אין מעלין אותו, "שמא חלל הוא". "אבל אם החזק אביו כהן... הרי הוא בחזקת אביו".
- הלכה טז: "ויצא עליו קול [=שמועה] שהוא בן גרושה או בן חלוצה - חוששין לו, ומורידין אותו". עד אחד מעלה אותו; שנים מורידים אותו. ועד נוסף "מצטרף לעד ראשון": "ידחו אלו ואלו, וידחה הקול, שהשנים כמאה - וישאר כהן בחזקת אביו".
- הלכה יז: ולד שאין ידוע אם הוא "בן תשעה לראשון" או "בן שבעה לאחרון", או ש"נתערב ולד כהן בולד ישראל" - "ספק כהן". "ונותנין עליהן חמרי ישראל וחמרי כהנים".
- הלכה יח: ספק בין שני כהנים - "נותנין על הולד חמרי שניהן": באנינות, בטומאה ובמשמרות.
- הלכה יט: "במה דברים אמורים? בזמן שהן באין מכח נשואין. אבל בזנות" - "משתקין אותו מדין כהנה כלל", מן הפסוק "והיתה לו ולזרעו אחריו" (הערה 94).
- הלכה כ: "עשרה כהנים שפרש אחד מהם ובעל" - "הולד כהן ודאי", ואף על פי כן "משתקין אותו מדין כהנה". ואם נטמא למתים או נשא גרושה - "לוקה, שאין כאן ספק התר".

בפרק זה השגת הראב"ד אחת, על הלכה ג ("וכן . . הכהנים"). תיבת "נקודות משיחות קודש" אין בפרק זה. בשולי עמוד קמד נדפסה "הפניה לשיחות קודש" אחת, על הלכה ב ("אין . . ולמעלה"). בשאר עמודי הפרק אין הפניות. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 93-94; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-כו) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בשתי הלכות בהמשך הפרק נדפסו תוספות קצרות בסוגריים מרובעים [...], והן הועתקו כמו שהן. מקורות הפרק בגמרא נמצאים בעיקר בפרק השני של מסכת כתובות ובפרק הרביעי של מסכת קידושין ("עשרה יוחסין").

א. כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה - בַּחֲזָקָה הֵם כֹּהֲנִים (=הם רק מוחזקים ככוהנים, אבל לא מיוחסים בוודאות כי אין להם עדים), וְאֵינָן אוֹכְלִין אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל (=הם אוכלים רק תרומה שנאכלת בכל גבול ישראל (מחוץ למקדש ולירושלים)); וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם (=שחיובה אינה אלא מדרבנן); אֲבָל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה, וְחַלָּה שֶׁל תּוֹרָה (=מצות־עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן) - אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס.

"בחזקה הם כהנים": כהני זמננו, ומה הם אוכלים.
הדין המעשי:
- הכלל: "כל הכהנים שבזמן הזה - בחזקה הם כהנים". "רמב"ם לעם": "הם רק מוחזקים ככוהנים, אבל לא מיוחסים בוודאות כי אין להם עדים".
- מה הם אוכלים: "ואינן אוכלין אלא בקדשי הגבול". "רמב"ם לעם": "הם אוכלים רק תרומה שנאכלת בכל גבול ישראל (מחוץ למקדש ולירושלים)".
- ועוד תנאי: "והוא שתהיה תרומה של דבריהם". "רמב"ם לעם": "שחיובה אינה אלא מדרבנן".
- מה אסור להם: "אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיחס". על החלה מבאר "רמב"ם לעם": "מצות־עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן".
הבסיס והמקור:
- התורה אוסרת על מי שאינו כהן לאכול תרומה: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י). והרמב"ם פוסק בהלכות תרומות שזר שאכל תרומה של תורה במזיד חייב מיתה בידי שמים. לכן בתרומה של תורה צריך ודאות שהאוכל הוא כהן.
- הראיות לכהונה, ליחוס ולחזקה, נדונות בגמרא בפרק השני של מסכת כתובות (דפים כג-כו, בערך). שם נדונה גם השאלה מה בין תרומה של תורה לתרומה של דבריהם בעניין זה.
ההיגיון:
- שתי דרגות: "כהן מיחס" הוא כהן שיש עדים על יחוסו (הלכה ב). "כהן בחזקה" הוא כהן שכולם מחזיקים אותו ככהן, אבל אין עדים על כל השרשרת.
- למה די בחזקה בתרומה של דבריהם: נראה שזה הטעם: חכמים שתיקנו את התרומה הזאת קבעו גם את גבולותיה, והסתפקו בה בחזקה. בתרומה של תורה, שזר שאוכל ממנה עובר על איסור חמור, צריך ודאות.
- "קדשי הגבול": "גבול" הוא כל ארץ ישראל שמחוץ למקדש ולירושלים. קדשים אחרים, כמו בשר הקרבנות, נאכלים רק במקדש ובירושלים. כהן בחזקה אינו אוכל מהם.
- הקשר לאתמול: אתמול למדנו ש"כל המשפחות בחזקת כשרות" (פרק יט). גם כאן חזקה היא דבר של ממש: על פיה הכהנים אוכלים, נושאים כפיים ועולים לתורה ראשונים (הלכה ט).
- הלכה ג משלימה: "וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים". לכן, לפי הרמב"ם, התרומה שמפרישים בזמן הזה מותרת לכהנים שבזמננו.
- דוגמה: בזמן שאכלו תרומה בטהרה: כהן שכל העיר מכירה את משפחתו כמשפחת כהנים, אבל אין עדים על יחוסו. הוא אוכל מתרומה של דבריהם. אילו הייתה לפניו תרומה של תורה, הייתה אסורה לו.
⚠ בביאור ג נדפס "שחיובה אינה אלא מדרבנן". לפי הדקדוק היה צריך לכתוב "אינו", כי "חיוב" הוא לשון זכר. הכוונה ברורה: התרומה הזאת חיובה מדרבנן. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "בַּחֲזָקָה" - על פי מה שמוחזק ומקובל, בלי הוכחה מלאה. "קָדְשֵׁי הַגְּבוּל" - הקדשים שנאכלים בכל ארץ ישראל, כמו תרומה וחלה. "תְּרוּמָה" - החלק שמפרישים מן התבואה ומן הפירות ונותנים לכהן. "שֶׁל דִּבְרֵיהֶם" - שחיובה מדברי חכמים. "שֶׁל תּוֹרָה" - שחיובה מן התורה. "חַלָּה" - החלק שמפרישים מן העיסה לכהן. "מְיֻחָס" - שיחוסו מוכח בעדים.
המסר: יש דברים שאפשר לעשות על פי מה שמוחזק ומקובל, ויש דברים שצריכים ודאות. ככל שהדבר חמור יותר, צריך לדעת בוודאות.

ב. אֵיזֶה הוּא כֹּהֵן מְיֻחָס? כָּל שֶׁהֵעִידוּ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהוּא כֹּהֵן בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן, וּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עַד אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְהוּא הַכֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ; שֶׁאִלּוּ לֹא בָּדְקוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אַחֲרָיו, לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד.
לְפִיכָךְ אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה - שֶׁאֵין מְמַנִּין בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין.

"איזה הוא כהן מיחס?": שרשרת של עדים, עד המזבח.
הדין המעשי:
- העדות: "כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, ופלוני בן פלוני". העדים מעידים על השרשרת, דור אחר דור.
- עד איפה: "עד איש פלוני שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששמש על גבי המזבח".
- למה הוא אינו צריך בדיקה: "שאלו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבד".
- "לפיכך": "אין בודקין מן המזבח ולמעלה". וכן "ולא מן הסנהדרין ולמעלה - שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיחסין".
הבסיס והמקור:
- במשנה (קידושין ד, ה) נאמר, בערך: אין בודקים לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה. שם מדובר במי שבודק את משפחתה של אשה שהוא רוצה לשאת. כאן הרמב"ם מגדיר בעזרת הכלל הזה מיהו "כהן מיחס".
- במשנה (מידות ה, ד) מתואר, בערך, שבלשכת הגזית ישבה הסנהדרין הגדולה ודנה את הכהונה. כהן שנמצא בו פסול - יצא והלך לו. וכהן שלא נמצא בו פסול - נכנס ושימש עם אחיו הכהנים.
- וכך כותב הרמב"ם גם בהלכות סנהדרין (פרק ב, בערך): אין מעמידים בסנהדרין אלא כהנים, לויים וישראלים מיוחסים.
ההיגיון:
- לא צריך לבדוק עד אהרן: השרשרת נעצרת בכהן ששימש על המזבח. בית הדין הגדול כבר בדק אותו, ועבודתו במקדש היא עצמה העדות על יחוסו.
- "שני עדים": יחוס צריך עדות גמורה. בהלכה ד נראה ש"על פי עד אחד" אין מעלים ליוחסין.
- הסנהדרין: כאן אותו עיקרון. מי שישב בסנהדרין כבר נבדק, כי "אין ממנין בסנהדרין אלא... מיחסין". ולא רק כהנים: גם לויים וישראלים. ומכאן הדין שבסוף הלכה ח: "וכדין הזה דנין בישראל מיחס ובלוי מיחס".
- דוגמה: שני עדים מעידים על כהן: הוא בנו של שמעון הכהן, ושמעון הוא בנו של לוי הכהן, ולוי זה שימש על המזבח. אין צורך לבדוק את אבותיו של לוי. הכהן הזה "מיחס".
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "לפיכך אין בודקין..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. היא מסיקה מסקנה ממה שנאמר לפניה, ולכן נכללת כאן בהלכה ב.
מונחים: "מְיֻחָס" - שיחוסו מוכח. "פְּלוֹנִי" - איש מסוים, בלי לומר את שמו. "בְּדִיקָה" - חקירה אחר יחוסו. "שֶׁשִּׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ" - שעבד במקדש. "בֵּית דִּין הַגָּדוֹל" - הסנהדרין הגדולה, שישבה במקדש. "מַנִּיחִין" - מרשים. "לַעֲבֹד" - לעבוד את העבודה במקדש. "מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה" - מן הדור של מי ששימש על המזבח, ומעליו. "מְמַנִּין" - ממנים, מעמידים. "סַנְהֶדְרִין" - בית הדין הגדול.
המסר: מי שכבר נבדק ונמצא ראוי לשמש לפני ה', אין צורך לבדוק אותו שוב. עבודת הקודש עצמה היא העדות.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילים "אין בודקין מן המזבח ולמעלה" שבהלכה, מן המילה "אין" ועד "ולמעלה". (". ." הוא סימן השמטה.) ליד השורה "לפיכך אין בודקין...", בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן. זה אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. נושא הביאור: "מעין עבודת הכהונה שייכת בזמננו לכל יהודי על ידי עבודת התפילה". ההלכה מדברת על "הכהן ששמש על גבי המזבח", שעבודתו היא העדות על יחוסו. בזמננו אין מזבח, ואין כהן "מיחס" (הלכה א). ובכל זאת, לפי ההפניה, "מעין" העבודה הזאת שייכת היום לכל יהודי, ולא רק לכהנים. היא נעשית על ידי עבודת התפילה. חז"ל אמרו: "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב). וכך גם בגמרא (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר: זו תפלה". את הביאור המלא יש ללמוד במקור. המקור: "יין מלכות" (ליקוט ביאורי הרבי על הרמב"ם), סס"ח.

