יום רביעי · תאריך 04/11/2026 · כ"ד מרחשון ה'תשפ"ז
היום יום: כ"ד חשון ה'תש"ד — בגשמיות מסתכלים במי שלמטה ממנו ומודים לה' "על חסדו"; ברוחניות מסתכלים במי שלמעלה ממנו ומתחננים לה' "לעלות בעלוי"
לימוד פרשת השבוע: פרשת חיי שרה — בראשית כ״ד:כ״ז ← כ״ד:נ״ב (26 פסוקים, עליית "רביעי" — "ברוך ה'", רבקה רצה "לבית אמה", לבן ו"בוא ברוך ה'", "לא אכל עד אם דברתי דברי", העבד מספר מחדש את כל המעשה, "מה' יצא הדבר", ו"הנה רבקה לפניך קח ולך")
תניא: אגרת הקודש סימן ל׳ (שלם) — "מודעת זאת" ← "ודי למבין": לא לתת פחות מבשנים הקודמות לצדקת ארץ ישראל, ומעלת "רוב המעשה" ו"חשבון גדול"
רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק ט״ז (שלם) — הלכות א׳ ← י״ג · דיני פצוע דכא וכרות שפכה: מי נאסר לבוא בקהל, מה פוסל ומה כשר, "שכל אלו בידי שמים", ואיסור הסירוס
היום יום
יום שני · כד חשון · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: תולדות, שני עם פירש"י.
תהלים: קיג־קיח.
תניא: לא. נודע . . .האברים כו'.
בָּעִנְיָנִים הַגַּשְׁמִיִּים צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בְּמִי שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, וּלְהוֹדוֹת לַה'־יִתְבָּרֵךְ כִּי־טוֹב, עַל חַסְדּוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. –
בָּעִנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בְּמִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וּלְהִתְחַנֵּן לַה' שֶׁיִּתֵּן לוֹ דֵּעָה טוֹבָה לְהִתְלַמֵּד מִמֶּנּוּ, וְכֹחַ וְעֹז שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת בְּעִלּוּי.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום שני", כי בשנת ה'תש"ד חל כ"ד חשון ביום שני. לכן בלוח השיעורים כתוב "תולדות, שני": העלייה השנייה של הפרשה הבאה. השנה (ה'תשפ"ז) כ"ד מרחשון חל ביום רביעי, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "רביעי" של פרשת חיי שרה (בראשית כד, כז–נב). ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי, ולא לפי יום השבוע.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו שני משפטים קצרים בלשון הקודש, עם קו מפריד ביניהם. שני המשפטים בנויים באותה צורה: "צריך להסתכל במי שהוא", ומילה אחת שהופכת את הכיוון: "למטה" ו"למעלה". ספר "היום יום" ליקט הרבי מתוך שיחותיו ומכתביו של חמיו, הרבי הריי"צ. ברשומה עצמה לא צוין מקור.
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת תולדות, העלייה "שני" עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים קי"ג עד קי"ח, השיעור של היום העשרים וארבעה בחודש. אלה פרקי ההלל. תניא: אגרת הקודש סימן ל"א, מן "נודע" ועד "האברים כו'". בחוברת, הקטע הזה הוא שיעור התניא של מחר, יום חמישי. היום לומדים בחוברת את סימן ל', "מודעת זאת", שהיה רשום בלוח של אתמול. זה אותו פער של יום אחד שראינו בימים הקודמים.
★ המשפט הראשון: בגשמיות מסתכלים למטה. "העניינים הגשמיים" הם מה שיש לאדם בעולם הזה: פרנסה, דירה, בריאות. כאן "צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו". המטרה מופיעה מיד: "ולהודות לה' יתברך כי טוב, על חסדו אתו עמו". המבט למטה לא נועד כדי שהאדם ירגיש טוב יותר מחברו, ואין בו התנשאות. הוא נועד להביא להודאה: מי שרואה כמה היה יכול להיות חסר לו, מבין שמה שיש לו הוא חסד. והלשון הכפולה "אתו עמו" מדגישה שהחסד הזה נעשה עם האדם עצמו, כאן ועכשיו.
★ המשפט השני: ברוחניות מסתכלים למעלה. "העניינים הרוחניים" הם הלימוד, התפילה, המידות והמעשים הטובים. כאן "צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו". גם כאן המטרה מופיעה מיד, והיא תפילה: "ולהתחנן לה'". שימו לב למה מבקשים:
· "דעה טובה להתלמד ממנו": מי שרואה אדם גדול ממנו יכול לקנא בו, להתייאש, או לחפש בו חסרונות. כדי ללמוד ממנו צריך גישה נכונה, ולכן מבקשים אותה מה'.
· "וכח ועז": לדעת מה חסר זה עדיין לא מספיק. צריך כוח כדי לשנות, ו"עוז", אומץ, כדי להתחיל.
· "שיוכל לעלות בעלוי": המטרה היא לעלות. לא נאמר כאן שצריך להשתוות אליו או לנצח אותו.
★ מה קורה בדרך כלל? לרוב עושים ההפך. בגשמיות משווים את עצמנו למי שיש לו יותר, ואז חסר לנו תמיד. ברוחניות משווים את עצמנו למי שעושה פחות, ואז אנחנו מרוצים מהר מדי. הרשומה הופכת את שני המבטים: בגשמיות המבט למטה מביא לשמחה ולהודאה, וברוחניות המבט למעלה מביא לתפילה ולעלייה.
★ שני הצדדים במשנה אחת (זו הערה שלנו, ולא של הרשומה): באבות (ד, א) אומר בן זומא: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", וגם "איזהו עשיר? השמח בחלקו". החכמה נמדדת ביכולת ללמוד מאחרים, והעושר נמדד בשמחה במה שיש. ועל התחרות ברוחניות אמרו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא, א).
★ קשר ללימוד של היום (גם זו הערה שלנו) — בתהלים של היום נמצא הפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קיח, א), וממנו נשמעת לשון הרשומה: "להודות לה' כי טוב, על חסדו". בחומש פותח העבד את העלייה של היום בהודאה כזו: "ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני" (בראשית כד, כז). וגם המבט למעלה נמצא שם: על הפרשה שבה העבד מספר את המעשה בשנית מביא רש"י (כד, מב): "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום — מתורתן של בנים". ובתניא, באגרת של היום, רבנו הזקן כותב על מי שנגעה יראת ה' בלבם: "לא יאתה לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש מאשר כבר הורגלו מדי שנה". האגרת מדברת על צדקה, נתינה של כסף, וקוראת לה "קדש". ובקדש לא יורדים ממה שכבר הגיעו אליו.
המסר ליום: אפשר לבחור היום שני מבטים. כשעולה המחשבה "למה לו יש ולי אין", להסתכל רגע למטה ולומר תודה על דבר אחד מסוים. וכשעולה המחשבה "אני כבר בסדר", להסתכל רגע למעלה, לבחור אדם אחד, ולבקש מה' ללמוד ממנו דבר אחד.
חומש עם רש״י
בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ז
(כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהֹוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב אֶת חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדוֹנִי (לֹא הִפְסִיק לְהֵיטִיב עִמּוֹ וּלְקַיֵּם לוֹ אֶת דְּבָרוֹ); אֲנִי — בַּדֶּרֶךְ (הַנְּכוֹנָה) נָחַנִי (הִנְחָה אוֹתִי) ה' אֶל בֵּית אֲחֵי אֲדוֹנִי (בֵּית קְרוֹבָיו שֶׁל אֲדוֹנִי).
★ היום, יום רביעי כ"ד מרחשון, ממשיכים את פרשת חיי שרה. לפי חלוקת חת"ת, ביום רביעי לומדים את העלייה הרביעית בפרשה, "רביעי" — ובפרשתנו היא מפרק כד פסוק כז ועד פסוק נב: עשרים ושישה פסוקים.
★ אתמול למדנו את העלייה השלישית (כד:י–כו). העבד לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו, "וכל טוב אדניו בידו", והלך "אל עיר נחור" (י). לעת ערב הבריך את הגמלים ליד הבאר (יא), והתפלל: "הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם" (יב). הוא קבע סימן: הנערה שתאמר "שתה וגם גמליך אשקה" — "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (יד). ועוד לפני שסיים: "ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יצאת" (טו). העבד רץ לקראתה וביקש מעט מים (יז); היא השקתה אותו, הוסיפה מעצמה "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתת" (יט), רצה שוב אל הבאר, ושאבה "לכל גמליו" (כ). "והאיש משתאה לה, מחריש" (כא). כשכלו הגמלים לשתות, לקח נזם זהב ושני צמידים, ושאל: "בת מי את" (כב–כג). והיא ענתה: "בת בתואל אנכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור" (כד), והוסיפה: "גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון" (כה). "ויקד האיש וישתחו לה'" (כו).
★ ומה נלמד היום (כד:כז–נב)? העבד, שעד עכשיו רק השתחווה, פותח את פיו ומברך את ה' (פסוקנו). רבקה רצה ומספרת "לבית אמה" (כח). נכנס לסיפור אחיה, לבן (כט): הוא רואה את הנזם ואת הצמידים, שומע את דברי אחותו, ובא אל האיש (ל): "בוא ברוך ה', למה תעמד בחוץ" (לא). העבד נכנס, הגמלים מטופלים, ומובאים מים לרחיצת הרגליים (לב). האוכל מוגש — והוא מסרב: "לא אכל עד אם דברתי דברי" (לג). ואז הנאום הארוך: "עבד אברהם אנכי" (לד), ובו הוא מספר מחדש את כל מה שלמדנו ביום שני וביום שלישי (לד–מט); וההבדלים הדקים בין מה שקרה לבין מה שהוא מספר הם לב הקטע. לבן ובתואל עונים: "מה' יצא הדבר" (נ); "הנה רבקה לפניך קח ולך" (נא); והעבד משתחווה ארצה לה' (נב).
★ פסוקנו ממשיך ישר מן הפסוק שבו סיימנו אתמול. שם: "ויקד האיש וישתחו לה'" — תנועה של הגוף, בלי מלה. וכאן באות המלים: "ברוך ה'". והברכה עונה בדיוק על התפילה. ליד הבאר אמר: "ה' אלהי אדני אברהם... ועשה חסד עם אדני אברהם" (יב), וקבע: "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" (יד). ועכשיו: "ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני". אותן מלים, ומה שהיה בקשה נעשה הודאה. וכדרכו גם כאן: הוא מודה על החסד שנעשה עם אדוניו, לא על הצלחתו שלו.
★ שימו לב: עדיין לא הושג דבר של ממש. המשפחה אינה יודעת מדוע בא, ואיש לא הסכים לשלוח את הנערה. הוא מברך על מה שכבר ראה: הגיע אל המשפחה הנכונה, ופגש נערה שעמדה בסימן. הוא אינו מחכה לסוף הסיפור כדי לומר תודה. ובסוף השיעור, כשישמע "קח ולך" (נא), יודה שוב: "וישתחו ארצה לה'" (נב), ורש"י יאמר שם: "מכאן שמודים על בשורה טובה".
★ ועוד: "חסדו ואמתו". הצירוף "חסד ואמת" חוזר בפרקנו: בהמשך השיעור יבקש העבד מבני המשפחה: "ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני, הגידו לי" (מט). וגם יעקב יבקש מיוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת" (מז, כט). אפשר להבין את שתי המלים כך (וזו הצעה להבנה): חסד — הטוב שניתן מעבר למה שמגיע; אמת — הנאמנות, שהטוב הזה נמשך ואינו פוסק. והנביא מייחס את החסד לאברהם עצמו: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). ה' לא עשה חסד עם אברהם פעם אחת בלבד, אלא "לא עזב": גם עכשיו, כשהוא זקן ובנו טרם נישא.
★ ועוד: הביטוי "לא עזב חסדו" מופיע שוב במקרא בסיפור שידוך אחר. כשחזרה רות מן השדה וסיפרה לנעמי על בועז, אמרה נעמי: "ברוך הוא לה', אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (רות ב, כ). אתמול ראינו שגם המלה "הקרה" מחברת בין שני הסיפורים: "ויקר מקרה חלקת השדה לבועז" (רות ב, ג).
★ ועוד: "אנכי". הוא מקדים את המלה הזאת: "אנכי בדרך נחני ה'" — אני, העבד הזה, הובלתי. ליד המעיין אמר: "הנה אנכי נצב על עין המים" (יג), ועשה כל מה שעליו. ועכשיו הוא יודע מי הוביל את מי. ובעוד ארבעה פסוקים נשמע "אנכי" אחר, מפי לבן: "ואנכי פניתי הבית" (לא). העבד אומר "אנכי", ומיד "נחני ה'"; לבן אומר "אנכי", ומיד "פניתי". כדאי להקשיב להבדל.
★ ועוד: "בית אחי אדני". אברהם אמר רק "אל ארצי ואל מולדתי" (ד); אתמול שמענו מפי רבקה "בת בתואל... אשר ילדה לנחור" (כד); ועכשיו העבד אומר זאת בעצמו: הוא הגיע בדיוק אל בית הקרובים. בחוברת נדפס כאן "אֲחֵי", בצירי, לשון רבים: קרובי אדוני. וכך אמר אברהם ללוט, בן אחיו: "כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח).
★ ועוד: אל מי הוא מדבר? אל ה'. אבל רבקה עומדת שם ושומעת. לפי הכתוב, זו הפעם הראשונה שנשמע לידה השם "אברהם", וגם המלים "בית אחי אדני". ומיד בפסוק הבא: "ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה". נראה (וזו הצעה להבנה) שגם הברכה הזאת היא חלק מ"הדברים האלה".
★ מטרת הפסוק: ללמד שהשליח אינו לוקח לעצמו את ההצלחה. ברגע שהדברים מתבהרים, פיו מלא הודאה, והוא מייחס הכל לחסדו של ה' עם אדוניו, ולהנחיה שהובילה אותו.
★ מילות מפתח: "לֹא־עָזַב" — לא עזב, לא הפסיק (אונקלוס: "לָא מְנַע"); "חַסְדּוֹ" (אונקלוס: "טִיבוּתֵהּ"); "וַאֲמִתּוֹ" (אונקלוס: "וְקוּשְׁטֵהּ"); "מֵעִם" (אונקלוס: "מִן"); "בַּדֶּרֶךְ" (אונקלוס: "בְּאוֹרַח תַּקְנָא"); "נָחַנִי" — הנחה אותי (אונקלוס: "דַּבְּרַנִי"); "אֲחֵי אֲדֹנִי" — קרובי אדוני (אונקלוס: "אֲחוּהִי דְרִבּוֹנִי").
★ מדרש: רש"י בהמשך השיעור (כד, מב) מביא את דברי רבי אחא: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום — מתורתן של בנים". שיחתו של העבד, ובה גם הברכה הזאת, כתובה בתורה באריכות. ובגמרא (מכות י, ב) נאמר, בלשון הגמרא בערך: בדרך שאדם רוצה לילך בה — מוליכין אותו. העבד ביקש ללכת בשליחות נאמנה; ואמנם "בדרך נחני ה'".
★ ביאור בדרך חב"ד: בהיום יום של היום, כ"ד מרחשון, נאמר: "בענינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות לה' יתברך כי טוב, על חסדו אתו עמו". "חסדו" היא המלה שבפסוקנו: "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני". העבד עושה בדיוק כך: לפני שהוא שואל מה עוד חסר, הוא מודה על מה שכבר קיבל. ועוד: בשם הבעל שם טוב מובא, בערך, על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהילים לז, כג): אם אדם מגיע למקום מסוים, אין זה מקרה; הובילו אותו לשם למטרה. "אנכי בדרך נחני ה'" הוא הלשון של מי שיודע זאת: לא רק "הגעתי", אלא "הובאתי". ועכשיו נותר לברר בשביל מה.
★ המסר ליום: לא צריך לחכות לסוף כדי לומר תודה. גם באמצע הדרך, כשעוד לא ברור איך זה ייגמר, אפשר לעצור ולומר: עד כאן הובילו אותי נכון. מי שאומר זאת, רואה אחר כך ביתר בהירות גם את השלב הבא.
בַּדֶּרֶךְ • דֶּרֶךְ הַמְּזֻמָּן, דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ. וְכֵן כָּל בֵּי"ת וְלָמֶ"ד וְהֵ"א הַמְּשַׁמְּשִׁים בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה וּנְקוּדִים בְּפַתָּ"ח, מְדַבְּרִים בַּדָּבָר הַפָּשׁוּט שֶׁנִּזְכַּר כְּבָר בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהוּא מְבֹרָר וְנִכָּר בְּאֵיזֶה הוּא מְדַבֵּר.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני חלקים: פירוש המלה, וכלל בדקדוק.
★ "בַּדֶּרֶךְ — דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך": הקושי — באיזו "דרך" מדובר? בפסוקנו לא הוזכרה קודם שום דרך מסוימת, ובכל זאת נאמר "בַּדֶּרֶךְ", בפתח תחת הבי"ת, ולא "בְּדֶרֶךְ", בשווא. רש"י: אין כאן דרך כלשהי, אלא הדרך הידועה והמיוחדת. והוא מפרש אותה בשלוש לשונות: "המזומן" — שהוכנה לי מראש; "הישר" — בלי טעות ובלי סיבוב; "באותו דרך שהייתי צריך" — בדיוק זו שנחוצה לשליחותי.
★ שימו לב ל"דרך המזומן". בפסוק יב ביקש העבד "הקרה נא לפני היום", ואונקלוס תרגם שם: "זַמִּין כְּעַן קֳדָמַי". מה שביקש שיזדמן, נמצא עכשיו "מזומן". וגם ה"דרך" כבר הוזכרה בעצם: בפסוק כא עמד "מחריש, לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא". וזו התשובה לשאלה ההיא.
★ "וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התבה ונקודים בפת"ח": עכשיו רש"י פורש כלל. "המשמשים" הן אותיות שאינן חלק מן השורש, אלא נוספות בראש המלה ומשמשות אותה. כשהן נקודות בפתח, הן "מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר, או שהוא מבורר ונכר באיזה הוא מדבר". בלשוננו: זו ה"א הידיעה. "בַּדֶּרֶךְ" הוא כמו "בְּהַדֶּרֶךְ": הה"א נבלעה בבי"ת, והפתח שלה נשאר.
★ ורש"י מונה שני מקרים, ובשיעור של היום יש דוגמה לכל אחד. "שנזכר כבר במקום אחר": "אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים" (ל) — הה"א נקודה בפתח, כי כבר הוזכרו בפסוק כב. "מבורר ונכר באיזה הוא מדבר": "בַּדֶּרֶךְ" שבפסוקנו — הוא לא אמר איזו דרך, אבל ברור לכל במה מדובר. ובהמשך יאמר העבד "אשר הנחני בְּדֶרֶךְ אמת" (מח), ושם בשווא: שם המלה שאחריה היא שמגדירה איזו דרך.
★ המסר ליום: אדם יכול לחשוב שהוא עובר בעוד "דרך" אחת מני רבות. רש"י קורא מתוך פתח אחד שיש "הדרך": זו שהוכנה, הישרה, "שהייתי צריך". גם בעיקולים של היום שלנו כדאי לשאול: ואולי זו בדיוק הדרך שהייתי צריך?
בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ח
(כח) וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתָּרָץ הַנַּעֲרָה, וַתַּגֵּד (וְסִפְּרָה) לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה (אֶת כָּל מַה שֶּׁקָּרָה, כְּפִי שֶׁהָיָה).
★ הברכה נאמרה, והתמונה ליד הבאר נגמרת. רבקה אינה נשארת לעמוד. איש לא ביקש ממנה לרוץ: העבד רק שאל "היש בית אביך מקום לנו ללין" (כג), והיא הבטיחה "גם מקום ללון" (כה). ועכשיו היא הולכת לקיים את מה שהבטיחה.
★ שימו לב לפועל "ותרץ". כבר ראינו אותה רצה: "ותרץ עוד אל הבאר לשאב" (כ). וזה לשונו של בית אברהם: "וירץ לקראתם" (יח, ב), "ואל הבקר רץ אברהם" (יח, ז), ואתמול "וירץ העבד לקראתה" (יז). ובפסוק הבא נקרא אותו פועל בדיוק: "וירץ לבן". הריצה נראית זהה; ההבדל הוא במה שדוחף אותה. על כך נעמוד מיד.
★ ועוד: "לבית אמה". יש לה אב: העבד שאל על "בית אביך" (כג), והיא ענתה "בת בתואל אנכי" (כד); ובתואל עצמו עוד יזכר בפסוק נ. ובכל זאת היא רצה דווקא "לבית אמה". רש"י יסביר זאת מיד. והאם ממשיכה להיות נוכחת בסיפור: "ומגדנת נתן לאחיה ולאמה" (נג).
★ ועוד: "כדברים האלה". הפסוק אינו חוזר על מה שסיפרה, אלא מסכם: כמו הדברים שראינו. היא מעבירה אותם כפי שהיו. ובפסוק הבא נשמע שדיברה בלשונו של האיש: "כה דבר אלי האיש" (ל).
★ ⚠ בחוברת נדפס כאן "הַנַּעֲרָה" בה"א, כפי הקריאה, כמו בפסוק יד; ובספר התורה נכתבת המלה הזאת בדרך כלל בלי ה"א, וקוראים "נערה". הועתק כפי שנדפס.
★ מטרת הפסוק: להעביר את הסיפור מן הבאר אל הבית. המפגש הפרטי נגמר, ומעתה תיכנס לסיפור המשפחה כולה.
★ מילות מפתח: "וַתָּרָץ" (אונקלוס: "וּרְהָטַת"); "הַנַּעֲרָה" (אונקלוס: "עוּלֶמְתָּא"); "וַתַּגֵּד" — וסיפרה (אונקלוס: "וְחַוִּיאַת"); "לְבֵית אִמָּהּ" (אונקלוס: "לְבֵית אִמַּהּ"); "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (אונקלוס: "כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין").
★ מדרש: כשיגיע יעקב לחרן, ויפגוש ליד הבאר בת אחרת של המשפחה הזאת, נקרא: "ותרץ ותגד לאביה" (כט, יב). ורש"י שם מפרש, בשם המדרש ובלשונו בערך, שאמה של רחל כבר מתה, ולכן לא היה לה למי להגיד אלא לאביה. כלומר: ההבדל בין "לבית אמה" של רבקה לבין "לאביה" של רחל אינו מקרי. אותו כלל שרש"י מלמד כאן, מתקיים בשני הדורות.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה לדבר על מקומה של האשה כ"עקרת הבית", שממנה נקבעת רוחו של הבית כולו. ובגמרא (שבת קיח, ב) מסופר, בערך, שרבי יוסי אמר: מימיי לא קראתי לאשתי "אשתי", אלא "ביתי". פסוקנו מדגים זאת בלשונו: הוא אינו אומר "לאמה", אלא "לבית אמה". הדבר הגדול שעומד לקרות במשפחה זו, נכנס אל הבית דרך האם.
★ המסר ליום: כשקורה לנו דבר טוב, הרצון הראשון הוא לרוץ ולספר למי שקרוב אלינו. ורבקה מלמדת גם איך: "כדברים האלה", בדיוק כפי שהיה, בלי להגזים ובלי להוסיף.
לְבֵית אִמָּהּ • דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים הָיָה לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת לֵישֵׁב בּוֹ לִמְלַאכְתָּן, וְאֵין הַבַּת מַגֶּדֶת אֶלָּא לְאִמָּהּ.
ביאור רש"י: דיבור אחד, העונה על שתי שאלות.
★ "דרך הנשים היה להיות להן בית לישב בו למלאכתן": הקושי הראשון — מה זה "בית אמה"? וכי לאם יש בית נפרד מבית האב? הרי העבד שאל על "בית אביך" (כג). רש"י: כן, זה היה הנוהג: לנשים היה חדר או מבנה משלהן, שבו ישבו ועשו את מלאכתן. וכך אנחנו מוצאים גם במקומות אחרים: בסוף הפרק, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" (סז); ובהמשך, כשיחפש לבן את התרפים: "ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהת" (לא, לג). לכל אחת אוהל משלה.
★ "ואין הבת מגדת אלא לאמה": הקושי השני — ולמה לא אל אביה? רש"י: כך דרכו של עולם: בת מספרת דברים כאלה קודם לאמה. נערה שאיש זר נתן לה תכשיטים ודיבר על מקום ללון, הולכת קודם כל אל האם. רש"י אינו רואה כאן דבר נסתר: הוא פשוט מכיר בני אדם.
★ המסר ליום: הפסוק מלמד לכבד את הדרך הטבעית שבה דברים עוברים בתוך משפחה. יש דברים שעוברים קודם דרך מי שקרוב יותר, ולא צריך לראות בכך פגיעה בסמכות של איש.
בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ט
(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְרִבְקָה הָיָה אָח, וּשְׁמוֹ לָבָן; וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה, אֶל הָעַיִן (מַעְיַן הַמַּיִם).
★ דמות חדשה נכנסת לתורה. כשהתבשר אברהם על משפחת נחור, נאמר רק "ובתואל ילד את רבקה" (כב, כג), ועל לבן לא נאמר דבר. ועכשיו הוא מופיע, ולא ייעלם: יעקב יברח אליו, יעבוד אצלו שנים רבות, ויישא את בנותיו. שימו לב כיצד הוא מוצג: לא "ולבתואל בן", אלא "ולרבקה אח". הוא נמדד ביחס אליה.
★ ועוד: הדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו הוא שהוא רץ. אביו בתואל עדיין אינו נראה. הבן הוא שיוצא, והוא שידבר ראשון גם בסוף השיעור: "ויען לבן ובתואל" (נ), ורש"י יאמר שם: "רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו".
★ ועוד: הפסוק מספר קודם את המעשה, ורק אחר כך את הסיבה. כאן: "וירץ לבן". ובפסוק הבא, כאילו התורה חוזרת לאחור: "ויהי כראת את הנזם". הכתוב אינו מסתיר: הוא נותן לנו לראות תחילה ריצה נלהבת, כמו של אברהם ושל רבקה, ומיד אחר כך לגלות מה עומד מאחוריה. וזה בדיוק מה שרש"י שואל.
★ ועוד: "החוצה אל העין". לבן צריך לצאת מן הבית ולהגיע עד המעיין. העבד לא נכנס מיוזמתו; הוא נשאר במקומו. ובעוד שני פסוקים יאמר לו לבן: "למה תעמד בחוץ" (לא).
★ מטרת הפסוק: להכניס לסיפור את לבן, ולהעמיד אותנו כבר עכשיו מול השאלה: מדוע הוא רץ?
★ מילות מפתח: "אָח" (אונקלוס: "אָחָא"); "וּשְׁמוֹ" (אונקלוס: "וּשְׁמֵהּ"); "וַיָּרָץ" (אונקלוס: "וּרְהַט"); "אֶל־הָאִישׁ" (אונקלוס: "לְוַת גַּבְרָא"); "הַחוּצָה" (אונקלוס: "לְבָרָא"); "הָעָיִן" — המעיין (אונקלוס: "עֵינָא").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה ס; בלשון המדרש בערך) דרשו את שמו: "לבן" — מלובן ברשעה. כלומר: השם נשמע נקי, והרשע שלו כמו מלובן ומעובד היטב: לא גס ולא גלוי, אלא בלבוש נאה. ואמנם, בעוד שני פסוקים נשמע מפיו לשון נקייה מאוד: "בוא ברוך ה'".
★ ביאור בדרך חב"ד: למה שולח אברהם את עבדו דווקא אל הבית הזה? רש"י בפרשה הבאה (כה, כ) יפרש, בערך, שזה שבחה של רבקה: בת רשע ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם; והמדרש (בראשית רבה, פרשה סג; בערך) מביא על כך את הפסוק "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב, ב). ובתורת החסידות מודגשת המעלה המיוחדת של אור שיוצא מתוך החושך: "כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג). רבקה, ואחריה רחל ולאה, באות דווקא מן הבית הזה. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): אדם שגדל בסביבה שאינה מאירה אינו מוגבל על ידה, והאור שיוצא משם יכול להאיר בית שלם.
★ המסר ליום: לא כל ריצה היא זריזות. לפני שאנחנו רצים אל משהו, כדאי לשאול את השאלה של רש"י, בשלוש מלים: למה אני רץ?
וַיָּרָץ • לָמָּה רָץ, וְעַל מָה רָץ?.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שאלה בלבד. התשובה נמצאת בדיבור הבא של רש"י, בפסוק ל.
★ "וַיָּרָץ — למה רץ, ועל מה רץ?": הקושי — הפסוק מספר שלבן רץ, ואינו אומר למה. מדוע ימהר אדם לרוץ אל זר ליד המעיין? ומה ראה? רבקה הלכה לספר "לבית אמה", לא לו. רש"י אינו עונה כאן, אלא שואל, ובכך מלמד כיצד לקרוא את הפסוק הבא: "ויהי כראת את הנזם" אינו סתם המשך הסיפור, אלא התשובה לשאלה הזאת. ושם יאמר: "עשיר הוא זה".
★ שימו לב לכפילות: "למה רץ, ועל מה רץ". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שיש כאן שני צדדים: "למה" — מה המטרה, לאן הוא רוצה להגיע; "על מה" — מה גרם לכך, מה הדבר שראה. והפסוק הבא אכן עונה על שניהם: מה שראה — הנזם; ומה שרצה — הממון.
★ ⚠ בחוברת נדפסים בסוף הדיבור גם סימן שאלה וגם נקודה. הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: רש"י אינו מניח שכל מי שרץ — הוא צדיק. הוא שואל. לשאול "למה" על מעשה שנראה יפה, אין בכך חוסר אמון; זו הדרך ללמוד מה עומד מאחוריו.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל׳
(ל) וַיְהִי ׀ כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִידִים עַל יְדֵי אֲחוֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחוֹתוֹ לֵאמֹר: "כֹּה דִּבֶּר אֵלַי הָאִישׁ" — וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ; וְהִנֵּה הוּא עוֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים (שׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם), עַל הָעַיִן (לְיַד הַמַּעְיָן).
★ זו התשובה לשאלה של הפסוק הקודם. שימו לב לסדר: קודם "כראת", ורק אחר כך "וכשמעו". לבן ראה את הזהב עוד לפני שהאזין למה שיש לאחותו לומר. על דברי האיש, על הברכה לה', על "בית אחי אדני" — הפסוק כמעט אינו מפרט: הכול נכנס ב"כה דבר אלי האיש". ואילו התכשיטים מפורטים אחד אחד: "את הנזם ואת הצמדים".
★ ועוד: הפסוק אומר פעמיים "אחתו". כך רואה אותה לבן: אחות, ועליה תכשיטים של זהב. ודרכו של לבן עם קרוביו עוד תתגלה: "ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו, וירץ לקראתו" (כט, יג). אותו פתיח, "ויהי כ...", ואותה ריצה.
★ ועוד: "והנה עמד על הגמלים על העין". מילת "והנה" מראה לנו את התמונה מעיניו של לבן: הוא בא נרגש, ומה הוא רואה? האיש עומד בדיוק באותו מקום. הוא אינו רודף אחר הנערה, ואינו מחפש את הבית. בפסוק יג אמר "הנה אנכי נצב על עין המים"; והנה הוא עדיין שם.
★ ועוד: בחוברת נדפס אחרי "ויהי" קו מפריד (׀) — "פסק", עצירה קצרה בקריאה. כמו בפסוק יב, אחרי "ויאמר". הוא נשמע בקריאה, ואינו מלה. הועתק כפי שנדפס.
★ מטרת הפסוק: לגלות את המניע של לבן עוד לפני שישמיע מלה אחת של הכנסת אורחים, כדי שנדע איך לשמוע את הדברים שיאמר בפסוק הבא.
★ מילות מפתח: "כִּרְאֹת" — כאשר ראה (אונקלוס: "כַּד חֲזָא"); "הַנֶּזֶם" (אונקלוס: "קָדָשָׁא"); "הַצְּמִדִים" (אונקלוס: "שֵׁירַיָּא"); "וּכְשָׁמְעוֹ" (אונקלוס: "וְכַד שְׁמַע"); "דִּבְרֵי" (אונקלוס: "פִּתְגָּמֵי"); "כֹּה־דִבֶּר" (אונקלוס: "כְּדֵין מַלֵּל"); "עֹמֵד" (אונקלוס: "קָאֵם"); "עַל־הַגְּמַלִּים" (אונקלוס: "עִלַּוֵּי גַמְלַיָּא").
★ מדרש: על הפסוק שהזכרנו, "וירץ לקראתו" (כט, יג), יפרש רש"י, בשם המדרש ובלשונו בערך: לבן סבר שיעקב טעון ממון, שהרי עבד הזקן בא לכאן בעשרה גמלים טעונים. כשחיבק אותו, חיפש זהובים בחיקו; וכשנישק אותו, חיפש מרגליות בפיו. כלומר: מה שאנחנו רואים היום הוא שעמד בעיניו של לבן עשרות שנים אחר כך. עשרה גמלים אלה לא נשכחו ממנו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מדובר על "רצוא ושוב" (לשון הפסוק: "והחיות רצוא ושוב", יחזקאל א, יד): הנשמה עולה בהתלהבות אל ה', ואחר כך חוזרת לעבודתה בעולם הזה. והעיקר הוא ה"שוב": "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). ואפשר לראות זאת כאן (וזו הצעה להתבוננות): לפני רגע היה העבד בשיא: "ויקד האיש וישתחו לה'", "ברוך ה'". ומה הוא עושה אחר כך? "עמד על הגמלים". גמלים צריך לשמור, גם מיד אחרי תפילה שנענתה.
★ המסר ליום: כשפוגשים אדם, מה רואים קודם: מה שיש לו, או מה שהוא אומר? לבן הגיע אל האיש הנכון מן הסיבה הלא נכונה. וכדאי לבדוק גם אצלנו: אל מי אנחנו רצים, ומה ראינו עליו לפני כן?
וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם • אָמַר: 'עָשִׁיר הוּא זֶה', וְנָתַן עֵינָיו בַּמָּמוֹן.
עַל־הַגְּמַלִּים • לְשָׁמְרָן, כְּמוֹ: (לעיל יח) "וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם", לְשַׁמְּשָׁם.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם — אמר: עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון": הנה התשובה ל"למה רץ, ועל מה רץ". לבן עושה חשבון פשוט: מי שנותן לנערה זרה נזם זהב ושני צמידים עבור מעט מים, יש לו הרבה יותר. "ונתן עיניו" — מלה ציורית: העיניים עצמן כבר הלכו אל הממון, עוד לפני הרגליים. שימו לב שרש"י מדייק בלשון הפסוק: מה ש"דחף" את הריצה הוא "כראת", לא "וכשמעו".
★ והדברים הולכים ישר אל המטרה שבשבילה כתב אברהם "שטר מתנה", כמו שאמר רש"י אתמול בפסוק י: "כדי שיקפצו לשלח לו בתם". אברהם ידע בדיוק עם מי יש לו עסק. והעבד עצמו יאמר בקרוב: "ויתן לו את כל אשר לו" (לו).
★ "עַל־הַגְּמַלִּים — לשמרן": הקושי — "עומד על הגמלים"? וכי עמד על גבם? רש"י: "על" כאן פירושו שמירה וטיפול: הוא עומד לידם כדי לשמור עליהם. והוא מביא דוגמה מן הכתוב: "והוא עומד עליהם" (יח, ח), באברהם, שעמד על האורחים תחת העץ. וגם שם אין הכוונה שעמד מעליהם, אלא "לשמשם", כדי לשרת אותם.
