יום רביעי · תאריך 28/10/2026 · י"ז מרחשון ה'תשפ"ז
היום יום: י"ז חשון ה'תש"ד — "צריך לשמור על הזמן, צריך לקבל עֻלה של תורה": כל יום שחולף אינו רק יום אלא עניין בחיים — "יום קיצי ולילה חרפי – זוהי שנה"
לימוד פרשת השבוע: פרשת וירא, רביעי — בראשית י״ט:כ״א ← כ״א:ד׳ (40 פסוקים — "הנה נשאתי פניך" וצוער, "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש", "ותהי נציב מלח", "וישכם אברהם בבקר", לוט ובנותיו במערה — מואב ועמון; אברהם בגרר — "אחתי היא", חלום אבימלך, "רק אין יראת אלהים במקום הזה", "כסות עינים", "ויתפלל אברהם"; "וה' פקד את שרה" — לידת יצחק ומילתו בן שמונת ימים)
תניא: אגרת הקודש סימן כ״ח (התחלה) — "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה" ← "ולמטה מטה מנוגה": אגרת תנחומים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב על פטירת בנו — מיתת צדיקים מכפרת כפרה אדומה, אור שבא מלמעלה לגמרי ("קידוש מי חטאת", "חכמה עילאה") ו"אתהפכא חשוכא לנהורא"
רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק ט׳ (שלם) — הלכות א׳ ← ל״ט · דיני אישה הרואה כתם על בשרה או על בגדה: מן התורה רק בהרגשה, הכתם מדברי סופרים — שיעורו ומקומו, תלייה בדבר אחר, חלוק שעבר מאשה לאשה, ושבעה סממנין
היום יום
יום שני · יז חשון · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: חיי שרה, שני עם פירש"י.
תהלים: פג־פז.
תניא: והנה מודעת . . . חטאת וכו'.
מ'דארף היטען דעם זמן, מ'דארף מקבל זיין עולה של תורה. יעדער זמן, יעדער טאָג וואָס גייט אוועק, איז דאס ניט נאָר א טאָג נאָר א ענין אין לעבען, די טעג גייען כמאמר (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) יום נכנס ויום יוצא שבת נכנס כו' חדש כו' שנה כו'. דער טאַטע האָט געזאָגט בשם רבינו הזקן: אזומערדיגער טאָג און אווינטערדיגע נאַכט איז א יאהר.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום שני", כי בשנת ה'תש"ד חל י"ז חשון ביום שני, יומיים אחרי שבת פרשת וירא. לכן בלוח השיעורים כבר כתוב "חיי שרה, שני": העלייה השנייה של פרשת חיי שרה. השנה (ה'תשפ"ז) י"ז מרחשון חל ביום רביעי, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "רביעי" של פרשת וירא (בראשית יט, כא – כא, ד): הפיכת סדום, לוט ובנותיו, אברהם בגרר, ולידת יצחק. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (י"ז מרחשון), ולא לפי יום השבוע.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו פסקה קצרה ביידיש על ערך הזמן, שבסופה פתגם של אדמו"ר הזקן. בחוברת יש לפסקה תיבת "תרגום" ללשון הקודש (ראו למטה).
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת חיי שרה, "שני" עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים פ"ג עד פ"ז, השיעור של היום השבעה עשר בחודש. תניא: מן "והנה מודעת" ועד "חטאת וכו'". (בחוברת, הקטע "והנה, מודעת זאת, דאבא יונק ממזל השמיני" הוא שיעור התניא של מחר, יום חמישי. היום, לפי סימני "יום רביעי" שבחוברת, פותחים את אגרת הקודש סימן כ"ח: "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה", הקטע שבלוח של היום יום שייך לט"ז חשון. השבוע החוברת מאחרת ביום אחד אחרי הלוח שבהיום יום.)
★ "מ'דארף היטען דעם זמן" — צריך לשמור על הזמן — הרשומה פותחת בשתי דרישות שבאות יחד. הראשונה: לשמור על הזמן, כמו ששומרים על דבר יקר, שלא יאבד ולא יתבזבז. השנייה: "לקבל עֻלָּהּ של תורה". הלשון לקוחה מן המשנה: "כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ" (אבות ג, ה). למה שתי הדרישות באות יחד? כי "עול" הוא מחויבות קבועה, שאינה תלויה במצב הרוח. מי שקיבל על עצמו עול תורה, יש לזמן שלו מסגרת: שיעור קבוע, תפילה בזמנה. הזמן שלו אינו "מתפזר" מעצמו.
★ "איז דאס ניט נאָר א טאָג, נאָר א ענין אין לעבען" — כל יום שעובר "אינו רק יום, אלא עניין בחיים". אפשר לחשוב על יום כעל יחידת זמן ריקה, משבצת בלוח השנה, שבאה ועוברת ואחריה באה עוד אחת כמוה. הרשומה אומרת: לא כך. לכל יום יש תוכן ותפקיד משלו בחיים של האדם. יום שעבר בלי שמילא את תפקידו, חסר משהו בחיים עצמם, לא רק בלוח השנה.
★ "יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנס... חדש... שנה" — כדי להמחיש כמה מהר הזמן חולף, מביאה הרשומה לשון מן התלמוד הירושלמי (מסכת ברכות, פרק א', הלכה א'): יום נכנס ויום יוצא, שבת (= שבוע) נכנסת ויוצאת, חודש, שנה. המילה "כו'" (= וכולי) מקצרת: הלשון המלאה ממשיכה באותה תבנית לכל יחידת זמן. ההמחשה פשוטה: הימים אינם עומדים במקום. בכל רגע יום אחד יוצא ויום אחר נכנס במקומו.
★ "דער טאַטע האָט געזאָגט" — אבא אמר — את הרשומות של "היום יום" ליקט הרבי מתוך שיחותיו ומכתביו של חותנו, אדמו"ר הריי"צ. כשהריי"צ אומר "אבא", כוונתו לאביו, אדמו"ר הרש"ב, ולכן בתרגום נוסף בסוגריים "[אדמו"ר הרש"ב]". והרש"ב אמר את הפתגם "בשם רבנו הזקן", מייסד חסידות חב"ד. (בשבת הקרובה, כ' מרחשון, חל יום הולדתו של אדמו"ר הרש"ב.)
★ "יום קיצי ולילה חרפי — זוהי שנה" — זה הפתגם עצמו. אפשר להבין אותו בשני אופנים, ושניהם מובילים לאותו מסר. האופן הראשון: יום של קיץ הוא היום הארוך ביותר בשנה, ולילה של חורף הוא הלילה הארוך ביותר. מי שמנצל אותם כראוי, יכול לעשות ביום קיץ אחד ובלילה חורפי אחד כמו בשנה שלמה. כך אין זה רק "עוד יום", אלא "שנה". האופן השני: השנה כולה אינה אלא קיץ אחד וחורף אחד. רגע אחד יום קיץ, ורגע אחד לילה חורפי, וכבר עברה שנה. כך ממשיך הפתגם את הלשון של הירושלמי: הזמן חולף מהר, ולכן צריך לשמור עליו.
★ קשר ללימוד של היום — בחומש אנו קוראים היום: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז). אברהם אבינו אינו מחכה; הוא קם מוקדם, כדי שהיום שלו יתחיל בעבודת ה'. ובסוף שיעור החומש של היום: "וַיִּפְקֹד אֶת שָׂרָה... לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים" (שם כא, א–ב). לקב"ה לכל דבר יש זמן מדויק ו"מועד". והפרשה של לוח היום יום, חיי שרה, מספרת על אברהם: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (שם כד, א). בחסידות מוסבר ש"בא בימים" פירושו שהוא בא עם כל ימיו: אף יום אחד לא נאבד, וכל יום היה מלא בתוכן.
המסר ליום: היום הזה הוא לא סתם יום, הוא "עניין בחיים". לפני שהוא נגמר, כדאי לשאול: מה היה התפקיד של היום הזה, ומה עשיתי בו? ומי שקיבל על עצמו שיעור קבוע ב"עול תורה" — קביעות שאינה תלויה במצב הרוח — שומר בכך שאף יום לא יעבור ריק.
חומש עם רש״י
בראשית פרק י״ט פסוק כ״א
(כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר (הַמַּלְאָךְ) אֵלָיו (אֶל לוֹט): הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ (נֶעֱנֵיתִי לְבַקָּשָׁתְךָ) גַּם לַדָּבָר הַזֶּה — שֶׁלֹּא אֶהְפֹּךְ אֶת הָעִיר שֶׁעָלֶיהָ דִּבַּרְתָּ.
★ היום, יום רביעי י"ז מרחשון, ממשיכים את פרשת וירא. לפי חלוקת חת"ת, ביום רביעי לומדים את העלייה הרביעית בפרשה, "רביעי" — ובפרשתנו היא מפרק יט פסוק כא ועד פרק כא פסוק ד: ארבעים פסוקים, השיעור הארוך ביותר בפרשה עד כה. אתמול למדנו (פרק יט, פסוקים א–כ) כיצד הגיעו שני המלאכים לסדום בערב, ולוט, שישב בשער העיר, הפציר בהם לסור אל ביתו, עשה להם משתה ו"מצות אפה"; כיצד הקיפו אנשי סדום את הבית, "מנער ועד זקן, כל העם מקצה", ודרשו שיוציא אליהם את האורחים; כיצד היכו המלאכים את האנשים שבפתח הבית "בסנורים", וגילו ללוט: "כי משחתים אנחנו את המקום הזה"; כיצד קרא לוט לחתניו "קומו צאו מן המקום הזה" — "ויהי כמצחק בעיני חתניו"; וכיצד, עם עלות השחר, החזיקו המלאכים בידו ובידי אשתו ובנותיו, הוציאוהו מחוץ לעיר ואמרו: "המלט על נפשך, אל תביט אחריך". ולבסוף ביקש לוט שלא לברוח אל ההר, אלא אל עיר קטנה וקרובה: "הלא מצער הוא, ותחי נפשי" (יט, כ).
★ היום — המהפכה עצמה, ומה שאחריה. המלאך נענה ללוט: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה", והעיר הקטנה ניצלת ונקראת "צוער" (כא–כב). השמש עולה כשלוט נכנס לצוער (כג), ו"ה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש... ויהפך את הערים האל" (כד–כה). אשת לוט מביטה לאחור — "ותהי נציב מלח" (כו). אברהם משכים בבוקר אל המקום שבו עמד לפני ה', ורואה: "והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן" (כז–כח); "ויזכר אלהים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה" (כט). לוט יושב במערה עם שתי בנותיו, ומהן נולדים מואב ובן עמי, אבי בני עמון (ל–לח). בפרק כ אברהם נוסע לגרר ואומר על שרה "אחתי הוא"; אבימלך מלך גרר לוקח אותה, וה' בא אליו "בחלום הלילה": "הנך מת על האשה אשר לקחת"; אברהם מסביר: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה"; אבימלך משיב את שרה עם מתנות — "הנה הוא לך כסות עינים" — ואברהם מתפלל, ובית אבימלך נרפא. ובפרק כא: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" — נולד יצחק, אברהם קורא את שמו "יצחק", ומל אותו בן שמונת ימים (כא, א–ד). ובתיבת "נקודות משיחות קודש" שבהמשך השיעור (על פסוק כד) נלמד: מדוע סדום ועמורה נענשו גם באש, ואילו אדמה וצבויים — רק בהפיכה?
★ פסוקנו הוא התשובה לבקשת לוט שבסוף שיעור אתמול. לוט פנה אל שני המלאכים — "ויאמר לוט אליהם: אל נא אדני" (יח) — וביקש: "הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה, והוא מצער; אמלטה נא שמה" (כ). ועכשיו עונה לו אחד מהם בלבד — "ויאמר אליו" — ובלשון יחיד: "נשאתי", "הפכי". ועל הלשון ביחיד ילמד רש"י בפסוק הבא: "מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל".
★ שימו לב: לוט ביקש רק על עצמו — "ותחי נפשי". והמלאך עונה: "גם לדבר הזה" — לא רק אתה ניצל, אלא גם העיר כולה. ורש"י יפרש את המלה "גם" בדיוק כך.
★ ועוד: המלאך מדבר בלשון "אני" — "נשאתי פניך", "לבלתי הפכי" — כאילו בידו להחליט ולהפוך. רש"י יבאר את המלה "הפכי": "הופך אני". ובפסוק הבא נראה כיצד נענשו המלאכים על שתלו את הדבר בעצמם.
★ מטרת הפסוק: להראות שגם בתוך הדין הקשה ביותר יש מקום ל"נשיאת פנים" — בזכות אברהם ניצל לוט (כמו שלמדנו אתמול ברש"י: "ובזכות אברהם אתה נצול", יט, יז), ובזכות לוט ניצלת עיר שלמה. כך נולדת צוער — העיר היחידה מערי הככר שלא נהפכה.
★ מילות מפתח: "הִנֵּה" (אונקלוס: "הָא"); "נָשָׂאתִי פָנֶיךָ" — "נשאתי את פניך": כיבדתי את בקשתך ונעניתי לך; זה הביטוי של ברכת כהנים: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו) (אונקלוס: "נְסֵיבִית אַפָּךְ"); "גַּם לַדָּבָר הַזֶּה" — גם לבקשה הזאת (אונקלוס: "אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין"); "לְבִלְתִּי" — כדי שלא (אונקלוס: "בְּדִיל דְּלָא"); "הָפְכִּי" — שאהפוך אני, וראו ברש"י (אונקלוס: "לְמֵהְפַּךְ"); "אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" — שעליה דיברת, כלומר שעליה ביקשת (אונקלוס: "דִּבְעֵיתָא עֲלַהּ", שביקשת עליה).
★ מדרש: הביטוי "נשיאת פנים" עומד במרכזה של שאלה מפורסמת בגמרא (ברכות כ, ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד' (דברים י, יז), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך' (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". "נשיאת פנים" היא חסד שמעבר לשורת הדין, והיא באה כנגד מי שעושה יותר ממה שמוטל עליו. וגם לוט, שעליו נאמר "אתה הרשעת עמהם", עשה יותר ממה שנדרש ממנו: הכניס אורחים בסדום, במסירות נפש, כפי שלמדנו אתמול.
★ ביאור בדרך חב"ד: "לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך" (רש"י). הרבי הרבה לעורר על דברי הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת — הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה". אדם אחד, ואפילו מעשה אחד שלו, יכולים להכריע את גורלה של עיר שלמה — ושל העולם כולו.
★ המסר ליום: לוט ביקש "ותחי נפשי" — רק את עצמו; וקיבל עיר שלמה. אין אדם שהוא "רק בשביל עצמו": הזכויות שלנו מגינות גם על הסובבים אותנו — על הבית, על הקהילה, על העיר.
גַּם לַדָּבָר הַזֶּה • לֹא דַּיֶּךָ שֶׁאַתָּה נִצּוֹל, אֶלָּא אַף כָּל הָעִיר אַצִּיל בִּגְלָלְךָ.
הָפְכִּי • הוֹפֵךְ אֲנִי, כְּמוֹ: "עַד בּוֹאִי", "אַחֲרֵי רֹאִי", (ירמיה לא) "מִדֵּי דַּבְּרִי בּוֹ".
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "גַּם לַדָּבָר הַזֶּה — לא דייך שאתה נצול": הקושי — המלה "גם" מורה על תוספת: "גם" לדבר הזה — בנוסף למה? רש"י משיב: דבר אחד כבר קיבל לוט — שהוא עצמו ניצל ("לא דייך שאתה נצול" — לא די לך בכך שאתה ניצל); ועכשיו מוסיף לו המלאך דבר שני: "אלא אף כל העיר אציל בגללך". "בגללך" — בשבילך, בזכותך. לוט ביקש "ותחי נפשי" — את חייו בלבד; והמלאך מעניק לו את העיר כולה, עם כל יושביה.
★ "הָפְכִּי — הופך אני": הקושי — המלה "הָפְכִּי" עלולה להטעות: אפשר לקרוא אותה כציווי לאשה ("הִפְכִי!"), או לחשוב שפירושה "שאֵהָפֵך אני". רש"י מבאר: זהו שם הפועל "הֲפֹךְ" בתוספת כינוי המדבר — הי"וד שבסוף המלה מורה על העושה: "לבלתי הפכי את העיר" — שלא אהפוך אני את העיר. ומביא שלוש דוגמאות לאותו מבנה, שבכולן הי"וד שבסוף פירושה "אני עושה":
★ "עד בואי" — דברי יעקב ליוסף: "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה" (מח, ה) — עד שבאתי אני; "אחרי ראי" — דברי הגר במדבר: "הגם הלם ראיתי אחרי ראי" (טז, יג) — אחרי ראייתי, אחרי שראיתי אני; "מדי דברי בו" — דברי ה' על אפרים: "כי מדי דברי בו, זכר אזכרנו עוד" (ירמיה לא, יט) — כל אימת שאני מדבר בו. וכך גם כאן: "הפכי" — הפיכתי, שאני הופך.
★ המסר ליום: "לא דייך שאתה נצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך". כשאדם זוכה לישועה, ראוי שלא יעצור בעצמו: הטוב שבא אליו יכול — וצריך — להתפשט אל סביבתו.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ב
(כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: מַהֵר, הִמָּלֵט לְשָׁם — כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בּוֹאֲךָ לְשָׁם. עַל כֵּן קָרְאוּ לָעִיר בְּשֵׁם "צוֹעַר".
★ המלאך ממשיך: עליך למהר. ההפיכה ממתינה לך — "לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה". גורלן של ערי הככר כולן תלוי, ברגע הזה, בצעדיו של אדם אחד.
★ שימו לב: מלאך, שליחו של הקב"ה, אומר "לא אוכל"! וכי יש דבר שאין בכוחו לעשות כשה' שלחו? רש"י מבאר שזה עונש — ועל מה.
★ ועוד: "לא אוכל" — בלשון יחיד, ולא "לא נוכל". גם מזה לומד רש"י דבר.
★ ועוד: הפסוק מסתיים בשם העיר: "על כן קרא שם העיר צוער" — על שם דבריו של לוט "והוא מצער" (פסוק כ), כלומר: עיר קטנה. ושימו לב: בפרשת לך לך, במלחמת המלכים, כבר נזכרה העיר הזאת בשמה הקודם: "ומלך בלע היא צער" (יד, ב; וכן יד, ח). שמה היה "בלע", ובעקבות הצלתה נקראה "צוער".
★ מטרת הפסוק: להראות שה' מדקדק בהצלתו של מי שניצל בזכות צדיק: הדין עצמו "ממתין" עד שלוט יגיע למקום מבטחים. וגם ללמד — דרך עונשם של המלאכים — שאין שליח רשאי לייחס לעצמו את מעשה שולחו.
★ מילות מפתח: "מַהֵר" — מהר, בחיפזון (אונקלוס: "אוֹחִי", הזדרז); "הִמָּלֵט" — הינצל, ברח (אונקלוס: "לְאִשְׁתֵּזֵב", להינצל); "לֹא אוּכַל" — לא אוכל, לשון יחיד (אונקלוס: "לָא אִכּוּל"); "לַעֲשׂוֹת דָּבָר" — כלומר: להפוך את הערים (אונקלוס: "לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא"); "עַד בֹּאֲךָ" — עד בואך (אונקלוס: "עַד מֵיתָךְ"); "צוֹעַר" — מלשון "מִצְעָר", מעט, קטן (אונקלוס משאיר את השם כמות שהוא: "צוֹעַר").
★ מדרש: על "כי משחתים אנחנו" (פסוק יג), שעליו נענשו המלאכים לפי רש"י, אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה נ) שמלאכי השרת, על ידי שגילו את סודו של הקב"ה, נדחו ממחיצתם מאה שלושים ושמונה שנה. הם גילו ללוט את מה שעתיד הקב"ה לעשות, ותלו אותו בעצמם — ונענשו פעמיים: כאן, בכך ש"הוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן", ובהרחקתם ממקומם.
