היום הקודם

חיי שרה · יום שני

כ"ב מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שני · תאריך 02/11/2026 · כ"ב מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: כ"ב חשון ה'תש"ד — תורת המגיד ממזריטש על "אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי": האדם הוא תכלית הבריאה, "בראתי" בגימטריא תרי"ג, ומידת החסד דאצילות "מקנאה" בעבודת אברהם — נשמה בגוף העוסקת בהכנסת אורחים

לימוד פרשת השבוע: פרשת חיי שרה — בראשית כ״ג:י״ז ← כ״ד:ט׳ (13 פסוקים, עליית "שני" — "ויקם שדה עפרון" לאברהם, קבורת שרה במערת המכפלה, "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל", ושבועת העבד: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני")

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ט (המשך) — "וזהו שכתוב בזהר הקדוש פרשת פקודי" ← "באריכות, עיין שם": "עובדין טבין" — גם לבושי גן עדן העליון באים מן המעשה ומהארת הרצון העליון

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק י״ד (שלם) — הלכות א׳ ← י״ט · כיצד מקבלים את הגר, דיני הגר בעריות: "מה ראית שבאת להתגייר?", הודעת עיקרי הדת ומקצת המצוות, גר תושב, והעריות האסורות על הגר מן התורה ומדרבנן

היום יום

שבת · כב חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: חיי שרה, שביעי עם פירש"י.
תהלים: קו־קז.
תניא: והנה מודעת . . . ב"ה כנ"ל.

אַחַת מִתּוֹרוֹת הַמַּגִּיד מִמּעֶזְרִיטְשׁ שֶׁשָּׁמַע רַבֵּנוּ הַזָּקֵן בִּהְיוֹתוֹ שָׁם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה – שִׁלְהֵי קַיִץ תקכ"ד עַד אַחֲרֵי חַג הַפֶּסַח תקכ"ה:

"אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי". "אָנֹכִי" מִי שֶׁאָנֹכִי, שֶׁהוּא נֶעְלָם וְנִסְתָּר גַּם מִנֶּאֱצָלִים הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנִים, הִלְבִּישׁ עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכַמָּה צִמְצוּמִים לְהַאֲצִיל הַנֶּאֱצָלִים וְלִבְרֹא הַנִּבְרָאִים, שְׂרָפִים חַיּוֹת וְאוֹפַנִּים מַלְאָכִים וְעוֹלָמוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, וּבְצִמְצוּמִים עַד אֵין שִׁעוּר, "עָשִׂיתִי אֶרֶץ" הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית. "וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי", הָאָדָם הוּא תַּכְלִית הַהִתְהַוּוּת, וּבָרָאתִי בְּגִימַטְרִיָּא תַּרְיָ"ג הוּא תַּכְלִית הָאָדָם, וְכִדְאִיתָא [וּכְפִי שֶׁכָּתוּב] בַּ'פַּרְדֵּס' בְּשֵׁם סֵפֶר הַבָּהִיר, "אָמְרָה מִדַּת הַחֶסֶד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִימֵי הֱיוֹת אַבְרָם בָּאָרֶץ, לֹא הֻצְרַכְתִּי אֲנִי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי, שֶׁהֲרֵי אַבְרָם עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ בִּמְקוֹמִי". כִּי אַבְרָהָם שֶׁהוּא נְשָׁמָה בַּגּוּף, וְעוֹסֵק בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, הוּא לְמַעְלָה בְּמַעֲלָה וּבְמַדְרֵגָה לְגַבֵּי מִדַּת הַחֶסֶד דַּאֲצִילוּת. וְ"אָמְרָה מִדַּת הַחֶסֶד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", הוּא קִנְאַת מִדַּת הַחֶסֶד דַּאֲצִילוּת, אֲשֶׁר קִנְאָה בַּעֲבוֹדַת אַבְרָהָם עָלָיו־הַשָּׁלוֹם.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "שבת", כי כ"ב חשון חל בשבת בשנת ה'תש"ד. זו הייתה שבת פרשת חיי שרה, ולכן בלוח השיעורים כתוב בחומש "חיי שרה, שביעי", העלייה האחרונה של הפרשה. אנו לומדים את הרשומה היום, יום שני ה'תשפ"ז, כי ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"ב מרחשון). השנה אנחנו רק בעלייה השנייה של חיי שרה, ושבת הפרשה תחול בשבת הקרובה, כ"ז מרחשון.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו תורה אחת של המגיד ממזריטש על הפסוק "אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי". הרשומה כולה בלשון הקודש. אין בה מילים ביידיש. המילים שבסוגריים המרובעים, "[וּכְפִי שֶׁכָּתוּב]", הן תרגום של המילה הארמית "וְכִדְאִיתָא", והן חלק מן הנוסח המודפס.

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת חיי שרה, "שביעי" (העלייה השביעית) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים ק"ו–ק"ז, השיעור של היום העשרים ושניים בחודש. תניא: מן המילים "והנה מודעת" ועד "ברוך הוא, כנזכר לעיל". (בחוברת, הקטע "והנה מודעת זאת" הוא שיעור התניא של מחר, יום שלישי. היום, לפי סימני "יום שני" שבחוברת, לומדים את הקטע "וזהו שכתוב בזהר הקדוש פרשת פקודי". זה אותו פער של יום אחד, בין לוח "היום יום" לבין החוברת, שראינו גם אתמול.)

★ מי אמר, ומתי — המגיד ממזריטש, רבי דוב בער, היה תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב. רבנו הזקן, בעל התניא, נסע אליו בפעם הראשונה כשהיה צעיר. הרשומה מציינת את הזמן במדויק: מ"שלהי קיץ תקכ"ד" (סוף הקיץ של שנת ה'תקכ"ד, 1764) ועד "אחרי חג הפסח תקכ"ה" (1765). "שִׁלְהֵי" בארמית פירושו "סוף". זו אחת התורות ששמע רבנו הזקן מפי המגיד באותה שהות ראשונה.

★ "אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי" — זה פסוק בספר ישעיה (מ"ה, יב). בפשטות ה' אומר: אני עשיתי את הארץ, ואת האדם שעליה בראתי. המגיד קורא כל מילה בפסוק כשלב בסדר של הבריאה.

★ "'אנכי' – מי שאנכי" — המילה "אנכי" מכוונת אל ה' כפי שהוא באמת, אל עצמותו. העצמות הזו "נעלם ונסתר גם מנאצלים היותר עליונים". אפילו הדרגות הנעלות ביותר שבעולם האצילות אינן משיגות אותה. כדי שיהיה עולם, "הלביש עצמותו יתברך בכמה צמצומים": הוא הסתיר את אורו שלב אחרי שלב. דרך הצמצומים האלה נעשו קודם "הנאצלים" (הדרגות שבעולם האצילות), ואחר כך "הנבראים": שרפים, חיות ואופנים (סוגים של מלאכים), מלאכים אחרים, ועולמות "עד אין מספר".

★ "'עשיתי ארץ' הלזו הגשמית" — ובסוף הדרך, אחרי צמצומים "עד אין שיעור", נעשתה הארץ הגשמית שלנו. העולם החומרי הוא הנמוך ביותר, והוא נמצא בסוף שרשרת ארוכה מאוד של הסתרות.

★ "'ואדם עליה בראתי' – האדם הוא תכלית ההתהוות" — ולשם מה כל זה? בשביל האדם. "התהוות" היא הבריאה כולה, וכל העולמות נבראו כדי שיהיה אדם על הארץ הגשמית. ומהי התכלית של האדם עצמו? המגיד מוצא אותה בתוך המילה "בָּרָאתִי": בגימטריא היא תרי"ג (ב'=2, ר'=200, א'=1, ת'=400, י'=10, ביחד 613). כלומר, האדם נברא כדי לקיים את תרי"ג המצוות.

★ ראיה מספר הבהיר — המגיד מביא מאמר מספר הבהיר, כפי שהוא מובא ב"פרדס רימונים" של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק). "מדת החסד" העליונה אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: "מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי". כלומר, מאז שאברהם בעולם, הוא עושה את עבודת החסד במקומה.

★ הפירוש של המגיד: נשמה בגוף גבוהה יותר — "כי אברהם, שהוא נשמה בגוף", ועוסק בהכנסת אורחים כדי "לפרסם אלקותו יתברך בעולם הזה התחתון", "הוא למעלה במעלה ובמדרגה לגבי מדת החסד דאצילות". מידת החסד שבעולם האצילות היא אור רוחני נעלה, אבל אין לה גוף, והיא אינה פועלת למטה בעולם הגשמי. אברהם, נשמה שירדה אל גוף, עשה חסד ממשי עם אנשים ממשיים, ועל ידי כך גרם שהם יכירו בה'. לכן, לפי המגיד, דברי מידת החסד "לפני הקדוש ברוך הוא" הם בעצם קנאה: "קנאת מדת החסד דאצילות, אשר קנאה בעבודת אברהם עליו השלום". החסד העליון מקנא באברהם, כי אברהם השיג את מה שהחסד העליון אינו יכול להשיג בעצמו.

★ הקשר בין שני חלקי התורה — זה מסביר את החלק הראשון. אם האדם הוא "תכלית ההתהוות", והתכלית נמצאת דווקא בארץ "הלזו הגשמית", הרי שהעבודה שנעשית למטה, בגוף ובמעשה, היא החשובה ביותר. כל הצמצומים, מן העצמות ועד הארץ, נועדו לכך. לכן נשמה בגוף, שמקיימת מצוות ועושה חסד בעולם הזה, עולה על הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר.

★ קשר ללימוד של היום — בחומש של היום (כד, ג; כד, ז) אברהם משביע את עבדו "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ", ואחר כך אומר רק "ה' אלהי השמים". רש"י מסביר: עכשיו ה' הוא גם "אלהי הארץ", "שהרגלתיו בפי הבריות". כשאברהם יצא מבית אביו, ה' היה ידוע רק כאלהי השמים, ובני האדם לא הכירו בו. אברהם הוא שהביא את ה' אל הארץ. זה בדיוק מה שהמגיד אומר: אברהם עסק "לפרסם אלקותו יתברך בעולם הזה התחתון". חז"ל אמרו גם על "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה) שאברהם ושרה הכניסו אנשים "תחת כנפי השכינה" (רש"י שם). וברמב"ם של היום, פרק י"ד, לומדים איך מקבלים גר. ובתניא של היום מובא מן הזוהר ש"עובדין טבין", המעשים הטובים שאדם עושה, הם שעושים לנשמה לבוש בגן עדן. כלומר, דווקא המצוות המעשיות, תרי"ג המצוות שהן "תכלית האדם".

המסר ליום: אל תזלזל בעבודה הפשוטה שבגוף ובעולם הגשמי: אורח שאתה מכניס הביתה, מעשה חסד, מצווה מעשית. לפי המגיד, אפילו מידת החסד העליונה מקנאה בה. העבודה הזו לא באה במקום הרוחניות. היא תכלית הבריאה כולה.

חומש עם רש״י

בראשית פרק כ״ג פסוק י״ז

(יז) וַיָּקָם ׀ שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקָם (עָבַר וְנִקְבַּע) שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא — הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, וְכָל הָעֵצִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל גְּבוּלוֹ סָבִיב — (וְהַמִּשְׁפָּט נִמְשָׁךְ בַּפָּסוּק הַבָּא:) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה.

★ היום, יום שני כ"ב מרחשון, ממשיכים את פרשת חיי שרה. לפי חלוקת חת"ת, ביום שני לומדים את העלייה השנייה בפרשה, "שני" — ובפרשתנו היא מפרק כג פסוק יז ועד פרק כד פסוק ט: שלושה עשר פסוקים.

★ אתמול למדנו את העלייה הראשונה (פסוקים א–טז). "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" — ורש"י: "כולן שוין לטובה". שרה מתה "בקרית ארבע היא חברון", ואברהם בא "לספד לשרה ולבכתה"; ולפי רש"י, מיתתה נסמכה לעקדה, "שעל ידי בשורת העקדה... פרחה נשמתה ממנה ומתה". אברהם קם ופנה אל בני חת: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחזת קבר עמכם"; הם ענו לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו"; והוא ביקש שיפגעו לו בעפרון בן צחר, שייתן לו "את מערת המכפלה אשר לו, אשר בקצה שדהו", "בכסף מלא". עפרון "הציע" באוזני כל באי שער עירו: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה"; אברהם התעקש לשלם; עפרון נקב במחיר כבדרך אגב — "ארץ ארבע מאת שקל כסף, ביני ובינך מה הוא?" — ואברהם שקל לו מיד "ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר". ורש"י דרש את הכתיב החסר "לְעֶפְרֹן": "שאמר הרבה, ואפילו מעט לא עשה".

★ ומה נלמד היום (כג:יז – כד:ט)? העסקה נחתמת, שרה נקברת, ומתחיל סיפור חדש. "ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה, לעיני בני חת בכל באי שער עירו" (פסוקים יז–יח) — השדה, המערה וכל העצים שבו עוברים לבעלות אברהם; ורש"י: "תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה, על פני ממרא הוא חברון, בארץ כנען" (פסוק יט); והפרק נחתם: "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (פסוק כ). ואז נפתח פרק כד: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל" — ורש"י: "בכל" בגימטריא "בן", ומאחר שהיה לו בן — היה צריך להשיאו אשה. אברהם קורא לעבדו, "זקן ביתו המשל בכל אשר לו", ומשביע אותו "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ" שלא ייקח אשה לבנו "מבנות הכנעני", אלא "אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק" (כד, ב–ד). העבד שואל: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת — ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (ה); ואברהם עונה בתוקף: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (ו). ה' "ישלח מלאכו לפניך"; ואם לא תאבה האשה ללכת — "ונקית משבעתי זאת, רק את בני לא תשב שמה" (ז–ח). והעבד שם את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, "וישבע לו על הדבר הזה" (ט).

★ פסוקנו ממשיך ישירות את סוף שיעור אתמול: הכסף נשקל — ועכשיו התורה מתארת את התוצאה. וכמו בשטר מכר, היא מפרטת כל מה שעבר לרשות אברהם: השדה, המערה שבתוכו, כל העצים שבשדה, ועד הגבולות "סביב". דבר לא נשאר בידי עפרון.

★ שימו לב: המשפט אינו נגמר בפסוקנו. "ויקם שדה עפרון..." — קם למי? התשובה באה רק בתחילת הפסוק הבא: "לאברהם למקנה". ורש"י, בפירושו השני, מחבר את שני הפסוקים: "ופשוטו של מקרא: ויקם השדה... לאברהם למקנה".

★ ועוד: "ויקם" — לשון קימה. שדה אינו קם על רגליו; בפשטות, פירוש המלה כאן "נתקיים, נקבע" — עבר לבעלות קבועה. אבל רש"י מביא קודם דרשה, שהשדה "קם" ממש — עלה במעלתו. ועל השאלה מדוע הקדים רש"י כאן את הדרש לפשט — ראו בהפניה לשיחות קודש שלהלן.

★ ועוד: "שדה עפרון" — השדה עדיין נקרא על שמו של עפרון, אפילו ברגע שבו הוא עובר לאברהם. ובעל הטורים שלהלן מוצא בשלוש המלים הראשונות של הפסוק רמז למי שינסה, לימים, לערער על הבעלות הזאת.

★ מטרת הפסוק: לקבוע לדורות שהבעלות של אברהם על השדה ועל המערה גמורה ומוחלטת — עם כל מה שבתוכם, ועד הגבול האחרון.

★ מילות מפתח: "וַיָּקָם" — נתקיים, נקבע, עבר לרשות (אונקלוס: "וְקָם"); "שְׂדֵה עֶפְרוֹן" (אונקלוס: "חֲקַל עֶפְרוֹן"); "אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה" — במקום הנקרא "המכפלה" (אונקלוס: "דִּי בְּכָפֶלְתָּא"); "לִפְנֵי מַמְרֵא" — מול ממרא, האזור שבו ישב אברהם, "אלוני ממרא" (אונקלוס: "קֳדָם מַמְרֵא"); "וְכָל הָעֵץ" — כל העצים (אונקלוס: "וְכָל אִילָנֵי"); "בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב" — בכל גבולותיו מסביב (אונקלוס: "בְכָל תְּחוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר").

★ מדרש: מקור דברי רש"י בבראשית רבה (פרשה נח), ושם נאמר, בערך: "ויקם שדה עפרון" — תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ונכנס ליד מלך. ומי הוא ה"מלך"? אתמול שמענו את בני חת אומרים לאברהם "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (פסוק ו). וכבר קודם לכן, אחרי מלחמת המלכים, הביא רש"י על "עמק שוה" (יד, יז) מדרש, בערך, שבמקום ההוא השוו כל העמים את דעתם והמליכו את אברם עליהם לנשיא אלהים ולקצין. לעומתו, עפרון — שרק באותו יום, כפי שלמדנו אתמול ברש"י על "ועפרון ישב" (פסוק י), "מינוהו שוטר עליהם" — הוא "הדיוט", אדם מן השורה.

★ ביאור בדרך חב"ד: "תקומה היתה לו" — בתורת החסידות מבואר שדבר גשמי, כשהוא עובר לרשותו של יהודי ומשמש לקדושה, "עולה" ומתעלה. בתניא (פרק ז) מבואר, בערך, שמי שאוכל ושותה כדי להרחיב את דעתו לה' ולתורתו — החיות שבמאכל ובמשקה מתבררת ועולה לה' כעולה וכקרבן. כך גם כאן: אותו שדה, אותה מערה ואותם עצים — כל עוד היו בידי עפרון, היו רכוש רגיל; משעברו לאברהם, ונועדו לקבורת שרה ולאבות ולאמהות, "קמו" לדרגה אחרת לגמרי.

★ המסר ליום: כל מה שיש בידינו — בית, כסף, חפצים — יכול "לקום". הכל תלוי במה נשתמש בו: אותו דבר עצמו יכול להישאר "ביד הדיוט", או לעלות "ליד מלך".

רש״י

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן • תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה וְגוֹ'".

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים — דרש ופשט.

★ הקושי: "ויקם" פירושו בדרך כלל "וקם", וקימה שייכת באדם. מה פירוש "ויקם שדה"? ועוד: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה..." — המשפט נשאר פתוח: קם — לאן? למי?

★ הפירוש הראשון — "תקומה היתה לו": השדה "קם" במובן של עלייה במעלה — "תקומה": הוא התרומם, עלה בחשיבותו. ומדוע? "שיצא מיד הדיוט ליד מלך" — עד עכשיו היה בידי עפרון, אדם פשוט; ועכשיו עבר לידי אברהם, ש"נשיא אלהים" הוא בעיני כל בני חת (פסוק ו). לפי פירוש זה, "ויקם" עומד בפני עצמו: זה מה שקרה לשדה — הוא עלה בדרגה.

★ הפירוש השני — "ופשוטו של מקרא": "ויקם" פירושו "נתקיים, נקבע", והמשפט נמשך אל הפסוק הבא: "ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ — לאברהם למקנה": השדה, המערה והעצים נקבעו ועברו לרשות אברהם כקנין גמור. רש"י מצטט את הכתוב בקיצור: הוא משמיט את "שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא", ומצרף ישירות את "לאברהם למקנה" שבתחילת פסוק יח — כדי להראות היכן הנושא והיכן ההמשך שלו. (וכך בדיוק בנוי פסוק כ שלהלן: "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר" — שם המלים באות ברצף אחד, כפי שרש"י מסדר אותן כאן.)

★ ושימו לב לסדר: רש"י מעיד על עצמו (בראשית ג, ח): "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא". ובכל זאת, כאן הוא מקדים את הדרש — "תקומה היתה לו" — ורק אחר כך מביא "ופשוטו של מקרא". על השאלה הזאת עוסקת ההפניה לשיחות קודש שלהלן.

★ המסר ליום: שני הפירושים יחד — עסקה רגילה ("ופשוטו של מקרא") ועלייה רוחנית ("תקומה היתה לו") — נותנים תמונה שלמה: גם מעשה שגרתי לגמרי, כמו קניית קרקע, יכול להיות בעת ובעונה אחת עסקה מן השורה ועלייה בקדושה.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 82) על דיבור רש"י בפסוקנו. השאלה: רש"י בא לפרש "פשוטו של מקרא"; ולכן, כשהוא מביא דרש לצד הפשט, היינו מצפים שיקדים את הפשט. כאן הוא עושה הפוך: "תקומה היתה לו" קודם, ורק אחר כך "ופשוטו של מקרא". מדוע?

★ התשובה, כלשון ההפניה: "כדי שלא יהיה לעפרון שייכות כלל לשדה המכפלה". ההפניה אינה מפרטת את מהלך השיחה; אבל אפשר להבין את הכיוון מתוך שני הפירושים עצמם (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): לפי הפשט — "ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה" — השדה עובר מבעלים לבעלים, אבל נשאר אותו שדה, ושמו של עפרון עדיין דבוק בו: "שדה עפרון". לפי הדרש — "תקומה היתה לו" — השדה עצמו השתנה: "קם" למעלה אחרת לגמרי. מעכשיו זה אינו "השדה של עפרון שעבר לאברהם", אלא מקום חדש במהותו, שאין לעפרון בו שום חלק ושום זיקה. ומכיוון שזו הנקודה העיקרית — שהמערה תהיה של אברהם לגמרי — רש"י מקדים את הפירוש שמבטא אותה.

★ והדבר מתאים לרוח כל הסיפור: אברהם סירב לקבל את המערה במתנה, ושילם "בכסף מלא" (פסוק ט) — "ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (פסוק טז). מתנה משאירה קשר בין הנותן למקבל; קנייה מלאה מנתקת אותו. ופירוש "תקומה היתה לו" משלים את הניתוק הזה.

★ המסר ליום: כשמקדישים דבר לקדושה — ראוי שיהיה שלנו לגמרי, בלי "שותפים" זרים ובלי זיקה למקורו הקודם. דבר שבקדושה פותח דף חדש.

בראשית פרק כ״ג פסוק י״ח

(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (קָם הַשָּׂדֶה) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה (לְקִנְיָן גָּמוּר) — לְעֵינֵי בְּנֵי חֵת, בְּתוֹךְ כָּל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ (בִּפְנֵי כֻּלָּם).

★ פסוקנו משלים את המשפט שהתחיל בפסוק הקודם: "ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה". ומוסיף: העסקה נעשתה "לעיני בני חת" — בגלוי, ובנוכחות "כל באי שער עירו".

★ "למקנה" — לקנין, לרכוש שנקנה. אתמול, כשדיבר עפרון על מתנה, אמר שלוש פעמים "נתתי"; ועכשיו התורה מגדירה במפורש: לא מתנה — "מקנה", קנייה.

★ שימו לב להבדל בין הפסוקים: בפסוק י, כשעפרון "הציע", נאמר "באזני בני חת לכל באי שער עירו" — שמעו באוזניהם; ובפסוקנו — "לעיני בני חת בכל באי שער עירו" — ראו בעיניהם. ההצעה הייתה דיבור; הקנייה — מעשה שנראה לעין: הכסף נשקל, והשדה עבר מיד ליד. ועוד הבדל: שם — "לכל באי שער עירו", ורש"י פירש שם שכולם באו לגמול חסד לשרה; כאן — "בכל באי שער עירו", ורש"י יבאר את משמעות הבי"ת.

★ מטרת הפסוק: להעמיד עדים לקנייה — את העיר כולה. אין עוד אפשרות להכחיש: כל אנשי חברון ראו את אברהם קונה את השדה.

★ מילות מפתח: "לְמִקְנָה" — לקנין, לרכוש שנקנה בכסף (אונקלוס: "לִזְבִינוֹהִי", לקנייתו); "לְעֵינֵי" — לנגד עיני, בפני (אונקלוס: "לְעֵינֵי"); "בְנֵי חֵת" — החיתים, אנשי המקום (אונקלוס: "בְּנֵי חִתָּאָה"); "בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" — אנשי העיר, הנכנסים ויוצאים בשער, מקום מושבם של הזקנים והשופטים (אונקלוס: "עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ").

★ מדרש: במשנה (קידושין א, ה) נשנה, בלשון המשנה בערך, ש"נכסים שיש להם אחריות" — כלומר קרקעות — נקנים בכסף, בשטר ובחזקה. אברהם קנה בכסף, ועשה זאת לעיני העיר כולה, כך שאיש לא יוכל לטעון שלא נעשה קנין. ובספר ירמיה (פרק לב) מתוארת קנייה דומה: כשקנה ירמיה את השדה בענתות, נכתב "ספר המקנה" — שטר הקנייה — והכסף נשקל במאזניים "לעיני" העדים ולעיני כל היהודים שישבו שם (בלשון הכתוב בערך). אותה מלה, "מקנה", ואותה דרך: "לעיני" כולם.

★ ביאור בדרך חב"ד: אברהם עושה הכל בגלוי, "לעיני בני חת". זו הייתה דרכו כל ימיו: על הפסוק "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג), שלמדנו בשבוע שעבר, דרשו חז"ל (סוטה י, א–ב, בערך): אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא" — שהקריא אברהם את שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב. הרבי הביא פעמים רבות את דרכו של אברהם כדוגמה לפעולה בגלוי, ברחוב ובפני הציבור, בלי להסתגר. וגם כאן: הקנייה הראשונה בארץ ישראל אינה נעשית בחדרי חדרים, אלא, כלשון רש"י, "בקרב כלם ובמעמד כלם".

★ המסר ליום: מה שנעשה בגלוי ובפני עדים — עומד. ובעבודת ה': אין סיבה להתבייש בקיום מצוות בפני אחרים; אדרבה, יש בכך קידוש שם שמים.

רש״י

בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ • בְּקֶרֶב כֻּלָּם וּבְמַעֲמַד כֻּלָּם הִקְנָהוּ לוֹ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ "בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ — בקרב כלם ובמעמד כלם הקנהו לו": הקושי — מה פירוש הבי"ת שב"בכל"? אפשר היה לחשוב שפירושה "עם כל" — כאילו כל באי השער היו שותפים בעסקה, או שהשדה נקנה יחד איתם. רש"י מבאר: הבי"ת פירושה "בקרב" — בתוך, ו"במעמד" — בנוכחות: עפרון "הקנהו לו" — הקנה את השדה לאברהם — כשכולם עומדים מסביב ורואים.

★ שני הביטויים משלימים זה את זה: "בקרב כלם" — העסקה נעשתה בתוך הציבור, לא בצד; "ובמעמד כלם" — כולם עמדו שם והיו עדים. הבעלות של אברהם אינה תלויה עוד בעדותו של אדם אחד; העיר כולה ראתה.

★ וזה משלים את מה שלמדנו אתמול על "לכל באי שער עירו" (פסוק י): שם פירש רש"י שכולם "בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה". באו לכבודה של המתה — ונמצאו עדים לקנייה. החסד שעשו עם שרה עשה אותם לעדים לבעלותו של אברהם על קברה.

★ ושימו לב: רש"י כותב "הקנהו לו" — עפרון הוא המקנה, ואברהם הקונה. אף שעפרון "אמר הרבה ואפילו מעט לא עשה", הוא עצמו הקנה את השדה, בפני כולם; ואין לו עוד שום טענה.

★ המסר ליום: חסד שעושים לעולם אינו הולך לאיבוד. אנשי חברון באו לכבד את שרה, ובלי לדעת נעשו חלק מן המעשה ההיסטורי של קניית מערת המכפלה.

בראשית פרק כ״ג פסוק י״ט

(יט) וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל־מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל־פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַחֲרֵי כֵן (אַחֲרֵי שֶׁנִּגְמְרָה הַקְּנִיָּה) קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל (תּוֹךְ) מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, עַל פְּנֵי (מוּל) מַמְרֵא — הִיא חֶבְרוֹן — בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

★ סוף סוף — הקבורה. כל המשא ומתן הארוך של אתמול, וכל פרטי הקנייה של היום, היו הכנה לרגע הזה; ועכשיו התורה מספרת עליו בפסוק אחד, קצר ושקט.

★ "ואחרי כן" — רק אחרי שהשדה "קם" לאברהם למקנה, בקנין גמור ובפני העיר כולה, קבר את שרה. אברהם לא רצה לקבור את אשתו בקרקע שאולה, או בקרקע שניתנה לו במתנה שאפשר לחזור ממנה; שרה נקברת באחוזה שלו.

★ שימו לב: הפסוק חוזר ומפרט את המקום: "מערת שדה המכפלה", "על פני ממרא", "הוא חברון", "בארץ כנען". כך נקבע לדורות היכן קבורה שרה; ובהמשך יחזור הכתוב על התיאור הזה כמעט מלה במלה — בקבורת אברהם עצמו (כה, ט) ובצוואת יעקב לבניו (מט, ל).

★ ועוד: "הִוא חברון" — כמו בתחילת הפרק (פסוק ב), המלה כתובה בוי"ו ונקראת "הִיא", כפי שמורה החיריק; ואונקלוס מתרגם לפי הקריאה: "הִיא חֶבְרוֹן".

★ ועוד: אתמול (פסוק ב) נקראה העיר "קרית ארבע", ורש"י פירש שהשם רומז לארבעה זוגות שנקברו בה, ובהם אברהם ושרה. היום זה מתחיל להתקיים: שרה היא הראשונה מן האבות והאמהות שנקברת במערה.

★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לספר שאברהם השלים את החסד האחרון לשרה — קבורה במקום הראוי לה, באחוזתו שלו — ולקבוע את מקום קבורתה לדורות.

