יום ראשון · תאריך 01/11/2026 · כ"א מרחשון ה'תשפ"ז
היום יום: כ"א חשון ה'תש"ד — "עבודת התפלה היא המביאה השגת המח בהרגשת הלב": התפילה מורידה את ההבנה אל הרגש, ושניהם יחד אל קיום המצוות ביראת שמים וקניין מידות טובות
לימוד פרשת השבוע: פרשת חיי שרה — בראשית כ״ג:א׳ ← כ״ג:ט״ז (16 פסוקים, עליית "ראשון" — "ויהיו חיי שרה", פטירת שרה בקרית ארבע, "גר ותושב אנכי עמכם", מערת המכפלה "בכסף מלא", ו"ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר")
תניא: אגרת הקודש סימן כ״ט (המשך) — "והנה רצון העליון" ← "האדם": רצון העליון מכונה "כתר עליון", ובו תר"ך עמודי אור — המצוות הן כעמודים הנמשכים מרום המעלות ומלבישים את נפש־רוח־נשמה של האדם
רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק י״ג (שלם) — הלכות א׳ ← י״ח · דיני גרות: בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית — מילה, טבילה וקרבן, ו"ככם כגר"; הגרות בבית דין של שלושה, טבילת עבדים, בדיקת כוונת הגר, וגרי ימי דוד ושלמה
היום יום
יום ששי · כא חשון · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: חיי שרה, ששי עם פירש"י.
תהלים: קד־קה.
תניא: וז"ש . . . 300 באריכות ע"ש.
עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה הִיא הַמְּבִיאָה הַשָּׂגַת הַמֹּחַ בְּהַרְגָּשַׁת הַלֵּב, וּשְׁנֵיהֶם יַחַד בַּעֲבוֹדָה בְּפֹעַל הַמִּצְוֹת בְּיִרְאַת שָׁמַיִם וְקִנְיַן מִדּוֹת טוֹבוֹת.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ששי", כי כ"א חשון חל ביום שישי בשנת ה'תש"ד. אנו לומדים אותה היום, יום ראשון ה'תשפ"ז, כי ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (כ"א מרחשון). בשנת ה'תש"ד חלה שבת פרשת חיי שרה למחרת, כ"ב חשון, ולכן ביום שישי כבר למדו בחומש "חיי שרה, ששי". השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת וירא חלה אתמול, ושבת פרשת חיי שרה תחול רק בשבת הבאה, כ"ז מרחשון. לכן היום אנו מתחילים בחומש את פרשת חיי שרה מן ההתחלה, ומשקף ציון "ששי" שבלוח השיעורים את לוח השנה ה'תש"ד.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים ומשפט אחד — על מה שהתפילה עושה לאדם, ולאן היא צריכה להוביל. הרשומה כולה בלשון הקודש. אין בה מילים ביידיש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת חיי שרה, "ששי" (העלייה השישית) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים ק"ד–ק"ה, השיעור של היום העשרים ואחד בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ט, מן המילים "וזהו שכתוב" ועד "באריכות עיין שם". המספר 300 שבאמצע השורה הוא מספר העמוד בספר התניא שבו נמצא סוף השיעור. (בחוברת, הקטע "וזהו שכתוב בזהר הקדוש פרשת פקודי..." הוא שיעור התניא של מחר, יום שני. היום, לפי סימני "יום ראשון" שבחוברת, לומדים את הקטע "והנה רצון העליון ב"ה מכונה ונקרא בפי חכמי האמת" ועד "האדם". זה אותו פער של יום אחד, בין לוח "היום יום" לבין החוברת, שראינו גם בשבוע שעבר.)
★ "עבודת התפלה" — התפילה נקראת "עבודה". חז"ל דרשו את הפסוק "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים י"א, יג) ושאלו: "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה" (תענית ב, א). "עבודה" היא מלאכה שדורשת מאמץ, כמו עבודת האדמה. כך גם התפילה: היא אינה רק אמירת מילים, אלא עבודה פנימית שהאדם עושה בעצמו.
★ "המביאה השגת המח בהרגשת הלב" — זה עיקר הרשומה. לאדם יש מוח (הבנה) ויש לב (רגש: אהבה, יראה, שמחה). אפשר להבין דבר היטב בשכל ולא להרגיש אותו כלל. למשל, אדם יודע שה' נמצא בכל מקום ומחיה את העולם בכל רגע, ובכל זאת הלב שלו נשאר קר. לפי דרך החסידות, התפילה היא המקום שבו ההבנה יורדת אל הלב. לפני התפילה ובתוכה (בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע) מתבוננים בגדולת ה', כלומר מעמיקים בה ומתעכבים עליה בשכל. כשההתבוננות טובה, היא מולידה בלב אהבה ויראה. בספר התניא מבואר (פרק ג') שהשכל, חכמה בינה ודעת, הוא "האם" של המידות שבלב. ובפרק י"ב מבואר שהמוח שליט על הלב מטבע בריאתו. התפילה היא הזמן המיוחד שבו השליטה הזו פועלת: מה שהמוח משיג, הלב מרגיש.
★ "ושניהם יחד בעבודה בפועל המצות" — ואין לעצור כאן. ההבנה וההרגשה צריכות לרדת עוד שלב, אל המעשה. "שניהם יחד", המוח והלב, צריכים להתבטא בקיום המצוות בפועל. תפילה שמעוררת רגשות נעלים ואינה משנה דבר במעשים של אחר כך לא השלימה את תפקידה. וכלשון המשנה: "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה" (אבות א', יז).
★ "ביראת שמים וקנין מדות טובות" — אלה שני הסימנים לכך שהתפילה פעלה. יראת שמים: המצוות נעשות מתוך תחושה שה' עומד עליו ורואה. קנין מדות טובות: האדם משנה את אופיו. הוא נעשה סבלני יותר, נדיב יותר ועניו יותר. המילה "קנין" מדויקת. היא אינה אומרת "התעוררות של מידות טובות", רגש חולף שבא ונעלם, אלא קניין: דבר שהאדם קנה, והוא שייך לו לתמיד.
★ קשר ללימוד של היום — בחומש היום אברהם אבינו קונה את מערת המכפלה. עפרון מציע לו אותה "בחינם", ואברהם מתעקש לשלם "כסף מלא" ושוקל "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (כג, ט; כג, טז), כדי שהקניין יהיה גמור, ושלא יוכל איש לערער עליו. כך גם המידות הטובות שהתפילה מעוררת: לא די ב"מתנה" רגעית של התעוררות. צריך "לשלם" עליהן בעבודה, עד שיהיו קניין גמור. ובתניא של היום מבואר שרצון העליון מתלבש דווקא במצוות המעשיות, שהן כ"עמודים" הנמשכים מרום המעלות עד למטה. זו בדיוק "העבודה בפועל המצות" שהרשומה מדברת עליה.
המסר ליום: התפילה של הבוקר אינה רק חובה לצאת ידי חובתה. זו הזדמנות להפוך ידיעה לרגש. וכדי לבדוק אם התפילה הצליחה, לא מסתכלים רק על מה שהרגשנו בשעת התפילה, אלא על היום שאחריה: האם עשינו את המצוות ביראת שמים, והאם התנהגנו בפועל במידות טובות.
חומש עם רש״י
בראשית פרק כ״ג פסוק א׳
(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה — מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים; (אֵלֶּה הָיוּ) שְׁנוֹת חַיֶּיהָ שֶׁל שָׂרָה.
★ כאן מתחיל פרק כ"ג בספר בראשית — ועמו פרשה חדשה: פרשת חיי שרה.
★ היום, יום ראשון כ"א מרחשון, מתחילים את פרשת חיי שרה, שתיקרא בשבת הקרובה, שבת קודש כ"ז מרחשון — שבת מברכים חודש כסלו. לפי חלוקת חת"ת, ביום ראשון לומדים את העלייה הראשונה בפרשה, "ראשון" — ובפרשתנו היא מפרק כג פסוק א ועד פסוק טז: שישה עשר פסוקים.
★ בסוף השבוע שעבר, מיום חמישי ועד שבת קודש כ' מרחשון, סיימנו את פרשת וירא. יצחק גדל, ואברהם עשה "משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (כא, ח); שרה ראתה את ישמעאל "מצחק", ודרשה: "גרש האמה הזאת ואת בנה", וה' אמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (כא, י–יב) — פסוק שנחזור אליו היום, בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק ב. אבימלך ופיכל שר צבאו כרתו ברית עם אברהם בבאר שבע (כא, כב–לב). ואחר כך — עקדת יצחק: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעלה" (כב, ב), עד הקריאה מן השמים: "אל תשלח ידך אל הנער" (כב, יב), והאיל שנאחז בסבך בקרניו. הפרשה הסתיימה בשיבתו של אברהם — "וילכו יחדו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע" (כב, יט) — ובבשורה שהגיעה אליו על משפחת נחור אחיו, שבתוכה: "ובתואל ילד את רבקה" (כב, כג).
★ פרשתנו ממשיכה בדיוק משני הקצוות האלה. מצד אחד — העקדה: רש"י בפסוק הבא מבאר שמיתת שרה "נסמכה לעקידת יצחק", לפי שעל ידי בשורת העקדה "פרחה נשמתה ממנה ומתה". ומצד שני — רבקה: בשבת למדנו את רש"י על "ובתואל ילד את רבקה" — "כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה", ועל "ויגד לאברהם" (כב, כ) — שבשובו מהר המוריה דאג אברהם למי ישיא את בנו, ו"בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו". ובעל הטורים שלהלן מחבר את שני הקצוות בפסוקנו: "עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה". האם הראשונה של עם ישראל נפטרת — וכבר נולדה זו שתמשיך את דרכה בבית יצחק. ואכן, רוב פרשתנו (פרק כד כולו) עוסק בשליחותו של עבד אברהם להביא את רבקה.
★ ושאלה מפורסמת: מדוע נקראת הפרשה "חיי שרה"? כבר בפסוק השני שרה מתה, ומכאן ואילך מספרת הפרשה על קבורתה, על נישואי יצחק ורבקה, ובסופה על אשתו האחרת של אברהם ועל פטירתו — כולם אחרי מותה. ההפניה הראשונה לשיחות קודש שלהלן מציינת שיחה של הרבי המוקדשת לשאלה זו בדיוק, ותיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן תאיר את הכיוון: מהם "חייו" האמיתיים של צדיק.
★ ומה נלמד היום (פסוקים א–טז)? שרה מתה בת מאה עשרים ושבע שנה, "בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען", ואברהם בא "לספד לשרה ולבכתה" (פסוק ב). הוא קם "מעל פני מתו" ופונה אל בני חת, תושבי המקום: "גר ותושב אנכי עמכם; תנו לי אחזת קבר עמכם" (פסוקים ג–ד). בני חת עונים לו בכבוד גדול — "נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבר את מתך" (פסוק ו); אבל אברהם מבקש מקום מסוים: שיפגעו לו בעפרון בן צחר, שייתן לו "את מערת המכפלה אשר לו, אשר בקצה שדהו", "בכסף מלא" (פסוקים ח–ט). עפרון, היושב בתוך בני חת, "מציע" באוזני כולם: "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה" (פסוק יא); אברהם מתעקש לשלם, ועפרון נוקב מחיר כבדרך אגב: "ארץ ארבע מאת שקל כסף, ביני ובינך מה הוא?" (פסוק טו). ואברהם שוקל לו מיד "ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (פסוק טז).
★ שימו לב: הפסוק מונה את שנותיה של שרה בדרך מיוחדת — לא "מאה ועשרים ושבע שנה", אלא "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים": המלה "שנה" חוזרת אחרי כל מספר. ובסופו הוא חוזר ומסכם "שני חיי שרה", אף שכבר פתח ב"ויהיו חיי שרה". על שני הייתורים האלה בנויים שני דיבורי רש"י.
★ ועוד: שרה היא האשה היחידה במקרא שמספר שנות חייה נמנה במפורש. ואורך החיים הזה, מאה עשרים ושבע, עוד ישוב ויופיע אצל אחת מצאצאיה — ראו במדרש שלהלן.
★ מטרת הפסוק: לסכם את חייה של שרה — לא רק את אורכם, אלא את איכותם. התורה אינה פותחת במיתתה, אלא בחייה: לפני שמספרים "ותמת שרה", אומרים "ויהיו חיי שרה".
★ מילות מפתח: "וַיִּהְיוּ" (אונקלוס: "וַהֲווֹ"); "חַיֵּי שָׂרָה" — חייה של שרה (אונקלוס: "חַיֵּי שָׂרָה", כבעברית); "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (אונקלוס: "מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין" — בלי לחזור על "שנה" אחרי כל מספר); "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" — שנות חייה (אונקלוס: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה").
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה נח), בפתיחת הפרשה, נדרש על שרה הפסוק "יודע ה' ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה" (תהלים לז, יח): כשם שהצדיקים תמימים, כך גם שנותיהם תמימות, שלמות (בלשון המדרש בערך). ושם במדרש מסופר (בערך): רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור התנמנם. ביקש לעורר אותם, ואמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על מאה עשרים ושבע מדינות? אלא — תבוא אסתר, בת בתה של שרה שחיתה מאה עשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה עשרים ושבע מדינות.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא של יום ראשון שעבר (י"ד מרחשון) למדנו את אגרת הקודש סימן כ"ז, הפותחת בדברי הזהר "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יותר מבחיוהי" — צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מבחייו — ומבארת "שחיי הצדיק אינם חיים בשרים כ"א חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה". בדיוק את המשפט הזה מצטטת תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן, ובו היא מבארת מה פירוש "חיי שרה", ומדוע "כולן שוין לטובה".
★ המסר ליום: "ויהיו חיי שרה" — התורה מסכמת חיים שלמים בפסוק אחד, ובוחרת לפתוח בחיים ולא במוות. כל אחד מאיתנו כותב בכל יום עוד שורה ב"חייו" שלו; השאלה אינה רק כמה שנים יהיו בהם, אלא מה יהיה בתוכן.
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים • לְכָךְ, נִכְתַּב "שָׁנָה" בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא, מַה בַּת עֶשְׂרִים לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת מֵאָה בְּלֹא חֵטְא, וּבַת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְיֹפִי.
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה • כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה.
ביאור רש"י: שני דיבורים — אחד על כל ייתור בפסוק.
★ "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים — לכך נכתב 'שנה' בכל כלל וכלל": הקושי — מדוע לא כתבה התורה בקיצור "מאה ועשרים ושבע שנה"? מדוע חוזרת המלה "שנה" אחרי כל מספר? רש"י משיב: "כלל" כאן פירושו קבוצה, יחידת מנין — המאות, העשרות והאחדות. המלה "שנה" נכתבה בכל אחת מהן "לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו": כל חלק של חייה הוא שלם בפני עצמו, וכל אחד מלמד על חברו.
★ ומה לומדים? "בת מאה כבת עשרים לחטא" — בגיל מאה הייתה שרה נקיה מחטא כמו בגיל עשרים. "מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין" — עד גיל עשרים אין בית דין של מעלה מעניש את האדם, ולכן נחשב כמי שלא חטא (וכך כותב רש"י גם בפרשת קרח, במדבר טז, כז: בית דין של מטה מעניש משיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה — מגיל עשרים). "אף בת מאה בלא חטא" — כך הייתה שרה גם בזקנתה. "ובת עשרים כבת שבע ליופי" — בגיל עשרים היה בה יופי טבעי ותמים כשל ילדה בת שבע, יופי שאין בו עדיין דבר של איפור והתייפות.
★ ושימו לב: יופיה של שרה היה ממשי ונשמר עד זקנתה — כשירדה למצרים, בגיל שישים וחמש בערך, אמר עליה אברהם "כי יפה היא מאד" (יב, יד), ובגיל תשעים לקח אותה אבימלך מלך גרר לביתו (פרק כ, שנלמד בשבוע שעבר).
★ "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה — כולן שוין לטובה": הקושי — אחרי שהפסוק כבר מנה את השנים, מה מוסיף הסיכום "שני חיי שרה"? רש"י משיב: הסיכום בא לומר שכל השנים "שוין" — שוות זו לזו — "לטובה": כולן היו טובות במידה שווה.
★ אבל הדברים תמוהים מאד: חייה של שרה כללו עשרות שנים של עקרות, נדודים, רעב, ירידה למצרים, הילקחות לבית פרעה ולבית אבימלך, והמתח עם הגר — וכיצד אפשר לומר עליהן שהיו "שוין לטובה"? בשאלה זו עוסקות הן ההפניה השנייה לשיחות קודש והן תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן, ושם תשובתה.
★ המסר ליום: "כל אחד נדרש לעצמו" — כל תקופה בחיים חשובה בפני עצמה: הילדות, הבגרות והזקנה. אין "שנים שהולכות לאיבוד"; כל שנה יכולה להיות "שנה" שלמה.
ביאור ההפניה: שתי הפניות, ושתיהן על פסוקנו. (א) לקוטי שיחות חלק טו, עמוד 145 — על שם הפרשה: מדוע נקראת כל הפרשה "חיי שרה", אף שכמעט כולה "מדברת על התקופה שאחר פטירתה"? ההפניה מציינת את השאלה ואת מקום הביאור, ואינה מפרטת את התשובה. אבל הכיוון עולה מתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן ומאגרת הקודש שהתיבה מצטטת: חייו האמיתיים של צדיק הם "חיים רוחניים" — אמונה, יראה ואהבה — ואלה אינם נפסקים עם פטירתו; הם נמשכים ומתגלים במה שנעשה אחריו, בצאצאיו ובממשיכי דרכו. ופרשתנו, שעיקרה הבאת רבקה אל אהל שרה, מספרת כיצד נמשכת דרכה של שרה.
★ (ב) לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 336 — על שני דיבורי רש"י בפסוקנו ("בת ק' כבת כ'" — מן הדיבור הראשון, ו"כולן שוין לטובה" — מן השני; ". ." מציין את ההשמטה שביניהם): "ביאור כיצד כל שנותיה של שרה היו שווין לטובה, גם בזמנים בהם הייתה ירידה" — כמו הירידה למצרים בשנות הרעב, או הימים שבהם נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך. זו בדיוק השאלה שתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן (מלקוטי שיחות חלק לה) שואלת ומשיבה עליה.
★ המסר ליום: גם בתקופות של "ירידה" — כשהנסיבות החיצוניות קשות — אפשר שהחיים עצמם יישארו "טובים": אם מה שנחשב בעינינו "חיים" הוא הקשר עם ה' והעשייה הטובה, ולא רק התנאים שמסביב.
נקודות משיחות קודש — כל ימי חיי שרה היו טובים?
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה גו' שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה (כג, א)
יֵשׁ לְדַיֵּק בִּלְשׁוֹן הַפָּסוּק "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה", שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ לְשׁוֹן הַכָּתוּב בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים – "וַיִּהְיוּ יְמֵי פְּלוֹנִי", אוֹ "(יְמֵי) שְׁנֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי".
עוֹד יֵשׁ לְהָבִין מָה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה", שֶׁלִּכְאוֹרָה הַדְּבָרִים תְּמוּהִים: כֵּיצַד אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁכָּל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁל שָׂרָה הָיוּ "שָׁוִין לְטוֹבָה"? וַהֲרֵי בְּשָׁנִים אֵלּוּ נִכְלְלוּ זְמַנִּים וּתְקוּפוֹת שׁוֹנוֹת מְאוֹד מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, כְּמוֹ בִּהְיוֹתָהּ בְּאוּר כַּשְׂדִּים וּבְחָרָן, לְאַחַר שֶׁבָּאָה "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", בִּהְיוֹתָהּ בְּבֵית פַּרְעֹה וּבְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.
וְיֵשׁ לוֹמַר:
חַיֵּיהֶם הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל הַצַּדִּיקִים הֵם חַיֵּי הַנְּשָׁמָה וַעֲבוֹדַת ה'. וּבִלְשׁוֹן אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן בַּתַּנְיָא: "שֶׁחַיֵּי הַצַּדִּיק אֵינָם חַיִּים בְּשָׂרִיִּים כִּי אִם חַיִּים רוּחָנִיִּים".
וְזֶהוּ גַּם הַפֵּרוּשׁ בְּ"חַיֵּי שָׂרָה" – הָעִנְיָנִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ חַיֵּי נִשְׁמָתָהּ שֶׁל שָׂרָה.
"חַיֵּי שָׂרָה" אֵלּוּ הָיוּ "שָׁוִין לְטוֹבָה" בְּמֶשֶׁךְ כָּל שְׁנוֹתֶיהָ, כִּי הַהֶבְדֵּלִים בֵּין הַתְּקוּפוֹת וְהַזְּמַנִּים הֵם רַק בְּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים לְחַיֵּי הַגּוּף, אֲבָל חַיֶּיהָ הָרוּחָנִיִּים שֶׁל שָׂרָה הָיוּ "שָׁוִין לְטוֹבָה" כָּל רֶגַע וָרֶגַע בִּהְיוֹתָהּ עֲלֵי אֲדָמוֹת, גַּם בִּהְיוֹתָהּ בְּבֵית פַּרְעֹה וּבְבֵית אֲבִימֶלֶךְ וְכוּ'.
וְלָכֵן נֶאֱמַר "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה", וְלֹא "יְמֵי" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי אַף שֶׁיְּמֵי חַיֶּיהָ כָּלְלוּ חִלּוּקִים וְשִׁנּוּיִים רַבִּים בְּמַעֲמָדָהּ וּבְמַצָּבָהּ, מִכָּל מָקוֹם "חַיֵּי שָׂרָה" – חַיֶּיהָ הָרוּחָנִיִּים – הָיוּ בְּאֹפֶן שָׁוֶה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ – "כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה".
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ה ע' 92 ואילך)
ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בשתי שאלות. הראשונה — על לשון הפסוק: בדרך כלל, כשהתורה מסכמת חיים של אדם, היא אומרת "ויהיו ימי פלוני" — כמו "ויהיו כל ימי אדם אשר חי, תשע מאות שנה ושלשים שנה" (ה, ה), או "(ימי) שני חיי פלוני" — כמו "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי" (כה, ז, בסוף פרשתנו) ו"ויהי ימי יעקב שני חייו" (מז, כח). כאן לעומת זאת: "ויהיו חיי שרה" — בלי "ימי". והשאלה השנייה — על רש"י: כיצד אפשר לומר שכל מאה עשרים ושבע שנותיה "שוין לטובה"? הן כללו את אור כשדים — בית של עבודה זרה; את חרן; את הארץ "אשר אראך" (יב, א), שמיד עם בואה אליה פרץ בה רעב; ואת הימים שבהם נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך.
★ התשובה — "חיים רוחניים": חייהם האמיתיים של הצדיקים הם "חיי הנשמה ועבודת ה'". והתיבה מביאה את לשון אדמו"ר הזקן בתניא — מאגרת הקודש סימן כ"ז, שלמדנו בתניא של יום ראשון שעבר: "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים"; ובאגרת עצמה ממשיך המשפט: "שהם אמונה ויראה ואהבה". (בחוברת של השבוע שעבר נדפס באגרת "בשרים", ובהערה שם הובאה הערת הרבי: "כנראה צ"ל 'בשריים' (ב' יודין), כמו 'רוחניים', שבהמשכו"; ובתיבה שלפנינו אכן נכתב "בְּשָׂרִיִּים".)
★ ההחלה על שרה: "חיי שרה" — הם הדברים שבהם חיה נשמתה: האמונה, היראה והאהבה, ועבודת ה' שלה. ההבדלים בין התקופות — עושר ועוני, ארץ ישראל ומצרים, בית אברהם ובית פרעה — נוגעים רק ל"חיי הגוף", למצב החיצוני. אבל חייה הרוחניים היו "שוין לטובה" "כל רגע ורגע בהיותה עלי אדמות" — גם בבית פרעה ובבית אבימלך היא נשארה אותה שרה, באותה דרגה של קדושה.
★ וזה גם יישוב השאלה הראשונה: "ימים" משתנים זה מזה — יש ימים טובים ויש ימים קשים; ולכן לא נאמר "ויהיו ימי שרה". התורה אומרת "ויהיו חיי שרה" — היא מתארת את מה שהיה שווה בכל הימים: חייה הרוחניים, ש"כולן שוין לטובה".
★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 92 ואילך. (ובאותו נושא — השיחה שבהפניה השנייה לעיל, לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 336.)
★ המסר ליום: אדם אינו יכול תמיד לבחור את הנסיבות שבהן הוא נמצא; אבל הוא יכול לבחור מה יהיו "חייו" בתוכן. מי שחייו האמיתיים הם אמונה, יראה ואהבה — נשאר "שווה לטובה" גם ב"בית פרעה".
בראשית פרק כ״ג פסוק ב׳
(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע — הִיא חֶבְרוֹן — בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה (לוֹמַר עָלֶיהָ דִּבְרֵי הֶסְפֵּד) וְלִבְכּוֹת עָלֶיהָ.
★ שרה נפטרת בחברון, ולראשונה בתורה נזכר הספד על מת. ולפי רש"י — אברהם לא היה במקום: הוא "בא" אליה, מבאר שבע.
★ שימו לב לסדר: התורה אינה מספרת כאן מה גרם למות שרה, אבל המקום שבו נכתב הפסוק מלמד: מיד אחרי העקדה, ואחרי הבשורה על רבקה. רש"י יבאר שהסמיכות לעקדה היא המפתח.
★ ועוד: "בקרית ארבע — הוא חברון": לעיר יש שני שמות, והפסוק טורח להזכיר את שניהם. רש"י יבאר את השם "קרית ארבע" — ובשני פירושים.
★ ועוד: "הִוא חברון" — כתוב בוי"ו ("הוא") ונקרא "הִיא", כדרכה של התורה בחמשת החומשים, שבהם המלה "היא" נכתבת על פי רוב בוי"ו. (ואונקלוס מתרגם לפי הקריאה: "הִיא חֶבְרוֹן".)
★ ועוד: בתיבה "וְלִבְכֹּתָהּ" נדפסה הכ"ף קטנה — כך היא כתובה בספר התורה, באות זעירא. ועל משמעותה — בבעל הטורים שלהלן.
★ מטרת הפסוק: לספר על פטירת שרה ולהעמיד את הרקע לכל מה שיבוא בהמשך היום: אברהם צריך מקום קבורה, וכך מגיע אל בני חת ואל מערת המכפלה — הנחלה הקבועה הראשונה שלו בארץ כנען.
★ מילות מפתח: "וַתָּמָת" (אונקלוס: "וּמִיתַת"); "קִרְיַת אַרְבַּע" — "קריה" היא עיר (אונקלוס: "קִרְיַת אַרְבַּע"); "הִוא חֶבְרוֹן" — זו העיר שנקראת גם חברון (אונקלוס: "הִיא חֶבְרוֹן"); "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (אונקלוס: "בְּאַרְעָא דִכְנָעַן"); "וַיָּבֹא" (אונקלוס: "וַאֲתָא"); "לִסְפֹּד" — לומר הספד: דברי שבח על המת וצער על לכתו (אונקלוס: "לְמִסְפְּדָה"); "וְלִבְכֹּתָהּ" — ולבכות עליה (אונקלוס: "וּלְמִבְכַּהּ").
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה נח) נשאלת השאלה, בערך: "ויבא אברהם" — מהיכן בא? ומובאת שם דעה שבא מהר המוריה — כלומר, ישר מן העקדה. וזה מתאים לדברי רש"י כאן, שבא "מבאר שבע", אליה הלך אחרי העקדה ("וילכו יחדו אל באר שבע", כב, יט). ובמדרשי חז"ל מסופר, בערך, שבזמן שאברהם ויצחק היו בהר המוריה הגיעה אל שרה הבשורה על מה שנעשה שם, וכששמעה — יצאה נשמתה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן מובא פירוש הזהר על פסוקנו: שרה היא הגוף, ואברהם — הנשמה. "ויבא אברהם לספד לשרה" — הנשמה מספידה את הגוף, "כי גם לאחר המיתה הנשמה קשורה לגוף". ומכאן הרבי מגיע לשאלת היחס בין הנשמה לגוף — בזמן הזה ולעתיד לבוא.
★ המסר ליום: גם אברהם, האיש הגדול בדורו, שזה עתה עמד בניסיון העקדה, בא "לספד ולבכות". האבל אינו סתירה לאמונה; התורה מכבדת את הצער ואת הצורך לבטא אותו.
בְּקִרְיַת אַרְבַּע • עַל שֵׁם אַרְבָּעָה עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם: אֲחִימָן, שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶן. דָּבָר אַחֵר: עַל שֵׁם ד' זוּגוֹת שֶׁנִּקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: (ב"ר) אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.
וַיָּבֹא אַבְרָהָם • מִבְּאֵר שֶׁבַע.
לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ • וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְפִי שֶׁעַל-יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה, וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "בְּקִרְיַת אַרְבַּע — על שם ארבעה ענקים שהיו שם": הקושי — מדוע נקראה העיר "קרית ארבע", קריה של ארבעה? רש"י מביא שני פירושים. הראשון: "על שם ארבעה ענקים שהיו שם: אחימן, ששי ותלמי ואביהן". את שלושת הענקים האלה פגשו המרגלים בחברון: "ויבא עד חברון, ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (במדבר יג, כב); ואביהם, הרביעי, הוא "ארבע", שעל שמו נקראה העיר, כמו שנאמר בספר יהושע: "קרית ארבע, אבי הענק, היא חברון" (יהושע טו, יג).
★ "דבר אחר: על שם ד' זוגות שנקברו שם איש ואשתו": הפירוש השני (בראשית רבה; וכן בגמרא, עירובין נג, א) — העיר נקראת על שם ארבעה זוגות שנקברו בה: "אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה". ושימו לב: ברגע זה רק הזוג הראשון, אדם וחוה, קבור שם, לפי המסורת; שרה תהיה הראשונה מן האבות והאמהות שתיקבר במקום. השם "קרית ארבע" מבטא, אפוא, את ייעודו של המקום — מה שעתיד להיעשות בו.
★ "וַיָּבֹא אַבְרָהָם — מבאר שבע": הקושי — "ויבא" — מהיכן בא? רש"י משיב: "מבאר שבע". בשבת למדנו: "וילכו יחדו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע" (כב, יט), ורש"י פירש שם: "לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב" — כלומר, ביתו של אברהם היה בחברון, ואחרי העקדה הלך לבאר שבע. בינתיים נפטרה שרה בחברון, ואברהם בא משם להספידה.
★ "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ — ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק": הקושי — מדוע מספרת התורה על מיתת שרה דווקא כאן, מיד אחרי העקדה (ואחרי רשימת בני נחור)? רש"י משיב: הסמיכות מלמדת על הסיבה: "לפי שעל ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט" — כשהגיעה אל שרה הידיעה שבנה הוכן לשחיטה, ושרק בנס כמעט לא נשחט — "פרחה נשמתה ממנה ומתה". "פרחה" — יצאה בבת אחת, כמו ציפור שעפה. הזעזוע היה חזק מכדי שתעמוד בו.
★ ומכאן החשבון שהבאנו לעיל בבעל הטורים: שרה ילדה את יצחק בגיל תשעים, ומתה בגיל מאה עשרים ושבע מיד אחרי העקדה — הרי שיצחק היה בעקדה בן שלושים ושבע. לא נער קטן שנגרר אל ההר, אלא אדם בוגר שהלך מרצונו — "וילכו שניהם יחדו".
★ ושימו לב: רש"י כותב את הדבר על הדיבור "לספד לשרה ולבכתה" — כאן, בתיאור האבל, מתגלה עומק הטרגדיה: אברהם חוזר מן הניסיון הגדול בחייו, שבו עמד בשלמות — ומוצא את אשתו מתה בגללו.
★ המסר ליום: העקדה, שנחשבת לשיא מסירות הנפש של אברהם ויצחק, עלתה גם לשרה בחייה. כל מסירות נפש גדולה של אדם אחד נוגעת גם בבני ביתו; ראוי לזכור שגם הם שותפים בה, וגם בשכרה.
נקודות משיחות קודש — הנשמה והגוף – כיום ולעתיד לבוא
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (כג, ב)
מְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: "וַתָּמָת שָׂרָה" – זֶה הַגּוּף, "בְּקִרְיַת אַרְבַּע" – אֵלּוּ אַרְבַּעַת הַיְּסוֹדוֹת (אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם וְעָפָר), "הִיא חֶבְרוֹן" – שֶׁהָיוּ מְחֻבָּרִים בְּגוּפוֹ בְּחַיָּיו (שֶׁהֲרֵי הַגּוּף מֻרְכָּב מֵאַרְבַּעַת הַיְּסוֹדוֹת), "וַיָּבוֹא אַבְרָהָם" – זוֹ הַנְּשָׁמָה, "לִסְפֹּד לְשָׂרָה" – זֶה הַגּוּף (כִּי גַּם לְאַחַר הַמִּיתָה הַנְּשָׁמָה קְשׁוּרָה לַגּוּף).