★ ושימו לב לדוגמה שבחר רש"י: אברהם ואורחיו. העבד עומד על גמליו באותו אופן שבו עמד אדוניו על מלאכים: "עומד עליהם" — מוכן ודרוך. הוא למד את זה בבית.
★ המסר ליום: שני דיבורים, ושתי דרכים לעמוד ליד דבר של ערך. לבן "נתן עיניו": הוא רואה ורוצה. העבד "עומד על הגמלים": הוא רואה ושומר. וכל אחד מאיתנו בוחר בכל יום באיזו מהן להביט במה שסביבו.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״א
(לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהֹוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר: בּוֹא, בְּרוּךְ ה' (מְבֹרָךְ מֵאֵת ה'), לָמָּה תַּעֲמֹד בַּחוּץ? וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי אֶת הַבַּיִת, וְיֵשׁ מָקוֹם לַגְּמַלִּים.
★ אלו המלים הראשונות שאנחנו שומעים מפי לבן, וכמה הן יפות. אחרי שקראנו את הפסוק הקודם, אנחנו יודעים מה עומד מאחוריהן. והתורה אינה מעירה דבר: היא מניחה לנו לשמוע.
★ שימו לב: "ברוך ה'" — מנין יודע לבן לדבר כך? אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהוא חוזר על מה ששמע: לפני ארבעה פסוקים אמר העבד "ברוך ה'" (כז), ואחותו סיפרה "כה דבר אלי האיש" (ל). לבן קולט מיד באיזו לשון מדברים עם האיש הזה, ומדבר בה.
★ ועוד: אותן אותיות, וניקוד אחר. בפסוק כז: "בָּרוּךְ ה'", בקמץ: הודאה לה', ה' הוא המבורך. כאן: "בְּרוּךְ ה'", בשווא: אתה מבורך מאת ה'. וכך יאמר אבימלך ליצחק: "אתה עתה ברוך ה'" (כו, כט). ולימים יאמר לבן עצמו ליעקב: "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל, כז). הברכה של ה' מעניינת אותו מאוד, בפרט כשהיא נושאת בחובה רכוש.
★ ועוד: "ואנכי פניתי הבית". עמדנו על כך בפסוק כז: העבד אמר "אנכי בדרך נחני ה'", ולבן אומר "ואנכי פניתי". הוא רוצה שידעו מי טרח.
★ ועוד: "ומקום לגמלים". רבקה הבטיחה: "גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון" (כה). לבן אינו מדבר על מספוא; הוא מדבר על מקום לגמלים. הגמלים הם מה שהוא ראה מרחוק. ובעל הטורים יעיר על כך מיד.
★ מטרת הפסוק: להראות שהכנסת אורחים יכולה להיראות מושלמת מבחוץ, ולהישמע בלשון הדתית הנכונה, גם כשהמניע שונה לגמרי. וזה האיש שעמו יצטרך העבד לנהל את כל השיחה.
★ מילות מפתח: "בּוֹא" — היכנס (אונקלוס: "עוּל"); "בְּרוּךְ יְהֹוָה" — מבורך מאת ה' (אונקלוס: "בְּרִיכָא דַיְיָ"); "לָמָּה" (אונקלוס: "לְמָא"); "תַעֲמֹד" (אונקלוס: "אַתְּ קָאֵם"); "בַּחוּץ" (אונקלוס: "בְּבָרָא"); "פִּנִּיתִי" (אונקלוס: "פַּנֵּיתִי"); "הַבַּיִת" (אונקלוס: "בֵיתָא"); "וּמָקוֹם" (אונקלוס: "וַאֲתַר כָּשַׁר").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה ס; בלשון המדרש בערך) אמרו על "בוא ברוך ה'": העבד היה מזרע כנען, שעליו נאמר "ארור כנען"; ועל ידי ששימש את הצדיק באמונה, יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. והנה, בהמשך השיעור יביא רש"י (פסוק לט) את דברי אברהם לעבד, כשקיווה להשיא את בתו ליצחק: "בני ברוך, ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך". והעבד עומד עכשיו בפתח הבית, עושה בנאמנות את שליחותו, ונקרא "ברוך ה'". לבן אמר זאת מסיבותיו, והמדרש שומע במלים האלה אמת גדולה ממנו.
★ ביאור בדרך חב"ד: "פניתי הבית". במדרש (תנחומא, נשא; בערך) נאמר, ובספר התניא (פרק לו) הובא, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ומה נדרש כדי שמקום יהיה "דירה" לה'? קודם כל לפנות: "סור מרע ועשה טוב" (תהילים לד, טו). וכך קורא הנביא: "קול קורא במדבר, פנו דרך ה'" (ישעיה מ, ג). אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): אפילו לבן יודע ששליח של בית אברהם לא ייכנס אל בית שיש בו עבודה זרה. קל וחומר אנחנו: כשמזמינים קדושה אל הבית ואל הלב, צריך קודם לפנות לה מקום; ולפנות באמת, לא רק לכבוד האורח.
★ המסר ליום: לבן מלמד אותנו להיזהר ממלים יפות, אבל מלמד גם דבר נוסף: שמעשה נכון נשאר נכון. הוא באמת פינה את הבית, והאורח באמת קיבל מקום. גם כשמניעינו מעורבים, כדאי לעשות את הדבר הטוב; ובינתיים לעבוד על המניעים.
פִּנִּיתִי הַבַּיִת • מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים (ב"ר).
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שתי מלים ומקור: "ב"ר" — בראשית רבה.
★ "פִּנִּיתִי הַבַּיִת — מעבודת אלילים": הקושי — ממה פינה? אם לכבוד האורח, מפנים מקום; אבל הפסוק אומר "פניתי הבית", ואת ה"מקום" הוא מזכיר בנפרד, "ומקום לגמלים". ובמה זו מעלה שצריך לספר עליה? רש"י: היה בבית דבר שצריך לפנות כדי שהאיש הזה יוכל להיכנס: עבודת אלילים. ואכן, בעל הטורים אמר על בתואל בפסוק כט שהיה "כומר לעבודה זרה".
★ ונראה (וזו הצעה להבנה) שכך הבין לבן מדברי האיש: "ברוך ה'". הוא הבין עם מי יש לו עסק, ומיד מרגיע אותו: אל תחשוש, הבית נקי. מי ששמע רק שיש פה עשיר, היה אומר "פניתי מקום". ולבן אומר "פניתי הבית" — הוא כבר מבין שהאורח הזה בודק גם את זה.
★ ועד כמה עמוק הפינוי הזה? בהמשך החומש נקרא: "ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה" (לא, יט), ולבן ירדוף אחרי יעקב ויטען: "למה גנבת את אלהי" (לא, ל). נראה, אם כן (וזו הצעה להבנה), שהאלילים פונו, אך לא נזרקו. הם יצאו מן החדר, ולא מן הלב.
★ שימו לב גם לדמיון ולהיפוך מול אוהל אברהם, שנראה מיד בפסוק הבא: שם האורח נחשד בעבודה זרה, וכאן בעל הבית הוא שמתנצל.
★ המסר ליום: יש פינוי של הבית, ויש פינוי של הלב. קל להוציא משהו מן החדר כשבא אורח חשוב. השאלה היא מה קורה בו אחרי שהאורח הולך.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ב
(לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה, וַיְפַתַּח אֶת הַגְּמַלִּים (הִתִּיר אֶת מָה שֶׁסָּתַם אֶת פִּיהֶם), וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
★ העבד נכנס, והכול מתנהל כמו שצריך. שימו לב: הפסוק אינו אומר מי פתח ומי נתן: "ויפתח... ויתן", בלי שם. אפשר להבין שהאורח התיר את גמליו, שהרי הוא העומד עליהם, ובעל הבית נתן את המזון והמים. הפסוק אינו מפרש, וגם רש"י אינו מכריע.
★ ועוד: "והאנשים אשר אתו". זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים שיש עמו אנשים נוספים! עד כאן נראה היה שהעבד לבדו עם עשרה גמלים; ורק עכשיו, כשמביאים מים לרחיצה, הם נזכרים. ושוב יוזכרו בפסוק נד: "הוא והאנשים אשר עמו". עד כאן הציגה התורה רק את מי שחשוב לעניין.
★ ועוד: סדר הדברים. קודם הגמלים — "תבן ומספוא"; אחר כך מים לאנשים; ורק בפסוק הבא האוכל. וכך היתה גם הרשימה של רבקה: "גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון" (כה). מה שהיא הבטיחה ליד הבאר, מתקיים עכשיו מלה במלה, ובאותו סדר.
★ ועוד: "מים לרחץ רגליו". זהו הד מאוהל אברהם: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (יח, ד). שם פירש רש"י, בערך, שאברהם סבר שהאורחים הם מן המשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. והנה כאן, פסוק אחד אחרי "פניתי הבית — מעבודת אלילים". אותם מים, ותמונה הפוכה: שם בעל הבית חושש מפני האורח; כאן האורח הוא שיש לו ממה לחשוש בבית.
★ מטרת הפסוק: להראות שהגמלים, האנשים והאורח כבר מטופלים, כל אחד לפי צרכיו, כך שנותר רק דבר אחד: הארוחה, ואיתה הרגע שבו יגיד העבד למה בא.
★ מילות מפתח: "הַבַּיְתָה" (אונקלוס: "לְבֵיתָא"); "וַיְפַתַּח" — והתיר (אונקלוס: "וּשְׁרָא"); "וַיִּתֵּן" (אונקלוס: "וִיהַב"); "תֶּבֶן" (אונקלוס: "תִּבְנָא"); "וּמִסְפּוֹא" (אונקלוס: "וְכִסָּתָא"); "לִרְחֹץ" (אונקלוס: "לְאַסְחָאָה"); "הָאֲנָשִׁים" (אונקלוס: "גֻבְרַיָּא"); "אִתּוֹ" (אונקלוס: "דְּעִמֵּהּ").
★ מדרש: בגמרא (בבא מציעא פו, ב; בלשון הגמרא בערך) נאמר שבשכר "יקח נא מעט מים" שאמר אברהם, זכו בניו לבארה של מרים. ואתמול ראינו שבעל הטורים (פסוק יב) דורש את אותו פסוק: "בשכר 'יקח נא מעט מים' ענני על המים". הזכות של אותם מעט מים הולכת עם העבד כל הפרק: ליד הבאר, ועכשיו בתוך הבית.
★ ביאור בדרך חב"ד: "הזמם". בדרך היו הגמלים זמומין, ורק כאן התירו אותם. בספר התניא (פרק ז) מוסבר, בערך, שאדם שאוכל ושותה כדי להרחיב דעתו לעבודת ה' ולתורתו, מעלה את המאכל אל הקדושה. ואפשר לראות כאן משל (וזו הצעה להתבוננות): הנפש הבהמית, ה"גמל" שבנו, אינה צריכה להישאר רעבה; אבל היא צריכה לדעת מתי ואיפה. בדרך, ליד שדות שאינם שלנו, מרסנים; ובבית, כשהמזון ניתן ברשות, "ויפתח". העבודה אינה לבטל את הגמל, אלא שיאכל מן המקום הנכון.
★ המסר ליום: לכל מסע יש שלב של זהירות ושלב של מנוחה, וחכמה היא להבחין ביניהם. מי שאינו מסיר לעולם את הזמם, לא ינוח; ומי שמסיר אותו בדרך — ירעה בשדות אחרים.
וַיְפַתַּח • הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹּא יִרְעוּ בַּדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים (ב"ר).
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובסופו המקור: "ב"ר" — בראשית רבה.
★ "וַיְפַתַּח — התיר זמם שלהם": הקושי — מה "פותחים" בגמל? גמל אינו שער ואינו שק. ואין הפסוק אומר "ויפתח את פיהם". רש"י: הפתיחה היא של ה"זמם" — המחסום שעל הפה. "שהיה סותם את פיהם, שלא ירעו בדרך בשדות אחרים".
★ כאן נסגר המעגל שנפתח אתמול בפסוק י: "מגמלי אדניו — נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים". כל הדרך מכנען ועד ארם נהרים עברו הגמלים האלה עם זמם; ועכשיו, כשמונח לפניהם תבן ומספוא ברשות, מתירים אותו. שימו לב למלה ברש"י: "בדרך". הזמם אינו עונש לגמל; הוא נחוץ רק כשעוברים ליד מה שאינו שלנו.
★ ושימו לב כמה דקה התמונה: לבן הביט בגמלים ועיניו בממון. והעבד, בביתו של לבן, מראה מי הם גמלי אברהם. מי שהיה מתבונן, היה יכול ללמוד משהו מן הגמלים האלה עוד לפני שהעבד פתח את פיו.
★ ⚠ בחוברת נדפס כאן "בִּשְׂדוֹת", וברש"י בפסוק י נדפס "בְּשָׂדוֹת". הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: הזהירות מגזל אינה נגמרת בגדולות. אברהם הקפיד על פיו של גמל. אפשר לשאול: על מה ה"זמם" שלנו? איפה אנחנו מוכנים לעצור את עצמנו, כדי שלא ניגע, אפילו בטעות, במה שאינו שלנו?
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ג
(לג) וַיּוּשָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיּוּשָׂם (הוּנַח אֹכֶל) לְפָנָיו לֶאֱכֹל; וַיֹּאמֶר: לֹא אֹכַל עַד אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֶת דְּבָרַי. וַיֹּאמֶר (לָבָן): דַּבֵּר.
★ תראו את התמונה: הגמלים אוכלים, הרגליים רחוצות, והאוכל מונח לפניו. ורש"י בהמשך השיעור (כד, מב) יאמר על הדרך: "היום יצאתי והיום באתי". אדם שעשה דרך ארוכה, שעמד שעות ליד הבאר, ועדיין לא אכל. ומה הוא אומר? "לא אכל".
★ ומדוע? כי יש לו דבר שחשוב לו יותר. הוא נשבע לאדוניו (פסוק ט), והשליחות עדיין לא נגמרה. מי שאוכל קודם, נעשה אורח; ומי שמדבר קודם, נשאר שליח. כך גם הוא יאכל רק אחרי שיישמע "קח ולך": "ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו" (נד).
★ ועוד: השוו את הפסוק הזה למה שנקרא בקרוב בפרשה הבאה: עשו חוזר מן השדה ואומר "הלעיטני נא" (כה, ל), ועל אכילתו נאמר "ויאכל וישת ויקם וילך" (כה, לד). שם, האוכל קודם לכל, והבכורה נמכרת בעבורו. וכאן, עבד שנשבע לאדוניו דוחה את האוכל שלפניו.
★ ועוד: "ויאמר דבר". מלה אחת. הפסוק אינו מפרש מי אמר, ונראה שזה לבן: הוא זה שמדבר ראשון, וכפי שיאמר רש"י בפסוק נ: "וקפץ להשיב לפני אביו". ואין לו שום התנגדות שהאורח יאכל מאוחר יותר: הוא רוצה לשמוע מה מביאים לו עשרה גמלים.
★ ועוד: הקריאה והכתיבה שונות כאן. בספר התורה כתוב "ויישם", בשני יודי"ן, וקוראים "ויושם" ("קרי" — כך קוראים; "כתיב" — כך כותבים). "ויושם" הוא בסביל: הושם, הונח. הפסוק אינו מזכיר מי הניח. ובעל הטורים ידרוש את המלה הכתובה.
★ ⚠ בחוברת נדפס "וַיּוּשָׂם", בקמץ תחת השי"ן, גם בפסוק וגם בבעל הטורים. הועתק כפי שנדפס.
★ מטרת הפסוק: להראות את נאמנותו של השליח: צרכיו דוחים מפני שליחותו. וכך הוא גם פותח את הנאום הארוך שבא מיד אחריו, בפסוק לד.
★ מילות מפתח: "וַיּוּשָׂם" — הושם (אונקלוס: "וְשַׁוִּיאוּ"); "לְפָנָיו" (אונקלוס: "קֳדָמוֹהִי"); "לֶאֱכֹל" (אונקלוס: "לְמֵיכָל"); "לֹא אֹכַל" (אונקלוס: "לָא אֵיכוּל"); "עַד אִם־דִּבַּרְתִּי" — עד אשר אדבר (אונקלוס: "עַד דַּאֲמַלֵּל"); "דְּבָרָי" (אונקלוס: "פִּתְגָּמָי"); "דַּבֵּר" (אונקלוס: "מַלֵּל").
★ מדרש: בגמרא (יומא כח, ב; בלשון הגמרא בערך) דרשו על העבד: "דמשק אליעזר" (טו, ב) — שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ואמרו שם גם, בערך, שאברהם אבינו קיים את התורה כולה עוד לפני שניתנה. זה הרקע לדברי בעל הטורים שנקרא מיד: "כי עבד אברהם אנכי ונהגתי בביתו". ועל מה שקרה לבתואל, יאמר רש"י בפסוק נה, בערך, שהוא רצה לעכב, ובא מלאך והמיתו. ושימו לב: בתואל עוד עונה בפסוק נ, והארוחה נאכלת רק בפסוק נד; ולפי בעל הטורים, שם נפלה ההכרעה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בכל הפרק הארוך הזה, העבד אינו נקרא בשמו: הוא "העבד", "האיש". וכשיפתח את פיו בפסוק הבא, הוא לא יאמר "אני אליעזר", אלא "עבד אברהם אנכי". זה הביטול של השליח: אין לו שם משל עצמו, ואין לו רעב משל עצמו, עד שתיגמר השליחות. ובגמרא (ברכות י, ב) נאמר, בערך, שמי שאוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גוך" (מלכים א יד, ט). הסדר הזה, קודם דברי תורה ותפילה ורק אחר כך אכילה, הוא בית אברהם. יהודי פותח את יומו ב"לא אכל עד אם דברתי דברי".
★ המסר ליום: לפעמים השולחן כבר ערוך, ודבר חשוב עדיין לא נאמר. קל לומר "נאכל קודם, ונדבר אחר כך". העבד מלמד: דבר קשה שיש לומר — אומרים קודם. וגם אצל מטלות היום: קודם מה ששלחו אותנו לעשות, ואחר כך מה שאנחנו רוצים.
עַד אִם־דִּבַּרְתִּי • הֲרֵי 'אִם' מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן 'אֲשֶׁר' וּבִלְשׁוֹן 'כִּי', כְּמוֹ: (לקמן מט) "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה", וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: 'כִּי' מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת, וְהָאֶחָד 'אִי' וְהוּא 'אִם'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, בדקדוק הלשון.
★ "עַד אִם־דִּבַּרְתִּי — הרי 'אם' משמש בלשון 'אשר'": הקושי — "עד אם" נשמע מוזר: בדרך כלל "אם" היא מלת תנאי. וכי אפשר לומר "לא אוכל עד, אם דיברתי"? רש"י: כאן "אם" אינו תנאי, אלא "אשר": "עד אשר אדבר". וכבר למדנו זאת אתמול בפסוק יט: "עד אם כלו לשתת", ושם אמר רש"י: "הרי 'אם' משמש בלשון 'אשר'".
★ "ובלשון 'כי', כמו: עד כי יבא שילה": כאן רש"י מוסיף: "אם" בא גם במובן "כי". הוא מביא את הביטוי המקביל "עד כי", מברכת יעקב ליהודה (מט, י). "עד אם" = "עד כי" = "עד אשר". שלוש דרכים לומר אותו דבר.
★ "וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כי' משמש בארבעה לשונות, והאחד 'אי' והוא 'אם'": ועכשיו הראיה. בגמרא (ראש השנה ג, א; בלשון הגמרא בערך) אמר ריש לקיש שהמלה "כי" משמשת בארבע לשונות: "אי" (אם), "דילמא" (שמא), "אלא", "דהא" (שהרי). ורש"י מסיק: אם אחת המשמעויות של "כי" היא "אי" — שפירושה "אם" — הרי ש"כי" ו"אם" יכולות לבוא זו במקום זו. לכן לא מפתיע ש"אם" שלנו מתנהגת כמו "כי", ו"עד אם" פירושו "עד כי".
★ והעניין כולו מעיד על דרכו של רש"י: לא רק לומר מה פירוש המלה, אלא להראות מן המקרא ומחז"ל מנין הוא יודע זאת.
★ המסר ליום: מלה קטנה יכולה להטעות. מי שיקרא כאן "אם" במובן של תנאי, ישמע בעבד היסוס. ורש"י מבהיר שאין כאן שום "אם": "עד אשר". הוא החליט, וזה מה שיקרה. כך גם אצלנו: יש שאומרים "אם יהיה לי זמן"; ויש שאומרים "עד אשר".
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ד
(לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמַר (הָעֶבֶד): עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.
★ האוכל עומד לפניו, הוא סירב לאכול "עד אם דברתי דברי", ולבן אמר לו: "דבר" (פסוק לג). ואלה דבריו הראשונים: שלוש מלים בלבד. מכאן ועד פסוק מט הוא יספר לבית בתואל את כל מה שקרה; ובשמונת הפסוקים שלפנינו (לד–מא), את מה שלמדנו ביום שני: השבועה שהשביע אותו אברהם (כד, א–ט).
★ שימו לב: הוא אינו אומר את שמו. השם "אליעזר" אינו נזכר בכל הפרק הזה; בתורה הוא נקרא כך רק בפרשת לך לך: "דמשק אליעזר" (טו, ב). לשאלה "מי אתה?" יש לו תשובה אחת: של מי אני.
★ ועוד: לבן ראה את הנזם והצמידים, ורש"י פירש (בפסוק כט) שאמר בלבו: "עשיר הוא זה". העבד מעמיד את הדברים על דיוקם כבר במלה הראשונה: העושר אינו שלי; אני עבד. ובפסוק הבא יאמר של מי העושר.
★ ועוד: מכאן מתחיל הקטע שבו התורה, החסכנית כל כך במלים, חוזרת על מעשה שלם פעם שנייה. רש"י בפסוק מב יביא על כך את דברי רבי אחא, בלשונו בערך: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. אבל החזרה אינה מדויקת: העבד משנה, משמיט ומוסיף. ההבדלים האלה הם לב הקטע, ולכן נשווה בכל פסוק בין מה שנאמר כאן לבין מה שקראנו ביום שני.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. אבל בעל הטורים על הפסוק הקודם (ראו לעיל) כבר חיבר את המלים האלה אל סירובו לאכול, בשם "יש מפרשים": "עבד אברהם אנכי ואיני אוכל דבר איסור".
★ מטרת הפסוק: להציג את הדובר לא כאורח עשיר, אלא כשליח: כל מה שיאמר מעכשיו, הוא אומר בשמו של אדוניו.
★ מילות מפתח: "עֶבֶד" (אונקלוס: "עַבְדָּא"); "אַבְרָהָם" (אונקלוס: "דְאַבְרָהָם", של אברהם); "אָנֹכִי" — אני (אונקלוס: "אָנָא").
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא צב, ב) הביאו מפסוקנו מקור לפתגם שהיו העם אומרים, בלשון הגמרא בערך: דבר שיש בך גנאי, הקדם ואמור אותו בעצמך. העבד פותח במה שעלול להיראות כחיסרון: עבד, ולא אורח נכבד. מי שאומר זאת ראשון, כבר אין מי שיבייש אותו בכך. ובכל זאת, ביום שני ראינו בגמרא (יומא כח, ב) שאליעזר היה "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". העבדות הזאת היא גם הכבוד שלו. ופתגם אחר הביאו בגמרא (שבועות מז, ב), בערך: עבד של מלך, כמלך.
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום שלישי הזכרנו את הכלל הידוע בתורת החסידות, "כח המשלח בנשלח". בפסוקנו רואים את התנאי שלו: ביטול. שליח שעסוק בעצמו, בשמו ובכבודו, עומד בין המשלח לבין מי שאליו נשלח. ודרך מי שאומר "עבד אברהם אנכי", בלי שם, יכול לעבור כל כוחו של אברהם. (וזו הצעה להבנה.) על כך נחזור בהפניה שבפסוק מ.
★ המסר ליום: כשיודעים למי אנחנו שייכים ובשביל מה באנו, לא קשה לומר זאת בפה מלא, ובמשפט הראשון.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ה
(לה) וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד, וַיִּגְדָּל (וְנַעֲשָׂה אָדָם גָּדוֹל); וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם (עֲבָדִים) וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.
★ אחרי שאמר מי הוא, הוא מספר מי אדוניו. ושימו לב מהי המלה הראשונה בסיפור: "וה'". הוא אינו פותח ברכוש, אלא במי שנתן אותו. והוא אומר זאת בבית שעד לפני רגע היו בו אלילים: כך פירש רש"י את "פניתי הבית" (פסוק לא), "מעבודת אלילים". ביום שני למדנו ברש"י בפסוק ז שאברהם הוא שהרגיל את שם ה' "בפי הבריות"; ועבדו ממשיך באותה מלאכה, גם כאן בחרן.
★ שימו לב: השוו לפסוק א: "וה' ברך את אברהם בכל". שם התורה כוללת הכול במלה אחת, וכאן העבד מפרט. ורש"י פירש שם: "'בכל' עולה בגימטריא 'בן', ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה". הרצף הזה הוא בדיוק סדר דבריו של העבד: ברכה (פסוקנו), בן (פסוק לו), אשה (פסוק לז).
★ ועוד: למה הוא מפרט? בפסוק י פירש רש"י שאברהם כתב שטר מתנה ליצחק "כדי שיקפצו לשלח לו בתם"; ובפסוק כט למדנו שלבן "נתן עיניו בממון". העבד יודע עם מי הוא מדבר: שמונה מיני רכוש, בזה אחר זה. שליח טוב מדבר בשפה שהשומע מבין.
★ ועוד: הרשימה מזכירה את מה שכבר קראנו על אברהם: "ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" (יב, טז), ו"אברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב). ואת הגמלים רואה לבן בעיניו: העבד הביא "עשרה גמלים מגמלי אדניו" (פסוק י), והם נמצאים עכשיו אצלו (פסוק לב).
★ ועוד: "מאד" נאמר על הברכה, ו"ויגדל" על תוצאתה: אברהם נעשה אדם גדול. ובפרשת תולדות ייאמר כך על בנו: "ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (כו, יג).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות למשפחת הכלה מיהו אברהם: איש שה' ברך אותו, ושיש לו הכול.
★ מילות מפתח: "בֵּרַךְ" (אונקלוס: "בָּרִיךְ"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא"); "וַיִּגְדָּל" (אונקלוס: "וּרְבָא"); "צֹאן" (אונקלוס: "עָאן"); "וּבָקָר" (אונקלוס: "וְתוֹרִין"); "וְכֶסֶף" (אונקלוס: "וּכְסַף"); "וְזָהָב" (אונקלוס: "וּדְהַב"); "וַעֲבָדִם" — ועבדים, בכתיב חסר (אונקלוס: "וְעַבְדִּין"); "וּשְׁפָחֹת" (אונקלוס: "וְאַמְהָן"); "וּגְמַלִּים" (אונקלוס: "וְגַמְלִין"); "וַחֲמֹרִים" (אונקלוס: "וַחֲמָרִין").
★ מדרש: בספר משלי נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב). ובמשנה (אבות ד, א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו". העבד מונה כאן רכוש רב, אבל קודם הוא אומר ממי הוא בא. ומשה יזהיר את ישראל בדיוק על כך: "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח).
★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של היום, כ"ד חשון, מלמד שבענייני גשמיות יש להביט במי שנמצא למטה ממך, ולהודות לה' "על חסדו אתו עמו". (ובענייני רוחניות, ההפך: להביט במי שלמעלה ממך.) העבד מדגים כאן את החצי הראשון: לפני הרשימה הארוכה של הרכוש, הוא אומר "וה' ברך". הרכוש הוא חסד שעשה ה', ולא הישג של בעליו.
★ המסר ליום: כשאנחנו מספרים על מה שיש לנו, כדאי לשים לב מהי המלה הראשונה בסיפור: "אני", או "וה'".
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ו
(לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֵּלֶד שָׂרָה, אֵשֶׁת אֲדֹנִי, בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ (אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִזְקִינָה); וַיִּתֶּן לוֹ (אֲדֹנִי לִבְנוֹ) אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
★ אחרי הרכוש, היורש. השוו למה שקראנו בפרשת וירא: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו" (כא, ב). שם הזקנה היא של אברהם; וכאן היא של שרה: "אחרי זקנתה". העבד מדגיש את מי שילדה אותו: זהו בן של נס, כדברי שרה עצמה: "אחרי בלתי היתה לי עדנה, ואדני זקן" (יח, יב).
★ שימו לב: הוא אינו מזכיר את ישמעאל, ומסיים "ויתן לו את כל אשר לו": אין יורש אחר. ולבן, שעיניו בממון, שומע בדיוק מה שהעבד רוצה שישמע: בן אחד, וכל הרכוש שלו.
★ ועוד: "בן לאדני": הוא אינו אומר את שמו. בפסוק ד אמר אברהם "לבני ליצחק", ובפסוק לח יאמר העבד רק "לבני". וגם בתפילתו אמר "הכחת לעבדך ליצחק" (פסוק יד), וכשיספר עליה יאמר "לבן אדני" (פסוק מד). בכל דבריו לבית בתואל לא נזכר השם יצחק.
★ ועוד: שרה כבר נפטרה (כג, ב), והעבד אינו מזכיר זאת. כך, בפרשה ששמה "חיי שרה", שמה פועל גם עכשיו: בייחוס של בנה.
★ ועוד: "את כל אשר לו": אלה המלים של פסוק ב, "המשל בכל אשר לו". העבד ניהל את כל הרכוש הזה, ועכשיו הוא מספר שהרכוש כבר הועבר ליצחק. ובסוף הפרשה תאמר זאת גם התורה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (כה, ה). ועל מה שעשה העבד ברגע זה עומד רש"י.
★ מטרת הפסוק: להציג את החתן: בן הנס, היורש היחיד, שכבר עכשיו יש לו הכול.
★ מילות מפתח: "וַתֵּלֶד" (אונקלוס: "וִילֵידַת"); "אֵשֶׁת" (אונקלוס: "אִתַּת"); "אֲדֹנִי" (אונקלוס: "רִבּוֹנִי"); "בֵן" (אונקלוס: "בַר"); "אַחֲרֵי" (אונקלוס: "בָּתַר"); "זִקְנָתָהּ" — זקנתה (אונקלוס: "דְּסֵיבָת", שהזקינה); "וַיִּתֶּן" (אונקלוס: "וִיהַב"); "כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (אונקלוס: "כָּל דִּילֵהּ").
★ מדרש: בגמרא (בבא מציעא פז, א) מסופר, בלשון הגמרא בערך: ליצני הדור אמרו על הולדת יצחק שמאבימלך נתעברה שרה, שהרי שנים רבות שהתה עם אברהם ולא ילדה. מה עשה הקב"ה? צר את קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, וכולם העידו: "אברהם הוליד את יצחק" (כה, יט). ואפשר לראות רמז לכך (וזו הצעה להבנה) בלשון העבד: "אשת אדני", ו"בן לאדני": פעמיים "אדני".
★ ביאור בדרך חב"ד: רש"י אומר "שטר המתנה", ולא ירושה. בתורת החסידות מובאת לא פעם ההבחנה בין השתיים: ירושה באה מעצמה, בלי קשר למעלות היורש; ומתנה נולדת מן הקשר האישי שבין הנותן למקבל, כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא טז, א), בערך, שאדם אינו נותן מתנה אלא למי שעשה לו נחת רוח. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להבנה): יצחק לא קיבל "את כל אשר לו" רק מפני שהוא הבן, אלא מתוך קשר חי עם אביו, קשר שעבר דרך העקידה.
★ המסר ליום: אברהם אינו מחכה לסוף ימיו כדי לתת לבנו. מה שרוצים להעביר לילדים, טוב להעביר בעודנו חיים, ובאהבה.
וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ • שְׁטַר הַמַּתָּנָה הֶרְאָה לָהֶם.
ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר.
★ "וַיִּתֶּן־לוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ — שטר המתנה הראה להם": הקושי — למה מספר העבד על מה שנתן אברהם ליצחק, ומניין שיאמינו לו? אדם זר בא מארץ רחוקה ואומר "כל הרכוש של בנו של אדוני", ולבן אינו מי שיקבל דברים כאלה על סמך מלה. רש"י: העבד לא רק אמר; הוא "הראה להם" את השטר.
★ שימו לב לה"א הידיעה: "שטר המתנה". זה אותו שטר שעליו למדנו אתמול בפסוק י: "וכל טוב אדניו בידו": "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלח לו בתם". שם למדנו מה היה בידו; וכאן אנחנו רואים למה הוכן השטר. התוכנית שתכנן אברהם בבית מגיעה עכשיו לרגע שבשבילו נועדה.
★ ועוד: המלים "את כל אשר לו" שבפסוק הן גם המלים שבהן תיאר רש"י שם את השטר: "על כל אשר לו".
★ המסר ליום: בדברים חשובים לא די בדיבור. מי שרוצה שיסמכו עליו, מכין מראש ומראה בפועל.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ז
(לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר: לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ.
★ עכשיו הוא מגיע אל השליחות עצמה. השוו לפסוק ג: "ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אשר אנכי יושב בקרבו". את עיקר השבועה הוא מצטט מלה במלה: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני". אבל יש שני הבדלים.
★ הראשון: השמיט את "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ". לשומעים די לדעת שיש שבועה; ואת מי שמברך את אדוניו כבר הזכיר בפסוק לה.
★ השני: "בקרבו" נעשה "בארצו". "בקרבו" פירושו בתוכו, בין הכנענים; ו"בארצו" מדבר רק על מקום המגורים. אפשר להבין מדוע: בבית שבו מבקשים שידוך, אין רוצים שיחשבו שאדוניו חי בתוך הכנענים, כאחד מהם. הוא גר בארצם, וזה הכול. כך אמר אברהם עצמו לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (כג, ד). (ועוד הבדל קטן, בכתיב: בפסוק ג נדפס "יוֹשֵׁב", מלא, ובפסוקנו "יֹשֵׁב", חסר.)
★ שימו לב: בני הבית בוודאי שאלו את עצמם: אדם עשיר כל כך, ובנו יורש את הכול; למה הוא שולח עבד עם עשרה גמלים עד חרן? אין נערות בכנען? פסוקנו עונה על כך: שבועה. ויש בזה גם כבוד לשומעים: דווקא אתם, ולא הם.
★ ועוד: רש"י מחבר את פסוקנו אל הפסוק הבא, ראו להלן.
★ מטרת הפסוק: להסביר למה בא העבד דווקא לכאן: אברהם קשר אותו בשבועה שלא לקחת אשה ליצחק מן המקום שבו הוא גר.
★ מילות מפתח: "וַיַּשְׁבִּעֵנִי" (אונקלוס: "וְקַיֵּם עָלַי"); "לֵאמֹר" (אונקלוס: "לְמֵימָר"); "לֹא תִקַּח" (אונקלוס: "לָא תִסַּב"); "אִשָּׁה" (אונקלוס: "אִתְּתָא"); "לִבְנִי" (אונקלוס: "לִבְרִי"); "מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי" (אונקלוס: "מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי"); "יֹשֵׁב" (אונקלוס: "יָתֵב"); "בְּאַרְצוֹ" (אונקלוס: "בְּאַרְעֵהּ").