★ מילות מפתח: "וְאַחֲרֵי כֵן" — ואחר כך (אונקלוס: "וּבָתַר כֵּן"); "קָבַר" (אונקלוס: "קְבַר"); "אִשְׁתּוֹ" (אונקלוס: "אִתְּתֵהּ"); "אֶל מְעָרַת" — אל תוך המערה (אונקלוס: "בִּמְעָרַת", במערת); "עַל פְּנֵי מַמְרֵא" — מול ממרא (אונקלוס: "עַל אַפֵּי מַמְרֵא"); "הִוא חֶבְרוֹן" — זו חברון (אונקלוס: "הִיא חֶבְרוֹן"); "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (אונקלוס: "בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא נח, א) מסופר, בערך, שרבי בנאה, שהיה מסמן מערות קבורה, הגיע אל מערת אברהם, ומצא את אליעזר עבד אברהם עומד בפתח. שאל אותו: מה עושה אברהם? ענה לו: שוכב בזרועותיה של שרה, והיא מעיינת לו בראשו. אברהם ושרה, שנקברו זה לצד זה במערה שקנה, נשארים קשורים גם אחרי מותם; ואליעזר — העבד שנפגוש מחר ומחרתיים, בשליחותו להביא את רבקה — עומד על משמרתו בפתח.

★ ועוד: מערת המכפלה תחזור בתורה כאחוזת קבר של המשפחה כולה. יעקב, לפני מותו, מצווה את בניו לקבור אותו במערה הזאת, ומונה: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" (מט, לא), ומוסיף: "מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת" (מט, לב) — כמעט אותה לשון של פסוקנו ושל הפסוק הבא. הקנייה של אברהם היא הבסיס שעליו נשען יעקב, כעבור דורות.

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול, בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק ב, למדנו את פירוש הזהר: שרה היא הגוף, ואברהם — הנשמה; ושלעתיד לבוא "הגוף יהיה נעלה יותר מן הנשמה". לאור זה יש משמעות מיוחדת לטרחה הגדולה של אברהם — ארבע מאות שקל, משא ומתן לעיני הציבור, קנין גמור — כדי לקבור את גופה של שרה דווקא במקום הקדוש הזה. הגוף אינו "קליפה" שמשליכים אחרי המוות; הוא ראוי לכבוד, ומחכה ליום שבו "הקיצו ורננו שכני עפר" (ישעיה כו, יט).

★ המסר ליום: הכבוד שאנו נותנים לגוף — בחיים ובמוות — אינו סתירה לרוחניות. הגוף שותף מלא בעבודת ה', ויש לו עתיד.

בראשית פרק כ״ג פסוק כ׳

(כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקָם (נִתְקַיֵּם וְנִקְבַּע) הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קֶבֶר (לְנַחֲלָה קְבוּעָה שֶׁל קְבוּרָה), מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

★ הפסוק חוזר על מה שכבר נאמר בפסוק יז — "ויקם... השדה והמערה אשר בו" — ומוסיף שני דברים: "לאחזת קבר", ו"מאת בני חת". למה צריך לחזור?

★ אפשר להבין כך: בפסוקים יז–יח תוארה הקנייה — "ויקם... לאברהם למקנה"; ובפסוקנו, אחרי הקבורה, מתוארת התוצאה: מעכשיו זו "אחזת קבר" — המקום שבו קבורה שרה, ושבו ייקברו האבות והאמהות. ועוד: הבעלות אינה רק "מאת עפרון", אלא "מאת בני חת" — העם המקומי כולו מכיר בה.

★ ועוד: אברהם ביקש בתחילת הפרק "תנו לי אחזת קבר עמכם" (פסוק ד); ופסוקנו סוגר את המעגל: "ויקם... לאחזת קבר". מה שביקש — קיבל, ובשלמות.

★ ועוד: "קָבֶר" — בפסוק ד נקודה המלה "קֶבֶר", בסגול; ובפסוקנו, שבו היא באה בסוף הפסוק, ב"הפסק", הסגול שבאות הראשונה משתנה לקמץ: "קָבֶר" — כדרך מלים רבות בהפסק.

★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לחתום את הפרק בהצהרה חגיגית: המערה והשדה הם אחוזת קבר של אברהם — בקנין שלם, ובהכרת כל בני חת.

★ מילות מפתח: "וַיָּקָם" — נתקיים, נקבע (אונקלוס: "וְקָם"); "לַאֲחֻזַּת קֶבֶר" — לנחלה קבועה של קבר (אונקלוס: "לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא"); "מֵאֵת בְּנֵי חֵת" — מאת, מידי בני חת (אונקלוס: "מִן בְּנֵי חִתָּאָה").

★ מדרש: במדרש (פרקי דרבי אליעזר; בלשון המדרש בערך) מסופר, שכאשר קנה אברהם את המערה, ביקשו ממנו יושבי העיר — היבוסים — שיכרות עמם ברית ושבועה שזרעו לא יירש את עירם אלא ברצונם; ואברהם נשבע. לפי המדרש, הם כתבו את השבועה על צלמים של נחושת שהעמידו בעיר; ומכאן, כשבא דוד לכבוש את ירושלים, אמרו לו היבוסים: "לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים" (שמואל ב ה, ו) — הם הצלמים שעליהם נכתבה השבועה. ההפניה לשיחות קודש שלהלן עוסקת במדרש הזה ובשאלה החריפה שהוא מעורר.

★ ביאור בדרך חב"ד: אתמול הביא בעל הטורים (על פסוק ג) ש"בני חת" נזכרים בפרשה עשר פעמים, ודרש: "המברר מקחו של תלמיד חכם, כאילו קיים עשרת הדברות". ופסוקנו — "מאת בני חת" — הוא אחת מן הפעמים האלה, והוא חותם את הסיפור: בני חת "בררו" ואישרו את מקחו של אברהם. ובהפניה שלהלן מבאר הרבי את גדר הבעלות שנוצרה כאן — "בעלות כללית ובעלות פרטים".

★ המסר ליום: בקשה שמבקשים בענווה ובסבלנות — "תנו לי אחזת קבר עמכם" — יכולה להסתיים בקנין גמור, שמחזיק מעמד לדורות.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 82) על המלים "מאת בני חת" שבפסוקנו. בשיחה שני נושאים: (א) "גדר הבעלות על ארץ ישראל — בעלות כללית ובעלות פרטים"; (ב) "ביאור המדרש כיצד אברהם נשבע לבני חת שבניו לא ירשו את הארץ כי אם ברצונם" — והשאלה החריפה: הרי זה "היפך הבטחת הקב"ה: לך ולזרעך נתתי את הארץ"!

★ הקושי: ה' כבר הבטיח לאברהם, פעם אחר פעם, את הארץ כולה: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (יג, טו); "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, יח). אם כן, איך יכול אברהם להישבע לבני חת שבניו לא יירשו את הארץ אלא ברצונם? ועוד: למה הוא צריך לקנות מהם, "בכסף מלא", חלקה שכבר הובטחה לו?

★ כיוון התשובה, לפי ההפניה: יש שני סוגים של בעלות — "בעלות כללית" ו"בעלות פרטים". ההבטחה האלקית נותנת לאברהם ולזרעו בעלות כללית על הארץ כולה; אבל אין בכך כדי לבטל את הבעלות הפרטית של כל אדם על שדהו ועל ביתו — ואותה צריך לקנות בדרכים המקובלות. (ההפניה אינה מפרטת כיצד בדיוק מתיישבת בזה השבועה; וזו הצעה להבנה, ולא סיכום השיחה: אפשר שהשבועה נגעה לבעלות הפרטית — שבניו לא יפקיעו מבני חת את נכסיהם בלי רצונם — ואילו הבעלות הכללית של עם ישראל על הארץ, שניתנה מאת הקב"ה, לא נפגעה בכך.)

★ והחילוק הזה מאיר את כל מה שלמדנו אתמול והיום: אברהם יודע שהארץ כולה שלו מכוח ההבטחה; ובכל זאת את מערת המכפלה הוא קונה "בכסף מלא", בפני כל העיר — "מאת בני חת". וכך גם דוד: גם אחרי שכבש את ירושלים, קנה מארונה היבוסי את הגורן שעליה נבנה לימים בית המקדש, במחיר מלא (שמואל ב כד).

★ המסר ליום: אמונה בהבטחת ה' אינה פוטרת אותנו מלפעול ביושר ובדרך הטבע. אברהם בטוח שהארץ שלו — ודווקא משום כך הוא נזהר לקנות כל חלקה ביושר מוחלט.

בראשית פרק כ״ד פסוק א׳

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים (הִגִּיעַ לְיָמִים רַבִּים); וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

★ כאן מתחיל פרק כ"ד בספר בראשית — ועמו יחידה חדשה: שליחות עבד אברהם להביא אשה ליצחק.

★ זהו הפרק הארוך ביותר בספר בראשית — שישים ושבעה פסוקים — והסיפור המפורט ביותר בספר. התורה מספרת אותו כמעט פעמיים: פעם כפי שהתרחש, ופעם מפי העבד, כשהוא חוזר ומספר את כל הקורות בבית בתואל ולבן. ורש"י בהמשך הפרק (כד, מב) מביא על כך את דברי המדרש, בערך: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים — שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה.

★ פסוקנו הוא הפתיחה לסיפור. בשני חלקיו הוא מסביר מדוע דווקא עכשיו פועל אברהם: "ואברהם זקן בא בימים" — הזמן קצר, ויש לדאוג להמשך; "וה' ברך את אברהם בכל" — ורש"י יבאר שהברכה הזאת עצמה, "בכל", מחייבת לדאוג לנישואי יצחק.

★ ושימו לב לרקע: שרה נקברה זה עתה; ויצחק — לפי החשבון שהבאנו אתמול (הוא נולד כששרה בת תשעים, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע, מיד אחרי העקדה) — בן שלושים ושבע. ובפרשת תולדות נאמר: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (כה, כ). ובשבת שעברה כבר שמענו, ברש"י על "ויגד לאברהם" (כב, כ), שבשובו מהר המוריה "בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו".

★ מטרת הפסוק: לפתוח את סיפור נישואי יצחק, ולהציג את אברהם בשלב חדש בחייו: זקן, מבורך בכל — ופונה לדאוג לדור הבא.

★ מילות מפתח: "זָקֵן" (אונקלוס: "סִיב"); "בָּא בַּיָּמִים" — בא בשנים, הגיע לימים רבים (אונקלוס: "עָל בְּיוֹמִין", נכנס בימים — ושימו לב: "עָל" הוא אותו פועל שבו תרגם אונקלוס בפסוק יח את "בָּאֵי שער עירו" — "עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ"); "בֵּרַךְ" (אונקלוס: "בְּרִיךְ"); "בַּכֹּל" — בכל דבר (אונקלוס: "בְּכֹלָּא").

★ מדרש: בגמרא (בבא מציעא פז, א) נאמר, בערך: עד אברהם לא הייתה זקנה ניכרת; מי שרצה לדבר עם אברהם — דיבר עם יצחק, ומי שרצה לדבר עם יצחק — דיבר עם אברהם, כי היו דומים זה לזה. ביקש אברהם רחמים, והייתה זקנה — שנאמר "ואברהם זקן בא בימים". לפי הגמרא, אברהם הוא הראשון שזקנתו ניכרה על פניו; ותיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן עוסקת בדיוק בשאלה כיצד הימים והמאורעות ניכרים על פני האדם.

★ ועוד בגמרא (בבא בתרא טז, ב), בערך: "וה' ברך את אברהם בכל" — מה היא הברכה "בכל"? רבי מאיר אומר: שלא הייתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהייתה לו בת; ואחרים אומרים: בת הייתה לו לאברהם, ו"בכל" שמה. ושם (טז, ב – יז, א) שנינו גם: שלושה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא — אברהם, יצחק ויעקב; אברהם — שנאמר בו "בכל". זה המאמר שהובא אתמול בתיבת "נקודות משיחות קודש" של פסוק ב, על מעלת הגוף שתתגלה לעתיד לבוא — ומקורו בפסוק שלפנינו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בהיום יום של היום, כ"ב מרחשון, מובא מספר הבהיר: "אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מימי היות אברם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי". אברהם, איש החסד, נתן כל ימיו — הכנסת אורחים, צדקה, ופרסום אלקותו של הקב"ה בעולם. ופסוקנו אומר שה' "ברך את אברהם בכל": מי שנותן בלי חשבון — מתברך בלי גבול.

★ המסר ליום: אברהם זקן ומבורך "בכל" — ובכל זאת אינו נח על זרי הדפנה. הוא מבין שעיקר ברכתו הוא הבן, וממהר לדאוג להמשך. כל אחד מאיתנו נדרש לחשוב לא רק על עצמו, אלא גם על הדור הבא.

רש״י

בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל • "בַּכֹּל" עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא 'בֵּן', וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "וה' ברך את אברהם בכל" — מה פירוש "בכל"? המלה כללית מאוד. ועוד: מה מקומה של הודעה זו דווקא כאן, בפתח סיפור נישואי יצחק?

★ רש"י משיב: "'בכל' עולה בגימטריא 'בן'" — ב' (2) + כ' (20) + ל' (30) = 52; ו"בן" — ב' (2) + נ' (50) = 52. הברכה "בכל" היא, אפוא, הבן — יצחק.

★ ומכאן הקשר לסיפור: "ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה". הברכה עצמה יוצרת אחריות: יש בן — ויש לדאוג לנישואיו. וזה מה שאברהם עושה מיד בפסוק הבא: קורא לעבדו ומשביע אותו.

★ ושימו לב: גם בעל הטורים שלהלן מוצא בפסוקנו רמז לבן, במספר אחר: "ימים" בגימטריא מאה — וכשבא אברהם לגיל מאה, נולד לו יצחק. שני הרמזים יחד אומרים: עיקר ברכתו של אברהם — יצחק.

★ המסר ליום: ברכה איננה רק מתנה — היא גם תפקיד. מי שזכה בבן, בכישרון או ברכוש, מתבקש לדאוג שהברכה תימשך הלאה.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 89) על המלים "זקן בא בימים" — והיא גם מקורה של תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן ("ע"פ לקוטי שיחות, חל"ה ע' 89 ואילך"). ההפניה מונה שלושה נושאים בשיחה: (א) "השפעת מאורעות ימי חייו של אברהם על תווי פניו" — וזה עיקר התיבה שלהלן; (ב) "ביאור דברי הזוהר בזה"; (ג) "ביאור דברי המדרש לגבי שנות שרה 'כולן שווין לטובה'".

★ הנושא השלישי מחבר את היום לאתמול. אתמול למדנו את רש"י "שני חיי שרה — כולן שוין לטובה", ואת תיבת "נקודות משיחות קודש" (מאותו חלק לה, עמוד 92) שביארה כיצד שנים שונות כל כך — אור כשדים, חרן, בית פרעה ובית אבימלך — היו כולן "שוין לטובה": משום ש"חיי שרה" הם חייה הרוחניים, שלא השתנו. והיום, על אברהם, נאמר דבר שנראה כמעט הפוך: המאורעות שעברו עליו "נגעו ללבו" ו"הותירו את רשומם" בו, עד שנראו על פניו. ההפניה אינה מפרטת כיצד מתיישבים שני הדברים; אבל עצם הצבתם זה לצד זה מלמדת: אפשר להיות מושפע עמוקות מן המאורעות — ובכל זאת להישאר "שווה לטובה" במהות הפנימית.

★ "ביאור דברי הזוהר בזה" — ההפניה אינה מצטטת את דברי הזהר. בספרי החסידות ידוע פירוש הזהר על "בא בימים", בערך: שאברהם "בא" עם ימיו — כל יום מימיו היה מלא ושלם בעבודת ה', ולא חסר ממנו דבר. אין ההפניה אומרת שזהו הזהר שבו עוסקת השיחה; אבל הרעיון קרוב: כל יום "נכנס" באדם ונשאר בו.

★ המסר ליום: הימים שלנו אינם חולפים בלי להשאיר עקבות. מה שאנו חווים — ובעיקר מה שאנו עושים — נחקק בנו. השאלה היא רק מה יהיה החותם.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — "בא בימים" פעמיים?

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (כד, א)
בַּעַל הַ'כְּלִי יָקָר' מַקְשֶׁה הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וְיֵרָא "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים", וְכִשְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים מַפְרִידוֹת בֵּין שְׁנֵי זְמַנִּים אֵלּוּ. אִם כֵּן, מַדּוּעַ נֶאֱמַר כָּאן שׁוּב "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁרַק עַכְשָׁו הִזְדַּקֵּן?
וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁעִקַּר הַחִדּוּשׁ כָּאן אֵינוֹ בְּתֵבַת "זָקֵן", כִּי גַּם קֹדֶם לָכֵן הָיָה זָקֵן, אֶלָּא בְּכָךְ שֶׁהָיָה "בָּא בַּיָּמִים":
פֵּרוּשׁ הַמִּלִּים "בָּא בַּיָּמִים" כִּפְשׁוּטוֹ הוּא, שֶׁהָאָדָם בָּא וְנִכְנָס בְּתוֹךְ יָמָיו, אַךְ יֵשׁ בְּכָךְ מַשְׁמָעוּת עֲמֻקָּה: הַיָּמִים וְהַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל הָאָדָם אֵינָם כְּדָבָר הָעוֹבֵר וְחוֹלֵף, אֶלָּא כָּל יוֹם וּמְאֹרָע פּוֹעֵל וּמַשְׁפִּיעַ עָלָיו, עַד שֶׁהַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו נִכָּרִים גַּם בְּתָוֵי פָּנָיו. וּכְפִי שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁאֵין כָּל בְּנֵי אוֹתוֹ גִּיל דּוֹמִים זֶה לָזֶה, וּלְעִתִּים אֶחָד מֵהֶם נִרְאֶה זָקֵן מֵחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו נָגְעוּ לְלִבּוֹ וְהִשְׁפִּיעוּ עַל תָּוֵי פָּנָיו, עַד שֶׁנִּרְאָה זָקֵן יוֹתֵר. וּמִטֶּבַע הַדְּבָרִים, כְּכָל שֶׁאָדָם מִתְבַּגֵּר, הַמְּאֹרָעוֹת הָעוֹבְרִים עָלָיו מַשְׁפִּיעִים עָלָיו פָּחוֹת – אִם מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה מָתוּן יוֹתֵר, וְאִם מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבָרִים כְּבָר אֵינָם תּוֹפְסִים אֶצְלוֹ מָקוֹם רַב כָּל כָּךְ.
לָכֵן, אַף שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים", שֶׁהַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם הִשְׁפִּיעוּ עֲלֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם, לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ עַל אַבְרָהָם עוֹד שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים, יֵשׁ צֹרֶךְ לְהוֹדִיעַ וּלְחַדֵּשׁ שֶׁגַּם הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁל שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים אֵלּוּ הִשְׁפִּיעוּ עָלָיו וְהוֹתִירוּ אֶת רִשּׁוּמָם בּוֹ, עַד שֶׁהָיָה "בָּא בַּיָּמִים".

(ע"פ לקוטי שיחות, חל"ה ע' 89 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה של בעל ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מגדולי הדרשנים, שכיהן ברבנות בפראג לפני כארבע מאות שנה): כבר בפרשת וירא, לפני הבשורה על לידת יצחק, נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" (יח, יא) — ולמדנו זאת בשבוע שעבר, ביום ראשון של פרשת וירא. מאז עברו "כשלושים ושבע שנים": אז היה אברהם בן תשעים ותשע (יז, כד), ועכשיו, אחרי פטירת שרה, הוא בן מאה שלושים ושבע (שהרי היה מבוגר משרה בעשר שנים — יז, יז). ומלידת יצחק ועד פטירת שרה עברו שלושים ושבע שנה בדיוק — המספר שבעל הטורים מצא אתמול במלה "ויהיו". אם כבר אז היה "זקן בא בימים", מה מחדש הפסוק כאן? הלשון "ואברהם זקן" נשמעת כאילו רק עכשיו הזדקן.

★ התשובה: החידוש אינו במלה "זקן" — אברהם היה זקן כבר קודם — אלא ב"בא בימים". בפשטות, "בא בימים" פירושו שאדם "בא ונכנס בתוך ימיו" — הגיע לימים רבים. אבל יש בזה "משמעות עמוקה": הימים והמאורעות אינם "כדבר העובר וחולף"; כל יום וכל מאורע "פועל ומשפיע" על האדם, עד שהם "ניכרים גם בתווי פניו". והראיה מן החיים: בני אותו גיל אינם דומים זה לזה במראם; לפעמים אחד נראה זקן מחברו, משום שהמאורעות שעברו עליו "נגעו ללבו" והשפיעו על פניו.

★ ולכאורה, ככל שאדם מתבגר, המאורעות משפיעים עליו פחות — אם משום ש"נעשה מתון יותר", ואם משום שהדברים כבר "אינם תופסים אצלו מקום רב כל כך". לפי זה, היה אפשר לחשוב שאחרי "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" — המאורעות הבאים כבר לא ישאירו בו סימן.

★ ולכן צריך הכתוב לחזור ולומר: גם שלושים ושבע השנים האלה "השפיעו עליו והותירו את רשומם בו, עד שהיה 'בא בימים'". ובאילו שנים מדובר! בהן נולד יצחק; בהן גורשו הגר וישמעאל, ועל כך נאמר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" (כא, יא); בהן עמד בניסיון העקדה; ובסופן מתה שרה, ואברהם בא "לספד לשרה ולבכתה". אברהם לא נעשה אדיש עם השנים: המאורעות נגעו ללבו — עד הסוף.

★ ⚠ בתיבה נדפס "בְּפָרָשַׁת וְיֵרָא" — בשוא תחת הוי"ו ובלי דגש ביו"ד; שם הפרשה הוא "וַיֵּרָא", בפתח ובדגש. הועתק כפי שנדפס.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 89 ואילך — אותה שיחה שבהפניה לשיחות קודש שלעיל.

★ המסר ליום: בזקנה יש פיתוי לומר "כבר ראיתי הכל" — ולתת לדברים לחלוף לידנו. אברהם מלמד הפוך: גם בגיל מאה שלושים ושבע, כל יום ממשיך "להיכנס" באדם ולעצב אותו. לב שנשאר רגיש — נשאר חי.

בראשית פרק כ״ד פסוק ב׳

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ — זְקַן בֵּיתוֹ (הַבָּכִיר שֶׁבִּבְנֵי בֵּיתוֹ), הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ (הַמְמֻנֶּה עַל כָּל רְכוּשׁוֹ): שִׂים נָא (בְּבַקָּשָׁה) יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי (כְּדֶרֶךְ הַנִּשְׁבָּעִים).

★ בפסוק הקודם נפתח פרק חדש: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל" (כד, א). רש"י פירש שם ש"בכל" עולה בגימטריא "בן" (ב=2, כ=20, ל=30 — 52; ב=2, ן=50 — 52), "ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה". ופסוקנו הוא הצעד הראשון בדרך לכך: אברהם קורא לעבדו הנאמן ומטיל עליו את השליחות — למצוא אשה ליצחק.

★ שימו לב: בכל הפרק הארוך הזה אין התורה מזכירה את שמו של העבד. הוא נקרא "עבדו", "העבד", "האיש" — ותו לא. מן הפסוק בפרשת לך לך, "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" (טו, ב), ומדברי רש"י בהמשך פרשתנו (כד, לט), אנו יודעים שזהו אליעזר. ודווקא בסיפור שבו תפקידו מרכזי כל כך — שמו נעלם: הוא כולו שליח. וכך יציג את עצמו בבית בתואל: "עבד אברהם אנכי" (כד, לד).

★ ועוד: הפסוק מתאר את העבד בשני תארים: "זקן ביתו" — הבכיר שבבני הבית; "המושל בכל אשר לו" — שכל רכושו של אברהם מסור בידו. אברהם אינו שולח שליח מקרי, אלא את האיש הנאמן ביותר שלו — לשליחות החשובה ביותר.

★ ועוד: "שים נא ידך תחת ירכי" — זו צורה של שבועה. את תוכן השבועה נשמע בפסוק הבא, ורש"י מבאר כאן את פשר המעשה המיוחד הזה. ואותה לשון ממש יאמר יעקב אבינו ליוסף בנו לפני מותו: "שים נא ידך תחת ירכי... אל נא תקברני במצרים" (מז, כט).

★ ועוד: למה צריך אברהם שבועה, ואינו מסתפק בבקשה? אפשר להבין זאת מן הפסוק הקודם: "ואברהם זקן בא בימים". השליחות תימשך זמן, בארץ רחוקה, ואברהם רוצה להבטיח שהיא תתבצע בדיוק כרצונו — גם בלי שיהיה שם בעצמו לפקח עליה.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את סיפור השליחות, ולהציג את השליח ואת חומרת העניין: על נישואי יצחק — שממנו ימשיך העם כולו — אברהם אינו מסתפק בבקשה; הוא משביע.

★ מילות מפתח: "עַבְדּוֹ" (אונקלוס: "לְעַבְדֵהּ"); "זְקַן בֵּיתוֹ" — הבכיר שבבני ביתו (אונקלוס: "סָבָא דְבֵיתֵהּ"); "הַמֹּשֵׁל" — השולט, הממונה (אונקלוס: "דְּשַׁלִּיט"); "שִׂים נָא" — שים בבקשה; וכבר פירש רש"י בעקידה (כב, ב): "אין 'נא' אלא לשון בקשה" (אונקלוס: "שַׁוִּי כְעַן"); "יָדְךָ" (אונקלוס: "יְדָךְ"); "תַּחַת יְרֵכִי" — מתחת לירכי (אונקלוס: "תְּחוֹת יַרְכִּי").

★ מדרש: בגמרא (יומא כח, ב) למדו מפסוקנו, בלשון הגמרא בערך, שאליעזר עבד אברהם "זקן ויושב בישיבה היה": "זקן ביתו" אינו רק תואר של גיל או של מעמד, אלא של חכמה; ו"המושל בכל אשר לו" — שמושל בתורת רבו, שולט בכל מה שלמד מאברהם. ועוד דרשו שם על "דמשק אליעזר" (טו, ב): שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. העבד הנאמן של אברהם היה גם תלמידו המובהק.

★ ביאור בדרך חב"ד: במשנה נאמר: "שלוחו של אדם כמותו" (ברכות ה, ה). ובתורת החסידות מודגש שכוחו של השליח בא לו מן המשלח — "כח המשלח בנשלח" — ושהשליח מקבל את הכוח הזה במידה שהוא בטל אל המשלח ואל רצונו. כך אליעזר: בכל הפרק אין לו שם משלו; הוא "עבד אברהם". ודווקא משום כך הוא מצליח בשליחותו.

★ המסר ליום: הדברים החשובים ביותר — בנין בית, חינוך הדור הבא — מפקידים רק בידיים נאמנות, ובהתחייבות מלאה. ומי שנשלח למשימה כזאת, כוחו בא לו מן המשלח, כשהוא מתמסר אליה בלב שלם.

רש״י

זְקַן בֵּיתוֹ • לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק, נָקוּד "זְקַן".
תַּחַת יְרֵכִי • (שבועות לח) לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין, וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ, וּבָאָה לוֹ עַל־יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ. (וְרוֹצֶה לוֹמַר: מַה שֶׁלֹּא אָמַר 'תַּחַת יְרֵכְךָ', וְהָיָה לוֹ לְהַשְׁבִּיעַ הָעֶבֶד בְּמִילָתוֹ, לְפִי שֶׁשֶּׁל אַבְרָהָם הָיְתָה רִאשׁוֹנָה לוֹ קֹדֶם מִילַת הָעֶבֶד, וְקַל לְהָבִין).

ביאור רש"י: שני דיבורים, ובסופם הערה קצרה בסוגריים.

★ "זְקַן בֵּיתוֹ — לפי שהוא דבוק, נקוד 'זְקַן'": הקושי — בפסוק הקודם נוקדה המלה בקמץ ובצירה: "ואברהם זָקֵן". וכאן, באותה מלה עצמה, הניקוד אחר: "זְקַן", בשוא ובפתח. מדוע? רש"י: "לפי שהוא דבוק" — המלה "זקן" דבוקה כאן אל המלה שאחריה, "ביתו", ושתיהן יחד הן צירוף אחד (ובלשון המדקדקים: "סמיכות"). מלה שנסמכת אל מלה אחרת משנה את ניקודה, כמו "דָּבָר" — "דְּבַר ה'", או "בַּיִת" — "בֵּית אֵל". וכך "זָקֵן" — "זְקַן בֵּיתוֹ".

★ ומה מלמד הניקוד? שאין לקרוא כאן "עבדו, זָקֵן" — עבד שהוא זקן בשנים — אלא "זְקַן ביתו": הזקן של ביתו, כלומר הבכיר והחשוב שבבני ביתו של אברהם. וכך תרגם אונקלוס: "סָבָא דְבֵיתֵהּ".

★ "תַּחַת יְרֵכִי — לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון: ספר תורה או תפילין": הקושי — מה טיבו של המעשה המוזר הזה, לשים יד תחת הירך? רש"י מבאר על פי ההלכה, ומציין את מקורו בגמרא (שבועות לח): מי שנשבע שבועה חמורה אוחז בידו חפץ של מצוה, וכך מקבלת השבועה תוקף מיוחד — הנשבע נשבע כשהמצוה בידו.

★ "והמילה היתה מצוה ראשונה לו": "תחת ירכי" — הוא מקום ברית המילה (הלשון "ירך" באה כאן בלשון נקייה). ומדוע בחר אברהם דווקא בה, ולא בספר או בחפץ אחר? רש"י מונה שלושה דברים: (א) "מצוה ראשונה לו" — המילה היתה המצוה הראשונה שנצטווה בה אברהם (בפרשת לך לך, פרק יז). (ב) "ובאה לו על ידי צער" — אברהם מל את עצמו בגיל תשעים ותשע (יז, כד), בכאב גדול; ובתחילת פרשת וירא פירש רש"י שהקב"ה בא אליו "לבקר את החולה", ביום השלישי למילתו (יח, א). (ג) "והיתה חביבה עליו" — מצוה שאדם קיים במסירות ובכאב נעשית יקרה לו במיוחד. "ונטלה" — ולכן אותה נטל לשבועה, כחפץ המצוה החשוב ביותר שלו.