★ המסר ליום: בכל תפילה יהודי עומד לפני ה' כמו כהן ליד המזבח. זו אינה רק זכות של משפחה מיוחסת. זו עבודה שפתוחה לכל אחד מישראל, בכל יום.

ג. חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" - בִּיאַת כֻּלְּכֶם, וְלֹא בִּיאַת מִקְצָתְכֶם; וּכְשֶׁעָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא, לֹא עָלוּ כֻּלָּם (=כשעלו לארץ אחרי גלות בבל, חלק מהעם נשאר בבל). וְכֵן תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים; וּלְפִיכָךְ אוֹכְלִין אוֹתָהּ הַכֹּהֲנִים שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, שֶׁהֵן בַּחֲזָקָה.

"ביאת כלכם, ולא ביאת מקצתכם": חלה ותרומה בזמן הזה.
הדין המעשי:
- חלה: "חלה בזמן הזה, ואפלו בארץ ישראל - אינה של תורה".
- הטעם: "שנאמר: "בבאכם אל הארץ" - ביאת כלכם, ולא ביאת מקצתכם".
- מה היה בימי עזרא: "וכשעלו בימי עזרא, לא עלו כלם". "רמב"ם לעם": "כשעלו לארץ אחרי גלות בבל, חלק מהעם נשאר בבל".
- תרומה: "וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים".
- המסקנה: "ולפיכך אוכלין אותה הכהנים שבזמננו, שהן בחזקה".
הבסיס והמקור:
- הפסוק "בבאכם אל הארץ" (במדבר טו, יח - הערה 93) פותח את פרשת חלה: "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". ושם נאמר: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, כ).
- הדרשה "בבואכם" - בביאת כולכם, מובאת בגמרא (כתובות כה, א, בערך).
- בספר עזרא נמנו העולים מבבל: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עזרא ב, סד). זה רק חלק מן העם, ורבים נשארו בבבל.
- גם בהלכות תרומות (פרק א) כותב הרמב"ם, בערך, שהתרומה בזמן הזה, ואפילו בימי עזרא, אינה מן התורה, אלא מדבריהם.
ההיגיון:
- "ביאת כלכם": חיוב התורה תלוי בכך שכל ישראל נמצאים בארץ. כשרק חלק מן העם בארץ, החיוב הוא מדברי חכמים.
- הקשר להלכה א: בהלכה א למדנו שכהן בחזקה אוכל רק "תרומה של דבריהם". כאן הרמב"ם מוסיף שהתרומה בזמן הזה כולה "של דברי סופרים". לכן כהני זמננו יכולים לאכול אותה, אף ש"הן בחזקה".
- ומה בחלה: בהלכה א נאמר "וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיחס". כאן למדנו שגם החלה בזמן הזה "אינה של תורה". נראה שהדין שווה לתרומה: כהן בחזקה רשאי לאכלה.
- מחלוקת: הראב"ד חולק על סוף ההלכה. ראו בהשגה שלהלן.
- דוגמה: בימי הרמב"ם יהודי בארץ ישראל הפריש תרומה מן הפירות שלו. מן התורה אין כאן חיוב, אלא מדברי סופרים. לכן, לפי הרמב"ם, גם כהן שהוא רק "בחזקה" רשאי לאכול אותה, בטהרה. לפי הראב"ד - לא.
מונחים: "בַּזְּמַן הַזֶּה" - כאן: מאז ימי עזרא, כשאין כל ישראל בארץ. "בִּיאַת כֻּלְּכֶם" - כשכולכם באים. "מִקְצָתְכֶם" - חלק מכם. "עֶזְרָא" - עזרא הסופר, שעלה מבבל בתחילת ימי הבית השני. "דִּבְרֵי סוֹפְרִים" - דברי חכמים. "שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ" - שבזמננו.
המסר: הקדושה המלאה של הארץ תלויה בכך ש"כלכם" יבואו. כל יהודי חשוב לשלמות הזאת. וכשכל ישראל ישובו לארצם, בגאולה השלמה, יחזור החיוב של התורה למקומו.

ד. מִי שֶׁהֵעִידוּ לוֹ עֵדִים, שֶׁרָאוּהוּ שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה - הֲרֵי זֶה מְיֻחָס; וְאֵין מַעֲלִין לְיִחוּסִין לֹא מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם (=הכוהנים שמברכים את הציבור על הדוכן בבית הכנסת. אם העידו עדים שראוהו עולה לדוכן ומברך את העם, אין מחזיקים אותו משום כך למיוחס), וְלֹא מִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן (=בכל קריאה בתורה הכהן עולה ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל), וְלֹא מֵחִלּוּק תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת (=מקום ששם אוספים את התבואה ומחלקים שם את התרומה), וְלֹא עַל פִּי עֵד אֶחָד.

ראיות ליחוס: תרומה של תורה - כן; נשיאת כפים, קריאה ראשון וחילוק תרומה - לא.
הדין המעשי:
- ראיה שמועילה: "מי שהעידו לו עדים, שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה - הרי זה מיחס".
- ראיות שאינן מועילות ליחוס: "ואין מעלין ליחוסין":
- "לא מנשיאות כפים". "רמב"ם לעם": "הכוהנים שמברכים את הציבור על הדוכן בבית הכנסת. אם העידו עדים שראוהו עולה לדוכן ומברך את העם, אין מחזיקים אותו משום כך למיוחס".
- "ולא מקריאה בתורה ראשון". "רמב"ם לעם": "בכל קריאה בתורה הכהן עולה ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל".
- "ולא מחלוק תרומה בבית הגרנות". "רמב"ם לעם": "מקום ששם אוספים את התבואה ומחלקים שם את התרומה".
- "ולא על פי עד אחד".
הבסיס והמקור: בגמרא נדונות כל הראיות האלה: תרומה, נשיאת כפים, קריאה בתורה, חילוק בבית הגרנות ועד אחד. השאלה היא ממה "מעלין ליוחסין" וממה מעלים רק לחזקה (כתובות כד, ב - כו, א, בערך).
ההיגיון:
- למה תרומה של תורה מוכיחה: בהלכה א למדנו: "תרומה של תורה... אין אוכל אותה אלא כהן מיחס". מי שראו אותו אוכל תרומה של תורה, בזמן שהיה הדבר נוהג, נבדק כבר ונמצא מיוחס. נראה שזה ההיגיון.
- למה השאר אינן מוכיחות: נשיאת כפים, קריאה בתורה ראשון וחילוק תרומה ניתנים גם לכהן שהוא רק בחזקה. לכן הן מוכיחות חזקה, ולא יחוס. וכך יאמר הרמב"ם במפורש בהלכה ט: "אבל לחזקה... מעלין מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפים, ומקריאה בתורה ראשון".
- עד אחד: יחוס צריך "שני עדים" (הלכה ב). לחזקה די בעד אחד (הלכה ט).
- "מעלין": הלשון מתארת עלייה בדרגה: מכהן בחזקה לכהן מיוחס.
- דוגמה: שני עדים אומרים: "ראינו את ראובן עולה לדוכן בבית הכנסת ומברך את העם". מכאן אין ראיה שהוא מיוחס, אלא רק שהוא מוחזק ככהן. אבל אילו העידו שראו אותו אוכל תרומה של תורה, הוא מיוחס.
מונחים: "מַעֲלִין לְיִחוּסִין" - קובעים שהוא מיוחס. "נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם" - ברכת כהנים. בשעתה הכהנים נושאים את ידיהם ומברכים את העם. "דּוּכָן" (בביאור "רמב"ם לעם") - המקום שעליו עומדים הכהנים לברך. "רִאשׁוֹן" - העולה הראשון לתורה. "בֵּית הַגְּרָנוֹת" - המקום שבו דשים ואוספים את התבואה. "עֵד אֶחָד" - עד יחיד.
המסר: כבוד בציבור אינו תמיד הוכחה. מי שעולה ראשון או מברך את העם אינו בהכרח מיוחס, ועדיין הכבוד הזה ניתן לו כדין, על פי חזקתו.

ה. כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁאָמַר: 'בְּנִי הוּא זֶה, וְכֹהֵן הוּא' - אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לְיִחוּסִין עַל פִּיו, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהוּא בְּנוֹ.

"בני הוא זה, וכהן הוא": האב אינו מעלה את בנו ליחוסין על פיו.
הדין המעשי:
- המקרה: "כהן מיחס שאמר: 'בני הוא זה, וכהן הוא'". האב עצמו מיוחס.
- הדין: "אין מעלין אותו ליחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו".
הבסיס והמקור: דין זה הוא חלק מסוגיית הראיות ליחוס שבגמרא (ראו בהלכה ד). ובהלכה י נלמד את הצד השני: לעניין חזקה, "כהן שאמר: 'בני זה כהן' - נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן".
ההיגיון:
- יחוס צריך עדים: האב הוא אדם אחד, ויחוס צריך "שני עדים" (הלכה ב). נוסף על כך, האב קרוב לבנו, וקרוב פסול לעדות. נראה שלכן דבריו אינם מספיקים ליחוס.
- לעניין חזקה - נאמן: האב יכול לעשות את בנו "כהן בחזקה" (הלכה י). אבל "מיחס" צריך עדות.
- יחוס האב אינו מספיק: האב "מיחס", ובכל זאת אין זה מוכיח שהנער הזה הוא בנו. השאלה כאן היא אם זה בנו, ועל זה צריך עדים.
- דוגמה: כהן מיוחס בא לעיר חדשה עם נער ואומר: "זה בני, והוא כהן". כל זמן שאין עדים שזה בנו, הנער אינו "מיחס". אבל לעניין חזקה האב נאמן, והנער מוחזק ככהן.
מונחים: "מַעֲלִין אוֹתוֹ לְיִחוּסִין" - קובעים שהוא מיוחס. "עַל פִּיו" - על סמך דברי האב.
המסר: אהבת אב לבנו טבעית. אבל בדבר שקובע מעמד לדורות, ההלכה דורשת עדות של אחרים, ולא רק את דבריו של מי שקרוב לעניין.

ו. כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה, לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָא הוּא וְהִיא, וּבָנִים כְּרוּכִין אַחֲרֶיהָ, וְאָמַר: 'אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' - אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים לֹא עַל הָאִשָּׁה, וְלֹא עַל הַבָּנִים. 'מֵתָה, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' - צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים עַל אִמָּן שֶׁהָיְתָה כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֻחְזַק שֶׁיָּצָא מֵעִמָּנוּ בְּאִשָּׁה כְּשֵׁרָה.