★ מדרש: מדוע דווקא לא מבנות כנען? הרי גם בבית בתואל עבדו עבודה זרה, כפי שראינו ברש"י בפסוק לא. הר"ן בדרשותיו (הדרוש החמישי) עמד על כך, ודבריו בערך: עבודה זרה היא טעות בדעות, ואפשר לתקן אותה; אבל מידות רעות, כמו אלה של בני כנען, נטועות בנפש ועוברות בתולדה לבנים. ובפרשת נח נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (ט, כה). אברהם העדיף בית שדעותיו מוטעות על פני בית שמידותיו רעות.
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום שני הבאנו מן התניא (פרק לו) את מאמר חז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". אברהם "ישב בארצו" של הכנעני: הוא חי בתוך העולם הזה, ואף הרגיל בו את שם ה'; אבל את הבית שלו הוא אינו בונה מבנות הכנעני. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להבנה) את שני הצדדים של העבודה: להיות בתוך העולם ולהשפיע עליו, ובבניין הבית עצמו, לשמור על מי שנכנס אליו.
★ המסר ליום: אפשר לגור בכל מקום ולכבד את השכנים. אבל עם מי נבנה את הבית, על זה מחליטים לפי דברים אחרים לגמרי.
לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי • אִם לֹא תֵּלֵךְ תְּחִלָּה אֶל בֵּית אָבִי, וְלֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ.
ביאור רש"י: דיבור אחד, המחבר את פסוקנו לפסוק הבא.
★ "לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי": הקושי — פסוקנו אוסר בלשון פשוטה, והפסוק הבא נפתח במלים "אם לא אל בית אבי תלך". מה הקשר ביניהם? נשמע כאילו יש כאן תנאי: "לא תקח... אם לא...". רש"י משלים את המשפט: אל תיקח מבנות הכנעני, "אם לא תלך תחלה אל בית אבי, ולא תאבה ללכת אחריך". כלומר: האיסור עומד בתוקפו כל עוד לא נעשו שני הדברים: לא הלכת אל בית אבי, ולא ראית שהאשה אינה רוצה לבוא.
★ "ולא תאבה ללכת אחריך": אלה מלים מפסוק ח: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך". ושם פירש רש"י מה יהיה אז: "וקח לו אשה מבנות ענר, אשכל וממרא". רש"י מאחד כאן בשורה אחת את מה שאמר אברהם בפסוק ג ובפסוק ח.
★ שימו לב למלה שרש"י מוסיף: "תחלה". היא אינה כתובה בפסוק, והיא מפתח הדברים. בית בתואל הוא הראשון בתור. ויש בזה שני צדדים לאוזני השומעים (וזו הצעה להבנה): כבוד, אתם הראשונים; ולחץ, אם תסרבו, יש לנו דרך אחרת.
★ המסר ליום: לכל דבר חשוב יש סדר. קודם הולכים למקום הנכון ומנסים באמת; רק אחר כך מותר לחשוב על אפשרות אחרת.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ח
(לח) אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אִם לֹא (אֶלָּא) אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי, וְלָקַחְתָּ (מִשָּׁם) אִשָּׁה לִבְנִי.
★ השוו לפסוק ד: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". המבנה זהה, אבל כמעט כל מלה חשובה השתנתה.
★ "ארצי" נעשתה "בית אבי", ו"מולדתי" נעשתה "משפחתי". אברהם דיבר על ארץ ועל מקום לידה; והעבד מצמצם את המעגל עד הבית שבו הוא יושב עכשיו. שימו לב: בדברי אברהם נזכר "בית אבי" רק כמקום שה' לקח אותו ממנו: "אשר לקחני מבית אבי" (פסוק ז), ורש"י פירש שם "מחרן". העבד הופך את המלים האלה ליעד של השליחות: לכאן שלח אותי, דווקא אליכם.
★ ועוד: "ליצחק" נשמט, כפי שראינו בפסוק לו.
★ ועוד: "כי" נעשה "אם לא". שתי הלשונות פירושן כאן "אלא", וכך תרגם אונקלוס בשני המקומות. "אם לא" היא גם לשון של שבועה, כמו "אם לא כאשר דמיתי כן היתה" (ישעיה יד, כד). רש"י בפסוק הקודם קרא אותה גם כתנאי, כפי שראינו.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. ועל ההבדל שבין "בית אבי" ל"משפחתי" עומד בעל הטורים בפסוק מא, ראו להלן.
★ מטרת הפסוק: לומר לבני הבית שהם אינם מקרה: אברהם כיוון את שליחו אל ביתו של אביו ואל משפחתו.
★ מילות מפתח: "אִם לֹא" — אלא (אונקלוס: "אֱלָהֵן"); "בֵּית אָבִי" (אונקלוס: "בֵית אַבָּא"); "תֵּלֵךְ" (אונקלוס: "תֵּזֵיל"); "מִשְׁפַּחְתִּי" (אונקלוס: "זַרְעִיתִי"); "וְלָקַחְתָּ" (אונקלוס: "וְתִסַּב"); "אִשָּׁה" (אונקלוס: "אִתְּתָא"); "לִבְנִי" (אונקלוס: "לִבְרִי").
★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא קי, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: הנושא אשה צריך לבדוק באחיה, שרוב הבנים דומים לאחי האם. והנה אחיה של הנערה הזאת הוא לבן, האיש שיושב עכשיו מול העבד. מי שבודק לפי הכלל הזה בלבד, היה צריך לקום וללכת. וכאן נראית גדולתה של רבקה, כדברי רש"י בפרשת תולדות (כה, כ): "ולא למדה ממעשיהם".
★ ביאור בדרך חב"ד: אברהם נצטווה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א). בתורת החסידות מפרשים את שלוש המלים האלה בנפש האדם: "ארצך" מלשון רצון; "מולדתך", המידות וההרגלים שגדלנו בהם; "בית אביך", השכל (האב מרמז על החכמה). כדי להתקדם צריך לצאת מכל אלה. ופסוקנו מראה את ההמשך (וזו הצעה להבנה): מי שיצא באמת, יכול לשלוח את שליחו חזרה אל אותו "בית אבי", ולהוציא משם את הטוב שנשאר שם.
★ המסר ליום: לפעמים הטוב ביותר נמצא דווקא במקום שיצאנו ממנו. אבל רק מי שיצא באמת, יודע לחזור ולקחת ממנו רק את מה שראוי.
בראשית פרק כ״ד פסוק ל״ט
(לט) וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: אֻלַי (אוּלַי, שֶׁמָּא) לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי?
★ השוו לפסוק ה: "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" הפסוק שלפנינו קצר ממנו בהרבה.
★ מה נעלם? חצי השאלה: "ההשב אשיב את בנך". וגם התשובה החדה של אברהם, "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (פסוק ו), לא תיאמר כאן כלל. אפשר להבין מדוע: הוא יושב בתוך הבית שאליו אסור ליצחק לבוא. לומר לבני הבית שאברהם מזהיר את בנו מפניהם, פירושו לבזות אותם ולהפסיד את השידוך.
★ מה עוד השתנה? "לא תאבה ללכת" נעשה "לא תלך". אברהם והעבד דיברו אז על רצונה של האשה, והעבד מדבר עכשיו על עצם ההליכה. ו"אל הארץ הזאת" נשמט: מי שיושב בחרן אינו צריך לשמוע שמדובר בארץ זרה.
★ ועוד: השינוי הקטן ביותר הוא הגדול ביותר: בפסוק ה נדפס "אוּלַי", מלא בוי"ו; ובפסוקנו "אֻלַי", בלי וי"ו. על כך עומד רש"י, ראו להלן.
★ מטרת הפסוק: להראות לשומעים שהעבד הביא בחשבון את האפשרות שיסרבו, כהכנה לתשובת אברהם בפסוק הבא ובפסוק מא.
★ מילות מפתח: "וָאֹמַר" (אונקלוס: "וַאֲמָרִית"); "אֻלַי" — שמא (אונקלוס: "מָאִים"); "לֹא תֵלֵךְ" (אונקלוס: "לָא תֵיתֵי", לא תבוא); "הָאִשָּׁה" (אונקלוס: "אִתְּתָא"); "אַחֲרָי" (אונקלוס: "בַּתְרָי").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) הביאו על כך את הפסוק בהושע: "כנען בידו מאזני מרמה, לעשק אהב" (הושע יב, ח), ודרשו, בלשון המדרש בערך: "כנען" זה אליעזר; "בידו מאזני מרמה", שהיה יושב ושוקל את בתו, אם ראויה היא או אינה ראויה; "לעשק אהב", לעשוק את אהובו של עולם, זה יצחק. אמר: שמא לא תאבה האשה, ואתן לו את בתי. ואמר לו אברהם: אתה ארור ובני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק כז) מובא מן הזהר, בערך, שכאשר אדם כופה את הצד הרע שבו למטה, עולה מזה כבוד גדול לקב"ה למעלה: זו עבודת "אתכפיא". והנה שליח שיש לו בת בבית, ורצון פרטי שהיה יכול לכוון את כל דרכו; ובכל זאת הוא מתפלל על הצלחת השליחות: "הקרה נא לפני היום" (פסוק יב). אפשר לראות בו (וזו הצעה להבנה) דוגמה לעבודה הזאת.
★ המסר ליום: לכל אחד יש לפעמים "אלי": נגיעה אישית שמתחבאת בתוך שאלה תמימה. השאלה אינה אם יש לנו רצון פרטי, אלא מה אנחנו עושים כשאומרים לנו "לא".
אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה • 'אֵלַי' כְּתִיב, בַּת הָיְתָה לוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, וְהָיָה מְחַזֵּר לִמְצֹא עִלָּה שֶׁיֹּאמַר לוֹ אַבְרָהָם לִפְנוֹת אֵלָיו וּלְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: 'בְּנִי בָּרוּךְ, וְאַתָּה אָרוּר, וְאֵין אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו סיפור שלם.
★ "אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה — 'אלי' כתיב": הקושי — למה בפסוקנו המלה חסרה וי"ו, ובפסוק ה היא מלאה? רש"י: אנחנו קוראים "אולי", אבל בלי וי"ו האותיות הן א-ל-י, שאפשר לקרוא אותן "אֵלַי": אל עצמי.
★ "בת היתה לו לאליעזר": כאן שומעים מה היה בלבו של העבד. "והיה מחזר למצא עלה": מחזר — מחפש; "עלה" — עילה, סיבה. "שיאמר לו אברהם לפנות אליו, ולהשיאו בתו": הוא קיווה שאברהם יאמר לו: אם הנערה לא תבוא, פנה אל עצמך, וחתן את יצחק עם בתך. לפי זה, "אולי לא תאבה האשה" לא היתה רק שאלה מעשית.
★ "אמר לו אברהם: 'בני ברוך, ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך'": "ארור": על פי המדרש שהבאנו לעיל, אליעזר בא מכנען, ועל כנען נאמר "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (ט, כה). התשובה אינה עוסקת בבת ובמעלותיה, אלא בשני בתים: יצחק מבית הברכה, ואליעזר מבית הקללה. "מדבק": מתחבר בנישואין. ושימו לב: המלים האלה אינן כתובות בפסוק. רש"י מביא אותן מן המדרש.
★ שימו לב: למה הכתיב החסר מופיע דווקא כאן, בסיפור, ולא בפסוק ה, כשאמר את הדברים בפועל? יש שביארו, בערך: בשעת מעשה העבד עצמו לא הרגיש בנגיעה שלו. רק אחרי שראה את הנס ברבקה וידע שזו הכלה שנועדה ליצחק, הוא הכיר מה היה מעורב בשאלתו.
★ ועוד: ראו את המשך הדרך. מי שהיה יכול להרוויח מכישלון השליחות, מתפלל עליה, רץ אל רבקה, ופותח את דבריו ב"עבד אברהם אנכי". וכך, מי שאברהם אמר לו "ואתה ארור", שמע מפי לבן, בפסוק לא: "בוא ברוך ה'". ביום שלישי, בהפניה על פסוק טו, הבאנו על כך מן המדרש, בערך, שבזכות ששירת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך.
★ המסר ליום: "לא" שקיבלנו, איננו סוף הסיפור. מי שמקבל אותו ועושה את שליחותו בנאמנות, יכול להגיע רחוק מן המקום שבו התחיל.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ׳
(מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהֹוָה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֵלָי (אֲדֹנִי): ה', אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ (עִמְּךָ) וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.
★ זה הפסוק שבו מרובים השינויים. השוו לדברי אברהם בפסוק ז: "ה' אלהי השמים, אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך, ולקחת אשה לבני משם".
★ מה נעלם? "אלהי השמים", "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי", וההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אפשר להבין מדוע: העבד יושב בתוך אותו בית שאברהם יצא ממנו. לא נעים לומר לבני הבית שה' הוציא את אברהם מכאן; וההבטחה על ארץ כנען אינה עניינם.
★ מה נוסף? "אשר התהלכתי לפניו": מלים שלא נאמרו בפסוק ז. הן מזכירות את הציווי לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). ועוד נוסף "והצליח דרכך". הוא עצמו עמד ושתק ליד הבאר "לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" (פסוק כא), ובפסוק הבא יאמר: "אם ישך נא מצליח דרכי".
★ מה השתנה? "לפניך" נעשה "אתך": על כך מדברת ההפניה שלהלן. ו"משם" נעשה "ממשפחתי ומבית אבי": כמו בפסוק לח, הוא אומר לבני הבית: לא ארץ רחוקה סתם, אלא המשפחה הזאת.
★ ועוד: "מלאכו": ביום שני למדנו בבעל הטורים על פסוק ז שהמלה הזאת כתובה פעמיים בפרשה, "הכא ובפסוק מ'", "שביקש על שנים, אחד בהליכה ואחד בחזרה". הנה הפעם השנייה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להעביר לשומעים שהשליחות הזאת באה מה', ושמלאך מלווה אותה. כך הם מוכנים לתשובתם בפסוק נ: "מה' יצא הדבר".
★ מילות מפתח: "הִתְהַלַּכְתִּי" — הלכתי, חייתי (אונקלוס: "פְלָחִית", עבדתי); "לְפָנָיו" (אונקלוס: "קֳדָמוֹהִי"); "מַלְאָכוֹ" (אונקלוס: "מַלְאָכֵהּ"); "אִתָּךְ" — עמך (אונקלוס: "עִמָּךְ"); "וְהִצְלִיחַ" (אונקלוס: "וְיַצְלַח"); "דַּרְכֶּךָ" (אונקלוס: "אָרְחָךְ"); "מִמִּשְׁפַּחְתִּי" (אונקלוס: "מִזַּרְעִיתִי"); "וּמִבֵּית אָבִי" (אונקלוס: "וּמִבֵּית אַבָּא").
★ מדרש: על "ישלח מלאכו" נאמר במדרש (בראשית רבה), בלשון המדרש בערך, שהזמין הקב"ה שני מלאכים: אחד להוציא את רבקה, ואחד ללוות את העבד. ועל "התהלכתי לפניו": רש"י בפרשת נח (ו, ט) השווה, בלשונו בערך, בין נח, שנאמר בו "את האלהים התהלך נח" והיה צריך סעד, לבין אברהם, שנאמר בו "התהלך לפני", והיה מתחזק והולך בצדקו מאליו. וכך יאמר יעקב בסוף ימיו: "האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו" (מח, טו).
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבחינים בין "אור מקיף" לבין "אור פנימי": אור מקיף סובב את האדם ופועל עליו מלמעלה, ואור פנימי נכנס לתוכו ומתלבש בכוחותיו. אפשר לראות רמז לכך (וזו הצעה להבנה) בשתי הלשונות: "לפניך" הוא כוח שהולך לפני האדם ומכין את הדרך, בלי קשר למה שהוא עושה; ו"אתך" הוא כוח שמלווה אותו בתוך מעשיו ובתוך דבריו. עד הבאר הלך המלאך "לפניו"; ועכשיו, כשהוא מדבר אל לבן ובתואל, הוא צריך שיהיה "אתו".
★ המסר ליום: לא הולכים לבד. מי ששלח אותנו, ההשגחה שלו גם מקדימה אותנו וגם הולכת אתנו. עלינו רק ללכת.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 99) על שינוי לשון אחד בפסוקנו. ליד מספר הפסוק נדפס בחוברת סמל כתר קטן, המסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד.
★ השאלה שמאחורי ההפניה: אברהם אמר "הוא ישלח מלאכו לפניך" (פסוק ז), והעבד מספר "ישלח מלאכו אתך". למה שינה? אפשר להבין מדוע השמיט דברים שאינם נוגעים לשומעים; אבל כאן הוא מצטט את עיקר ההבטחה, ומחליף בה מלה אחת. ולפי ההפניה, לשינוי הזה יש טעם, ויוצאת ממנו הוראה לשלוחים: "ההצלחה תלוי' במשלח".
★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): "לפניך" נשמע כמו מלאך שהולך בדרכו שלו, והשליח הולך אחריו; "אתך" הוא מלאך שקשור אל השליח עצמו ואל שליחותו. ומה נותן לעבד הזה, שאברהם אמר לו "ואתה ארור", את הרשות לומר "אתך"? ראו מה הוסיף באותו משפט: "אשר התהלכתי לפניו". הסיבה שמלאך ילווה אותו אינה העבד, אלא מי ששלח אותו, שהתהלך לפני ה'. ולכן פתח את דבריו ב"עבד אברהם אנכי". דווקא מי שאינו תולה את ההצלחה בעצמו, יכול לומר בלב שלם "אתך".
★ "שלוחי נשיא דורנו": "נשיא דורנו" הוא הכינוי שבו קרא הרבי לחותנו, הרבי הריי"צ; וחסידים קוראים כך לרבי עצמו. השלוחים הם מי שיצאו בשליחותו למקומות רחוקים, לקרב יהודים. שליח כזה עלול לשאול את עצמו: מי אני, ומה בכוחי? ההוראה, לפי לשון ההפניה: ההצלחה תלויה במשלח. ומתאים שסביב שבת פרשת חיי שרה נערך מדי שנה הכינוס העולמי של השלוחים.
★ ⚠ בהפניה נכתב "איתך", מלא ביו"ד, ואילו בפסוק נדפס "אִתָּךְ", חסר. המלה "תלוי'" היא קיצור של "תלויה". הועתקו כפי שנדפסו.
★ המסר ליום: מי שיוצא בשליחות אינו צריך לחכות עד שיראה את עצמו ראוי לה. הוא צריך לדעת מי שלח אותו, וללכת.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״א
(מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָז תִּנָּקֶה (תִּהְיֶה נָקִי, פָּטוּר) מֵאָלָתִי (מִן הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתִּיךָ), כִּי תָבוֹא (כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא) אֶל מִשְׁפַּחְתִּי; וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ (אֶת הַנַּעֲרָה), וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי.
★ זה סוף דברי אברהם כפי שהעבד מספר אותם. השוו לפסוק ח: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, ונקית משבעתי זאת, רק את בני לא תשב שמה".
★ ההבדל הראשון: אברהם דיבר על רצונה של האשה: "לא תאבה". העבד מדבר על המשפחה: "ואם לא יתנו לך". הוא מדבר אל האנשים שיושבים מולו, ומניח את ההחלטה בידיהם. ובפועל יהיו שני שלבים: הם יאמרו "הנה רבקה לפניך, קח ולך" (פסוק נא), ואחר כך "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (פסוק נז).
★ ההבדל השני: "משבעתי" נעשה "מאלתי", ופעמיים בפסוק אחד. על כך עומד בעל הטורים, ראו להלן.
★ ההבדל השלישי: "רק את בני לא תשב שמה" נעלם לגמרי, כמו ש"השמר לך פן תשיב את בני שמה" נעלם בפסוק לט. את ההוראה הזאת אין אומרים בפני בני הבית.
★ ועוד: "אז תנקה... כי תבוא אל משפחתי": "כי" כאן פירושו "כאשר". ברגע שתגיע אל המשפחה ותעשה את שלך, נגמרה השליחות מצדך. אם יסכימו, טוב; ואם לא, גם אז "והיית נקי". השבועה חייבה את העבד לבוא ולבקש, ולא להצליח.
★ ועוד: ולשומעים יש בזה מסר ברור: אין עליכם שום חובה, אבל גם אני אינני תלוי בכם. בסוף דבריו יאמר זאת במפורש: "ואם לא, הגידו לי, ואפנה על ימין או על שמאל" (פסוק מט).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. בפסוק הבא עובר העבד מן השיחה עם אברהם אל מה שקרה לו בדרך: "ואבא היום אל העין" (פסוק מב).
★ מטרת הפסוק: להגדיר את גבולות השבועה, ולהשאיר בידי בני הבית את הבחירה, בלי לחץ גלוי ובלי פגיעה בכבודם.
★ מילות מפתח: "תִּנָּקֶה" — תהיה נקי, פטור (אונקלוס: "תְּהֵי זַכַּי"); "מֵאָלָתִי" — משבועתי, שיש בה קללה (אונקלוס: "מִמּוּמָתִי"); "כִּי תָבוֹא" — כאשר תבוא (אונקלוס: "אֲרֵי תְהַךְ", כי תלך); "מִשְׁפַּחְתִּי" (אונקלוס: "לְזַרְעִיתִי"); "יִתְּנוּ" (אונקלוס: "יִתְּנוּן"); "וְהָיִיתָ" (אונקלוס: "וּתְהֵי"); "נָקִי" (אונקלוס: "זַכַּי").
★ מדרש: "נקי" הוא גם לשון התורה בבני גד ובני ראובן: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). במשנה (שקלים ג, ב) למדו משם, בלשון המשנה בערך, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום. כך נוהג העבד: הוא מספר בגלוי מה חייבו אותו ומה לא, כדי שלא יהיה עליו חשד. ועל גבולות האחריות אמר רבי טרפון (אבות ב, טז): "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה".
★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (עבודה זרה ג, א) נאמר: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו": הוא אינו תובע מאדם מה שאינו יכול. ובתורת החסידות חוזר היסוד ששליח צריך לעשות את שלו בשלמות, ואת התוצאה למסור למי ששלח אותו: זה הצד השני של "ההצלחה תלוי' במשלח", שבהפניה על הפסוק הקודם. אברהם אומר זאת כאן בפשטות: הוא קובע לעבדו בדיוק מה מוטל עליו, ומה אינו מוטל עליו.
★ המסר ליום: עשית את שלך באמת, ובכל כוחך? "והיית נקי". לא כל תוצאה נמצאת בידינו, ולא עליה נישאל.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ב
(מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן (וּבָאתִי הַיּוֹם אֶל הַמַּעְיָן), וָאֹמַר: ה', אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי (אִם בֶּאֱמֶת רְצוֹנְךָ לְהַצְלִיחַ אֶת דַּרְכִּי) אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.
★ עד כאן סיפר העבד על שליחותו: עושרו של אברהם, הולדת יצחק, השבועה, והשאלה "אלי לא תלך האשה אחרי" (פסוק לט). בפסוקנו הוא מגיע אל הבאר. מכאן ועד פסוק מח הוא מספר בבית בתואל את מה שלמדנו אתמול בפסוקים יא–כו. כדאי לקרוא את ששת הפסוקים שלפנינו בעין אחת על אתמול: כמעט כל משפט מוכר, וכמעט בכל משפט השתנו כמה מלים. בשינויים האלה נמצא עיקר הלימוד.
★ שימו לב: השוו בין שתי הגרסאות. אתמול: "ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב, לעת צאת השאבת. ויאמר ה' אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם" (פסוקים יא–יב). היום: "ואבא היום אל העין, ואמר ה' אלהי אדני אברהם, אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה".
★ ועוד: המלה "היום" עברה מקום. אתמול היא היתה בתוך התפילה: "הקרה נא לפני היום". בפסוקנו היא עומדת בתחילת הסיפור: "ואבא היום". ועל המלה הזאת יעמוד רש"י.
★ ועוד: "הקרה נא" נעלם. אתמול ביקש שה' "יקרה" לפניו את הדבר. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שלפני משפחתה של הנערה הוא נמנע ממלה הקרובה ל"מקרה". במקומה הוא אומר "מצליח דרכי", וזו לשון ההצלחה שבפיו של אברהם: "והצליח דרכך" (פסוק מ). וזו גם השאלה ששאל את עצמו בבאר: "ההצליח ה' דרכו אם לא" (פסוק כא); והיא תחזור בסוף השיחה: "וה' הצליח דרכי" (פסוק נו).
★ ועוד: גם "ועשה חסד עם אדני אברהם" נשמט מכאן. אבל המלים האלה לא אבדו. אחרי שיסיים לספר, יפנה העבד אל המשפחה עצמה ויאמר: "ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני" (פסוק מט). ושימו לב לצורה הנדירה: לה' אמר "אם ישך", ולהם יאמר "אם ישכם". את מה שביקש מן הקב"ה, הוא מבקש עכשיו מהם.
★ ועוד: "אלהי אדני אברהם". גם כשהוא מספר, הוא אינו אומר "אלהי", אלא כמו אתמול: אלהיו של אדוניו. הוא עומד בבית בתואל כשליח, ולא כאדם הפועל בשם עצמו.
★ מטרת הפסוק: לומר למשפחה שהוא לא הגיע אל הבאר במקרה: הוא הגיע בתפילה, ועוד באותו יום שיצא.
★ מילות מפתח: "וָאָבֹא" (אונקלוס: "וְאָתִית"); "הַיּוֹם" (אונקלוס: "יוֹמָא דֵין"); "הָעָיִן" — המעין (אונקלוס: "לְעֵינָא"); "וָאֹמַר" (אונקלוס: "וַאֲמָרִית"); "יֶשְׁךָ" — ישנך, יש אתה (אונקלוס: "אִית"); "נָּא" (אונקלוס: "כְּעַן"); "מַצְלִיחַ" (אונקלוס: "לְאַצְלָחָא"); "דַּרְכִּי" (אונקלוס: "אָרְחִי"); "הֹלֵךְ" (אונקלוס: "אָזֵיל"); "עָלֶיהָ" (אונקלוס: "עֲלַהּ").
★ מדרש: כבר הבאנו אתמול, בפסוק יא, את דברי הגמרא (סנהדרין צה, א), בלשון הגמרא בערך: שלושה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו ואבישי בן צרויה. ומקור הדבר לגבי אליעזר הוא פסוקנו, בערך: כתוב "ואבא היום אל העין", משמע שבאותו יום יצא.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבחינים בין עבודה מסודרת, צעד אחר צעד, לבין "דילוג" שלמעלה מן הסדר. ולשון קפיצה נמצאת גם בפסוק שנדרש על הגאולה: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח). ושימו לב: העבד לא ישב וחיכה לנס. הוא לקח עשרה גמלים ויצא לדרך, ובתוך הדרך הרגילה הזאת קיצר לו הקב"ה את הארץ. כבר הזכרנו את הכלל "כח המשלח בנשלח": מי שהולך בשליחות, הולך בכוחו של מי ששלח אותו, ולכן הוא עשוי להגיע מהר יותר מן החשבון שעשה.
★ המסר ליום: לא תמיד מרגישים בזמן אמת שהדרך התקצרה. לפעמים רק כשמספרים אחר כך מה עבר עלינו, מגלים במלה אחת את היד שהובילה אותנו: "ואבא היום".
וָאָבֹא הַיּוֹם • הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי, מִכָּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אָחָא: יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָקוֹם – מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה, וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תּוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני עניינים: הנס של הדרך, והכפילות של הפרשה. הקשר ביניהם הוא נושא ההפניה שלהלן.
★ "וָאָבֹא הַיּוֹם — היום יצאתי והיום באתי": הקושי — למה צריך העבד לומר "היום"? הוא עומד לפני המשפחה ומספר מה קרה; די היה לומר "ואבא אל העין". רש"י: המלה הזאת מלמדת שהוא הגיע באותו יום שבו יצא.
★ "מכאן שקפצה לו הארץ": הדרך מארץ כנען אל ארם נהרים ארוכה, והוא יצא בשיירה של עשרה גמלים. אם הגיע בו ביום, הארץ "קפצה" לפניו: המרחק התקצר בדרך נס. ושימו לב: בפסוקים י–יא התורה אינה אומרת דבר על הדרך: "ויקם וילך אל ארם נהרים", ומיד "ויברך הגמלים מחוץ לעיר". את מה שאירע בין שני הפסוקים האלה, אנחנו לומדים רק ממלה אחת בפי העבד. וכך התקיים מה שאמר אברהם בפסוק ז: "הוא ישלח מלאכו לפניך".
★ "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום – מתורתן של בנים": עכשיו רש"י ממשיך לעניין אחר. "שיחתן": הדיבור הרגיל שלהם, סיפור שאדם מספר. "עבדי אבות": עבדיהם של האבות, כמו העבד שלפנינו. "בנים": צאצאי האבות, שהתורה ניתנה להם. רבי אחא אומר: לפני הקב"ה, דיבורו הפשוט של עבד בבית האבות חביב מלימוד התורה של הבנים.
★ "שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה": וזו הראיה. התורה חסכנית מאוד במלים, ובכל זאת היא כותבת את המעשה פעמיים: פעם בשעה שקרה, ופעם בפי העבד.
★ "והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה": "גופי תורה" הם עיקרי הדינים. הרבה מהם נלמדים מרמז קטן, מאות או ממלה. והמדרש (בראשית רבה, פרשה ס) מביא דוגמה, בלשון המדרש בערך: פרשתו של אליעזר, שניים ושלושה דפים היא נאמרת ונשנית; ואילו שרץ, שהוא מגופי תורה, הדין שדמו מטמא כבשרו אינו נלמד אלא מריבוי של מלה במקרא. הניגוד ברור: על הלכה חמורה, מלה; על שיחתו של עבד, פרשה שלמה, פעמיים.
★ ולמה היא חביבה כל כך? רש"י אינו אומר. אבל אפשר לראות זאת בפסוקים שלפנינו (וזו הצעה להבנה): השיחה הזאת אינה פטפוט. כל מלה שהעבד מוסיף או משמיט, נעשית מתוך זהירות למען השליחות. לכן כדאי ללמוד אותה לאט, ולהשוות מלה מול מלה.
★ ובהיום יום של היום, כ"ד מרחשון, נאמר: "בענינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דעה טובה להתלמד ממנו". ורש"י מלמד ש"למעלה ממנו" אינו נמדד לפי ייחוס. מי ששליחותו היא כל עולמו, גם הבנים יכולים ללמוד מן השיחה שלו.
★ ⚠ בחוברת נוקד שם החכם "אָחָא", בקמץ תחת האל"ף; ונדפס "הַמָקוֹם" בלי דגש במ"ם. הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: מי שחי את שליחותו, גם שיחתו תורה. כדאי לשים לב איך אנחנו מדברים בבית ובעבודה: גם שם נשמע מי אנחנו.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 90) על דברי רש"י שבפסוקנו. ליד שורת רש"י נדפס בחוברת סמל כתר קטן, המסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד.
★ ⚠ שימו לב להבדל בלשון: ברש"י נדפס "מכאן שקפצה לו הארץ", ובהפניה נדפס "מכאן שקפצה לו הדרך". כל אחד מהם הועתק כפי שנדפס.
★ השאלה שמאחורי ההפניה: יש כאן שתי תמיהות. הראשונה: למה רק כאן, בפסוק מב, לומד רש"י על הנס? הרי הדרך עצמה היתה בפסוק י. השנייה: החזרה של העבד התחילה כבר בפסוק לד, ורש"י שתק עד עכשיו. למה רק כאן מתעוררת השאלה מדוע הפרשה כפולה? ולפי לשון ההפניה, שתי התמיהות קשורות: מפני שכאן נלמד הנס, "וכתוצאה מזה" כאן מתעוררת גם הקושיא.
★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): עד פסוקנו החזרה אינה מפתיעה. אדם שבא לבקש נערה לבן אדוניו חייב לספר למשפחתה מי הוא ומי שלח אותו, והתורה מוסרת את דבריו. אבל כאן, במלה "היום", אנחנו לומדים דבר חדש: נס שלא סופר כלל בתחילת המעשה. אם כן, הסיפור השני אינו רק העתק של הראשון. ועכשיו אפשר לשאול: אילו רצתה התורה רק להודיע על הנס, היתה יכולה לכתוב מלה אחת בפסוק יא, ולחסוך את כל החזרה. למה השאירה את הידיעה הזאת דווקא בתוך השיחה של העבד? ותשובת רש"י היא: מפני שהשיחה עצמה חביבה: "יפה שיחתן".
★ ועוד: שימו לב איך העבד מספר על הנס: הוא אינו אומר "קפצה לי הארץ", ואינו מתפאר. מלה אחת, "היום", כמעט בדרך אגב. ובפסוק מה נראה שהוא נוהג כך גם בנס המים.
★ המסר ליום: מי שעובד עבודה אמיתית אינו צריך להדגיש את נסיו. מלה אחת מספיקה, ומי שרוצה לשמוע, ישמע.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ג
(מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב (עוֹמֵד) עַל עֵין הַמָּיִם (עַל הַמַּעְיָן); וְהָיָה (וְיִהְיֶה כָּךְ): הָעַלְמָה (הַנַּעֲרָה) הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי נָא (תְּנִי לִי בְּבַקָּשָׁה לִשְׁתּוֹת) מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.
★ העבד ממשיך לספר את תפילתו. תחילת הפסוק זהה לגמרי לאתמול: "הנה אנכי נצב על עין המים" (פסוק יג). אבל ההמשך שונה. אתמול: "ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה" (פסוקים יג–יד). היום: "והיה העלמה היצאת לשאב, ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך".
★ שימו לב: "ובנות אנשי העיר" נשמט. מי שיושבים לפניו הם אנשי העיר ההיא, ואפשר שאינו רוצה לומר להם שעמד ליד הבאר ובחן את בנותיהם (וזו הצעה להבנה). במקום רבות, "יצאת", הוא מדבר על אחת: "העלמה היצאת".
★ ועוד: "העלמה". אתמול נקראה "הנערה" (פסוקים יד, טז), ובפרק שלנו המלה "עלמה" מופיעה רק כאן. בתורה כולה היא מופיעה רק עוד פעם אחת: "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד" (שמות ב, ח), על מרים ליד היאור. שתי נערות ליד המים, ובשתיהן תלוי עתיד בית ישראל.
★ ועוד: עכשיו עקבו אחרי הבקשה עצמה, בארבעה נוסחים. בתכנון אתמול: "הטי נא כדך ואשתה" (פסוק יד). במעשה אתמול: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (פסוק יז). בתכנון היום: "השקיני נא מעט מים מכדך" (פסוקנו). במעשה היום: "השקיני נא" (פסוק מה). העבד מכניס אל תוך התכנון את המלים "מעט מים מכדך", שאמר בפועל רק בבאר; ואת המלה הנדירה "הגמיאיני" הוא מחליף במלה פשוטה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. וכאן נוכל לזכור את דבריו בפסוק הקודם, "יפה שיחתן של עבדי אבות": הפסוק הזה כמעט אינו מוסיף ידיעה חדשה, והתורה כתבה אותו בכל זאת.
★ מטרת הפסוק: להראות למשפחה שהסימן נקבע מראש, עוד לפני שראה את הנערה שלהם.
★ מילות מפתח: "נִצָּב" — עומד (אונקלוס: "קָאֵם"); "עֵין הַמָּיִם" (אונקלוס: "עֵינָא דְמַיָּא"); "הָעַלְמָה" — הנערה (אונקלוס: "עוּלֶמְתָּא"); "הַיֹּצֵאת" (אונקלוס: "דְּתִפּוֹק"); "לִשְׁאֹב" (אונקלוס: "לְמִמְלֵי"); "וְאָמַרְתִּי" (אונקלוס: "וְאֵימַר"); "הַשְׁקִינִי" (אונקלוס: "אַשְׁקִינִי"); "נָא" (אונקלוס: "כְעַן"); "מְעַט" (אונקלוס: "זְעֵיר"); "מִכַּדֵּךְ" (אונקלוס: "מִקּוּלְתִיךְ").