★ "(ורוצה לומר: מה שלא אמר 'תחת ירכך'...)": בסוף דברי רש"י נדפסה בחוברת, באותיות קטנות ובתוך סוגריים, הערה המבארת את כוונתו. השאלה שהיא עונה עליה: גם העבד היה נימול — שהרי "כל אנשי ביתו, יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר, נמלו אתו" (יז, כז). אם כן, יכול היה אברהם לומר לו "שים נא ידך תחת ירכך", ולהשביעו במילה שלו עצמו — כמו שאדם אוחז בתפילין שלו. מדוע "תחת ירכי"? התשובה — שזו כוונת רש"י במלים "מצוה ראשונה לו": המילה של אברהם קדמה למילת העבד ("ששל אברהם היתה ראשונה לו קודם מילת העבד"), ולכן היא חפץ המצוה החשוב יותר לשבועה. "וקל להבין" — ההסבר פשוט למי שמתבונן בלשונו של רש"י.

★ המסר ליום: מצוה שקיימנו במאמץ ובמסירות — היא שנעשית "חביבה" עלינו, והיא שמעניקה תוקף לכל מה שנבנה עליה. הדברים שעולים לנו ביוקר הם שמחזיקים אותנו.

בראשית פרק כ״ד פסוק ג׳

(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַשְׁבִּיעֲךָ (וַאֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ) בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ (שֶׁאֲנִי גָּר בְּתוֹכוֹ).

★ העבד הניח את ידו "תחת ירכי" (פסוק ב), ועכשיו אברהם אומר את השבועה עצמה. יש בה שני חלקים: בשם מי נשבעים — "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ"; ועל מה נשבעים — "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני". את הצד השני של השבועה — לאן כן ללכת — נשמע בפסוק הבא.

★ שימו לב: אברהם נשבע ב"אלהי השמים ואלהי הארץ". ובעוד ארבעה פסוקים, בפסוק ז (שנלמד בהמשך היום), יאמר רק "ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי" — בלי "ואלהי הארץ". רש"י יעמוד שם על ההבדל, ויבאר שכשיצא אברהם מבית אביו, עוד לא הכירו בני העולם את הקב"ה, ושמו לא היה רגיל בארץ; ועכשיו, אחרי שנות פעולתו של אברהם — הוא כבר גם "אלהי הארץ", "שהרגלתיו בפי הבריות".

★ ועוד: "אשר אנכי יושב בקרבו" — אברהם חי עשרות שנים בתוך הכנענים, ביחסים טובים; אתמול ראינו איך בני חת אומרים לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (כג, ו), ואיך הוא משתחווה להם וקונה מהם קרקע. שכנות טובה — כן. אבל כשמדובר בנישואי בנו — אברהם מציב גבול ברור וחמור, בשבועה.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לקבוע בשבועה את העיקרון הראשון של השליחות: אשתו של יצחק לא תבוא מבנות כנען. בנין הבית של יצחק — ההמשך של אברהם — חייב לעמוד על יסוד נקי.

★ מילות מפתח: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ" — ואשביע אותך (אונקלוס: "וַאֲקַיֵּם עֲלָךְ"); "בַּיהֹוָה" — בשם ה' (אונקלוס: "בְּמֵימְרָא דַיְיָ"); "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ" (אונקלוס: "אֱלָהָא דִשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְאַרְעָא"); "לֹא תִקַּח" (אונקלוס: "לָא תִסַּב"); "מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי" (אונקלוס: "מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי"); "בְּקִרְבּוֹ" — בתוכו (אונקלוס: "בֵּינֵיהוֹן", ביניהם).

★ מדרש: במדרש (ספרי, פרשת האזינו) עמדו על ההבדל בין פסוקנו לפסוק ז, ואמרו, בלשון המדרש בערך: עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד — "ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי"; משבא אברהם לעולם, המליכו על השמים ועל הארץ — "ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ". ברעיון הזה מבאר רש"י את ההבדל בפסוק ז. כלומר: כל עבודתו של אברהם — אהלו הפתוח, האשל, הקריאה "בשם ה'" — הורידה את ידיעת ה' מן השמים אל הארץ.

★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (נדה ל, ב) נאמר שלפני שהנשמה יורדת לעולם "משביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע". ובתורת החסידות מבואר ש"שבועה" היא גם מלשון "שובע": השבועה אינה רק חיוב, אלא גם נתינת כוח — היא "משביעה" את הנשבע בכוחות לעמוד בה. כך גם כאן: השבועה שמשביע אברהם את עבדו היא שתעמוד לו בדרך, מול כל לחץ ופיתוי — כפי שרמז בעל הטורים בפסוק הקודם: "אפילו אם רוח המושל או שום אונס יעלה עליך, מקומך אל תנח".

★ המסר ליום: אפשר לחיות בשלום עם הסביבה, לכבד אותה ולהיות מכובד בה — ובכל זאת לדעת בדיוק היכן עובר הגבול. דווקא בדברים החשובים ביותר — הבית והמשפחה — אין מקום לפשרות.

בראשית פרק כ״ד פסוק ד׳

(ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: כִּי (אֶלָּא) אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי (אֶל אֶרֶץ מוֹצָאִי וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתִּי) תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ (מִשָּׁם) אִשָּׁה לִבְנִי — לְיִצְחָק.

★ זה הצד השני של השבועה. בפסוק הקודם — ממי לא לקחת: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני"; ובפסוקנו — מאין כן לקחת: "אל ארצי ואל מולדתי תלך". "ארצי ומולדתי" הוא ארם נהרים, חרן ואזורה, שם נשאר לגור נחור אחי אברהם ובני משפחתו; ובהמשך הפרק נשמע שהעבד הולך "אל ארם נהרים, אל עיר נחור" (כד, י).

★ שימו לב: כבר בסוף פרשת וירא, אחרי העקידה, קיבל אברהם בשורה על משפחת נחור: "ובתואל ילד את רבקה" (כב, כג). רש"י פירש שם (כב, כ), בלשונו בערך, שבשובו מהר המוריה הרהר אברהם: אילו היה בני נשחט, היה הולך בלא בנים; היה לי להשיאו אשה מבנות ענר, אשכול וממרא — ובישר לו הקב"ה שנולדה רבקה, בת זוגו של יצחק. כך כבר יודע אברהם לאן לשלוח.

★ ועוד: "אל ארצי ואל מולדתי" — אלה כמעט המלים שבהן נצטווה אברהם בתחילת דרכו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א). אברהם יצא משם בצו ה', ואינו חוזר לשם; אבל את אשתו של יצחק הוא שולח להביא דווקא משם — ממשפחתו, ולא מבנות כנען.

★ ועוד: "לבני ליצחק" — היה די לומר "לבני". אבל לאברהם יש גם בן אחר, ישמעאל; והשליחות היא לבן המסוים, זה שעליו אמר הקב"ה: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא, יב).

★ ועוד: "כי" בפסוקנו פירושו "אלא": לא מבנות הכנעני — אלא אל ארצי ומולדתי. וכך תרגם אונקלוס: "אֱלָהֵין", אלא. ועל המלה הזאת אמרו בגמרא: "כי משמש בארבע לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא" (ראש השנה ג, א) — כלומר: אם, שמא, אלא, משום ש.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להשלים את השבועה בצד המעשי: לא רק להתרחק מן הפסול, אלא לדעת לאן ללכת ומה לבקש.

★ מילות מפתח: "כִּי" — אלא (אונקלוס: "אֱלָהֵין"); "אַרְצִי" (אונקלוס: "לְאַרְעִי"); "מוֹלַדְתִּי" — מקום הולדתי ובני משפחתי (אונקלוס: "וּלְיַלָּדוּתִי"); "תֵּלֵךְ" (אונקלוס: "תֵּיזִיל"); "וְלָקַחְתָּ" (אונקלוס: "וְתִסַּב"); "לְיִצְחָק" (אונקלוס: "לְיִצְחָק").

★ מדרש: דברי רש"י שהבאנו לעיל, על הרהוריו של אברהם אחרי העקידה ועל הבשורה שנולדה רבקה, מקורם במדרש (בראשית רבה). ובפרשת תולדות (כה, כ) יפרש רש"י, בלשונו בערך, מדוע התורה מזכירה שם שרבקה היא "בת בתואל הארמי... אחות לבן הארמי": להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע — ולא למדה ממעשיהם. אברהם שולח למשפחתו — אבל לא כדי שיצחק יתקרב אליהם, אלא כדי שימצא שם את ה"שושנה" שגדלה בין החוחים.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שכל ירידה של צדיק למקום נמוך באה כדי "לברר" משם ניצוצות של קדושה, ולהעלותם. אברהם יצא מחרן, ושם נשאר ניצוץ גדול של קדושה — רבקה. עכשיו הוא שולח את שלוחו לחרן כדי להוציא את הניצוץ הזה משם ולהביאו לארץ ישראל, אל בית יצחק.

★ המסר ליום: אין די להתרחק מן הרע; צריך גם לדעת לאן ללכת. ולפעמים דווקא במקום שנראה רחוק ונמוך מסתתר הטוב הגדול ביותר — וצריך רק לצאת ולחפש אותו.

בראשית פרק כ״ד פסוק ה׳

(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָצָאתָ מִשָּׁם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה (לֹא תִּרְצֶה) הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת — הֶהָשֵׁב אָשִׁיב (הַאִם אָז אַחֲזִיר) אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?

★ לפני שהעבד נשבע, הוא שואל שאלה מעשית. השבועה מחייבת אותו להביא אשה ליצחק מארץ רחוקה. אבל מה אם הנערה לא תרצה לעזוב את בית אביה וללכת לארץ זרה, אל איש שלא ראתה מעולם? האם במקרה כזה מותר לו להביא את יצחק אליה, אל הארץ שממנה יצא אברהם?

★ שימו לב: העבד אינו מציע — הוא שואל. "ההשב אשיב" — ה"א השאלה (הֶ) וכפל הפועל ("השב... אשיב") — כלומר: האם באמת אשיב? לפני שהוא מתחייב בשבועה, הוא מברר את גבולותיה: מה מותר ומה אסור, ומה יעשה אם התכנית לא תצליח. זו דרכו של שליח אחראי.

★ ועוד: "אל הארץ אשר יצאת משם" — העבד מזכיר לאברהם שגם הוא עצמו בא משם. אם אברהם יכול היה לצאת מחרן לכנען, אולי אפשר גם לנסוע בכיוון ההפוך?

★ ועוד: "אולי" — בפסוקנו המלה כתובה מלאה, בוי"ו: "אוּלַי". כשיחזור העבד ויספר את הדברים בבית בתואל (כד, לט), תיכתב המלה בלי וי"ו — "אֻלַי" — ורש"י ידרוש שם את הכתיב החסר (ראו במדרש שלהלן).

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להציג את השאלה שתשובתה — בשני הפסוקים הבאים — היא לב השליחות: יצחק לא יעזוב את ארץ ישראל בשום מקרה.

★ מילות מפתח: "אוּלַי" — שמא (אונקלוס: "מָאִים"); "לֹא תֹאבֶה" — לא תרצה (אונקלוס: "לָא תֵיבֵי"); "לָלֶכֶת אַחֲרַי" (אונקלוס: "לְמֵיתֵי בַתְרַי"); "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב" — האם אשיב (אונקלוס: "הַאֲתָבָא אָתֵיב"); "בִּנְךָ" (אונקלוס: "בְּרָךְ"); "יָצָאתָ מִשָּׁם" (אונקלוס: "נְפַקְתָּא מִתַּמָּן").

★ מדרש: על "אֻלַי" שבפסוק לט מביא רש"י שם את דברי המדרש (בראשית רבה), ותוכנם בערך: "אֻלַי" כתיב — חסר וי"ו, וכאילו נקרא "אֵלַי", אלי. לאליעזר היתה בת, והוא חיפש עילה שאברהם יאמר לו לפנות אליו, להשיא את בתו ליצחק. ואברהם השיב לו, בלשון רש"י שם בערך: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך. כלומר: מאחורי השאלה התמימה של העבד הסתתרה גם תקוה אישית — ובכל זאת, כשנדחתה, יצא לשליחות בנאמנות שלמה.

★ ביאור בדרך חב"ד: השאלה "אולי" באה מן השכל של השליח, המחשב מה עלול לקרות. ותשובתו של אברהם — בפסוקים הבאים — באה מן הביטחון: "ה' אלהי השמים... הוא ישלח מלאכו לפניך" (כד, ז). בתורת החסידות מודגש שכאשר יהודי יוצא לשליחות של קדושה, אין הוא נשען על חשבונותיו בלבד: כוחו בא לו מן המשלח (כפי שראינו בפסוק ב) — ומעל הכול, מן הקב"ה, ששולח "מלאך" לפני השליח.

★ המסר ליום: טוב לשאול שאלות לפני שמתחייבים, ולברר את גבולות האחריות. אבל כשהדרך ברורה — יוצאים בביטחון, ולא נותנים ל"אולי" לעצור אותנו.

בראשית פרק כ״ד פסוק ו׳

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה (בְּשׁוּם אֹפֶן אַל תַּחֲזִיר אֶת בְּנִי לְשָׁם)!

★ זו תשובתו של אברהם לשאלת העבד — חדה וקצרה: לא! בשום מקרה אין להביא את יצחק אל ארץ המוצא. גם אם הנערה לא תסכים לבוא — יצחק לא יֵצא מן הארץ.

★ שימו לב: התשובה כפולה בחומרתה: "השמר לך", וגם "פן". ובגמרא נקבע כלל, בלשון הגמרא בערך: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" — אינו אלא לא תעשה, כלומר אזהרה ואיסור (עירובין צו, א, ועוד). אברהם אינו אומר "עדיף שלא"; הוא אוסר.

★ ועוד: את הנימוק לאיסור יאמר אברהם בפסוק הבא: הקב"ה, שלקחו מבית אביו ונשבע לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", הוא שישלח מלאכו לפני העבד (כד, ז). ואת התשובה לשאלה "מה אם לא תאבה" ישמע העבד בפסוק ח: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת, רק את בני לא תשב שמה". כלומר: אם תסרב — אתה פטור מן השבועה; אבל את בני — לעולם לא.

★ ועוד: "שמה" — "שם" עם ה"א בסופו, שפירושו "לשם", אל המקום ההוא. אברהם אינו מזכיר את שם המקום, כאילו אינו רוצה לקשור את בנו אליו אפילו בדיבור.

★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את הגבול המוחלט של השליחות: אפשר להביא את רבקה אל יצחק, אבל אסור להוריד את יצחק אל העולם שממנו באה רבקה.

★ מילות מפתח: "הִשָּׁמֶר לְךָ" — היזהר (אונקלוס: "אִסְתַּמַּר לָךְ"); "פֶּן" — שמא (אונקלוס: "דִּילְמָא"); "תָּשִׁיב" (אונקלוס: "תָתֵיב"); "בְּנִי" (אונקלוס: "בְּרִי"); "שָׁמָּה" — לשם (אונקלוס: "לְתַמָּן").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) אמרו שיצחק, שנעקד על גבי המזבח, נעשה "עולה תמימה" — קרבן שלם — ועולה שיצאה מחוץ למקומה נפסלת. וכך יפרש רש"י בפרשת תולדות (כו, ב), כשבא רעב והקב"ה אומר ליצחק "אל תרד מצרימה": שהוא "עולה תמימה", ואין חוצה לארץ כדאי לו (בלשון רש"י שם בערך). יצחק, שעלה על המזבח בהר המוריה, אינו יוצא עוד מן הארץ כל ימיו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שתכלית עבודתו של יהודי היא להעלות את העולם — לא לרדת אליו. יש שאדם חושב שכדי לפעול על הסביבה עליו "לרדת" למדרגתה ולהתפשר. אברהם מלמד את הדרך ההפוכה: את רבקה מביאים מחרן אל ארץ ישראל, אל אהלה של שרה; ואת יצחק אין מורידים לחרן. ההשפעה על העולם באה דווקא מתוך עמידה איתנה במקום הקדושה.

★ המסר ליום: יש דברים שאין עליהם פשרה, גם כשהמחיר נראה גבוה. כשרוצים לקרב את הסובבים — מעלים אותם אלינו; לא יורדים אליהם.

בראשית פרק כ״ד פסוק ז׳

(ז) יְהֹוָה ׀ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אָמַר אַבְרָהָם לְעַבְדּוֹ:) ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (לְטוֹבָתִי), וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" — הוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְתִקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה לִבְנִי.

★ אנחנו באמצע השיחה בין אברהם לעבדו. אברהם הזקן השביע את "עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (פסוק ב) "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ", שלא ייקח אשה ליצחק "מבנות הכנעני", אלא ילך "אל ארצי ואל מולדתי" (פסוקים ג–ד). העבד שאל שאלה מעשית: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת — ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (פסוק ה). ואברהם השיב מיד, בתוקף: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (פסוק ו). ועכשיו, בפסוקנו, הוא מסביר את בטחונו: הקב"ה, שהוביל אותו עד כאן, הוא שיצליח גם את השליחות הזאת.

★ שימו לב למבנה הפסוק: ארבעה דברים עשה ה' לאברהם — "לקחני מבית אבי", הוציא אותי "מארץ מולדתי", "דבר לי", "נשבע לי" — ומהם נגזרת המסקנה: "הוא ישלח מלאכו לפניך". מי שהתחיל את הדרך, הוא שישלים אותה. וההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" מסבירה גם את ההוראה שבפסוק הקודם: הארץ הובטחה לזרעו של אברהם — ולכן יצחק, ממשיך הזרע, צריך להישאר בה; והכלה היא שתבוא אליו.

★ ועוד: השוו לפסוק ג. שם השביע אברהם את עבדו "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ"; ובפסוקנו הוא אומר רק "ה' אלהי השמים" — בלי "ואלהי הארץ". רש"י יבאר את ההבדל, ומתוכו נלמד דבר נפלא על פועלו של אברהם בעולם.

★ ועוד: אחרי השם בפסוקנו מופיע קו מפריד — "פסק" (׀) — הפסקה קטנה בקריאה: "ה'" — ורק אחר כך "אלהי השמים".

★ מטרת הפסוק: להראות את אמונתו של אברהם: השליחות למצוא אשה ליצחק אינה רק מבצע של חכמה ותחבולה — היא חלק מתוכנית של הקב"ה, וה' עצמו ילווה אותה.

★ מילות מפתח: "לְקָחַנִי" — לקח אותי (אונקלוס: "דַבְּרַנִי", הוביל אותי); "מוֹלַדְתִּי" — המקום שבו נולדתי (אונקלוס: "יַלְדוּתִי"); "דִּבֶּר לִי" — לפי רש"י: דיבר עליי, לצרכי (אונקלוס: "מַלֵּל לִי"); "נִשְׁבַּע לִי" (אונקלוס: "קַיֵּם לִי"); "לְזַרְעֲךָ" — לצאצאיך (אונקלוס: "לִבְרָךְ"); "מַלְאָכוֹ" (אונקלוס: "מַלְאָכֵהּ"); "לְפָנֶיךָ" (אונקלוס: "קֳדָמָךְ"); "וְלָקַחְתָּ" (אונקלוס: "וְתִסַּב").

★ מדרש: מתי "לקחו" ה' "מבית אביו"? בפרשת לך לך: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב, א). ומתי "נשבע" לו? רש"י יפרש: בברית בין הבתרים — "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, יח). והלשון שבפסוקנו, "לזרעך אתן את הארץ הזאת", היא בדיוק לשון ההבטחה הראשונה שקיבל אברהם כשבא לארץ: "וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז). ועל השליח עצמו אמרו חז"ל (פסחים ח, ב): "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" — מי שיוצא בשליחות של מצוה, הקב"ה שומר עליו בדרכו.

★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה לדבר על השליחות — שכל יהודי הוא "שליח" של הקב"ה במקום שבו הוא נמצא. אברהם מלמד כאן את עבדו את סוד השליחות: על השליח לעשות את שלו בשלמות — ללכת, לחפש, להשתדל; אבל ההצלחה באה מלמעלה: "הוא ישלח מלאכו לפניך". השליח אינו הולך לבדו — לפניו הולך מלאך.

★ המסר ליום: כשיוצאים לשליחות של קדושה — לעזור, לקרב, לבנות בית יהודי — אין צורך לחשוש. מי שהוביל אותנו עד כאן, הוא שישלח את מלאכו לפנינו.

רש״י

ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי • וְלֹא אָמַר: 'וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ', וּלְמַעְלָה אָמַר "וְאַשְׁבִּיעֲךָ וְגוֹ'". אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו הוּא "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי, הָיָה "אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם" וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ, וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ.
מִבֵּית אָבִי • מֵחָרָן.
וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי • מֵאוּר כַּשְׂדִּים.
וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי • לְצָרְכִּי, כְּמוֹ: "אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי", וְכֵן כָּל 'לִי', וְ'לוֹ' וְ'לָהֶם' הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר, מְפֹרָשִׁים בִּלְשׁוֹן 'עַל', וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם (רְצוֹנוֹ, שֶׁדֶּרֶךְ הַתַּרְגּוּם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּלָמֶ"ד בִּמְקוֹם בַּעֲבוּר, וְקַל לְהָבִין) 'עֲלַי', 'עֲלוֹהִי', 'עֲלֵיהוֹן'. שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן 'לִי' וְ'לוֹ' וְ'לָהֶם', אֶלָּא: 'אֵלַי', 'אֵלָיו', 'אֲלֵיהֶם', וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם: 'עִמִּי', 'עִמֵּיהּ', 'עִמְּהוֹן', אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן 'לִי', וְ'לוֹ' וְ'לָהֶם'.
וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי • בֵּין הַבְּתָרִים.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים.

★ "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי": הקושי — "ולא אמר 'ואלהי הארץ', ולמעלה אמר 'ואשביעך וגו''": בפסוק ג השביע אברהם "בה' אלהי השמים ואלהי הארץ", וכאן, כמה פסוקים אחר כך, הוא אומר רק "אלהי השמים". למה השמיט את "ואלהי הארץ"? רש"י: "אמר לו: עכשיו הוא 'אלהי השמים ואלהי הארץ', שהרגלתיו בפי הבריות" — היום, אחרי שנים רבות שבהן פרסם אברהם את שם ה' בעולם, ה' ידוע גם בארץ, והבריות מזכירות את שמו; ולכן את השבועה, שנעשית עכשיו, השביע "באלהי השמים ואלהי הארץ". "אבל כשלקחני מבית אבי, היה 'אלהי השמים' ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" — בפסוקנו אברהם מדבר על העבר, על הזמן שבו לקחו ה' מבית אביו; ואז, כביכול, היה ה' "אלהי השמים" בלבד: בני האדם לא הכירו אותו, ושמו לא נשמע בארץ.

★ שימו לב: רש"י אינו אומר שהקב"ה לא היה שליט בארץ — הוא "אלהי השמים והארץ" תמיד. השינוי הוא בהכרה של בני האדם: "שלא היו באי עולם מכירים בו". ה' נעשה "אלהי הארץ" כשבני הארץ מכירים בו ומזכירים את שמו.

★ וכיצד "הרגיל" אברהם את שם ה' "בפי הבריות"? בפרשת וירא קראנו: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג). ובגמרא (סוטה י) דרשו: "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'" — אברהם לא רק קרא בעצמו בשם ה', אלא גרם לאחרים לקרוא בשמו: כל מי שבא אליו, אכל ושתה, למד ממנו לברך את מי שנתן לו את המזון — את הקב"ה. ובלשונו של הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א), בערך: אברהם התחיל לקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם.

★ ובספרי (פרשת האזינו) אמרו, בלשון הספרי בערך: עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד — שנאמר "ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי"; וכשבא אברהם אבינו לעולם, המליכו על השמים ועל הארץ — שנאמר "ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ". זה בדיוק פירושו של רש"י: שני הפסוקים מתארים שתי תקופות — לפני פועלו של אברהם ואחריו.

★ "מִבֵּית אָבִי — מחרן": בית אביו של אברהם, תרח, היה בחרן: "ויקח תרח את אברם בנו... ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם" (יא, לא). ומשם, מחרן, יצא אברהם כשנצטווה "לך לך".

★ "וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי — מאור כשדים": המקום שבו נולד אברהם הוא אור כשדים — כמו שנאמר על הרן אחיו: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים" (יא, כח). רש"י מבחין בין שני הביטויים שבפסוק: "בית אבי" הוא המקום שבו ישבה המשפחה לאחרונה — חרן; ו"ארץ מולדתי" — מקום הלידה, אור כשדים. ה' הוציא את אברהם משני המקומות.

★ "וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי — לצרכי": הקושי — "דבר לי" נשמע כמו "דיבר אליי"; ואם כן, מה מוסיף כאן הפסוק? רש"י: "לצרכי" — דיבר עליי, בשבילי, לטובתי. וראיה: "כמו: 'אשר דבר עלי'" — כך אמר דוד המלך על ההבטחה שהבטיח לו ה': "למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר" (מלכים א ב, ד).

★ ורש"י מוסיף כלל בדקדוק: "וכן כל 'לי', ו'לו' ו'להם' הסמוכים אצל דבור, מפורשים בלשון 'על'" — כשהמלים "לי", "לו", "להם" באות אחרי הפועל "דיבר", פירושן "עליי", "עליו", "עליהם"; "ותרגום שלהם... 'עלי', 'עלוהי', 'עליהון'" — וכך הן מתורגמות בארמית. "שאין נופל אצל דבור לשון 'לי' ו'לו' ו'להם'" — כשרוצים לומר שמישהו דיבר אל מישהו, אין משתמשים בפועל "דיבר" עם "לי, לו, להם", "אלא: 'אלי', 'אליו', 'אליהם'" — כמו "וידבר ה' אל משה"; "ותרגום שלהם: 'עמי', 'עמיה', 'עמהון'" — ובארמית: עמי, עמו, עמהם. "אבל אצל אמירה נופל לשון 'לי', ו'לו' ו'להם'" — עם הפועל "אמר" אפשר לומר "לו" במובן "אליו".

★ ראינו את שני חלקי הכלל הזה בשיעור של אתמול: "וידבר אל בני חת" (כג, ג) — ואונקלוס תרגם: "וּמַלֵּיל עִם בְּנֵי חִתָּאָה" — "עם", כדברי רש"י; ואילו "ויען עפרון את אברהם לאמר לו" (כג, יד) — "לאמר לו", בלמ"ד, אצל אמירה. ולכן בפסוקנו, "דבר לי" אינו "דיבר אליי", אלא "דיבר עליי" — ההבטחות שהבטיח ה' לטובתו של אברהם.

★ ומה פירוש הסוגריים, שנדפסו באותיות קטנות — "רצונו, שדרך התרגום להשתמש בלמ"ד במקום בעבור, וקל להבין"? שימו לב: בתרגום אונקלוס לפסוקנו נדפס "וְדִי מַלֵּל לִי" — בלמ"ד, ולא "עֲלַי". נראה שזו כוונת ההערה: לפעמים גם התרגום משתמש בלמ"ד, אבל במובן "בעבור" — בשבילי, לצרכי; כלומר, גם "מַלֵּל לִי" שבתרגום פירושו "דיבר בשבילי", כדברי רש"י. "וקל להבין".

★ "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי — בין הבתרים": איפה נשבע ה' לאברהם? בברית בין הבתרים (פרק טו), שבה "כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, יח). ברית שכרת ה' היא כשבועה: התחייבות גמורה, שאינה חוזרת.

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק לו) מובא מאמר חז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" — הקב"ה רוצה שדווקא בעולם הזה, הארץ הגשמית, יכירו בו ויגלו אותו. זה החידוש של אברהם, כפי שרש"י מתאר אותו: לפניו היה ה' "אלהי השמים" בלבד; אברהם עשה אותו "אלהי הארץ". וזו גם שליחותו של כל יהודי: להביא את ה' אל "הארץ" — אל הבית, אל העבודה, אל החיים היומיומיים — עד שיהיה "רגיל בפי הבריות".

★ המסר ליום: "שהרגלתיו בפי הבריות" — אדם אחד שינה את העולם, כשהרגיל את שם ה' בפי הסובבים אותו. גם אנחנו יכולים להוסיף "ברוך ה'" ו"בעזרת ה'" בשיחה — ולעשות את ה' "אלהי הארץ" בסביבה שלנו.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 155) על דברי רש"י בפסוקנו: "עכשיו הוא 'אלהי השמים ואלהי הארץ', שהרגלתיו בפי הבריות".

★ השאלה שמאחורי ההפניה: אברהם שולח את עבדו — אליעזר — למצוא אשה ליצחק. מה ענין "אלהי השמים" ו"אלהי הארץ" לשליחות הזאת? למה צריך אליעזר לשמוע, דווקא עכשיו, שפעם היה ה' "אלהי השמים" בלבד, ושאברהם הוא שהרגיל את שמו בפי הבריות? מה נוגע הדבר לשידוך של יצחק? ולפי ההפניה, הביאור בשיחה הוא "על פי רש"י" — מתוך דבריו של רש"י עצמו.

★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): אליעזר הולך אל "בית אבי" — אל חרן, המקום שבו, כשאברהם יצא ממנו, ה' היה "אלהי השמים" בלבד, ובני המקום לא הכירו אותו. מן המקום הזה עליו להביא אשה שתיכנס לביתו של יצחק — הבית שבו ה' הוא "אלהי השמים ואלהי הארץ". אברהם מחזק את לבו: אותו ה', שלקח אותי מבית אבי בזמן שאיש לא הכיר בו — הוא ישלח את מלאכו לפניך גם עכשיו. ויתירה מזו: השידוך של יצחק הוא המשך של עבודת אברהם. כדי שה' יהיה "אלהי הארץ" לדורות, צריך בית — משפחה שתמשיך את המפעל הזה אחרי אברהם.

