היום הקודם

חיי שרה · יום שלישי

כ"ג מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שלישי · תאריך 03/11/2026 · כ"ג מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: כ"ג חשון ה'תש"ד — הצמח צדק בפטרבורג, תר"ג: נאסר עשרים ושתיים פעם על התנגדותו לשינויים בחינוך. "מורד במלכות חייב מיתה בגוף, אך מורד במלכות שמים חייב מיתה בנפש"

לימוד פרשת השבוע: פרשת חיי שרה — בראשית כ״ד:י׳ ← כ״ד:כ״ו (17 פסוקים, עליית "שלישי" — העבד מגיע לבאר בעיר נחור, התפילה והסימן "שתה וגם גמליך אשקה", רבקה משקה את הגמלים, הנזם והצמידים, "בת בתואל אנכי", ו"ויקד האיש וישתחו לה'")

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ט (המשך וסיום) — "והנה מודעת זאת" ← "כנזכר לעיל": הרצון העליון נעלם בתורה שבכתב ומתגלה בהלכות שבתורה שבעל פה, ולכן נקראות ההלכות "כתרה של תורה"

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק ט״ו (שלם) — הלכות א׳ ← ל״ג · דיני ממזר, שתוקי ואסופי: מיהו הממזר האמור בתורה, ממזר ודאי וממזר ספק, נאמנות האב והאם, שתוקי ואסופי ומי מותר לשאת אותם

היום יום

יום ראשון · כג חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: תולדות, פ' ראשונה עם פירש"י.
תהלים: קח־קיב.
תניא: ל. מודעת . . . ומספר וד"ל.

צוויי און צוואַנציג מאָל האָט מען ארעסטירט דעם צ"צ אויף דער אסיפת הרבנים אין פעטערבורג, תר"ג, פאר זיין אנטקעגענשטעלען זיך דער פאָדערונג פון דער מלוכה וועגען שינוים בחנוך וכו'. דער מיניסטער האט אים געפרעגט: דאָס איז דאָך מרידה במלכות? דער צ"צ האָט געענטפערט: מורד במלכות איז חייב מיתה בגוף, אָבער מורד במלכות שמים איז חייב מיתה בנפש. איז וואָס איז גרעסער?

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ראשון", כי בשנת ה'תש"ד חל כ"ג חשון ביום ראשון, יום אחרי שבת פרשת חיי שרה. לכן בלוח השיעורים כבר כתוב "תולדות, פ' ראשונה": העלייה הראשונה של הפרשה הבאה. השנה (ה'תשפ"ז) כ"ג מרחשון חל ביום שלישי, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "שלישי" של פרשת חיי שרה (בראשית כד, י–כו). ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי, ולא לפי יום השבוע.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו סיפור קצר ביידיש על הצמח צדק. בחוברת יש לסיפור תיבת "תרגום" ללשון הקודש (ראו למטה).

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת תולדות, "פ' ראשונה" עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים ק"ח עד קי"ב, השיעור של היום העשרים ושלושה בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן ל', מן "מודעת" ועד "ומספר וד"ל". בחוברת, הקטע הזה הוא שיעור התניא של מחר, יום רביעי. היום לומדים בחוברת את "והנה מודעת זאת", סופו של סימן כ"ט. זה אותו פער של יום אחד, בין לוח "היום יום" לבין החוברת, שראינו גם אתמול ושלשום.

★ מי הוא הצמח צדק? "צ"צ" הוא ראשי תיבות של "צמח צדק", כינויו של רבי מנחם מענדל שניאורסון מליובאוויטש, הרבי השלישי של חב"ד ונכדו של רבנו הזקן, בעל התניא. הכינוי בא משם ספרו ההלכתי.

★ מה קרה בפטרבורג? השנה היא תר"ג (1843). ממשלת רוסיה רצתה לשנות את החינוך של ילדי ישראל, ולכינוס הרבנים בבירה, פטרבורג, הוזמן גם הצמח צדק. הרשומה מוסרת רק את עיקר הדברים: הוא התנגד לדרישת השלטון "אודות שינויים בחינוך", ובגלל ההתנגדות הזו נאסר עשרים ושתיים פעם. המספר עצמו מלמד משהו: מי שנאסר עשרים ושתיים פעם לא נכנע אחרי הפעם הראשונה.

★ "הרי זו מרידה במלכות?" השר אינו שואל שאלה תמימה. זו האשמה, ומאחוריה איום של ממש: ברוסיה של אותם ימים, מי שמורד בשלטון מסכן את חייו. אפשר היה לצפות שהצמח צדק ינסה להרגיע, ויסביר שאין כאן מרידה כלל. הוא בוחר בדרך אחרת.

★ התשובה: שני מורדים, שתי מיתות — הצמח צדק מעמיד זה מול זה שני מרדים. "מורד במלכות", מי שמורד במלך בשר ודם, "חייב מיתה בגוף": השלטון יכול לפגוע בגופו, ובזה כוחו נגמר. "מורד במלכות שמים", מי שמורד בה', "חייב מיתה בנפש": הוא פוגע בחיים הפנימיים של הנשמה, בקשר שלה עם מקור החיים. כלומר, מי שיסכים לשנות את חינוך ילדי ישראל ימרוד במלכות שמים, והמחיר הוא מיתה בנפש. הוא עומד בין שני מלכים, ולפי דבריו אין כאן התלבטות של ממש.

★ "מה אם כן גדול יותר?" הצמח צדק אינו עונה על השאלה שלו. הוא מניח אותה לפני השר, והתשובה ברורה מאליה: הנפש גדולה מן הגוף, ומלכות שמים גדולה ממלכות בשר ודם. שימו לב למה שלא נאמר כאן. הוא אינו מכחיש שמדובר בסירוב לשלטון, ואינו מדבר על השר בזלזול. הוא פשוט מסביר למה האיום אינו יכול להכריע.

★ קשר ללימוד של היום — בתניא רבנו הזקן מלמד היום שהרצון העליון שבמצוות מתגלה דווקא בתורה שבעל פה, וקורא לה בשם "תורת אמך", מן הפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח). הצמח צדק, נכדו, עמד כאן על אותה נקודה בדיוק: על מה שלומדים הילדים, על "ואל תטוש". ובחומש, עבד אברהם יוצא לדרך בגלל שבועה: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" (בראשית כד, ג). גם זו דאגה לאופיו של הבית שבו יגדל הדור הבא. לכן העבד אינו בוחן את רבקה לפי יופי או ייחוס, אלא לפי החסד שלה, ובלשון רש"י (כד, יד): "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם".

המסר ליום: כמעט אף אחד מאיתנו לא יעמוד מול שר. אבל לחץ קטן יותר, של סביבה או של מקום עבודה, מוכר לכולם. כשהוא נוגע במשהו שאסור לוותר עליו, ובמיוחד בחינוך הילדים, כדאי לשאול את השאלה של הצמח צדק: מה יקרה אם אסרב, ומה יקרה לנפש אם אוותר? מה אם כן גדול יותר?

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ד פסוק י׳

(י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלָקַח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְּמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדוֹנָיו, וְהָלַךְ, וְכָל טוּב אֲדוֹנָיו בְּיָדוֹ (כָּל רְכוּשׁוֹ הַטּוֹב שֶׁל אֲדוֹנָיו מָסוּר בְּיָדוֹ); וְקָם וְהָלַךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם (הָאָרֶץ שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת), אֶל עִיר נָחוֹר (הָעִיר שֶׁבָּהּ יוֹשֶׁבֶת מִשְׁפַּחַת נָחוֹר, אֲחִי אַבְרָהָם).

★ היום, יום שלישי כ"ג מרחשון, ממשיכים את פרשת חיי שרה. לפי חלוקת חת"ת, ביום שלישי לומדים את העלייה השלישית בפרשה, "שלישי" — ובפרשתנו היא מפרק כד פסוק י ועד פסוק כו: שבעה עשר פסוקים.

★ אתמול למדנו את העלייה השנייה (כג:יז – כד:ט). "ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה" — הקנייה הושלמה לעיני העיר כולה, ורש"י: "תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה" (כג, יט). ואז נפתח פרק כד: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל" — ורש"י: "בכל" עולה בגימטריא "בן", "ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה". אברהם קרא לעבדו, "זקן ביתו המשל בכל אשר לו", והשביע אותו — "שים נא ידך תחת ירכי" — "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ": לא "מבנות הכנעני", אלא "אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". העבד שאל: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת" — האם להשיב את יצחק לשם? ואברהם השיב בתוקף: "השמר לך פן תשיב את בני שמה"; ה' "ישלח מלאכו לפניך"; ואם האשה לא תרצה — "ונקית משבעתי זאת, רק את בני לא תשב שמה". והעבד שם את ידו תחת ירך אברהם אדניו, "וישבע לו על הדבר הזה" (כד, ט).

★ ומה נלמד היום (כד:י–כו)? את אחד המפגשים המפורסמים בתורה. העבד לוקח עשרה גמלים וכל טוב אדוניו, ומגיע אל עיר נחור (פסוקנו). לעת ערב הוא מבריך את הגמלים ליד הבאר (יא), ומתפלל: "הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם" (יב). הוא קובע סימן: הנערה שתענה על בקשתו "שתה וגם גמליך אשקה" — "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (יד). ועוד לפני שסיים: "ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יצאת" (טו). היא יורדת אל העין וממלאה את כדה (טז); העבד רץ לקראתה: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (יז); היא ממהרת ומשקה אותו (יח), ומוסיפה מעצמה: "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתת" (יט) — ורצה שוב אל הבאר, ושואבת "לכל גמליו" (כ). "והאיש משתאה לה, מחריש" (כא) — עומד ומתבונן בשתיקה. כשגומרים הגמלים לשתות, הוא לוקח נזם זהב ושני צמידים, ושואל: "בת מי את?" (כב–כג). והיא עונה: "בת בתואל אנכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור" (כד) — בדיוק המשפחה שאליה נשלח — "גם תבן גם מספוא רב עמנו, גם מקום ללון" (כה). "ויקד האיש וישתחו לה'" (כו).

★ פסוקנו פותח את המסע. אתמול נשבע העבד "על הדבר הזה", ומיד: "ויקח העבד". אין כאן דיבורים נוספים, רק פעלים, זה אחר זה: "ויקח", "וילך", "ויקם", "וילך". מי שבירר במה הוא מתחייב, ונשבע — יוצא לדרך.

★ שימו לב: הפועל "וילך" נאמר פעמיים בפסוק אחד: "ויקח... וילך, וכל טוב אדניו בידו — ויקם וילך". הפסוק אינו מפרש את הכפילות. אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שהראשון מסכם את היציאה, ואז הפסוק עוצר לתאר מה היה בידו של העבד, וחוזר: "ויקם וילך" — קם ויצא בפועל, ישר אל היעד.

★ ועוד: היעד מדויק. אברהם אמר רק "אל ארצי ואל מולדתי" (פסוק ד), והעבד הולך ישר אל "עיר נחור" — אל המשפחה הקרובה של אברהם. בשבת שעברה שמענו את הבשורה על המשפחה הזאת: "ובתואל ילד את רבקה, שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם" (כב, כג). ומהי "עיר נחור"? נראה שהיא חרן: אתמול פירש רש"י "מבית אבי — מחרן" (פסוק ז), ולימים תאמר רבקה ליעקב: "ברח לך אל לבן אחי חרנה" (כז, מג).

★ ועוד: "עשרה גמלים" — שיירה של ממש. הפסוק אינו אומר מדוע דווקא עשרה. אבל שימו לב לתפקיד שהם ימלאו: הגמלים האלה יהיו לב הסימן שהעבד יקבע בעוד ארבעה פסוקים: "וגם גמליך אשקה". להשקות עשרה גמלים אחרי דרך ארוכה — זו עבודה של ממש, ובדיוק בה תיבחן הנערה.

★ מטרת הפסוק: להראות את השליח יוצא לדרך מוכן ומצויד: בגמלים שניכר עליהם של מי הם, ב"כל טוב אדניו" שבידו, וביעד ברור. מכאן ואילך, כל הסיפור נע אל הבאר.

★ מילות מפתח: "וַיִּקַּח" — ולקח (אונקלוס: "וּדְבַר", והוליך); "מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו" (אונקלוס: "מִגַּמְלֵי רִבּוֹנֵהּ"); "וְכָל־טוּב" — כל הטוב, כל הרכוש המשובח (אונקלוס: "וְכָל שְׁפַר"); "בְּיָדוֹ" (אונקלוס: "בִּידֵהּ"); "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ" (אונקלוס: "וְקָם וַאֲזַל"); "אֲרַם נַהֲרַיִם" — ארם שבין שני הנהרות (אונקלוס: "לַאֲרָם דִּי עַל פְּרַת"); "עִיר נָחוֹר" (אונקלוס: "לְקַרְתָּא דְנָחוֹר").

★ מדרש: מקור שני הדיבורים הראשונים של רש"י בפסוקנו הוא במדרש בראשית רבה, כפי שהוא מציין: "ב"ר". והרעיון שבהמה של צדיק מתנהגת אחרת מוכר גם מן הגמרא: במסכת חולין (ז, א) מסופר, בערך, על חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שסירב לאכול שעורים שלא הופרשו מהם מעשרות; ושם (ה, ב) נאמר, בערך: אם בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן — צדיקים עצמם, לא כל שכן. גם גמליו של אברהם "זמומין": הזהירות שלו מגזל ניכרת עד בבהמותיו.

★ ביאור בדרך חב"ד: "וכל טוב אדניו בידו". אתמול הזכרנו את דברי המשנה: "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות ה, ה), ואת הכלל הידוע בתורת החסידות — "כח המשלח בנשלח". הרבי הרבה לדבר על כל יהודי כעל "שליח" של הקב"ה במקומו. והפסוק מתאר בדיוק כך את השליח: הוא הולך רחוק, לבדו, אל סביבה זרה; ובכל זאת אינו נשען רק על כוחותיו שלו — "כל טוב אדניו" בידו. ולפי רש"י, ה"כל" הזה אינו נראה לעין: אין הוא נישא על גבי הגמלים, אלא כתוב בשטר. אפשר ללמוד מכאן (וזו הצעה להבנה): גם כשנדמה לשליח שידיו ריקות, יש בידו "שטר" על כל הכוחות שנותן לו המשלח.

★ המסר ליום: כשיוצאים למשימה חשובה — לא מעכבים. בוררים מה צריך, לוקחים, קמים והולכים. וזוכרים שאיננו הולכים בכוחנו בלבד: מי ששלח אותנו, נתן בידינו את כל מה שנחוץ.

רש״י

מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו • (ב"ר) נִכָּרִין הָיוּ מִשְּׁאָר גְמַלִּים, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִין זְמוּמִין מִפְּנֵי הַגָּזֵל, שֶׁלֹּא יִרְעוּ בְּשָׂדוֹת אֲחֵרִים.
וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ • (ב"ר) שְׁטַר מַתָּנָה כָּתַב לְיִצְחָק עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְפְּצוּ לִשְׁלֹחַ לוֹ בִּתָּם.
אֲרַם־נַהֲרַיִם • בֵּין שְׁתֵּי נְהָרוֹת יוֹשֶׁבֶת.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים. בשני הראשונים רש"י מציין בסוגריים את מקורו: "ב"ר" — בראשית רבה.

★ "מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו — נכרין היו משאר גמלים": הקושי — הפסוק כבר אמר "ויקח העבד עשרה גמלים". מה מוסיפות המלים "מגמלי אדניו"? ברור שאלה גמליו של אברהם; לעבד אין גמלים משלו. רש"י: המלים האלה מלמדות שגמלי אברהם היו סוג בפני עצמו — "נכרין היו", אפשר היה להכיר אותם מיד בין שאר הגמלים. ובמה? "שהיו יוצאין זמומין" — עם "זמם", מחסום על הפה. ולמה? "מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים": גמל שעובר בדרך ליד שדה זר, ואוכל ממנו, גורם לבעליו לגזול. ואברהם נזהר אפילו מזה.

★ והדבר אינו חדש בביתו של אברהם. בפרשת לך לך נאמר: "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט" (יג, ז); ורש"י פירש שם, בלשונו בערך, שרועי לוט היו רועים את בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם הוכיחו אותם על הגזל. ובהמשך פרקנו, כשיגיע העבד לבית בתואל, נאמר "ויפתח הגמלים" (כד, לב) — ורש"י יפרש, בערך, שהתיר את הזמם שסתם את פיהם בדרך. ואותה רוח שמענו גם בשיעורים הקודמים: אברהם, שהארץ כולה הובטחה לו, מתעקש לשלם "בכסף מלא" על מערה אחת; וגמליו אינם נוגעים בשדה של אחרים.

★ "וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ — שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו": הקושי — איך יכול "כל טוב אדוניו" להיות ביד העבד? אברהם "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב); עשרה גמלים אינם יכולים לשאת את כל זה. ואם כן, למה "בידו"? רש"י: מה שהיה בידו ממש הוא שטר — "שטר מתנה", שבו העביר אברהם ליצחק "כל אשר לו". כך "כל טוב אדוניו" יכול להיות, בפשטות, ביד אדם אחד. ובהמשך הפרק יאמר העבד בבית בתואל: "ויתן לו את כל אשר לו" (כד, לו), ורש"י יפרש שם, בערך, שהראה להם את השטר.

★ "כדי שיקפצו לשלח לו בתם": למה צריך שטר כזה? כדי שהמשפחה "תקפוץ" — תמהר להסכים — לשלוח את בתה ליצחק: הם יראו שאין מדובר בבן של עשיר, אלא בעשיר בעצמו, שכבר עכשיו כל רכוש אביו שלו. אברהם יודע עם מי יש לעבדו עסק. ובהמשך נראה שצדק: לבן רץ אל העבד, ורש"י יפרש שם (כד, כט), בערך, שנתן עיניו בממון. שימו לב גם לחזון שבדבר: אברהם, הזקן, כבר הופך את יצחק ליורשו בפועל — וכך יסוכם בסוף הפרשה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (כה, ה).

★ "אֲרַם־נַהֲרַיִם — בין שתי נהרות יושבת": הקושי — מה פירוש השם? "ארם" הוא שם הארץ, ו"נהרים" הוא צורת זוגי, כמו "ידיים" ו"עיניים": שני נהרות. רש"י: זה מיקומה של הארץ — ביניהם. ונראה שזו הסיבה לתוספת: ארם היא ארץ גדולה, והפסוק מציין איזה חלק ממנה. הפסוק אינו מפרט אלו הם שני הנהרות; ואונקלוס מזכיר נהר אחד, כפי שנראה מיד: "לארם די על פרת".

★ ⚠ בחוברת נדפס ברש"י "מִשְּׁאָר גְמַלִּים", בלי דגש בגימ"ל. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: "נכרין היו" — אפשר היה לזהות את בית אברהם אפילו לפי הגמלים. איך אנחנו נוהגים בנכסים של אחרים, בחניה, בתור, בשדה שאינו שלנו — זה מה שמכיר אותנו הרבה לפני שפתחנו את הפה.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״א

(יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִבְרִיךְ אֶת הַגְּמַלִּים (הִרְבִּיץ אוֹתָם עַל בִּרְכֵּיהֶם) מִחוּץ לָעִיר, אֶל (לְיַד) בְּאֵר הַמַּיִם, לְעֵת עֶרֶב — לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת (הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ יוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים לִשְׁאֹב מַיִם).

★ הפסוק הקודם הסתיים ביציאה לדרך, ופסוקנו פותח כבר בהגעה. את הדרך הארוכה התורה אינה מתארת כלל. ורש"י יפרש בהמשך הפרק (כד, מב), על "ואבא היום אל העין", בערך: היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. כך מתקיימת הבטחתו של אברהם מאתמול: "הוא ישלח מלאכו לפניך" (פסוק ז) — ובעל הטורים אמר שם שאברהם ביקש על שני מלאכים, "אחד בהליכה ואחד בחזרה".

★ שימו לב לבחירה של העבד: הוא אינו נכנס אל העיר, ואינו שואל היכן גר נחור. הוא עוצר "מחוץ לעיר", "אל באר המים", ו"לעת ערב". הפסוק מדגיש את הזמן פעמיים: "לעת ערב, לעת צאת השאבת". אפשר להבין (וזו הצעה להבנה) שזו תכנית מכוונת: בשעה הזאת יראה את הנערות במעשה — לא כשהן מקבלות פני אורח בבית, אלא בעבודתן הרגילה, בסוף יום, כשאיש אינו מצפה מהן לדבר.

★ ועוד: "ויברך" — אלה אותן אותיות שקראנו אתמול: "וה' ברך את אברהם בכל" (פסוק א). שם — ברכה; וכאן — "ויברך הגמלים". ובגלל הדמיון הזה בא רש"י ומפרש.

★ ועוד: השעה — "לעת ערב". בסוף פרקנו נקרא: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כד, סג); ובגמרא (ברכות כו, ב) למדו מפסוק זה, בערך, שיצחק תיקן תפילת מנחה. והנה, גם העבד, בפסוק הבא, יתפלל בשעה הזאת: סיפור השידוך של יצחק נפתח ונחתם בתפילה לעת ערב.

★ מטרת הפסוק: להציב את התמונה למפגש: המקום — הבאר; הזמן — הערב; והעבד — ממתין במקום שבו יוכל לראות. הוא עשה את שלו; בפסוק הבא הוא פונה אל ה'.

★ מילות מפתח: "וַיַּבְרֵךְ" — הרביץ, השכיב על הברכיים (אונקלוס: "וְאַשְׁרֵי"); "מִחוּץ לָעִיר" (אונקלוס: "מִבָּרָא לְקַרְתָּא"); "בְּאֵר הַמָּיִם" (אונקלוס: "לִבְאֵרָא דְמַיָּא"); "לְעֵת עֶרֶב" (אונקלוס: "לְעִדַּן רַמְשָׁא"); "צֵאת" (אונקלוס: "דְּנַפְקַן", שיוצאות); "הַשֹּׁאֲבֹת" — הנשים השואבות מים (אונקלוס: "מַלְיָתָא", הממלאות).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין צה, א) נאמר, בלשון הגמרא בערך: שלושה קפצה להם הארץ — אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו ואבישי בן צרויה. ועל הבאר: במדרש (שמות רבה, פרשה א; בלשון המדרש בערך) נאמר ששלושה מצאו את זיווגם ליד הבאר: יצחק, יעקב ומשה. כאן — שלוחו של יצחק; יעקב — "וירא והנה באר בשדה" (כט, ב), ושם פגש את רחל; ומשה — "וישב על הבאר" (שמות ב, טו), ושם פגש את בנות יתרו. נראה שהתורה מלמדת: ליד המים, בשעת העבודה היומיומית, נחשף האופי של האדם — ושם נבנים הבתים של עם ישראל.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מובא הפירוש ש"ברוך" פירושו גם המשכה, הורדה — כלשון המשנה "המבריך את הגפן" (כלאים ז, א): מי שמכופף זמורה של גפן אל הארץ ומכסה אותה בעפר, כדי שתכה שורש ותצמיח גפן חדשה. כלומר: ברכה אמיתית היא דבר עליון שיורד ומכה שורש למטה. ובפסוקנו אפשר לראות בזה רמז (וזו הצעה להבנה): "ויברך הגמלים" — העבד מכופף את גמליו ארצה ליד הבאר; ובדיוק במקום הזה עומדת להיקלט "הגפן החדשה": ביתם של יצחק ורבקה. הברכה "וה' ברך את אברהם בכל" יורדת לעולם דרך המעשה הזה.

★ המסר ליום: העבד הגיע — ודבר ראשון הוא מרגיע את הבהמות. בגמרא (ברכות מ, א) למדו, בערך: אסור לאדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו. ועוד: מי שמחפש דבר חשוב, צריך לבחור נכון את המקום ואת השעה. לא תמיד הפגישה הרשמית מלמדת יותר; לפעמים דווקא הרגע השגרתי מגלה מי עומד מולך.

רש״י

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים • הִרְבִּיצָם.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו מלה אחת.

★ "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים — הרביצם": הקושי — "ויברך" נשמע כמו "ברכה", וכי בירך העבד את הגמלים? רש"י, במלה אחת: "הרביצם" — השכיב אותם על הארץ. המלה באה מן "בֶּרֶךְ": גמל רובץ בכך שהוא כורע על ברכיו. וכמו שאומרים בתהילים: "באו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עשנו" (צה, ו) — "נברכה", נכרע על ברכינו.

★ שימו לב גם להבדל בצורה: אתמול — "בֵּרַךְ", בבנין פיעל: נתן ברכה. והיום — "וַיַּבְרֵךְ", בבנין הפעיל: גרם לאחר לכרוע. אותן אותיות, ועניין שונה לגמרי.

★ המסר ליום: גם כשלשון המקרא נראית מוכרת, כדאי לבדוק מה היא אומרת כאן. ורש"י מלמד דרך אגב: לפעמים מלה אחת מספיקה.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ב

(יב) וַיֹּאמַר ׀ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדוֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם (זַמֵּן נָא לְפָנַי הַיּוֹם אֶת הַמִּקְרֶה הַנָּכוֹן), וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדוֹנִי אַבְרָהָם.

★ הגמלים רובצים, השעה שעת ערב, והעבד עומד ליד המים. לפני שהוא פונה אל מישהו מן הבנות — הוא פונה אל ה'. זו אחת התפילות הראשונות שהתורה מביאה את לשונן במלואה, והיא נמשכת בשני הפסוקים הבאים. ועד שתיגמר, כבר תופיע רבקה.

★ שימו לב כיצד הוא פונה: "ה' אלהי אדני אברהם". הוא אינו אומר "אלהי", אלא מגיע אל ה' דרך אדוניו, וחוזר ואומר "אדני אברהם" פעמיים בפסוק אחד. ומה הוא מבקש? לא "עשה חסד עמי", אלא "עם אדני אברהם". השליח אינו מבקש לעצמו דבר. וכך גם יפתח את תודתו, בפסוק הראשון של מחר: "ברוך ה' אלהי אדני אברהם" (כד, כז).

★ ועוד: "הַקְרֵה" — מאותו שורש של "מקרה". הוא מבקש שהפגישה "תקרה", כמו מעצמה — אבל מאת ה'. ואותה מלה יאמר יעקב ליצחק: "כי הקרה ה' אלהיך לפני" (כז, כ). וגם בשידוך של רות ובועז נאמר: "ויקר מקרה חלקת השדה לבועז" (רות ב, ג). בעיני בני אדם זה נראה "מקרה"; והעבד יודע היטב למי לפנות כדי שה"מקרה" יקרה.

★ ועוד: "היום". הוא אינו מבקש "הצלחה" באופן כללי; הוא מבקש עכשיו, בערב הזה. ו"נא" — "אין 'נא' אלא לשון בקשה", כמו שפירש רש"י בעקידה (כב, ב).

★ ועוד דבר, שאינו נראה באותיות אלא בטעמי המקרא: מעל המלה "ויאמר" נדפס בחוברת טעם "שלשלת" — קו משונן — ואחריו קו מפריד, "פסק" (׀). השלשלת היא טעם נדיר מאוד: בתורה כולה היא מופיעה ארבע פעמים בלבד — "ויתמהמה" של לוט בסדום (יט, טז), "ויאמר" של העבד כאן, "וימאן" של יוסף בבית פוטיפר (לט, ח), ו"וישחט" של משה בימי המילואים (ויקרא ח, כג). בניגון היא נשמעת כקול שעולה ויורד ואינו ממהר להיגמר, ויש מפרשים שהיא רומזת להיסוס, למאבק פנימי. ואמנם, לפי המדרש שמביא רש"י בפסוק לט, ושהזכרנו אתמול, היתה לאליעזר בת, והוא קיווה להשיאה ליצחק; והנה הוא עומד ומתפלל בכל לבו שה' יזמן לו נערה אחרת. אם כך (וזו הצעה להבנה), לפנינו "ויאמר" שעלה לו במאמץ.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להראות שהשליח, אף שעשה הכל נכון, אינו סומך על חכמתו: את הצלחת השליחות הוא מבקש מה'.

★ מילות מפתח: "הַקְרֵה נָא" — זמן נא (אונקלוס: "זַמִּין כְּעַן"); "לְפָנַי" (אונקלוס: "קֳדָמַי"); "הַיּוֹם" (אונקלוס: "יוֹמָא דֵין", היום הזה); "וַעֲשֵׂה" (אונקלוס: "וְעִבַד"); "חֶסֶד" (אונקלוס: "טִיבוּ"); "אֲדֹנִי" (אונקלוס: "רִבּוֹנִי").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה ס; בלשון המדרש בערך) למדו מפסוקנו: הכל צריכים לחסד, אפילו אברהם, שהחסד מתגלגל בעולם בזכותו, נצרך לחסד — שנאמר "ועשה חסד עם אדני אברהם". אתמול קראנו בהיום יום את לשון ספר הבהיר על מדת החסד, שאמרה לפני הקב"ה ש"אברם עומד ומשמש במקומי"; והנה, דווקא איש החסד עומד כאן כמי שזקוק לחסד.

★ ביאור בדרך חב"ד: הבעל שם טוב לימד שכל מה שקורה בעולם, אפילו דבר קטן, הוא בהשגחה פרטית. והרמב"ם (הלכות תענית א, ג) כתב, בלשונו בערך, שמי שאומר על צרה "מנהג העולם" ו"נקרה נקרית" — הרי זו דרך אכזריות. "הקרה נא לפני" הוא ההפך: גם את ה"מקרה" מבקשים מה'. ומלה נוספת: "היום". בגמרא (סנהדרין צח, א) מסופר, בערך, שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח מתי יבוא, וענה לו: "היום"; ואליהו ביאר: "היום, אם בקולו תשמעו" (תהילים צה, ז). יהודי אינו דוחה: הוא מבקש, ומצפה, היום.

★ המסר ליום: גם אחרי שעשינו את כל ההכנות הנכונות — מתפללים, ובמלים פשוטות שלנו. ומה שנראה לנו אחר כך כ"מקרה" מוצלח, לא היה מקרה.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ג

(יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב (עוֹמֵד) עַל עֵין הַמַּיִם (לְיַד מַעְיַן הַמַּיִם), וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יוֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מַיִם.

★ העבד ממשיך בתפילתו. הוא מתאר לפני ה' את מה שה' רואה ממילא: איפה הוא עומד, ומי עומדת לבוא. כך נוהג אדם שמדבר עם מי שקרוב אליו: קודם הוא מספר היכן הוא נמצא, ורק אחר כך, בפסוק הבא, מבקש בדיוק מה הוא צריך.

★ שימו לב למלה "הנה". כאן: "הנה אנכי נצב על עין המים" — העבד מציג את עצמו. ובעוד שני פסוקים נקרא: "והנה רבקה יצאת" (טו). "הנה" של האדם נענית ב"הנה" משמים.

★ ועוד: "בנות אנשי העיר" — הוא אינו יודע מי הן. הוא עומד מול נערות זרות, ומכל אלה עליו למצוא אחת: נערה בת משפחתו של אברהם, והראויה ליצחק. משום כך אינו יכול להסתמך רק על מראה עיניים, ובפסוק הבא הוא קובע סימן.

★ ועוד: בפסוק יא נקרא המקום "באר המים", ובפסוקנו "עין המים"; וכך גם בהמשך: "ותרד העינה" (טז), "ותרץ עוד אל הבאר" (כ). "עין" היא מקור של מים נובעים, מעיין. התורה משתמשת בשתי המלים לאותו המקום.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להציב את העובדות לפני הבקשה: העבד כבר נמצא במקום הנכון ובשעה הנכונה. עכשיו חסרה רק ההכוונה מלמעלה.

★ מילות מפתח: "נִצָּב" — עומד (אונקלוס: "קָאֵם"); "עֵין הַמָּיִם" — מעיין המים (אונקלוס: "עֵינָא דְמַיָּא"); "וּבְנוֹת" (אונקלוס: "וּבְנַת"); "אַנְשֵׁי הָעִיר" (אונקלוס: "אֱנָשֵׁי קַרְתָּא"); "יֹצְאֹת" (אונקלוס: "נַפְקַן"); "לִשְׁאֹב מָיִם" (אונקלוס: "לְמִמְלֵי מַיָא").

★ מדרש: העבד יחזור על המשפט הזה כמעט מלה במלה בבית בתואל: "הנה אנכי נצב על עין המים" (כד, מג). ורש"י בהמשך הפרק (כד, מב) מביא על כך את דברי המדרש, בערך: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים — שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה. אדם עומד ליד מעיין ומספר לה' היכן הוא — והתורה כותבת זאת, וחוזרת וכותבת.

★ ביאור בדרך חב"ד: באגרת הידועה של הבעל שם טוב מסופר ששאל את המשיח מתי יבוא, ונענה: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" — לשון הפסוק במשלי (ה, טז). והרבי דיבר על כך פעמים רבות: הפצת מעיינות התורה והחסידות החוצה, אל מי שנמצא רחוק. אפשר לראות בפסוקים שלפנינו רמז לכך (וזו הצעה להבנה): השליח של בית אברהם עומד "מחוץ לעיר" (פסוק יא), "על עין המים"; וליד המעיין ה"חיצון" הזה, בארם נהרים, הוא מוצא את רבקה, ומביא אותה אל בית יצחק.

★ המסר ליום: תפילה אינה תחליף למעשה, ומעשה אינו תחליף לתפילה. קודם עומדים במקום שבו התשובה יכולה להגיע — "הנה אנכי נצב" — ואז מבקשים.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ד

(יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְיִהְיֶה כָּךְ: הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ "הַטִּי נָא (בְּבַקָּשָׁה) אֶת כַּדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה", וְהִיא תֹּאמַר "שְׁתֵה, וְגַם אֶת גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" — אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ (בֵּרַרְתָּ וְקָבַעְתָּ) לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק; וְעַל יָדָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדוֹנִי.

★ זהו לב התפילה: הסימן. העבד אינו מבקש סימן פלאי, אלא בונה מבחן פשוט מחיי היומיום. הוא יבקש בקשה קטנה: "הטי נא כדך ואשתה" — לגימה לאדם צמא. נערה רגילה תיתן לו, ותמשיך בדרכה. אבל הוא מחכה לחלק השני, שאיש לא ביקש ממנה: "וגם גמליך אשקה".

★ שימו לב כמה זה גדול: עשרה גמלים אחרי דרך ארוכה. גמל צמא שותה כמות עצומה של מים, והמים נשאבים ביד, בכד על הכתף. אין זו מחווה של נימוס, אלא שעה של עבודה קשה — בערב, בסוף יום — למען אדם זר. ומי שמציעה זאת מעצמה, מגלה מה יש בלבה.

★ ועוד: מה העבד אינו בודק? לא את היופי, לא את העושר, לא את מעמד המשפחה. בית אברהם הוא בית של הכנסת אורחים; ואת זה הוא מבקש לראות בנערה. ורש"י יאמר זאת במפורש: "וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם".

★ ועוד: "לעבדך ליצחק". גם יצחק נקרא כאן "עבדך" — באותה מלה שבה נקרא השליח כל הפרק: "העבד". יצחק, שעלה על המזבח, הוא עבד ה'. וכל השליחות היא מעבד אל עבד.

★ ⚠ בחוברת נדפס כאן "הַנַּעֲרָה" בה"א, כפי הקריאה; ובספר התורה נכתבת המלה הזאת בדרך כלל בלי ה"א — "נער" — וקוראים "נערה". הועתק כפי שנדפס.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את הסימן: הנערה שתעשה חסד יותר ממה שביקשו ממנה, היא הראויה לבית אברהם.

★ מילות מפתח: "הַנַּעֲרָה" (אונקלוס: "עוּלֶמְתָּא"); "הַטִּי" — הטי, כופפי (אונקלוס: "אַרְכִינִי"); "כַדֵּךְ" — הכד שלך (אונקלוס: "קוּלְתִיךְ"); "וְאֶשְׁתֶּה" (אונקלוס: "וְאֶשְׁתִּי"); "שְׁתֵה" (אונקלוס: "אֵשְׁתְּ"); "וְגַם" (אונקלוס: "וְאַף"); "גְּמַלֶּיךָ" (אונקלוס: "גַּמְלָיךְ"); "אַשְׁקֶה" (אונקלוס: "אַשְׁקֵי"); "הֹכַחְתָּ" — בררת, קבעת (אונקלוס: "זַמִּנְתָּא"); "לְעַבְדְּךָ" (אונקלוס: "לְעַבְדָךְ"); "וּבָהּ אֵדַע" (אונקלוס: "וּבַהּ אִידַע"); "חֶסֶד" (אונקלוס: "טִיבוּ").

★ מדרש: בגמרא (תענית ד, א; בלשון הגמרא בערך) נאמר: שלושה שאלו שלא כהוגן — אליעזר עבד אברהם, שאול בן קיש ויפתח הגלעדי. לשניים השיבו כהוגן, ולאחד שלא כהוגן. על אליעזר נאמר שם: "והיה הנערה אשר אומר אליה" — יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? והשיבוהו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. כלומר: הסימן שקבע היה מסוכן, והתשובה באה בחסד. ובמסכת חולין (צה, ב) הוזכר מעשהו בדיון על ניחוש, בלשון הגמרא בערך: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול — אינו נחש; והראשונים דנו בשאלה אם מעשהו של אליעזר היה בגדר ניחוש (ראו ברמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק יא, ובהשגת הראב"ד שם). ורש"י כאן מלמד את הצד השני: הסימן לא היה מקרי, שהרי "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים".

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול קראנו בהיום יום שאברהם הוא איש החסד: "אברם עומד ומשמש במקומי". כדי להיכנס אל הבית הזה, צריך להיות שם מי שהחסד הוא טבעו. וזה גם עניינו של "בית": בית יהודי נבנה על מדות, ועליו נבנה הדור הבא. ובהיום יום של היום, כ"ג מרחשון, מסופר שה"צמח צדק" נאסר עשרים ושתיים פעם באסיפת הרבנים בפטרבורג, בשנת תר"ג, משום שהתנגד לדרישת המלכות לשנות את החינוך היהודי. השר אמר לו שזו מרידה במלכות, והוא השיב: "מורד במלכות חייב מיתה בגוף, אך מורד במלכות שמים חייב מיתה בנפש. מה אם כן גדול יותר?" אברהם משביע את עבדו, והצמח צדק מוסר את נפשו, על אותו דבר עצמו: דמותו של הדור הבא בישראל.

★ המסר ליום: כשבוחרים שותף לחיים, חבר, או מישהו לעבוד עמו — בודקים מה הוא עושה כשאיש אינו מבקש ממנו. לא "הטי נא כדך" הוא המבחן, אלא "וגם גמליך".

רש״י

אֹתָהּ הֹכַחְתָּ • רְאוּיָה הִיא לוֹ, שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי הִיא לִיכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וּלְשׁוֹן 'הוֹכַחְתָּ', בֵּרַרְתָּ, אפרוביש"ט בְּלַעַ"ז.
וּבָהּ אֵדַע • לְשׁוֹן תְּחִנָּה, 'הוֹדַע לִי בָּהּ'.
כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד • אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ, אֵדַע "כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד" (ב"ר).

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ — ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים": הקושי — מה הקשר בין השקיית גמלים לבין השאלה מי נועדה ליצחק? האם זהו סימן שרירותי, כמו לומר "אם תעבור ציפור, אדע"? רש"י: לא. הסימן עצמו מוכיח את ההתאמה. "ראויה היא לו" — למה? "שתהא גומלת חסדים", מי שעושה חסד עם אדם זר, ועוד יותר ממה שביקש. "וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם" — זה בית שנבנה על החסד, ומי שנכנסת לתוכו צריכה להיות כזאת בעצמה.

★ "ולשון 'הוכחת', בררת": ועוד קושי, בלשון המלה: "הוכיח" מוכר לנו מלשון "תוכחה", דברי מוסר. וכי ה' מוכיח? רש"י: כאן אין זו תוכחה, אלא בירור והכרעה: "בררת" — ה' בירר וקבע את הנערה הזאת ליצחק. וכך גם "ויוכיחו בין שנינו" (לא, לז) — יבררו ויכריעו מי צודק. ומוסיף רש"י מלה בלעז ("בלע"ז" — בלשון זרה; ובפיו של רש"י: הצרפתית של ימיו): "אפרוביש"ט", שפירושה, בערך: בחנת ואישרת. רש"י נוהג כך במקומות רבים, כדי שהתלמיד בצרפת יבין בשפתו בדיוק את משמעות המלה.

★ "וּבָהּ אֵדַע — לשון תחנה, 'הודע לי בה'": הקושי — "ובה אדע" נשמע כהצהרה: "על ידה אדע", כאילו העבד קובע לה' תנאים ומעמיד אותו במבחן. רש"י: לא; זו "לשון תחנה", לשון בקשה. פירוש הדברים: "הודע לי בה", אנא, הודע לי על ידה. גם הסימן נשאר בתוך התפילה, ואינו דרישה.

★ "כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד — אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע 'כי עשית חסד'": הקושי — במה ידע העבד ש"עשית חסד"? הרי הסימן מבחין רק במעשיה של הנערה, ואברהם השביע אותו על דבר נוסף: "אל ארצי ואל מולדתי" (פסוק ד). רש"י: "אם" — כאן יש שני תנאים: "ממשפחתו" — כנדרש בשבועה; "והוגנת לו" — כמו שיראה הסימן. רק כשיתקיימו שניהם יחד, ידע העבד שה' עשה חסד עם אדוניו. ולכן לא די לו בגמלים: בהמשך השיעור יצטרך לשאול "בת מי את" (פסוק כג), וכשישמע "בת בתואל אנכי" — "ויקד האיש וישתחו לה'" (פסוק כו). רש"י מציין את מקורו במדרש: "ב"ר" — בראשית רבה.

★ ושימו לב ללשון: "הוגנת לו" — אותה מלה ששמענו בגמרא: "שאלו שלא כהוגן... והשיבוהו כהוגן". בקשה שנראתה לא "הוגנת" נענתה בנערה "הוגנת".

★ המסר ליום: כדאי לחפש את הסימנים לדברים טובים בתוך המעשים, ולא מחוץ להם. חסד אינו רק דרך להגיע לבית טוב; הוא הסימן שכבר הגענו אליו.

בראשית פרק כ״ד פסוק ט״ו

(טו) וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר (עוֹד לִפְנֵי שֶׁסִּיֵּם הָעֶבֶד אֶת תְּפִלָּתוֹ), וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת (מִן הָעִיר אֶל הַבְּאֵר), אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל, בֶּן מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ (עַל כְּתֵפָהּ).

★ העבד עומד ליד הבאר, ותפילתו עדיין בפיו: "הקרה נא לפני היום" (פסוק יב). הוא ביקש סימן: הנערה שתאמר לו "שתה וגם גמליך אשקה" (פסוק יד), אותה "הכחת לעבדך ליצחק". ועוד לפני שגמר לדבר, רבקה כבר כאן. בפסוק זה מתחיל המעשה עצמו, ובששת הפסוקים שלפנינו (טו–כ) תעשה רבקה, בלי לדעת דבר, בדיוק את מה שביקש.

★ שימו לב: "טרם כלה לדבר". התורה אינה מספרת שהעבד התפלל ואחר כך נענה: התשובה מגיעה כשהמלים עדיין בפיו. ויותר מזה: מי שמגיע מן העיר אל הבאר יצא מביתו קודם לכן. כלומר, כשהעבד פתח את פיו בתפילה, התשובה כבר היתה בדרך. וזה מה שאמר הנביא: "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיה סה, כד).

★ ועוד: כשיחזור העבד ויספר את המעשה בבית בתואל, יאמר: "אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה" (כד, מה). "אל לבי": משמע שתפילתו נאמרה בלבו. התורה קוראת לה "לדבר", אף על פי שאיש סביבו לא שמע אותה.

★ ועוד: התורה מפרטת כאן את ייחוסה של רבקה בשלמות: "אשר ילדה לבתואל, בן מלכה, אשת נחור, אחי אברהם". אלה כמעט המלים שבהן נסתיימה פרשת וירא: "ובתואל ילד את רבקה, שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם" (כב, כג). הקורא יודע מיד: זו היא "ארצי ומולדתי" שעליה דיבר אברהם (פסוק ד). אבל העבד עדיין אינו יודע דבר: הוא רואה נערה עם כד. רק בהמשך היום, אחרי שיבחן אותה ויתן לה את המתנות, ישאל "בת מי את" (פסוק כג), והיא תשיב: "בת בתואל אנכי, בן מלכה אשר ילדה לנחור" (פסוק כד).