★ מדרש: בגמרא (סוטה יב, ב) דרשו על "ותלך העלמה", בלשון הגמרא בערך: רבי אלעזר אמר שהלכה בזריזות כעלם, כבחור; ורבי שמואל בר נחמני אמר שהעלימה את דבריה. ושני הפירושים מתאימים גם לרבקה ששמענו עליה אתמול: "ותמהר... ותרץ" (פסוקים יח, כ), בזריזות; ובלי מלים מיותרות: היא אינה שואלת מי הוא ומניין בא.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות חוזר הרעיון ש"עולם" הוא מלשון "העלם": האלקות נמצאת בכל דבר, אבל היא מוסתרת. אפשר לשמוע צליל דומה במלה "העלמה" (וזו הצעה להתבוננות): נערה יוצאת לשאוב, כמו בכל ערב; ובתוכה, בלי שאיש רואה, מוסתר עתידו של בית ישראל. העבד עומד על המעין ומחפש בתוך ההעלם את מה שנועד. וזו גם עבודתנו: לגלות את המטרה הטמונה בתוך הדברים הרגילים.
★ המסר ליום: גם כשמספרים אמת, בוחרים מלים. העבד בוחר אותן לפי מי שיושב מולו: הוא מספר מה קרה, ואינו אומר מה שעלול לפגוע בשומעים. כך אפשר גם לנו: לדבר אמת, ובזהירות.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ד
(מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם־אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן־אֲדֹנִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמְרָה אֵלַי: גַּם אַתָּה שְׁתֵה, וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב; הִוא (הִיא) הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ (בֵּרֵר וְהוֹדִיעַ) ה' לְבֶן אֲדֹנִי.
★ כאן מסתיימת התפילה כפי שהוא מספר אותה. השוו. אתמול: "ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אתה הכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" (פסוק יד). היום: "ואמרה אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב, הוא האשה אשר הכיח ה' לבן אדני".
★ שימו לב: "וגם לגמליך אשאב". בתפילה אתמול אמר "אשקה". "אשאב" היא המלה שאמרה רבקה בפועל: "גם לגמליך אשאב" (פסוק יט). כלומר, העבד מכניס אל תוך התפילה את לשונה של רבקה. וזו רק מחצית הדבר: בפסוק מו נראה שהוא עושה גם את ההיפך.
★ ועוד: "אתה הכחת" הפך ל"אשר הכיח ה'". אתמול דיבר אל הקב"ה, בגוף שני. היום הוא מדבר על הקב"ה, בגוף שלישי, לאוזני המשפחה. ו"הנערה" נעשית "האשה", ו"לעבדך ליצחק" נעשה "לבן אדני": הוא מחזיר אותם אל מה שסיפר להם בפסוק לו: "ותלד שרה אשת אדני בן לאדני".
★ ועוד: "הוא האשה אשר הכיח ה'": אלה המלים שהמשפחה צריכה לשמוע. לא העבד בחר בה, ולא אברהם: ה' הוא שבירר. ולכן, בפסוק נ, יענו לבן ובתואל: "מה' יצא הדבר".
★ ועוד: "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" נשמט. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שזו היתה בקשתו הפנימית, ולפני המשפחה אין לה מקום; את החסד הוא יבקש מהם בפסוק מט.
★ ועוד: המלה "הִוא" כתובה בוי"ו ונקראת "היא". כך נכתבת המלה בתורה בדרך כלל. אונקלוס כותב כאן "הִיא".
★ מטרת הפסוק: להציג את הסימן לפני המשפחה כבחירה של ה', ולא כהחלטה של השליח.
★ מילות מפתח: "וְאָמְרָה" (אונקלוס: "וְתֵימַר"); "אֵלַי" (אונקלוס: "לִי"); "גַּם" (אונקלוס: "אַף"); "שְׁתֵה" (אונקלוס: "אֵשְׁתְּ"); "לִגְמַלֶּיךָ" (אונקלוס: "לְגַמְלָיךְ"); "אֶשְׁאָב" (אונקלוס: "אַמְלִי"); "הָאִשָּׁה" (אונקלוס: "אִתְּתָא"); "הֹכִיחַ" — ברר והודיע (אונקלוס: "דְּזַמִּין"); "לְבֶן־אֲדֹנִי" (אונקלוס: "לְבַר רִבּוֹנִי").
★ מדרש: בגמרא (סוטה ב, א) נאמר, בלשון הגמרא בערך: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני. ובמסכת מועד קטן (יח, ב) למדו, בערך, שמה' אשה לאיש, מן הפסוק שנקרא בהמשך: "מה' יצא הדבר" (כד, נ).
★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול הזכרנו שבזהר נקרא כל אחד מבני הזוג, בלשונו בערך, "פלג גופא". לפי זה, החיפוש אחר בן זוג אינו בניית דבר חדש, אלא גילוי של מה שהיה אחד. וזה מתאים ללשון רש"י שלהלן, "ברר והודיע": ה' מברר ומודיע את מה שכבר נקבע. ועוד מבואר בחסידות שבנישואין נמשך כח אין סוף: שניים יוצרים חיים חדשים, דבר שאין בכוחו של נברא מצד עצמו. לכן גם הבחירה אינה יכולה להיות חשבון של שליח בלבד.
★ המסר ליום: השליח בודק, מתפלל ועושה את שלו. את מי שנועד למי, ה' הוא שמברר. מי שזוכר זאת, פחות חושש לטעות, ופחות מתגאה כשהצליח.
גַּם־אַתָּה • "גַּם", לְרַבּוֹת אֲנָשִׁים שֶׁעִמּוֹ.
הֹכִיחַ • בֵּרַר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל הוֹכָחָה שֶׁבַּמִּקְרָא, בֵּרוּר דָּבָר.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "גַּם־אַתָּה — 'גם', לרבות אנשים שעמו": הקושי — אתמול היה כתוב רק "שתה", והעבד מוסיף כאן "גם אתה". גם אתה, ומי עוד? הרי הגמלים באים רק אחר כך, ב"וגם לגמליך". רש"י: "גם" בא לרבות, להוסיף דבר שלא נאמר בפירוש: האנשים שהיו עם העבד.
★ שימו לב: בפסוקים יח–כ לא נזכרו האנשים כלל. אתמול ראינו רמז לכך במלה "לנו" (פסוק כג), ובהמשך הפרק נשמע על "האנשים אשר אתו" (פסוק לב). לפי רש"י, החסד כפי שהוא מספר עליו רחב יותר: גם הוא, גם האנשים, גם הגמלים.
★ "הֹכִיחַ — ברר והודיע": הקושי — על המלה הזאת עמד רש"י כבר בפסוק יד: "ולשון 'הוכחת', בררת". כאן הוא מוסיף מלה: "והודיע". ונראה שיש בכך דיוק (וזו הצעה להבנה): אתמול, בתפילה, העבד עוד לא ידע: ה' בירר, אבל עדיין לא גילה. היום, כשהוא מספר אחרי המעשה, ה' כבר גם הודיע.
★ "וכן כל הוכחה שבמקרא, ברור דבר": רש"י קובע כלל: "הוכחה" היא בירור. כך "ויוכיחו בין שנינו" (לא, לז), כפי שהזכרנו אתמול; וכך "לכו נא ונוכחה, יאמר ה'" (ישעיה א, יח). ואם "כל הוכחה", אפשר לקרוא כך גם את המצוה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז): תוכחה של ממש אינה צעקה, אלא בירור הדבר עם חברך.
★ המסר ליום: "הוכחה" היא "ברור דבר". כשיש לנו טענה כלפי מישהו, כדאי לשאול: האם אנחנו מנסים לברר, או רק לנצח?
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ה
(מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל־לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֲנִי, טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי (עוֹד לִפְנֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי לְדַבֵּר בְּלִבִּי), וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ (עַל כְּתֵפָהּ), וַתֵּרֶד הָעַיְנָה (אֶל הַמַּעְיָן), וַתִּשְׁאָב; וָאֹמַר אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי נָא.
★ עכשיו עובר העבד מן התפילה אל המעשה. השוו. אתמול: "ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יצאת, אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם, וכדה על שכמה. והנערה טבת מראה מאד, בתולה ואיש לא ידעה, ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (פסוקים טו–יז). היום: "אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה, ותרד העינה ותשאב, ואמר אליה השקיני נא".
★ שימו לב: "אל לבי" היא תוספת. רק מפיו אנחנו לומדים שהתפילה נאמרה בלבו, כפי שציינו אתמול. בפסוק טו כתוב רק "לדבר".
★ ועוד: הייחוס נשמט: "אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם". באותו רגע העבד עוד לא ידע זאת. הוא שומר את הייחוס למקומו, בפסוק מז. אבל את השם "רבקה" הוא אומר, שהרי כולם יודעים על מי הוא מדבר.
★ ועוד: גם "והנערה טבת מראה מאד, בתולה ואיש לא ידעה" נשמט. זו היתה עדות התורה לקורא, כלשון רש"י בפסוק טז: "העיד על זו שנקיה מכל"; ואין אלה דברים שאורח אומר לפני משפחתה של נערה. וכך גם הריצה: "וירץ העבד לקראתה" נעשה "ואמר אליה".
★ ועוד, והוא העיקר: "ותמלא כדה ותעל" נעשה "ותשאב". למדנו ברש"י (פסוק יז): "לפי שראה שעלו המים לקראתה". העבד ראה נס, ועל זה רץ. ובכל זאת, כשהוא מספר, אין לנס זכר: מלה אחת, רגילה: "ותשאב". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שמה שהוא רוצה להראות למשפחה הוא המבחן שקבע, מעשי החסד; ואולי חשש שסיפור על מים שעולים מעצמם יקלקל את האמון בשאר דבריו. ובפסוק מב ראינו שהוא נוהג כך גם ב"קפצה לו הארץ".
★ ועוד: עד כאן אמר "אנכי": "עבד אברהם אנכי" (פסוק לד), "אשר אנכי הלך" (פסוק מב), "הנה אנכי נצב" (פסוק מג). כאן הוא פותח "אני". שינוי קטן, ואפשר להרגיש בו שהמספר עוצר לרגע: אני, עוד לפני שסיימתי.
★ מטרת הפסוק: לספר שהמענה בא מיד, עוד בתוך התפילה שבלב; ולהשאיר את הסיפור במה שנוגע לסימן.
★ מילות מפתח: "טֶרֶם" (אונקלוס: "עַד לָא"); "אֲכַלֶּה" — אסיים (אונקלוס: "שֵׁיצִיתִי"); "לְדַבֵּר" (אונקלוס: "לְמַלָּלָא"); "אֶל־לִבִּי" — בלבי (אונקלוס: "בְלִבִּי"); "יֹצֵאת" (אונקלוס: "נְפָקַת"); "וְכַדָּהּ" (אונקלוס: "וְקוּלְתַהּ"); "שִׁכְמָהּ" — כתפה (אונקלוס: "כַּתְפַּהּ"); "וַתֵּרֶד" (אונקלוס: "וּנְחָתַת"); "הָעַיְנָה" (אונקלוס: "לְעֵינָא"); "וַתִּשְׁאָב" (אונקלוס: "וּמְלָת"); "הַשְׁקִינִי" (אונקלוס: "אַשְׁקִינִי"); "נָא" (אונקלוס: "כְעָן").
★ מדרש: בגמרא (תענית ב, א) למדו, בלשון הגמרא בערך: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. ועל חנה נאמר: "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א, יג); ובגמרא (ברכות לא, א) למדו מן הפסוק הזה, בערך, הלכות בתפילה: שהמתפלל צריך לכוון את לבו, לחתוך בשפתיו, ולא להגביה קולו. לשון העבד, "לדבר אל לבי", קרובה ללשון הזאת.
★ ביאור בדרך חב"ד: "לדבר אל לבי". בתורת החסידות, תפילה היא במידה רבה בדיוק זה: האדם מתבונן בשכלו בגדולת ה', ומדבר אל לבו, עד שהדברים יורדים אל הלב. כך נאמר: "וידעת היום והשבת אל לבבך" (דברים ד, לט). והתניא (פרק יב) מדבר, בערך, על המוח השליט על הלב מעצם טבעו. שימו לב למלה "אל": לא רק "בלבי", אלא אל לבי: הלב הוא מי שצריך לשמוע.
★ המסר ליום: איש לא שמע את התפילה הזאת, ובכל זאת היא נענתה עוד לפני שנגמרה. גם תפילה שבלב, בדרך לעבודה או בתור בקופה, היא תפילה.
טֶרֶם אֲכַלֶּה • טֶרֶם שֶׁאֲנִי מְכַלֶּה. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן הֹוֶה, פְּעָמִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָבָר, כְּמוֹ: "טֶרֶם כִּלִּיתִי". וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד, כְּמוֹ: (איוב א) "כִּי אָמַר אִיּוֹב", הֲרֵי לְשׁוֹן עָבָר. "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב", הֲרֵי לְשׁוֹן עָתִיד, וּפֵרוּשׁ שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן הֹוֶה, כִּי אוֹמֵר הָיָה אִיּוֹב: 'אוּלַי חָטְאוּ בָּנַי וְגוֹ'', וְהָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, על צורת הפועל.
★ "טֶרֶם אֲכַלֶּה — טרם שאני מכלה": הקושי — "אכלה" היא צורת עתיד: אסיים. והעבד מספר על מה שכבר קרה. לכאורה היה צריך לומר "טרם כליתי". רש"י: הכוונה כאן להווה: "טרם שאני מכלה", עוד לפני שאני מסיים, כשאני עדיין באמצע.
★ "וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, כמו: 'טרם כליתי'. ופעמים שמדבר בלשון עתיד": רש"י קובע כלל: במקרא, פעולה שמתרחשת עכשיו יכולה להיכתב גם בצורת עבר וגם בצורת עתיד, ומשמעותה הווה. והנה בפרשה שלנו עצמה: על אותו רגע כתוב בפסוק טו "טרם כלה", בצורת עבר; ובפסוקנו "טרם אכלה", בצורת עתיד. ואונקלוס מתרגם בפסוקנו "עַד לָא שֵׁיצִיתִי", בלשון עבר, ממש כדוגמה שמביא רש"י.
★ "כמו: (איוב א) 'כי אמר איוב', הרי לשון עבר. 'ככה יעשה איוב', הרי לשון עתיד": זו הראיה. בתחילת ספר איוב מסופר שאחרי ימי המשתה של בניו היה איוב מעלה עולות: "כי אמר איוב, אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א, ה). באותו פסוק עצמו: "אמר" בצורת עבר, ו"יעשה" בצורת עתיד.
★ "ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב: 'אולי חטאו בני וגו'', והיה עושה כך'": שתי הצורות מתארות דבר אחד: מנהג קבוע. "אומר היה", "היה עושה": כך נהג תמיד.
★ ⚠ בסוף הדיבור נדפס גרש אחרי המלה "כך", בלי גרש פותח מתאים. הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: רוב החיים מתרחשים בלשון הווה, "טרם אכלה": באמצע. לא צריך לסיים הכול כדי שהדברים יתחילו לזוז. ומאיוב נלמד שמעשה טוב מגיע להווה כשהוא נעשה הרגל: "היה עושה כך".
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ו
(מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ (מֵעַל כְּתֵפָהּ), וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ (וְשָׁתִיתִי), וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה.
★ שלושה פסוקים של אתמול נעשים כאן פסוק אחד. אתמול: "ותאמר שתה אדני, ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת. ותמהר ותער כדה אל השקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאב, ותשאב לכל גמליו" (פסוקים יח–כ). היום: "ותמהר ותורד כדה מעליה, ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, ואשת, וגם הגמלים השקתה".
★ שימו לב, והוא העיקר: אתמול הציעה רבקה להשקות את הגמלים רק אחרי שגמר לשתות: "ותכל להשקתו ותאמר". היום הכול נאמר בנשימה אחת: "שתה וגם גמליך אשקה". ואלה בדיוק המלים שקבע בסימן: "ואמרה שתה וגם גמליך אשקה" (פסוק יד). המשפחה שומעת שהסימן התקיים מלה במלה.
★ ועוד: עכשיו השוו ארבעה פסוקים. הסימן אתמול: "וגם גמליך אשקה" (פסוק יד). המעשה אתמול: "גם לגמליך אשאב" (פסוק יט). הסימן היום: "וגם לגמליך אשאב" (פסוק מד). המעשה היום: "וגם גמליך אשקה" (פסוקנו). שתי הלשונות התחלפו. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהעבד מערב אותן בכוונה: בסיפור שלו הסימן והמעשה מדברים זה בלשונו של זה, כאילו היו דבר אחד.
★ ועוד: הסדר השתנה. אתמול קודם "ותאמר שתה אדני", ואחר כך "ותמהר ותרד". היום קודם "ותמהר ותורד", ואחר כך "ותאמר שתה". ו"אדני" נשמט: הוא אינו חוזר לפני משפחתה על הכבוד שנתנה לו.
★ ועוד: "על ידה" נעשה "מעליה". את מה שאמר רש"י בפסוק יח, "מעל שכמה", אומר כאן הפסוק בעצמו.
★ ועוד: הריצה נעלמה. "ותער כדה אל השקת, ותרץ עוד אל הבאר", ו"עד אם כלו לשתת": כל מה שאתמול למדנו עליו באריכות, העבד מצמצם לשלוש מלים: "וגם הגמלים השקתה". הוא אינו מפאר את הנערה לפני בני ביתה; הוא מוסר עובדה.
★ ⚠ בפסוקנו נדפס "וַתּוֹרֶד", מלא בוי"ו, ובפסוק יח נדפס "וַתֹּרֶד", חסר. הועתק כפי שנדפס.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות שהסימן התקיים, בקיצור ובלי שבחים מיותרים.
★ מילות מפתח: "וַתְּמַהֵר" (אונקלוס: "וְאוֹחִיאַת"); "וַתּוֹרֶד" — הורידה (אונקלוס: "וַאֲחִיתַת"); "מֵעָלֶיהָ" (אונקלוס: "מִנַּהּ"); "שְׁתֵה" (אונקלוס: "אֵשְׁתְּ"); "גְּמַלֶּיךָ" (אונקלוס: "גַּמְלָךְ"); "אַשְׁקֶה" (אונקלוס: "אַשְׁקִי"); "וָאֵשְׁתְּ" — ושתיתי (אונקלוס: "וּשְׁתֵיתִי"); "הַגְּמַלִּים" (אונקלוס: "גַּמְלַיָּא"); "הִשְׁקָתָה" (אונקלוס: "אַשְׁקִיאַת").
★ מדרש: בגמרא (עירובין יח, ב) אמרו, בלשון הגמרא בערך: מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו; וכך הביא רש"י על נח (ז, א). התורה כבר אמרה את כל שבחה של רבקה בפסוקים יח–כ, והעבד אומר לפני בני ביתה רק מקצתו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (בבא קמא יז, א) אמרו, בערך, שאין מים אלא תורה. ובתניא (פרקים א–ב) מבואר שיש בכל יהודי שתי נפשות: הנפש האלקית והנפש הבהמית. אפשר לשמוע בפסוקנו (וזו הצעה להתבוננות) גם את העבודה הזאת: "שתה, וגם גמליך אשקה". לא די שהאדם ישתה בעצמו מן התורה; צריך להביא את המים גם אל הבהמה שבו, אל הכוחות הטבעיים, עד שגם הם ישתו: "וגם הגמלים השקתה".
★ המסר ליום: מי שעשה הרבה לא צריך שיפרטו את מעשיו. שלוש מלים מספיקות, אם המעשה עומד מאחוריהן. וכשמשבחים אדם בפניו, או לפני בני ביתו, די במעט.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ז
(מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת־מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת־בְּתוּאֵל בֶּן־נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה־לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל־אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל־יָדֶיהָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ? וַתֹּאמֶר: בַּת בְּתוּאֵל, בֶּן נָחוֹר, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה. וָאָשִׂם (וְשַׂמְתִּי) הַנֶּזֶם (טַבַּעַת הַזָּהָב) עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ.
★ הסימן התקיים, ועכשיו מתברר ממי הנערה. השוו. אתמול: "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה, עשרה זהב משקלם. ויאמר בת מי את, הגידי נא לי, היש בית אביך מקום לנו ללין. ותאמר אליו בת בתואל אנכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור" (פסוקים כב–כד). היום: "ואשאל אתה ואמר בת מי את, ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה, ואשם הנזם על אפה והצמידים על ידיה".
★ שימו לב: הסדר התהפך. אתמול קודם נתן, ואחר כך שאל. היום קודם שאל, ואחר כך נתן. על השינוי הזה רש"י עומד בפירוש, ואומר "שינה הסדר"; ראו להלן.
★ ועוד: תשובתה של רבקה. בפיה: "בת בתואל אנכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור". בפיו: "בת בתואל, בן נחור, אשר ילדה לו מלכה". היא הזכירה את מלכה תחילה, והוא מזכיר את נחור תחילה. נחור הוא אחיו של אברהם, וזה מה שהשבועה דורשת: "אל בית אבי תלך ואל משפחתי" (פסוק לח).
★ ועוד: נשמטו הזהב והמשקלות: "נזם זהב, בקע משקלו", "עשרה זהב משקלם". אתמול למדנו ברש"י שהמשקלות הם רמז לשקלי ישראל ולעשרת הדברות. הרמזים האלה נאמרים לקורא התורה, ולא ללבן ובתואל. ונשמטה גם השאלה "היש בית אביך מקום לנו ללין" (פסוק כג): הוא כבר בבית.
★ ועוד: יש כאן גם דבר חדש: "על אפה". בפסוק כב נאמר רק "ויקח האיש נזם זהב", ולא נאמר היכן הושם. רק מכאן נודע לנו שזה נזם של אף. וגם הפועל "ואשם" לא היה אתמול, ועליו יעמוד בעל הטורים. ולבן כבר ראה את הדברים בעיניו: "הנזם ואת הצמדים על ידי אחתו" (פסוק ל).
★ מטרת הפסוק: להראות למשפחה שהשליח נהג בסדר שהיא מצפה לו: קודם בירר ממי הנערה, ורק אחר כך נתן.
★ מילות מפתח: "וָאֶשְׁאַל" (אונקלוס: "וּשְׁאֵילִית"); "אֹתָהּ" (אונקלוס: "יָתַהּ"); "בַּת־מִי" (אונקלוס: "בַּת מָן"); "בֶּן" (אונקלוס: "בַּר"); "יָלְדָה" (אונקלוס: "דִּילֵידַת"); "וָאָשִׂם" (אונקלוס: "וְשַׁוֵּיתִי"); "הַנֶּזֶם" (אונקלוס: "קָדָשָׁא"); "אַפָּהּ" (אונקלוס: "אַפַּהּ"); "וְהַצְּמִידִים" (אונקלוס: "וְשֵׁירַיָּא"); "יָדֶיהָ" (אונקלוס: "יְדָהָא").
★ מדרש: בגמרא (יבמות סה, ב) אמרו, בלשון הגמרא בערך: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. וכבר למדנו בפרשת וירא (יח, יג) את לשון רש"י: "שינה הכתוב מפני השלום", כשהקב"ה חזר על דברי שרה בשינוי. ורש"י כאן משתמש באותה מלה: "שינה הסדר".
★ ביאור בדרך חב"ד: במשנה (אבות א, יב) אומר הלל, בערך: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ובדברי הרבי מודגש, בערך, שמקרבים את הבריות אל התורה, ואין מורידים את התורה אל הבריות. וזה מה שעושה העבד: הוא אינו מוותר על דבר מן השליחות, ונאמן לשבועתו; הוא משנה רק את סדר הדברים, כדי שהשומעים יוכלו לקבל אותם. בשליחות זה כלל מעשי: מדברים עם כל אדם בשפה שהוא יכול לשמוע.
★ המסר ליום: מה שברור לנו בלב, לא תמיד ברור למי שעומד מולנו. מותר לבחור את הדרך שבה יוכל האחר לקבל את הדברים, כשהמטרה טובה והעיקר נשאר אמת; ולא לטובת עצמנו.
וָאֶשְׁאַל • וָאָשִׂם. שִׁנָּה הַסֵּדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא תְּחִלָּה נָתַן וְאַחַר־כָּךְ שָׁאַל, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתְפְּשׂוּהוּ בִּדְבָרָיו וְיֹאמְרוּ: 'הֵיאָךְ נָתַתָּ לָהּ וַעֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִי הִיא'?.
ביאור רש"י: דיבור אחד, על שתי מלים.
★ "וָאֶשְׁאַל, וָאָשִׂם — שינה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל": הקושי — ההשוואה לפסוקים כב–כג מראה שהעבד אינו מספר את הדברים כפי שקרו. האם השליח הנאמן הזה טועה? רש"י: לא; הוא "שינה", בכוונה. וכך דייק רש"י בפסוק כג: "לאחר שנתן לה – שאלה".
★ "אלא שלא יתפשוהו בדבריו, ויאמרו: 'היאך נתת לה, ועדיין אינך יודע מי היא'?": "יתפשוהו": יתפסו אותו, ימצאו פגם בדבריו. אילו סיפר כסדר, היו לבן ובתואל שואלים: נתת זהב לנערה זרה, בלי לדעת ממי היא? ואם כך, מה ערך לכל מה שסיפרת על השבועה ועל "אל בית אבי"?
★ שימו לב: אתמול ביאר רש"י מדוע באמת נתן לפני ששאל: "לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם, שהצליח הקב"ה דרכו". הבטחון הזה היה אמיתי, אבל אי אפשר להסביר אותו ללבן ובתואל. מה שהיה בטחון בעיני העבד, עלול היה להיראות בעיניהם כחוסר אחריות. לכן הוא מוסר להם את הדברים בסדר שהם יכולים לקבל.
★ ועוד: עכשיו אפשר לחזור לפסוק מב. רש"י אמר שם: "יפה שיחתן של עבדי אבות". כאן הוא מראה בפירוש את מה שראינו בכל הפסוקים שלפנינו: העבד אינו חוזר על הדברים כמו הד. הוא שוקל כל מלה, לפי מי ששומע אותה, למען שליחותו. אפשר שגם בזה יפה שיחתו (וזו הצעה להבנה).
★ ⚠ בחוברת נדפס הדיבור המתחיל כך: "ואשאל • ואשם.", עם הסימן בין שתי המלים. הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: לפעמים השאלה אינה רק "האם זה נכון", אלא גם "איך ישמעו את זה". שליח טוב חושב על שתיהן.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ח
(מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהֹוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וָאֶקֹּד (הִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי) וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה', וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחָה אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת (בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה), לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדוֹנִי לִבְנוֹ.
★ בפסוק זה מסתיים הסיפור החוזר של העבד. מאז "ויאמר עבד אברהם אנכי" (פסוק לד) הוא מספר למשפחת רבקה הכול: את עושרו של אברהם, את השבועה, את התפילה ליד הבאר ואת מה שעשתה הנערה. בפסוק הקודם הגיע אל הנזם והצמידים. ועכשיו הוא מגיע אל הדבר האחרון שעשה שם: הוא השתחווה והודה. כאן הוא עוצר. בפסוק הבא כבר יבוא "ועתה", הבקשה עצמה.
★ שימו לב להשוואה. כך קרה הדבר ליד הבאר: "ויקד האיש וישתחו לה'. ויאמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני" (פסוקים כו–כז). וכך הוא מספר זאת: "ואקד ואשתחוה לה', ואברך את ה' אלהי אדני אברהם, אשר הנחני בדרך אמת, לקחת את בת אחי אדני לבנו". תחילת הדברים כמעט זהה; וסופם השתנה בשלושה דברים.
★ השינוי הראשון: "בית אחי אדני" נעשה "בת אחי אדני". אות אחת, ובה כל השליחות. ליד הבאר, לפני הנערה, הוא הודה על שהגיע אל הבית, ולא גילה לשם מה בא. כאן, לפני המשפחה, הוא אומר זאת בפירוש: באתי בשביל הבת. ולכן הוא גם מוסיף מה שלא נאמר שם: "לקחת... לבנו".
★ השינוי השני: "בדרך נחני" נעשה "הנחני בדרך אמת". המלה "אמת" נוספה כאן. רש"י פירש את "בדרך" שבפסוק כז: "דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך". ולפני המשפחה העבד אומר את אותו הדבר במלה אחת: זו דרך של אמת, לא מקרה ולא תחבולה שלי.
★ השינוי השלישי הוא מה שחסר: "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני". המלים האלה לא אבדו. הן יחזרו מיד בפסוק הבא, אלא שאז הן יופנו אל השומעים: "אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני". מה שה' עשה עם אברהם — הם נקראים עכשיו לעשות.
★ ועוד: הוא מספר זאת בבית שהיתה בו עבודה זרה. רש"י פירש את דברי לבן "ואנכי פניתי הבית" (פסוק לא): "מעבודת אלילים". ובבית כזה העבד מספר שהשתחווה לה', וברך את "ה' אלהי אדני אברהם". הוא אינו מתווכח ואינו מטיף; הוא רק מספר מה עשה.
★ ועוד: "בת אחי אדני" — אם מדייקים, רבקה היא נכדתו של אחי אברהם, כפי שאמר בפסוק הקודם: "בת בתואל בן נחור". אבל כך דרכו של המקרא: גם יעקב ישאל "הידעתם את לבן בן נחור" (כט, ה), ולבן הוא נכדו של נחור. "בן" ו"בת" נאמרים גם על נכדים.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י, ואין בו ערך של בעל הטורים.
★ מטרת הפסוק: לסיים את הסיפור בנקודה הנכונה: לא בשאלה "מה תענו", אלא בהודאה. עבור העבד הדבר כבר ברור: ה' הוא שהוביל אותו לכאן, ועל כך כבר הודה. רק אחרי זה הוא פונה אל המשפחה.
★ מילות מפתח: "וָאֶקֹּד" — הרכנתי ראש (אונקלוס: "וּכְרָעִית"); "וָאֶשְׁתַּחֲוֶה" (אונקלוס: "וּסְגָדִית"); "וָאֲבָרֵךְ" (אונקלוס: "וּבָרֵכִית"); "הִנְחַנִי" — הנחה אותי (אונקלוס: "דְּדַבְּרַנִי"); "דֶּרֶךְ" (אונקלוס: "אוֹרַח"); "אֱמֶת" (אונקלוס: "קְשׁוֹט"); "לָקַחַת" (אונקלוס: "לְמִיסַב"); "בַּת־אֲחִי" (אונקלוס: "בַּת אֲחוּהִי"); "לִבְנוֹ" (אונקלוס: "לִבְרֵהּ").
★ מדרש: זה המקום לזכור את דברי רבי אחא, שהביא רש"י על פסוק מב: "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום — מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". הסיפור כולו נכתב פעמיים, ושינויי הלשון הקטנים שבו נשמרו. וההבדל שבין "בית" ל"בת" הוא דוגמה לכך.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת הבעל שם טוב מבואר הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז, כג), בערך, כך: כל צעד של אדם מכוון מלמעלה, ואין אדם מגיע למקום במקרה; ויש תכלית לכך שהגיע דווקא לשם. העבד מדגים זאת: הוא אינו אומר "מצאתי", אלא "הנחני". והוא יודע גם לשם מה: "לקחת את בת אחי אדני לבנו". ואפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להתבוננות): כשאדם מוצא את עצמו במקום שלא תכנן, כדאי לו לשאול לא רק "איך הגעתי לכאן", אלא גם "לשם מה הביאו אותי לכאן".
★ המסר ליום: כשמספרים על הצלחה, נוטים לדלג על הרגע שבו הודינו עליה. העבד מספר גם אותו, ודווקא ברגע שבו הוא צריך משהו מן השומעים. ההודאה אינה הערת שוליים לסיפור; היא חלק ממנו.
בראשית פרק כ״ד פסוק מ״ט
(מט) וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־שְׂמֹאל:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעַתָּה, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים (מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת) חֶסֶד וֶאֱמֶת עִם אֲדוֹנִי — הַגִּידוּ לִי; וְאִם לֹא — הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל.
★ "ועתה". מפסוק לד עד פסוק מח — חמישה עשר פסוקים של סיפור; ופסוק אחד של בקשה. ושימו לב: גם עכשיו הוא אינו אומר "תנו לי את הנערה". הוא מבקש דבר אחד בלבד: "הגידו לי". הוא סיפר, והשאיר את ההכרעה בידיהם.
★ שימו לב ללשון: "אם ישכם". זו אותה לשון שבה סיפר, לפני שבעה פסוקים, על תפילתו לה': "אם ישך נא מצליח דרכי" (פסוק מב). שם השאלה היתה אם ה' יצליח את דרכו, וה' כבר ענה. עכשיו נשארה אותה שאלה, והיא מופנית אל השומעים.
★ ועוד: "חסד ואמת". המלה "חסד" ליוותה את כל הסיפור: "ועשה חסד עם אדני אברהם" (פסוק יב), "ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" (פסוק יד), "אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני" (פסוק כז). עד כאן היה זה דבר שה' עושה. בפסוקנו היא מופנית לראשונה אל בני אדם. ושימו לב: "את אדני" — לא "עמי". הוא אינו מבקש לעצמו.
★ ועוד: "הגידו לי" פעמיים, בשני הצדדים. הוא רוצה תשובה ברורה: כן או לא, ובלי "נחשוב על זה". גם מרבקה ביקש כך: "הגידי נא לי" (פסוק כג).
★ ועוד: ומה עם ה"לא"? בפסוק מא הביא את דברי אברהם: "ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי". אם יסרבו, הוא פטור מן השבועה ויכול לחזור הביתה. אבל הוא אינו אומר "אשוב"; הוא אומר "ואפנה". סירוב לא יגמור את השליחות. ויש בכך גם לחץ עדין: המשפחה שומעת שאם לא היא — יש אחרים. ו"ויתן לו את כל אשר לו" (פסוק לו) יגיע אז לבית אחר.
★ מטרת הפסוק: להעביר את ההכרעה אל המשפחה: בכבוד, בבהירות ובלי איום מפורש.
★ מילות מפתח: "וְעַתָּה" (אונקלוס: "וּכְעַן"); "יֶשְׁכֶם" — ישנכם, אתם נמצאים (אונקלוס: "אִיתֵיכוֹן"); "עֹשִׂים" (אונקלוס: "עָבְדִין"); "חֶסֶד" (אונקלוס: "טִיבוּ"); "אֱמֶת" (אונקלוס: "קְשׁוֹט"); "הַגִּידוּ" (אונקלוס: "חַוּוֹ"); "וְאֶפְנֶה" (אונקלוס: "וְאִתְפְּנֵי"); "יָמִין" (אונקלוס: "יַמִּינָא"); "שְׂמֹאל" (אונקלוס: "שְׂמָאלָא").
★ מדרש: הצירוף "חסד ואמת" יחזור בסוף ספר בראשית, כשיעקב יבקש מיוסף: "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים" (מז, כט). ורש"י שם פירש, בלשונו בערך: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, כי העושה אינו מצפה לגמול. ומי שזוכר את רש"י על פסוק ל, "'עשיר הוא זה', ונתן עיניו בממון", שומע כאן שאלה נוספת: האם בבית הזה ייעשה חסד של אמת, או חשבון של זהב? ומקור דברי רש"י שלהלן, כפי שהוא מציין, בבראשית רבה (פרשה ס).