★ ביאור בדרך חב"ד: מדוע כל כך חשוב היה להציל דווקא את לוט, עד שההפיכה כולה ממתינה לו? במדרש (בראשית רבה) נדרש הפסוק "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט, כא): "היכן מצאתיו? בסדום". מלוט ובנותיו יצא מואב, ממואב — רות המואביה, ומרות — דוד המלך, ומבית דוד — מלך המשיח. ובתורת החסידות מבואר שדווקא הניצוצות הנעלים ביותר מוסתרים במקומות הנמוכים ביותר, ו"בירורם" — העלאתם משם — הוא שמכין את הגאולה. המלאך אינו יכול "לעשות דבר" עד שהניצוץ הזה ייצא מסדום.
★ המסר ליום: "לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה". לפעמים התוכנית הגדולה כולה ממתינה לצעד של אדם אחד. אל תזלזל בצעד שלך — ואל תתמהמה בו.
כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת • זֶהוּ עָנְשָׁן שֶׁל מַלְאָכִים, עַל שֶׁאָמְרוּ: "כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ", וְתָלוּ הַדָּבָר בְּעַצְמָן, לְפִיכָךְ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֻזְקְקוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתָן.
כִּי לֹא אוּכַל • לְשׁוֹן יָחִיד, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד הוֹפֵךְ וְהָאֶחָד מַצִּיל, שֶׁאֵין שְׁנֵי מַלְאָכִים נִשְׁלָחִים לְדָבָר אֶחָד.
עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר • עַל שֵׁם: "וְהִיא מִצְעָר".
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת — זהו ענשן של מלאכים": הקושי — כיצד יאמר מלאך, שליחו של הקב"ה, "לא אוכל"? רש"י משיב: זהו עונשם. "על שאמרו 'כי משחיתים אנחנו'" — בפסוק יג, שלמדנו אתמול, אמרו המלאכים ללוט: "כי משחתים אנחנו את המקום הזה" — "אנחנו", כאילו ההשחתה בידם. "ותלו הדבר בעצמן" — ייחסו את המעשה לעצמם (ואף שהוסיפו מיד "וישלחנו ה' לשחתה", עצם הלשון "משחתים אנחנו" נחשבה לתליית הדבר בעצמם). והעונש — מדה כנגד מדה: "לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן" — הם לא יכלו לעזוב את המקום עד שנאלצו ("הוזקקו") להודות בפה מלא: "לא אוכל לעשות דבר" — אין הדבר בידי, אלא כפי שה' קובע.
★ "כִּי לֹא אוּכַל — לשון יחיד": המלאך אומר "לא אוכל", ולא "לא נוכל". "מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל" — רק אחד מן המלאכים היה ממונה על ההפיכה, ולכן רק הוא יכול לומר "לא אוכל לעשות"; השני נשלח להציל את לוט. "שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד" — שני מלאכים אינם נשלחים יחד לאותה שליחות. זה הצד השני של הכלל שלמדנו ביום ראשון ברש"י (יח, ב): "שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". לכל שליחות — מלאך אחד, ולכל מלאך — שליחות אחת.
★ "עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר — על שם 'והיא מצער'": השם "צוער" ניתן על שם דבריו של לוט בפסוק כ: "והוא מצער" — קטנה היא (ורש"י מביא את המלה כקריאתה: "והיא"). "צוער" ו"מצער" — מאותו שורש, צ־ע־ר, לשון מעט וקטן. העיר נקראת על שם קטנותה — הקטנות שבזכותה ניצלה, כמו שלמדנו אתמול ברש"י: "והלא עונותיה מועטין".
★ המסר ליום: המלאכים לא נענשו על מעשה, אלא על מלה אחת — "אנחנו". כמה צריך אדם להיזהר בלשונו, ובפרט שלא לייחס לעצמו את מה שנעשה בכוחו של הקב"ה. גם מי שנשלח לדבר גדול — בעבודה, בחינוך, בקהילה — הוא שליח; ההצלחה אינה "שלו".
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ג
(כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא — זָרַח — עַל הָאָרֶץ, וְלוֹט בָּא לְצוֹעַר.
★ פסוק קצר, שמסמן זמן. הסיפור כולו מתנהל לפי השעון: המלאכים הגיעו לסדום "בערב" (פסוק א); אנשי העיר הקיפו את הבית "טרם ישכבו" (ד); "וכמו השחר עלה" האיצו המלאכים בלוט (טו); ועכשיו — "השמש יצא על הארץ", ולוט נכנס לצוער. לילה אחד בלבד הפריד בין הכנסת האורחים בבית לוט לבין הפיכת סדום.
★ שימו לב: לוט נכנס לצוער בדיוק כשהשמש זורחת — כפי שאמר המלאך: "לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה" (כב). ומיד, בפסוק הבא: "וה' המטיר על סדם". ורש"י שם יבאר מדוע נבחרה דווקא שעת הבוקר הזאת, כשהחמה והלבנה נראות יחד ברקיע.
★ ועוד: בין עלות השחר (טו) לבין זריחת השמש (פסוקנו) הלך לוט מסדום לצוער. מכאן למדו חז"ל את המרחק שבין שתי הערים, ודנו בו בשאלת הזמן שבין עלות השחר לנץ החמה — ראו במדרש ובבעל הטורים שלהלן.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות שההבטחה "לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה" קוימה בדייקנות: רק כשלוט נמצא במקום מבטחים — הדין יוצא לפועל.
★ מילות מפתח: "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא" — השמש זרחה (אונקלוס: "שִׁמְשָׁא נְפַק"); "עַל הָאָרֶץ" (אונקלוס: "עַל אַרְעָא"); "בָּא" — נכנס (אונקלוס: "עַל"); "צֹעֲרָה" — לצוער; הה"א שבסוף המלה מורה על כיוון התנועה, כמו "סְדֹמָה" בתחילת הפרק (אונקלוס: "לְצוֹעַר").
★ מדרש: בגמרא (פסחים צג, ב) מובאים שני הפסוקים — "וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט" (טו) ו"השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" — ועליהם העיד רבי חנינא: "לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי חמשה מילין" — אני ראיתי את המקום, והמרחק (מסדום לצוער) הוא חמישה מילים. הגמרא דנה בכך במסגרת השאלה כמה זמן עובר מעלות השחר עד הנץ החמה — שאלה שיש לה השלכות הלכתיות רבות. ("מיל" — אלפיים אמה, כקילומטר.)
★ ביאור בדרך חב"ד: בתלמוד הירושלמי (ברכות א, א) מסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל בעלות השחר, וראו את "איילת השחר" שבקע אורה. אמר רבי חייא: "כך היא גאולתן של ישראל — בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ובדרך החסידות יש ללמוד מכך גם על כל "יציאה" מן החושך: היא מתקדמת כמו אור הבוקר — שלב אחר שלב. כך גם כאן: השחר עולה, המלאכים מאיצים, לוט הולך — ורק כש"השמש יצא על הארץ" נשלמת ההצלה.
★ המסר ליום: לוט הלך מעלות השחר ועד הנץ, ורק עם זריחת השמש הגיע למקום מבטחים. יש תקופות שבהן צריך פשוט להמשיך ללכת, צעד אחר צעד, גם כשעדיין לא לגמרי אור — עד ש"השמש יצא על הארץ".
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ד
(כד) וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמָיִם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ — מֵאֵת ה', מִן הַשָּׁמַיִם.
★ זהו רגע הדין. אחרי תפילת אברהם, אחרי ההמתנה של המלאכים "שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סנגוריא" (רש"י יט, א), ואחרי שלוט הגיע לצוער — יורדים על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמים.
★ שימו לב: שם ה' נזכר בפסוק פעמיים: "וה' המטיר... מאת ה'". לכאורה היה די לומר "מאתו". רש"י יבאר את דרך הלשון הזאת — ובגמרא מסופר שמין (כופר) ניסה להסיק מכאן שיש, חלילה, "שתי רשויות". ראו במדרש שלהלן.
★ ועוד: "המטיר" — לשון מטר, גשם; אבל מה שירד היה "גפרית ואש". כיצד "ממטירים" אש? גם על כך עונה רש"י.
★ ועוד: האש ירדה רק "על סדם ועל עמרה"; ואילו בפסוק הבא נאמר "ויהפך את הערים האל ואת כל הככר" — ההפיכה הייתה רחבה יותר. ההבדל הזה עומד במרכז תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.
★ מטרת הפסוק: לתאר את העונש — ולהדגיש שהוא בא "מאת ה' מן השמים", לא כאסון טבע מקרי אלא כמשפט מכוון, ובשעה מדויקת.
★ מילות מפתח: "הִמְטִיר" — הוריד כמטר (אונקלוס: "אַמְטַר"); "גָּפְרִית" — גופרית, חומר מינרלי צהוב, הבוער בלהבה ובריח חריף וחונק (אונקלוס: "גָּפְרֵיתָא"); "וָאֵשׁ" (אונקלוס: "וְאֶשָּׁתָא"); "מֵאֵת ה'" — מלפני ה' (אונקלוס: "מִן קֳדָם יְיָ"); "מִן הַשָּׁמָיִם" (אונקלוס: "מִן שְׁמַיָּא").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין לח, ב) מסופר על מין שאמר לרבי ישמעאל ברבי יוסי: כתוב "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה'" — "מאתו מיבעי ליה!", היה צריך לכתוב "מאתו"; ומכאן ביקש להוכיח שיש שני כוחות. כובס אחד שעמד שם אמר: הניחו לי, ואני אשיב לו — כתוב "ויאמר למך לנשיו: עדה וצלה שמען קולי, נשי למך" (ד, כג) — "נשי מיבעי ליה!", היה צריך לומר "נשַׁי"; "אלא משתעי קרא הכי" — כך דרכו של הכתוב לדבר, וכך גם כאן. וזו בדיוק הדוגמה הראשונה שמביא רש"י בפסוקנו: "כמו נשי למך".
★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן מבאר הרבי מדוע נענשו סדום ועמורה באש — יותר משאר ערי הככר — על פי פירוש רש"י לשמות מלכיהן: מלכי אדמה וצבויים מרדו בקב"ה, ומלכי סדום ועמורה — גם בקב"ה וגם בבני אדם.
★ המסר ליום: "מן השמים" — רש"י יבאר שמאותם שמים שירדה מהם אש על סדום, ירד אחר כך המן לישראל במדבר. השמים אינם "רעים" או "טובים" — המעשים שלנו קובעים מה יירד מהם.
וַה' הִמְטִיר • כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה'" הוּא וּבֵית דִּינוֹ.
הִמְטִיר עַל סְדֹם • בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה", שָׁעָה שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בָּרָקִיעַ עִם הַחַמָּה, לְפִי שֶׁהָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִין לַחַמָּה וּמֵהֶם לַלְּבָנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: אִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּיּוֹם, יִהְיוּ עוֹבְדֵי לְבָנָה אוֹמְרִים: 'אִלּוּ הָיָה בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִים'. וְאִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּלַּיְלָה, יִהְיוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה אוֹמְרִים: 'אִלּוּ הָיָה בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַחַמָּה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִים', לְכָךְ כְּתִיב: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה", וְנִפְרַע מֵהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה מוֹשְׁלִים.
הִמְטִיר וְגוֹ' גָּפְרִית וָאֵשׁ • בַּתְּחִלָּה מָטָר, וְנַעֲשָׂה גָּפְרִית וָאֵשׁ (מכילתא בשלח).
מֵאֵת ה' • דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ "נְשֵׁי לֶמֶךְ", וְלֹא אָמַר: 'נָשַׁי'. וְכֵן אָמַר דָּוִד: (מלכים א א) "קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדוֹנֵיכֶם", וְלֹא אָמַר: 'מֵעֲבָדַי'. וְכֵן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר: "בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ", וְלֹא אָמַר: 'בִּשְׁמִי'. אַף כָּאן אָמַר: "מֵאֵת ה'", וְלֹא אָמַר 'מֵאִתּוֹ'.
מִן הַשָּׁמָיִם • וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: (איוב לו) "כִּי בָם יָדִין עַמִּים וְגוֹ'". כְּשֶׁבָּא לְיַסֵּר הַבְּרִיּוֹת, מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִסְדוֹם, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹרִיד הַמָּן מִן הַשָּׁמַיִם: (שמות טז) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".
ביאור רש"י: חמישה דיבורים.
★ "וַה' הִמְטִיר — כל מקום שנאמר 'וה'' הוא ובית דינו": הקושי — הוי"ו שבראש המלה — "וה'" — נראית מיותרת: היה די לומר "ה' המטיר". רש"י משיב: כל מקום שנאמר "וה'", הכוונה "הוא ובית דינו" — הקב"ה ופמליא של מעלה. וכך פירש רש"י גם במכת בכורות, "וה' הכה כל בכור" (שמות יב, כט), והוסיף שם שהוי"ו היא לשון תוספת. מקור הדברים במדרש (בראשית רבה, פרשה נא).
★ "הִמְטִיר עַל סְדֹם — בעלות השחר": מתי ירד העונש? רש"י: "בעלות השחר, כמו שנאמר 'וכמו השחר עלה'" (פסוק טו) — בשעת הבוקר המוקדמת, "שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה" — כשהחמה כבר נראית והלבנה עדיין לא נעלמה.
★ ומדוע דווקא אז? "לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה" — בסדום היו עובדי שמש ועובדי ירח. "אמר הקב"ה: אם אפרע מהם ביום, יהיו עובדי לבנה אומרים: 'אלו היה בלילה, כשהלבנה מושלת, לא היינו חרבים'" — אילו בא העונש בלילה, היה האליל שלנו מגן עלינו; "ואם אפרע מהם בלילה" — יאמרו עובדי החמה כך על השמש. "לכך כתיב 'וכמו השחר עלה', ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים" — בשעה ששני המאורות "מושלים" יחד, ואיש אינו יכול לטעון שאלילו לא היה בשלטונו. ("מושלת" — כלשון הבריאה: "את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", א, טז.)
★ "הִמְטִיר וְגוֹ' גָּפְרִית וָאֵשׁ — בתחלה מטר ונעשה גפרית ואש": הקושי — "המטיר" הוא לשון גשם; כיצד "ממטירים" גפרית ואש? רש"י, על פי המכילתא (פרשת בשלח): בתחילה ירד מטר — גשם — ואחר כך נהפך לגפרית ואש. וכעין זה פירש רש"י במבול (ז, יב): "כשהורידן — הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו — היו למבול".
★ "מֵאֵת ה' — דרך המקראות לדבר כן": הקושי — "וה' המטיר... מאת ה'" — מדוע לא "מאתו"? רש"י: כך דרכו של המקרא — המדבר מזכיר את עצמו בשמו, בגוף שלישי. ומביא שלוש דוגמאות: למך אמר לנשיו "עדה וצלה שמען קולי, נשי למך" (ד, כג) — "ולא אמר 'נשַׁי'"; דוד המלך אמר "קחו עמכם את עבדי אדוניכם" (מלכים א א, לג) — על עבדיו שלו, "ולא אמר 'מעבדי'"; ואחשורוש אמר "בשם המלך" (אסתר ח, ח) — "ולא אמר 'בשמי'". "אף כאן" — הכתוב אומר "מאת ה'", ולא "מאתו". (וזו התשובה שבגמרא, בסנהדרין לח, ב, שהבאנו לעיל.)
★ "מִן הַשָּׁמָיִם — והוא שאמר הכתוב 'כי בם ידין עמים'": הקושי — "מן השמים" נראה מיותר: מטר יורד תמיד מן השמים. רש"י מקשר לפסוק באיוב: "כי בם ידין עמים, יתן אכל למכביר" (איוב לו, לא) — "בם", בשמים ובעננים, ה' דן את העמים, ובהם הוא גם נותן מזון בשפע. "כשבא ליסר הבריות" — להעניש — "מביא עליהם אש מן השמים, כמו שעשה לסדום"; "וכשבא להוריד המן" — גם הוא "מן השמים": "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד). ושימו לב: גם שם אותו פועל — "ממטיר". אותם שמים, ואותו "מטר": פעם אש, ופעם לחם.
★ המסר ליום: "בתחלה מטר" — גם ברגע העונש, פתח ה' במטר, שמא יחזרו. לעולם אין לנעול את הדלת בפני מי שעשוי לשוב.
נקודות משיחות קודש — בין סדום ועמורה לאדמה וצבוים
וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גו' (יט, כד)
בְּמַהְפֵּכַת סְדוֹם יֵשׁ הֶבְדֵּל בֵּין סְדוֹם וַעֲמֹרָה לְבֵין שְׁאָר עָרֵי הַכִּכָּר, כְּפִי שֶׁנִּרְאֶה מִן הַכָּתוּב: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וְאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר". כְּלוֹמַר, הָאֵשׁ יָרְדָה רַק עַל סְדוֹם וַעֲמֹרָה, וְאִלּוּ הַהֲפִיכָה הָיְתָה בְּ"כָל הַכִּכָּר" וּבְכָל הֶעָרִים שֶׁבּוֹ, כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שֶׁ"הֶעָרִים הָאֵל" אֵינָן סְדוֹם וַעֲמֹרָה בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אַרְבַּע הֶעָרִים שֶׁבַּכִּכָּר.
וְצָרִיךְ לְהָבִין: מַדּוּעַ סְדוֹם וַעֲמֹרָה נֶעֶנְשׁוּ גַּם בִּשְׂרֵפָה בְּאֵשׁ, וְאִלּוּ שְׁאַר עָרֵי הַכִּכָּר נֶעֶנְשׁוּ בַּהֲפִיכָה בִּלְבַד?
אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת לְפִי פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י עַל מַשְׁמָעוּת שְׁמוֹת הַמְּלָכִים "בֶּרַע מֶלֶךְ סְדוֹם גו', בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִם" – "בֶּרַע – רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת; בִּרְשַׁע – שֶׁנִּתְעַלָּה בְּרִשְׁעוֹ; שִׁנְאָב – שׂוֹנֵא אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם; שֶׁמְאֵבֶר – שָׂם אֵבֶר כו' לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".
כַּאֲשֶׁר מְדַיְּקִים בְּדִבְרֵי רַשִׁ"י, מִתְבָּרֵר שֶׁבַּשֵּׁמוֹת שִׁנְאָב וְשֶׁמְאֵבֶר מְרֻמֶּזֶת רַק הַמְּרִידָה כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּלוֹמַר, חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם: "שׂוֹנֵא אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם", "שָׂם אֵבֶר כו' לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". לְעֻמַּת זֹאת, בַּשֵּׁם 'בֶּרַע' מְרֻמָּזִים גַּם חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וְגַם חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא "רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת". וְאִם כָּךְ אֵצֶל בֶּרַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁכָּךְ הָיָה אֵצֶל 'בִּרְשַׁע' "שֶׁנִּתְעַלָּה בְּרִשְׁעוֹ", כְּלוֹמַר, רִשְׁעוּתוֹ הָיְתָה גְּדוֹלָה מִשֶּׁל בֶּרַע.
לְאוֹר זֹאת, אֶפְשָׁר לְהָבִין אֶת הַהֶבְדֵּל בְּעָנְשָׁן שֶׁל הֶעָרִים, שֶׁהֲרֵי מִסְתַּבֵּר לוֹמַר שֶׁרִשְׁעַת אַנְשֵׁי הֶעָרִים הָיְתָה כְּמוֹ רִשְׁעַת מַלְכֵיהֶם. בְּאַדְמָה וּבִצְבוֹיִם, שֶׁמַּלְכֵיהֶם הָיוּ שִׁנְאָב וְשֶׁמְאֵבֶר, הָיָה עִקַּר חֶטְאָם בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וְאִלּוּ בִּסְדוֹם וּבַעֲמֹרָה, שֶׁמַּלְכֵיהֶם הָיוּ בֶּרַע וּבִרְשַׁע, הָיָה רֹעַ כָּפוּל – הֵן לַשָּׁמַיִם וְהֵן לַבְּרִיּוֹת. לָכֵן אַדְמָה וּצְבוֹיִם, נֶעֶנְשׁוּ בַּהֲפִיכָה בִּלְבַד; וְאִלּוּ סְדוֹם וַעֲמֹרָה, נֶעֶנְשׁוּ גַּם בִּשְׂרֵפָה בְּאֵשׁ.