חזר ממדינה אחרת עם אשתו ובניו: "ובנים כרוכין אחריה".
הדין המעשי:
- המקרה: "כהן מיחס שיצא הוא ואשתו שידענו שהיא כשרה, למדינה אחרת".
- חזרו יחד: "ובא הוא והיא, ובנים כרוכין אחריה, ואמר: 'אשה שיצאת עמי היא זו, ואלו בניה' - אינו צריך להביא עדים לא על האשה, ולא על הבנים".
- האשה מתה שם: "'מתה, ואלו בניה' - צריך להביא עדים שאלו בניה".
- אבל על האם: "ואינו צריך להביא עדים על אמן שהיתה כשרה, מפני שכבר החזק שיצא מעמנו באשה כשרה".
הבסיס והמקור: בגמרא (קידושין עט, ב - פ, א, בערך) מובאת ברייתא שמונה את המקרים האלה: יצא עם אשתו וחזר עם אשתו ובניו, או שאמר שאשתו מתה, או שנשא אשה במדינת הים. הרמב"ם מביא אותם בהלכות ו-ח.
ההיגיון:
- "כרוכין אחריה": ילדים קטנים שנצמדים לאשה והולכים אחריה - זה סימן מובהק שהיא אמם. זו חזקה שרואים בעיניים, ואין צורך בעדים.
- האשה ידועה: "שידענו שהיא כשרה". היא יצאה מכאן, וכולם הכירו אותה. כשהיא חוזרת והילדים כרוכים אחריה, הכול ברור.
- כשהיא מתה: אין כבר אם שהילדים כרוכים אחריה. לכן צריך עדים "שאלו בניה". אבל על כשרות האם אין צורך בעדים: "שכבר החזק שיצא מעמנו באשה כשרה".
- דוגמה: כהן מיוחס ואשתו, שכולם יודעים שהיא כשרה, עברו לגור בארץ אחרת. אחרי כמה שנים חזרו, ושלושה ילדים קטנים נאחזים בבגדיה. אין צורך בעדים. ואם חזר לבדו עם הילדים, ואמר שאשתו מתה שם - יביא עדים שאלה ילדיה.
על הלשון: "שֶׁיָּצָאת" - שיצאה. צורה כזו מופיעה אצל הרמב"ם גם במקומות אחרים, כמו "שֶׁלֹּא שָׁהָת" בהלכה יז. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "לִמְדִינָה אַחֶרֶת" - לארץ אחרת. "כְּרוּכִין אַחֲרֶיהָ" - נצמדים אליה והולכים אחריה. "שֶׁיָּצָאת עִמִּי" - שיצאה איתי. "אִמָּן" - אמם. "הֻחְזַק" - נקבע בחזקה, ידוע לכול. "מֵעִמָּנוּ" - מאיתנו, מן המקום שלנו.
המסר: לא כל דבר צריך עדים. יש דברים שהחיים עצמם מעידים עליהם, כמו ילדים שנצמדים לאמם.

ז. יָצָא כֹּהֵן מְיֻחָס לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וְאָמַר: 'אִשָּׁה זוֹ נָשָׂאתִי, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' - צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאִשָּׁה זוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מֵבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּרוּכִין אַחֲרֶיהָ. וְאִם בָּא בִּשְׁתֵּי נָשִׁים, וְהֵבִיא רְאָיָה עַל הָאַחַת - אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּנִים קְטַנִּים וּכְרוּכִין אַחֲרֶיהָ, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עֲלֵיהֶן; שֶׁמָּא בָּנָיו מִן הָאַחֶרֶת הֵם, וְנִכְרְכוּ אַחַר זוֹ הַמְיֻחֶסֶת.

נשא אשה במדינה אחרת: "צריך להביא עדים שאשה זו כשרה".
הדין המעשי:
- המקרה: "יצא כהן מיחס למדינה אחרת, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר: 'אשה זו נשאתי, ואלו בניה'".
- על האשה - צריך עדים: "צריך להביא עדים שאשה זו כשרה".
- על הבנים - לא: "ואינו מביא עדים שאלו בניה; והוא שיהיו כרוכין אחריה".
- שתי נשים: "ואם בא בשתי נשים, והביא ראיה על האחת - אף על פי שהבנים קטנים וכרוכין אחריה, צריך להביא ראיה עליהן".
- הטעם: "שמא בניו מן האחרת הם, ונכרכו אחר זו המיחסת".
הבסיס והמקור: המשך אותה סוגיה בגמרא (קידושין, שם, בערך), שבה נדונים המקרים של "יצא הוא ואשתו למדינת הים".
ההיגיון:
- הלכה ו מול הלכה ז: בהלכה ו האשה הייתה ידועה מכאן: "שידענו שהיא כשרה". בהלכה ז הוא נשא אותה שם, ואיש כאן אינו מכיר אותה. לכן צריך עדים על כשרותה.
- הבנים: הסימן "כרוכין אחריה" מספיק כדי לדעת שהם בניה. ובלי הסימן הזה צריך עדים גם עליהם.
- שתי נשים: כאן גם הסימן הזה אינו מספיק. ילדים קטנים נצמדים גם לאשה אחרת של אביהם, שגדלו לידה. לכן ייתכן שהם בני "האחרת", שכשרותה לא הוכחה.
- "המיחסת": כך קורא הרמב"ם כאן לאשה שהביאו עדים על כשרותה.
- דוגמה: כהן חזר מחוץ לארץ עם שתי נשים וחמישה ילדים קטנים. הוא הביא עדים שאחת מהן כשרה, והילדים הולכים אחריה. ועדיין צריך ראיה שהם ילדיה, ולא ילדי האשה השנייה.
מונחים: "נָשָׂאתִי" - התחתנתי איתה. "רְאָיָה" - הוכחה, עדים. "וְנִכְרְכוּ" - ונצמדו. "הַמְיֻחֶסֶת" - כאן: זו שהוכחה כשרותה.
המסר: סימן טוב שימש בהלכה ו, אבל בהלכה ז הוא כבר אינו מספיק. ההלכה בודקת כל מקרה לגופו, ואינה משתמשת בסימן במקום שבו הוא עלול להטעות.

ח. בָּא הוּא וּבָנָיו, וְאָמַר: 'אִשָּׁה נָשָׂאתִי (=במדינה האחרת) וּמֵתָה, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' - מֵבִיא עֵדִים שֶׁאוֹתָהּ הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה הָיְתָה, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ.
וְכַדִּין הַזֶּה דָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל מְיֻחָס וּבְלֵוִי מְיֻחָס (=כשם שבודקים את היחוס בכהן, כך אם לוי או ישראל יצאו למדינת הים וחזרו עם ילדים, הם צריכים להביא עדים ליחוס בניהם); וְאַחַר כָּךְ נָעִיד עַל בְּנוֹ זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַסַּנְהֶדְרִין (=הסיבה שצריך לבדוק בישראל ולוי שהם מיוחסים, כדי שיוכלו להתמנות לסנהדרין, ששם היו ממנים רק אנשים מיוחסים).

"אשה נשאתי ומתה, ואלו בניה": עדים על הכול. "וכדין הזה" גם בלוי ובישראל.
הדין המעשי:
- המקרה: "בא הוא ובניו, ואמר: 'אשה נשאתי ומתה, ואלו בניה'". "רמב"ם לעם" על "נשאתי": "במדינה האחרת".
- הדין: "מביא עדים שאותה האשה כשרה היתה, ואלו בניה" - על האשה ועל הבנים.
- לוי וישראל: "וכדין הזה דנין בישראל מיחס ובלוי מיחס". "רמב"ם לעם": "כשם שבודקים את היחוס בכהן, כך אם לוי או ישראל יצאו למדינת הים וחזרו עם ילדים, הם צריכים להביא עדים ליחוס בניהם".
- התכלית: "ואחר כך נעיד על בנו זה שהוא מיחס, כדי שיהיה ראוי לסנהדרין". "רמב"ם לעם": "הסיבה שצריך לבדוק בישראל ולוי שהם מיוחסים, כדי שיוכלו להתמנות לסנהדרין, ששם היו ממנים רק אנשים מיוחסים".
הבסיס והמקור: זה המקרה האחרון בברייתא שבגמרא (קידושין, שם, בערך). ואת הטעם של הסנהדרין למדנו בהלכה ב: "שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיחסין".
ההיגיון:
- סיכום הלכות ו-ח: שתי שאלות קובעות את הדין: האם האשה ידועה מכאן, והאם היא חיה והילדים כרוכים אחריה.
- האשה ידועה וחיה (הלכה ו) - אין צורך בעדים.
- האשה ידועה ומתה (הלכה ו) - עדים על הבנים.
- האשה לא ידועה וחיה (הלכה ז) - עדים על האשה.
- האשה לא ידועה ומתה (הלכה ח) - עדים על האשה ועל הבנים.
- למה גם ישראל: ישראל אינו אוכל תרומה, ובכל זאת יש לו יחוס. יחוס חשוב "כדי שיהיה ראוי לסנהדרין".
- "נעיד": נראה שהכוונה: אחרי שהביא את העדים האלה, אפשר להעיד על בנו שהוא מיוחס.
- דוגמה: ישראל מיוחס חזר מחוץ לארץ עם בנו, ואמר: "נשאתי שם אשה, והיא מתה, וזה בנה". אם יביא עדים שהאשה הייתה כשרה ושזה בנה, בנו מיוחס, והוא ראוי לשבת בסנהדרין.
על החלוקה: הפסקה "וכדין הזה..." נדפסה בראש עמוד קמה, בשורה חדשה ובלי אות משלה. ביאורי "רמב"ם לעם" עליה (י-יא) נדפסו מתחתיה. היא מסכמת את הלכות ו-ח ומרחיבה אותן ללוי ולישראל, ולכן היא נכללת כאן בהלכה ח.
מונחים: "וְכַדִּין הַזֶּה" - וכמו הדין הזה. "דָּנִין" - פוסקים. "נָעִיד" - נעיד, נקבע בעדות. "רָאוּי לַסַּנְהֶדְרִין" - ראוי להתמנות לבית הדין הגדול. "מְדִינַת הַיָּם" (בביאור "רמב"ם לעם") - ארץ רחוקה.
המסר: היחוס אינו רק עניין של כבוד המשפחה. מי שמיוחס ראוי לשבת בסנהדרין ולהורות לכל ישראל. לכן שומרים עליו בקפידה גם כשמשפחה עוברת ממקום למקום.