★ ביאור בדרך חב"ד: במשנה (ברכות ה, ה) נאמר ששלוחו של אדם כמותו; ובחסידות מדובר הרבה על כוח המשלח בנשלח: השליח אינו עומד ברשות עצמו, ולכן הצלחתו אינה תלויה במצב רוחו או בתגובה שקיבל. ואפשר לראות זאת במלה "ואפנה" (וזו הצעה להתבוננות): דלת אחת עשויה להיסגר, אבל השליחות עצמה נשארת. מי שיודע מי שלח אותו — אם לא כאן, הוא פונה ימינה או שמאלה וממשיך.
★ המסר ליום: לבקש בבירור, לקבל תשובה בבירור, ולא להתייאש מ"לא". "ואפנה" היא מלה קטנה של אדם שאינו נשבר כשנסגר לפניו פתח אחד.
עַל־יָמִין • מִבְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל.
עַל־שְׂמֹאל • מִבְּנוֹת לוֹט, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם (ב"ר).
ביאור רש"י: שני דיבורים קצרים, שהופכים ביטוי כללי לשני שמות.
★ "עַל־יָמִין — מבנות ישמעאל. עַל־שְׂמֹאל — מבנות לוט": הקושי — "ואפנה על ימין או על שמאל" נשמע כמו ביטוי כללי: אלך לדרכי. אבל לאן בדיוק הוא יכול לפנות? אברהם השביע אותו "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" (פסוק ג), ולכן בארץ כנען אסור לו לחפש; ובבית נחור הוא כבר נמצא. רש"י: "ימין" ו"שמאל" אינם כיוונים בעלמא. יש עוד שני ענפים במשפחה, ושניהם אינם כנענים: ישמעאל, בנו של אברהם, ולוט, בן אחיו.
★ שני הענפים האלה כבר עברו לפנינו. ישמעאל "וישב במדבר פארן, ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים" (כא, כא), ולימים ישא עשו את "מחלת בת ישמעאל בן אברהם" (כח, ט). ו"בנות לוט" כאן הן בנות צאצאיו: מואב ובן עמי, שיצאו ממנו (יט, לז–לח). בעל הטורים שלהלן יוסיף לכך רמז.
★ "שהיה יושב לשמאלו של אברהם": רש"י מנמק רק את לוט. ואפשר לשמוע כאן הד לדברי אברהם ללוט כשנפרדו: "אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה" (יג, ט). ולמה ישמעאל הוא ה"ימין"? רש"י אינו מפרש. אפשר לומר, בדרך הצעה: הוא בנו של אברהם, הקרוב יותר, ולכן נזכר ראשון.
★ ושימו לב שכבר בפסוק מא ראינו בבעל הטורים את הרעיון של מעגלים רחבים יותר: "כי תבוא אל משפחתי. ולא אמר 'אל בית אבי'. לומר, שאם לא ימצא מבית אב יקח מבית אם". העבד יודע: המשפחה רחבה מן הבית הזה.
★ ועכשיו שימו לב למה שאינו אומר. רש"י על פסוק לט: "'אלי' כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצא עלה שיאמר לו אברהם לפנות אליו ולהשיאו בתו". ואברהם ענה: "בני ברוך, ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך". ברש"י שם: "לפנות אליו"; ובפסוקנו: "ואפנה". אם המשפחה תסרב, זו בדיוק ההזדמנות שקיווה לה פעם. אבל הפנייה שהוא מדבר עליה היא אל ישמעאל או אל לוט, לא אל ביתו. בתו אינה נזכרת כאן כלל.
★ המסר ליום: גם כשנפתח פתח לטובתנו האישית, שליח נאמן ממשיך לחפש בשביל מי ששלח אותו. הנאמנות נבחנת דווקא ברגע שהיה אפשר לפנות "אליו".
בראשית פרק כ״ד פסוק נ׳
(נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיהֹוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מֵאֵת ה' יָצָא הַדָּבָר (ה' הוּא שֶׁקָּבַע זֹאת); לֹא נוּכַל לְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב (אֵין בְּיָדֵנוּ לְסָרֵב, לֹא בִּדְבָרִים רָעִים וְלֹא בִּדְבָרִים יָפִים).
★ הוא ביקש "הגידו לי", והם עונים מיד: בלי לבקש זמן, ובלי ויכוח. והתשובה היא בדיוק מה שאמר הסיפור כולו. העבד סיפר על "הנחני בדרך אמת", והם חוזרים ואומרים זאת במלים שלהם: "מה' יצא הדבר". הנאום השיג את מטרתו.
★ שימו לב מי אומר זאת. לבן הוא האיש שרץ אל העבד אחרי שראה את הנזם, ורש"י פירש שם: "אמר: 'עשיר הוא זה', ונתן עיניו בממון". והוא האיש שאמר "ואנכי פניתי הבית" (פסוק לא), ורש"י: "מעבודת אלילים". ומפיו יוצאות המלים "מה' יצא הדבר". האם הוא מתכוון לכך? התורה אינה אומרת. וגם לימים ידע לבן להזכיר את שם ה' כשהדבר נוח לו: "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל, כז).
★ ועוד: הפועל הראשון ביחיד, "ויען", והשני ברבים, "ויאמרו". האם בכך יש רמז למי שפתח? רש"י יעמוד על כך מיד.
★ ועוד: הביטוי "רע או טוב" יחזור אצל לבן עצמו. כשירדוף אחרי יעקב, יבוא אליו ה' בחלום ויאמר: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (לא, כד).
★ ועוד: זו הפעם היחידה בתורה שבה נשמע קולו של בתואל, ואפילו כאן הוא נזכר אחרי בנו. בפסוק נה כבר נקרא "ויאמר אחיה ואמה", ורש"י ישאל שם: "ובתואל היכן היה?" נראה זאת מחר. ובעל הטורים כבר רמז לכך על פסוק לג: "שבא מלאך והחזיר סם המות לצד בתואל ואכל ומת".
★ ⚠ בחוברת נדפס "מֵיהֹוָה", בלי שוא תחת היו"ד. הועתק כפי שנדפס.
★ מטרת הפסוק: להראות שגם מי שאינו מאמין בדרך של אברהם מודה בדבר: מה שקרה ליד הבאר אינו מקרה.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַן" (אונקלוס: "וְאָתֵיב"); "מֵיהֹוָה" — מאת ה' (אונקלוס: "מִן קֳדָם יְיָ"); "יָצָא" (אונקלוס: "נְפַק"); "הַדָּבָר" (אונקלוס: "פִּתְגָּמָא"); "נוּכַל" (אונקלוס: "יָכְלִין"); "דַּבֵּר" (אונקלוס: "לְמַלָּלָא"); "רַע" (אונקלוס: "בִּישׁ"); "טוֹב" (אונקלוס: "טָב").
★ מדרש: בגמרא (מועד קטן יח, ב) למדו, בלשון הגמרא בערך, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שמאת ה' אשה לאיש. מן התורה — מפסוקנו: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". מן הנביאים: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" (שופטים יד, ד). מן הכתובים: "בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת" (משלי יט, יד). ושימו לב: העדות שבחרו חכמים מן התורה היא דווקא דבריהם של לבן ובתואל.
★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק לו) מובא, בלשון המדרש בערך, שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים: תכלית הבריאה היא שאלוקות תתגלה דווקא במקום הנמוך ביותר. ואפשר לראות בפסוקנו דוגמה קטנה לכך (וזו הצעה להתבוננות): בבית שפינו ממנו עבודה זרה רק לכבוד האורח, מפיו של מי שרץ אל הזהב, נשמעות המלים "מה' יצא הדבר". לבן לא נעשה צדיק בגלל זה. אבל המלים נאמרו, והן שפתחו את הדרך לרבקה.
★ המסר ליום: כשמשהו מסתדר בדרך שאינה בידינו, כדאי לומר "מה' יצא הדבר" — ולא להניח שרק צדיקים מסוגלים לראות זאת. לפעמים גם ממי שלא ציפינו ממנו, אנו שומעים את האמת.
וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל • רָשָׁע הָיָה, וְקָפַץ לְהָשִׁיב לִפְנֵי אָבִיו.
לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ • לְמָאֵן בַּדָּבָר הַזֶּה, לֹא עַל־יְדֵי תְּשׁוּבַת דָּבָר רַע וְלֹא עַל־יְדֵי תְּשׁוּבַת דָּבָר הָגוּן, לְפִי שֶׁנִּכָּר שֶׁמֵּה' יָצָא הַדָּבָר, לְפִי דְּבָרֶיךָ, שֶׁזִּמְּנָהּ לְךָ (ב"ר).
ביאור רש"י: שני דיבורים: מי דיבר ראשון, ומה פירוש "לא נוכל".
★ "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל — רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו": הקושי — הסדר. בתואל הוא האב, ורבקה הציגה את עצמה "בת בתואל"; מדוע נזכר הבן לפני אביו? רש"י: הסדר עצמו מעיד על לבן. "קפץ": לא חיכה שאביו ידבר, ותפס את רשות הדיבור. ושימו לב ללשון היחיד: "רשע היה" נאמר על לבן בלבד. והלשון מסתדרת גם עם "ויען" ביחיד: הוא זה שענה, ו"ויאמרו" מצטרף אחר כך.
★ ומה רשעות יש בכך? הרי זו רק חוצפה. כאן כדאי לחזור אל מה שראינו אתמול ברש"י על רבקה: "השיבתו על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון", לשון המוכרת ממסכת אבות (ה, ז). באותה משנה נמנות, בלשון המשנה בערך, גם המדות האלה של החכם: אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נבהל להשיב. לבן עושה את ההפך משתיהן: מדבר לפני אביו, וקופץ להשיב. כלומר, אותה משנה עומדת מאחורי שני האחים: רבקה בצד אחד, ולבן בצד השני. ואפשר להוסיף (וזו הצעה): אדם ש"נתן עיניו בממון" ממהר לענות כשהזהב על השולחן.
★ "לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ — למאן בדבר הזה": הקושי — כיצד הם אומרים "לא נוכל דבר... רע או טוב"? הרי מיד בפסוק הבא הם מדברים דבר טוב: "הנה רבקה לפניך קח ולך"! רש"י: הכוונה אינה לכל דיבור, אלא לדיבור אחד: "למאן". אין אפשרות לסרב.
★ "לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון": יש שתי דרכים לסרב. אפשר לסרב ברע: דחייה גלויה ומעליבה. ואפשר לסרב ב"דבר הגון": תשובה מנומסת ומכובדת, כמו תירוץ או דחייה לזמן אחר. שתיהן נסגרות כאן. ושימו לב שרש"י כותב "הגון" ולא "טוב": סירוב יפה עדיין אינו דבר טוב; הוא רק הגון. וכבר למדנו את המלה הזאת ברש"י על פסוק יד: "אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו". הנערה נמצאה הוגנת; ואין תשובה הוגנת שתדחה אותה.
★ "לפי שנכר שמה' יצא הדבר, לפי דבריך, שזמנה לך": ולמה אי אפשר לסרב? כי ניכר הדבר. ושימו לב לדיוק: "לפי דבריך". הם לא קיבלו התגלות משלהם; הם יודעים זאת רק ממה שסיפר להם העבד. ומכאן מובן מדוע התורה מביאה את סיפורו באריכות כזו: כל התשובה בנויה עליו. ו"שזמנה לך" מזכיר את התפילה "הקרה נא לפני היום" (פסוק יב), ואת מה שפירש רש"י על "בדרך" בפסוק כז: "דרך המזומן". הדרך היתה מזומנת, וגם הנערה מזומנת.
★ ושימו לב מה יקרה מחר: הם אמרו "לא נוכל", אבל כבר בפסוק נה ינסו לעכב: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור". להודות שהדבר מה' קל יותר מאשר להיפרד ממנו.
★ המסר ליום: לבן מלמד מה לא לעשות: לא לקפוץ לענות לפני מי שגדול ממנו. והפסוק מלמד גם את ההפך: כשניכר שדבר בא מה', לא מחפשים לו תירוץ, אפילו לא תירוץ מנומס.
בראשית פרק כ״ד פסוק נ״א
(נא) הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ: קַח (אוֹתָהּ) וָלֵךְ, וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדוֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
★ זה המשך דבריהם מן הפסוק הקודם: אחרי "לא נוכל" באה התשובה בפועל. "הנה רבקה לפניך, קח ולך" — חמש מלים של כן, אחרי חמישה עשר פסוקים של סיפור. השליחות הגיעה ליעדה.
★ שימו לב: כבר שמענו בתורה את המלים האלה ממש. כשהחזיר פרעה את שרה לאברהם, אמר לו: "ועתה הנה אשתך קח ולך" (יב, יט). גם שם מי שאינו מבית אברהם מוסר אשה אל בית אברהם, ולא מתוך נדיבות אלא משום שהכיר ביד ה': "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים" (יב, יז). שם הוא נאלץ לכך; כאן הם אומרים בפיהם: "מה' יצא הדבר".
★ ועוד: "לבן אדניך" — הם חוזרים על לשונו של העבד עצמו: "הוא האשה אשר הכיח ה' לבן אדני" (פסוק מד). ו"כאשר דבר ה'" — מתי דיבר ה'? לא אליהם. מה שהם מכנים "דיבור" הוא הסימן ששמעו מפי העבד, וזה מה שפירש רש"י על "הכיח" שם: "ברר והודיע".
★ ועוד: מי חסר בפסוק? רבקה עצמה. מדברים עליה, ואיש אינו שואל אותה: "קח ולך". מחר נראה איך זה משתנה: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (פסוק נז).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להביא את התשובה בלשון שאין בה ספק: לא "נראה", ולא "נדבר", אלא "קח ולך".
★ מילות מפתח: "הִנֵּה" (אונקלוס: "הָא"); "לְפָנֶיךָ" (אונקלוס: "קֳדָמָךְ"); "קַח" (אונקלוס: "דְּבַר"); "וָלֵךְ" (אונקלוס: "וְאֵיזִיל"); "וּתְהִי" (אונקלוס: "וּתְהֵי"); "אִשָּׁה" (אונקלוס: "אִתְּתָא"); "לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ" (אונקלוס: "לְבַר רִבּוֹנָךְ"); "כַּאֲשֶׁר" (אונקלוס: "כְּמָא דִּי"); "דִּבֶּר" (אונקלוס: "מַלֵּיל").
★ מדרש: "כאשר דבר ה'". בגמרא (סוטה ב, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: ארבעים יום לפני יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני. ועוד אמרו שם, בערך, שקשה לזווגם כקריעת ים סוף. לבן ובתואל אינם יודעים את המאמר הזה, אבל הם מתארים את מה שהוא אומר: ההכרעה נעשתה לפני שהעבד הגיע.
★ ביאור בדרך חב"ד: מחר, בנקודות משיחות קודש על פסוק נז, תחת הכותרת "מ'קח ולך' ל'נשאלה את פיה'", עומד על כך הרבי ושואל: "הרי קודם לכן כבר הסכימו בני משפחת רבקה להצעת אליעזר", ומדוע נזכרו לפתע לשאול לדעתה של רבקה? כדאי לזכור את השאלה הזאת כשקוראים את פסוקנו היום; את התשובה נלמד מחר.
★ המסר ליום: כשהדבר ברור, כדאי לומר "כן" פשוט וברור. אין צורך להאריך ואין צורך להתנות. "קח ולך" היא תשובה קצרה, והיא שמכבדת את מי ששאל.
בראשית פרק כ״ד פסוק נ״ב
(נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהֹוָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם — וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה (עַד הָאָרֶץ) לַה'.
★ זו ההשתחוויה השנייה שלו בסיפור. הראשונה היתה ליד הבאר: "ויקד האיש וישתחו לה'" (פסוק כו), כשנודע לו מי הנערה. והשנייה כאן, כשמשפחתה נענית. ועוד: לפני ארבעה פסוקים, בפסוק מח, סיפר לבני הבית שהשתחווה; ועכשיו הם רואים זאת בעיניהם. והוא שקט: עדיין אינו אומר דבר, ואף אינו מודה להם.
★ שימו לב למי הוא משתחווה. כשאברהם דיבר עם בני חת על המערה, אמרה התורה: "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת" (כג, ז), ו"וישתחו אברהם לפני עם הארץ" (כג, יב). שם היה זה דרך ארץ כלפי בעלי הקרקע. וכאן התורה מדגישה "לה'". המשפחה נתנה לו את מה שביקש, אבל הוא יודע מי נתן זאת באמת; והיא עצמה אמרה: "מה' יצא הדבר".
★ ועוד: איך הוא נקרא בפסוק? בפסוק כו נקרא "האיש". וכאן בשם המלא: "עבד אברהם", אותו שם שבו הציג את עצמו בפתיחת דבריו: "עבד אברהם אנכי" (פסוק לד). ברגע ההצלחה הוא אינו נעשה "האיש שהצליח"; הוא נשאר עבד של אברהם.
★ ועוד: בפסוק כו נאמר "ויקד... וישתחו", וכאן "וישתחו ארצה". התוספת "ארצה" נוספה דווקא עכשיו, ורש"י יפתח בה.
★ מטרת הפסוק: להשלים את המהלך שנפתח בתפילה: מי שביקש מה' בתחילת הדרך, הוא גם מי שמודה לו בסופה.
★ מילות מפתח: "שָׁמַע" (אונקלוס: "שְׁמַע"); "עֶבֶד" (אונקלוס: "עַבְדָּא"); "דִּבְרֵיהֶם" (אונקלוס: "פִּתְגָּמֵיהוֹן"); "וַיִּשְׁתַּחוּ" (אונקלוס: "וּסְגֵד"); "אַרְצָה" (אונקלוס: "עַל אַרְעָא"); "לַיהֹוָה" (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ").
★ מדרש: מקור דברי רש"י שלהלן הוא, כפי שהוא מציין, בבראשית רבה (פרשה ס). וכבר הזכרנו אתמול את המשנה (ברכות ט, ב), בערך: על בשורות טובות מברכים "ברוך הטוב והמטיב". ובגמרא (ברכות נד, ב) מנו, בלשון הגמרא בערך, ארבעה שצריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים. זה מקור ברכת הגומל שאנו אומרים עד היום. ההודאה נקבעה בהלכה; והעבד עשה זאת מעצמו.
★ ביאור בדרך חב"ד: היום יום של היום, כ"ד חשון, מדבר בדיוק על כך: "בענינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות לה' יתברך כי טוב, על חסדו אתו עמו". ואילו "בענינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דעה טובה להתלמד ממנו, וכח ועז שיוכל לעלות בעלוי". והמלה "חסדו" היא גם מלתו של העבד: "אשר לא עזב חסדו ואמתו" (פסוק כז). הוא קיבל מה שהיה יכול לתלות בחכמתו, ובחר להודות על חסד. ואפשר לראות כאן (וזו הצעה להתבוננות) גם את החלק השני: מיד למחרת בבוקר יאמר "שלחני לאדני" (פסוק נד). הוא אינו נח על הישגיו; השליחות עדיין לא נגמרה.
★ המסר ליום: "כן" שקיבלנו מבני אדם הוא גם הזדמנות להודות למי שמעל להם. אפשר להודות לאנשים, וצריך; אבל מה שאדם עושה ראשון מלמד למי הוא חושב שהוא חייב.
וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה • מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה (ב"ר).
ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר, ובו דין לדורות.
★ "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה — מכאן שמודים על בשורה טובה": הקושי — למה צריך לספר לנו זאת? כבר ידענו שהעבד משתחווה: "ויקד האיש וישתחו לה'" (פסוק כו). ואחרי "הנה רבקה לפניך קח ולך" היינו מצפים שהסיפור יתקדם מיד: אל המתנות, אל השולחן, אל הדרך. רש"י: הפסוק הזה הוא מקור ללמוד ממנו. "מכאן": כששומעים בשורה טובה, מודים.
★ ולמה "מכאן", ולא מפסוק כו? אתמול, על פסוק כו, הזכרנו את הרעיון בשם המדרש; ורש"י כותב אותו דווקא כאן. אפשר לומר (וזו הצעה): שם העבד ראה בעיניו שתפילתו נענתה, ואז שאל ושמע. כאן התורה מדגישה: "כאשר שמע... את דבריהם". הוא שומע מפי אחרים דבר שלא היה בידו להשיג. וזו בשורה במובן הפשוט ביותר של המלה.
★ ושימו לב למלה "טובה". לבן ובתואל אמרו "לא נוכל דבר אליך רע או טוב", ורש"י פירש שמדובר בסירוב בלבד. והנה מה שיצא מפיהם, בפועל, נקרא בפיו של רש"י "בשורה טובה".
★ ו"ארצה": רש"י כולל את המלה בדיבור המתחיל. הודאה של אמת אינה רק מלים; בפסוקנו אין מלים בכלל. כל הגוף יורד אל הארץ.
★ המסר ליום: כששומעים בשורה טובה, הדחף הוא להרים טלפון ולספר. "מכאן שמודים": קודם כל להודות, ורק אחר כך להמשיך. אפשר לעשות זאת בכל שמחה קטנה של היום, גם במלים ספורות.
★ ומחר (כ"ה מרחשון): בזאת מסתיימת עליית "רביעי", ומתחילה עליית "חמישי". העבד מוציא את המתנות: "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה, ומגדנת נתן לאחיה ולאמה" (כד, נג) — ורש"י יפרש את "ומגדנת": "לשון מגדים, שהביא עמו מיני פרות של ארץ ישראל". ואז סוף סוף יאכל, אחרי שאמר "לא אכל עד אם דברתי דברי" (פסוק לג): "ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וילינו, ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדני" (כד, נד).
תניא
אגרת הקודש, סימן ל' (שלם) — מ"מוּדַעַת זֹאת", ועד "וְדַי לַמֵּבִין".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנא, ל מודעת זאת... עד עמ' 302, וד"ל.
★ יום רביעי, כ"ד מרחשון — היום הרביעי של שבוע פרשת חיי שרה. היום לומדים אגרת שלמה: אגרת הקודש סימן ל', מן המילה הראשונה ועד האחרונה. זו אגרת קצרה על צדקה. היא פונה אל אנשים שנתנו בשנים קודמות סכום קבוע ל"צדקת ארץ ישראל", ועכשיו, מסיבות שונות, הם עלולים לתת פחות. רבנו הזקן פותח בדברי חז"ל: "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא – הקדוש־ברוך־הוא שואל עליו". וכך בכל המצוות, ובפרט בצדקה, "ששקולה כנגד כל המצות". נכון, הנתינה הייתה "בלי נדר". אבל לנפש האלוקית לא מתאים "לתת מגרעות בקדש". הכסף הזה מחיה "רוח שפלים ונדכאים", עניי ארץ ישראל, והוא מקים את "סכת דוד הנופלת". מכאן באים שני הדברים שהאגרת מדגישה. הראשון הוא "רוב המעשה": נתינות רבות, ולא נתינה אחת. השני הוא "החשבון": "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". ומה פירוש "חשבון גדול"? "גדול הוי'" הוא אין סוף, ואילו "חשבון" שייך ל"מלכות", שהיא שורש הנבראים הספורים והמוגבלים. כשאדם נותן צדקה "ברצון הטוב וסבר פנים יפות", מתעורר למעלה "יאר הוי"ה פניו", והאור שאין לו חקר מגיע אל עולם המספרים. לכן נאמר "והיה מעשה הצדקה שלום": הצדקה מחברת שני קצוות הפוכים. במילים "ודי למבין" מסתיימת האגרת, ואיתה השיעור של היום.
★ איפה אנחנו? אתמול סיימנו את אגרת הקודש סימן כ"ט. למדנו שהרצון העליון "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם" בתורה שבכתב, ומתגלה רק בתורה שבעל פה. לכן התורה שבעל פה נקראת "אשת חיל עטרת בעלה", וההלכות נקראות "תגא" ו"כתרה של תורה"; ומי ששונה אותן, נפשו, רוחו ונשמתו מתלבשות ברצון העליון. האגרת של היום עוברת לענין מעשי אחד: צדקה. ובכל זאת יש קשר בין השתיים, וזו הערה שלנו, ולא של החוברת. אתמול למדנו שהרצון העליון מתגלה דווקא בפרטים, ושההלכות הן "דלית לון חושבנא" — בלי חשבון. היום נלמד שאור שאין לו חקר נמשך דווקא אל "מספר וחשבון", על ידי פרוטה ועוד פרוטה. בשתי האגרות, מה שלמעלה מכל גבול מגיע אל האדם בתוך דבר מדוד ומפורט.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום רביעי כ"ד מרחשון" נמצאת בראש עמוד 83, ומתחתיה שורת מורה השיעור. הכותרת "יום חמישי כ"ה מרחשון" נמצאת בראש עמוד 85. לכן השיעור של היום הוא בדיוק שני העמודים 83 ו־84. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בעמוד 83 בתיבה עשר שורות: בצד ימין של השורה הראשונה נדפס המספר "ל" באות גדולה, ואחריו המילה "מודעת" באות גדולה ומודגשת. בעמוד 84 בתיבה שש עשרה שורות. הלשון המנוקדת מסודרת כמו בימים הקודמים, בשני צדדים: בכל צד ארבע שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ושורות רחבות מתחתיה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 83 הצד הימני הוא מ"ל. באגרת קודש זו" ועד "לגבי צדקה,", והצד השמאלי מ"שבאם הוא רגיל" ועד "לציין כאן, שזה". בעמוד 84 הצד הימני הוא מ"אמור גם כשאדם חושב" ועד "בַּחֶשְׁבּוֹן".", והצד השמאלי מ""בריכה" ו"באר"" ועד "וְדַי לַמֵּבִין:". ההערות נמנות מחדש באגרת הזו, מ־1. בתחתית עמוד 83 הערות 1 עד 7, ובתחתית עמוד 84 הערות 8 עד 16. כולן שייכות לשיעור של היום. מספרי ההערות 4, 6, 7, 10 ו־16 נדפסו בתוך דברי הפירוש, ולא בלשון האגרת.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "משארז"ל" — "מַה שֶּׁאָמְרוּ רַזַ"ל"; "כמארז"ל" — "כְּמַאֲמַר רַזַ"ל"; "מארז"ל" — "מַאֲמַר רַזַ"ל". "רַזַ"ל" עצמו נשאר בראשי תיבות. "לבהכ"נ" — "לְבֵית הַכְּנֶסֶת". "יום א'" — "יוֹם אֶחָד". "הקב"ה" — "הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא". "ח"ו" — "חַס־וְשָׁלוֹם". "אעפ"כ" — "אַף־עַל־פִּי־כֵן". "בחי'" — "בְּחִינַת"; "בבחי'" — "בִּבְחִינַת". "הוי'" — "הוי"ה", בלי ניקוד. "כמ"ש" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב". "א"ס ב"ה" — "אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא". "שע"י" — "שֶׁעַל־יְדֵי". "פי'" — "פֵּרוּשׁ". "בבי"ע" — "בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה". "וד"ל" — "וְדַי לַמֵּבִין". "ב'" נשאר בלי פתיחה: "ב' קְצָווֹת". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.
★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' קנא... עד עמ' 302". לפי מה שראינו בימים הקודמים, "קנא" הוא העמוד הראשון של דף קנ"א, ו־302 (= 2 × 151) הוא העמוד השני של אותו דף. כלומר, האגרת כולה נמצאת בדף אחד, בשני צדדיו.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — דברי חז"ל: "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא – הקדוש־ברוך־הוא שואל עליו".
· תחנה ב' — "וכן בכל המצות, ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות".
· תחנה ג' — אף שהנתינה "בלי נדר", לא ראוי "לתת מגרעות בקדש".
· תחנה ד' — למי נותנים: "רוח שפלים ונדכאים", עניי ארץ ישראל; והיא "סכת דוד הנופלת".
· תחנה ה' — מה פועלים: "לקומם ולרומם", "למהוי אחד באחד".
· תחנה ו' — "והכל לפי רב המעשה": נתינות רבות, ולא נתינה אחת.
· תחנה ז' — "ולפי החשבון": "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
· תחנה ח' — אימתי "גדול הוי"ה" — כשהוא "בעיר אלהינו", והיא "בחינת ומקום החשבון".
· תחנה ט' — "אתערותא דלתתא" בצדקה, "ברצון הטוב וסבר פנים יפות", מעוררת "אתערותא דלעילא": "יאר הוי"ה פניו".
· תחנה י' — האור ש"לגדלתו אין חקר" נמשך אל "מלכותך מלכות כל עולמים", שם יש "מספר וחשבון".
· תחנה י"א — "והיה מעשה הצדקה שלום": הצדקה מחברת שני קצוות הפוכים. "ודי למבין".
★ ההקדמה שבפירוש בחוברת. עוד לפני לשון האגרת פותח הפירוש בחוברת: "ל. באגרת קודש זו, סימן ל', מעורר רבנו הזקן את אלה שבשנה הקודמת נתנו סכום כסף מסויים ל"צדקת ארץ ישראל", שגם באותה שנה יתנו (בגלל סיבות שונות) לא פחות מאשר בשנים שעברו, והוא מסביר איך נוגע בצדקה גם ענין "רוב המעשה" (בעשיית ענין הצדקה, ולתת את הסכום המוקצב בנתינות מרובות, כפי שהסביר בפרוטרוט המעלה שבכך באגרת הקודש סימן כ"א), וגם ה"חשבון הגדול", שהנתינות מצטרפות לחשבון גדול, ואשר זה פועל למעלה ב"מלכות דאצילות", מקור כל העולמות.". המילה "רוב" מודגשת בחוברת. זו מפה קצרה של האגרת כולה. הלב שלה הוא שני מושגים: כמה פעמים נותנים ("רוב המעשה"), וכמה נותנים בסך הכל ("החשבון הגדול").
★ רקע: צדקת ארץ ישראל. בשנת תקל"ז עלו לארץ ישראל חסידים רבים, בראשות רבי מנחם מענדל מויטבסק, שעל הסתלקותו למדנו באגרת כ"ז. רבנו הזקן קיבל על עצמו לדאוג לפרנסתם, ואסף בקהילות החסידים כסף קבוע, שנקרא "מעות ארץ ישראל". באגרות הקודש חוזר הענין הזה כמה פעמים, וגם היום מדובר בו. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ רקע: "מלכות דאצילות" ו"זעיר אנפין". "מלכות" היא האחרונה בעשר הספירות של עולם האצילות. הפירוש בחוברת מכנה אותה היום "מקור כל העולמות", "עולם הדיבור" ו"שכינה". העולמות נבראו בדיבור ("ויאמר אלקים"), ולכן ספירת הדיבור היא המקור שלהם. "ז"א", "זעיר אנפין", הוא כינוי לשש המדות של עולם האצילות, שלמעלה מן העולמות. בלשון הפירוש בחוברת, החיבור של שניהם הוא "היחוד של הקדוש־ברוך־הוא והשכינה".
★ רקע: "בריאה־יצירה־עשיה". אלה שלושת העולמות שלמטה מעולם האצילות. בסופם נמצא העולם שלנו. בסוף האגרת הם יופיעו כ"בחינת גבול ומספר".
★ רקע: "אתערותא דלתתא" ו"אתערותא דלעילא". בארמית: התעוררות מלמטה והתעוררות מלמעלה. כשהאדם מתעורר למטה ועושה מעשה, מתעוררת כנגדו השפעה מלמעלה. כבר פגשנו את הזוג הזה בכמה אגרות, והיום הוא עיקר ההסבר.
★ רקע: שם הוי'. הפירוש בחוברת כותב "הוי'", והלשון המנוקדת כותבת "הוי"ה", בלי ניקוד. שתיהן כוונתן לשם בן ארבע האותיות. ולכן גם אנו נכתוב כך.
★ רקע: האגרות שהפירוש מפנה אליהן. היום מפנה הפירוש בחוברת לארבע אגרות קודש קודמות: סימן ד' וסימן כ"א על "סוכת דוד הנופלת"; סימן כ"א על "רוב המעשה" ועל הנתינה "מדי שבוע או לכל הפחות מדי חודש"; סימן ט"ז על "לווים ואוכלים"; וסימן י"ב על "והיה מעשה הצדקה שלום". לא נחזור כאן על האגרות האלה; נביא רק מה שהפירוש בחוברת אומר עליהן.
מוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַזַ"ל: "כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיוֹם אֶחָד לֹא בָּא – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו,
"מודעת זאת" — הפירוש בחוברת: הרי ידוע, "מה שאמרו רז"ל (הערה 1): 'כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא – הקדוש־ברוך־הוא שואל עליו,'" — אגב, לשון הגמרא שלפנינו היא "ולא בא יום אחד הקדוש־ברוך־הוא משאיל בו", ודרוש בירור אם אכן רבנו הזקן גורס אחרת בגמרא, או שהוא מביא רק את "תוכן" המאמר ולא את לשונו ממש,
★ "מודעת זאת". הפירוש בחוברת: "הרי ידוע". הלשון לקוחה מן הפסוק "מודעת זאת בכל הארץ" (ישעיהו יב, ה); זו הערה שלנו, ולא של החוברת. מחר יסביר הפירוש בחוברת למה נאמרה הלשון הזאת כאן: "שכן שם מדובר אודות מאמר חכמינו ז"ל הידוע לכל".
★ המילה "הרגיל" (הערה 1). המאמר הוא בגמרא במסכת ברכות, דף ו' עמוד ב'. הוא אינו מדבר על מי שלא בא מעולם, אלא על מי שתמיד בא, ויום אחד חסר. דווקא עליו "שואל". וזה הפתח של האגרת: היא מדברת אל מי שכבר התרגל לתת.
★ "אגב" — הפירוש בחוברת עוצר על הנוסח. בגמרא שלפנינו כתוב, לפי הפירוש בחוברת: "ולא בא יום אחד הקדוש־ברוך־הוא משאיל בו". באגרת כתוב: "ויום אחד לא בא – הקדוש־ברוך־הוא שואל עליו". הפירוש בחוברת אינו מכריע, וכותב "ודרוש בירור". יש שתי אפשרויות: או שלרבנו הזקן הייתה גירסה אחרת בגמרא, או שהוא מביא רק את ה"תוכן". בשני המקרים המשמעות אחת: הקדוש ברוך הוא מבחין בהיעדרו של האדם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מודעת זאת משארז"ל כל הרגיל לבא לבהכ"נ ויום א' לא בא הקב"ה שואל עליו". בלשון המנוקדת המירכאות נפתחות לפני "כָּל", ונסגרות רק בסוף הפסוק שאחרי זה, אחרי "וְכוּ'". אחרי "בָּא" נדפס קו מפריד קצר, באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו בימים הקודמים. "הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־" נדפס בסוף שורה, בשני מקפים, ו"הוּא" בתחילת השורה הבאה. מספר ההערה 1 נדפס אחרי "רַזַ"ל", לפני הנקודתיים. דברי הפירוש "הרי ידוע," משולבים אחרי "זֹאת"; כאן חיברנו.
שֶׁנֶּאֱמַר: מִי בָכֶם יְרֵא ה' וְכוּ'".