(ע"פ לקוטי שיחות, חל"ה ע' 70 ואילך)
ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: התיבה פותחת בשאלה העולה מן הפסוקים עצמם. בפסוקנו נאמר שהאש ירדה "על סדם ועל עמרה" בלבד; ובפסוק הבא — "ויהפך את הערים האל ואת כל הככר". ו"הערים האל", לפי פירוש רש"י שם (שנלמד מיד), אינן רק סדום ועמורה, אלא "ארבעתן" — סדום, עמורה, אדמה וצבויים, כמו שנאמר בפרשת ניצבים: "כמהפכת סדם ועמרה, אדמה וצבוים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כט, כב). (העיר החמישית בככר, "בלע היא צער", ניצלה בבקשת לוט.) אם כן: סדום ועמורה נענשו פעמיים — באש ובהפיכה; אדמה וצבויים — רק בהפיכה. מדוע?
★ המפתח — שמות המלכים: במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, בפרשת לך לך, נאמר: "עשו מלחמה את ברע מלך סדם, ואת ברשע מלך עמרה, שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צביים, ומלך בלע היא צער" (יד, ב). ורש"י דורש שם את השמות: "ברע — רע לשמים ורע לבריות; ברשע — שנתעלה ברשעו; שנאב — שונא אביו שבשמים; שמאבר — שם אבר... למרוד בהקב"ה". "שם אבר" — שם לעצמו, כביכול, כנפיים ("אבר" הוא כנף, כמו "מי יתן לי אבר כיונה", תהלים נה, ז), כדי להתרומם ולמרוד; ו"כו'" שבתיבה מציין שהציטוט מקוצר. (⚠ בכמה מדפוסי רש"י הנוסח הוא "ברשע — שנתעשר ברשעו"; בתיבה — "שנתעלה ברשעו", ועליו בנוי הדיוק שבהמשך; הועתק כפי שנדפס.)
★ הדיוק: כאשר "מדייקים בדברי רש"י", מתברר שבשמותיהם של שנאב ושמאבר — מלכי אדמה וצבויים — רמוזה רק המרידה בקב"ה: "שונא אביו שבשמים", "שם אבר... למרוד בהקב"ה" — כלומר, חטאים שבין אדם למקום. ואילו בשם "ברע" רמוזים שני סוגי החטאים: "רע לשמים" — בין אדם למקום, "ורע לבריות" — בין אדם לחברו. וממנו — "על אחת כמה וכמה" ל"ברשע", "שנתעלה ברשעו": רשעותו הייתה גדולה אף משל ברע.
★ ההחלה על העונש: "מסתבר לומר שרשעת אנשי הערים היתה כמו רשעת מלכיהם" — כמאמר חז"ל (ערכין יז, א): "דור לפי פרנס" — הדור דומה למנהיגו. באדמה ובצבויים — החטא העיקרי היה בין אדם למקום, ולכן נענשו בהפיכה בלבד. בסדום ובעמורה — "רוע כפול": גם לשמים וגם לבריות; ולכן נענשו גם בשריפה באש.
★ רקע מחז"ל: חטאה של סדום כלפי בני אדם מתואר בנביא: "הנה זה היה עון סדם אחותך: גאון, שבעת לחם... ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט); ובגמרא (סנהדרין קט) מתוארים בהרחבה מעשיהם האכזריים כלפי עניים ואורחים. ועל חומרתם של החטאים שבין אדם לחברו שנינו במשנה (יומא ח, ט): "עבירות שבין אדם למקום — יום הכפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו — אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו".
★ ⚠ בתיבה נדפס בציטוט הפסוק "גָּפְרִית וְאֵשׁ" (בשוא תחת הוי"ו), ובפסוק עצמו — "וָאֵשׁ" (בקמ"ץ); וכן נדפס בתיבה פעם "שְׁאָר עָרֵי" ופעם "שְׁאַר עָרֵי". הועתק כפי שנדפס.
★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 70 ואילך — וזו גם השיחה שמצוינת בהפניות לשיחות קודש שבפסוק הבא.
★ המסר ליום: "ברע — רע לשמים ורע לבריות". ובגמרא (קידושין מ, א) נאמר ההפך: "צדיק טוב" הוא מי שהוא "טוב לשמים וטוב לבריות". אין די בעבודת ה' שבין אדם למקום; השלמות היא כשהיחס לקב"ה והיחס לבני אדם הולכים יחד.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ה
(כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָפַךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְאֶת כָּל הַכִּכָּר, וְאֶת כָּל יוֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְאֶת צֶמַח הָאֲדָמָה.
★ אחרי האש — ההפיכה. ולא רק הערים נחרבו: הפסוק מונה ארבעה דברים שנהפכו — הערים, הככר כולה, כל יושבי הערים, ואפילו "צמח האדמה" — כל מה שגדל בה.
★ שימו לב: "הככר" — ככר הירדן, אותו אזור שבחר לוט משום ש"כלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים" (יג, י). כבר שם הוסיפה התורה: "לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה". הפריון המופלא נעלם — ובפרשת ניצבים מתואר המראה שנשאר: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב" (דברים כט, כב).
★ ועוד: "הערים האל" — אילו ערים? בפסוק הקודם נזכרו רק סדום ועמורה. רש"י יבאר: "ארבעתן" — סדום, עמורה, אדמה וצבויים. ובתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק הקודם למדנו מדוע רק שתיים מהן נשרפו באש, ואילו כולן נהפכו.
★ ועוד: "מהפכת סדום" נעשתה בתנ"ך לסמל של חורבן גמור, שאין ממנו תקומה: "והיתה בבל... כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה" (ישעיה יג, יט); "הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה" (עמוס ד, יא).
★ מטרת הפסוק: לתאר את שלמות החורבן — לא רק בני האדם נענשו, אלא המקום עצמו "נהפך", כדי שלא יישאר זכר לחברה שבנתה את עצמה על אכזריות.
★ מילות מפתח: "וַיַּהֲפֹךְ" — הפך, מלמעלה למטה (אונקלוס: "וַהֲפַךְ"); "הֶעָרִים הָאֵל" — הערים האלה; "הָאֵל" הוא כינוי רמז, כמו "האלה" (אונקלוס: "קִרְוַיָּא הָאִלֵּין"); "הַכִּכָּר" — העמק, ככר הירדן (אונקלוס: "מֵישְׁרָא", המישור); "יֹשְׁבֵי" (אונקלוס: "יָתְבֵי"); "וְצֶמַח הָאֲדָמָה" — כל מה שצומח מן האדמה (אונקלוס: "וְצִמְחָא דְאַרְעָא").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קט, א) שנינו: "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה", ודרשו עליהם את הפסוקים באיוב (כח, ה–ו): "ארץ ממנה יצא לחם, ותחתיה נהפך כמו אש; מקום ספיר אבניה, ועפרת זהב לו". שימו לב: באותו פסוק עצמו נרמזים שני העונשים — "נהפך" ו"אש". ומאותו פרק באיוב לוקח רש"י בפסוקנו את ראייתו: "בחלמיש שלח ידו, הפך משרש הרים" (איוב כח, ט). העושר שבו התגאו — הוא שנהפך.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר, על פי לשון הזוהר, שיש שתי דרכים לנצח את הרע: "אתכפיא" — לכפות אותו ולהכניע אותו, ו"אתהפכא" — להפוך אותו עצמו לטוב, "חשוכא לנהורא" — החושך לאור. סדום נענשה ב"הפיכה" — היא נהפכה ונחרבה. אבל מתוך סדום עצמה יצא לוט, ומצאצאיו — רות המואביה ודוד המלך, ומבית דוד — המשיח. זוהי "הפיכה" מסוג אחר: לא חורבן הרע, אלא הפיכתו לטוב — ובה תלויה הגאולה השלמה.
★ המסר ליום: "וצמח האדמה" — מעשי האדם משפיעים גם על המקום שבו הוא חי. סדום קיבלה ארץ "כגן ה'" — והפכה אותה לשממה של מלח. כל שפע שניתן לנו הוא גם מבחן: האם נשתמש בו כדי לתת, או כדי לסגור את השער.
וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים וְגוֹ' • אַרְבַּעְתָּן יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד, וַהֲפָכָן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כח) "בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ'".
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים וְגוֹ' — ארבעתן יושבות בסלע אחד": שני קשיים. ראשית — כמה ערים נהפכו? "הערים האל" — רש"י: "ארבעתן" — סדום, עמורה, אדמה וצבויים (צוער, העיר החמישית, ניצלה, כמו שלמדנו בפסוק כא). ושנית — כיצד "הופכים" ערים, ועוד ארבע בבת אחת? רש"י: ארבעתן "יושבות בסלע אחד" — בנויות על משטח סלע אחד; "והפכן מלמעלה למטה" — הסלע כולו נהפך, ומה שהיה למעלה נעשה למטה.
★ והראיה: "שנאמר 'בחלמיש שלח ידו וגו''" — והמשך הפסוק, שרש"י מקצר ב"וגו'": "הפך משרש הרים" (איוב כח, ט). "חלמיש" — סלע קשה, צור; ה' "שלח ידו" בסלע, והפך את ההרים משורשם. ושימו לב: זהו אותו פרק באיוב שחז"ל דרשו על סדום — "ארץ ממנה יצא לחם, ותחתיה נהפך כמו אש" (איוב כח, ה; סנהדרין קט, א), כפי שהבאנו לעיל. הראיה שמביא רש"י משתלבת בדרשת חז"ל על אותו פרק.
★ המסר ליום: "ארבעתן יושבות בסלע אחד" — הן היו מאוחדות, ונהפכו יחד. במשנה (סנהדרין ח, ה) שנינו: "כינוס לרשעים — רע להן ורע לעולם; כינוס לצדיקים — הנאה להן והנאה לעולם". האחדות עצמה אינה מספיקה; השאלה היא סביב מה מתאחדים.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 70) על שני הפסוקים — "וה' המטיר על סדום ועל עמורה" (כד) ו"ויהפוך את הערים האל" (פסוקנו). (". ." — סימן השמטה: ההפניה מצטטת את ראש הפסוק הקודם ואת ראש פסוקנו.) נושא השיחה: "ביאור החילוק בעונש" — מדוע סדום ועמורה נשרפו באש, ואילו אדמה וצבויים נענשו רק בהפיכה.
★ זו השיחה שעליה מבוססת תיבת "נקודות משיחות קודש" שלמדנו בפסוק הקודם ("ע"פ לקוטי שיחות, חל"ה ע' 70 ואילך"). ושם ראינו את עיקר התשובה: על פי פירוש רש"י לשמות המלכים, באדמה ובצבויים היה החטא בעיקר בין אדם למקום, ובסדום ובעמורה — "רוע כפול", גם לשמים וגם לבריות.
★ המסר ליום: אפילו בפרטי העונש — מי נשרף ומי רק נהפך — יש דיוק ומידה. בתורה אין פרט "סתמי": גם ההבדל בין עיר לעיר מלמד אותנו כמה חמור הרע שאדם עושה לחברו.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ו
(כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתַּבֵּט (וְהִבִּיטָה) אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט מֵאַחֲרָיו (מֵאֲחוֹרֵי לוֹט, לְעֵבֶר הֶעָרִים הַנֶּהְפָּכוֹת), וַתְּהִי (וְנַעַשְׂתָה) נְצִיב (עַמּוּד) מֶלַח.
★ בפסוקים הקודמים ראינו את ההצלה ואת החורבן. עם עלות השחר החזיקו המלאכים בידו של לוט, ביד אשתו וביד שתי בנותיו, והוציאום מחוץ לעיר (פסוק טז), וציוו: "המלט על נפשך, אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר" (פסוק יז). "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" (פסוק כג), ואז המטיר ה' על סדום ועל עמורה גפרית ואש, והפך את הערים (פסוקים כד–כה). ובתוך המנוסה — רגע אחד: אשת לוט מפנה את מבטה לאחור, ונעשית עמוד של מלח.
★ שימו לב: הפסוק קצר מאוד — מעשה אחד ותוצאתו. התורה אינה מספרת מה ראתה האשה ומה הרגישה; היא מספרת רק שהביטה, ומה נעשה בה. האיסור "אל תביט אחריך" נאמר ללוט, ורש"י פירש שם (פסוק יז) את טעמו: "אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול; אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נצול". גם אשתו ניצלה רק בזכות אברהם — ולכן גם עליה חל האיסור.
★ ועוד: "מאחריו" — מאחורי מי? רש"י יבאר. ו"נציב מלח" — מדוע דווקא מלח? גם על כך יעמוד רש"י, ויגלה שהעונש נמדד כנגד החטא.
★ ועוד: מכאן ואילך אשת לוט אינה נזכרת עוד. בפסוק ל נקרא: "וישב במערה הוא ושתי בנתיו" — המשפחה יצאה מסדום ארבע נפשות, ואל ההר הגיעו שלוש.
★ מטרת הפסוק: ללמד שההצלה דורשת יציאה שלמה. מי שיוצא מן המקום הרע בגופו, אבל לבו ועיניו נשארים מאחור — לא יצא באמת.
★ מילות מפתח: "וַתַּבֵּט" — הביטה, הסתכלה (אונקלוס: "וְאִסְתְּכִיאַת"); "אִשְׁתּוֹ" (אונקלוס: "אִתְּתֵהּ"); "מֵאַחֲרָיו" — מאחוריו (אונקלוס: "מִבַּתְרוֹהִי"); "וַתְּהִי" — ונעשתה (אונקלוס: "וַהֲוַת"); "נְצִיב" — עמוד, דבר מוצב ועומד (אונקלוס: "קָמָא", מלשון "קם", עומד); "מֶלַח" (אונקלוס: "מִלְחָא").
★ מדרש: בפרקי דרבי אליעזר (פרק כה) מסופר שרחמיה של אשת לוט נכמרו על בנותיה הנשואות שנשארו בסדום, והיא הביטה לאחוריה לראות אם הן הולכות אחריה — ונעשתה נציב מלח. ובגמרא (ברכות נד, ב) נאמר שהרואה את אשתו של לוט מברך שתי ברכות: על אשתו של לוט — "ברוך דיין האמת", ועל לוט — "ברוך זוכר הצדיקים" (ועל "זוכר הצדיקים" נעמוד בפסוק כט).
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מודגש שמי שיצא מן הרע אינו צריך להתעכב ולהביט לאחור — לא בגעגועים, ולא בהתעסקות יתרה במה שהיה — אלא להמשיך ולעלות קדימה, בשמחה. ההבטה לאחור, גם כשהיא נראית תמימה, עלולה להחזיר את האדם אל המקום שממנו ניצל.
★ המסר ליום: כשה' מוציא אותנו ממצב קשה או מסביבה רעה — נלך קדימה, ולא נשאיר את הלב מאחור. "אל תביט אחריך" אינו רק איסור; הוא גם עצה טובה לחיים.
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו • מֵאַחֲרָיו שֶׁל לוֹט.
וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח • (ב"ר) בְּמֶלַח חָטְאָה וּבְמֶלַח לָקְתָה. אָמַר לָהּ: 'תְּנִי מְעַט מֶלַח לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ', אָמְרָה לוֹ: 'אַף הַמִּנְהָג הָרַע הַזֶּה, אַתָּה בָּא לְהַנְהִיג בַּמָּקוֹם הַזֶּה'?.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו — מאחריו של לוט": הקושי — "מאחריו" בלשון זכר; על מי מדובר? הרי מי שהביטה היא האשה, והיה מתאים לכתוב "מאחריה". רש"י מבאר: "מאחריו של לוט" — היא הלכה מאחורי בעלה, ומשם, מאחוריו, הפנתה את מבטה לאחור, אל סדום. לוט הלך קדימה ולא הביט, כפי שנצטווה; אשתו, שהלכה אחריו, הביטה.
★ "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח — במלח חטאה ובמלח לקתה": הקושי — מדוע דווקא מלח? רש"י מביא מן המדרש (ב"ר — בראשית רבה) שהעונש בא מדה כנגד מדה. בלילה שבו באו המלאכים ביקש ממנה לוט: "תני מעט מלח לאורחים הללו" — תני להם מלח לסעודה. והיא השיבה: "אף המנהג הרע הזה, אתה בא להנהיג במקום הזה?" בעיני אשת לוט, בת סדום, הכנסת אורחים היא "מנהג רע" — ולוט, שלמד מאברהם "לחזר על האורחים" (רש"י בפסוק א), רוצה "להנהיג" אותו בעיר. המלה "אף" מלמדת שכבר עצם האירוח היה פסול בעיניה, ועכשיו הוא רוצה גם לכבד את האורחים במלח! המלח שמנעה מן האורחים — הוא שנעשה לעונשה.
★ במדרש (בראשית רבה) מסופר עוד, שבאותו לילה הלכה אשת לוט אל שכנותיה וביקשה מהן מלח, "שיש לנו אורחים" — ובכך נודע לאנשי העיר על האורחים שבבית לוט. לפי זה החטא שב"מלח" היה כפול: גם צרות עין כלפי האורחים, וגם הסגרתם לאנשי סדום.
★ המלח הוא סימן מובהק של סעודה ושל אירוח. על המזבח נאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג); ולכן נוהגים להניח מלח על השולחן ולטבול בו את הפת — כי שולחנו של אדם דומה למזבח, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות נה, א): "שולחנו של אדם מכפר עליו". אשת לוט מנעה את המלח מן השולחן — ולכן נעשתה בעצמה "נציב מלח".
★ המסר ליום: גם דבר קטן כמו "מעט מלח" יכול להיות מבחן גדול. מי שלבו פתוח לאורח — נותן ברצון גם את הקטן; ומי שלבו סגור — מסרב אפילו למלח.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ז
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּשְׁכֵּם (וַיָּקָם מֻקְדָּם) אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, (וַיֵּלֶךְ) אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם לִפְנֵי ה' (כְּשֶׁהִתְפַּלֵּל עַל סְדוֹם).
★ כאן עוברת התורה מלוט אל אברהם. "המקום אשר עמד שם את פני ה'" — זה המקום שעליו למדנו ביום שני: "ואברהם עודנו עמד לפני ה'" (יח, כב), ושם התפלל על סדום — מחמישים צדיקים ועד עשרה. אחרי התפילה נאמר: "וילך ה'... ואברהם שב למקמו" (יח, לג). ועכשיו, בבוקר שלמחרת, אברהם קם מוקדם וחוזר אל אותו מקום עצמו.
★ שימו לב: אותו בוקר תואר בפסוקים הקודמים מצד לוט: "וכמו השחר עלה" — המלאכים מאיצים בלוט (פסוק טו); "השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה" (פסוק כג). ובאותו בוקר אברהם, הרחק משם, משכים אל מקום תפילתו — ועדיין אינו יודע מה עלה בגורל העיר.
★ ועוד: הלשון "עמד את פני ה'" מתפרשת כתפילה — וכך תרגם אונקלוס: "דשמש תמן בצלו קדם ה'", שבו שימש שם בתפילה לפני ה'. ומכאן למדו חז"ל דברים גדולים על התפילה (ראו להלן).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות את מסירותו של אברהם: תפילתו על סדום לא הייתה רגעית. הוא אינו שוכח את מי שהתפלל עליהם; הוא קם מוקדם וחוזר אל מקום התפילה — וממנו, בפסוק הבא, הוא משקיף אל סדום.
★ מילות מפתח: "וַיַּשְׁכֵּם" — קם מוקדם, הקדים (אונקלוס: "וְאַקְדֵּים"); "בַּבֹּקֶר" (אונקלוס: "בְּצַפְרָא"); "הַמָּקוֹם" (אונקלוס: "אַתְרָא"); "עָמַד... אֶת פְּנֵי ה'" — עמד לפני ה', התפלל (אונקלוס: "שַׁמֵּשׁ... בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ", שימש בתפילה לפני ה').