פֵּרוּשׁ זֶה, שֶׁאַבְרָהָם הוּא הַנְּשָׁמָה וְשָׂרָה הִיא הַגּוּף, מְעוֹרֵר תְּמִיהָה גְּדוֹלָה: הֲרֵי רְצוֹנָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הוּא לְהִתְקָרֵב לַה', וְהַגּוּף מִתְאַוֶּה לְעִנְיָנִים חָמְרִיִּים. אִם כָּךְ, וַדַּאי שֶׁעַל הָאָדָם לְהַכְרִיעַ כִּרְצוֹן הַנְּשָׁמָה. לְפִי זֶה, כֵּיצַד נִצְטַוָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ – שֶׁהוּא הַנְּשָׁמָה – "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה" – שֶׁהִיא הַגּוּף – "שְׁמַע בְּקוֹלָהּ"? הַאִם הַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לְהַכְנִיעַ אֶת רְצוֹנוֹתֶיהָ, חַס וְשָׁלוֹם, לִתְשׁוּקוֹתָיו שֶׁל הַגּוּף?
וְיֵשׁ לְבָאֵר זֹאת בְּהַקְדָּמַת הַיָּדוּעַ, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם וִירִידַת הַנְּשָׁמָה לְמַטָּה הִיא, כַּמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא, שְׁ"זֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בְּתַחְתּוֹנִים דַּוְקָא". כְּלוֹמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְאַוָּה לִשְׁכֹּן בְּתוֹךְ הַגַּשְׁמִיּוּת וְהַחָמְרִיּוּת שֶׁיְּזַכְּכוּ וִיקַדְּשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי עֲבוֹדָתָם בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת. וְיִעוּד זֶה יֻשְׁלַם לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּשֶׁ"יִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ הַגַּשְׁמִית דַּיְקָא, וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר יַחְדָּיו" אֶת כְּבוֹד ה' וּקְדֻשָּׁתוֹ.
בַּזְּמַן הַזֶּה, עֲבוֹדַת הָאָדָם הִיא לְהַגְבִּיר אֶת הַנְּשָׁמָה עַל הַגּוּף, לְהִתְמַסֵּר לַעֲבוֹדַת ה' וּלְזַכֵּךְ אֶת הַגּוּף וּלְקַדְּשׁוֹ. אַךְ לֶעָתִיד לָבוֹא, כְּשֶׁתֻּשְׁלַם הָעֲבוֹדָה וְהַגַּשְׁמִיּוּת תִּתְעַלֶּה וְתִתְקַדֵּשׁ וְתִהְיֶה מִשְׁכָּן לַה', יִהְיֶה הַדָּבָר לְהֶפֶךְ: הַגּוּף יִהְיֶה נַעֲלֶה יוֹתֵר מִן הַנְּשָׁמָה, עַד שֶׁהַנְּשָׁמָה תִּהְיֶה נִזּוֹנֶת מִן הַגּוּף.
וְזֶהוּ הַבֵּאוּר בְּצִוּוּי ה' לְאַבְרָהָם "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה (אַבְרָהָם) צְרִיכָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל הַגּוּף (שָׂרָה). שֶׁכֵּן הָאָבוֹת "הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא", וְלָכֵן כְּבָר הָיְתָה נִכֶּרֶת בָּהֶם מַעֲלַת הַגּוּף שֶׁתִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א ע' 31 ואילך)
ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: הזהר קורא את פסוקנו כמשל על האדם עצמו. "ותמת שרה" — זה הגוף, שמת. "בקרית ארבע" — ארבעת היסודות שמהם בנוי כל דבר גשמי: אש, רוח (אוויר), מים ועפר. "היא חברון" — מלשון חיבור: היסודות האלה היו "מחוברים" בגוף בחייו, שהרי הגוף מורכב מהם. "ויבוא אברהם" — זו הנשמה. "לספד לשרה" — הנשמה מספידה את הגוף, "כי גם לאחר המיתה הנשמה קשורה לגוף". (התיבה מצטטת את מלות הפסוק בלשון הזהר: "הִיא חֶבְרוֹן" ו"וַיָּבוֹא", ולא "הִוא" ו"וַיָּבֹא" שבפסוק.)
★ השאלה: אם אברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף — הרי הנשמה רוצה להתקרב לה', והגוף נמשך אחרי "עניינים חומריים"; ופשוט שהאדם צריך להכריע כרצון הנשמה. אבל בשבוע שעבר (כא, יב) למדנו שה' ציווה את אברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" — ורש"י פירש שם, בערך, שמכאן למדנו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. האם, חלילה, הנשמה צריכה להכניע את רצונותיה לתשוקות הגוף?
★ היסוד — "דירה בתחתונים": "תכלית בריאת העולם וירידת הנשמה למטה" — כלשון התניא שהתיבה מצטטת — היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא" (על פי המדרש, תנחומא פרשת נשא, שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים; ובתניא פרקים לו–לז). כלומר: הקב"ה רוצה לשכון דווקא בתוך הגשמיות והחומריות — כשבני ישראל מזככים ומקדשים אותה על ידי קיום המצוות. והייעוד הזה ישלם לעתיד לבוא, כשיתקיים "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (במדבר יד, כא) — "הארץ הגשמית דייקא" — ו"ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו" (ישעיה מ, ה). (התיבה משלבת את שני הפסוקים בציטוט אחד.)
★ התשובה — שני זמנים: "בזמן הזה" — תפקיד האדם הוא להגביר את הנשמה על הגוף: להתמסר לעבודת ה', לזכך את הגוף ולקדשו. אבל "לעתיד לבוא", כשהעבודה תושלם והגשמיות עצמה תתעלה ותהיה "משכן לה'" — "יהיה הדבר להפך": הגוף יהיה נעלה יותר מן הנשמה, "עד שהנשמה תהיה נזונת מן הגוף". מדוע? כי דווקא בגשמיות רצה הקב"ה לשכון; וכשהיא מזוככת, מתגלה בה מה שאפילו הנשמה אינה יכולה להגיע אליו בכוחות עצמה. (ובתורת החסידות נקשר רעיון זה בפסוק "נקבה תסובב גבר" — ירמיה לא, כא: לעתיד לבוא המקבל יתעלה על המשפיע.)
★ ומכאן לאברהם ושרה: "שכן האבות 'הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא'" — כמאמר חז"ל (בבא בתרא טז, ב – יז, א) על אברהם, יצחק ויעקב. ומכיוון שהאבות טעמו כבר בחייהם "מעין העולם הבא", "כבר היתה נכרת בהם מעלת הגוף שתתגלה לעתיד". לכן ציווה ה' את אברהם — הנשמה — "שמע בקולה" של שרה — הגוף: זו הייתה טעימה מוקדמת מן המצב של לעתיד לבוא.
★ ואפשר להוסיף קשר לשיעור של היום: כל המשך הפרשה (פסוקים ג–טז) עוסק בדבר שלכאורה נוגע רק לגוף — מקום קבורה. אבל אברהם טורח, מתעקש ומשלם הון רב — "ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" — כדי לקבור את שרה דווקא במערת המכפלה. "גם לאחר המיתה הנשמה קשורה לגוף", והגוף — לפי התיבה — הוא מה שעתיד להתעלות יותר מכל.
★ ⚠ בתיבה נדפס "שְׁ"זֶה" — בשוא תחת השי"ן (ובלי דגש בזי"ן); הצפוי הוא "שֶׁ"זֶּה". וכן נדפס בתיבה פעם "שְׁמַע בְּקוֹלָהּ" (מלא) ופעם "שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (חסר), ופעם "דַּוְקָא" ופעם "דַּיְקָא". הועתק כפי שנדפס.
★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק א, עמוד 31 ואילך.
★ המסר ליום: היום עלינו להוביל את הגוף אחרי הנשמה — לזכך ולקדש את האכילה, השינה, העבודה והממון. אבל זה לא מפני שהגוף "רע": דווקא בו בחר הקב"ה לשכון, ובו יתגלה לעתיד לבוא הגילוי הנעלה ביותר. מי שמקדש את הגשמי — מכין את הדירה לקב"ה.
בראשית פרק כ״ג פסוק ג׳
(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ (מִלִּפְנֵי שָׂרָה הַמֵּתָה, שֶׁעָלֶיהָ סָפַד וּבָכָה), וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת (תּוֹשְׁבֵי חֶבְרוֹן) לֵאמֹר.
★ בשני הפסוקים הראשונים של הפרשה ראינו את הבשורה הקשה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" (פסוק א), "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (פסוק ב). רש"י פירש שם שאברהם בא מבאר שבע, ושמיתת שרה נסמכה לעקידת יצחק — כששמעה שבנה הוזמן לשחיטה וכמעט שנשחט, "פרחה נשמתה ממנה ומתה". ועכשיו, אחרי ההספד והבכי, מתחיל פרק חדש בסיפור: אברהם קם, ופונה לדאוג לקבורתה.
★ שימו לב: "ויקם" — עד עכשיו ישב אברהם לפני המתה, ספד ובכה. התורה אינה מספרת כמה זמן נמשכו ההספד והבכי, אלא רק שבסופם — "ויקם". מן הצער הוא עובר אל המעשה: החובה הראשונה והדחופה ביותר כלפי המת היא לקבור אותו.
★ ועוד: "מעל פני מתו" — התורה אינה אומרת "מעל פני שרה", אלא "מתו" — המת שלו, שהוא אחראי לקבורתו. מכאן הלשון שבמשנה: "מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה" (ברכות ג, א) — מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר, כל עיסוקו צריך להיות בקבורתו.
★ ועוד: "בני חת" — צאצאיו של חת, בנו של כנען: "וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת" (י, טו). הם היו יושבי חברון באותו זמן. ושימו לב: אברהם אינו פונה תחילה לאדם פרטי, אלא לכל הציבור. גר שבא מארץ אחרת אינו יכול לקנות קרקע בעיר בלי הסכמת בני המקום; ולכן הוא פותח בפנייה גלויה וציבורית. הביטוי "בני חת" יחזור בסיפורנו פעמים רבות — ובעל הטורים ימנה אותן ויגלה בכך רמז.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: לפתוח את סיפור קניית מערת המכפלה — הקנייה הראשונה של קרקע בארץ ישראל שעליה מספרת התורה — ולהראות שאברהם אינו נשאר שקוע באבלו, אלא קם לעשות את מה שצריך.
★ מילות מפתח: "וַיָּקָם" (אונקלוס: "וְקָם"); "מֵעַל פְּנֵי" — מלפני (אונקלוס: "מֵעַל אַפֵּי"); "מֵתוֹ" — המת שלו (אונקלוס: "מִיתֵהּ"); "וַיְדַבֵּר" (אונקלוס: "וּמַלֵּיל"); "בְּנֵי חֵת" — החִתים (אונקלוס: "בְּנֵי חִתָּאָה"); "לֵאמֹר" (אונקלוס: "לְמֵימָר").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) אמרו, בלשון המדרש בערך: התורה האריכה וחזרה וכתבה "בני חת" עשר פעמים, כנגד עשרת הדברות — ללמד שכל המברר מקחו של צדיק, כלומר מי שמסייע לקנייתו של צדיק ומעמיד אותה על בסיס ברור, כאילו קיים עשרת הדברות. ובגמרא (מועד קטן כז, ב) לימדו את מידת האבל, בלשון הגמרא בערך: אל תבכו למת יותר מדאי — שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לגיהוץ ולתספורת. גם האבל הוא בגבול ובמידה; ואחריו — "ויקם".
★ ביאור בדרך חב"ד: במכתבי ניחומים רבים הדגיש הרבי שהנשמה נצחית, ושהקשר עמה אינו נפסק במיתה; ולכן אין להאריך בצער יותר ממה שקבעה התורה, אלא להפוך את הכאב למעשים טובים — להוסיף בתורה ובמצוות לעילוי נשמת הנפטר. כך נוהג כאן אברהם: אחרי "לספד ולבכתה" — "ויקם", ועוסק מיד במצוה הבאה כלפי שרה.
★ המסר ליום: גם כשבאה עלינו אבידה או צער — יש זמן לבכות, ויש זמן לקום. "ויקם" אינו שכחה של מה שהיה, אלא דרך לכבד אותו: לקום ולעשות את מה שצריך עכשיו.
בראשית פרק כ״ג פסוק ד׳
(ד) גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אָמַר לָהֶם אַבְרָהָם:) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם (בָּאתִי מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת, וְהִתְיַשַּׁבְתִּי בֵּינֵיכֶם); תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר (חֶלְקַת קַרְקַע לְבֵית קְבָרוֹת, שֶׁתִּהְיֶה שֶׁלִּי) עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.
★ אלה המלים הראשונות שאברהם אומר בפרשתנו. הוא פותח בהצגה עצמית: "גר ותושב אנכי עמכם", ומיד אחריה — הבקשה: "תנו לי אחזת קבר עמכם", והטעם הדחוף: "ואקברה מתי מלפני" — המתה עדיין מוטלת לפניו.
★ שימו לב: "גר ותושב" נראים כשני הפכים. "גר" הוא מי שבא מבחוץ ואינו שייך למקום; "תושב" הוא מי שיושב במקום דרך קבע. איך אפשר להיות שניהם יחד? על כך עומד רש"י, ומביא שני פירושים — פשט ומדרש.
★ ועוד: אברהם אינו מבקש "קבר" סתם, אלא "אחזת קבר" — בעלות קבועה על קרקע. ובאמת, המקום שיקנה ייעשה לבית הקברות של המשפחה: יעקב אבינו מספר לפני מותו: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" (מט, לא).
★ ועוד: הקב"ה הבטיח לאברהם פעמים רבות את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז), "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (יג, יז). ובכל זאת, כשמתה שרה — אין לו בארץ אפילו מקום קבר אחד, והוא צריך לבקש אותו מבני חת.
★ מטרת הפסוק: להציג את בקשתו של אברהם — ענווה ובכבוד ("גר"), אבל גם בתוקף ובביטחון ("תושב"). כבר בפסוק הזה ניכרת המטרה: לא טובה זמנית, אלא "אחזה".
★ מילות מפתח: "גֵּר" — מי שבא מארץ אחרת (אונקלוס: "דַּיָּר", דר, מתגורר); "וְתוֹשָׁב" — יושב במקום דרך קבע (אונקלוס: "וְתוֹתַב"); "תְּנוּ לִי" (אונקלוס: "הָבוּ לִי"); "אֲחֻזַּת קֶבֶר" — בעלות על קרקע לקבורה (אונקלוס: "אַחְסָנַת קְבוּרָא"); "מֵתִי" (אונקלוס: "מִיתִי"); "מִלְּפָנָי" — מלפני (אונקלוס: "מִן קֳדָמָי").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קיא, א) מובא, בלשון הגמרא בערך, שהקב"ה אמר למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין — חבל על האבות שאבדו ואינם נמצאים עוד. לאברהם אמרתי "קום התהלך בארץ... כי לך אתננה", וכשביקש מקום לקבור את שרה לא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף — ולא הרהר אחר מידותי. ויש מן המפרשים שמנו את קבורת שרה בין עשרת הניסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם (אבות ה, ג): ההבטחה הייתה "לך אתננה", והמציאות — שאפילו קבר צריך לקנות במחיר מלא; ואברהם אינו מתלונן, אלא קונה בשקט ובכבוד.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מודגש שכל יהודי צריך להיות בעולם הזה "גר ותושב" בבת אחת. "גר" — שאינו משועבד לעולם ואינו רואה בו את עיקר מציאותו, כדברי דוד המלך: "כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי" (תהלים לט, יג); וכך נאמר על ישראל בארצם: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). אבל גם "תושב" — שאינו בורח מן העולם, אלא נכנס בו, קונה בו "אחוזה", ועושה בו את רצון ה'.
★ המסר ליום: אפשר לחיות בתוך העולם, לבנות בו ולהשתקע בו — ובכל זאת לזכור שאנחנו כאן בשליחות. "גר" בלב, "תושב" במעשה.
גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם • גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת, וְנִתְיַשַּׁבְתִּי עִמָּכֶם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: אִם תִּרְצוּ, הֲרֵינִי גֵּר. וְאִם לָאו, אֶהְיֶה תּוֹשָׁב וְאֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
אֲחֻזַּת־קֶבֶר • אֲחֻזַּת קַרְקַע לְבֵית הַקְּבָרוֹת.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם — גר מארץ אחרת, ונתישבתי עמכם": הקושי — כיצד אדם אחד יכול להיות גם "גר" וגם "תושב"? רש"י מפרש תחילה לפי הפשט: שתי המלים מתארות שני שלבים בחייו. "גר" — מצד מוצאו: הוא בא "מארץ אחרת", מחרן, ואין לו בכנען נחלת אבות. "תושב" — מצד מצבו עכשיו: "ונתישבתי עמכם", הוא כבר שנים רבות יושב ביניהם. ולכן הוא צריך את רשותם: גר אינו יכול לרשת או לתבוע קרקע, אבל כתושב הוא מבקש לקנות.
★ "ומדרש אגדה: אם תרצו, הריני גר": המדרש מפרש את שתי המלים לא כשני שלבים, אלא כשתי אפשרויות שאברהם מציג לפני בני חת. אם תסכימו מרצונכם — אני "גר": אקנה מכם כמו כל אדם זר, במחיר מלא ובדרך כבוד.
★ "ואם לאו, אהיה תושב ואטלנה מן הדין": ואם תסרבו — אני "תושב", כלומר בעל הבית בארץ הזאת, ואקח את הקרקע "מן הדין", בזכות. ומה הזכות? "שאמר לי הקדוש־ברוך־הוא: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'" (יב, ז). הארץ כולה כבר הובטחה לו ולזרעו.
★ שימו לב: אברהם יודע שהארץ שלו, ובכל זאת אינו משתמש בזכות הזאת. כבר בפרשת לך לך פירש רש"י (יג, ז) שרועי לוט רעו בשדות אחרים ואמרו "הארץ לאברהם נתנה", והכתוב השיב להם: "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" — עדיין לא זכה בה אברם. גם כאן — אברהם מעדיף להיות "גר", ולשלם את מלוא המחיר (כפי שנראה בפסוק ט).
★ "אֲחֻזַּת־קֶבֶר — אחזת קרקע לבית הקברות": הקושי — מה בא להוסיף המלה "אחזת"? היה די לומר "תנו לי קבר". רש"י מבאר: אברהם אינו מבקש רשות לקבור קבר אחד בשטח של אחרים, אלא "אחזת קרקע" — בעלות על חלקת אדמה שתשמש "לבית הקברות", למשפחה ולדורות. וכך גם בפסוק ו, כשיציעו לו בני חת את "מבחר קברינו", הוא לא יסתפק בזה.
★ המסר ליום: אפשר לעמוד על זכותנו בתוקף — ובכל זאת לבחור בדרך של כבוד ושל שלום. אברהם יודע שהארץ שלו, ודווקא משום כך אינו צריך להוכיח זאת בכוח.
בראשית פרק כ״ג פסוק ה׳
(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ:
★ פסוק קצר של מעבר: בני חת שמעו את בקשתו של אברהם — ועונים לו. את תוכן תשובתם נשמע בפסוק הבא.
★ שימו לב: כל הסיפור כתוב בסגנון של משא ומתן רשמי. כל צד פותח את דבריו בהקדמה: "וידבר אל בני חת לאמר" (פסוק ג), "ויענו בני חת את אברהם לאמר לו" (פסוקנו), ושוב "וידבר אתם לאמר" (פסוק ח). התורה מתארת בפירוט עסקה שנעשתה בפומבי, לעיני הציבור — וכך גם כל הקורא יכול לראות כיצד נקנתה המערה, צעד אחר צעד.
★ ועוד: "בני חת" — הנה שוב השם הזה, כפי שהזכרנו בבעל הטורים בפסוק הקודם: הם חוזרים ומופיעים בסיפור שוב ושוב, כשותפים ועדים לקנייה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות שבני חת מגיבים לאברהם בכבוד ובפנים יפות — ואינם מתעלמים מבקשתו של ה"גר" שביניהם.
★ מילות מפתח: "וַיַּעֲנוּ" — השיבו (אונקלוס: "וְאָתִיבוּ"); "בְנֵי חֵת" (אונקלוס: "בְנֵי חִתָּאָה"); "לֵאמֹר לוֹ" (אונקלוס: "לְמֵימַר לֵהּ").
★ מדרש: גדולה הייתה ההערכה של אומות העולם לאברהם. בגמרא (בבא בתרא צא, ב) מסופר, בלשון הגמרא בערך, שביום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד הקברניט שלה. את ההערכה הזאת נשמע כבר בפסוק הבא מפי בני חת עצמם: "נשיא אלהים אתה בתוכנו".
★ המסר ליום: גם מי שאינו שותף לאמונתנו יכול להעריך יושר, נדיבות וכבוד. הדרך שבה אנו מתנהגים עם הסובבים אותנו קובעת איך יענו לנו.
בראשית פרק כ״ג פסוק ו׳
(ו) שְׁמָעֵנוּ ׀ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אָמְרוּ בְּנֵי חֵת:) שְׁמָעֵנוּ, אֲדֹנִי! נְשִׂיא אֱלֹהִים (נָשִׂיא גָּדוֹל, נְשִׂיאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא) אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ; בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ (בַּמֻּבְחָר שֶׁבְּקִבְרוֹתֵינוּ) קְבֹר אֶת מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה (לֹא יִמְנַע) מִמְּךָ, מִלִּקְבֹּר מֵתֶךָ.
★ זו תשובתם של בני חת, וכולה כבוד ונדיבות. אברהם הציג את עצמו כ"גר ותושב" — והם עונים לו: אינך גר בעינינו, אתה "נשיא אלהים" בתוכנו! לא רק שנאפשר לך לקבור — אלא "במבחר קברינו", במיטב הקברים שלנו; ואין אחד מאיתנו שימנע ממך את קברו.
★ שימו לב: אחרי "שמענו" מופיע בפסוק קו מפריד — "פסק" (׀) — הפסקה קטנה בקריאה: "שמענו" — ורק אחר כך "אדני". הם פותחים בבקשה שאברהם יקשיב להם.
★ ועוד: על פני הדברים, ההצעה נדיבה מאוד. אבל היא איננה מה שביקש אברהם. הוא ביקש "אחזת קבר" — קרקע משלו (כפי שפירש רש"י בפסוק הקודם); והם מציעים לו לקבור את מתו בקברים שלהם. זו טובה וכבוד — אבל לא בעלות. ולכן אברהם יודה להם (פסוק ז), ויחזור ויבקש מקום מסוים, בכסף מלא (פסוקים ח–ט).
★ ועוד: "נשיא אלהים" — אפשר להבין כאן את "אלהים" כתואר של גדולה, כמו "ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים" (יונה ג, ג) — כלומר: נשיא גדול מאוד. ואונקלוס מפרש את המלה כמכוונת להקב"ה: "רב קדם ה'" — אדם גדול לפני ה'. בני חת יודעים שגדולתו של אברהם באה לו מקרבתו לה'.
★ מטרת הפסוק: להראות עד כמה היה אברהם מכובד בעיני יושבי הארץ — והוא, שקרא בשם ה' בכל מקום, נעשה בעיניהם "נשיא אלהים". וגם להציב את הניגוד: הם מציעים מתנה — והוא רוצה קנייה.
★ מילות מפתח: "שְׁמָעֵנוּ" (אונקלוס: "קַבֵּל מִנָּנָא", קבל מאיתנו); "אֲדֹנִי" — לשון כבוד לבני אדם (אונקלוס: "רִבּוֹנָנָא", רבוננו); "נְשִׂיא אֱלֹהִים" — נשיא גדול (אונקלוס: "רַב קֳדָם יְיָ"); "בְּתוֹכֵנוּ" (אונקלוס: "בֵּינָנָא"); "בְּמִבְחַר" — במובחר, במיטב (אונקלוס: "בִּשְׁפַר", ביופי, במשובח); "קְבָרֵינוּ" (אונקלוס: "קִבְרָנָא"); "לֹא יִכְלֶה" — לא ימנע (אונקלוס: "לָא יִמְנַע"); "מִקְּבֹר" — מלקבור (אונקלוס: "מִלְּמִקְבַּר").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) מסופר, בלשון המדרש בערך, שבני חת אמרו לאברהם: מלך אתה עלינו, אלוה אתה עלינו; והשיב להם: אל יחסר העולם מלכו, ואל יחסר העולם אלוהו. כלומר: אברהם אינו מקבל את הכבוד לעצמו, אלא מפנה אותו אל הקב"ה, מלכו של עולם.
★ ביאור בדרך חב"ד: בפסוק האחרון של פרשת וירא נאמר על אברהם: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (כא, לג). רש"י פירש שם: "על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם", ובגמרא (סוטה י, א) דרשו: אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא" — אברהם הקריא את שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב. פסוקנו מראה את פירות העבודה הזאת: אפילו בני חת מכירים בו כ"נשיא אלהים". הרבי עורר רבות על שליחותו של כל יהודי, בדרכו של אברהם, להפיץ בעולם כולו את ידיעת ה' ואת קיום שבע מצוות בני נח.
★ המסר ליום: כשאדם חי חיים של אמת וחסד, גם הרחוקים רואים בו "נשיא אלהים". הדרך הטובה ביותר לקדש שם שמים היא דרך ההתנהגות היומיומית.
לֹא־יִכְלֶה • לֹא יִמְנַע, כְּמוֹ: (תהלים מ) "לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ", וּכְמוֹ: (לעיל ח) "וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם".
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "לֹא־יִכְלֶה — לא ימנע": הקושי — המלה "יכלה" נראית כאילו היא באה מן השורש כ.ל.ה — כמו "כלה", "נגמר", "השמיד". אבל "לא יכלה ממך מקבר מתך" — "לא יגמור ממך"? אין לזה מובן. רש"י מבאר: המלה באה מן השורש כ.ל.א — מנע, עצר (ומכאן "בית הכלא" — מקום שבו עוצרים אדם). ופירוש הפסוק: איש מאיתנו לא ימנע ממך את קברו. האות ה' שבסוף המלה באה במקום א' — האותיות אהו"י מתחלפות זו בזו.
★ והראיות: "כמו: (תהלים מ) 'לא תכלא רחמיך'" — דוד המלך מתפלל: "אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני" (תהלים מ, יב) — אל תמנע ממני את רחמיך. "וכמו: (לעיל ח) 'ויכלא הגשם'" — בסוף המבול: "ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים, ויכלא הגשם מן השמים" (ח, ב) — הגשם נעצר ונמנע. בשני המקומות הלשון כתובה באל"ף, ובאותה משמעות של מניעה.
★ שימו לב: גם אונקלוס מתרגם בדיוק כך: "לָא יִמְנַע מִנָּךְ" — במלה שרש"י עצמו כותב. ובעל הטורים, לעומתם, ידרוש את המלה "יכלה" גם מלשון כ.ל.ה — ראו להלן.
★ המסר ליום: "לא יכלה" — לא ימנע. שכנים טובים אינם מונעים טובה זה מזה, ובפרט בשעת צער. ומי שנמצא במצוקה — זקוק בעיקר שלא ימנעו ממנו את מה שהוא צריך.
בראשית פרק כ״ג פסוק ז׳
(ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּקָם אַבְרָהָם, וַיִּשְׁתַּחוּ (וְהִשְׁתַּחֲוָה, הִרְכִּין עַצְמוֹ בְּהוֹדָיָה) לְעַם הָאָרֶץ (לִבְנֵי הַמָּקוֹם) — לִבְנֵי חֵת.
★ בני חת הציעו לאברהם את מבחר קבריהם, וכינו אותו "נשיא אלהים" (פסוק ו). אברהם קם ומשתחווה לפניהם — תודה על הכבוד ועל הנדיבות. ורק אחרי שהודה להם, הוא יפרט בפסוק הבא מה הוא באמת מבקש.
★ שימו לב: זו הפעם השנייה בסיפורנו ש"ויקם אברהם". בפסוק ג הוא קם "מעל פני מתו" — מן האבל אל המעשה; וכאן הוא קם כדי להשתחוות — מתוך כבוד לאחרים. לפי הפשט, אברהם ישב בתוך הציבור, והוא קם ממקום מושבו כדי להשתחוות לפניהם, כדרך של כבוד.
★ ועוד: "עם הארץ" — בלשון חז"ל המאוחרת "עם הארץ" הוא אדם שאינו יודע תורה. אבל כאן משמעות הביטוי פשוטה: העם היושב בארץ, בני המקום — והפסוק עצמו מפרש: "לבני חת". וכך תרגם אונקלוס: "לְעַמָּא דְאַרְעָא".
★ ועוד: ההשתחוויה כאן היא דרך כבוד לבני אדם, ולא חלילה עבודה. כך השתחווה יעקב לעשו (לג, ג), וכך השתחוו האחים ליוסף. ואברהם — שבני חת כינו אותו "נשיא אלהים" — הוא שמשתחווה לפניהם.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: ללמד דרך ארץ: גם כשאתה מסרב להצעה — הודה עליה. אברהם אינו דוחה את נדיבותם בגאווה; הוא מכיר בה ומודה, ורק אחר כך מבקש את מה שהוא באמת צריך.
★ מילות מפתח: "וַיָּקָם" (אונקלוס: "וְקָם"); "וַיִּשְׁתַּחוּ" — השתחווה, כרע בכבוד (אונקלוס: "וּסְגִיד"); "לְעַם הָאָרֶץ" — לבני המקום (אונקלוס: "לְעַמָּא דְאַרְעָא"); "לִבְנֵי חֵת" (אונקלוס: "לִבְנֵי חִתָּאָה").
★ מדרש: במשנה (אבות ד, א): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". ועוד שנינו (אבות ד, טו): "הוי מקדים בשלום כל אדם". אברהם, המכובד שבבני דורו, הוא דווקא זה שמכבד את כולם — ומשום כך הוא מכובד.
★ ביאור בדרך חב"ד: בפרשת וירא שמענו את אברהם אומר: "ואנכי עפר ואפר" (יח, כז). הענווה הזאת אינה רק כלפי הקב"ה; היא ניכרת גם ביחסו לבני אדם. הלל מלמד: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), ואדמו"ר הזקן מבאר בתניא (פרק לב) שהלשון "בריות" באה לכלול גם את הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, "שנקראים בשם בריות בעלמא" — ואף אותם צריך לאהוב. כך אברהם: גם לבני חת, שאינם הולכים בדרכו, הוא נוהג באהבה ובכבוד.
★ המסר ליום: לפני שמבקשים — מודים. מילה טובה, תודה או קידה קטנה של כבוד, פותחות את הלב גם כשהשיחה עוד לא הסתיימה.
בראשית פרק כ״ג פסוק ח׳
(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת־מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ־לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן־צֹחַר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם (אִם זֶה רְצוֹנְכֶם) לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי — שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ לִי (בַּקְּשׁוּ בַּעֲדִי) בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.
★ אחרי שהודה להם (פסוק ז), אברהם עובר לעניין עצמו. בני חת אמרו שאיש מהם לא ימנע ממנו קבר. אברהם עונה: אם זה באמת רצונכם — עזרו לי עכשיו בבקשה מסוימת. ולראשונה בסיפור הוא מזכיר בשם את האדם שאצלו נמצא המקום שהוא רוצה: עפרון בן צחר.
★ שימו לב: אברהם אינו פונה ישר לעפרון. הוא מבקש מבני חת — מן הציבור כולו — שיפגעו בעפרון בעדו, שיבקשו ממנו. כך הבקשה מקבלת גיבוי ציבורי, ועפרון לא יוכל לדחות אותה בקלות; וכל העסקה נעשית לעיני כולם. ובפסוק הבא נגלה שעפרון יושב שם, באותו מקום, "בתוך בני חת" — אבל אברהם עדיין פונה דרכם.
★ ועוד: "לקבר את מתי מלפני" — זו הפעם השנייה שאברהם אומר "מלפני" (גם בפסוק ד). הוא חוזר ומזכיר שהמתה מוטלת לפניו, והעניין דחוף.
★ ועוד: שתי מלים בפסוק צריכות ביאור: "נפשכם" ו"ופגעו", ורש"י יבאר את שתיהן.
★ מטרת הפסוק: להעביר את השיחה מדברי כבוד כלליים אל בקשה ממשית: אדם מסוים, מקום מסוים.
★ מילות מפתח: "אִתָּם" — עמהם (אונקלוס: "עִמְּהוֹן"); "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם" — אם רצונכם בכך (אונקלוס: "אִם אִית רַעֲוָא בְנַפְשְׁכוֹן"); "שְׁמָעוּנִי" (אונקלוס: "קַבִּילוּ מִנִּי", קבלו ממני); "וּפִגְעוּ לִי" — בקשו בעדי (אונקלוס: "וּבְעוּ לִי"); "עֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר" (אונקלוס: "עֶפְרוֹן בַּר צוֹחַר").