★ ועוד: "וכדה על שכמה" הוא פרט קטן שיהיה חשוב בהמשך: העבד יבקש לשתות "מכדך" (פסוק יז), והיא תוריד את הכד "מעל שכמה", כדברי רש"י בפסוק יח. ושימו לב: נכדתו של אחי אברהם יוצאת בעצמה לשאוב, כמו כל "בנות אנשי העיר" (פסוק יג).

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. אבל על תחילתו נדפסה בחוברת הפניה לשיחת קודש, ראו להלן.

★ מטרת הפסוק: להראות שתפילתו של השליח נענתה מיד, ולהודיע לקורא שהנערה היוצאת אל הבאר היא בדיוק מי שאברהם ביקש, עוד לפני שהשליח עצמו יודע זאת.

★ מילות מפתח: "טֶרֶם" — לפני (אונקלוס: "עַד לָא"); "כִּלָּה" — סיים (אונקלוס: "שֵׁיצֵי"); "לְדַבֵּר" (אונקלוס: "לְמַלָּלָא"); "יֹצֵאת" (אונקלוס: "נְפָקַת"); "יֻלְּדָה" — נולדה (אונקלוס: "דְּאִתְיְלִידַת"); "אֵשֶׁת" (אונקלוס: "אִתַּת"); "וְכַדָּהּ" — והכד שלה (אונקלוס: "וְקוּלְתַהּ"); "שִׁכְמָהּ" — כתפה (אונקלוס: "כַּתְפַּהּ").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) אמרו, בלשון המדרש בערך: שלושה נענו במענה פיהם: אליעזר, משה ושלמה. אליעזר: "ויהי הוא טרם כלה לדבר". משה: "ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם" (במדבר טז, לא). שלמה: "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מהשמים" (דברי הימים ב ז, א). על המדרש הזה מדברת ההפניה שלהלן.

★ ביאור בדרך חב"ד: בשם הבעל שם טוב מובא שכל מה שקורה בעולם, אפילו עלה הנושר מן העץ ברוח, הוא בהשגחה פרטית. העבד ביקש "הקרה נא לפני היום", מלה שנשמעת כמו "מקרה". ופסוקנו מראה מה עומד מאחורי ה"מקרה": נערה יוצאת לשאוב מים, כמו בכל ערב; אבל דווקא היא, ודווקא עכשיו. מה שנראה לעין כצירוף מקרים הוא שליחות מדויקת.

★ המסר ליום: לפעמים התשובה כבר בדרך, עוד לפני שסיימנו לבקש. מי שמתפלל בכנות ויוצא לעשות את שליחותו, יגלה שהדברים הוכנו לפניו הרבה קודם.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 91) על פתיחת פסוקנו. ליד מספר הפסוק נדפס בחוברת סמל כתר קטן, המסמן את המקום שאליו מתייחסת ההפניה שבשולי העמוד; וכך גם ליד שורת רש"י "שהרגלתיו בפי הבריות" שלמדנו אתמול.

★ השאלה שמאחורי ההפניה: המדרש שהבאנו לעיל מונה שלושה ש"נענו במענה פיהם": אליעזר, משה ושלמה. אבל יש ביניהם הבדל. משה ושלמה נענו כשסיימו לדבר: "ככלתו לדבר", "וככלות שלמה להתפלל". ואליעזר נענה לפני שסיים: "טרם כלה לדבר". וכי העבד גדול ממשה רבינו ומשלמה המלך? איך ייתכן שדווקא הוא נענה מהר יותר? ולפי ההפניה, התשובה בשיחה קשורה ל"מעלת בעל תשובה".

★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): אליעזר בא מכנען. בפסוק לט יפרש רש"י, בלשונו בערך, שאברהם אמר לו: בני ברוך ואתה ארור. ובפסוק לא יקרא לו לבן "בוא ברוך ה'", ועל כך דרשו במדרש (בראשית רבה), בלשון המדרש בערך, שבזכות ששירת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. מי שעובר כך מן הקצה אל הקצה דומה לבעל תשובה. ועל בעלי תשובה אמרו בגמרא (ברכות לד, ב), בלשון הגמרא בערך: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. ועוד למדו (קידושין מט, ב), בערך, שאפילו מי שהיה רשע גמור יכול להיעשות צדיק ברגע אחד, בהרהור תשובה בלבו. הצדיק הולך בדרך מסודרת, מהתחלה עד סוף, ולכן התשובה באה "ככלתו". בעל התשובה מדלג, וגם המענה לו מדלג: "טרם כלה".

★ והרמב"ם כותב (הלכות תשובה ז, ה), בערך, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, "ומיד הן נגאלין". גם שם, המענה לתשובה הוא "מיד".

★ המסר ליום: אין אדם שרחוק מדי. גם מי שבא ממקום נמוך, כשהוא מתמסר לשליחותו בלב שלם, יכול להיענות מהר יותר מן הגדולים שבדור.

בראשית פרק כ״ד פסוק ט״ז

(טז) וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד (יָפָה מְאֹד), בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה (אֶל הַמַּעְיָן), וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ, וַתָּעַל.

★ לפני שהעבד פונה אליה, התורה מציגה את רבקה: יפה מאוד, וצנועה וטהורה. ואז שלושה פעלים מהירים, בלי אף מלה נוספת: "ותרד", "ותמלא", "ותעל". היא אינה מסתכלת סביב ואינה מדברת עם איש: היא באה לשאוב, ועושה את מה שבאה לעשות.

★ שימו לב: היופי נזכר כאן, אבל הסימן שביקש העבד לא היה יופי. הוא לא התפלל על "נערה יפה", אלא על נערה שתיתן מים לאדם זר ולגמליו. המבחן האמיתי יתחיל בפסוק הבא.

★ ועוד: "בתולה, ואיש לא ידעה" נראה ככפל לשון: אם היא בתולה, ודאי שאיש לא ידעה. על כך עומדים רש"י ובעל הטורים, ראו להלן.

★ ועוד: "ותרד העינה... ותעל": המעין היה במקום נמוך, והיורדים אליו עלו ממנו בחזרה. ושימו לב: בפסוקנו כתוב "ותמלא כדה", ולא "ותשאב". בפסוק כ, כשהיא מביאה מים לגמלים, כתוב "לשאב" ו"ותשאב". ההבדל מתאים למדרש שיביא רש"י בפסוק הבא. (וכשיספר העבד את המעשה בבית בתואל, יאמר: "ותרד העינה ותשאב", כד, מה.)

★ ⚠ בחוברת נדפס "וְהַנַּעֲרָה", בה"א בסוף המלה. בספר תורה כתוב כאן "נער" בלי ה"א, ונקרא "נערה". הועתק כפי שנדפס.

★ מטרת הפסוק: להציג את רבקה בתיאור קצר: יפה, טהורה וזריזה; ולהכין את הקורא לרגע שבו ירוץ העבד לקראתה.

★ מילות מפתח: "טֹבַת מַרְאֶה" — יפה (אונקלוס: "שַׁפִּירַת חֵיזוּ"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא"); "בְּתוּלָה" (אונקלוס: "בְּתֻלְתָּא"); "וְאִישׁ" (אונקלוס: "וּגְבַר"); "יְדָעָהּ" (אונקלוס: "יַדְעַהּ"); "הָעַיְנָה" — אל העין, אל המעין (אונקלוס: "לְעֵינָא"); "וַתְּמַלֵּא" (אונקלוס: "וּמְלַת"); "וַתָּעַל" (אונקלוס: "וּסְלֵקָת").

★ מדרש: במשנה (תענית ד, ח) מסופר על בנות ירושלים שהיו אומרות לבחורים, בלשון המשנה בערך: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. כך נוהג העבד: את היופי הוא רואה מיד, אבל הוא ממשיך לבדוק את מעשיה, ובסוף ישאל גם על משפחתה: "בת מי את". וכך נאמר על אשת חיל: "שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל).

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות חוזר היסוד "ירידה צורך עלייה": הנשמה יורדת מן העולמות העליונים אל העולם הזה כדי לעלות ממנו גבוה יותר. אפשר לראות רמז לכך בשלושת הפעלים שבפסוקנו: "ותרד" אל המעין, "ותמלא" את הכד, "ותעל". יורדים כדי להתמלא, ועולים עם כד מלא, מוכנים לתת ממנו לאחרים.

★ המסר ליום: יופי וייחוס הם מתנות. מה שקובע הוא מה שאדם עושה כשאיש אינו מבקש ממנו דבר: "ותרד, ותמלא, ותעל", בפשטות ובלי רעש.

רש״י

בְּתוּלָה • מִמְּקוֹם בְּתוּלִים (ב"ר).
וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ • שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁבְּנוֹת הַנָכְרִים הָיוּ מְשַׁמְּרוֹת מְקוֹם בְּתוּלֵיהֶן וּמַפְקִירוֹת עַצְמָן מִמָּקוֹם אַחֵר, הֵעִיד עַל זוֹ שֶׁנְּקִיָּה מִכֹּל.

ביאור רש"י: שני דיבורים, ובהם תשובה אחת: מדוע כתוב גם "בתולה" וגם "ואיש לא ידעה".

★ "בְּתוּלָה — ממקום בתולים": הקושי — אם היא "בתולה", למה צריך להוסיף "ואיש לא ידעה"? רש"י מחלק בין שני החלקים. "בתולה" מלמדת שלא היו לה יחסי אישות בדרך הרגילה; "מקום בתולים" הוא לשון נקייה. ומקור הדברים במדרש ("ב"ר" — בראשית רבה).

★ "וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ — שלא כדרכה": החלק השני מוסיף שגם בדרך אחרת, שאינה הדרך הרגילה, לא ידעה איש. ולמה צריך לומר זאת? "לפי שבנות הנכרים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר": אצל בנות המקום אפשר היה להישאר "בתולה" ובכל זאת לא לשמור על צניעות. הכתוב מוציא את רבקה מן הכלל הזה.

★ "העיד על זו שנקיה מכל": המלים האלה מסכמות. הכתוב עצמו "העיד" על רבקה, שהיא נקייה מכל צד. שימו לב: העבד לא יכול היה לדעת זאת; זו עדות התורה, הנאמרת לקורא.

★ ובפרשת תולדות (כה, כ) יפרש רש"י, בלשונו בערך, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם. פסוקנו הוא הביטוי המעשי לכך: היא חיה בסביבה שהיתה רגילה להפקרות, ולא נדבק בה דבר.

★ ⚠ בחוברת נדפס "הַנָכְרִים" בלי דגש בנו"ן. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: הסביבה משפיעה, אבל אינה קובעת. אפשר לגדול במקום שנורמות הצניעות בו אחרות, ולשמור על עצמנו שלמים.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ז

(יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא (תְּנִי לִי בְּבַקָּשָׁה לִלְגֹּם) מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

★ העבד ראה את רבקה יורדת אל המעין ועולה ממנו, ורץ אליה. כאן מתחיל המבחן שקבע לעצמו בתפילתו: הוא אומר את החלק הראשון של הסימן, "הטי נא כדך ואשתה" (פסוק יד), אבל בלשון רכה עוד יותר: "הגמיאיני נא מעט מים".

★ שימו לב: זו בקשה קטנה מאוד: רק לגימה, ורק "מעט". והוא אינו מזכיר את הגמלים כלל. אם תציע להשקות גם אותם, יהיה זה ממנה, בלי שביקש; וזה עיקר הסימן.

★ ועוד: "מעט מים": אלה המלים שאמר אדוניו לשלושת האורחים בתחילת פרשת וירא: "יקח נא מעט מים" (יח, ד). וכך רמז בעל הטורים על פסוק יב: בשכר "יקח נא מעט מים", ענני על המים. מי שגדל בבית של אברהם, גם המלים שבפיו הן של הבית ההוא.

★ ועוד: "וירץ": גם הריצה היא מבית אברהם: "וירץ לקראתם מפתח האהל" (יח, ב), "ואל הבקר רץ אברהם" (יח, ז). אבל על מה רץ העבד כאן? על כך עומד רש"י.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את המבחן: בקשה קטנה, כדי לראות מה תעשה ממנה הנערה.

★ מילות מפתח: "וַיָּרָץ" (אונקלוס: "וּרְהַט"); "לִקְרָאתָהּ" (אונקלוס: "לִקְדָמוּתַהּ"); "הַגְמִיאִינִי" — תני לי ללגום (אונקלוס: "אַשְׁקִינִי", השקי אותי); "נָא" (אונקלוס: "כְעַן"); "מְעַט" (אונקלוס: "זְעֵיר"); "מִכַּדֵּךְ" (אונקלוס: "מִקּוּלְתִיךְ").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) אמרו, בלשון המדרש בערך: כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו, כיון שראו אותה המים, מיד עלו. אמר לה הקב"ה: את סימן לבניך; כשם שעלו המים כשראו אותך, כך כשיראו הבאר את בניך, מיד תעלה: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר, ענו לה" (במדבר כא, יז).

★ ביאור בדרך חב"ד: אדמו"ר הזקן מביא בתניא (פרק מו) את הפסוק "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט), ומבאר בו שאהבה מעוררת אהבה בלב האחר, וכך גם בין יהודי לבין הקב"ה. אפשר לראות בפסוקנו ובמדרש תמונה של הרעיון הזה: רבקה יורדת אל המים, והמים עולים לקראתה.

★ המסר ליום: לא צריך בקשה גדולה כדי לגלות מה יש בלבו של אדם. מן התגובה ללגימת מים אפשר ללמוד הרבה.

רש״י

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ • לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁעָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתָהּ (בראשית רבה).
הַגְמִיאִינִי נָא • לְשׁוֹן גְּמִיעָה, הומיי"ר בְּלַעַ"ז.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ — לפי שראה שעלו המים לקראתה": הקושי — על מה הריצה? בפסוק הקודם לכאורה לא קרה דבר מיוחד: נערה ירדה, מילאה ועלתה. אדם אינו רץ אל נערה זרה בגלל זה, ולגימת מים אינה דבר דחוף. רש"י מביא מן המדרש: העבד ראה דבר יוצא דופן: המים עלו אל רבקה. שימו לב ללשון: המים עלו "לקראתה", ולכן העבד רץ "לקראתה". וזה מתאים למה שראינו בפסוק הקודם: "ותמלא", ולא "ותשאב"; היא לא היתה צריכה לשאוב.

★ שימו לב: אפילו אחרי שראה נס כזה, העבד אינו מפסיק את הבדיקה. הוא ממשיך ובוחן את מה שביקש בתפילתו, כלשון רש"י בפסוק יד: "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים". הנס אינו תחליף למידות טובות.

★ "הַגְמִיאִינִי נָא — לשון גמיעה": הקושי — זו מלה נדירה. רש"י מבאר: "גמיעה", לגימה, שתיית מעט. "הומיי"ר בלע"ז": רש"י מוסיף, כדרכו, את המלה בלעז, בצרפתית של ימיו, שפירושה ללגום. העבד אינו מבקש שתשקה אותו, אלא רק לגימה.

★ המסר ליום: מה שקורה לנו, אפילו נס, הוא מתנה. מה שאנחנו עושים בעצמנו, החסד שאנו גומלים, הוא הבחירה שלנו, והיא המעידה עלינו.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ח

(יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה, אֲדֹנִי! וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ (מֵעַל כְּתֵפָהּ) עַל יָדָהּ, וַתַּשְׁקֵהוּ (וְהִשְׁקְתָה אוֹתוֹ).

★ הוא ביקש לגימה, והיא אומרת: "שתה". זו בדיוק המלה שקבע בסימן: "ואמרה שתה" (פסוק יד). חצי מן הסימן התקיים, והחצי השני, "וגם גמליך אשקה", עדיין לא. העבד שותה, ומחכה.

★ שימו לב: "שתה, אדני": היא פונה לאדם זר בלשון כבוד. היא אינה שואלת מי הוא, מניין בא ומה הוא עושה כאן. לפניה עומד אדם צמא, וזה מספיק לה.

★ ועוד: "ותמהר": זו המהירות שהכרנו באהלו של אברהם: "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי" (יח, ו). בפסוק כ נקרא שוב "ותמהר", וגם "ותרץ". העבד, שגדל בבית ההוא, מזהה את הקצב.

★ ועוד: "ותרד כדה על ידה, ותשקהו": היא אינה מושיטה לו את הכד הכבד שיסתדר בעצמו. היא מורידה אותו על ידה, ומשקה אותו בעצמה.

★ ועוד: השוו בין שתי המלים הדומות. בפסוק טז כתוב "וַתֵּרֶד", בצירה: היא ירדה אל המעין. ובפסוקנו "וַתֹּרֶד", בחולם: היא הורידה את הכד. ורש"י יאמר מהיכן הורידה.

★ מטרת הפסוק: להראות את האופי של רבקה במעשה קטן: כבוד לזר, מהירות, ושירות בפועל.

★ מילות מפתח: "שְׁתֵה" (אונקלוס: "אֵשְׁתְּ"); "אֲדֹנִי" — לשון כבוד (אונקלוס: "רִבּוֹנִי"); "וַתְּמַהֵר" (אונקלוס: "וְאוֹחִיאַת"); "וַתֹּרֶד" — הורידה (אונקלוס: "וַאֲחֵיתַת"); "עַל יָדָהּ" (אונקלוס: "עַל יְדַהּ"); "וַתַּשְׁקֵהוּ" (אונקלוס: "וְאַשְׁקְתֵהּ").

★ מדרש: במשנה (אבות א, טו) אומר שמאי: "אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". רבקה מקיימת כאן את שני הדברים: מלה אחת, "שתה", ומיד מעשה; ו"אדני" בפנים יפות לאדם שאינה מכירה. ועל המהירות אמרו בגמרא (פסחים ד, א): "זריזין מקדימין למצות".

★ ביאור בדרך חב"ד: בשם הבעל שם טוב מובא, בערך, שנשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים או שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי אחד, בגשמיות ובעיקר ברוחניות. לגימת מים לאיש זר, ליד באר, בערב: רבקה אינה יודעת שעל המעשה הקטן הזה תלוי עתיד בית אברהם. גם אנחנו איננו יודעים איזה מעשה קטן הוא זה שבשבילו באנו לעולם.

★ המסר ליום: אל תחכו לדעת מי עומד מולכם. כבוד וחסד אינם תלויים במעמדו של האדם; "שתה, אדני" נאמר לכל צמא.

רש״י

וַתֹּרֶד כַּדָּהּ • מֵעַל שִׁכְמָהּ.

ביאור רש"י: דיבור אחד, קצר.

★ "וַתֹּרֶד כַּדָּהּ — מעל שכמה": הקושי — "ותרד כדה על ידה": הפסוק אומר לאן הורידה, "על ידה", אבל לא מאין. רש"י משלים: "מעל שכמה", מן המקום שבו היה הכד, כפי שנאמר בפסוק טו: "וכדה על שכמה". מכאן גם שאחרי שמילאה אותו, החזירה אותו לכתפה ועלתה.

★ שימו לב: זה נראה פרט קטן, אבל הוא משלים את התמונה: כד מלא וכבד על הכתף, ובמלה אחת של אדם זר היא מורידה אותו אל ידיה, ומחזיקה אותו לפניו בשעה שהוא שותה.

★ המסר ליום: לפעמים עזרה פירושה להוריד משא שכבר הרמנו, ולעשות שוב את מה שכבר גמרנו, בשביל מישהו אחר.

בראשית פרק כ״ד פסוק י״ט

(יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (כְּשֶׁסִּיְּמָה לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ), וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (עַד אֲשֶׁר יְסַיְּמוּ לִשְׁתּוֹת, וְיִשְׂבְּעוּ).

★ זה הרגע שעליו התפלל העבד. בלי שביקש, בלי שהזכיר את הגמלים, היא אומרת מיוזמתה את החצי השני של הסימן. שימו לב גם לסדר: "ותכל להשקתו, ותאמר": היא לא דיברה בזמן שהוא שתה. קודם סיימה להשקות אותו, ורק אחר כך הציעה עוד.

★ שימו לב: היא אומרת יותר ממה שביקש הסימן. העבד אמר בתפילתו "וגם גמליך אשקה" (פסוק יד), והיא אומרת "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתת". לא כוס לכל גמל, אלא עד שיגמרו. ובפסוק י ראינו שהיו עשרה גמלים, אחרי דרך ארוכה; וגמל צמא שותה כמות גדולה מאוד של מים.

★ ועוד: הסדר בסימן ובמעשה הוא: קודם האדם, ואחר כך הבהמה. בגמרא (ברכות מ, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך, שאסור לאדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו; ומן הסדר שבפסוקנו למד המגן אברהם (אורח חיים, סימן קסז), בערך, שבשתייה האדם קודם.

★ ועוד: "גם לגמליך": הגמלים אינם יכולים להודות לה, ובעליהם לא ביקש. זה החסד הנקי, שאינו מצפה לתמורה.

★ מטרת הפסוק: להראות שהסימן התקיים, ושהתקיים ביותר ממה שביקש העבד: לא רק "גם גמליך", אלא "עד אם כלו לשתת".

★ מילות מפתח: "וַתְּכַל" — סיימה (אונקלוס: "וְשֵׁיצִיאַת"); "לְהַשְׁקֹתוֹ" (אונקלוס: "לְאַשְׁקָיוּתֵהּ"); "גַּם" (אונקלוס: "אַף"); "לִגְמַלֶּיךָ" (אונקלוס: "לְגַמְלָיךְ"); "אֶשְׁאָב" (אונקלוס: "אַמְלֵי", אמלא); "עַד אִם כִּלּוּ" — עד אשר סיימו (אונקלוס: "עַד דִּי סַפְּקוּן"); "לִשְׁתֹּת" (אונקלוס: "לְמִשְׁתֵּי").

★ מדרש: בגמרא (שבת קנא, ב) נאמר: "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". ורבקה מרחמת גם על גמלים של אדם זר. ובהמשך הפרשה נראה מה יצא מן הרחמים האלה: היא תהיה אם לבית ישראל.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבחינים בין עבודה "במדידה והגבלה", שאדם מחשב בה כמה הוא חייב וכמה הוא יכול, לבין עבודה שהיא למעלה ממדידה. אפשר לראות בלשון "עד אם כלו לשתת" דוגמה לכך: רבקה אינה קובעת מראש כמה תשאב. השיעור אינו נמדד לפי כוחה, אלא לפי צורכו של האחר.

★ המסר ליום: שלושה דברים עושים חסד לשלם: לתת בלי שביקשו, לתת גם למי שאינו יכול להחזיר, ולתת עד הסוף.

רש״י

עַד אִם־כִּלּוּ • הֲרֵי 'אִם' מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן 'אֲשֶׁר'.
אִם־כִּלּוּ • תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: 'דִּי סַפְּקוּן' שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן, כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן.

ביאור רש"י: שני דיבורים על אותן מלים: האחד על המלה "אם", והשני על המלה "כלו".

★ "עַד אִם־כִּלּוּ — הרי 'אם' משמש בלשון 'אשר'": הקושי — בדרך כלל "אם" היא מלת תנאי: אם יהיה כך. אבל "עד אם" במובן של תנאי אין לו פירוש. רש"י מבאר: כאן "אם" במקום "אשר": עד אשר כלו לשתות. וכך גם במגילת רות: "עד אם כלו את כל הקציר אשר לי" (רות ב, כא), באותו צירוף ממש.

★ "אִם־כִּלּוּ — תרגם אונקלוס: 'די ספקון'": הקושי — מה פירוש "כלו לשתות"? מתי נקרא שגמלים "גמרו"? אפשר היה לחשוב שהכוונה רק שישתו מעט, עד שתפסיק. רש"י מביא בשמו את תרגום אונקלוס: "די ספקון", עד שיספיק להם.

★ "שזו היא גמר שתיתן, כששתו די סיפוקן": זו הגדרת ה"סיום": הוא אינו נקבע לפי המים שהביאה רבקה או לפי כוחותיה, אלא לפי הגמלים: כששתו כל צורכם. ושימו לב למשחק המלים: "ספקון" של אונקלוס ו"סיפוקן" של רש"י מאותו שורש, ס.פ.ק.

★ המסר ליום: "די סיפוקן": עזרה טובה נמדדת לפי מה שהאחר צריך, ולא לפי מה שנוח לנו לתת.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ׳

(כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ (שָׁפְכָה אֶת מֵימֵי הַכַּד עַד תֻּמָּם) אֶל הַשֹּׁקֶת (כְּלִי הַשְּׁתִיָּה שֶׁל הַבְּהֵמוֹת), וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

★ מה שאמרה בפסוק הקודם מתבצע כאן מיד, בשורה של פעלים: "ותמהר", "ותער", "ותרץ", "ותשאב". הפסוק כולו בתנועה. והמלה "עוד" מלמדת שלא היתה זו פעם אחת: היא רצה שוב ושוב אל הבאר, עד ש"לכל גמליו" היו מים.

★ שימו לב: בפסוק יז העבד הוא שרץ אליה: "וירץ העבד". ועכשיו היא רצה: "ותרץ". זו הריצה של בית אברהם, "ואל הבקר רץ אברהם" (יח, ז), והעבד רואה אותה בנערה שאינו מכיר. בפסוק הבא נקרא שהאיש עומד ומתבונן בה, בלי להוציא מלה.

★ ועוד: הפעם כתוב "לשאב" ו"ותשאב". למדנו ברש"י שבשבילה עלו המים לקראתה, כשמילאה לעצמה; וכשהיא עושה חסד עם אחר, היא שואבת בכוחותיה, שוב ושוב. ביום ראשון ראינו בהפניה על "בכסף מלא" את הלשון "שבקדושה צריך להיות יגיעה, ולא בחינם". גם כאן: החסד נעשה ביגיעה.

★ ועוד: "ותער כדה אל השקת": את הכד הזה מילאה כנראה לצורך ביתה, והיא ריקנה אותו לבהמות של אדם זר. היא תשוב הביתה מאוחר יותר; אבל קודם יישתו הגמלים.

★ מטרת הפסוק: להראות במעשה את מה שרש"י אמר בפסוק יד: "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם".

★ מילות מפתח: "וַתְּמַהֵר" (אונקלוס: "וְאוֹחִיאַת"); "וַתְּעַר" — שפכה, רוקנה (אונקלוס: "וּנְפָצַת"); "הַשֹּׁקֶת" — כלי השתייה של הבהמות (אונקלוס: "בֵית שַׁקְיָא"); "וַתָּרָץ" (אונקלוס: "וּרְהָטַת"); "הַבְּאֵר" (אונקלוס: "בֵירָא"); "לִשְׁאֹב" (אונקלוס: "לְמִמְלֵי"); "וַתִּשְׁאַב" (אונקלוס: "וּמְלַת"); "לְכָל גְּמַלָּיו" (אונקלוס: "לְכָל גַּמְלוֹהִי").

★ מדרש: בגמרא (יבמות עט, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך: שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנים, וגומלי חסדים; וכל שיש בו שלושה דברים הללו ראוי להידבק באומה זו. בפסוקים שלפנינו יש את שלושתם ברבקה: צנועה, "נקיה מכל"; רחמנית, גם על גמלים; וגומלת חסדים, "ותרץ עוד". ובאמת, "כדאי היא ליכנס בביתו של אברהם", כלשון רש"י בפסוק יד.

★ ביאור בדרך חב"ד: באגרת הידועה של הבעל שם טוב מסופר שכאשר שאל את המשיח מתי יבוא, ענה לו, בערך: לכשיפוצו מעינותיך חוצה (על פי משלי ה, טז). הרבי חזר ועורר רבות על השליחות הזאת: לקחת את המים מן המעין, ולהביא אותם החוצה, אל מי שצמא, ולא לחכות שיבוא בעצמו. אפשר לראות בפסוקנו תמונה של זה: רבקה רצה בין הבאר לשקת, ומביאה מן המעין אל כל מי שצריך, "לכל גמליו". (ומעניין שרש"י מפרש "ותער" "לשון נפיצה"; אמנם השורש אחר, נ.פ.ץ.)

★ המסר ליום: חסד אמיתי אינו נגמר בפעם הראשונה. הוא נבחן ב"עוד": בפעם השנייה והעשירית, כשהכד כבר כבד והגמלים עדיין צמאים.

רש״י

וַתְּעַר • לְשׁוֹן נְפִיצָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה 'הַמְּעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי', וּבַמִּקְרָא יֵשׁ לוֹ דּוֹמֶה: (תהלים קמא) "אַל תְּעַר נַפְשִׁי", (ישעיה נג) "אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ".
הַשֹּׁקֶת • אֶבֶן חֲלוּלָה שֶׁשּׁוֹתִים בָּהּ הַגְּמַלִּים.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַתְּעַר — לשון נפיצה": הקושי — המלה "ותער" נדירה. רש"י מפרש: "נפיצה", ניעור: להטות את הכלי ולנער ממנו את מה שיש בו, עד שיתרוקן. וכך תרגם גם אונקלוס: "וּנְפָצַת".

★ "והרבה יש בלשון משנה 'המערה מכלי אל כלי'": הראיה הראשונה היא מלשון חכמים. "המערה" הוא השופך מכלי לכלי, לשון רגילה במשנה.

★ "ובמקרא יש לו דומה: (תהלים קמא) 'אל תער נפשי', (ישעיה נג) 'אשר הערה למות נפשו'": גם במקרא יש דוגמאות. דוד המלך מתפלל: "בכה חסיתי, אל תער נפשי" (תהלים קמא, ח): אל תשפוך את נפשי. ועל עבד ה' אומר ישעיה: "תחת אשר הערה למות נפשו" (ישעיה נג, יב): ששפך את נפשו למות.

★ שימו לב: שתי הראיות מן המקרא מדברות על נפש, ולא על כד. הלשון הזאת אינה רק "שפכה", אלא ריקון גמור. רבקה לא השאירה בכד טיפה לעצמה.

★ "הַשֹּׁקֶת — אבן חלולה ששותים בה הגמלים": הקושי — מלה נדירה נוספת. רש"י מפרש: אבן שחלקה הפנימי חלול, ובהמות שותות ממנה. ובפרשת ויצא נקרא על יעקב שהציג את המקלות "בשקתות המים" (ל, לח). רבקה לא רצה מכד לפה של כל גמל, אלא מילאה את השקת, כדי שכולם ישתו יחד.

★ המסר ליום: "ותער": כשנותנים, נותנים עד הסוף. לא שופכים "קצת", ולא שומרים לעצמנו מה שאחר צריך יותר מאיתנו.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״א

(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהֹוָה דַּרְכּוֹ אִם־לֹא:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ (עוֹמֵד נִדְהָם וּמִשְׁתּוֹמֵם עָלֶיהָ), מַחֲרִישׁ (שׁוֹתֵק), לָדַעַת: הַאִם הִצְלִיחַ ה' אֶת דַּרְכּוֹ, אוֹ לֹא.

★ בפסוק הקודם ראינו את רבקה בתנועה בלי הפסקה: "ותמהר ותער כדה אל השקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאב, ותשאב לכל גמליו" (פסוק כ). ובפסוקנו — ניגוד גמור: היא רצה, והוא עומד; היא פועלת, והוא מחריש. התורה עוצרת את הסיפור לרגע, ומכניסה אותנו אל תוך מחשבותיו של העבד.

★ שימו לב: למה הוא שותק? הסימן שקבע לעצמו בתפילתו (פסוק יד) מתקיים לנגד עיניו: הוא ביקש "מעט מים מכדך" (פסוק יז), והיא אמרה "גם לגמליך אשאב" (פסוק יט). היה טבעי שיקרא בהתרגשות, או לפחות יאמר לה תודה. אבל הוא מחכה לראות את הדבר עד סופו: היא אמרה "עד אם כלו לשתת" — האם תעמוד בזה? ועוד: נשארה שאלה שהסימן אינו יכול לענות עליה, ורש"י יאמר אותה במפורש: "אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא".

★ ועוד: שימו לב למה שהוא שואל. לא "האם הצלחתי", אלא "ההצליח ה' דרכו". גם ברגע הזה ההצלחה נתפסת אצלו כמעשה ה'. והמלה הזאת תחזור לאורך הפרק כמו מוטיב: העבד יביא את דברי אברהם "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך" (פסוק מ), יספר על תפילתו "אם ישך נא מצליח דרכי" (פסוק מב), ובסוף הסיפור יאמר בביטחון: "וה' הצליח דרכי" (פסוק נו). פסוקנו הוא הרגע שבו זו עדיין שאלה פתוחה.

★ ועוד: עד כאן נקרא השליח "העבד" (פסוקים י, יז). בפסוקנו, בפסוק הבא ובפסוק כו הוא נקרא "האיש". התורה אינה מסבירה את השינוי; אפשר לראות בכך את הסצנה כפי שהיא נראית ליד הבאר: מול הנערה עומד איש זר, שעדיין לא אמר מי הוא ומי שלחו.

★ מטרת הפסוק: להראות את האיפוק של השליח הנאמן. גם כשהכול נראה מוצלח, הוא אינו קופץ למסקנות: הוא מחריש, בודק, ותולה את התשובה בה'.

★ מילות מפתח: "מִשְׁתָּאֵה" — משתומם, נדהם (אונקלוס: "שָׁהֵי", שוהה; וראו ברש"י); "לָהּ" — עליה (אונקלוס: "בַהּ"); "מַחֲרִישׁ" — שותק (אונקלוס: "שָׁתִיק"); "לָדַעַת" (אונקלוס: "לְמֵידַע"); "הַהִצְלִיחַ" — האם הצליח (אונקלוס: "הַאַצְלַח"); "דַּרְכּוֹ" (אונקלוס: "אָרְחֵהּ").

★ מדרש: בגמרא (תענית ד, א) מנו את אליעזר בין שלושה ששאלו שלא כהוגן, ואמרו שם, בלשון הגמרא בערך: הסימן שקבע יכול היה להתקיים גם בנערה שאינה ראויה לו, אפילו חיגרת, אפילו סומא — והקב"ה השיבו כהוגן, וזימן לו את רבקה. ובמסכת חולין (צה, ב) הוזכר מעשהו, בערך, בדיון על מי שתולה את מעשיו בסימן. על רקע זה מובן עוד יותר מדוע הוא עומד ומחריש: הוא עצמו יודע שסימן אינו ודאות, ועד שלא התברר הדבר עד תומו — אין לו עדיין על מה לסמוך.

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק ד) מבואר שלנפש יש שלושה "לבושים": מחשבה, דיבור ומעשה. ואפשר לראות את שלושתם בקטע הזה של הסיפור (וזו הצעה להתבוננות): בפסוקנו העבד כולו מחשבה — רש"י יקרא לו "בעל מחשבות", והפה סגור: "מחריש"; בפסוק הבא באה המעשה: "ויקח האיש נזם זהב"; ורק בפסוק שאחריו הוא פותח את פיו: "בת מי את". ומעל הכול — המחשבה עצמה אינה עסוקה בו: היא נתונה בשאלה "ההצליח ה' דרכו".

★ המסר ליום: כשמשהו מתחיל להסתדר לטובה, הדחף הוא להכריז מיד על הצלחה. "מחריש לדעת" מלמד לעצור רגע, לשתוק, להסתכל עד הסוף — ולזכור מי הוא שמצליח את הדרך.

רש״י

מִשְׁתָּאֵה • לְשׁוֹן שְׁאִיָּה, כְּמוֹ: "שָׁאוּ עָרִים", (ישעיה ו) "תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה".
מִשְׁתָּאֵה • מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְבַּהֵל עַל שֶׁרָאָה דְּבָרוֹ קָרוֹב לְהַצְלִיחַ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִמִּשְׁפַּחַת אַבְרָהָם הִיא, אִם לָאו. וְאַל תִּתְמַהּ בַּתָּי"ו שֶׁל "מִשְׁתָּאֵה", שֶׁאֵין לְךָ תֵּבָה שֶׁתְּחִלַּת יְסוֹדָהּ שִׁי"ן וּמְדַבֶּרֶת בִּלְשׁוֹן מִתְפַּעֵל, שֶׁאֵין תָּי"ו מַפְרִידָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עִקַּר הַיְסוֹד, כְּגוֹן: "מִשְׁתָּאֵה" מִגִּזְרַת "שָׁאֹה", "מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיה נט) מִגִּזְרַת "שׁוֹלֵל", (שם טז) "וַיִּשְׁתּוֹמֵם" מִגִּזְרַת שְׁמָמָה, "וַיִּשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו) מִגִּזְרַת וַיִּשְׁמֹר. אַף כָּאן, מִשְׁתָּאֵה, מִגִּזְרַת תִּשָּׁאֶה. וּכְשֵׁם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא לְשׁוֹן מְשׁוֹמֵם בְּאָדָם נִבְהָל, וְנֶאֱלָם וּבַעַל מַחְשָׁבוֹת, כְּמוֹ: (איוב יח) "עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרוֹנִים", (ירמיה ב) "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם", (דניאל ד) "אֶשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁעָה חֲדָא", כָּךְ תְּפָרֵשׁ לְשׁוֹן שְׁאִיָּה בְּאָדָם בָּהוּל וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן שְׁהִיָּה, "וְגַבְרָא שָׁהֵי", שׁוֹהֶה וְעוֹמֵד בְּמָקוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת "הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ". וְאֵין לְתַרְגֵּם שָׁתֵי, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, שֶׁאֵין אָלֶ"ף נוֹפֶלֶת בִּלְשׁוֹן שְׁתִיָּה.
מִשְׁתָּאֵה לָהּ • מִשְׁתּוֹמֵם עָלֶיהָ, כְּמוֹ: (לעיל כ) "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא", וּכְמוֹ: (לקמן כו) "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ".

ביאור רש"י: שלושה דיבורים: השורש של המלה, משמעותה ודקדוקה (הדיבור הארוך), ומה פירוש "לה".

★ "מִשְׁתָּאֵה — לשון שאיה, כמו: 'שאו ערים', 'תשאה שממה'": הקושי — "משתאה" היא מלה נדירה מאוד. מאיזה שורש היא, ומה פירושה? רש"י מתחיל מן השורש: ש.א.ה, "שאיה" — שממה, חורבן. ראיה מישעיהו (ו, יא): "עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה תשאה שממה" — ערים שהתרוקנו, אדמה שנעשתה שוממה. אבל מה ענין ערים חרבות לאיש שעומד ליד באר? על כך עונה הדיבור הבא.

★ "מִשְׁתָּאֵה — משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא, אם לאו": הפירוש לעניננו: האיש נדהם ונבהל. ומדוע? כי הוא נמצא בין שני דברים בו בזמן: מצד אחד, "ראה דברו קרוב להצליח" — הסימן מתקיים לעיניו; ומצד שני, "אינו יודע" את הדבר החשוב ביותר. והדברים מתחברים אל מה שפירש רש"י בסוף פסוק יד: "כי עשית חסד — אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע 'כי עשית חסד'". שני תנאים היו לו: "הוגנת" — זה מתברר עכשיו, כשהוא רואה את חסדה; ו"ממשפחתו" — זה עדיין לא נודע. רק בפסוק כד תתברר התשובה.

★ "ואל תתמה בתי"ו של 'משתאה', שאין לך תיבה שתחילת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד": כאן רש"י עונה על קושיה בדקדוק. אם השורש הוא ש.א.ה — מה עושה תי"ו אחרי השי"ן? "יסוד" בלשון רש"י הוא השורש; ו"לשון מתפעל" הוא הבניין שבו האדם פועל על עצמו או נכנס למצב, ובדרך כלל התי"ו באה לפני השורש, כמו "מתלבש" מן ל.ב.ש. אבל כשהשורש מתחיל בשי"ן, התי"ו עוברת פנימה, בין השי"ן לאות שאחריה. והכלל הזה חי גם בלשון ימינו: "משתמש" מן ש.מ.ש, "משתדל" מן ש.ד.ל. ואותו דבר בסמ"ך, ותראו זאת בתרגום אונקלוס לפסוקנו: "מִסְתַּכֵּל", מן ס.כ.ל.

★ "כגון: 'משתאה' מגזרת 'שאה', 'משתולל' מגזרת 'שולל', 'וישתומם' מגזרת שממה, 'וישתמר חקות עמרי' מגזרת וישמר. אף כאן, משתאה, מגזרת תשאה": רש"י מביא שלוש דוגמאות מן המקרא: "וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו), מן "שולל"; "וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע" (שם, טז), מן "שממה"; ו"וישתמר חקות עמרי" (מיכה ו, טז), מן "וישמר". ובכולן התי"ו "מפרידה" בין השי"ן לשאר השורש. "אף כאן": "משתאה" הוא "תשאה" של ישעיהו, בתוספת התי"ו. ⚠ בחוברת נדפס ברש"י "וַיִּשְׁתַּמֵּר", בפתח ובדגש ביו"ד; בפסוק עצמו במיכה המלה מנוקדת "וְיִשְׁתַּמֵּר", בוי"ו בשוא. הועתק כפי שנדפס.

★ "וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל, ונאלם ובעל מחשבות": כאן הגשר בין הערים החרבות לאיש שליד הבאר. גם "שממה" הרגילה משמשת בשני אופנים: על מקום ריק, ועל אדם שהכול בתוכו עוצר — נבהל, נאלם (אין לו מלים), ו"בעל מחשבות" (ראשו מלא מחשבות). רש"י מביא שלוש ראיות. "על יומו נשמו אחרונים" (איוב יח, כ) — על יום מפלתו של הרשע נדהמו הבאים אחריו. "שמו שמים" (ירמיה ב, יב) — הנביא קורא לשמים להשתומם על מה שעשו ישראל. והשלישית, בארמית: "אשתומם כשעה חדא" (דניאל ד, טז) — דניאל, כששמע את חלום נבוכדנצר, עמד נדהם כשעה אחת. והמשך הפסוק שם: "ורעיונהי יבהלנה", ומחשבותיו הבהילו אותו — כלומר, בדיוק "נבהל" ו"בעל מחשבות" של רש"י. ⚠ בחוברת נדפס ברש"י "אֶשְׁתּוֹמֵם כְּשָׁעָה חֲדָא"; בפסוק עצמו בדניאל: "אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה". הועתק כפי שנדפס.

★ "כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות": ומכאן למסקנה: כמו ש"שממה" מתארת גם אדם, כך גם "שאיה". העבד אינו רק שותק מבחוץ; בתוכו הכול גועש. ושימו לב לשילוב שבפסוקנו: "משתאה" — מה שבלבו; "מחריש" — מה שבפיו. ⚠ בחוברת נדפסה אותה מלה בשני ניקודים בתוך רש"י זה: בפעם הראשונה "מַחְשָׁבוֹת", בשוא, ובפעם השנייה "מַחֲשָׁבוֹת", בחטף פתח. הועתק כפי שנדפס.

★ "ואונקלוס תרגם לשון שהיה, 'וגברא שהי', שוהה ועומד במקום אחד, לראות 'ההצליח ה' דרכו'": רש"י מביא עכשיו דרך אחרת. לפי אונקלוס, השורש אינו "שאיה" אלא "שהיה": האיש שוהה, עומד במקום אחד ומחכה לראות את התוצאה. לפי הפירוש הראשון המלה מתארת את מה שמתרחש בלבו; לפי התרגום — את מה שרואים מבחוץ. ושתי הקריאות משתלבות יפה עם המלים "מחריש לדעת": הוא נשאר במקומו, כדי שיוכל לדעת.

★ "ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה": אזהרה חשובה. כל הסיפור עוסק בשתיה: "לשתות", "ותשקהו", "לכל גמליו"; ובארמית "שְׁתֵי" פירושו שתה (וכך תראו בפסוק הבא: "לְמִשְׁתֵּי"). בקלות אפשר לקרוא "משתאה" כאילו בא משורש ש.ת.ה, או לטעות בתרגום ולקרוא "שתי" במקום "שהי" — כאילו האיש עומד ושותה. רש"י סותם את הטעות בנימוק מן הדקדוק: בשורש של "שתיה" אין אל"ף כלל, ואילו ב"משתאה" יש אל"ף. התי"ו אינה חלק מן השורש, והאל"ף כן.

★ "מִשְׁתָּאֵה לָהּ — משתומם עליה, כמו: 'אמרי לי אחי הוא', וכמו: 'וישאלו אנשי המקום לאשתו'": הקושי — מה פירוש "לה"? למי הוא "משתאה"? רש"י: "לה" כאן הוא "עליה". שתי ראיות: "אמרי לי אחי הוא" (כ, יג) — כך ביקש אברהם משרה: אמרי עליי שאני אחיך; ו"וישאלו אנשי המקום לאשתו" (כו, ז) — שאלו על אשתו של יצחק, ושימו לב, היא רבקה עצמה. וזה קרוב למה שלמדנו אתמול ברש"י על פסוק ז: "וכן כל 'לי', ו'לו' ו'להם' הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון 'על'". ואונקלוס מתרגם כאן "שָׁהֵי בַהּ" — שוהה בה, ממתין לראות מה יהיה בה.