"שנאמר (הערה 2): מי בכם ירא ה' וכו'." — הפירוש בחוברת: וכפי ההמשך שם: "שומע בקול עבדו" – הנביא, "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו", שבהתאם לפירוש הגמרא שם הכוונה היא, שבאותו פעם הלך למקום של חושך ולא בא לבית הכנסת (אם ההליכה לא היתה לשם דבר מצוה – שאז זה "חשכים"). ובהתאם לפירוש המפרשים בתנ"ך, הכוונה היא שהוא שרוי במצב של חושך וצרה, ואף־על־פי־כן לא היה צריך להימנע (מלבוא לבית הכנסת) אלא היה עליו כפי סיום הפסוק "יבטח בשם ה' וישען באלקיו", ויש לייחס ענין זה גם למדובר באגרת זו, שגם כשהמצב קשה יותר, ובגלל זאת יש ברצונו להימנע מדבר טוב שעשה בזמנים עברו – צריך הרי להיות "יבטח בשם ה' וישען באלקיו" גם במצב של "חשכים",
★ הפסוק (הערה 2). ישעיהו פרק נ' פסוק י'. רבנו הזקן מביא רק את ההתחלה, וכותב "וכו'". הפירוש בחוברת משלים את ההמשך, ובו תלוי הכל: "שומע בקול עבדו" (ה"עבד" הוא הנביא), "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו". ובסוף הפסוק: "יבטח בשם ה' וישען באלקיו".
★ "חשכים" — שני פירושים.
· פירוש הגמרא — "שבאותו פעם הלך למקום של חושך ולא בא לבית הכנסת". והפירוש בחוברת מסייג: "אם ההליכה לא היתה לשם דבר מצוה". בגמרא שם נאמר, בלשונה בערך: אם הלך לדבר מצוה, יש נוגה לו; ואם לדבר הרשות, אין נוגה לו. זו הערה שלנו.
· פירוש המפרשים בתנ"ך — "שהוא שרוי במצב של חושך וצרה". ובכל זאת "לא היה צריך להימנע", אלא "יבטח בשם ה' וישען באלקיו".
★ מה זה נוגע לאגרת? כאן הפירוש בחוברת מוסיף נקודה חשובה. הפירוש השני מתאים בדיוק למי שהאגרת פונה אליו. המצב קשה, ולכן הוא רוצה להפסיק "דבר טוב שעשה בזמנים עברו". והתשובה כבר כתובה בהמשך הפסוק: "יבטח בשם ה' וישען באלקיו", "גם במצב של 'חשכים'". כלומר, כבר בפסוק הראשון של האגרת נוגע רבנו הזקן, ברמז, בתירוץ שבלב הקורא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "שנאמר מי בכם ירא ה' וכו'". בלשון המנוקדת "בָכֶם" — הבי"ת בלי דגש. "יְרֵא" נדפס בסוף שורה, ו"ה' וְכוּ'"." בתחילת השורה הבאה. המירכאות הסוגרות נדפסו אחרי "וְכוּ'", ואחריהן נקודה. מספר ההערה 2 נדפס אחרי "שֶׁנֶּאֱמַר", לפני הנקודתיים. בדברי הפירוש כתוב "נוגה" ו"באלקיו". המילים "שבאותו פעם" מודגשות בחוברת.
וְכֵן בְּכָל הַמִּצְוֹת,
"וכן בכל המצות," — הפירוש בחוברת: לאו דוקא בענין התפלה בבית הכנסת, שבו דנה הגמרא, אלא כך הדבר גם בכל המצוות שהיה אדם רגיל לעשות דבר מצוה והוא נמנע מעשותו,
★ מבית הכנסת אל כל המצוות. הגמרא דיברה על מי שרגיל לבוא לבית הכנסת. רבנו הזקן מרחיב: "וכן בכל המצות". הפירוש בחוברת מנסח את הכלל: "כך הדבר גם בכל המצוות שהיה אדם רגיל לעשות דבר מצוה והוא נמנע מעשותו". הרגל של מצוה אינו פרט צדדי. מי שהתחיל, ואחר כך הפסיק, שואלים עליו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וכן בכל המצות". בלשון המנוקדת "הַמִּצְוֹת" בחולם על הוי"ו. "וְכֵן" נדפס באמצע שורה, אחרי המילה "חשכים" שבדברי הפירוש.
וּבִפְרָט מִצְוַת הַצְּדָקָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת.
"ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות (הערה 3)." — הפירוש בחוברת: הרי שהיא גדולה גם ממצות התפלה, הרי אם לגבי תפלה בבית הכנסת – כך, על־אחת־כמה־וכמה שהדבר כך לגבי צדקה, שבאם הוא רגיל לתת ואינו נותן – שואל עליו הקדוש־ברוך־הוא וכו',
★ "על־אחת־כמה־וכמה". הפירוש בחוברת בונה כאן קל וחומר. אם על תפילה בבית הכנסת שואלים, מה יהיה על צדקה, ש"גדולה גם ממצות התפלה"? והמסקנה: "שבאם הוא רגיל לתת ואינו נותן – שואל עליו הקדוש־ברוך־הוא". עכשיו ברור על מה האגרת.
★ "ששקולה כנגד כל המצות" (הערה 3). ההערה מפנה לגמרא במסכת בבא בתרא ולתלמוד הירושלמי, מסכת פאה, פרק א' הלכה א'. בחלק הראשון של ספר התניא (פרק ל"ז) כותב רבנו הזקן שצדקה נקראת בלשון חז"ל "מצוה" סתם. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות". בלשון המנוקדת "מִצְוַת" בפתח, בסמיכות, ו"הַמִּצְוֹת" בחולם. מספר ההערה 3 נדפס אחרי "הַמִּצְוֹת", לפני הנקודה. בהערה נדפס "ב"ב ט, ב". למיטב ידיעתנו, המאמר "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" נמצא בדף ט' עמוד א'; העתקנו כפי שנדפס. הפירוש עובר כאן מן הצד הימני של עמוד 83 אל הצד השמאלי: "לגבי צדקה," חותם את הימני, ו"שבאם הוא רגיל" פותח את השמאלי.
הֲגַם שֶׁהִיא בְּלִי נֶדֶר חַס־וְשָׁלוֹם,
"הגם שהיא בלי נדר חס־ושלום," — הפירוש בחוברת: שנתינתו בשנים שעברו היתה בלי נדר חס־ושלום, שכך הרי צריך להיות בכל דבר שעושים אותו כמה פעמים, לעשותו בלי נדר, שלא יהיה בכך משום נדר לעשות כך תמיד (הערה 4),
★ הטענה: "הרי לא נדרתי". רבנו הזקן מקבל את הטענה הזאת. הנתינה באמת הייתה "בלי נדר". ולמה "חס־ושלום"? כי כך צריך לנהוג, כלשון הפירוש בחוברת: "בכל דבר שעושים אותו כמה פעמים, לעשותו בלי נדר, שלא יהיה בכך משום נדר לעשות כך תמיד". ההערה מפנה לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"ג. מי שאמר "בלי נדר", עשה כהלכה. לכן מה שבא עכשיו אינו דיון בחובה של נדר. רבנו הזקן מדבר במישור אחר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הגם שהיא בלי נדר ח"ו". בלשון המנוקדת "ח"ו" נפתח ל"חַס־וְשָׁלוֹם,", במקף. מספר ההערה 4 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "תמיד", לפני הפסיק.
אַף־עַל־פִּי־כֵן כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע יִרְאַת ה' בְּלִבָּם – לֹא יָאֲתָה לְנַפְשָׁם הָאֱלֹקִית לָתֵת מִגְרָעוֹת בַּקֹּדֶשׁ,
"אף־על־פי־כן כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם (הערה 5) – לא יאתה" — הפירוש בחוברת: לא ראוי, "לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש," — לתת פחות, ולמעט על־ידי־זה את ההמשכה מבחינת "קדש" – שנמשך מבחינת קודש – ב"מלכות" על־ידי ענין הצדקה,
★ לא "אסור", אלא "לא יאתה". רבנו הזקן אינו אומר "חייבים". הוא אומר "לא יאתה", והפירוש בחוברת: "לא ראוי". ולמי לא ראוי? "לנפשם האלקית". הוא פונה אל מה שהאדם הוא באמת: לנפש האלוקית שלו זה לא מתאים.
★ "כל החיל" (הערה 5). ההערה: "ע"פ לשון הכתוב". בספר שמואל א' פרק י' פסוק כ"ו נאמר על שאול: "וילכו עמו החיל אשר נגע אלקים בלבם". שם נגע "אלקים" בלבם, וכאן "נגע יראת ה' בלבם". וגם המילה "חיל" מוכרת לנו מאתמול: "אשת חיל". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ "מגרעות בקדש" — שני שלבים. הפשט, בלשון הפירוש בחוברת: "לתת פחות". והעומק: "ולמעט על־ידי־זה את ההמשכה מבחינת 'קדש'". הצדקה אינה רק סכום. היא ממשיכה משהו מבחינת "קודש" אל ה"מלכות". לכן מי שגורע מן הסכום, גורע גם מן ההמשכה. ובהמשך האגרת נלמד איך זה קורה. המילה "מגרעות" באה במקרא בבניין בית המקדש: "כי מגרעות נתן לבית" (מלכים א ו, ו). שם הן מקומות שהקיר נעשה בהם צר יותר. זו הערה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אעפ"כ כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם לא יאתה לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש". בלשון המנוקדת "אַף־" נדפס בסוף שורה, ו"עַל־פִּי־כֵן" בתחילת השורה הבאה, בסך הכל בשלושה מקפים. אחרי "בְּלִבָּם" נדפס קו מפריד באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו. מספר ההערה 5 נדפס אחרי "בְּלִבָּם", לפני הקו. "לֹא יָאֲתָה" נדפס אחריו בסוף שורה, ואחריו קו בגופן של הפירוש, ודברי הפירוש "לא ראוי,". "בַּקֹּדֶשׁ" בכתיב חסר, כמו בתיבה. בדברי הפירוש כתוב פעם "קדש" ופעם "קודש"; העתקנו כפי שנדפס.
מֵאֲשֶׁר כְּבָר הֻרְגְּלוּ מִדֵּי שָׁנָה לְהַפְרִישׁ מִמְּאֹדָם,
"מאשר כבר הרגלו מדי שנה להפריש ממאדם," — הפירוש בחוברת: כסף נקרא "מאדך", לפי הפירוש הראשון במשנה (הערה 6), ויכול להיות שהכוונה היא גם למי שכסף לגביו הוא באופן של "מאד",
★ "כבר הורגלו". חוזרת המילה שפתחה את האגרת: למעלה "כל הרגיל", וכאן "הורגלו". מי שהתרגל לתת סכום מסוים "מדי שנה", הסכום הזה הוא קו שלא ראוי לרדת ממנו.
★ "ממאודם" (הערה 6). בקריאת שמע נאמר "ובכל מאדך" (דברים ו, ה). המשנה במסכת ברכות (דף נ"ד עמוד א') מפרשת "בכל ממונך". זה מה שכותב הפירוש בחוברת: "כסף נקרא 'מאדך', לפי הפירוש הראשון במשנה". והוא מוסיף אפשרות: "ויכול להיות שהכוונה היא גם למי שכסף לגביו הוא באופן של 'מאד'". "מאד" פירושו הרבה, מעבר למידה. יש אדם שהכסף יקר לו מאוד. כשהוא מפריש, הוא מפריש ממש מן ה"מאד" שלו. "להפריש" — להוציא מן הרכוש שלו ולהקדיש אותו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מאשר כבר הורגלו מדי שנה להפריש ממאודם". בלשון המנוקדת "הֻרְגְּלוּ" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "הורגלו"), ו"מִמְּאֹדָם" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "ממאודם"). "כְּבָר" חותם את העמודה הצרה, ו"הֻרְגְּלוּ" פותח שורה רחבה. מספר ההערה 6 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "במשנה", לפני הפסיק.
לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וְנִדְכָּאִים דְּלֵית לְהוֹן מִגְּרָמֵיהוֹן,
"להחיות רוח שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון," — הפירוש בחוברת: שאין להם משלהם – הכוונה לעניי ארץ ישראל שאין להם משלהם, אלא מחכים לתמיכה הנשלחת להם,
★ "להחיות". הלשון קרובה לפסוק "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו); זו הערה שלנו, ולא של החוברת. שימו לב: לא "לתת", אלא "להחיות". בהמשך האגרת נפגוש את המילה הזאת שוב: "המשכת חיים".
★ "דלית להון מגרמיהון". זו ארמית: שאין להם מעצמם. הפירוש בחוברת: "הכוונה לעניי ארץ ישראל שאין להם משלהם, אלא מחכים לתמיכה הנשלחת להם". אלה אנשים מסוימים, שחיים ממה שנשלח אליהם. לכן מי שגורע, גורע מחייהם. ובלשון דומה מדבר הזוהר על ה"מלכות", שאין לה מעצמה כלום, אלא מה שהיא מקבלת (בלשון הזוהר בערך; זו הערה שלנו). וזה מוביל אל המשפט הבא.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "להחיות רוח שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון", בלי הבדל בלשון. בדברי הפירוש המילים "שאין להם משלהם" נדפסו פעמיים, במרחק של מילים ספורות. זו אינה הכפלה בטעות: בפעם השנייה הן חלק מן הפירוש של "הכוונה".
הִיא בְּחִינַת "סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" וְכוּ', לְקוֹמֵם וּלְרוֹמֵם וְכוּ',
"היא בחינת 'סכת דוד הנופלת' וכו'," — הפירוש בחוברת: כך נקראת ארץ ישראל בזמן הגלות, וכך הדבר גם בשורש, ב"מלכות דאצילות", שנקראת כך (כנזכר ב"אגרת הקודש" סימן ד' וסימן כ"א), "לקומם ולרומם" — אותה, "וכו',"
★ "סוכת דוד הנופלת" — שתי קומות. הפסוק בספר עמוס (ט, יא): "ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת"; זו הערה שלנו, ולא של החוברת. הפירוש בחוברת קורא אותו בשתי קומות:
· למטה — "כך נקראת ארץ ישראל בזמן הגלות".
· למעלה — "וכך הדבר גם בשורש, ב'מלכות דאצילות', שנקראת כך".
כשיהודי שולח כסף לעניי ארץ ישראל, הוא פועל בשתי הקומות יחד.
★ "לקומם ולרומם". מה עושים לסוכה שנפלה? מקימים אותה, ומרימים אותה. הפירוש בחוברת מוסיף כאן מילה אחת: "אותה".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "היא בחי' סוכת דוד הנופלת וכו' לקומם ולרומם וכו'". בלשון המנוקדת "סֻכַּת" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "סוכת"), והמילים "סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" מוקפות במירכאות. בפסוק כתוב "דויד" ו"הנפלת"; כאן "דָּוִד" ו"הַנּוֹפֶלֶת". העתקנו כפי שנדפס. דברי הפירוש "אותה," משולבים אחרי "וּלְרוֹמֵם", לפני "וְכוּ'"; כאן חיברנו.
לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד וְכוּ'.
"למהוי" — הפירוש בחוברת: שתהיה ההתאחדות של "אחד באחד וכו'." — לגבי נשמות ישראל משמעות הדבר, שצדקה "פועלת" התאחדות והתחברות של יהודי עם יהודי, ולגבי הספירות למעלה משמעות הדבר, שה"אחד" של "יחודא תתאה" (היחוד התחתון) של ספירת המלכות, הנעשה שורש ומקור לעולמות, יהיה בהתאחדות עם ה"אחד" של "ז"א" (זעיר אנפין) שלמעלה מעולמות, וזה היחוד של הקדוש־ברוך־הוא והשכינה, ששכינה, "מלכות דאצילות", מתאחדת עם "ז"א" הקדוש ומובדל מעולמות.
★ "למהוי אחד באחד". "למהוי" בארמית: להיות. גם כאן שתי קומות:
· בנשמות ישראל — צדקה "פועלת" "התאחדות והתחברות של יהודי עם יהודי". זה שנותן וזה שמקבל נעשים אחד.
· בספירות למעלה — ה"אחד" של ה"מלכות", "הנעשה שורש ומקור לעולמות", מתאחד עם ה"אחד" של "ז"א", "שלמעלה מעולמות". "וזה היחוד של הקדוש־ברוך־הוא והשכינה".
★ שימו לב למבנה. יש כאן שני צדדים: "שורש ומקור לעולמות", ו"קדוש ומובדל מעולמות". בסוף האגרת נחזור אל שני הצדדים האלה, בשם אחר: שני קצוות הפוכים, ו"שלום" שמחבר ביניהם. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "למהוי אחד באחד וכו'", בלי נקודה; בלשון המנוקדת "וְכוּ'." בנקודה. "לְמֶהֱוֵי" — חטף סגול תחת הה"א. דברי הפירוש "שתהיה ההתאחדות של" משולבים אחרי "לְמֶהֱוֵי"; כאן חיברנו.
וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה וְכוּ',
"והכל לפי רב המעשה וכו'," — הפירוש בחוברת: כפי שהוסבר בפרוטרוט ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שישנה מעלה במתן הסכום לצדקה, בנתינות רבות, לא בנתינה אחת, למרות שמדובר באותו סכום, שהרי, כפי שאומר הרמב"ם (הערה 7) דבר זה מזכך את הנפש, ועל פי חסידות הרי בכל נתינה נעשה היחוד העליון. יכול להיות שרבנו הזקן רוצה לציין כאן, שזה אמור גם כשאדם חושב שבשנה הבאה, כשמצבו יוטב, ישלים גם עבור שנה זו, (שכן, אם הוא חושב סתם, שהוא מפסיק לתת בגלל המצב הקשה – הרי כבר שלל זאת רבנו הזקן ב"אגרת הקודש" סימן ט"ז, שגם כשהיה רחמנא־ליצלן מצב של "לווים ואוכלים", אף־על־פי־כן אמר אז רבנו הזקן "לא טוב עושים לנפשם" ש"קופצים ידיהם" וכו'); אלא גם כשהוא חושב שבשנה הבאה ישלים גם עבור שנה זו, אך הרי יחסר ב"רוב המעשה" בשנה זו, ומה גם בהתאם למה שרבנו הזקן כתב ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שהנתינה ל"מעות ארץ ישראל" תהיה מדי שבוע או לכל הפחות מדי חודש – הרי שתחסרנה הנתינות של אותם שבועות או חדשים.
★ "והכל לפי רוב המעשה" (הערה 7). זו לשון המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ט"ו). המעלה אינה רק בסכום, אלא במספר הפעמים. "בנתינות רבות, לא בנתינה אחת, למרות שמדובר באותו סכום". ולמה? הפירוש בחוברת נותן שני טעמים:
· הרמב"ם, בפירוש המשניות — "דבר זה מזכך את הנפש". הרמב"ם מבאר שם, בלשונו בערך: מי שנותן אלף זהובים בפעם אחת, אינו דומה למי שנותן אלף זהובים באלף פעמים. כל נתינה היא עוד מעשה של הנפש. הדוגמה הזאת היא הערה שלנו.
· החסידות — "בכל נתינה נעשה היחוד העליון": אותו יחוד שלמדנו עליו הרגע. אם כן, בכל פעם קורה הדבר מחדש.
★ שני תירוצים של הלב. הפירוש בחוברת מציע, בלשון "יכול להיות", מה רבנו הזקן רוצה לומר כאן:
· "המצב קשה, אני מפסיק" — על זה כבר ענה רבנו הזקן באגרת הקודש סימן ט"ז: גם כשהיה "מצב של 'לווים ואוכלים'", הוא אמר "לא טוב עושים לנפשם" ש"קופצים ידיהם".
· "בשנה הבאה, כשמצבי יוטב, אשלים" — זה התירוץ העדין יותר, ועליו באות המילים "רוב המעשה". גם אם הסכום יושלם, "יחסר ב'רוב המעשה' בשנה זו". ועוד: לפי אגרת כ"א הנתינה צריכה להיות "מדי שבוע או לכל הפחות מדי חודש", ואם כן "תחסרנה הנתינות של אותם שבועות או חדשים".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והכל לפי רוב המעשה וכו'". התיבה של עמוד 83 מסתיימת במילה "רוב", והתיבה של עמוד 84 נפתחת במילה "המעשה". הלשון המנוקדת נמצאת כולה בעמוד 83. "רֹב" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "רוב"). דברי הפירוש עוברים מעמוד 83 לעמוד 84: "לציין כאן, שזה" חותם את עמוד 83, ו"אמור גם כשאדם חושב" פותח את עמוד 84. מספר ההערה 7 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "הרמב"ם". אחרי הסוגר נדפסו נקודה ופסיק. המילה "רוב" מודגשת בחוברת, ב"ב'רוב המעשה' בשנה זו".
וּלְפִי הַחֶשְׁבּוֹן,
"ולפי החשבון," — הפירוש בחוברת: כפי שיסביר להלן, שנוגע הדבר שיהיה "חשבון גדול", הממשיך את "גדול הוי'" וכו', יכול להיות שהכוונה היא, כי הרי ישנה מעלה בחשבון גדול – כשהסכום הוא גדול, כמו במאות או באלפים, דבר שממשיך ממדריגה עליונה יותר, ש"מאה" הוא ב"כתר" וכו', הרי אם יפחית מהסכום שהיה רגיל לתת – יחסר הרי מהחשבון הגדול.
★ הדבר השני: "החשבון". "רוב המעשה" הוא מספר הפעמים. "החשבון" הוא הסכום. הפירוש בחוברת, בלשון "יכול להיות": "ישנה מעלה בחשבון גדול – כשהסכום הוא גדול". לכן מי שמפחית, מפסיד גם כאן: "יחסר הרי מהחשבון הגדול". מי שגורע מן הנתינה הקבועה, מפסיד אם כן בשני המובנים.
★ "ש'מאה' הוא ב'כתר'". "כתר" היא המדרגה העליונה, שעליה למדנו באגרת הקודמת. הפירוש בחוברת כותב רק את המילים האלה, ואחריהן "וכו'"; אנו לא נשלים אותן מדעתנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולפי החשבון". "וּלְפִי" נדפס בסוף שורה, ו"הַחֶשְׁבּוֹן," בתחילת השורה הבאה. בדברי הפירוש המילה "גדול" מודגשת בשלושה מקומות: "חשבון גדול" הראשון, "בחשבון גדול", ו"מהחשבון הגדול".
כְּמַאֲמַר רַזַ"ל: "כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל וְכוּ'",
"כמאמר רז"ל (הערה 8): 'כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכו''," — הפירוש בחוברת: והמשמעות ב"חשבון גדול" היא:
★ המאמר (הערה 8). בגמרא במסכת בבא בתרא, דף ט' עמוד ב', נדרש הפסוק "וילבש צדקה כשריון" (ישעיהו נט, יז). כמו שבשריון כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, כך בצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (בלשון הגמרא בערך; זו הערה שלנו). הפירוש בחוברת עוצר כאן ושואל מהי "המשמעות ב'חשבון גדול'". רבנו הזקן עונה מיד, בלשון של מאמר חז"ל אחר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמארז"ל כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכו'". בלשון המנוקדת "כמארז"ל" נפתח ל"כְּמַאֲמַר רַזַ"ל". "מִצְטָרֶפֶת" פותח שורה. מספר ההערה 8 נדפס אחרי "רַזַ"ל", לפני הנקודתיים. המירכאות נסגרות אחרי "וְכוּ'", ואחריהן פסיק.
עַל דֶּרֶךְ מַאֲמַר רַזַ"ל: אֵימָתַי "גָּדוֹל הוי"ה" – כְּשֶׁהוּא "בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ" וְכוּ',
"על דרך מאמר רז"ל (הערה 9): אימתי 'גדול הוי"ה' – כשהוא 'בעיר אלהינו' וכו'," — הפירוש בחוברת: כלומר, כשהוי' מתלבש ומאיר ב"מלכות", עולם הדיבור, הנקרא "עיר אלקינו", שכן, כשם שהעיר מורכבת מהרבה בתים, והבתים מורכבים מאבנים רבות, כך "עולם הדיבור" כולל בתוכו הרבה אותיות וצירופים (אותיות נקראות "אבנים" בספר יצירה) (הערה 10), שמהן מתהווים העולמות והנבראים, וזה מגלה גדלות הוי',
★ הפסוק והשאלה (הערה 9). הפסוק הוא "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו" (תהלים מח, ב); זו הערה שלנו. והמאמר, שההערה מפנה בו לזוהר, חלק ב', שואל "אימתי". לכאורה הקדוש ברוך הוא גדול תמיד. אלא שה"גדולה" נראית רק כשהיא "בעיר אלהינו".
★ "עיר" — למה דווקא עיר? הפירוש בחוברת: "כשם שהעיר מורכבת מהרבה בתים, והבתים מורכבים מאבנים רבות, כך 'עולם הדיבור' כולל בתוכו הרבה אותיות וצירופים". ומניין ש"אותיות" הן "אבנים"? מספר יצירה, פרק ד' משנה י"ב (הערה 10). שם נאמר, בלשונו בערך: שתי אבנים בונות שני בתים, שלוש בונות שישה, ארבע בונות עשרים וארבעה. כלומר, צירופי האותיות כבר הם חשבון שגדל במהירות. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ "וזה מגלה גדלות הוי'". מן האותיות "מתהווים העולמות והנבראים", וזה מה שמגלה את הגדולה. גדולתו של מלך ניכרת כשיש לו מדינה מלאה אנשים, כמו שאומרים: "אין מלך בלא עם". כך "גדול הוי'" נראה כשיש עיר שלמה של ברואים. המשל הוא שלנו, ולא של החוברת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "על דרך מארז"ל אימתי גדול הוי' כשהוא בעיר אלהינו וכו'". בלשון המנוקדת "הוי'" נפתח ל"הוי"ה", בלי ניקוד, בתוך מירכאות: ""גָּדוֹל הוי"ה"". "אֱלֹהֵינוּ" נדפס בה"א, בתיבה ובלשון המנוקדת; בדברי הפירוש "אלקינו". אחרי המירכאות הסוגרות של "הוי"ה" נדפס קו מפריד באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו. מספר ההערה 9 נדפס אחרי "רַזַ"ל", לפני הנקודתיים. מספר ההערה 10 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי הסוגר של "בספר יצירה)", לפני הפסיק.
הִיא בְּחִינַת וּמְקוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בַּחֶשְׁבּוֹן".
"היא" — הפירוש בחוברת: מלכות דאצילות, "עיר אלקינו", "בחינת ומקום החשבון (הערה 11)," — שכן, חשבון הרי שייך בדברים שהם בהגבלה ובהתחלקות – ו"מלכות" היא המקור לנבראים בעלי גבול שבהם ישנה התחלקות, "כמו שכתוב (הערה 12): 'עיניך ברכות בחשבון'." — "בריכה" ו"באר" מורות על "מלכות",
★ למה "חשבון" שייך ל"מלכות"? הפירוש בחוברת מסביר בשני שלבים. "חשבון הרי שייך בדברים שהם בהגבלה ובהתחלקות": אי אפשר לספור את מה שאין לו גבול. ו"'מלכות' היא המקור לנבראים בעלי גבול שבהם ישנה התחלקות". לכן "עיר אלקינו" היא גם "מקום החשבון". הערה 11 מפנה לעיין בזוהר, חלק ג', דף ר"כ עמוד ב'.
★ "עיניך ברכות בחשבון" (הערה 12). שיר השירים פרק ז' פסוק ה'. בפסוק "חשבון" היא שם של עיר. רבנו הזקן קורא בו כאן "חשבון" במובן של מניין, והלשון המנוקדת מדגישה זאת: "בַּחֶשְׁבּוֹן", בפתח תחת הבי"ת. ומה עם "ברכות"? הן "בריכות" של מים. הפירוש בחוברת: "'בריכה' ו'באר' מורות על 'מלכות'". נראה שהכוונה: בריכה ובאר מקבלות מים ואוספות אותם, וכך ה"מלכות" מקבלת מלמעלה. זו הבנה שלנו בלשון הקצרה של הפירוש.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "היא בחי' ומקום החשבון כמ"ש עיניך ברכות בחשבון". בלשון המנוקדת "עֵינַיִךְ" בכ"ף סופית בשווא (בתיבה "עיניך"), ו"בְּרֵכוֹת" בחולם מלא. מספר ההערה 11 נדפס אחרי "הַחֶשְׁבּוֹן", לפני הפסיק; ומספר ההערה 12 אחרי "שֶׁכָּתוּב", לפני הנקודתיים. "הִיא" נדפס בסוף שורה, ואחריו דברי הפירוש. "בַּחֶשְׁבּוֹן"." חותם את הצד הימני של עמוד 84, ואחריו קו; דברי הפירוש ""בריכה" ו"באר" מורות על "מלכות"," נדפסו בראש הצד השמאלי.
וְהַמְכֻוָּן, כַּנּוֹדַע, כִּי בְּ"אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא" הַמְשָׁכַת חַיִּים חֵן וָחֶסֶד בְּמַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה בָּרָצוֹן הַטּוֹב וְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת "אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָא",
"והמכון," — הפירוש בחוברת: במה שאומרים שעל־ידי "חשבון גדול" בצדקה, נעשה "גדול הוי' בעיר אלקינו", הוא "כנודע, כי ב'אתערותא דלתתא'" — בהתעוררות האדם למטה, המתבטא ב־"המשכת חיים חן וחסד במעשה הצדקה ברצון הטוב וסבר פנים יפות" — נעשה "'אתערותא דלעילא'," — התעוררות למעלה,
★ "והמכוון" — עכשיו ההסבר. עד כאן הובאו לשונות של חז"ל. עכשיו רבנו הזקן אומר מה הכוונה בהן. הפירוש בחוברת מנסח את השאלה: "במה שאומרים שעל־ידי 'חשבון גדול' בצדקה, נעשה 'גדול הוי' בעיר אלקינו'". איך מעשה של אדם עם פרוטה פועל דבר כזה?
★ מה עושה הנותן? רבנו הזקן מתאר את הצדקה בלשון גבוהה: "המשכת חיים חן וחסד". הנותן אינו מעביר רק כסף. הוא ממשיך חיים אל מי שאין לו. וחשוב גם האופן: "ברצון הטוב וסבר פנים יפות". כך נאמר במשנה: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (אבות א, טו). ובאותו עמוד בגמרא שהערה 8 מפנה אליו נאמר, בלשון הגמרא בערך: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והמכוון כנודע כי באתערותא דלתתא המשכת חיים חן וחסד במעשה הצדקה ברצון הטוב וסבר פנים יפות אתערותא דלעילא". בלשון המנוקדת "הַמְכֻוָּן" בכתיב חסר, בקובוץ ובוי"ו אחת (בתיבה "והמכוון"). הבי"ת של "בְּ"אִתְעָרוּתָא" נדפסה לפני המירכאות. לפני "הַמְשָׁכַת" כתוב בדברי הפירוש "המתבטא ב־". הבי"ת הזאת היא של הפירוש, ואינה בתיבה. "וָחֶסֶד" בקמץ בוי"ו. "בָּרָצוֹן" בקמץ בבי"ת. דברי הפירוש משולבים אחרי "דִּלְתַתָּא"", אחרי "יָפוֹת" ואחרי "דִּלְעֵילָא","; כאן חיברנו.
יָאֵר הוי"ה פָּנָיו, הוּא הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת חֵן וָחֶסֶד וְרָצוֹן עֶלְיוֹן מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא – אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר וְהַשָּׂגָה כְּלָל
הפירוש בחוברת: שיהיה "יאר הוי"ה פניו, הוא הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים אין־סוף ברוך־הוא – אשר לגדלתו אין חקר (הערה 13) והשגה כלל" — הרי שגדולתו איננה בהתגלות, שכן היא למעלה מהשגת הנבראים – תימשך גדולת "אין־סוף ברוך־הוא"
★ "יאר הוי"ה פניו". מתוך ברכת כהנים: "יאר ה' פניו אליך ויחנך" (במדבר ו, כה). רבנו הזקן מפרש את המילים האלה: "הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים". כלומר, האור הזה אינו בא מן העולמות. הוא בא מ"חיי החיים", מאין סוף.
★ למטה ולמעלה, מילה כנגד מילה. רבנו הזקן מעמיד את שני המשפטים האלה זה מול זה, וכדאי לראות כמה הם דומים. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
· חיים — למטה: "המשכת חיים". למעלה: "מחיי החיים".
· חן וחסד — למטה: "חן וחסד במעשה הצדקה". למעלה: "חן וחסד".
· רצון — למטה: "ברצון הטוב". למעלה: "רצון עליון".
· פנים — למטה: "וסבר פנים יפות". למעלה: "יאר הוי"ה פניו".
★ "אשר לגדולתו אין חקר" (הערה 13). לשון הכתוב, תהלים פרק קמ"ה פסוק ג': "גדול ה' ומהלל מאד ולגדלתו אין חקר". והנה מעניין: שני פסוקים פותחים באותן ארבע מילים, "גדול ה' ומהלל מאד". בתהלים מ"ח ההמשך הוא "בעיר אלהינו", מקום החשבון. ובתהלים קמ"ה ההמשך הוא "ולגדלתו אין חקר", למעלה מכל חשבון. האגרת כולה נעה בין שני ההמשכים האלה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
★ "והשגה כלל". הפירוש בחוברת: "הרי שגדולתו איננה בהתגלות, שכן היא למעלה מהשגת הנבראים". והמילה "תימשך" מקשרת אל המשפט הבא: לאן הגדולה הזאת נמשכת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "יאר הוי' פניו הוא הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים א"ס ב"ה אשר לגדולתו אין חקר והשגה כלל". בלשון המנוקדת "הוי'" נפתח ל"הוי"ה", בלי ניקוד. "א"ס" נפתח ל"אֵין־סוֹף", ו"ב"ה" ל"בָּרוּךְ־הוּא". אחרי "הוּא" נדפס קו מפריד באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו. "לִגְדֻלָּתוֹ" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "לגדולתו"). "וְהַשָּׂגָה" — דגש בשי"ן שמאלית. "הֶאָרַת" — סגול תחת הה"א. מספר ההערה 13 נדפס אחרי "חֵקֶר". המילה "שיהיה" שלפני "יָאֵר" היא דברי הפירוש.
אֶל בְּחִינַת "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים", עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא,
"אל בחינת 'מלכותך מלכות כל עולמים' (הערה 14)," — הפירוש בחוברת: מקור ושורש לכל העולמות, "עלמא דאתגליא," — ה"עולם הגלוי" – כפי שנקראת "מלכות",
★ לאן נמשך האור? (הערה 14). "אל בחינת 'מלכותך מלכות כל עולמים'". זו לשון הכתוב, תהלים קמ"ה, י"ג, באותו מזמור ממש שבו נאמר "ולגדלתו אין חקר". הפירוש בחוברת: "מקור ושורש לכל העולמות". האור שאין לו חקר נמשך אל המקום שממנו יוצאים העולמות.
★ "עלמא דאתגליא". בארמית: העולם הגלוי. כך נקראת ה"מלכות", כלשון הפירוש בחוברת. עד כאן דיברנו על גדולה "שאיננה בהתגלות"; עכשיו היא מגיעה אל מקום הגילוי.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אל בחי' מלכותך מלכות כל עולמים עלמא דאתגליא". בלשון המנוקדת "עוֹלָמִים" בכתיב מלא, ובפסוק "עלמים". המילים "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים" מוקפות במירכאות. מספר ההערה 14 נדפס אחרי המירכאות הסוגרות, לפני הפסיק. "דְּאִתְגַּלְיָא" — דל"ת דגושה.
הַמְחַיֶּה כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הַהֵיכָלוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מִסְפָּר וְחֶשְׁבּוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֶלֶף אֲלָפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵיהּ".