★ המסר: כל שידוך בישראל הוא יותר מעניין פרטי. הוא בניין של "דירה" לה' בעולם — עוד בית שבו ה' יהיה "אלהי הארץ".

בראשית פרק כ״ד פסוק ח׳

(ח) וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאִם לֹא תִרְצֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ (לָבוֹא אִתְּךָ לְכָאן) — תִּהְיֶה נָקִי (פָּטוּר) מִשְּׁבוּעָתִי זֹאת; רַק אֶת בְּנִי — אַל תָּשִׁיב שָׁמָּה.

★ אברהם עונה עכשיו במפורש על שני חלקי שאלתו של העבד (פסוק ה). העבד שאל: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" — ואברהם עונה: אם כך יקרה, "ונקית משבעתי זאת" — אתה פטור. והעבד שאל: "ההשב אשיב את בנך?" — ואברהם עונה: "רק את בני לא תשב שמה". על הפרט הראשון אברהם מוותר; על השני — לא.

★ שימו לב: זו הפעם השנייה ברציפות שאברהם אוסר להחזיר את יצחק: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (פסוק ו), ועכשיו שוב: "רק את בני לא תשב שמה". הכפילות מלמדת עד כמה הדבר חשוב בעיניו.

★ ועוד: "תֹאבֶה" — רצון. כבר כאן מדגישה התורה שהאשה אינה נלקחת בעל כרחה: אם היא אינה רוצה ללכת — אין הולכים. ובהמשך הפרק, כשתבוא השעה, יאמרו בני משפחתה של רבקה: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (כד, נז), ורש"י יפרש שם: "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה".

★ ועוד: "ונקית" — מלשון נקי: נקי מן השבועה, פטור ממנה. אברהם מגדיר בדיוק את גבולות השבועה: היא מחייבת את העבד להשתדל, אבל אינה מחייבת אותו במה שאינו בידו — ברצונה של האשה.

★ ועוד: "רק" — מלה קטנה, ורש"י ידרוש ממנה מה היא באה למעט.

★ מטרת הפסוק: לסיים את הדיון על תנאי השבועה: מה מותר, מה אסור, ומתי השבועה בטלה — כדי שהעבד יידע בדיוק במה הוא מתחייב.

★ מילות מפתח: "תֹאבֶה" — תרצה, תסכים (אונקלוס: "תֵיבֵי"); "לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ" (אונקלוס: "לְמֵיתֵי בַתְרָךְ", לבוא אחריך); "וְנִקִּיתָ" — תהיה נקי, פטור (אונקלוס: "וּתְהֵי זַכָּאָה"); "מִשְּׁבֻעָתִי" (אונקלוס: "מִמּוֹמָתִי"); "רַק" (אונקלוס: "לְחוֹד"); "לֹא תָשֵׁב" — לא תשיב, לא תחזיר (אונקלוס: "לָא תְתֵב").

★ מדרש: אברהם מתיר לעבדו: אם האשה לא תרצה — אתה פטור. אבל מה היה בלבו של העבד? רש"י יביא בהמשך הפרק (פסוק לט), על פי המדרש, בערך כך: כשסיפר העבד את הדברים בבית בתואל אמר "אֻלַי לא תלך האשה אחרי" — והמלה "אלי" כתובה שם בלי וי"ו, כאילו "אֵלַי": בת היתה לו לאליעזר, והוא חיפש עילה שאברהם יאמר לו לפנות אליו — להשיא את בתו ליצחק; ואברהם השיב לו, בערך: בני ברוך, ואתה ארור — ואין ארור מתדבק בברוך. ובכל זאת — אליעזר יוצא לדרך ומשתדל בכל כוחו, להביא כלה ממקום אחר.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שיש בעבודת ה' שני כיוונים: "ירידה" — לצאת אל העולם, אל המקומות הרחוקים, כדי לברר ולהעלות אותם; ושמירה על הקדושה בתוך גבולותיה. יעקב יירד לחרן, יבנה שם את משפחתו ויחזור — כדברי רש"י בפסוקנו: "יעקב בן בני סופו לחזור". אבל יצחק, שהועלה על המזבח, צריך להישאר בארץ. כל אחד מאתנו צריך לדעת מתי עליו "לצאת", ומתי — "רק את בני לא תשב שמה".

★ המסר ליום: אברהם גמיש בפרטים — "ונקית משבעתי זאת" — אבל אינו מוותר על העיקר: "רק את בני לא תשב שמה". כדאי לדעת מה העיקר שלנו, שעליו אין ויתורים.

רש״י

וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי וְגוֹ' • וְקַח לוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא (קידושין סא).
רַק אֶת־בְּנִי וְגוֹ' • 'רַק', מִעוּט הוּא: בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל יַעֲקֹב בֶּן בְּנִי, סוֹפוֹ לַחֲזֹר.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי וְגוֹ'": הקושי — אם האשה לא תרצה לבוא, והעבד פטור מן השבועה — מה יהיה עם יצחק? האם יישאר בלי אשה? הרי אסור לקחת לו "מבנות הכנעני" (פסוק ג). רש"י: "וקח לו אשה מבנות ענר, אשכל וממרא" — במקרה כזה, קח ליצחק אשה מבנותיהם של ענר, אשכל וממרא. אלה הם ידידיו ובני בריתו של אברהם: "והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר, והם בעלי ברית אברם" (יד, יג); הם יצאו עמו למלחמה בארבעת המלכים, ועליהם אמר אברהם למלך סדום: "ענר אשכל וממרא, הם יקחו חלקם" (יד, כד). רש"י מציין בסוגריים את מקורו: הגמרא במסכת קידושין, דף סא.

★ לפי זה, "ונקית משבעתי" אינו רק פטור מן השליחות: הוא פותח אפשרות אחרת. השבועה אוסרת אשה "מבנות הכנעני" שבסביבה; אבל אם לא יימצא שידוך במשפחת אברהם — אפשר לפנות אל הקרובים לאברהם בדרכיהם, בעלי בריתו.

★ "רַק אֶת־בְּנִי וְגוֹ'": הקושי — למה צריך הפסוק את המלה "רק"? היה די לומר "את בני לא תשב שמה". רש"י: "'רק', מיעוט הוא" — כלל ידוע בדרשות חז"ל: המלים "אך" ו"רק" באות למעט, להגביל. ומה ממעט "רק" כאן? "בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני, סופו לחזור" — האיסור לחזור אל ארץ המוצא חל על יצחק בלבד, ולא על כל זרעו של אברהם. יעקב, בן בנו, עתיד לחזור לשם: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח, י) — ושם ישא את רחל ואת לאה, ויבנה את בית ישראל.

★ ולמה דווקא יצחק אינו יוצא? רש"י (כו, ב) מבאר, בערך, כשרצה יצחק לרדת למצרים בימי הרעב: אמר לו ה' "אל תרד מצרימה" — שאתה "עולה תמימה", ואין חוצה לארץ כדאי לך. יצחק הועלה על המזבח בעקידה, ונעשה כמו קרבן שנתקדש; הוא אינו יוצא מן הארץ לעולם. לעומתו יעקב — "סופו לחזור": הוא ייצא אל חרן ויחזור משם עם משפחה שלמה.

★ שימו לב לדיוק הלשון: "סופו לחזור" — כאילו יעקב "חוזר" למקום שממנו יצא אברהם. מה שאברהם עזב, יעקב יחזור אליו — כדי להוציא משם את האמהות של עם ישראל.

★ המסר ליום: יש דברים שאסור לנו לעשות — ובכל זאת אין זה איסור לכל הדורות. מלה קטנה כמו "רק" מלמדת שלכל אחד יש תפקיד משלו, ולכל דור — דרך משלו.

בראשית פרק כ״ד פסוק ט׳

(ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְשָׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדוֹנָיו, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.

★ השיחה הסתיימה, ועכשיו העבד עושה בדיוק מה שביקש ממנו אברהם בתחילתה: "שים נא ידך תחת ירכי" (פסוק ב) — "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדניו". ושימו לב לסדר: העבד לא נשבע מיד. תחילה שאל (פסוק ה), שמע את התשובות (פסוקים ו–ח), ורק כשידע בדיוק במה הוא מתחייב — נשבע. מי שנשבע ברצינות, בודק קודם מה הוא מקבל על עצמו.

★ "תחת ירך" — רש"י פירש בפסוק ב, שהנשבע צריך לאחוז בידו "חפץ של מצוה", כמו ספר תורה או תפילין; "והמילה היתה מצוה ראשונה לו" — המצוה הראשונה שנצטווה בה אברהם, שבאה לו בצער והיתה חביבה עליו. העבד נשבע על ברית המילה. ובעל הטורים רמז זאת בגימטריא, במלים "נא ידך" שבפסוק ב: נ־א (50+1) וי־ד־ך (10+4+20) עולים 85 — כמניין "מילה" (40+10+30+5). והחשבון מדויק.

★ ועוד: "על הדבר הזה" — על כל מה שנתברר בשיחה: לא מבנות הכנעני; אל ארץ אברהם ומולדתו; אם האשה לא תרצה — "ונקית"; ובשום אופן — לא להחזיר את יצחק לשם.

★ ועוד: באותה דרך ישביע לימים יעקב את בנו יוסף, לקראת מותו: "שים נא ידך תחת ירכי" (מז, כט) — שיקבור אותו בארץ ישראל, במערת המכפלה, שעל קנייתה למדנו אתמול.

★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לחתום את הפרק הראשון של הסיפור. השבועה ניתנה, תנאיה ברורים — ומכאן יוצא העבד לדרכו.

★ מילות מפתח: "וַיָּשֶׂם" — ושם, הניח (אונקלוס: "וְשַׁוִּי"); "יֶרֶךְ" — ירך (אונקלוס: "יַרְכָּא"); "אֲדֹנָיו" — אדונו (אונקלוס: "רִבּוֹנֵהּ"); "וַיִּשָּׁבַע" (אונקלוס: "וְקַיֵּם"); "עַל הַדָּבָר הַזֶּה" — על הענין הזה (אונקלוס: "עַל פִּתְגָּמָא הָדֵין").

★ מדרש: רש"י מציין בפסוק ב את מקורו לדין "חפץ של מצוה": הגמרא במסכת שבועות (דף לח). ומיהו העבד הנאמן הזה? בפרשת לך לך הוא נקרא "דמשק אליעזר" (טו, ב), ובגמרא (יומא כח, ב) דרשו על שמו: "שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים" — הוא לא היה רק משרת ומנהל משק בית; הוא למד את תורת אברהם ולימד אותה לאחרים.

★ ביאור בדרך חב"ד: "שלוחו של אדם כמותו" (משנה ברכות ה, ה) — השליח עומד במקומו של המשלח. אבל כדי להיות שליח אמיתי, צריך לבטל את הרצון הפרטי. אליעזר, שרצה — לפי המדרש — להשיא את בתו ליצחק, מניח את רצונו בצד, ונשבע להביא כלה ממקום אחר. זו מדת הביטול שהרבי דרש מכל שליח: לעשות את רצון המשלח, ולא את רצונו שלו.

★ המסר ליום: לפני שמתחייבים — בודקים, שואלים ומבררים. ואחרי שהתחייבנו — עומדים במלה, עד הסוף.

★ ומחר (כ"ג מרחשון): העבד יוצא לדרך: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך, וכל טוב אדניו בידו, ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור" (כד, י). ורש"י יבאר שגמליו של אברהם "נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים"; ועל "וכל טוב אדניו בידו" — "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלח לו בתם". ובעל הטורים יחבר את "וכל טוב" ל"דמשק אליעזר".

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ט (המשך) — מ"וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי", ועד "כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א פֶּרֶק לח בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּן שָׁם".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנ, וז"ש בזוה"ק פ'... עד עמ' 300, ע"ש.

★ יום שני, כ"ב מרחשון — היום השני של שבוע פרשת חיי שרה. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ט. אתמול למדנו שהרצון העליון, ה"כתר", התלבש בתרי"ג המצוות, ושהמצוות הן "עמודים חלולין": הנשמה מתלבשת בהן, עולה דרכן, ונעשית מלובשת באור הכתר. היום רבנו הזקן מביא לזה ראיה מן הזוהר, פרשת פקודי: "דאינון עובדין טבין דעביד בר נש — משכי מנהורא דזיוא עלאה לבושא". המעשים הטובים שאדם עושה ממשיכים לו לבוש מן האור של הזיו העליון, ובלבוש הזה הוא "חמי בנועם ה'" — רואה בנועם ה'. אבל מיד עולה קושיה. בזוהר שם מדובר בגן עדן התחתון, ששם הלבושים באים ממצוות מעשיות ממש. ובגן עדן העליון, כמו שכתוב בזוהר בדף ר"י, הלבושים באים "מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא" — מן הרצון ומכוונת הלב בתורה ובתפילה. אם כן, נראה שהלבוש העליון אינו בא מן המעשה. רבנו הזקן עונה בשני שלבים. ראשית, הכוונה שמדובר בה היא כוונת העוסק בתורה לשמה מאהבת ה'. ולימוד התורה עצמו הוא מצוה מעשית, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה". הרהור אינו כדיבור, ואין יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד. וכך גם בתפילה. שנית, גם המעלה של הכוונה על הדיבור והמעשה אינה מצד הכוונה עצמה, אלא מצד הארת הרצון העליון, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים פרק ל"ח. נמצא שכל הלבושים, מן המעשה ומן הכוונה, באים מן הרצון העליון — מן הכתר. במילים "עיין שם" מסתיים השיעור של היום.

★ איפה אנחנו באגרת? ביום שישי פתחנו את סימן כ"ט בשאלה למה נקראות ההלכות "כתרה של תורה", ולמדנו מן האריז"ל שכל מצוה עושה "לבוש" לנשמה; ובשבת למדנו שהלבוש נברא מן "הרצון העליון", שהוא חיצוניות ל"ענג העליון". אתמול למדנו שהרצון העליון נקרא "כתר עליון", ובו תר"ך עמודי אור, והוא למעלה מן החכמה. הרצון הזה התלבש בתרי"ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן, שרובן ככולן מעשיות; וגם המצוות שבדיבור הן מעשה, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה". המצוות הן כמו עמודים חלולים, הנצבים "מרום המעלות" עד "הארץ הלזו החמרית"; הנשמה עולה דרכם, נעשית מלובשת באור הכתר, ויכולה "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — פנימיות הכתר. ושבע מצוות דרבנן נכללות בתרי"ג, כדי להלביש תרי"ג כוחות שבנפש, רוח ונשמה של האדם.

★ לאן הולכת האגרת. אתמול נאמר שהלבוש של הנשמה בא דווקא מן המצוות, "שרובם ככולם הן מצות מעשיות". היום רבנו הזקן מבסס את זה מן הזוהר, ומיישב קושיה: הלבושים של גן עדן העליון נעשים מכוונת הלב בתורה ובתפילה, ולא ממעשה. התשובה מחזקת את היסוד: גם התורה והתפילה הן מעשה, וגם הכוונה מקבלת את מעלתה מן הרצון העליון. ומחר נשמע את הצעד הבא: הרצון העליון שבמצוות נסתר בתורה שבכתב, ומתגלה רק בתורה שבעל פה — בהלכות. כך מתקרבת האגרת לתשובה על השאלה שבפתיחתה: למה ההלכות הן "כתרה של תורה".

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. הכותרת "יום שני כ"ב מרחשון" נמצאת בחלק התחתון של עמוד 79, ומתחתיה שורת מורה השיעור. מיד אחריה מתחיל השיעור. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. היום יש שתי תיבות. בעמוד 79, מתחת לכותרת של היום, נפתחת תיבה חדשה ובה שתי שורות בלבד; השורה הראשונה מוזחת פנימה. משני צדי התיבה עמודות צרות של לשון מנוקדת. בעמודה הימנית: מ"וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב" ועד "טָבִין". בעמודה השמאלית: מ"דְּעָבִיד" ועד "כוּ',", ואחריו מתחילים דברי הפירוש "שהמעשים הטובים". בעמוד 80 יש תיבה של אחת עשרה שורות, מ"עילאה לבושא" ועד "ח"א פל"ח באריכות ע"ש.". הלשון המנוקדת בעמוד 80 מסודרת כמו אתמול, בשני צדדים: בכל צד ארבע שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ושורות רחבות מתחתיה. קודם קוראים את כל הצד הימני, מדברי הפירוש "(המצוות) שעושה האדם" ועד "ולא מספיק ההרהור בהן בלבד,". אחר כך קוראים את הצד השמאלי, מדברי הפירוש "הרי שגם בתורה וגם בתפלה" ועד "כפי שהוסבר לעיל.". מתחתיהם בא קישוט מפריד, ואחריו הכותרת "יום שלישי כ"ג מרחשון", בערך בשני שלישים של עמוד 80. כל מה שמעל הכותרת הזאת שייך לשיעור של היום. בתחתית עמוד 79 מודפסת הערה 40, והיא שייכת לשיעור של אתמול. בתחתית עמוד 80 מודפסות הערות 41 ו־42, ושתיהן שייכות לשיעור של היום. ההערות ממשיכות את המספור של האגרת, שהתחיל ביום שישי מ־1.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "וז"ש" — "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב". "בזוה"ק" — "בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ". "פ'" — "פָּרָשַׁת". "(דרכ"ט ע"ב)" — "(דַּף רכט עַמּוּד ב)". "בג"ע" (פעמיים) — "בְּגַן־עֵדֶן", במקף. "כמ"ש" נפתח פעמיים, ובשני אופנים: על הזוהר — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", ועל לקוטי אמרים — "כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר". "(דר"י)" — "(דַּף רי)". "ת"ת" — "תַּלְמוּד תּוֹרָה". "ג"כ" — "גַּם־כֵּן", במקף. "י"ח" — "יְדֵי חוֹבָתוֹ". "בלק"א" — "בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים". "ח"א" — "חֵלֶק א". "פל"ח" — "פֶּרֶק לח". "ע"ש" — "עַיֵּן שָׁם". "כו'" נשאר "כוּ'", ו"וכו'" — "וְכוּ'". המספרים "רכט", "רי", "א" ו"לח" נדפסו בלי ניקוד ובלי גרשיים, וכך גם "ב" שאחרי "עַמּוּד". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על חלוקת השיעור. ברשומת "היום יום" של היום (כ"ב חשון) כתוב: "תניא: והנה מודעת . . . ב"ה כנ"ל." בחוברת זה השיעור של מחר, יום שלישי. ואתמול, בלוח של כ"א חשון, נכתב "וז"ש . . . 300 באריכות ע"ש" — וזה בדיוק השיעור שלנו היום. כלומר, החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי לוח "היום יום", כמו אתמול. אנו הולכים לפי החוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' קנ... עד עמ' 300". לפי מה שראינו אתמול, "קנ" הוא העמוד הראשון של דף ק"נ, ו־300 (= 2 × 150) הוא העמוד השני של אותו דף. כלומר, כל השיעור של היום נמצא בדף ק"נ. מחר כתוב "מעמ' 300... עד עמ' קנא" — ממשיכים אל דף קנ"א.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — ראיה מן הזוהר, פרשת פקודי: "עובדין טבין דעביד בר נש" ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה" — ממדרגת הכתר.
· תחנה ב' — ובלבוש הזה "חמי בנועם ה'": הנשמה רואה ב"נועם ה'" וב"צחצחות", פנימיות הכתר.
· תחנה ג' — הקושיה: שם מדובר בגן עדן התחתון, ששם הלבושים באים ממצוות מעשיות ממש.
· תחנה ד' — ובגן עדן העליון הלבושים באים "מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא" (הזוהר, חלק ב' דף ר"י).
· תחנה ה' — התשובה הראשונה: הכוונה היא כוונת העוסק בתורה לשמה מאהבת ה'. ותלמוד תורה הוא מצוה מעשית, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה".
· תחנה ו' — "הרהור לאו כדבור דמי", ואין יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד. וכן בתפילה.
· תחנה ז' — התשובה השנייה ("ומה גם"): מעלת הכוונה על הדיבור והמעשה אינה מצד עצמה, אלא מצד הארת הרצון העליון — כמו שנתבאר בלקוטי אמרים פרק ל"ח.

★ רקע: גן עדן התחתון וגן עדן העליון. בספרי הקבלה והחסידות מדובר על שני גני עדן של הנשמות: "גן עדן התחתון" ו"גן עדן העליון". בכל אחד מהם הנשמה נהנית מאור אלקי, ובכל אחד היא צריכה לבוש מתאים כדי לקבל את האור. הפירוש בחוברת מתאר היום את הסדר: "שאחרי שיש כבר לנשמה לבושים ממעשה המצוות בגן־עדן התחתון – היא עולה לגן־עדן העליון". השאלה של היום היא: מאיזו עבודה נעשה הלבוש של כל אחד מהם?

★ רקע: ספר הזוהר וחלקיו. ספר הזוהר נדפס בשלושה חלקים, לפי סדר התורה. חלק א' הוא על ספר בראשית, חלק ב' על ספר שמות, וחלק ג' על ויקרא, במדבר ודברים. בכל חלק הדפים ממוספרים, ולכל דף שני עמודים, א' וב'. לכן "פרשת פקודי, דף רכט עמוד ב" הוא בחלק ב', כי פרשת פקודי היא בספר שמות. והפירוש בחוברת אומר במפורש שגם "דף רי" הוא "בחלק ב'".

★ רקע: לשון הזוהר. הזוהר כתוב בארמית. מילים שנפגוש היום: "דאינון" — שאותם. "עובדין טבין" — מעשים טובים. "דעביד בר נש" — שעושה האדם. "משכי" — ממשיכים, מושכים. "נהורא" — אור. "זיוא" — זיו, קרינה. "עלאה" — עליון. "לבושא" — לבוש. "חמי" — רואה. "התם" — שם. "מיירי" — מדובר. "רעותא" — רצון. "כוונה דלבא" — כוונת הלב. "אורייתא" — תורה. "צלותא" — תפילה.

★ רקע: "עקימת שפתיו הוי מעשה". את הכלל הזה למדנו אתמול, מן הגמרא במסכת סנהדרין (דף ס"ה עמוד א'): התנועה של השפתיים בשעת הדיבור נחשבת "מעשה". אתמול הוא שימש להראות שגם המצוות שבדיבור הן "עמודים" שתחתיתם נוגעת בארץ. היום הוא מכריע את הקושיה: גם לימוד התורה והתפילה הם מעשה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רכט עַמּוּד ב): "דְּאִינוּן עוּבְדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נַשׁ – מָשְׁכֵי מִנְּהוֹרָא דְּזִיוָא עִלָּאָה לְבוּשָׁא כוּ',

"וזהו שכתוב בזהר הקדוש פרשת פקודי (דף רכט עמוד ב): 'דאינון עובדין טבין דעביד בר נש – משכי מנהורא דזיוא עלאה לבושא כו'," — הפירוש בחוברת: שהמעשים הטובים (המצוות) שעושה האדם, ממשיכים את האור מהזיו העליון, כלומר ממדריגת "כתר עליון",

★ "וזהו שכתוב" — ראיה מן הזוהר. אתמול אמר רבנו הזקן שהנשמה מתלבשת באור הכתר על ידי המצוות. עכשיו הוא מביא לזה ראיה ממאמר בזוהר הקדוש, בפרשת פקודי, בדף רכ"ט עמוד ב'. "וזהו שכתוב" — זה מה שהזוהר אומר.

★ פירוש המילים. "דאינון עובדין טבין דעביד בר נש" — שאותם מעשים טובים שעושה האדם. "משכי מנהורא דזיוא עלאה לבושא" — ממשיכים מן האור של הזיו העליון לבוש. הפירוש בחוברת מוסיף שני דברים. ה"מעשים הטובים" הם "המצוות". ו"הזיו העליון" הוא "מדריגת 'כתר עליון'". כלומר, הזוהר אומר בדיוק מה שלמדנו אתמול: מן המצוות נעשה לבוש לנשמה, והלבוש בא מן הכתר.

★ "עובדין" — מעשים. שימו לב: הזוהר אינו מדבר על מחשבות טובות או על השגות. הוא אומר "עובדין" — מעשים. זה מתאים למה שלמדנו אתמול: הרצון העליון התלבש במצוות "שרובם ככולם הן מצות מעשיות".

★ "זיו". "זיו" הוא הקרינה של האור, ההארה שיוצאת ממנו. בגמרא במסכת ברכות (דף י"ז עמוד א') מתואר העולם הבא: "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". זו הערה שלנו, ולא של החוברת. אבל יש בה שתי מילים מן האגרת שלנו: "עטרות" — כמו כתר; ו"זיו".

★ "כו'". רבנו הזקן מביא רק את ראשית המאמר ואת סופו, ומדלג על מה שביניהם. אנו לא נשלים את המילים שדילג עליהן.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה שבעמוד 79 כתוב "וז"ש בזוה"ק פ' פקודי (דרכ"ט ע"ב) דאינון עובדין טבין דעביד בר נש משכי מנהורא דזיווא", ובעמוד 80 ממשיכה התיבה: "עילאה לבושא כו'". בלשון המנוקדת "וז"ש" נפתח ל"וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב", "בזוה"ק" ל"בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ", "פ'" ל"פָּרָשַׁת", ו"(דרכ"ט ע"ב)" ל"(דַּף רכט עַמּוּד ב)". אחרי הסוגריים באות נקודתיים, ולפני "דְּאִינוּן" נפתחות מירכאות. הן נסגרות רק אחרי "וְכוּ'" שבמשפט הבא. "עוּבְדִין" נוקד בשורוק. "דְּזִיוָא" בוי"ו אחת (בתיבה "דזיווא"). "עִלָּאָה" בלי יו"ד (בתיבה "עילאה"). בין "נַשׁ" לבין "מָשְׁכֵי" נדפס קו מפריד קצר, ואין אחריו דברי פירוש. בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו אתמול בקו שאחרי "גּוּף". "וְזֶהוּ... טָבִין" נדפס בעמודה הצרה הימנית שבתחתית עמוד 79, ו"דְּעָבִיד... כוּ'," בעמודה הצרה השמאלית. אחרי "כוּ'," באים קו מפריד ודברי הפירוש "שהמעשים הטובים", והם ממשיכים בראש עמוד 80: "(המצוות) שעושה האדם...".

וְחָמֵי כוּ' בְּנֹעַם ה' וְכוּ'".

"וחמי כו' בנעם ה' וכו'." — הפירוש בחוברת: והוא חוזה – כפי שהוא מסיים שם – ב"נועם ה'" וב"צחצחות", שהם פנימיות הכתר.

★ "וחמי" — ורואה. "חמי" בארמית — רואה. הפירוש בחוברת: "והוא חוזה". הלבוש אינו מטרה בפני עצמו. בזכותו הנשמה יכולה לראות ב"נועם ה'".

★ "כפי שהוא מסיים שם". הפירוש בחוברת מעיר שהזוהר "מסיים שם" ב"נועם ה'", ומוסיף: "וב'צחצחות', שהם פנימיות הכתר". זה בדיוק מה שלמדנו אתמול: "ועל־ידי לבוש זה יוכלו לחזות ב'נעם ה'' ו'צחצחות' שלמעלה ממעלת הכתר, והן פנימיותו".

★ שני חלקי הראיה. רבנו הזקן מביא מן הזוהר שני דברים. הראשון: המעשים הטובים ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה" — מן הכתר. השני: בלבוש הזה הנשמה "חמי בנועם ה'". אלה שני השלבים שלמדנו אתמול. הנשמה מתלבשת באור הכתר, ועל ידי הלבוש היא רואה את פנימיות הכתר. הזוהר מאשר את כל הדרך: מעשים טובים, לבוש מן הכתר, ראייה בנועם ה'.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וחמי כו' בנועם ה' וכו'." בלשון המנוקדת "בְּנֹעַם" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "בנועם"), כמו אתמול. אחרי "וְכוּ'" נסגרות המירכאות שנפתחו לפני "דְּאִינוּן", ואחריהן נקודה. בראש עמוד 80 השורה הראשונה כולה דברי פירוש: "(המצוות) שעושה האדם, ממשיכים את האור מהזיו העליון,". רק בשורה השנייה, אחרי "כלומר ממדריגת "כתר עליון",", חוזרת לשון האגרת. אחרי "וְכוּ'"." באים קו מפריד ודברי פירוש.

וַהֲגַם דְּהַתָם מַיְרֵי בְּגַן־עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַלְּבוּשִׁים שָׁם הֵם מִמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ,

"והגם דהתם מירי" — הפירוש בחוברת: ולמרות ששם, בזוהר, מדובר "בגן־עדן התחתון, שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש," — הרי שהלבושים אינם מצד הענין והמעלה של רצון העליון, כמדובר לעיל, כי־אם מצד מעלת ה"מעשה",

★ הקושיה. "והגם" — ואף על פי. "דהתם מיירי" — ששם מדובר. רבנו הזקן מקשה על הראיה שהביא. המאמר בפרשת פקודי מדבר על "גן עדן התחתון". שם באמת הלבושים באים "ממצות מעשיות ממש". אבל אולי זה נכון רק לגבי גן עדן התחתון?

★ הקושיה לפי הפירוש בחוברת. הפירוש בחוברת מחדד את הקושיה. אם הלבושים מן המעשה שייכים רק לגן עדן התחתון, אפשר לומר שהם "אינם מצד הענין והמעלה של רצון העליון, כמדובר לעיל, כי־אם מצד מעלת ה'מעשה'". כלומר, אולי אין כאן ראיה שהרצון העליון — הכתר — הוא שעושה את הלבוש. אולי יש למעשה מעלה משלו, והיא מתאימה רק למדרגה התחתונה.