ט. אֵין מַעֲלִין מִשְּׁטָרוֹת לִכְהֻנָּה (=להחשיב אדם לכהן על פי מה שכתוב בשטרות). כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיָה כָּתוּב בִּשְׁטָר: 'פְּלוֹנִי כֹּהֵן לָוָה מִפְּלוֹנִי אוֹ הִלְוָהוּ כָּךְ וְכָךְ', וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה - אֵין מַחְזִיקִין כֹּהֵן זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס, שֶׁמָּא לֹא הֵעִידוּ אֶלָּא עַל הַמִּלְוָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לְעִנְיַן יִחוּס. אֲבָל לַחֲזָקָה שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה, וְיֹאכַל בִּתְרוּמָה וְחַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבִשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל (=לתת לו מתנות כהונה, כמו: פדיון הבן, פדיון פטר חמור וראשית הגז) - מַעֲלִין מִן הַשְּׁטָרוֹת, וְעַל פִּי עֵד אֶחָד, וּמִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם, וּמִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן.

"אין מעלין משטרות לכהנה": ליחוס - לא; לחזקה - כן.
הדין המעשי:
- הכלל: "אין מעלין משטרות לכהנה". "רמב"ם לעם": "להחשיב אדם לכהן על פי מה שכתוב בשטרות".
- "כיצד?" בשטר נכתב: "פלוני כהן לוה מפלוני או הלוהו כך וכך", "והעדים מלמטה", כלומר העדים חתמו בתחתית השטר.
- הדין: "אין מחזיקין כהן זה שהוא מיוחס".
- הטעם: "שמא לא העידו אלא על המלוה".
- ההגבלה: "במה דברים אמורים? לענין יחוס".
- לחזקה מספיק פחות: "אבל לחזקה שיהיה כהן ככהני זמן זה, ויאכל בתרומה וחלה של דברי סופרים ובשאר קדשי הגבול". "רמב"ם לעם" מבאר מה הם "קדשי הגבול" כאן: "לתת לו מתנות כהונה, כמו: פדיון הבן, פדיון פטר חמור וראשית הגז".
- לעניין זה "מעלין" בארבע דרכים: "מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפים, ומקריאה בתורה ראשון".
הבסיס והמקור: דיני ההעלאה לכהונה נידונים במשנה ובגמרא במסכת כתובות, בפרק השני ("האשה שנתארמלה"). במשנה שם נחלקו התנאים, בערך, אם מעלין לכהונה על פי עד אחד. הרמב"ם פוסק כאן שעל פי עד אחד מעלין לחזקה, ולא ליחוס (הלכה ד).
ההיגיון:
- שתי דרגות: בהלכה א למדנו: "כל הכהנים שבזמן הזה בחזקה הם כהנים, ואינן אוכלין אלא בקדשי הגבול". רק "כהן מיוחס" אוכל "תרומה של תורה, וחלה של תורה". לכן יש כאן שתי שאלות שונות: מי מיוחס, ומי בחזקת כהן.
- ההפך מהלכה ד: שם נאמר: "ואין מעלין ליחוסין לא מנשיאות כפים, ולא מקריאה בתורה ראשון, ולא מחלוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד". כאן הרמב"ם מביא כמעט את אותה רשימה, וקובע שלחזקה היא מספיקה. ומוסיף לה את השטרות.
- למה שטר אינו ראיה ליחוס: העדים חותמים על השטר כדי להעיד על ההלוואה. המילה "כהן" היא רק תיאור של האיש, ואין לדעת אם העדים בדקו אותה. "שמא לא העידו אלא על המלוה".
- למה לחזקה כן: הרמב"ם אינו נותן כאן טעם. נראה שהחזקה מתירה רק מה שהוא מדברי סופרים, "תרומה וחלה של דברי סופרים", ולכן הסתפקו בראיה קלה יותר. כך גם עד אחד מספיק, אף שבעדות רגילה צריך שני עדים.
- "ככהני זמן זה": כל הכהנים של היום הם בדרגה זו (הלכה א). לכן בשאלות של ימינו, כמו עלייה ראשונה לתורה וברכת כהנים, החלק השני של ההלכה הוא העיקר.
- דוגמה: נמצא שטר הלוואה ישן, ובו כתוב: "פלוני כהן לוה מפלוני כך וכך", ושני עדים חתמו למטה. השטר אינו עושה את פלוני "מיוחס". אבל הוא מספיק כדי להחזיק אותו בחזקת כהן: לתת לו לאכול תרומה של דברי סופרים, ולתת לו מתנות כהונה.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "במה דברים אמורים..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ט.
מונחים: "מַעֲלִין לִכְהֻנָּה" - מכירים באדם ככהן, "מעלים" אותו למעמד של כהן. "שְׁטָרוֹת" - מסמכים כתובים, כמו שטר הלוואה. "לָוָה" - לקח הלוואה. "הִלְוָהוּ" - נתן לו הלוואה. "כָּךְ וְכָךְ" - סכום מסוים. "וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה" - והעדים חתומים בתחתית השטר. "מַחְזִיקִין" - קובעים לו מעמד, ומתייחסים אליו כך. "מְיֻחָס" - כהן שייחוסו הוכח בעדים (הלכה ב). "הַמִּלְוָה" - ההלוואה. "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - מתי אמרנו זאת. "יִחוּס" - ייחוס משפחתי מוכח. "חֲזָקָה" - מעמד שנקבע לפי מה שידוע, בלי הוכחה מלאה. "דִּבְרֵי סוֹפְרִים" - מדברי חכמים, ולא מן התורה. "קָדְשֵׁי הַגְּבוּל" - מתנות כהונה שנאכלות או ניתנות מחוץ למקדש. "נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם" - ברכת כהנים. "קְרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן" - העלייה הראשונה לתורה, שניתנת לכהן. "פדיון הבן", "פדיון פטר חמור", "ראשית הגז" (בביאור "רמב"ם לעם") - מתנות שנותנים לכהן: חמישה סלעים על בן בכור, שה על בכור של חמור, וחלק מן הצמר הראשון שגוזזים מן הצאן.

י. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁאָמַר: 'בְּנִי זֶה כֹּהֵן' - נֶאֱמָן לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה וְלִהְיוֹתוֹ בְּחֶזְקַת כֹּהֵן; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, לֹא עַל הַבָּנִים וְלֹא עַל הָאִשָּׁה.

"בני זה כהן": האב נאמן לחזקה.
הדין המעשי:
- המקרה: "וכן כהן שאמר: 'בני זה כהן'".
- הדין: "נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן".
- בלי ראיות: "ואינו צריך להביא ראיה, לא על הבנים ולא על האשה".
הבסיס והמקור: גם דין זה נידון בגמרא במסכת כתובות, בפרק השני, בשאלה, בערך, עד כמה נאמן אב לומר על בנו שהוא כהן.
ההיגיון:
- "וכן": הרמב"ם ממשיך את החלק השני של הלכה ט. זו עוד דרך שבה אדם נכנס לחזקת כהן.
- מול הלכה ה: שם נאמר: "כהן מיוחס שאמר: 'בני הוא זה, וכהן הוא' - אין מעלין אותו ליחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו". כמעט אותו משפט, ושני דינים: ליחוס צריך עדים, ולחזקה דברי האב מספיקים.
- מול הלכות ו-ח: שם כהן מיוחס שחזר ממדינה אחרת היה צריך לפעמים להביא עדים "שאשה זו כשרה", או "שאלו בניה". כאן אין צורך בזה: "לא על הבנים ולא על האשה".
- למה האשה חשובה: אם האם הייתה אסורה לכהן, כמו גרושה, הבן הוא חלל, ואינו נוהג ככהן (נראה זאת בהלכה יב). ליחוס בודקים זאת. לחזקה סומכים על דברי האב.
- "להאכילו בתרומה": לפי ההקשר, הכוונה לתרומה של דברי סופרים, כמו בהלכה ט. תרומה של תורה אוכל רק מיוחס (הלכה א).
- דוגמה: כהן עבר עם משפחתו לעיר אחרת, ואמר על נערו: "בני זה כהן". אנשי המקום אינם צריכים לברר מי היא אמו, ואינם צריכים עדים שזה בנו. הבן בחזקת כהן, ומותר לתת לו לאכול תרומה של דברי סופרים.
מונחים: "נֶאֱמָן" - דבריו מתקבלים. "לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה" - לתת לבן לאכול תרומה. "בְּחֶזְקַת כֹּהֵן" - מוחזק ככהן (הלכה ט). "רְאָיָה" - הוכחה, עדים.

יא. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִמְדִינָה, זֶה אוֹמֵר: 'אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן', וְזֶה הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: 'אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן' - אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין; וּשְׁנֵיהֶן בְּחֶזְקַת כֹּהֲנִים (=כמבואר לעיל שמחזיקים בכהונה על פי עד אחד). וְכֵן עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר: 'רָאִיתִי זֶה שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו', אוֹ 'שֶׁאָכַל בִּתְרוּמָה', אוֹ 'שֶׁחָלַק עַל הַגֹּרֶן', אוֹ 'שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְקָרָא אַחֲרָיו לֵוִי' - מַחְזִיקִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. וְכֵן אִם הֵעִיד שֶׁזֶּה קָרָא שֵׁנִי בַּתּוֹרָה אַחַר כֹּהֵן, מַחְזִיקִין אוֹתוֹ בִּלְוִיָּה.

שניים שמעידים זה על זה, ועד אחד שראה מעשה של כהן.
הדין המעשי:
- שניים שבאו יחד: "שנים שבאו למדינה, זה אומר: 'אני וחברי כהן', וזה השני אומר: 'אני וחברי כהן'".
- "אף על פי שנראין כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין; ושניהן בחזקת כהנים".
- "רמב"ם לעם": "כמבואר לעיל שמחזיקים בכהונה על פי עד אחד".
- עד אחד שראה: "וכן עד אחד שאמר" שראה אחד מארבעה דברים:
- "ראיתי זה שנשא כפיו".
- "שאכל בתרומה".
- "שחלק על הגרן".
- "שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי".
- הדין: "מחזיקין אותו לכהנה על פיו".
- לוי: "וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כהן, מחזיקין אותו בלויה".
הבסיס והמקור: במשנה (כתובות, פרק ב) נאמר, בערך: שני אנשים, זה אומר "כהן אני" וזה אומר "כהן אני" - אינם נאמנים; ובזמן שהם מעידים זה על זה - הרי אלו נאמנים. ובמשנה אחרת באותו פרק נמנים דברים שאדם נאמן להעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו, ובהם, בערך, שראה את פלוני חולק עמם על הגורן.
ההיגיון:
- "כגומלין": זה נראה כמו עסקה: "אתה תעיד עליי, ואני אעיד עליך". ובכל זאת הם נאמנים. "רמב"ם לעם" מסביר: לחזקה מספיק עד אחד (הלכה ט), וכל אחד מהם הוא עד אחד על חברו.
- העדות על החבר היא העיקר: כל אחד אומר גם על עצמו "אני", אבל על עצמו אדם אינו נאמן. נלמד זאת בהלכה יג: "'כהן אני' - אינו נאמן". מה שמחזיק כל אחד מהם ככהן הוא מה שחברו אומר עליו.
- ארבעה מעשים של כהן: ברכת כהנים, אכילת תרומה, קבלת חלק בתרומה בגורן, ועלייה ראשונה לתורה. אלה כמעט אותם הדברים שבהלכה ד אינם מספיקים ליחוס. לחזקה הם מספיקים, ואפילו על פי עד אחד.
- "וקרא אחריו לוי": למה הפרט הזה? נראה שזו הראיה שעלה ראשון ככהן. כשאין כהן בבית הכנסת, גם ישראל יכול לעלות ראשון, ואז לוי אינו עולה אחריו. וכך גם בלוי: "שני בתורה אחר כהן" מראה שעלה כלוי.
- דוגמה: אדם הגיע לקהילה חדשה. אחד מבני עירו הקודמת מספר: "ראיתי אותו נושא כפיו בבית הכנסת שלנו". על פי עד זה מחזיקים אותו בכהן, ומעלים אותו ראשון לתורה.
מונחים: "לִמְדִינָה" - למקום שבו אינם מוכרים. "'אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן'" - כך נדפס, בלשון יחיד: אני כהן, וגם חברי כהן. "כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה" - כמו מי שמחזירים טובה זה לזה. "נֶאֱמָנִין" - דבריהם מתקבלים. "שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו" - שבירך ברכת כהנים. "שֶׁחָלַק עַל הַגֹּרֶן" - שקיבל חלק בתרומה במקום שבו מכינים את התבואה ומחלקים את התרומה (בהלכה ד: "בבית הגרנות"). "בִּלְוִיָּה" - בחזקת לוי.