★ המסר ליום: רש"י כותב אריכות גדולה על מלה אחת, כדי שלא נטעה לחשוב שהעבד "שותה" בזמן שבלבו סערה. כך גם אצלנו: מי שעומד ליד הבאר ונראה שקט, אולי כולו "בעל מחשבות". לפעמים השתיקה של אדם היא דווקא הרגע החשוב ביותר בסיפור שלו.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ב

(כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר סִיְּמוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת — וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב (טַבַּעַת זָהָב לָאַף), שֶׁמִּשְׁקָלוֹ בֶּקַע (חֲצִי שֶׁקֶל), וּשְׁנֵי צְמִידִים לְיָדֶיהָ, שֶׁמִּשְׁקָלָם עֲשָׂרָה (שְׁקָלִים) שֶׁל זָהָב.

★ ההמתנה הסתיימה. "כאשר כלו הגמלים לשתות" — המלים האלה חוזרות במדויק על הבטחתה של רבקה: "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת" (פסוק יט). מה שאמרה — עשתה, עד הסוף. ושימו לב: רש"י פירש שם ש"אם" משמש כאן בלשון "אשר", ועכשיו הפסוק עצמו אומר "כאשר כלו".

★ שימו לב: בפסוק הקודם העבד היה "מחריש לדעת", ועכשיו הוא עובר למעשה — ועדיין בלי לומר מלה. "ויקח האיש" — ומה עם השאלה מי היא? היא תבוא רק בפסוק הבא. כלומר, הוא נותן זהב לנערה שעדיין אינו יודע את שמה. רש"י בפסוק הבא יעמוד על כך, ויבאר מדוע.

★ ועוד: מניין לו הזהב? כבר בתחילת שיעור היום נאמר: "וכל טוב אדניו בידו" (פסוק י). העבד יצא מוכן למעמד הזה.

★ ועוד: הפסוק אומר היכן שמו את הצמידים — "על ידיה" — אבל אינו אומר היכן הנזם. את זה נשמע בפסוק מז, כשיספר העבד את הדברים: "ואשם הנזם על אפה והצמידים על ידיה". ובפסוק ל, לבן אחיה יראה את "הנזם ואת הצמדים על ידי אחתו", וירוץ אל האיש.

★ ועוד: למה חשוב לתורה לציין את המשקל, בדיוק של בקע ושל עשרה? בדרך כלל התורה אינה מפרטת כך מתנות. רש"י יבאר שזהו רמז, ובעל הטורים יוסיף לכך ראיה מן המסורה.

★ מטרת הפסוק: לסמן את נקודת המפנה: מרגע זה העבד אינו רק מתבונן — הוא פועל על סמך מה שראה, והמתנה היא האות שהנערה נבחרה.

★ מילות מפתח: "כִּלּוּ" — סיימו (אונקלוס: "סַפִּיקוּ"); "נֶזֶם" — טבעת לאף (אונקלוס: "קָדָשָׁא"); "בֶּקַע" — חצי שקל, מלשון "בקיעה", שהוא כאילו בקוע לשניים (אונקלוס: "תִּקְלָא"); "מִשְׁקָלוֹ" (אונקלוס: "מַתְקְלֵהּ"); "צְמִידִים" (אונקלוס: "שֵׁירִין"); "עַל יָדֶיהָ" (אונקלוס: "עַל יְדָהָא"); "עֲשָׂרָה זָהָב" — עשרה שקלים של זהב (אונקלוס: "עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא").

★ מדרש: מקור דברי רש"י שלהלן הוא במדרש (בראשית רבה, פרשה ס), שמצא בכל פרט מן המתנות רמז למה שעתיד לצאת מרבקה: הבקע — כנגד שקלי ישראל, הצמידים — כנגד הלוחות, ועשרת השקלים — כנגד עשרת הדברות (בלשון המדרש בערך). ועל הנזם עצמו ראינו בבעל הטורים על פסוק יד את הדרשה שבה נאמר: "אבן יקרה היתה בה ומשקלה בקע".

★ ביאור בדרך חב"ד: "בקע" הוא מחצית השקל — לא שקל שלם, אלא חצי. ומכאן נוהגים לומר בדברי חסידות שכל יהודי, לבדו, הוא רק "חצי": הוא נעשה שלם כשהוא מתחבר עם הקב"ה ועם יהודי אחר. ובזהר נקרא כל אחד מבני הזוג, בלשונו בערך, "פלג גופא" — חצי גוף. וכך, בראשית בניינו של הבית של יצחק ורבקה, העבד נותן לכלה נזם במשקל של "חצי": הבית ייבנה משני חצאים שיתחברו יחד. וזו הצעה להתבוננות.

★ המסר ליום: אין בתורה פרט מקרי, אפילו לא משקלו של תכשיט. מי שנותן מתנה לבית חדש בישראל נותן לא רק זהב, אלא ברכה לדורות — וגם המתנה הקטנה שלנו, לצדקה או לחבר, עשויה להיות ראשיתו של דבר גדול.

רש״י

בֶּקַע • רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל, "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת".
וּשְׁנֵי צְמִידִים • רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת.
עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם • רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים, ובכולם אותו רעיון: המתנות הן רמז למה שעתיד לצאת מרבקה.

★ "בֶּקַע — רמז לשקלי ישראל, 'בקע לגלגלת'": הקושי — מה איכפת לנו כמה שקל הנזם? רש"י: זה רמז. המלה "בקע" אינה מלה רגילה: היא חוזרת בתורה בקשר למחצית השקל שנתנו בני ישראל בעת המפקד: "בקע לגלגלת, מחצית השקל בשקל הקדש" (שמות לח, כו) — כל אחד נתן בקע, ומן הכסף הזה נבנה המשכן. הנזם שבידי הנערה ליד הבאר הוא כבר רמז לעם שיצא ממנה, ולמשכן שיקימו.

★ "וּשְׁנֵי צְמִידִים — רמז לשני לוחות מצומדות": למה דווקא שניים? רש"י: כנגד שני לוחות הברית. ושימו לב למשחק המלים של רש"י: "צמידים" — "מצומדות". מאותו שורש, צ.מ.ד: זוג שעומד יחד. כך שתי הלוחות, שתיים ובכל זאת צמד אחד; וכך גם הצמידים על שתי ידיה.

★ "עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם — רמז לעשרת הדברות שבהן": ולמה עשרה? כנגד עשרת הדברות שנכתבו על הלוחות: "שבהן". שימו לב: הפסוק אומר "עשרה זהב" בלי לומר עשרה ממה; אונקלוס משלים: "עֲשַׂר סִלְעִין" (סלע — שקל). ואפשר לומר שהדגש בפסוק אינו על יחידת המשקל, אלא על המספר.

★ ומה הרעיון הכולל? רבקה עדיין אינה יודעת דבר על העתיד; העבד אינו אומר לה מלה. אבל התורה מספרת לנו שכבר ברגע הזה, בזכות החסד שעשתה ליד הבאר, היא מקבלת את הסימנים של עם ישראל: המשכן והלוחות. בית של חסד הוא הבסיס שעליו ניתנת התורה.

★ המסר ליום: חסד פשוט, כמו לשאוב מים לגמלים של אורח, יכול להיות הפתח למתן תורה. המעשים הקטנים של היום נושאים בתוכם את הדברים הגדולים של מחר, גם כשאיננו רואים זאת עדיין.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ג

(כג) וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר: בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא (בְּבַקָּשָׁה) לִי: הַאִם יֵשׁ בְּבֵית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין (לְלִינַת לַיְלָה)?

★ עכשיו, אחרי השתיקה הארוכה, הוא פותח את פיו בפעם הראשונה מאז "הגמיאיני נא" (פסוק יז). והוא שואל שתי שאלות. הראשונה — זו שנשארה פתוחה בפסוק כא: "בת מי את". והשנייה — מעשית, אבל גם היא חלק מן השליחות: "היש בית אביך מקום לנו ללין". התשובות יבואו בשני הפסוקים הבאים, אחת אחת.

★ שימו לב: הוא אינו שואל "מי את" או "מה שמך", אלא "בת מי את". מה שחשוב לו הוא המשפחה, כי השבועה שנשבע לאברהם היתה "אל ארצי ואל מולדתי תלך" (פסוק ד).

★ ועוד: השאלה על מקום ללון אינה רק בקשה לגג מעל הראש. כדי לדבר עם המשפחה הוא צריך להיכנס לבית. וזו דרך מכובדת לעשות זאת — כאורח.

★ ועוד: "לנו" — ברבים. העבד לא בא לבדו. בהמשך הפרק נשמע על "האנשים אשר אתו" (פסוק לב).

★ מטרת הפסוק: להעביר את הסיפור מן הבאר אל הבית: מן הבדיקה של הנערה, אל הפגישה עם משפחתה.

★ מילות מפתח: "בַּת־מִי" (אונקלוס: "בַּת מָן"); "הַגִּידִי" — ספרי (אונקלוס: "חַוִּי"); "נָא" (אונקלוס: "כְעַן"); "הֲיֵשׁ" — האם יש (אונקלוס: "הַאִית"); "בֵּית־אָבִיךְ" — בבית אביך (אונקלוס: "בֵּית אָבוּךְ"); "מָקוֹם" (אונקלוס: "אָתַר כָּשֶׁר", מקום ראוי); "לָלִין" — ללון (אונקלוס: "לִמְבָת").

★ מדרש: רש"י מדייק כאן שהסדר היה: קודם נתן, ואחר כך שאל. ובהמשך הפרק (פסוק מז) העבד עצמו יספר את הדברים בסדר הפוך: "ואשאל אתה ואמר בת מי את... ואשם הנזם על אפה". ורש"י יבאר שם, בלשונו בערך, שאכן שינה את הסדר — שלא יתפסו אותו בדבריו ויאמרו: איך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא. מה שהיה בטחון בעיני העבד, עלול היה להיראות בעיני המשפחה כחוסר אחריות.

★ ביאור בדרך חב"ד: פתגם ידוע של הצמח צדק — שעליו מספר גם היום יום של היום — הוא: "תחשוב טוב ויהיה טוב". ובשיחות הרבי מבואר שהבטחון אינו רק תקוה שהדברים יסתדרו; הבטחון עצמו הוא שפועל את הטוב. העבד מדגים זאת: הוא נותן את הזהב עוד לפני שהוא יודע, "לפי שהיה בטוח". ומקור הבטחון שלו הוא "בזכותו של אברהם" — זה "כוח המשלח בנשלח" שלמדנו אתמול: השליח אינו נשען על עצמו, אלא על מי ששלח אותו.

★ המסר ליום: כשמבקשים ממישהו טובה — מבקשים מעט, בנימוס, ובלי להניח שמגיע לנו: "הגידי נא... מקום לנו ללין". והלילה האחד הזה, כפי שנראה מיד, עוד יכול לגדול.

רש״י

וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ • לְאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ – שְׁאָלָהּ, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהִצְלִיחַ הַקָּבָּ"ה דַּרְכּוֹ.
לָלִין • לִינָה אַחַת, 'לִין' שֵׁם דָּבָר, וְהִיא אָמְרָה "לָלוּן", כַּמָּה לִינוֹת.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ — לאחר שנתן לה – שאלה": הקושי — הסדר בפסוקים מוזר. בפסוק כב הוא נותן זהב, ובפסוק כג שואל מי היא. מי נותן נזם וצמידים לנערה זרה, ורק אחר כך בודק מי היא? היה מקום לחשוב שהפסוקים אינם לפי הסדר. רש"י: לא. כך היה: "לאחר שנתן לה — שאלה".

★ "לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם, שהצליח הקב"ה דרכו": ומדוע העז לעשות כך? כי היה בטוח. ושימו לב לחזרה על המלים: בפסוק כא נאמר "ההצליח ה' דרכו אם לא" — שאלה; וברש"י כאן: "שהצליח הקב"ה דרכו" — קביעה. בין שני הפסוקים נעשה מעבר משאלה לוודאות. ומה קרה ביניהם? "כאשר כלו הגמלים לשתות": הוא ראה את הסימן עד סופו.

★ ולפי זה נשאלת שאלה: והרי ברש"י לפסוק כא נאמר "אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא, אם לאו" — וגם עכשיו עדיין אינו יודע! נכון: אבל כאן רש"י מוסיף מה חיזק אותו: "בזכותו של אברהם". לא בזכות חכמתו, ולא בזכות הסימן שלו. וזה תואם גם את לשון תפילתו: "ה' אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם" (פסוק יב). אם ה' עושה חסד עם אברהם, יהיה גם ההמשך כראוי — ולכן הוא נותן, ואחר כך שואל.

★ "לָלִין — לינה אחת, 'לין' שם דבר, והיא אמרה 'ללון', כמה לינות": הקושי — בפסוקנו כתוב "לָלִין", בחיריק; ובפסוק כה תענה רבקה "לָלוּן", בשורוק. מה ההבדל? רש"י: "לין" הוא "שם דבר" — שם עצם: "לין" אחד, כלומר לינה אחת, לילה אחד. העבד ביקש את המינימום. ואילו "ללון" הוא פועל, בלי הגבלה: "כמה לינות". כלומר, רבקה עונה על בקשתו בהרחבה: אתה מבקש לילה אחד? יש לנו מקום לכמה לילות.

★ שימו לב: ההבדל הזה נמצא באות אחת: יו"ד לעומת וי"ו. ודווקא בו נחשפים שני האופיים: אורח שמבקש מעט, ונערה שנותנת הרבה. וזה ממשיך את התבנית שכבר ראינו ליד הבאר: הוא ביקש "מעט מים", והיא הוסיפה "גם לגמליך". ואונקלוס אינו יכול לשמור על הדיוק הזה: בשני הפסוקים הוא מתרגם "לִמְבָת". זו עדינות ששמורה ללשון העברית.

★ המסר ליום: אפשר לתת גם לפני שיודעים הכול, כשיודעים בזכות מי פועלים. ומי שמבקשים ממנו לילה אחד — יכול להציע כמה.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ד

(כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי, בְּנָהּ שֶׁל מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתוֹ לְנָחוֹר.

★ זו התשובה לשאלה שהעסיקה את העבד מאז פסוק כא. הקורא כבר יודע אותה: התורה הקדימה וסיפרה לנו, ברגע שיצאה רבקה, "אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם" (פסוק טו). אבל העבד שומע זאת רק עכשיו. ושימו לב לתשובה: "נחור" הוא אחיו של אברהם — כלומר: "ממשפחת אברהם". כל מה שרצה לדעת, נאמר בשורה אחת.

★ שימו לב: השמות האלה כבר עברו לפנינו. בסוף פרשת וירא קיבל אברהם בשורה: "הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך" (כב, כ), ובהמשך: "ובתואל ילד את רבקה, שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם" (כב, כג). אותם שמות ממש חוזרים עכשיו מפיה של הנערה. הקו שנמתח בסוף פרשת וירא מגיע כאן אל סופו.

★ ועוד: שימו לב שהיא מוסיפה גם את שם הסבתא: "בן מלכה". מדוע לא די ב"בת בתואל"? בפרשת נח למדנו ש"מלכה" היא "בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (יא, כט), ורש"י שם פירש ש"יסכה" היא שרה. כלומר, מלכה היא אחותה של שרה. רבקה קרובה אפוא לבית הזה משני הצדדים: מצד אברהם — אחיו נחור; ומצד שרה — אחותה מלכה. ועוד אפשר לומר: לנחור היו גם בנים מן הפילגש ראומה (כב, כד), והיא מבהירה שהיא משורש האשה הראשית, מלכה.

★ ועוד: שימו לב שהתשובה מתמקדת רק בשאלה הראשונה. על השאלה השנייה היא אינה עונה כאן; יש "ותאמר" נפרד בפסוק הבא. על כך ידבר רש"י.

★ מטרת הפסוק: לסגור את המתח של הסיפור: הנערה שעמדה בבחינת החסד היא גם מן המשפחה הנכונה. שני התנאים נתקיימו.

★ מילות מפתח: "בַּת־בְּתוּאֵל" (אונקלוס: "בַּת בְּתוּאֵל"); "אָנֹכִי" (אונקלוס: "אֲנָא"); "בֶּן־מִלְכָּה" (אונקלוס: "בַּר מִלְכָּא"); "יָלְדָה" (אונקלוס: "דִּילֵידַת"); "לְנָחוֹר" (אונקלוס: "לְנָחוֹר").

★ מדרש: בפרשת תולדות (כה, כ) יפרש רש"י, בלשונו בערך, מדוע התורה מזכירה שם את מוצאה של רבקה: להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע — ולא למדה ממעשיהם. והמדרש (בראשית רבה, פרשה סג) קורא עליה, בלשונו בערך, את הפסוק "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב, ב). ומי שקורא את פסוקנו אחרי שראה את חסדה ליד הבאר, כבר רואה את ה"שושנה": היא אומרת "בת בתואל אנכי" בלי בושה — ועם זאת, כפי שראינו, מעשיה הם מעשי בית אברהם.

★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה להדגיש שאין מקום "רחוק" מדי: ניצוץ של קדושה יכול להימצא בכל מקום, גם כשהסביבה נראית הפוכה לגמרי. רבקה גדלה בבית בתואל ובחברת לבן, ובכל זאת היא האם שתקים את עם ישראל. וההפך גם נכון: אדם אינו נקבע על פי מוצאו בלבד. "בת בתואל אנכי" הוא עובדה; מה שהיא עושה בפועל הוא שקובע מי היא.

★ המסר ליום: כדאי לדעת לומר בפשטות מאיפה באנו, בלי להתבייש ובלי להתגאות. ואל לנו לשפוט אדם על פי משפחתו: רבקה מלמדת שגם מבית בתואל יכולה לצאת אם בישראל.

רש״י

בַּת־בְּתוּאֵל • הֱשִׁיבַתּוֹ עַל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן – אַחֲרוֹן.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ "בַּת־בְּתוּאֵל — השיבתו על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון": הקושי — למה מחולקת תשובתה לשני פסוקים, כשכל אחד נפתח ב"ותאמר אליו"? הרי היא עומדת ומדברת רצוף. רש"י: התורה מדגישה את הסדר. העבד שאל שתי שאלות: "בת מי את" (ראשונה), ו"היש בית אביך מקום" (אחרונה). והיא ענתה בסדר זהה: קודם "בת בתואל" (פסוקנו), ואחר כך "גם מקום ללון" (הפסוק הבא).

★ רש"י משתמש בלשון המוכרת ממסכת אבות (ה, ז): שם נמנית, בלשון המשנה בערך, בין שבע המדות של החכם: שאומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. וברשימה ההיא נמנית גם מדה נוספת: שאינו נבהל להשיב. ושימו לב לניגוד הנפלא: רש"י בפסוק כא תיאר את העבד כ"אדם בהול" — והנערה עונה לו בשלווה ובסדר. בעוד שהוא נסער, היא בהירה לגמרי.

★ ומה עוד מתווסף? לפי חשבונו של רש"י בפרשת תולדות (כה, כ), בערך, רבקה היתה אז צעירה מאוד. ואף על פי כן, היא מתנהגת בחכמה של גדולים: שומעת שאלה עד סופה, מבינה שיש בה שני חלקים, ועונה על כל אחד במקומו. העבד כבר ראה את חסדה, ועכשיו הוא רואה גם את חכמתה — ושני אלה יחד הם מה שהבית של יצחק צריך.

★ המסר ליום: "על ראשון ראשון" הוא כלל פשוט ליום יום: להקשיב לשאלה עד סופה, ולענות עליה לפי הסדר. כך מכבדים את מי שמדבר אתנו — וכך גם מגיעים לתשובה בהירה יותר.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ה

(כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֹּאמֶר אֵלָיו: גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא (מְזוֹן לַבְּהֵמוֹת) רַב (הַרְבֵּה) יֵשׁ עִמָּנוּ, וְגַם מָקוֹם לָלוּן (לְכַמָּה לֵילוֹת).

★ זו התשובה לשאלה השנייה: "היש בית אביך מקום לנו ללין". ושימו לב: הוא ביקש דבר אחד — מקום; והיא עונה בשלושה "גם". ועוד: היא מתחילה דווקא במה שלא ביקש, במזון לגמלים; ורק בסוף מגיעה לתשובה על מה ששאל.

★ שימו לב: זו בדיוק אותה תבנית שראינו ליד הבאר. שם ביקש "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (פסוק יז), והיא הוסיפה מיוזמתה "גם לגמליך אשאב" (פסוק יט). וכאן: הוא מבקש "מקום לנו ללין", והיא מוסיפה תבן ומספוא. פעמיים אותה מדה: מעבר למה שביקשו ממנה, ובמיוחד — לא לשכוח את הבהמות. וזה מה שפירש רש"י בפסוק יד: "ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים".

★ ועוד: "רב עמנו" — היא אינה מבטיחה מעט, ואינה חוששת שיהיה עליהם להצטמצם. ומה שאמרה אכן יתקיים: "ויתן תבן ומספוא לגמלים" (פסוק לב).

★ ועוד: על השאלה מה ההבדל בין "ללין" שבפיו לבין "ללון" שבפיה — ראו ברש"י על הפסוק הקודם. ומלת "גם" חוזרת כאן שלוש פעמים, וחז"ל מצאו בה בכל מקום, בלשונם בערך, לשון של ריבוי: תוספת על מה שנאמר. ואין מתאים מזה לנערה שמוסיפה בכל פעם עוד.

★ מטרת הפסוק: לחתום את תמונת הכלה: חסד שמעבר לבקשה, חכמה בדיבור, ובית פתוח. עכשיו נותר רק דבר אחד לעבד: להודות.

★ מילות מפתח: "תֶּבֶן" — קש (אונקלוס: "תִּבְנָא"); "מִסְפּוֹא" — מזון לבהמות (אונקלוס: "כִּסָּתָא"); "רַב" — הרבה (אונקלוס: "סַגִּי"); "עִמָּנוּ" (אונקלוס: "עִמָּנָא"); "מָקוֹם" (אונקלוס: "אָתַר כָּשַׁר"); "לָלוּן" (אונקלוס: "לִמְבָת").

★ מדרש: בגמרא (ברכות מ, א) אמרו, בלשון הגמרא בערך, שאסור לאדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו, שכן נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק אחר כך "ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו). רבקה נוהגת כך מעצמה: היא מתחילה מן התבן והמספוא, ורק אחר כך מגיעה אל המקום של בני האדם.

★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (ברכות נד, א) נדרש "בכל לבבך", בערך: בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. ובספר התניא מובא רעיון זה: תכלית העבודה אינה רק לעצור את הנפש הבהמית, אלא שגם כוחותיה יתהפכו לאהבת ה'. ואפשר לראות כאן משל (וזו הצעה להתבוננות): רבקה דואגת גם ל"גמלים" — לצד הגשמי והכוחני של החיים — ודווקא משום כך יוכל "האיש" למצוא מקום לנוח. בית יהודי אמיתי נותן "מספוא רב" גם לגמל שבתוכנו, ומכוון אותו אל הקדושה.

★ המסר ליום: אם שואלים אותך על מקום — תחשוב גם על מה שהאדם לא העז לשאול. אורח שמבקש מיטה, בדרך כלל צריך גם ארוחה; חבר שמבקש דקה, אולי צריך שעה. חסד אמיתי רואה מעבר לבקשה.

רש״י

מִסְפּוֹא • כָּל מַאֲכַל הַגְּמַלִּים קָרוּי מִסְפּוֹא, כְּגוֹן תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ "מִסְפּוֹא — כל מאכל הגמלים קרוי מספוא, כגון תבן ושעורים": הקושי — הפסוק אומר "גם תבן גם מספוא", כאילו אלה שני דברים שונים. מהו אפוא "מספוא"? רש"י: זו מלה כללית, שם לכל מזון של הגמלים, ו"תבן" הוא רק אחת מדוגמאותיה — לצד השעורים. לפי זה, "גם תבן גם מספוא" הוא פרט וכלל: התבן הוא אחד הדברים, והמספוא הוא הכלל כולו — תבן, שעורים וכל מאכל אחר של הגמלים.

★ שימו לב: צירוף של תבן ושעורים כמזון לבהמות מוכר גם במקום אחר במקרא: "והשערים והתבן לסוסים ולרכש" (מלכים א ה, ח) — כך הביאו לסוסיו של שלמה המלך. כלומר, רבקה אינה מבטיחה רק קש לעשרה גמלים, אלא מזון מלא ומכובד. והמלה "רב" שבפסוק מחזקת זאת: לא רק מספיק, אלא בשפע.

★ המסר ליום: גם בפרטים הקטנים של הכנסת אורחים — איזה מזון, כמה, ולמי — יש מקום לנדיבות. לא די לתת "משהו"; ראוי לתת את הטוב שיש לנו, ובשפע.

בראשית פרק כ״ד פסוק כ״ו

(כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהֹוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקֹּד הָאִישׁ (הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ) וַיִּשְׁתַּחוּ (הִשְׁתַּחֲוָה) לַה'.

★ זה רגע השיא של השיעור. בפסוק כא נאמר "מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא"; ועכשיו התשובה בידו: "בת בתואל... אשר ילדה לנחור". והתגובה הראשונה שלו אינה לנערה, ואינה מלה בכלל: היא תנועה של הגוף, כלפי ה'. ארבע מלים בלבד — ובהן הכול.

★ שימו לב: הקטע כולו נפתח בתפילה ומסתיים בהודאה. בתחילתו, ליד הבאר, אמר "ה' אלהי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום" (פסוק יב); ובסופו: "ויקד האיש וישתחו לה'". מי שביקש מה' — גם יודע לחזור ולהודות לו.

★ ועוד: הוא משתחווה עוד לפני שאמר דבר. המלים יבואו רק בפסוק הבא: "ברוך ה' אלהי אדני אברהם". הגוף מקדים את הפה.

★ ועוד: הביטוי הזה — "ויקד... וישתחו" — חוזר בתורה כתגובה לבשורה: "ויאמן העם... ויקדו וישתחוו" (שמות ד, לא), ו"ויקד העם וישתחוו" (שמות יב, כז), כשנאמר להם שעתידים הם להיגאל.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: ללמד שהתגובה הראשונה להצלחה צריכה להיות הודאה לה'. ההצלחה אינה שלי; "ה' הצליח דרכי".

★ מילות מפתח: "וַיִּקֹּד" — הרכין ראש (אונקלוס: "וּכְרַע"); "הָאִישׁ" (אונקלוס: "גַּבְרָא"); "וַיִּשְׁתַּחוּ" — השתחווה (אונקלוס: "וּסְגִיד"); "לַיהֹוָה" (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה ס) למדו מפסוקנו, בלשון המדרש בערך, שמודים על בשורה טובה. וכך נקבע גם להלכה: במשנה (ברכות ט, ב) נאמר, בערך, שעל בשורות טובות מברכים "ברוך הטוב והמטיב". ובגמרא (ברכות לד, ב) מובחנות, בערך, תנועות הגוף: "קידה" היא על האפיים, "כריעה" על הברכיים, ו"השתחואה" בפישוט ידיים ורגליים. כך או כך, הפסוק מתאר שתי תנועות נפרדות, שכל אחת מהן הולכת ומעמיקה את הקודמת.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מודגש שהשתחוואה היא ענין של ביטול: הראש, מקום השכל, יורד ומשתווה לרגל. כל היום של העבד היה מלא מחשבה, חשבונות וסימנים ("בעל מחשבות", כדברי רש"י), וכשהגיעה התשובה — הוא מניח את הראש למטה. וכך פותח יהודי את יומו, עוד לפני הכול: "מודה אני לפניך". קודם הודאה וביטול, ורק אחר כך מלים ותכניות.

★ המסר ליום: כשמגיעה בשורה טובה, הדחף הוא לרוץ ולספר, להמשיך הלאה, להתחיל את השלב הבא. "ויקד האיש וישתחו לה'" מלמד לעצור קודם, ולו לרגע אחד, ולומר תודה למי שזה ממנו באמת.

★ ומחר (כ"ד מרחשון): בזאת מסתיימת עליית "שלישי", ומתחילה עליית "רביעי". העבד פותח את פיו בברכה: "ויאמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני" (כד, כז). ורש"י יפרש את "בדרך": "דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך". ומיד "ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה" (כד, כח) — ורש"י יבאר למה דווקא "לבית אמה": "דרך הנשים היה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה".

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ט (המשך וסיום) — מ"וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת", ועד "בִּרְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 300, והנה מודעת זאת... עד עמ' קנא, כנ"ל.

★ יום שלישי, כ"ג מרחשון — היום השלישי של שבוע פרשת חיי שרה. היום מסתיימת אגרת הקודש סימן כ"ט. עד עכשיו למדנו שהרצון העליון הוא "כתר", ושממנו באים כל הלבושים של הנשמה. היום רבנו הזקן מראה היכן הרצון הזה מתגלה. בתורה שבכתב הוא "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", והוא מתגלה רק בתורה שבעל פה. הדוגמה הראשונה היא תפילין. התורה כותבת "וקשרתם לאות על ידך", ואינה מפרשת מה קושרים, במה קושרים והיכן. רק התורה שבעל פה אומרת: בית אחד על היד וארבעה בתים על הראש, רצועות שחורות, על הזרוע ולא על כף היד, על הקדקוד ולא על המצח. הדוגמה השנייה היא שבת. התורה אומרת "לא תעשה מלאכה", ואינה מפרשת מהי מלאכה. התורה שבעל פה אומרת: ל"ט המלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים וקורות כבדות. וכך בכל המצוות. לכן התורה שבעל פה נקראת "תורת אמך": האם מוציאה אל הגילוי את מה שהיה נעלם בטיפת האב. ולכן היא נקראת "אשת חיל", שמולידה "חיילות הרבה" — הלכות בלי מספר. וכאן באה התשובה לשאלה שפתחה את האגרת. ההלכות הן גילוי הרצון העליון, והרצון העליון הוא "כתר". לכן הן נקראות "תגא" ו"כתרה של תורה", והשונה אותן מובטח לו שהוא בן העולם הבא. במילה "כנ"ל" מסתיים השיעור של היום, ואיתו האגרת.

★ איפה אנחנו באגרת? ביום שישי פתחנו את סימן כ"ט בשאלה למה נקראות ההלכות "כתרה של תורה", ולמה דווקא השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא. שלשום למדנו שהרצון העליון נקרא "כתר עליון", והוא למעלה מן החכמה. הרצון הזה התלבש בתרי"ג המצוות, והן כמו עמודים חלולים מ"רום המעלות" עד "הארץ הלזו החמרית"; דרכם הנשמה עולה ונעשית מלובשת באור הכתר. אתמול הביא רבנו הזקן ראיה מן הזוהר: "עובדין טבין" ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה". והוא יישב שגם הלבושים של גן עדן העליון, הבאים "מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא", באים ממצוה מעשית — כי "עקימת שפתיו הוי מעשה" — ומהארת הרצון העליון.

★ לאן הולכת האגרת. שני היסודות שכבר למדנו עדיין לא ענו על השאלה שבפתיחת האגרת. ידענו שהרצון העליון הוא "כתר", וידענו שהוא מלובש במצוות. אבל למה דווקא ההלכות נקראות כתר? חסרה חוליה אחת: היכן הרצון הזה מתגלה? זה הצעד של היום. אם הוא מתגלה דווקא בהלכות של התורה שבעל פה, הרי ההלכות הן הגילוי של ה"כתר". בסוף השיעור רבנו הזקן יחבר את כל הדברים ויענה על השאלות.

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום שלישי כ"ג מרחשון" נמצאת בערך בשני שלישים של עמוד 80, ומתחתיה שורת מורה השיעור. כל מה שמעל הכותרת הזאת שייך לשיעור של אתמול, וגם הערות 41 ו־42 שבתחתית עמוד 80. השיעור נפתח בדברי פירוש בלבד. לשון האגרת מתחילה רק אחרי המילים "ובלשון רבנו הזקן:". כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. היום יש שלוש תיבות: בעמוד 80 ארבע שורות, והשורה הראשונה מוזחת פנימה; בעמוד 81 ארבע עשרה שורות; ובעמוד 82 עשרים שורות. הלשון המנוקדת מסודרת כמו בימים הקודמים, בשני צדדים: בכל צד ארבע שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ושורות רחבות מתחתיה. בעמוד 80 אין שורות רחבות מתחת לתיבה, כי העמוד נגמר בה. קוראים קודם את הצד הימני של כל עמוד, ואחר כך את השמאלי. בעמוד 80 הצד הימני הוא מ"להלן יפרט" ועד "(613)", והצד השמאלי מ"מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה" ועד "מופלא ומכוסה טמיר". בעמוד 81 הצד הימני הוא מ"ונעלם", וכן מה שהוא מחלקן" ועד "דַּוְקָא,", והצד השמאלי מ"כל האמור" ועד "מפריך". בעמוד 82 הצד הימני הוא מ"סברא זו" ועד "תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,", והצד השמאלי מ"הנקראת" ועד "העליון שבמצוות.". בתחתית עמוד 81 מודפסות הערות 43 עד 54, ובתחתית עמוד 82 הערות 55 עד 62. ההערות ממשיכות את המספור של האגרת, שהתחיל ביום שישי מ־1. מספרי ההערות 43, 44 ו־52 עד 56 נדפסו בתוך דברי הפירוש, ולא בלשון האגרת.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת (עמודים 80–81). "ב"ה" — "בָּרוּךְ־הוּא" (במקף). "שבע"פ" — "שֶׁבְּעַל־פֶּה" (במקף), ו"בע"פ" — "בְּעַל־פֶּה". "עד"מ" — "עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל" (במקף אחד). "בתושב"כ" — "בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב". "מ"ע" — "מִצְוֹת־עֲשֵׂה" (במקף). "ל"ת" — "לֹא־תַעֲשֶׂה" (במקף). "ע"י" — "עַל־יְדֵי" (במקף). "פי'" — "פֵּרַשׁ". "תרי"ג" נשאר בראשי תיבות גם בלשון המנוקדת: "תַּרְיַ"ג". כך גם "ד'", "וְד'" ו"ל"ט". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" שבחוברת, השיעור של כ"ב חשון (אתמול) הוא "והנה מודעת . . . ב"ה כנ"ל." — וזה בדיוק השיעור שלנו היום. כלומר, החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי הלוח, כמו אתמול. אנו הולכים לפי החוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' 300... עד עמ' קנא". לפי מה שראינו בימים הקודמים, 300 (= 2 × 150) הוא העמוד השני של דף ק"נ, ו"קנא" הוא העמוד הראשון של דף קנ"א. כלומר, השיעור של היום עובר מדף ק"נ לדף קנ"א.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הרצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות התורה שבכתב "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", ומתגלה רק בתורה שבעל פה.
· תחנה ב' — הדוגמה: תפילין. בתורה שבכתב נאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך" — "מאמר סתום ונעלם".
· תחנה ג' — מה קושרים ובמה: בית אחד על היד וד' בתים על הראש, ד' פרשיות, עור מעובד, בתים מרובעים, רצועות עור שחורות.
· תחנה ד' — היכן: "על ידך" היא הזרוע ולא כף היד; "בין עיניך" זה קדקוד ולא המצח.
· תחנה ה' — הכלל: כל המצוות, עשה ולא תעשה, אינן גלויות אלא על ידי תורה שבעל פה.
· תחנה ו' — הדוגמה השנייה: שבת. "לא תעשה מלאכה" — ובתורה שבעל פה נתפרש: ל"ט מלאכות, ולא טלטול אבנים וקורות כבדות.
· תחנה ז' — "אל תטוש תורת אמך": אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם, והאם מוציאה אותם לגילוי. כך רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה באות אל הגילוי בתורה שבעל פה.
· תחנה ח' — "שמע בני מוסר אביך" מוסב על התורה שבכתב, שיוצאת מחכמה עילאה, הנקראת "אב".
· תחנה ט' — "אשת חיל עטרת בעלה": התורה שבעל פה מולידה "חיילות הרבה". "ועלמות אין מספר" — "עולמות", אלו הלכות.
· תחנה י' — ההלכות הן גילוי הרצון העליון, שלמעלה מחכמה עילאה, כמו כתר ועטרה על המוחין. לכן הן נקראו "תגא" ו"כתרה של תורה".
· תחנה י"א — "והשונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא", על ידי התלבשות נפשו, רוחו ונשמתו ברצון העליון.

★ ההקדמה שבפירוש בחוברת. עוד לפני לשון האגרת מקדים הפירוש בחוברת: "להלן יפרט את המעלה המיוחדת שישנה בהלכות התורה, שבהן דוקא ישנו הגילוי מהרצון העליון. שכן, איך יודעים מהו הרצון העליון שבמצוות, ובאיזה אופן על המצוות להיות כדי שעל ידן יומשך הרצון העליון – הרי זה דוקא על־ידי ההלכות של תורה שבעל־פה. ובלשון רבנו הזקן:". המילה "הלכות" מודגשת בחוברת בשתי הפעמים. כאן נשאלת שאלה מעשית. כדי שהרצון העליון יומשך על ידי המצוה, המצוה צריכה להיות בדיוק כפי שה' רוצה. ומאין נדע בדיוק מה הוא רוצה? מן ההלכות.

★ רקע: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. "תורה שבכתב" היא התורה הכתובה, הפסוקים עצמם. "תורה שבעל פה" היא הפירוש של הפסוקים, שנמסר מדור לדור, עד שנכתב במשנה ובגמרא. "הלכה" היא הקביעה המעשית שיוצאת ממנה: מה עושים, ואיך. על הפער בין השתיים האלה מדובר היום.

★ רקע: שם הוי' ושם אדנ־י. הפירוש בחוברת מדבר היום על שני שמות של הקדוש ברוך הוא. שם הוי' הוא השם בן ארבע האותיות. הוא כתוב בתורה, אבל אין קוראים אותו כפי שהוא כתוב; במקומו קוראים את שם אדנ־י. החוברת כותבת "הוי'" ו"אדנ־י", וכך נכתוב גם אנו. ארבע האותיות מתחלקות לשני זוגות: י"ה ו־ו"ה.

★ רקע: תפילין. בתפילין של ראש יש ארבעה "בתים", ארבעה תאים נפרדים, ובכל אחד מהם פרשה אחת. בתפילין של יד יש בית אחד, ובו ארבע הפרשיות יחד. ארבע הפרשיות הן: "קדש" ו"והיה כי יבאך" (שמות יג), "שמע" (דברים ו) ו"והיה אם שמע" (דברים יא). זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ רקע: לאו, עשה ומדרבנן. בהמשך השיעור הפירוש בחוברת דן בשאלה הלכתית, ובה שלושה מונחים. "לאו" הוא איסור מן התורה שנאמר בלשון "לא". "עשה" הוא ציווי מן התורה לעשות משהו. "מדרבנן" פירושו שהאיסור אינו מן התורה, אלא מתקנת חכמים. ויש כלל נוסף: "לאו הבא מכלל עשה – עשה". כשהתורה מצווה לעשות משהו, ומן הציווי משתמע איסור על ההפך, האיסור הזה נחשב "עשה" ולא "לאו".

★ רקע: הספרים והחכמים שנזכרים בפירוש בחוברת. "לקוטי לוי יצחק" — הערותיו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי. "הרמב"ן" — רבי משה בן נחמן, בפירושו על התורה. "מגיד משנה" ו"לחם משנה" — שני פירושים על הרמב"ם (רבי משה בן מיימון): הראשון של רבי וידאל די טולושא, והשני של רבי אברהם די בוטון. "ירושלמי" — התלמוד הירושלמי. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי הִנֵּה רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הַמְלֻבָּשׁ בְּתַּרְיַ"ג מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,

"והנה מודעת זאת," — הפירוש בחוברת: הרי ידוע, "כי הנה רצון העליון ברוך־הוא המלבש בתרי"ג" — (613) "מצות שבתורה שבכתב," — כפי שהמצוות הן בתורה שבכתב, שבהן מלובש הרצון העליון ברוך־הוא,

★ "והנה מודעת זאת". הפירוש בחוברת: "הרי ידוע". רבנו הזקן פותח בדבר שכל לומד מכיר מניסיונו: מי שפותח חומש אינו מוצא בו איך מקיימים מצוה. הלשון "מודעת זאת" לקוחה מן הפסוק "מודעת זאת בכל הארץ" (ישעיהו יב, ה). זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ הדיוק החדש: "שבתורה שבכתב". ביום ראשון אמר רבנו הזקן שהרצון העליון "נתלבש בתרי"ג מצות התורה". עכשיו הוא מדייק: "בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב". הפירוש בחוברת מבהיר: "כפי שהמצוות הן בתורה שבכתב". אלה אותן מצוות, אבל יש להן שני מצבים: כפי שהן כתובות בפסוק, וכפי שהן מפורשות בהלכה. ההבדל בין שני המצבים הוא הנושא של היום.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב". בלשון המנוקדת "רְצוֹן" נוקד כאן בשווא תחת הרי"ש. ביום ראשון ובשני הוא נוקד "רָצוֹן", בקמץ, בכל מקום שבא הצירוף הזה. העתקנו כפי שנדפס בכל מקום. "הַמְלֻבָּשׁ" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "המלובש"). "בְּתַּרְיַ"ג" — התי"ו בדגש, ואילו ביום ראשון, בעמוד 78, נדפס "בְּתַרְיַ"ג", בלי דגש. גם כאן העתקנו כפי שנדפס. "(613)" נדפס אחרי "בְּתַּרְיַ"ג" באות רגילה, והוא תוספת של הפירוש. "מִצְוֹת" בחולם על הוי"ו. "הַמְלֻבָּשׁ בְּתַּרְיַ"ג" חותם את העמודה הצרה בצד הימני של עמוד 80, ו"מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב," פותח את הצד השמאלי. דברי הפירוש משולבים אחרי "זֹאת,", אחרי "בְּתַּרְיַ"ג" ואחרי "שֶׁבִּכְתָב,"; כאן חיברנו.

הוּא מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה טָמִיר וְנֶעְלָם, וְאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה אֶלָּא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,

"הוא מפלא ומכסה טמיר ונעלם, ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל־פה," — הפירוש בחוברת: מן התורה שבעל־פה יודעים בבירור מהו הרצון העליון שבמצוה זו, כפי שרבנו הזקן מביא מיד הדוגמה ממצות תפילין וכו'.

הפירוש בחוברת ממשיך: ארבע הלשונות שרבינו הזקן משתמש בהן: "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", וכן מה שהוא מחלקן לשתי חלוקות: "מופלא ומכוסה" בוא"ו המוסיף, ולאחר מכן "טמיר (בלי וא"ו) ונעלם", כלומר ש"טמיר ונעלם" הוא חלוקה שניה – מסביר זאת ב"לקוטי לוי יצחק" (בהערות על התניא), שזה מפני שתרי"ג המצוות שבתורה שבכתב תלויות בשם הוי' (כידוע), מצוות לא־תעשה ב"י"ה" של שם הוי' ומצוות־עשה ב"ו"ה" (הערה 43), ושם הוי' הרי "נכתב" ולא "נקרא", כמאמר (הערה 44) "לא כשאני נכתב אני נקרא", שהקריאה היא לא בשם הוי' אלא בשם אדנ־י, "לעלם כתיב" מלשון העלמה. וזהו מה שבתורה שבכתב דוקא הרצון העליון נעלם כמו ששם הוי' הוא נעלם, הוא רק "נכתב" (וכתב הוא העלם לגבי קריאה) ולא "נקרא" (שקריאה היא גילוי), אלו הן ארבע הלשונות ("מופלא ומכוסה טמיר ונעלם") כנגד ארבע אותיות שם הוי', והן חלוקות בשתי חלוקות, "מופלא ומכוסה" ו"טמיר ונעלם": "מופלא ומכוסה" כנגד י"ה של שם הוי' ו"טמיר ונעלם" כנגד ו"ה, כלומר (הוא ממשיך ב"לקוטי לוי יצחק"), שהרצון העליון הוא האותיות של שם הוי' דלעילא (שלמעלה) והוא מלובש בתורה שבכתב שהיא שם הוי' דלתתא (שלמטה), ולכן הוא עדיין "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", כי שם הוי' (גם שם הוי' דלתתא (שלמטה)) הוא עדיין "טמיר ונעלם", ומתגלה בתורה שבעל־פה, שהיא שם אדנ־י שהוא בגילוי ו"נקרא" (כפי ששם הוי' "נקרא" ובגילוי על ידי שם אדנ־י, שהוא נקרא באדנ־י). על־כל־פנים, הרי הרצון העליון כפי שהוא בתורה שבכתב הוא מכוסה ונעלם, ומתגלה רק בתורה שבעל־פה,

★ הטענה של היום, במשפט אחד. הרצון העליון נמצא במצוה כבר בתורה שבכתב, אבל שם הוא נסתר. הוא מתגלה רק בתורה שבעל פה. הפירוש בחוברת: "מן התורה שבעל־פה יודעים בבירור מהו הרצון העליון שבמצוה זו".