★ מדרש: המלה "פגיעה" משמשת במקרא גם לבקשה מן הקב"ה — לתפילה. בגמרא (ברכות כו, ב) נאמר שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, "שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם', ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'" (ירמיה ז, טז). אברהם מבקש מבני חת "ופגעו לי" — שיבקשו וישתדלו בעדו, כמו מי שמתפלל בעד חברו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שהרצון הוא הכוח הנעלה והפנימי ביותר שבנפש, והוא מושל על כל שאר הכוחות; כשאדם רוצה באמת — הוא עושה. ומתאים לכך פירוש רש"י, ש"נפשכם" פירושו "רצונכם": הרצון הוא עיקר הנפש. אברהם אינו מסתפק בהצעות נדיבות בדיבור: הוא בודק אם הרצון שלהם אמיתי, ומבקש שיתבטא במעשה.
★ המסר ליום: יש מקום לבקש עזרה — ולבקש אותה בדרך הנכונה. מי שמבקש בכבוד, ובאמצעות אנשים שיכולים לסייע, מצליח יותר ממי שמנסה לבדו.
נַפְשְׁכֶם • רְצוֹנְכֶם.
וּפִגְעוּ־לִי • לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, כְּמוֹ: (רות א) "אַל־תִּפְגְּעִי־בִי".
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "נַפְשְׁכֶם — רצונכם": הקושי — "אם יש את נפשכם" — וכי יש ספק אם יש להם נפש? רש"י מבאר: "נפש" כאן פירושה רצון: אם זה רצונכם. כך גם בתפילת דוד: "אל תתנני בנפש צרי" (תהלים כז, יב) — אל תמסרני לרצון אויבי. וכך מתרגם אונקלוס: "אִם אִית רַעֲוָא בְנַפְשְׁכוֹן" — אם יש רצון בנפשכם.
★ "וּפִגְעוּ־לִי — לשון בקשה": הקושי — "פגיעה" היא בדרך כלל מפגש, התקלות. "ופגעו לי בעפרון" — "פגשו בשבילי את עפרון"? רש"י מבאר: זו "לשון בקשה" — בקשו בעדי מעפרון.
★ והראיה: "כמו: (רות א) 'אל־תפגעי־בי'" — כשנעמי מפצירה ברות לשוב לארץ מואב, עונה לה רות: "אל תפגעי בי לעזבך, לשוב מאחריך; כי אל אשר תלכי אלך" (רות א, טז) — אל תבקשי ממני, אל תפצירי בי, לעזוב אותך. "פגיעה" היא בקשה של הפצרה, מתוך התחננות.
★ שימו לב: רש"י מביא ראיה דווקא מדברי רות המואביה — אמו של מלכות בית דוד. רות אמרה "אל תפגעי בי" כשבחרה להצטרף לעם ישראל ולארץ ישראל, ואברהם אומר "ופגעו לי" כשהוא מבקש להיאחז בארץ ישראל. בשני המקומות ה"פגיעה" קשורה לאחיזה בארץ ובעם.
★ המסר ליום: "אם יש את נפשכם" — הרצון הוא הכול. מה שאדם רוצה באמת, הוא מוצא דרך לעשות; ולכן כדאי לבדוק מה אנחנו באמת רוצים — ולא רק מה אנחנו אומרים.
בראשית פרק כ״ג פסוק ט׳
(ט) וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ, אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ (בְּסוֹף שָׂדֵהוּ); בְּכֶסֶף מָלֵא (בִּמְחִירָהּ הַמָּלֵא) יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם (לְעֵינֵיכֶם), לַאֲחֻזַּת קָבֶר.
★ זו בקשתו המפורטת של אברהם, וכל מלה בה מדויקת. הוא מבקש מקום מסוים — "מערת המכפלה"; אומר של מי היא — "אשר לו", של עפרון; היכן היא — "בקצה שדהו"; באיזה מחיר — "בכסף מלא"; לפני מי — "בתוככם"; ולאיזו מטרה — "לאחזת קבר".
★ שימו לב: "אשר בקצה שדהו" — אברהם מבקש רק את המערה שבסוף השדה. הוא אינו מבקש לחתוך לעפרון את השדה באמצעו, ואינו מבקש יותר ממה שהוא צריך. (בהמשך, בפסוק יא, עפרון עצמו יציע לו גם את השדה.)
★ ועוד: "בכסף מלא" — אברהם מקדים ואומר שאינו מבקש מתנה ולא הנחה: הוא ישלם את מלוא הערך. כך עונה אברהם על הצעת בני חת "במבחר קברינו קבר את מתך" (פסוק ו): הוא אינו רוצה טובה — הוא רוצה קנייה גמורה, שאיש לא יוכל לערער עליה לעולם.
★ ועוד: "בתוככם" — לעיניכם. הקנייה צריכה להיעשות בפרהסיה, כשבני חת הם העדים. ואכן, בסוף הסיפור יאמר הכתוב שהשדה והמערה קמו לאברהם "למקנה לעיני בני חת" (פסוק יח).
★ ועוד: "לאחזת קבר" — המלים שבהן פתח אברהם את בקשתו (פסוק ד) חוזרות כאן, בסופה. מתחילה ועד סוף, המטרה אחת: אחוזה.
★ מטרת הפסוק: לנסח את הבקשה באופן ברור ומחייב: מקום מסוים, מחיר מלא, ובפני עדים.
★ מילות מפתח: "מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (אונקלוס: "מְעָרַת כָּפֶלְתָּא"); "בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ" — בסוף שדהו, בצדו (אונקלוס: "בִּסְטַר חַקְלֵהּ", בצד שדהו); "בְּכֶסֶף מָלֵא" — במחיר המלא (אונקלוס: "בְּכַסְפָּא שְׁלִים", בכסף שלם); "בְּתוֹכְכֶם" — ביניכם, לעיניכם (אונקלוס: "בֵּינֵיכוֹן"); "לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (אונקלוס: "לְאַחְסָנַת קְבוּרָא").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) אמרו, בלשון המדרש בערך: שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם", ואלה הם: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבר יוסף — שכולם נקנו בכסף מלא. ובגמרא (בבא מציעא פז, א) למדו: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה — מאברהם; ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים — מעפרון (ועל עפרון נלמד בהמשך היום). וכדברי שמאי: "אמור מעט ועשה הרבה" (אבות א, טו).
★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניות לשיחות קודש שלהלן מצוינת שיחה (לקוטי שיחות חלק י, עמוד 60) שמסיקה מכאן הוראה בעבודת ה': "שבקדושה צריך להיות יגיעה, ולא בחינם". דבר שבקדושה, שבא לאדם בחינם — אינו נעשה באמת שלו; מה שהשקיע בו את מיטב כוחותיו — הוא "אחוזה". וכלשון חז"ל (מגילה ו, ב): "יגעתי ומצאתי — תאמין".
★ המסר ליום: בדברים החשובים באמת — אל תחפש "מבצעים". מה שמשקיעים בו בשלמות, בלב שלם וב"כסף מלא", נעשה שלנו לתמיד.
הַמַּכְפֵּלָה • בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. דָּבָר אַחֵר: שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת (עירובין נג).
בְּכֶסֶף מָלֵא • אֲשַׁלֵּם כָּל שָׁוְיָהּ. וְכֵן דָּוִד אָמַר לַאֲרַוְנָה: (דברי הימים א כא) "בְּכֶסֶף מָלֵא".
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "הַמַּכְפֵּלָה — בית ועליה על גביו": הקושי — מה פירוש השם "מכפלה"? רש"י מביא שני פירושים, ומקורם בגמרא (עירובין נג, א), שם נחלקו רב ושמואל בצורת המערה: לדעה אחת — "בית ועלייה על גביו": מערה כפולה בגובה, חדר תחתון ועליו חדר עליון. לפי זה השם "מכפלה" מתאר את צורת המקום: הוא כפול, קומה על גבי קומה.
★ "דבר אחר: שכפולה בזוגות": לדעה השנייה בגמרא — המערה היא "שני בתים זה לפנים מזה", חדר פנימי וחדר חיצוני. ואם כן, מה "כפול" בה? "שכפולה בזוגות" — נקברו בה זוגות זוגות, איש ואשתו. ואלה הם הזוגות שפירש רש"י על "קרית ארבע" בפסוק ב: "אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה". לפי פירוש זה, השם "מכפלה" מתאר לא את צורת המקום, אלא את מי שנקבר בו.
★ שימו לב: על שני הפירושים שואלת השיחה שבהפניות לשיחות קודש שלהלן: מדוע אומר רש"י "בית ועליה", ולא "מערה על גבי מערה"? ובפירוש השני — מדוע "כפולה בזוגות", ולא "שיש שם שמונה קברים"?
★ "בְּכֶסֶף מָלֵא — אשלם כל שויה": רש"י מבאר מה פירוש "כסף מלא": את מלוא שוויה של המערה — לא פחות ממה שהיא שווה.
★ "וכן דוד אמר לארונה: (דברי הימים א כא) 'בכסף מלא'": הראיה היא מדוד המלך. כשבא לקנות את הגורן של ארונה היבוסי, כדי לבנות בו מזבח לה' — במקום שבו ייבנה לימים בית המקדש — הציע לו ארונה לתת את הכול במתנה. ודוד השיב: "לא, כי קנה אקנה בכסף מלא, כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולה חנם" (דברי הימים א כא, כד). (בספר שמואל נקרא בעל הגורן "ארונה", ובדברי הימים — "ארנן"; ורש"י מזכיר את השם "ארונה".)
★ שימו לב להקבלה: אברהם קונה בכסף מלא את מקום הקבורה של האבות, ודוד קונה בכסף מלא את מקום המקדש. ושניהם אינם רוצים לקבל מתנה דווקא משום שמדובר בדבר שבקדושה. זה בדיוק לשון המדרש שהבאנו לעיל: מערת המכפלה ובית המקדש — שניהם נקנו במחיר מלא, ואין איש יכול לומר "גזולים הם בידכם".
★ המסר ליום: אברהם ודוד אינם מחפשים לקבל דבר שבקדושה בזול. מה שנותנים לה' — נותנים בשלמות.
ביאור ההפניה: שתי הפניות, ושתיהן על דברי רש"י בפסוקנו.
★ (א) לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 105 — על "בית ועליה על גביו, דבר אחר שכפולה בזוגות". שתי שאלות על לשונו של רש"י. הראשונה: המקום נקרא "מערה"; ואם המערה כפולה בגובה — היה מתאים לכתוב "מערה על גבי מערה". מדוע בחר רש"י דווקא בלשון "בית ועליה" — לשון של בניין, של בית מגורים? והשנייה: בפירוש השני, אם הכוונה שנקברו בה כמה זוגות — היה אפשר לומר בפשטות "שיש שם שמונה קברים" (ארבעה זוגות). מדוע אומר רש"י "כפולה בזוגות"? מה מלמדת ההדגשה שהקבורה היא בזוגות דווקא?
★ (ב) לקוטי שיחות חלק י, עמוד 60 — על "אשלם כל שוייה, וכן דוד אמר לארונה: בכסף מלא". גם כאן שתי שאלות: מה החידוש בפירוש רש"י — הרי "בכסף מלא" פירושו פשוט, מחיר מלא, וזהו פשט הפסוק? ומה מוסיפה הראיה מדוד המלך — מה היה חסר בהבנה בלעדיה? ומן הביאור לומדת השיחה הוראה בעבודת ה': "שבקדושה צריך להיות יגיעה, ולא בחינם" — דבר שבקדושה, האדם צריך להשקיע בו ולשלם עליו "מחיר מלא" של עבודה ומאמץ.
★ המסר ליום: אפילו מלה אחת ברש"י — "בית" במקום "מערה", או ראיה קצרה מדוד המלך — מסתירה עולם של משמעות. בתורה אין דבר מיותר; ומי שמתבונן בה ב"כסף מלא" של עיון, מגלה בה עוד ועוד.
בראשית פרק כ״ג פסוק י׳
(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי־חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת־אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ לֵאמֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעֶפְרוֹן הָיָה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת (בָּאֲסֵפָה הַהִיא); וְעָנָה עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְּנֵי חֵת — לְעֵינֵי כָּל הַבָּאִים בְּשַׁעַר עִירוֹ — וְאָמַר:
★ אנחנו באמצע המשא ומתן על מקום קבורה לשרה. אחרי שקם "מעל פני מתו" (פסוק ג), פנה אברהם אל בני חת: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחזת קבר עמכם" (פסוק ד). בני חת השיבו בכבוד גדול: "נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבר את מתך" (פסוק ו). אברהם השתחווה להם (פסוק ז), וביקש שיפגעו — ישתדלו בעדו — אצל "עפרון בן צחר" (פסוק ח), שיתן לו את מערת המכפלה "אשר בקצה שדהו", "בכסף מלא" (פסוק ט). ועכשיו מתברר שעפרון עצמו יושב שם, והוא עונה בעצמו.
★ שימו לב: הפסוק מזכיר את בני חת פעמיים — "בתוך בני חת" ו"באזני בני חת" — ומוסיף: "לכל באי שער עירו". השיחה אינה נערכת בחדר סגור, אלא בשער העיר — מקום מושבם של הזקנים והשופטים, והמקום שבו נעשו עסקאות — לעיני כל הציבור. כך נעשתה עסקה מחייבת: בפומבי, ובפני עדים; וכך עשה גם בעז, כשבא לגאול את השדה: "ובעז עלה השער וישב שם" (רות ד, א).
★ ועוד: "ועפרון ישב" — המלה כתובה בתורה בלי וי"ו, ורש"י ידרוש מכאן שעפרון "ישב" — התיישב, נכנס לתפקיד — באותו יום ממש. ו"לכל באי שער עירו" — רש"י יבאר מדוע היו שם כל אנשי העיר.
★ מטרת הפסוק: להכין את הבמה לדו־שיח בין אברהם לעפרון — דו־שיח פומבי, שכל העיר שומעת אותו ועדה לו.
★ מילות מפתח: "יֹשֵׁב" — יושב (אונקלוס: "יָתֵב"); "בְּתוֹךְ" (אונקלוס: "בְּגוֹ"); "וַיַּעַן" — וענה, השיב (אונקלוס: "וְאָתֵיב"); "הַחִתִּי" — מבני חת (אונקלוס: "חִתָּאָה"); "בְּאָזְנֵי" — באוזני, כך שישמעו (אונקלוס: "קֳדָם", לפני); "בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" — הנכנסים בשער העיר, כלומר כל אנשי העיר (אונקלוס: "עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) דרשו את הכתיב החסר "ישב" — שבאותו יום מינו את עפרון לשררה; ומכאן דברי רש"י. וכבר פגשנו את הדרשה הזאת בפרשת וירא, על "ולוט יֹשֵׁב בשער סדם" (יט, א), ושם פירש רש"י: "'ישב' כתיב, אותו היום מינוהו שופט עליהם". ועל כך שכל "באי שער עירו" הניחו את עבודתם ובאו לכבד את המתה, נפסק להלכה בגמרא (כתובות יז, א): "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה" — אם מפסיקים אפילו לימוד תורה כדי ללוות מת, קל וחומר מלאכה.
★ ביאור בדרך חב"ד: הבעל שם טוב לימד שכל פרט שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית. והנה דוגמה: באותו יום ממש מתמנה עפרון לשררה — לא בגלל מעלתו, אלא, כדברי רש"י, "מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו". כל עלייתו של עפרון באה רק כדי שאברהם ימצא מולו בעל מעמד שיכול לחתום על העסקה. גם מה שנראה כמו "קריירה" פרטית של אדם אחר, יכול להיות חלק מתוכנית שמטרתה דבר של קדושה — קבורת שרה במערת המכפלה.
★ המסר ליום: כשיש צורך לגמול חסד — ללוות מת, לנחם אבלים — עוזבים את העבודה. בני חת עשו זאת למען שרה; קל וחומר שאנחנו צריכים לעשות זאת זה למען זה.
וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב • כְּתִיב חָסֵר, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹטֵר עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ, עָלָה לִגְדֻלָּה.
לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ • שֶׁכֻּלָּן בָּטְלוּ מִמְּלַאכְתָּן וּבָאוּ לִגְמֹל חֶסֶד לְשָׂרָה.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב": הקושי — מה בא הפסוק לחדש בכך שעפרון "יושב בתוך בני חת"? ועוד: אברהם ביקש מבני חת שיפגעו בעפרון (פסוק ח), כאילו אינו שם — ופתאום הוא יושב ביניהם. רש"י: "כתיב חסר" — המלה "יֹשֵׁב" נכתבה בלי וי"ו, ואפשר לקרוא אותה "יָשַׁב", בלשון עבר: הוא התיישב — הושיבו אותו במקום של כבוד. "אותו היום מינוהו שוטר עליהם" — באותו יום מינו אותו לממונה ולשר עליהם. ולמה דווקא אז? "מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו, עלה לגדולה" — אברהם, "נשיא אלהים" בעיניהם, היה זקוק לעפרון; ובזכות הצורך של אברהם בו, עלה עפרון לגדולה.
★ שימו לב לשלושה "יושבים" שכתובים חסר בפרשיות האחרונות, ורש"י דורש בכולם: אברהם — "והוא ישב פתח האהל" (יח, א), ושם דרש רש"י: "'ישב' כתיב — ביקש לעמוד..."; לוט — "ולוט ישב בשער סדם" (יט, א): "אותו היום מינוהו שופט עליהם"; ועפרון — "ועפרון ישב": "אותו היום מינוהו שוטר עליהם". אברהם יושב בפתח אהלו כדי להכניס אורחים; לוט ועפרון "יושבים" על כס של שררה.
★ "לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ": הקושי — למה מפרט הפסוק שכל באי שער העיר היו שם? רש"י: "שכולן בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה" — כל אנשי העיר הפסיקו את עבודתם ובאו להשתתף בהספד ובלוויה של שרה; ולכן היו כולם נוכחים כשהתנהל המשא ומתן. יש בכך גם עדות לכבודה של שרה: אפילו בני חת, שאינם מבני ביתו של אברהם, הכירו בצדקותה.
★ "לגמול חסד" — חסד עם המת נקרא בלשון חז"ל "חסד של אמת", ורש"י (בראשית מז, כט) מבאר: "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ומחר נפגוש שוב את "באי שער עירו", ורש"י יבאר שם את תפקידם בעסקה עצמה.
★ המסר ליום: הכבוד שאדם קונה בחייו נראה גם אחרי מותו. שרה זכתה שכל העיר הניחה את עבודתה כדי לכבד אותה.
בראשית פרק כ״ג פסוק י״א
(יא) לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָךְ קְבֹר מֵתֶךָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אָמַר עֶפְרוֹן:) לֹא, אֲדוֹנִי, שְׁמָעֵנִי: הַשָּׂדֶה — נָתַתִּי לְךָ; וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ — לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְּנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לְךָ (אֵינְךָ צָרִיךְ לִקְנוֹת אוֹתָהּ בְּכֶסֶף); קְבֹר אֶת מֵתְךָ.
★ אברהם ביקש לקנות "בכסף מלא" רק את המערה, "אשר בקצה שדהו" (פסוק ט). עפרון עונה ב"לא" שנשמע נדיב: לא תקנה — אני נותן. ויותר מכך: הוא "נותן" לא רק את המערה, אלא גם את השדה כולו.
★ שימו לב: שלוש פעמים חוזר עפרון על המלה "נתתי" בפסוק אחד: "השדה נתתי לך", "והמערה אשר בו לך נתתיה", "לעיני בני עמי נתתיה לך". וכולן בלשון עבר — כאילו המתנה כבר ניתנה. ועוד: "לעיני בני עמי" — הוא מכריז על נדיבותו בפני כל הציבור. בעוד כמה פסוקים נגלה כמה "שווה" המתנה הזאת.
★ ועוד: בפסוק ט ביקש אברהם רק את המערה, ועפרון מצרף אליה את כל השדה. ומחר נראה שהעסקה אכן כללה הכל: "השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה" (פסוק יז).
★ מטרת הפסוק: להציג את "הצעתו" של עפרון — נדיבות גדולה בדיבור, בפומבי — כדי שנוכל להשוות אותה בהמשך למעשים.
★ מילות מפתח: "לֹא אֲדֹנִי" — לא, אדוני (אונקלוס: "לָא רִבּוֹנִי"); "שְׁמָעֵנִי" — שמע לי (אונקלוס: "קַבֵּיל מִנִּי", קבל ממני); "הַשָּׂדֶה" (אונקלוס: "חַקְלָא"); "נָתַתִּי" — לפי רש"י: הרי היא כאילו כבר נתתיה (אונקלוס: "יְהָבִית"); "וְהַמְּעָרָה" (אונקלוס: "וּמְעַרְתָּא"); "לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי" — בפני אנשי עמי, בפני עדים; "קְבֹר מֵתֶךָ" (אונקלוס: "קְבַר מִיתָךְ").
★ ⚠ ב"נְתַתִּיהָ לָךְ" שבסוף הפסוק נדפס "לָךְ" בלי דגש בלמ"ד (בדפוסים רבים: "לָּךְ", בדגש); הועתק כפי שנדפס.
★ מדרש: בגמרא (בבא מציעא פז, א) מעמידים את עפרון מול אברהם, ותוכן הדברים בערך כך: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה — כמו אברהם, שאמר לאורחיו רק "ואקחה פת לחם" (יח, ה), ולבסוף רץ אל הבקר והכין להם סעודה גדולה; רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים — כמו עפרון. פסוקנו הוא ה"הרבה" שעפרון אמר; ובפסוק טז יראה לנו רש"י כמה "מעט" עשה.
★ ביאור בדרך חב"ד: במשנה (אבות א, טו) אמר שמאי: "אמור מעט ועשה הרבה". אברהם הוא הדוגמה לכך — וכך כל יהודי נקרא ללכת בדרכו: להבטיח בצניעות, ולתת בשפע.
★ המסר ליום: הבטחות גדולות בפומבי אינן מחליפות מעשה קטן בפועל. עדיף להבטיח פחות — ולתת יותר.
לֹא־אֲדֹנִי • לֹא תִקְנֶה אוֹתָהּ בְּדָמִים.
נָתַתִּי לָךְ • הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁנְּתַתִּיהָ לְךָ.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "לֹא־אֲדֹנִי": הקושי — על מה אומר עפרון "לא"? אברהם לא שאל שאלה. רש"י: "לא תקנה אותה בדמים" — ה"לא" עונה על בקשתו של אברהם לקנות "בכסף מלא": לא תצטרך לשלם — אני אתן לך במתנה. ("בדמים" — בכסף, במחיר; וכך בלשון חז"ל: "דמים" הם מחירו של החפץ.)
★ "נָתַתִּי לָךְ": הקושי — עפרון עוד לא נתן דבר; למה הוא אומר "נתתי", בלשון עבר? רש"י: "הרי היא כמו שנתתיה לך" — מבחינתו הדבר כבר גמור: ראה את המערה כאילו היא כבר שלך. אבל דווקא לשון העבר הזאת מגלה שזו נתינה במלים בלבד.
★ ובפסוק יג נראה שאברהם עונה לו באותה מלה עצמה: "נתתי כסף השדה" — וגם שם יבאר רש"י את לשון העבר.
★ המסר ליום: יש נתינה בדיבור, ויש נתינה במעשה. כדאי שה"נתתי" שלנו יהיה אמיתי.
בראשית פרק כ״ג פסוק י״ב
(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִשְׁתַּחֲוָה אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ (בְּנֵי חֵת, אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם).
★ לפני שהוא משיב לעפרון, אברהם משתחווה. זו הפעם השנייה בפרשה: בפסוק ז, אחרי שבני חת קראו לו "נשיא אלהים", נאמר "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת". אברהם מכיר טובה על הנכונות שהראו לו — ובאותה שעה מכין את הקרקע לסירוב המנומס שיבוא בפסוק הבא.
★ שימו לב להבדל בלשון: בפסוק ז — "וישתחו לעם הארץ", אליהם; ובפסוקנו — "לפני עם הארץ", בפניהם. ייתכן שכאן ההשתחוויה מכוונת כלפי עפרון, אבל היא נעשית לעיני כל הציבור: הכרת הטובה של אברהם גלויה לכולם, כשם שהצעתו של עפרון נאמרה "לעיני בני עמי".
★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות את דרך הארץ של אברהם: גם כשהוא עומד לסרב להצעה, הוא מסרב בכבוד ובהכרת טובה.
★ מילות מפתח: "וַיִּשְׁתַּחוּ" — השתחווה, כרע (אונקלוס: "וּסְגִיד"); "לִפְנֵי" (אונקלוס: "קֳדָם"); "עַם הָאָרֶץ" — אנשי המקום, תושבי הארץ — ולא במובן המאוחר של "אדם בור" (אונקלוס: "עַמָּא דְאַרְעָא").
★ מדרש: אברהם, "נשיא אלהים", משתחווה לפני אנשים פשוטים. בגמרא (חולין פט, א) דרשו את הפסוק "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם" (דברים ז, ז), ותוכן הדברים בערך כך: אמר הקב"ה לישראל — אני חושק בכם, שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה, אתם ממעטים את עצמכם לפני; נתתי גדולה לאברהם — והוא אמר "ואנכי עפר ואפר" (יח, כז). הענווה של אברהם אינה רק לפני ה'; גם לפני בני אדם, ובשעת כבודו, הוא משתחווה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (פרק כג) מובא מאמר חז"ל "האבות הן הן המרכבה" — כמו מרכבה, שאין לה רצון משלה והיא נעה רק לפי רצון רוכבה, כך היו האבות בטלים לגמרי לרצון ה'. מי שבטל לה' אינו צריך להוכיח את מעמדו; הוא יכול להשתחוות בפני כל אדם, ולנהל משא ומתן בנימוס ובענווה — בלי לאבד דבר מגדולתו.
★ המסר ליום: גם כשאנחנו עומדים על שלנו — כמו אברהם, שעומד לסרב למתנה — אפשר וצריך לעשות זאת בכבוד ובהכרת טובה.
בראשית פרק כ״ג פסוק י״ג
(יג) וַיְדַבֵּר אֶל־עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם־הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת־מֵתִי שָׁמָּה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְדִבֵּר (אַבְרָהָם) אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ, לֵאמֹר: אַךְ אִם אַתָּה — הַלְוַאי וְתִשְׁמָעֵנִי! נָתַתִּי (הֲרֵי מוּכָן אֶצְלִי) אֶת כֶּסֶף הַשָּׂדֶה — קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.
★ אברהם עונה לעפרון על אותה במה ציבורית — "באזני עם הארץ" — ובאותן מלים: עפרון אמר "שמעני... נתתי", ואברהם עונה "לו שמעני, נתתי". אבל התוכן הפוך: עפרון "נותן" שדה, ואברהם "נותן" כסף. אברהם מסרב בנימוס למתנה, ומתעקש לשלם.
★ שימו לב: אברהם מדבר עכשיו על "כסף השדה" — לא רק על המערה. הוא מקבל את הצעת עפרון לקחת את השדה כולו, אבל לא כמתנה: הוא מוכן לשלם על הכל.
★ ועוד: למה מתעקש אברהם לשלם? את המערה הוא מבקש "לאחזת קבר" (פסוק ט) — אחוזה קבועה, לדורות. ממתנה שנאמרה בעל פה, ברגע של נדיבות, אפשר לחזור, ואפשר לערער עליה; קנייה "בכסף מלא", לעיני כל העיר, אין עליה עוררין.
★ מטרת הפסוק: להראות שאברהם אינו מבקש טובות; הוא רוצה בעלות מלאה, ברורה ומוחלטת.
★ מילות מפתח: "אַךְ" — אבל (אונקלוס: "בְּרַם"); "אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי" — לפי רש"י: הלוואי שתשמע לי (אונקלוס: "אִם אַתְּ עָבֵד לִי טִיבוּ קַבֵּל מִנִּי", אם אתה עושה לי טובה — קבל ממני); "נָתַתִּי" — לפי רש"י: מוכן אצלי (אונקלוס: "אֶתֵּן", אתן); "כֶּסֶף הַשָּׂדֶה" — מחיר השדה (אונקלוס: "כַּסְפָּא דְמֵי חַקְלָא"); "קַח מִמֶּנִּי" (אונקלוס: "סַב מִנִּי"); "שָׁמָּה" — שם (אונקלוס: "תַּמָּן").
★ מדרש: בגמרא (קידושין ב, א) למדו מפסוקנו הלכה יסודית בדיני קידושין: אשה מתקדשת בכסף. ומנין? "קיחה קיחה משדה עפרון": בפרשת הגירושין נאמר "כי יקח איש אשה" (דברים כד, א), ובפסוקנו נאמר "נתתי כסף השדה קח ממני" — ומה "קיחה" שבשדה עפרון היא בכסף, אף "קיחה" שבאשה היא בכסף. דבריו של אברהם לעפרון נעשו מקור לקידושין של כל אשה בישראל.
★ ועוד: דוד המלך עשה כמו אברהם, כשקנה מארונה היבוסי את הגורן שבה נבנה לימים בית המקדש. ארונה רצה לתת לו הכל במתנה, ודוד השיב: "לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה לה' אלהי עלות חנם" (שמואל ב כד, כד); ובדברי הימים: "כי קנה אקנה בכסף מלא" (דברי הימים א כא, כד) — אותה לשון בדיוק כמו של אברהם, "בכסף מלא" (פסוק ט). וכך הביא רש"י בפסוק ט.
★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניה לשיחות קודש שבסוף פסוק ט ראינו את ההוראה שהרבי למד מ"בכסף מלא": "שבקדושה צריך להיות יגיעה, ולא בחינם". דבר שבקדושה שמגיע במתנה, בלי עמל, אינו נעשה באמת "שלו" של האדם; וכך אמרו חז"ל (מגילה ו, ב): "יגעתי ומצאתי — תאמין". אברהם יכול היה לקבל את המערה בחינם; אבל דווקא משום שזו "אחזת קבר" לאבות ולאמהות, הוא רוצה לשלם עליה מכיסו, "בכסף מלא".
★ המסר ליום: מה שחשוב לנו באמת — לימוד, מצוה, קשר עם ה' — כדאי "לקנות" ביגיעה, ולא לחפש את הדרך הקלה.
אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי • אַתָּה אוֹמֵר לִי לִשְׁמֹעַ לְךָ וְלִיקַּח בְּחִנָּם, אֲנִי אִי אֶפְשִׁי בְּכָךְ "אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי", הַלְוַאי וְתִשְׁמָעֵנִי.
נָתַתִּי • דוני"ש בְּלַעַ"ז, מוּכָן הוּא אֶצְלִי, וְהַלְוַאי נָתַתִּי לְךָ כְּבָר.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי": הקושי — המשפט נשמע קטוע: "אך אם אתה" — מה? ומה פירוש "לו"? רש"י מסביר את דברי אברהם כמענה לדברי עפרון: "אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחנם" — עפרון אמר "שמעני", כלומר: שמע לי, וקח בחינם; "אני אי אפשי בכך" — אני איני רוצה בכך ("אי אפשי" — אין רצוני, איני חפץ). ולכן "'אך אם אתה לו שמעני' — הלואי ותשמעני": "לוּ" כאן היא מלת משאלה — הלוואי. כלומר: אתה ביקשת שאשמע לך; ואני מבקש — הלוואי שאתה תשמע לי.
★ שימו לב: בפסוקנו "לוּ" נקוד בשורוק — מלת משאלה; ובפסוק הבא, "לאמר לוֹ" — בחולם, במובן "אליו". אותן אותיות, והניקוד מבחין ביניהן.
★ "נָתַתִּי": הקושי — אברהם עוד לא שילם, ובכל זאת הוא אומר "נתתי", בלשון עבר. רש"י מביא את המלה בצרפתית העתיקה — "דוני"ש בלע"ז" — ומבאר את כוונתה: "מוכן הוא אצלי" — הכסף מוכן בידי, ואני נכון לתת אותו מיד; "והלואי נתתי לך כבר" — לשון העבר מבטאת משאלה: הלוואי שכבר הייתי נותן לך.
★ וכך עולה גם מתרגום אונקלוס: "אֶתֵּן כַּסְפָּא" — אתן את הכסף, בלשון עתיד. ושימו לב לניגוד בין שני ה"נתתי": ה"נתתי" של עפרון (פסוק יא) — "הרי היא כמו שנתתיה לך" — הוא נתינה בדיבור בלבד; ה"נתתי" של אברהם — "מוכן הוא אצלי" — הוא כסף מזומן, שעומד להינתן בפועל.
★ המסר ליום: אברהם אינו אומר "אשלם אחר כך"; הוא אומר "נתתי" — הכסף כבר מוכן. כך ראוי לגשת למצוה: בזריזות, כשהכל מוכן מראש.
בראשית פרק כ״ג פסוק י״ד
(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעָנָה עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם, וְאָמַר לוֹ:
★ פסוק קצר, שכולו פתיחה לדברי עפרון שבפסוק הבא. אבל שימו לב לשינוי: בפסוק י נאמר "ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו" — עפרון דיבר אל הקהל, לעיני כולם; ועכשיו — "ויען עפרון את אברהם לאמר לו" — לו, אליו. כשהיה מדובר ב"מתנה", הודגש שהדברים נאמרו באוזני כל העיר; וכשמגיעים לדבר על מחיר, הדיבור מופנה אל אברהם עצמו.