★ "ממש". "מצות מעשיות ממש" — מצוות שעושים בגוף ובחפץ גשמי: תפילין, ציצית, צדקה. לא דיבור, ולא מחשבה. בהמשך נראה למה המילה "ממש" חשובה: יש מעשה ממש, ויש דיבור, שגם הוא נחשב מעשה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והגם דהתם מיירי בג"ע התחתון שהלבושים שם הם ממצות מעשיות ממש". בלשון המנוקדת "דְּהַתָם" נוקד בפתח תחת הה"א. בדרך כלל מנקדים "הָתָם", בקמץ. העתקנו כפי שנדפס. "מַיְרֵי" ביו"ד אחת (בתיבה "מיירי"). "בג"ע" נפתח ל"בְּגַן־עֵדֶן", במקף. "מִמִּצְוֹת" בחולם על הוי"ו (בתיבה "ממצות"). "וַהֲגַם דְּהַתָם מַיְרֵי" חותם את ארבע השורות הרחבות שבראש הצד הימני של עמוד 80, ואחריו קו מפריד ודברי פירוש. "בְּגַן־עֵדֶן" נדפס בעמודה הצרה שלצד התיבה, בסוף השורה "מדובר בְּגַן־עֵדֶן". המילה "מדובר" היא דברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "מַיְרֵי" ואחרי "מַמָּשׁ,"; כאן חיברנו.

אֲבָל בְּגַן־עֵדֶן הָעֶלְיוֹן הַלְּבוּשִׁים הֵם מֵרְעוּתָא וְכַוָּנָה דְּלִבָּא בְּאוֹרַיְתָא וּצְלוֹתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר שָׁם (דַּף רי),

"אבל בגן־עדן העליון הלבושים הם מרעותא" — הפירוש בחוברת: מהרצון, "וכונה דלבא" — של הלב, "באוריתא וצלותא," — בתורה ובתפלה, "כמו שכתוב בזהר שם" — בחלק ב' "(דף רי)," — שאחרי שיש כבר לנשמה לבושים ממעשה המצוות בגן־עדן התחתון – היא עולה לגן־עדן העליון,

★ גן עדן העליון. בגן עדן העליון הלבושים באים ממשהו אחר: "מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא". "רעותא" — רצון; הפירוש בחוברת: "מהרצון". "כוונה דלבא" — כוונת הלב. "באורייתא וצלותא" — בתורה ובתפילה. כלומר, הלבושים האלה אינם באים מן המעשה, אלא מן הרצון ומן הכוונה שאדם מכניס בלימוד ובתפילה.

★ "כמו שכתוב בזהר שם" — חלק ב', דף ר"י. רבנו הזקן מפנה לזוהר, לדף ר"י. הפירוש בחוברת מוסיף: "בחלק ב'". גם פרשת פקודי, שממנה הביא את המאמר הראשון, היא בחלק ב'.

★ הסדר: קודם התחתון, אחר כך העליון. הפירוש בחוברת מתאר את הסדר: "שאחרי שיש כבר לנשמה לבושים ממעשה המצוות בגן־עדן התחתון – היא עולה לגן־עדן העליון". הנשמה עולה ממדרגה למדרגה. ולכאורה המעשה מספיק רק לשלב התחתון, והשלב העליון שייך לכוונה.

★ הקושיה בכל חומרתה. אתמול אמר רבנו הזקן שהרצון העליון, הגבוה מכל שכל, התלבש דווקא במעשה. אבל אם הלבושים העליונים באים מן הכוונה, משמע שהכוונה גבוהה מן המעשה. אם כן, נראה שהלבוש העליון ביותר אינו בא מן הרצון העליון שבמעשה. על זה עונה רבנו הזקן במשפטים הבאים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אבל בג"ע העליון הלבושים הם מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא כמ"ש בזהר שם (דר"י)". בלשון המנוקדת "בג"ע" נפתח שוב ל"בְּגַן־עֵדֶן". "וְכַוָּנָה" בוי"ו אחת, בדגש ובקמץ (בתיבה "וכוונה"). "בְּאוֹרַיְתָא" ביו"ד אחת (בתיבה "באורייתא"). "כמ"ש" נפתח ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב", ו"(דר"י)" ל"(דַּף רי)" — "רי" בלי ניקוד ובלי גרשיים. בעמודה הצרה, "בְּאוֹרַיְתָא" נדפס בשורה האחרונה, ו"וּצְלוֹתָא," פותח את השורות הרחבות שמתחת לתיבה. המילים "בחלק ב'" שבין "שָׁם" לבין "(דַּף רי)" הן דברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "מֵרְעוּתָא", אחרי "דְּלִבָּא", אחרי "וּצְלוֹתָא,", אחרי "שָׁם" ואחרי "(דַּף רי),"; כאן חיברנו.

הֲרֵי הַכַּוָּנָה הִיא כַּוָּנַת עָסְקוֹ בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה',

"הרי הכונה" — הפירוש בחוברת: שממנה באים הלבושים, "היא כונת עסקו בתורה לשמה מאהבת ה',"

★ התשובה הראשונה. "הרי" — הנה. על איזו "כוונה" מדבר הזוהר? הפירוש בחוברת מבהיר: הכוונה "שממנה באים הלבושים" לגן עדן העליון. והתשובה: זו "כוונת עסקו בתורה לשמה מאהבת ה'". כלומר, לא מדובר בכוונה לבדה, במחשבה בלי מעשה. מדובר בכוונה של מי שעוסק בתורה בפועל, ועושה זאת לשמה.

★ "לשמה מאהבת ה'". "תורה לשמה" — לימוד לשם התורה עצמה ולשם ה', ולא כדי לקבל כבוד או שכר. רבנו הזקן מוסיף: "מאהבת ה'". זו ה"רעותא" — הרצון — וה"כוונה דלבא" שבזוהר: הלב רוצה להתקרב לה', ולכן האדם לומד.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הרי הכוונה היא כוונת עסקו בתורה לשמה מאהבת ה'". בלשון המנוקדת "הַכַּוָּנָה" ו"כַּוָּנַת" בוי"ו אחת, בדגש (בתיבה "הכוונה", "כוונת"). "לִשְׁמָהּ" — הה"א במפיק. אחרי "ה'" נדפס פסיק. "הֲרֵי הַכַּוָּנָה" נדפס אחרי דברי הפירוש "העליון,", ואחריו קו מפריד ודברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "הַכַּוָּנָה"; כאן חיברנו.

וּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא גַּם־כֵּן מִכְּלַל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, דַּ"עֲקִימַת שְׂפָתָיו הֲוֵי מַעֲשֶׂה",

"ומצות תלמוד תורה היא גם־כן מכלל מצות מעשיות, ד'עקימת שפתיו הוי" — הפירוש בחוברת: הוא "מעשה',"

★ לימוד התורה — מצוה מעשית. כאן עיקר התשובה. גם מצוות תלמוד תורה היא "מכלל מצות מעשיות". למה? כי לומדים בפה, ו"עקימת שפתיו הוי מעשה". אתמול השתמש רבנו הזקן בכלל הזה לגבי המצוות שבדיבור. היום הוא משתמש בו לגבי לימוד התורה.

★ המשמעות. כשהזוהר אומר שהלבושים של גן עדן העליון באים מ"כוונה דלבא באורייתא", אין פירושו כוונה בלי מעשה. זו כוונה שבתוך לימוד, ולימוד הוא מעשה. נמצא שגם הלבושים העליונים באים ממצוה מעשית, והכוונה מוסיפה בה מעלה. הפירוש בחוברת יסכם זאת מיד: "שגם הלבושים שנעשים מתורה ומתפלה בכוונה – הם גם כן לבושים ממעשה המצוות הבאים מאור הכתר".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומצות ת"ת היא ג"כ מכלל מצות מעשיות דעקימת שפתיו הוי מעשה". בלשון המנוקדת "וּמִצְוַת" בפתח, בסמיכות (בתיבה "ומצות"). "ת"ת" נפתח ל"תַּלְמוּד תּוֹרָה", ו"ג"כ" ל"גַּם־כֵּן", במקף. כמו אתמול, המירכאות נפתחות באמצע המילה, אחרי הדל"ת: "דַּ"עֲקִימַת", ונסגרות אחרי "מַעֲשֶׂה"". "שְׂפָתָיו" — בשי"ן שמאלית. "הֲוֵי" נדפס בסוף שורה. בתחילת השורה הבאה באים קו מפריד ודברי הפירוש "הוא", ואחריהם "מַעֲשֶׂה",". דברי הפירוש משולבים אחרי "הֲוֵי"; כאן חיברנו.

וְהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי,

"והרהור לאו כדבור דמי (הערה 41)," — הפירוש בחוברת: הרהור (באותיות התורה) אינו דומה לדיבור,

★ "הרהור לאו כדבור דמי" (הערה 41). בארמית: הרהור אינו דומה לדיבור. הפירוש בחוברת מוסיף: הרהור "באותיות התורה". אדם שעובר במחשבתו על מילות התורה, ואינו מוציא אותן בפה — עדיין לא דיבר. ההערה מפנה לגמרא במסכת ברכות (דף כ' עמוד ב'). שם נדונה השאלה אם הרהור נחשב כדיבור, בעניין המשנה שבעל קרי "מהרהר בלבו" ואינו מברך.

★ למה זה חשוב כאן? אילו הרהור היה נחשב כדיבור, היה אפשר לומר שעיקר לימוד התורה הוא במחשבה, ושהוא אינו "מעשה". אבל הכלל הוא שהרהור "לאו כדבור דמי". לכן מצוות תלמוד תורה תלויה בדיבור, ובכך היא מצוה מעשית.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והרהור לאו כדבור דמי". בלשון המנוקדת "כְּדִבּוּר" בדגש בבי"ת. מספר ההערה 41 נדפס אחרי "דָּמֵי", לפני הפסיק. אחרי "דָּמֵי," באים קו מפריד ודברי פירוש.

וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר לְבַדּוֹ, וְכֵן בַּתְּפִלָּה.

"ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור לבדו (הערה 42), וכן בתפלה." — הפירוש בחוברת: מן ההכרח לבטא בדיבור דוקא מלות התפלה, ולא מספיק ההרהור בהן בלבד, הרי שגם בתורה וגם בתפלה ישנו ענין ה"מעשה", עקימת שפתיים הנחשבת ל"מעשה", והכוונה היא, שגם הלבושים שנעשים מתורה ומתפלה בכוונה – הם גם כן לבושים ממעשה המצוות הבאים מאור הכתר,

★ "ואינו יוצא ידי חובתו" (הערה 42). זו ההלכה: מי שרק מהרהר בדברי תורה, ואינו מוציא אותם בפיו, אינו יוצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה. ההערה מפנה ל"הלכות תלמוד תורה" של אדמו"ר הזקן (אדה"ז) עצמו, פרק ב', סעיף י"ב. כלומר, זו הלכה שרבנו הזקן פסק גם בספר ההלכה שלו. ועוד מוסיפה ההערה: "וראה עירובין נד, ב". בסוגיה הזאת במסכת עירובין מובאים דברי חז"ל על לימוד בפה. למשל, על הפסוק "כי חיים הם למצאיהם" (משלי ד, כב) דורשת הגמרא, בלשונה בערך: אל תקרי "למוצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה".

★ "וכן בתפלה". גם בתפילה, כלשון הפירוש בחוברת: "מן ההכרח לבטא בדיבור דוקא מלות התפלה, ולא מספיק ההרהור בהן בלבד". המתפלל צריך להוציא את המילים בשפתיו, ולא רק לחשוב אותן. כך למדו חז"ל מחנה, שנאמר עליה "רק שפתיה נעות" (שמואל א א, יג): "מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו" (ברכות דף ל"א עמוד א'). זו הערה שלנו, ולא של החוברת.

★ המסקנה של התשובה הראשונה. הפירוש בחוברת מסכם: "הרי שגם בתורה וגם בתפלה ישנו ענין ה'מעשה'... והכוונה היא, שגם הלבושים שנעשים מתורה ומתפלה בכוונה – הם גם כן לבושים ממעשה המצוות הבאים מאור הכתר". אין כאן שני סוגים של לבושים, אחד מן המעשה ואחד מן הכוונה. גם הלבושים של גן עדן העליון באים ממצוה מעשית — מן הדיבור שבתורה ובתפילה. הכוונה רק מעלה אותם.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ואינו יוצא י"ח בהרהור לבדו וכן בתפלה". בלשון המנוקדת "י"ח" נפתח ל"יְדֵי חוֹבָתוֹ"; "יְדֵי" נדפס בסוף שורה, ו"חוֹבָתוֹ" בתחילת השורה הבאה. מספר ההערה 42 נדפס אחרי "לְבַדּוֹ", לפני הפסיק. אחרי "בַּתְּפִלָּה" נדפסה נקודה. בתיבה אין כאן נקודה; המשפט ממשיך "ומה גם כי". אחרי הנקודה באים דברי פירוש ארוכים. הם ממלאים את סוף הצד הימני של עמוד 80, וממשיכים בשורות הרחבות שבראש הצד השמאלי, עד "וּמַה גַּם".

וּמַה גַּם, כִּי מַעֲלַת הַכַּוָּנָה עַל הַדִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ כוּ',

"ומה גם," — הפירוש בחוברת: ויתירה מזו, "כי מעלת הכונה על הדבור ומעשה" — מה שהכוונה היא למעלה מדיבור ומעשה, שמכוונה נעשים לבושים לגן־עדן העליון, "אינה מצד עצמה כו'," — מצד הכוונה עצמה שהיא המעלה והעבודה של הנפש באהבתה להקדוש־ברוך־הוא,

★ התשובה השנייה: "ומה גם". "ומה גם" — ויתירה מזו. רבנו הזקן מוסיף תשובה עמוקה יותר. נניח שהכוונה באמת גבוהה מן הדיבור ומן המעשה, ושבזכותה נעשים לבושים לגן עדן העליון. גם אז המעלה הזאת "אינה מצד עצמה".

★ מה פירוש "מצד עצמה"? הפירוש בחוברת: "מצד הכוונה עצמה שהיא המעלה והעבודה של הנפש באהבתה להקדוש־ברוך־הוא". היה אפשר לחשוב שהכוונה חשובה משום שהיא עבודה של הנפש — האהבה של האדם לה'. רבנו הזקן אומר: לא זה מה שנותן לה את מעלתה. מאין באה המעלה? על זה עונה המשפט הבא.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומה גם כי מעלת הכוונה על הדבור ומעשה אינה מצד עצמה כו'". בלשון המנוקדת "וּמַה גַּם," בפסיק, ואחריו קו מפריד ודברי הפירוש "ויתירה מזו,". "וּמַה גַּם" נדפס בסוף השורה הרביעית שבראש הצד השמאלי של עמוד 80. "כִּי מַעֲלַת הַכַּוָּנָה" נדפס בתחילת העמודה הצרה, אחרי המילה "מזו,". "הַכַּוָּנָה" בוי"ו אחת (בתיבה "הכוונה"). "הַדִּבּוּר" בדגש בדל"ת ובבי"ת. "וּמַעֲשֶׂה" בלי ה"א הידיעה, וכך גם בתיבה. "אֵינָהּ" ו"עַצְמָהּ" — הה"א במפיק. דברי הפירוש משולבים אחרי "גַּם,", אחרי "וּמַעֲשֶׂה" ואחרי "כוּ',"; כאן חיברנו.

אֶלָּא מִצַּד הֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כוּ', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק א פֶּרֶק לח בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּן שָׁם.

"אלא מצד הארת רצון העליון כו'," — הפירוש בחוברת: ההארה מהרצון העליון היא יותר בהתגלות בענין רוחני של כוונה ואהבה – מאשר בענין של מעשה המצוות שהוא מעשה גשמי, "כמו שנתבאר בלקוטי אמרים" — "תניא", "חלק א פרק לח באריכות, עין שם." — שם מוסבר, שההארה מהרצון העליון המאירה בכוונה, היא כמו "נשמה" בהשוואה לההארה המאירה ב"מעשה" שהוא כ"גוף" ומלבוש לנשמה; ואשר הבדל זה הוא רק בצמצום והתפשטות ההארה. על־כל־פנים, הרי שגם בלבושים הנעשים לנשמה מכוונת ורצון הלב שבתורה ותפלה, הם גם כן מצד ההארה של הרצון העליון, כתר עליון, שממנה באים הלבושים לנשמה, כפי שהוסבר לעיל.

★ "אלא מצד הארת רצון העליון". מאין באה מעלת הכוונה? "מצד הארת רצון העליון". הפירוש בחוברת מסביר: ההארה מן הרצון העליון "היא יותר בהתגלות" בדבר רוחני — בכוונה ובאהבה — מאשר במעשה גשמי. הרצון העליון הוא אחד. בכוונה הוא מאיר בגלוי יותר, ובמעשה הוא מוסתר יותר בתוך החומר. נמצא שגם המעלה של הכוונה באה מן הרצון העליון, מן הכתר.

★ לקוטי אמרים, פרק ל"ח. "לקוטי אמרים" הוא החלק הראשון של ספר התניא; לכן הפירוש בחוברת מוסיף "תניא", והאגרת אומרת "חלק א". אגרת הקודש, שאנו לומדים בה, היא החלק הרביעי של התניא. רבנו הזקן מפנה לפרק ל"ח, ושם הדברים "באריכות". הפירוש בחוברת מסכם מה שמוסבר שם. ההארה של הרצון העליון שמאירה בכוונה היא כמו "נשמה". ההארה שמאירה במעשה היא כמו "גוף" ו"מלבוש לנשמה". וההבדל ביניהן "הוא רק בצמצום והתפשטות ההארה": במעשה האור מצומצם יותר, ובכוונה הוא מתפשט ומתגלה יותר.

★ משל הגוף והנשמה. גוף בלי נשמה אינו חי. אבל גם נשמה צריכה גוף כדי לפעול בעולם. כך הכוונה והמעשה במצוה: הכוונה מחיה את המצוה, והמעשה נותן לה קיום בעולם. ושניהם הם הארה מאותו רצון עליון. ההבדל ביניהם אינו במקור, אלא רק בשאלה כמה מן האור מתגלה.

★ הסיכום שבפירוש בחוברת. "על־כל־פנים, הרי שגם בלבושים הנעשים לנשמה מכוונת ורצון הלב שבתורה ותפלה, הם גם כן מצד ההארה של הרצון העליון, כתר עליון, שממנה באים הלבושים לנשמה, כפי שהוסבר לעיל". כך נסגר המעגל. כל הלבושים — של גן עדן התחתון ושל גן עדן העליון, מן המעשה ומן הכוונה — באים מן הרצון העליון, מן הכתר. זה מה שלמדנו אתמול, והזוהר מאשר זאת.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אלא מצד הארת רצון העליון כו' כמ"ש בלק"א ח"א פל"ח באריכות ע"ש." התיבה מסתיימת כאן, בשורה קצרה: "ח"א פל"ח באריכות ע"ש.". בלשון המנוקדת "רָצוֹן" שוב בקמץ, כמו אתמול. "כמ"ש" נפתח כאן ל"כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר", ולא ל"כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב" כמו למעלה ("כמ"ש בזהר שם"). "בלק"א" נפתח ל"בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים", "ח"א" ל"חֵלֶק א", "פל"ח" ל"פֶּרֶק לח", ו"ע"ש" ל"עַיֵּן שָׁם". המילה ""תניא"," שבין "אֲמָרִים" לבין "חֵלֶק" היא דברי פירוש. "אֶלָּא מִצַּד" נדפס בעמודה הצרה, "הֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן" בשורה שאחריה, ו"כוּ'," בשורה שאחריה. דברי הפירוש משולבים אחרי "כוּ',", אחרי "אֲמָרִים" ואחרי "שָׁם."; כאן חיברנו. אחרי דברי הפירוש בא קישוט מפריד, ואחריו הכותרת "יום שלישי כ"ג מרחשון".

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· הראיה: הזוהר בפרשת פקודי: "עובדין טבין דעביד בר נש" ממשיכים לבוש "מנהורא דזיוא עלאה" — ממדרגת הכתר.
· המטרה: בלבוש הזה הנשמה "חמי בנועם ה'" — רואה ב"נועם ה'" וב"צחצחות", פנימיות הכתר.
· הקושיה: שם מדובר בגן עדן התחתון, שלבושיו ממצוות מעשיות ממש. ובגן עדן העליון הלבושים "מרעותא וכוונה דלבא באורייתא וצלותא" (זוהר חלק ב' דף ר"י).
· התשובה הראשונה: הכוונה היא כוונת העוסק בתורה לשמה מאהבת ה'. ותלמוד תורה הוא מצוה מעשית: "עקימת שפתיו הוי מעשה".
· ההלכה: "הרהור לאו כדבור דמי", ואין יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד. וכן בתפילה.
· התשובה השנייה: מעלת הכוונה על הדיבור והמעשה אינה מצד עצמה, אלא מצד הארת הרצון העליון, שמתגלה בכוונה יותר מאשר במעשה (לקוטי אמרים פרק ל"ח).
· המסקנה: כל הלבושים, מן המעשה ומן הכוונה, באים מן הרצון העליון — מן הכתר.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

הכוונה הנעלה ביותר צריכה פה שמדבר ויד שעושה; והמעשה הפשוט ביותר מקבל את ערכו מאותו רצון עליון שמאיר בכוונה.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת חיי שרה:

בחומש של היום אברהם קונה את מערת המכפלה, וקובר בה את שרה: "ואחרי־כן קבר אברהם את־שרה אשתו אל־מערת שדה המכפלה" (בראשית כג, יט). בזוהר פרשת חיי שרה מסופר, בלשון חופשית, שמערת המכפלה סמוכה לפתחו של גן עדן. זו הערה שלנו, ולא של החוברת. והיום בתניא למדנו מה הנשמה לוקחת איתה לגן עדן: לבושים מן המצוות שעשתה בעולם הזה — "עובדין טבין דעביד בר נש".

וברשומת "היום יום" של היום (כ"ב חשון) מובאת תורה של המגיד ממזריטש: "ובראתי בגימטריא תרי"ג הוא תכלית האדם". ועוד שם: "כי אברהם שהוא נשמה בגוף, ועוסק בהכנסת אורחים לפרסם אלקותו יתברך בעולם הזה התחתון, הוא למעלה במעלה ובמדרגה לגבי מדת החסד דאצילות". זה מה שלמדנו היום בתניא. הרצון העליון נמצא דווקא במצוה שנעשית בעולם הזה, בגוף — ואפילו לימוד התורה והתפילה הם "מעשה", בעקימת השפתיים.

★ ומחר, כ"ג מרחשון: רבנו הזקן יפתח: "והנה מודעת זאת כי הנה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ" (כך בתיבה שבעמוד 80). כלומר, הרצון העליון שבמצוות של התורה שבכתב נסתר, ורק התורה שבעל פה מגלה מהו. כדוגמה יביא רבנו הזקן את מצוות תפילין. הפירוש בחוברת כבר מקדים: "להלן יפרט את המעלה המיוחדת שישנה בהלכות התורה, שבהן דוקא ישנו הגילוי מהרצון העליון". כך נתקרב לתשובה על השאלה שבפתיחת האגרת: למה ההלכות הן "כתרה של תורה". מורה השיעור: "מעמ' 300, והנה מודעת זאת... עד עמ' קנא, כנ"ל".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שני, כ"ב מרחשון.

אתמול, ביום ראשון, למדנו את פרק יג, ובו התחילו "הלכות הגרות" שבתוך הלכות איסורי ביאה. הרמב"ם פתח בעם ישראל עצמו: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית - במילה, וטבילה, וקרבן". המילה הייתה במצרים, הטבילה במדבר לפני מתן תורה, והקרבן במעמד כריתת הברית. ומכאן "וכן לדורות": "ככם כגר". גם הגר נכנס לברית במילה, בטבילה ובקרבן. "ובזמן הזה", שאין מקדש, הגר נכנס במילה וטבילה, "וכשייבנה בית המקדש, יביא קרבנו". הגרות צריכה בית דין של שלושה, ומי שטבל "בינו לבין עצמו" - "אינו גר". הרמב"ם עסק גם בעבדים, שמלים ומטבילים אותם "לשם עבדות". ובסוף הפרק - בדיקת הכוונה. בית הדין בודק שמא בא הגר בשביל ממון, שררה, פחד או אשה, ומודיע לו את כובד עול התורה. לכן לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה. ובכל זאת, גר שלא נבדק, ומל וטבל בפני שלושה - "הרי זה גר", וחוששים לו "עד שיתבאר צדקותו".

היום, בפרק יד, הרמב"ם עובר מן העיקרון אל המעשה: "כיצד מקבלים את הגר". אתמול (פרק יג, הלכה יד) למדנו שאם בדקו את הגר "ולא נמצא להן עלה", מודיעים לו את כובד עול התורה. היום הרמב"ם מפרט מה בדיוק אומרים לו, ובאיזה סדר: "כיצד מקבלין גרי הצדק? כשיבוא להתגייר, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עלה - אומרין לו...". אחר כך הוא מבאר מהו "גר תושב", ומה עושים בעבד שנלקח מן הגויים. ובחלק השני של הפרק - "דיני הגר בעריות": אילו קרובות אסורות על הגר, אחרי שנעשה "כקטן שנולד". הפרק בנוי מחמישה חלקים:
- "מה ראית שבאת להתגייר?" (הלכות א-ה): מה אומרים לגר לפני שמקבלים אותו. מצבם הקשה של ישראל בגלות; עיקרי הדת; מקצת מצוות קלות וחמורות; מתנות עניים; עונשן של מצוות ושכרן. ולמה ישראל סובלים בעולם הזה, ו"כל האומות כלין, והם עומדין".
- המילה והטבילה (הלכות ה-ו): קיבל - מלים אותו מיד; מהול - מטיפים ממנו דם ברית; וכשיתרפא - טובל בפני שלושה, ומודיעים לו מצוות "פעם שניה". והגיורת - בצניעות, "והדיינין מבחוץ".
- גר תושב ועבד הנלקח מן הגויים (הלכות ז-ט): מי הוא "גר תושב", ולמה אין מקבלים אותו בזמן הזה. ומה אומרים לעבד שנקנה מן הגויים, ומה עושים אם אינו רוצה להתגייר.
- הגר בעריות (הלכות י-טז): על אילו עריות הגויים מוזהרים. הגר "כקטן שנולד", ולכן מן התורה אין לו קרובים. ואילו גזירות גזרו עליו חכמים: "שלא יאמרו: באנו מקדשה חמורה לקדשה קלה". "שאר האם" ו"שאר האב", תאומים, ומה דינן של השניות.
- העבדים בעריות (הלכות יז-יט): העבד "יצא מכלל גויים... ולא בא לכלל ישראל". עבד שבא על זכור ובהמה. ועבדים משוחררים - "הרי הן כגרים".

העיקרון המנחה של הפרק: שלושה כללים.
- "בחבלי אדם אמשכם": את הגר מושכים "בדברי רצון רכים". לא מסתירים ממנו דבר: הוא שומע על צרות ישראל, על העונשים ועל מתנות העניים. אבל "אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו". ובמה מאריכים? ביחוד ה', בשכר המצוות ובנצחיות ישראל - "כדי לחבבן" (הלכות ב-ה).
- "כקטן שנולד": הגרות יוצרת אדם חדש. הקרובים שהיו לו כשהיה גוי - מן התורה "אינן שאר בשר" (הלכה יא).
- "שלא יאמרו": על דין התורה הוסיפו חכמים גזירות, משני טעמים. האחד - שלא ייראה כאילו הגרות היא ירידה, "מקדשה חמורה לקדשה קלה" (הלכה יב). השני - שלא יבואו לטעות ולהתיר גם בישראל (כך מסכם ביאור "רמב"ם לעם", אות טז). אבל במקום שאין חשש כזה - לא גזרו: "שאר האב", "השניות כלן", והעבדים (הלכות יג-יז).

השבוע בפרשה: אתמול אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). והיום הרמב"ם מגדיר מהו "גר תושב" (הלכה ז). בחומש של היום אברהם שולח את עבדו, "זקן ביתו המשל בכל אשר לו" (כד, ב), להביא אשה ליצחק. וברמב"ם של היום (הלכה ט) - "העבד הנלקח מן הגויים", שנכנס "בכלל עבדי ישראל". גם אנשי בית אברהם נכנסו כך לברית: "וכל אנשי ביתו, יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר, נמלו אתו" (בראשית יז, כז).

הלכה למעשה בימינו: סדר קבלת הגר שבפרק זה (הלכות א-ו) נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסח). והוא היסוד לסדר הגיור בבתי הדין גם היום: בדיקת הכוונה, הודעת מקצת מצוות, מילה, ואחרי ההחלמה - טבילה בפני שלושה, ובגיורת - בצניעות. גם דיני הגר בעריות (הלכות י-טז) נוגעים גם היום, לנישואי גרים ולקרובים שהתגיירו, ויש בהם פרטים רבים בפוסקים. גר תושב אין מקבלים בזמן הזה (הלכה ח), ודיני העבדים (הלכות ט, יז-יט) אינם נוהגים למעשה. בכל שאלה מעשית בענייני גיור פונים לבית דין ולרב מוסמך.