יב. הֵעִיד שֶׁרָאָה זֶה שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּבֵית דִּין, תְּרוּמָה שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן הַכֹּהֵן - אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה בְּעֵדוּת זוֹ; שֶׁמָּא חָלָל הוּא, וְלָקַח חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ מִתְּרוּמָה לְמָכְרוֹ.

חלוקת ירושה בבית דין אינה ראיה: "שמא חלל הוא".
הדין המעשי:
- העדות: "העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין, תרומה שהניח להן אביהן הכהן".
- הדין: "אין מעלין אותו לכהנה בעדות זו".
- הטעם: "שמא חלל הוא, ולקח חלק ירושתו מתרומה למכרו".
הבסיס והמקור: הרמב"ם עצמו נותן כאן את הטעם. ברקע עומד דין החלל: כהן שנשא אשה האסורה לו, כמו גרושה, בנו הוא "חלל". על כך נאמר בכהן: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו).
ההיגיון:
- מי הוא חלל: בן של כהן מאשה שאסורה לכהן. הוא אינו אוכל תרומה, ואינו נוהג ככהן. אבל הוא בנו של אביו, והוא יורש אותו כמו אחיו.
- ירושה אינה כהונה: התרומה היא רכושו של הכהן. כשהוא מת, בניו יורשים אותה, וגם בן שהוא חלל. החלל אינו יכול לאכול את חלקו, אבל הוא יכול למכור אותו לכהן. לכן החלוקה מוכיחה רק שהוא בנו, ולא שהוא כהן כשר.
- מול הלכה יא: שם "שחלק על הגרן" מספיק. נראה שבגורן נותנים את התרומה למי שהוא כהן, ולכן זו ראיה. כאן החלוקה היא חלוקה של ירושה, וזה עניין אחר.
- "שמא": עד אחד מספיק לחזקה (הלכה ט), אבל העדות צריכה להראות כהונה. עדות שיש לה הסבר אחר אינה מספיקה.
- דוגמה: כהן מת, והשאיר לבניו שקים של תרומה. הבנים באו לבית דין לחלק את הירושה, ועד ראה שאחד מהם לקח את חלקו. אי אפשר להחזיק אותו בכהן על פי זה: אולי אמו הייתה גרושה, הוא חלל, והוא לקח את חלקו כדי למכור אותו לכהן.
מונחים: "שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו" - שקיבל את חלקו כשחילקו עם אחיו. "שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן" - שהשאיר להם בירושה. "אֲבִיהֶן" - אביהם. "חָלָל" - בן של כהן מאשה שאסורה לכהן; אינו נוהג ככהן. "חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ" - החלק שלו בירושה. "לְמָכְרוֹ" - כדי למכור אותו.

יג. מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה, וְאָמַר: 'כֹּהֵן אֲנִי' - אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ; וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְלֹא יֹאכַל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל - עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵד אֶחָד. אֲבָל אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה (=שהרי אומר שכהן הוא, ונעשו פסולי הכהונה עליו כאיסור), וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים. וְאִם נָשָׂא, אוֹ נִטְמָא - לוֹקֶה; וְהַנִּבְעֶלֶת (=מפסולי כהונה, כגון גרושה וזונה) לוֹ סְפֵק חֲלָלָה.

"כהן אני": אינו נאמן להעלות את עצמו, ונאמן לאסור את עצמו.
הדין המעשי:
- על פי עצמו: "מי שבא בזמן הזה, ואמר: 'כהן אני' - אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהנה על פי עצמו".
- מה הוא אינו עושה: "ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול".
- עד מתי: "עד שיהיה לו עד אחד".
- במה הוא נאסר: "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים". "רמב"ם לעם": "שהרי אומר שכהן הוא, ונעשו פסולי הכהונה עליו כאיסור".
- העונש: "ואם נשא, או נטמא - לוקה".
- האשה: "והנבעלת לו ספק חללה". "רמב"ם לעם" מבאר על איזו אשה מדובר: "מפסולי כהונה, כגון גרושה וזונה".
הבסיס והמקור: האיסורים של הכהן כתובים בתורה: "אשה זנה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ו"לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א). ובפרק יז, שנלמד ביום חמישי, פתח הרמב"ם: "שלש נשים נאסרו [מן התורה] על כל הכהנים - גרושה, וזונה, וחללה". והדין שאדם אוסר את עצמו בדבריו דומה לכלל הידוע בלשון הלומדים: "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", כלומר, הוא עשה את עצמו בדבריו "חתיכה של איסור".
ההיגיון:
- "בזמן הזה": היום אין בית דין שבודק ייחוס, וכל הכהנים הם "בחזקה" (הלכה א). לכן מי שמגיע ממקום אחר צריך לפחות עד אחד, כמו שלמדנו בהלכה ט: "ועל פי עד אחד".
- שני כיוונים: לזכויות של כהן הוא אינו נאמן: עלייה ראשונה, ברכת כהנים, קדשי הגבול. לחובות של כהן הוא נאמן, כי בדבריו הוא אוסר רק את עצמו. "רמב"ם לעם": "שהרי אומר שכהן הוא".
- מול הלכה יא: שם שניים שמעידים זה על זה נאמנים. כאן הוא מדבר רק על עצמו, ולכן אינו נאמן להעלות את עצמו.
- "לוקה": הרמב"ם אינו מסתפק ב"אסור". מי שאמר "כהן אני" ואחר כך נשא גרושה, או נטמא למת, לוקה. דבריו קבעו עליו את האיסור, כמו שכתב "רמב"ם לעם": "ונעשו פסולי הכהונה עליו כאיסור".
- "ספק חללה": אשה מן האסורות לכהן שנבעלה לכהן נעשית חללה. אבל אין ודאות שהוא כהן, ולכן היא רק "ספק חללה". נראה שזה ההבדל: את עצמו הוא יכול לאסור, אבל דבריו אינם קובעים בוודאות את דינו של אדם אחר.
- דוגמה: אדם הגיע לעיר ואמר: "כהן אני". אין לו עדים. לא מעלים אותו ראשון לתורה, והוא אינו עולה לברכת כהנים. אבל אם ירצה לשאת גרושה - אסור לו. ואם ייכנס לבית קברות, הוא עובר על איסור. ואם יבוא עד אחד ויעיד עליו, הוא יהיה בחזקת כהן, כמו כהני זמננו.
⚠ בהלכה זו נדפס "לַכְּהֻנָּה", בה"א הידיעה, וכך גם בהלכה יד. בהלכות ט, יא ו-יב נדפס "לִכְהֻנָּה". שתי הצורות נכונות, והועתקו כמו שנדפסו.
מונחים: "בַּזְּמַן הַזֶּה" - בזמננו, כשאין בית דין שבודק ייחוס. "עַל פִּי עַצְמוֹ" - רק על סמך דבריו. "יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו" - יברך ברכת כהנים. "אוֹסֵר עַצְמוֹ" - נאסר בגלל דבריו. "גְּרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה" - הנשים שנאסרו על כל הכהנים (פרק יז). "מִטַּמֵּא לְמֵתִים" - נעשה טמא מן המת, למשל בבית קברות. "נָשָׂא" - נשא אשה מאלה. "נִטְמָא" - נעשה טמא למת. "וְהַנִּבְעֶלֶת לוֹ" - והאשה שחיה עמו. "סְפֵק חֲלָלָה" - ספק אם היא חללה. "חֲלָלָה" - אשה שנפסלה לכהונה, כמו אשה מן האסורות לכהן שנבעלה לכהן.

יד. וְאִם הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן (=להיות בחזקת כהן ולאכול קדשי הגבול, שדינו כעד אחד כפי שהוסבר לעיל בהלכה ט'). כֵּיצַד? מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וְאָמַר: 'זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁאֲנִי תִּינוֹק, וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִי שֶׁהוֹצִיאַנִי מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְהִפְשִׁיטַנִי כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילוּנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וַחֲבֵרַי בּוֹדְלִין מִמֶּנִּי (=כדי שלא יטמאו את התרומה), וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתִי יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת'; וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ.