★ מדרש: בגמרא (ברכות כו, ב) למדו מפסוקנו שאברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית: "שנאמר 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר 'ויעמד פינחס ויפלל'" (תהלים קו, ל). ועוד אמרו (ברכות ו, ב): "כל הקובע מקום לתפלתו — אלהי אברהם בעזרו"; ואברהם אבינו קבע מקום לתפילתו — שנאמר "אל המקום אשר עמד שם".
★ ביאור בדרך חב"ד: בספרי הקבלה והחסידות מוסבר שכל אחד מן האבות תיקן תפילה כנגד מידתו: אברהם, איש החסד, תיקן את תפילת שחרית — כי הבוקר הוא זמן החסד, כלשון הפסוק "להגיד בבקר חסדך" (תהלים צב, ג). אור הבוקר, המתגלה ומאיר לכל, הוא כמו מידת החסד — הנותנת ומשפיעה לכולם.
★ המסר ליום: לקבוע לעצמנו "מקום" לתפילה — מקום קבוע וזמן קבוע; ולחזור אליו גם למחרת, גם כשנדמה שהתפילה של אתמול לא נענתה כפי שקיווינו.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ח
(כח) וַיַּשְׁקֵף עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּשְׁקֵף (וַיַּבֵּט מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ) עַל פְּנֵי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר (הַמִּישׁוֹר); וַיַּרְא — וְהִנֵּה עָלָה קִיטוֹר הָאָרֶץ (עַמּוּד עָשָׁן מִן הָאָרֶץ) כְּקִיטוֹר הַכִּבְשָׁן (כֶּעָשָׁן הָעוֹלֶה מִכִּבְשַׁן סִיד).
★ אברהם עומד במקום תפילתו (פסוק כז), ומשקיף משם אל סדום ועמורה ואל כל ארץ הככר. במקום ערים — הוא רואה עשן: עמוד עשן סמיך עולה מן הארץ, כמו מכבשן. התשובה לתפילתו של אתמול ניתנת לו במראה הזה: לא נמצאו בסדום אפילו עשרה צדיקים.
★ שימו לב: ביום שני למדנו שכאשר יצאו המלאכים מאוהל אברהם, "וישקפו על פני סדם" (יח, טז), ורש"י פירש שם: "כל השקפה שבמקרא לרעה". ועכשיו אברהם עצמו "וישקף על פני סדם ועמרה" — ההשקפה של אז, שהייתה סימן לדין, הגיעה לסופה.
★ ועוד: "ככר הירדן" הוא האזור שבחר בו לוט כשנפרד מאברהם: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים" (יג, י). אז ראה לוט ארץ פורחת ומושקה; עכשיו רואה אברהם באותו מקום רק עשן. ובאותו פסוק עצמו כבר רמזה התורה: "לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה".
★ ועוד: אונקלוס מתרגם את "וישקף" של אברהם באותה מלה שבה תרגם את "ותבט" של אשת לוט — "אִסְתְּכִי", הסתכל. שניהם הביטו אל סדום; אבל אשת לוט הביטה בניגוד לציווי, מתוך המנוסה, ואברהם הביט ממקום תפילתו.
★ ועוד: הפסוק משתמש בשתי מלים נדירות — "קיטר" ו"הכבשן" — ורש"י יבאר את שתיהן.
★ מטרת הפסוק: להראות שאברהם ראה בעיניו את גודל הדין — וגם את גודל החסד: מתוך ה"כבשן" הזה יצא לוט בחיים, כפי שיספר הפסוק הבא.
★ מילות מפתח: "וַיַּשְׁקֵף" — הביט מלמעלה (אונקלוס: "וְאִסְתְּכִי"); "עַל פְּנֵי" (אונקלוס: "עַל אַפֵּי"); "אֶרֶץ הַכִּכָּר" — אזור המישור שליד הירדן (אונקלוס: "אַרְעָא דְמֵישְׁרָא", ארץ המישור); "וַיַּרְא" (אונקלוס: "וַחֲזָא"); "עָלָה" (אונקלוס: "סְלִיק"); "קִיטֹר" — עמוד עשן (אונקלוס: "תְּנָנָא", עשן); "הַכִּבְשָׁן" — תנור גדול לשריפת אבנים (אונקלוס: "אַתּוּנָא").
★ מדרש: במשנה (סנהדרין י, ג) נאמר: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא". ובספר דברים מתואר מה שנשאר מן הארץ הזאת: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים" (דברים כט, כב). הגפרית — מן הגפרית והאש שהמטיר ה' (פסוק כד); והמלח — כמו נציב המלח של אשת לוט (פסוק כו). הארץ שהייתה "כגן ה'" נעשתה אות ומופת לדורות.
★ ביאור בדרך חב"ד: אותה לשון — "כבשן" — חוזרת בתורה במעמד הר סיני: "ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד" (שמות יט, יח). בסדום עלה עשן הכבשן מן הארץ שנחרבה; בסיני עלה עשן הכבשן כשירד ה' על ההר לתת את התורה. האש יכולה להחריב — ויכולה גם לזכך ולהאיר. ובגמרא (ברכות כב, א) דרשו: "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר 'הלא כה דברי כאש'" (ירמיה כג, כט) — התורה היא אש שאינה שורפת את העולם, אלא מטהרת אותו.
★ המסר ליום: אברהם משקיף ורואה את התוצאה הקשה — ואינו מתייאש מן התפילה. גם כשתפילה לא נענתה כפי שביקשנו, היא לא אבדה: בפסוק הבא נראה שבזכות אברהם ניצל לוט.
קִיטֹר • תִּמּוּר שֶׁל עָשָׁן, שור"א בְּלַעַ"ז.
הַכִּבְשָׁן • חֲפִירָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ אֶת הָאֲבָנִים לְסִיד, וְכֵן כָּל 'כִּבְשָׁן' שֶׁבַּתּוֹרָה.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "קִיטֹר — תמור של עשן": המלה "קיטור" נדירה במקרא. רש"י מסביר: "תמור של עשן" — עמוד של עשן העולה גבוה וזקוף, כמו גזע של עץ תמר. כך נאמר "דם ואש ותימרות עשן" (יואל ג, ג), ו"מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן" (שיר השירים ג, ו). כלומר: לא עשן קל המתפזר ברוח, אלא עמוד עשן עבה ומתמשך.
★ "שור"א בלע"ז": רש"י מוסיף, כדרכו, את המלה בלעז — בצרפתית של ימיו — כדי שקוראיו יבינו בדיוק באיזה עשן מדובר.
★ "הַכִּבְשָׁן — חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד": כבשן הוא בור גדול בקרקע, שבו שורפים אבני גיר באש חזקה מאוד, עד שהן נהפכות לסיד. שריפה כזאת נמשכת זמן רב ומעלה עשן סמיך וכבד. כך נראתה ארץ הככר — כולה ככבשן אחד גדול.
★ "וכן כל 'כבשן' שבתורה": רש"י קובע שזו משמעות המלה בכל מקום בתורה — למשל "פיח כבשן" במכת שחין (שמות ט, ח), ו"ויעל עשנו כעשן הכבשן" במתן תורה (שמות יט, יח).
★ המסר ליום: יש מראות שאדם צריך לראות פעם אחת, כדי לזכור לכל חייו מה סופה של חברה שאין בה חסד. "קיטור הכבשן" שראה אברהם נחרת בזיכרונו — וגם בזיכרון של כל הדורות.
בראשית פרק י״ט פסוק כ״ט
(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי, כְּשֶׁהִשְׁחִית אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר — וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם, וַיְשַׁלַּח (וַיּוֹצֵא) אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה (הַחֻרְבָּן), כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
★ פסוק זה מסכם את כל הסיפור מנקודת מבט של מעלה. כאשר השחית אלהים את ערי הככר — "ויזכר אלהים את אברהם", ובזכותו הוציא את לוט מתוך ההפכה. התורה מגלה כאן במפורש את מה שאמר רש"י על "אל תביט אחריך": לוט לא ניצל בזכות עצמו, אלא בזכות אברהם.
★ שימו לב: בפסוק נזכר פעמיים השם "אלהים", שהוא שם של מדת הדין. ובכל זאת, דווקא בתוך הדין — "ויזכר". כך גם במבול: "ויזכר אלהים את נח" (ח, א), ופירש שם רש"י: "זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים". גם כאן, בתוך מעשה הדין הגדול ביותר מאז המבול — יש זכירה ורחמים.
★ ועוד: הפסוק מסמיך את אברהם ללוט: ה' זכר את אברהם — ושלח את לוט. מה עניינו של אברהם להצלת לוט? על כך שואל רש"י, ומשיב תשובה מפתיעה.
★ ועוד: אחרי שהתורה סיפרה מה ראה אברהם (פסוק כח), היא חוזרת לספר על לוט — וממשיכה בפסוק הבא לדרכו של לוט אחרי ההצלה.
★ מטרת הפסוק: ללמד שבתוך הדין הקשה ביותר הקב"ה זוכר את הטוב. זכותו של צדיק — ואפילו מעשה טוב אחד שנעשה כלפיו — יכולים להציל נפשות.
★ מילות מפתח: "בְּשַׁחֵת" — בשעה שהשחית (אונקלוס: "בְּחַבָּלוּת"); "עָרֵי הַכִּכָּר" (אונקלוס: "קִרְוֵי מֵישְׁרָא", ערי המישור); "וַיִּזְכֹּר" (אונקלוס: "וּדְכִיר"); "וַיְשַׁלַּח" — שלח, הוציא (אונקלוס: "וְשַׁלַּח"); "הַהֲפֵכָה" — ההפיכה, החורבן (אונקלוס: "הֲפֵכְתָּא"); "בַּהֲפֹךְ" — כשהפך (אונקלוס: "כַּד הֲפַךְ").
★ מדרש: הבאנו לעיל (פסוק כו) את דברי הגמרא (ברכות נד, ב), שהרואה את אשתו של לוט מברך גם על לוט: "ברוך זוכר הצדיקים". לשון הברכה מתאימה לפסוקנו: לוט ניצל משום ש"ויזכר אלהים את אברהם" — הקב"ה זוכר את הצדיקים, ובזכותם מציל גם את הקרובים אליהם. ורש"י מביא כאן מן המדרש (בראשית רבה) מה בדיוק זכר הקב"ה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק כה) מבואר שכל מצוה שאדם עושה פועלת יחוד עם הקב"ה, ו"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". מעשה טוב אינו נשכח ואינו נמחק; גם אם עברו עליו שנים רבות — הוא עומד וקיים. כך מעשה של רחמים שעשה לוט שנים קודם לכן (כפי שיבאר רש"י) עמד לו ביום הדין.
★ המסר ליום: אין מעשה טוב שהולך לאיבוד. מה שעשינו לטובת אחר — אפילו בשתיקה — נזכר למעלה, ובבוא היום הוא עומד לנו.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם • (ב"ר) מַהוּ זְכִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל לוֹט? נִזְכַּר שֶׁהָיָה לוֹט יוֹדֵעַ שֶׁשָּׂרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְשָׁמַע שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בְּמִצְרַיִם עַל שָׂרָה: "אֲחֹתִי הִיא", וְלֹא גִּלָּה הַדָּבָר, שֶׁהָיָה חָס עָלָיו. לְפִיכָךְ, חָס הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עָלָיו.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם — מהו זכירתו של אברהם על לוט?": הקושי — הפסוק אומר שה' זכר את אברהם, ובתוצאה הציל את לוט. מה הקשר? היה אפשר לומר: בזכות קרבת המשפחה, או בזכות תפילתו של אברהם. אבל רש"י, על פי המדרש (ב"ר — בראשית רבה), מחפש זכות של לוט עצמו הקשורה לאברהם — מעשה טוב שעשה לוט למען אברהם, וכנגדו נגמל.
★ "נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם": כשירדו אברהם ושרה למצרים בימי הרעב, אמר אברהם לשרה: "אמרי נא אחתי את" (יב, יג). לוט היה עמהם שם — שהרי כשעלו ממצרים נאמר: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו" (יג, א). לוט שמע את אברהם אומר "אחתי היא", וידע את האמת. דבר אחד היה יכול להעמיד את אברהם בסכנת מוות: אילו גילה לוט למצרים ששרה היא אשתו.
★ "ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו": לוט שתק. הוא ריחם על אברהם ולא גילה את הסוד. "לפיכך, חס הקדוש־ברוך־הוא עליו" — מדה כנגד מדה: הוא חס על אברהם, וה' חס עליו. וזהו "ויזכר אלהים את אברהם": ה' זכר את מה שעשה לוט למען אברהם.
★ שימו לב: עוד היום, בהמשך השיעור (כ, ב), נשמע שוב את אברהם אומר על שרה "אחתי היא" — הפעם בגרר.
★ המסר ליום: לפעמים החסד הגדול ביותר הוא דווקא לשתוק — לשמור סוד של חבר, ולא לגלות דבר שעלול להזיק לו. שתיקה כזאת אינה נראית לעין, אבל היא נזכרת למעלה.
בראשית פרק י״ט פסוק ל׳
(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר, וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו עִמּוֹ — כִּי יָרֵא (פָּחַד) לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה, הוּא וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו.
★ לוט ביקש בעצמו לגור בצוער: "הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער... ותחי נפשי" (פסוק כ), והמלאך הבטיח לו: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (פסוק כא). אבל עכשיו, אחרי שראה את ההפיכה, לוט מפחד להישאר בצוער — ועולה אל ההר.
★ שימו לב: בתחילה אמרו לו המלאכים "ההרה המלט" (פסוק יז), ולוט סירב: "ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, פן תדבקני הרעה ומתי" (פסוק יט). עכשיו הוא עולה אל ההר מעצמו — מתוך פחד. מה שלא רצה לעשות כשנצטווה, הוא עושה בסוף מתוך יראה.
★ ועוד: לוט, שבחר בככר הירדן בגלל עושרה (יג, י–יא), ושהיה לו בסדום בית, שם ומעמד ("ולוט ישב בשער סדם", פסוק א) — מסיים את הדרך במערה, בלי רכוש ובלי אשתו, רק עם שתי בנותיו: "הוא ושתי בנתיו".
★ ועוד: הפסוק חוזר פעמיים על "וישב": תחילה "וישב בהר" — באופן כללי; ואחר כך "וישב במערה" — במקום מסתור ומבודד בתוך ההר. כך מוכן הרקע לסיפור שבפסוקים הבאים.
★ מטרת הפסוק: להעמיד לפנינו את לוט ובנותיו לבדם, במערה מבודדת בהר, אחרי חורבן שנראה בעיניהם כסוף העולם.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַל" (אונקלוס: "וּסְלֵק"); "בָּהָר" (אונקלוס: "בְּטוּרָא"); "וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" (אונקלוס: "וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ"); "יָרֵא" — פחד (אונקלוס: "דְחִיל"); "לָשֶׁבֶת" (אונקלוס: "לְמִתַּב"); "בַּמְּעָרָה" (אונקלוס: "בִּמְעַרְתָּא").
★ מדרש: על פרידתו של לוט מאברהם (יג, יא) פירש רש"י על פי המדרש: "ויסע לוט מקדם — הסיע עצמו מקדמונו של עולם; אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלהיו". מי שנפרד מאברהם כדי לרדת אל עושרה של סדום — מוצא את עצמו בסוף הדרך במערה.
★ המסר ליום: מי שבורח מן הציווי — מוצא את עצמו לבסוף באותו מקום שממנו ברח, אבל בתנאים קשים יותר. מוטב לשמוע בקול ה' מן ההתחלה.
כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר • לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר — לפי שהיתה קרובה לסדום": הקושי — המלאך הבטיח במפורש שצוער לא תיהפך (פסוק כא); ממה פחד לוט? רש"י משיב: "לפי שהיתה קרובה לסדום" — היא הייתה סמוכה מאוד למקום החורבן. לוט ראה את האש ואת העשן העולים מסדום, ממש בשכנות, ופחד שהמהפכה תגיע גם אליה.
★ ובאמת, צוער ניצלה רק משום ש"מצער היא" — כפי שפירש רש"י (פסוק כ): "והלא עונותיה מועטים". אבל היא הייתה קרובה לסדום — לא רק במקום, אלא גם באורח החיים. מי שגר בשכנות למקום רע, אינו יכול להרגיש בטוח לגמרי.
★ המסר ליום: לא די להתרחק מן הרע עצמו; צריך להתרחק גם ממה שקרוב אליו. "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" — זו לא רק זהירות, אלא שמירה על הנפש.
בראשית פרק י״ט פסוק ל״א
(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה (הַבַּת הַגְּדוֹלָה) אֶל הַצְּעִירָה (הַבַּת הַקְּטַנָּה): אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ (לָשֵׂאת אוֹתָנוּ לְנָשִׁים) כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ (כְּמִנְהַג כָּל הָעוֹלָם).
★ כאן מתחיל סיפור קשה ועדין, שהתורה מספרת בלשון מאופקת ונקייה: כיצד נולדו שתי האומות מואב ועמון. בפסוקנו הבכירה פותחת ואומרת לאחותה את מחשבתה.
★ שימו לב לדבריה: "אבינו זקן, ואיש אין בארץ". הבנות ראו אש וגפרית יורדות מן השמים, ערים נהפכות, ועשן עולה מכל הארץ. בעיניהן העולם כולו נחרב — וכפי שיבאר רש"י: "סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול". הן חשבו שהן ואביהן לבדם נותרו בעולם, ושעליהן מוטל להמשיך את קיום האנושות.
★ ועוד: "לבוא עלינו כדרך כל הארץ" — לשון נקייה ועדינה לחיי משפחה ואישות, כמנהג כל העולם. כך דרכה של התורה: לדבר בעניינים כאלה בלשון מכובדת ומרומזת. ובעל הטורים יעמוד על המלה "כדרך".
★ ועוד: יש הקבלה בין סיפורנו לסיפור נח. אחרי המבול: "ויטע כרם. וישת מן היין וישכר" (ט, כ–כא); ואחרי חורבן סדום — שוב יין, ושוב אב שאינו יודע מה נעשה סביבו. רש"י עצמו מקשר בין הסיפורים: "כמו בדור המבול".
★ מטרת הפסוק: לגלות את מחשבתן של הבנות. חז"ל דנו את מעשיהן לפי כוונתן — וראו שכוונתן הייתה לקיים את העולם (ראו להלן).
★ מילות מפתח: "הַבְּכִירָה" — הבת הגדולה, הבכורה (אונקלוס: "רַבְּתָא", הגדולה); "הַצְּעִירָה" — הקטנה (אונקלוס: "זְעֶרְתָּא"); "זָקֵן" (אונקלוס: "סִיב"); "וְאִישׁ אֵין" (אונקלוס: "וּגְבַר לֵית"); "לָבוֹא עָלֵינוּ" — לשאת אותנו לנשים (אונקלוס: "לְמֵיעַל עֲלָנָא"); "כְּדֶרֶךְ" — כמנהג (אונקלוס: "כְּאוֹרַח").
★ מדרש: בגמרא (נזיר כג, א) דרשו על המעשה הזה את הפסוק "כי ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י): משל ללוט ושתי בנותיו עמו — הן, שנתכוונו לשם מצוה, עליהן נאמר "וצדיקים ילכו בם"; והוא, שלא נתכוון לשם מצוה — "ופושעים יכשלו בם". אותו מעשה עצמו, ובו כוונות הפוכות.
★ המסר ליום: כוונה טובה היא דבר גדול — אבל היא אינה מספיקה לבדה. הבנות פעלו מתוך הנחה מוטעית ("ואיש אין בארץ"), ולבדן. לפני מעשה גדול, ובפרט מעשה חריג, צריך לבדוק את ההנחות ולשאול את מי שראוי לשאול.