מבנה הפרק:
- הלכה א: "כיצד מקבלין גרי הצדק?" בודקים אחריו, ואם לא מצאו "עלה" - אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוים דחופים ומסחפין ומטרפין, ויסורין באין עליהן?" אמר: "אני יודע, ואיני כדאי" - "מקבלין אותו מיד".
- הלכה ב: מודיעים לו "עקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה", ומאריכים בזה. מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות - בלי להאריך. "עוון לקט שכחה ופאה, ומעשר עני". ו"ענשן של מצוות": חלב - כרת, שבת - סקילה. "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו": "בחבלי אדם אמשכם", ואחר כך "בעבותות אהבה". (הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה ג: מודיעים לו גם "שכרן של מצוות" - חיי העולם הבא. "ואין שם צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצוות אלו ויודען".
- הלכה ד: "העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל". הצער של ישראל בעולם הזה - "טובה היא צפונה להם", שלא ירום לבבם: "וישמן ישורון ויבעט".
- הלכה ה: "ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רב פרענות... אלא כל האמות כלין, והם עומדין"; ומאריכים בזה, "כדי לחבבן". חזר בו - "הולך לדרכו". קיבל - מלים אותו מיד; היה מהול - מטיפים ממנו דם ברית. ממתינים עד שיתרפא, ואחר כך מטבילים.
- הלכה ו: "ושלשה עומדין על גביו", ומודיעים לו מקצת מצוות "פעם שניה", והוא עומד במים. אשה - נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, "והדיינין מבחוץ"; היא טובלת בפניהם, והם "מחזירין פניהן ויוצאין".
- הלכה ז: "איזה הוא גר תושב?" גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל - "והוא מחסידי אמות העולם". ולמה נקרא "תושב"? "לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל".
- הלכה ח: אין מקבלים גר תושב "אלא בזמן שהיובל נוהג". ובזמן הזה, "אפילו קבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד - אין מקבלין אותו". (השגת הראב"ד; הפניה לשיחות קודש.)
- הלכה ט: לעבד הנלקח מן הגויים אין אומרים "מה ראית שבאת", אלא "רצונך שתכנס בכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים, או לא?" רצה - מודיעים לו ומטבילים אותו כגר. לא רצה - "מגלגלין עליו" שנים עשר חודש, ומוכרו לגויים. ואם התנה עמו שיהיה כגר תושב - מותר לקיימו כך, "ואין מקימין עבד כזה אלא בזמן היובל".
- הלכה י: הגויים אסורים משום ערוה רק באמו, באשת אביו, באחותו מאמו, באשת איש, בזכור ובבהמה, "כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות"; "אבל שאר עריות מותרות להן". (ביאור "רמב"ם לעם" ארוך: כל העריות, ודינן אצל הגוי ואצל הגר.)
- הלכה יא: "גר שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד". קרוביו מלפני כן "אינן שאר בשר"; ואם נתגיירו יחד - "אינו חייב על אחת מהן משום ערוה כלל".
- הלכה יב: "דין תורה" - מותר לגר לשאת את אמו או את אחותו מאמו שנתגיירו. "אבל חכמים אסרו דבר זה, כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדשה חמורה לקדשה קלה'". ובא עליהן בגיותן - "הרי זה כבא על הנכרית".
- הלכה יג: היה נשוי כשהוא גוי לאמו או לאחותו - "מפרישין אותן"; לשאר עריות - "אין מפרישין אותן". "גר אסור בשאר האם... מדברי סופרים, ומותר בשאר האב", ואפילו בתאומים. "לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו", ועוד; אבל לא את אחותו מאמו, ולא את אחות אמו מאמה, ולא את אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו אחר שנתגייר. (השגת הראב"ד.)
- הלכה יד: "שני אחים תאומים שהיתה הורתם שלא בקדשה ולדתם בקדשה - חייבין משום אשת אח".
- הלכה טו: הנושא גיורת ובתה, או שתי אחיות מן האם - "ישב עם אחת מהן, ומגרש השניה". מתה - מותר באמה או בבתה, "שלא גזרו אלא בחייהן". ומותר לשאת שתי אחיות גיורות מן האב.
- הלכה טז: "השניות כולן, לא גזרו עליהן בגרים".
- הלכה יז: העבד מותר לשאת את אמו כשהוא עבד - "שכבר יצא מכלל גויים... ולא בא לכלל ישראל".
- הלכה יח: "ויראה לי": עבד שבא על זכור ובהמה - "יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל אדם". (השגת הראב"ד.)
- הלכה יט: "עבדים שנשתחררו, הרי הן כגרים". והעבדים כל זמן שהם עבדים: "לפי שאין אישות אלא לישראל, או לגויים על הגויים, אבל לא לעבדים על העבדים, ולא לעבדים על ישראל".

בפרק זה שלוש השגות הראב"ד: על הלכה ח, על "לפיכך נושא הגר..." שבהלכה יג, ועל הלכה יח. תיבת "נקודות משיחות קודש" אין בפרק זה. בשולי עמוד קנג נדפסו שתי "הפניות לשיחות קודש": על הלכה ב ("ואין . . זה") ועל הלכה ח. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 68-70; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). בגוף לשון הרמב"ם נדפסו כמה תוספות קצרות בסוגריים מרובעים [...], והן הועתקו כמו שהן. ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-מ) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שבו נדפס סימנם. ביאור טז, על הלכה י, הוא סקירה ארוכה של כל העריות ודינן.

א. כֵּיצַד מְקַבְּלִין גֵּרֵי הַצֶּדֶק? כְּשֶׁיָּבוֹא לְהִתְגַּיֵּר, וְיִבְדְּקוּ אַחֲרָיו וְלֹא יִמְצְאוּ עִלָּה - אוֹמְרִין לוֹ: 'מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דָּוִים דְּחוּפִים וּמְסֻחָפִין וּמְטֹרָפִין, וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן'? אָמַר: 'אֲנִי יוֹדֵעַ, וְאֵינִי כְּדַאי' (=איני ראוי להשתתף בצרתם, ומי יתן ואזכה לכך) - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד.

"מה ראית שבאת להתגייר?" - "אני יודע, ואיני כדאי".
הדין המעשי:
- "כיצד מקבלין גרי הצדק?" קודם בודקים אחרי המתגייר. על מה בודקים למדנו אתמול (פרק יג, הלכה יד): שמא בא בשביל ממון, בשביל שררה, מפני הפחד, או בגלל אשה.
- אם בדקו "ולא ימצאו עלה", כלומר לא נמצאה שום סיבה חיצונית, אומרים לו: "מה ראית שבאת להתגייר?"
- ומוסיפים: "אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוים דחופים ומסחפין ומטרפין, ויסורין באין עליהן?" מציגים לפניו את מצבו הקשה של עם ישראל בגלות.
- אם השיב: "אני יודע, ואיני כדאי" - "מקבלין אותו מיד". "רמב"ם לעם" מבאר את תשובתו: "איני ראוי להשתתף בצרתם, ומי יתן ואזכה לכך".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות מז, א) מובאת ברייתא, ובלשונה בערך: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים, ויסורים באים עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי - מקבלים אותו מיד. הרמב"ם מביא את הברייתא כמעט מילה במילה. בתחילתה הוא מוסיף את הבדיקה ("ויבדקו אחריו ולא ימצאו עלה"), שעליה למדנו אתמול.
ההיגיון:
- שאלה, ולא חקירה: השאלה "מה ראית" אינה באה לבייש את הגר. היא מזמינה אותו לומר בפיו מה הביא אותו.
- "בזמן הזה": מי שבא להצטרף לעם נרדף, ולא לעם שולט ומצליח, מראה בכך שאינו בא "בשביל דבר". זה הצד השני של מה שלמדנו אתמול (פרק יג, הלכה טו): בימי דוד ושלמה, כשישראל היו בגדולתם, לא קיבלו גרים כלל.
- "ואיני כדאי": הגר אינו אומר רק "אני מוכן לסבול". הוא אומר: אני לא ראוי לזכות בזה. מי שרואה בהשתתפות בצרת ישראל זכות - בא מאהבה.
- "מקבלין אותו מיד": אחרי תשובה כזו אין מעכבים אותו עוד. גם את המילה עושים "מיד" (הלכה ה).
- דוגמה: אדם בא לבית הדין ומבקש להתגייר. הדיינים כבר בדקו שאין לו אשה יהודית בעין, ושאינו מחפש תועלת. הם שואלים אותו: "אתה יודע כמה יהודים סובלים בעולם, וכמה שונאים יש לנו?" הוא עונה: "אני יודע. הלוואי שאהיה ראוי להיות אחד מהם". מכאן מתחילים בסדר הגיור.
מונחים: "גֵּרֵי הַצֶּדֶק" - גרים שמתגיירים מתוך אמונה אמיתית. "עִלָּה" - סיבה, תירוץ; כאן: סיבה חיצונית להתגייר (וכך ביאר "רמב"ם לעם" אתמול: "שום סיבה במה לתלות את הרצון להתגייר"). "דָּוִים" - כואבים, מדוכאים. "דְּחוּפִים" - נדחפים, מגורשים ממקום למקום. "מְסֻחָפִין" - נסחפים, כמו בזרם. "מְטֹרָפִין" - מטולטלים. "יִסּוּרִין" - צרות. "כְּדַאי" - ראוי.
המסר: להיות חלק מעם ישראל הוא זכות, ולא רק מעמד נוח. מי שמבקש להיות שותף גם בצרות - הוא שייך באמת.

ב. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת, שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם [=אמונה בה' אחד] וְאִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה; וּמַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה (=להסביר לו בהרחבה, כדי שידע להכיר את ה' ותשתרש בו אמונת ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא). וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת; וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲווֹן לֶקֶט (=כשקוצרים ומלקטים תבואה, לא ילקט את השבלים שנושרות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים) שִׁכְחָה (=אם שכח אלומה אחת בשדה, לא יקחנה אלא ישאיר לעניים) וּפֵאָה (=כשקוצר את שדהו, לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט בקצה השדה לעניים), וּמַעֲשֵׂר עָנִי (=בשנה השלישית והששית מן השמיטה, אחרי שמפרישים מעשר ראשון, מפרישים מעשר נוסף ונותנים לעניים. ומודיעים לו את ארבעת מתנות העניים, כדי שיחשוש על ממונו, ולא ירצה להתגייר). וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת.
כֵּיצַד? אוֹמְרִין לוֹ: 'הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְדָת זוֹ - אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב, אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת, אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה; וְעַכְשָׁו אַחַר שֶׁתִּתְגַּיֵּר - אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב, אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת, אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה'. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו (=בהזכרת עונשין) וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו, שֶׁמָּא יִגְרֹם לְטָרְדוֹ וּלְהַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה (=כוונתו באמת לטוב, ומרוב שיטרידו אותו בעונשים ואזהרות, יסור לדרך רעה), שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי רָצוֹן רַכִּים; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם", וְאַחַר כָּךְ "בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה" (=קודם כתוב בפסוק "חבלי", שהם חבלים דקים ורכים, ורק אחר כך כתוב "עבותות", שהם חבלים עבים).

מה מודיעים לגר: עיקרי הדת, מקצת מצוות, ועונשן - "בחבלי אדם".
הדין המעשי:
- עיקרי הדת: "יחוד השם" (ובסוגריים בגוף הלשון: "[=אמונה בה' אחד]") "ואיסור עבודה זרה". בזה מאריכים. "רמב"ם לעם": "להסביר לו בהרחבה, כדי שידע להכיר את ה' ותשתרש בו אמונת ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא".
- מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות: בזה "אין מאריכין". (על כך ההפניה שבשולי העמוד.)
- עוון לקט, שכחה ופאה, ומעשר עני: אלה מתנות העניים. "רמב"ם לעם" מבאר כל אחת. לקט - השבלים שנושרות בשעת הקציר. שכחה - אלומה שנשכחה בשדה. פאה - קצה השדה שמשאירים בלי לקצור. מעשר עני - מעשר נוסף לעניים, בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה. ועל כולן הוא מוסיף: "ומודיעים לו את ארבעת מתנות העניים, כדי שיחשוש על ממונו, ולא ירצה להתגייר".
- עונשן של מצוות: "כיצד?" אומרים לו: עד עכשיו, אם אכלת חלב - אינך ענוש כרת; אם חיללת שבת - אינך ענוש סקילה. אחרי שתתגייר - על חלב תהיה ענוש כרת, ועל שבת - סקילה.
- אבל במידה: "ואין מרבין עליו" ("רמב"ם לעם": "בהזכרת עונשין"), "ואין מדקדקין עליו". למה? שמא זה "יגרם לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה". "רמב"ם לעם": "כוונתו באמת לטוב, ומרוב שיטרידו אותו בעונשים ואזהרות, יסור לדרך רעה".
- הטעם: "שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים". כך אומר הכתוב: "בחבלי אדם אמשכם", ואחר כך "בעבותות אהבה".
הבסיס והמקור:
- הברייתא בגמרא (יבמות מז, א-ב) ממשיכה, בערך: מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעים אותו עונשן של מצוות. ואחר כך: ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו. את "עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה" מוסיף הרמב"ם בתחילת הרשימה.
- שם בגמרא (מז, ב) לומדים זאת מדברי רות לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלהיך אלהי" (רות א, טז). הגמרא דורשת, בערך, שנעמי הודיעה לה מקצת מצוות, ורות קיבלה כל אחת מהן. למשל, כשנעמי אמרה לה שעבודה זרה אסורה עלינו, השיבה רות: "ואלהיך אלהי".
- "בחבלי אדם אמשכם, בעבתות אהבה" - הושע יא, ד (הערות 68-69). הנביא מתאר שם את אהבת ה' לישראל, מימי מצרים: "כי נער ישראל ואהבהו, וממצרים קראתי לבני" (הושע יא, א).
ההיגיון:
- במה מאריכים ובמה לא: יחוד ה' ושלילת עבודה זרה הם היסוד. בהם הגר צריך להיות בטוח ושלם, ולכן מאריכים. המצוות הפרטיות הן רק "מקצת" - דוגמאות, בלי להאריך. אותן ילמד אחרי שיתגייר.
- למה דווקא מתנות עניים? "רמב"ם לעם" מסביר: "כדי שיחשוש על ממונו". מי שבא בשביל תועלת חומרית שומע שעליו לתת מיבולו לעניים, ואולי יחזור בו. זה המשך הבדיקה שלמדנו אתמול: "שמא בגלל ממון".
- עונש, אבל בעדינות: הגון להודיע לגר שהוא נכנס לעולם של חיובים ועונשים, כדי שלא יאמר אחר כך "לא ידעתי". אבל ריבוי אזהרות עלול להבריח אדם שכוונתו טובה.
- "בחבלי אדם... בעבותות אהבה": "רמב"ם לעם" (ט): "קודם כתוב בפסוק 'חבלי', שהם חבלים דקים ורכים, ורק אחר כך כתוב 'עבותות', שהם חבלים עבים". בתחילה מושכים בחבל דק. כשהקשר מתחזק, אפשר למשוך בחבל עבה.
- דוגמה: מורה מלמד מתגייר הלכות שבת. בפגישה הראשונה הוא מסביר את קדושת השבת, ונותן כמה דוגמאות: הדלקת אש, בישול, כתיבה. הוא אינו מציף אותו בכל פרטי ל"ט המלאכות ובכל העונשים. את הפרטים ילמדו יחד בהמשך.
מונחים: "עִקְּרֵי הַדָּת" - יסודות האמונה. "יִחוּד הַשֵּׁם" - האמונה שה' אחד. "וּמַאֲרִיכִין" - ומרחיבים בדברים. "עֲווֹן לֶקֶט" - האיסור שבלקיחת הלקט מן העניים. "אֲלֻמָּה" (בביאור "רמב"ם לעם") - צרור שבלים קשורות. "חֵלֶב" - שומן מסוים של בהמה, שאסור באכילה ועונשו כרת. "כָּרֵת" - עונש בידי שמים. "סְקִילָה" - מיתת בית דין, החמורה שבארבע מיתות בית דין. "מְדַקְדְּקִין" - מפרטים כל פרט. "לְטָרְדוֹ" - להטריד אותו ולהבריח אותו. "וּלְהַטּוֹתוֹ" - ולהסיט אותו. "דִּבְרֵי רָצוֹן רַכִּים" - דברים נעימים ורכים. "עֲבוֹתוֹת" - חבלים עבים.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "כיצד? אומרין לו..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. היא מפרטת את "ענשן של מצוות" שבסוף ההלכה, ולכן נכללת כאן בהלכה ב.
המסר: אמת שלמה, אבל במינון נכון. מי שבא להתקרב צריך לשמוע את האמת, גם על הקושי. אבל קודם מושכים אותו באהבה, ורק אחר כך מוסיפים את המשקל.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את המילים "ואין מאריכין בדבר זה" שבהלכה, מן המילה "ואין" ועד "זה". (". ." הוא סימן השמטה.) השאלה: למה מודיעים לגר רק "מקצת מצוות", ו"אין מאריכין" בהן? התשובה שבהפניה: "משום שגם חיוב ההכנה ולימוד המצוות חל רק לאחרי הגרות". לפני שהתגייר, הגר עדיין אינו מצווה במצוות. לא רק בקיומן אינו מצווה, אלא "גם" בהכנה אליהן ובלימודן. לכן לפני הגרות מספיק שיידע "מקצת", כדי שיקבל עליו את עול המצוות ביודעין. את הלימוד המלא יתחיל אחרי שיתגייר, כשיחול עליו החיוב כמו על כל יהודי. המקור: לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 67.

★ המסר ליום: יש זמן לכל דבר. לפני צעד גדול צריך לדעת מספיק כדי לבחור ביודעין. אחרי הצעד באים העומק והפרטים, וגם החיוב ללמוד אותם.

ג. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת, כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת; וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְשֶׁאֵין שָׁם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל חָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְווֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָן (=אין לאדם אפשרות להיות צדיק, אלא אם כן לומד את התורה ואת טעמי המצוות ומקיים אותן).

שכרן של מצוות: חיי העולם הבא; ו"אין שם צדיק גמור אלא בעל חכמה".
הדין המעשי:
- "וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות".
- מודיעים לו שבעשיית המצוות "יזכה לחיי העולם הבא".
- ומודיעים לו "שאין שם צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצוות אלו ויודען". "רמב"ם לעם": "אין לאדם אפשרות להיות צדיק, אלא אם כן לומד את התורה ואת טעמי המצוות ומקיים אותן".
הבסיס והמקור:
- הברייתא ביבמות (מז, א-ב), בערך: וכשם שמודיעים אותו עונשן של מצוות, כך מודיעים אותו מתן שכרן.
- על "בעל חכמה": במשנה (אבות ב, ה) שנינו: "ולא עם הארץ חסיד". ובגמרא (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ההיגיון:
- שני צדדים: עונש לבדו מפחיד; שכר לבדו עלול להיראות כפיתוי. הרמב"ם דורש להודיע את שניהם, כדי שהגר יראה את התמונה המלאה.
- "ואין שם": "שם" - בעולם הבא. המדרגה של "צדיק גמור" שמורה שם למי שגם עושה וגם יודע.
- ידיעה ומעשה: הגר צריך לדעת כבר מן ההתחלה שלא די בקיום מעשי. עליו גם ללמוד: לדעת את המצוות ואת טעמיהן. והחיוב ללמוד חל עליו אחרי הגרות (ההפניה בהלכה ב).
- דוגמה: בית הדין אומר למתגייר: "כל מצוה שתעשה - יש לה שכר נצחי. אבל אל תסתפק בעשייה. קבע לך שיעור קבוע, ולמד את ההלכות ואת הטעמים. כך תגיע למדרגה של צדיק".
מונחים: "שְׂכָרָן" - השכר שלהן. "חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" - החיים הנצחיים של הנשמה. "צַדִּיק גָּמוּר" - צדיק שלם. "בַּעַל חָכְמָה" - מי שלמד ויודע. "וְיוֹדְעָן" - ויודע אותן, את פרטיהן ואת טעמיהן. "עַם הָאָרֶץ" - אדם שאינו לומד תורה. "חָסִיד" - מי שעושה יותר ממה שהוא חייב.
המסר: היהדות אינה רק "לעשות" וגם לא רק "לדעת". היא הצירוף של שניהם. מי שעושה ויודע - הוא "צדיק גמור".

ד. וְאוֹמְרִין לוֹ: 'הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן [=שמור] אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, וְהֵם יִשְׂרָאֵל; וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה, טוֹבָה הִיא צְפוּנָה לָהֶם, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּאֻמּוֹת, שֶׁמָּא יָרוּם לְבָבָם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט".

"העולם הבא צפון לצדיקים"; והצער בעולם הזה - "טובה היא צפונה להם".
הדין המעשי:
- אומרים לגר: העולם הבא "צפון" (ובסוגריים בגוף הלשון: "[=שמור]") רק "לצדיקים, והם ישראל".
- ומסבירים לו: הצער שהוא רואה אצל ישראל בעולם הזה - "טובה היא צפונה להם".
- למה? ישראל "אינן יכולין לקבל רב טובה בעולם הזה כאמות". אם יקבלו, "שמא ירום לבבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא".
- כמו שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" (הערה 70).
- הדיבור שמתחיל כאן ("הוי יודע") נמשך גם לתחילת הלכה ה, עד "והם עומדין" - שם נסגר הגרש.
הבסיס והמקור:
- הפסוק בשירת האזינו: "וישמן ישרון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטש אלוה עשהו, וינבל צור ישעתו" (דברים לב, טו). השפע הביא את העם לבעוט ולעזוב את ה'.
- הברייתא ביבמות (מז, א-ב), בערך: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. הרמב"ם מחלק את הדברים לשניים: "רב טובה" - כאן, ו"רב פרענות" - בהלכה ה.
- "והם ישראל": במשנה (סנהדרין, פרק "חלק") שנינו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ". כלומר, ישראל נקראים "צדיקים".
ההיגיון:
- "צפון": שמור וגנוז. כמו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא, כ). השכר האמיתי שמור, ואינו נראה עכשיו.
- הצער כשמירה: בהלכה א אמרו לגר שישראל "דוים דחופים". כאן מסבירים לו מה פירוש הדבר. אין זו דחייה של ה' את עמו, אלא שמירה עליהם. שפע גדול מדי בעולם הזה עלול להביא לגאווה ולשכחת ה', כמו שאירע ל"ישורון".
- "כאמות": האומות יכולות לקבל טובה רבה בעולם הזה. ישראל - שכרם העיקרי שמור לעולם הבא.
- "והם ישראל" - וחסידי אומות העולם? כאן מדברים אל הגר שבא להצטרף לישראל. אבל הרמב"ם עצמו פוסק (הלכות תשובה ג, ה) שגם לחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא. והיום, בהלכה ז, הוא כותב על גר תושב: "והוא מחסידי אמות העולם".
- דוגמה: מתגייר שואל את הדיין: "אם עם ישראל הוא העם הנבחר, למה הוא סובל כל כך?" הדיין עונה לו כדברי הרמב"ם: הסבל אינו סימן לדחייה. הוא שומר על העם מגאווה, ושכרו המלא שמור לעולם הבא.
מונחים: "צָפוּן" - שמור. "בְּצַעַר" - בסבל. "כָּאֻמּוֹת" - כמו שאר העמים. "יָרוּם לְבָבָם" - יתגאו. "וְיִתְעוּ" - ויטעו מן הדרך. "יְשֻׁרוּן" - כינוי לעם ישראל. "וַיִּשְׁמַן" - השמין, התעשר. "וַיִּבְעָט" - בעט, מרד. "כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר" - כמו שנאמר.
המסר: לא כל מה שנראה רע הוא רע. לפעמים מה שנמנע מאיתנו כאן שומר עלינו - ושכרו שמור.

ה. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רֹב פֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, אֶלָּא כָּל הָאֻמּוֹת כָּלִין, וְהֵם [–ישראל] עוֹמְדִין'; וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה, כְּדֵי לְחַבְּבָן.
אִם חָזַר בּוֹ וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל - הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ. וְאִם קִבֵּל - אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ [וממתינים], אֶלָּא מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד; וְאִם הָיָה מָהוּל - מַטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וּמַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה, וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ.

"כל האמות כלין, והם עומדין"; ואחר כך - מילה מיד, וטבילה אחרי הרפואה.
הדין המעשי:
- "ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רב פרענות, כדי שלא יאבדו". האומות כולן כלות, וישראל (בסוגריים בגוף הלשון: "[–ישראל]") עומדים.
- "ומאריכין בדבר הזה, כדי לחבבן". בזה מרחיבים, כדי שהגר יחבב את ישראל ואת דרכם.
- "אם חזר בו ולא רצה לקבל - הולך לדרכו". אין לוחצים עליו.
- "ואם קבל - אין משהין אותו" (ובסוגריים: "[וממתינים]"), "אלא מלין אותו מיד".
- "ואם היה מהול" כבר - "מטיפין ממנו דם ברית".
- אחרי המילה ממתינים "עד שיתרפא רפואה שלמה, ואחר כך מטבילין אותו".
הבסיס והמקור:
- הברייתא ביבמות (מז, ב), בערך: קיבל - מלים אותו מיד. ואחר כך: נתרפא - מטבילים אותו מיד.
- "כל האמות כלין, והם עומדין": כך הבטיח ה' בנבואת ירמיהו (ל, יא; מו, כח). בכל הגויים שאליהם הופצו ישראל ה' יעשה "כלה", ואת ישראל לא יעשה "כלה".
- גר שנתגייר כשהוא כבר מהול - בגמרא (שבת קלה, א) נידון אם צריך להטיף ממנו דם ברית. הרמב"ם פוסק כאן שצריך.
ההיגיון:
- שני צדדים לגלות: בהלכה ד - ישראל אינם מקבלים "רב טובה". בהלכה ה - גם לא "רב פרענות". ה' שומר על עמו משני הצדדים, כדי שיתקיים לעולם.
- "ומאריכין בדבר הזה": בנצחיות ישראל מאריכים, כמו ביסודות האמונה (הלכה ב). בפרטי המצוות ובעונשים - לא. גם הבחירה מה להדגיש נועדה "לחבבן".
- "הולך לדרכו": אין מתווכחים עם מי שחזר בו, ואין משכנעים אותו. הגרות היא בחירה חופשית.
- "אין משהין אותו": מי שקיבל - לא מחכים. ההחלטה צריכה להתממש מיד, לפני שתתקרר.
- "ומשהין אותו עד שיתרפא": את הטבילה דוחים עד שהפצע יחלים לגמרי. נראה שהטעם הוא שלא יזיקו המים לפצע, ושיוכל לטבול כראוי.
- הסדר - כמו אבותינו: קודם מילה, ואחר כך טבילה. כך נכנסו ישראל לברית: מילה במצרים, וטבילה במדבר (פרק יג, הלכות ב-ג).
- דוגמה: גבר קיבל עליו את המצוות בפני בית הדין. באותם ימים כבר עושים לו ברית מילה. אחרי כמה שבועות, כשהחלים לגמרי, הוא טובל במקוה בפני הדיינים. ואם כבר נימול בילדותו (למשל, מטעמים רפואיים), מוציאים ממנו טיפת דם במקום המילה, "דם ברית".
מונחים: "פֻּרְעָנוּת" - עונש, צרה. "יֹאבְדוּ" - יכלו, ייעלמו. "כָּלִין" - נכחדים. "עוֹמְדִין" - מתקיימים. "לְחַבְּבָן" - לעשות אותם חביבים. "הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ" - הולך לו, ואין מעכבים אותו. "מַשְׁהִין" - מעכבים, ממתינים (כך בסוגריים: "[וממתינים]"). "מָהוּל" - נימול כבר. "מַטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית" - מוציאים ממנו טיפת דם במקום המילה, לשם ברית. "רְפוּאָה שְׁלֵמָה" - החלמה מלאה.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "אם חזר בו..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ה.
⚠ בתוספת שבסוגריים נדפס "[–ישראל]", בקו מפריד, ולא בסימן "=" כמו ב"[=שמור]" שבהלכה ד וב"[=אמונה בה' אחד]" שבהלכה ב. התוספת מבארת ש"והם" הם ישראל. הועתק כמו שנדפס.
המסר: עם ישראל עומד, גם כשהאומות שסביבו באות והולכות. מי שמצטרף אליו מצטרף לנצח. ולכן - "אין משהין אותו": מצוה הבאה לידך, אל תחמיצנה.

ו. וּשְׁלֹשָׁה עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו; וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה (=כאשר הוא בא לטבול), וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם.
וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה - נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם (=שגופה לא ייראה) עַד צַוָּארָהּ, וְהַדַּיָּנִין מִבַּחוּץ. וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם (=כלומר, היא נשארת יושבת במים עד צווארה); וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶן [של הדיינים], וְהֵם מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶן וְיוֹצְאִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם.