"מסיח לפי תמו, נאמן": המעשה של "יוחנן אוכל חלות".
הדין המעשי:
- הכלל: "ואם היה מסיח לפי תמו, נאמן". "רמב"ם לעם": "להיות בחזקת כהן ולאכול קדשי הגבול, שדינו כעד אחד כפי שהוסבר לעיל בהלכה ט'".
- "כיצד?" "מעשה באחד שהיה מסיח לפי תמו". הוא סיפר:
- "זכור אני כשאני תינוק, והייתי מרכב על כתפו של אבי שהוציאני מבית הספר".
- "והפשיטני כתנתי והטבילוני לאכל תרומה לערב".
- "וחברי בודלין ממני". "רמב"ם לעם": "כדי שלא יטמאו את התרומה".
- "והיו קוראין אותי יוחנן אוכל חלות".
- התוצאה: "והעלהו רבנו הקדוש לכהנה על פי עצמו".
הבסיס והמקור: הרמב"ם מביא כאן מעשה מדברי חז"ל. "לערב": בתורה נאמר על כהן שנטמא: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ז). לכן הטבילו את הילד, כדי שיאכל תרומה בערב, אחרי שקיעת החמה. ו"רבנו הקדוש" הוא רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשנה.
ההיגיון:
- מהו "מסיח לפי תמו": אדם שמספר דבר בתמימות, בתוך שיחה, בלי כוונה להוכיח דבר. הוא אינו מנסה להשיג משהו, ולכן יש לדבריו משקל.
- מול הלכה יג: שם נאמר: "ואין מעלין אותו לכהנה על פי עצמו". וכאן: "והעלהו רבנו הקדוש לכהנה על פי עצמו". אותן מילים, ודין הפוך. ההבדל הוא איך דיבר: שם טען "כהן אני", כדי שיחשבו אותו לכהן. כאן סיפר זיכרון מילדותו.
- "שדינו כעד אחד": כך מבאר "רמב"ם לעם". לחזקה מספיק עד אחד (הלכה ט), והמסיח לפי תומו נחשב כעד אחד על עצמו.
- פרטי הזיכרון: כל פרט בסיפור קשור לכהונה: הטבילה "לאכל תרומה לערב", החברים שהתרחקו ממנו כדי שלא יטמאו את התרומה, והכינוי "יוחנן אוכל חלות". חלה היא החלק מן העיסה שניתן לכהן.
- דוגמה: זקן יושב עם נכדיו ומספר: "כשהייתי ילד, אבי היה מטביל אותי כדי שאוכל תרומה בערב, והילדים קראו לי 'אוכל חלות'". הוא אינו מבקש דבר, ואינו מנסה להוכיח דבר. לפי הלכה זו, דבריו מספיקים כדי להחזיק אותו בכהן.
מונחים: "מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ" - מספר בתמימות, בלי כוונה להעיד. "זָכוּר אֲנִי" - אני זוכר. "כְּשֶׁאֲנִי תִּינוֹק" - כשהייתי ילד קטן. "מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ" - יושב על כתפו. "בֵּית הַסֵּפֶר" - כאן: המקום שבו ילדים לומדים תורה. "וְהִפְשִׁיטַנִי כֻּתָּנְתִּי" - והוריד ממני את בגדי. "וְהִטְבִּילוּנִי" - והטבילו אותי במקווה. "לָעֶרֶב" - בערב, אחרי השקיעה. "בּוֹדְלִין מִמֶּנִּי" - מתרחקים ממני. "חַלּוֹת" - חלה, החלק מן העיסה שניתן לכהן. "וְהֶעֱלָהוּ" - והכיר בו ככהן. "רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ" - רבי יהודה הנשיא.

טו. נֶאֱמָן גָּדוֹל לוֹמַר: 'זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן, וְרָאִיתִי פְּלוֹנִי טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב'; וּמַחְזִיקִין אוֹתוֹ בִּכְהֻנָּה, בְּעֵדוּתוֹ.
מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה, וְאָמַר: 'כֹּהֵן אֲנִי', וְעֵד אֶחָד מֵעִיד לוֹ: 'שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ בְּאָבִיו שֶׁל זֶה שֶׁהוּא כֹּהֵן' - אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לַכְּהֻנָּה בְּעֵדוּת זוֹ, שֶׁמָּא חָלָל הוּא; עַד שֶׁיָּעִיד שֶׁזֶּה כֹּהֵן הוּא. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, אוֹ שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן - הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו.

"זכור אני כשהייתי קטן": עדות על מה שראה בילדותו, ועד אחד על האב.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכה יד למדנו על מי ש"היה מסיח לפי תמו", וסיפר מה שזכר מילדותו על עצמו. כאן הרמב"ם עובר לאדם שמעיד על אחר.
- עדות מן הילדות: "נאמן גדול לומר: 'זכור אני כשהייתי קטן, וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב'".
- התוצאה: "ומחזיקין אותו בכהנה, בעדותו". על פי העדות הזאת, פלוני נעשה בחזקת כהן.
- עד אחד על האב: "מי שבא בזמן הזה, ואמר: 'כהן אני', ועד אחד מעיד לו: 'שאני יודע באביו של זה שהוא כהן' - אין מעלין אותו לכהנה בעדות זו".
- הטעם: "שמא חלל הוא".
- מה כן מועיל: "עד שיעיד שזה כהן הוא". העד צריך להעיד על האיש עצמו.
- כשהאב ידוע: "אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן - הרי הוא בחזקת אביו".
הבסיס והמקור: במשנה (כתובות ב, י) נשנו דברים שאדם נאמן להעיד עליהם כשהוא גדול, על מה שראה כשהיה קטן. ובין השאר, בערך: זכור הייתי שפלוני היה יוצא מבית הספר לטבול, כדי לאכול בתרומתו. ודיני "מעלין לכהונה" נידונים בגמרא במסכת כתובות (דפים כד-כו).
ההיגיון:
- "טובל ואוכל בתרומה לערב": כהן שנטמא טובל במקווה, ואוכל תרומה רק אחרי שקיעת החמה. כך כתוב בתורה: "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ז). מי שראה אדם עושה כך, ראה מעשה של כהן.
- למה עדות מן הילדות מועילה כאן: בדרך כלל עד מעיד על מה שראה כשהיה גדול. כאן הוא נאמן על מה שראה בקטנותו. נראה שזה קשור למה שלמדנו בהלכה ט: לחזקה, שאינה יחוס, "מעלין... ועל פי עד אחד". וגם כאן הלשון היא "ומחזיקין אותו בכהנה", כלומר חזקה, ולא יחוס.
- "שמא חלל הוא": גם אם האב כהן, אפשר שהבן חלל. למשל, אם האב נשא גרושה, הבן פסול לכהונה. עדות על האב אינה עונה על השאלה הזאת.
- "עד שיעיד שזה כהן הוא": אם העד מעיד על האיש עצמו, די בעד אחד כדי לתת לו חזקה של כהן, כמו בהלכה ט.
- "בחזקת אביו": כשמעמד האב ברור, בחזקה או בשני עדים, הבן הולך אחר אביו, ואין חוששים שמא הוא חלל. נראה שההבדל הוא בבסיס: כאן הבן נשען על כהונה ברורה של האב. במקרה הקודם היה רק עד אחד, והוא העיד על האב ולא על הבן.
- דוגמה: אדם בא לקהילה חדשה, ואומר "כהן אני". אחד מבני הקהילה אומר: "הכרתי את אביו, והוא היה כהן". זה אינו מספיק. אבל אם הוא מעיד: "אני מכיר את האיש הזה, והוא כהן", מחזיקים אותו בכהונה. ואם ידוע לכול שאביו כהן, הבן בחזקת אביו.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "מי שבא בזמן הזה..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה טו.
מונחים: "נֶאֱמָן" - דבריו מתקבלים כעדות. "גָּדוֹל" - מבוגר. "טוֹבֵל" - טובל במקווה כדי להיטהר. "לָעֶרֶב" - אחרי שקיעת החמה. "וּמַחְזִיקִין אוֹתוֹ בִּכְהֻנָּה" - נותנים לו חזקה של כהן. "בְּעֵדוּתוֹ" - על פי עדותו. "מַעֲלִין אוֹתוֹ לַכְּהֻנָּה" - מכירים בו ככהן. "חָלָל" - בן של כהן שנולד מאשה האסורה לכהן, כמו גרושה. חלל פסול לכהונה. "הֻחְזַק" - ידוע ומקובל.

טז. מִי שֶׁהֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, וְיָצָא עָלָיו קוֹל [=שמועה] שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה - חוֹשְׁשִׁין לוֹ, וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ; בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לַכְּהֻנָּה עַל פִּיו. בָּאוּ שְׁנַיִם אַחַר כָּךְ וְהֵעִידוּ שֶׁהוּא חָלָל, מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִן הַכְּהֻנָּה; בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לַכְּהֻנָּה - שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִצְטָרֵף לְעֵד רִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁהוּא פָּסוּל, יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה - וְיִשָּׁאֵר כֹּהֵן בְּחֶזְקַת אָבִיו (=כלל הוא בתלמוד, שאם יש שני עדים כנגד שני עדים – אנו מעמידין את האדם על חזקתו, ואין חוששין לקול במקום עדים, ואפילו כשעדים אחרים מכחישים אותם).

"יצא עליו קול": קול, עד אחד, ושנים מול שנים.
הדין המעשי: הרמב"ם מתאר שרשרת של שלבים, זה אחר זה:
- שלב 1, חזקה: "מי שהוחזק אביו כהן". הבן בחזקת אביו, כמו שלמדנו בסוף הלכה טו.
- שלב 2, קול: "ויצא עליו קול [=שמועה] שהוא בן גרושה או בן חלוצה - חוששין לו, ומורידין אותו".
- שלב 3, עד אחד מכשיר: "בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהנה על פיו".
- שלב 4, שני עדים פוסלים: "באו שנים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מן הכהנה".
- שלב 5, עוד עד אחד מכשיר: "בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהנה".
- הטעם: "שזה האחרון מצטרף לעד ראשון".
- החשבון: "והרי שניהן מעידין שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול, ידחו אלו ואלו וידחה הקול".
- הכלל: "שהשנים כמאה - וישאר כהן בחזקת אביו".
- "רמב"ם לעם": "כלל הוא בתלמוד, שאם יש שני עדים כנגד שני עדים – אנו מעמידין את האדם על חזקתו, ואין חוששין לקול במקום עדים, ואפילו כשעדים אחרים מכחישים אותם".
הבסיס והמקור: דינים אלה נידונים בגמרא במסכת כתובות (דפים כד-כו), בסוגיה של "מעלין לכהונה".
ההיגיון:
- כוחו של קול: קול אינו עדות. ובכל זאת "חוששין לו, ומורידין אותו". נראה שבענייני כהונה ויוחסין חוששים גם לשמועה.
- עד אחד גובר על קול: עד אחד שמעיד "שהוא כשר" מבטל את הקול, ומחזיר את האיש לכהונה.
- שנים גוברים על אחד: שני עדים שמעידים "שהוא חלל" הם עדות שלמה. לכן מורידים אותו.
- "מצטרף לעד ראשון": העד האחרון אינו עומד לבד. הוא מצטרף לעד הראשון, ויחד הם שני עדים. ואף על פי שלא העידו יחד, אלא זה לפני השניים וזה אחריהם, הם מצטרפים. עכשיו יש שנים מול שנים.
- "שהשנים כמאה": שני עדים הם עדות מלאה, וכוחם כמו של מאה. לכן שתי עדויות מלאות שמכחישות זו את זו מבטלות זו את זו: "ידחו אלו ואלו". והקול? "וידחה הקול". קול אינו מכריע במקום שיש עדים. ומה נשאר? מה שהיה לפני הכול: "וישאר כהן בחזקת אביו".
- דוגמה: ראובן הוא בנו של כהן ידוע, והוא עולה לתורה ראשון. מתפשטת שמועה שאמו הייתה גרושה, ומורידים אותו. בא שמעון ומעיד שהשמועה אינה נכונה, ומעלים אותו. באים שניים ומעידים שאמו הייתה גרושה, ומורידים אותו. בא לוי ומעיד כמו שמעון. עכשיו שמעון ולוי עומדים מול השניים. העדויות מבטלות זו את זו, והשמועה בטלה. ראובן נשאר בחזקת כהן, כמו אביו.
מונחים: "הֻחְזַק" - ידוע ומקובל. "קוֹל" - שמועה (כך נדפס בסוגריים: "[=שמועה]"). "בֶּן גְּרוּשָׁה" - שאביו הכהן נשא גרושה, ולכן הבן חלל. "בֶּן חֲלוּצָה" - שאביו הכהן נשא אשה שעשתה חליצה, וגם היא אסורה לכהן. "חוֹשְׁשִׁין לוֹ" - מתחשבים בשמועה. "וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ" - מוציאים אותו מחזקת כהונה. "מִצְטָרֵף" - מתחבר אליו, ונחשבים יחד. "יִדָּחוּ" - יתבטלו. "כְּמֵאָה" - כמו מאה עדים. "וְיִשָּׁאֵר" - יישאר.