אָבִינוּ זָקֵן • וְאִם לֹא עַכְשָׁו, אֵימָתַי? שֶׁמָּא יָמוּת, אוֹ יִפְסֹק מִלְּהוֹלִיד.
וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ • סְבוּרוֹת הָיוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם נֶחֱרַב כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל (בראשית רבה).
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "אָבִינוּ זָקֵן — ואם לא עכשו, אימתי?": הקושי — מה טעם להזכיר את זקנתו של לוט? רש"י מבאר שזו טענה של דחיפות: אם לא עכשיו — מתי? "שמא ימות, או יפסק מלהוליד" — אבינו זקן, ובעוד זמן קצר כבר לא יהיה אפשר. הלשון "ואם לא עכשיו, אימתי" מוכרת לנו ממאמרו של הלל: "ואם לא עכשיו — אימתי?" (אבות א, יד).
★ "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ — סבורות היו שכל העולם נחרב": הקושי — הרי רק זמן קצר לפני כן היו בצוער, עיר מיושבת! איך אמרו "ואיש אין בארץ"? רש"י, על פי המדרש (בראשית רבה), מבאר: הן לא התכוונו לומר שאין אנשים בסביבה הקרובה, אלא חשבו שהעולם כולו נחרב — "כמו בדור המבול". הן ראו אש וגפרית יורדות מן השמים ועשן עולה מן הארץ, וחשבו שזהו חורבן כללי, כמו המבול, שבו ניצלו רק נח ובני ביתו. (ואולי חשבו שגם צוער, שממנה ברחו בפחד, נחרבה אחריהן.)
★ לפי זה, מניעיהן לא היו תאווה, אלא דאגה להמשך החיים בעולם. ולכן חז"ל דנו אותן לכף זכות, כפי שהבאנו לעיל מן הגמרא בנזיר.
★ המסר ליום: "ואם לא עכשיו, אימתי?" — המלים שנאמרו כאן במערה נעשו בפי הלל יסוד לזריזות בעבודת ה'. הזריזות היא מידה גדולה — כשהיא משמשת לטוב, ובדרך הנכונה.
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ב
(לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: לְכָה (בּוֹאִי), נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה (וּנְקַיֵּם) מֵאָבִינוּ זֶרַע (צֶאֱצָאִים).
★ זו הצעתה של הבכירה לאחותה, המשך ישיר לדבריה בפסוק הקודם. היא יודעת שאביהן לא יסכים לדבר כזה מדעתו — ולכן מציעה להשקות אותו יין, כדי שלא יידע.
★ שימו לב: המטרה שהיא מציינת היא "ונחיה מאבינו זרע" — להחיות זרע, להמשיך את החיים. זו לשון של קיום והחייאה: לפי מה שחשבו, בלי מעשה זה יכלה המין האנושי.
★ ועוד: היין — שבא כאן להסיר את משמר הדעת — הוא שיאפשר את המעשה בפסוק הבא, וחוזר שוב בלילה השני (פסוקים לד–לה).
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י; אבל בעל הטורים יעמוד על המלה "ונחיה".
★ מטרת הפסוק: להציג את תכניתן של הבנות ואת מטרתן המוצהרת — קיום זרע — לפני שהתורה מספרת את המעשה עצמו.
★ מילות מפתח: "לְכָה" — בואי, לכי (אונקלוס: "אִיתָא"); "נַשְׁקֶה" — ניתן לו לשתות (אונקלוס: "נַשְׁקֵי"); "יַיִן" (אונקלוס: "חַמְרָא"); "וּנְחַיֶּה" — ונקיים, נשאיר בחיים (אונקלוס: "וּנְקַיֵּם"); "זָרַע" — צאצאים (אונקלוס: "בְּנִין", בנים).
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה) דרשו את לשון "זרע": לא נאמר כאן "בן", אלא "זרע" — אותו זרע שבא ממקום אחר, וזה מלך המשיח. ובגמרא (בבא קמא לח, ב) נאמר שהקב"ה אמר למשה: "שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן" — רות המואביה ונעמה העמונית. מרות, בת מואב, יצא דוד המלך (רות ד, יג–כב); ונעמה העמונית הייתה אמו של רחבעם בן שלמה (מלכים א יד, כא), ממלכי בית דוד.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר שדווקא במקומות הנמוכים ביותר טמונים ניצוצות הקדושה הגבוהים ביותר, וכשהם מתבררים ועולים — האור גדול יותר. כך גם כאן: מתוך מערה חשוכה, אחרי חורבן סדום, ומתוך מעשה שאינו ראוי — יצא, אחרי דורות, זרעו של דוד מלכא משיחא. זוהי "ירידה צורך עלייה".
★ המסר ליום: אין מצב שממנו אי אפשר לצמוח. הקב"ה מנהל את העולם כך שגם מתוך הירידות הקשות ביותר יצמח בסוף דבר טוב — עד הגאולה השלמה.
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ג
(לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּׄמָהּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתַּשְׁקֶינָה (הַבָּנוֹת) אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע (לוֹט) בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ (לֹא בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁכְבָה וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁקָּמָה).
★ התכנית שבפסוק הקודם מתבצעת: באותו לילה משקות הבנות את אביהן יין, והבכירה באה אליו. ולוט — "לא ידע בשכבה ובקומה": היין גרם שלא ירגיש במה שנעשה.
★ שימו לב: מעל האות וי"ו שבמלה "ובקומה" יש נקודה — אחת מעשר הנקודות שבתורה (אבות דרבי נתן, פרק לד), כמו הנקודות שראינו ביום ראשון מעל "אליו" (יח, ט). רש"י ובעל הטורים יבארו מה היא באה ללמד.
★ ועוד: כמה צורות לשון מיוחדות בפסוק: "ותשקין" — צורה נדירה של "ותשקינה" (הן השקו), והנו"ן הסופית מנוקדת בקמץ; "בלילה הוא" — כלומר "בלילה ההוא", בלי ה"א הידיעה. ובלשון "ותשכב את אביה" — רש"י יעמוד על ההבדל בינה לבין הלשון שנאמרה בצעירה.
★ ועוד: התורה מספרת את המעשה בקצרה ובאיפוק, בלי תיאורים; ובכל זאת יש בה דיוקים, שמהם למדו חז"ל כיצד לשפוט כל אחד מן המעורבים — את הבכירה, את הצעירה ואת לוט.
★ מטרת הפסוק: לספר בצניעות את ראשית לידתו של מואב, ולגלות — דרך הנקודה — מה הייתה אחריותו של לוט.
★ מילות מפתח: "וַתַּשְׁקֶיןָ" — השקו (אונקלוס: "וְאַשְׁקִיאָה"); "בַּלַּיְלָה הוּא" — בלילה ההוא (אונקלוס: "בְּלֵילְיָא הוּא"); "וַתָּבֹא" — ונכנסה (אונקלוס: "וְעַלַּת"); "הַבְּכִירָה" (אונקלוס: "רַבְּתָא"); "וְלֹא יָדַע" (אונקלוס: "וְלָא יְדַע"); "בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" — בשעה ששכבה ובשעה שקמה (אונקלוס: "בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ").
★ מדרש: בגמרא (נזיר כג, ב) אמרו שבשכר לילה אחת שקדמה הבכירה לצעירה, קדמה ארבעה דורות לישראל למלכות: מן הבכירה יצא מואב, ומרות המואביה — עובד, ישי, דוד ושלמה; ורק אחריהם מלך רחבעם, בנה של נעמה העמונית, מזרעה של הצעירה. ומכאן למדו: "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה" — שהרי הן ראו במעשה הזה מצוה של קיום העולם.
★ המסר ליום: היין מסיר את משמר הדעת, ועל כן צריך להיזהר בו מאוד. לוט, שלא שמר על דעתו, לא ידע מה נעשה בביתו — ומכאן לימוד לכל אדם: לשמור על צלילות הדעת, ובפרט במקום ובשעה שבהם הדבר נחוץ ביותר.
וַתַּשְׁקֶיןָ וְגוֹ' • יַיִן נִזְדַּמֵּן לָהֶן בַּמְּעָרָה, לְהוֹצִיא מֵהֶן שְׁתֵּי אֻמּוֹת.
וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ • וּבַצְּעִירָה כְּתִיב: "וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ". צְעִירָה, לְפִי שֶׁלֹּא פָּתְחָה בִּזְנוּת, אֶלָּא אֲחוֹתָהּ לִמְּדָתָהּ, חָסַךְ עָלֶיהָ הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרַשׁ גְּנוּתָהּ. אֲבָל בְּכִירָה, שֶׁפָּתְחָה בִּזְנוּת, פִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ.
וּבְקוּמָהּ • שֶׁל בְּכִירָה נָקוּד, (הֲרֵי כְּאִלוּ נִכְתַּב וּבְקִימָה) לוֹמַר שֶׁבְּקוּמָהּ יָדַע, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִשְׁמַר לֵיל שֵׁנִי מִלִּשְׁתּוֹת. (אָמַר רַבִּי לֵוִי: 'כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בֻּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת, לַסּוֹף מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ).
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "וַתַּשְׁקֶיןָ וְגוֹ' — יין נזדמן להן במערה": הקושי — לוט ובנותיו ברחו מסדום בבהלה, בלי דבר; מניין היה להן יין במערה? רש"י משיב: "נזדמן להן" — בהשגחה מלמעלה הזדמן להן יין שם, "להוציא מהן שתי אמות" — כי מן המעשה הזה עתידות לצאת שתי אומות, מואב ועמון, ומהן "שתי הפרידות הטובות". אין זו הצדקה של המעשה, אלא גילוי שגם כאן פועלת ההשגחה העליונה, לתכלית רחוקה.
★ "וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ — ובצעירה כתיב: 'ותשכב עמו'": רש"י משווה בין שני הפסוקים. בבכירה (פסוקנו) נאמר במפורש "ותשכב את אביה"; ובצעירה (פסוק לה) נאמר רק "ותשכב עמו", בלי להזכיר "אביה". מדוע? "צעירה, לפי שלא פתחה בזנות, אלא אחותה למדתה" — הצעירה לא יזמה את המעשה; אחותה הגדולה הציעה ולימדה אותה. ולכן "חסך עליה הכתוב ולא פרש גנותה" — התורה חסה על כבודה ולא אמרה את הדבר במפורש. "אבל בכירה, שפתחה בזנות" — שיזמה — "פרסמה הכתוב במפרש": התורה אמרה בגלוי. התורה עצמה מבחינה, אפוא, בין מי שיוזם לבין מי שנגרר אחריו. ובהמשך השיעור (פסוקים לז–לח) נראה שההבדל הזה ניכר גם בשמות שנתנו לבניהן.
★ "וּבְקוּמָהּ — של בכירה נקוד": רש"י מבאר את הנקודה שמעל הוי"ו. ההערה המוסגרת, באותיות קטנות — "(הרי כאלו נכתב ובקימה)" — מבקשת להמחיש שהנקודה משנה את הבנת המלה. ומה היא מלמדת? "לומר שבקומה ידע" — כשקמה הבכירה, לוט כבר ידע מה אירע. וכך דרשו בגמרא (נזיר כג, א): הנקודה על הוי"ו של הבכירה באה לומר שבשכבה לא ידע, ובקומה ידע.
★ "ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות": זה עיקר הלימוד. אחרי שהבין לוט מה קרה בלילה הראשון — היה עליו להיזהר. ובכל זאת, בלילה השני שוב שתה (פסוק לה). ההאשמה אינה על מה שלא ידע, אלא על מה שידע ולא נשמר.
★ "(אמר רבי לוי: 'כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו)": גם זו תוספת מוסגרת, באותיות קטנות. "להוט" — רודף ומשתוקק; "בולמוס" — רעב עז, תאווה שאין לה גבול. רבי לוי אומר: מי שרודף אחר תאווה כזאת — סופו שהוא נכשל ב"בשרו", כלומר בקרוביו. לוט בחר לגור בסדום, עיר של תאוות; ובגמרא (נזיר כג, א) דרשו גם את בחירתו — "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן" (יג, י) — כבחירה שהייתה בה תאווה. וסוף הדרך — המעשה שבמערה. ⚠ בחוברת נפתח הגרש לפני "כל מי שהוא" ואינו נסגר; הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: טעות אחת אפשר לתלות בחוסר ידיעה; אבל אחרי שיודעים — חובה להישמר. מה שקרה ב"לילה הראשון" מחייב שמירה ב"לילה השני".
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ד
(לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת־אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי מִמָּחֳרָת (בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן), וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה (הַבַּת הַגְּדוֹלָה) אֶל הַצְּעִירָה (הַבַּת הַקְּטַנָּה): הֵן (הִנֵּה) שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ (בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר) עִם אָבִי; נַשְׁקֶה אוֹתוֹ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה, וּבוֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה (וּנְקַיֵּם) מֵאָבִינוּ זֶרַע.
★ אנחנו בסוף סיפור סדום. לוט ושתי בנותיו ניצלו מן ההפכה, אבל לוט פחד לשבת בצוער — "לפי שהיתה קרובה לסדום", כפירוש רש"י (פסוק ל) — ועלה עמהן אל ההר וישב במערה. שם אמרה הבכירה לצעירה: "אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ" (פסוק לא), ורש"י פירש: "סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול". בלילה הראשון השקו את אביהן יין, והבכירה שכבה עמו, "ולא ידע בשכבה ובקומה" (פסוק לג). ובפסוקנו, למחרת, הבכירה מספרת לצעירה ומציעה לה לעשות כמותה בלילה הבא.
★ שימו לב ללשון הפסוק: התורה מספרת את המעשה הקשה הזה בלשון קצרה ועצורה, בלי שום תיאור — ומביאה רק את דבריהן של הבנות, כי בהם נחשפת כוונתן: "ונחיה מאבינו זרע". הן אינן מדברות על תאווה, אלא על קיום: לפי הבנתן העולם כולו נחרב, והן ואביהן הם השארית האחרונה — ועליהן מוטל להמשיך את המין האנושי. הבכירה חוזרת כאן כמעט מילה במילה על מה שאמרה בפסוק לב: "לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע".
★ ועוד: הבכירה היא היוזמת — בלילה הראשון ובלילה השני; הצעירה הולכת בעקבותיה. ההבדל הזה ביניהן יחזור ויבלוט בשמות שייתנו לבניהן (פסוקים לז–לח), ושם יעמוד עליו רש"י.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י. אבל את הנקודה העיקרית כבר אמר רש"י בפסוק לג: "יין נזדמן להן במערה, להוציא מהן שתי אומות" — מערה בהר, ובה יין מוכן: לא מקרה, אלא השגחה; מכאן עתידות לצאת שתי אומות. ובעל הטורים מוצא בדברי הבכירה רמז ל"שינה" שבה היה לוט שקוע (ראו להלן).
★ מטרת הפסוק: להראות שהמעשה נעשה ביוזמת הבנות ומתוך מחשבה (מוטעית) שעליהן להציל את העולם מכליה — ולהכין את סיפור לידתם של מואב ועמון, שני עמים שעוד יתפסו מקום רב בתולדות ישראל.
★ מילות מפתח: "מִמָּחֳרָת" — ביום שלאחר מכן (אונקלוס: "בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי", ביום שאחריו); "הַבְּכִירָה" — הגדולה (אונקלוס: "רַבְּתָא"); "הַצְּעִירָה" — הקטנה (אונקלוס: "זְעֶרְתָּא"); "הֵן" — הנה (אונקלוס: "הָא"); "אֶמֶשׁ" — אתמול בלילה (אונקלוס: "רַמְשָׁא", בערב); "נַשְׁקֶנּוּ" — נשקה אותו (אונקלוס: "נַשְׁקִנֵּהּ"); "יַיִן" (אונקלוס: "חַמְרָא"); "וּנְחַיֶּה... זָרַע" — ונקיים צאצאים (אונקלוס: "וּנְקַיֵּם... בְּנִין", ונקיים בנים).
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה נא) דייקו חז"ל בלשון הבנות: "'ונחיה מאבינו בן' אין כתיב כאן, אלא 'ונחיה מאבינו זרע' — אותו זרע שהוא בא ממקום אחר; ואיזה? זה מלך המשיח". מבנה של הבכירה, מואב, תצא לימים רות המואביה, ומזרעה דוד המלך — ומשיח בן דוד. הבנות חשבו שהן מצילות את העולם מכליה; הן לא ידעו עד כמה רחוק יגיע הזרע הזה.
★ ועוד, בגמרא (נזיר כג, א) דרשו על הפסוק "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י): "משל ללוט ושתי בנותיו עמו: הן שנתכוונו לשם מצוה — 'צדיקים ילכו בם'; הוא שנתכוון לשם עבירה — 'ופושעים יכשלו בם'". אותו מעשה עצמו — והכוונה שמאחוריו היא שקובעת את משמעותו.
★ המסר ליום: הבנות טעו בהערכת המציאות: הן חשבו שהעולם כולו חרב — ובאותה שעה ממש עמד אברהם, דודו של אביהן, במקומו, וראה מרחוק את "קיטר הארץ כקיטר הכבשן" (פסוק כח); העולם לא חרב. מי שיושב לבדו "במערה", מנותק מאחרים, עלול לראות את המציאות שחורה ממה שהיא ולהגיע להחלטות קיצוניות. לפני שמסיקים ש"איש אין בארץ" — כדאי לצאת מן המערה, לשאול ולהתייעץ.
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ה
(לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִשְׁקוּ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יַיִן, וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע (לוֹט) בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.
★ הלילה השני חוזר על הראשון כמעט במדויק: שוב יין, שוב "ולא ידע בשכבה ובקמה". ההבדל היחיד הוא שהפעם היתה זו הצעירה. כך מתקיים הדבר בשתי הבנות — ומשתיהן, כפי שנראה מיד, ייצאו שתי אומות.
★ שימו לב להבדלים הדקים בין שני הלילות. על הבכירה נאמר "ותבא הבכירה" (פסוק לג) — היא באה ביוזמתה; על הצעירה נאמר "ותקם הצעירה" — היא קמה, בעקבות דברי אחותה. ועוד: בפסוק לג נכתב "ובקומה" בוי"ו, ועל הווי"ו נקודה — וכפירוש רש"י שם: "של בכירה נקוד, לומר שבקומה ידע"; ואילו בפסוקנו נכתב "ובקמה" — בלי וי"ו ובלי נקודה. הנקודה נמצאת רק אצל הבכירה.
★ ועוד: "גם בלילה ההוא" — המילה "גם" קושרת את הלילה השני לראשון. ועל כך מעיר רש"י בפסוק לג: אף על פי שבקומה של הבכירה ידע — "לא נשמר ליל שני מלשתות". פסוקנו הוא אותו "ליל שני".
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להשלים את הסיפור — שתי בנות, שני לילות — ולהכין את הקורא לשני ההריונות ולשתי האומות שיצאו מהן.
★ מילות מפתח: "וַתַּשְׁקֶיןָ" — והשקו (אונקלוס: "וְאַשְׁקִיאָה"); "גַּם" (אונקלוס: "אַף"); "בַּלַּיְלָה הַהוּא" (אונקלוס: "בְּלֵילְיָא הַהוּא"); "וַתָּקָם" (אונקלוס: "וְקָמַת"); "וְלֹא־יָדַע" (אונקלוס: "וְלָא יְדַע"); "בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ" — בשכבה ובקומה (אונקלוס: "בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ").
★ מדרש: בגמרא (נזיר כג, א) נשאלת השאלה: אם לוט לא ידע — מה יש לבוא אליו בטענות? והגמרא משיבה מתוך הנקודה שעל "ובקומה" של הבכירה: "למה נקוד על וי"ו של 'ובקומה' דבכירה? לומר שבקומה ידע". ושואלת: "ומאי הוה ליה למעבד?" — מה יכול היה לעשות, הרי הדבר כבר נעשה? ומשיבה: "נפקא מינה דלאורתא לא איבעי ליה למשתי" — ההבדל הוא לגבי הלילה הבא: בערב שלאחר מכן לא היה לו לשתות. זהו מקור דברי רש"י בפסוק לג — וזהו הלילה שבפסוקנו.