★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להכין את המעבר מן ה"מתנה" אל המחיר — מנימוס של מלים אל עסקה של כסף.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַן" — וענה, השיב (אונקלוס: "וְאָתֵיב"); "לֵאמֹר לוֹ" — לומר לו (אונקלוס: "לְמֵימַר לֵהּ").
★ מדרש: אברהם עומד ומתמקח על מקום קבר, והרי ה' הבטיח לו את הארץ כולה: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (יג, יז). בגמרא (סנהדרין קיא, א) — וכך מביא רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ט) — נאמר, בערך כך: חבל על האבות שאינם עוד; כמה פעמים נגליתי עליהם, ולא הרהרו אחר מדותי. לאברהם אמרתי "כי לך אתננה", וכשביקש מקום לקבור את שרה, לא מצא עד שקנה אותו בכסף רב — ולא הרהר אחר מדותי. המשא ומתן עם עפרון הוא, בעיני חז"ל, אחד מרגעי האמונה הגדולים של אברהם.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה להדגיש את ה"אמונה פשוטה" — אמונה שאינה תלויה בהבנה ואינה נפגעת ממה שנראה כסתירה. אברהם רואה שההבטחה "לך אתננה" עדיין אינה מתקיימת, ושעליו לשלם הון עבור קבר אחד — ואינו שואל קושיות. הוא עושה את מה שצריך לעשות עכשיו, ובוטח שה' יקיים את הבטחתו בזמנו.
★ המסר ליום: גם כשהמציאות נראית רחוקה מן ההבטחה, ממשיכים לפעול באמונה — צעד אחר צעד, חלקה אחר חלקה.
בראשית פרק כ״ג פסוק ט״ו
(טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֲדוֹנִי, שְׁמָעֵנִי: אֶרֶץ (שֶׁשָּׁוְיָהּ) אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף — בֵּינִי וּבֵינְךָ, מַה הִיא (מַה חֲשִׁיבוּתָהּ)? וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.
★ עפרון "נכנע" להצעת אברהם, ובדרך אגב "מזכיר" את המחיר: ארבע מאות שקל כסף. ומיד הוא מוסיף: "ביני ובינך מה היא?" — בין ידידים כמונו, זה כלום; אל תתעכב על הכסף, קבור את מתך.
★ אבל ארבע מאות שקל כסף אינם "כלום". השוו לעסקאות אחרות שבתנ"ך: יעקב קנה את חלקת השדה בשכם "במאה קשיטה" (בראשית לג, יט); דוד קנה מארונה את הגורן ואת הבקר "בכסף שקלים חמשים" (שמואל ב כד, כד); וירמיהו קנה שדה בענתות ב"שבעה שקלים ועשרה הכסף" (ירמיה לב, ט) — שבעה עשר שקלים. המחיר ש"הוזכר בדרך אגב" הוא מחיר עצום.
★ ועוד: "מה הִוא" — המלה כתובה בתורה בוי"ו, "הוא", ונקראת "היא", כפי שמורה החיריק שתחת הה"א — כדרכה ברוב המקומות בתורה (ואונקלוס מתרגם: "מַה הִיא").
★ מטרת הפסוק: להראות את דרכו של עפרון: לנקוב במחיר גבוה מאוד — ולעטוף אותו בלשון של ידידות וויתור.
★ מילות מפתח: "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף" — קרקע ששוויה ארבע מאות שקל (אונקלוס: "אַרְעָא שַׁוְיָא אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף"); "שֶׁקֶל" — משקל קבוע של כסף, ששימש כמטבע (אונקלוס: "סִלְעִין", סלעים); "בֵּינִי וּבֵינְךָ" (אונקלוס: "בֵּינָא וּבֵינָךְ"); "מַה הִוא" — מה ערכה, מה חשיבותה (אונקלוס: "מַה הִיא").
★ מדרש: למה היה אברהם מוכן לשלם כל מחיר? במדרש (פרקי דרבי אליעזר) מסופר, בערך כך: כשרץ אברהם אל הבקר להכין סעודה לאורחיו (יח, ז), ברח בן הבקר ונכנס למערה; אברהם נכנס אחריו, ומצא שם את אדם וחוה שוכבים, ונר דולק עליהם וריח טוב עולה מהם — ומאז חמד את המערה לאחוזת קבר. וזה מתאים למה שהביא רש"י בתחילת פרקנו (פסוק ב) על "קרית ארבע": "ד' זוגות שנקברו שם איש ואשתו" — ובראשם אדם וחוה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בזוהר מבואר שמערת המכפלה סמוכה לפתחו של גן עדן — מקום שבו העולם הזה נוגע בעולמות העליונים. עפרון שאל "מה היא?" בלשון של זלזול מעושה; אברהם ידע שלמקום הזה אין מחיר.
★ המסר ליום: יש מי שמדבר על כסף כאילו אינו חשוב — "ביני ובינך מה היא" — ובאמת חושב רק עליו. ויש מי שמשלם בשמחה כל מחיר, כי הוא יודע מה הערך האמיתי של הדבר.
בֵּינִי וּבֵינְךָ • בֵּין שְׁנֵי אוֹהֲבִים כָּמוֹנוּ מַה הִיא חֲשׁוּבָה, לִכְלוּם, אֶלָּא הַנַּח אֶת הַמֶּכֶר, (ב"ר) וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "בֵּינִי וּבֵינְךָ": הקושי — מה מוסיפות המלים "ביני ובינך"? רש"י, על פי המדרש (בראשית רבה — כפי שמציין רש"י בסוגריים, "ב"ר"): "בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה, לכלום" — עפרון מציג את עצמו ואת אברהם כשני ידידים קרובים; ובין ידידים, ארבע מאות שקל "מה היא?" — כלום. "אלא הנח את המכר" — עזוב את עניין המכירה, אל תתעסק בו; "ואת מתך קבר" — לך וקבור את מתך.
★ שימו לב לכפל הפנים שבדברים: מצד אחד, עפרון "מוותר": אל תתעסק במכר, קבור את מתך. ומצד שני, הוא כבר נקב במחיר מלא ומדויק. בפסוק הבא יגלה רש"י מה הסתתר מאחורי ה"ידידות" הזאת.
★ המסר ליום: ידידות אמיתית נבחנת במעשים, לא במלים. מי שאוהב באמת אינו צריך להכריז "בין שני אוהבים כמונו".
בראשית פרק כ״ג פסוק ט״ז
(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְשָׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן (הֵבִין אֶת כַּוָּנָתוֹ וְנַעֲנָה לוֹ), וְשָׁקַל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֵּר בְּאָזְנֵי בְּנֵי חֵת: אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עוֹבֵר לַסּוֹחֵר (כֶּסֶף שֶׁמִּתְקַבֵּל אֵצֶל כָּל סוֹחֵר וּבְכָל מָקוֹם).
★ אברהם אינו מתווכח ואינו מתמקח. הוא "שומע" — מבין את הרמז שמאחורי "ביני ובינך מה היא" — ושוקל את הכסף מיד, במלואו, "אשר דבר באזני בני חת": בפני אותם עדים עצמם ששמעו את עפרון נוקב במחיר.
★ "וישקל" — את הכסף שקלו במאזניים; ומכאן שמו של "שקל": משקל קבוע של כסף. והתורה מדגישה שאברהם "שקל" — כלומר: שילם בפועל, ולא רק הבטיח.
★ שימו לב: בפסוק אחד נכתב שמו של עפרון בשני אופנים: "וישמע אברהם אל עֶפְרוֹן" — בוי"ו, כרגיל; ו"וישקל אברהם לְעֶפְרֹן" — בלי וי"ו. ודווקא ברגע שבו הוא מקבל את הכסף, שמו "חסר". רש"י ובעל הטורים יבארו.
★ ועוד: "עבר לסחר" — לא סתם כסף, אלא כסף שעובר מיד ליד אצל כל סוחר. רש"י יבאר שעפרון דרש דווקא את השקלים הגדולים ביותר.
★ מטרת הפסוק: לסגור את העסקה: הכסף שולם במלואו, בפני עדים, ואין עוד ספק למי שייכת המערה.
★ מילות מפתח: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן" — שמע לו, נענה לו (אונקלוס: "וְקַבֵּל אַבְרָהָם מִן עֶפְרוֹן", וקיבל ממנו); "וַיִּשְׁקֹל" — שקל במאזניים (אונקלוס: "וּתְקַל"); "אֲשֶׁר דִּבֶּר" — שאמר, שהזכיר (אונקלוס: "דְּמַלִּיל"); "עֹבֵר לַסֹּחֵר" — עובר ומתקבל אצל כל סוחר (אונקלוס: "מִתְקַבֵּל סְחוֹרָא... בְּכָל מְדִינְתָּא").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה עט) נאמר, בערך כך: שלושה מקומות הם שאין אומות העולם יכולים לומר לישראל "גזולים הם בידכם", כי נקנו בכסף מלא: מערת המכפלה — שנאמר "וישקל אברהם לעפרן את הכסף"; מקום בית המקדש — שקנה דוד מארנן; וקבר יוסף בשכם — שקנה יעקב "במאה קשיטה". מה שעשה אברהם "בכסף מלא" — עומד לבניו לדורות.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי עורר פעמים רבות על הקשר המיוחד של עם ישראל לחברון ולמערת המכפלה — המקום הראשון בארץ ישראל שנקנה על ידי אברהם בכסף מלא, לעיני כל העמים. וההפניה שלהלן מצביעה על מעלה מיוחדת שיש לעיר הזאת, בבעלותם של הלויים.
★ המסר ליום: מה שנעשה בשלמות — "בכסף מלא", בגלוי ובלי קיצורי דרך — עומד לאורך דורות.
וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן • (בכורות נ) חָסֵר וָי"ו, לְפִי שֶׁאָמַר הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט לֹא עָשָׂה, (ב"מ פז) שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ שְׁקָלִים גְּדוֹלִים, קַנְטְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עוֹבֵר לַסּוֹחֵר", שֶׁמִּתְקַבְּלִים בְּשֶׁקֶל בְּכָל מָקוֹם, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁשִּׁקְלֵיהֶם גְּדוֹלִים, שֶׁהֵן קַנְטְרִין, צנטיאר"ש בְּלַעַ"ז.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן" — "חסר וי"ו": הקושי — בפסוק אחד נכתב השם פעם "עפרון" ופעם "עפרן". רש"י: "חסר וי"ו, לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה" — עפרון דיבר על מתנה, שלוש פעמים "נתתי" (פסוק יא), ובסוף לא נתן אפילו מעט: לקח את המחיר המלא. מי שגדולתו רק בדיבור — שמו "חסר". (רש"י מציין בסוגריים את מקורותיו: הגמרא במסכת בכורות דף נ, ובמסכת בבא מציעא דף פז — היא הגמרא שהבאנו בפסוק יא, על הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה, ועל הרשעים שאומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.)
★ "שנטל ממנו שקלים גדולים, קנטרין": ולא עוד, אלא שלקח יותר מן הרגיל — שקלים גדולים, שנקראים "קנטרין". ומנין? "שנאמר: 'עובר לסוחר', שמתקבלים בשקל בכל מקום" — הכסף שעפרון קיבל הוא כזה שמתקבל כ"שקל" בכל מקום ובכל שוק. "ויש מקום ששקליהם גדולים, שהן קנטרין" — במקומות מסוימים השקל גדול וכבד במיוחד; וכדי שכסף יתקבל כשקל מלא גם שם, הוא צריך להיות בשיעור השקל הגדול. אם כן, כשהתורה מדגישה שהכסף "עובר לסוחר" — מתקבל בכל מקום — היא מלמדת שעפרון דרש דווקא את השקלים הגדולים ביותר. "צנטיאר"ש בלע"ז" — כך נקראו השקלים הגדולים האלה בצרפתית העתיקה.
★ וכדברי אונקלוס: "מִתְקַבֵּל סְחוֹרָא... בְּכָל מְדִינְתָּא" — מתקבל במסחר בכל מדינה, כלומר בכל מקום — כלשון רש"י.
★ המסר ליום: אדם נמדד במה שהוא עושה, לא במה שהוא אומר. מי שאומר הרבה ועושה מעט — "חסר"; ומי שעושה יותר ממה שאמר — שלם.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 91) על פסוקנו, "וישקל אברהם לעפרן את הכסף" (בהפניה הוא מובא בכתיב מלא: "וישקול... לעפרון"). נושא השיחה, כלשון ההפניה: "מעלת בעלות הלויים על העיר חברון" — והקשר בין זה לבין כך שחברון היא "המקום הראשון שהגיע לבעלות אברהם".
★ הרקע: חברון היא העיר שבה נמצאת מערת המכפלה — "בקרית ארבע הוא חברון" (פסוק ב). וכשחילק יהושע את הארץ, חברון חולקה באופן מיוחד: "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפנה באחזתו" (יהושע כא, יב) — השדות והחצרים לכלב, משבט יהודה; ואילו העיר עצמה ניתנה לכהנים: "ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשה" (שם, יג). חברון היתה אחת הערים שניתנו לשבט לוי (שהכהנים הם חלק ממנו), ואף אחת מערי המקלט.
★ השאלה שמאחורי ההפניה: שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ כשאר השבטים — "על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו" (דברים י, ט); הלויים קיבלו רק ערים לשבת בהן, ומגרשים סביבן. ודווקא חברון — המקום הראשון בארץ ישראל שעבר לבעלותו של אברהם, "בכסף מלא" ובפני עדים — היא העיר שעברה לבעלות הכהנים והלויים. ההפניה מדברת על "מעלת" הבעלות הזאת — מעלה מיוחדת, שקשורה לכך שזו הקנייה הראשונה של אברהם.
★ כדי להבין את הכיוון (וזו הצעה להבנה, ולא סיכום של השיחה): הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל יג, יב–יג) מבאר ששבט לוי לא נטל נחלה משום שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו לרבים, וה' הוא חלקו ונחלתו. הבעלות של הלויים היא אפוא בעלות שכולה קדושה — לא אחוזה לצורכי הגוף, אלא מקום שבו שוכנים משרתי ה'. וגם הקנייה הראשונה של אברהם לא היתה לצרכיו שלו — לא שדה לעבד ולא בית לגור בו — אלא "אחזת קבר" לשרה, מקום קדוש לאבות ולאמהות. מתאים, אם כן, שהמקום הראשון שבו נעשה אברהם "בעלים" בארץ יעבור בסופו של דבר לידי מי שכל בעלותם היא לשם שמים.
★ המסר: הבעלות הראשונה של עם ישראל על ארץ ישראל לא התחילה בכיבוש ולא במתנה, אלא בקנייה מלאה, למטרה קדושה. וכך גם בחיינו: הנכסים שלנו נעשים "שלנו" באמת כשהם משמשים לקדושה.
★ ומחר (כ"ב מרחשון): "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה..." (כג, יז) — ורש"י: "תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". ונפגוש שוב את "כל באי שער עירו" (פסוק יח) — ורש"י יבאר: "בקרב כלם ובמעמד כלם הקנהו לו"; ואחר כך — "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" (פסוק יט).
תניא
אגרת הקודש, סימן כ"ט (המשך) — מ"וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא מְכֻנֶּה וְנִקְרָא בְּפִי חַכְמֵי הָאֱמֶת", ועד "לְהַלְבִּישׁ תַּרְיַ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ־רוּחַ־וּנְשָׁמָה הָאָדָם".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 298, והנה רצון העליון... עד עמ' קנ, האדם.
★ יום ראשון, כ"א מרחשון — היום הראשון של שבוע פרשת חיי שרה. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ט. בשבת למדנו שהלבוש של הנשמה נברא מן המדרגה ה"חיצונה" של האור העליון, וש"הרצון העליון" הוא החיצוניות של "ענג העליון". היום רבנו הזקן מסביר מהו הרצון העליון, ואיך הוא נעשה לבוש לנשמה. הרצון העליון נקרא אצל המקובלים "כתר עליון", ובו תר"ך (620) "עמודי אור". הכתר למעלה מן החכמה, ו"מכתיר ומקיף" על המוחין — חכמה, בינה ודעת. והרצון הזה, הגבוה מכל שכל, התלבש דווקא בתרי"ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן, שרובן ככולן מצוות מעשיות. גם המצוות שבדיבור הן מעשה, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה". וגם המצוות שבמחשבה ובלב ניתנו לאדם הגשמי, בעל הבחירה, ולא לנשמה בלא גוף. לכן המצוות הן כמו עמודים, העומדים מן הרום העליון ועד הארץ החומרית. העמודים "חלולין", והנפש, הרוח והנשמה עולות דרכם "לצרור בצרור החיים את ה'". שם הן מלובשות באור הכתר, ובלבוש הזה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — פנימיות הכתר. בסוגריים מיישב רבנו הזקן סתירה: במקום אחר נקראות המצוות "פנימיות רצון העליון", אבל בקדושה יש "פנים לפנים" ו"אחוריים לאחוריים" לאין קץ. ולבסוף: שבע מצוות דרבנן אינן מצוות בפני עצמן, כי נאמר "לא תסף". הן כלולות בתרי"ג המצוות, כדי להלביש תרי"ג בחינות וכוחות שבנפש, רוח ונשמה של האדם. במילה "האדם" מסתיים השיעור של היום.
★ איפה אנחנו באגרת? ביום שישי התחלנו את אגרת הקודש סימן כ"ט. היא פותחת בפסוק "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד), ובדברי הגמרא במסכת מגילה על "ודאשתמש בתגא חלף": "זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה". ועוד שם: "תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו כו'" — שהוא בן העולם הבא. רבנו הזקן שאל שלוש שאלות. למה נקראות ההלכות "תגא" ו"כתרה של תורה"? למה דווקא השונה הלכות מובטח לו, ולא הלומד שאר דברי תורה? ולמה אדם יוצא ידי חובת לימוד התורה ב"פרק אחד שחרית" ופרק אחד ערבית? כדי לענות, הביא רבנו הזקן את דברי האריז"ל. כל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים, עד שיקיים את כל תרי"ג המצוות במחשבה, בדיבור ובמעשה. כך הוא משלים את "לבושי נפשו" — כדי להלביש את כל תרי"ג הבחינות והכוחות שבנפשו, "מהנה אחת לא נעדרה". הלבושים נחוצים, כי הנפש, הרוח והנשמה הן נבראים. בלי לבוש הן אינן יכולות לקבל את האור האלקי — הן היו מתבטלות ממציאותן "כנר באבוקה". דרך הלבוש הן נהנות מזיו האור, "כמשל הרואה בשמש דרך עששית", וכמו משה רבנו שנכנס "בתוך הענן". בשבת למדנו מאיזו מדרגה נברא הלבוש: מן ה"חיצונה" וה"אחוריים" של האור הגנוז לצדיקים — "נועם ה'" ו"צחצחות". כמו שבנשמת האדם הרצון הוא החיצוניות של התענוג, כך למעלה "הרצון העליון" הוא חיצוניות ואחוריים ל"ענג העליון". ובסוף השיעור של שבת כבר הקדים הפירוש בחוברת את המשל של היום: המצוות הן "עמודים" המחברים את העליון ביותר של הבית עם התחתון ביותר של הבית.
★ לאן הולכת האגרת. כבר ביום שישי, בפתיחת האגרת, רמז הפירוש בחוברת לתשובה על השאלות. ההלכות נקראות "כתרה של תורה", כי בהן מתגלה בעיקר "הרצון העליון של מצוות", שהוא "למעלה מ'חכמה' שבתורה". היום נשמע את היסוד לזה: הרצון העליון נקרא "כתר", והוא למעלה ממדרגת החכמה. והרצון הזה מתלבש במצוות.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. עמוד 78 נפתח בתיבת קישוט: "לימוד תניא בכל יום", ובה שני ציטוטים מדברי הרבי — מאגרות קודש, ומשיחת שבת פרשת אחרי תשמ"ט. מתחתיה באה הכותרת "תניא יומי". אלה אינם חלק מן השיעור. אחריהם באים הכותרת "יום ראשון כ"א מרחשון" ושורת מורה השיעור, ומיד אחריהן מתחיל השיעור. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. המילה הראשונה בתיבה, "והנה", נדפסה באותיות גדולות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בתיבה שבעמוד 78 ארבע עשרה שורות, ובתיבה שבעמוד 79 שש עשרה שורות; השורה האחרונה היא המילה "האדם." לבדה. הלשון המנוקדת מסודרת בשני צדדים: בכל צד ארבע שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ושורות רחבות מתחתיה. בעמוד 78 קוראים קודם את כל הצד הימני, מ"וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן" ועד "שלמעלה ממוחין חב"ד,". אחר כך קוראים את הצד השמאלי, מ"נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיַ"ג" ועד "נִצָּבִים –". בעמוד 79 קוראים שוב קודם את הצד הימני, מ"ומחברים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת" ועד "– הרי, שלגבי בחינת". בצד השמאלי של עמוד 79 יש קודם דברי פירוש בלבד: ארבע השורות הרחבות שמעל התיבה והעמודה הצרה שלצדה, מ"פנימיות רצון העליון, אודותה מדובר כאן" ועד "ובלשון רבנו הזקן:". רק השורות הרחבות שמתחת לתיבה חוזרות ללשון האגרת, מ"וְהִנֵּה, ז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן". הן מסתיימות בדברי הפירוש "...וזה פנימיות ה"כתר".". מתחתן בא קישוט מפריד, ואחריו הכותרת "יום שני כ"ב מרחשון", בחלק התחתון של עמוד 79. כל מה שמעל הכותרת הזאת שייך לשיעור של היום. בתחתית עמוד 78 מודפסות הערות 36 עד 39, ובתחתית עמוד 79 הערה 40. כל חמש ההערות שייכות לשיעור של היום. ההערות ממשיכות את המספור של האגרת, שהתחיל ביום שישי מ־1. מספר ההערה 38 נדפס בתוך דברי הפירוש ("ביטוי בתנ"ך"), ולא בלשון האגרת.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. "ב"ה" — "בָּרוּךְ־הוּא" (במקף). "פי'" — "פֵּרוּשׁ". "עד"מ" — "עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל" (בשני מקפים); ופעם אחת, בעמוד 79, "עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל", במקף אחד. "מבחי'" — "מִבְּחִינַת". "בחי' חב"ד" — "בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת". "קיי"ל" — "קַיְמָא לָן". "שבעוה"ז" — "שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה". "משא"כ" — "מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן". "א"צ" — "אֵין צָרִיךְ". "ע"ז" — "עַל זֶה". "הנר"ן" — "הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה", ו"שבנר"ן" — "שֶׁבְּנֶפֶשׁ־רוּחַ־וּנְשָׁמָה". "וע"י" — "וְעַל־יְדֵי". "במ"א" — "בְּמָקוֹם אַחֵר". "לי"ח" — "לְיוֹדְעֵי חֵן". "בחי'" שבעמוד 79 נפתח לפי ההקשר: "בְּחִינוֹת" (ארבע פעמים) ו"בְּחִינָה" (פעם אחת, "בְּכָל בְּחִינָה"). "תרי"ג" נשאר בראשי תיבות גם בלשון המנוקדת: "תַּרְיַ"ג". כך גם "ז'" ו"וְז'". "תר"ך" נדפס באותיות מודגשות, אבל בלי ניקוד. אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.
★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" שבחוברת של השבוע הקודם, השיעור של כ' חשון (אתמול) הוא "והנה רצון . . . קן האדם", וזה בדיוק השיעור שלנו היום. ובלוח "היום יום" שבחוברת של השבוע הזה, השיעור של כ"א חשון (היום) הוא "וז"ש . . . 300 באריכות ע"ש", וזה בחוברת השיעור של מחר. כלומר, החוברת עדיין מאחרת ביום אחד אחרי לוח "היום יום". אנו הולכים לפי החוברת.
★ על המספרים שבמורה השיעור. בשבת היה כתוב "מעמ' קמט... עד עמ' 298", והיום "מעמ' 298... עד עמ' קנ". מחר כתוב "מעמ' קנ... עד עמ' 300". זה מתאים להשערה שהעלינו בשבוע שעבר: המספר שנכתב בספרות (298, 300) הוא העמוד השני של הדף. 298 = 2 × 149, כלומר העמוד השני של דף קמט; ו־300 = 2 × 150, העמוד השני של דף קנ. היום השיעור עובר מדף קמט לדף קנ.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — רצון העליון נקרא אצל המקובלים "כתר עליון", ובו תר"ך עמודי אור (כתר בגימטריא תר"ך).
· תחנה ב' — המשל: עמודים בבית חומה גדול, נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה. והרבי מעיר: "צ"ע מהו הנמשל".
· תחנה ג' — "כתר עליון" למעלה ממדרגת החכמה. הוא מלשון "כותרת", שמכתירה ומקיפה את המוחין שבראש — חכמה, בינה ודעת.
· תחנה ד' — הרצון הזה התלבש בתרי"ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן, שרובן ככולן מצוות מעשיות.
· תחנה ה' — גם המצוות שבדיבור: "עקימת שפתיו הוי מעשה".
· תחנה ו' — גם המצוות שבמחשבה ובלב ניתנו לאדם הגשמי, בעל הבחירה; "מה שאין כן הנשמה בלא גוף".
· תחנה ז' — המסקנה: המצוות הן עמודים מ"רום המעלות" עד "הארץ הלזו החמרית".
· תחנה ח' — העמודים "חלולין": הם מקיפים ומלבישים את הנפש, הרוח והנשמה, ודרכם הן עולות "לצרור בצרור החיים את ה'" — להיות מלובשות באור הכתר.
· תחנה ט' — ובלבוש הזה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — פנימיות הכתר.
· תחנה י' — בסוגריים: במקום אחר נקראות המצוות "פנימיות רצון העליון"; ובקדושה יש "פנים לפנים" ו"אחוריים לאחוריים" לאין קץ.
· תחנה י"א — שבע מצוות דרבנן אינן מצוות בפני עצמן, כי נאמר "לא תסף". הן כלולות בתרי"ג, להלביש תרי"ג כוחות שבנפש, רוח ונשמה של האדם.
★ רקע: "כתר" והספירות. בקבלה ובחסידות מדובר על עשר ספירות — עשרה כוחות שדרכם הקב"ה מנהיג את העולם. השלוש הראשונות הן "מוחין": חכמה, בינה ודעת (חב"ד). אחריהן באות המדות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. מעל כולן נמצא ה"כתר" — כמו כתר שמונח מעל הראש. היום רבנו הזקן אומר שהכתר הוא "רצון העליון", ושהוא "למעלה מבחינת מדרגת החכמה". הפירוש בחוברת קורא לחכמה "הראשונה והעליונה של הספירות הפנימיות", ולכתר — "המדריגה העליונה ביותר של סדר השתלשלות".
★ רקע: רצון ושכל בנפש האדם. את ההבדל בין רצון לשכל אפשר להבין מן הנפש שלנו. אדם רוצה דבר מסוים, ואז השכל שלו מתחיל לעבוד: איך להשיג את מה שהוא רוצה. הרצון אינו תוצאה של השכל; הוא מעליו ומפעיל אותו. לכן אומרים שהרצון "מקיף" את השכל: הוא אינו אחד מכלי השכל, אבל הוא קובע לאן השכל יפנה. ובשבת למדנו שגם מעל הרצון יש משהו: התענוג. אדם רוצה דבר משום שיש לו בו תענוג.
★ רקע: שבע מצוות דרבנן. מלבד תרי"ג המצוות שבתורה, תקנו חכמים שבע מצוות. ברשימה המקובלת הן: נטילת ידים, עירובין, הלל, נר שבת, ברכות (כגון ברכות הנהנין), מקרא מגילה ונר חנוכה. 613 ועוד 7 הן 620 — ו"כתר" בגימטריא 620. מכאן "תר"ך עמודי אור" שבכתר.
★ רקע: "לבושי הנשמה". ביום שישי למדנו מן האריז"ל שכל מצוה שאדם מקיים עושה לבוש לנפשו. בשבת למדנו שהלבוש הזה נברא מן החיצוניות של האור העליון, כדי שהנשמה תוכל ליהנות מן האור בלי להתבטל ממציאותה. היום מתברר מהו החומר של הלבוש: הרצון העליון, שהתלבש במצוות. ומתברר גם היכן הוא נמצא: בעמודים שמחברים את הרום העליון עם הארץ החומרית.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא מְכֻנֶּה וְנִקְרָא בְּפִי חַכְמֵי הָאֱמֶת בְּשֵׁם "כֶּתֶר עֶלְיוֹן", וּבוֹ תר"ך עַמּוּדֵי אוֹר וְכוּ'.
"והנה, רצון העליון ברוך־הוא מכנה ונקרא בפי חכמי האמת" — הפירוש בחוברת: מקובלים, "בשם 'כתר עליון', ובו תר"ך" — 620, "עמודי אור וכו' (הערה 36)." — כתר בגימטריא תר"ך,
★ "והנה" — שלב חדש. בשבת אמר רבנו הזקן ש"הרצון העליון" הוא החיצוניות של "ענג העליון", וממנו נעשה הלבוש לנשמה. עכשיו הוא עוצר ומסביר: מהו בעצם הרצון העליון, ואיך הוא מגיע אל הנשמה. "והנה" פותח את ההסבר.
★ "חכמי האמת". הפירוש בחוברת: "מקובלים". חכמת הקבלה נקראת "חכמת האמת", ולכן חכמי הקבלה נקראים "חכמי האמת". רבנו הזקן אומר: את מה שאנו קוראים "רצון העליון", המקובלים מכנים בשם "כתר עליון".
★ "ובו תר"ך עמודי אור" (הערה 36). בכתר יש תר"ך — 620 — "עמודי אור". ההערה מפנה לספר "פרדס" ("פרדס רימונים") של המקובל רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), שער ח', פרק ג'. הפירוש בחוברת מוסיף את הרמז: "כתר בגימטריא תר"ך". כ' = 20, ת' = 400, ר' = 200; יחד 620. ומה הם 620 העמודים? כבר בשורות הבאות יתברר: המצוות. 613 מצוות התורה ועוד 7 מצוות דרבנן הן בדיוק 620.
★ "וכו'". רבנו הזקן מביא רק את ראשית הדברים של המקובלים, ומיד מתחיל לפרש אותם: "פירוש".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה רצון העליון ב"ה מכונה ונקרא בפי חכמי האמת בשם כתר עליון ובו תר"ך עמודי אור וכו'." בלשון המנוקדת "בָּרוּךְ־הוּא" (במקף), "מְכֻנֶּה" בכתיב חסר, בקובוץ, ו"כֶּתֶר עֶלְיוֹן" במירכאות. "תר"ך" נדפס באות מודגשת, אבל בלי ניקוד. "רָצוֹן" נוקד בקמץ תחת הרי"ש. לפי הדקדוק, בצירוף "רצון העליון" (הרצון של העליון) היה מתאים "רְצוֹן", בשווא. אבל החוברת מנקדת "רָצוֹן" גם בשלושת המקומות שבעמוד 79 שבהם בא "רצון העליון", ולכן אין זו טעות חד־פעמית. העתקנו כפי שנדפס. מספר ההערה 36 נדפס אחרי "וְכוּ'", לפני הנקודה. דברי הפירוש משולבים אחרי "הָאֱמֶת", אחרי "תר"ך" ואחרי "וְכוּ'."; כאן חיברנו.
פֵּרוּשׁ, דֶּרֶךְ־מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עַמּוּדִים בְּבֵית חוֹמָה גָּדוֹל, נִצָּבִים בָּאָרֶץ, וְרֹאשָׁם מְחֻבָּר בַּתִּקְרָה,
"פרוש," — הפירוש בחוברת: מה משמעות הדברים לגבי מצוות שהן רצון העליון? "דרך־משל, כמו שיש עמודים בבית חומה גדול (הערה 37), נצבים בארץ, וראשם" — של העמודים, "מחבר בתקרה," — הרי שהעמודים מחברים את העליון של הבית עם התחתון של הבית,
★ השאלה שבפירוש. הפירוש בחוברת מנסח את השאלה שעליה עונה ה"פירוש" של רבנו הזקן: "מה משמעות הדברים לגבי מצוות שהן רצון העליון?" כלומר, הפירוש בחוברת כבר מגלה לנו שהכל סובב סביב המצוות. המצוות הן רצון העליון, ולכן נשאל: מה פירוש שבכתר יש "עמודים"?
★ המשל. בית גדול, ובתוכו עמודים. תחתית העמוד עומדת על הארץ, וראשו מחובר לתקרה. הפירוש בחוברת מדגיש את התפקיד של העמודים: הם "מחברים את העליון של הבית עם התחתון של הבית". העמוד הוא דבר אחד, רצוף, מן הקרקע ועד התקרה. כך גם המצוות — נשמע מיד — מחברות את הרום העליון עם הארץ.