הטבילה: "ושלשה עומדין על גביו"; ובאשה - "והדיינין מבחוץ".
הדין המעשי:
- בשעת הטבילה עומדים שלושה, בית דין, "על גביו".
- מודיעים לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות "פעם שניה". "רמב"ם לעם": "כאשר הוא בא לטבול". "והוא עומד במים".
- אשה: נשים מושיבות אותה במים עד צווארה. "רמב"ם לעם": "שגופה לא ייראה". "והדיינין מבחוץ".
- גם לה מודיעים מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, "והיא יושבת במים". "רמב"ם לעם": "כלומר, היא נשארת יושבת במים עד צווארה".
- אחר כך היא טובלת "בפניהן" (ובסוגריים: "[של הדיינים]"). והדיינים "מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים".
הבסיס והמקור: בהמשך הברייתא ביבמות (מז, ב) נאמר, בערך: מטבילים אותו, ותלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. ובאשה: נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ותלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעים אותה מקצת מצוות. הרמב"ם כותב "ושלשה", כמו שלמדנו אתמול: "וצריך לטבול בפני שלשה" (פרק יג, הלכה ו).
ההיגיון:
- "פעם שניה": בפעם הראשונה הודיעו לו לפני המילה (הלכה ב). עכשיו חוזרים על כך ברגע הטבילה, שבו הוא נעשה גר. כך קבלת המצוות סמוכה לטבילה, ונעשית בפני בית הדין.
- "והוא עומד במים": הגר כבר בתוך המקוה, רגע לפני הטבילה. הקבלה והטבילה הן כמעט מעשה אחד.
- צניעות ובית דין יחד: הגרות צריכה בית דין, ולכן גם הגיורת טובלת "בפני" הדיינים. אבל הם אינם רואים את גופה. הנשים מושיבות אותה במים עד צווארה, הדיינים עומדים בחוץ, ומיד אחרי הטבילה הם מסתובבים ויוצאים. ההלכה שומרת גם על דין בית הדין וגם על כבודה של האשה.
- דוגמה: כך נוהגים גם היום בבתי הדין לגיור. הגיורת נכנסת למים עם בלנית, באופן שגופה אינו נראה. הדיינים עומדים מחוץ לחדר הטבילה או בפתחו, שומעים ומוודאים שטבלה, ויוצאים לפני שהיא עולה מן המים.
מונחים: "עַל גַּבָּיו" - לידו, ומשגיחים עליו. "פַּעַם שְׁנִיָּה" - שוב, בפעם השנייה. "מוֹשִׁיבוֹת" - מושיבות. "עַד צַוָּארָהּ" - עד הצוואר. "מִבַּחוּץ" - מחוץ למקום הטבילה. "בִּפְנֵיהֶן" - בפניהם, בנוכחותם. "מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶן" - מסובבים את פניהם. "כְּשֶׁתַּעֲלֶה" - כשתצא.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "ואם היתה אשה..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ו.
על הכתיב: בהלכה זו נדפס "מִצְוֹת", בוי"ו אחת, ובהלכות ב-ג "מִצְווֹת". הועתק כמו שנדפס.
המסר: הרגע שבו אדם נכנס לברית הוא רגע של קבלה, בפני בית דין. וגם ברגע כזה ההלכה זוכרת את כבוד האדם ואת הצניעות.

ז. אֵיזֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב? זֶה גּוֹי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, [יחד] עִם שְׁאָר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל - הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'תּוֹשָׁב'? לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה.

"גר תושב": גוי שקיבל עליו את שבע מצוות בני נח.
הדין המעשי:
- עד כאן עסקו הפרק הקודם ותחילת הפרק הזה בגר שנכנס לברית במילה ובטבילה, "גר צדק". כאן הרמב"ם מגדיר מעמד אחר: "גר תושב".
- גר תושב הוא "גוי שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, [יחד] עם שאר המצוות שנצטוו בני נח". כלומר, הוא קיבל עליו את שבע מצוות בני נח. המילה "[יחד]" נדפסה בסוגריים בגוף ההלכה, להבהיר שהקבלה כוללת גם את איסור עבודה זרה וגם את שאר המצוות.
- "ולא מל ולא טבל" - הוא נשאר גוי. הוא אינו חייב בכל המצוות, ואינו מתחתן בישראל.
- "הרי זה מקבלין אותו" - מקבלים אותו במעמד הזה, "והוא מחסידי אומות העולם".
- למה נקרא "תושב"? "לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל". גוי שלא קיבל עליו את המצוות האלה - אסור להושיבו בארץ, "כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (עבודה זרה סד, ב) נחלקו, בערך: רבי מאיר אומר שגר תושב הוא כל מי שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודה זרה; וחכמים אומרים: כל מי שקיבל עליו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח. הרמב"ם פוסק כחכמים, ומזכיר את איסור עבודה זרה בראש.
- השם "גר ותושב" לקוח מן התורה: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה).
- בהלכות עבודה זרה (פרק י) מבאר הרמב"ם שאין מניחים עובד עבודה זרה לשבת בארצנו, ושמי שקיבל עליו שבע מצוות - הרי זה גר תושב.
ההיגיון:
- שלוש דרגות: גוי שאינו שומר שבע מצוות; גר תושב, שקיבל אותן; וגר צדק, שמל וטבל וקיבל עליו את כל התורה. גר התושב נשאר גוי, אבל הוא שומר את הסדר המוסרי שהתורה קבעה לכל בני האדם.
- שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, ברכת השם, שפיכות דמים, גילוי עריות וגזל, מצוות דינים, ואיסור אבר מן החי. הרמב"ם מונה אותן בהלכות מלכים (פרק ט).
- "מחסידי אומות העולם": בהלכות מלכים (פרק ח) כותב הרמב"ם, בערך: כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא; והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה.
- "תושב" - מותר להושיבו: המעמד הזה עונה על שאלה מעשית: מי מותר לו לגור בארץ ישראל. עובד עבודה זרה - לא. מי שקיבל שבע מצוות - מותר.
- בחומש של אתמול: אברהם אמר לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). שם המילים הן בפשוטן: אדם שבא מארץ אחרת ויושב במקום. כאן "גר תושב" הוא מונח הלכתי, מעמד מוגדר של גוי בארץ ישראל.
- דוגמה: בזמן שהיובל נוהג, גוי בא ואומר: "אינני רוצה להתגייר, אבל אני מקבל עליי שלא לעבוד עבודה זרה, ולשמור את כל שבע המצוות של בני נח". מקבלים אותו כגר תושב, ומותר לו לגור בארץ ישראל. הוא אינו נימול ואינו טובל, ואינו מתחתן בישראל. (אבל ראו בהלכה הבאה: "אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".)
מונחים: "גֵּר תּוֹשָׁב" - גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, ומותר לו לגור בארץ ישראל. "בְּנֵי נֹחַ" - כל בני האדם, צאצאי נח. "שֶׁנִּצְטַוּוּ" - שקיבלו ציווי. "מָל" - עשה ברית מילה. "טָבַל" - טבל במקוה. "חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם" - הישרים שבגויים. "לְהוֹשִׁיבוֹ" - לתת לו לגור. "בֵּינֵינוּ" - בתוכנו.

ח. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, אֲפִלּוּ קִבֵּל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד - אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ.

גר תושב - רק בזמן שהיובל נוהג.
הדין המעשי:
- מקבלים גר תושב רק "בזמן שהיובל נוהג".
- "אבל בזמן הזה", שאין היובל נוהג - אין מקבלים גר תושב.
- "אפילו קבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד - אין מקבלין אותו". כלומר, בזמן הזה אין מעמד ביניים. מי שרוצה להיכנס - נכנס כגר צדק: במילה, בטבילה ובקבלת כל המצוות. ומי שמקבל עליו הכול חוץ מפרט אחד - אינו גר צדק, וגם גר תושב אינו נעשה.
הבסיס והמקור:
- בגמרא (ערכין כט, א) נאמר, בערך: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.
- והיובל נוהג רק "בזמן שכל יושביה עליה", כלומר כשכל השבטים יושבים בארצם (ערכין לב, ב). כך דרשו את הפסוק "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י).
- ועל מי שמקבל הכול "חוץ מדבר אחד" שנינו (בכורות ל, ב), בערך: גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלים אותו; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
ההיגיון:
- גר תושב והיובל: מעמד גר תושב קשור לארץ ישראל: "מותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל" (הלכה ז). לכן הוא נוהג רק כשהארץ במעמדה השלם, כשכל ישראל יושבים עליה והיובל נוהג.
- "אפילו... חוץ מדקדוק אחד": הרמב"ם מדגיש עד כמה הדין חד. גם מי שקרוב מאוד לקבלת כל התורה, אבל לא קיבל את כולה - אין לו בזמן הזה מעמד מיוחד.
- מחלוקת: הראב"ד משיג על הלכה זו, וכותב שדברי הרמב"ם "סתום וחתום". ראו בהשגה שלהלן.
- דוגמה: גוי בזמננו בא לבית הדין ואומר: "אני מקבל עליי את כל התורה, חוץ מפרט אחד קטן". אין מקבלים אותו כגר, וגם לא כגר תושב.
מונחים: "יוֹבֵל" - השנה החמישים, שבה עבדים עבריים יוצאים לחופשי והשדות חוזרים לבעליהם (ויקרא כה). "נוֹהֵג" - חל, בתוקף. "בַּזְּמַן הַזֶּה" - בזמננו. "דִּקְדּוּק אֶחָד" - פרט אחד, אפילו קטן.

ביאור ההפניה: ההפניה מתייחסת להלכה ח כולה. ליד השורה הראשונה של ההלכה נדפס סמל כתר קטן, אותו סמל שבכותרת "הפניות לשיחות קודש" שבשולי העמוד. נושא השיחה: "בדין גר תושב בהרחבה", כלומר דיון רחב בדיני גר תושב. המקור: לקוטי שיחות חלק לא, עמוד 127, הערה 59, ו"שוה"ג" - שולי הגליון, ההערה שבשולי אותה הערה.

★ המסר ליום: מעמד גר תושב תלוי ביובל, והיובל תלוי בכך שכל ישראל יושבים על אדמתם. ובהלכות מלכים (פרק יא) כותב הרמב"ם, בערך, שבימי המלך המשיח חוזרים כל המשפטים כשהיו מקודם, ועושים שמיטות ויובלות. כך גם הלכה שאינה נוהגת היום מחכה לגאולה, ותחזור עמה.

ט. הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הַגּוֹיִים - אֵין אוֹמְרִין לוֹ: 'מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ'; אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: 'רְצוֹנְךָ שֶׁתִּכָּנֵס בִּכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מִן הַכְּשֵׁרִים, אוֹ לֹא'? אִם רָצָה, מוֹדִיעִין לוֹ עִקְּרֵי הַדָּת וּמִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן, כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר; וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כַּגֵּר, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם.
וְאִם לֹא רָצָה לְקַבֵּל, מְגַלְגְּלִין [=מחכים] עָלָיו כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמוֹכְרוֹ לַגּוֹיִים; וְאָסוּר לְקַיְּמוֹ יָתֵר עַל כֵּן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִמּוֹל וְיִטְבֹּל, אֶלָּא יִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב (=אם יקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ואז מותר לקיימו) - מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּעַבְדוּתוֹ כְּשֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב; וְאֵין מְקַיְּמִין עֶבֶד כָּזֶה אֶלָּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל (=כמבואר בהלכה הקודמת).

עבד שנקנה מן הגויים: "רצונך שתכנס בכלל עבדי ישראל?"
הדין המעשי:
- לא "מה ראית": לגר שבא להתגייר אומרים "מה ראית שבאת להתגייר" (הלכה א). לעבד שנקנה מן הגויים אין אומרים זאת.
- השאלה שלו: "רצונך שתכנס בכלל עבדי ישראל, ותהיה מן הכשרים, או לא?"
- אם רצה: מודיעים לו עיקרי הדת, ומקצת מצוות קלות וחמורות, ועונשן ושכרן - "כמו שמודיעין את הגר" (הלכות ב-ג). ומטבילים אותו כגר, ומודיעים לו את המצוות כשהוא במים, כמו בגר (הלכה ו).
- אם לא רצה: "מגלגלין" - כך נדפס בסוגריים בגוף ההלכה: "[=מחכים]" - עליו כל שנים עשר חודש. אם עדיין אינו רוצה - מוכרים אותו לגויים. "ואסור לקיימו יתר על כן".
- אם התנה מתחילה: אם האדון התנה עם העבד מתחילה שלא ימול ולא יטבול, אלא יהיה "כגר תושב". "רמב"ם לעם": "אם יקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, ואז מותר לקיימו". דינו: "מותר לקיימו בעבדותו כשהוא גר תושב".
- אבל רק בזמן היובל: "ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל". "רמב"ם לעם": "כמבואר בהלכה הקודמת" - "אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות מח, ב) מובא, בערך: הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול - מגלגל עמו עד שנים עשר חודש; לא מל - חוזר ומוכרו לגויים. ואתמול (פרק יג, הלכות יא-יב) למדנו שמלים ומטבילים את העבדים "לשם עבדות", "שמקצת גרות היא".
ההיגיון:
- למה אין שואלים "מה ראית": את הגר בודקים שמא בא בשביל ממון, שררה, פחד או אשה (פרק יג, הלכה יד). העבד לא בא מיוזמתו - הוא נקנה. אין מה לבדוק בכוונתו. השאלה היחידה היא אם הוא מסכים להיכנס "בכלל עבדי ישראל".
- "ותהיה מן הכשרים": עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות חייב במצוות כאשה, כמו שלמדנו אתמול (פרק יג, הלכה יא). הוא נעשה חלק מבית ישראל.
- שנים עשר חודש: נותנים לו זמן להחליט. יותר מזה אסור להחזיק בבית יהודי עבד שנשאר עובד עבודה זרה. וזה מתאים להלכה ז: רק גוי שקיבל שבע מצוות "מותר לנו להושיבו בינינו".
- "כגר תושב": אם קיבל עליו שבע מצוות בני נח, יש לו מעמד של גר תושב, ומותר להחזיק אותו. אבל כמו כל גר תושב - רק בזמן שהיובל נוהג (הלכה ח). הראב"ד חולק על כך (ראו בהשגה לעיל).
- דוגמה: בזמן שדיני העבדים היו נוהגים, יהודי קנה עבד מן הגוי. שאלו את העבד: "רצונך שתכנס בכלל עבדי ישראל?" הוא סירב. האדון ממתין לו עד שנים עשר חודש. אם עדיין מסרב - האדון מוכר אותו לגוי.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "ואם לא רצה לקבל..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ט.
מונחים: "הַנִּלְקָח" - שנקנה. "מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ" - מה הסיבה שבאת (השאלה ששואלים את הגר). "רְצוֹנְךָ" - האם אתה רוצה. "בִּכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל" - בין העבדים של ישראל, כעבד כנעני. "הַכְּשֵׁרִים" - הכשרים, שבתוך הקהילה. "עִקְּרֵי הַדָּת" - יסודות האמונה. "עָנְשָׁן וּשְׂכָרָן" - העונש על העבירה, והשכר על קיום המצוות. "מְגַלְגְּלִין עָלָיו" - ממתינים לו (כך נדפס בסוגריים: "[=מחכים]"). "לְקַיְּמוֹ" - להשאיר אותו אצלו. "יָתֵר עַל כֵּן" - יותר מזה. "הִתְנָה" - קבע תנאי. "בְּעַבְדוּתוֹ" - כעבד.

י. הַגּוֹיִים - אֵין אָסוּר עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה אֶלָּא אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וּזְכוּר, וּבְהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְלָכִים וּמִלְחָמוֹת; אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת מֻתָּרוֹת לָהֶן.

אילו עריות אסורות על הגויים - ו"הקדמה" של "רמב"ם לעם" לדיני הגר בעריות.
הדין המעשי:
- על הגויים אסורות רק שש עריות: "אמו, ואשת אביו, ואחותו מאמו, ואשת איש, וזכור, ובהמה".
- "אבל שאר עריות מותרות להן".
- הפרטים - "כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות", ההלכות האחרונות בספר משנה תורה (פרק ט).
- למה ההלכה הזו כאן? מכאן ואילך הרמב"ם דן בגר: אילו קרובות מותרות לו ואילו אסורות. כדי להבין זאת צריך לדעת מה היה אסור עליו כשהיה גוי, ומה אסור על ישראל.
ההקדמה של "רמב"ם לעם" (טז): ביאור "רמב"ם לעם" על המילה "הגויים" ארוך מאוד, ולכן הוא מובא למעלה בשלמותו, ולא בתוך לשון ההלכה. הוא מסדר את כל העריות בטבלה, כדי להקל על הבנת הלכות י-טו:
- ארבע דרגות: א) עריות שאינן מצד קרבה - ארבע. ב) קרובות "מצד עצמו", קרובות הדם שלו - שבע. ג) קרובות "מצד אשתו" - שבע. ד) "נשי קרובים", נשותיהם של קרוביו - ארבע. בסך הכול עשרים ושתיים עריות מן התורה.
- לגויים: רק שש - אשת איש, זכר ובהמה (מדרגה א), אמו ואחותו מאמו (מדרגה ב), ואשת אביו (מדרגה ד). אלה שש העריות שבהלכה שלנו.
- לגר מן התורה: ארבע העריות של דרגה א, "ואף נדה", שאינה אסורה לגוי. ושאר הקרובות אינן נחשבות קרובות מן התורה, כי "גר שנתגייר... הרי הוא כקטן שנולד" (הלכה יא).
- לגר מדרבנן - קרובות "שיש בהן רק צד אם", משני טעמים:
- אמו ואחותו מאמו, שהיו אסורות עליו גם כשהיה גוי - "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה" (הלכה יב).
- קרובות מצד האם שהיו מותרות לו כשהיה גוי - "שלא יבואו לטעות ולומר, שגם ישראל מותר באלו העריות".
- קרובות מצד האב - מותרות: חכמים לא גזרו עליהן, "כי ידוע הכלל, שהתורה הפקירה את זרע הגויים". כלומר, אצל גויים התורה אינה מייחסת את הילד לאביו. לכן איש לא יטעה ללמוד מהן היתר לישראל. ואפילו אשת אביו, שהייתה אסורה עליו כשהיה גוי, מותרת לו כגר - "ובזה הוא קל מגוי".
- הסיכום: לגר אסורות מדרבנן תשע עריות: שתיים מן הטעם הראשון, ושבע מן הטעם השני.
הבסיס והמקור:
- בגמרא (סנהדרין נח, א) לומדים את עריות בני נח מן הפסוק "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). בלשון הגמרא בערך, לדעת רבי עקיבא: "את אביו" - אשת אביו; "ואת אמו" - כמשמעו; "ודבק" - ולא בזכר; "באשתו" - ולא באשת חברו; "והיו לבשר אחד" - פרט לבהמה.
- ואחותו מאמו - מדברי אברהם על שרה: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא, אַךְ לֹא בַת אִמִּי" (בראשית כ, יב). מכאן למדו שאחות מן האב מותרת לבן נח, ואחות מן האם אסורה.
- הכלל "שהתורה הפקירה את זרע הגויים" נאמר בגמרא (יבמות צח, א), בערך, על פי הפסוק "וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יחזקאל כג, כ).
ההיגיון:
- עריות בשבע מצוות בני נח: גילוי עריות הוא אחת משבע מצוות בני נח. יש עריות שאסורות על כל אדם, והתורה הוסיפה לישראל עריות רבות.
- צד אם וצד אב: חכמים גזרו על הגר רק בקרובות מצד האם. מצד האב אין חשש שיטעו, כי ידוע שאצל הגויים אין ייחוס לאב.
- דוגמה: גוי שנשוי לאחותו מאביו - אינו עובר על איסור, כי אחות מן האב מותרת לבני נח. אבל אם נשא את אחותו מאמו - עבר על אחת מן העריות האסורות לו.
מונחים: "עֶרְוָה" - אשה שאסור לבוא עליה באיסור חמור. "אֵשֶׁת אָבִיו" - אשתו של אביו, שאינה אמו. "אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ" - אחות שיש להם אותה אם. "זְכוּר" - משכב זכר. "הִלְכוֹת מְלָכִים וּמִלְחָמוֹת" - ההלכות האחרונות בספר משנה תורה. "קורבה" (בביאור "רמב"ם לעם") - קרבה משפחתית. "צד אב", "צד אם" (שם) - קרבה דרך האב, או דרך האם. "בגיותו" (שם) - כשהיה עדיין גוי. "מפרישין" (שם) - מפרידים ביניהם. "הפקירה את זרע הגויים" (שם) - אינה מייחסת את הילד לאביו.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (הערה טז) נדפס: "ורק שש מהן אסורות לגוים: שלש מדרגה א, שתים מדרגה ב, ואחת מדרגה ג". אבל לפי הביאור עצמו, כל העריות של דרגה ג (קרובות אשתו) "מותרות לגויים", והאחת האסורה היא אשת אביו, מדרגה ד ("וכולן מותרות לגוים חוץ מאשת אביו"). נראה שצריך להיות "ואחת מדרגה ד". הועתק כלשון הדפוס.

יא. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר, הֲרֵי הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלָד, וְכָל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהָיוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹי אוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, אֵינָן שְׁאֵר בָּשָׂר; וְאִם נִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵן, אֵינוֹ חַיָּב עַל אַחַת מֵהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּלָל.

"גר שנתגייר - כקטן שנולד".
הדין המעשי:
- גר שנתגייר, ועבד שנשתחרר - "הרי הוא כקטן שנולד".
- כל הקרובים שהיו לו כשהיה גוי או עבד - "אינן שאר בשר". על פי דין תורה הם כבר אינם נחשבים קרוביו.
- לכן, אם התגיירו גם הוא וגם הן - "אינו חייב על אחת מהן משום ערוה כלל". מן התורה אין ביניהם איסור ערווה.
- אבל חכמים אסרו חלק מהן, כפי שיבאר הרמב"ם מיד, בהלכה יב.
הבסיס והמקור: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" הוא כלל שמובא בגמרא כמה פעמים (למשל יבמות כב, א). ושם הגמרא דנה גם בקרובותיו של הגר.
ההיגיון:
- לידה חדשה: הגרות אינה רק החלטה להתחיל לשמור מצוות. היא משנה את מעמדו של האדם מן היסוד, כאילו נולד מחדש. לכן גם הקשרים המשפחתיים שלו מתחילים מחדש, לעניין דיני העריות שמן התורה.
- עבד שנשתחרר: כמו שלמדנו אתמול (פרק יג, הלכה יב), כשהעבד משתחרר וטובל טבילה שנייה, "תגמר גרותו, ויהיה כישראל". גם הוא כקטן שנולד.
- "נתגייר הוא והן": אם רק הוא התגייר, הן עדיין גויות, ודינן כדין נכריות (ראו סוף הלכה יב). השאלה מתעוררת כשגם הן התגיירו.
- דוגמה: אח ואחות מאב אחד, שהתגיירו שניהם. מן התורה אין ביניהם קרבה, ואינם עוברים על איסור ערווה. בהמשך הפרק (הלכה יג) יבאר הרמב"ם שאחותו מאביו מותרת לו גם מדברי חכמים. אבל אח ואחות מאם אחת - חכמים אסרו (הלכה יב).
מונחים: "שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר" - שיצא לחירות. "כְּקָטָן שֶׁנּוֹלָד" - כמו תינוק שנולד עכשיו. "שְׁאֵר בָּשָׂר" - קרובי משפחה. "מִשּׁוּם עֶרְוָה" - בגלל איסור עריות.

יב. דִּין תּוֹרָה, שֶׁמֻּתָּר לַגֵּר שֶׁיִּשָּׂא אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ; אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ דָּבָר זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: 'בָּאנוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה', שֶׁאֶמֶשׁ (=כלומר, לפני שנתגיירו) הָיְתָה זוֹ אֲסוּרָה לוֹ, וְהַיּוֹם מֻתֶּרֶת. וְכֵן גֵּר שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְהִיא בְּגַיּוּתָהּ, הֲרֵי זֶה כְּבָא עַל הַנָּכְרִית (=שאסורה לישראל מדרבנן).

אמו ואחותו מאמו - אסורות מדברי חכמים: "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה".
הדין המעשי:
- "דין תורה" - מן התורה מותר לגר לשאת את אמו או את אחותו מאמו, אם גם הן התגיירו. זו המסקנה מהלכה יא: הוא "כקטן שנולד".
- "אבל חכמים אסרו דבר זה".
- הטעם: "כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'". "שאמש" - "רמב"ם לעם": "כלומר, לפני שנתגיירו" - "היתה זו אסורה לו, והיום מותרת". כשהיה גוי, אמו ואחותו מאמו היו אסורות עליו (הלכה י). אילו התירו אותן לו אחרי הגרות, היה נראה שהגרות הורידה אותו בקדושה.
- "וכן": גר שבא על אמו או על אחותו כשהיא עדיין "בגיותה" - "הרי זה כבא על הנכרית". "רמב"ם לעם": "שאסורה לישראל מדרבנן". כלומר, אין כאן איסור ערווה של קרובה. דינו כדין יהודי שבא על אשה נכרית, שנתבאר בפרק יב.
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות כב, א) מבואר שמן התורה הגר מותר בקרובותיו, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ושחכמים גזרו על חלק מהן.
ההיגיון:
- "מקדושה חמורה לקדושה קלה": הגרות היא עלייה בקדושה. אם אחריה יהיה מותר מה שהיה אסור קודם, אנשים יאמרו שהגרות היא ירידה. חכמים שמרו על כבוד הגרות ועל מעמדה בעיני הבריות.
- רק אמו ואחותו מאמו: אלה הקרובות מצד האם שהיו אסורות עליו כבן נח (הלכה י). על אשת אביו, שגם היא הייתה אסורה עליו כגוי, לא גזרו, כי היא מצד האב - כמו שמבאר "רמב"ם לעם" בהערה טז, וכמו שיבאר הרמב"ם בהמשך הפרק (הלכה יג).
- "והיא בגיותה": אם הוא התגייר והיא לא, היא נכרית לכל דבר. הקרבה ביניהם אינה משנה דבר, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד".
- דוגמה: אם ובנה התגיירו יחד. מן התורה אין ביניהם קרבה, ובכל זאת חכמים אסרו עליהם להינשא, כדי שלא יאמרו שהגרות התירה את מה שהיה אסור אפילו לגוי.
מונחים: "דִּין תּוֹרָה" - הדין מן התורה, לפני גזירת חכמים. "קְדֻשָּׁה חֲמוּרָה" - קדושה גבוהה, שמחייבת יותר. "קְדֻשָּׁה קַלָּה" - קדושה פחותה. "אֶמֶשׁ" - אתמול; כאן: לפני הגרות. "בְּגַיּוּתָהּ" - כשהיא עדיין גויה. "כְּבָא עַל הַנָּכְרִית" - כמו מי שבא על אשה שאינה יהודיה.

יג. כֵּיצַד דִּין הַגֵּרִים בָּעֲרָיוֹת שֶׁל שְׁאֵר בָּשָׂר? אִם הָיָה נָשׂוּי כְּשֶׁהוּא גּוֹי לְאִמּוֹ אוֹ לַאֲחוֹתוֹ (=מאמו שהיתה אסורה עליו עוד לפני הגירות), וְנִתְגַּיְּרוּ - מַפְרִישִׁין [=מפרידים] אוֹתָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=בהלכה הקודמת, שאסורות לגר, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה); וְאִם הָיָה נָשׂוּי לִשְׁאָר עֲרָיוֹת, וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ - אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָן (=ואינן דומין לאמו ואחותו מאמו, ששם הטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, לכן מפרישים אותם, אבל בשאר עריות אין לחוש לזה, שהרי רואים שלא קלה הקדושה, שאמו ואחותו מאמו כן אסורות, אלא יאמרו שאחרי שקיבלו התורה נתחדשה אצלם ההלכה).
גֵּר אָסוּר בִּשְׁאֵר [=קרוב מצד] הָאֵם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֻתָּר בִּשְׁאֵר הָאָב (=אפילו באשת אביו שהיתה אסורה עליו בגיותו. שרק בעריות מצד האם, אנו חוששין שיבואו לטעות ולהתיר בישראל, אבל בקרובת האב לא יבואו לטעות, שכולם יודעים שבגוים אין יחס לזרע האב), אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה שְׁאֵרוֹ מֵאָבִיו; כְּגוֹן תְּאוֹמִים, שֶׁדָּבָר בָּרוּר שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה הוּא אָבִיו שֶׁל זֶה; וְאַף עַל פִּי כֵן, לֹא גָּזְרוּ עַל שְׁאֵר אָבִיו.
לְפִיכָךְ נוֹשֵׂא הַגֵּר אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וְאֵשֶׁת בְּנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשָּׂאת לְאָחִיו אוֹ לְאָבִיו אוֹ לַאֲחִי אָבִיו אוֹ לִבְנוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ; וְכֵן אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאָבִיהָ, וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וּבִתּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרָה - מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא לֹא אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וְלֹא אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאִמָּהּ, וְלֹא אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאִמּוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר; אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ אָחִיו כְּשֶׁהוּא גּוֹי, הֲרֵי זֶה מֻתֶּרֶת לוֹ.