★ ארבע לשונות של הסתרה. "מופלא" — מובדל ורחוק מהשגה. "מכוסה" — יש עליו כיסוי. "טמיר" — טמון. "נעלם" — אינו נראה. למה רבנו הזקן צריך ארבע מילים? ולמה "מופלא ומכוסה" מחוברים בוי"ו, "טמיר ונעלם" מחוברים בוי"ו, ובין שני הזוגות אין וי"ו? על זה עומד רבי לוי יצחק ב"לקוטי לוי יצחק", והפירוש בחוברת מביא את דבריו. נפרק אותם לארבעה שלבים.

★ שלב א': המצוות ושם הוי' (הערה 43). תרי"ג המצוות "תלויות בשם הוי'": מצוות לא תעשה ב"י"ה", ומצוות עשה ב"ו"ה". הרבי מפנה כאן ללקוטי תורה, בתחילת פרשת פקודי ("לקו"ת ר"פ פקודי"), ולעוד מקומות ("ובכ"מ" — ובכמה מקומות). הרמז הידוע לזה הוא בפסוק "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג, טו). "שמי" (350) עם י"ה (15) הם 365, כמספר מצוות לא תעשה. "זכרי" (237) עם ו"ה (11) הם 248, כמספר מצוות עשה. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ שלב ב': "נכתב" ולא "נקרא" (הערה 44). "לא כשאני נכתב אני נקרא" — ההערה מפנה לגמרא במסכת פסחים (דף נ' עמוד א'). שם נאמר, בלשון הגמרא בערך, שהשם נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. ושם גם מובא שהמילה "לעלם" שבפסוק שהבאנו כתובה בלי וי"ו. הפירוש בחוברת: "'לעלם כתיב' מלשון העלמה". ועוד נאמר שם, בלשון הגמרא בערך, שלעתיד לבוא ייקרא השם כמו שהוא נכתב. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ שלב ג': מן השם אל התורה. הפירוש בחוברת מוסיף משוואה פשוטה: "וכתב הוא העלם לגבי קריאה", ו"קריאה היא גילוי". מה שכתוב עדיין סגור בתוך האותיות. מה שנקרא בפה כבר נשמע ומובן. לכן "וזהו מה שבתורה שבכתב דוקא הרצון העליון נעלם כמו ששם הוי' הוא נעלם". גם השם המפורש וגם הרצון העליון, בתורה שבכתב הם "נכתבים" ולא "נקראים".

★ שלב ד': ארבע לשונות כנגד ארבע אותיות.
· "מופלא ומכוסה" — כנגד י"ה של שם הוי'.
· "טמיר ונעלם" — כנגד ו"ה של שם הוי'.
· הרצון העליון — "האותיות של שם הוי' דלעילא (שלמעלה)".
· התורה שבכתב — "שם הוי' דלתתא (שלמטה)".
· התורה שבעל פה — "שם אדנ־י שהוא בגילוי ו'נקרא'".

נעלם בתוך נעלם: הרצון העליון, שהוא שם הוי' שלמעלה, מלובש בתורה שבכתב, שהיא שם הוי' שלמטה. שניהם עדיין נסתרים. הגילוי מתחיל רק בתורה שבעל פה, כמו ששם הוי' "נקרא" על ידי שם אדנ־י.

★ "על־כל־פנים". בסוף הקטע הזה הפירוש בחוברת חוזר אל העיקר: "על־כל־פנים, הרי הרצון העליון כפי שהוא בתורה שבכתב הוא מכוסה ונעלם, ומתגלה רק בתורה שבעל־פה,". מי שלא תפס את החשבון של האותיות יכול להישאר עם הנקודה הזאת, והדוגמה הבאה תמחיש אותה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ". בלשון המנוקדת "מֻפְלָא" ו"וּמְכֻסֶּה" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "מופלא", "ומכוסה"). "שבע"פ" נפתח ל"שֶׁבְּעַל־פֶּה,"; "שֶׁבְּעַל־" נדפס בסוף שורה, ו"פֶּה," בתחילת השורה הבאה. אחריו קו מפריד ודברי הפירוש. בדברי הפירוש כתוב פעם "רבנו הזקן" ופעם "רבינו הזקן", במרחק של שורות ספורות; העתקנו כפי שנדפס. "אדנ־י" נדפס במקף. בסוגריים יש סוגריים נוספים: "(גם שם הוי' דלתתא (שלמטה))". המילים "מופלא ומכוסה טמיר" חותמות את עמוד 80, ו"ונעלם"," פותח את עמוד 81. מספר ההערה 43 נדפס אחרי "ב"ו"ה"", לפני הפסיק; ומספר ההערה 44 נדפס אחרי "כמאמר". המילים "דלעילא" ו"נקרא" (בצירוף "שהוא נקרא") מודגשות בחוברת.

כְּמוֹ מִצְוַת תְּפִלִּין, עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל, שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ",

"כמו מצות תפלין, על דרך־משל, שנאמר בתורה שבכתב (הערה 45): 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך'," — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.

★ "על דרך משל" — לדוגמה. בימים הקודמים "על דרך משל" פתח משל: עמודים בבית גדול. כאן הכוונה שונה. מצוות תפילין אינה משל אלא דוגמה ממשית, מצוה שכל אחד מכיר: "כמו מצות תפילין, על דרך משל" — למשל, מצוות תפילין.

★ הפסוק (הערה 45). "ואתחנן ו, ח" — פרשת ואתחנן, דברים פרק ו' פסוק ח', בפרשת "שמע". קראו את הפסוק כאילו אתם רואים אותו בפעם הראשונה: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך". מה בדיוק קושרים? המשפט הבא של רבנו הזקן שואל את זה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמו מצות תפילין עד"מ שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". כאן עוברים מעמוד 80 לעמוד 81: התיבה של עמוד 80 מסתיימת במילה "שנאמר", והתיבה של עמוד 81 נפתחת במילה "בתושב"כ". בלשון המנוקדת "מִצְוַת" בפתח, בסמיכות (בתיבה "מצות"). "תְּפִלִּין" ביו"ד אחת (בתיבה "תפילין"). "עד"מ" נפתח ל"עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל,", במקף אחד ובפסיק. "בתושב"כ" נפתח ל"בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב". "לְטֹטָפֹת" בכתיב חסר, בשני חולמים, ככתיב הפסוק (בתיבה "לטוטפות"). הפסוק מוקף במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. מספר ההערה 45 נדפס אחרי "שֶׁבִּכְתָב", לפני הנקודתיים.

וְהוּא מַאֲמָר סָתוּם וְנֶעְלָם, שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ הַכָּתוּב אֵיךְ וּמַה לִּקְשֹׁר, וּמַהוּ "טוֹטָפוֹת", וְהֵיכָן הוּא "בֵּין עֵינֶיךָ" וְ"עַל יָדֶךָ",

"והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פרש הכתוב איך ומה לקשר, ומהו 'טוטפות', והיכן הוא 'בין עיניך' ו'על ידך'," — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.

★ "מאמר סתום ונעלם". המילה "נעלם" חוזרת מן המשפט הקודם. הכלל שאמר רבנו הזקן — "טמיר ונעלם" — מתקיים בפסוק הזה ממש. הפסוק אומר לקשור, ולא יותר.

★ מה הפסוק אינו אומר? רבנו הזקן מונה את השאלות שנשארות פתוחות:
· "איך ומה לקשור" — הפסוק אומר "וקשרתם", ואינו מפרט מהו הדבר הקשור, ובאיזו צורה.
· "ומהו 'טוטפות'" — מילה שאינה מוכרת מן הדיבור הרגיל.
· "והיכן הוא 'בין עיניך'" — אם לוקחים את המילים כפשוטן, זה בין העיניים ממש.
· "ו'על ידך'" — היד היא דבר גדול: באיזה מקום בה?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור ומהו טוטפות והיכן הוא בין עיניך ועל ידך". בלשון המנוקדת "שֶׁלֹּא" בדגש בלמ"ד. "פֵּרַשׁ" בלי יו"ד (בתיבה "פירש"). "לִּקְשֹׁר" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "לקשור"), והלמ"ד בדגש, אחרי "וּמַה". "טוֹטָפוֹת" נדפס כאן בכתיב מלא, ולא כמו "לְטֹטָפֹת" שבפסוק. המילים "טוֹטָפוֹת", "בֵּין עֵינֶיךָ" ו"עַל יָדֶךָ" מוקפות במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. ב"וְ"עַל" המירכאות נפתחות אחרי הוי"ו.

עַד שֶׁפֵּרְשָׁה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה, שֶׁצָּרִיךְ לִקְשֹׁר בַּיִת אֶחָד עַל הַיָּד וְד' בָּתִּים עַל הָרֹאשׁ, וּבְתוֹכָם ד' פָּרָשִׁיּוֹת, וְהַבָּתִּים יִהְיוּ מֵעוֹר מְעֻבָּד, וּמְרֻבָּעִים דַּוְקָא,

"עד שפרשה תורה שבעל־פה (הערה 46), שצריך לקשר בית אחד על היד וד' בתים על הראש, ובתוכם ד' פרשיות, והבתים יהיו מעור מעבד, ומרבעים דוקא," — הפירוש בחוברת: כל האמור הוא באשר למה לקשור,

★ "באשר למה לקשור". הפירוש בחוברת מחלק את פרטי התפילין לפי שאלות. "למה" כאן אינו "מדוע", אלא "ל־מה": בנוגע לשאלה מה קושרים. התשובה: בתים של עור מעובד, מרובעים, ובתוכם פרשיות. אף אחד מן הפרטים האלה אינו כתוב בפירוש בפסוק שהבאנו.

★ "עד שפרשה תורה שבעל פה" (הערה 46). ההערה מפנה לגמרא במסכת מנחות, מדף ל"ד עמוד ב' ואילך, "ובכו"כ מקומות" — ובכמה וכמה מקומות. שם נדרש, בלשון הגמרא בערך, שהמילה "טוטפות" מורה על ארבעה בתים: "טט" בלשון אחת פירושו שתיים, ו"פת" בלשון אחרת פירושו שתיים. ובהמשך הסוגיה נאמר, בלשון הגמרא בערך, שתפילין מרובעות הן הלכה למשה מסיני (מנחות דף ל"ה עמוד א'). "הלכה למשה מסיני" היא הלכה שנמסרה למשה בעל פה, ואינה כתובה בפסוק. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ "דוקא". "ומרובעים דוקא". רבנו הזקן חוזר על המילה הזאת שוב ושוב בקטע הזה. הרצון העליון אינו כללי: הוא אינו רוצה "משהו על היד", אלא דבר מדויק מאוד. ואת הדיוק הזה לומדים רק מן התורה שבעל פה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "עד שפירשה תורה שבע"פ שצריך לקשור בית אחד על היד וד' בתים על הראש ובתוכם ד' פרשיות והבתים יהיו מעור מעובד ומרובעים דוקא". בלשון המנוקדת "שֶׁפֵּרְשָׁה" בלי יו"ד (בתיבה "שפירשה"). "שֶׁצָּרִיךְ" בדגש בצד"י. "לִקְשֹׁר" נדפס כאן בלי דגש בלמ"ד, ולמעלה, אחרי "וּמַה", בדגש. "וְד'" ו"ד'" נשארו בראשי תיבות, בלי ניקוד על הדל"ת. "מְעֻבָּד" ו"וּמְרֻבָּעִים" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "מעובד", "ומרובעים"). מספר ההערה 46 נדפס אחרי "פֶּה", לפני הפסיק. "דַּוְקָא," חותם את הצד הימני של עמוד 81, ואחריו קו מפריד. דברי הפירוש "כל האמור הוא באשר למה לקשור," נדפסו בראש הצד השמאלי. המילה "למה" מודגשת בחוברת.

וּמְקֻשָּׁרִים בִּרְצוּעוֹת שֶׁל עוֹר שְׁחֹרוֹת דַּוְקָא,

"ומקשרים ברצועות של עור שחרות דוקא (הערה 47)," — הפירוש בחוברת: זה באשר במה לקשור,

★ "באשר במה לקשור". השאלה השנייה בחלוקה שבפירוש בחוברת. הפסוק אומר "וקשרתם", ואינו אומר במה. התשובה: ברצועות של עור, שחורות דווקא. בגמרא במסכת מנחות (דף ל"ה עמוד א') נאמר, בלשונה בערך, שגם רצועות שחורות הן הלכה למשה מסיני. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ הערת הרבי (הערה 47). על המילים "שחורות דוקא" מפנה הרבי לרמב"ם, הלכות תפילין פרק ג' הלכה י"ד, "ובשאר פוסקים". ההערה אינה אומרת מה בדיוק צריך לראות שם, ואנו לא נשלים אותה מדעתנו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומקושרים ברצועות של עור שחורות דוקא". בלשון המנוקדת "וּמְקֻשָּׁרִים" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "ומקושרים"). "שְׁחֹרוֹת" בחולם על החי"ת, בלי וי"ו אחריה (בתיבה "שחורות"). מספר ההערה 47 נדפס אחרי "דַּוְקָא", לפני הפסיק. דברי הפירוש "זה באשר במה לקשור," באים אחרי קו מפריד. המילה "במה" מודגשת בחוברת.

וְכָל שְׁאָר פְּרָטֵי הִלְכוֹת עֲשִׂיַּת הַתְּפִלִּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּעַל־פֶּה,

"וכל שאר פרטי הלכות עשית התפלין שנאמרו בעל־פה," — הפירוש בחוברת: בתורה שבעל־פה,

★ המילה "הלכות". כאן מופיעה בלשון האגרת של היום, בפעם הראשונה, המילה שהאגרת כולה נסובה עליה: "הלכות". כל פרטי עשיית התפילין הם "הלכות" שנאמרו בעל פה. למשל, האות שי"ן שעל הבית של תפילין של ראש היא, לפי הגמרא במסכת מנחות (דף ל"ה עמוד א', בלשונה בערך), הלכה למשה מסיני. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וכל שאר פרטי הלכות עשיית התפילין שנאמרו בע"פ". בלשון המנוקדת "עֲשִׂיַּת" ביו"ד אחת, בדגש (בתיבה "עשיית"). "הַתְּפִלִּין" ביו"ד אחת. "שֶׁנֶּאֶמְרוּ" — האל"ף בסגול. "בע"פ" נפתח ל"בְּעַל־פֶּה,", ואחריו קו מפריד ודברי הפירוש "בתורה שבעל־פה,".

וְ"עַל יָדֶךָ" הִיא הַזְּרוֹעַ דַּוְקָא וְלֹא כַּף הַיָּד, וּ"בֵין עֵינֶיךָ" זֶה קָדְקֹד וְלֹא הַמֵּצַח.

"ו'על ידך' היא הזרוע דוקא ולא כף היד (הערה 48), ו'בין עיניך' זה קדקד ולא המצח (הערה 49)." — הפירוש בחוברת: כל זה הוא באשר למקום היכן צריכים להניח את התפילין, כל פרטי הדינים האמורים לדעת בבירור במה מתבטאת מצות התפילין ואיך הוא הרצון העליון שיהודי יקיים מצוה זו – כל אלה מתבררים ומתבהרים בהלכות של תורה שבעל־פה דוקא.

★ השאלה השלישית: היכן. הפירוש בחוברת חילק את הדברים לשלוש שאלות. "למה לקשור" — הבתים והפרשיות. "במה לקשור" — הרצועות. ועכשיו "למקום היכן צריכים להניח". ובשאלה הזאת התורה שבעל פה רחוקה במיוחד מן הקריאה הראשונה של הפסוק. "על ידך" אינו על כף היד, אלא על הזרוע. "בין עיניך" אינו בין העיניים, ואף לא על המצח, אלא על הקדקוד. בגמרא במסכת מנחות (דף ל"ז עמוד א') נאמר, בלשונה בערך, ש"על ידך" זו הקיבורת (השריר של הזרוע), ו"בין עיניך" זה הקדקוד. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ שתי הערות קצרות של הרבי (הערות 48, 49). על "ולא כף היד" כותב הרבי: "כהפי' בשאר מקומות". נראה שהכוונה: ולא כפי שהמילה "יד" מתפרשת בשאר מקומות. על "ולא המצח" כותב הרבי: "כהציץ". הציץ הוא טס הזהב של הכהן הגדול, שנאמר עליו "והיה על מצח אהרן" (שמות כח, לח). כלומר, בתפילין אין זה כמו בציץ. שני הפירושים האלה הם הבנה שלנו בלשון ההערות הקצרה. מכל מקום, בשני המקרים עולה אותה נקודה: הקריאה הפשוטה של המילה הייתה מובילה למקום אחר, וההלכה קובעת מה רצון ה'.

★ הסיכום שבפירוש בחוברת. "כל פרטי הדינים האמורים לדעת בבירור במה מתבטאת מצות התפילין ואיך הוא הרצון העליון שיהודי יקיים מצוה זו – כל אלה מתבררים ומתבהרים בהלכות של תורה שבעל־פה דוקא". זו המסקנה מן הדוגמה: מי שרוצה לדעת מה הרצון העליון בתפילין, לומד את הלכות תפילין.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ועל ידך היא הזרוע דוקא ולא כף היד ובין עיניך זה קדקוד ולא המצח." בלשון המנוקדת "עַל יָדֶךָ" ו"בֵין עֵינֶיךָ" מוקפים במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. "וּ"בֵין" — הוי"ו בשורוק, ואחריה המירכאות; הבי"ת בלי דגש. "הַזְּרוֹעַ" — הזי"ן בדגש ובשווא. "קָדְקֹד" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "קדקוד"). מספר ההערה 48 נדפס אחרי "הַיָּד", לפני הפסיק; ומספר ההערה 49 אחרי "הַמֵּצַח", לפני הנקודה. המילה "הלכות" שבסוף דברי הפירוש מודגשת בחוברת.

וְכֵן כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין מִצְוֹת־עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה – אֵינָן גְּלוּיוֹת וִידוּעוֹת וּמְפֹרָשׁוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,

"וכן כל מצות שבתורה, בין מצות־עשה בין מצות לא־תעשה – אינן גלויות וידועות ומפרשות אלא על־ידי תורה שבעל־פה," — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.

★ מן הדוגמה אל הכלל. תפילין היו רק דוגמה. "וכן כל מצות שבתורה". תפילין הן מצוות עשה, ולכן רבנו הזקן מוסיף: "בין מצות־עשה בין מצות לא־תעשה". גם האיסורים עצמם אינם ברורים עד שהתורה שבעל פה מפרשת אותם. הדוגמה הבאה תהיה מצוות לא תעשה.

★ שלוש מילים של גילוי. למעלה תיאר רבנו הזקן את המצוה בתורה שבכתב בארבע מילים של הסתרה: "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם". כאן הוא אומר מה התורה שבעל פה נותנת: "גלויות וידועות ומפורשות".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וכן כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מצות ל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תורה שבע"פ". בלשון המנוקדת "מ"ע" נפתח ל"מִצְוֹת־עֲשֵׂה" ו"ל"ת" ל"לֹא־תַעֲשֶׂה", במקפים. בין "תַעֲשֶׂה" לבין "אֵינָן" נדפס קו מפריד קצר, באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש. בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו ביום ראשון בקו שאחרי "גּוּף". "וּמְפֹרָשׁוֹת" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "ומפורשות"). "ע"י" נפתח ל"עַל־יְדֵי", במקף. "וְכֵן" נדפס באמצע שורה, אחרי דברי הפירוש "פה דוקא.".

כְּמִצְוַת לֹא־תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת: "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", וְלֹא פֵּרַשׁ מַה הִיא מְלָאכָה,

"כמצות לא־תעשה שנאמר בשבת: 'לא תעשה מלאכה' (הערה 50), ולא פרש" — הפירוש בחוברת: בציווי שבתורה שבכתב, "מה היא מלאכה,"

★ הלשון המדויקת של הפסוק (הערה 50). הרבי ציין ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" שצריך לומר כאן "לא תעשה כל מלאכה". "בדרך אפשר" פירושו שזו הצעה, ולא קביעה. הרבי מפנה לפרשת יתרו (שמות כ, י), בעשרת הדיברות, ושם נאמר על שבת "לא תעשה כל מלאכה". ועוד הוא מפנה לפרשת ראה (דברים טז, ח). שם הלשון היא "לא תעשה מלאכה", בלי "כל", אבל שם מדובר ביום השביעי של פסח. זו הערה שלנו על שני המקומות, ולא של החוברת. בחוברת נדפס הנוסח בלי "כל", וכך העתקנו.

★ "מה היא מלאכה". הפירוש בחוברת מדייק: "בציווי שבתורה שבכתב" לא נאמר מהי מלאכה. והשאלה אינה פשוטה. בעברית של כל יום "מלאכה" היא עבודה, ועבודה היא מאמץ. אם כן, האם אסור בשבת כל דבר שמתאמצים בו? ומה עם דבר שאין בו מאמץ? הפסוק אינו אומר.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמצות ל"ת שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה ולא פי' מה היא מלאכה". בלשון המנוקדת "כְּמִצְוַת" בפתח, בסמיכות. "ל"ת" נפתח ל"לֹא־תַעֲשֶׂה", במקף. הפסוק מוקף במירכאות, ובתיבה אין מירכאות. מספר ההערה 50 נדפס אחרי המירכאות הסוגרות, לפני הפסיק. "פי'" נפתח כאן ל"פֵּרַשׁ", פועל: הכתוב לא פירש. ביום ראשון "פי'" נפתח ל"פֵּרוּשׁ". בלשון המנוקדת "וְלֹא פֵּרַשׁ" נדפס בסוף שורה, ואחריו קו מפריד ודברי הפירוש "בציווי שבתורה שבכתב,". דברי הפירוש משולבים כאן אחרי "פֵּרַשׁ"; כאן חיברנו.

וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה נִתְפָּרֵשׁ שֶׁהֵן ל"ט מְלָאכוֹת הַיְדוּעוֹת,

"ובתורה שבעל־פה (הערה 51) נתפרש" — הפירוש בחוברת: מוסבר "שהן ל"ט מלאכות הידועות,"

★ ל"ט המלאכות (הערה 51). ההערה מפנה למשנה במסכת שבת, דף ע"ג עמוד א', "ובגמרא שם" "ובכ"מ" (ובכמה מקומות). המשנה פותחת: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", ומונה אותן אחת אחת — שלושים ותשע מלאכות. "ל"ט" הוא 39 באותיות.

★ מניין המלאכות האלה? הגמרא במסכת שבת (דף מ"ט עמוד ב') קושרת אותן, בלשונה בערך, אל המלאכות שהיו במשכן. לא המאמץ קובע מהי "מלאכה" לעניין שבת, אלא הרשימה הזאת. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. וזו בדיוק כוונת רבנו הזקן: את ההגדרה הזאת אי אפשר לקרוא מן הפסוק.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ובתורה שבע"פ נתפרש שהן ל"ט מלאכות הידועות". בלשון המנוקדת "וּבַתּוֹרָה" בלי דגש בבי"ת, אחרי השורוק. "שֶׁבְּעַל־" נדפס בסוף שורה, ו"פֶּה" בתחילת השורה הבאה. מספר ההערה 51 נדפס אחרי "פֶּה". "נִתְפָּרֵשׁ" — הפ"א בדגש ובקמץ. אחריו קו מפריד ודברי הפירוש "מוסבר". "ל"ט" נשאר בראשי תיבות, בלי ניקוד. דברי הפירוש משולבים אחרי "נִתְפָּרֵשׁ"; כאן חיברנו.

וְלֹא טִלְטוּל אֲבָנִים וְקוֹרוֹת כְּבֵדוֹת.

"ולא טלטול אבנים וקורות כבדות." — הפירוש בחוברת: שאין זה אסור מן התורה אלא מדרבנן (הערה 52), למרות שזו מלאכה כבדה, והאדם יתייגע יותר בעשותו מלאכה זו מאשר בעשיית מלאכות מסויימות של ל"ט המלאכות – בכל זאת לא זו היא המלאכה שאסרה תורה.

הפירוש בחוברת ממשיך: ישנה גירסא נוספת כאן ב"תניא": "ולא טלטול אבנים וקורות כבידות לבד", בהתאם לגירסא זו הרי שגם טלטול אבנים וקורות כבידות הוא איסור מן התורה, דבר זה הוא בהתאם למה שהרמב"ן אומר בפרשת אמור (הערה 53), שה"עשה" של "שבתון" ביום־טוב (וכך "תשבות" של שבת) הוא גם על דברים שאינם מל"ט המלאכות, אלא מפני שבעשותו מלאכות אלו אין לאדם שבות ומנוחה מל"ט המלאכות – הן נכללות ב"עשה" של "שבתון", כך סובר גם ה"מגיד משנה" (הערה 54), והוא מפרש שם בפירושו הראשון, שגם הרמב"ם סובר כך, שהתורה אמרה "תשבות" מהדברים שיש בהם עמל (יגיעה) למרות שאין הם מלאכה (מה שהתורה קוראת מלאכה) שעליה ישנו הלא־תעשה של "לא תעשה כל מלאכה", למרות שה"לחם משנה" מפריך סברא זו, אבל מה"מגיד משנה" מסתבר כך. ישנם המפרשים (הערה 55), ששתי הגירסאות ב"תניא" כאן, הן אמת, והן תלויות במחלוקת שבירושלמי (הערה 56), שר' בא ור' ירמי' סוברים שה"עשה" שבשביעית ("שש שנים תקצור שדך ושש שנים תזמור כרמך, ולא בשביעית ולאו הבא מכלל עשה – עשה") הוא לגבי דברים שאין עליהם לאו (שכך צריך להיות גם לגבי שבת, שה'עשה' של "תשבות" הוא על דברים שאינם בכלל הלאו של "לא תעשה כל מלאכה"). בהתאם לכך באה ההגהה כאן ב"תניא": "ולא אבנים וקורות כבידות בלבד". ור' יוסי סובר, שה"עשה" של שביעית הוא רק על הדברים שיש עליהם לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו – אסורים רק מדרבנן. בהתאם לכך הרי כך הדבר גם לגבי שבת, שהעשה של שבת הוא רק על מה שיש עליו לאו, ואילו הדברים שאין עליהם לאו אסורים רק מדרבנן.

★ החידוש של הדוגמה. "טלטול" פירושו הזזה, נשיאה ממקום למקום. "קורות" הן קורות עץ לבניין. אילו היינו מגדירים "מלאכה" בעצמנו, היינו אומרים: מי שסוחב אבנים וקורות כבדות כל היום, הוא עושה מלאכה. והפירוש בחוברת מחדד: "האדם יתייגע יותר בעשותו מלאכה זו מאשר בעשיית מלאכות מסויימות של ל"ט המלאכות". ובכל זאת, "לא זו היא המלאכה שאסרה תורה". הרצון העליון כאן אינו מה שהיינו משערים. אפשר לדעת אותו רק מן ההלכה.

★ הרמב"ם (הערה 52). לפי הגירסה שלפנינו, טלטול אבנים אסור רק "מדרבנן". ההערה מפנה לרמב"ם, הלכות שבת פרק כ"ד הלכה י"ב. שם מסביר הרמב"ם, בלשונו בערך, שחכמים אסרו לטלטל מקצת דברים בשבת, כדי שלא יהיה הטלטול בשבת כמו בחול. שאם לא כן, אדם שאינו עובד יחפש במה לעסוק, יפנה כלים או יצניע אבנים, ולא ינוח באמת. שימו לב: גם שם מדובר באבנים. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ גירסה נוספת: מילה אחת שמשנה את הדין. הפירוש בחוברת מביא נוסח אחר של התניא, ובסופו המילה "לבד". לפי הנוסח הזה, הכוונה היא: "מלאכה" אינה רק טלטול של דברים כבדים, אלא ל"ט המלאכות. אבל גם הטלטול אסור מן התורה. ההבדל הוא באיזה ציווי מדובר. הטלטול אינו בכלל הלאו של "לא תעשה כל מלאכה", אבל הוא בכלל ה"עשה" של "שבתון" ו"תשבות".

★ הרמב"ן (הערה 53). "כג, כד" — ויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ד, בפרשת אמור: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון". הרמב"ן שם מסביר, בלשונו בערך, שנצטווינו מן התורה על מנוחה ביום טוב גם מדברים שאינם מלאכה: שלא יטרח אדם כל היום למדוד תבואה, לפנות כלים וגם להעביר אבנים מבית לבית. גם כאן מוזכרות אבנים. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. הפירוש בחוברת מוסיף בסוגריים: "וכך 'תשבות' של שבת".

★ "מגיד משנה" ו"לחם משנה" (הערה 54). ההערה: "לרמב"ם הלכות שבת פכ"א ה"א" — פרק כ"א הלכה א'. שם פותח הרמב"ם, בלשונו בערך: נאמר בתורה "תשבות", אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם. ה"מגיד משנה", לפי הפירוש בחוברת, מפרש בפירושו הראשון שגם הרמב"ם סובר כך: מן התורה יש "תשבות" מדברים "שיש בהם עמל (יגיעה)". ה"לחם משנה" "מפריך סברא זו" — דוחה אותה. אבל הפירוש בחוברת מסכם: "מה'מגיד משנה' מסתבר כך".

★ "הן אמת" (הערות 55, 56). הפירוש בחוברת מגיע לפתרון יפה: יש מפרשים, ובהערה 55 הם מצוינים ב"לקוטי הגהות לספר התניא", שאומרים ששתי הגירסאות "הן אמת". כל אחת מהן הולכת לפי דעה אחרת בתלמוד הירושלמי, במסכת סנהדרין (פרק ז' הלכה ה'). המחלוקת שם היא על שנת השמיטה. נאמר "שש שנים" תעבוד את השדה, ומשתמע: "ולא בשביעית". זה "לאו הבא מכלל עשה", ודינו "עשה". על מה חל ה"עשה" הזה? ואת מה שנאמר לגבי שביעית, הפירוש בחוברת מעביר אל שבת:
· ר' בא ור' ירמי' — ה"עשה" חל על דברים שאין עליהם לאו. וכך גם בשבת: ה"עשה" של "תשבות" חל על דברים שאינם בכלל "לא תעשה כל מלאכה". לפי זה טלטול אבנים אסור מן התורה, ומתאים הנוסח שיש בו "בלבד".
· ר' יוסי — ה"עשה" חל רק על דברים שיש עליהם לאו, ו"הדברים שאין עליהם לאו – אסורים רק מדרבנן". וכך גם בשבת. לפי זה טלטול אבנים אסור רק מדרבנן, ומתאים הנוסח שאין בו "לבד".

★ חזרה אל עיקר הדברים. אל תאבדו את הקו בתוך הדיון ההלכתי. הנקודה של רבנו הזקן נשארת אותה נקודה, ואפילו מתחזקת. שתי הגירסאות מסכימות שבפסוק לא כתוב מהי מלאכה. האם סחיבת קורות אסורה מן התורה או מדרבנן? על זה דנים רק בתורה שבעל פה. עד כאן שתי הדוגמאות — מצוות עשה אחת, תפילין, ומצוות לא תעשה אחת, שבת. בשורות הבאות רבנו הזקן יכליל מהן, ויסביר למה התורה שבעל פה נקראת "תורת אמך".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולא טלטול אבנים וקורות", ובזה מסתיימת התיבה של עמוד 81. התיבה של עמוד 82 נפתחת במילה "כבידות". כך בתיבה, וכך בדברי הפירוש: "כבידות", ביו"ד. בלשון המנוקדת "כְּבֵדוֹת", בלי יו"ד ובצירי. העתקנו כל אחד מהם כפי שנדפס. הגירסה הנוספת מובאת בפירוש פעמיים, ובשני נוסחים: בעמוד 81 "ולא טלטול אבנים וקורות כבידות לבד", ובעמוד 82 "ולא אבנים וקורות כבידות בלבד" — בלי המילה "טלטול", וב"בלבד" במקום "לבד". שתי המילים האחרונות, "לבד" ו"בלבד", מודגשות בחוברת. גם "עשה" שבמילה "שהעשה" מודגשת שם. בציטוט מן הפסוק כתוב בחוברת "שש שנים תקצור שדך". בפסוק כתוב "שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כה, ג). העתקנו כפי שנדפס בחוברת, ולא תיקנו. "ירמי'" נדפס בגרש. דברי הפירוש עוברים כאן מעמוד לעמוד: עמוד 81 מסתיים במילה "מפריך", ועמוד 82 נפתח במילים "סברא זו". הם מסתיימים במילים "אסורים רק מדרבנן.", ובאותה שורה חוזרת לשון האגרת.

וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן כָּל הַמִּצְוֹת, בֵּין מִצְוֹת־עֲשֵׂה בֵּין מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה, הֵן סְתוּמוֹת וְלֹא מְפֹרָשׁוֹת וּגְלוּיוֹת וִידוּעוֹת אֶלָּא עַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה.

"וכיוצא בהן" — הפירוש בחוברת: בדומה למצות תפילין וללא־תעשה של שבת, "הן כל המצות, בין מצות־עשה בין מצות לא־תעשה, הן סתומות ולא מפרשות וגלויות וידועות אלא על־ידי תורה שבעל־פה."

★ מן הדוגמאות אל הכלל. רבנו הזקן הביא שתי דוגמאות: מצות עשה אחת, תפילין, ומצות לא תעשה אחת, "לא תעשה מלאכה" בשבת. עכשיו הוא אומר שזה הכלל בכל התורה. הפירוש בחוברת קושר במפורש: "בדומה למצות תפילין וללא־תעשה של שבת". לא רק שתי המצוות האלה סתומות בתורה שבכתב, אלא "כל המצות".

★ "סתומות". "סתומות" — סגורות. התורה שבכתב אומרת "וקשרתם לאות על ידך", ואינה אומרת איך ומה לקשור. היא אומרת "לא תעשה מלאכה", ואינה אומרת מהי מלאכה. מי שיש לו רק הכתוב, יודע שיש כאן מצוה, אבל אינו יודע מה בדיוק ה' רוצה ממנו. שלוש המילים "מפורשות וגלויות וידועות" מדגישות את אותו הדבר: בלי תורה שבעל פה המצוה אינה ברורה.

★ למה זה נוגע לשאלה של האגרת? ביום ראשון למדנו שהרצון העליון "נתלבש" במצוות. אם המצוה סתומה, גם הרצון שבה סתום. היום מתברר היכן הוא מתגלה: בתורה שבעל פה. במשפטים הבאים רבנו הזקן יסביר את הקשר הזה בעזרת הפסוק "אל תטש תורת אמך".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וכיוצא בהן הן כל המצות בין מ"ע בין מל"ת הן סתומות ולא מפורשות וגלויות וידועות אלא ע"י תורה שבע"פ". המילה "כבידות", שלפני "וכיוצא" בשורה הראשונה של התיבה בעמוד 82, שייכת למשפט הקודם. בלשון המנוקדת "מ"ע" נפתח ל"מִצְוֹת־עֲשֵׂה", "מל"ת" ל"מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה", "ע"י" ל"עַל־יְדֵי", ו"שבע"פ" ל"שֶׁבְּעַל־פֶּה", במקף. "עֲשֵׂה" נוקד בצירי, ו"תַעֲשֶׂה" בסגול. "מְפֹרָשׁוֹת" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "מפורשות"). אחרי "שֶׁבְּעַל־פֶּה" נדפסה נקודה; בתיבה אין כאן נקודה. "וְכַיּוֹצֵא" נדפס בשורה הראשונה של העמודה הרחבה שבתחתית הצד הימני של עמוד 82, אחרי המילים "אסורים רק מדרבנן.", שהן סוף דברי הפירוש על המשפט הקודם. דברי הפירוש משולבים רק אחרי "בָּהֶן"; כאן חיברנו.

וּמִשּׁוּם הָכֵי כְּתִיב עַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה: "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר,

"ומשום הכי" — הפירוש בחוברת: ולכן, "כתיב" — כתוב, "על תורה שבעל־פה (הערה 57): 'אל תטש תורת אמך', כמו שכתוב בזהר (הערה 58),"

★ "ומשום הכי כתיב". בארמית: ומשום כך כתוב. מאחר שהתורה שבעל פה היא המגלה את מה שסתום בתורה שבכתב, לכן היא נקראת "תורת אמך". ולמה דווקא "אם"? על זה יענה המשל שבמשפט הבא.

★ הפסוק (הערה 57). זה פסוק בספר משלי (פרק א, פסוק ח): "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך". "תטש" — תעזוב. לפי הפשט, הפסוק מדבר אל הבן על ההדרכה של אביו ושל אמו. כאן הפסוק מתפרש על שתי התורות. בינתיים רבנו הזקן מביא רק את חציו השני; את חציו הראשון הוא יביא בהמשך.

★ "כמו שכתוב בזהר" (הערה 58). ההערה מפנה ל"השמטות" לחלק ב' של הזוהר, דף רע"ו עמוד ב'. ה"השמטות" הן קטעי זוהר שלא נכנסו לגוף הדפוס, ונדפסו בנפרד. וההערה מדייקת: בזוהר שם רק "אמך" נקראת תורה שבעל פה. ואילו החלוקה של שני חלקי הפסוק — "מוסר אביך" לתורה שבכתב ו"תורת אמך" לתורה שבעל פה — נמצאת בספר "כנפי יונה", חלק א', פרק ד'.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומשום הכי כתיב על תושבע"פ אל תטוש תורת אמך כמ"ש בזהר". בלשון המנוקדת "תושבע"פ" נפתח ל"תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה", ו"כמ"ש" ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב". "תִּטֹּשׁ" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "תטוש"), ובדגש בטי"ת. אחרי "שֶׁבְּעַל־פֶּה" באים מספר ההערה 57 ונקודתיים; בתיבה אין נקודתיים. הפסוק מוקף במירכאות. מספר ההערה 58 נדפס אחרי "בַּזֹּהַר", לפני הפסיק. דברי הפירוש משולבים אחרי "הָכֵי" ואחרי "כְּתִיב"; כאן חיברנו.

מִשּׁוּם שֶׁעַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כְּמוֹ שֶׁכָּל אֵבְרֵי הַוָּלָד כְּלוּלִים בְּטִפַּת הָאָב בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, וְהָאֵם מוֹצִיאַתּוּ לִידֵי גִּלּוּי בְּלֵידָתָהּ וָלָד שָׁלֵם בִּרְמָ"ח אֵבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים,

"משום שעל־דרך־משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטפת האב בהעלם גדול, והאם מוציאתו לידי גלוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח" — הפירוש בחוברת: 248, "אברים ושס"ה" — 365, "גידים," — שזו הרי ה"בינה יתירה" ש"ניתנה באשה" (הערה 59), הכוח לגלות מה שהיה כלול בהעלם – באופן שלם,

★ המשל. כל אברי הוולד כבר "כלולים" בטיפת האב. אבל בטיפה הם נמצאים "בהעלם גדול": איש אינו יכול לראות בה יד או רגל. האם היא המוציאה את הכל "לידי גילוי". היא יולדת "ולד שלם", ברמ"ח אברים ושס"ה גידים. יש כאן שני דברים: הכל כלול כבר בטיפה, ובלי האם לא היה נראה דבר.

★ "בינה יתירה" (הערה 59). הפירוש בחוברת מסביר מה מיוחד באם: "שזו הרי ה'בינה יתירה' ש'ניתנה באשה'". מספר ההערה 59 נדפס בדברי הפירוש, והוא מפנה לגמרא במסכת נדה (דף מ"ה עמוד ב'). שם דורשת הגמרא על הפסוק "ויבן ה' אלקים את הצלע", בלשונה בערך, שהקב"ה נתן בינה יתירה באשה יותר מבאיש. הפירוש בחוברת מבאר כאן את המושג: "הכוח לגלות מה שהיה כלול בהעלם – באופן שלם". ביום ראשון למדנו ש"בינה" מרחיבה את נקודת החכמה ומפתחת אותה לפרטים. כאן רואים את אותו הכוח באם: מן הטיפה יוצא ולד שלם, בכל פרטיו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "משום שעד"מ כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים". בלשון המנוקדת "עד"מ" נפתח ל"עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל", בשני מקפים. "בְּטִפַּת" ו"גִּלּוּי" בלי יו"ד (בתיבה "בטיפת", "גילוי"). "הַוָּלָד" נוקד בדגש בוי"ו, ו"וָלָד" בקמץ. "אֵבְרֵי" בצירי ובשווא, ו"אֵבָרִים" בצירי ובקמץ. "בְּלֵידָתָהּ" — הה"א במפיק. "מוֹצִיאַתּוּ" נדפס כך: פתח תחת האל"ף, דגש בתי"ו, והנקודה בתוך הוי"ו, כשורוק. לפי הדקדוק היינו מצפים ל"מוֹצִיאַתּוֹ", בחולם, כי הוי"ו כאן היא הכינוי "אותו" (מוציאה אותו). העתקנו כפי שנדפס. "בִּרְמָ"ח" ו"וּשְׁסָ"ה" נוקדו בגרשיים. דברי הפירוש משולבים אחרי "בִּרְמָ"ח", אחרי "וּשְׁסָ"ה" ואחרי "גִּידִים,"; כאן חיברנו.

כָּכָה מַמָּשׁ כָּל רְמָ"ח מִצְוֹת־עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה בָּאִים מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,

"ככה ממש" — הפירוש בחוברת: נקראת תורה שבעל־פה "תורת אמך", שכן "כל רמ"ח" — (248) "מצות־עשה ושס"ה" — (365) "מצות לא־תעשה באים מההעלם אל הגלוי בתורה שבעל־פה,"

★ הנמשל. עכשיו מתברר המשל, פרט כנגד פרט. טיפת האב — התורה שבכתב. שם כלולות כל המצוות "בהעלם". האם — התורה שבעל פה. היא מוציאה אותן "אל הגילוי". הוולד השלם — המצוה על כל פרטיה. קחו את המצוה שלמדנו היום: "וקשרתם לאות על ידך" הוא הטיפה. בית אחד על היד, ארבעה בתים על הראש, ארבע פרשיות, עור מעובד, בתים מרובעים, רצועות שחורות — זה הוולד השלם.

★ "ככה ממש". התורה שבעל פה אינה מביאה משהו מבחוץ. כמו שכל אברי הוולד כלולים בטיפת האב, כך כל פרטי המצוה כלולים בתורה שבכתב. התורה שבעל פה מגלה את מה שכבר ישנו שם.

★ המספרים. רמ"ח ועוד שס"ה הם תרי"ג: 248 + 365 = 613. רבנו הזקן משווה בין המספרים: רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. הגמרא במסכת מכות (דף כ"ג עמוד ב') אומרת, בלשונה בערך, שמצוות העשה הן כנגד איבריו של אדם. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. וזה אותו המספר שלמדנו ביום שישי מן האריז"ל: תרי"ג מצוות, כנגד תרי"ג הבחינות והכוחות שבנפש.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ככה ממש כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת באים מההעלם אל הגילוי בתושבע"פ". בלשון המנוקדת "מ"ע" נפתח ל"מִצְוֹת־עֲשֵׂה", "מל"ת" ל"מִצְוֹת לֹא־תַעֲשֶׂה", ו"בתושבע"פ" ל"בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,". "הַגִּלּוּי" בלי יו"ד (בתיבה "הגילוי"). המספרים שבדברי הפירוש נדפסו כאן בסוגריים, "(248)" ו"(365)", ולמעלה בלי סוגריים. דברי הפירוש משולבים אחרי "מַמָּשׁ", אחרי "רְמָ"ח" ואחרי "וּשְׁסָ"ה"; כאן חיברנו.

וְרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" קָאִי אַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, דְּנָפְקָא מֵחָכְמָה עִלָּאָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם "אָב".

"ורישיה דקרא" — הפירוש בחוברת: ההתחלה של הפסוק "ואל תטוש תורת אמך" – "'שמע בני מוסר אביך' קאי" — מוסב, "א" — על "תורה שבכתב," — הנקראת "מוסר אביך", "דנפקא מחכמה עלאה" — שכן, תורה שבכתב באה מ"חכמה עילאה" (עליונה), "הנקראת בשם 'אב'."