★ "צ"ע מהו הנמשל" (הערה 37). על המילים "בבית חומה גדול" מעיר הרבי: "צ"ע (צריך עיון) מהו הנמשל". במשל יש כמה פרטים: העמודים, הארץ שעליה הם עומדים, והתקרה שבה מחובר ראשם. ובנמשל מבואר בהמשך מה מקביל לכל אחד מהם: המצוות, הארץ החומרית, ו"רום המעלות" — הרצון העליון. אבל הבית עצמו — "בית חומה גדול" — למה הוא מקביל? על זה אומר הרבי "צריך עיון". הרבי משאיר את השאלה פתוחה, ואנו לא נמציא לה תשובה.
★ "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". הלשון "נצבים בארץ, וראשם מחובר בתקרה" מזכירה את הסולם שראה יעקב בחלומו: "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב). זו הערה שלנו, ולא של החוברת. אבל התמונה דומה: דבר אחד שעומד על הארץ, וראשו מגיע למעלה, ומחבר בין שני הקצוות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "פי' דרך משל כמו שיש עמודים בבית חומה גדול נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה." בלשון המנוקדת "פי'" נפתח ל"פֵּרוּשׁ,", ו"דֶּרֶךְ־מָשָׁל," נדפס במקף ובפסיק. "מְחֻבָּר" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "מחובר"). בתיבה המשפט מסתיים בנקודה אחרי "בתקרה"; בלשון המנוקדת "בַּתִּקְרָה," בפסיק, ואחריו דברי פירוש. מספר ההערה 37 נדפס אחרי "גָּדוֹל". דברי הפירוש משולבים אחרי "פֵּרוּשׁ,", אחרי "וְרֹאשָׁם" ואחרי "בַּתִּקְרָה,"; כאן חיברנו.
כָּכָה מַמָּשׁ עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל "כֶּתֶר עֶלְיוֹן" בָּרוּךְ־הוּא, הוּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מַדְרֵגַת הַחָכְמָה,
"ככה ממש על־דרך־משל 'כתר עליון' ברוך־הוא, הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה," — הפירוש בחוברת: ו"חכמה" היא הרי הראשונה והעליונה של הספירות הפנימיות,
★ מן המשל אל הנמשל. "ככה ממש" — עכשיו רבנו הזקן עובר אל הנמשל. וקודם כל הוא מתאר את ה"תקרה", את הראש העליון של העמודים: "כתר עליון". מה מיוחד בו? "הוא למעלה מבחינת מדרגת החכמה".
★ למה זה חשוב? הפירוש בחוברת מסביר: החכמה היא "הראשונה והעליונה של הספירות הפנימיות" — כלומר, הספירות מן החכמה ומטה. והכתר "למעלה" מן החכמה; הוא גבוה גם מן העליונה שבהן, ולכן הוא אינו נמנה עם ה"פנימיות" — הוא מקיף אותן, כפי שיאמר מיד. במשל של הנפש: הרצון גבוה מן השכל.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ככה ממש עד"מ כתר עליון ב"ה הוא למעלה מבחי' מדרגת החכמה". בלשון המנוקדת "עד"מ" נפתח ל"עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל", "ב"ה" ל"בָּרוּךְ־הוּא,", ו"מבחי'" ל"מִבְּחִינַת". "כֶּתֶר עֶלְיוֹן" מוקף במירכאות. "בָּרוּךְ־" נדפס בסוף שורה, ו"הוּא, הוּא" בתחילת השורה הבאה; כאן חיברנו. דברי הפירוש משולבים אחרי "הַחָכְמָה,"; כאן חיברנו.
וְהוּא מִלְּשׁוֹן "כּוֹתֶרֶת", שֶׁהוּא מַכְתִּיר וּמַקִּיף עַל הַמֹּחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת.
"והוא" — הפירוש בחוברת: "כתר", "מלשון 'כותרת'," — ביטוי בתנ"ך (הערה 38), "שהוא מכתיר ומקיף על המחין שבראש, שהם" — המוחין בראש, הם "בחינות חכמה־בינה־דעת."
★ "כותרת" (הערה 38). רבנו הזקן מסביר את השם "כתר": הוא "מלשון 'כותרת'". הפירוש בחוברת מוסיף: "ביטוי בתנ"ך", וההערה מפנה לספר מלכים א' (פרק ז, פסוק טז), "ובכ"מ" — ובכמה מקומות. שם מסופר על העמודים הגדולים שנעשו לבית המקדש שבנה שלמה, ועל ה"כותרות" שנעשו "לתת על ראשי העמודים". שימו לב כמה המשל מתאים: הכותרת יושבת בדיוק על ראש העמוד. וכאן רבנו הזקן מדבר על עמודים שראשם מחובר ב"כתר".
★ "מכתיר ומקיף". כתר אינו חלק מן הראש. הוא מונח מעליו ומקיף אותו מסביב. כך הרצון ביחס ל"מוחין" — לחכמה, לבינה ולדעת. הוא אינו אחד מכלי השכל, ואינו מתלבש בתוכו; הוא מקיף אותו מלמעלה. בלשון החסידות, הכתר הוא "מקיף", והספירות הן "פנימי".
★ "חכמה־בינה־דעת". אלה שלושת כוחות השכל. "חכמה" היא נקודת ההבנה הראשונה, ההברקה. "בינה" מרחיבה את הנקודה ומפתחת אותה לפרטים. "דעת" מחברת את ההבנה אל האדם עצמו, עד שהיא נוגעת בו. הפירוש בחוברת מסביר "שהם" — "המוחין בראש". כמו שבאדם השכל נמצא בראש, כך כאן חב"ד הם ה"ראש", והכתר מעליו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והוא מלשון כותרת שהוא מכתיר ומקיף על המוחין שבראש שהם בחי' חב"ד". בלשון המנוקדת "כּוֹתֶרֶת" מוקף במירכאות; "הַמֹּחִין" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "המוחין"); "בחי' חב"ד" נפתח ל"בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת", במקפים. מספר ההערה 38 נדפס בדברי הפירוש, אחרי "בתנ"ך". דברי הפירוש משולבים אחרי "וְהוּא", אחרי ""כּוֹתֶרֶת"," ואחרי "שֶׁהֵם"; כאן חיברנו.
וְרָצוֹן זֶה נִתְלַבֵּשׁ בְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם הֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.
"ורצון זה" — הפירוש בחוברת: שלמעלה ממוחין חב"ד, "נתלבש בתרי"ג" — 613, "מצות התורה וז' מצות דרבנן, שרבם ככלם הן מצות מעשיות." — הנעשות על ידי ענינים גשמיים, "עשיה" ו"מעשה" הם הרי המדריגה התחתונה ביותר בעולם העשיה עצמו,
★ החידוש הגדול. הפירוש בחוברת מזכיר: הרצון הזה הוא "שלמעלה ממוחין חב"ד" — גבוה מכל שכל. ודווקא הוא "נתלבש" — לא בהשגות עמוקות, אלא בתרי"ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן. הגבוה ביותר מתלבש במצוות.
★ "שרובם ככולם". ביטוי רגיל בלשון חז"ל: הרוב כמו הכל. כמעט כל המצוות הן "מצוות מעשיות": מניחים תפילין, נותנים צדקה, אוכלים מצה, שומרים שבת. ובהמשך רבנו הזקן יראה שגם המצוות האחרות קשורות למעשה.
★ "עשיה" — המדרגה התחתונה. הפירוש בחוברת מוסיף נקודה חדה. המצוות נעשות "על ידי ענינים גשמיים" — עור, קלף, כסף, מאכל. ו"מעשה" הוא "המדריגה התחתונה ביותר בעולם העשיה עצמו". בנפש, המחשבה גבוהה מן הדיבור, והדיבור גבוה מן המעשה. נמצא שהרצון העליון, שגבוה מן החכמה, מתלבש במה שנמוך מכל: במעשה גשמי. זה בדיוק המשל של העמוד: ראשו בתקרה, ותחתיתו על הארץ.
★ 620 = "כתר". "תרי"ג מצות התורה וז' מצות דרבנן" — 613 ועוד 7 הן 620, כמספר "כתר". אלה תר"ך "עמודי אור" שבכתר. ובסוף השיעור רבנו הזקן יבאר למה הלבושים הם רק תרי"ג.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ורצון זה נתלבש בתרי"ג מצות התורה וז' מצות דרבנן שרובם ככולם הן מצות מעשיות". בתיבה, "ורצון זה נתלבש" נמצא בסוף שורה, ו"בתרי"ג" פותח את השורה הבאה. בלשון המנוקדת "מִצְוֹת" בחולם על הוי"ו (בתיבה "מצות"); "שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "שרובם ככולם"). "בְּתַרְיַ"ג" ו"וְז'" נשארו בראשי תיבות. דברי הפירוש משולבים אחרי "זֶה", אחרי "בְּתַרְיַ"ג" ואחרי "מַעֲשִׂיּוֹת."; כאן חיברנו. בעמוד 78 זו תחילת הצד השמאלי.
וְגַם הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר הָא קַיְמָא לָן דַּ"עֲקִימַת שְׂפָתָיו הֲוֵי מַעֲשֶׂה".
"וגם" — הפירוש בחוברת: המצוות "התלויות בדבור" — שמקיימים אותן בדיבור, כמו לימוד התורה בדיבור וכדומה, ודיבור הוא הרי רוחני יותר מאשר ענין של מעשה, "הא קימא לן (הערה 39)" — הרי פוסקים אנו "ד'עקימת שפתיו" — בשעת הדיבור, "הוי" — הוא "מעשה'."
★ הקושיה שבשתיקה. אמרנו שרוב המצוות הן מעשיות. אבל יש מצוות שמקיימים בדיבור: לימוד תורה, קריאת שמע, תפילה, ברכות. והפירוש בחוברת מדגיש: "דיבור הוא הרי רוחני יותר מאשר ענין של מעשה". אם כן, האם מצוות אלו אינן "עמודים" שעומדים על הארץ?
★ "הא קימא לן" (הערה 39). בארמית: "הרי עומד לנו", כלומר, כך פסקנו להלכה. הפירוש בחוברת: "הרי פוסקים אנו". ההערה מפנה לגמרא במסכת סנהדרין (דף ס"ה עמוד א'). שם נקבע ש"עקימת שפתיו" — התנועה של השפתיים בשעת הדיבור — נחשבת "מעשה".
★ המשמעות. הדיבור אינו רק רוחני. כדי לדבר צריך להזיז את השפתיים, וזו פעולה גופנית. לכן גם המצוות שבדיבור נוגעות בגשמיות, וגם הן "עמודים" שתחתיתם על הארץ. מחר נשמע שרבנו הזקן משתמש באותו כלל גם לגבי לימוד התורה והתפילה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וגם התלויות בדבור הא קיי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה". בלשון המנוקדת "קיי"ל" נפתח ל"קַיְמָא לָן". המירכאות נפתחות באמצע המילה, אחרי הדל"ת: "דַּ"עֲקִימַת", ונסגרות אחרי "מַעֲשֶׂה"." — כציטוט של לשון ההלכה. "שְׂפָתָיו" — בשי"ן שמאלית. מספר ההערה 39 נדפס אחרי "לָן". דברי הפירוש משולבים אחרי "וְגַם", אחרי "בְּדִבּוּר", אחרי "לָן", אחרי "שְׂפָתָיו" ואחרי "הֲוֵי"; כאן חיברנו.
וְגַם הַתְּלוּיוֹת בַּמַּחֲשָׁבָה אוֹ בַּלֵּב הֲרֵי הַמִּצְוָה נִתְּנָה לָאָדָם הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דַּוְקָא, שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה לְהַטּוֹת לְבָבוֹ לְטוֹב וְכוּ',
"וגם" — הפירוש בחוברת: המצוות "התלויות במחשבה או בלב" — כמו אהבת ה' ויראת ה' וכדומה, "הרי המצוה נתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא," — שהוא עולם גשמי, "שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'," — או חס־ושלום ללא טוב,
★ המצוות שבלב. יש מצוות שאין בהן לא מעשה ולא דיבור: אהבת ה', יראת ה', האמונה, וכדומה. הן נעשות כולן בתוך האדם, במחשבה ובלב. ובכל זאת רבנו הזקן אומר שגם הן קשורות לגשמיות.
★ "ניתנה לאדם הגשמי". הנקודה כאן אינה הכלי שבו מקיימים את המצוה, אלא מי שמקבל אותה. המצוה "ניתנה לאדם הגשמי שבעולם הזה דוקא". הפירוש בחוברת מוסיף: "שהוא עולם גשמי". גם כשאדם אוהב את ה' בלבו, זו אהבה של אדם שחי בגוף, בעולם גשמי.
★ "בעל בחירה". ומה מיוחד באדם הגשמי? הוא "בעל בחירה". הוא יכול "להטות לבבו לטוב" — והפירוש בחוברת מוסיף: "או חס־ושלום ללא טוב". רק מי שיכול לבחור, אפשר לצוות עליו. רק אצלו יש משמעות לציווי "ואהבת", כי הוא יכול גם שלא לאהוב.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וגם התלויות במחשבה או בלב הרי המצוה ניתנה לאדם הגשמי שבעוה"ז דוקא שהוא בעל בחירה להטות לבבו לטוב וכו'." בלשון המנוקדת "נִתְּנָה" בלי יו"ד (בתיבה "ניתנה"), ו"שבעוה"ז" נפתח ל"שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה". בתיבה המשפט מסתיים בנקודה אחרי "וכו'"; בלשון המנוקדת "וְכוּ'," בפסיק, ואחריו דברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "וְגַם", אחרי "בַּלֵּב", אחרי "דַּוְקָא," ואחרי "וְכוּ',"; כאן חיברנו.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הַנְּשָׁמָה בְּלֹא גּוּף – אֵין צָרִיךְ לְצַוֹּתָהּ עַל זֶה.
"מה־שאין־כן הנשמה בלא גוף – אין צריך לצותה על זה." — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.
★ הנשמה למעלה. נשמה שאינה בגוף רואה את האלקות. היא אוהבת את ה' ומתבטלת אליו מעצמה, בלי מאבק ובלי בחירה. לכן "אין צריך לצותה על זה". ציווי שייך רק במקום שיש בו אפשרות לבחור גם בהפך.
★ המסקנה. עכשיו המשפט שלם. מצוות שבמעשה — מעשה. מצוות שבדיבור — "עקימת שפתיו הוי מעשה". מצוות שבלב — ניתנו לאדם הגשמי. נמצא שכל המצוות, כולן, קשורות לעולם הזה, לאדם שבגוף. והמשפט הבא יסכם: המצוות הן עמודים שתחתיתם נוגעת ב"ארץ הלזו החמרית".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "משא"כ הנשמה בלא גוף א"צ לצותה ע"ז." בלשון המנוקדת "משא"כ" נפתח ל"מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן" (בשני מקפים), "א"צ" ל"אֵין צָרִיךְ", ו"ע"ז" ל"עַל זֶה". "בְּלֹא" בחולם. "לְצַוֹּתָהּ" — הוי"ו בדגש ובחולם, וההא במפיק. בין "גּוּף" לבין "אֵין" נדפס קו מפריד קצר, באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש. בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו בשבוע שעבר בקו שאחרי "הָאֵפֶר".
וְנִמְצָא, שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים, נִצָּבִים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, עַד הָאָרֶץ הַלֵּזוֹ הַחָמְרִית.
"ונמצא, שהמצות הן על־דרך־משל כמו העמודים, נצבים" — הפירוש בחוברת: ומחברים "מרום המעלות, הוא רצון העליון ברוך־הוא, עד הארץ הלזו החמרית."
★ המשל והנמשל יחד. עכשיו רבנו הזקן מחבר את המשל עם הנמשל. העמודים — המצוות. ה"תקרה", שבה מחובר ראש העמוד — "רום המעלות", הוא רצון העליון. ה"ארץ", שעליה העמוד עומד — "הארץ הלזו החמרית", העולם הגשמי שלנו.
★ "ומחברים". רבנו הזקן כותב "נצבים", והפירוש בחוברת מוסיף "ומחברים". העמוד אינו רק עומד בין שתי נקודות; הוא מחבר ביניהן. זו הנקודה שהפירוש בחוברת הקדים כבר בסוף השיעור של שבת: המצוות "מחברות מדריגת הכתר עם הדברים הגשמיים של המצוות". כשאדם מקיים מצוה, נוצר חיבור ישיר בין הרצון העליון לבין הדבר הגשמי שבידו.
★ "הארץ הלזו החמרית". "הלזו" — הזאת. "החמרית" — העשויה חומר. לא עולם רוחני גבוה, אלא הארץ הזאת, שבה אנו חיים.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ונמצא שהמצות הן עד"מ כמו העמודים נצבים מרום המעלות הוא רצון העליון ב"ה עד הארץ הלזו החומרית". בלשון המנוקדת "וְנִמְצָא," בפסיק; "עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל" ו"בָּרוּךְ־הוּא" במקפים; "הַחָמְרִית" בכתיב חסר, בקמץ (בתיבה "החומרית"). "רָצוֹן" בקמץ, כמו למעלה. כאן עוברים מעמוד 78 לעמוד 79: עמוד 78 מסתיים במילים "נִצָּבִים –", ועמוד 79 נפתח בדברי הפירוש "ומחברים". גם התיבה עוברת כאן לעמוד 79, במילים "הוא רצון העליון". דברי הפירוש משולבים אחרי "נִצָּבִים"; כאן חיברנו.
וְהֵן עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל כְּמוֹ הָעַמּוּדִים חֲלוּלִין, שֶׁמַּקִּיפִין וּמַלְבִּישִׁין נִשְׁמַת הָאָדָם אוֹ רוּחוֹ אוֹ נַפְשׁוֹ כְּשֶׁמְּקַיֵּם הַמִּצְוֹת,
"והן על־דרך־משל כמו העמודים" — הפירוש בחוברת: שהם "חלולין," — מבפנים, "שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו" — בלבושי המצוות, "כשמקים המצות,"
★ פרט חדש במשל: העמודים חלולים. עד כאן דובר על עמודים שמחברים למעלה ולמטה. עכשיו רבנו הזקן מוסיף: הם "חלולין" — ריקים "מבפנים", כלשון הפירוש בחוברת. מה יש בחלל שבתוכם? הנשמה. העמוד מקיף אותה מכל צד, כמו לבוש.
★ "נשמת האדם או רוחו או נפשו". "נשמה", "רוח" ו"נפש" הן שלוש מדרגות בנשמת האדם. רבנו הזקן כותב "או", כי לא כל אדם זוכה לכל המדרגות; כל אחד לפי מדרגתו. מה שיש לו — הוא שמתלבש בעמודי המצוות.
★ "כשמקיים המצות". הלבוש נעשה ברגע הקיום. הפירוש בחוברת: "בלבושי המצוות". זה מה שלמדנו ביום שישי מן האריז"ל: כל מצוה שאדם מקיים משלימה לבוש לנפשו. היום אנו לומדים מה טבעו של הלבוש: הוא חלק מן ה"עמוד" עצמו, מן הרצון העליון שהתלבש במצוה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והן עד"מ כמו העמודים חלולין שמקיפין ומלבישין נשמת האדם או רוחו או נפשו כשמקיים המצות". בלשון המנוקדת "כְּשֶׁמְּקַיֵּם" ביו"ד אחת (בתיבה "כשמקיים"), ו"הַמִּצְוֹת," בפסיק. דברי הפירוש משולבים אחרי "הָעַמּוּדִים", אחרי "חֲלוּלִין," ואחרי "נַפְשׁוֹ"; כאן חיברנו.
וְדֶרֶךְ עַמּוּדִים אֵלּוּ עוֹלִין הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, לִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה'.
"ודרך עמודים אלו" — הפירוש בחוברת: של המצוות, "עולין הנפש־רוח־נשמה שלו עד רום המעלות," — והמדריגות, "לצרר בצרור החיים את ה'."
★ העמוד הוא גם דרך. העמודים אינם רק מחברים, ואינם רק לבוש. הם גם הדרך שבה הנשמה עולה. הנשמה מלובשת בתוך העמוד החלול, והעמוד מגיע עד "רום המעלות". לכן היא יכולה לעלות דרכו עד למעלה.
★ "לצרור בצרור החיים". הלשון לקוחה מדברי אביגיל לדוד: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך" (שמואל א כה, כט). "צרור" — כמו חבילה קשורה. הנשמה נקשרת ונאגדת יחד עם "החיים" — "את ה'", עם ה'. מן הפסוק הזה גם נוסח הברכה שכותבים על המצבה: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" (תנצב"ה). ובמשפט הבא רבנו הזקן יפרש מה פירוש "צרור החיים".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ודרך עמודים אלו עולין הנר"ן שלו עד רום המעלות לצרור בצרור החיים את ה'." בלשון המנוקדת "הנר"ן" נפתח ל"הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה", במקפים ובלי וי"ו לפני "נְשָׁמָה". בסוף השיעור, "שבנר"ן" נפתח ל"שֶׁבְּנֶפֶשׁ־רוּחַ־וּנְשָׁמָה" — עם וי"ו. "לִצְרֹר" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "לצרור"), ואילו "בִּצְרוֹר" בכתיב מלא. "הַנֶּפֶשׁ־" נדפס בסוף שורה, ו"רוּחַ־נְשָׁמָה" בתחילת השורה הבאה; כאן חיברנו. דברי הפירוש משולבים אחרי "אֵלּוּ" ואחרי "הַמַּעֲלוֹת,"; כאן חיברנו.
פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת צְרוּרוֹת וּמְלֻבָּשׁוֹת בְּאוֹר הַכֶּתֶר, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא,
"פרוש" — הפירוש בחוברת: באיזו מדריגה של אלקות מתקשר יהודי על ידי מצוות – "להיות צרורות ומלבשות באור הכתר," — המדריגה העליונה ביותר של סדר השתלשלות, "הוא רצון העליון ברוך־הוא,"
★ מה פירוש "צרור החיים"? הפירוש בחוברת מנסח את השאלה: "באיזו מדריגה של אלקות מתקשר יהודי על ידי מצוות". והתשובה: הנפש, הרוח והנשמה נעשות "צרורות ומלובשות באור הכתר". הנשמה מגיעה עד הראש של העמוד — עד הכתר עצמו, שהוא הרצון העליון.
★ "המדריגה העליונה ביותר". הפירוש בחוברת מדגיש: הכתר הוא "המדריגה העליונה ביותר של סדר השתלשלות". "סדר השתלשלות" — הסדר שבו האור האלקי יורד ממדרגה למדרגה, כמו שלשלת, מן הגבוה ועד העולם הזה. והכתר הוא הראש של כל השלשלת. דרך מצוה פשוטה, שנעשית בדבר גשמי, הנשמה מגיעה עד שם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "פי' להיות צרורות ומלובשות באור הכתר הוא רצון העליון ב"ה". בלשון המנוקדת "פֵּרוּשׁ" בלי פסיק, ואחריו דברי פירוש בין שני קווים מפרידים. "וּמְלֻבָּשׁוֹת" בכתיב חסר, בקובוץ (בתיבה "ומלובשות"). דברי הפירוש משולבים אחרי "פֵּרוּשׁ" ואחרי "הַכֶּתֶר,"; כאן חיברנו.
וְעַל־יְדֵי לְבוּשׁ זֶה יוּכְלוּ לַחֲזוֹת בְּ"נֹעַם ה'" וְ"צַחְצָחוֹת" שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּעֲלַת הַכֶּתֶר, וְהֵן פְּנִימִיּוּתוֹ עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל.
"ועל־ידי לבוש זה יוכלו לחזות ב'נעם ה'' ו'צחצחות' שלמעלה ממעלת" — הפירוש בחוברת: ומדריגת "הכתר, והן פנימיותו" — של אור הכתר, פנימיות הכתר היא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות, "על דרך־משל."
★ המטרה של הלבוש. הנשמה אינה עולה עד הכתר רק כדי להיות שם. המטרה היא "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — ליהנות מן התענוג האלקי. "לחזות בנעם ה'" — מן הפסוק "אחת שאלתי מאת ה'... לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז, ד). "צחצחות" — מן הפסוק "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיהו נח, יא). את שני הפסוקים האלה הביא רבנו הזקן ביום שישי, כשתיאר את האור שהנשמה אינה יכולה לקבל בלי לבוש.
★ לבוש מן החיצוניות — כדי לראות את הפנימיות. כאן מתחברים כל חלקי האגרת. ביום שישי למדנו שהנשמה אינה יכולה לקבל את האור בלי לבוש. בשבת למדנו שהרצון הוא החיצוניות של התענוג. והיום: הלבוש עשוי מן הרצון העליון — מן הכתר; ודרכו רואה הנשמה את "נועם ה'" ו"צחצחות", שהם "פנימיותו" של הכתר. כמו "הרואה בשמש דרך עששית" שלמדנו ביום שישי: העששית — הכלי החיצון — היא שמאפשרת לראות את האור הפנימי.
★ "שלמעלה ממעלת הכתר". הפירוש בחוברת מסביר: פנימיות הכתר "היא למעלה לגמרי מסדר השתלשלות". הכתר הוא הראש של השלשלת, אבל הפנימיות שלו כבר אינה חלק מן השלשלת. ודרך המצוות הנשמה מגיעה גם לשם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וע"י לבוש זה יוכלו לחזות בנועם ה' וצחצחות שלמעלה ממעלת הכתר והן פנימיותו עד"מ". בלשון המנוקדת "וע"י" נפתח ל"וְעַל־יְדֵי"; "נֹעַם" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "בנועם"); "נֹעַם ה'" ו"צַחְצָחוֹת" מוקפים במירכאות. "עד"מ" נפתח כאן ל"עַל דֶּרֶךְ־מָשָׁל" — במקף אחד בלבד, ואילו בשאר המקומות היום נדפס "עַל־דֶּרֶךְ־מָשָׁל", בשני מקפים. העתקנו כפי שנדפס. המילים "ומדריגת" שבין "מִמַּעֲלַת" לבין "הַכֶּתֶר" הן דברי פירוש. כאן מסתיימת העמודה הצרה שבצד הימני של עמוד 79, ו"ומדריגת הַכֶּתֶר" פותח את השורות הרחבות שמתחת לתיבה. דברי הפירוש משולבים גם אחרי "פְּנִימִיּוּתוֹ"; כאן חיברנו.
(וַהֲגַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לְיוֹדְעֵי חֵן,
"(והגם שנתבאר במקום אחר שהמצות הן פנימיות רצון העליון ברוך־הוא" — הפירוש בחוברת: ואילו כאן אנו אומרים שהן מחיצוניות הכתר, חיצוניות הרצון, "הנה מודעת זאת" — ידוע הדבר, "ליודעי חן," — חכמה נסתרה (חכמת הקבלה)
★ סתירה לכאורה. רבנו הזקן פותח סוגריים ומיישב קושיה. היום אמר שהמצוות הן מן הרצון העליון, והרצון הוא "חיצוניות" ו"אחוריים" לגבי התענוג. אבל "במקום אחר" נתבאר שהמצוות הן "פנימיות רצון העליון". כך, למשל, בחלק הראשון של התניא (לקוטי אמרים, פרק כ"ג). הפירוש בחוברת מנסח: "ואילו כאן אנו אומרים שהן מחיצוניות הכתר, חיצוניות הרצון".
★ "ליודעי חן". "ח"ן" הם ראשי התיבות של "חכמה נסתרה" — חכמת הקבלה. "יודעי ח"ן" — יודעי הקבלה. רבנו הזקן אומר שהם יודעים כלל ידוע, שבו נמצא היישוב לסתירה. ואת הכלל הזה הוא מביא בהמשך המשפט.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והגם שנתבאר במ"א שהמצות הן פנימיות רצון העליון ב"ה הנה מודעת זאת לי"ח". בלשון המנוקדת "במ"א" נפתח ל"בְּמָקוֹם אַחֵר", ו"לי"ח" ל"לְיוֹדְעֵי חֵן". הסוגר העגול שלפני "וַהֲגַם" נמצא גם בתיבה, והוא נסגר אחרי "וְכוּ'" שבסוף המשפט הבא. אחרי "בָּרוּךְ־הוּא" אין פסיק בלשון המנוקדת; באים דברי פירוש בין קווים מפרידים. "רָצוֹן" בקמץ, כמו למעלה. דברי הפירוש משולבים אחרי "בָּרוּךְ־הוּא", אחרי "זֹאת" ואחרי "חֵן,"; כאן חיברנו.
רִבּוּי בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת הַקְדֻשָּׁה,
"רבוי בחינות ומדרגות שיש בכל בחינה ומדרגה ממדרגות הקדשה," — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.
★ הכלל הידוע. בכל מדרגה של קדושה יש בתוכה הרבה מדרגות. אין מדרגה שהיא "נקודה" אחת פשוטה; כל אחת מתחלקת לפנימי ולחיצוני, וכל חלק מתחלק שוב. לכן אפשר לקרוא לאותו דבר "פנימיות" מצד אחד, ו"חיצוניות" מצד אחר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ריבוי בחי' ומדרגות שיש בכל בחי' ומדרגה ממדרגות הקדושה". בלשון המנוקדת "רִבּוּי" בלי יו"ד (בתיבה "ריבוי"). "בחי'" נפתח פעם ל"בְּחִינוֹת" ופעם ל"בְּחִינָה". "הַקְדֻשָּׁה" נדפס בלי דגש בקו"ף; לפי הדקדוק היה מתאים "הַקְּדֻשָּׁה", בדגש. העתקנו כפי שנדפס.
כַּמָּה בְּחִינוֹת "פָּנִים" לְ"פָנִים", וְכַמָּה בְּחִינוֹת "אֲחוֹרַיִם" לַ"אֲחוֹרַיִם", לְאֵין קֵץ וְכוּ').
"כמה בחינות 'פנים' ל'פנים'," — הפירוש בחוברת: פנימיות לפנימיות – שלגבי בחינה אחת, הבחינה השניה היא עוד יותר פנימיות וכו', "וכמה בחינות 'אחורים' ל'אחורים'," — שבחינה אחת היא יותר "אחוריים" מאשר השניה, למרות שגם אותה בחינה נקראת "אחוריים", "לאין קץ וכו')." — הרי, שלגבי בחינת פנימיות רצון העליון, אודותה מדובר כאן, נקראות מצוות "חיצוניות" בלבד, למרות שבמקום אחר, בו מדובר בהשוואה לבחינה אחרת, הן נקראות "פנימיות" הרצון העליון. על־כל־פנים, הרי אמר, שמצוות הן תר"ך (620) עמודי אור של "כתר". לכאורה, כיצד זה תואם למה שאמר לפני זה אודות תרי"ג (613) הלבושים שהמצוות מייצגות אותן, לתרי"ג כוחות הנפש? יסביר רבנו הזקן להלן שז' מצוות דרבנן (המשלימות מספר תר"ך) אינן מצוות לעצמן, אלא נחשבות כחלק ממצוות התורה (דאורייתא) שמהן הן באות, ולכן הוא אומר, שהלבושים לנפש הם תרי"ג (613) (מתרי"ג המצוות שבהן נכללות גם המצוות דרבנן) להלביש תרי"ג כוחות הנפש. ובלשון רבנו הזקן:
★ "פנים לפנים". הפירוש בחוברת מסביר: "שלגבי בחינה אחת, הבחינה השניה היא עוד יותר פנימיות". משל להבנה: בבית יש חדר פנימי, ובתוכו ארון, ובתוך הארון תיבה. החדר "פנימי" לגבי החצר; אבל לגבי הארון שבתוכו, החדר הוא החוץ. כך "פנים לפנים" — פנימיות שבתוך פנימיות.
★ "אחוריים לאחוריים". וכך גם בצד השני: "שבחינה אחת היא יותר 'אחוריים' מאשר השניה, למרות שגם אותה בחינה נקראת 'אחוריים'". ו"לאין קץ" — אין לדבר סוף.
★ היישוב. הפירוש בחוברת מסכם: "לגבי בחינת פנימיות רצון העליון, אודותה מדובר כאן" — כלומר, לגבי התענוג — המצוות הן "חיצוניות" בלבד. אבל "במקום אחר", כשמשווים אותן "לבחינה אחרת", נמוכה יותר, הן נקראות "פנימיות" הרצון העליון. אין כאן סתירה; זה תלוי למה משווים.