גר שהיה נשוי לקרובתו בגיותו; "שאר האם" ו"שאר האב"; אילו קרובות מותרות לגר ואילו אסורות.
הדין המעשי:
- השאלה: "כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר?" כלומר: גוי שהיה נשוי לקרובת משפחה שלו, והוא והיא התגיירו - מה דינם?
- אמו או אחותו: אם היה נשוי בגיותו "לאמו או לאחותו" - "רמב"ם לעם": אחותו "מאמו שהיתה אסורה עליו עוד לפני הגירות" - ונתגיירו, "מפרישין [=מפרידים] אותן". זה "כמו שבארנו". "רמב"ם לעם": "בהלכה הקודמת, שאסורות לגר, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה".
- שאר עריות: אם היה נשוי לקרובה אחרת, ונתגיירו הוא ואשתו - "אין מפרישין אותן".
- "רמב"ם לעם" מבאר את ההבדל. באמו ובאחותו מאמו החשש הוא "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", ולכן מפרישים. "אבל בשאר עריות אין לחוש לזה, שהרי רואים שלא קלה הקדושה, שאמו ואחותו מאמו כן אסורות, אלא יאמרו שאחרי שקיבלו התורה נתחדשה אצלם ההלכה".
- "שאר האם": "גר אסור בשאר [=קרוב מצד] האם אחר שנתגייר, מדברי סופרים". כלומר, האיסור הוא מדרבנן.
- "שאר האב": "ומותר בשאר האב". "רמב"ם לעם": "אפילו באשת אביו שהיתה אסורה עליו בגיותו". והטעם: "שרק בעריות מצד האם, אנו חוששין שיבואו לטעות ולהתיר בישראל, אבל בקרובת האב לא יבואו לטעות, שכולם יודעים שבגוים אין יחס לזרע האב".
- אפילו תאומים: ההיתר הוא "אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו". למשל תאומים, "שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה". גם בהם "לא גזרו על שאר אביו".
- "לפיכך" - מותרות לגר:
- אשת אחיו מאביו, אשת אחי אביו, אשת אביו ואשת בנו - "אף על פי שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו".
- אחות אמו "מאביה", כלומר אחות של אמו מצד האב של אמו.
- אחותו מאביו.
- "ובתו שנתגיירה".
- אסורות לגר:
- אחותו מאמו.
- אחות אמו "מאמה".
- אשת אחיו מאמו - אם אחיו נשא אותה "אחר שנתגייר". "אבל אם נשאה אחיו כשהוא גוי, הרי זה מותרת לו".
הבסיס והמקור: בהלכה יא למדנו את היסוד: "גר שנתגייר... הרי הוא כקטן שנולד". מן התורה אין לו קרובים כלל. בהלכה יב למדנו שחכמים אסרו עליו את אמו ואת אחותו מאמו, "כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'". ובביאור "רמב"ם לעם" להלכה י (הערה טז) מבואר שיש גם גזירה שנייה: "והעריות שהיו מותרות לו בגיותו, אסורות לו מדרבנן, מהטעם שלא יבואו לטעות ולומר, שגם ישראל מותר באלו העריות". ועוד שם: "ועל הקרובות שמצד האב, לא גזרו רבנן... כי ידוע הכלל, שהתורה הפקירה את זרע הגויים". דינים אלה נידונים בגמרא במסכת יבמות (דפים צז-צח).
ההיגיון:
- שתי גזירות, שני טעמים: הגזירה הראשונה היא על אמו ועל אחותו מאמו, שהיו אסורות לו גם כשהיה גוי. אילו הותרו לו אחרי הגירות, היה נראה כאילו היהדות מקילה יותר מן הגויות - "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה". הגזירה השנייה היא על שאר הקרובות מצד האם, שהיו מותרות לו כגוי. אילו התחתן בהן אחרי הגירות, אנשים היו עלולים לטעות ולחשוב שגם יהודי מלידה מותר בהן.
- למה דווקא צד האם: בגויים "אין יחס לזרע האב". "רמב"ם לעם" אומר "שהתורה הפקירה את זרע הגויים": התורה אינה מתייחסת לאבהות של גוי. לכן הכול יודעים שקרובי האב של גר אינם נחשבים קרובים, ואין חשש שיטעו. הקרבה מצד האם, לעומת זאת, ידועה וגלויה לכול. והתאומים מוכיחים שהעיקר הוא הכלל ולא הידיעה: גם כשברור לגמרי מי האב, חכמים לא גזרו.
- "צד אב" ו"רק צד אם": בביאור להלכה י (הערה טז) כתב "רמב"ם לעם" שהעריות "שיש בהן צד אב מותרות לגרים אפילו מדרבנן", ונאסרו רק "העריות שיש בהן רק צד אם". לכן "אחות אמו מאביה" מותרת: הקשר אליה עובר דרך אמו, אבל בין אמו ובין אחותה הקשר הוא דרך האב. ו"אחות אמו מאמה" אסורה, כי כל הקשר עובר דרך האמהות.
- אשת אביו: כשהיה גוי, אשת אביו הייתה אסורה עליו (הלכה י). ובכל זאת, אחרי הגירות היא מותרת לו. "רמב"ם לעם" (הערה טז) מבאר שבקרובות מצד האב אין חשש של "קדושה חמורה לקדושה קלה", "מאחר שקרובות מצד האם כן אסורות". רואים שהגר אינו מקל בכל דבר.
- "ובתו": גם בתו של הגר מותרת לו, כי הקשר בין אב לבתו הוא "שאר האב". זה נשמע קשה, אבל זו מסקנת הכלל: מן התורה אין לגר קרובים, וחכמים גזרו רק על צד האם.
- אשת אחיו מאמו: כאן הזמן קובע. אם האח נשא אותה אחרי הגירות, הנישואין נעשו כשהם כבר יהודים, והיא אסורה מדרבנן. אם האח נשא אותה כשהיה גוי - מותרת. הראב"ד חולק על חלק מן הדינים האלה. ראו בהשגה שלהלן.
- "אין מפרישין" לעומת "אסור בשאר האם": בתחילת ההלכה נאמר שגר שהיה נשוי לשאר עריות, ונתגייר עם אשתו - אין מפרישין אותם. בהמשך נאמר "גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר". נראה שהגזירה על שאר האם נוגעת בעיקר לנישואין שנעשים אחרי הגירות. נישואין שכבר היו בגיותם אינם מתבטלים, כי לפי "רמב"ם לעם" לא יאמרו שהקדושה קלה, אלא "שאחרי שקיבלו התורה נתחדשה אצלם ההלכה". מפרשי הרמב"ם דנו בפרטים.
- דוגמה: גוי נשא את אחותו מאביו, ושניהם התגיירו. אין מפרידים ביניהם. אבל גוי שנשא את אחותו מאמו, והתגיירו - מפרידים ביניהם. ועוד: גר שאחיו מאמו נשא אשה אחרי שהתגיירו, והאח מת - הגר אינו יכול לשאת אותה. אילו האח נשא אותה כשהיה עדיין גוי - הייתה מותרת לו.
על החלוקה: בדפוס, הפסקאות "גר אסור בשאר [=קרוב מצד] האם..." ו"לפיכך נושא הגר..." מתחילות בשורה חדשה, אחרי ביאורי "רמב"ם לעם", בלי אות משלהן. לכן הן נכללות כאן בהלכה יג.
מונחים: "שְׁאֵר בָּשָׂר" - קרובי משפחה. "נָשׂוּי" - נשוי בפועל, חי עמה כאיש ואשה. "מַפְרִישִׁין" - מפרידים ביניהם (כך נדפס בסוגריים: "[=מפרידים]"). "שֶׁבֵּאַרְנוּ" - שביארנו. "בִּשְׁאֵר הָאֵם" - בקרובים מצד האם (כך נדפס בסוגריים: "[=קרוב מצד]"). "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" - מדרבנן, מגזירת חכמים. "שְׁאֵרוֹ מֵאָבִיו" - קרובו מצד אביו. "תְּאוֹמִים" - שני ילדים שנולדו בלידה אחת. "גָּזְרוּ" - אסרו בגזירה. "שֶׁנִּשָּׂאת" - שנישאה. "מֵאָבִיהָ" - מצד אביה. "מֵאִמָּהּ" - מצד אמה. "הֲרֵי זֶה מֻתֶּרֶת" - הרי היא מותרת. "בקרובת האב" (בביאור "רמב"ם לעם") - בקרובות מצד האב. "אין יחס לזרע האב" (בביאור) - מי שנולד מגוי אינו נחשב, מבחינת ההלכה, בנו של אביו.

יד. שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיְתָה הוֹרָתָם שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה (=לפני הגירות) וּלֵדָתָם בִּקְדֻשָּׁה (=לאחר שנתגיירו ההורים) - חַיָּבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח (=ככל הישראלים).

תאומים שהורתם בגיות ולידתם ביהדות - חייבים משום אשת אח.
הדין המעשי:
- מדובר בשני אחים תאומים, ש"הורתם שלא בקדושה". "רמב"ם לעם": "לפני הגירות" - כלומר אמם הרתה אותם כשהייתה גויה.
- "ולידתם בקדושה". "רמב"ם לעם": "לאחר שנתגיירו ההורים" - הם נולדו אחרי הגירות.
- דינם: "חייבין משום אשת אח". "רמב"ם לעם": "ככל הישראלים". אם אחד מהם בא על אשת אחיו - הוא חייב, כמו כל יהודי שבא על אשת אחיו.
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות צז, ב) מובאת ברייתא, ובה נאמר בערך כך: שני אחים תאומים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה - אינם חולצים ואינם מייבמים, אבל חייבים משום אשת אח. אשת אח היא אחת מן העריות שבתורה: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח, טז).
ההיגיון:
- ההבדל מן הגר: גר שנתגייר הוא "כקטן שנולד" (הלכה יא), ומן התורה אין לו קרובים. אבל התאומים האלה לא נתגיירו. הם נולדו יהודים, לאם יהודיה. לכן הם אחים גם על פי ההלכה - אחים מן האם.
- "אשת אח" גם מן האם: איסור אשת אח חל גם על אחים מן האם. לכן הם חייבים משום אשת אח, ככל ישראל.
- אבל לא ייבום: מצוות ייבום נוהגת רק באחים מן האב. כאן ההורות הייתה בגיות, וכבר למדנו שבגויים "אין יחס לזרע האב" (הלכה יג). לכן, לפי הברייתא, אין בהם חליצה וייבום.
- התאומים של הלכה יג: בהלכה יג הובאו תאומים כדוגמה לקרבה ודאית מן האב, שבכל זאת לא גזרו עליה בגר. שם מדובר בתאומים שנתגיירו, וכאן בתאומים שנולדו יהודים.
- דוגמה: גויה בהריון עם תאומים התגיירה, ואחר כך ילדה. שני הבנים יהודים מלידה. אם אחד מהם נשא אשה ומת, אחיו אינו יכול לשאת את אלמנתו - היא "אשת אח". והוא גם אינו מייבם אותה.
מונחים: "הוֹרָתָם" - ההריון שלהם, הזמן שאמם הרתה אותם. "שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה" - לפני שאמם נכנסה לקדושת ישראל, כלומר לפני הגירות. "וּלֵדָתָם בִּקְדֻשָּׁה" - ולידתם אחרי שאמם נתגיירה. "חַיָּבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח" - חייבים על איסור אשת אח, שהוא אחד מאיסורי העריות. "חולצין ומייבמין" - מצוות ייבום וחליצה, שנוהגות באלמנה של אח שמת בלי בנים.

טו. הַנּוֹשֵׂא גִּיּוֹרֶת וּבִתָּהּ הַגִּיּוֹרֶת (=לאחר שנתגיירו), אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת מִן הָאֵם - יֵשֵׁב עִם אַחַת מֵהֶן, וּמְגָרֵשׁ הַשְּׁנִיָּה (=היות שהקידושין תופסים בשתיהן, כי גר שנתגייר כקטן שנולד, אבל מדרבנן אסור לו לקיים את שתיהן, שלא יבואו להחליף ולהתיר גם בישראל); נָשָׂא גִּיּוֹרֶת וָמֵתָה - הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ; שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּחַיֵּיהֶן. וּמֻתָּר אָדָם לִשָּׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת גִּיּוֹרוֹת מִן הָאָב, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בִּשְׁאֵר הָאָב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

גיורת ובתה, ושתי אחיות מן האם - יקיים אחת ויגרש את השנייה; ואחרי מיתה - מותר.
הדין המעשי:
- אדם נשא גיורת ואת בתה הגיורת. "רמב"ם לעם": "לאחר שנתגיירו". או שנשא שתי אחיות גיורות "מן האם".
- דינו: "ישב עם אחת מהן, ומגרש השניה".
- "רמב"ם לעם" מבאר: "היות שהקידושין תופסים בשתיהן, כי גר שנתגייר כקטן שנולד, אבל מדרבנן אסור לו לקיים את שתיהן, שלא יבואו להחליף ולהתיר גם בישראל".
- אחרי מיתה: "נשא גיורת ומתה - הרי זה מותר לשא אמה או בתה". הטעם: "שלא גזרו אלא בחייהן".
- אחיות מן האב: "ומותר אדם לשא שתי אחיות גיורות מן האב, שלא גזרו בשאר האב, כמו שבארנו" - בהלכה יג.
הבסיס והמקור: בישראל אלה עריות מן התורה: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח, יז), "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא יח, יח). אבל לגר אין קרובים מן התורה (הלכה יא), ולכן כאן האיסור הוא רק מדרבנן.
ההיגיון:
- "ומגרש": הקידושין חלו על שתיהן, כי מן התורה הן אינן קרובות זו לזו לגבי ההלכה. לכן אי אפשר פשוט להיפרד מן השנייה. צריך לתת לה גט.
- "להחליף": אילו התירו לגר לחיות עם אשה ובתה, או עם שתי אחיות, אנשים היו עלולים לטעות ולהחליף בין דין הגר לדין ישראל - ולהתיר גם ליהודי מלידה.
- "מן האם" ו"מן האב": אשה ובתה, ושתי אחיות מן האם - הקשר ביניהן הוא דרך האם. לכן גזרו. בשתי אחיות מן האב לא גזרו, כמו שלמדנו בהלכה יג: "לא גזרו על שאר אביו".
- "אלא בחייהן": אצל יהודי מלידה, אם אשתו ובתה אסורות עליו לעולם, גם אחרי שאשתו מתה. אחות אשתו אסורה רק בחיי אשתו. בגר הגזירה מצומצמת: חכמים אסרו רק את המצב הגלוי לעין - איש שחי בבת אחת עם שתי נשים קרובות. אחרי שאחת מתה, אין מה שיטעה את הרואים.
- דוגמה: גר נשא גיורת, ואחר כך נשא גם את בתה הגיורת. בית הדין אומר לו: בחר באחת מהן, ותן גט לשנייה. אבל אם אשתו הראשונה מתה, הוא מותר לשאת את בתה.
מונחים: "גִּיּוֹרֶת" - אשה שנתגיירה. "יֵשֵׁב עִם אַחַת מֵהֶן" - יישאר נשוי לאחת מהן. "וּמְגָרֵשׁ" - נותן לה גט. "לִשָּׂא" - לשאת לאשה. "בְּחַיֵּיהֶן" - כששתיהן בחיים. "תופסים" (בביאור "רמב"ם לעם") - חלים, תקפים. "להחליף" (בביאור) - לטעות ולהחליף בין דין לדין.

טז. הַשְּׁנִיּוֹת (=נשים האסורות מדברי סופרים) כֻּלָּן, לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּגֵרִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר הַגֵּר לִשָּׂא אֵם אִמּוֹ, וְנוֹשֵׂא אָדָם גִּיּוֹרֶת וְאֵם אֵם אִמָּהּ, אוֹ בַּת בַּת בִּתָּהּ, וְכֵן שְׁאָר הַשְּׁנִיּוֹת.

השניות - לא גזרו עליהן בגרים.
הדין המעשי:
- "השניות". "רמב"ם לעם": "נשים האסורות מדברי סופרים".
- "כולן, לא גזרו עליהן בגרים". כלומר, לגר אין איסור שניות כלל.
- "לפיכך מותר הגר לשא אם אמו". אצל יהודי מלידה, אם אמו היא אחת מן השניות.
- וכן "נושא אדם גיורת ואם אם אמה, או בת בת בתה" - הוא יכול לשאת את שתיהן.
- "וכן שאר השניות".
הבסיס והמקור: על העריות שבתורה הוסיפו חכמים עוד דרגה של קרובות, והן נקראות "שניות" (יבמות כא, א). הרמב"ם מונה אותן בהלכות אישות (פרק א).
ההיגיון:
- שלוש דרגות: אצל יהודי מלידה: עריות מן התורה, ועוד שניות מדרבנן. אצל הגר: חלק מעריות התורה אסורות רק מדרבנן (הלכות יב-טו), והשניות אינן אסורות כלל. נראה שהשניות הן בעצמן "גדר" שעשו חכמים, והגזירות של הגר הן גם הן "גדר". לא הוסיפו גדר על גדר.
- הדוגמאות: אצל יהודי מלידה, אם אשתו, ואם אמה של אשתו, אסורות מן התורה. הדור הבא, "אם אם אמה", הוא כבר מן השניות. וכן בבת אשתו ובבת בתה - איסור תורה, ו"בת בת בתה" - מן השניות. ו"אם אמו" היא שנייה, אף שהיא מצד האם.
- דוגמה: גר נשא גיורת. אם אמה של סבתה של אשתו מצד האם (כלומר "אם אם אמה") גם היא גיורת. מותר לו לשאת גם אותה, ואינו צריך לגרש אחת מהן.
מונחים: "הַשְּׁנִיּוֹת" - עריות בדרגה השנייה, שחכמים הוסיפו על עריות התורה. "מדברי סופרים" (בביאור "רמב"ם לעם") - מדרבנן. "גָּזְרוּ" - אסרו בגזירה. "אֵם אִמּוֹ" - סבתו, אמה של אמו. "אֵם אֵם אִמָּהּ" - אמה של סבתה של האשה מצד האם. "בַּת בַּת בִּתָּהּ" - בתה של נכדתה של האשה מצד הבת.

יז. הָעֶבֶד מֻתָּר לִשָּׂא אִמּוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - שֶׁכְּבָר יָצָא מִכְּלַל גּוֹיִים, וְאֵין הָעֲרָיוֹת (=כל העריות האסורות משום קירבה) הָאֲסוּרוֹת עַל הַגּוֹיִים אֲסוּרוֹת עָלָיו, וְלֹא בָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל (=כשמל וטבל לשם עבדות), כְּדֵי שֶׁיֵּאָסְרוּ עָלָיו עֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הַגֵּרִים (=העריות שחכמים גזרו על הגר (מפני הטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, או שלא יבואו לטעות ולהתיר גם בישראל), לא גזרו בעבד).

עבד כנעני - עריות של קרבה אינן אסורות עליו.
הדין המעשי:
- "העבד" - עבד כנעני, שנקנה מן הגויים ונימול וטבל לשם עבדות (פרק יג, הלכה יא) - "מותר לשא אמו כשהוא עבד".
- "ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן". אם אפילו אמו מותרת לו, קל וחומר שאר הקרובות.
- הטעם הראשון: "שכבר יצא מכלל גויים". לכן "אין העריות האסורות על הגויים אסורות עליו". "רמב"ם לעם": "כל העריות האסורות משום קירבה".
- הטעם השני: "ולא בא לכלל ישראל". "רמב"ם לעם": "כשמל וטבל לשם עבדות". לכן אין עליו העריות "האסורות על הגרים". "רמב"ם לעם": "העריות שחכמים גזרו על הגר (מפני הטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, או שלא יבואו לטעות ולהתיר גם בישראל), לא גזרו בעבד".
הבסיס והמקור: בפרק יג (הלכה יא) למדנו ש"כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים", ושטבילת העבד היא "מקצת גרות". ובפרק יב אמר הרמב"ם על העבדים שהוטבלו לשם עבדות, ש"יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו".
ההיגיון:
- בין שני עולמות: העבד הכנעני נמצא במעמד ביניים. איסורי הקרבה של בני נח כבר אינם חלים עליו, כי יצא מכלל הגויים. ואיסורי הקרבה של ישראל עדיין אינם חלים עליו, כי לא נכנס לכלל ישראל.
- גם לא גזירות הגר: הגזירות שחכמים גזרו על הגר לא נגזרו על העבד. כך מבאר "רמב"ם לעם".
- "משום קירבה": "רמב"ם לעם" מדגיש שההיתר הוא רק בעריות של קרבה. משכב זכר ובהמה אינם עריות של קרבה, ועליהם תדבר ההלכה הבאה.
- כשישתחרר: הדין הזה הוא "כשהוא עבד". עבד שהשתחרר דינו כגר (הלכות יא ו-יט), וגזירות הגר חלות עליו.
מונחים: "וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר" - וקל וחומר. "וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן" - ושאר קרובות כמותן. "יָצָא מִכְּלַל גּוֹיִים" - אינו נחשב עוד גוי. "וְלֹא בָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל" - ועדיין אינו נחשב יהודי גמור. "שֶׁיֵּאָסְרוּ" - שייאסרו.

יח. וְיֵרָאֶה לִי, שֶׁאִם בָּא הָעֶבֶד עַל זְכוּר וּבְהֵמָה, יֵהָרְגוּ (=שניהם, כלומר גם העבד - הרובע, וגם הבהמה הנרבעת. לא כגוי הבא על הבהמה שהוא לבדו נהרג ואין הורגים את הבהמה), שֶׁאִסּוּר שְׁתֵּי עֲרָיוֹת אֵלּוּ שָׁוֶה בְּכָל אָדָם.

עבד שבא על זכר או על בהמה - נהרג.
הדין המעשי:
- "ויראה לי" - כך הוא דעת הרמב"ם עצמו.
- עבד שבא על זכר או על בהמה - "יהרגו". "רמב"ם לעם": "שניהם, כלומר גם העבד - הרובע, וגם הבהמה הנרבעת. לא כגוי הבא על הבהמה שהוא לבדו נהרג ואין הורגים את הבהמה".
- הטעם: "שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל אדם".
הבסיס והמקור: בתורה נאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (ויקרא כ, טו). ובהלכה י למדנו שגם על הגויים אסורים "וזכור, ובהמה", "כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמות".
ההיגיון:
- קרבה לעומת איסור כללי: בהלכה יז העבד הותר רק בעריות של קרבה. משכב זכר ובהמה אינם תלויים בקרבה. הם אסורים לכל אדם - ליהודי ולגוי. לכן העבד, שנמצא ביניהם, ודאי אסור בהם.
- "יהרגו" - שניהם: לפי "רמב"ם לעם", בזה דין העבד כדין ישראל: גם הבהמה נהרגת, כמו שכתוב בתורה "ואת הבהמה תהרגו". בגוי, לפי "רמב"ם לעם", רק הוא נהרג, והבהמה אינה נהרגת.
- הראב"ד: הראב"ד סובר שאין כאן צורך ב"ויראה לי", כי הדבר פשוט. ראו בהשגה שלהלן.
מונחים: "וְיֵרָאֶה לִי" - כך נראה לי, זו מסקנתי. "זְכוּר" - משכב זכר. "יֵהָרְגוּ" - יומתו בבית דין. "שָׁוֶה בְּכָל אָדָם" - נוהג בכל בני האדם. "הרובע" (בביאור "רמב"ם לעם") - האדם שעשה את המעשה עם הבהמה. "הנרבעת" (בביאור) - הבהמה שנעשה בה המעשה.

יט. עֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, הֲרֵי הֵן כְּגֵרִים: כֹּל שֶׁאָסוּר לַגֵּרִים - אָסוּר לָהֶן, וְכָל הַמֻּתָּר לַגֵּרִים - מֻתָּר לָהֶן. נוֹתֵן אָדָם שִׁפְחָתוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְעֶבֶד חֲבֵרוֹ, וּמוֹסֵר שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדִים לְכַתְּחִלָּה, וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּם דָּבָר אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְהֵמָה. וְשִׁפְחָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְעֶבֶד זֶה אוֹ שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת, אַחַת הִיא - לְפִי שֶׁאֵין אִישׁוּת (=שתקרא אשת איש לחייב מי שבא עליה) אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל (=אשת איש של ישראל, וכל מי שבא עליה, בין ישראל, בין גוי ובין עבד - חייב), אוֹ לְגוֹיִים (=אשת איש של גוי) עַל הַגּוֹיִים (=שגוי הבא עליה חייב. אבל ישראל הבא על אשת גוי, פטור משום אשת איש. ועבד הבא על אשת גוי - גם כן פטור, שיצא מכלל גוי), אֲבָל לֹא לַעֲבָדִים (=אשת עבד) עַל הָעֲבָדִים (=לחייב את העבד הבא עליה), וְלֹא לַעֲבָדִים (=אשת עבד) עַל יִשְׂרָאֵל (=שישראל הבא על אשת עבד - פטור. אבל גוי הבא על אשת עבד - חייב).

עבדים משוחררים - כגרים; ואין "אישות" לעבדים.
הדין המעשי:
- משוחררים: "עבדים שנשתחררו, הרי הן כגרים: כל שאסור לגרים - אסור להן, וכל המותר לגרים - מותר להן".
- שפחה לעבד: אדם יכול לתת את שפחתו לעבדו, או לעבד של חברו. ואפילו "מוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחלה".
- "ואינן צריכין שום דבר" - אין קידושין, כתובה או גט. "אלא הרי הן כבהמה" - לעניין זה אין ביניהם קשר של נישואין.
- מיוחדת או לא: "ושפחה שהיא מיוחדת לעבד זה או שאינה מיוחדת, אחת היא". הטעם: "שאין אישות" - "רמב"ם לעם": "שתקרא אשת איש לחייב מי שבא עליה" - אלא בשני מצבים:
- "לישראל" - "רמב"ם לעם": "אשת איש של ישראל, וכל מי שבא עליה, בין ישראל, בין גוי ובין עבד - חייב".
- "לגויים על הגויים" - "רמב"ם לעם": "אשת איש של גוי", "שגוי הבא עליה חייב. אבל ישראל הבא על אשת גוי, פטור משום אשת איש. ועבד הבא על אשת גוי - גם כן פטור, שיצא מכלל גוי".
- ואין אישות לעבדים:
- "לא לעבדים על העבדים" - "רמב"ם לעם": "אשת עבד", "לחייב את העבד הבא עליה". כלומר, עבד שבא על אשת עבד אינו חייב משום אשת איש.
- "ולא לעבדים על ישראל" - "רמב"ם לעם": "אשת עבד", "שישראל הבא על אשת עבד - פטור". ו"רמב"ם לעם" מוסיף: "אבל גוי הבא על אשת עבד - חייב".
הבסיס והמקור: בהלכה יא למדנו: "גר שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד". מכאן שעבד משוחרר דינו כגר לכל דבר. ובגמרא (קידושין סח, א) למדו, בערך, שאין קידושין לשפחה מן הפסוק "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בראשית כב, ה), שנאמר לנערים של אברהם בדרך לעקדה: "עם הדומה לחמור".
ההיגיון:
- מהי "אישות": "אישות" היא מעמד משפטי. הקידושין עושים את האשה "אשת איש", ומי שבא עליה חייב. התורה נתנה את המעמד הזה לישראל, וגם לגויים ביניהם לבין עצמם. לעבדים לא ניתן מעמד כזה.
- "הרי הן כבהמה": זו קביעה משפטית בדיני אישות: אין בכוחם ליצור קשר של נישואין. אין זו קביעה על ערכם כבני אדם. הרמב"ם עצמו חותם את הלכות עבדים בדרישה שהאדון יהיה רחמן ורודף צדק כלפי עבדו, כמידת חסידות ודרכי חכמה.
- "פטור משום אשת איש": "רמב"ם לעם" אומר שישראל הבא על אשת גוי, או על אשת עבד, "פטור משום אשת איש". הכוונה שאין כאן העונש של אשת איש. אין הכוונה שהדבר מותר. ביאה עם נכרית או עם שפחה אסורה לישראל מצד עצמה, כמו שלמדנו בפרק יב.
- עבד ואשת גוי: העבד פטור משום אשת איש של גוי, כי "יצא מכלל גוי". זה המשך של הלכה יז: מה שחל על הגויים כבר אינו חל עליו.
- משוחרר - כגר: כל דיני הגר שלמדנו היום (הלכות יא-טז) חלים גם על עבד שהשתחרר.
מונחים: "שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ" - שיצאו לחירות. "שִׁפְחָתוֹ" - שפחתו הכנענית. "וּמוֹסֵר" - ונותן. "לְכַתְּחִלָּה" - מראש, ולא רק בדיעבד. "וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּם דָּבָר" - אין צורך בקידושין או בשום מעשה משפטי. "מְיֻחֶדֶת" - מיועדת לעבד אחד בלבד. "אַחַת הִיא" - הדין שווה. "אִישׁוּת" - קשר של נישואין, שעושה את האשה "אשת איש". "פטור משום אשת איש" (בביאור "רמב"ם לעם") - אינו חייב בעונש של אשת איש.
★ סיכום הפרק: פרק יד עסק בגר מרגע שהוא בא להתגייר, ועד דיני המשפחה שלו אחרי הגירות. בית הדין שואל אותו "מה ראית שבאת להתגייר?", ומספר לו שישראל "דוים דחופים". אם אמר "אני יודע, ואיני כדאי" - מקבלים אותו מיד (א). מודיעים לו את עיקרי הדת, מקצת מצוות קלות וחמורות, את עונשן ואת שכרן, ושהעולם הבא צפון לצדיקים. ואין מכבידים עליו, "בחבלי אדם אמשכם" (ב-ה). אחר כך באה המילה, ואחריה הטבילה בפני שלושה (ה-ו). הרמב"ם הגדיר "גר תושב", שמקבלים אותו רק בזמן שהיובל נוהג (ז-ח), ובאר מה אומרים לעבד הנלקח מן הגויים (ט). מכאן עבר לעריות: על הגויים אסורות שש עריות (י). הגר הוא "כקטן שנולד", ומן התורה אין לו קרובים (יא). אבל חכמים אסרו עליו את אמו ואת אחותו מאמו, ואת שאר הקרובות מצד האם; ובקרובי האב לא גזרו (יב-יג). תאומים שנולדו בקדושה חייבים משום אשת אח (יד). גיורת ובתה ושתי אחיות מן האם - יקיים אחת ויגרש את השנייה (טו). השניות אינן אסורות לגר (טז). העבד הכנעני מותר בקרובותיו, אבל לא בזכור ובבהמה (יז-יח). ואין אישות לעבדים (יט). המסר: הגר נכנס לעם ישראל כאדם חדש, "כקטן שנולד". ועם זאת חכמים שמרו שהכניסה לקדושה לא תיראה כירידה בקדושה, ושאף אחד לא ילמד ממנה היתר לישראל. ובחומש של היום אברהם שולח את "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב) למצוא אשה ליצחק.
לתשומת לב: דיני העריות של הגר נידונים בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסט) ובפוסקים, ויש בהם פרטים ומחלוקות שאינם מובאים כאן. דיני העבדים והשפחות אינם נוהגים למעשה בימינו. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, כ"ג מרחשון: פרק טו, "דיני ממזר, שתוקי ואסופי." הפרק נפתח בשאלה: "איזה הוא 'ממזר' האמור בתורה? זה הבא מערוה מן העריות - חוץ מן הנדה, שהבן ממנה פגום ואינו ממזר". והרמב"ם מוסיף: "ואחד זכרים ואחד נקבות אסורין לעולם, שנאמר: 'גם דור עשירי', כלומר לעולם."