★ פירוש המילים. בארמית: "רישיה דקרא" — ראשו של הפסוק. "קאי" — עומד, מוסב. "א" — על; כך הפירוש בחוברת מפרש את האות הזאת, שנדבקה למילה "תורה". "דנפקא" — שיוצאת. "חכמה עלאה" — החכמה העליונה.

★ "מוסר אביך" — התורה שבכתב. עד עכשיו דיבר רבנו הזקן על סוף הפסוק, "ואל תטש תורת אמך". עכשיו הוא משלים את ראשיתו: "שמע בני מוסר אביך". זו התורה שבכתב. ולמה היא "אב"? כי היא יוצאת מ"חכמה עילאה", והחכמה נקראת "אב". זה מתאים למשל: ביום ראשון למדנו שהחכמה היא נקודת ההבנה הראשונה, נקודה שכלול בה הרבה, כמו הטיפה. ובלשון הקבלה הבינה נקראת "אם"; זו הערה שלנו, ולא של החוברת. עכשיו הפסוק שלם: אב ואם, שתי תורות, ובן שצריך לשמוע משתיהן.

★ שימו לב: "מחכמה עילאה". הפרט הזה יכריע מיד. התורה שבכתב באה מן החכמה. ועוד מעט נשמע שהרצון העליון הוא "למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ורישי' דקרא שמע בני מוסר אביך קאי אתורה שבכתב דנפקא מחכמה עילאה הנק' בשם אב." בלשון המנוקדת "ורישי'" נפתח ל"וְרֵישֵׁיהּ" — הה"א במפיק. "הנק'" נפתח ל"הַנִּקְרֵאת". "עִלָּאָה" בלי יו"ד (בתיבה "עילאה"). "אָב" מוקף במירכאות, ואחריו נקודה, גם בתיבה. הפירוש בחוברת מפריד כאן מילה אחת לשניים. בדפוס כתוב: "קָאִי – מוסב, אַ – על תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,". כלומר, הפירוש מפרש את האות "אַ" במילה "על", ואחר כך ממשיכה הלשון המנוקדת ב"תּוֹרָה". בתיבה זו מילה אחת: "אתורה". חיברנו אותה כאן ל"אַתּוֹרָה", בניקוד שנדפס, עם הדגש בתי"ו. "שֶׁבִּכְתָב, –" הוא סוף הצד הימני של עמוד 82. הצד השמאלי נפתח בדברי הפירוש "הנקראת "מוסר אביך",", ובאותה שורה ממשיכה הלשון המנוקדת ב"דְּנָפְקָא". אחרי "עִלָּאָה" לא נדפס פסיק, ומיד באים קו מפריד ודברי הפירוש. הפסיק שאחרי "(עליונה)" שייך לדברי הפירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "דִּקְרָא", אחרי "קָאִי", אחרי "אַ", אחרי "שֶׁבִּכְתָב," ואחרי "עִלָּאָה"; כאן חיברנו.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ", כִּי הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה הַנִּקְרֵאת "אֵשֶׁת חַיִל", הַמּוֹלִידָה וּמַעֲמֶדֶת חֲיָלוֹת הַרְבֵּה,

"וזהו שכתוב: 'אשת חיל עטרת בעלה'," — הפירוש בחוברת: כמובא בראשית אגרת זו, "כי התורה שבעל־פה הנקראת 'אשת חיל', המולידה ומעמדת חילות הרבה,"

★ חזרה אל פתיחת האגרת. בפסוק הזה, ממשלי (פרק י"ב, פסוק ד), פתחה האגרת ביום שישי. אז הסביר הפירוש בחוברת שיש "בתורה עצמה" ענין של "אשת חיל" וענין של "בעלה". "אשת החיל" (ההלכות של תורה שבעל פה) "היא 'עטרה' ל'בעלה', לתורה שבכתב, הנקראת 'בעל' של ה'אשת חיל'". מאז יום שישי רבנו הזקן בנה את היסודות. עכשיו הוא חוזר אל הפסוק.

★ למה "אשת חיל"? אחרי שלמדנו ש"תורת אמך" היא התורה שבעל פה, מובן למה היא גם "אשה". ולמה "חיל"? רבנו הזקן מסביר: "המולידה ומעמדת חיילות הרבה". "חיל" הוא צבא. אשת החיל היא אם שמולידה ומעמידה צבאות שלמים. מיהם? זה יתברר בשני המשפטים הבאים.

★ "המולידה". המילה הזאת קושרת את הפסוק הזה אל המשל: האם, המוציאה "בלידתה" ולד שלם.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וז"ש אשת חיל עטרת בעלה כי התורה שבע"פ הנק' אשת חיל המולידה ומעמדת חיילות הרבה". בלשון המנוקדת "וז"ש" נפתח ל"וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב:", בנקודתיים. "בַּעְלָהּ" — הה"א במפיק. "הנק'" נפתח שוב ל"הַנִּקְרֵאת". "אֵשֶׁת חַיִל" מוקף במירכאות בשתי הפעמים. "חֲיָלוֹת" ביו"ד אחת, בחטף פתח ובקמץ (בתיבה "חיילות"). בפעם השנייה, "אֵשֶׁת" נדפס בסוף השורה הרביעית שבראש הצד השמאלי, ו"חַיִל"," פותח את העמודה הצרה שלצד התיבה. דברי הפירוש משולבים רק אחרי "בַּעְלָהּ","; כאן חיברנו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר" – אַל תִּקְרֵי "עֲלָמוֹת" אֶלָּא "עוֹלָמוֹת",

"כמו שכתוב (הערה 60): 'ועלמות אין מספר' – אל תקרי 'עלמות' אלא 'עולמות' (הערה 61)," — הפירוש בחוברת: עולמות בלי מספר,

★ הפסוק (הערה 60). זה פסוק בשיר השירים (פרק ו, פסוק ח): "ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר". "עלמות" — נערות.

★ "אל תקרי" (הערה 61). "אל תקרי" היא דרך דרשה ידועה של חז"ל. היא אינה משנה את הכתוב, אלא מוסיפה לו פירוש, לפי קריאה אחרת של המילה. כאן: "עלמות" נקרא גם "עולמות". ההערה כותבת "ראה", ומפנה לשיר השירים רבה (פרשה ו, יב) ולגמרא במסכת עבודה זרה (דף ל"ה עמוד ב'). הפירוש בחוברת מסכם: "עולמות בלי מספר".

★ למה רבנו הזקן צריך את הפסוק? אשת החיל מעמידה "חיילות הרבה". והפסוק מוסיף: "אין מספר". ה"עלמות" הן "עולמות" בלי מספר. המשפט הבא יאמר מה הם העולמות האלה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש ועלמות אין מספר אל תקרי עלמות אלא עולמות". בלשון המנוקדת "כמ"ש" נפתח ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", ואחריו מספר ההערה 60 ונקודתיים. אחרי "מִסְפָּר"" נדפס קו מפריד, בסוף השורה, ואין אחריו דברי פירוש. בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו ביום ראשון בקו שאחרי "גּוּף". מספר ההערה 61 נדפס אחרי המירכאות של "עוֹלָמוֹת", לפני הפסיק. אחרי הפסיק באים קו מפריד ודברי הפירוש.

אֵלּו הֲלָכוֹת דְּלֵית לוֹן חֻשְׁבָּנָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים,

"אלו הלכות" — הפירוש בחוברת: שבתורה, "דלית לון חשבנא," — שאין להן מספר, "כמו שכתוב בתקונים (הערה 62)," — בתיקוני זוהר,

★ "אלו הלכות". כאן נסגרת השרשרת. אשת החיל היא התורה שבעל פה. היא מולידה "חיילות הרבה". החיילות הם ה"עלמות" שאין להן מספר, כלומר "עולמות". וה"עולמות" הם ההלכות. מה שהתורה שבעל פה מולידה ומעמידה — אלה ההלכות.

★ "דלית לון חשבנא" (הערה 62). בארמית: שאין להן חשבון. הפירוש בחוברת: "שאין להן מספר". את הלשון הזאת מביא רבנו הזקן מן ה"תיקונים" — הפירוש בחוברת: "בתיקוני זוהר". ההערה מפנה לדף י"ד עמוד ב', "בהקדמת 'פתח אליהו'".

★ עולם שלם בהלכה. למה הלכה נקראת "עולם"? אפשר לראות זאת במה שלמדנו היום; וזו הערה שלנו, ולא של החוברת. "לא תעשה מלאכה" הן מילים ספורות בפסוק. בתורה שבעל פה יוצאות מהן ל"ט מלאכות, ובכל אחת מהן הלכות רבות. הכתוב קצר וסתום, וההלכות שמתגלות ממנו אינן נגמרות.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אלו הלכות דלית לון חושבנא כמ"ש בתיקונים". בלשון המנוקדת "אֵלּו" נדפס כך: צירי תחת האל"ף, דגש בלמ"ד, ואין שום נקודה בוי"ו. היינו מצפים ל"אֵלּוּ", בשורוק. העתקנו כפי שנדפס. "חֻשְׁבָּנָא" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "חושבנא"). "כמ"ש" נפתח ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב". "בַּתִּקּוּנִים" בכתיב חסר, בלי יו"ד אחרי התי"ו (בתיבה "בתיקונים"), ובדגש בתי"ו ובקו"ף. מספר ההערה 62 נדפס אחרי "בַּתִּקּוּנִים", לפני הפסיק. דברי הפירוש משולבים אחרי "הֲלָכוֹת", אחרי "חֻשְׁבָּנָא," ואחרי "בַּתִּקּוּנִים,"; כאן חיברנו.

וְכֻלָּן הֵן בְּחִינַת גִּלּוּי רְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הַנֶּעְלָם בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,

"וכלן" — הפירוש בחוברת: כל ההלכות, "הן בחינת גלוי רצון העליון ברוך־הוא הנעלם בתורה שבכתב," — לכן נקראת תורה שבעל־פה "אשת חיל", שכן היא מעמידה הרבה חיילות, ההלכות הרבות שבתורה שבעל־פה. להלן יסביר רבנו הזקן, מה ששאל בתחילת האגרת, על מה שחכמינו ז"ל אומרים "ודאשתמש בתגא וכו'" שהכוונה היא להלכות, "כתרה" של תורה – מדוע "הלכות" דוקא נקראות כתרה של תורה, וכן מדוע דוקא זה ששונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא – מדוע הלכות דוקא ולא ענין אחר שבתורה?

★ העיקר. אל המשפט הזה הוליך כל שיעור היום. כל הלכה והלכה היא "גילוי רצון העליון". מה שנעלם בתורה שבכתב, נגלה בהלכה. כשאדם לומד שהרצועות של התפילין צריכות להיות שחורות, הוא אינו לומד רק פרט טכני. הוא לומד מה הקב"ה רוצה.

★ הפירוש בחוברת מזכיר את השאלות. לפני המשפטים האחרונים של האגרת חוזר הפירוש בחוברת אל מה שרבנו הזקן שאל ביום שישי: "מדוע 'הלכות' דוקא נקראות כתרה של תורה, וכן מדוע דוקא זה ששונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא". התשובות באות מיד.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וכולן הן בחי' גילוי רצון העליון ב"ה הנעלם בתושב"כ". בלשון המנוקדת "וְכֻלָּן" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "וכולן"). "בחי'" נפתח ל"בְּחִינַת", "ב"ה" ל"בָּרוּךְ־הוּא", ו"בתושב"כ" ל"בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,". "גִּלּוּי" בלי יו"ד (בתיבה "גילוי"). "רְצוֹן" נוקד כאן בשווא תחת הרי"ש, וכך גם בשני המקומות הבאים, "וּרְצוֹן" ו"בִּרְצוֹן". ביום ראשון וביום שני ראינו בחוברת "רָצוֹן הָעֶלְיוֹן", בקמץ. העתקנו בכל מקום כפי שנדפס. אחרי "שֶׁבִּכְתָב," מסתיימת הלשון המנוקדת שבעמודה הצרה. דברי הפירוש ממשיכים בעמודה הצרה, ועוברים אל השורות הרחבות שמתחת לתיבה, עד "שבתורה?". דברי הפירוש משולבים אחרי "וְכֻלָּן" ואחרי "שֶׁבִּכְתָב,"; כאן חיברנו.

וּרְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הוּא לְמַעְלָה מַעְלָה מִמַּעֲלַת חָכְמָה עִלָּאָה, וּכְמוֹ כֶּתֶר וַעֲטָרָה שֶׁעַל הַמֹּחִין שֶׁבָּרֹאשׁ,

"ורצון העליון ברוך־הוא הוא למעלה מעלה ממעלת" — הפירוש בחוברת: ומדריגת "חכמה עלאה," — חכמה עליונה, "וכמו כתר ועטרה שעל המחין שבראש," — כך הכתר הוא למעלה מה"חכמה" שהיא מוחין,

★ חוזרים אל היסוד. את זה למדנו ביום ראשון: "כתר עליון" "הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה", והוא "מכתיר ומקיף על המוחין שבראש". רבנו הזקן חוזר אליו עכשיו, ומחזק אותו: "למעלה מעלה".

★ "עטרת בעלה" — עכשיו זה מובן. עכשיו אפשר לחבר הכל. התורה שבכתב, ה"בעל", באה מ"חכמה עילאה". ההלכות שהתורה שבעל פה מעמידה מגלות את הרצון העליון, והוא "למעלה מעלה" מן החכמה. נמצא שאשת החיל היא באמת "עטרת בעלה". מה שהיא מגלה יושב, כמו עטרה, מעל הראש של הבעל. והרצון הזה לא בא מבחוץ: הוא היה נעלם בתורה שבכתב, ובהלכה הוא נגלה.

★ "כתר ועטרה". "וכמו" — רבנו הזקן חוזר אל ראש האדם. הכתר והעטרה מונחים מעל הראש, ובראש נמצאים ה"מוחין", השכל. הפירוש בחוברת מסכם: "כך הכתר הוא למעלה מה'חכמה' שהיא מוחין". והמילה "ועטרה" קושרת את הכתר של כל שיעורי השבוע אל הפסוק: "עטרת בעלה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ורצון העליון ב"ה הוא למעלה מעלה ממעלת חכמה עילאה וכמו כתר ועטרה שעל המוחין שבראש". בלשון המנוקדת "ב"ה" נפתח ל"בָּרוּךְ־הוּא", ואחריו בא "הוּא", נושא המשפט. לכן "הוּא" נדפס פעמיים רצוף, ואין זו הכפלה בטעות. גם "מַעְלָה" כפול בתיבה עצמה: "למעלה מעלה". "עִלָּאָה" בלי יו"ד (בתיבה "עילאה"). "הַמֹּחִין" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "המוחין"). המילה "ומדריגת" שבין "מִמַּעֲלַת" לבין "חָכְמָה" היא דברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "מִמַּעֲלַת", אחרי "עִלָּאָה," ואחרי "שֶׁבָּרֹאשׁ,"; כאן חיברנו.

לָכֵן נִקְרְאוּ הַהֲלָכוֹת בְּשֵׁם "תַּגָא" וְ"כִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה",

"לכן נקראו ההלכות בשם 'תגא' ו'כתרה של תורה'," — הפירוש בחוברת: שכן, ההלכות הן הגילוי של רצון העליון, ורצון הוא כתר,

★ התשובה לשאלה הראשונה. ביום שישי שאל רבנו הזקן: "למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה". הנה התשובה, בשני שלבים, כלשון הפירוש בחוברת: "ההלכות הן הגילוי של רצון העליון, ורצון הוא כתר". לכן ההלכות הן הכתר של התורה. "תגא" הוא כתר בארמית. המילה באה מן הגמרא שהביא רבנו הזקן ביום שישי ממסכת מגילה: "ודאשתמש בתגא חלף כו' — זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה".

★ חכמה ורצון, בלשון פשוטה. אפשר להבין את זה כך, וזו הערה שלנו, ולא של החוברת. הסבר וטעם הם ענין של חכמה: למה כך. ההלכה אומרת דבר אחר: כך צריך לעשות, כך ה' רוצה. "ל"ט מלאכות הידועות, ולא טלטול אבנים וקורות כבדות". לפעמים הגיון האדם היה אומר אחרת, והרצון עומד בעינו. לכן דווקא ההלכה קשורה למה שלמעלה מן החכמה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לכן נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה". "תַּגָא" נדפס כך: פתח תחת התי"ו, ואין דגש בגימ"ל. כך נוקד גם ביום שישי, בפתיחת האגרת ("בְּתַגָא חֲלָף") ובשאלה ("בְּשֵׁם "תַּגָא""). העתקנו כפי שנדפס. "וְ"כִתְרָהּ" — המירכאות נפתחות אחרי הוי"ו, הכ"ף בלי דגש, והה"א במפיק. "כִתְרָהּ" נדפס בסוף שורה, ו"שֶׁל תּוֹרָה"," בתחילת השורה הבאה. דברי הפירוש משולבים רק אחרי "תּוֹרָה","; כאן חיברנו.

וְ"הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא", עַל־יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ בִּרְצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:

"ו'השונה הלכות מבטח לו שהוא בן עולם הבא'," — הפירוש בחוברת: "הלכות" דוקא, יותר מאשר על ידי ענין אחר בתורה, "על־ידי התלבשות נפש־רוח־נשמה שלו ברצון העליון ברוך־הוא, כנזכר לעיל:" — שהלבושים לנשמה בעולם הבא הם המצוות, וגילוי רצון העליון שבמצוות הוא הרי בהלכות דוקא, שבהן מתבטא בבהירות מה הוא הרצון העליון שבמצוות.

★ התשובה לשאלה השנייה. ביום שישי שאל רבנו הזקן: למה דווקא "השונה הלכות" מובטח לו, "ולא שאר ד"ת". התשובה בנויה על כל מה שלמדנו מאז. כדי ליהנות מן האור בעולם הבא, הנשמה צריכה לבוש. הלבוש נעשה מן הרצון העליון שבמצוות. והרצון הזה מתגלה בהלכות. לכן מי ששונה הלכות, נפשו, רוחו ונשמתו מתלבשות ברצון העליון, והוא "בן עולם הבא".

★ "כנזכר לעיל". "כנזכר לעיל" — ביום ראשון: "להיות צרורות ומלובשות באור הכתר, הוא רצון העליון". וביום שני ראינו בזוהר ש"עובדין טבין" ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה". היום נוסף הפרט שסוגר את המעגל. הפירוש בחוברת אומר אותו במילה אחת: "בבהירות". בהלכה "מתבטא בבהירות מה הוא הרצון העליון שבמצוות".

★ סוף האגרת. במילים "כנזכר לעיל" מסתיימת אגרת הקודש סימן כ"ט. בתיבה: "כנ"ל:". גם מורה השיעור מסיים בה: "עד עמ' קנא, כנ"ל".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והשונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב ע"י התלבשות נר"נ שלו ברצון העליון ב"ה כנ"ל:". בלשון המנוקדת המירכאות נפתחות אחרי הוי"ו, ונסגרות אחרי "הַבָּא". "מֻבְטָח" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "מובטח"). "עוה"ב" נפתח ל"עוֹלָם הַבָּא", "ע"י" ל"עַל־יְדֵי", "נר"נ" ל"נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה", במקפים ובלי וי"ו לפני "נְשָׁמָה", "ב"ה" ל"בָּרוּךְ־הוּא,", ו"כנ"ל:" ל"כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:". הנקודתיים שבסוף נדפסו גם בתיבה. דברי הפירוש משולבים אחרי "הַבָּא"," ואחרי "לְעֵיל:"; כאן חיברנו. דברי הפירוש האחרונים, עד "שבמצוות.", מסיימים את עמוד 82, בשורה קצרה באמצע. בתחתית העמוד מודפסות הערות 55 עד 62; 57 עד 62 שייכות לחלק הזה של השיעור. הכותרת "יום רביעי כ"ד מרחשון" נמצאת בראש עמוד 83.

★ סיכום השיעור של היום, שורה לכל תחנה:

· הכלל: הרצון העליון המלובש בתרי"ג מצוות שבתורה שבכתב "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם", ואינו מתגלה אלא בתורה שבעל פה.
· מצות עשה: תפילין. "וקשרתם לאות על ידך" הוא "מאמר סתום ונעלם". התורה שבעל פה מפרשת: בית אחד על היד, ארבעה בתים על הראש, ארבע פרשיות, עור מעובד, רצועות שחורות.
· מצות לא תעשה: "לא תעשה מלאכה" בשבת. התורה שבעל פה מפרשת שאלה ל"ט מלאכות הידועות, "ולא טלטול אבנים וקורות כבדות".
· "וכיוצא בהן": כל המצוות סתומות, ואינן ידועות אלא על ידי תורה שבעל פה.
· "תורת אמך": כל אברי הוולד כלולים בטיפת האב בהעלם, והאם מוציאה אותם ב"ולד שלם". כך רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה באים מן ההעלם אל הגילוי בתורה שבעל פה.
· "מוסר אביך": התורה שבכתב, שיוצאת מ"חכמה עילאה", הנקראת "אב".
· "אשת חיל": התורה שבעל פה, "המולידה ומעמדת חיילות הרבה" — "עלמות" שהן "עולמות", "אלו הלכות דלית לון חושבנא".
· הכתר: ההלכות הן גילוי הרצון העליון, שהוא למעלה מעלה מן החכמה. לכן הן "תגא" ו"כתרה של תורה".
· ההבטחה: "השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא", כי נפשו, רוחו ונשמתו מתלבשות ברצון העליון.

★ סיכום אגרת הקודש סימן כ"ט — מיום שישי ועד היום:

· יום שישי, י"ט מרחשון: "אשת חיל עטרת בעלה". "ודאשתמש בתגא חלף" — "זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה"; ו"כל השונה הלכות מובטח לו". שלוש שאלות: למה "תגא" ו"כתרה של תורה"? למה דווקא השונה הלכות מובטח לו, "ולא שאר ד"ת"? ולמה יוצאים ידי חובה ב"פרק אחד שחרית", ולא בשאר דברי תורה? והיסוד מן האריז"ל: כל מצוה עושה "לבוש" לנשמה. בלי לבוש הנשמה אינה יכולה לקבל את האור ("כנר באבוקה"); דרך הלבוש היא נהנית ממנו, "כמשל הרואה בשמש דרך עששית".
· שבת, כ' מרחשון: הלבוש נברא מן ה"חיצונה" וה"אחוריים" של האור הגנוז לצדיקים. כמו שבנשמת האדם הרצון הוא החיצוניות של התענוג, כך למעלה "הרצון העליון" הוא חיצוניות ל"ענג העליון".
· יום ראשון, כ"א מרחשון: הרצון העליון הוא "כתר עליון", ובו תר"ך עמודי אור. הוא למעלה מן החכמה, והוא "נתלבש" בתרי"ג מצוות ובשבע מצוות דרבנן. המצוות הן עמודים חלולים, מ"רום המעלות" עד "הארץ הלזו החמרית". דרכם עולה הנשמה, מלובשת באור הכתר.
· יום שני, כ"ב מרחשון: הזוהר בפרשת פקודי: "עובדין טבין דעביד בר נש" ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה". וגם הלבושים של גן עדן העליון באים ממצוה מעשית ("עקימת שפתיו הוי מעשה"), ומעלת הכוונה היא מצד הארת הרצון העליון.
· היום, כ"ג מרחשון: הרצון העליון נעלם בתורה שבכתב, ומתגלה בתורה שבעל פה. התורה שבכתב היא "אב", והתורה שבעל פה היא "אם" ו"אשת חיל", המעמידה הלכות בלי מספר, ובהן מתגלה הרצון העליון.

★ התשובות לשאלות שפתחו את האגרת:

· למה נקראות ההלכות "תגא" ו"כתרה של תורה"? כי "כתר" הוא הרצון העליון, שלמעלה מן החכמה; והרצון הזה, הנעלם בתורה שבכתב, מתגלה בהלכות.
· למה דווקא השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא? כי הלבוש שהנשמה צריכה לעולם הבא עשוי מן הרצון העליון; ומי ששונה הלכות, נפשו, רוחו ונשמתו מתלבשות ברצון הזה.
· ולמה יוצאים ידי חובה ב"פרק אחד שחרית", ולא בשאר דברי תורה? על השאלה הזאת האגרת אינה חוזרת במפורש, וגם הפירוש בחוברת, כשהוא מזכיר היום את השאלות, מונה רק את שתי הראשונות. ביום שישי אמר הפירוש בחוברת: "הלשון 'פרק אחד' מורה שמדובר במשניות, תורה שבעל־פה". מכאן אפשר להבין, בדרך אפשר, שגם התשובה הזאת נמצאת במה שלמדנו: במשנה, שהיא תורה שבעל פה, מתגלה הרצון העליון. זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

האגרת כולה, בשורה אחת: ההלכה אינה רק פרט טכני. היא המקום שבו מתגלה הרצון העליון, שלמעלה מכל חכמה; לכן היא הכתר של התורה, וממנה נעשה הלבוש שהנשמה לובשת לעולם הבא.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כשאני לומד הלכה, אני שומע מה בדיוק הקב"ה רוצה ממני; ופרט קטן בדיני תפילין או שבת הוא גילוי של רצון שלמעלה מכל שכל.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת חיי שרה:

בחומש של היום העבד מחפש אשה ליצחק. הסימן שהוא מבקש אינו דיבור יפה על חסד, אלא מעשה: "ואמרה שתה וגם גמליך אשקה" (בראשית כד, יד). ורבקה יוצאת עוד "טרם כלה לדבר" (כד, טו). במעשה שלה, על פרטיו, מתגלה מי היא. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. ובאגרת של היום למדנו דבר דומה: מה שנסתר, מתגלה בפרטים, על ידי האם — "והאם מוציאתו לידי גילוי".

וברשומת "היום יום" של היום (כ"ג חשון) מסופר: "עשרים ושתים פעם אסרו את ה'צמח צדק' באסיפת הרבנים בפטרבורג, תר"ג, בגלל התנגדותו לדרישת המלכות אודות שנויים בחנוך וכו'". השר שאל: "זו הרי מרידה במלכות?". וה"צמח צדק" השיב: "מורד במלכות חיב מיתה בגוף, אך מורד במלכות שמים חיב מיתה בנפש. מה אם כן גדול יותר?". זו הערה שלנו: היום למדנו ש"נפש־רוח־נשמה" לובשות את הרצון העליון, וש"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" נאמר על שתי התורות. מי שרואה כך את התורה, מבין למה נכדו של רבנו הזקן לא הסכים לשינויים בחינוך, גם במחיר של מאסר.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" של כ"ג חשון כתוב "תניא: ל. מודעת . . . ומספר וד"ל.", וזה בחוברת השיעור של מחר, יום רביעי, כי החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי הלוח.

★ ומחר, כ"ד מרחשון: מתחילה אגרת חדשה, אגרת הקודש סימן ל'. היא פותחת (כך בתיבה שבעמוד 83): "מודעת זאת משארז"ל כל הרגיל לבא לבהכ"נ ויום א' לא בא הקב"ה שואל עליו שנאמר מי בכם ירא ה' וכו'". ומשם היא עוברת: "וכן בכל המצות ובפרט מצות הצדקה". הפירוש בחוברת מקדים: באגרת זו "מעורר רבנו הזקן את אלה שבשנה הקודמת נתנו סכום כסף מסויים ל'צדקת ארץ ישראל', שגם באותה שנה יתנו (בגלל סיבות שונות) לא פחות מאשר בשנים שעברו". כלשון התיבה: "כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם לא יאתה לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש מאשר כבר הורגלו מדי שנה". מורה השיעור: "מעמ' קנא, ל מודעת זאת... עד עמ' 302, וד"ל".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שלישי, כ"ג מרחשון.

אתמול, ביום שני, למדנו את פרק יד: "כיצד מקבלים את הגר, דיני הגר בעריות". בית הדין שואל את מי שבא להתגייר: "מה ראית שבאת להתגייר?", ומספר לו שישראל "דוים דחופים". אם ענה "אני יודע, ואיני כדאי" - "מקבלין אותו מיד". מודיעים לו את עיקרי הדת ומקצת מצוות, אבל "אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו": "בחבלי אדם אמשכם". אחר כך באות המילה והטבילה. הרמב"ם הגדיר גם מהו "גר תושב". ובחלק השני של הפרק למדנו שהגר "כקטן שנולד", ולכן מן התורה אין לו קרובים; אבל חכמים אסרו עליו את הקרובות מצד האם.

היום, בפרק טו, הנושא הוא "דיני ממזר, שתוקי ואסופי". הרמב"ם ממשיך לעסוק ביוחסין: מי מותר "לבוא בקהל", כלומר להינשא בתוך עם ישראל. הקשר לפרקים הקודמים נראה בהלכה ז: ממזר מותר לשאת גיורת, כי "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'". הפרק בנוי משמונה חלקים:
- מיהו ממזר (הלכות א-ו): "זה הבא מערוה מן העריות", חוץ מן הנדה. מתי לוקים, ומה עם המחזיר גרושתו. גוי ועבד הבא על בת ישראל - "הולד כשר". "זה הכלל": הילד "כאמו". והתקנה שהתירו לממזר, "מפני תקנת הבנים".
- ממזר וגר, ושלושה סוגי ממזרים (הלכות ז-י): "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'". עד מתי בני הגרים מותרים בממזרת. "שלשה ממזרים הן": ודאי, ספק, ומדברי סופרים.
- שתוקי ואסופי, ומי נאמן (הלכות יא-טז): אם שאמרה "בן כשר הוא" - נאמנת. "שתוקי" - "שמכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו ודאי". "אסופי" - "בן הנמצא בשוק". והאב נאמן על בנו: "יכיר".
- ארוסה ואשת איש (הלכות יז-כ): מתי הילד כשר. "לא האמינה תורה אלא האב". וקול שיצא על אשה - "אין חוששין לבניה".
- "עשו מעלה ביחוסין" (הלכות כא-כד): מן התורה ספק ממזר מותר לבוא בקהל, וחכמים החמירו. עם מי נושאים הספקות נשים, ומה דין ילדיהם.
- האסופי בעיר שיש בה גויים (הלכות כה-כו): הדין משתנה לפי הנושא. ביוחסין מחמירים, ובפיקוח נפש - "מצוה להחיותו כישראל".
- חשש ערוה (הלכות כז-כט): כאן הרמב"ם מדבר בלשונו שלו: "יראה לי", "ומנין אני אומר". אין אוסרים עריות מספק: "שאם אתה אומר כן - כל היתומים שבעולם" היו אסורים להינשא.
- ילד מושלך, המיילדת, וסיכום (הלכות ל-לג): סימנים שמראים ששמרו על הילד - "בחזקת כשר הוא". מתי המיילדת נאמנת. ו"דבר ברור": סיכום של מי מותר במי.

לפני שמתחילים: מילה על הנושא. פרק זה נוגע באנשים ובמשפחות, ולכן חשוב לומר כמה דברים בבירור.
- ממזר לא עשה דבר. הוא נולד ממעשה של אחרים. במדרש (ויקרא רבה לב, ח), בלשון המדרש בערך, דורש דניאל חייטא על הממזרים את הפסוק "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת ד, א): אבותיהם חטאו, והם מה חטאו? ומסיים שהקדוש ברוך הוא עצמו מנחם אותם.
- הדין הוא דין בנישואין. הפרק קובע עם מי מותר לאדם להינשא. הוא יהודי, ומחויב בכל המצוות.
- הפרק אינו קובע את ערכו של אדם. המשנה אומרת: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג, ח).
- המילה אינה עלבון. בגמרא (קידושין כח, א) נאמר, בערך: הקורא לחברו ממזר - סופג ארבעים.

העיקרון המנחה של הפרק: אפשר ללמוד את הפרק כולו כמהלך של הגבלה. הרמב"ם קובע גבול ברור, ואחר כך מצמצם את מה שנכנס בתוכו.
- הגדרה צרה: רק "מערוה מן העריות". לא מן הנדה (הלכה א), לא ממחזיר גרושתו (הלכה ב), ולא מגוי ועבד הבאים על בת ישראל (הלכה ג).
- חזקת כשרות: האם נאמנת להכשיר ואינה נאמנת לפסול (כך מסכם "רמב"ם לעם", אות כח). "והרי הבן בחזקת כשרות; שלא האמינה תורה אלא האב" (הלכה יט). אשה שיצא עליה קול - "אין חוששין לבניה... שרב בעילות אצל הבעל" (הלכה כ). וילד שנמצא בסימנים ששמרו עליו - "בחזקת כשר הוא" (הלכה לא).
- "עשו מעלה ביחוסין": מן התורה רק ממזר ודאי אסור. חכמים החמירו בספקות (הלכה כא). מכאן הדינים של השתוקי והאסופי.
- לא מרחיבים חשש: "שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק" (הלכה כט). אילו אסרו, היו "כל היתומים שבעולם" אסורים להינשא.
- "תקנה": במקום שאפשר, ההלכה מחפשת דרך. "מפני תקנת הבנים" (הלכה ד). "אלא שישאו מן הגרים" (הלכה כג).

השבוע בפרשה: בחומש של היום העבד נותן לרבקה את הנזם ואת הצמידים, ושואל: "בת מי את, הגידי נא לי" (בראשית כד, כג). והיא עונה: "בת בתואל אנכי" (כד, כד). וברמב"ם של היום עוסקים באותה שאלה: איך נקבעים יוחסין של אדם, ומי נאמן לומר "בת מי" ו"בן מי".

הלכה למעשה בימינו: דיני ממזרות נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ד) ובפוסקים. קביעה כזו היא עניין לבית דין, ולא לשמועה ולא לניחוש. הרמב"ם עצמו כותב שאפילו על אשה שיצא עליה קול שהיא מזנה, "אין חוששין לבניה" (הלכה כ), ורק אם "היתה פרוצה יתר מדי" חוששים. דיני העבדים והשפחות שבפרק (הלכות ג-ו ועוד) אינם נוהגים למעשה בימינו. אין להסיק מן הלימוד מסקנה על אדם או על משפחה. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "איזה הוא 'ממזר' האמור בתורה? זה הבא מערוה מן העריות". "חוץ מן הנדה, שהבן ממנה פגום ואינו ממזר". בשאר העריות, "בין באנס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה" - הולד ממזר. "ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם": "גם דור עשירי". (נקודות משיחות קודש; הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה ב: ממזר שנשא ישראלית, או ישראלי שנשא ממזרת - לוקים רק אחרי קידושין ובעילה. "קדש ולא בעל, אינו לוקה. בעל ולא קדש, אינן לוקין משום ממזרת". "המחזיר גרושתו משנשאת - הולד כשר, שהרי אינה ערוה". (שתי השגות הראב"ד.)
- הלכה ג: "גוי ועבד הבא על בת ישראל - הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש". גוי ועבד על ממזרת - "הולד ממזר". ממזר על גויה - "הולד גוי", ואם נתגייר, כשר. ממזר על שפחה - "הולד עבד", ואם שחררו, כשר.
- הלכה ד: "זה הכלל": הבן מעבד, מגוי, משפחה או מגויה "הרי הוא כאמו, ואין משגיחין על האב". לכן התירו לממזר לשאת שפחה "כדי לטהר את בניו", "מפני תקנת הבנים".
- הלכה ה: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין", הבא על אשת איש - "אותו הבן אין לו תקנה", כי "צד ממזרות וצד עבדות מערבים בו".
- הלכה ו: גוי על שפחה שטבלה, ועבד שטבל על גויה - "הלך אחר האם". גוי על שפחה גויה, ועבד גוי על גויה בת חורין - "הלך אחר הזכר".
- הלכה ז: ממזר מותר בגיורת, וממזרת מותרת לגר. "והבנים משניהם ממזרים, שהולד הולך אחר הפגום". כי "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'".
- הלכה ח: בן גרים מותר בממזרת, וכן בן בן בנו, "עד שישתקע שם גיותו ממנו, ולא יודע שהוא גר"; ואז הוא נאסר. עבדים משוחררים - אותו הדין.
- הלכה ט: גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת - "הולד ישראלי לכל דבר, ואסור בממזרת".
- הלכה י: "שלשה ממזרים הן": ודאי, ספק (מספק קידושין או ספק גירושין), ומדברי סופרים (אשה ששמעה שמת בעלה ונישאה, ובעלה הראשון קיים ובא עליה תחת השני).
- הלכה יא: פנויה שנתעברה: אמרה "בן כשר הוא, ולישראל נבעלתי" - "נאמנת, והבן כשר", גם אם רוב העיר פסולים.
- הלכה יב: לא נבדקה אמו, או שאמרה "לפלוני הממזר" - הילד "ספק ממזר": "כשם שזנת עם זה שהודה לה, כך זנתה עם אחר". "וזה הוא הנקרא 'שתוקי'".
- הלכה יג: "בן הנמצא בשוק, והוא הנקרא 'אסופי'" - ספק ממזר, "שאין אנו יודעין מה הוא".
- הלכה יד: "בן זה בן פלוני הוא": אינה נאמנת לעשותו בנו. "ויראה לי שחוששין לדבריה" לעניין קרובות אותו פלוני. ואם פלוני ממזר - הבן "ספק ממזר", ולא ודאי.
- הלכה טו: האב שהוחזק שזה בנו, ואמר "בני זה ממזר הוא" - נאמן: "כי את הבכר בן השנואה יכיר". ואם יש לבן בנים - אינו נאמן.
- הלכה טז: נאמן גם על עובר. והאומר על עצמו שהוא ממזר - "נאמן לאסר עצמו בבת ישראל", ואסור גם בממזרת "עד שיודע שהוא ממזר". "ולא יפסל אלא עצמו".
- הלכה יז: ארוסה שנתעברה בבית אביה: הולד "בחזקת ממזר". אמרה "מארוסי נתעברתי" - נאמנת, והולד כשר. הכחיש הארוס - ממזר. והאשה "אינה בחזקת זונה".
- הלכה יח: "היו העם מרננים אחריה": ספק ממזר. נבדקה ואמרה "עבר זה מארוסי" - כשר.
- הלכה יט: אשת איש שאמרה "עבר זה אינו מבעלי" - "אינה נאמנת לפסלו". "שלא האמינה תורה אלא האב". אמר האב "אינו בני", או שבעלה במדינת הים - בחזקת ממזר. "ואין העבר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חדש".
- הלכה כ: אשת איש שיצא עליה קול: "אין חוששין לבניה שמא ממזרים הן, שרב בעילות אצל הבעל". ואם "היתה פרוצה יתר מדי" - חוששים.
- הלכה כא: "דין תורה שספק ממזר מתר לבוא בקהל"; "אבל חכמים עשו מעלה ביחוסין, ואסרו כל הספקות לבוא בקהל". ממזר ודאי מותר בממזרת ודאית. ספק ממזר, שתוקי ואסופי - אסורים בבת ישראל.
- הלכה כב: והם אסורים גם בממזרת, ואפילו ממזרת מספק: "שמא אחד מהם אינו ממזר והשני ממזר ודאי". ממזר של דבריהם מותר בממזרת של דבריהם.
- הלכה כג: שתוקים ואסופים וספק ממזרים - אסורים זה בזה. "ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מן הגרים".
- הלכה כד: שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת, ולהפך - "הולד שתוקי או אסופי".
- הלכה כה: אסופי בעיר שיש בה גויים - "ספק גוי לענין יחוסין". קידש - "צריכה גט מספק". "מי שהרגו, אינו נהרג עליו". (ביאור ארוך על "כל קבוע כמחצה על מחצה".)
- הלכה כו: הטבילוהו בית דין לשם גרות - "כשאר אסופים". (השגת הראב"ד.) ובשאר הדינים הולכים אחר רוב העיר. "מחצה למחצה - מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת".
- הלכה כז: "יראה לי": אסופי במדינה שיש בה שפחה או גויה, שנשא גיורת - "ספק אשת איש, והבא עליה פטור: שאין הורגין מספק". (השגת הראב"ד.) וכן שתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו.
- הלכה כח: "ואיזו היא האשה שאפשר שתהיה ערוה עליו?" כל אשה שאביה או אחיה היה קיים כשנתעברה בו אמו, וכל גרושה או אלמנה.
- הלכה כט: "ומנין אני אומר": מן הפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה", ודברי החכמים עליו. "הא למדת, שאין אוסרין עריות... בספק". "כל היתומים שבעולם".
- הלכה ל: ילד מושלך בדרך: "בני הוא, ואני השלכתיו" - נאמן, וכן אמו. נאסף מן השוק ואחר כך באו - "אין נאמנין". "ובשני רעבון נאמנין".
- הלכה לא: נמצא מהול, או בסימנים ששמרו עליו - "אין בו משום אסופי; מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא". מושלך באמצע הדרך - "הרי זה אסופי".
- הלכה לב: "נאמנת חיה", המיילדת, לומר על ילד מה יחוסו, "מפני שלא הוחזק". ערער עליה אפילו אחד - אינה נאמנת, "והרי הבן בחזקת כשר, ואין לו יחוס".
- הלכה לג: "דבר ברור": שתוקי אסור בשתוקית, ואסופי באסופית, "מפני שהן ספקות". ממזרים ודאיים ונתינים - מותרים זה בזה. (ביאור "רמב"ם לעם": כאן מסכם הרמב"ם את דיני הפרק.)

בפרק זה ארבע השגות הראב"ד: שתיים על הלכה ב, אחת על הלכה כו ואחת על הלכה כז. תיבת "נקודות משיחות קודש" אחת, על הלכה א. בשולי עמוד קנה נדפסה "הפניה לשיחות קודש" אחת, על הלכה א ("שהבן . . ממזר"); בשאר עמודי הפרק אין הפניות. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 71-76; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-סה) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. ביאור מט, על הלכה כה, הוא דיון ארוך שעובר מעמוד קנח לעמוד קנט. בכמה הלכות בהמשך הפרק נדפסו תוספות קצרות בסוגריים מרובעים [...], והן הועתקו כמו שהן.

א. אֵיזֶה הוּא "מַמְזֵר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (=שעליו נאמר "לא יבוא ממזר בקהל ה'")? זֶה הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת (=כל מי שבא על אחת מהנשים שנאסרו בתורה וחייב על ביאתו כרת, והן נקראות "עריות") - חוּץ מִן הַנִּדָּה, שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם (=כלומר, אינו מיוחס) וְאֵינוֹ מַמְזֵר (=אף על פי, שעונש הבא על הנדה הוא כרת, משום שקידושין תופסין בנדה וממזרות תלוייה גם בתפיסת קידושין); אֲבָל הַבָּא עַל שְׁאָר הָעֲרָיוֹת - בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה - הַוָּלָד מַמְזֵר (=שהחילוק בין רצון ואונס, מזיד ושוגג הוא רק לגבי עונשין). וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת אֲסוּרִין לְעוֹלָם - שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי", כְּלוֹמַר לְעוֹלָם.