★ שאלה חדשה: 620 או 613? לפני שרבנו הזקן ממשיך, הפירוש בחוברת מעורר קושיה. היום אמר רבנו הזקן שבכתר יש תר"ך — 620 — "עמודי אור", והם המצוות. אבל ביום שישי למדנו מן האריז"ל שהלבושים באים מתרי"ג — 613 — מצוות, כדי להלביש תרי"ג כוחות הנפש. אם יש 620 עמודים, למה רק 613 לבושים? והפירוש בחוברת מקדים את התשובה: שבע מצוות דרבנן "אינן מצוות לעצמן", אלא נחשבות חלק ממצוות התורה שמהן הן באות. ומכאן ועד סוף השיעור — "ובלשון רבנו הזקן".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמה בחי' פנים לפנים וכמה בחי' אחוריים לאחוריים לאין קץ וכו')." — בלי מירכאות. בלשון המנוקדת "פָּנִים" ו"אֲחוֹרַיִם" מוקפים במירכאות. "פָּנִים" הראשון בדגש בפ"א, והשני — "לְ"פָנִים"" — בלי דגש. "אֲחוֹרַיִם" ביו"ד אחת (בתיבה "אחוריים"), ו"לַ"אֲחוֹרַיִם"" בפתח תחת הלמ"ד. כאן נסגר הסוגר העגול שנפתח לפני "וַהֲגַם", גם בתיבה וגם בלשון המנוקדת, ואחריו נקודה. דברי הפירוש משולבים אחרי "לְ"פָנִים"," אחרי "לַ"אֲחוֹרַיִם"," ואחרי "וְכוּ')."; כאן חיברנו. בעמוד 79 דברי הפירוש שאחרי "וְכוּ')." נמשכים בכל הצד השמאלי שמעל התיבה ולצדה, עד "ובלשון רבנו הזקן:".
וְהִנֵּה, ז' מִצְוֹת דְּרַבָּנָן אֵינָן נֶחֱשָׁבוֹת מִצְוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "לֹא תֹסֵף",
"והנה, ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן," — הפירוש בחוברת: כמצוות נפרדות, "שהרי כבר נאמר (הערה 40): 'לא תסף'," — על המצוות,
★ "לא תסף". בתורה כתוב: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אתו תשמרו לעשות; לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א). אסור להוסיף מצוות על מצוות התורה. ולכן, אילו היו שבע מצוות דרבנן מצוות חדשות ונפרדות, היתה בזה כביכול הוספה על התורה. הפירוש בחוברת: "כמצוות נפרדות", "על המצוות".
★ מנין לחכמים הכוח לתקן מצוות? בגמרא במסכת שבת (דף כ"ג עמוד א') נשאלת שאלה, בלשון הגמרא בערך: על נר חנוכה, שהוא מצוה מדרבנן, אנו מברכים "וצונו" — והיכן צונו? ואחת התשובות שם: מן הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, יא). כלומר, גם מצוה מדרבנן נשענת על ציווי של התורה. זה מתאים למה שרבנו הזקן אומר מיד: מצוות דרבנן "יוצאות ונמשכות ממצות התורה".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה ז' מצות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר לא תוסף". בלשון המנוקדת "וְהִנֵּה," בפסיק; "לֹא תֹסֵף" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "תוסף"), במירכאות ואחרי נקודתיים. מספר ההערה 40 נדפס אחרי "נֶאֱמַר", לפני הנקודתיים. בהערה 40 נדפס "ראה יד, א". אבל הפסוק "לא תסף עליו" נמצא בפרשת ראה, בפרק יג, פסוק א (דברים יג, א); בדברים יד, א כתוב "בנים אתם לה' אלקיכם". נראה שבהערה צריך לומר "ראה יג, א". העתקנו את ההערה כפי שנדפסה. דברי הפירוש משולבים אחרי "עַצְמָן," ואחרי ""לֹא תֹסֵף","; כאן חיברנו.
אֶלָּא הֵן יוֹצְאוֹת וְנִמְשָׁכוֹת מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה וּכְלוּלוֹת בָּהֶן בְּמִסְפַּר תַּרְיַ"ג, לְהַלְבִּישׁ תַּרְיַ"ג בְּחִינוֹת וְכֹחוֹת שֶׁבְּנֶפֶשׁ־רוּחַ־וּנְשָׁמָה הָאָדָם,
"אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג," — הפירוש בחוברת: (613) – "להלביש תרי"ג" (613) "בחינות וכחות שבנפש־רוח־ונשמה" — של "האדם," — על־כל־פנים הרי אמר לעיל, שהמצוות הן כמו "עמודים חלולין" המקיפים ומלבישים בחינת הנשמה, או רוח או נפש של האדם המקיים את המצוות, ועל ידי ה"עמודים" עולות הנר"ן – נפש, רוח ונשמה – שלו עד למעלות הגבוהות ביותר, להיות קשורות ומלובשות באור הכתר, ועל ידי לבוש זה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" שלמעלה מ"כתר", וזה פנימיות ה"כתר".
★ "יוצאות ונמשכות... וכלולות". מצוות דרבנן אינן תוספת חיצונית לתורה. הן "יוצאות ונמשכות" ממצוות התורה — כמו ענפים שיוצאים מן הגזע. ולכן הן "כלולות בהן במספר תרי"ג". המספר נשאר 613, ושבע מצוות דרבנן נכללות בתוכו.
★ התשובה לשאלה של 620. בכתר יש 620 "עמודי אור" — תרי"ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן. אבל הלבושים הם 613, "להלביש תרי"ג בחינות וכחות שבנפש־רוח־ונשמה האדם". כך מתיישבים דברי האגרת היום עם דברי האריז"ל שלמדנו ביום שישי: "כדי להלביש כל תרי"ג בחי' וכחות שבנפשו".
★ הסיכום שבפירוש בחוברת. הפירוש בחוברת מסיים את השיעור בסיכום של כל המשל: המצוות הן "עמודים חלולין" המלבישים את הנפש, הרוח והנשמה. דרכם הן עולות "עד למעלות הגבוהות ביותר", ונעשות "קשורות ומלובשות באור הכתר". ובלבוש הזה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — "וזה פנימיות ה'כתר'". שימו לב: הפירוש בחוברת כותב כאן "קשורות" — כך הוא מפרש את "צרורות".
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג להלביש תרי"ג בחי' וכחות שבנר"ן האדם." בלשון המנוקדת "תַּרְיַ"ג" נשאר בראשי תיבות, והפירוש מוסיף אחריו בשתי הפעמים "(613)". "בחי'" נפתח ל"בְּחִינוֹת", ו"שבנר"ן" ל"שֶׁבְּנֶפֶשׁ־רוּחַ־וּנְשָׁמָה" (במקפים ועם וי"ו). "וְכֹחוֹת" בכתיב חסר, בחולם (בתיבה "וכחות"). בתיבה האגרת מסתיימת בנקודה: "האדם." — מילה בודדת בשורה האחרונה. בלשון המנוקדת "הָאָדָם," בפסיק, ואחריו דברי הפירוש עד "וזה פנימיות ה"כתר"." המילה "של" שלפני "הָאָדָם" היא דברי פירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "תַּרְיַ"ג," (בפעם הראשונה), אחרי "תַּרְיַ"ג" (בפעם השנייה), אחרי "וּנְשָׁמָה" ואחרי "הָאָדָם,"; כאן חיברנו. מתחת לדברי הפירוש בא קישוט מפריד, ואחריו הכותרת "יום שני כ"ב מרחשון".
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· השם: רצון העליון נקרא בפי המקובלים "כתר עליון", ובו תר"ך עמודי אור — כתר בגימטריא 620.
· המשל: עמודים בבית חומה גדול, נצבים בארץ וראשם מחובר בתקרה — הם מחברים את העליון של הבית עם התחתון ("צ"ע מהו הנמשל").
· הכתר: למעלה מן החכמה; "כותרת" שמכתירה ומקיפה את המוחין — חכמה, בינה ודעת.
· ההתלבשות: הרצון הזה נתלבש בתרי"ג מצוות התורה ובשבע מצוות דרבנן, שרובן ככולן מעשיות — במדרגה התחתונה ביותר.
· גם הדיבור וגם הלב: "עקימת שפתיו הוי מעשה"; והמצוות שבלב ניתנו לאדם הגשמי, בעל הבחירה — לא לנשמה בלא גוף.
· העמודים: המצוות עומדות ומחברות "מרום המעלות" עד "הארץ הלזו החמרית".
· העמודים החלולים: מקיפים ומלבישים את הנפש, הרוח והנשמה; ודרכם הן עולות "לצרור בצרור החיים את ה'" — מלובשות באור הכתר.
· המטרה: בלבוש הזה הן יכולות "לחזות בנועם ה'" ו"צחצחות" — פנימיות הכתר.
· הסוגריים: במקום אחר נקראות המצוות "פנימיות רצון העליון" — כי יש "פנים לפנים" ו"אחוריים לאחוריים" לאין קץ.
· 620 ו־613: שבע מצוות דרבנן אינן מצוות בפני עצמן ("לא תסף"); הן כלולות בתרי"ג, להלביש תרי"ג כוחות שבנפש, רוח ונשמה של האדם.
★ המסר ליום, בשורה אחת:
הרצון העליון, שגבוה מכל שכל, נמצא דווקא במעשה הפשוט של המצוה; וכל מצוה היא עמוד שמחבר את הארץ שלנו עם הכתר — ודרכו הנשמה עולה לשם.
★ הקשר לזמן — שבוע פרשת חיי שרה:
בחומש של היום אברהם קונה את מערת המכפלה. עפרון אומר: "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא" (בראשית כג, טו). ואברהם "וישקל... לעפרן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר" (כג, טז). בשבת הביא רבנו הזקן, באגרת שלנו, את אותו פסוק כרמז ל"ד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקייא" — ארבע מאות העולמות של התענוג שהצדיקים מתענגים בהם: "כמ"ש ארבע מאות שקל כסף כו'". והיום למדנו איך מגיעים אל התענוג הזה: דרך מצוות "שרובם ככולם הן מצות מעשיות", הנעשות "על ידי ענינים גשמיים". גם אברהם עושה כאן מעשה גשמי ממש: הוא שוקל כסף בעד מקום קבורה לשרה.
וברשומת "היום יום" של היום (כ"א חשון) כתוב: "עבודת התפלה היא המביאה השגת המח בהרגשת הלב, ושניהם יחד בעבודה בפעל המצות ביראת שמים וקנין מדות טובות". המח, אחריו הלב, ובסוף "בפעל המצות". זה גם הסדר שלמדנו היום בתניא: מן הכתר, דרך המוחין, ועד המעשה. והיעד של הכל הוא "בפועל" — כי שם, במעשה, התלבש הרצון העליון.
★ ומחר, כ"ב מרחשון: רבנו הזקן יביא ראיה מן הזוהר, פרשת פקודי (דף רכ"ט עמוד ב'): "דאינון עובדין טבין דעביד בר נש — משכי מנהורא דזיוא עלאה לבושא כו'". כלומר, המעשים הטובים שאדם עושה ממשיכים לו לבוש מן האור של הזיו העליון. אחר כך הוא יבחין בין גן עדן התחתון, שבו הלבושים באים ממצוות מעשיות ממש, לבין גן עדן העליון, שבו הלבושים באים מן הכוונה שבתורה ובתפילה. ויוסיף שגם לימוד התורה הוא בכלל מצוות מעשיות, כי "עקימת שפתיו הוי מעשה" — הכלל שלמדנו היום. מורה השיעור: "מעמ' קנ, וז"ש בזוה"ק פ'... עד עמ' 300, ע"ש".
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום ראשון, כ"א מרחשון.
ביום רביעי למדנו את פרק ט של הלכות איסורי ביאה: דיני הכתם, דם שהאשה מוצאת על בשרה או על בגדה בלי שהרגישה. מן התורה הוא טהור, וחכמים גזרו עליו טומאה מספק - "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל". בימים חמישי עד שבת המשיך הרמב"ם בשלושה פרקים:
- פרק י (יום חמישי, י"ח מרחשון) - "דיני יולדת ואישה המפלת". היולדת טמאה כנדה, אף על פי שלא ראתה דם: לזכר שבעה ימים, ולנקבה שבועיים. המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה. ומכאן הרמב"ם מגדיר מהו "ולד": שפיר מרוקם, צורת פני האדם, מפלת כמין בהמה חיה ועוף, ודין השליה והתאומים.
- פרק יא (יום שישי, י"ט מרחשון) - "החומרות שהוסיפו הגאונים וקיבלו על עצמן בנות ישראל, חובת הטבילה כדי להיטהר, הרחקות בזמן הטומאה". מכל החשבונות של ימי נדה וימי זיבה נשאר למעשה כלל אחד: בנות ישראל החמירו על עצמן, שעל כל ראיית דם, "אפילו... טפה כחרדל", הן סופרות שבעה ימים נקיים. הרמב"ם דוחה מנהגים שאין להם יסוד ("אין זה מנהג, אלא טעות היא"). הוא קובע שהאשה נטהרת רק בטבילה במקוה כשר, ולא ברחיצה, "אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם". ובסוף הפרק - ההרחקות בימי נדה ובשבעה נקיים.
- פרק יב (שבת קודש, כ' מרחשון) - "דיני הבא על הנכרית, דיני עבדים ושפחות, ודיני שבעה עממין ושאר האומות שהתגיירו". איסור "לא תתחתן בם"; הקנאים שפוגעים בבועל גויה בשעת מעשה, כמעשה פנחס; ו"הבן מן הגויה אינו בנו". אחר כך - העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות, ש"יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו". והפרק נחתם בגרים: "כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה... הרי הן כישראל לכל דבר". יש אומות שנאסרו לבוא בקהל: עמון ומואב, מצרי ואדומי, והנתינים. אבל סנחריב "בלבל כל האומות", ולכן גר שמתגייר בזמן הזה מותר לבוא בקהל מיד.
היום, בפרק יג, הרמב"ם עובר מן השאלה אילו גרים מותרים לבוא בקהל אל השאלה איך נעשים גר. כאן מתחילות, בתוך הלכות איסורי ביאה, "הלכות הגרות". מקומן כאן מפני שהגרות קובעת מי הוא "ישראל" ומי עדיין "גוי", ומכאן - את מי מותר לשאת. הרמב"ם פותח בעם ישראל עצמו: גם אבותינו נכנסו לברית בשלושה דברים - מילה, טבילה וקרבן. והגר נכנס לדורות באותה הדרך בדיוק. הפרק בנוי מחמישה חלקים:
- כניסת ישראל לברית (הלכות א-ג): מילה - במצרים, לפני אכילת הפסח; טבילה - במדבר, לפני מתן תורה; וקרבן - "ויעלו עלת", על ידי כל ישראל.
- "ככם כגר" (הלכות ד-ה): הגר לדורות נכנס במילה, בטבילה ובהרצאת קרבן, והגיורת - בטבילה ובקרבן. ומהו קרבן הגר, ומה עושים "בזמן הזה", כשאין מקדש.
- הגרות צריכה בית דין (הלכות ו-י): מילה וטבילה, ושתיהן יחד; טבילה בפני שלושה, ולא בשבת, ביום טוב ובלילה. גר קטן, ומעוברת שנתגיירה. המתגייר "בינו לבין עצמו". ומתי מאמינים למי שאומר "נתגיירתי", ולמי שנוהג בדרכי ישראל.
- העבדים (הלכות יא-יג): טבילה "לשם עבדות", "שמקצת גרות היא"; טבילה נוספת כשהעבד משתחרר; והמקוה שבו טובלים.
- בדיקת הכוונה (הלכות יד-יח): בית הדין בודק שהגר אינו בא בשביל ממון, שררה, פחד או אשה, ומודיע לו את כובד עול התורה. לכן לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה. נשות שלמה ושמשון. גר שלא נבדק - הרי זה גר, וחוששים לו "עד שיתבאר צדקותו". ו"קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת".
העיקרון המנחה של הפרק: שלושה כללים.
- "ככם כגר": הגר אינו נכנס בדרך חדשה משלו. הוא הולך בדרך שבה נכנסו אבותינו לברית, במצרים ובסיני (הלכות א-ד). לכן הפרק נפתח בעם ישראל, ולא בגר.
- "והואיל והדבר צריך בית דין": הגרות אינה החלטה פרטית. היא מעשה משפטי, בפני שלושה (הלכות ו-ח). מי שטבל "בינו לבין עצמו" - "אינו גר", אפילו טבל בפני שניים.
- "בודקין אחריו" - אבל "יצא מכלל הגויים": בית הדין בודק את כוונת המתגייר לפני הגרות (הלכה יד). אבל מי שמל וטבל בפני שלושה - "הרי זה גר", גם אם התברר שנתגייר "בשביל דבר" (הלכה יז). מכאן ואילך מותר רק לחשוש לו ולשמור ממנו מרחק, ולא לבטל את גרותו.
השבוע בפרשה: היום מתחילים בחומש את פרשת חיי שרה, ואברהם אומר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). אברהם, שהיה "גר" בארץ כנען, הוא גם "אבי הגרים". בגמרא (סוכה מט, ב) הוא נקרא "תחלה לגרים".
הלכה למעשה בימינו: דיני הגרות נוהגים גם היום. הם נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסח - אותו סימן של הטור שהב"ח שעליו מוזכר היום בתיבת "נקודות משיחות קודש") ובפוסקים שאחריו. גיור נעשה רק בבית דין של שלושה, בקבלת מצוות, במילה (לזכר) ובטבילה. את הקרבן יביא הגר כשייבנה בית המקדש (הלכה ה). פרטים רבים - מהי קבלת מצוות, כיצד בודקים את כוונת המתגייר, גיור של קטנים, ודינו של מי שטוען שנתגייר - נידונים בהרחבה בפוסקים, ואינם תמיד כלשון הרמב"ם כאן. דיני העבדים (הלכות יא-יב) אינם נוהגים למעשה בימינו. הרבי עורר רבות, במשך שנים, שגיור ייעשה רק "כהלכה": על פי התורה, בבית דין כשר, כפי שעולה מכל הלכות הפרק. בכל שאלה מעשית בענייני גיור פונים לבית דין ולרב מוסמך.
מבנה הפרק:
- הלכה א: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית - במילה, וטבילה, וקרבן".
- הלכה ב: המילה - במצרים. "כשנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו', מל אותם משה רבנו". כולם ביטלו ברית מילה במצרים, חוץ משבט לוי, ועליהם נאמר: "ובריתך ינצרו".
- הלכה ג: הטבילה - במדבר, קודם מתן תורה: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם". והקרבן - "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת", על ידי כל ישראל. (תיבת "נקודות משיחות קודש".)
- הלכה ד: "וכן לדורות": גוי שרוצה להיכנס לברית, "ולהסתופף תחת כנפי השכינה" - צריך מילה, טבילה והרצאת קרבן; ונקבה - טבילה וקרבן. "ככם כגר".
- הלכה ה: קרבן הגר - עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, "ושניהם עולה". "ובזמן הזה" - מילה וטבילה; "וכשייבנה בית המקדש, יביא קרבנו".
- הלכה ו: מל ולא טבל, או טבל ולא מל - "אינו גר". הטבילה בפני שלושה, ולכן לא בשבת, לא ביום טוב ולא בלילה; ואם הטבילוהו [בלילה] - "הרי זה גר".
- הלכה ז: גר קטן - "על דעת בית דין, שזכות היא לו". מעוברת שנתגיירה - "אין בנה צריך טבילה". טבל ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שניים - "אינו גר". ומי שאומר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני" - אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים.
- הלכה ח: נשוי לישראלית או לגיורת, ואמר: "נתגיירתי ביני לבין עצמי" - נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים; וחוזר וטובל בבית דין.
- הלכה ט: גיורת וגר שנוהגים תמיד בדרכי ישראל - "בחזקת גרי צדק", אף בלי עדים. אבל כדי להתחתן בישראל - רק בעדים, או בטבילה "בפנינו", "הואיל והוחזקו גויים".
- הלכה י: מי שאומר שהיה גוי ונתגייר בבית דין - "נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". אבל זה רק בארץ ישראל ובאותם הימים. בחוץ לארץ - צריך ראיה: "ואני אומר, שזו מעלה ביחוסין". (השגת הראב"ד.)
- הלכה יא: עבדים שנלקחים מן הגויים - מלים ומטבילים אותם לשם עבדות. קדם העבד וטבל לשם בן חורין - "קנה עצמו". לכן רבו "תוקפו" במים, ומודיע בפני הדיינים שהטבילה לשם עבדות. והעבד טובל רק בפני שלושה וביום, "שמקצת גרות היא".
- הלכה יב: עבד שנשתחרר - צריך טבילה אחרת, בפני שלושה וביום, "שבה תגמר גרותו". ואינו צריך לקבל עליו מצוות שוב.
- הלכה יג: במקוה הכשר לטבילת נדה מטבילים גרים, עבדים ומשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנדה - חוצץ גם בהם.
- הלכה יד: "אל יעלה על דעתך" ששמשון ושלמה נשאו נשים נכריות בגיותן. "המצוה הנכונה": בודקים אחר הגר שמא בא בשביל ממון, שררה או פחד, או בגלל אשה. לא נמצאה עילה - מודיעים לו את כובד עול התורה. קיבלו וחזרו מאהבה - מקבלים אותם: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה".
- הלכה טו: לכן לא קיבלו בית דין גרים בימי דוד, שמא מן הפחד, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה. "שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם - אינו מגרי הצדק". והגרים שנתגיירו בפני הדיוטות - בית דין הגדול "לא דוחין אותן... ולא מקרבין אותן, עד שתראה אחריתן".
- הלכה טז: נשות שלמה ושמשון נתגיירו "בשביל דבר", ולא על פי בית דין, ו"חשבן הכתוב כאלו הן גויות". וסופן הוכיח על תחילתן: "אז יבנה שלמה במה".
- הלכה יז: גר שלא בדקו אחריו, ולא הודיעוהו המצוות, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות - "הרי זה גר", ואפילו נתגייר בשביל דבר; וחוששים לו "עד שיתבאר צדקותו". ואפילו חזר ועבד עבודה זרה - הוא כישראל משומד, "שקדושיו קדושין". "ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן".
- הלכה יח: "קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת" - שרובם חוזרים בשביל דבר, ומטעים את ישראל. מעשה העגל וקברות התאוה; ו"רב הנסיונות - האספסוף היו בהן תחלה".
בפרק זה השגת הראב"ד אחת (על הלכה י). בעמוד הראשון של הפרק נדפסה תיבת "נקודות משיחות קודש" על הלכה ג. היא מתחילה בתחתית הטור הימני וממשיכה בראש הטור השמאלי, בלי כותרת. ובשולי העמוד נדפסו שתי "הפניות לשיחות קודש": על הלכה ג ועל הלכה ה. מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 61-67; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים). בגוף לשון הרמב"ם נדפסו כמה תוספות קצרות בסוגריים מרובעים [...], והן הועתקו כמו שהן. ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-כו) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שהם מבארים.
א. בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לַבְּרִית (=בברית עם ה' ולהיבדל משאר האומות) - בְּמִילָה, וּטְבִילָה, וְקָרְבָּן.
שלושה דברים: מילה, טבילה וקרבן.
הדין המעשי:
- עם ישראל נכנס לברית עם הקב"ה בשלושה דברים: מילה, טבילה וקרבן.
- "רמב"ם לעם" מבאר מהי "הברית" כאן: "בברית עם ה' ולהיבדל משאר האומות".
- ההלכה הזאת היא הפתיחה. הרמב"ם עדיין לא אומר כאן דבר על הגר. בהלכות ב-ג הוא יראה מתי וכיצד היה כל אחד משלושת הדברים בדור יציאת מצרים, ובהלכה ד יסיק: "וכן לדורות".
הבסיס והמקור: הגמרא במסכת כריתות (ט, א) לומדת זאת מן הפסוק "ככם כגר" (במדבר טו, טו), שהרמב"ם יביא בהלכה ד. בלשון הגמרא בערך: "ככם" - כאבותיכם; כמו שאבותיכם נכנסו לברית במילה, בטבילה ובהרצאת דם, כך גם הגרים. וגם בגמרא ביבמות (מו, א-ב) עוסקים במה שעשו "אבותינו", כדי ללמוד ממנו את דין הגר.
ההיגיון:
- ברית במעשה: הכניסה לעם ישראל אינה רק החלטה פנימית או אמונה בלב. היא נעשית במעשים ממשיים: מילה בבשר, טבילה במים, וקרבן על המזבח.
- גם ישראל "נכנסו": עם ישראל עצמו לא היה מוכן מיד. גם הוא עבר תהליך של כניסה לברית, לפני מתן תורה. לכן הגר לדורות עושה בדיוק את מה שעשו אבותינו.
- "ולהיבדל משאר האומות": הברית היא גם חיבור לה' וגם הבדלה. מי שנכנס לברית יוצא מכלל הגויים. כך למדנו אתמול, בפרק יב (הלכה יז): "כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה... הרי הן כישראל לכל דבר". והיום הרמב"ם מבאר איך נעשית ההתגיירות הזאת.
- דוגמה: אדם שמכיר את התורה, מאמין בה' ומקיים מצוות רבות, אבל לא מל ולא טבל - עדיין אינו "בברית". האמונה היא הבסיס, אבל הכניסה לברית נעשית במעשים האלה.
מונחים: "בְּרִית" - התחייבות הדדית בין הקב"ה ובין עם ישראל. "נִכְנְסוּ לַבְּרִית" - נעשו חלק מן הברית. "טְבִילָה" - טבילת כל הגוף במים של מקוה. "קָרְבָּן" - כאן: קרבן עולה (הלכה ה).
המסר: הדרך שבה הגר נכנס לעם ישראל היא אותה הדרך שבה נכנס העם כולו. הגר אינו "מצטרף מבחוץ" לעם מוכן. הוא חוזר על המהלך שעשו אבותינו בדרך מן המצרים אל הר סיני.
ב. מִילָה - הָיְתָה בְּמִצְרַיִם (=בהלכות אלו רוצה הרמב"ם להראות שמצוות אלו היו עוד קודם וכהכנה למתן תורה). כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (=ואיך אכלו במצרים את הפסח? מוכח, שעוד בהיותם במצרים נימולו), מָל אוֹתָם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכֻּלָּם (=כלומר, בציווי משה רבינו) בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם, חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי (=בכל זמן שיעבוד מצריים כל העם לא מלו, עד שציווה אותם משה רבינו); וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ".
המילה - במצרים.
הדין המעשי:
- המילה, הראשון משלושת הדברים, הייתה במצרים. "רמב"ם לעם" מסביר למה הרמב"ם מספר זאת: "בהלכות אלו רוצה הרמב"ם להראות שמצוות אלו היו עוד קודם וכהכנה למתן תורה".
- בדפוס שלפנינו יש נקודה אחרי "במצרים", והמשפט הבא נקרא כך: "כשנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו' - מל אותם משה רבנו". כלומר, כשנאמר להם שערל לא יאכל מקרבן הפסח, משה רבנו מל אותם.
- "רמב"ם לעם" מוסיף הוכחה: "ואיך אכלו במצרים את הפסח? מוכח, שעוד בהיותם במצרים נימולו".
- "מל אותם משה רבנו" - "רמב"ם לעם" מבאר: "כלומר, בציווי משה רבינו". משה לא מל כל אחד בעצמו. הם נימולו על פי ציוויו.
- למה הוצרכו למול? "שכולם בטלו ברית מילה במצרים, חוץ משבט לוי". "רמב"ם לעם": "בכל זמן שיעבוד מצריים כל העם לא מלו, עד שציווה אותם משה רבינו".
- ועל שבט לוי, ששמר על המילה, נאמר: "ובריתך ינצרו".
הבסיס והמקור:
- "וכל ערל לא יאכל בו" - שמות יב, מח (הערה 61). הפסוק כולו עוסק דווקא בגר: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה', המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו, והיה כאזרח הארץ; וכל ערל לא יאכל בו".
- "ובריתך ינצרו" - דברים לג, ט (הערה 62), בברכת משה לשבט לוי: "כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו".
- רש"י בפרשת בא (שמות יב, ו) מביא בשם רבי מתיא בן חרש, בערך: הגיע זמן הגאולה, ולבני ישראל לא היו מצוות שיזכו בהן להיגאל. לכן נתן להם הקב"ה שתי מצוות, "דם פסח ודם מילה", ומלו באותו הלילה. ועל כך נאמר: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואמר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז, ו). מדרש דומה, שבו המילה באה בגלל הפסח, נמצא גם בשמות רבה (פרשה יט).
ההיגיון:
- הכנה למתן תורה: הרמב"ם אינו מביא כאן רק סיפור היסטורי. הוא מראה שכל אחד משלושת הדברים כבר נעשה לפני מתן תורה, כחלק מן הכניסה לברית. לכן אפשר ללמוד מהם על הגר לדורות.
- המילה והפסח: קרבן פסח היה הקרבן הראשון שבני ישראל נצטוו עליו כעם, והתורה התנתה אותו במילה. "רמב"ם לעם" מוכיח מכאן: אם אכלו את הפסח במצרים, הרי שנימולו עוד במצרים.
- "שכולם בטלו": במצרים, תחת השעבוד, העם הזניח את ברית המילה, שקיבל אברהם אבינו. משה רבנו החזיר אותה, כשבאה מצוות הפסח.
- שבט לוי: הוא היחיד ששמר על המילה גם במצרים. לכן נאמר עליו, בברכת משה: "ובריתך ינצרו" - את בריתך שמרו.
- דוגמה: כמו גר בימינו, שאינו יכול לאכול מקרבן פסח (כשייבנה המקדש) עד שימול - כך היו אבותינו במצרים. הם נימולו, ורק אחר כך אכלו את הפסח.
מונחים: "עָרֵל" - מי שאינו נימול. "לֹא יֹאכַל בּוֹ" - לא יאכל מקרבן הפסח. "בִּטְּלוּ" - הפסיקו לקיים. "יִנְצֹרוּ" - ישמרו. "שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם" (בביאור "רמב"ם לעם") - תקופת העבדות במצרים.
⚠ ביאור "רמב"ם לעם" ד ("כלומר, בציווי משה רבינו") נדפס אחרי המילה "שכלם", אבל לפי תוכנו הוא מבאר את המילים הקודמות: "מל אותם משה רבנו". כלומר, המילה נעשתה בציוויו של משה. הביאור שולב כאן במקום שבו נדפס סימנו.
ג. וּטְבִילָה - הָיְתָה בַּמִּדְבָּר, קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". וְקָרְבָּן - כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת", עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם.
הטבילה והקרבן - במדבר, לפני מתן תורה.
הדין המעשי:
- הטבילה, הדבר השני, הייתה במדבר, קודם מתן תורה. הרמב"ם מביא את הפסוק "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם" (הערה 63).
- הקרבן, הדבר השלישי - "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת" (הערה 64).
- הקרבן הזה הוקרב "על ידי כל ישראל": הנערים הקריבו אותו בשם העם כולו.
הבסיס והמקור:
- "ויאמר ה' אל משה: לך אל העם וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם" (שמות יט, י). זה הציווי על ההכנה למתן תורה, בשלושת ימי ההגבלה.
- "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה). זה מעמד כריתת הברית בפרשת משפטים. רש"י שם מפרש ש"נערי בני ישראל" הם הבכורות. ומיד אחר כך: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם, ויאמר: הנה דם הברית" (שם, ח).
- בגמרא (יבמות מו, ב) לומדים בתחילה את הטבילה מן הפסוק "וכבסו שמלתם". אבל הגמרא שואלת שאולי זו רק נקיות. למסקנה לומדים את הטבילה מן ההזאה שבמעמד הברית, "ויזרק על העם", שהרי "אין הזאה בלא טבילה". בדיוק על זה עוסקת תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן: למה הרמב"ם מביא דווקא את הפסוק הראשון?
ההיגיון:
- טבילה - הכנה לקבלת התורה: כדי לעמוד לפני הר סיני העם היה צריך להתקדש: לטבול ולכבס את הבגדים. כך גם הגר: לפני שהוא מקבל עליו עול תורה, הוא טובל.
- "על ידי כל ישראל": לא כל אחד הקריב קרבן לעצמו. הנערים, לפי רש"י - הבכורות, הקריבו בשם כולם. ובכל זאת זה נחשב קרבן של כל העם, ו"נכנסו ישראל לברית" כולם.
- סדר הזמנים: מילה - במצרים, לפני הפסח (הלכה ב). טבילה - במדבר, לפני מתן תורה. וקרבן - במעמד כריתת הברית. מתי היה המעמד הזה? רש"י (שמות כד, א) כותב שפרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ויש מפרשים שחולקים. הרמב"ם כותב כאן במפורש שהטבילה הייתה "קודם מתן תורה". ההפניה הראשונה שבשולי העמוד עוסקת בשיטת הרמב"ם בזמן הטבילה.
- דוגמה: לפני מתן תורה, בתחילת חודש סיון, העם טבל, כיבס את בגדיו, והתכונן שלושה ימים. אחר כך עמדו כולם לפני הר סיני, ונכנסו לברית.
מונחים: "בַּמִּדְבָּר" - במדבר סיני. "וְקִדַּשְׁתָּם" - והכנת אותם, וטיהרת אותם. "וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" - ויכבסו את בגדיהם. "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - הצעירים, ולפי רש"י - הבכורות. "עֹלֹת" - קרבנות עולה, שנשרפים כולם על המזבח. "הִקְרִיבוּם" - הקריבו אותם. "הַזָּאָה" - זריקת דם או מים על אדם.
המסר: קבלת התורה דרשה הכנה: קדושה, טבילה וניקיון. מי שרוצה להיכנס לעולם התורה - צריך להכין את עצמו, בגוף ובנפש.