★ המסר ליום: "לאורתא לא איבעי ליה למשתי" — בפעם הראשונה אפשר לטעון "לא ידעתי". אבל מי שכבר יודע לאן הדבר הוביל אותו פעם אחת, אחראי לבנות לעצמו גדר בפעם השנייה. טעות ראשונה היא טעות; חזרה עליה, כשאפשר היה להיזהר, היא כבר בחירה. וכדברי אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" (אבות א, א).
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ו
(לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתַּהֲרֶינָה (וְנִתְעַבְּרוּ) שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
★ זו תוצאת שני הלילות: שתי הבנות הרו. הפסוק קצר מאוד — חמש מילים בלבד — ומסכם את כל המעשה.
★ שימו לב: התורה אומרת במפורש "מאביהן". היא אינה מטשטשת את מוצאם של שני העמים שעתידים להיוולד, אלא קובעת אותו בגלוי — ועל רקע זה נבין בפסוקים הבאים את השמות "מואב" ו"בן עמי".
★ ועוד: "שתי בנות לוט" — שתיהן, וכל אחת מלילה אחד בלבד. דבר זה אינו מובן מאליו, ורש"י יעמוד עליו.
★ מטרת הפסוק: לקבוע את מוצאם של מואב ועמון, ולהראות שהדבר נעשה בהשגחה מיוחדת — כדברי רש"י בפסוק לג: "להוציא מהן שתי אומות".
★ מילות מפתח: "וַתַּהֲרֶיןָ" — והרו, נתעברו (אונקלוס: "וְעַדִּיאַן"); "שְׁתֵּי" (אונקלוס: "תַּרְתֵּין"); "בְנוֹת־לוֹט" (אונקלוס: "בְּנַת לוֹט"); "מֵאֲבִיהֶן" (אונקלוס: "מֵאֲבוּהֵן").
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא לח, א–ב) מסופר שכאשר ביקש משה להילחם במואב, אמר לו הקב"ה: "לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי — שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם: רות המואביה ונעמה העמונית". ("פרידות" — גוזלות, יונים צעירות.) רות היא אם מלכות בית דוד; ונעמה העמונית היא אמו של רחבעם בן שלמה, מלך יהודה (מלכים א יד, כא: "ושם אמו נעמה העמנית"). מתוך המעשה שבמערה עתידות לצאת שתי "יונים" טובות — ומהן תצמח מלכות ישראל.
★ המסר ליום: באותה שעה לא יכול היה איש לדמיין מה ייצא מן המערה הזאת. אנו רואים תמיד רק קטע קטן מן התמונה; את פירותיו של מאורע — גם של מאורע קשה — מגלים לפעמים רק אחרי דורות. לכן אין לשפוט את הסיפור כולו לפי פרק אחד ממנו.
וַתַּהֲרֶיןָ וְגוֹ' • אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵלּוּ שָׁלְטוּ בְּעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן (סְפָרִים אֲחֵרִים: עֵדוּתָן) לַחוּץ, וְנִתְעַבְּרוּ מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַתַּהֲרֶיןָ וְגוֹ' — אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה": הקושי — לפי מה שמקובל בדברי חז"ל, בדרך הטבע אין אשה מתעברת מן הפעם הראשונה; ואילו כאן הרו שתי הבנות מיד, כל אחת מלילה אחד בלבד. איך?
★ "אלו שלטו בעצמן... ונתעברו מביאה ראשונה": רש"י משיב, על פי המדרש (בראשית רבה, פרשה נא), שהבנות פעלו מתוך שליטה וכוונה מלאה — "שלטו בעצמן" — ולכן נתעברו כבר מן הפעם הראשונה. רש"י מתאר זאת בלשון נקייה ומעודנת, וגם אנו לא נאריך בפרטים. העיקר: הן לא נגררו אחר תאווה; הן עשו את הדבר במכוון, לשם התכלית שקבעו לעצמן — "ונחיה מאבינו זרע".
★ "(ספרים אחרים: עדותן)": בסוגריים מובאת גרסה אחרת, שנמצאה ב"ספרים אחרים" — בדפוסים או בכתבי יד אחרים של פירוש רש"י. ההבדל בין שתי הגרסאות הוא בניסוח בלבד; שתיהן לשון נקייה לאותו עניין.
★ ומה לומדים מכך? שגם ההריון יצא אל הפועל בדרך שאינה רגילה — כמו היין "שנזדמן להן במערה" (רש"י, פסוק לג). הכול כוון משמים: "להוציא מהן שתי אומות".
★ המסר ליום: רש"י מסביר כאן דבר עדין מאוד — ובוחר כל מילה בזהירות. אפשר לבאר כל עניין, גם קשה, בלי לוותר על צניעות הלשון. הדרך שבה אנו מדברים על דבר מלמדת לא פחות מן הדבר עצמו.
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ז
(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ "מוֹאָב"; הוּא אֲבִי (אֲבִי הָאֻמָּה שֶׁל) מוֹאָב עַד הַיּוֹם.
★ ההריון בא אל קצו: הבכירה יולדת בן, וקוראת לו שם שמגלה את מוצאו: "מואב" — מֵ־אָב, מן האב.
★ שימו לב: התורה מוסיפה "הוא אבי מואב עד היום". "עד היום" — עד הזמן שבו נכתבו הדברים: עם מואב קיים, ונקרא על שם האב הקדמון הזה. ואכן מואב מופיע לאורך כל התנ"ך כשכנם של ישראל ממזרח לירדן: בלק מלך מואב, ששכר את בלעם לקלל את ישראל (במדבר כב); "ערבות מואב", שבהן חנו ישראל לפני הכניסה לארץ (במדבר כב, א), ו"בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א, ה); ורות המואביה, שבאה לחסות תחת כנפי השכינה.
★ ועוד: השם "מואב" מגלה את סוד הלידה בגלוי, בלי כיסוי. ובפסוק הבא נראה שהצעירה בחרה שם שונה לגמרי — ועל ההבדל הזה בנוי פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: לספר על הולדת מואב, אבי האומה, ולהסביר את שמו.
★ מילות מפתח: "וַתֵּלֶד" (אונקלוס: "וִילִידַת"); "בֵּן" (אונקלוס: "בַּר"); "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ" (אונקלוס: "וּקְרַת שְׁמֵהּ"); "מוֹאָב" — מֵאָב, מן האב (אונקלוס: "מוֹאָב", בלי שינוי); "אֲבִי־מוֹאָב" — אבי עם מואב (אונקלוס: "אֲבוּהוֹן דְּמוֹאָבָא", אביהם של המואבים); "עַד־הַיּוֹם" (אונקלוס: "עַד יוֹמָא דֵין", עד היום הזה).
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא לח, ב) נאמר: "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתו בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות לישראל למלכות". חז"ל רואים בכוונת הבנות "דבר מצוה" — הרי חשבו שהן מקיימות את העולם. ומזרע הבכירה, דרך רות המואביה, באו עובד, ישי, דוד ושלמה — ארבעה דורות לפני שהגיע זרע הצעירה אל בית המלוכה, ברחבעם בן נעמה העמונית.
★ המסר ליום: "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה" — מי שממהר לעשות טוב, ולא דוחה למחר, אינו יודע כמה דורות של ברכה הוא מקדים בכך. כל צעד טוב שנעשה היום במקום מחר — יש לו השפעה שאיננו רואים.
מוֹאָב • זוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה צְנוּעָה פִּרְסְמָה שֶׁמֵּאָבִיהָ הוּא, אֲבָל צְעִירָה קְרָאַתּוּ בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְקִבְּלָה שָׂכָר בִּימֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן: (דברים ב) "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" כְּלָל, וּבְמוֹאָב לֹא הִזְהִיר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּם, אֲבָל לְצַעֲרָן הִתִּיר לוֹ.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "מוֹאָב — זו שלא היתה צנועה פרסמה שמאביה הוא": הקושי — מדוע מספרת התורה מה בדיוק קראה כל אחת מן הבנות לבנה, ומדוע השמות שונים זה מזה? רש"י משווה בין שני השמות. הבכירה קראה "מואב" — מֵ־אָב — ובכך "פרסמה שמאביה הוא": היא הכריזה בפומבי, בשם עצמו, על מוצאו של הבן. זה מה שרש"י מכנה "לא היתה צנועה" — היא לא הסתירה את הדבר.
★ "אבל צעירה קראתו בלשון נקיה": הצעירה קראה לבנה "בן עמי" — בן בני משפחתי, בן קרובַי. השם אמת — הוא אכן בן משפחתה — אבל אינו מפרסם את פרטי הדבר. זו "לשון נקיה": לומר אמת, בלי לחשוף את מה שאין צורך לחשוף.
★ "וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון: 'ואל תתגר בם' כלל": השכר הגיע מאות שנים אחר כך. כשהגיעו ישראל במדבר אל גבולות מואב ועמון, ציווה הקב"ה את משה. על מואב נאמר: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) — אסור להילחם בהם, אבל מותר להצר להם ולהפחידם; ואילו על בני עמון נאמר: "אל תצרם ואל תתגר בם" (דברים ב, יט) — בלי המילה "מלחמה": אסור להתגרות בהם כלל, בשום צורה. "ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו".
★ מקור הדברים בגמרא (בבא קמא לח, ב): "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה". שם אחד, מילה אחת שנאמרה בעדינות — ושכרה נשמר לצאצאיה גם אחרי מאות שנים.
★ ⚠ בחוברת נוקד כאן "בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה" (ולהלן, ברש"י על כ, ב, נוקד "בִּלְשׁוֹן 'עַל'"); הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: "שכר שיחה נאה" — הבחירה במילים איננה עניין שולי. גם כשצריך לומר דבר אמת וקשה, אפשר לבחור "לשון נקיה". וכדברי חז"ל (פסחים ג, א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו".
בראשית פרק י״ט פסוק ל״ח
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַצְּעִירָה, גַּם הִיא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ "בֶּן עַמִּי"; הוּא אֲבִי בְּנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.
★ גם הצעירה יולדת בן, וקוראת לו "בן עמי" — בן משפחתי. ממנו יצא העם "בני עמון", ששמו נגזר מן "עמי".
★ שימו לב: ההקבלה בין שני הפסוקים מדויקת: "ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום" — "והצעירה גם הוא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי, הוא אבי בני עמון עד היום". ההבדל היחיד — בשם. ועל ההבדל הזה עמד רש"י בפסוק הקודם: הבכירה "פרסמה", והצעירה קראה "בלשון נקיה" — וזכתה לשכר: "ואל תתגר בם" כלל.
★ ועוד: "גם הִוא" — נכתב בתורה בוי"ו ונקרא "היא", ולכן הניקוד "הִוא". (כך גם "אחתי הִוא" ו"והִוא בעֻלת בעל" שבפרק כ, פסוקים ב–ג.)
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י — רש"י בפסוק לז פירש את שני השמות יחד.
★ מטרת הפסוק: להשלים את הולדת שתי האומות — ובכך לחתום את סיפורו של לוט.
★ מילות מפתח: "וְהַצְּעִירָה" (אונקלוס: "וּזְעֶרְתָּא"); "גַם־הִוא" (אונקלוס: "אַף הִיא"); "יָלְדָה בֵּן" (אונקלוס: "יְלִידַת בַּר"); "בֶּן־עַמִּי" — בן משפחתי (אונקלוס: "בַּר עַמִּי"); "בְנֵי־עַמּוֹן" (אונקלוס: "בְּנֵי עַמּוֹן").
★ מדרש: בתורה נאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כג, ד–ה). ובגמרא (יבמות עו, ב) דרשו: "עמוני — ולא עמונית; מואבי — ולא מואבית" — האיסור חל על הגברים בלבד. על פי זה נשא בועז את רות המואביה, וממנה יצא דוד המלך; ושלמה נשא את נעמה העמונית, אם רחבעם. כך נפתחה הדרך לשתי "הפרידות הטובות" שלמדנו עליהן בפסוק לו.
★ כאן מסתיים סיפורו של לוט. הוא נכנס לתורה כבן אחיו של אברהם, שהלך עמו מחרן (יב, ד); "נשא את עיניו" אל ככר הירדן הדשנה ונפרד מאברהם (יג, י–יא); "ויאהל עד סדם" (יג, יב); נשבה ושוחרר בזכות אברהם (יד, יב–טז); ישב "בשער סדם" ואירח את המלאכים (יט, א–ג); וניצל מן ההפכה, כי "ויזכר אלהים את אברהם" (יט, כט). מכל ביתו נותרו בסוף שתי בנות במערה — ושני עמים. מכאן ואילך אין התורה מזכירה עוד את לוט עצמו, אלא רק את "בני לוט" (דברים ב, ט; ב, יט). מסדום העשירה והשבעה נותרו עשן כבשן ונציב מלח; ומלוט — מואב ועמון.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר שוב ושוב העיקרון של "ירידה צורך עלייה" ו"יתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג): דווקא מן המקום הנמוך ביותר יכול לצמוח האור הגדול ביותר. מסדום — דרך המערה, מואב ורות — יצא דוד המלך, וממנו משיח צדקנו. וכבר דרשו חז"ל על "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט, כא): היכן מצאתיו? בסדום (בראשית רבה) — כפי שלמדנו אתמול.
★ המסר ליום: לוט קיבל בבית אברהם את מידת הכנסת האורחים — ובניו, מואב ועמון, "לא קדמו אתכם בלחם ובמים". מה שלא שומרים עליו בבית עלול ללכת לאיבוד בדור הבא. ובכל זאת, גם מן המקום הרחוק ביותר צמחה רות, שחזרה מרצונה אל דרכו של אברהם. אין להתייאש — לא מעצמנו ולא מאחרים.
בראשית פרק כ׳ פסוק א׳
(א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין־קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אֶל אֶרֶץ הַנֶּגֶב (הַדָּרוֹם), וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר, וַיָּגָר (וַיִּתְגּוֹרֵר כְּגֵר) בִּגְרָר.
★ פרק חדש, סיפור חדש: אברהם בגרר. סיפור סדום ולוט נחתם, ועם תחילת פרק כ חוזרת התורה אל אברהם. אברהם נוסע דרומה, אל הנגב, ומתגורר בגרר — עיר בארץ פלשתים. בפסוקים הקרובים נשמע: "אחתי היא", ושרה נלקחת לבית אבימלך מלך גרר; ה' בא אל אבימלך בחלום הלילה: "הנך מת"; אבימלך טוען לחפותו; ה' משיב לו: "השב אשת האיש כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (פסוק ז); אבימלך מוכיח את אברהם, ואברהם משיב: "רק אין יראת אלהים במקום הזה" (פסוק יא); אבימלך מחזיר את שרה עם מתנות ו"כסות עינים" (פסוק טז); ואברהם מתפלל — ובית אבימלך נרפא (פסוק יז). ומיד אחר כך: "וה' פקד את שרה" (כא, א).
★ שימו לב: זו הפעם השנייה שהדבר קורה. כבר בפרשת לך לך ירד אברהם מצרימה בגלל הרעב, אמר על שרה "אחתי היא", ושרה נלקחה לבית פרעה (יב, י–כ). עכשיו זה חוזר בגרר. ובדור הבא יקרה הדבר פעם שלישית, גם הוא בגרר ועם מלך בשם אבימלך — כשיצחק יאמר על רבקה "אחתי היא" (כו, א–יא).
★ ועוד: הפסוק מזכיר שני מקומות: "וישב בין קדש ובין שור", ואחר כך "ויגר בגרר". אברהם קבע את מושבו באזור שבין קדש לשור, במדבר הדרומי, ובגרר עצמה היה "גר" — תושב זר. וכך יזכיר לו אבימלך בהמשך: "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה" (כא, כג).
★ ועוד: הפסוק אינו אומר מדוע נסע אברהם — ורש"י ישלים: שני טעמים.
★ מטרת הפסוק: לפתוח את סיפור גרר — ולהציב את אברהם כגר בארץ זרה, תלוי בחסדי המלך המקומי, רגע לפני הבשורה הגדולה של הולדת יצחק.
★ מילות מפתח: "וַיִּסַּע" — נסע, עקר ממקומו (אונקלוס: "וּנְטַל"); "מִשָּׁם" (אונקלוס: "מִתַּמָּן"); "אַרְצָה הַנֶּגֶב" — אל ארץ הנגב, הדרום; הה"א שבסוף "ארצה" מציינת כיוון (אונקלוס: "לְאַרְעָא דָרוֹמָא"); "קָדֵשׁ" (אונקלוס: "רְקָם"); "שׁוּר" (אונקלוס: "חַגְרָא"); "וַיָּגָר" — התגורר כגר (אונקלוס: "וְאִתּוֹתַב", והתיישב); "גְּרָר" — עיר בארץ פלשתים.
★ מדרש: מקור הפירוש השני של רש"י ("להתרחק מלוט") הוא במדרש — רש"י מציין בסוף דבריו "ב"ר", כלומר בראשית רבה (פרשה נב, הפותחת בפסוקנו). ועל הטעם הראשון — שאברהם אינו יכול לשבת במקום שאין בו אורחים — ראו מה שנאמר עליו בהמשך הפרשה: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג), ופירש רש"י שם: "פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה... על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם".
★ ביאור בדרך חב"ד: בשיחות הרבי מודגש פעמים רבות שעבודתו של אברהם אבינו היתה "ויקרא שם בשם ה'" — לפרסם אלוקות בעולם, ושלשם כך הוא הולך אל המקום שבו נמצאים האנשים. כשהעוברים והשבים פסקו — אברהם אינו נשאר במקום הנוח והמוכר; הוא נוסע אל מקום שבו יש את מי לקרב. זו דמותו של שליח: לא לחכות שיבואו אליו, אלא ללכת אל המקום שבו הוא נחוץ.
★ המסר ליום: אברהם לא התעכב במקום שבו כבר אי אפשר היה למלא את שליחותו. כשהדלת לחסד נסגרת במקום אחד — לא לשבת ולהתאונן, אלא לחפש היכן נמצאים עכשיו "העוברים והשבים" שזקוקים לנו.
וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם • כְּשֶׁרָאָה שֶׁחָרְבוּ הַכְּרַכִּים וּפָסְקוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, נָסַע לוֹ מִשָּׁם. דָּבָר אַחֵר: לְהִתְרַחֵק מִלּוֹט, שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם רַע שֶׁבָּא עַל בְּנוֹתָיו (ב"ר).
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני טעמים.
★ "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם": הקושי — אברהם ישב "באלני ממרא אשר בחברון" (יג, יח; וכן יח, א), והיה שם מוכר ונכבד. מדוע עזב דווקא עכשיו? הפסוק אינו נותן סיבה.
★ טעם ראשון: "כשראה שחרבו הכרכים ופסקו העוברים והשבים, נסע לו משם". "כרכים" — ערים גדולות. ערי הככר — סדום, עמורה וחברותיהן — היו ערים גדולות ועשירות, ודרכים עברו ביניהן. כשנהפכו, פסקה התנועה באזור כולו; לא היו עוד עוברי דרך. ואברהם — שכל ענייניו היו בהכנסת אורחים, כפי שלמדנו בתחילת הפרשה ("והוא ישב פתח האהל כחם היום", יח, א) — אינו יכול לשבת במקום שאין בו אורחים. לכן נסע אל מקום שבו יש עוברים ושבים.
★ טעם שני: "דבר אחר: להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו". מה שקרה במערה נודע ברבים — הרי השם "מואב" אינו מסתיר דבר (וכפי שפירש רש"י בפסוק לז, הבכירה "פרסמה"). אברהם, שהיה ידוע כדודו של לוט, לא רצה שיקשרו את שמו — ואת שם ה' שהוא מפרסם — אל שמו הרע של לוט. לכן התרחק.
★ שני הטעמים משלימים זה את זה: האחד — כדי שיוכל להמשיך להיטיב עם הבריות; השני — כדי לשמור על שמו הטוב, שהוא חלק מן השליחות עצמה. מי שמקרב אחרים אל ה' צריך שגם שמו יהיה נקי.