"המחיה כל הברואים שבכל ההיכלות" — הפירוש בחוברת: עולמות "עליונים ו" — עולמות "תחתונים, שהן בבחינת מספר וחשבון, כמו שכתוב (הערה 15): 'אלף אלפים ישמשוניה'." — הרי שהם בחשבון וגבול של אלף אלפים. על־כל־פנים, הרי שעל־ידי ענין הצדקה בסבר פנים יפות, נעשה "חשבון גדול", שה"גדול הוי'" שהוא "אין סוף" בלי גבול, יימשך ב"חשבון" ב"מלכות", שהיא שורש ומקור הנבראים בעלי חשבון וגבול.
★ גם העליונים ספורים (הערה 15). "שהן בבחינת מספר וחשבון". זה נאמר על כל הברואים, גם על "עולמות עליונים". הראיה: "אלף אלפים ישמשוניה" (דניאל ז, י), בארמית: אלף אלפים ישרתו אותו. אלף כפול אלף הוא מיליון. המספר עצום, אבל הוא מספר. הפירוש בחוברת: "הרי שהם בחשבון וגבול של אלף אלפים".
★ "על־כל־פנים" — המסקנה. הפירוש בחוברת מסכם את החשבון כולו במשפט אחד: "שעל־ידי ענין הצדקה בסבר פנים יפות, נעשה 'חשבון גדול', שה'גדול הוי'' שהוא 'אין סוף' בלי גבול, יימשך ב'חשבון' ב'מלכות', שהיא שורש ומקור הנבראים בעלי חשבון וגבול". מי שלא תפס את כל המושגים, יכול להישאר עם המשפט הזה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "המחיה כל הברואים שבכל ההיכלות עליונים ותחתונים שהן בבחי' מספר וחשבון כמ"ש אלף אלפים ישמשוניה". בלשון המנוקדת "וְתַחְתּוֹנִים" נחלקה לשניים: "וְ – עולמות תַחְתּוֹנִים". המילה "עולמות" היא דברי הפירוש, והיא נדפסה גם לפני "עֶלְיוֹנִים". כאן חיברנו. "בִּבְחִינַת" נפתח מ"בבחי'". "יְשַׁמְּשׁוּנֵיהּ" במפיק בה"א. מספר ההערה 15 נדפס אחרי "שֶׁכָּתוּב", לפני הנקודתיים.
וְזֶהוּ "חֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל", שֶׁעַל־יְדֵי רֹב "מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם",
"וזהו 'חשבון גדול', ש" — הפירוש בחוברת: נעשה "על־ידי רב 'מעשה הצדקה" — המביא ל־"שלום'," — כמו שכתוב (הערה 16): "והיה מעשה הצדקה שלום", כמוסבר ב"אגרת הקודש" סימן י"ב,
★ "חשבון גדול" — שתי מילים הפוכות. עכשיו אפשר לקרוא מחדש את הביטוי שפגשנו בגמרא. "חשבון" הוא דבר מוגבל. "גדול" הוא "גדול הוי'", שאין לו גבול. הביטוי "חשבון גדול" מחבר ביניהם: הבלי גבול נמשך אל הגבול. וזה נעשה "על־ידי רוב מעשה הצדקה", כלומר, על ידי מה שלמדנו למעלה: "והכל לפי רוב המעשה".
★ "מעשה הצדקה שלום" (הערה 16). הפירוש בחוברת משלים: "המביא ל־שלום", "כמו שכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום'", ומפנה לאגרת הקודש סימן י"ב. שימו לב למילה "מעשה". זה אותו "מעשה" של "רוב המעשה".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וזהו חשבון גדול שע"י רוב מעשה הצדקה שלום." — בנקודה אחרי "שלום". בלשון המנוקדת פסיק. המילה "שֶׁעַל־יְדֵי" נחלקה לשניים: "שֶׁ – נעשה עַל־יְדֵי". "שֶׁ" נדפס בסוף שורה, ואחריו קו ודברי הפירוש "נעשה". כאן חיברנו אותה, כבתיבה: "שע"י". "רֹב" בכתיב חסר. המירכאות נפתחות לפני "מַעֲשֵׂה" ונסגרות אחרי "שָׁלוֹם"; בין "הַצְּדָקָה" לבין "שָׁלוֹם" נדפסו דברי הפירוש "– המביא ל־". בהערה 16 נדפס "ישעי' י, יז". הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום" נמצא בישעיהו פרק ל"ב, פסוק י"ז. העתקנו כפי שנדפס.
כִּי פֵּרוּשׁ "שָׁלוֹם" הוּא דָּבָר הַמְחַבֵּר וּמְתַוֵּךְ ב' קְצָווֹת הָפְכִיִּים, שֶׁהֵן קְצֵה הַשָּׁמַיִם לְעֵילָא, בְּחִינַת "וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר",
"כי פרוש 'שלום' הוא דבר המחבר ומתוך ב' קצוות הפכיים, שהן קצה השמים לעילא," — הפירוש בחוברת: למעלה, "בחינת 'ולגדלתו אין חקר'," — בחינה ומדריגה שהיא "אין סוף" ולמעלה מהשגה,
★ מה זה "שלום"? בדרך כלל חושבים ש"שלום" הוא היעדר מריבה. כאן רבנו הזקן נותן הגדרה אחרת: "דבר המחבר ומתווך ב' קצוות הפכיים". יש שני צדדים שאינם יכולים להיפגש בכוחות עצמם, ו"שלום" הוא מה שעומד ביניהם ומחבר.
★ הקצה העליון. "קצה השמים לעילא": "לעילא" בארמית, למעלה. "בחינת 'ולגדלתו אין חקר'". הפירוש בחוברת: "בחינה ומדריגה שהיא 'אין סוף' ולמעלה מהשגה". הלשון "קצה השמים" מוכרת מן הפסוק "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" (דברים ד, לב); זו הערה שלנו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי פי' שלום הוא דבר המחבר ומתווך ב' קצוות הפכיים שהן קצה השמים לעילא בחי' ולגדולתו אין חקר". בלשון המנוקדת "פי'" נפתח ל"פֵּרוּשׁ". "וּמְתַוֵּךְ" בוי"ו אחת (בתיבה "ומתווך"). "ב'" נשאר בלי פתיחה. "קְצָווֹת" בשתי ויו"ן. "וְלִגְדֻלָּתוֹ" בכתיב חסר, בקובוץ. דברי הפירוש משולבים אחרי "לְעֵילָא," ואחרי "חֵקֶר","; כאן חיברנו.
וּקְצֵה הַשָּׁמַיִם לְתַתָּא, הַמִּתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, בְּחִינַת גְּבוּל וּמִסְפָּר,
"וקצה השמים לתתא," — הפירוש בחוברת: למטה, בחינת ה"מלכות" שהיא הספירה והמדריגה התחתונה שבכל עשר הספירות, "המתלבש בבריאה־יצירה־עשיה, בחינת גבול ומספר,"
★ הקצה התחתון. "קצה השמים לתתא": "לתתא" בארמית, למטה. הפירוש בחוברת: "בחינת ה'מלכות' שהיא הספירה והמדריגה התחתונה שבכל עשר הספירות". היא מתלבשת בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, ושם יש "גבול ומספר". שימו לב: המילים "מספר" ו"חשבון" חוזרות שוב ושוב באגרת הקצרה הזאת.
★ הציור כולו.
· קצה עליון — "ולגדלתו אין חקר": אין סוף, למעלה מהשגה.
· קצה תחתון — "מלכות", "גבול ומספר".
· המחבר — "מעשה הצדקה": פרוטה שאפשר לספור אותה, ועושים בה מעשה של "חיים חן וחסד". זה דבר שיש בו מספר, ובכל זאת הוא מעורר את מה שאין לו חקר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וקצה השמים לתתא המתלבש בבי"ע בחי' גבול ומספר". בלשון המנוקדת "בבי"ע" נפתח ל"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה,", בשני מקפים. "בְּחִינַת גְּבוּל וּמִסְפָּר, וְדַי לַמֵּבִין:" היא השורה האחרונה בעמוד 84, והיא נדפסה באמצע השורה, בלי דברי פירוש.
וְדַי לַמֵּבִין:
"ודי למבין:" — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.
★ "ודי למבין". ודי בזה למי שמבין. רבנו הזקן מסיים בלשון קצרה, ומשאיר ללומד לחשוב על הדברים. במילים האלה מסתיימת אגרת הקודש סימן ל'. בתיבה: "וד"ל:". גם מורה השיעור מסיים בה: "עד עמ' 302, וד"ל".
★ סיכום אגרת הקודש סימן ל', שורה לכל תחנה:
· הפתיחה: "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא – הקדוש־ברוך־הוא שואל עליו". גם במצב של "חשכים": "יבטח בשם ה' וישען באלקיו".
· הכלל: "וכן בכל המצות", "ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות".
· הטענה והתשובה: הנתינה הייתה "בלי נדר". אף־על־פי־כן לנפש האלוקית "לא יאתה" "לתת מגרעות בקדש".
· למי: "רוח שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון", עניי ארץ ישראל. ובשורש: "סכת דוד הנופלת", "מלכות דאצילות".
· מה פועלים: "לקומם ולרומם", "למהוי אחד באחד": יהודי עם יהודי, והקדוש ברוך הוא עם השכינה.
· "רוב המעשה": נתינות רבות, ולא נתינה אחת. לכן גם "בשנה הבאה אשלים" אינו תשובה מלאה.
· "החשבון": "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". "גדול הוי"ה" נראה "בעיר אלהינו", וזו ה"מלכות", "בחינת ומקום החשבון".
· ההסבר: "אתערותא דלתתא": "המשכת חיים חן וחסד", "ברצון הטוב וסבר פנים יפות". "אתערותא דלעילא": "יאר הוי"ה פניו", מ"חיי החיים".
· הנמשך והמקבל: "לגדלתו אין חקר" נמשך אל "מלכותך מלכות כל עולמים", שבה "מספר וחשבון": "אלף אלפים ישמשוניה".
· הסיום: "והיה מעשה הצדקה שלום": "דבר המחבר ומתווך ב' קצוות הפכיים". "ודי למבין".
האגרת כולה, בשורה אחת: כל פרוטה שיהודי נותן, ובפרט כשהיא נתינה קבועה, שוב ושוב ובסבר פנים יפות, מושכת את מה שאין לו חקר אל תוך המספר; לכן לא ראוי לגרוע ממנה.
★ המסר ליום, בשורה אחת:
ההרגל שלי לתת צדקה, שוב ושוב, הוא חיבור בין שמים וארץ; גם כשקשה, אני בוטח בה', ולא ממהר לגרוע ממנו.
★ הקשר לזמן — שבוע פרשת חיי שרה:
בחומש של היום העבד מברך: "ברוך ה' אלהי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני" (בראשית כד, כז). ואתמול ראינו על מה הוא מברך: "ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (כד, כ). רבקה לא עשתה מעשה חסד אחד גדול. היא רצה "עוד" ו"עוד", עד שהיו מים "לכל גמליו". זה "רוב המעשה" ו"כל פרוטה ופרוטה", בלשון של כדים. וזה נעשה "ותמהר", כלומר "ברצון הטוב". וגם הבאר עצמה מתחברת לכאן, שהרי הפירוש בחוברת אמר היום ש"'בריכה' ו'באר' מורות על 'מלכות'". זו הערה שלנו, ולא של החוברת.
וברשומת "היום יום" של היום (כ"ד חשון) נאמר: "בענינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות לה' יתברך כי־טוב, על חסדו אתו עמו". ו"בענינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה' שיתן לו דעה טובה להתלמד ממנו, וכח ועז שיוכל לעלות בעלוי". זו הערה שלנו: האגרת של היום מראה מה אפשר לעשות עם המבט הראשון. מי שמסתכל בגשמיות "למטה ממנו" רואה את "שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון". הוא מודה על "חסדו אתו עמו", ומעביר הלאה "חן וחסד".
★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" של כ"ד חשון כתוב "תניא: לא. נודע . . .האברים כו'.", וזה בחוברת השיעור של מחר, יום חמישי, כי החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי הלוח.
★ ומחר, כ"ה מרחשון: מתחילה אגרת חדשה, אגרת הקודש סימן ל"א. היא פותחת (כך בתיבה שבעמוד 85): "נודע בשערים מ"ש בתיקונים דשכינתא איהי מרעא בגלותא כבי'". הפירוש בחוברת מקדים: באגרת זו "מסביר רבנו הזקן, עד כמה נוגע למעלה (כביכול) ענין האהבה והאחדות בין יהודי אחד למשנהו, עד שכשהן חסרות חס־ושלום ושורר פירוד הלבבות בין יהודי אחד למשנהו – מתהווה חולי כביכול בשכינה". היום למדנו "למהוי אחד באחד", ומחר נלמד מה קורה כשהאחדות חסרה. מורה השיעור: "מעמ' 302, לא נודע בשערים... עד עמ' 304, האברים וכו'".
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, כ"ד מרחשון.
אתמול, ביום שלישי, למדנו את פרק טו: "דיני ממזר, שתוקי ואסופי". ממזר הוא "הבא מערוה מן העריות", ולא כל ילד שנולד שלא בנישואין. "דין תורה שספק ממזר מתר לבוא בקהל", וחכמים "עשו מעלה ביחוסין" ואסרו את הספקות. וראינו שוב ושוב שהרמב"ם מצמצם את הדין, ואינו מרחיב אותו בספק.
היום, בפרק טז, הנושא הוא "דיני פצוע דכא וכרות שפכה". הרמב"ם ממשיך לשאול מי מותר "לבוא בקהל", כלומר להינשא בתוך עם ישראל. אתמול דובר במי שנולד מקשר אסור. היום מדובר במי שנפגעו אברי ההולדה שלו. שני הדינים כתובים בתורה בזה אחר זה: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), ומיד אחריו "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג). הפרק בנוי מארבעה חלקים:
- מי נאסר, ועם מי מותר לו (הלכות א-ב): "שנשאו בת ישראל ובעלו - לוקין", "ומתרין לשא גיורת ומשחררת". חכמים "לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות". וממזרת ודאית אסורה לו, לפי הרמב"ם.
- מהי הפגיעה שפוסלת (הלכות ג-ח): "ובשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר". הרמב"ם עובר על הגיד (הלכות ד-ו), ועל הביצים והחוטים (הלכות ז-ח), ומפרט מה "פסול" ומה "כשר".
- "בידי שמים" (הלכה ט): מי שנולד כך, או שהדבר בא לו ממחלה - "כשר לבוא בקהל".
- איסור סירוס (הלכות י-יג): "אסור להפסיד [=להשחית] אברי הזרע", באדם ובבעלי חיים. מי לוקה, מי פטור, ומה הדין במי שהערים ועשה זאת על ידי גוי.
לפני שמתחילים: מילה על הנושא. פרק זה עוסק בפגיעה באברי ההולדה של הגבר. לכן נלמד אותו בלשון עניינית, כמו בספר הלכה או בספר רפואה. וחשוב לומר כמה דברים בבירור.
- הדין אינו עונש על הפגיעה. הרמב"ם עצמו נותן דוגמאות של מי שנפגע: "כגון שכרתו אדם או כלב, או הכהו קוץ" (הלכה ט). בדיני הנישואין הפרק אינו שואל של מי האשמה. המלקות שבהלכה א הן על נישואין אסורים, ולא על הפגיעה.
- הדין הוא דין בנישואין. הפרק קובע עם מי מותר לאדם להינשא. הוא אינו אומר דבר על מקומו של האדם בתפילה, בלימוד תורה ובמעשים טובים.
- "פסול" הוא מונח הלכתי. "הרי זה פסול" (הלכה ג) פירושו כאן: אסור לו לבוא בקהל. אין זו הערכה של האדם.
- הפרק אינו קובע את ערכו של אדם. הנביא אומר: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש" (ישעיהו נו, ג). "סריס" הוא מי שאינו יכול להוליד. ולסריסים "אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי" (נו, ד) ה' מבטיח: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (נו, ה).
העיקרון המנחה של הפרק: הרמב"ם קובע דין ברור, ומיד מגביל אותו.
- רק פגיעה מבחוץ: "כל פסול שאמרנו בענין זה, בשלא היו בידי שמים". מי שנולד כך, או "שחלה מחמת גופו", הוא "כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמים" (הלכה ט).
- גבולות מדויקים: לא כל פגיעה פוסלת. "ונשתייר ממנה אפלו כחוט השערה מקף לכל הגיד - כשר" (הלכה ד). "נסתם הנקב, חזר להכשרו" (הלכה ה).
- דרך הנישואין נשארת פתוחה: "ומתרין לשא גיורת ומשחררת" (הלכה א). וחכמים "לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות" (הלכה ב).
- התורה שומרת על הגוף: הפרק פותח במי שנפגע, ומסיים באיסור לפגוע: "אסור להפסיד [=להשחית] אברי הזרע". "וכל המסרס - לוקה מן התורה בכל מקום" (הלכה י).
השבוע בפרשה: בחומש של היום העבד מספר על השבועה שהשביע אותו אברהם: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי ישב בארצו" (בראשית כד, לז). ובסוף לבן ובתואל עונים: "מה' יצא הדבר" (כד, נ), "הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'" (כד, נא). גם ברמב"ם של היום השאלה היא עם מי אדם נישא. ובשני המקומות לומדים שנישואין אינם רק עניין פרטי של בני הזוג: יש להם דין, ויש בהם יד ה'.
הלכה למעשה בימינו: דיני פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירוס נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ה) ובפוסקים. יש בהם פרטים ומחלוקות שאינם מובאים כאן, כמו שרואים כבר בהשגת הראב"ד שעל הלכה ב. דיני העבדים והשפחות, ובכלל זה ה"משוחררת", אינם נוהגים למעשה בימינו. הלימוד כאן הוא בלשון הרמב"ם, ואין להסיק ממנו מסקנה על אדם מסוים או על מצב רפואי מסוים. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
מבנה הפרק:
- הלכה א: "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו - לוקין". "ומתרין לשא גיורת ומשחררת". וכן כהן שהוא פצוע דכא, "שאינו בקדשתו". "ואפלו נתינה או אחת מן הספקות, מתרת לו".
- הלכה ב: "הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות". "אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה". (השגת הראב"ד.)
- הלכה ג: "איזה הוא פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו; וכרות שפכה - כל שנכרת הגיד שלו". "ובשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר": הגיד, הביצים ו"חוטי ביצים". פגיעה באחד מהם - "הרי זה פסול".
- הלכה ד: "כיצד?" פגיעה בגיד. "נפצע הגיד או נדוך", או שנכרתה העטרה - "פסול". נשתייר "אפלו כחוט השערה מקף לכל הגיד - כשר". ונכרת "כקולמוס או כמרזב - כשר".
- הלכה ה: "נקב למטה מעטרה, כשר". נקב בעטרה עצמה, אם דרכו "תצא שכבת זרע" - "פסול". "נסתם הנקב, חזר להכשרו". נקב שעובר מלמטה לתוך העטרה - "פסול - שהעטרה כלה מעכבת".
- הלכה ו: "נסתם שביל [=צינור] שכבת זרע", והזרע יוצא "משביל שמשתין בו" - "הרי זה פסול".
- הלכה ז: הביצים: "נכרתו הביצים או אחד מהן", נפצעה, נדוכה, חסרה או נקבה - "הרי זה פסול". וכן "נכרתו חוטי ביצים או אחד מהן".
- הלכה ח: "נקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגלים", ויש לו שני מקומות - "הרי זה כשר".
- הלכה ט: "כל פסול שאמרנו בענין זה, בשלא היו בידי שמים". מי שנולד כך, או "שחלה מחמת גופו" - "כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמים".
- הלכה י: "אסור להפסיד [=להשחית] אברי הזרע - בין באדם בין בבהמה חיה ועוף". על "ובארצכם לא תעשו": "מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום". "ואפלו מסרס אחר המסרס לוקה".
- הלכה יא: "כיצד?" כמה אנשים שפגעו זה אחר זה - "כלן לוקין". "והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים - פטור".
- הלכה יב: "המשקה עקרין" ("רמב"ם לעם": "סמים שגורמים לעקרות") - "הרי זה אסור, ואין לוקין עליו". "ואשה מתרת לשתות עקרין". ומי שגרם לכך ולא עשה בידיו - "אינו לוקה, עד שיסרס בידו", ו"ראוי להכותו מכת מרדות".
- הלכה יג: "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו". "ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר".
בפרק זה השגת ראב"ד אחת, על הלכה ב. אין בו תיבת "נקודות משיחות קודש", ואין בשולי עמודיו "הפניות לשיחות קודש". מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 77-78; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-טו) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. בכמה הלכות נדפסו תוספות קצרות בסוגריים מרובעים [...], והן הועתקו כמו שהן.
א. פְּצוּעַ דַּכָּא (=אדם שנפצעו הביצים שלו) וּכְרוּת שָׁפְכָה (=אדם שנכרת הגיד שלו) שֶׁנָּשְׂאוּ בַּת יִשְׂרָאֵל וּבָעֲלוּ - לוֹקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָבֹא פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'"; וּמֻתָּרִין לִשָּׂא גִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת (=כי גרים אינם קרויים קהל). וַאֲפִלּוּ כֹּהֵן (=שכהן אסור לישא גיורת ומשוחררת) שֶׁהוּא פְּצוּעַ דַּכָּא - מֻתָּר לִשָּׂא גִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, שֶׁאֵינוֹ בִּקְדֻשָּׁתוֹ (=אין בו קדושת כהונה); וַאֲפִלּוּ נְתִינָה (='נתינים' שאיסורן רק מדרבנן, בפצוע דכא וכרות שפה לא גזרו שלא להתחתן איתם) אוֹ אַחַת מִן הַסְּפֵקוֹת (=של ממזרים שמותרים מן התורה, וחכמים אסרו), מֻתֶּרֶת לוֹ;
"לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'": מי אסורה, ומי מותרת.
הדין המעשי:
- מיהם: "רמב"ם לעם": פצוע דכא - "אדם שנפצעו הביצים שלו". כרות שפכה - "אדם שנכרת הגיד שלו". בהלכה ג הרמב"ם מגדיר זאת בעצמו.
- האסור: "שנשאו בת ישראל ובעלו - לוקין". כמו אתמול בממזר: "כיון שבעלו אחר הקדושין, לוקין" (פרק טו, הלכה ב).
- המותר: "ומתרין לשא גיורת ומשחררת". "רמב"ם לעם": "כי גרים אינם קרויים קהל".
- כהן: "ואפלו כהן שהוא פצוע דכא - מתר לשא גיורת ומשחררת, שאינו בקדשתו". "רמב"ם לעם" מסביר למה זה חידוש: "שכהן אסור לישא גיורת ומשוחררת". ועל "בקדשתו": "אין בו קדושת כהונה".
- נתינה וספקות: "ואפלו נתינה או אחת מן הספקות, מתרת לו". הטעם מובא בהלכה הבאה.
הבסיס והמקור:
- הפסוק: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב - הערה 77). רש"י שם מפרש, בערך: פצוע דכא - שנפצעו או נדכאו הביצים שלו; כרות שפכה - שנכרת הגיד, ולכן הזרע אינו יוצא כדרכו, אלא נשפך.
- במשנה (יבמות ח, ב) נאמר, בערך: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ובמשוחררת, ואינם אסורים אלא מלבוא בקהל. את לשון סופה מביא הראב"ד בהשגה שלהלן: "ואינן אסורים אלא מלבא בקהל".
- כהן שהוא פצוע דכא: הראב"ד כותב על כך: "פצוע דכא כהן שמותר בגיורת דרב ששת הכי פשט להו", כלומר כך הכריע רב ששת. הדיון נמצא בסוגיה של פצוע דכא במסכת יבמות (דפים עה-עו).
- הקשר לאתמול: "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'" (פרק טו, הלכה ז). מאותו טעם גם ממזר מותר בגיורת.
ההיגיון:
- "קהל": האיסור אינו על כל נישואין. הוא על הכניסה ל"קהל ה'", כלומר נישואין עם בת ישראל מלידה. "גרים אינם קרויים קהל", ולכן נישואין עם גיורת אינם בכלל האיסור.
- למה כהן הוא חידוש: כהן אחר אסור בגיורת. מחר, בפרק יז, נלמד על הנשים שנאסרו על הכהנים, ובהן "זונה", ו"רמב"ם לעם" כולל שם גם "אישה נוכרית". נראה שמכאן איסור הגיורת לכהן. כאן הרמב"ם אומר שעל כהן שהוא פצוע דכא האיסור הזה אינו חל. "רמב"ם לעם" קורא לכך "אין בו קדושת כהונה". ההקשר הוא דיני הנישואין של כהן, ואין כאן אמירה על האדם עצמו. והתוצאה היא שגם לפניו נשארת דרך נישואין.
- הטעם: הרמב"ם אינו נותן כאן טעם לאיסור. הראב"ד, בהשגה שלמדנו אתמול (פרק טו, הלכה ב), כותב בדרך אגב: "ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה". זה טעם של סדר בנישואין ובציבור, ואין בו טענה נגד האיש.
- דוגמה: אדם שכלב פגע בו פגיעה כזו (הלכה ט), והוא רוצה להינשא. לבת ישראל מלידה - אסור לו. לגיורת - מותר לו. ואם הוא כהן - גם לו מותר, אף שכהן אחר אסור בגיורת. ואם נולד כך, או שהדבר בא לו ממחלה - אין עליו איסור זה כלל: "כשר לבוא בקהל" (הלכה ט).
מונחים: "פְּצוּעַ דַּכָּא" - מי שנפגעו הביצים שלו. "כְּרוּת שָׁפְכָה" - מי שנכרת הגיד שלו. "שֶׁנָּשְׂאוּ" - שנשאו אשה. "בַּת יִשְׂרָאֵל" - כאן: אשה יהודייה מלידה. "וּבָעֲלוּ" - וחיו עמה. "לוֹקִין" - מקבלים מלקות. "בִּקְהַל ה'" - כאן: בעם ישראל, לעניין נישואין. "גִּיּוֹרֶת" - אשה שהתגיירה. "מְשֻׁחְרֶרֶת" - שפחה שיצאה לחירות. "בִּקְדֻשָּׁתוֹ" - כאן: בדיני הנישואין המיוחדים לכהן. "נְתִינָה" - מצאצאי הגבעונים (יהושע ט). "הַסְּפֵקוֹת" - מי שמעמדם ספק ממזר (פרק טו).
⚠ בביאור ו נדפס "בפצוע דכא וכרות שפה". לפי ההקשר הכוונה "כרות שפכה". הועתק כמו שנדפס.
על הפיסוק: הלכה א מסתיימת בדפוס בנקודה ופסיק, והמשפט נמשך בהלכה ב: "הואיל ופצוע דכא...". לכן כדאי לקרוא את שתי ההלכות יחד.
המסר: הרמב"ם אינו עוצר באיסור. באותו משפט הוא כבר אומר מי מותרת. אדם שנפגע אינו נשאר בלי דרך.
ב. הוֹאִיל וּפְצוּעַ דַּכָּא אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל, לֹא גָּזְרוּ בּוֹ עַל הַנְּתִינִים וְלֹא עַל הַסְּפֵקוֹת. אֲבָל פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וַדָּאִית, שֶׁהֲרֵי אִסּוּרָהּ מִן הַתּוֹרָה.
"לא גזרו בו": נתינים וספקות מותרים לו. וממזרת ודאית - אסורה, לפי הרמב"ם.
הדין המעשי:
- המותר: "הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות".
- האסור: "אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה".
- החלוקה: מה שנאסר מדברי חכמים - לא נאסר עליו. מה שנאסר מן התורה - נשאר אסור. כך מבאר "רמב"ם לעם" (בביאורים ו-ז, שסימניהם בהלכה א): "'נתינים' שאיסורן רק מדרבנן". ועל הספקות: "של ממזרים שמותרים מן התורה, וחכמים אסרו".
הבסיס והמקור:
- על הספקות למדנו אתמול: "דין תורה שספק ממזר מתר לבוא בקהל"; "אבל חכמים עשו מעלה ביחוסין, ואסרו כל הספקות לבוא בקהל" (פרק טו, הלכה כא).
- על הממזרת: "לא יבא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג).
- לפי הראב"ד, הרמב"ם למד זאת מברייתא: "פצוע דכא מותר בנתינה ולא אמר בממזרת". והוא מסיק: "אלמא אסור בממזרת".
ההיגיון:
- למה "לא גזרו": נראה שזה הטעם: חכמים אסרו נתינים וספקות כדי לשמור על היוחסין של הקהל. מי שכבר "אסור לבוא בקהל" אינו בתוך הגדר הזו, ואין צורך להוסיף עליו עוד איסור.
- למה ממזרת ודאית שונה: "שהרי אסורה מן התורה". חכמים יכולים שלא לגזור במה שהם עצמם אסרו. אבל מה שהתורה אסרה, לפי הרמב"ם, נשאר במקומו.
- התוצאה: גדר שחלה על אדם אחר אינה סוגרת בפניו דרך נוספת.
- מחלוקת: הראב"ד חולק, ולדעתו פצוע דכא מותר גם בממזרת. ראו בהשגה שלהלן.
- דוגמה: פצוע דכא רוצה להינשא. נתינה - מותרת לו. אשה שמעמדה ספק, כמו שתוקית או אסופית - מותרת לו. גיורת - מותרת לו (הלכה א). בת ישראל מלידה - אסורה לו. ממזרת ודאית - לפי הרמב"ם אסורה לו.
מונחים: "הוֹאִיל" - מכיוון ש. "גָּזְרוּ" - אסרו, בגזירת חכמים. "הַנְּתִינִים" - צאצאי הגבעונים. "הַסְּפֵקוֹת" - מי שמעמדם ספק, כמו שתוקי ואסופי. "מַמְזֶרֶת וַדָּאִית" - שמעמדה ודאי, ולא ספק. "אִסּוּרָהּ" - האיסור עליה.
המסר: כשחכמים קובעים גדר, הם בודקים על מי היא חלה ולשם מה. במקום שהגדר אינה משרתת את מטרתה, הם "לא גזרו".
ג. אֵיזֶה הוּא פְּצוּעַ דַּכָּא? כָּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ; וּכְרוּת שָׁפְכָה - כָּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִין אֶפְשָׁר שֶׁיּוֹלִיד הַזָּכָר - בַּגִּיד, וּבַבֵּיצִים, וּבַשְּׁבִילִין שֶׁבָּהֶן תִּתְבַּשֵּׁל שִׁכְבַת הַזֶּרַע, וְהֵן הַנִּקְרָאִין 'חוּטֵי בֵיצִים'; וְכֵיוָן שֶׁנִּפְצַע אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵבָרִים אֵלּוּ, אוֹ נִכְרַת, אוֹ נִדּוֹךְ [=נמעך] - הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
"איזה הוא פצוע דכא?": הגדרה, ושלושה אברים.
הדין המעשי:
- פצוע דכא: "כל שנפצעו הביצים שלו".
- כרות שפכה: "כל שנכרת הגיד שלו".
- שלושה אברים: "ובשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר - בגיד, ובביצים, ובשבילין שבהן תתבשל שכבת הזרע, והן הנקראין 'חוטי ביצים'".
- הכלל: "וכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו, או נכרת, או נדוך [=נמעך] - הרי זה פסול".
הבסיס והמקור: שתי המילים "פצוע דכא" ו"כרות שפכה" באות מן הפסוק (דברים כג, ב). פרטי הדין, בביצים ובגיד, נדונים בסוגיה במסכת יבמות (דף עה ואילך). הרמב"ם מסדר אותם כאן לפי שלושה אברים.
ההיגיון:
- סדר: בפסוק יש שני שמות. הרמב"ם הופך אותם לכלל: שלושה אברים ("בגיד, ובביצים, ובשבילין"), ושלושה סוגי פגיעה ("נפצע", "נכרת", "נדוך"). הלכות ד-ח עוברות עליהם בזה אחר זה.
- המשותף: "אפשר שיוליד הזכר". הכלל נוגע לאברים האלה בלבד. פגיעה באבר אחר בגוף אינה נוגעת לדין זה.
- לשון הרפואה של זמנו: "תתבשל" פירושו כאן שהזרע מבשיל ומתפתח. הרמב"ם, שהיה גם רופא, כותב בלשון המדע של ימיו. הלימוד כאן אינו קובע דבר על מצב רפואי של אדם בימינו.
- "פסול" - ועד איפה: "הרי זה פסול" פירושו שאסור לו לבוא בקהל. והלכה ט מגבילה זאת: "כל פסול שאמרנו בענין זה, בשלא היו בידי שמים".
- דוגמה: אדם נפצע מקוץ באחד משלושת האברים האלה, בלי קשר למחלה. "הרי זה פסול", כלומר אסור לו לשאת בת ישראל מלידה, ומותר לו לשאת גיורת (הלכה א). ואם נפצע בידו או ברגלו - הדין הזה אינו נוגע לו.
מונחים: "הַבֵּיצִים" - האשכים. "הַגִּיד" - האבר הזכרי. "אֵיבָרִין", "אֵבָרִים" - אברים. "שֶׁיּוֹלִיד" - שיוכל להיות אב לילדים. "הַזָּכָר" - האיש. "וּבַשְּׁבִילִין" - ובצינורות. "תִּתְבַּשֵּׁל" - תבשיל, תתפתח. "שִׁכְבַת הַזֶּרַע" - נוזל הזרע. "חוּטֵי בֵיצִים" - הצינורות שמהביצים. "נִדּוֹךְ" - נמעך (כך נדפס בסוגריים: "[=נמעך]"). "פָּסוּל" - כאן: אסור לבוא בקהל.
על הכתיב: בהלכה נדפס פעם "אֵיבָרִין" ופעם "אֵבָרִים". הועתק כמו שנדפס.
המסר: הרמב"ם מדבר על הדברים כהווייתם, בלי בושה ובלי גנאי. כך ראוי ללמוד גם נושא רגיש: בדיוק, ובכבוד.
ד. כֵּיצַד? נִפְצַע הַגִּיד אוֹ נִדּוֹךְ, אוֹ שֶׁנִּכְרְתָה הָעֲטָרָה (=נכרת הגיד מהעטרה ולמטה כלפי הארץ) אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה (=למעלה מהעטרה לכיוון הגוף) - פָּסוּל. וְאִם נִכְרַת מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה, וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה מֻקָּף לְכָל הַגִּיד - כָּשֵׁר; נִכְרַת הַגִּיד לְמַעְלָה מֵעֲטָרָה כְּקוּלְמוֹס (=לא נכרת הכל, את נכרת מהצדדים, כמו שמחדדים קולמוס) אוֹ כְּמַרְזֵב (=תעלה חקוקה לכל האורך) - כָּשֵׁר.
"כיצד?": מה פוסל בגיד, ומה נשאר "כשר".
הדין המעשי:
- "פסול":
- "נפצע הגיד או נדוך".
- "שנכרתה העטרה". "רמב"ם לעם": "נכרת הגיד מהעטרה ולמטה כלפי הארץ".
- "או למעלה מעטרה". "רמב"ם לעם": "למעלה מהעטרה לכיוון הגוף".
- "כשר":
- "ואם נכרת מראש העטרה, ונשתייר ממנה אפלו כחוט השערה מקף לכל הגיד - כשר".
- "נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב - כשר".
- "כקולמוס" - "לא נכרת הכל, את נכרת מהצדדים, כמו שמחדדים קולמוס".