יז. אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהָת שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אַחַר בַּעֲלָהּ, וְיָלְדָה (=התחתנה עם אדם אחר בתוך שלושה חודשים מאז שהתגרשה או התאלמנה מבעלה הראשון), וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן (=לא יודעים אם הולד נולד בחודש התשיעי להריון ולכן אביו הוא הבעל הראשון, או שהוא נולד בחודש השביעי להריון, ואביו הוא הבעל השני), וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה סְפֵק כֹּהֵן; וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרֹבֶת [גדלו הילדים] - כָּל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק כֹּהֵן. וְנוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים: נוֹשְׂאִין נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה, וְאֵין מִטַּמְּאִין לְמֵתִים, וְלֹא אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה; וְאִם נָשְׂאוּ גְּרוּשָׁה, מוֹצִיאִין וְאֵינָן לוֹקִין.

"ספק כהן": "חמרי ישראל וחמרי כהנים".
הדין המעשי:
- מפנה בפרק: עד כאן הרמב"ם עסק בשאלה איך מבררים מי כהן: עדים, חזקה וקול. מכאן ועד סוף הפרק הוא עוסק במי שהספק שלו לא יתברר לעולם.
- מקרה ראשון: "אשה שלא שהת שלשה חדשים אחר בעלה, וילדה".
- "רמב"ם לעם": "התחתנה עם אדם אחר בתוך שלושה חודשים מאז שהתגרשה או התאלמנה מבעלה הראשון".
- הספק: "ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון". "רמב"ם לעם": "לא יודעים אם הולד נולד בחודש התשיעי להריון ולכן אביו הוא הבעל הראשון, או שהוא נולד בחודש השביעי להריון, ואביו הוא הבעל השני".
- "והיה אחד מהן כהן והשני ישראל - הרי זה ספק כהן".
- מקרה שני: "וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל, והגדילו התערבת [גדלו הילדים] - כל אחד מהן ספק כהן".
- הדין: "ונותנין עליהן חמרי ישראל וחמרי כהנים":
- "נושאין נשים הראויות לכהנה" - חומרה של כהן.
- "ואין מטמאין למתים" - חומרה של כהן.
- "ולא אוכלין בתרומה" - חומרה של ישראל.
- אם עברו: "ואם נשאו גרושה, מוציאין ואינן לוקין".
הבסיס והמקור: במשנה (יבמות ד, י) נשנה, בערך: כל הנשים לא יתארסו ולא יינשאו עד שיעברו עליהן שלושה חודשים. ובגמרא שם (דף מב) הטעם, בערך: כדי להבחין בין זרעו של הראשון לזרעו של השני. ודין הוולד שנולד בספק כזה נשנה במשנה במסכת יבמות (פרק יא).
ההיגיון:
- למה שלושה חודשים: אחרי שלושה חודשים כבר אפשר לראות אם האשה בהריון. כך יודעים מי האב. כאן האשה לא המתינה, ונולד ספק.
- "בן תשעה" ו"בן שבעה": ילד יכול להיוולד בחודש התשיעי, וגם בחודש השביעי. אם נולד כשבעה חודשים אחרי הנישואין השניים, אפשר שהוא בן תשעה של הראשון, ואפשר שהוא בן שבעה של השני.
- "והגדילו התערבת": כשהילדים גדלו, כבר אי אפשר לדעת מי הוא מי. נראה שזו גם השעה שבה השאלה נעשית מעשית: עם מי מותר להם להתחתן, ואם מותר להם להיטמא.
- "חמרי ישראל וחמרי כהנים": אולי הוא כהן, ולכן חלים עליו האיסורים של כהן. ואולי הוא ישראל, ולכן אינו אוכל תרומה, שהיא זכות של כהן. מכל צד לוקחים את הצד המחמיר.
- "מוציאין ואינן לוקין": ספק כהן שנשא גרושה חייב לגרש אותה, כי אולי הוא כהן. אבל אין מלקות, כי אולי הוא ישראל, ולישראל מותר לשאת גרושה. השווה להלכה כ: שם הוא כהן ודאי, ולכן "לוקה".
- דוגמה: שני תינוקות נולדו באותו לילה, אחד לכהן ואחד לישראל, והתחלפו. כשגדלו, כל אחד מהם ספק כהן. הוא לא יתחתן עם גרושה, ולא ייטמא למת. ובימים שאוכלים תרומה, הוא לא יאכל ממנה.
⚠ נדפס פעמיים "שָׁהָת" (כאן ובהלכה יח), צורה קצרה של "שָׁהֲתָה" (=המתינה). הועתק כמו שנדפס.
⚠ כאן נדפס "אִם בֶּן תִּשְׁעָה... אִם בֶּן שִׁבְעָה", ובהלכה יח "אִם בֶּן תִּשְׁעָה... אוֹ בֶּן שִׁבְעָה". הועתק כלשון הדפוס.
⚠ התוספת שבסוגריים נדפסה "[גדלו הילדים]", בלי סימן "=" כמו ב"[=שמועה]" שבהלכה טז. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "שָׁהָת" - המתינה. "אַחַר בַּעֲלָהּ" - אחרי שנפרדה מבעלה הראשון, בגירושין או במיתתו. "בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן" - שנולד אחרי תשעה חודשי הריון, מן הבעל הראשון. "בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן" - שנולד אחרי שבעה חודשי הריון, מן הבעל השני. "סְפֵק כֹּהֵן" - אין יודעים אם הוא כהן. "נִתְעָרֵב" - התחלף, ואין יודעים מי הוא מי. "וְלַד" - תינוק. "הַתַּעֲרֹבֶת" - הילדים שהתחלפו (כך נדפס בסוגריים: "[גדלו הילדים]"). "חֻמְרֵי" - החומרות, הצד המחמיר. "הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה" - נשים שמותר לכהן לשאת. "מִטַּמְּאִין לְמֵתִים" - נכנסים לטומאת מת. "מוֹצִיאִין" - מחייבים אותו לגרש אותה.

יח. שְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶם, אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעֲלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשָּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן - נוֹתְנִין עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן: הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם (=ביום המיתה של שבעת הקרובים, האדם מתאונן על מותו ונקרא "אונן", ודיני אונן מבוארים בהלכות אבל), וְהֵן אוֹנְנִין עָלָיו; הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶן (=לכל אחד מהם, שמא הוא לא אביו, וכהן יכול להיטמא רק לשבעת הקרובים), וְהֵן אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ (=שמא אינו בנו); וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה (=עשרים וארבעה משמרות של כהנים היו במקדש, והיו מתחלפים כל שבוע לפי תור שנקבע להם ע"י גורל בימי דוד. והמשמרות נחלקו לבתי אב, וכל בית אב היה עובד במקדש יום אחד מימי השבוע של משמרו. כוהנים אלו, היו עולים בשני משמרות, גם לפי האב הראשון וגם לפי השני), וְאֵינוֹ חוֹלֵק (=אנשי כל בית אב חולקים ביניהם את עורות הקדשים, ואת חלקם בבשר הקרבנות שהקריבו ביומם. הכהן הספק הזה אינו מקבל חלק, כי שני המשמרות דוחים אותו וטוענים: הבא ראיה שאתה ממשמר שלנו – ותקח) - וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן בְּמִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד, נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.

שני כהנים וולד אחד: "נותנין על הולד חמרי שניהן".
הדין המעשי:
- המקרים:
- "שני כהנים שנתערבו ולדותיהם".
- "או אשת כהן שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים, ונשאת לכהן אחר, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון".
- ההבדל מהלכה יז: כאן שני האבות האפשריים כהנים. לכן הילד כהן ודאי. הספק הוא רק מי אביו.
- הדין: "נותנין על הולד חמרי שניהן":
- אנינות: "הוא אונן עליהם, והן אוננין עליו". "רמב"ם לעם": "ביום המיתה של שבעת הקרובים, האדם מתאונן על מותו ונקרא "אונן", ודיני אונן מבוארים בהלכות אבל".
- טומאה: "הוא אין מטמא להן, והן אינן מטמאין לו". "רמב"ם לעם": הוא אינו מיטמא "לכל אחד מהם, שמא הוא לא אביו, וכהן יכול להיטמא רק לשבעת הקרובים". והם אינם מיטמאים לו, "שמא אינו בנו".
- המשמרות: "ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק".
- כשאין ספק לאן הוא שייך: "ואם היו שניהן במשמר אחד ובית אב אחד, נוטל חלק אחד".
הבסיס והמקור: על הטומאה כתוב בתורה: "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו" (ויקרא כא, א-ב). על המשמרות מסופר בספר דברי הימים (א, פרק כד) שבימי דוד חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות, בגורל. ודין הוולד של שני כהנים נשנה במשנה במסכת יבמות (פרק יא).
ההיגיון:
- חומרות משני הצדדים: כל אחד משני הכהנים אולי אביו, ואולי לא. לכן בכל עניין נוהגים לפי הצד המחמיר.
- אונן "עליהם": אולי המת הוא אביו. לכן כשאחד מהם מת, הוא נוהג כאונן. וכך גם הם, אם הוא מת.
- "אין מטמא להן": כאן החומרה היא בכיוון ההפוך. כהן מותר להיטמא לאביו. אבל אולי זה אינו אביו, ואז אסור לו להיטמא. לכן אינו מיטמא לאף אחד מהם, והם אינם מיטמאים לו.
- "ועולה במשמרו של זה ושל זה": הוא כהן ודאי, ולכן עובד במקדש. אבל אין יודעים לאיזה משמר הוא שייך, ולכן הוא עולה עם שניהם. כך כתב "רמב"ם לעם": "כוהנים אלו, היו עולים בשני משמרות, גם לפי האב הראשון וגם לפי השני".
- "ואינו חולק": "רמב"ם לעם": "הכהן הספק הזה אינו מקבל חלק, כי שני המשמרות דוחים אותו וטוענים: הבא ראיה שאתה ממשמר שלנו – ותקח". זה הכלל בכל ספק של ממון: המוציא מחברו, עליו הראיה.
- "נוטל חלק אחד": אם שני האבות מאותו משמר ומאותו בית אב, אין ספק לאיזו קבוצה הוא שייך. לכן הוא מקבל חלק אחד, כמו כל כהן אחר שם.
- דוגמה: ראובן ושמעון, שניהם כהנים, והתינוקות שלהם התחלפו. כשראובן נפטר, הילד נוהג כאונן, אבל אינו נכנס לבית הקברות. בימי המקדש היה עובד גם במשמר של ראובן וגם במשמר של שמעון. אבל כשחילקו את הבשר והעורות, אף משמר לא היה נותן לו חלק.
מונחים: "וַלְדוֹתֵיהֶם" - התינוקות שלהם. "אוֹנֵן" - מי שקרובו מת, ביום המיתה (כלשון "רמב"ם לעם"). "מִטַּמֵּא" - נכנס לטומאת מת, למשל בהלוויה. "מִשְׁמָר" - קבוצת כהנים שעבדה במקדש שבוע אחד, בתורה. "בֵּית אָב" - משפחה בתוך המשמר, שעבדה יום אחד בשבוע. "חוֹלֵק" - מקבל חלק בבשר הקרבנות ובעורות. "נוֹטֵל" - לוקח.

יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהֵן בָּאִין מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. אֲבָל בִּזְנוּת, גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה כְּלָל - הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו הַוַּדַּאי, וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו", עַד שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו.

"והיתה לו ולזרעו אחריו": ספק שבא שלא בנישואין.
הדין המעשי:
- "במה דברים אמורים?" מה שלמדנו בהלכות יז-יח נאמר "בזמן שהן באין מכח נשואין". כלומר, כשהספק נולד בתוך נישואין.
- שלא בנישואין: "אבל בזנות, גזרו חכמים שמשתקין אותו מדין כהנה כלל".
- הטעם: "הואיל ואינו יודע אביו הודאי".
- הפסוק: "ונאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו"" (הערה 94), "עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו".
הבסיס והמקור: הפסוק נאמר על פנחס: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו" (במדבר כה, יג). בגמרא במסכת יבמות (דף ק) נדרש הפסוק, בערך: מי שזרעו מיוחס אחריו - יצא זה, שאין זרעו מיוחס אחריו.
ההיגיון:
- נישואין מול זנות: בהלכה יח האם נשואה לאחד מן השניים, וגם בספק יש בית ויש משפחה. לכן הילד נשאר כהן, ורק נוהגים בו חומרות. בזנות אין אב ידוע בכלל.
- "גזרו חכמים": הרמב"ם כותב שזו גזירה של חכמים, ומביא לה פסוק. נראה שהפסוק מראה את הטעם: הכהונה ניתנה לפנחס "ולזרעו אחריו", כלומר בשלשלת של אב ובן.
- "עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו": הכהונה עוברת מאב לבן. מי שאינו יודע מי אביו, אינו יכול לומר "אני בנו של פלוני הכהן". ובאותו אופן, גם בניו לא יוכלו להתייחס אחריו.
- "משתקין": כאן הכוונה שמסלקים אותו מדיני הכהונה, ואינו נוהג ככהן. מה בדיוק זה כולל, ומה לא, הרמב"ם מפרש בהלכה הבאה.
- "כלל": בהלכות יז-יח לא סילקו את הוולד מן הכהונה, אלא רק החמירו עליו. כאן "משתקין אותו מדין כהנה כלל".
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - מתי נאמר הדין הקודם. "מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין" - מתוך נישואין. "בִּזְנוּת" - מקשר שלא בדרך נישואין. "גָּזְרוּ" - קבעו איסור. "שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ" - שמסלקים אותו. "מִדִּין כְּהֻנָּה" - מן הדינים והזכויות של כהן. "אָבִיו הַוַּדַּאי" - מי אביו בבירור. "מְיֻחָס" - שיחוסו ידוע, בן אחר אב.

כ. כֵּיצַד? עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים שֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל, שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד כֹּהֵן וַדַּאי, וְאַף עַל פִּי כֵן, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו שֶׁיִּתְיַחֵס לוֹ - מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה; וְאֵינוֹ עוֹבֵד, וְלֹא אוֹכֵל תְּרוּמָה, וְלֹא חוֹלֵק. וְאִם נִטְמָא לְמֵתִים אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה - לוֹקֶה, שֶׁאֵין כָּאן סְפֵק הֶתֵּר.

"עשרה כהנים": כהן ודאי, ובכל זאת "משתקין אותו".
הדין המעשי:
- "כיצד?" הרמב"ם מביא דוגמה לדין של הלכה יט.
- המקרה: "עשרה כהנים שפרש אחד מהם ובעל". הקשר היה שלא בנישואין ("אבל בזנות", הלכה יט), ואין יודעים מי מן העשרה הוא האב.
- הילד כהן ודאי: "שהרי הולד כהן ודאי". כל העשרה כהנים.
- ובכל זאת: "ואף על פי כן, הואיל ואינו יודע אביו שיתיחס לו - משתקין אותו מדין כהנה".
- מה פירוש "משתקין": "ואינו עובד, ולא אוכל תרומה, ולא חולק".
- האיסורים נשארים: "ואם נטמא למתים או נשא גרושה - לוקה, שאין כאן ספק התר".
הבסיס והמקור: בגמרא במסכת יבמות (דף ק) מובאת ברייתא, בערך: עשרה כהנים עומדים, ופירש אחד מהם ובעל - הולד שתוקי. ושם מבואר, בערך, שמשתקים אותו מן הכהונה, ולומדים זאת מן הפסוק "והיתה לו ולזרעו אחריו", שהובא בהלכה יט.
ההיגיון:
- הזכויות נלקחות: "ואינו עובד" - אינו עובד במקדש. "ולא אוכל תרומה". "ולא חולק" - אינו מקבל חלק עם הכהנים. כל אלה זכויות של כהן, וחכמים לקחו אותן ממנו.
- החובות נשארות: הוא כהן ודאי. לכן האיסורים של כהן חלים עליו מן התורה. אם נטמא למת או נשא גרושה, "לוקה".
- "שאין כאן ספק התר": השווה להלכה יז. שם, ספק כהן שנשא גרושה, "מוציאין ואינן לוקין", כי אולי הוא ישראל, ולישראל מותר. כאן אין שום צד שבו הדבר מותר לו. הספק הוא רק מי אביו, ולא אם הוא כהן.
- גזירה אינה מקלה: הגזירה של חכמים לקחה ממנו את הזכויות של כהן. היא אינה מתירה לו את מה שהתורה אוסרת על כהן.
- דוגמה: בימי המקדש, אדם כזה לא היה עולה לעבוד במקדש, ולא היה מקבל תרומה וחלק במתנות. ועם זאת, אסור היה לו להיכנס לבית קברות או לשאת גרושה, ואם עשה כך היה לוקה ככל כהן.
מונחים: "שֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם" - שאחד מהם נפרד מן הקבוצה. "וּבָעַל" - היה עם אשה. "כֹּהֵן וַדַּאי" - כהן בלי שום ספק. "שֶׁיִּתְיַחֵס לוֹ" - שאליו יהיה מיוחס. "עוֹבֵד" - עובד במקדש. "חוֹלֵק" - מקבל חלק עם הכהנים. "לוֹקֶה" - חייב מלקות. "סְפֵק הֶתֵּר" - צד שבו הדבר מותר.
★ סיכום הפרק: פרק כ עסק בשאלה "מיהו כהן מיוחס וכהן בחזקה". "כל הכהנים שבזמן הזה בחזקה הם כהנים", והם אוכלים רק "בקדשי הגבול"; תרומה וחלה של תורה אוכל רק "כהן מיוחס" (א). מיוחס הוא מי שהעידו עליו שני עדים, בשלשלת עד כהן ששימש על גבי המזבח, ולכן "אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה" (ב). חלה ותרומה בזמן הזה הן מדברי סופרים, ולכן אוכלים אותן הכהנים שבזמננו, "שהן בחזקה" (ג). מי שראו אותו אוכל תרומה של תורה - מיוחס, אבל אין מעלים ליחוס מנשיאת כפים, מקריאה בתורה ראשון, מחילוק תרומה בבית הגרנות, "ולא על פי עד אחד" (ד). כהן מיוחס נאמן רק בעדים על בנו ליחוס, ומי שחזר ממדינה אחרת עם אשתו ובניו - מתי צריך להביא עדים (ה-ח). אבל לחזקה מעלים גם מן השטרות, על פי עד אחד, מנשיאת כפים ומקריאה ראשון (ט), ומכאן ההלכות על כהן שמעיד על בנו, על שניים שמעידים זה על זה, ועל חילוק תרומה עם אחיו (י-יב). האומר "כהן אני" אינו נאמן להעלות את עצמו, אבל "אוסר עצמו", ומי ש"היה מסיח לפי תמו" נאמן (יג-יד). ובחלק של היום: "נאמן גדול לומר: זכור אני כשהייתי קטן", ועד אחד על האב אינו מספיק, אבל מי שאביו ידוע "הרי הוא בחזקת אביו" (טו). קול, עד אחד, ושנים מול שנים, "שהשנים כמאה" (טז). ספק כהן נוהג ב"חמרי ישראל וחמרי כהנים" (יז), וולד של שני כהנים ב"חמרי שניהן" (יח). ומי שבא מזנות, "משתקין אותו מדין כהנה כלל", ועדיין, אם עבר על איסורי כהונה, "לוקה, שאין כאן ספק התר" (יט-כ).
★ המסר: הפרק מראה כמה שוקלים כל ראיה בענייני יחוס. אבל הוא מלמד גם על כוחה של חזקה. כל הכהנים שבזמננו הם "בחזקה", ועליהם נשענת הכהונה עד היום (א). ושמועה לבדה אינה מוציאה אדם מחזקתו: "ידחו אלו ואלו וידחה הקול... וישאר כהן בחזקת אביו" (טז). ובחומש של היום הפרשה נפתחת: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט). ורש"י מסביר שהיו "ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה", ולכן הקדוש ברוך הוא "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק'". גם שם היה קול, וגם שם בטל הקול לפני העדות. התורה דואגת שיהיה ידוע מי האב, וכך נבנית שלשלת התולדות של עם ישראל. ובלשון הרמב"ם בהלכה יט: "עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו". ומהלכה כ עולה עוד לימוד: גם מי שנלקחו ממנו הזכויות, החובות שלו לא נלקחו ממנו.
לתשומת לב: דיני יחוס הכהונה נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ג) ובפוסקים, ויש בהם פרטים שאינם מובאים כאן. הפרק נוגע גם בילדים שאביהם אינו ידוע. הדין שבו קובע רק את מעמדם בדיני כהונה. הוא אינו קובע את ערכו של אדם, ואין להסיק מן הלימוד מסקנות על אדם מסוים. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, כ"ט מרחשון: פרק כא, "איסור קירבה לעריות, הנהגה בשעת תשמיש, דיני צניעות והרחקות נוספות." הפרק נפתח: "כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר - הרי זה לוקה מן התורה".