"איזה הוא 'ממזר' האמור בתורה?" - הבא מן העריות, חוץ מן הנדה.
הדין המעשי:
- מיהו ממזר: "זה הבא מערוה מן העריות", כלומר הילד שנולד מקשר של ערוה. "רמב"ם לעם" מבאר מהי ערוה: "כל מי שבא על אחת מהנשים שנאסרו בתורה וחייב על ביאתו כרת, והן נקראות 'עריות'".
- חוץ מן הנדה: גם על נדה חייבים כרת, אבל "הבן ממנה פגום ואינו ממזר". "פגום" - "כלומר, אינו מיוחס". ולמה אינו ממזר? "משום שקידושין תופסין בנדה וממזרות תלוייה גם בתפיסת קידושין".
- הכוונה אינה משנה: בשאר העריות, "בין באנס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה - הולד ממזר". "רמב"ם לעם": "שהחילוק בין רצון ואונס, מזיד ושוגג הוא רק לגבי עונשין".
- לדורות, בזכרים ובנקבות: "ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם". כלומר, אסורים לבוא בקהל, להינשא לישראל (הלכות ב, ז, כא). הפסוק אומר "גם דור עשירי", והרמב"ם מבאר: "כלומר לעולם".
הבסיס והמקור:
- הפסוק: "לא יבא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג - הערות 71-72).
- במשנה (יבמות ד, יג) נחלקו, בערך, מיהו ממזר. רבי עקיבא: הבא מכל קרובה שנאסרה בלאו. רבי יהושע: הבא ממי שחייבים עליה מיתת בית דין. שמעון התימני: הבא ממי שחייבים עליה כרת בידי שמים, והמשנה מכריעה כדבריו. בדרך זו הולכים הרמב"ם ו"רמב"ם לעם" (אות ב).
- על הנדה: בגמרא (יבמות מט, ב) אומר אביי, בערך: הכל מודים שהבא על הנדה אין הולד ממזר, כי הקידושין תופסים בה. ולומדים זאת מן הפסוק "ותהי נדתה עליו" (ויקרא טו, כד): גם בשעת נדתה יכולים לחול עליה קידושין.
- "ואחד זכרים ואחד נקבות": כך במשנה (יבמות ח, ג), בערך: ממזר ונתין אסורים, ואיסורם איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות. וזאת לעומת עמוני ומואבי, שנקבותיהם מותרות מיד.
- "כלומר לעולם": על עמוני ומואבי נאמר: "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כג, ד). מכאן למדו חז"ל (ספרי, כי תצא), בערך, שגם אצל ממזר "דור עשירי" פירושו לעולם.
ההיגיון:
- הגדרה צרה: בדיבור של היום אומרים לפעמים "ממזר" כעלבון, או על כל ילד שנולד שלא בנישואין. בהלכה אין זה כך. ילד של אשה פנויה מאיש ישראל אינו ממזר (הלכה יא). ילד של המחזיר גרושתו אינו ממזר (הלכה ב). בן נדה אינו ממזר. וילד של גוי ובת ישראל - "הולד כשר" (הלכה ג). רק מן העריות.
- למה הנדה שונה: באשת איש ובקרובות האסורות הקידושין אינם חלים. הקשר עצמו אינו יכול להיות נישואין. נדה היא איסור זמני. היא יכולה להיות אשתו של האיש הזה, ולכן "ממזרות" אינה חלה. זה מה שכותב "רמב"ם לעם": "ממזרות תלוייה גם בתפיסת קידושין".
- למה גם "באנס" ו"בשגגה": אצל העושים, הכוונה קובעת את העונש. אבל הילד אינו נענש. הממזרות היא דין במעמד, ולא עונש, ולכן היא נקבעת לפי מה שאירע, ולא לפי כוונת ההורים.
- דוגמה: אשה נשואה, בלי שקיבלה גט, ילדה מאיש יהודי אחר. אם הדבר ברור בוודאות - הילד ממזר. בהמשך הפרק נראה כמה הרמב"ם מדייק לפני שהוא קובע "ודאי". לעומת זאת, בני זוג נשואים שהאשה הייתה נדה: הילד "פגום ואינו ממזר".
מונחים: "מַמְזֵר" - מי שנולד מקשר של ערוה, ואסור לבוא בקהל. "עֶרְוָה", "עֲרָיוֹת" - קשרים שהתורה אסרה בכרת, כמו אשת איש וקרובות משפחה. "כרת" (בביאור "רמב"ם לעם") - עונש בידי שמים. "נִדָּה" - אשה בימי טומאתה, לפני שטבלה. "פָּגוּם" - "אינו מיוחס"; אבל אינו ממזר, ואינו אסור לבוא בקהל. "בְּאֹנֶס" - בכפייה. "בְּזָדוֹן" - בכוונה. "בִּשְׁגָגָה" - בטעות. "הַוָּלָד" - הילד. "תפיסת קידושין" (בביאור "רמב"ם לעם") - שהקידושין חלים. "דּוֹר עֲשִׂירִי" - כאן: לשון של לעולם.
המסר: הרמב"ם פותח בשאלה "איזה הוא?", ועונה בהגדרה מדויקת. מילה שאנשים זורקים בקלות היא בהלכה מונח מדויק, ואין להרחיב אותו.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילים "שהבן ממנה פגום ואינו ממזר", מן המילה "שהבן" ועד "ממזר". (". ." הוא סימן השמטה.) ליד השורה, בשולי הטור, נדפס סמל כתר קטן, אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש". נושא השיחה: "עיון במקור הדברים", כלומר מאין לקח הרמב"ם שהבן מן הנדה "פגום". המקור: לקוטי שיחות חלק לב, עמוד 244. משם בא גם הקטע שבתיבה "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש

" . . חוּץ מִן הַנִּדָּה, שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם וְאֵינוֹ מַמְזֵר כוּ'".
איתא במסכת כלה "עז פנים רבי אליעזר אומר ממזר רבי יהושע אומר בן הנדה רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. פעם אחת היו זקנים יושבין בשער ועברו לפניהם שני תינוקות אחד כסה את ראשו ואחד גילה את ראשו זה שגילה את ראשו רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו לרבי עקיבא היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך, אמר להן (זה) אני אקימנו. הלך אצל אמו של תינוק וראה שהיתה יושבת ומוכרת קטניות בשוק. אמר לה בתי אם את אומרת לי דבר שאני שואלך אני מביאך לחיי עולם הבא אמרה לו השבע לי, היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אמר לה בנך זה מה טיבו, אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי בן זה נמצא התינוק ממזר ובן הנדה. אמרו: גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו ברוך ה' אלהי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף".
יש שכתבו שמקורו של הרמב"ם שבן נדה פגום הוא ממסכת כלה הנ"ל וכ"מ בביאור הגר"א והדברים צע"ג ואדרבא, משם ראי' לסתור כיון שהוכח כדברי ר"ע שהוא גם ממזר וגם בן הנדה ואמרו שגדול הי' ר"ע שהכחיש דברי החולקים על זה (שהוא רק בן נדה).

לקוטי שיחות חלק לב עמוד 244
מתוך רמב"ם "פרדס המלך")

ביאור התיבה: התיבה נדפסה בראש הטור הימני של עמוד קנו, לפני הלכה ב, והיא מוסבת על דברי הרמב"ם בהלכה א.
- השאלה: הרמב"ם כותב שהבן מן הנדה "פגום". מה המקור לכך?
- הסיפור שבמסכת כלה: "עז פנים", אדם חצוף - מה מקורו? שלושה תנאים נחלקו. רבי אליעזר: ממזר. רבי יהושע: בן הנדה. רבי עקיבא: "ממזר ובן הנדה". פעם עברו שני ילדים לפני הזקנים, ואחד מהם גילה את ראשו. שוב אמרו שלושתם את דעתם. שאלו את רבי עקיבא איך העז לחלוק. הוא הלך אל אם הילד, שמכרה קטניות בשוק, ושאל אותה. היא סיפרה שנכנסה לחופה נדה, בעלה פירש ממנה, והשושבין בא עליה. "נמצא התינוק ממזר ובן הנדה", כדברי רבי עקיבא.
- מה שכתבו: "יש שכתבו" שמכאן לקח הרמב"ם שבן נדה "פגום". כנראה משום שבמסכת כלה בן הנדה נזכר בקשר ל"עז פנים". "וכ"מ בביאור הגר"א", כלומר כך משמע גם מדבריו.
- על כך כותב הרבי: "והדברים צע"ג ואדרבא, משם ראי' לסתור". למה? הסיפור הוכיח את דברי רבי עקיבא: הילד היה "גם ממזר וגם בן הנדה". והחכמים שיבחו את רבי עקיבא על שהכחיש את החולקים עליו, ובהם מי שאמר "שהוא רק בן נדה". נראה שזו הכוונה: הסיפור דווקא מפריך את הדעה שתולה את הדבר בבן נדה לבדו. לכן אי אפשר להוכיח ממנו את דין בן הנדה.
- מה נשאר פתוח: הקטע שבתיבה שולל את המקור הזה, ואינו אומר מהו המקור האחר. את העיון המלא מפנה ההפניה לשיחה עצמה.
- כדאי לשים לב: הסיפור הוא אגדה, ולא פסק דין. הרמב"ם אינו מביא אותו. ולהלכה, כפי שנלמד בהלכה יט, דברי האם לבדם אינם פוסלים את בנה: "אינה נאמנת לפסלו". גם אין בפרק זה סימן שקובע מעמד של אדם לפי התנהגותו.
מונחים: "איתא" - נאמר, כתוב. "מסכת כלה" - אחת המסכתות הקטנות שנוספו לתלמוד. "עז פנים" - אדם חצוף. "היאך מלאך לבך" - איך העזת. "(זה) אני אקימנו" - אני אוכיח זאת. "קטניות" - זרעים כמו עדשים ושעועית. "נשבע בשפתיו ומבטל בלבו" - נשבע בפיו, ובלבו ביטל את השבועה. "מה טיבו" - מה עניינו, מה מקורו. "שושביני" - השושבין, ידיד שמלווה את החתן בחופה. "וכ"מ" - וכן משמע. "ביאור הגר"א" - פירוש הגאון רבי אליהו מווילנא על השולחן ערוך. "צע"ג" - צריך עיון גדול. "ראי'" - ראיה. "ר"ע" - רבי עקיבא. "הי'" - היה. "פרדס המלך" - ליקוט של ביאורי הרבי על הרמב"ם.
⚠ בשורת המקור נדפס סוגר בסוף, "מתוך רמב"ם 'פרדס המלך')", אבל לא נדפס סוגר פותח. כך גם בתיבה שעל פרק יג. הועתק כמו שנדפס.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק לב, עמוד 244. לאותו מקום מפנה גם ההפניה שבשולי עמוד קנה, "שהבן . . ממזר".

★ המסר ליום: בתורה לא מקבלים "מקור" רק כי הוא נשמע מתאים. בודקים מה הוא אומר באמת. קל וחומר כשמדובר במעמדו של אדם: לא מסיקים בקלות, ולא מסתפקים במה שנראה לעין.

ב. אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית, אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת - כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין, לוֹקִין; קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל, אֵינוֹ לוֹקֶה (=כי בקידושין לבד אין לאו). בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ, אֵינָן לוֹקִין (=כי האיסור מהתורה הוא: "לא יבוא בקהל ה'", ו'ביאה בקהל' נעשית רק על ידי קידושין) מִשּׁוּם מַמְזֶרֶת (=אבל הוא לוקה משום "לא תהיה קדשה", כי הם עושים מעשה זנות) - שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין, אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל עַל אַלְמָנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשָּׂאת - הַוָּלָד כָּשֵׁר (=גרושתו שנישאת לאדם אחר, ואחר כך התגרשה מבעלה השני, אסורה על בעלה הראשון, אך אם חזרה לבעלה הראשון – הולד כשר), שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה.

מתי לוקים: קידושין ובעילה יחד. והמחזיר גרושתו - "הולד כשר".
הדין המעשי:
- ממזר שנשא ישראלית, או ישראלי שנשא ממזרת: "כיון שבעלו אחר הקדושין, לוקין". המלקות באות רק כששני הדברים נעשו: גם קידושין וגם בעילה.
- "קדש ולא בעל, אינו לוקה". "רמב"ם לעם": "כי בקידושין לבד אין לאו".
- "בעל ולא קדש, אינן לוקין משום ממזרת". "רמב"ם לעם": "כי האיסור מהתורה הוא: 'לא יבוא בקהל ה'', ו'ביאה בקהל' נעשית רק על ידי קידושין". ומוסיף: "אבל הוא לוקה משום 'לא תהיה קדשה', כי הם עושים מעשה זנות".
- הכלל: "שאין לך בכל חיבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין, אלא כהן גדול על אלמנה, כמו שיתבאר".
- "המחזיר גרושתו משנשאת - הולד כשר, שהרי אינה ערוה". "רמב"ם לעם" מסביר את המקרה: "גרושתו שנישאת לאדם אחר, ואחר כך התגרשה מבעלה השני, אסורה על בעלה הראשון, אך אם חזרה לבעלה הראשון – הולד כשר".
הבסיס והמקור:
- "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג), ו"לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח). הרמב"ם עצמו פוסק (הלכות אישות א, ד), בערך: הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין - לוקה מן התורה, כי בעל קדשה. וזה מה ש"רמב"ם לעם" מביא כאן.
- כהן גדול ואלמנה: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד), ומיד אחר כך: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו). נראה שמכאן הכלל של הרמב"ם: אצל כהן גדול יש לשון נוסף, שעוסק בביאה עצמה. את פרטי הדין יבאר הרמב"ם בהמשך הלכות אלו, בדיני הכהנים.
- המחזיר גרושתו: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, אחרי אשר הטמאה" (דברים כד, ד). זה איסור לאו, ואין בו כרת.
ההיגיון:
- מהו "לבוא בקהל": לפי הרמב"ם, הפסוק מדבר על נישואין. "רמב"ם לעם": "'ביאה בקהל' נעשית רק על ידי קידושין". לכן קידושין לבדם עדיין אינם "ביאה", ובעילה לבדה עדיין אינה "בקהל". רק שניהם יחד הם האיסור הזה.
- בלי קידושין - עדיין אסור: "אינן לוקין משום ממזרת" אין פירושו שמותר. "רמב"ם לעם" מדגיש שיש כאן איסור אחר, של קדשה.
- מחלוקת: הראב"ד חולק על הכלל הזה בשתי השגות, ובחריפות. לדעתו, דווקא על הביאה יש לאו. ראו בהשגות שלהלן.
- "המחזיר גרושתו": זו דוגמה לכלל של הלכה א. הקשר אסור מן התורה, אבל הוא אינו ערוה. לכן הילד כשר, ואינו ממזר.
- דוגמה: אדם גירש את אשתו. היא נישאה לאחר והתגרשה ממנו. מעכשיו אסור לבעלה הראשון לשוב ולשאת אותה. אם בכל זאת חזרו זה לזה ונולד להם ילד - אביו ואמו עברו על איסור, והילד "כשר".
מונחים: "לוֹקִין" - מקבלים מלקות. "קִדֵּשׁ" - עשה קידושין, ועדיין לא חיו יחד. "בָּעַל" - חי עמה. "בְּעִילָה" - ביאה, חיי אישות. "חַיָּבֵי לָאוִין" - מי שעבר על איסור "לא תעשה" שעונשו מלקות, ולא כרת. "כמו שיתבאר" - כפי שיבואר בהמשך. "קדשה" (בביאור "רמב"ם לעם") - אשה שמזדמנת לאיש בלא נישואין. "מעשה זנות" (בביאור "רמב"ם לעם") - קשר בלי קידושין. "הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ" - מי שחוזר ונושא את האשה שגירש. "מִשֶּׁנִּשָּׂאת" - אחרי שנישאה לאחר.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "המחזיר גרושתו..." פותחת את הטור השמאלי של עמוד קנו, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ב.
המסר: הרמב"ם והראב"ד קוראים אחרת את אותן מילים, "לא יבוא בקהל". כך נראה לימוד תורה: דיוק בכל מילה, ודיון חריף על משמעותה. ובמקום שאין ערוה, כמו במחזיר גרושתו, האיסור הוא על ההורים, והילד כשר.

ג. גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל - הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן; וְגוֹי וְעֶבֶד הַבָּאִים עַל הַמַּמְזֶרֶת - הַוָּלָד מַמְזֵר (=מפני שהוולד כמוה). וּמַמְזֵר הַבָּא עַל הַגּוֹיָה - הַוָּלָד גּוֹי; נִתְגַּיֵּר, הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה - הַוָּלָד עֶבֶד; שִׁחְרְרוֹ - הַוָּלָד כָּשֵׁר כִּשְׁאָר עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין, וּמֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל.

"גוי ועבד הבא על בת ישראל - הולד כשר".
הדין המעשי:
- גוי או עבד, ואם ישראלית: "הולד כשר". בכל מקרה: "בין בפנויה בין באשת איש, בין באנס בין ברצון".
- גוי או עבד, ואם ממזרת: "הולד ממזר". "רמב"ם לעם": "מפני שהוולד כמוה".
- אב ממזר, ואם גויה: "הולד גוי". "נתגייר, הרי הוא כשר כשאר גרים".
- אב ממזר, ואם שפחה: "הולד עבד". "שחררו - הולד כשר כשאר עבדים משחררין, ומתר בבת ישראל".
הבסיס והמקור:
- במשנה (קידושין ג, יב) נאמר, בערך: כל מי שאין לה קידושין, לא עליו ולא על אחרים - הולד כמותה; וזה ולד שפחה ונכרית. משם הכלל של הצד השני: אב ממזר ואם גויה או שפחה.
- על גוי ועבד הבא על בת ישראל נחלקו האמוראים בגמרא (יבמות מה, א-ב). הרמב"ם פוסק שהולד כשר, ומדגיש שאין הבדל אם האם פנויה או נשואה.
ההיגיון:
- בכל המקרים האלה הולכים אחרי האם: זה הכלל שיבוא בהלכה הבאה. אב גוי או עבד אינו קובע את מעמד הילד. לכן מעמדו של הילד הוא כמעמד אמו: אם ישראלית - כשר; אם ממזרת - ממזר; אם גויה - גוי; אם שפחה - עבד.
- הפתעה: בהלכה א למדנו שישראל הבא על אשת איש - הולד ממזר. ואילו גוי הבא על אשת איש - "הולד כשר". גם זה מראה עד כמה הגדרת הממזר צרה: היא אינה נקבעת לפי חומרת המעשה, אלא לפי כללים מוגדרים.
- מעמד שאינו עובר: ממזר על גויה - הילד גוי, ואם יתגייר, הוא גר כשר. ממזר על שפחה - הילד עבד, ואם ישוחרר, הוא משוחרר כשר. הממזרות של האב אינה נשארת עליו.
- דוגמה: ילד שאמו יהודייה ואביו אינו יהודי - הוא יהודי כשר. ילד שאביו ממזר ואמו גויה - הוא גוי, כמו אמו, ואם הוא מתגייר, הוא גר כשר ככל הגרים. דיני השפחה והעבד אינם נוהגים למעשה בימינו.
מונחים: "עֶבֶד" - עבד כנעני. "בַּת יִשְׂרָאֵל" - אשה יהודייה. "הַוָּלָד" - הילד. "כָּשֵׁר" - אינו ממזר, ומותר לבוא בקהל. "פְּנוּיָה" - אשה שאינה נשואה. "נִתְגַּיֵּר" - התגייר, כשגדל. "שִׁפְחָה" - שפחה כנענית. "שִׁחְרְרוֹ" - שחרר אותו מעבדות. "מְשֻׁחְרָרִין" - שיצאו לחירות.
המסר: מעמד הילד נקבע לפי כללים ברורים, ולא לפי מה שאנשים חושבים על המעשה של הוריו. במקום שהכלל אומר "כשר" - הוא כשר, גם אם המעשה היה חמור.

ד. זֶה הַכְּלָל: בֵּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד, אוֹ מִן הַגּוֹי, אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה, אוֹ מִן הַגּוֹיָה - הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב.
לְפִי דָּבָר זֶה, הִתִּירוּ (=ואפילו לכתחילה) לְמַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו - שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָן, וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חוֹרִין; וְלֹא גָזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לְמַמְזֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַבָּנִים (=חכמים גזרו ששפחה אסורה לבן חורין, אך בממזר לא גזרו כדי שיוכל לטהר את בניו).

"זה הכלל: הרי הוא כאמו"; ו"תקנת הבנים".
הדין המעשי:
- הכלל: בן הבא "מן העבד, או מן הגוי, או מן השפחה, או מן הגויה - הרי הוא כאמו, ואין משגיחין על האב".
- התקנה: מכאן "התירו לממזר לשא שפחה כדי לטהר את בניו". "רמב"ם לעם": "ואפילו לכתחילה".
- איך זה עובד: הילדים נולדים עבדים, כמו אמם. האב "משחרר אותן, ונמצאו בני חורין". ומשוחרר כשר מותר בבת ישראל (הלכה ג).
- הגזירה שלא נגזרה: "ולא גזרו על השפחה לממזר, מפני תקנת הבנים". "רמב"ם לעם": "חכמים גזרו ששפחה אסורה לבן חורין, אך בממזר לא גזרו כדי שיוכל לטהר את בניו".
הבסיס והמקור:
- המשנה (קידושין ג, יג), בערך: רבי טרפון אומר: יכולים ממזרים ליטהר. כיצד? ממזר שנשא שפחה, הולד עבד; שחררו - נמצא הבן בן חורין. רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר.
- בגמרא (קידושין סט, א) פסקו כרבי טרפון, ודנו אם הדבר מותר רק בדיעבד או גם לכתחילה. הרמב"ם כותב "התירו", ו"רמב"ם לעם" מבאר: "ואפילו לכתחילה".
ההיגיון:
- "זה הכלל": הלכה ג נתנה דוגמאות, והלכה ד מנסחת את הכלל. בכל קשר עם עבד, גוי, שפחה או גויה - "ואין משגיחין על האב".
- "לטהר": הלשון חיובית, גם במשנה וגם ברמב"ם. אין כאן "עקיפה" של האיסור, אלא דרך שפתוחה לפני ממזר, כדי שבניו יהיו מותרים לבוא בקהל.
- חכמים ויתרו על גזירה שלהם: בדרך כלל חכמים אסרו שפחה על בן חורין. כאן הם לא גזרו, "מפני תקנת הבנים". הדאגה היא לילדים שעוד לא נולדו.
- דוגמה (לפי הזמן שבו דיני עבדים נהגו): ממזר רוצה שבניו יוכלו להינשא לכל בת ישראל. הוא נושא שפחה כנענית. הבנים נולדים עבדים. הוא משחרר אותם, ומעתה הם משוחררים כשרים. הדרך הזו אינה קיימת למעשה בימינו, כי דיני עבד ושפחה אינם נוהגים.
מונחים: "מַשְׁגִּיחִין" - מתחשבים. "לְטַהֵר" - להוציא ממעמד של ממזר. "מְשַׁחְרֵר" - מוציא לחירות. "בְּנֵי חוֹרִין" - בני אדם חופשיים. "גָזְרוּ" - אסרו, בגזירת חכמים. "תַּקָּנַת הַבָּנִים" - טובת הבנים, הדרך לתקן את מעמדם.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "לפי דבר זה..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ד.
המסר: גם כשחכמים קובעים גדרים, הם שואלים: מה יהיה עם הילדים? הלשון "מפני תקנת הבנים" מראה שההלכה אינה מסתפקת בקביעת האיסור, אלא מחפשת דרך.

ה. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין (=עבד של שני שותפים ואחר מהם שחרר את חלקו), הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ - אוֹתוֹ הַבֵּן (=שנולד מביאה זו) אֵין לוֹ תַּקָּנָה (=שנאמרה בהלכה הקודמת לישא ממזרת), מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֵרוּת (=משום צד חירות – הוא כישראל הבא על אשת איש והוולד ממזר) וְצַד עַבְדוּת (=משום צד עבד – עבד הבא על בת ישראל הוולד כשר גם באשת איש) מְעֹרָבִים בּוֹ; לְפִיכָךְ אָסוּר בְּשִׁפְחָה (=מפני צד כשרות שבו שאסור בשפחה), וְנִמְצְאוּ בָּנָיו (=שנולדו באיסור) כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם (=שאסורין לישא לא בת ישראל ולא שפחה).

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין": "אותו הבן אין לו תקנה".
הדין המעשי:
- מיהו: "רמב"ם לעם": "עבד של שני שותפים ואחר מהם שחרר את חלקו".
- המקרה: הוא בא על אשת איש. "אותו הבן", כלומר "שנולד מביאה זו", "אין לו תקנה".
- הטעם: "מפני שצד ממזרות וצד עבדות מערבים בו". "רמב"ם לעם" מסביר את שני הצדדים. מצד החירות שבאב, "הוא כישראל הבא על אשת איש והוולד ממזר". מצד העבדות שבאב, "עבד הבא על בת ישראל הוולד כשר גם באשת איש".
- התוצאה: "לפיכך אסור בשפחה" - "מפני צד כשרות שבו שאסור בשפחה". והיתר הלכה ד לא חל עליו. "ונמצאו בניו", "שנולדו באיסור", "כמותו לעולם": "שאסורין לישא לא בת ישראל ולא שפחה".
הבסיס והמקור: על מי שחציו עבד וחציו בן חורין שנינו (גיטין ד, ה), בערך: לישא שפחה אינו יכול, לישא בת חורין אינו יכול. נראה שבאותו היגיון הולך גם דין הבן שלפנינו: שני הצדדים סוגרים אותו זה מול זה. המקור המדויק לדין זה נידון אצל מפרשי הרמב"ם.
ההיגיון:
- שני צדדים שאינם מתיישבים: אילו האב היה בן חורין בלבד, הילד היה ממזר ודאי, והיתר הלכה ד היה חל עליו. אילו האב היה עבד בלבד, הילד היה כשר (הלכה ג). כאן אי אפשר להכריע בין הצדדים.
- למה אין "תקנה": אם ישא בת ישראל - צד הממזרות אוסר. אם ישא שפחה - צד הכשרות אוסר, כי בן חורין כשר אסור בשפחה. ההיתר של הלכה ד ניתן לממזר, ואילו זה אינו ממזר גמור.
- "אין לו תקנה" היא לשון הלכתית: הכוונה רק לדרך הנישואין של הלכה ד. אין כאן אמירה על האדם עצמו. וחכמים אמרו: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג, ח).
- דוגמה (לפי הזמן שבו דיני עבדים נהגו): עבד היה שייך לשני שותפים, ואחד מהם שחרר את חלקו. עכשיו הוא חציו עבד וחציו בן חורין. הוא בא על אשה נשואה, ונולד בן. הבן הזה אינו יכול להינשא לא לבת ישראל ולא לשפחה. המקרה רחוק מאוד למעשה, ודיני עבדים אינם נוהגים בימינו.
מונחים: "חֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין" - משוחרר בחלקו. "תַּקָּנָה" - דרך לתקן את המצב. "צַד" - בחינה, כיוון של הדין. "מַמְזֵרוּת" - מעמד של ממזר. "עַבְדוּת" - מעמד של עבד. "מְעֹרָבִים" - מעורבבים. "כְּמוֹתוֹ" - כמוהו.
⚠ בביאור יג נדפס "ואחר מהם שחרר את חלקו", ולפי ההקשר הכוונה "ואחד מהם". הועתק כמו שנדפס.
⚠ בביאור טו נדפס "שנאמרה בהלכה הקודמת לישא ממזרת". אבל התקנה שבהלכה הקודמת (הלכה ד) היא "לשא שפחה", ואין שם תקנה לשאת ממזרת. נראה שצריך להיות "לישא שפחה". הועתק כמו שנדפס.
המסר: ההלכה אינה מטשטשת מצב קשה, ואומרת בגלוי שיש מקרה שאין לו פתרון. וגם אז - הקושי הוא בנישואין בלבד, ואין בו כדי לסגור בפני אדם שום דרך בתורה.

ו. גּוֹי הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה (=לשם עבדות), הֲרֵי זֶה עָבֶד, וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל שֶׁבָּא עַל הַגּוֹיָה, הַוָּלָד גּוֹי - הַלֵּךְ אַחַר הָאֵם; אֲבָל גּוֹי הַבָּא עַל שִׁפְחָה גּוֹיָה (=כלומר, שלא טבלה), אוֹ עֶבֶד גּוֹי (=שלא טבל) שֶׁבָּא עַל גּוֹיָה בַּת חוֹרִין - הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר (=כי הכלל שבאומות העולם הולכים אחר הזכר. ומכיוון שהם לא טבלו, הם עדיין גויים, ואין להם דין של עבד ושפחה).

"הלך אחר האם"; ואם שניהם לא טבלו - "הלך אחר הזכר".
הדין המעשי:
- גוי ושפחה שטבלה ("רמב"ם לעם": "לשם עבדות"): "הרי זה עבד", כמו אמו.
- עבד שטבל וגויה: "הולד גוי - הלך אחר האם".
- גוי ו"שפחה גויה" ("כלומר, שלא טבלה"), או "עבד גוי" ("שלא טבל") וגויה בת חורין: "הלך אחר הזכר".
- "רמב"ם לעם" מסביר: "כי הכלל שבאומות העולם הולכים אחר הזכר. ומכיוון שהם לא טבלו, הם עדיין גויים, ואין להם דין של עבד ושפחה".
הבסיס והמקור: הבסיס הוא הכלל של הלכה ד: "הרי הוא כאמו, ואין משגיחין על האב". והטבילה "לשם עבדות" היא זו שלמדנו ביום ראשון (פרק יג): העבד הכנעני נכנס בה לכלל עבדי ישראל. ואתמול (פרק יד, הלכה ט) למדנו ששואלים אותו אם הוא רוצה בכך.
ההיגיון:
- הטבילה היא הקו המפריד: מי שטבל לשם עבדות כבר נכנס לכלל עבדי ישראל. לכן אם אחד ההורים טבל, הולכים אחר האם, כמו בהלכה ד.
- "שפחה גויה", "עבד גוי": שמם "שפחה" ו"עבד", אבל אם לא טבלו, להלכה הם עדיין גויים. אז חל הכלל הנוהג אצל גויים, ובו הולכים אחרי האב.
- השלמה להלכה ד: הכלל "הרי הוא כאמו" נאמר כשאחד ההורים הוא מישראל. הלכה ו מוסיפה שדי בכך שאחד ההורים טבל לשם עבדות. אבל כשאיש מהם לא טבל - אין כאן עניין של דיני ישראל, וחל הכלל של הגויים.
- דוגמה (לפי הזמן שבו דיני עבדים נהגו): שפחה שטבלה ילדה מגוי - הילד עבד, כמוה. שפחה שלא טבלה ילדה מגוי בן חורין - הילד הולך אחרי אביו, ואינו עבד.
מונחים: "שֶׁטָּבְלָה" - שטבלה במקוה לשם עבדות. "הַלֵּךְ אַחַר הָאֵם" - קבע את מעמד הילד לפי אמו. "הַזָּכָר" - האב. "בַּת חוֹרִין" - אשה חופשית. "באומות העולם" (בביאור "רמב"ם לעם") - אצל מי שאינם יהודים.
על הניקוד: בפתיחת ההלכה נדפס "עָבֶד" בקמץ, בסוף קטע, ובהמשך "וְעֶבֶד" ו"עֶבֶד גּוֹי" בסגול. הועתק כמו שנדפס.
על ביאור כד: תחילתו בסוף הטור השמאלי של עמוד קנו, וסופו ("ומכיוון שהם לא טבלו...") בראש עמוד קנז. כאן הוא מובא בשלמותו.
המסר: מעשה אחד יכול לשנות את כל הכללים שחלים על אדם. הטבילה אינה רק סמל: היא קובעת לאיזו מסגרת הוא שייך.

ז. מַמְזֵר מֻתָּר לִשָּׂא גִּיּוֹרֶת, וְכֵן הַמַּמְזֶרֶת מֻתֶּרֶת לְגֵר; וְהַבָּנִים מִשְּׁנֵיהֶם מַמְזֵרִים, שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם; שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקְהַל ה'", וּקְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי קְהַל ה'.

ממזר מותר בגיורת: "וקהל גרים אינו קרוי קהל ה'".
הדין המעשי:
- בהלכה א למדנו שממזר וממזרת "אסורין לעולם" לבוא בקהל, כלומר להינשא לבן או לבת ישראל. כאן הרמב"ם אומר עם מי כן מותר להם להינשא.
- "ממזר מותר לשא גיורת, וכן הממזרת מותרת לגר".
- "והבנים משניהם ממזרים", "שהולד הולך אחר הפגום".
- הטעם להיתר: "שנאמר: 'בקהל ה''" (הערה 73), "וקהל גרים אינו קרוי קהל ה'". האיסור שבפסוק הוא רק על "קהל ה'", והגר אינו נמנה עליו לעניין זה.
הבסיס והמקור:
- הפסוק (דברים כג, ג): "לא יבא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'".
- במשנה (קידושין ד, א) שנינו, בערך, על היוחסין שעלו מבבל: גרים ומשוחררים, ממזרים ונתינים - מותרים לבוא זה בזה.
- בגמרא (קידושין, פרק עשרה יוחסין) נחלקו, בערך, אם קהל גרים נקרא "קהל" או אינו נקרא. הרמב"ם פוסק שאינו נקרא.
- על "הולד הולך אחר הפגום" נאמר במשנה (קידושין ג, יב), בערך: כל מקום שיש קידושין ויש עבירה, הולד הולך אחר הפגום.
ההיגיון:
- "קהל ה'": התורה לא אסרה על הממזר את כל הנישואין. היא אסרה עליו לבוא ב"קהל ה'". לכן יש בנות זוג שמותר לו לשאת, ונישואין אלה מותרים.
- הגר אינו פחות: ההגדרה הזאת נאמרה לעניין הפסוק הזה בלבד. אין בה ירידה במעלתו של הגר. הרמב"ם עצמו כותב (הלכות דעות ו, ד), בערך, שאהבת הגר היא שתי מצוות עשה: אחת כי הוא בכלל "רעים", ואחת כי הוא גר.
- ממזר הוא יהודי גמור: הוא חייב בכל המצוות, והוא עצמו לא עשה שום דבר רע. הדין נוגע לשאלה אחת: עם מי הוא יכול להינשא. במדרש (ויקרא רבה לב, ח), בלשון המדרש בערך, דרש דניאל החייט על הממזרים את הפסוק "והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם" (קהלת ד, א): אביו של זה עבר עבירה, וזה מה חטא? ואומר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמם.
- דוגמה: אדם שהוא ממזר רוצה להקים משפחה. אסור לו לשאת בת ישראל, אבל מותר לו לשאת גיורת. ילדיהם יהיו ממזרים, כמו שכתוב בהלכה.
מונחים: "מַמְזֵר" - מי שנולד מערוה מן העריות (הלכה א). "לִשָּׂא" - להינשא לה. "גִּיּוֹרֶת" - אשה שהתגיירה. "הַוָּלָד" - הילד. "הַפָּגוּם" - ההורה שיש בו פסול ביוחסין. "קָרוּי" - נקרא.

ח. גִּיּוֹרֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְגֵר, וְהוֹלִידוּ בֵּן - אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גַּיּוּתוֹ מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר; וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. וְאֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין, דִּין אֶחָד לְכֻלָּן.

גם בן הגרים מותר בממזרת - "עד שישתקע שם גיותו ממנו".
הדין המעשי:
- גיורת שנישאה לגר, והולידו בן. הבן נוצר ונולד אחרי הגרות, ומעולם לא היה גוי: "הורתו ולדתו בקדשה". ואף על פי כן - "הרי זה מותר בממזרת".
- "וכן בן בן בנו": גם הדורות הבאים, כל זמן שידוע שהם צאצאי גרים.
- עד מתי? "עד שישתקע שם גיותו ממנו, ולא יודע שהוא גר". "ואחר כך יאסר בממזרת".
- "ואחד הגרים ואחד עבדים משחררין, דין אחד לכלן".
הבסיס והמקור: בגמרא (קידושין, פרק עשרה יוחסין) נאמרו בשאלה זו, בערך, שתי דעות: שגר מותר בממזרת עד עשרה דורות, או עד שישתקע שם עבודה זרה ממנו. הרמב"ם כותב כלשון השנייה: "עד שישתקע".
ההיגיון:
- מעמד של משפחה: "קהל גרים" נקבע לפי מוצא המשפחה. לכן גם מי שנולד כיהודי עדיין נמנה עליו, אם שני הוריו גרים. ההלכה הבאה תראה מה קורה כשאחד ההורים מישראל.
- "הורתו ולדתו בקדשה": אתמול (פרק יד, הלכה יד) פגשנו תאומים שהורתם הייתה "שלא בקדשה", ולידתם "בקדשה". כאן גם ההריון וגם הלידה היו אחרי הגרות, וגם זה אינו משנה את הדין.
- "עד שישתקע": נראה שהטעם הוא זה (הרמב"ם אינו מפרש): כשאיש כבר אינו יודע שהוא בן גרים, הוא נראה לכולם כישראל מלידה. אילו נשא ממזרת, היו הרואים טועים וחושבים שגם ישראל מותר בה.
- עבדים משוחררים: זה המשך הכלל שלמדנו אתמול (פרק יד, הלכה יט): "עבדים שנשתחררו, הרי הן כגרים".
- דוגמה: זוג גרים הולידו בן, ולו בן ובן בן. כל זמן שידוע שכולם בני גרים, מכל הצדדים, הם מותרים בממזרת. אחרי דורות רבים, כשאיש אינו זוכר עוד את המוצא, מעתה הם אסורים בה.
מונחים: "הוֹרָתוֹ" - ההריון בו. "וְלֵדָתוֹ" - לידתו. "בִּקְדֻשָּׁה" - כשאמו כבר נכנסה לקדושת ישראל. "שֶׁיִּשְׁתַּקַּע" - שישקע, שיישכח. "שֵׁם גַּיּוּתוֹ" - הזיכרון שמוצאו מן הגויים. "מְשֻׁחְרָרִין" - שיצאו לחירות.

ט. גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת - הַוָּלָד יִשְׂרְאֵלִי לְכָל דָּבָר, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת.

הורה אחד מישראל: "הולד ישראלי לכל דבר".
הדין המעשי:
- גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת. בשני המקרים "הולד ישראלי לכל דבר".
- לכן הוא "אסור בממזרת", כמו כל ישראל.
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ד, ז) שנינו, בערך, בשם רבי אליעזר בן יעקב: ישראל שנשא גיורת - בתו כשרה לכהונה; גר שנשא בת ישראל - בתו כשרה לכהונה; אבל גר שנשא גיורת - בתו פסולה לכהונה. שם הדיון הוא בכהונה, אבל גם שם עובר הקו בין ילד שיש לו הורה מישראל לבין ילד ששני הוריו גרים.
ההיגיון:
- ההבדל מהלכה ח: שם שני ההורים גרים, והילד שייך ל"קהל גרים". כאן יש לו הורה מישראל, ולכן הוא שייך ל"קהל ה'".
- לא "אחר הפגום": בהלכה ז למדנו "שהולד הולך אחר הפגום". כאן אין פגום כלל. הגר כשר, והוא רק אינו נקרא "קהל ה'" לעניין הפסוק של ממזר.
- דוגמה: אבא גר ואמא ילידת ישראל, או להפך. הילד הוא ישראל גמור. מותר לו לשאת בת ישראל, ואסור לו לשאת ממזרת.
מונחים: "יִשְׂרְאֵלִי" - ישראל מלידה. "לְכָל דָּבָר" - בכל הדינים.

י. שְׁלֹשָׁה מַמְזֵרִים הֵן - מַמְזֵר וַדַּאי, וּמַמְזֵר סָפֵק, וּמַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵיזֶה הוּא מַמְזֵר וַדַּאי? זֶה שֶׁבָּא מִן הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וּמַמְזֵר סָפֵק - זֶה שֶׁבָּא מִסְּפֵק עֶרְוָה, כְּגוֹן הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין, אוֹ נִתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ, וְנִשָּׂאת, וַהֲרֵי בַּעֲלָהּ קַיָּם, וּבָא בַּעֲלָהּ עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי - הֲרֵי הַבֵּן מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (=אישה ששמעה שמת בעלה, והלכה ונישאה לאדם אחר, ואחר כך חזר בעלה הראשון, חכמים תיקנו שהיא צריכה להתגרש משניהם. אם בעלה השני לא גירש אותה, והיא חזרה לבעלה הראשון – הבן ממזר מדברי סופרים).

שלושה סוגים: ממזר ודאי, ממזר ספק, וממזר מדברי סופרים.
הדין המעשי:
- ממזר ודאי: "זה שבא מן הערוה הודאית, כמו שבארנו" (הלכה א).
- ממזר ספק: "זה שבא מספק ערוה". כלומר, לא ברור אם אמו הייתה אשת איש: "כגון הבא על אשה שנתקדשה ספק קדושין, או נתגרשה ספק גרושין, וכיוצא בהן".
- ממזר מדברי סופרים: הרמב"ם מביא דוגמה: "האשה ששמעה שמת בעלה, ונשאת, והרי בעלה קים, ובא בעלה עליה והיא תחת השני". "רמב"ם לעם" מסביר: "חכמים תיקנו שהיא צריכה להתגרש משניהם. אם בעלה השני לא גירש אותה, והיא חזרה לבעלה הראשון – הבן ממזר מדברי סופרים".
הבסיס והמקור:
- על ספק גירושין וספק קידושין נאמר במשנה (גיטין ח, ב), בערך: גט שנזרק לאשה - קרוב לה, מגורשת; קרוב לו, אינה מגורשת; מחצה על מחצה, מגורשת ואינה מגורשת; וכן לעניין קידושין.
- על האשה ששמעה נאמר במשנה (יבמות י, א), בערך: אשה שאמרו לה "מת בעליך", ונשאת, ואחר כך בא בעלה - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה, והולד ממזר מזה ומזה.
ההיגיון:
- למה "מדברי סופרים": כשבעלה הראשון חי, נישואיה לשני לא חלו כלל. מן התורה היא עדיין אשתו של הראשון, וילד ממנו אינו בא מערוה. אבל חכמים החמירו: כל זמן שהיא "תחת השני", הילד ממזר מדבריהם. ועל ילד מן השני אין צורך בדברי סופרים, כי הוא בא מאשת איש.
- למה החמירו: בגמרא (יבמות פח, א) נאמר על עניין זה, בערך: בגלל החומרה שהחמרת עליה בסוף, הקלת עליה בתחילה. כלומר, בגלל החומרה הזאת היא תברר היטב לפני שתינשא, ולכן אפשר להקל ולהאמין לעדות שבעלה מת.
- למה צריך את החלוקה: הדינים שונים. בהלכה כא הרמב"ם יכתוב: "דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל", "אבל חכמים עשו מעלה ביחוסין, ואסרו כל הספקות". ובהלכה כב: "וממזר של דבריהם מותר לשא ממזרת של דבריהם". לא כל מי שמכונה "ממזר" דינו שווה.
- דוגמה לספק: אדם זרק טבעת קידושין לאשה, ולא ברור אם נפלה קרוב אליה או קרוב אליו. לא ברור אם היא אשת איש. לכן ילד שנולד לה מאדם אחר הוא ספק ממזר.
- דוגמה למדברי סופרים: אשה שמעה שבעלה מת במסע רחוק, ונישאה לאחר. בעלה חזר, והיא חזרה אליו בלי שהשני גירש אותה. הילד שנולד מבעלה הראשון הוא ממזר מדברי סופרים.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "האשה ששמעה..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. היא הדוגמה לסוג השלישי, ולכן נכללת כאן בהלכה י.
מונחים: "וַדַּאי" - בלי שום ספק. "הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית" - ערוה שאיסורה ברור. "סְפֵק קִדּוּשִׁין" - קידושין שלא ברור אם חלו. "סְפֵק גֵּרוּשִׁין" - גירושין שלא ברור אם חלו. "וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן" - ומקרים דומים. "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" - מדברי חכמים, ולא מן התורה. "קַיָּם" - חי. "תַּחַת הַשֵּׁנִי" - בעוד היא נשואה לשני.

יא. פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת, אָמְרוּ לָהּ: 'מַה הוּא הָעֻבָּר הַזֶּה אוֹ הַיִּלּוֹד הַזֶּה'? - אִם אָמְרָה: 'בֵּן כָּשֵׁר הוּא, וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי' - הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְהַבֵּן כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ פְּסוּלִים (=ממזרים או נתינים).

"בן כשר הוא": האם נאמנת, אפילו כשרוב העיר פסולים.
הדין המעשי:
- אשה שאינה נשואה התעברה שלא בנישואין. שואלים אותה על מעמד הילד: "מה הוא העבר הזה או הילוד הזה?"
- "אם אמרה: 'בן כשר הוא, ולישראל נבעלתי' - הרי זו נאמנת, והבן כשר".
- "ואף על פי שרב העיר שזנתה בה פסולים". "רמב"ם לעם": "ממזרים או נתינים". גם כשהרוב היה מטה לצד הפסול, דבריה קובעים.
הבסיס והמקור: במשנה (כתובות א, ט) נאמר, בערך: היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא - רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת; רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. הרמב"ם פוסק כרבן גמליאל.
ההיגיון:
- מי יודע? רק היא יודעת מי אבי הילד. אם אין מי שיסתור את דבריה, סומכים עליה.
- גם מול הרוב: בדרך כלל הולכים אחר הרוב. כאן הרמב"ם מדגיש שדבריה עומדים גם מול רוב העיר. הדין נוטה לטובת כשרותו של הילד.
- "פסולים": הכוונה לפסולים לבוא בקהל. זה מונח של דיני נישואין, ואין זה תיאור של אופיים.
- בחומש של היום: העבד שואל את רבקה "בת מי את" (בראשית כד, כג), והיא עונה "בת בתואל אנכי" (כד, כד). גם שם הייחוס נודע ממה שהיא עצמה מספרת. זו רק הקבלה, ולא מקור לדין.
- דוגמה: אשה שאינה נשואה ילדה בעיר שרוב אנשיה פסולים. היא אומרת: "האב הוא יהודי כשר". מאמינים לה, והילד כשר, ומותר לו לשאת בת ישראל.
מונחים: "פְּנוּיָה" - אשה שאינה נשואה. "מִזְּנוּת" - כאן: שלא בנישואין. "הַיִּלּוֹד" - התינוק שנולד. "נִבְעַלְתִּי" - הייתי עם גבר. "נֶאֱמֶנֶת" - מאמינים לה. "כָּשֵׁר" - שאין בו פסול ביוחסין. "נתינים" (בביאור "רמב"ם לעם") - צאצאי הגבעונים, שנתגיירו בימי יהושע, ונאסרו לבוא בקהל.