- "כמרזב" - "תעלה חקוקה לכל האורך".
הבסיס והמקור: דיני העטרה, החוט שנשאר, ה"קולמוס" וה"מרזב" נדונים בגמרא, בסוגיה של כרות שפכה במסכת יבמות (דף עה, ב ואילך, בערך). הרמב"ם מביא כאן את המסקנה בלשון קצרה, ומפרשיו דנו בפרטיה.
ההיגיון:
- "כיצד?": הרמב"ם עובר מן הכלל לפרטים. הלכה ג מנתה שלושה אברים, והלכה ד מתחילה בראשון שבהם, הגיד.
- כריתה מלאה וכריתה חלקית: כך נראה הקו שבלשון ההלכה. אם נשאר חוט "מקף לכל הגיד" - "כשר". ואם החיתוך היה מן הצדדים או לאורך - "לא נכרת הכל", ו"כשר". מה שפוסל הוא שנכרת הכל.
- לשון שמצמצמת: "אפלו כחוט השערה". הרמב"ם מדגיש כמה מעט מספיק כדי שהדין יהיה "כשר".
- "למעלה" ו"למטה": כדי שלא נטעה, "רמב"ם לעם" מבאר את שני הכיוונים: "ולמטה כלפי הארץ", ו"למעלה מהעטרה לכיוון הגוף".
- דוגמה: פגיעה חתכה רק מן הצדדים, כמו שמחדדים קנה לכתיבה, או יצרה חריץ לאורך הגיד. הגיד לא נכרת כולו, ולכן "כשר". הוא מותר לבוא בקהל.
מונחים: "הָעֲטָרָה" - ראש הגיד. "מֵרֹאשׁ הָעֲטָרָה" - מן הקצה של העטרה. "וְנִשְׁתַּיֵּר" - ונשאר. "כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה" - דק כמו שערה. "מֻקָּף לְכָל הַגִּיד" - סביב הגיד כולו. "כְּקוּלְמוֹס" - כמו קנה לכתיבה, שמחדדים אותו מן הצדדים. "כְּמַרְזֵב" - כמו תעלה, צינור שמוביל מים. "כָּשֵׁר" - מותר לבוא בקהל.
⚠ בביאור י נדפס "לא נכרת הכל, את נכרת מהצדדים". לפי ההקשר הכוונה כנראה "אלא נכרת מהצדדים". הועתק כמו שנדפס.
על הביאורים: סימני הביאורים ח-יא נמצאים בהלכה זו, בסוף הטור השמאלי של עמוד קס. הביאורים עצמם נדפסו בראש הטור הימני של עמוד קסא. כאן הם משולבים במקומם.
המסר: ההלכה מודדת עד "כחוט השערה". כשמדובר במעמדו של אדם, לא מסתפקים ב"בערך": בודקים בדיוק, ובמקום שאפשר לומר "כשר" - אומרים "כשר".
ה. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה, כָּשֵׁר. נִקְּבָה הָעֲטָרָה עַצְמָהּ - אִם כְּשֶׁיִּרְאֶה קְרִי תֵּצֵא שִׁכְבַת זֶרַע מִן הַנֶּקֶב, פָּסוּל; נִסְתַּם הַנֶּקֶב, חָזַר לְהֶכְשֵׁרוֹ. נִקַּב לְמַטָּה מֵעֲטָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְמַעְלָה בְּתוֹךְ הָעֲטָרָה (=הנקב עובר מצד לצד, מתחיל למטה מן העטרה ויוצא כנגדו למעלה בתוך העטרה), פָּסוּל - שֶׁהָעֲטָרָה כֻּלָּהּ מְעַכֶּבֶת.
נקב בגיד: מתי הוא פוסל, ומתי "חזר להכשרו".
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכה ד למדנו על חיתוך ועל פציעה בגיד. כאן הרמב"ם עובר לנקב, ומונה שלושה מקרים.
- נקב מתחת לעטרה: "נקב למטה מעטרה, כשר".
- נקב בעטרה עצמה: "נקבה העטרה עצמה - אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מן הנקב, פסול".
- ואם הנקב נסגר: "נסתם הנקב, חזר להכשרו".
- נקב שעובר לתוך העטרה: "נקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה, פסול". "רמב"ם לעם": "הנקב עובר מצד לצד, מתחיל למטה מן העטרה ויוצא כנגדו למעלה בתוך העטרה".
- הטעם: "שהעטרה כולה מעכבת".
הבסיס והמקור: המשנה (יבמות ח, ב) מגדירה, בערך: פצוע דכא הוא כל שנפצעו ביציו, וכרות שפכה הוא כל שנכרת הגיד. ודיני הנקבים נידונים בגמרא שם (דפים עה-עו).
ההיגיון:
- "למטה" ו"למעלה": "רמב"ם לעם" ביאר בהלכה ד: "למטה" הוא "כלפי הארץ", ו"למעלה" הוא "לכיוון הגוף". לכן "למטה מעטרה" הוא הקצה של האיבר, ו"למעלה" הוא הצד הקרוב לגוף.
- העטרה היא הגבול: בהלכה ד למדנו שאם "נכרת מראש העטרה, ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד - כשר". לכן גם נקב מתחת לעטרה אינו פוסל.
- מבחן של תפקוד: בעטרה עצמה, הנקב לבדו אינו קובע. השאלה היא אם הזרע יוצא דרכו. וזה מתאים למה שלמדנו בהלכה ג, שהנושא הוא האיברים ש"אפשר שיוליד" בהם הזכר.
- "חזר להכשרו": הפסול הזה אינו בהכרח לתמיד. אם הנקב נסתם, הוא כשר כמו שהיה.
- "העטרה כולה מעכבת": בנקב שעובר לתוך העטרה הרמב"ם אינו מזכיר את המבחן של הקרי, ופוסל מיד. נראה ש"כולה" מתאים ללשון "מוקף לכל הגיד" שבהלכה ד: העטרה צריכה להיות שלמה בכל היקפה.
- דוגמה: אדם נפצע, ונוצר נקב בעטרה. כל עוד הזרע יוצא דרך הנקב, דינו פסול. נסגר הנקב - הוא כשר, ומותר לו לשאת בת ישראל.
מונחים: "נִקַּב" - נוצר בו נקב, חור. הכוונה לגיד, איבר המין הזכרי. "עֲטָרָה" - הטבעת העבה שבראש האיבר. "כָּשֵׁר" - כאן: מותר לשאת בת ישראל. "פָּסוּל" - כאן: דינו כפצוע דכא או ככרות שפכה, ואסור לו לשאת בת ישראל (הלכה א). "כְּשֶׁיִּרְאֶה קְרִי" - כאשר ייפלט ממנו זרע. "שִׁכְבַת זֶרַע" - הזרע. "נִסְתַּם" - נסגר. "לְהֶכְשֵׁרוֹ" - למעמד של כשר. "שֶׁכְּנֶגְדּוֹ" - שמולו. "מְעַכֶּבֶת" - הדין תלוי בה, ובלעדיה הוא פסול.
ו. נִסְתַּם שְׁבִיל [=צינור] שִׁכְבַת זֶרַע, וְחָזַר לִרְאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע מִשְּׁבִיל שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ - הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
נסתם שביל הזרע.
הדין המעשי:
- המקרה: "נסתם שביל [=צינור] שכבת זרע". הדרך הרגילה של הזרע נחסמה.
- מה קרה אחר כך: "וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו". הזרע יוצא עכשיו בדרך של מי הרגליים.
- הדין: "הרי זה פסול".
הבסיס והמקור: בברייתא (בכורות מד, ב) נאמר, בערך: שני נקבים יש באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע. על רקע זה מדבר הרמב"ם על שני "שבילים". והדין עצמו נידון בגמרא במסכת יבמות (דפים עה-עו).
ההיגיון:
- לא די שהזרע יוצא: הזרע אכן יוצא, ובכל זאת הוא פסול. הרמב"ם אינו נותן כאן טעם. נראה שהסברה היא שהדרך של הזרע עצמה אינה פועלת עוד. בהלכה ח נראה מקרה קרוב, שבו הדין שונה.
- לשון ההלכה: "שביל" הוא לשון ההלכה, ואינו מונח רפואי של ימינו. אין ללמוד מכאן על מצבו של אדם מסוים.
- דוגמה: אחרי פציעה נחסם הצינור שבו עובר הזרע, והזרע יוצא רק בדרך של מי הרגליים. זה המקרה של הלכה זו.
מונחים: "שְׁבִיל" - דרך (כך נדפס בסוגריים: "[=צינור]"). "וְחָזַר לִרְאוֹת" - ושוב נפלט ממנו זרע. "שֶׁמַּשְׁתִּין בּוֹ" - שבו יוצאים מי הרגליים.
ז. נִכְרְתוּ הַבֵּיצִים אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּפְצְעָה אַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹכָה, אוֹ שֶׁחֲסֵרָה (=שחסר חלק מאחד הביצים), אוֹ שֶׁנִּקְּבָה - הֲרֵי זֶה פָּסוּל; נִכְרְתוּ חוּטֵי בֵיצִים אוֹ אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁנִּדּוֹךְ, אוֹ נִפְצַע - הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
פגיעה בביצים ובחוטי הביצים.
הדין המעשי:
- ההמשך: הלכה ג מנתה שלושה איברים: "בגיד, ובביצים, ובשבילין שבהן תתבשל שכבת הזרע, והן הנקראין 'חוטי ביצים'". הלכות ד-ו עסקו בגיד. הלכה זו עוסקת בשניים האחרים.
- הביצים: "הרי זה פסול" בכל אחד מן המקרים האלה:
- "נכרתו הביצים או אחד מהן".
- "שנפצעה אחת מהן".
- "שנדוכה".
- "שחסרה". "רמב"ם לעם": "שחסר חלק מאחד הביצים".
- "שנקבה".
- חוטי הביצים: "נכרתו חוטי ביצים או אחד מהן, או שנדוך, או נפצע - הרי זה פסול".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות עה, א) מובאת ברייתא, בערך: איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביציו, ואפילו אחת מהן, ואפילו ניקבו, ואפילו חסרו. הרשימה של הרמב"ם קרובה לזו. והשם "פצוע דכא" בא מן הפסוק שהובא בהלכה א: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'".
ההיגיון:
- אחת מספיקה: הרמב"ם כותב "או אחד מהן", "אחת מהן". הוא אינו מזכיר כאן בדיקה אם האדם יכול להוליד בפועל.
- אין כאן אשמה: הרשימה מתארת מה קרה לגוף, ולא מה האדם עשה. ואין זו המילה האחרונה: הלכה ט תגביל את כל הרשימה הזאת.
- דוגמה: אדם נפגע בתאונה, ואחת מן הביצים נפצעה. לפי הלכה זו דינו פסול. אילו נולד כך, או ש"חלה מחמת גופו", היה כשר (הלכה ט).
⚠ בדפוס נאמר פעם "אחד מהן" ופעם "אחת מהן". הועתק כלשון הדפוס.
מונחים: "הַבֵּיצִים" - האשכים. "חוּטֵי בֵיצִים" - "השבילין שבהן תתבשל שכבת הזרע" (הלכה ג). "נִכְרְתוּ" - נחתכו. "שֶׁנִּדּוֹכָה" - שנמעכה (בהלכה ג נדפס: "נדוך [=נמעך]"). "שֶׁחֲסֵרָה" - שחסר ממנה חלק. "שֶׁנִּקְּבָה" - שנוצר בה נקב.
ח. נִקַּב חוּט מֵחוּטֵי הַבֵּיצִים לִשְׁבִיל מֵי רַגְלַיִם, וַהֲרֵי הוּא מֵטִיל מַיִם מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מִשְּׁבִיל הַמַּיִם וּמִשְּׁבִיל שִׁכְבַת זֶרַע - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
"מטיל מים משני מקומות": "הרי זה כשר".
הדין המעשי:
- המקרה: "נקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגלים". נוצר מעבר בין שני השבילים.
- מה קורה בגוף: "והרי הוא מטיל מים משני מקומות, משביל המים ומשביל שכבת זרע".
- הדין: "הרי זה כשר".
הבסיס והמקור: גם דין זה נידון בגמרא במסכת יבמות (דפים עה-עו).
ההיגיון:
- הלכה ו מול הלכה ח: בהלכה ו שביל הזרע "נסתם", והזרע עבר לדרך אחרת. לכן הוא פסול. כאן שום שביל לא נסתם. להפך, מי הרגליים יוצאים גם "משביל שכבת זרע". נראה שלכן הוא כשר: דרך הזרע נשארה פתוחה.
- מתאים להלכה ז: בחוטי הביצים מנתה הלכה ז "נכרתו", "שנדוך" ו"נפצע". היא לא מנתה שם נקב, אף שבביצים עצמן מנתה "שנקבה".
- דוגמה: אחרי פציעה נוצר מעבר בין השבילים, ומי הרגליים יוצאים בשתי הדרכים. אף שזה עשוי להיראות חמור מן המקרה של הלכה ו, הוא "כשר".
מונחים: "חוּט מֵחוּטֵי הַבֵּיצִים" - אחד מן השבילים של הזרע (הלכה ג). "מֵי רַגְלַיִם" - שתן. "מֵטִיל מַיִם" - משתין. "מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת" - בשתי דרכים.
ט. כָּל פְּסוּל שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה, בְּשֶׁלֹּא הָיוּ בִּידֵי שָׁמַיִם - כְּגוֹן שֶׁכְּרָתוֹ אָדָם אוֹ כֶּלֶב, אוֹ הִכָּהוּ קוֹץ, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ; אֲבָל אִם נוֹלַד כְּרוּת שָׁפְכָה, אוֹ פְּצוּעַ דַּכָּא, אוֹ שֶׁנּוֹלַד בְּלֹא בֵּיצִים, אוֹ שֶׁחָלָה מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבָטְלוּ מִמֶּנּוּ אֵבָרִים אֵלּוּ, אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּהֶן שְׁחִין וְהִמְסָה [=מוסס] אוֹתָם אוֹ כְּרָתָן - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם.
"שכל אלו בידי שמים": מי שנולד כך, או שחלה - כשר.
הדין המעשי:
- הכלל: "כל פסול שאמרנו בענין זה, בשלא היו בידי שמים". משפט אחד מגביל את כל מה שנאמר בהלכות א-ח.
- פסול - פגיעה מבחוץ: "כגון שכרתו אדם או כלב, או הכהו קוץ, וכיוצא בדברים אלו".
- כשר - "בידי שמים":
- "נולד כרות שפכה, או פצוע דכא".
- "שנולד בלא ביצים".
- "שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו".
- "שנולד בהן שחין והמסה [=מוסס] אותם או כרתן".
- התוצאה: "הרי זה כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמים".
הבסיס והמקור: ההבחנה בין פגיעה בידי אדם לבין מה שבא בידי שמים נידונה בגמרא במסכת יבמות (דפים עה-עו).
ההיגיון:
- מה נחשב "בידי שמים": הדוגמאות מלמדות שאין זו שאלה של אשמה. כלב וקוץ הם ברשימת הפסול, אף שהנפגע לא עשה דבר. נראה שהקו הוא מקור הפגיעה: מבחוץ, או מן הגוף עצמו - מלידה או "מחמת גופו".
- זה לא עונש: גם מי שנפגע מכלב לא חטא. הרמב"ם אינו נותן בפרק זה טעם לפסול, ואינו אומר דבר על האדם עצמו. הדין נוגע לשאלה עם מי מותר לו להינשא, ו"מותרין לשא גיורת ומשוחררת" (הלכה א).
- כמה רחב ההיתר: מי שנולד כך אינו נשאר בספק, ואין עליו תנאי: הוא "כשר לבוא בקהל". וכך גם במקרה הקיצוני ביותר ברשימה: "שנולד בלא ביצים".
- "שחין": לפי הלשון, נראה שהשחין עצמו הוא שהמיס את האיברים או כרת אותם. לכן גם זה נחשב "בידי שמים".
- דוגמה: ילד נולד בלא ביצים. כשגדל, הוא רוצה לשאת בת ישראל. הוא "כשר לבוא בקהל", ודין הפרק אינו אוסר עליו. וכך גם מי ש"חלה מחמת גופו".
מונחים: "בִּידֵי שָׁמַיִם" - מאת ה', בלי שדבר מבחוץ פגע בו. "הִכָּהוּ קוֹץ" - דקר אותו קוץ. "וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ" - ודברים דומים. "מֵחֲמַת גּוּפוֹ" - מחמת מצב גופו. "וּבָטְלוּ" - חדלו לפעול. "שְׁחִין" - נגע, פצע מוגלתי. "וְהִמְסָה" - המיס (כך נדפס בסוגריים: "[=מוסס]"). "כְּרָתָן" - כרת אותם. "לָבוֹא בַּקָּהָל" - להינשא בתוך עם ישראל.
י. אָסוּר לְהַפְסִיד [=להשחית] אֶבְרֵי הַזֶּרַע - בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, אֶחָד טְמֵאִים וְאֶחָד טְהוֹרִים, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ; אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ", מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁדָּבָר זֶה נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם; וְעִנְיַן הַכָּתוּב, לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּגוּפָן בֵּין בְּגוּפוֹת אֲחֵרִים.
וְכָל הַמְסָרֵס - לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם; וַאֲפִלּוּ מְסָרֵס אַחַר הַמְסָרֵס לוֹקֶה.
"אסור להפסיד אברי הזרע": איסור הסירוס.
הדין המעשי:
- מפנה בפרק: עד כאן דובר במי שנפגע. מכאן ועד סוף הפרק הרמב"ם עוסק במי שפוגע.
- האיסור: "אסור להפסיד [=להשחית] אברי הזרע".
- במי: "בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים".
- איפה: "בין בארץ בין בחוצה לארץ".
- השאלה מן הפסוק: "אף על פי שנאמר: "ובארצכם לא תעשו"" (הערה 78). המילה "ובארצכם" יכולה להישמע כאילו האיסור הוא רק בארץ ישראל. אבל "מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום".
- פירוש הפסוק: "וענין הכתוב, לא יעשה זאת בישראל, בין בגופן בין בגופות אחרים".
- העונש: "וכל המסרס - לוקה מן התורה בכל מקום; ואפילו מסרס אחר המסרס לוקה".
הבסיס והמקור: הפסוק המלא (ויקרא כב, כד): "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו". תחילתו אוסרת להקריב בהמה שנפגעה כך. וסופו אוסר לעשות זאת. רש"י שם מבאר, בלשונו בערך: דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה, ואפילו טמאה. ואי אפשר לומר שהאיסור הוא רק בארץ, כי זו חובת הגוף, וחובת הגוף נוהגת גם בחוץ לארץ. בגמרא (שבת, דפים קי-קיא) נאמר, בערך: מניין שסירוס באדם אסור? מן הפסוק הזה: "ובארצכם לא תעשו" - בכם לא תעשו. ובן זומא נשאל אם מותר לסרס כלב, וענה, בערך: כל מה שבארצכם - לא תעשו (חגיגה יד, ב).
ההיגיון:
- "ובארצכם": הרמב"ם אינו מוחק את המילה, אלא מפרש אותה: הכוונה למה שקורה אצל ישראל, ולא למקום מסוים.
- "בגופן" ו"בגופות אחרים": האיסור כולל מי שעושה זאת בגופו, וגם מי שעושה זאת באחר, אדם או בעל חיים.
- "אחד טמאים ואחד טהורים": בעל חיים טמא אינו קרב על המזבח ואינו נאכל, ובכל זאת אסור לסרס אותו. נראה מכאן שהאיסור אינו תלוי בשאלה אם הבהמה ראויה לקרבן. הוא נוגע לעצם ההשחתה.
- שני אנשים שונים: הלכה ט עסקה בדינו של מי שנפגע. הלכה י פונה אל מי שעושה את הפגיעה. הראשון לא חטא, והאיסור והעונש שייכים לשני.
- דוגמה: אדם בחוץ לארץ מגדל עופות, וחושב לסרס תרנגול. המילה "ובארצכם" אינה פוטרת אותו. האיסור נוהג "בכל מקום", וגם "בבהמה חיה ועוף".
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "וכל המסרס..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה י.
מונחים: "לְהַפְסִיד" - להשחית (כך נדפס בסוגריים: "[=להשחית]"). "אֶבְרֵי הַזֶּרַע" - איברי ההולדה. "חַיָּה" - בעל חיים שאינו מבוית. "טְמֵאִים" - בעלי חיים שאסור לאכול אותם. "טְהוֹרִים" - בעלי חיים שמותר לאכול אותם. "מִפִּי הַשְּׁמוּעָה" - מן המסורת שבעל פה. "וְעִנְיַן הַכָּתוּב" - ופירוש הפסוק. "בְּגוּפָן" - בגוף עצמם. "הַמְסָרֵס" - מי שפוגע באיברי ההולדה, כך שאין אפשרות להוליד. "לוֹקֶה" - חייב מלקות.
יא. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא וְכָרַת אֶת הַגִּיד, וּבָא אַחֵר וְכָרַת אֶת הַבֵּיצִים אוֹ נִתְּקָן, וּבָא אַחֵר וְכָרַת אֶת חוּטֵי הַבֵּיצִים, אוֹ שֶׁבָּא אֶחָד וּמִעֵךְ אֶת הַגִּיד, וּבָא אַחֵר וְנִתְּקוֹ, וּבָא אַחֵר וּכְרָתוֹ - כֻּלָּן לוֹקִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סֵרֵס הָאַחֲרוֹן אֶלָּא מְסֹרָס; בֵּין בְּאָדָם, בֵּין בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. וְהַמְסָרֵס אֶת הַנְּקֵבָה, בֵּין בְּאָדָם בֵּין בִּשְׁאָר מִינִים - פָּטוּר.
"מסרס אחר המסרס": כל אחד לוקה.
הדין המעשי:
- "כיצד?" הרמב"ם מפרש את מה שאמר בסוף הלכה י: "ואפילו מסרס אחר המסרס לוקה". הוא נותן שתי סדרות:
- איברים שונים: "הרי שבא וכרת את הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן, ובא אחר וכרת את חוטי הביצים".
- אותו איבר: "או שבא אחד ומעך את הגיד, ובא אחר ונתקו, ובא אחר וכרתו".
- הדין: "כולן לוקין, ואף על פי שלא סרס האחרון אלא מסורס".
- במי: "בין באדם, בין בבהמה חיה ועוף".
- נקבה: "והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים - פטור".
הבסיס והמקור: הפעלים של הסדרה השנייה באים מן הפסוק שלמדנו בהלכה י: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כד). בגמרא (שבת, דפים קי-קיא) מובא, בערך: המסרס אחר המסרס חייב, ולומדים זאת מן הפסוק, שמונה את הפגיעות זו אחר זו.
ההיגיון:
- למה לוקה גם האחרון: אחרי הראשון, האיבר כבר אינו ראוי להולדה. האחרון יכול לטעון שלא קלקל דבר. הרמב"ם דוחה את הטענה: "אף על פי שלא סרס האחרון אלא מסורס". הוא עשה מעשה של סירוס, וזה מה שאסור.
- "פטור" ולא "מותר": על מי שמסרס נקבה הרמב"ם כותב "פטור". נראה שהכוונה שאין עליו מלקות. הוא אינו כותב כאן "מותר". בהלכה הבאה, כשהוא מתיר לאשה לשתות עקרין, הוא כותב במפורש "מותרת".
- למה נקבה אחרת: הרמב"ם אינו נותן כאן טעם. נראה שהפסוק מונה פגיעות באיברי הזכר.
- דוגמה: שלושה אנשים עברו על אותו עגל, זה אחר זה. הראשון מעך, השני ניתק, והשלישי כרת. שלושתם לוקים. השלישי אינו יכול לומר: "הוא כבר היה מסורס".
מונחים: "הַגִּיד" - איבר המין הזכרי. "נִתְּקָן" - ניתק אותן ממקומן. "וּמִעֵךְ" - ולחץ וריסק. "וּכְרָתוֹ" - וחתך אותו. "כֻּלָּן" - כולם. "סֵרֵס" - עשה מעשה של סירוס. "מְסֹרָס" - מי שכבר סורס. "שְׁאָר מִינִים" - בעלי חיים. "פָּטוּר" - כאן: אין עליו מלקות.
יב. הַמַּשְׁקֶה עִקָּרִין (=סמים שגורמים לעקרות) לְאָדָם, אוֹ לִשְׁאָר מִינִים, כְּדֵי לְסָרְסוֹ - הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו (=כיון שלא נגע באיברי התולדה ומאליו מסתרס); וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לִשְׁתּוֹת עִקָּרִין שֶׁמְּסָרְסִין אוֹתָהּ עַד שֶׁלֹּא תֵּלֵד. הֲרֵי שֶׁכָּפַת אֶת הָאָדָם וְשִׁסָּה בּוֹ כֶּלֶב אוֹ שְׁאָר חַיּוֹת, עַד שֶׁעָשָׂהוּ כְּרוּת שָׁפְכָה, אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּשֶׁלֶג, עַד שֶׁבִּטֵּל מִמֶּנּוּ אֵבְרֵי תַשְׁמִישׁ - אֵינוֹ לוֹקֶה, עַד שֶׁיְּסָרֵס בְּיָדוֹ. וְרָאוּי לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [–מלקות מתקנת חכמים].
סירוס שלא ביד: "אינו לוקה, עד שיסרס בידו".
הדין המעשי:
- סם: "המשקה עקרין לאדם, או לשאר מינים, כדי לסרסו - הרי זה אסור, ואין לוקין עליו". "רמב"ם לעם": עקרין הם "סמים שגורמים לעקרות". והטעם שאין לוקים: "כיון שלא נגע באיברי התולדה ומאליו מסתרס".
- אשה: "ואשה מותרת לשתות עקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד".
- גרימה בדרך אחרת: אם אדם גרם לכך בלי לעשות זאת בידיו, גם כן אינו לוקה:
- "הרי שכפת את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות, עד שעשהו כרות שפכה".
- "או שהושיבו במים או בשלג, עד שבטל ממנו אברי תשמיש".
- הדין: "אינו לוקה, עד שיסרס בידו".
- ועדיין יש עונש: "וראוי להכותו מכת מרדות [–מלקות מתקנת חכמים]".
הבסיס והמקור: במשנה (יבמות ו, ו) נאמר, בערך: האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ובגמרא שם (סה, ב) מסופר, בערך: יהודית, אשתו של רבי חייא, סבלה צער גדול בלידותיה. היא שאלה אותו אם אשה מצווה על פריה ורביה, והוא ענה שלא. אחר כך שתתה סם שגורם לעקרות. ודיני כוס של עיקרין נידונים גם במסכת שבת (דפים קי-קיא).
ההיגיון:
- הקו הוא "בידו": מלקות מן התורה הן רק על מעשה ישיר באיברים. כאן הסם, הכלב או הקור הם שפועלים. וזה הטעם שכתב "רמב"ם לעם" על הסם: "ומאליו מסתרס".
- "אסור" ו"אינו לוקה" הם שני דברים: אין כאן מלקות מן התורה, אבל המעשה אסור. ומי שעשה מעשה כזה אינו יוצא בלי תגובה: "וראוי להכותו מכת מרדות". הרמב"ם כותב זאת מיד אחרי המקרים של הכלב, המים והשלג.
- שתי שאלות נפרדות: הלכה ט קובעת את דינו של הנפגע, ושם "שכרתו אדם או כלב" הוא פסול. הלכה זו קובעת את דינו של הפוגע. מי ששיסה כלב אינו לוקה, ועדיין זו פגיעה "בשלא היו בידי שמים".
- אשה: נראה שהרקע הוא המשנה שהובאה למעלה, שאשה אינה מצווה על פריה ורביה. הרמב"ם כותב כאן את ההיתר בקיצור, בלי פרטים. הלימוד כאן אינו הוראה למעשה. שאלה מעשית בעניין זה - יש לשאול רב, ואין ללמוד אותה מכאן.
- דוגמה: אדם קשר אדם אחר, ושיסה בו כלב, והכלב פגע בו באיברים אלה. התוקף אינו לוקה מן התורה על סירוס, כי לא סירס "בידו". אבל הוא עשה איסור, ו"ראוי להכותו מכת מרדות".
⚠ בתוספת שבסוגריים נדפס "[–מלקות מתקנת חכמים]", בקו מפריד, ולא בסימן "=" כמו ב"[=מוסס]" שבהלכה ט. הועתק כמו שנדפס.
⚠ בהלכה י נדפס "אֶבְרֵי הַזֶּרַע", בסגול, וכאן נדפס "אֵבְרֵי תַשְׁמִישׁ", בצירה. הועתק כמו שנדפס.
מונחים: "הַמַּשְׁקֶה" - מי שנותן לשתות. "עִקָּרִין" - סם לעקרות. "לְסָרְסוֹ" - כדי שלא יוכל להוליד. "עַד שֶׁלֹּא תֵּלֵד" - כאן: כך שלא תלד. "שֶׁכָּפַת" - שקשר. "וְשִׁסָּה" - וגירה ושילח. "שֶׁהוֹשִׁיבוֹ" - שהושיב אותו. "שֶׁבִּטֵּל" - שגרם שיחדלו לפעול. "אֵבְרֵי תַשְׁמִישׁ" - איברי ההולדה. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות שתיקנו חכמים (כך נדפס בסוגריים).
יג. אָסוּר לוֹמַר לְגוֹי לְסָרֵס בְּהֵמָה שֶׁלָּנוּ; וְאִם לְקָחָהּ הוּא מֵעַצְמוֹ לְסָרֵס אוֹתָהּ, מֻתָּר. וְאִם הֶעֱרִים יִשְׂרָאֵל בְּדָבָר זֶה, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמוֹכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר; וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹ הַגָּדוֹל מֻתָּר לְמָכְרָהּ; אֲבָל לִבְנוֹ הַקָּטָן - אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לוֹ וְלֹא נוֹתְנָהּ לוֹ.
סירוס דרך גוי, והקנס על מי שהערים.
הדין המעשי:
- אמירה: "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו".
- מעצמו: "ואם לקחה הוא מעצמו לסרס אותה, מותר".
- ערמה: "ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר".
- למי מוכרים:
- "ואפילו לבנו הגדול מותר למכרה".
- "אבל לבנו הקטן - אינו מוכרה לו ולא נותנה לו".
הבסיס והמקור: דינים אלה נידונים בגמרא במסכת בבא מציעא (דף צ), ליד השאלה, בערך, אם מותר לומר לגוי לחסום את פרתו של יהודי בשעת הדיש.
ההיגיון:
- "לומר לגוי": מה שאסור ליהודי לעשות בבהמתו, אסור לו גם לבקש מגוי לעשות עבורו.
- "מעצמו": אם היהודי לא ביקש, והגוי החליט בעצמו, אין כאן מעשה של היהודי. לכן "מותר".
- "הערים": נראה שהכוונה למי שלא אמר דבר במפורש, אבל סידר שהגוי יעשה זאת. מבחוץ זה נראה כמו המקרה המותר. לכן חכמים קבעו קנס.
- מה הקנס עושה: לפי הלשון, הוא מוכר את הבהמה. נראה שהוא אינו מפסיד בהכרח את מחירה, אבל הוא מפסיד את מה שרצה להשיג בערמה: בהמה מסורסת שלו.
- בן גדול ובן קטן: אפשר למכור אפילו לבן הגדול. נראה שהטעם הוא שבן גדול עומד ברשות עצמו. בן קטן נמצא בבית אביו, ולכן נראה שמכירה לו אינה מוציאה את הבהמה מידי האב בפועל, והקנס לא היה קנס. לכן גם "ולא נותנה לו" - אפילו לא במתנה.
- דוגמה: בעל רפת רצה פר מסורס, ולא רצה לעבור על האיסור. הוא מסר את הפר לגוי בלי לומר דבר במפורש, כשהכול מסודר מראש. התברר שהערים: קונסים אותו, והוא מוכר את הפר ליהודי אחר. הוא יכול למכור אותו לבנו הבוגר, אבל לא לבנו הקטן.
מונחים: "הֶעֱרִים" - נהג בערמה, בתחבולה. "קוֹנְסִין" - מטילים עליו קנס, עונש של חכמים. "וּמוֹכְרָהּ" - והוא מוכר אותה. "לִבְנוֹ הַגָּדוֹל" - לבנו הבוגר. "לִבְנוֹ הַקָּטָן" - לבנו שעדיין אינו בוגר. "נוֹתְנָהּ" - נותן אותה במתנה.
★ סיכום הפרק: פרק טז עסק בשני עניינים קרובים. החלק הראשון: מי שנפגע באיברי ההולדה. "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו - לוקין", אבל "מותרין לשא גיורת ומשוחררת", וגם כהן (א). לא גזרו בו על הנתינים ועל הספקות, והוא אסור בממזרת ודאית (ב). "ובשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר": בגיד, בביצים ובחוטי הביצים (ג). בגיד: מתי פגיעה פוסלת, ואם נשתייר "אפילו כחוט השערה" - כשר (ד). נקב בעטרה, ו"נסתם הנקב, חזר להכשרו" (ה). נסתם שביל הזרע (ו). פגיעה בביצים ובחוטיהן (ז). ומי ש"מטיל מים משני מקומות" כשר (ח). והגבול של הכול: מי שנולד כך, או שחלה, "כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמים" (ט). החלק השני: איסור הסירוס. "אסור להפסיד אברי הזרע", באדם ובבעלי חיים, "בכל מקום" (י). "מסרס אחר המסרס" לוקה, והמסרס נקבה פטור (יא). המשקה עקרין, ומי שגרם לכך שלא "בידו", אינו לוקה, ו"ראוי להכותו מכת מרדות"; ואשה מותרת לשתות עקרין (יב). ולבסוף, סירוס דרך גוי, והקנס על מי שהערים (יג).
★ המסר: הפרק קובע דין קשה, והרמב"ם אינו מסתיר אותו. אבל בפרטים רואים שוב ושוב שהוא מגביל אותו. די שנשתייר מן העטרה "אפילו כחוט השערה", והוא "כשר" (ד). "נסתם הנקב, חזר להכשרו" (ה). והפסולים "מותרין לשא גיורת ומשוחררת" (א). ובעיקר, כל מי שנולד כך, או ש"חלה מחמת גופו", הוא "כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמים" (ט). וגם מי שנפגע מבחוץ לא עשה שום רע. הדין נוגע לשאלה מי נושא את מי, ואינו קובע את ערכו של אדם. ובפתיחת הפרק הבאנו את הבטחת הנביא לסריסים: "שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" (ישעיהו נו, ה). המילה "יכרת" היא מאותו שורש של "כרות". והעונש שבפרק על הפגיעה עצמה מוטל על הפוגע, ולא על הנפגע: "וכל המסרס - לוקה" (י), ומי שכפת אדם ושיסה בו כלב, "ראוי להכותו מכת מרדות" (יב).
לתשומת לב: דיני פצוע דכא וכרות שפכה, ודיני הסירוס, נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ה) ובפוסקים, ויש בהם פרטים ומחלוקות שאינם מובאים כאן. אלה עניינים רגישים מאוד, הנוגעים לאנשים ולמשפחות, ואין להסיק מן הלימוד מסקנות על אדם מסוים, ולא ללמוד ממנו הוראות בענייני רפואה. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, כ"ה מרחשון: פרק יז, "דיני נשים שנאסרו על הכהנים." הפרק נפתח: "שלש נשים נאסרו [מן התורה] על כל הכהנים - גרושה, וזונה, וחללה".