★ המסר ליום: "להתרחק מלוט" — יש קרובים שאוהבים אותם, ובכל זאת יש מצבים שבהם צריך לשמור מרחק — לא מתוך שנאה, אלא כדי לשמור על הדרך ועל השם הטוב. אברהם יצא להציל את לוט במלחמת המלכים, ובזכותו ניצל לוט מן ההפכה; אבל כשהיה צורך — ידע גם להתרחק.
בראשית פרק כ׳ פסוק ב׳
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת־שָׂרָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ: "אֲחוֹתִי הִיא"; וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ, מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה (אֶל בֵּיתוֹ).
★ זה מה שקרה בגרר: אברהם, גר בארץ זרה, הציג את שרה כאחותו — ומלך המקום, אבימלך, שלח ולקח אותה לביתו. הפסוק קצר ויבש: אין בו שיחה בין אברהם לשרה, ואין בו נימוק. את הנימוק ישמיע אברהם רק בהמשך, כשאבימלך יתבע ממנו הסבר: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (פסוק יא); ושם יוסיף: "וגם אמנה אחתי בת אבי היא" (פסוק יב).
★ שימו לב: הפסוק אומר "ויאמר אברהם אל שרה אשתו" — כאילו דיבר אל שרה; אבל המשך הפסוק מראה שהדברים נאמרו לאנשי גרר. רש"י יבאר.
★ ועוד: השוו לסיפור מצרים (יב, יא–יג): שם פנה אברהם אל שרה וביקש ממנה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא אחתי את" — בלשון בקשה, "נא". כאן אין שום פנייה אל שרה. גם על כך יעמוד רש"י.
★ ועוד: "אֲחֹתִי הִוא" — נכתב בוי"ו ונקרא "היא", כמו "גם הִוא" שביט, לח.
★ מטרת הפסוק: לתאר את הסכנה — שרה, אם האומה העתידה, נלקחת לבית מלך זר — רגע לפני שה' פוקד אותה ונולד יצחק (כא, א–ב).
★ מילות מפתח: "אֶל־שָׂרָה" — על שרה, לגבי שרה (אונקלוס: "עַל שָׂרָה"); "אִשְׁתּוֹ" (אונקלוס: "אִתְּתֵהּ"); "אֲחֹתִי הִוא" (אונקלוס: "אֲחָתִי הִיא"); "וַיִּשְׁלַח" (אונקלוס: "וּשְׁלַח"); "מֶלֶךְ גְּרָר" (אונקלוס: "מַלְכָּא דִגְרָר"); "וַיִּקַּח" (אונקלוס: "וּדְבַר", והוליך).
★ מדרש: מדוע ביקש מלך לקחת לביתו אשה בת תשעים? בגמרא (בבא מציעא פז, א) דרש רב חסדא את דברי שרה "אחרי בלתי היתה לי עדנה" (יח, יב): "לאחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין — נתעדן הבשר, ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו". כבר עם בשורת המלאכים חזרו אל שרה נעוריה ויופייה — ולכן נלקחה.
★ ועוד: הרמב"ם (בפירושו למשנה, אבות ה, ג) מונה את לקיחת שרה בידי מלך גרר כאחד מעשרת הנסיונות שבהם "נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם". אברהם כבר עבר את הנסיון הזה פעם אחת, במצרים — והנה הוא חוזר. ואברהם אינו מתלונן ואינו מהרהר; הוא סומך על ה'.
★ המסר ליום: אברהם עמד באותו נסיון פעמיים — במצרים ובגרר. יש נסיונות שחוזרים בחיים, ולא תמיד מפני שנכשלנו בפעם הראשונה; לפעמים הנסיון השני בא כדי להעמיק את מה שכבר השגנו. העיקר הוא לעמוד בו שוב, באותה אמונה.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם • כָּאן לֹא נָטַל רְשׁוּת, אֶלָּא עַל־כָּרְחָהּ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָהּ, לְפִי שֶׁכְּבָר לֻקְּחָה לְבֵית פַּרְעֹה עַל־יְדֵי־כֵּן.
אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ • עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: (שמואל א ד) "אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וְגוֹ'", "וְאֶל מוֹת חָמִיהָ", שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן "עַל".
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם — כאן לא נטל רשות": בפעם הקודמת, במצרים, ביקש אברהם את הסכמתה של שרה: "אמרי נא אחתי את" (יב, יג). כאן — "לא נטל רשות". מדוע?
★ "אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לקחה לבית פרעה על ידי כן": שרה כבר נלקחה פעם אחת לבית פרעה בגלל "אחתי היא" (יב, טו). אחרי חוויה כזאת לא היתה מסכימה לחזור על כך — ולכן אברהם לא שאל אותה, אלא אמר זאת "על כרחה" (בעל כורחה) ו"שלא בטובתה" (בלי הסכמתה). גם כאן, כמו במצרים, החשש היה שאם יידעו שהיא אשתו — יהרגו אותו כדי לקחתה (וכפי שיאמר אברהם בפסוק יא: "והרגוני על דבר אשתי").
★ "אֶל־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ — על שרה אשתו": הקושי — "ויאמר אברהם אל שרה" נשמע כאילו אמר לשרה "אחתי היא"; וזה אינו מתיישב — הרי, כפי שפירש רש"י זה עתה, לא אמר לה דבר. אלא: "אל" כאן פירושו "על" — אמר על שרה, לגבי שרה, לאנשי המקום.
★ "וכיוצא בו: 'אל הלקח ארון וגו'', 'ואל מות חמיה' — שניהם בלשון 'על'": רש"י מוכיח מספר שמואל (שמואל א ד, יט–כא): אשת פינחס בן עלי שמעה את השמועה הקשה — ארון האלהים נלקח בידי הפלשתים, וחמיה עלי ובעלה פינחס מתו. היא ילדה בן וקראה לו "אי כבוד" — "אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה", כלומר: על הילקח הארון, ועל מות חמיה ובעלה. גם שם "אל" פירושו "על". וכך גם תרגם אונקלוס בפסוקנו: "על שרה".
★ המסר ליום: את שרה לא שאלו הפעם — אבל ה' שמר עליה (כפי שנראה בפסוק ד, ובפסוק ו: "לא נתתיך לנגע אליה"). גם כשאדם נקלע למצב שאינו בשליטתו ושלא ברצונו, הוא אינו לבד; השמירה העליונה מלווה אותו.
בראשית פרק כ׳ פסוק ג׳
(ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל־אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנְּךָ מֵת (הִנְּךָ עָתִיד לָמוּת) עַל (בִּגְלַל) הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִיא בְּעוּלַת בַּעַל (אֵשֶׁת אִישׁ).
★ ה' מתערב מיד: עוד לפני שאבימלך הספיק לנגוע בשרה, הוא מקבל בחלום אזהרה חמורה. מה שאברהם הסתיר — "אחתי היא" — ה' מגלה: "והיא בעולת בעל", אשת איש.
★ שימו לב: "הנך מת" — לא "תמות", אלא "הנך מת", כאילו הדבר כבר נגזר. ובכל זאת, בהמשך (פסוק ז) ה' פותח לו פתח: "ועתה השב אשת האיש... ויתפלל בעדך וחיה". האזהרה באה כדי לעצור, לא כדי להעניש.
★ ועוד: בכל סיפור אבימלך מופיע השם "אלהים" — "ויבא אלהים", "ויאמר אליו האלהים" (פסוק ו), "וירפא אלהים" (פסוק יז) — ורק בסוף הסיפור, כשמתברר מה קרה לבית אבימלך, נאמר "כי עצר עצר ה'" (פסוק יח). ה' נגלה כאן אל אבימלך כשופט העולם, השומר על משפט ועל מוסר גם בארץ זרה.
★ ועוד: "והִוא בעֻלת בעל" — נכתב "הוא" ונקרא "היא". "בעולת בעל" — אשה נשואה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות את ההשגחה על שרה ועל אברהם — ה' מגן על שרה ברגע הסכנה — וללמד שגם המלך החזק ביותר כפוף למשפטו של ה': איסור אשת איש חל גם על אומות העולם.
★ מילות מפתח: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים" (אונקלוס: "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ", ובא דבר מלפני ה'); "בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה" (אונקלוס: "בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא"); "הִנְּךָ מֵת" (אונקלוס: "הָא אַתְּ מִית"); "עַל־הָאִשָּׁה" — בגלל האשה (אונקלוס: "עַל עֵיסַק אִתְּתָא", על עסק האשה, בעניין האשה); "בְּעֻלַת בָּעַל" — נשואה לבעל (אונקלוס: "אִתַּת גְּבָר", אשת איש).
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה נב) עמדו חז"ל על כך שאל אבימלך — וכן אל לבן הארמי ("ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה", לא, כד) — נגלה ה' רק "בחלום הלילה", ולא בהתגלות שלמה וגלויה כפי שנגלה לאבות ולנביאי ישראל. ההתגלות לאבימלך באה לא משום מעלתו, אלא כדי להגן על שרה ועל אברהם.
★ ועוד: בגמרא (סנהדרין נו, א) נמנות שבע מצוות בני נח, ואחת מהן — איסור גילוי עריות, שבכללו איסור אשת איש. סיפורנו מראה שהאיסור הזה חל על אבימלך, אף שאינו מזרע אברהם.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי פעל רבות להפצת שבע מצוות בני נח בקרב אומות העולם — שכל אדם, באשר הוא אדם, מחויב בהן מצד ציווי ה'. סיפור אבימלך מראה זאת בבירור: ה' בא אל מלך גרר ומעמיד אותו מול חובתו המוסרית. גם מי שאינו מזרע אברהם עומד בפני בורא העולם, ונושא באחריות למעשיו.
★ המסר ליום: "הנך מת" — לפעמים האזהרה החריפה ביותר היא גם החסד הגדול ביותר: היא מגיעה ברגע האחרון, לפני שהמעשה נעשה, כדי שעוד אפשר יהיה לתקן. כשמקבלים "אזהרה" בחיים — כדאי לעצור ולהקשיב.
בראשית פרק כ׳ פסוק ד׳
(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ (לֹא נָגַע בָּהּ); וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי (רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם), הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג (הַאִם תַּהֲרֹג עַם, גַּם אִם הוּא צַדִּיק)?
★ אבימלך משיב בחלום על דברי ה' "הנך מת". הפסוק פותח בהערת רקע: "ואבימלך לא קרב אליה" — הוא לא נגע בשרה. ומכאן טענתו: אם לא חטאתי — מדוע אמות? ובפסוק הבא יפרט: "הלא הוא אמר לי אחתי היא... בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת" (פסוק ה).
★ שימו לב לפנייה "אדני" — בקמ"ץ: זהו שם קודש; אבימלך פונה אל ה' עצמו. וכך גם תרגם אונקלוס: "וַאֲמַר יְיָ".
★ ועוד: "הגוי גם צדיק תהרג" מזכיר מאוד את דברי אברהם שלמדנו שלשום, בתפילתו על סדום: "האף תספה צדיק עם רשע" (יח, כג), "השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (יח, כה). אבל ההבדל גדול: אברהם טען בעד אחרים, ובענווה — "ואנכי עפר ואפר" (יח, כז); אבימלך טוען בעד עצמו, ומכריז על עצמו שהוא "צדיק".
★ ועוד: "לא קרב אליה" — התורה מדגישה זאת במפורש. רש"י יבאר מי מנע זאת; ובעוד פסוקים מעטים (כא, א–ב) תיפקד שרה ותלד את יצחק — ולכן חשוב שיהיה ברור לכל שאבימלך לא נגע בה. ובעל הטורים קורא את סוף הפסוק באופן אחר מרש"י (ראו להלן).
★ מטרת הפסוק: להציג את טענת אבימלך — שפעל בתום לב — ולהבהיר ששרה נשמרה בטהרתה.
★ מילות מפתח: "לֹא קָרַב אֵלֶיהָ" — לא התקרב אליה, לא נגע בה (אונקלוס: "לָא קְרֵב לְוָתַהּ"); "אֲדֹנָי" — שם קודש (אונקלוס: "יְיָ"); "הֲגוֹי" — האם עם (אונקלוס: "הֲעָם"); "צַדִּיק" — חף מפשע, ישר (אונקלוס: "זַכַּאי", נקי מאשמה); "תַּהֲרֹג" (אונקלוס: "תִּקְטוֹל").
★ מדרש: בגמרא (בבא מציעא פז, א) נאמר: "ליצני הדור היו אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה ממנו". מה עשה הקב"ה? "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם", וכולם העידו "אברהם הוליד את יצחק". רש"י מביא זאת בפרשת תולדות (כה, יט). ופסוקנו — "ואבימלך לא קרב אליה" — הוא עדותה המפורשת של התורה עצמה.
★ המסר ליום: אבימלך מיהר לקרוא לעצמו "צדיק" ולמצוא את האשמה אצל אחרים — "הלא הוא אמר לי". אברהם, לעומתו, אמר "ואנכי עפר ואפר", ולימד זכות דווקא על אחרים. דרכו של אברהם היא לבחון קודם את עצמנו — ולהליץ טוב על הזולת.
לֹא קָרַב אֵלֶיהָ • הַמַּלְאָךְ מְנָעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ".
הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג • אַף אִם הוּא צַדִּיק, תַּהַרְגֶנּוּ? שֶׁמָּא כָּךְ דַּרְכְּךָ לְאַבֵּד הָאֻמּוֹת חִנָּם? כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה. אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהֲרַגְתָּם עַל לֹא דָבָר, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵנִי.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "לֹא קָרַב אֵלֶיהָ — המלאך מנעו": הקושי — הפסוק אומר "לא קרב", ואפשר היה לחשוב שאבימלך נמנע מרצונו, מתוך צדקותו. רש"י משיב: לא; "המלאך מנעו" — הוא נמנע מכוח עליון. והראיה: "כמו שנאמר: 'לא נתתיך לנגע אליה'" — כך יאמר לו ה' בהמשך (פסוק ו): "ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי, על כן לא נתתיך לנגע אליה". אבימלך לא נמנע בכוחות עצמו; ה' מנע אותו.
★ "הֲגוֹי גַּם־צַדִּיק תַּהֲרֹג — אף אם הוא צדיק, תהרגנו?": רש"י מבאר את סדר המילים: "הגוי" — העם הזה, כלומר אני ועמי; "גם צדיק" — גם אם הוא צדיק; "תהרג" — תהרוג אותו? זו שאלה של תמיהה: האם כך תעשה?
★ "שמא כך דרכך לאבד האומות חנם? כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה": כאן אבימלך מרחיק לכת: אולי זו דרכך — להשמיד עמים בלי סיבה? כך, לטענתו, עשית לדור המבול, שנמחה מן העולם, ולדור הפלגה (בוני מגדל בבל), שנענש ופוזר על פני כל הארץ (יא, ח–ט). "אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כשם שאתה אומר להרגני" — מעכשיו אני אומר שגם הם נענשו בלי אשמה, כשם שעכשיו אתה אומר להרוג אותי בלי אשמה.
★ זו טענה נועזת — ושגויה מיסודה: דור המבול נענש משום ש"מלאה הארץ חמס" (ו, יג), ודור הפלגה — על שמרדו בה'. אבל רש"י מביא אותה כדי להראות עד כמה חש אבימלך שנעשה לו עוול. ותשובת ה' בפסוק ו מכירה בצד הצודק שבדבריו — "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" — ובכל זאת דורשת ממנו: "השב אשת האיש" (פסוק ז).
★ המסר ליום: אבימלך מיהר להאשים את הקב"ה בחוסר צדק — "שמא כך דרכך". כשקורה לנו משהו שנראה לא צודק, קל לבוא בטענות כלפי שמיא. אבל ה' "ידע כי בתם לבבך" — הוא רואה את כל התמונה, וגם כשאנו נבהלים, הוא מנחה אותנו אל הדרך לתקן.
בראשית פרק כ׳ פסוק ה׳
(ה) הֲלֹא הוּא אָמַר־לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא־גַם־הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אֲבִימֶלֶךְ מַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא:) הֲלֹא הוּא (אַבְרָהָם) אָמַר לִי: "אֲחוֹתִי הִיא", וְהִיא, גַּם הִיא (שָׂרָה עַצְמָהּ), אָמְרָה: "אָחִי הוּא"; בְּתָם לְבָבִי (בְּלֵב תָּמִים, בְּלִי מַחֲשָׁבָה רָעָה) וּבְנִקְיוֹן כַּפַּי (בְּיָדַיִם נְקִיּוֹת) עָשִׂיתִי זֹאת.
★ זהו המשך דבריו של אבימלך בחלום. בפסוקים הקודמים: אברהם נסע לארץ הנגב וגר בגרר (פסוק א), ואמר על שרה אשתו "אחתי היא", ואבימלך מלך גרר שלח ולקח אותה (פסוק ב). בלילה בא אלהים אל אבימלך בחלום ואמר לו: "הנך מת על האשה אשר לקחת, והוא בעלת בעל" (פסוק ג). אבימלך, שלא קרב אליה, השיב: "אדני, הגוי גם צדיק תהרג?" (פסוק ד). ובפסוקנו הוא מפרט את טענת ההגנה שלו: לא אני הטעיתי — הטעו אותי.
★ שימו לב לשני חלקי הטענה. החלק הראשון — עובדתי: שניהם אמרו לי שהם אחים — "הוא אמר לי", "והיא גם הוא אמרה"; לא הייתה לי שום סיבה לחשוד. החלק השני — מוסרי: "בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת" — גם הכוונה (הלב) וגם המעשה (הכפיים) היו נקיים. בפסוק הבא נשמע מה מן הטענה הזאת מקבל הקב"ה — ועל מה הוא שותק.
★ ועוד: בפסוק נכתבה המילה "היא" בשני אופנים: "וְהִיא" — ביו"ד, ואילו "אֲחֹתִי הִוא" ו"גַם הִוא" — בוי"ו, והחיריק שתחת ה"א מורה שקוראים "היא". כך היא דרך הכתיב ברוב המקומות בתורה; וכאן, בפסוק אחד, מופיעות שתי הצורות זו לצד זו.
★ ועוד: "והיא גם הוא אמרה" — מדוע נאמר "גם הוא"? די היה לומר "והיא אמרה". רש"י ידרוש את המילים "גם הוא", ויראה שאבימלך טוען שבדק את הדבר היטב.
★ מטרת הפסוק: להציג את טענת ההגנה של אבימלך במלואה. הוא אינו מכחיש שלקח את שרה, אבל טוען שפעל בתום לב, על סמך דבריהם של אברהם ושרה עצמם. הפסוק מכין את תשובת הקב"ה: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת".
★ מילות מפתח: "הֲלֹא" — האם לא (אונקלוס: "הֲלָא"); "אֲחֹתִי" (אונקלוס: "אֲחָתִי"); "גַם" (אונקלוס: "אַף"); "בְּתָם־לְבָבִי" — בתמימות לבי, בלי מחשבה רעה (אונקלוס: "בְּקַשִּׁיטוּת לִבִּי", ביושר לבי); "וּבְנִקְיֹן כַּפַּי" — בניקיון ידיי, בלי מעשה פסול (אונקלוס: "וּבְזַכָּאוּת יְדַי"); "עָשִׂיתִי זֹאת" (אונקלוס: "עֲבָדִית דָּא").
★ מדרש: הדרשה שמביא רש"י על "גם הוא" — "לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה" — מקורה במדרש בראשית רבה (פרשה נב), שם נדרשת כל הפרשה של אבימלך. אבימלך מרבה בעדים: לא רק אברהם ושרה, אלא כל בני הבית, עד אחרון הגמלים — כדי להראות שלא הייתה לו שום דרך לדעת את האמת.
★ המסר ליום: אבימלך מבחין בין "תם לבב" לבין "נקיון כפים" — בין הכוונה לבין המעשה. אדם צריך לבדוק את עצמו בשני המישורים: האם הכוונה שלי טהורה? והאם גם המעשים שלי נקיים? לפעמים הלב תמים — אבל הידיים כבר הגיעו למקום שלא היה ראוי להן להגיע אליו.