נקודות משיחות קודש
" . . וּטְבִילָה – הָיְתָה בַּמִּדְבָּר . . כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם"".
צריך להבין: הלא הלימוד מפסוק זה היה רק הקס"ד של הגמרא, אבל למסקנה נלמד מזה ש"שאין הזאה בלא טבילה".
ובב"ח (לטויו"ד סי' רסח) פירש שכוונת הגמרא היא רק שאין להוכיח מכתוב זה שהכוונה לטבילה, כי אולי היתה לנקיות. אבל לאחר המסקנה שהיתה טבילה מהטעם שהוזכרה הזאה "ואין הזאה בלא טבילה", מוכח שגם כוונת הכתוב ב"וכבסו שמלותם" הוא לענין טבילה.
לקוטי שיחות, חלק לג, עמוד 26 והערה 4
מתוך רמב"ם "פרדס המלך")
ביאור התיבה: התיבה מתחילה בתחתית הטור הימני, וממשיכה בראש הטור השמאלי. הטקסט נמשך ברצף: "אבל לאחר המסקנה שהיתה טבילה / מהטעם שהוזכרה הזאה".
- השאלה: הרמב"ם לומד את הטבילה מן הפסוק "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלתם". אבל בגמרא הלימוד מפסוק זה היה רק "הקס"ד", כלומר מה שהגמרא חשבה בתחילה. למסקנה הגמרא לומדת את הטבילה ממקום אחר: משה הזה את דם הברית על העם, ו"אין הזאה בלא טבילה". אם כן, למה הרמב"ם מביא דווקא את הפסוק שהגמרא לא נשארה בו?
- התשובה, על פי הב"ח: הב"ח, בפירושו לטור יורה דעה סימן רסח, מבאר שהגמרא לא דחתה את הפסוק עצמו. היא אמרה רק שמן הפסוק לבדו אי אפשר להוכיח שמדובר בטבילה, "כי אולי היתה לנקיות". אבל אחרי שלמדנו ממקום אחר שאכן הייתה טבילה, מן ההזאה, מתברר שגם "וכבסו שמלותם" מדבר על טבילה.
- ובדברי הרמב"ם: ההוכחה שהייתה טבילה באה מן ההזאה. אבל הפסוק שמתאר את הטבילה עצמה, בהכנות שלפני מתן תורה, הוא "וקדשתם... וכבסו שמלתם". לכן הרמב"ם רשאי להביא אותו.
מונחים: "הקס"ד" - "הוה קא סלקא דעתך", מה שעלה בדעת בתחילת הדיון בגמרא, לפני המסקנה. "מסקנה" - מה שהגמרא קובעת בסוף הדיון. "הזאה" - זריקת דם או מים על אדם; כאן - דם הברית, "ויזרק על העם" (שמות כד, ח). "ב"ח" - "בית חדש", פירושו של רבי יואל סירקיש על ספר הטורים. "לטויו"ד סי' רסח" - לטור, יורה דעה, סימן רסח, שבו נפסקו הלכות גרים. "פרדס המלך" - ליקוט של ביאורי הרבי על הרמב"ם.
⚠ בשורת המקור נדפס סוגר בסוף, "מתוך רמב"ם 'פרדס המלך')", אבל לא נדפס סוגר פותח. הועתק כמו שנדפס.
★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק לג, עמוד 26 והערה 4. לאותה שיחה מפנה גם ההפניה הראשונה שבשולי העמוד, "לשיטת רבינו בזמן הטבילה".
★ המסר ליום: הלימוד הראשון בגמרא לא נמחק. אחרי שהמסקנה מתבררת ממקום אחר, היא מאירה בחזרה גם את הפסוק הראשון, ומגלה שגם הוא דיבר על טבילה. כך גם בחיים: צעד ראשון שנראה בתחילה "לא מספיק" מקבל את מלוא משמעותו כשהתמונה כולה מתבררת.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת את תחילת ההלכה, מן המילה "וטבילה" ועד "תורה" - "וטבילה היתה במדבר, קודם מתן תורה". (". ." הוא סימן השמטה.) נושא השיחה: "לשיטת רבינו בזמן הטבילה". "רבינו" הוא הרמב"ם. השאלה היא מתי בדיוק טבלו ישראל. הרמב"ם כותב "קודם מתן תורה", ומביא את פסוק ההכנות, "וקדשתם היום ומחר". המקור: לקוטי שיחות חלק לג, עמוד 26 והערות שם. זו אותה השיחה שעליה מבוססת תיבת "נקודות משיחות קודש" שלמעלה ("עמוד 26 והערה 4").
ד. וְכֵן לְדוֹרוֹת, כְּשֶׁיִּרְצֶה הַגּוֹי לְהִכָּנֵס לַבְּרִית, וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וִיקַבֵּל עָלָיו עוֹל תּוֹרָה - צָרִיךְ מִילָה, וּטְבִילָה, וְהַרְצָאַת קָרְבָּן; וְאִם נְקֵבָה הִיא - טְבִילָה וְקָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכֶם כַּגֵּר" - מָה אַתֶּם בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן, אַף הַגֵּר לְדוֹרוֹת בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן.
"ככם כגר": הגר נכנס לברית כמו אבותינו.
הדין המעשי:
- "וכן לדורות": גוי שרוצה להיכנס לברית, "ולהסתופף תחת כנפי השכינה", ולקבל עליו עול תורה - צריך שלושה דברים: מילה, טבילה והרצאת קרבן.
- גיורת - טבילה וקרבן. אצל אשה אין מילה.
- המקור: "ככם כגר". מה אתם, ישראל, נכנסתם לברית במילה, בטבילה ובהרצאת קרבן - כך גם הגר לדורות.
הבסיס והמקור: "הקהל - חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם; ככם כגר יהיה לפני ה'" (במדבר טו, טו - הערה 65). את תחילת הפסוק הזה, "הקהל, חקה אחת לכם", הביא הרמב"ם אתמול (פרק יב, הלכה יז), כשקבע שהגר הוא "כישראל לכל דבר". הגמרא בכריתות (ט, א) דורשת: "ככם" - כאבותיכם (ראו בהלכה א).
ההיגיון:
- "וכן לדורות": הלכות ב-ג תיארו מה היה פעם אחת, במצרים ובמדבר. מכאן הרמב"ם לומד דין שנוהג לדורות: כל מי שבא להיכנס לברית עושה מה שעשו אבותינו.
- שלושה ביטויים לרצון אחד: "להיכנס לברית", "להסתופף תחת כנפי השכינה", "ויקבל עליו עול תורה". לפני שלושת המעשים יש רצון. הגר בוחר בכך. את הקבלה הזאת, והודעת המצוות לגר, יבאר הרמב"ם מחר, בפרק יד.
- אשה - טבילה וקרבן: גם אמותינו נכנסו לברית בטבילה ובקרבן. המילה נוהגת רק בזכרים.
- "והרצאת קרבן": הלשון מזכירה את הפסוק בקרבן עולה: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד). הקרבן "מרצה" את הגר לפני ה'.
- דוגמה: אשה שרוצה להתגייר באה לבית הדין. היא מקבלת עליה עול תורה וטובלת. כשייבנה המקדש תביא את קרבנה. ואילו גבר צריך גם מילה.
מונחים: "לְדוֹרוֹת" - לכל הדורות הבאים. "וּלְהִסְתּוֹפֵף" - לגור, לחסות. הלשון מזכירה את "בחרתי הסתופף בבית אלהי" (תהלים פד, יא). "תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה" - בצל השגחת ה'. כך אמר בועז לרות: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב). "עוֹל תּוֹרָה" - חובת קיום המצוות. "הַרְצָאַת קָרְבָּן" - הקרבת קרבן שעושה את האדם רצוי לפני ה'. "כָּכֶם כַּגֵּר" - הגר כמותכם.
המסר: "ככם כגר": אין שני מעמדות בעם ישראל, "ישראלים מלידה" ו"גרים". הגר נכנס בדיוק בדרך שבה נכנסו אבותינו, ולכן הוא שווה להם.
ה. וּמַה הוּא קָרְבַּן הַגֵּר? עוֹלַת בְּהֵמָה, אוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, וּשְׁנֵיהֶם עוֹלָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן, צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה; וּכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יָבִיא קָרְבָּנוֹ.
קרבן הגר; ו"בזמן הזה".
הדין המעשי:
- קרבן הגר הוא אחד משניים: עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה. ושני העופות - שניהם עולה.
- בזמן הזה, כשאין מקדש ואין קרבנות, הגר צריך רק מילה וטבילה. הגרות חלה גם בלי הקרבן.
- וכשייבנה בית המקדש - יביא את קרבנו.
הבסיס והמקור: הגמרא בכריתות (ט, א) מביאה, בערך: גר בזמן הזה היה צריך להפריש רובע (מטבע) לקינו, כדי שיוכל להביא את קרבנו כשייבנה המקדש. ורבן יוחנן בן זכאי ביטל זאת "מפני התקלה" - שמא ישתמשו בכסף, שהוא הקדש. מכאן שהגר מתקבל בזמן הזה במילה וטבילה, והקרבן נשאר חוב לעתיד. ובמשנה (כריתות ב, א) מובאת דעת רבי אליעזר בן יעקב, שהגר "מחוסר כפרה" עד שייזרק עליו דם קרבנו.
ההיגיון:
- עולה, ולא חטאת: בקרבנות של יולדת, זב וזבה, עוף אחד עולה ועוף אחד חטאת. אצל הגר "שניהם עולה". נראה שזה מפני שקרבנו אינו בא על חטא. הוא קרבן של התקרבות, כמו העולות שהעלו אבותינו בסיני (הלכה ג).
- הגרות שלמה גם בלי קרבן? אילו הקרבן היה מעכב את הגרות, לא היה אפשר לקבל גרים כל זמן שהמקדש חרב. לכן נקבע שבזמן הזה מספיקות מילה וטבילה. אבל הרמב"ם מוסיף שהחוב לא בטל: "וכשייבנה בית המקדש, יביא קרבנו". בשאלה הזאת עוסקת ההפניה שבשולי העמוד: האם הגרות בזמננו "מושלמת", או שעדיין חסר בה דבר.
- ודאות של הגאולה: הרמב"ם כותב זאת כהלכה פסוקה, ולא כאפשרות: המקדש ייבנה, והגר יביא את קרבנו. כך פוסק הרמב"ם גם בהלכות מלכים (פרק יא): המלך המשיח יבנה את המקדש.
- דוגמה: גבר שהתגייר בבית דין בימינו, מל וטבל - הוא גר גמור, ומותר לו לשאת בת ישראל. כשייבנה בית המקדש יביא עולה: בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה.
מונחים: "עוֹלַת בְּהֵמָה" - קרבן עולה מן הבקר או מן הצאן. "תּוֹרִים" - עופות ממין התור. "בְנֵי יוֹנָה" - יונים צעירות. "עוֹלָה" - קרבן שנשרף כולו על המזבח. "בַּזְּמַן הַזֶּה" - בזמננו, כשאין בית מקדש. "יָבִיא קָרְבָּנוֹ" - יביא את הקרבן שלו. "מחוסר כפרה" - מי שעדיין לא הביא את הקרבן שמשלים את טהרתו, ולכן אינו אוכל קדשים.
המסר: גם בגלות ההלכה מסתכלת אל בית המקדש. לגר יש חוב פתוח, שייפרע בגאולה, וכך כל גר הוא תזכורת לכך שהמקדש עתיד להיבנות.
ביאור ההפניה: ההפניה מתייחסת למילים "ובזמן הזה" שבהלכה ("ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה"). נושא השיחות: "בגדר גרות בזמננו" - האם הגרות של היום היא "גרות מושלמת", או ש"עדיין מעוכבת עקב חסרון ההקרבה". שהרי לפי ההלכה הקרבן הוא אחד משלושת הדברים שבהם נכנסים לברית, והרמב"ם כותב שהגר "יביא קרבנו" כשייבנה המקדש. המקורות: לקוטי שיחות חלק יח, עמוד 416; חלק כט, עמוד 290; ו"יין מלכות" (ליקוט ביאורי הרבי על הרמב"ם), סס"ו.
★ המסר ליום: גם דבר שהוא "שלם" להלכה כבר עכשיו מצפה עדיין להשלמה בבניין בית המקדש. ההלכה עצמה משאירה מקום לגאולה.
ו. גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, אוֹ טָּבַל וְלֹא מָל - אֵינוֹ גֵּר, עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבֹּל. וְצָרִיךְ לִטְבֹּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה (=שהם בית דין). וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין, אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, וְלֹא בַּלַּיְלָה (=כי בזמנים אלו בית דין לא דן); וְאִם הִטְבִּילוּהוּ [בלילה], הֲרֵי זֶה גֵּר.
מילה וטבילה - שתיהן; והטבילה בפני בית דין.
הדין המעשי:
- גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל - עדיין "אינו גר". הוא נעשה גר רק כשמל וגם טבל.
- הטבילה צריכה להיות בפני שלושה. "רמב"ם לעם": "שהם בית דין".
- מכיוון שהגרות צריכה בית דין, אין מטבילים גר בשבת, ביום טוב או בלילה. "רמב"ם לעם": "כי בזמנים אלו בית דין לא דן".
- ואם בכל זאת הטבילו אותו ("בלילה", בסוגריים בגוף הלשון) - "הרי זה גר". בדיעבד, הגרות חלה.
הבסיס והמקור: בגמרא ביבמות (מו, א-ב) מובאת מחלוקת, בערך: רבי אליעזר אומר שמל ולא טבל - גר, "שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו". רבי יהושע אומר שטבל ולא מל - גר, "שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו". וחכמים אומרים שאינו גר עד שימול ויטבול. הרמב"ם פוסק כחכמים. ועל השלושה אומרת שם הגמרא, בערך: "גר צריך שלשה - משפט כתיב ביה". כלומר, בגר נאמרה המילה "משפט", כמו שכתוב בפסוק שאחרי "ככם כגר": "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז). ומשפט נעשה בבית דין של שלושה.
ההיגיון:
- שני המעשים יחד: המילה והטבילה אינן שתי דרכים חלופיות, אלא שני חלקים של מעשה אחד. כמו אבותינו, שנכנסו לברית בשניהם (הלכות ב-ג).
- "בפני שלשה": הגרות משנה את מעמדו של אדם: מי מותר לו להינשא, מי יורש אותו, ומה הוא חייב. זהו מעשה משפטי, ולכן הוא נעשה בבית דין, ולא בינו לבין עצמו (הלכה ז).
- שבת, יום טוב ולילה: בית דין אינו דן בזמנים האלה. לכן גם את הגר אין מטבילים בהם לכתחילה.
- "ואם הטבילוהו - הרי זה גר": האיסור הוא לכתחילה בלבד. אם הטבילו אותו בלילה בפני שלושה, הגרות חלה.
- דוגמה: גבר שמל בבית חולים לשם גרות, ועדיין לא טבל - עדיין אינו גר, ואסור לו, למשל, לשאת בת ישראל. רק כשיטבול בפני שלושה, ביום, הוא נעשה גר.
מונחים: "שֶׁמָּל" - שעשה ברית מילה. "וְיִטְבֹּל" - ויטבול במקוה. "בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה" - בנוכחות שלושה דיינים. "הוֹאִיל" - מכיוון ש... "בֵּית דִּין" - הרכב של דיינים. "דָּן" - שופט, מכריע בדין.
⚠ בדפוס נדפס "אוֹ טָּבַל" - בדגש בטי"ת, אף על פי שאין לדגש מקום אחרי המילה "או". הועתק כמו שנדפס.
ז. גֵּר קָטָן - מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין, שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ (=ויש כלל שזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו); מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה, אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה.
טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְנִתְגַּיֵּר (=כלומר, שני הדברים - גם הטבילה וגם הגירות (דהיינו קבלת עול מצוות) היו בינו לבין עצמו) בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם - אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר: 'נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וְהִטְבִּילוּנִי' - אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבוֹא בַּקָּהָל, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים.
גר קטן ועובר; המתגייר בינו לבין עצמו; ומי שאומר "נתגיירתי".
הדין המעשי:
- גר קטן: ילד שאינו יכול עדיין להחליט בעצמו - בית הדין מטביל אותו "על דעת בית דין". למה? "שזכות היא לו". "רמב"ם לעם" מבאר: "ויש כלל שזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו".
- מעוברת: אשה הרה שהתגיירה וטבלה - הבן שבבטנה אינו צריך טבילה אחרי שייוולד. (אם הוא זכר - הוא עדיין צריך מילה.)
- בינו לבין עצמו: מי שטבל לבדו, ו"נתגייר" לבדו - "רמב"ם לעם": "כלומר, שני הדברים - גם הטבילה וגם הגירות (דהיינו קבלת עול מצוות) היו בינו לבין עצמו" - אינו גר. ואפילו עשה זאת בפני שניים - אינו גר, כי צריך שלושה.
- "נתגיירתי בבית דינו של פלוני": מי שבא ואמר שהתגייר בבית דין מסוים, והטבילו אותו שם - אינו נאמן "לבוא בקהל", כלומר להינשא בישראל, עד שיביא עדים.
הבסיס והמקור: בגמרא (כתובות יא, א) נאמר שגר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין, כי זכות היא לו, "וזכין לאדם שלא בפניו". ועוד אומרת שם הגמרא שכשיגדל - יכול למחות. דין המעוברת מובא בגמרא ביבמות (עח, א). ההסבר המקובל: העובר נחשב כחלק מגוף אמו ("עובר ירך אמו"), ולכן הטבילה שלה עולה גם לו. ועל מי שאומר "נתגיירתי" - בסוגיית הגרים ביבמות (מו-מז).
ההיגיון:
- "זכין לאדם שלא בפניו": אפשר לעשות דבר לטובת אדם גם בלי הסכמתו, אם ברור שזו טובתו. הכניסה לעם ישראל נחשבת "זכות". לכן בית הדין, שהוא כמו "אב" לקטן, מטביל אותו.
- העובר: הטבילה צריכה שהמים יגיעו לכל הגוף. העובר נמצא בתוך גוף אמו, וטבילתה עולה גם לו. אבל המילה היא מעשה בגוף הוולד עצמו, ולכן היא נעשית אחרי הלידה.
- "בינו לבין עצמו" - לא: כמו שלמדנו בהלכה ו, גרות צריכה בית דין של שלושה. שניים אינם בית דין.
- "אינו נאמן לבוא בקהל": מי שאומר "נתגיירתי" מבקש לשנות את מעמדו: מגוי לישראל. לשם כך צריך הוכחה, כלומר עדים. ובהלכה י נראה מקרה שבו בכל זאת מאמינים לו.
- דוגמה: משפחה שהתגיירה עם ילדיה הקטנים. בית הדין מטביל גם את הילדים, "על דעת בית דין". ואם האם הייתה בהריון בשעת הגיור, התינוק שייוולד לא יצטרך טבילה.
מונחים: "גֵּר קָטָן" - ילד שמתגייר. "עַל דַּעַת בֵּית דִּין" - בית הדין מחליט בשבילו. "זְכוּת" - טובה, תועלת. "זכין לאדם שלא בפניו" - אפשר לזכות בדבר לטובת אדם גם כשאינו נוכח. "מְעֻבֶּרֶת" - אשה הרה. "בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ" - לבד, בלי בית דין. "לָבוֹא בַּקָּהָל" - להינשא לבת ישראל. "עֵדִים" - שני אנשים כשרים שמעידים על מה שראו.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "טבל בינו לבין עצמו..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ז.
ח. הָיָה נָשׂוּי לְיִשְׂרְאֵלִית, אוֹ לְגִיּוֹרֶת, וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וְאָמַר: 'נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי' - נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת עַצְמוֹ (=ואסור לו לדור עם האשה הישראלית, שבהודאתו הוא אסר אותה על עצמו), וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת הַבָּנִים (=מכיון שהוחזקו כשרים); וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל בְּבֵית דִּין (=מכיון שלפי דבריו לא היו הגירות והטבילה בפני שלשה).
"נתגיירתי ביני לבין עצמי": נאמן על עצמו, ולא על בניו.
הדין המעשי:
- אדם שנחשב גר, ונשוי לבת ישראל או לגיורת, ויש לו בנים. פתאום הוא אומר: "נתגיירתי ביני לבין עצמי", כלומר, לא בבית דין.
- על עצמו - נאמן: "רמב"ם לעם": "ואסור לו לדור עם האשה הישראלית, שבהודאתו הוא אסר אותה על עצמו". לפי דבריו הוא עדיין גוי, והוא אינו יכול להמשיך לחיות איתה.
- על בניו - אינו נאמן: "רמב"ם לעם": "מכיון שהוחזקו כשרים". הבנים נשארים במעמדם.
- וחוזר וטובל בבית דין: "רמב"ם לעם": "מכיון שלפי דבריו לא היו הגירות והטבילה בפני שלשה". הוא צריך להתגייר כהלכה.
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות מז, א) מסופר, בערך, על אדם שבא לפני רב יהודה ואמר: "נתגיירתי ביני לבין עצמי". אמר לו רב יהודה: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואינך נאמן לפסול את בניך. ועוד: הכלל הידוע "הודאת בעל דין כמאה עדים" - אדם נאמן כשהוא מודה בדבר שפוגע בו עצמו.
ההיגיון:
- נאמן נגד עצמו: אדם יכול "לאסור" על עצמו דבר בהודאתו. אין לו סיבה לשקר כשהוא מפסיד מכך. לכן מקבלים את דבריו לגבי עצמו.
- לא נגד אחרים: הבנים כבר "הוחזקו כשרים": כולם הכירו אותם כבני ישראל כשרים. אמירה של אדם אחד, גם אם הוא אביהם, אינה מבטלת חזקה כזו. אילו האמינו לו - הבנים מאשה גיורת היו נחשבים גויים, והבנים מבת ישראל היו נפגעים ביוחסין.
- "וחוזר וטובל": לפי דבריו, הגרות הראשונה לא הייתה כלום, כי לא נעשתה בפני שלושה (הלכות ו-ז). לכן הוא צריך גרות חדשה, בבית דין. אחריה יוכל לשאת את אשתו כדין.
- דוגמה: אדם חי שנים רבות כגר, נשוי ואב לילדים. יום אחד הוא מספר לרב שמעולם לא עמד לפני בית דין. מיד הוא נפרד מאשתו, עד שיתגייר כהלכה. אבל ילדיו נשארים בחזקתם, והוא אינו יכול לפגוע במעמדם.
מונחים: "נָשׂוּי" - נשוי. "לְגִיּוֹרֶת" - לאשה שהתגיירה. "לִפְסֹל" - לקבוע שאינו כשר. "בְּהוֹדָאָתוֹ" (בביאור "רמב"ם לעם") - בדברים שאמר על עצמו. "לָדוּר עִם" (שם) - לחיות יחד. "הוּחְזְקוּ כְּשֵׁרִים" (שם) - היו ידועים ככשרים. "וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל" - טובל שוב.
המסר: האמת של אדם על עצמו מתקבלת, גם כשהיא קשה. אבל אין לה כוח לפגוע באחרים. ההלכה שומרת על הבנים, שלא חטאו בדבר.
ט. גִּיּוֹרֶת שֶׁרְאִינוּהָ נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁתִּטְבֹּל לְנִדָּתָהּ וְתַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן גֵּר שֶׁנָּהַג בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹבֵל לְקִרְיוֹ וְעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת - הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין בִּפְנֵי מִי נִתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל - אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים, אוֹ שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ, הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ גּוֹיִים.
הנוהגים בדרכי ישראל: "בחזקת גרי צדק" - אבל להתחתן צריך עדים.
הדין המעשי:
- גיורת שרואים אותה נוהגת תמיד בדרכי ישראל - למשל, טובלת לנדתה, ומפרישה "תרומה מעיסתה" (חלה), וכדומה.
- וכן גר שנוהג בדרכי ישראל - טובל לקריו ומקיים את כל המצוות.
- הם "בחזקת גרי צדק", אף שאין עדים שיודעים בפני איזה בית דין התגיירו.
- ובכל זאת, אם באו "להתערב בישראל", כלומר להתחתן עם בני ישראל - אין משיאים אותם עד שיביאו עדים, או שיטבלו מחדש לפנינו.
- הטעם: "הואיל והוחזקו גויים". פעם ידענו שהם גויים, ולשם נישואין צריך בירור גמור.
הבסיס והמקור: הדין נמצא בסוגיית הגרים במסכת יבמות (מו-מז). "תרומה מעיסתה" - כך התורה קוראת לחלה: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, כ). "טובל לקריו" - טבילה אחרי פליטת זרע, שהיו נוהגים בה בימי חז"ל (תקנת עזרא).
ההיגיון:
- שתי דרגות של בירור: לעניין היחס היומיומי - מאמינים להנהגה. מי שחי כיהודי, בהקפדה על מצוות שאין לגוי סיבה לקיים, נחשב גר צדק. לעניין נישואין - צריך הוכחה ברורה, עדים או טבילה מחדש.
- למה דווקא המצוות האלה? טבילת נדה, הפרשת חלה וטבילה לקרי הן מצוות שנעשות בצנעה, ואין בהן "רווח" חיצוני. מי שמקפיד עליהן - כנראה באמת קיבל עליו עול מצוות.
- "הואיל והוחזקו גויים": כולם ידעו שהם היו גויים. חזקה כזו אינה נעקרת בלי ראיה. לכן נישואין, שקובעים את מעמד הדורות הבאים, דורשים עדות או טבילה "בפנינו".
- דוגמה: משפחה עוברת לגור בעיר אחרת. כולם יודעים שהם גרים, והם מקיימים את כל המצוות בהידור, אבל אין להם תעודה ואין עדים. בבית הכנסת מתייחסים אליהם כגרי צדק. אבל כשבנם רוצה להתחתן עם בת ישראל, בית הדין דורש עדים, או שהבן יטבול מחדש לפניהם.
מונחים: "גִּיּוֹרֶת" - אשה שהתגיירה. "שֶׁרְאִינוּהָ" - שראינו אותה. "נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל" - מתנהגת כמו יהודיה. "תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ" - חלה, החלק שמפרישים מן הבצק. "לְקִרְיוֹ" - לאחר קרי, פליטת זרע. "בְּחֶזְקַת" - בהנחה ש..., כל עוד לא הוכח אחרת. "גֵּרֵי צֶדֶק" - גרים שהתגיירו מתוך אמונה אמיתית. "לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל" - להתחתן עם בני ישראל. "מַשִּׂיאִין" - מחתנים. "בְּפָנֵינוּ" - לפנינו, בפני בית הדין. "הוּחְזְקוּ גּוֹיִים" - היו ידועים כגויים.
המסר: מעשים טובים, לאורך זמן, יוצרים "חזקה" ומעידים על האדם. אבל כשההחלטה נוגעת לדורות הבאים, ההלכה דורשת בירור שלם.
י. אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר (=כלומר, שמעולם לא היה מוחזק כגוי ואין מכירים אותו) שֶׁהָיָה גּוֹי, וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין - נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר (=על פי דבריו התוודענו לזה שהוא היה גוי, ועל פי דבריו שאמר: נתגיירתי). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁחֶזְקַת הַכֹּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ - צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית; וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין (=שמן הדין גם בחוצה לארץ נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר).
מי שאומר על עצמו "הייתי גוי ונתגיירתי" - נאמן; ובחוץ לארץ צריך ראיה.
הדין המעשי:
- אדם בא ואמר: הייתי גוי, ונתגיירתי בבית דין. "רמב"ם לעם" מבאר שמדובר באדם "שמעולם לא היה מוחזק כגוי ואין מכירים אותו". אין לנו עליו שום ידיעה, חוץ ממה שהוא עצמו מספר.
- דינו: "נאמן". הוא נחשב גר כשר, ויכול לשאת בת ישראל.
- הטעם: "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". "רמב"ם לעם" מבאר: "על פי דבריו התוודענו לזה שהוא היה גוי, ועל פי דבריו שאמר: נתגיירתי".
- "במה דברים אמורים?" - הנאמנות הזו היא "בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל". כלומר, בזמן שרוב היושבים בארץ ישראל היו יהודים, וכל אדם שם היה בחזקת יהודי.
- "אבל בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה" שנתגייר כדין, "ואחר כך ישא ישראלית".
- "ואני אומר, שזו מעלה ביוחסין". "רמב"ם לעם": "שמן הדין גם בחוצה לארץ נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". כלומר, הדרישה לראיה בחוץ לארץ היא חומרה, כדי לשמור על כשרות המשפחות בישראל, ולא דין גמור.
הבסיס והמקור: "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא כלל ידוע מן המשנה (כתובות פרק ב, משנה ב). מי שמספר לנו דבר שמחמיר עליו, ובאותו דיבור מספר גם את מה שמקל עליו - נאמן על הכול. בלי דבריו לא היינו יודעים כלום, ולכן אי אפשר לקבל רק את החצי המחמיר. בהלכה ט למדנו על גרים ש"הוחזקו גויים", כלומר ידוע שהיו גויים - ואותם "אין משיאין... עד שיביאו עדים, או שיטבלו בפנינו". הלכה י פותחת ב"אבל": כאן אין שום ידיעה שהיה גוי.
ההיגיון:
- ההבדל מהלכה ט: שם ידוע שהיו גויים, ולכן צריך עדים שנתגיירו כדין. כאן כל מה שאנו יודעים בא מפיו. אילו שתק - היה נחשב יהודי. לכן הוא נאמן גם כשהוא מוסיף שנתגייר.
- "באותן הימים": הרמב"ם מגביל את הדין לזמן שבו ארץ ישראל הייתה מיושבת ברובה ביהודים. אז כל אדם שם היה "בחזקת ישראל", ורק הודאתו שלו יצרה את הספק.
- בחוץ לארץ: לפי "רמב"ם לעם", מן הדין הוא נאמן גם שם. אבל הרמב"ם מחמיר שם ודורש ראיה, ואומר בפירוש שזו "מעלה ביוחסין" - חומרה מיוחדת בענייני משפחה ונישואין. נראה שבמקום שרוב האנשים בו גויים, יש יותר מקום לחשוש, ולכן החמירו.
- מחלוקת: הראב"ד חולק על החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. ראו בהשגה שלהלן.
- דוגמה: אדם זר מגיע לקהילה, אין מי שמכיר אותו, והוא מספר: "נולדתי גוי, ונתגיירתי בבית דין". בארץ ישראל של אותם ימים - מאמינים לו, והוא יכול לשאת בת ישראל. בחוץ לארץ - לפי הרמב"ם, לפני שישא בת ישראל, עליו להביא ראיה שנתגייר כדין.
מונחים: "נֶאֱמָן" - מאמינים לו וסומכים על דבריו. "הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר" - אותו אדם שגילה לנו את הצד המחמיר, גילה באותו דיבור גם את הצד המקל. "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - באיזה מקרה נאמר הדין הזה. "חֶזְקַת יִשְׂרָאֵל" - ההנחה שהוא יהודי. "בְּחוּצָה לָאָרֶץ" - מחוץ לארץ ישראל. "יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית" - יתחתן עם בת ישראל. "מַעֲלָה" - חומרה, תוספת שמירה מעבר לדין. "יִחוּסִין" - ייחוס המשפחה, כשרות הלידה והנישואין. "התוודענו" (בביאור "רמב"ם לעם") - נודע לנו.
יא. כְּשֵׁם שֶׁמָּלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים, כָּךְ מָלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הַגּוֹיִים לְשֵׁם עַבְדוּת. הַלּוֹקֵחַ [הקונה] עֶבֶד מִן הַגּוֹי, וְקָדַם (=כלומר, לפני שהטבילו הכהן לשם עבדות) הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין - קָנָה עַצְמוֹ (=כיון שלמוכר הגוי בעצמו אין קנין בגופו של גוי אחר, ואין בכוחו להקנות לישראל הקונה יותר ממה שיש לו, שזה רק השעבוד לעבודה, ומכיון שהעבד הקדים וטבל לשם בן חורין לפני שטבל לשם עבדות, הוציא את עצמו משעבודו של הישראל שקנה אותו); וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בְּעֵת טְבִילָה: 'הֲרֵינִי טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם לְשֵׁם גֵּרוּת'; וְאִם טָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ (=כיון שאדונו עומד לפניו, ומיהר לטבול לפני שהאדון שלו הטביל אותו, הרי כאילו הוא פירש שהוא טובל לשם גירות), אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל, נִשְׁתַּחְרֵר.
לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ (=האדון צריך לתת לו עול מלאכה כשהוא במים, כדי שיהיה נראה שהטבילה היא לשם עבדות) בַּמַּיִם, עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא [עדיין] תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ, וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִין, שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ; וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּבַיּוֹם, כְּגֵר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא (=שהעבד חייב במצוות כאשה).
מילה וטבילה לעבדים; עבד שהקדים וטבל לשם בן חורין; "לתקפו במים".