יב. וְאִם לֹא נִבְדְּקָה אִמּוֹ עַד שֶׁמֵּתָה (=לא שאלו אותה למי היא נבעלה והיא מתה), אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ אִלֶּמֶת אוֹ שׁוֹטָה, אוֹ שֶׁאָמְרָה: 'לִפְלוֹנִי הַמַּמְזֵר נִבְעַלְתִּי', אוֹ 'לִפְלוֹנִי הַנָּתִין' - אֲפִלּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מוֹדֶה שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה הַיִּלּוֹד סְפֵק מַמְזֵר (=אישה נאמנת להכשיר את בנה, אך היא אינה נאמנת לפסול אותו); כְּשֵׁם שֶׁזָּנַת עִם זֶה שֶׁהוֹדָה לָהּ, כָּךְ זָנְתָה עִם אַחֵר (=שמא היא זינתה עם אדם אחר שהוא כשר, ואז גם הבן כשר ואסור בממזרת, ולפיכך אין מחזיקים אותו כממזר וודאי אלא כספק ממזר). וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'שְׁתוּקִי' - שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו וַדַּאי.

"שתוקי": "מכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו ודאי" - ספק, ולא ודאי.
הדין המעשי:
- "לא נבדקה אמו עד שמתה": "רמב"ם לעם": "לא שאלו אותה למי היא נבעלה והיא מתה".
- "חרשת או אלמת או שוטה": אי אפשר לקבל ממנה עדות ברורה.
- "לפלוני הממזר נבעלתי", או "לפלוני הנתין": האם עצמה מייחסת את הילד לאדם פסול. "אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו".
- הדין בכל אלה: "הרי זה הילוד ספק ממזר". "רמב"ם לעם": "אישה נאמנת להכשיר את בנה, אך היא אינה נאמנת לפסול אותו".
- הטעם: "כשם שזנת עם זה שהודה לה, כך זנתה עם אחר". "רמב"ם לעם": "שמא היא זינתה עם אדם אחר שהוא כשר, ואז גם הבן כשר ואסור בממזרת, ולפיכך אין מחזיקים אותו כממזר וודאי אלא כספק ממזר".
- השם: "וזה הוא הנקרא 'שתוקי' - שמכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו ודאי".
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ד, ב) נאמר, בערך: אלו הן שתוקי - כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו; אבא שאול היה קורא לשתוקי "בדוקי". "בדוקי" - כמו הלשון שלנו: "נבדקה אמו".
ההיגיון:
- להכשיר - כן; לפסול - לא: בהלכה יא דברי האם הכשירו את הילד. כאן היא פוסלת אותו, ואין אומרים "ודאי". ההלכה אינה מחזיקה אדם כממזר ודאי על פי דיבור כזה.
- אפילו כשהגבר מודה: גם הודאתו אינה מספיקה. הוא אינו "האב שהוחזק", שעליו ידבר הרמב"ם בהלכה טו. ההודאה שלו אינה שוללת שיש אב אחר.
- ספק - לא כשר ולא פסול ודאי: מה דינו למעשה? הרמב"ם יבאר בהלכות כא-כד: מן התורה ספק ממזר מותר לבוא בקהל, וחכמים אסרו, "ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מן הגרים".
- "שתוקי": השם מובן כלשון שתיקה: אין מי שיאמר בוודאות מי אביו.
- דוגמה: אשה שאינה נשואה ילדה ומתה מיד אחרי הלידה, ולא הספיקו לשאול אותה. אין יודעים מי האב. הילד הוא שתוקי - ספק ממזר.
מונחים: "נִבְדְּקָה" - נשאלה. "חֵרֶשֶׁת" - שאינה שומעת ואינה מדברת. "אִלֶּמֶת" - שאינה מדברת. "שׁוֹטָה" - שאין לה דעת צלולה. "פְּלוֹנִי" - אדם מסוים, בלי לנקוב בשמו. "הַנָּתִין" - מצאצאי הגבעונים. "מוֹדֶה" - מאשר. "סְפֵק מַמְזֵר" - ספק אם הוא ממזר. "שְׁתוּקִי" - מי שאינו מכיר בוודאות את אביו.

★ המסר ליום: דין הממזר חמור, אבל הוא דין בנישואין ולא מידה לערכו של אדם. המשנה (הוריות ג, ח) אומרת: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". ובהלכות של היום הרמב"ם מראה כמה ההלכה נזהרת: האם נאמנת להכשיר ואינה נאמנת לפסול, וגם מי שעליו יש ספק אינו מוחזק כממזר ודאי. כשמדברים על ייחוסו של אדם, הזהירות הזאת מחייבת גם אותנו.

יג. וְכֵן בֵּן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק, וְהוּא הַנִּקְרָא 'אֲסוּפִי' - הֲרֵי הוּא סְפֵק מַמְזֵר, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה הוּא.

"אסופי": "שאין אנו יודעין מה הוא".
הדין המעשי:
- ילד שנמצא בשוק, ואין יודעים מי הוריו, "הוא הנקרא 'אסופי'".
- "הרי הוא ספק ממזר, שאין אנו יודעין מה הוא".
- המילה "וכן" קושרת אותו לשתוקי שבהלכה הקודמת: גם הוא ספק, ולא ודאי.
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ד, ב) נאמר, בערך: אסופי - כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו.
ההיגיון:
- ההבדל משתוקי: השתוקי מכיר את אמו, ולכן אפשר לשאול אותה (הלכה יא). האסופי אינו מכיר אף אחד מהוריו, ואין את מי לשאול.
- לא כל ילד שנמצא: הרמב"ם יגביל את הדין בהמשך הפרק. בהלכה לא הוא יכתוב שילד שנמצא מהול, או מטופל, או במקום שמגינים עליו - "אין בו משום אסופי; מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא". ובהלכה ל: בשני רעבון, ההורים נאמנים לומר שהוא בנם. נראה שזה ההיגיון: מי שדואג שהילד לא ימות, מן הסתם לא השליך אותו בגלל פסול ביוחסין.
- דוגמה: תינוק נמצא בלי שום סימן, ואין יודעים מי הביא אותו. הוא אסופי, ספק ממזר. ואם נמצא עטוף ומטופל, בבית הכנסת הסמוך לעיר - הוא בחזקת כשר (הלכה לא).
מונחים: "בַּשּׁוּק" - במקום ציבורי. "אֲסוּפִי" - ילד שנאסף, שאין יודעים מי הוריו. "מַה הוּא" - מה מעמדו.

יד. פְּנוּיָה שֶׁזִּנְּתָה, וְאָמְרָה: 'בֵּן זֶה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא' - אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר, הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר (=כי נאמנת לומר לכשר נבעלתי); וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי (=כדי לפטור את אשתו מן הייבום אם אין לו ילדים, או כדי שיירש אותו). וְיֵרָאֶה לִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ (=אף על פי שאינה נאמנת לומר לשייך אותו שהוא בנו של אותו פלוני, מחמירים באיסור ערווה), וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, מִסָּפֵק. וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַמְזֵר - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת הַבֵּן מַמְזֵר וַדַּאי עַל פִּיהָ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֶלָּא יִהְיֶה סְפֵק מַמְזֵר.

"בן זה בן פלוני הוא": אמירה אחת, וארבעה דינים.
הדין המעשי: האם אומרת: "בן זה בן פלוני הוא".
- כשרות הילד: "אם אותו פלוני כשר, הרי הבן כשר". "רמב"ם לעם": "כי נאמנת לומר לכשר נבעלתי" (הלכה יא).
- ייחוס לפלוני: "ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני". "רמב"ם לעם": "כדי לפטור את אשתו מן הייבום אם אין לו ילדים, או כדי שיירש אותו".
- חומרה בקרובות: "ויראה לי שחוששין לדבריה, ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני, מספק". "רמב"ם לעם": "מחמירים באיסור ערווה".
- כשפלוני ממזר: "אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה, כמו שבארנו" (הלכה יב), "אלא יהיה ספק ממזר".
הבסיס והמקור: זו מסקנה מדיני הלכות יא-יב, שמקורם במשנה (כתובות א, ט). המילים "ויראה לי" מלמדות שדין החשש בקרובות הוא מסקנתו של הרמב"ם עצמו.
ההיגיון:
- נאמנות לעניין אחד: דברי האם מועילים לכשרות הילד. אבל הם אינם קובעים שהוא בנו של פלוני, לכל הדינים. לכן פלוני אינו נחשב כמי שיש לו בן.
- ייבום וירושה: מי שמת בלי ילדים, אלמנתו זקוקה לייבום או לחליצה. אילו הייתה האם נאמנת, אלמנתו של פלוני הייתה נפטרת מזה, והילד היה יורש אותו. דברי האם אינם מועילים לזה.
- אבל לחומרה - כן: בעניין עריות הרמב"ם חושש לדבריה. אמנם בהלכה כט הוא יכתוב שהשתוקי אינו אסור "בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו". נראה שההבדל הוא שכאן האם נקבה בשם של אדם מסוים, ולכן יש חשש ממשי לגבי קרובותיו.
- ופלוני ממזר: גם אם היא מייחסת את הילד לממזר, הילד אינו ממזר ודאי על פיה. זה הכלל מהלכה יב.
- דוגמה: אשה שאינה נשואה ילדה, ואמרה: "האב הוא ראובן", וראובן אדם כשר. הילד כשר, ומותר לשאת בת ישראל. אבל הוא אינו יורש את ראובן. ואם ימות ראובן בלי ילדים אחרים, אלמנתו אינה נפטרת בגללו מייבום. ועם זאת, אסור לו לשאת את בתו של ראובן, מספק.
מונחים: "בֶּן פְּלוֹנִי" - בנו של אדם מסוים. "לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ" - שייחשב בנו לכל דבר. "הייבום" (בביאור "רמב"ם לעם") - נישואי אלמנה לאחי בעלה שמת בלי ילדים. "וְיֵרָאֶה לִי" - ונראה לי. "שֶׁחוֹשְׁשִׁין" - שמחמירים מחשש. "קְרוֹבוֹת" - נשים ממשפחתו, שהיו אסורות עליו אילו היה בנו. "מִסָּפֵק" - מחמת הספק. "עַל פִּיהָ" - על פי דבריה.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (אות לב) נדפס "שאינה נאמנת לומר לשייך אותו". נראה שהמילה "לומר" מיותרת כאן, והכוונה "שאינה נאמנת לשייך אותו". הועתק כלשון הדפוס.

טו. אֲבָל הָאָב שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ, וְאָמַר: 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא' - נֶאֱמָן; וְאִם יֵשׁ לַבֵּן בָּנִים - אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא עַל בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר", יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים.

"יכירנו לאחרים": האב נאמן על בנו, ולא על בני בנו.
הדין המעשי:
- "האב שהחזק שזה בנו", כלומר ידוע לכל שזה בנו, "ואמר: 'בני זה ממזר הוא' - נאמן".
- "ואם יש לבן בנים - אינו נאמן".
- הטעם: "שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו".
- המקור: "שנאמר: 'כי את הבכר בן השנואה יכיר'" (הערה 74), "יכירנו לאחרים".
הבסיס והמקור:
- הפסוק (דברים כא, יז): "כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אנו, לו משפט הבכרה".
- בגמרא (קידושין עח, ב) נאמר, בערך: "יכיר" - יכירנו לאחרים; מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא; וחכמים אומרים אינו נאמן.
- ובמשנה (קידושין ד, ח) נאמר, בערך: האומר בני זה ממזר אינו נאמן; רבי יהודה אומר נאמן. הרמב"ם פוסק כרבי יהודה.
ההיגיון:
- "אבל": המילה מנגידה את האב לאם שבהלכות יב ויד. היא אינה נאמנת לפסול את בנה. והאב, כשידוע שזה בנו, נאמן. התורה נתנה לו את הנאמנות הזו.
- "יכיר": הפסוק מדבר בבכור ובירושה. אבל המילה "יכיר" מלמדת שהאב יכול לקבוע מעמד של בנו לעיני אחרים. ומכאן למדו גם על מעמדות אחרים של הבן.
- הגבול: הנאמנות היא "על בנו" בלבד. אם לבן יש כבר בנים, פסול הבן היה פוגע גם בהם. והתורה לא האמינה לסב על בני בנו. כך ההלכה מגבילה את הפגיעה: דיבור אחד אינו פוסל משפחה שלמה.
- דוגמה: אדם שכולם יודעים שהוא אביו של בן שאין לו ילדים אומר: "בני זה ממזר הוא". נאמן. אבל אם לבן כבר יש ילדים, האב אינו נאמן, והבן נשאר בחזקתו.
מונחים: "שֶׁהֻחְזַק" - שידוע לכל. "נֶאֱמָן" - מאמינים לו. "הַבְּכֹר" - הבן הראשון. "הַשְּׂנוּאָה" - האשה שבעלה אינו אוהב, כלשון הפסוק. "יַכִּיר" - יכיר בו כבכור. "יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים" - יודיע לאחרים מי הוא.

טז. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: 'בְּנִי זֶה בְּכוֹר' - כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא מַמְזֵר, אוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה, אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת - נֶאֱמָן לוֹמַר: 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי, וּמַמְזֵר הוּא'; וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. וְהָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר, נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל (=כי הוא עצמו אסר עליו בת ישראל); וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת (=כי להתיר לו ממזרת אינו נאמן), עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא מַמְזֵר. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ (=שהתורה נתנה לאב נאמנות על בנו לפוסלו). וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָנִים - אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל בְּנֵי בָנָיו (=במקרה כזה גם על בניו אינו נאמן, כי יש לבניו בנים), וְלֹא יִפְסֹל אֶלָּא עַצְמוֹ.

נאמנות האב, גם על העובר; והאומר על עצמו שהוא ממזר - "לא יפסל אלא עצמו".
הדין המעשי:
- "כשם... כך": "וכשם שנאמן לומר: 'בני זה בכור' - כך נאמן לומר שהוא ממזר, או בן גרושה, או בן חלוצה".
- על העובר: "וכן אם היתה אשתו מעברת - נאמן לומר: 'עבר זה אינו בני, וממזר הוא'; ויהיה ממזר ודאי".
- האומר על עצמו:
- "נאמן לאסר עצמו בבת ישראל". "רמב"ם לעם": "כי הוא עצמו אסר עליו בת ישראל".
- "ואסור בממזרת". "רמב"ם לעם": "כי להתיר לו ממזרת אינו נאמן".
- וכך הוא נשאר, "עד שיודע שהוא ממזר", כלומר עד שיתברר הדבר ממקור אחר.
- "ובנו כמוהו": "רמב"ם לעם": "שהתורה נתנה לאב נאמנות על בנו לפוסלו".
- הגבול: "ואם יש לו בני בנים - אינו נאמן לפסל בני בניו". "רמב"ם לעם": "במקרה כזה גם על בניו אינו נאמן, כי יש לבניו בנים". "ולא יפסל אלא עצמו".
הבסיס והמקור: הגמרא (קידושין עח, ב), שהובאה בהלכה הקודמת, מלמדת בערך מן "יכיר" גם על בן גרושה ובן חלוצה. והמשנה (קידושין ד, ח) דנה, בערך, גם באב ובאם שאומרים על העובר שבמעיה שהוא ממזר. רבי יהודה אומר שהם נאמנים, והרמב"ם פוסק כמוהו.
ההיגיון:
- בן גרושה, בן חלוצה: ילד שנולד לכהן מגרושה או מחלוצה נקרא "חלל", ופסול לכהונה. אין הוא ממזר. האב נאמן גם על זה.
- "ויהיה ממזר ודאי": כאן ההבדל מהלכה יב. שם הילוד נשאר ספק, כי האם אינה נאמנת לפסול. כאן התורה נתנה נאמנות לאב, ולכן הדין ודאי.
- האומר על עצמו: כאן הוא מחמיר על עצמו, ועל עצמו בלבד. בלשון הגמרא זה נקרא בערך "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא": אדם שעשה את עצמו כדבר אסור. לכן הוא אסור בבת ישראל. אבל היתר לשאת ממזרת הוא היתר שאינו יכול לתת לעצמו בדיבור. נמצא שהוא אסור בשני הכיוונים.
- "לא יפסל אלא עצמו": מי שיש לו נכדים אינו נאמן לפסול אותם. וזה גם מה שנאמר בהלכה טו: אין מניחים לדיבור אחד לפגוע בדורות שכבר נולדו.
- דוגמה: אדם מצהיר: "אני ממזר". אין עדים או ראיה על כך. מעתה הוא אסור בבת ישראל, וגם אסור בממזרת. בנו, שאין לו ילדים, דינו כמוהו. אבל אם לבנו כבר יש ילדים - הצהרתו פוסלת רק אותו עצמו.
מונחים: "בֶּן גְּרוּשָׁה" ו"בֶּן חֲלוּצָה" - בן של כהן מגרושה או מחלוצה. "מְעֻבֶּרֶת" - בהריון. "לֶאֱסֹר עַצְמוֹ" - לקבוע על עצמו שהוא אסור. "עַד שֶׁיִּוָּדַע" - עד שיתברר. "כָּמוֹהוּ" - כמותו. "לִפְסֹל" - לקבוע שהוא פסול לבוא בקהל.
המסר: דיבורו של אדם על עצמו מחייב קודם כול אותו. כלפי אחרים ההלכה מציבה לו גבול: "ולא יפסל אלא עצמו".

יז. אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ - הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת מַמְזֵר (=שהוא ספק ממזר ולא ממזר וודאי); וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה: 'מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי' - נֶאֱמֶנֶת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם הִכְחִישָׁהּ הָאָרוּס וְאָמַר: 'מֵעוֹלָם לֹא בָּאתִי עָלֶיהָ' - הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר; שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ, וְאָמַר: 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר' - נֶאֱמָן. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה, אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר (=שאינו נאמן לפסול את האשה): 'לַאֲרוּסִי נִבְעַלְתִּי', וְאֵינָהּ זוֹנָה; וְאִם נִשָּׂאת לְכֹהֵן - לֹא תֵצֵא (=אבל לכתחילה אסורה להינשא לכהן מאחר שהארוס מכחישה), וּוְלָדָהּ מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר (=הבן כשר לכהונה, שאינו חלל).

ארוסה שנתעברה: הוולד בספק, עד שאמו נבדקת ואומרת "מארוסי נתעברתי".
הדין המעשי:
- המצב: "ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה". ארוסה היא אשה שהתקדשה ועדיין לא נכנסה לחופה. היא גרה עדיין בבית אביה, אבל כבר אסורה על כל איש אחר.
- הדין: "הרי הולד בחזקת ממזר". "רמב"ם לעם": "שהוא ספק ממזר ולא ממזר וודאי". לכן הוא "אסור בבת ישראל, ואסור בממזרת". הטעם לשני האיסורים יתבאר בהלכות כא-כב.
- הבדיקה: "ואם נבדקה אמו ואמרה: 'מארוסי נתעברתי' - נאמנת, והולד כשר". דבריה מסירים את הספק.
- אם הארוס מכחיש: הוא אומר "מעולם לא באתי עליה" - "הרי הולד ממזר". הטעם: "שאפילו היה בחזקת בנו, ואמר: 'בני זה ממזר' - נאמן". זה הדין שלמדנו בהלכה טו.
- האשה עצמה: הכחשת הארוס אינה פוסלת אותה. "והאשה אינה בחזקת זונה, אלא נאמנת לומר: 'לארוסי נבעלתי', ואינה זונה". "רמב"ם לעם" מבאר: "שאינו נאמן לפסול את האשה".
- אם נישאה לכהן: "לא תצא". "רמב"ם לעם": "אבל לכתחילה אסורה להינשא לכהן מאחר שהארוס מכחישה". ו"ולדה ממנו כשר". "רמב"ם לעם": "הבן כשר לכהונה, שאינו חלל".
הבסיס והמקור:
- במשנה (כתובות א, ט) נחלקו, בערך, באשה מעוברת ששואלים אותה מי אבי העובר: רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים שהיא נאמנת, ורבי יהושע אומר שאינה נאמנת. כאן, כמו בהלכה יא, הרמב"ם קובע שהיא נאמנת.
- האב נאמן על בנו מן הפסוק "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" (דברים כא, יז), שהרמב"ם הביא בהלכה טו.
- ארוסה אסורה גם לארוסה עד החופה, מדברי סופרים. כך אומרים בברכת האירוסין: "וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת". והרמב"ם מביא את הדין בהלכות אישות (פרק י). אבל אין זה איסור ערוה, ולכן ולד ממנו כשר.
ההיגיון:
- מאיפה הספק? ארוסה דינה כאשת איש. אם התעברה מאיש אחר, הוולד בא מן הערוה, וזו ההגדרה של ממזר (הלכה א). אם התעברה מארוסה, אין כאן ערוה, והוולד כשר. כל עוד לא שאלו אותה, אין דרך לדעת.
- למה היא נאמנת? היא יודעת ממי התעברה. וזה הדין שלמדנו בהלכה יא: פנויה שאמרה "בן כשר הוא" - נאמנת. ההלכה סומכת על דבריה, והילד כשר.
- שני נאמנים, שני תחומים: האב נאמן על בנו, כי התורה האמינה אותו ("יכיר"). אבל האמון הזה מוגבל לילד בלבד. על האשה הוא אינו נאמן. לכן ייתכן מצב שנשמע מוזר: הוולד ממזר על פי דברי הארוס, ואמו אינה בחזקת זונה.
- הכהן: כהן אסור לשאת זונה: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז). האשה נאמנת שלא זנתה, ולכן אם כבר נישאה לכהן, אין מוציאים אותה ממנו. לפי "רמב"ם לעם", לכתחילה היא אינה נישאת לכהן, כי יש הכחשה. בנה מן הכהן "כשר לכהונה, שאינו חלל". חלל הוא בן של כהן מאשה שאסורה לכהן.
- דוגמה: בחורה התארסה, והיא עדיין בבית אביה לפני החופה. רואים שהיא בהריון. שואלים אותה, והיא עונה: "מארוסי". אם הארוס אינו מכחיש - הילד כשר. אם הוא אומר "מעולם לא באתי עליה" - הילד ממזר, אבל היא עצמה אינה נחשבת זונה.
מונחים: "אֲרוּסָה" - אשה שהתקדשה ולא נכנסה לחופה. "שֶׁנִּתְעַבְּרָה" - שנכנסה להריון. "הַוָּלָד" - הילד. "בְּחֶזְקַת" - במעמד של, כל עוד לא התברר אחרת. "נִבְדְּקָה" - נשאלה, חקרו אותה. "נֶאֱמֶנֶת" - מקבלים את דבריה. "הִכְחִישָׁהּ" - אמר שדבריה אינם נכונים. "בְּחֶזְקַת בְּנוֹ" - שהכול מחזיקים אותו כבנו. "זוֹנָה" - כאן: אשה שנאסרה על כהן בגלל בעילה אסורה. "נִבְעַלְתִּי" - הייתי עמו. "לֹא תֵצֵא" - אין מפרידים בינה ובין הכהן. "לכתחילה" (בביאור "רמב"ם לעם") - מראש. "חלל" (בביאור) - בן כהן מאשה האסורה לכהן, שאינו כשר לכהונה.

יח. הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ, וְהִיא אֲרוּסָה (=אנשים מדברים עליה שהיא נבעלה בזמן שהיא ארוסה), עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים (=חושדים אותה ומלעיזים שבא עליה ארוסה וגם זנתה עם אחרים) - אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו, הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר; כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ, הִפְקִירָה לַאֲחֵרִים (=אבל כשהיא אינה חשודה שזנתה עם אחרים, וידוע שרק ארוסה בא עליה, הוולד כשר, ואין צריכים לבדוק אותה). וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה: 'עֻבָּר זֶה מֵאֲרוּסִי' - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

"מרננים אחריה": כשיש קול גם על אחרים, הוולד ספק ממזר - עד שאמו נבדקת.
הדין המעשי:
- המצב: "היו העם מרננים אחריה, והיא ארוסה". "רמב"ם לעם": "אנשים מדברים עליה שהיא נבעלה בזמן שהיא ארוסה". והדיבורים הם "עם ארוסה ועם אנשים אחרים". "רמב"ם לעם": "חושדים אותה ומלעיזים שבא עליה ארוסה וגם זנתה עם אחרים".
- הדין: "אף על פי שבא עליה ארוסה בבית חמיו, הרי זה ספק ממזר". גם אם ידוע שהארוס היה עמה, אין תולים את ההריון בו בלבד.
- הטעם: "כשם שהפקירה עצמה לארוסה, הפקירה לאחרים".
- הגבול: "רמב"ם לעם" מדגיש: "אבל כשהיא אינה חשודה שזנתה עם אחרים, וידוע שרק ארוסה בא עליה, הוולד כשר, ואין צריכים לבדוק אותה".
- הבדיקה: "ואם נבדקה ואמרה: 'עובר זה מארוסי' - הרי זה כשר, כמו שבארנו". כלומר, כמו בהלכה יז.
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות סט, ב) נידון, בערך, הבא על ארוסתו בבית חמיו: לדעת רב הוולד ממזר, ולדעת שמואל הוולד שתוקי. ורבא אמר שדברי רב מסתברים כשיש ריננה אחריה, ולא כשאין ריננה. נראה שזה הגבול שמדגיש כאן "רמב"ם לעם": הכול תלוי בקול על אחרים.
ההיגיון:
- ההבדל מהלכה יז: בהלכה יז לא ידוע דבר, רק שהיא התעברה. כאן ידוע שהארוס היה עמה, ולכן היינו תולים את ההריון בו. מה שמעורר את הספק הוא הקול על אחרים.
- "בבית חמיו": כלומר בבית אבי הכלה, לפני החופה. הם עדיין אינם חיים יחד. בהלכה כ נראה את המקרה השני: באשה נשואה, "רוב בעילות אצל הבעל", והקול אינו פוגע בילדים.
- "כשם שהפקירה": אין זו קביעה שהיא זנתה. זה הנימוק לכך שיש ספק. הרמב"ם אומר "ספק", ולא ודאי.
- "כמו שבארנו": גם כשיש קול, נשארת אותה נאמנות. הקול אינו מבטל את דבריה, והילד כשר.
- דוגמה: זוג מאורס. ידוע שהחתן היה עמה בבית אביה, והשכנים מדברים גם על אחרים. מתברר שהיא בהריון. אם לא נשאלה, הילד ספק ממזר. אם נשאלה ואמרה "מארוסי" - הילד כשר. ואם לא היה שום קול על אחרים, לפי "רמב"ם לעם" הילד כשר גם בלי לשאול אותה.
מונחים: "מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ" - מדברים עליה, מפיצים שמועה. "בְּבֵית חָמִיו" - בבית אבי הכלה, לפני החופה. "הִפְקִירָה עַצְמָהּ" - לא שמרה על עצמה. "עֻבָּר" - הילד שעדיין בבטן אמו. "כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ" - כמו שביארנו. "מלעיזים" (בביאור "רמב"ם לעם") - מדברים עליה לרעה. "חשודה" (בביאור) - שיש עליה חשד.

יט. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמְרָה: 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ מִבַּעֲלִי' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ, וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת; שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. אָמַר הָאָב: 'אֵינוֹ בְּנִי', אוֹ שֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם - הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מַמְזֵר (=כלומר, ספק ממזר, שאולי מגוי נתעברה והוולד כשר); וְאִם אָמְרָה: 'מִגּוֹי וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי' - הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר (=כי היא נאמנת להכשיר את וולדה), שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בְּדָבָר זֶה. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=ואין להכשיר הוולד שהוא נולד מבעלה, אלא כשנולד בתוך שנים עשר חודש מיום שבעלה עזב אותה, שיותר משנים עשר חודש אין העובר יכול לשהות במעי אמו).

אשת איש אינה נאמנת לפסול את בנה: "שלא האמינה תורה אלא האב".
הדין המעשי:
- האם אומרת "אינו מבעלי": "אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה: 'עובר זה אינו מבעלי' - אינה נאמנת לפסלו, והרי הבן בחזקת כשרות". הטעם: "שלא האמינה תורה אלא האב".
- מתי הוולד "בחזקת ממזר"? בשני מצבים: "אמר האב: 'אינו בני'", "או שהיה בעלה במדינת הים". "רמב"ם לעם": "כלומר, ספק ממזר, שאולי מגוי נתעברה והוולד כשר".
- האם מכשירה: "ואם אמרה: 'מגוי ועבד נתעברתי' - הרי הולד כשר". "רמב"ם לעם": "כי היא נאמנת להכשיר את וולדה". והטעם: "שאין הבעל יכול להכחישה בדבר זה".
- שנים עשר חודש: "ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חודש". "רמב"ם לעם": "ואין להכשיר הוולד שהוא נולד מבעלה, אלא כשנולד בתוך שנים עשר חודש מיום שבעלה עזב אותה".
הבסיס והמקור:
- "גוי ועבד הבא על בת ישראל - הולד כשר" (הלכה ג). לכן אם התעברה מהם, הילד כשר. נראה ש"מגוי ועבד" פירושו: מגוי או מעבד.
- נאמנות האב נלמדה בהלכות טו-טז.
- על שנים עשר החודשים: בגמרא (יבמות פ, ב) מסופר, בערך, על ולד ששהה שנים עשר חודש, ורבא הכשיר אותו.
ההיגיון:
- דווקא לכיוון הכשרות: האם אינה יכולה לפסול, אבל יכולה להכשיר. "אינו מבעלי" - אינה נאמנת. "מגוי ועבד" - "נאמנת להכשיר את וולדה". הילד נשאר "בחזקת כשרות" כל עוד אין מי שהתורה האמינה אותו לפסול.
- "אינו בני" לעומת "וממזר הוא": בהלכה טז האב אמר "עובר זה אינו בני, וממזר הוא", ובזה הוולד "ממזר ודאי". כאן הוא אומר רק "אינו בני". לכן, לפי "רמב"ם לעם", זהו ספק בלבד: אולי האב הוא גוי, ואז הוולד כשר.
- למה הבעל אינו יכול להכחיש? נראה שהטעם הוא כך: האב נאמן על מה שהוא יודע, שזה אינו בנו. ממי התעברה, זאת הוא אינו יודע. לכן דבריה אינם סותרים את דבריו.
- שנים עשר חודש: זהו הגבול העליון שההלכה קובעת כאן. "רמב"ם לעם" מבאר איך הוא פועל: ילד שנולד בתוך הזמן הזה מיום שבעלה עזב אותה, נחשב בנו, והוא כשר. רק מי שנולד אחריו נכנס ל"בעלה במדינת הים". נראה שהטווח הרחב הזה, מעבר לתשעה החודשים הרגילים, מרחיב את חזקת הכשרות של הילד.
- דוגמה: אשה שבעלה בבית אמרה: "העובר הזה אינו מבעלי". דבריה אינם פוסלים את הילד, והוא בחזקת כשרות. אשה אחרת: בעלה נסע רחוק, ועברו יותר משנים עשר חודש מאז שעזב. אם לא נודע ממי התעברה, הילד ספק ממזר. אם אמרה "מגוי נתעברתי" - נאמנת, והילד כשר.
מונחים: "מְעֻבֶּרֶת" - בהריון. "לְפָסְלוֹ" - לקבוע שהוא פסול. "בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת" - במעמד של כשר, כל עוד לא התברר אחרת. "הֶאֱמִינָה" - נתנה אמון. "בִּמְדִינַת הַיָּם" - במקום רחוק, מעבר לים. "לְהַכְחִישָׁהּ" - לסתור את דבריה. "מִשְׁתַּהֶה" - מתעכב, נשאר. "בִּמְעֵי אִמּוֹ" - בבטן אמו.

כ. אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְזַנָּה תַּחַת בַּעֲלָהּ, וְהַכֹּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ - אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא מַמְזֵרִים הֵן, שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל. וּמֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה; אֲבָל הִיא עַצְמָהּ, חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה (=כהן אסור לישא אותה מדין התורה, וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור); וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה יָתֵר מִדַּי, אַף לְבָנֶיהָ חוֹשְׁשִׁין.

קול על אשת איש: "אין חוששין לבניה", "שרוב בעילות אצל הבעל".
הדין המעשי:
- המצב: "אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה, והכל מרננין אחריה".
- הילדים: "אין חוששין לבניה שמא ממזרים הן". הטעם: "שרוב בעילות אצל הבעל".
- הבת: "ומותר לשא בתה לכתחלה". לא רק בדיעבד, אלא מראש.
- האשה עצמה: "אבל היא עצמה, חוששין לה משום זונה". "רמב"ם לעם": "כהן אסור לישא אותה מדין התורה, וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור".
- הגבול: "ואם היתה פרוצה יתר מדי, אף לבניה חוששין".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (סוטה כז, א) מובא, בערך, הכלל שרוב בעילות הולכות אחר הבעל, ולכן בניה של אשה כזו כשרים. ושם נידון גם הגבול של אשה שפרוצה ביותר.
- על הכהן נאמר: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז).
- הלשון "מן הכיעור" שב"רמב"ם לעם" מזכירה את הכלל של חז"ל (חולין מד, ב), בערך: הרחק מן הכיעור.
ההיגיון:
- השוואה להלכה יח: שם מדובר בארוסה, שעדיין אינה חיה עם ארוסה. אפילו שבא עליה, יש ספק. כאן מדובר באשה נשואה, החיה עם בעלה. אותו קול, "מרננים", ודין הפוך. המפתח הוא "רוב בעילות אצל הבעל".
- "רוב בעילות": גם אם הקול נכון, הילד נתלה בבעל. הכלל הזה מונע פסילה של ילדים בגלל דיבורים.
- הפרדה בין האם לילדים: הקול נוגע בה, ולא בילדיה. החשש עליה אינו עובר לבתה, ומותר לשאת אותה "לכתחלה".
- "פרוצה יתר מדי": הרמב"ם מגביל את החריג לזו שפריצותה "יתר מדי". נראה שכאן אי אפשר עוד לסמוך על הרוב. וגם כאן הלשון היא "חוששין", ולא קביעה שהילדים ממזרים.
- דוגמה: בעיר מדברים על אשה נשואה. בתה הגיעה לגיל נישואין, ובחור מבקש לשאת אותה. מותר לו לכתחילה, והוא אינו צריך לחקור דבר. אבל האשה עצמה, אם תתאלמן ותרצה להינשא לכהן - חוששים לה.
מונחים: "שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל" - שיש עליה שמועה. "מְזַנָּה תַּחַת בַּעֲלָהּ" - חיה עם אחרים בזמן שהיא נשואה. "מְרַנְּנִין" - מדברים עליה. "חוֹשְׁשִׁין" - מתחשבים באפשרות, ונוהגים לפיה. "בְּעִילוֹת" - יחסי אישות. "פְּרוּצָה" - שפריצותה גלויה. "יָתֵר מִדַּי" - יותר מדי. "כיעור" (בביאור "רמב"ם לעם") - דבר מכוער, מראית עין לא טובה.
המסר: קול על הורה אינו עובר בקלות אל ילדו. ההלכה מבחינה בין החשש באדם אחד ובין מעמדם של ילדיו.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (הערה מז) נדפס: "וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור". המשפט קטוע, ולא נאמר בו מה הדין. נראה שהכוונה: ישראל אינו נושא אותה, אם רוצה להתרחק מן הכיעור. הועתק כלשון הדפוס.

כא. דִּין תּוֹרָה שֶׁסְּפֵק מַמְזֵר מֻתָּר לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָבוֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" - מַמְזֵר וַדַּאי אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל, וְלֹא סָפֵק; אֲבָל חֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בְּיִחוּסִין, וְאָסְרוּ כָּל הַסְּפֵקוֹת לָבוֹא בַּקָּהָל. לְפִיכָךְ, מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית, אֲבָל מַמְזֵר סָפֵק, אוֹ שְׁתוּקִי, אוֹ אֲסוּפִי - אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל.

"לא יבוא ממזר" - ודאי ולא ספק; אבל "חכמים עשו מעלה ביחוסין".
הדין המעשי:
- מן התורה: "דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל". הראיה מן הפסוק (הערה 75, דברים כג, ג): "לא יבוא ממזר בקהל ה'" - "ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, ולא ספק".
- מדברי חכמים: "אבל חכמים עשו מעלה ביחוסין, ואסרו כל הספקות לבוא בקהל".
- "לפיכך":
- "ממזר ודאי מותר לשא ממזרת ודאית".
- "אבל ממזר ספק, או שתוקי, או אסופי - אסור לשא בת ישראל".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (קידושין עג, א) למדו כך, בערך: מן התורה ממזר ודאי לא יבוא, וספק ממזר יבוא; ולמה אסרו? מעלה עשו ביוחסין.
- במשנה (קידושין ד, ג) מובאת דעת רבי אליעזר, בערך: ודאי בוודאי מותר. על שאר הצירופים נלמד בהלכה הבאה.
ההיגיון:
- חריג בכללי הספק: בדרך כלל, בספק של איסור תורה מחמירים. כאן הרמב"ם לומד מן הפסוק עצמו שהאיסור הוא על ממזר ודאי בלבד. לכן ספק ממזר אינו בכלל האיסור מן התורה.
- "מעלה ביחוסין": "מעלה" היא חומרה נוספת, שמעלה את הדרגה. בענייני ייחוס חכמים הוסיפו גדר. זה מה שאומר גם "רמב"ם לעם" בהלכה כה: "כי ביוחסין החמירו".
- "לפיכך": ממזר ודאי וממזרת ודאית - מעמד שניהם ברור, ואין כאן כשר שנכנס לאיסור. אבל מי שמעמדו בספק נאסר בבת ישראל, מחשש שהוא ממזר.
- מי הם: "שתוקי" הוא מי "שמכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו ודאי" (הלכה יב). "אסופי" הוא "בן הנמצא בשוק" (הלכה יג). על האסופי נאמר שם: "שאין אנו יודעין מה הוא". הספק נובע מחוסר ידיעה, ולא מפני שנודע משהו על הילד עצמו.
- דוגמה: תינוק נמצא ברחוב וגדל, ואיש אינו יודע מי הוריו. הוא אסופי. מן התורה היה מותר לו לשאת בת ישראל, אבל חכמים אסרו זאת.
מונחים: "דִּין תּוֹרָה" - הדין מן התורה, לפני גזירת חכמים. "לָבוֹא בַּקָּהָל" - להינשא בתוך ישראל. "וַדַּאי" - בוודאות. "עָשׂוּ מַעֲלָה" - הוסיפו חומרה. "יִחוּסִין" - ענייני ייחוס משפחתי. "הַסְּפֵקוֹת" - מי שמעמדם בספק. "שְׁתוּקִי" - מי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. "אֲסוּפִי" - ילד שנמצא, ואין יודעים מי הוריו.
⚠ בלשון הפסוק נדפס כאן "לֹא יָבוֹא", בכתיב מלא. בתורה הכתיב חסר: "לֹא יָבֹא" (דברים כג, ג). הועתק כלשון הדפוס.

כב. וְאָסוּר (=לספק ממזר, לשתוקי ואסופי) לִשָּׂא מַמְזֶרֶת, וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק אֲסוּרָה לוֹ - שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מַמְזֵר וְהַשֵּׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי. וּמַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם [מדרבנן] מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְכֵן שְׁאָר הַסְּפֵקוֹת אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה.

הספקות אסורים גם בממזרת; וממזר של דבריהם מותר בממזרת של דבריהם.
הדין המעשי:
- "ואסור". "רמב"ם לעם": "לספק ממזר, לשתוקי ואסופי". הם אסורים "לשא ממזרת".
- "ואפילו ממזרת מספק אסורה לו". הטעם: "שמא אחד מהם אינו ממזר והשני ממזר ודאי".
- "וממזר של דבריהם [מדרבנן] מותר לשא ממזרת של דבריהם".
- "וכן שאר הספקות אסורין לשא זה מזה".
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ד, ג) אומר רבי אליעזר, בערך: ודאי בוודאי מותר; ודאי בספק, ספק בוודאי וספק בספק - אסור. ומונה שם את הספקות: שתוקי, אסופי וכותי.
ההיגיון:
- ספק משני הכיוונים: מי שמעמדו בספק נאסר בשני הצדדים. בת ישראל אסורה לו, כי שמא הוא ממזר (הלכה כא). ממזרת אסורה לו, כי שמא הוא כשר. על הדרך שנשארת לו ידבר הרמב"ם בהלכה הבאה.
- שני ספקות: גם כששניהם בספק, ייתכן שאחד מהם כשר והשני ממזר. לכן "ממזרת מספק" אסורה לו, ואין אומרים שספק הולך עם ספק.
- ממזר של דבריהם: הוא "ממזר מדברי סופרים" (הלכה י). מעמדו ידוע, אף שהוא מדרבנן. לכן שני אנשים במעמד הזה מותרים זה בזה. נראה שמה שאוסר בספקות הוא חוסר הידיעה: שמא ייפגשו כשר וממזר.
- בקיצור:
- ממזר ודאי וממזרת ודאית - מותר (הלכה כא).
- ממזר של דבריהם וממזרת של דבריהם - מותר.
- ספק ובת ישראל - אסור.
- ספק וממזרת - אסור.
- ספק וספק - אסור.
- דוגמה: שתוקי רוצה לשאת ממזרת ודאית. אולי אביו היה כשר, והוא עצמו כשר, ואז היא אסורה לו. וכן שתוקי ושתוקית: ייתכן שאחד מהם כשר והשני ממזר.
מונחים: "מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק" - ממזרת שמעמדה בספק. "אֶחָד מֵהֶם" - אחד מבני הזוג. "וְהַשֵּׁנִי" - ובן הזוג השני. "מַמְזֵר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם" - ממזר מדברי חכמים (כך נדפס בסוגריים: "[מדרבנן]"). "אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה" - אסורים זה בזה.

כג. כֵּיצַד? שְׁתוּקִים וַאֲסוּפִים וּסְפֵק מַמְזֵרִים, אֲסוּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה; וְאִם נָשְׂאוּ - לֹא יְקַיְּמוּ אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט, וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים; וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם.

"ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מן הגרים".
הדין המעשי:
- "כיצד?" הרמב"ם מפרט את "שאר הספקות" שבסוף הלכה כב: "שתוקים ואסופים וספק ממזרים, אסורים לבוא זה בזה".
- "ואם נשאו - לא יקיימו אלא יוציאו בגט". וילדיהם: "והולד ספק כאבותיו".
- הדרך המותרת: "ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מן הגרים".
- הילד: "והולד הולך אחר הפגום".
הבסיס והמקור:
- בהלכה ז למדנו: "ממזר מותר לשא גיורת", ש"קהל גרים אינו קרוי קהל ה'". לכן הגרים הם הדרך שנשארת גם למי שבספק.
- הכלל "הולך אחר הפגום" נאמר גם בהלכה ז. ובמשנה (קידושין ג, יב) שנינו: "כל מקום שיש קידושין ויש עבירה, הולד הולך אחר הפגום".
ההיגיון:
- "יוציאו בגט": ייתכן ששניהם כשרים, ואז הקידושין חלו כרגיל. לכן אי אפשר פשוט להיפרד, וצריך גט.
- למה דווקא גרים? בנישואין עם גיורת אין ספק בכל צד. אם הוא כשר - מותר לו לשאת גיורת. אם הוא ממזר - מותר לו גם כן, כי "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'" (הלכה ז). בשני הצדדים אין איסור.
- "תקנה": זו דרך להקים משפחה בהיתר. הרמב"ם אינו משאיר את מי שבספק בלי דרך.
- האיסור הוא בנישואין בלבד: ההלכות האלה קובעות מי נישא למי. הן אינן מודדות את ערכו של אדם. במשנה (הוריות ג, ח) שנינו: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
- דוגמה: שתוקי ושתוקית נישאו. הם נפרדים בגט, וילד שנולד להם הוא ספק כמותם. אבל אם השתוקי נושא גיורת - הנישואין מותרים, ועל הילד נלמד בהלכה הבאה.
מונחים: "לָבוֹא זֶה בָּזֶה" - להתחתן זה בזה. "לֹא יְקַיְּמוּ" - לא יישארו נשואים. "יוֹצִיאוּ בְּגֵט" - הבעל מגרש בגט. "כַּאֲבוֹתָיו" - כמו הוריו. "תַּקָּנָה" - דרך להינשא בהיתר. "הַפָּגוּם" - ההורה שמעמדו פגום לעניין נישואין.