הדין המעשי:
- עבדים: "כשם שמלין ומטבילין את הגרים", כך מלים ומטבילים עבד שיהודי קנה מן הגויים - "לשם עבדות". כך הוא נעשה "עבד כנעני": הוא נכנס לחלק מן המצוות, אבל עדיין אינו יהודי גמור.
- עבד שהקדים: יהודי קנה עבד מן הגוי ("הלוקח [הקונה]"). העבד "קדם" - "רמב"ם לעם": "לפני שהטבילו הכהן לשם עבדות" - וטבל "לשם בן חורין", כלומר כדי להיות גר, אדם חופשי. דינו: "קנה עצמו" - הוא יצא לחירות.
- "רמב"ם לעם" מבאר למה: למוכר הגוי לא הייתה בעלות על גופו של העבד, אלא רק "השעבוד לעבודה". והוא אינו יכול להקנות לקונה יותר ממה שיש לו. לכן כשהעבד הקדים וטבל לשם בן חורין, "הוציא את עצמו משעבודו של הישראל שקנה אותו".
- התנאי: "שיאמר בעת טבילה: 'הריני טובל בפניכם לשם גרות'". כלומר, הוא צריך לומר בפירוש שהוא טובל כדי להיות גר.
- בפני רבו: "ואם טבל בפני רבו, אינו צריך לפרש". "רמב"ם לעם": "כיון שאדונו עומד לפניו, ומיהר לטבול לפני שהאדון שלו הטביל אותו, הרי כאילו הוא פירש שהוא טובל לשם גירות". "אלא כיון שטבל, נשתחרר".
- "לפיכך צריך רבו לתקפו במים": כדי שהטבילה תהיה בבירור טבילה של עבדות, האדון צריך "לתקפו", להחזיק בו, בשעת הטבילה. "רמב"ם לעם": "האדון צריך לתת לו עול מלאכה כשהוא במים, כדי שיהיה נראה שהטבילה היא לשם עבדות". כך העבד עולה מן המים "והוא [עדיין] תחת שעבודו".
- האדון גם מודיע לדיינים "שלשם עבדות מטבילו".
- שלושה וביום: "אין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום, כגר" - כמו שלמדנו בגר (הלכה ו): "צריך לטבול בפני שלשה... ולא בלילה". הטעם: "שמקצת גרות היא". "רמב"ם לעם": "שהעבד חייב במצוות כאשה".
הבסיס והמקור: דיני טבילת עבדים, ודין עבד שהקדים וטבל לשם בן חורין, נידונים בגמרא במסכת יבמות (דפים מה-מו). והכלל שעבד כנעני חייב במצוות כמו אשה נאמר בגמרא (חגיגה ד, א): כל מצוה שהאשה חייבת בה, העבד חייב בה.
ההיגיון:
- שתי טבילות: עבד כנעני טובל פעמיים. פעם אחת לשם עבדות, כשהוא נקנה (הלכה זו). ופעם שנייה כשהוא משתחרר (הלכה יב). הטבילה הראשונה מכניסה אותו לחלק מן המצוות - "מקצת גרות". השנייה משלימה את גרותו.
- למה העבד יכול "לקנות את עצמו": לפני הטבילה העבד הוא גוי שנמכר על ידי גוי. לפי "רמב"ם לעם", לגוי אין "קנין בגופו של גוי אחר", אלא רק זכות בעבודתו. לכן אם העבד קדם וטבל לשם גרות, הוא נעשה גר, יהודי חופשי, ואין עליו עוד שם עבד.
- "לתקפו במים": כשהאדון מטיל עליו עול מלאכה בתוך המים, ברור לכולם שזו טבילה של עבד, ולא טבילה של אדם חופשי. כך העבד אינו יכול לטעון אחר כך שטבל לשם גרות.
- "שמקצת גרות היא": עבד כנעני מתחייב במצוות שהאשה חייבת בהן. לכן טבילתו היא כמו גרות חלקית, והיא צריכה בית דין של שלושה, וביום - כמו גרות.
- דוגמה: יהודי קנה עבד מגוי, והביא אותו למקווה. לפני שהאדון הספיק להטבילו, העבד קפץ למים ואמר בפני העומדים שם: "הריני טובל בפניכם לשם גרות". הוא עלה מן המים גר ובן חורין. ואם עשה זאת מול אדונו - גם בלי לומר דבר.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "לפיכך צריך רבו לתקפו במים..." מתחילה בשורה חדשה, אחרי ביאורי "רמב"ם לעם" שבראש הטור השמאלי של עמוד קנא, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה יא.
מונחים: "הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הַגּוֹיִים" - עבדים שיהודי קנה מגויים (עבד כנעני). "לְשֵׁם עַבְדוּת" - כדי שיהיה עבד. "הַלּוֹקֵחַ" - הקונה (כך נדפס בסוגריים: "[הקונה]"). "וְקָדַם" - והקדים. "לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין" - כדי להיות אדם חופשי, כלומר לשם גרות. "קָנָה עַצְמוֹ" - זכה בעצמו, יצא לחירות. "לְפָרֵשׁ" - לומר בפירוש. "נִשְׁתַּחְרֵר" - יצא לחירות. "רַבּוֹ" - אדונו. "לְתָקְפוֹ" - לתפוס אותו, להחזיק בו. "שִׁעְבּוּדוֹ" - היותו משועבד, עבד (כך נדפס בסוגריים: "[עדיין] תחת שעבודו"). "הַדַּיָּנִין" - הדיינים, חברי בית הדין. "מִקְצָת גֵּרוּת" - חלק מן הגרות.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (הערה טז) נדפס "לפני שהטבילו הכהן לשם עבדות". אין כאן עניין לכהן; נראה שצריך להיות "הקונה" - כמו בסוגריים שבגוף ההלכה ("הלוקח [הקונה]") ובביאור שאחריו ("לישראל הקונה"). הועתק כלשון הדפוס.
יב. כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת (=מתקנת חכמים) בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם, שֶׁבָּהּ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל; וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְווֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת.
עבד שמשתחרר - טבילה שנייה, ובה נגמרת גרותו.
הדין המעשי:
- כשהעבד יוצא לחירות, הוא צריך "טבילה אחרת", כלומר טבילה שנייה. "רמב"ם לעם": "מתקנת חכמים".
- הטבילה הזו היא "בפני שלשה ביום", כמו טבילת גר.
- בה "תגמר גרותו, ויהיה כישראל" - יהודי גמור לכל דבר.
- אין צורך שיקבל עליו מצוות שוב, ואין צורך להודיע לו שוב את עיקרי הדת. הטעם: "שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות".
הבסיס והמקור: בהלכה יא למדנו שהעבד טובל לשם עבדות בפני שלושה, "שמקצת גרות היא". כאן התהליך נשלם. ובתחילת הפרק (הלכה ד) למדנו שגר שנכנס לברית "יקבל עליו עול תורה".
ההיגיון:
- גרות בשני שלבים: כשנקנה, העבד נכנס ל"מקצת" המצוות. כשהוא משתחרר, הוא נעשה "כישראל". זה כמו גיור שנעשה בשני שלבים.
- למה אין צורך בקבלת מצוות שנייה: כבר בטבילה הראשונה הודיעו לו את עיקרי הדת ואת המצוות, והוא קיבל אותן. עכשיו רק נוספות עליו המצוות שלא היה חייב בהן כעבד. הבסיס כבר קיים, ואין צורך להתחיל מחדש.
- "מתקנת חכמים": כך מבאר "רמב"ם לעם" את הטבילה השנייה.
- דוגמה: עבד כנעני ששירת בבית יהודי, והאדון שחרר אותו בשטר שחרור. הוא הולך למקווה וטובל שוב, ביום ובפני שלושה. מעתה הוא יהודי גמור. לא שואלים אותו שוב אם הוא מקבל עליו את המצוות.
מונחים: "כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר" - כשייצא לחירות. "שֶׁבָּהּ" - שבה, שעל ידה. "תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ" - תושלם גרותו. "כְּיִשְׂרָאֵל" - כיהודי גמור. "עִקְּרֵי הַדָּת" - יסודות האמונה. מחר, בפרק יד (הלכה ב), יפרש הרמב"ם: "יחוד השם ואיסור עבודה זרה". "מתקנת חכמים" (בביאור "רמב"ם לעם") - מתקנה שתיקנו חכמים.
יג. וּבְמִקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה, שָׁם מַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְאֶת [העבדים] הַמְשֻׁחְרָרִים; וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בְּנִדָּה, חוֹצֵץ בְּגֵרִים וּבַעֲבָדִים וּבִמְשֻׁחְרָרִים.
מקווה הכשר לנדה - כשר לגרים, לעבדים ולמשוחררים.
הדין המעשי:
- את הגרים, את העבדים ואת העבדים המשוחררים מטבילים במקווה שכשר לטבילת נדה. אין מקווה מיוחד להם, ואין להם דין קל יותר.
- "וכל דבר שחוצץ בנדה, חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים". כלומר, כל דבר שפוסל את טבילת האשה, מפני שהוא מפריד בין הגוף ובין המים - פוסל גם את הטבילות האלה.
הבסיס והמקור: דיני המקווה ודיני החציצה מבוארים בספר טהרה, בהלכות מקואות. כאן הרמב"ם קובע שטבילת גרות ועבדות כפופה לכל הדינים האלה.
ההיגיון:
- טבילה אחת לכולם: הטבילה של גר, של עבד ושל עבד משוחרר היא טבילה של כניסה לקדושה. לכן הדין שלה הוא כמו טבילת נדה: אותו מקווה ואותם דיני חציצה.
- חציצה: הטבילה צריכה שהמים יגעו בכל הגוף. דבר שמפריד בין הגוף למים, כמו לכלוך דביק או טבעת הדוקה, נקרא "חוצץ", והטבילה אינה כשרה.
- דוגמה: גר שבא לטבול, ועל אצבעו טבעת הדוקה. הוא צריך להסיר אותה לפני הטבילה, כמו אשה הטובלת לנדתה. אם טבל עם הטבעת, הטבילה אינה כשרה.
מונחים: "מִקְוֶה" - מקום של מים שנאספו בדרך הכשרה, ושיש בו שיעור ארבעים סאה. "הַכָּשֵׁר" - שעומד בכל הדינים. "הַמְשֻׁחְרָרִים" - עבדים שיצאו לחירות (כך נדפס בסוגריים: "[העבדים] המשוחררים"). "חוֹצֵץ" - מפריד בין הגוף ובין המים.
יד. אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְדִידְיָה, נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגַיּוּתָן; אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא: שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֵּר אוֹ הַגִּיּוֹרֶת לְהִתְגַּיֵּר, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו - שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטֹּל, אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ, אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד, בָּא לְהִכָּנֵס לַדָּת; וְאִם אִישׁ הוּא, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית, וְאִם אִשָּׁה הִיא, שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבָחוּר מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל.
אִם לֹא נִמְצָא לָהֶן עִלָּה (=שום סיבה במה לתלות את הרצון להתגייר) - מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ; אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ, וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה - מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".
בודקים את מניעי הגר, ומודיעים לו את כובד עול התורה; ומקבלים את מי שבא מאהבה.
הדין המעשי:
- הפתיחה: "אל יעלה על דעתך" ששמשון ושלמה נשאו נשים נכריות כשהיו עדיין גויות ("בגיותן"). הם גיירו אותן קודם. "אלא סוד הדבר כך הוא" - ומכאן הרמב"ם מבאר את דיני הבדיקה, ובהלכות טו-טז יבאר מה היה פגום בגיור של הנשים האלה.
- הבדיקה: "המצוה הנכונה" היא, שכאשר בא גר או גיורת להתגייר, בודקים אחריו. שמא הוא בא:
- "בגלל ממון שיטול" - בשביל כסף.
- "בשביל שררה שיזכה לה" - בשביל שלטון, כבוד ומעמד.
- "מפני הפחד" - מפחד מפני ישראל.
- איש: בודקים "שמא עיניו נתן באשה יהודית", כלומר הוא רוצה לשאת אשה יהודיה.
- אשה: בודקים "שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל".
- אם לא נמצאה סיבה: "רמב"ם לעם": "שום סיבה במה לתלות את הרצון להתגייר". אז "מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות". המטרה: "כדי שיפרשו", כלומר כדי לבחון אם יחזרו בהם.
- אם לא פרשו: "אם קבלו ולא פרשו, וראו אותן שחזרו מאהבה - מקבלין אותן".
- הראיה מן הפסוק (הערה 66, רות א, יח): "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות מז, א) מבואר הסדר: לגר שבא להתגייר אומרים "מה ראית שבאת להתגייר", ומודיעים לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. את זה הרמב"ם יפרט מחר, בתחילת פרק יד. וחז"ל למדו כמה מדיני קבלת גרים מן השיחה של נעמי ורות (יבמות מז, ב). נעמי ניסתה להחזיר את רות אל עמה, ורות ענתה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ... עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז). ואז: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".
ההיגיון:
- למה בודקים: גרות אמיתית היא מתוך רצון להידבק בה' ובתורתו. מי שבא בשביל כסף, כבוד, פחד או אהבת אשה - בא "בשביל דבר". על מי שבא כך הרמב"ם יאמר בהלכה טו: "אינו מגרי הצדק".
- למה מרתיעים: מודיעים לו את כובד העול כדי לבחון את רצונו. מי שבא מאהבה - אינו נרתע. מי שבא בגלל סיבה חיצונית - יפרוש כשישמע כמה קשה הדבר.
- "על עמי הארצות": נראה שהכוונה לטורח שיש בקיום התורה לאדם פשוט, שאינו תלמיד חכם. כלומר, מודיעים לגר שגם בחיי היום יום של אדם רגיל, התורה דורשת הרבה.
- רות: רות היא הדוגמה של גיורת שבאה מאהבה. נעמי ניסתה להחזיר אותה, והיא לא חזרה. כשנעמי ראתה שהיא "מתאמצת", הפסיקה לדבר אליה, וקיבלה אותה. כך עושה בית הדין: מרתיע, וכשרואה שהגר עומד בשלו מאהבה - מפסיק ומקבל.
- שמשון ושלמה: הפתיחה מכינה את ההלכות הבאות. הנשים שלהם התגיירו, אבל בלי הבדיקה הזו. בדיקה הייתה מגלה שהן באו "בשביל דבר" - כדי להינשא למלך או לגיבור.
- דוגמה: אדם בא לבית הדין ומבקש להתגייר. הדיינים בודקים: האם הוא רוצה לשאת בחורה יהודיה שהכיר? האם הוא מצפה לטובה כספית? לא נמצאה סיבה כזו. הם מתארים לו כמה קשה לשמור שבת, כשרות ושאר מצוות. הוא אינו נרתע, וחוזר שוב ושוב - ורואים שהוא בא מאהבה. אז מקבלים אותו.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "אם לא נמצא להן עלה..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה יד.
מונחים: "אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ" - אל תחשוב. "הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" - שמשון, שופט ישראל, שעליו נאמר "וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג, ה). "יְדִידְיָה" - שם שנקרא לשלמה בפי נתן הנביא (שמואל ב יב, כה). "נָכְרִיּוֹת" - שאינן יהודיות. "בְּגַיּוּתָן" - כשהן עדיין גויות. "סוֹד הַדָּבָר" - ההסבר הפנימי של הדבר. "שְׂרָרָה" - שלטון, מעמד. "לְהִכָּנֵס לַדָּת" - להתגייר. "עֵינָיו נָתַן" - חשק, רצה. "עִלָּה" - סיבה. "כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה" - כמה קשה לשאת את התורה ואת מצוותיה. "טֹרַח" - מאמץ, עמל. "עַמֵּי הָאֲרָצוֹת" - אנשים פשוטים, שאינם תלמידי חכמים. "שֶׁיִּפְרֹשׁוּ" - שיחזרו בהם. "מֵאַהֲבָה" - מתוך אהבה לה' ולתורתו. "מִתְאַמֶּצֶת" - מתעקשת, מחזקת את עצמה.
טו. לְפִיכָךְ לֹא קִבְּלוּ בֵּית דִּין גֵּרִים כָּל יְמֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה - בִּימֵי דָּוִד, שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד חָזְרוּ, וּבִימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת וְהַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חָזְרוּ; שֶׁכָּל הַחוֹזֵר מִן הַגּוֹיִים בִּשְׁבִיל דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם, אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ גֵּרִים הַרְבֵּה מִתְגַּיְּרִים בִּימֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת (=שלא ידעו את ההלכה, שאין מקבלים גרים בימים אלו), וְהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל חוֹשְׁשִׁין לָהֶן, לֹא דּוֹחִין אוֹתָן, אַחַר שֶׁטָּבְלוּ מִכָּל מָקוֹם (=בכל אופן, והרי הם גרים), וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן, עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָן.
בימי דוד ושלמה לא קיבלו גרים; ולגרים שנתגיירו בפני הדיוטות - לא דוחים ולא מקרבים.
הדין המעשי:
- "לפיכך" - מפני שצריך לבדוק שהגר לא בא "בשביל דבר" (הלכה יד) - בית הדין לא קיבל גרים כל ימי דוד ושלמה.
- בימי דוד - "שמא מן הפחד חזרו". דוד ניצח את האויבים מסביב, והגויים פחדו מישראל.
- בימי שלמה - "שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו". ישראל היו אז בשיא העושר, השלום והכבוד.
- הכלל: "שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק".
- ובכל זאת: "היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות". "רמב"ם לעם": "שלא ידעו את ההלכה, שאין מקבלים גרים בימים אלו".
- יחס בית הדין הגדול אליהם: "חוששין להן" - חששו שמא באו בשביל דבר. "לא דוחין אותן", כי הם כבר טבלו - "מכל מקום". "רמב"ם לעם": "בכל אופן, והרי הם גרים". "ולא מקרבין אותן, עד שתראה אחריתן" - עד שיראו מה יהיה בסופם.
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות כד, ב) שנינו, בלשון הברייתא בערך: אין מקבלים גרים לימות המשיח; וכיוצא בו - לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה.
ההיגיון:
- הזמן קובע את החשד: בזמן רגיל, מי שבא להתגייר מצטרף לעם נרדף ולחיים קשים. כך יאמרו לו מחר, בתחילת פרק יד: "אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוים דחופים...". בימי דוד ושלמה ההצטרפות לישראל הייתה כדאית: כוח, ביטחון ועושר. אי אפשר היה לדעת מי בא מאהבה ומי בא בשביל התועלת.
- ההדיוטות: הגיור שלהם תקף, "אחר שטבלו מכל מקום". אבל מי שגייר אותם לא ידע את ההלכה, ולא בדק. לכן בית הדין הגדול נקט בדרך ביניים.
- "לא דוחין... ולא מקרבין": מן הדין הם גרים לכל דבר. אבל לא מקרבים אותם עד שיתברר בפועל, לאורך זמן, שגרותם אמיתית.
- ימות המשיח: הברייתא משווה את ימות המשיח לימי דוד ושלמה. נראה שהטעם אחד: כשישראל בשלווה ובכבוד, קשה לדעת אם הגר בא לשם שמים.
מונחים: "חָזְרוּ" - כאן: שבו מדרכם, כלומר באו להתגייר. "מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם" - מדברים חולפים של העולם הזה. "גֵּרֵי הַצֶּדֶק" - גרים שבאו מתוך אמונה אמיתית. "הֶדְיוֹטוֹת" - אנשים פשוטים, ולא בית הדין המוסמך. "בֵּית דִּין הַגָּדוֹל" - הסנהדרין. "חוֹשְׁשִׁין לָהֶן" - חשדו בהם. "דּוֹחִין" - מרחיקים. "מְקָרְבִין" - מקרבים. "מִכָּל מָקוֹם" - בכל אופן. "אַחֲרִיתָן" - סופם.
טז. וּלְפִי שֶׁגִּיֵּר שְׁלֹמֹה נָשִׁים וּנְשָׂאָן, וְכֵן שִׁמְשׁוֹן גִּיֵּר וְנָשָׂא, וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא חָזְרוּ אֵלּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר, וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין גִּיְּרוּם - וַחֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן גּוֹיוֹת, וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין. וְעוֹד, שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן, שֶׁהֵן עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, וּבָנוּ לָהֶן בָּמוֹת, וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה".
נשות שלמה ושמשון - הכתוב חשב אותן כגויות.
הדין המעשי:
- שלמה גייר נשים ונשא אותן, וכן שמשון "גייר ונשא".
- "והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר" - כדי להינשא למלך או לגיבור.
- "ולא על פי בית דין גיירום" - הגיור לא נעשה בבית הדין, כראוי.
- לכן "חשבן הכתוב כאילו הן גויות, ובאיסורן עומדין". כלומר, הכתוב מדבר עליהן כעל נשים נכריות.
- "ועוד, שהוכיח סופן על תחלתן": בסוף עבדו את העבודה הזרה שלהן, ובנו להן במות. "והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן", שנאמר (הערה 67, מלכים א יא, ז): "אז יבנה שלמה במה".
הבסיס והמקור: בספר מלכים (מלכים א, פרק יא) מסופר ששלמה אהב נשים נכריות רבות, ובעת זקנתו נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים. ושם נאמר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א יא, ז). ועל שמשון מסופר שביקש לשאת אשה מבנות פלשתים, בתמנה (שופטים פרק יד). ובגמרא (שבת נו, ב) אמרו, בערך: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה; ועל הפסוק "אז יבנה" אמרו שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה, ולכן העלה עליו הכתוב כאילו חטא.
ההיגיון:
- שני נימוקים: הנימוק הראשון נוגע להתחלה: הגיור היה "בשביל דבר", ולא בבית דין. הנימוק השני נוגע לסוף: המעשים שלהן הוכיחו שלא היה כאן גיור אמיתי.
- "שהוכיח סופן על תחלתן": כשגר חוזר לעבודה זרה, מתברר למפרע מה היה בלבו כשבא להתגייר. זה ההמשך של הלכה טו: בית הדין הגדול חיכה "עד שתראה אחריתן". אצל נשות שלמה האחרית נראתה, והיא הוכיחה את החשש.
- "כאילו הוא בנאן": שלמה לא בנה בעצמו את הבמות. הנשים בנו. אבל מפני שהוא נשא אותן ולא מנע זאת, הכתוב מייחס אליו את המעשה.
- "כאילו": הרמב"ם מקפיד על הלשון: "חשבן הכתוב כאילו הן גויות". מן הדין הן לא היו גויות, כמו שיבואר בהלכה הבאה. זה יחס הכתוב אליהן, ולא דין ההלכה.
מונחים: "שֶׁגִּיֵּר... וּנְשָׂאָן" - גייר אותן ונשא אותן. "גִּיְּרוּם" - גיירו אותן. "וַחֲשָׁבָן" - וחשב אותן. "וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין" - נשארו באיסורן, כגויות. "שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן" - מה שעשו בסוף גילה מה היה בלבן מן ההתחלה. "בָּמוֹת" - מזבחות. כאן: מזבחות לעבודה זרה. "וְהֶעֱלָה עָלָיו" - ייחס לו. "בְּנָאָן" - בנה אותן.
יז. גֵּר שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו, אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְווֹת וְעָנְשָׁן, וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת - הֲרֵי זֶה גֵּר; וַאֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר - הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל, יָצָא מִכְּלַל הַגּוֹיִים; וְחוֹשְׁשִׁין לוֹ (=לא דוחים אותו ולא מקרבים אותו עד שתראה אחריתו, כמבואר בהלכה הקודמת), עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה - הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד, שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין; וּמִצְוָה לְהַחְזִיר אֲבֵדָתוֹ; מֵאַחַר שֶׁטָּבַל, נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ קִיֵּם שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן (=מפני שמן הדין הן ישראליות גמורות), וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן.
גר שלא נבדק כראוי - גר הוא; ואפילו חזר לעבודה זרה - הוא כישראל משומד.
הדין המעשי:
- גר שלא בדקו אחריו (כמו שנאמר בהלכה יד), או שלא הודיעו לו את המצוות ואת עונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות - "הרי זה גר".
- אפילו נודע שהוא מתגייר "בשביל דבר" - "הואיל ומל וטבל, יצא מכלל הגויים".
- "וחוששין לו, עד שיתבאר צדקותו". "רמב"ם לעם": "לא דוחים אותו ולא מקרבים אותו עד שתראה אחריתו, כמבואר בהלכה הקודמת".
- חזר ועבד עבודה זרה: "הרי הוא כישראל משומד":
- "שקדושיו קדושין" - אם קידש אשה, הקידושין תקפים.
- "ומצוה להחזיר אבדתו" - כמו לכל יהודי.
- הטעם: "מאחר שטבל, נעשה כישראל".
- "ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן". "רמב"ם לעם": "מפני שמן הדין הן ישראליות גמורות".
הבסיס והמקור: בגמרא (יבמות מז, ב) נאמר, בערך: גר שחזר לסורו וקידש - ישראל מומר הוא, וקידושיו קידושין. ובהלכה טו למדנו את דרכו של בית הדין הגדול עם הגרים שנתגיירו בפני הדיוטות: "לא דוחין אותן... ולא מקרבין אותן, עד שתראה אחריתן".
ההיגיון:
- מה מעכב ומה לא: הבדיקה וההודעה הן "המצוה הנכונה" (הלכה יד), אבל הן אינן מעכבות. מה שעושה את הגרות הוא מילה וטבילה בפני שלושה (הלכה ו). מי שעשה אותן - גר.
- אין דרך חזרה: גרות שנעשתה כדין אינה מתבטלת. גם אם הגר חזר לעבודה זרה, הוא נשאר יהודי - יהודי חוטא, "ישראל משומד". הוא כמו יהודי מלידה שחטא, שנשאר יהודי.
- הלכה טז לעומת הלכה יז: בהלכה טז "חשבן הכתוב כאילו הן גויות". כאן נאמר שמן הדין הן "ישראליות גמורות", ולכן שמשון ושלמה קיימו את נישואיהן. הכתוב מגנה את המניע ואת התוצאה; ההלכה קובעת את התוקף.
- "ואף על פי שנגלה סודן": גם אחרי שהתגלה מה היה בלבן, ושהן עובדות עבודה זרה, הנישואין נשארו נישואין.
- דוגמה: אדם נתגייר בפני שלושה אנשים שלא ידעו את הדין, ולא בדקו את מניעיו. אחר כך התברר שרצה לשאת אשה יהודיה. הוא גר, וקידושיו קידושין. ואפילו אם יחזור לעבודה זרה, ואחר כך יאבד לו חפץ - מצוה להחזיר לו אותו, כמו לכל יהודי.
מונחים: "הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְווֹת וְעָנְשָׁן" - הסבירו לו את המצוות, ואת העונש של מי שעובר עליהן. "הֶדְיוֹטוֹת" - אנשים פשוטים, ולא בית דין של מומחים. "יָצָא מִכְּלַל הַגּוֹיִים" - אינו עוד גוי. "צִדְקוּתוֹ" - שגרותו אמיתית. "מְשֻׁמָּד" - יהודי שעזב את הדת. "שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין" - הקידושין שלו תקפים. "אֲבֵדָתוֹ" - חפץ שאבד לו. "קִיֵּם... נְשׁוֹתֵיהֶן" - השאירו אותן כנשותיהם. "שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן" - שהתגלה מה שהיה בלבן.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (הערה כה) נדפס "כמבואר בהלכה הקודמת". הדין "לא דוחין אותן... ולא מקרבין אותן, עד שתראה אחריתן" נאמר בהלכה טו, ולא בהלכה טז שקודמת להלכה זו. הועתק כלשון הדפוס.
יח. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים: 'קָשִׁים לָהֶן גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת' - שֶׁרֻבָּן חוֹזֵר בִּשְׁבִיל דָּבָר, וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל, וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרֹשׁ מֵהֶן אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה; וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת - הָאֲסַפְסוּף [הערב רב] הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה.
"קשים גרים לישראל כנגע צרעת" - ומעשה הערב רב.
הדין המעשי:
- "ומפני זה" - מפני שגרים רבים באים "בשביל דבר" - "אמרו חכמים: 'קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת'".
- הרמב"ם נותן שלושה טעמים:
- "שרובן חוזר בשביל דבר".
- "ומטעין את ישראל" - מביאים את ישראל לטעות ולחטא.
- "וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו" - אי אפשר להרחיק אותם, כי אחרי הגיור הם יהודים (הלכה יז).
- "צא ולמד": במעשה העגל, ובקברות התאוה, וכן ברוב הניסיונות במדבר - "האספסוף [הערב רב] היו בהן תחלה".
הבסיס והמקור:
- בגמרא (יבמות מז, ב) נאמר: "קשים גרים לישראל כספחת". ספחת היא אחד ממראות נגע הצרעת: "שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" (ויקרא יג, ב). לכן הרמב"ם כותב "כנגע צרעת".
- הערב רב: ביציאת מצרים נאמר: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח).
- העגל: רש"י (שמות לב, ז) מפרש, בערך: "שחת עמך" - לא נאמר "שחת העם" אלא "עמך", אלו הערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם.
- קברות התאוה: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, ד). ורש"י שם מפרש שהאספסוף הם הערב רב. ושם המקום נקרא "קברות התאוה" (במדבר יא, לד).
- הניסיונות: על דור המדבר נאמר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים" (במדבר יד, כב).
ההיגיון:
- "כנגע צרעת": הצרעת דבקה בגוף, וקשה להיפטר ממנה. כך גר שבא בשביל דבר: אחרי שנכנס, אי אפשר להוציא אותו, והוא משפיע על הסביבה.
- "היו בהן תחלה": הערב רב לא רק חטאו בעצמם. הם התחילו, ואחריהם נמשכו גם בני ישראל: "וישבו ויבכו גם בני ישראל".
- חיבור לפרק: כל האזהרות של היום - הבדיקה, ההרתעה, וזהירות בית הדין בימי דוד ושלמה - באות מן החשש הזה. הדלת פתוחה למי שבא מאהבה, אבל צריך לבדוק מי נכנס בה.
- הלשון: בדפוס נאמר "קשים להן גרים לישראל". "להן" - כמו "להם": הגרים קשים לישראל. בגמרא הלשון "קשים גרים לישראל כספחת".
מונחים: "כְּנֶגַע צָרַעַת" - כמו מחלת הצרעת. "וּמַטְעִין" - מביאים לידי טעות. "לִפְרֹשׁ מֵהֶן" - להתרחק מהם. "אֵרַע" - קרה. "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" - המקום שבו נקברו אלה שהתאוו לבשר במדבר. "הַנִּסְיוֹנוֹת" - כאן: המקרים שבהם ישראל ניסו את ה' וחטאו במדבר. "הָאֲסַפְסוּף" - הערב רב (כך נדפס בסוגריים: "[הערב רב]"), אנשים מן העמים שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים. "תְּחִלָּה" - ראשונים, המתחילים.
★ סיכום הפרק: פרק יג פתח את דיני הגרות. בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: מילה במצרים, טבילה במדבר לפני מתן תורה, וקרבן (א-ג). וכן לדורות: גר נכנס במילה, טבילה וקרבן, וגיורת בטבילה וקרבן. ובזמן הזה, שאין קרבן - מילה וטבילה, וכשייבנה המקדש יביא קרבנו (ד-ה). הטבילה צריכה בית דין של שלושה, ואין מטבילים בשבת, ביום טוב ובלילה (ו). הרמב"ם עסק גם בגר קטן, ובמי שאומר שנתגייר - מתי נאמן ומתי צריך עדים (ז-י). היום למדנו על העבדים: מילה וטבילה לשם עבדות, וטבילה שנייה כשמשתחררים (יא-יב); על המקווה שבו טובלים (יג); על הבדיקה של מניעי הגר וההרתעה, וקבלת מי שבא מאהבה (יד); על ימי דוד ושלמה, שבהם לא קיבלו גרים (טו); על נשות שלמה ושמשון (טז-יז); ועל "קשים גרים לישראל" (יח). המסר: הדלת לעם ישראל פתוחה, אבל הכניסה בה היא מאהבה ולא בשביל תועלת. והפסוק שהרמב"ם מביא כמקור לקבלת הגר מאהבה - "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה" - נאמר על רות, אם המלכות, שממנה יצא דוד המלך (רות ד, יז).
לתשומת לב: דיני גרות נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רסח) ובפוסקים, ויש בהם פרטים רבים שאינם מובאים כאן. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, כ"ב מרחשון: פרק יד, "כיצד מקבלים את הגר, דיני הגר בעריות." הפרק נפתח בשאלה שאומרים למי שבא להתגייר: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוים דחופים ומסחפין ומטרפין, ויסורין באין עליהן?" ואם אמר: "אני יודע, ואיני כדאי" - מקבלים אותו מיד. ואחר כך - מה מודיעים לו: עיקרי הדת, מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ועונשן של המצוות.