כד. כֵּיצַד? שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשְׂאוּ שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית - הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי.

"הולך אחר הפגום": ילדו של שתוקי מגיורת - שתוקי.
הדין המעשי:
- "כיצד?" הרמב"ם מדגים את "והולד הולך אחר הפגום" שבסוף הלכה כג.
- מצב ראשון: "שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת".
- מצב שני: "גר ומשוחרר שנשאו שתוקית או אסופית".
- בשניהם: "הולד שתוקי או אסופי".
הבסיס והמקור: בהלכה ח למדנו: "ואחד הגרים ואחד עבדים משוחררין, דין אחד לכלן". לכן הרמב"ם מונה כאן יחד גר ומשוחרר. ובהלכה ט למדנו: "גר שנשא בת ישראל, או ישראל שנשא גיורת - הולד ישראלי לכל דבר". כלומר, הגרות של ההורה אינה פוגמת בילד.
ההיגיון:
- אב או אם: הדין שווה, בין שההורה שבספק הוא האב ובין שהיא האם.
- הספק ממשיך, הגרות לא: בן של גר ובת ישראל הוא ישראל גמור. כאן ההורה השני בספק, והספק לא התברר. לכן הילד נשאר במעמד הזה.
- גבול התקנה: התקנה של הלכה כג פותרת את נישואי ההורים, אבל אינה מסירה את הספק מן הילד.
- דוגמה: אסופי נשא גיורת. בנם הוא אסופי לעניין נישואין. גם הוא אסור בבת ישראל ובממזרת, וגם הוא יכול להינשא לגיורת.
מונחים: "גִּיּוֹרֶת" - אשה שנתגיירה. "מְשֻׁחְרֶרֶת" - שפחה כנענית שיצאה לחירות. "וּמְשֻׁחְרָר" - ועבד כנעני שיצא לחירות. "שְׁתוּקִית" - אשה שמכירה את אמה ואינה מכירה את אביה. "אֲסוּפִית" - אשה שנמצאה כשהייתה ילדה, ואין יודעים מי הוריה.

כה. הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִים, בֵּין שֶׁהָיָה רֹב גּוֹיִים אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה סְפֵק גּוֹי לְעִנְיַן יִחוּסִין; קִדֵּשׁ אִשָּׁה - צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק. מִי שֶׁהֲרָגוֹ, אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו.

אסופי בעיר שיש בה גויים: "ספק גוי לענין יחוסין".
הדין המעשי:
- המצב: "האסופי שנמצא בעיר שיש בה גויים". אסופי הוא "בן הנמצא בשוק" (הלכה יג). כאן נוספת שאלה: אולי הוא בכלל אינו יהודי.
- יוחסין: "בין שהיה רב גויים או רב ישראל - הרי זה ספק גוי לענין יחוסין". כלומר, לעניין נישואיו הרוב אינו מכריע.
- קידושין: "קדש אשה - צריכה גט מספק". אולי הוא יהודי, והקידושין חלו.
- נפשות: "מי שהרגו, אינו נהרג עליו".
ביאור "רמב"ם לעם" (מט): הביאור הארוך מובא למעלה בשלמותו. הוא עונה על השאלה: למה הרוב אינו קובע כאן?
- הכלל: "כל קבוע כמחצה על מחצה". ספק שנוצר במקום קבוע נחשב ספק שווה, והרוב אינו מועיל.
- הדוגמה: תשע חנויות של בשר כשר ואחת של נבילה. מי שקנה ואינו יודע מאיזו חנות - הבשר אסור, אף שרוב החנויות כשרות. אבל בשר שנמצא מונח ברחוב - מותר, "כי הוא 'פירש' ממקומו - ואז הולכים אחר הרוב".
- השאלה: "הרי הילד 'פירש' ממקומו". הילד שנמצא בשוק דומה לבשר שנמצא ברחוב. אז למה אין הולכים אחר הרוב?
- התשובה: "כי ביוחסין החמירו, שלא יבואו להתיר גם במקרה של קבוע ממש".
- אשת איש: "לא סמכו שיש כאן רוב גויים, ולכן צריך לתת גט מספק".
- נפשות: "בספק נפשות הקילו - ולכן גם בעיר שרובם ישראל, לא יהרגו את מי שהרג אותו, כי אולי הוא גוי, שאין חייבים על הריגתו מיתה".
הבסיס והמקור:
- במשנה (מכשירין ב, ז) שנינו, בערך: מצא בעיר תינוק מושלך - אם רוב גויים, גוי; אם רוב ישראל, ישראל; מחצה על מחצה, ישראל. ובגמרא (כתובות טו, ב) אמרו, בערך, שזה רק להחיותו, ולא ליוחסין.
- דין תשע החנויות והכלל של "קבוע" נידונים בגמרא (כתובות טו, א).
ההיגיון:
- אותו ילד, תשובות שונות: הרוב אינו כלי שפועל בכל מקום באותו אופן. בענייני נישואין ובאשת איש מחמירים. בעונש מיתה אין הורגים אדם מספק.
- "אינו נהרג" נאמר על העונש בלבד: הדיבור הוא על עונש מיתה בבית דין, מפני הספק. אין בו שום היתר לפגוע בילד. ובהמשך (הלכה כו) יאמר הרמב"ם: "מחצה למחצה - מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת".
- ספק גוי וספק ממזר: בהלכה יג למדנו שאסופי הוא "ספק ממזר". כאן נוסף עליו, בעיר שיש בה גויים, גם "ספק גוי". מה עושים עם הספק הזה - נלמד בהלכה כו: "הטבילוהו בית דין לשם גרות".
- דוגמה: בעיר שגרים בה יהודים וגויים מצאו תינוק ברחוב, ואיש אינו יודע מי הוריו. גם אם רוב העיר יהודים, לעניין נישואיו הוא "ספק גוי". אם קידש אשה, צריך גט. ואם מישהו הרג אותו, בית דין אינו מטיל עליו עונש מיתה, בגלל הספק.
מונחים: "בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִים" - עיר מעורבת. "סְפֵק גּוֹי" - אולי גוי, אולי יהודי. "לְעִנְיַן יִחוּסִין" - לעניין נישואין ומעמד משפחתי. "קִדֵּשׁ" - עשה קידושין. "מִסָּפֵק" - מחמת הספק. "נֶהֱרָג עָלָיו" - מומת בבית דין על הריגתו. "קבוע" (בביאור "רמב"ם לעם") - דבר שנמצא במקומו, והספק נוצר שם. "כמחצה על מחצה" (בביאור) - כמו חצי מול חצי, ספק שווה. "נבילה" (בביאור) - בשר של בהמה שמתה בלי שחיטה כשרה. "פירש" (בביאור) - התרחק ממקומו. "ספק נפשות" (בביאור) - ספק בדיני מיתה.
המסר: אותו ילד, ושלוש הכרעות שונות. ההלכה בודקת בכל תחום מה מונח על הכף: מעמד המשפחה, מעמד האשה, או חיי אדם.

כו. הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין (=כשהוא היה קטן, שמטבילין אותו על דעת בית דין) לְשֵׁם גֵּרוּת, אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל - הֲרֵי הוּא (=שדינו כספק ממזר, שהטבילה מועילה רק להוציאו מכלל גוי אבל לא מספק ממזר) כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל.
הָיָה רֹב הָעִיר גּוֹיִים, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת (=אם הוא לא התגייר, מותר להאכילו נבלות, כי לעניין אכילת איסור, אנו דנים אותו שהוא "פירש", והרוב גויים (בשונה מיוחסין כמו שהסברנו בהלכה הקודמת)); הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, מַחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - מִצְוָה לְהַחְיוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בְּשַׁבָּת (=כדי להצילו, כי גם ספק פיקוח נפש דוחה שבת); וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סְפֵק מָמוֹן - הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה (=לדוגמה: אם שור של ישראל נגח את שורו, ישראל בעל השור פטור, שיכול לומר לו, הבא ראיה שישראל אתה ואשלם לך).

אסופי שטבל; ודינו לעניין מאכלות, אבדה, הצלת נפש ונזקין.
הדין המעשי:
- ההמשך: בהלכה כה למדנו שאסופי "שנמצא בעיר שיש בה גויים" הוא "ספק גוי לענין יחוסין". כאן הרמב"ם מוסיף: מה דינו אם טבל, ומה דינו בעניינים אחרים.
- שתי דרכים לטבילה:
- "הטבילוהו בית דין לשם גרות". "רמב"ם לעם": "כשהוא היה קטן, שמטבילין אותו על דעת בית דין".
- "או שטבל משהגדיל" - הוא עצמו טבל, אחרי שגדל.
- התוצאה: "הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל". "רמב"ם לעם": "שדינו כספק ממזר, שהטבילה מועילה רק להוציאו מכלל גוי אבל לא מספק ממזר".
- הפסקה השנייה עוברת לדינים אחרים של האסופי. הדין תלוי ברוב אנשי העיר ובעניין שדנים בו:
- רוב גויים: "מותר להאכילו נבלות וטרפות". "רמב"ם לעם": "אם הוא לא התגייר, מותר להאכילו נבלות, כי לעניין אכילת איסור, אנו דנים אותו שהוא "פירש", והרוב גויים (בשונה מיוחסין כמו שהסברנו בהלכה הקודמת)".
- רוב ישראל: "מחזירין לו אבדתו כישראל".
- מחצה למחצה: "מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת". "רמב"ם לעם": "כדי להצילו, כי גם ספק פיקוח נפש דוחה שבת".
- נזקין: "והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון - המוציא מחברו עליו הראיה". "רמב"ם לעם" נותן דוגמה: "אם שור של ישראל נגח את שורו, ישראל בעל השור פטור, שיכול לומר לו, הבא ראיה שישראל אתה ואשלם לך".
הבסיס והמקור: במשנה במסכת מכשירין (ב, ז) נאמר, בערך: תינוק שנמצא מושלך בעיר - אם רוב גויים, הוא גוי; אם רוב ישראל, הוא ישראל; מחצה על מחצה - ישראל. והגמרא (כתובות טו, ב) מפרשת, בערך, לאיזה עניין נאמר כל חלק: להאכילו נבלות, להחזיר לו אבדה, ולנזקין. אלה העניינים שהרמב"ם מונה כאן. דין פיקוח הגל נשנה במשנה (יומא ח, ז), בערך: מי שנפלה עליו מפולת, ואין יודעים אם הוא גוי או ישראל - מפקחים עליו את הגל. והכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא כלל יסוד בדיני ממונות (בבא קמא מו, א).
ההיגיון:
- מה הטבילה פותרת: באסופי יש שני ספקות: אולי נולד לגויה, ואולי נולד ליהודיה מערוה. הטבילה פותרת את הספק הראשון: אם נולד גוי, עכשיו הוא גר. אבל אם נולד יהודי, הטבילה אינה משנה את מעמדו. לכן נשאר עליו הספק השני, כמו על כל אסופי בעיר של יהודים (הלכה יג). והראב"ד חולק על כך. ראו בהשגה שלהלן.
- למה כאן הולכים אחר הרוב, ובהלכה כה לא: "רמב"ם לעם" (הערה מט) מבאר שדבר ש"פירש" ממקומו הולכים בו אחר הרוב. ובאסופי לעניין יוחסין אין הולכים אחר הרוב, "כי ביוחסין החמירו, שלא יבואו להתיר גם במקרה של קבוע ממש". לכן הילד הוא ספק בענייני יוחסין בכל עיר שיש בה גויים. אבל באכילה ובאבדה - הולכים אחר הרוב.
- הצלת חיים: כשהספק שווה, ההלכה נוטה לחיים: "מצוה להחיותו כישראל", ואפילו מחללים שבת כדי להצילו.
- נזקין: הרקע לדוגמה של "רמב"ם לעם" הוא הדין שבמשנה (בבא קמא ד, ג): בערך, בעל שור מישראל שנגח שור של גוי - פטור. כאן האסופי הוא התובע, ומעמדו בספק. לכן הוא צריך להוכיח שהוא ישראל, כמו כל מי שתובע ממון מחברו.
- דוגמה: תינוק נמצא בעיר שמחציתה יהודים ומחציתה גויים. בית נפל עליו בשבת: מפנים את ההריסות כדי להציל אותו. כשגדל, שור של יהודי נגח את שורו: עליו להביא ראיה שהוא ישראל, כדי לגבות.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "היה רוב העיר גויים..." מתחילה בשורה חדשה, אחרי ביאורי "רמב"ם לעם", בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה כו.
מונחים: "הִטְבִּילוּהוּ" - הטבילו אותו במקווה. "לְשֵׁם גֵּרוּת" - במטרה שיהיה גר. "מִשֶּׁהִגְדִּיל" - אחרי שגדל. "אֲסוּפִים" - רבים של "אסופי": ילד שנמצא בשוק, ואין יודעים מי הוריו (הלכה יג). "נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת" - בשר של בהמה שלא נשחטה כהלכה, או שיש בה פגם שאוסר אותה. "אֲבֵדָתוֹ" - דבר שאבד לו. "מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה" - חצי גויים וחצי יהודים. "לְהַחְיוֹתוֹ" - לדאוג לחייו ולפרנסתו. "וּמְפַקְּחִין... אֶת הַגַּל" - מפנים את ערמת ההריסות שנפלה עליו. "נְזָקִין" - תשלומי נזק. "הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה" - מי שתובע ממון מחברו, הוא צריך להביא הוכחה. "פירש" (בביאור "רמב"ם לעם") - יצא ממקומו הקבוע.

כז. יֵרָאֶה לִי, שֶׁכָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ (=ואפילו בעיר שרובה ישראל) שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה הָרְאוּיָה לְוָלָד - הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק גּוֹי אוֹ סְפֵק עֶבֶד, כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיּוֹרֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַבָּא עָלֶיהָ פָּטוּר: שֶׁאֵין הוֹרְגִין מִסָּפֵק.
וְכֵן יֵרָאֶה לִי, שֶׁהַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו - הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּעֲרָיוֹת (=ולכן היא ספק אישתו, וספק אינה).

"יראה לי": אשת האסופי ואשת השתוקי - ספק אשת איש.
הדין המעשי:
- "יראה לי" - זו מסקנת הרמב"ם עצמו.
- התנאי: "כל מדינה שיש בה שפחה או גויה הראויה לולד". "רמב"ם לעם": "ואפילו בעיר שרובה ישראל".
- הספק: בעיר כזאת, "האסופי הנמצא שם ספק גוי או ספק עבד".
- אשתו: "כשישא הגיורת כמו שאמרנו" - הכוונה להלכות כג-כד, שהספקות נושאים מן הגרים. "הרי זו ספק אשת איש".
- "והבא עליה פטור": הטעם: "שאין הורגין מספק". כלומר, בית הדין אינו ממית אותו. אין הכוונה שהדבר מותר.
- השתוקי: "וכן יראה לי, שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו - הרי זו ספק אשת איש". הטעם: "שאין קדושין תופסין בעריות". "רמב"ם לעם": "ולכן היא ספק אישתו, וספק אינה".
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ג, יב) נאמר, בערך, שהבא על אחת מן העריות שבתורה - אין לו בה קידושין. וכך למדנו היום בהלכה א ("רמב"ם לעם", הערה ד): "שקידושין תופסין בנדה", ולכן הנדה יוצאת מכלל זה. "יראה לי" מלמד שאת שני הדינים האלה הרמב"ם מסיק בעצמו.
ההיגיון:
- למה ספק אשת איש: אם האסופי הוא באמת גוי או עבד, אין לו קידושין בגיורת. על עבדים למדנו אתמול (פרק יד, הלכה יט) ש"אין אישות" להם. ואם הוא ישראל - היא אשתו. אין אפשרות להכריע, ולכן היא "ספק אשת איש".
- שני הצדדים של הספק: בהלכה כה נאמר: "קדש אשה - צריכה גט מספק". כאן נאמר: "והבא עליה פטור". זה אותו ספק, והוא פועל בשני הכיוונים: לחומרה בעניין הגט, ולקולא בדיני נפשות. כך כתב "רמב"ם לעם" (הערה מט): "מצד שני בספק נפשות הקילו".
- למה שפחה או גויה: ילד של שפחה או של גויה "הרי הוא כאמו" (הלכה ד). הרמב"ם מחשיב אפשרות שהילד המושלך הוא שלהן, אף שהן מיעוט בעיר. "הראויה לולד" - אשה שיכולה ללדת, כי רק אז הספק קיים. כאן הראב"ד חולק. ראו בהשגה שלהלן.
- השתוקי: כאן הספק אינו אם הוא גוי, אלא מי אביו. ההלכה הבאה מפרשת איזו אשה "אפשר שהיא ערוה עליו". אם היא באמת קרובתו, הקידושין לא חלו. ואם לא - היא אשתו. והלכה כט תוסיף שבכל זאת אין אוסרים עליו לשאת אותה בגלל הספק הזה.
- דוגמה: אסופי נמצא בעיר שרובה יהודים, ויש בה שפחה אחת. כשגדל, נשא גיורת. אדם אחר בא עליה. אין הורגים אותו, כי ייתכן שהאסופי גוי, ואז אין היא אשת איש.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "וכן יראה לי..." מתחילה בשורה חדשה, אחרי ביאור "רמב"ם לעם", בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה כז.
מונחים: "יֵרָאֶה לִי" - כך נראה לי, זו מסקנתי. "מְדִינָה" - מקום יישוב. "שִׁפְחָה" - שפחה כנענית. "הָרְאוּיָה לְוָלָד" - שיכולה ללדת. "סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ" - ייתכן שהיא נשואה וייתכן שלא. "הַבָּא עָלֶיהָ" - מי שקיים עמה יחסי אישות. "פָּטוּר" - כאן: פטור ממיתת בית דין. "שֶׁאֵין הוֹרְגִין מִסָּפֵק" - בית דין אינו ממית אדם כשהדין מוטל בספק. "הַשְּׁתוּקִי" - מי שמכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו בוודאות (הלכה יב). "תּוֹפְסִין" - חלים, תקפים. "בָּעֲרָיוֹת" - בנשים שהתורה אסרה משום קרבה.

כח. וְאֵיזוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ (=שמא היא אחותו, או שהיא אחות אביו); וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה (=ובעלה הקודם היה קיים כשנתעברה בו אמו), שֶׁמָּא אֵשֶׁת אָבִיו הִיא אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו.

איזו אשה "אפשר שתהיה ערוה עליו".
הדין המעשי:
- השאלה: "ואיזו היא האשה שאפשר שתהיה ערוה עליו?" הרמב"ם מפרש את מה שאמר על השתוקי בסוף הלכה כז.
- הקבוצה הראשונה: "כל אשה שהיה אביה או אחיה קיים כשנתעברה בו אמו". "רמב"ם לעם": "שמא היא אחותו, או שהיא אחות אביו".
- אם אביה היה בחיים באותו זמן - ייתכן שהוא גם אביו של השתוקי, ואז היא אחותו.
- אם אחיה היה בחיים באותו זמן - ייתכן שהאח הוא אביו של השתוקי, ואז היא אחות אביו.
- הקבוצה השנייה: "וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה". "רמב"ם לעם": "ובעלה הקודם היה קיים כשנתעברה בו אמו". הטעם: "שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו".
הבסיס והמקור: כל ארבע הקרובות נמנות בפרשת העריות (ויקרא יח): אשת אב (פסוק ח), אחות (פסוק ט), אחות אב (פסוק יב), ואשת אחי אב (פסוק יד).
ההיגיון:
- הכול בצד האב: השתוקי "מכיר את אמו, ואינו מכיר את אביו ודאי" (הלכה יב). לכן קרובות אמו ידועות לו, והספק נוגע רק לקרובות מצד האב.
- תנאי הזמן: רק מי שהיה בחיים כשאמו הרתה אותו יכול להיות אביו. לכן הרמב"ם מדגיש "קיים כשנתעברה בו אמו".
- כמה רחב הספק: הקבוצה הראשונה רחבה מאוד: כל אשה שאביה או אחיה היו בחיים באותו זמן. לכן מתעוררת השאלה של ההלכה הבאה: האם השתוקי אסור בכולן?
- דוגמה: שתוקי רוצה לשאת אלמנה. בעלה המנוח היה בחיים כשאמו של השתוקי הרתה. ייתכן שהבעל המנוח הוא אביו, ואז היא אשת אביו. וייתכן שהוא אחי אביו, ואז היא אשת אחי אביו. אין שום ראיה שכך היה. זה רק ספק. והלכה כט תבאר מה דין ספק כזה.
מונחים: "קַיָּם" - חי. "כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ" - כשאמו הרתה אותו. "שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה" - שקיבלה גט. "נִתְאַלְמְנָה" - שבעלה מת.

כט. וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁאֵין הַשְּׁתוּקִי וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ (=במקרה ששאלו את האישה ממי נבעלת, ואמרה מכשר נבעלתי, למרות שאין אנו יודעים מי אביו, הוא אינו אסור על אף אחת, ויכול להתחתן עם כולם), אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ"; וְאָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה זֶה, נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ (=על הפסוק "אל תחלל את בתך להזנותה", דרשו חז"ל שהתורה מזהירה כאן מפני מצב שבו אדם נושא נשים רבות במקומות שונים, והילדים שיוולדו לו לא יכירו זה את זה. עם הזמן, עלול לקרות שאח ואחות יתחתנו מבלי לדעת שהם קרובי משפחה מצד האב). וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו בְּוַדַּאי, אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו - לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם, וְלֹא תִהְיֶה הָאָרֶץ מְלֵאָה זִמָּה (=שהרי אם ההלכה הייתה שאדם שאינו מכיר את אביו אסור לו לשאת אף אישה מחשש שהיא קרובת משפחה שלו - לא היה מקום לחשש שחז"ל העלו, ולפיו יש להזהיר אדם שלא יישא נשים רבות במקומות שונים בעולם, פן ילדיו יתחתנו זה עם זה מבלי לדעת שהם אחים. כי לפי אותה הלכה, כל ילד כזה ממילא לא היה רשאי להינשא לאיש, מחשש קרבה משפחתית).
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֵין אוֹסְרִין עֲרָיוֹת וּמַחְזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר בְּסָפֵק, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ עֶרְוָה עָלָיו: שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן - כָּל הַיְתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶם, הָיוּ אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מָקוֹם, שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה.

"כל היתומים שבעולם": אין אוסרים אשה בגלל ספק קרבה.
הדין המעשי:
- השאלה: "ומנין אני אומר, שאין השתוקי והאסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו?" כלומר, הספק שבהלכה כח אינו אוסר עליהם להתחתן.
- ראיה ראשונה: "הכשר שנבדקה אמו, אינו אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו". "רמב"ם לעם": "במקרה ששאלו את האישה ממי נבעלת, ואמרה מכשר נבעלתי, למרות שאין אנו יודעים מי אביו, הוא אינו אסור על אף אחת, ויכול להתחתן עם כולם".
- ראיה שנייה: "והרי נאמר בתורה: "אל תחלל את בתך להזנותה"" (הערה 76). "ואמרו חכמים, שאם יעשה זה, נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו". "רמב"ם לעם": חז"ל חששו למצב "שבו אדם נושא נשים רבות במקומות שונים, והילדים שיוולדו לו לא יכירו זה את זה".
- המסקנה מן הפסוק: "ואילו היה הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי, אסור בכל אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו - לא היינו באים למדה הזאת לעולם, ולא תהיה הארץ מלאה זמה". "רמב"ם לעם": "כי לפי אותה הלכה, כל ילד כזה ממילא לא היה רשאי להינשא לאיש, מחשש קרבה משפחתית".
- הכלל: "הא למדת, שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק, עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו".
- טעם נוסף: "שאם אתה אומר כן - כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם, היו אסורין להנשא בכל מקום, שמא יפגעו בערוה".
הבסיס והמקור: הפסוק נמצא בויקרא יט, כט, וסופו: "ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה". בגמרא (יבמות לז, ב) מובאת, בערך, אזהרה של רבי אליעזר בן יעקב: לא יישא אדם אשה במדינה אחת, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יתחתנו הילדים זה עם זה, ונמצא אח נושא את אחותו. וזה קרוב למה ש"רמב"ם לעם" מביא כאן. הראיה עצמה היא של הרמב"ם: "ומנין אני אומר".
ההיגיון:
- הראיה מן הכשר: גם הבן "שנבדקה אמו" אינו יודע מי אביו בוודאות. הוא סומך על דברי אמו בלבד. לו היה ספק קרבה אוסר, הוא היה אסור בכל אשה כמו השתוקי. אבל הוא כשר, ומתחתן.
- הראיה מדברי חכמים: חכמים חששו שאח ישא את אחותו בלי לדעת. החשש הזה מניח שמי שאינו מכיר את אביו מותר להתחתן. אילו היה אסור בכל אשה, לא היה מקום לחשש.
- "עד שיודע בודאי": עריות אינן נאסרות בגלל אפשרות רחוקה. צריך לדעת בוודאות שזו קרובתו.
- איך זה מסתדר עם הלכה כז: נראה ששני הדברים עומדים זה לצד זה. בתחילה אין אוסרים עליו לשאת אותה בגלל ספק קרבה. ואם נשא אותה, אין לנו ודאות שהקידושין חלו, ולכן היא "ספק אשת איש" ו"הבא עליה פטור".
- מה נשאר אסור: הלכה זו עוסקת רק בחשש של קרבה משפחתית. שאר הגבלות הנישואין של השתוקי והאסופי נשארות, כמו שלמדנו בהלכות כא-כד.
- "כל היתומים שבעולם": הרמב"ם מרחיב כאן מעבר לשתוקי ולאסופי. ההלכה אינה יכולה להיבנות על חשש כזה, כי אז יתומים רבים לא יוכלו להקים בית.
- דוגמה: יתום שאביו מת כשהיה תינוק, ואין לו שום מידע על משפחת אביו. הוא רוצה להתחתן. אין אוסרים עליו אשה בגלל החשש שמא היא קרובתו. רק אם יודע בוודאות שהיא קרובה האסורה עליו, היא נאסרת.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "הא למדת..." מתחילה בשורה חדשה, אחרי ביאורי "רמב"ם לעם", בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה כט.
מונחים: "וּמִנַּיִן" - מאיפה, מה הראיה. "הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ" - מי ששאלו את אמו, והיא אמרה שנבעלה לאדם כשר (הלכה יא). "אַל תְּחַלֵּל" - אל תפגום. "לְהַזְנוֹתָהּ" - להביא אותה לזנות. "הַמִּדָּה הַזֹּאת" - המצב הזה, שאב ישא את בתו ואח את אחותו. "זִמָּה" - כאן: איסורי עריות. "הָא לָמַדְתָּ" - מכאן למדת. "וּמַחְזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר" - ומתייחסים אליהן כקרובות משפחה. "שֶׁיִּוָּדַע" - שיהיה ידוע. "יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה" - ייתקלו באשה האסורה עליהם.

ל. הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: 'בְּנִי הוּא, וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו' - נֶאֱמָן; וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסָף מִן הַשּׁוּק, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אַחַר כָּךְ וְאָמְרוּ: 'בְּנֵנוּ הוּא' - אֵין נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי; וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן נֶאֱמָנִין, שֶׁמִּפְּנֵי הָרָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ וְהֵן רוֹצִין שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתָן אֲחֵרִים, וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסָף.

תינוק מושלך: מתי ההורים נאמנים לומר "בננו הוא".
הדין המעשי:
- עדיין מושלך: "הולד שהיה מושלך בדרך, ובא אחד ואמר: 'בני הוא, ואני השלכתיו' - נאמן; וכן אמו נאמנת".
- כבר נאסף: "נאסף מן השוק, ובאו אביו ואמו אחר כך ואמרו: 'בננו הוא' - אין נאמנין, הואיל ויצא עליו שם אסופי".
- שנות רעב: "ובשני רעבון נאמנין". הטעם: "שמפני הרעב השליכוהו והן רוצין שיזונו אותן אחרים, ולפיכך שתקו עד שנאסף".
הבסיס והמקור: דינים אלה נידונים בגמרא במסכת קידושין (דפים עג-עד).
ההיגיון:
- "יצא עליו שם": כשהילד עוד מושלך, עדיין לא נקבע לו מעמד. לכן מי שאומר "בני הוא" נאמן. אחרי שנאסף ונקרא "אסופי", צריך לשאול: אם הם הוריו, למה שתקו עד עכשיו? לכן דבריהם אינם מספיקים.
- הרעב מסביר את השתיקה: בשנת רעב יש תשובה פשוטה לשאלה הזאת. ההורים לא השליכו את הילד כדי להיפטר ממנו, אלא כדי שיהיה מי שיאכיל אותו. לכן שתקו עד שנאסף. הרמב"ם מקבל את הסיבה הזאת, ולכן הם נאמנים, והילד אינו נשאר בשם "אסופי".
- דוגמה: בשנת בצורת נמצא תינוק ברחוב, ומשפחה לקחה אותו. אחר כך באו הוריו ואמרו: "בננו הוא, ולא היה לנו מה לתת לו לאכול". מאמינים להם.
⚠ בדפוס נאמר: "שיזונו אותן אחרים". לפי ההקשר, שהמדובר בילד אחד, היינו מצפים ל"אותו". הועתק כלשון הדפוס.
מונחים: "הַוָּלָד" - הילד. "מֻשְׁלָךְ" - זרוק, נטוש. "נֶאֱמָן" - מאמינים לו. "נֶאֱסָף" - נלקח על ידי אנשים. "הוֹאִיל" - מכיוון. "יָצָא עָלָיו שֵׁם" - כך הוא נקרא בפי הכול. "שְׁנֵי רְעָבוֹן" - שנות רעב. "שֶׁיָּזוּנוּ" - שיאכילו ויפרנסו. "שָׁתְקוּ" - לא אמרו דבר.

לא. נִמְצָא הַוָּלָד מָהוּל, אוֹ שֶׁהָמְלַח [כדי להקשות איבריו], אוֹ שֶׁהֻחְתַּל [=נעטף בבגדים], אוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּחַל [=משחה] בְּעֵינָיו, אוֹ הַקְּמֵיעִין בְּצַוָּארוֹ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ לָעִיר, אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים - אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי; מֵאַחַר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת, בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. אֲבָל אִם נִמְצָא מֻשְׁלָךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, אוֹ רָחוֹק מִן הָעִיר - אֲפִלּוּ תַּחַת אִילָן אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תָּלוּי בְּאִילָן מְקוֹם שֶׁחַיָּה מַגַּעַת לוֹ - הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי.

סימנים שמישהו שומר על התינוק: "בחזקת כשר הוא".
הדין המעשי:
- "אין בו משום אסופי": תינוק שנמצא באחד מן המצבים האלה אינו נחשב אסופי:
- "מהול".
- "שהמלח [כדי להקשות איבריו]".
- "שהוחתל [=נעטף בבגדים]".
- "שהיה הכוחל [=משחה] בעיניו".
- "הקמיעין בצוארו".
- "תחת אילן מסובך שאין חיה נכנסת לו", "והיה סמוך לעיר".
- "בבית הכנסת הסמוך לעיר".
- "בצדי רשות הרבים".
- הטעם: "מאחר שהן משמרין אותו שלא ימות, בחזקת כשר הוא".
- "הרי זה אסופי": אבל אם לא שמרו עליו:
- "מושלך באמצע הדרך".
- "רחוק מן העיר - אפילו תחת אילן או בבית הכנסת".
- "תלוי באילן מקום שחיה מגעת לו".
הבסיס והמקור: רשימה דומה של סימנים נידונה בגמרא במסכת קידושין (עג, ב).
ההיגיון:
- "משמרין אותו": מי שמל את התינוק, עטף אותו, ותלה עליו קמיע - טרח עליו. וכך גם מי שהניח אותו במקום מוגן, קרוב לעיר, שם ימצאו אותו מהר. נראה שהסברה היא שמי שטורח כך על התינוק, כנראה נטש אותו מסיבה אחרת, כמו דוחק או רעב (הלכה ל), ולא מפני שנולד מערוה.
- המקום קובע: אותו בית כנסת או אותו אילן משנים את הדין לפי המרחק מן העיר. קרוב לעיר, ימצאו את הילד. רחוק מן העיר, הוא בסכנה, ואין כאן סימן של שמירה.
- "בחזקת כשר": הרמב"ם אינו אומר כאן רק "ספק". סימן אחד של דאגה לילד מספיק, כדי שיהיה "בחזקת כשר". הוא אינו אסופי כלל, והגבלות הספקות שבהלכות כא-כד אינן חלות עליו.
- דוגמה: תינוק נמצא בבית כנסת בשולי העיר, עטוף בשמיכה. הוא בחזקת כשר, וכשיגדל יתחתן כמו כל אדם כשר. אבל תינוק שנמצא מושלך באמצע הכביש - דינו אסופי, אם לא נודע דבר אחר.
מונחים: "מָהוּל" - נימול. "שֶׁהָמְלַח" - שמרחו אותו במלח (כך נדפס בסוגריים: "[כדי להקשות איבריו]"). "שֶׁהֻחְתַּל" - שעטפו אותו בחיתולים (כך נדפס בסוגריים: "[=נעטף בבגדים]"). "הַכֹּחַל" - משחה לעיניים (כך נדפס בסוגריים: "[=משחה]"). "הַקְּמֵיעִין" - קמיעות. "מְסֻבָּךְ" - מלא ענפים. "חַיָּה" - כאן: חיית טרף. "בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים" - בשולי הדרך, ולא באמצעה. "אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי" - אין עליו דין אסופי. "מְשַׁמְּרִין" - שומרים. "בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר" - מחזיקים אותו ככשר, כל עוד לא נודע אחרת. "מַגַּעַת לוֹ" - יכולה להגיע אליו.

לב. נֶאֱמֶנֶת חַיָּה [=מילדת] לוֹמַר: 'זֶה הַבֵּן כֹּהֵן הוּא', אוֹ 'לֵוִי', אוֹ 'נָתִין', אוֹ 'מַמְזֵר' - מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת, וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ (=כלומר, על המיילדת המעידה) אָדָם. אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד, וְאָמַר: 'בְּשֶׁקֶר מְעִידָה' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת; וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר (=זה שהמיילדת העידה עליו שהוא ממזר, מכיוון שהוכחשה על ידי עד אחד), וְאֵין לוֹ יִחוּס (=זה שהעידה עליו שהוא כהן).

נאמנות המיילדת, ומה קורה כשמערערים עליה.
הדין המעשי:
- הדין: "נאמנת חיה [=מילדת] לומר: 'זה הבן כהן הוא', או 'לוי', או 'נתין', או 'ממזר'".
- הטעם: "מפני שלא הוחזק, ואין אנו יודעין יחוסו".
- התנאי: "בשהוחזקה בנאמנות, ולא ערער עליה אדם". "רמב"ם לעם": "כלומר, על המיילדת המעידה".
- אם יש ערעור: "אבל אם ערער עליה אפילו אחד, ואמר: 'בשקר מעידה' - אינה נאמנת".
- התוצאה:
- "והרי הבן בחזקת כשר". "רמב"ם לעם": "זה שהמיילדת העידה עליו שהוא ממזר, מכיוון שהוכחשה על ידי עד אחד".
- "ואין לו יחוס". "רמב"ם לעם": "זה שהעידה עליו שהוא כהן".
הבסיס והמקור: דין נאמנות החיה נידון בגמרא במסכת קידושין (דפים עג-עד).
ההיגיון:
- "מפני שלא הוחזק": נאמנותה של המיילדת היא על ילד שמעמדו אינו ידוע. דבריה אינם סותרים חזקה קיימת.
- שני תנאים: היא צריכה להיות ידועה כאשה נאמנת, ואיש לא מערער עליה.
- די באחד: עד אחד שאומר "בשקר מעידה" מבטל את הנאמנות שלה.
- ההכחשה פועלת לשני הכיוונים: ילד שאמרה עליו "ממזר" נשאר "בחזקת כשר". ילד שאמרה עליו "כהן" אינו מקבל מעמד של כהן, "ואין לו יחוס". דבריה בטלים, ולא נוצר על פיהם לא פגם ולא מעלה.
- דוגמה: מיילדת ידועה ונאמנת אמרה על תינוק שאין יודעים את יחוסו: "ממזר הוא". אדם אחד אמר: "בשקר מעידה". הילד בחזקת כשר. ואם אמרה: "כהן הוא", והוא ערער - הוא אינו נחשב כהן.
מונחים: "חַיָּה" - מיילדת (כך נדפס בסוגריים: "[=מילדת]"). "נָתִין" - מצאצאי הגבעונים (יהושע ט). "שֶׁלֹּא הֻחְזַק" - שאין לו מעמד ידוע. "יִחוּסוֹ" - מוצאו המשפחתי. "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - באיזה מקרה נאמר הדין הזה. "בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת" - כשהיא ידועה כאשה נאמנת. "עִרְעֵר" - חלק עליה, טען נגדה. "בְּשֶׁקֶר מְעִידָה" - עדותה שקר. "וְאֵין לוֹ יִחוּס" - אין לו מעמד של כהן.

לג. דָּבָר בָּרוּר (=בהלכה זו מסכם הרמב"ם את דיני ממזרות השנויים בפרק זה), שֶׁהַשְּׁתוּקִי אָסוּר לִשָּׂא שְׁתוּקִית, וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בַּאֲסוּפִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת; אֲבָל מַמְזֵרִים וַדָּאִיִּים וּנְתִינִים, מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי מֻתָּר בִּנְתִינִים כִּשְׁאָר גֵּרִים, וְהַוָּלָד סָפֵק.

"דבר ברור": ספק בספק אסור, ודאי בודאי מותר.
הדין המעשי:
- "דבר ברור". "רמב"ם לעם": "בהלכה זו מסכם הרמב"ם את דיני ממזרות השנויים בפרק זה".
- ספקות: "השתוקי אסור לשא שתוקית, והאסופי אסור באסופית, מפני שהן ספקות".
- ודאיים: "ממזרים ודאיים ונתינים, מותרין לבוא זה בזה, והולד ממזר".
- ספק עם נתין: "ושתוקי ואסופי מותר בנתינים כשאר גרים, והולד ספק".
הבסיס והמקור: במשנה (קידושין ד, ג) נאמר, בערך, שכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה. ורבי אליעזר אומר שם, בערך: ודאי בודאי מותר, אבל ספק בספק אסור. ובין הספקות הוא מונה שתוקי ואסופי. הרמב"ם כבר פירט את הדינים האלה בהלכות כא-כד.
ההיגיון:
- למה ספק בספק אסור: הרמב"ם הסביר בהלכה כב: "שמא אחד מהם אינו ממזר והשני ממזר ודאי". שני הספקות אינם בהכרח שווים. ייתכן שאחד מהם כשר והשני ממזר, ואז נמצא כשר נשוי לממזר, וזה אסור.
- למה ודאי בודאי מותר: אצלם אין ספק כזה. "לפיכך, ממזר ודאי מותר לשא ממזרת ודאית" (הלכה כא). והילד ממזר, כי "הולד הולך אחר הפגום" (הלכה ז).
- "כשאר גרים": למדנו: "ואין לספקות אלו תקנה, אלא שישאו מן הגרים" (הלכה כג). הנתינים הם צאצאי הגבעונים (יהושע ט), שבאו מן הגויים, ולכן נראה שבעניין זה דינם כגרים.
- "והולד ספק": כמו בהלכה כד, "הולד שתוקי או אסופי". הילד הולך אחר הפגום, ונשאר בספק.
- "דבר ברור": בהלכות הקודמות הרמב"ם כתב "יראה לי" ו"ומנין אני אומר", שהן מסקנות שהוא עצמו מסיק ומוכיח. כאן הוא אומר שזה דבר שאינו צריך ראיה.
- דוגמה: שתוקי רוצה להתחתן. בת ישראל - אסורה לו (הלכה כא). ממזרת - אסורה לו (הלכה כב). שתוקית - אסורה לו. גיורת - מותרת לו (הלכה כד). נתינה - מותרת לו, "כשאר גרים". ובשני המקרים המותרים, הילדים נשארים בספק.
מונחים: "דָּבָר בָּרוּר" - עניין פשוט, שאינו צריך ראיה. "שְׁתוּקִית" - אשה שדינה כשתוקי. "אֲסוּפִית" - אשה שדינה כאסופי. "סְפֵקוֹת" - מי שמעמדם מוטל בספק. "וַדָּאִיִּים" - שמעמדם ודאי. "לָבוֹא זֶה בָּזֶה" - להתחתן זה עם זה. "נְתִינִים" - צאצאי הגבעונים. "וְהַוָּלָד סָפֵק" - גם הילד הוא ספק.
★ סיכום הפרק: פרק טו עסק בשאלה מיהו "ממזר". הוא "הבא מערוה מן העריות - חוץ מן הנדה", ואיסורו "לעולם" (א). ממזר שנשא ישראלית לוקה (ב). בן שבא מגוי או מעבד "הרי הוא כאמו" (ג-ד), ולכן התירו לממזר לשאת שפחה "כדי לטהר את בניו" (ד), אבל בנו של מי שחציו עבד, מאשת איש, "אין לו תקנה" (ה). ובאו גם דיני ולד של גוי ועבד, לפי טבילתם (ו). ממזר מותר בגיורת, כי "קהל גרים אינו קרוי קהל ה'", והבנים ממזרים (ז-ט). יש שלושה ממזרים: ודאי, ספק, ומדברי סופרים (י). פנויה שאמרה "בן כשר הוא" נאמנת (יא). בלי בדיקה, הבן הוא "שתוקי", וילד שנמצא בשוק הוא "אסופי" (יב-יג). האב נאמן על בנו (טו-טז). ארוסה ואשת איש שנתעברו: מתי הולד ספק, ומתי הוא כשר. ובאשת איש שמרננים אחריה אין חוששים לבניה, "שרוב בעילות אצל הבעל" (יז-כ). "דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל", ורק חכמים "עשו מעלה ביחוסין", ותקנת הספקות היא לשאת מן הגרים (כא-כד). אחר כך הרמב"ם עסק באסופי שנמצא בעיר שיש בה גויים (כה-כז). וקבע: אין אוסרים עריות בספק קרבה, כי אחרת "כל היתומים שבעולם" היו אסורים (כח-כט). בסוף הובאו ההורים שבאים אחרי שהילד נאסף (ל), סימני השמירה על התינוק (לא), נאמנות המיילדת (לב), והסיכום (לג).
★ המסר: הפרק קובע דינים קשים, והרמב"ם אינו מסתיר אותם. אבל בפרטים רואים שוב ושוב את הזהירות שלו. "דין תורה" הוא שספק ממזר מותר, והאיסור הוא רק מעלה שעשו חכמים (כא). אשה נאמנת להכשיר את בנה, ואינה נאמנת לפסול אותו (יא-יב, ו"רמב"ם לעם", הערה כח). סימן אחד של דאגה לתינוק עושה אותו "בחזקת כשר" (לא). ערעור של אדם אחד על המיילדת מחזיר את הילד לחזקת כשרות (לב). ואין אוסרים עריות בספק, כי אחרת "כל היתומים שבעולם" היו אסורים (כט). והדינים האלה נוגעים למי נושא את מי. הם אינם קובעים את ערכו של אדם, כמו ששנינו במשנה (הוריות ג, ח): "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". ובחומש של היום, שאלת היחוס עולה בפשטות: עבד אברהם שואל את רבקה "בת מי את" (בראשית כד, כג), והיא עונה "בת בתואל אנכי" (כד, כד).
לתשומת לב: דיני ממזרות נפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ד) ובפוסקים, ויש בהם פרטים ומחלוקות שאינם מובאים כאן. זה עניין רגיש מאוד, הנוגע לאנשים ולמשפחות, ואין להסיק מן הלימוד מסקנות על אדם מסוים. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, כ"ד מרחשון: פרק טז, "דיני פצוע דכא וכרות שפכה." הפרק נפתח: "פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו - לוקין, שנאמר: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'"".