גַּם־הִוא • לְרַבּוֹת עֲבָדִים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שֶׁלָּהּ, אֶת כֻּלָּם שָׁאַלְתִּי וְאָמְרוּ לִי: 'אָחִיהָ הוּא'.
בְּתָם־לְבָבִי • שֶׁלֹּא דִּמִּיתִי לַחֲטֹא.
וּבְנִקְיֹן כַּפַּי • נָקִי אֲנִי מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָּהּ.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "גַּם־הִוא — לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה": הקושי — המילים "גם הוא" מיותרות לכאורה: "והיא אמרה אחי הוא" היה מספיק. רש"י מבאר על פי כלל ידוע בדרשות חז"ל: "גם" בא לרבות — להוסיף עוד משהו על הנאמר. אבימלך אומר: לא רק שרה עצמה אמרה כך, אלא "גם" כל אנשיה — העבדים, הגמלים (נוהגי הגמלים) והחמרים (נוהגי החמורים) שבאו עמה. "את כלם שאלתי ואמרו לי: 'אחיה הוא'" — אבימלך טוען שלא הסתפק בדברי בני הזוג, אלא חקר ודרש אצל כל השיירה, וכולם העידו כמותם. (בדיבור המתחיל נדפס "גַּם" בדגש, ובפסוק — "גַם" בלי דגש, משום שבפסוק המילה מחוברת במקף אל "וְהִיא" שלפניה; ברש"י היא פותחת את הציטוט.)
★ "בְּתָם־לְבָבִי — שלא דמיתי לחטא": "דמיתי" — מלשון דימוי, מחשבה: לא עלה בדעתי כלל שיש כאן חטא. "תם לבב" הוא תמימות המחשבה: לקחתי אישה פנויה, כפי שחשבתי, ולא אשת איש.
★ "וּבְנִקְיֹן כַּפַּי — נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה": "נקיון כפים" הוא נקיון המעשה: הכפיים, הידיים — לא נגעו בה. כך מחלק רש"י את טענתו של אבימלך לשתיים: על המחשבה — "תם לבבי", ועל המעשה — "נקיון כפי". והחלוקה הזאת חשובה, כי בפסוק הבא יקבל הקב"ה רק את חציה.
★ המסר ליום: אבימלך "שאל את כולם" — ולמרות זאת נכשל. בירור יסודי חשוב; אבל לפעמים גם בירור יסודי אינו מגיע אל האמת, וצריך עוד דבר — שמירה מלמעלה, כפי שנשמע בפסוק הבא: "ואחשך גם אנכי אותך".
בראשית פרק כ׳ פסוק ו׳
(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם־אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ־לִי עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְּתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹאת; וָאֶחְשֹׂךְ (וּמָנַעְתִּי) גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מִלַּחֲטֹא לִי; עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ (לֹא נָתַתִּי לְךָ) לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.
★ זו תשובת הקב"ה לטענת אבימלך שבפסוק הקודם. הקב"ה מקבל חלק מן הטענה: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת" — נכון, לא התכוונת לחטוא. אבל הוא מוסיף דבר שאבימלך לא ידע: את העובדה שלא נגע בשרה אין לזקוף לזכותו — "ואחשך גם אנכי אותך". לא אבימלך שמר על עצמו; הקב"ה שמר עליו.
★ שימו לב: אבימלך אמר שני דברים — "בתם לבבי" וגם "ובנקין כפי". הקב"ה חוזר רק על הראשון: "כי בתם לבבך עשית זאת" — ועל "נקיון כפיך" הוא שותק. רש"י ילמד מן השתיקה הזאת.
★ ועוד: "מחטו לי" — החטא נקרא "חטא לי", חטא כלפי הקב"ה, ולא רק חטא כלפי אברהם, בעלה של שרה. כך אמר גם יוסף לאשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת, וחטאתי לאלהים" (לט, ט). והמילה "מֵחֲטוֹ" כתובה בלי אל"ף בסופה, אף שהיא מן השורש "חטא".
★ ועוד: "לא נתתיך לנגע אליה" — הלשון "נתתיך" (לא נתתי אותך) אינה רגילה; רש"י יבאר שפירושה: לא נתתי לך כח.
★ מטרת הפסוק: להעמיד את אבימלך על האמת: כוונתו אכן הייתה כשרה, ולכן לא נענש מיד במיתה; אבל ההצלה מן החטא באה מלמעלה. וממילא — עכשיו, כשהוא יודע את האמת, החובה עליו לתקן: "ועתה השב אשת האיש" (בפסוק הבא).
★ מילות מפתח: "בַּחֲלֹם" (אונקלוס: "בְּחֶלְמָא"); "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי" (אונקלוס: "אַף קֳדָמַי גְּלֵי", גם לפניי גלוי); "וָאֶחְשֹׂךְ" — ומנעתי, עצרתי (אונקלוס: "וּמְנָעִית"); "מֵחֲטוֹ־לִי" — מלחטוא כלפיי (אונקלוס: "מִלְּמֶחֱטֵי קֳדָמַי"); "לֹא־נְתַתִּיךָ" — לא נתתי לך, לא הנחתי לך (אונקלוס: "לָא שְׁבַקְתָּךְ"); "לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (אונקלוס: "לְמִקְרַב לְוָתַהּ").
★ מדרש: חז"ל אמרו: "הבא ליטהר — מסייעין אותו" (שבת קד, א; יומא לח, ב). אבימלך לקח את שרה בתום לב, בלי מחשבת חטא — ולכן זכה לסייעתא דשמיא שמנעה ממנו גם את מעשה החטא. מי שלבו נקי — הקב"ה שומר גם על ידיו.
★ ביאור בדרך חב"ד: הבעל שם טוב לימד שהשגחה פרטית מגיעה לכל פרט ופרט בבריאה, עד העלה הנידף ברוח. "ואחשך גם אנכי אותך" — לפעמים אדם נמנע מדבר שרצה לעשות, ואינו מבין למה "לא הסתדר לו"; ורק אחר כך מתברר לו שמעכב מלמעלה הוא שהציל אותו.
★ המסר ליום: כשאדם ניצל מטעות, אל יאמר מיד "אני שמרתי על עצמי". "גם אנכי חשכתי אותך" — יש לזכור בענווה ובהודיה שהקב"ה שומר עלינו גם מפני עצמנו.
יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־לְבָבְךָ וְגוֹ' • אֱמֶת שֶׁלֹּא דִּמִּיתָ מִתְּחִלָּה לַחֲטֹא, אֲבָל נִקְיוֹן כַּפַּיִם אֵין כָּאן (הֲדָא אָמְרָה: מִשְׁמוּשׁ יָדַיִם יֵשׁ כָּאן).
לֹא־נְתַתִּיךָ • לֹא מִמְּךָ הָיָה שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָּהּ, אֶלָּא חָשַׂכְתִּי אֲנִי אוֹתְךָ מֵחֲטֹא, שֶׁלֹא נָתַתִּי לְךָ כֹּחַ, וְכֵן: (לקמן לא) "וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים", וְכֵן: (שופטים טו) "וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא".
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "יָדַעְתִּי כִּי בְתָם־לְבָבְךָ וְגוֹ' — אמת שלא דמית מתחלה לחטא": הקושי — אבימלך טען שתי טענות, "בתם לבבי ובנקין כפי", והקב"ה חוזר רק על הראשונה. רש"י מבאר: הקב"ה מודה שמתחילה — כשלקחת אותה — לא עלה בדעתך שיש כאן חטא ("דמית" — חשבת, כמו "שלא דמיתי לחטא" בפסוק הקודם). "אבל נקיון כפים אין כאן" — את הטענה השנייה הקב"ה אינו מקבל, ולכן אינו חוזר עליה.
★ "(הדא אמרה: משמוש ידים יש כאן)": זו תוספת מוסגרת, בלשון המדרש (בראשית רבה, פרשה נב). "הדא אמרה" — בארמית: "זאת אומרת", כלומר: מכאן אנו למדים. מה למדים? שהיה "משמוש ידים" — נגיעה כלשהי, שאינה החטא עצמו. אבימלך לא חטא, אבל ידיו לא היו נקיות לגמרי; ולכן אמר רק "בתם לבבך", ולא "ובנקיון כפיך".
★ "לֹא־נְתַתִּיךָ — לא ממך היה שלא נגעת בה": הקושי — אם אבימלך לא חטא, מדוע הקב"ה אינו משבח אותו על כך? רש"י משיב: "לא ממך היה" — לא כוח רצונך עצר אותך, "אלא חשכתי אני אותך מחטא" — אני מנעתי אותך. ואיך מנע? "שלא נתתי לך כח" — לא נתתי לך את הכוח הגופני לכך. (וזה מתאים למה שיתבאר בהמשך: המכה שבאה על אבימלך ועל ביתו — "עצירת כל נקבים", כפירוש רש"י בפסוק ט, ו"כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך", בפסוק יח.)
★ "וכן: 'ולא נתנו אלהים', וכן: 'ולא נתנו אביה לבוא'": רש"י מביא שתי ראיות שהלשון "נתן" משמשת גם במובן "הניח", "הרשה", "נתן יכולת". הראשונה — מדברי יעקב לנשותיו על לבן: "והחלף את משכרתי עשרת מנים, ולא נתנו אלהים להרע עמדי" (לקמן לא, ז) — הקב"ה לא הניח ללבן להזיק לו. השנייה — בסיפור שמשון: "ולא נתנו אביה לבוא" (שופטים טו, א) — אבי אשתו לא הניח לו להיכנס אליה. וכך גם כאן: "לא נתתיך לנגע אליה" — לא הנחתי לך, לא נתתי לך את היכולת.
★ ⚠ בחוברת נדפס "שֶׁלֹא נָתַתִּי" בלי דגש בלמ"ד (בשאר המקומות בדברי רש"י כאן: "שֶׁלֹּא", בדגש); הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: הקב"ה מכיר בטוב שבנו — "ידעתי כי בתם לבבך" — אבל אינו "מחמיא" לנו על מה שאינו שלנו. הכרה אמיתית בעצמנו פירושה לדעת גם את נקודות האור וגם את מה שעוד צריך תיקון — ומה הוא מתנה מלמעלה.
בראשית פרק כ׳ פסוק ז׳
(ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ כִּי־נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם־אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי־מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (וְהוֹסִיף הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְאָמַר לַאֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם:) וְעַתָּה הָשֵׁב אֶת אֵשֶׁת הָאִישׁ (לְבַעְלָהּ), כִּי נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ — וֶחְיֵה. וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב (אוֹתָהּ) — דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.
★ אחרי שהקב"ה קיבל את טענת "תם הלבב" של אבימלך (פסוק ו), הוא מורה לו מה לעשות עכשיו: להשיב את שרה לאברהם. אבל השבת האישה אינה מספיקה: "ויתפלל בעדך וחיה" — רפואתו של אבימלך תלויה בתפילתו של אברהם. ואם לא ישיב — "מות תמות, אתה וכל אשר לך".
★ שימו לב: כאן, לראשונה בתורה, מופיעה המילה "נביא" — והקב"ה עצמו קורא כך לאברהם. ולמה זה נוגע לעניין? רש"י יבאר: מפני שהוא נביא, הוא יודע את האמת — שאבימלך לא נגע בשרה — ולכן יקבל אותה בחזרה ויתפלל עליו.
★ ועוד: "אתה וכל אשר לך" — העונש מאיים לא רק על אבימלך, אלא על כל ביתו וכל אנשיו. ואכן, בסוף הפרק נשמע שהמכה פגעה בכולם: "וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו" (פסוק יז).
★ ועוד: "וחיה" — המילה מלמדת שאבימלך כבר נמצא בסכנת חיים: "הנך מת" (פסוק ג). לא די לו להפסיק לחטוא; הוא צריך רפואה, והרפואה תבוא דרך תפילת הנביא.
★ מטרת הפסוק: ללמד את דרך התיקון: השבת הגזל לבעליו, ופיוס הנפגע — עד שיתפלל בעד הפוגע. ובהמשך (פסוק יז) נראה שאברהם אכן מתפלל, ואבימלך נרפא.
★ מילות מפתח: "וְעַתָּה" (אונקלוס: "וּכְעַן"); "הָשֵׁב" (אונקלוס: "אֲתֵיב"); "אֵשֶׁת־הָאִישׁ" (אונקלוס: "אִתַּת גַּבְרָא"); "נָבִיא" (אונקלוס: "נְבִיָּא"); "וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ" (אונקלוס: "וִיצַלֵּי עֲלָךְ"); "וֶחְיֵה" (אונקלוס: "וּתְחֵי"); "מֵשִׁיב" (אונקלוס: "מָתֵיב"); "מוֹת תָּמוּת" — תמות בוודאות (אונקלוס: "מֵימַת תְּמוּת").
★ מדרש: במשנה (בבא קמא ח, ז) נלמדים מפסוקנו שני דינים חשובים בין אדם לחברו. מי שחבל בחברו (פגע בו), אף על פי שהוא משלם לו את כל הנזק, "אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" — השבת האישה לבדה אינה מספיקה; צריך גם פיוס, עד שהנפגע יתפלל בעדו. "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (פסוק יז) — הנפגע חייב לסלוח כשמבקשים ממנו.
★ ועוד מחז"ל: בגמרא (בבא בתרא קטז, א) נאמר: "כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו — ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". זו הדרך שהקב"ה מראה לאבימלך: "כי נביא הוא, ויתפלל בעדך".
★ ביאור בדרך חב"ד: בדרך החסידות מודגש כוחה של תפילת הצדיק על הזולת, ומכאן מנהגם של חסידים לבקש ברכה מן הרבי. ופסוקנו מוסיף נקודה: התפילה הזאת באה דווקא אחרי התיקון — "השב אשת האיש", ורק אז "ויתפלל בעדך וחיה".
★ המסר ליום: מי שפגע בזולתו — אפילו בלי כוונה — אינו מסתפק בתיקון הטכני. "השב" — החזר את מה שלקחת; ואחר כך — פייס, עד שהנפגע יתפלל בעדך. ומי שנפגע — אל יהיה אכזרי: כמו אברהם, יתפלל בעד מי שפגע בו.
הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ • וְאַל תְּהֵא סָבוּר שֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו וְלֹא יְקַבְּלֶנָּה, אוֹ יִשְׂנָאֲךָ וְלֹא יִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ. (אָמַר לוֹ אֲבִימֶלֶךְ: 'וּמִי מְפַרְסְמוֹ שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָּהּ'? אָמַר לוֹ)
כִּי־נָבִיא הוּא • וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָּהּ, לְפִיכָךְ: "וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ" (ב"ק צב).
ביאור רש"י: שני דיבורים, שנקשרים זה לזה כשיחה אחת.
★ "הָשֵׁב אֵשֶׁת־הָאִישׁ — ואל תהא סבור": הקושי — מה הקשר בין "השב אשת האיש" לבין "כי נביא הוא"? האם אשתו של מי שאינו נביא אין צריך להשיב? רש"י מבאר שהקב"ה עונה כאן על חששות שהיו לאבימלך: "ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה" — אל תחשוב שאברהם יחשוד בה, תימאס בעיניו, ולא ירצה לקבלה בחזרה; "או ישנאך ולא יתפלל עליך" — או שישנא אותך על מה שעשית, ולא ירצה להתפלל עליך.
★ "(אמר לו אבימלך: 'ומי מפרסמו שלא נגעתי בה'? אמר לו)": זו תוספת מוסגרת, והיא הופכת את הפסוק לשיחה. אבימלך שואל: גם אם אשיב אותה — מי יפרסם ויודיע לאברהם שלא נגעתי בה? איך יאמין לי? והקב"ה עונה — וכאן ממשיך הדיבור הבא, "כי נביא הוא". (המילים "אמר לו" שבסוף הסוגריים מובילות ישר אל הדיבור הבא.)
★ "כִּי־נָבִיא הוּא — ויודע שלא נגעת בה": אין צורך שמישהו יודיע לו; הוא נביא, ויודע בעצמו את האמת. "לפיכך: 'ויתפלל בעדך'" — מפני שהוא יודע שלא חטאת, לא ישנא אותך, ויתפלל עליך. כך מתיישב הפסוק כולו: "השב אשת האיש" — ואל תחשוש, "כי נביא הוא" — הוא יודע שהיא טהורה, ולכן גם "יתפלל בעדך".
★ "(ב"ק צב)": מקור הדברים בגמרא, מסכת בבא קמא דף צב, עמוד א, שם נדרשים הפסוקים האלה בהרחבה. ועוד נחזור אל אותה סוגיה ברש"י שבפסוק יא ("ב"ק שם").
★ המסר ליום: לפעמים אנחנו נמנעים מלתקן עוול כי אנחנו חוששים מן התגובה: "מה יחשבו? איך יקבלו אותי?" הקב"ה אומר לאבימלך: אל תחשוש — עשה את הנכון, והשאר יסתדר.
בראשית פרק כ׳ פסוק ח׳
(ח) וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל־עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיַּשְׁכֵּם (קָם בְּהַשְׁכָּמָה) אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר, וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו, וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שֶׁשָּׁמַע בַּחֲלוֹם) בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד.
★ החלום נגמר. אבימלך אינו מחכה: הוא משכים בבוקר, מכנס את כל עבדיו — אנשי חצרו ושריו — ומספר להם את כל מה ששמע: שהאישה אשת איש, שהוא ובני ביתו בסכנת מוות, ושעליו להשיבה לאברהם הנביא. והאנשים — נבהלים מאוד.
★ שימו לב: מדוע מספר אבימלך את החלום לעבדיו? הם היו חלק מן הסיפור: לפי רש"י בפסוק ה, אבימלך שאל את אנשיה של שרה, ואולי גם אנשיו שלו היו מעורבים בלקיחתה ("וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה", פסוק ב). והאיום נגע גם בהם: "מות תמות, אתה וכל אשר לך" (פסוק ז). ועוד — רש"י בפסוק הבא יגלה שכל בית אבימלך כבר הוכה במכה שלא נשמעה כמותה.
★ ועוד: יש כאן אירוניה. בעוד רגע (פסוק יא) יאמר אברהם: "רק אין יראת אלהים במקום הזה". והנה, "וייראו האנשים מאד". אבל יראתם באה אחרי החלום והמכה — יראת העונש; ואברהם דיבר על יראה שעוצרת את האדם לפני החטא.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות שאבימלך לקח את דברי הקב"ה ברצינות ובזריזות, ושהדבר נעשה בגלוי, לפני כל אנשי ממלכתו — וכך גם ההשבה של שרה, שתבוא בפסוקים הבאים, תהיה פומבית.
★ מילות מפתח: "וַיַּשְׁכֵּם" — קם מוקדם (אונקלוס: "וְאַקְדֵּים", והקדים); "בַּבֹּקֶר" (אונקלוס: "בְּצַפְרָא"); "וַיְדַבֵּר" (אונקלוס: "וּמַלֵּיל"); "הַדְּבָרִים" (אונקלוס: "פִּתְגָּמַיָּא"); "בְּאָזְנֵיהֶם" — באוזניהם, לפניהם (אונקלוס: "קֳדָמֵיהוֹן"); "וַיִּירְאוּ" (אונקלוס: "וּדְחִילוּ"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא").
★ מדרש: בגמרא (פסחים ד, א) למדו מן הפסוק "וישכם אברהם בבקר" (כב, ג) את הכלל "זריזין מקדימין למצוות". גם אבימלך "השכים בבקר" — ומי שמבין שעשה עוול, אל ידחה את התיקון למחר: יקום בבוקר ויתקן.
★ המסר ליום: אבימלך לא ניסה להסתיר את החלום ולא חיכה לראות מה יקרה; הוא קם בבוקר, אסף את אנשיו ופעל. כשמגלים טעות — הזמן הטוב ביותר לתקן אותה הוא הבוקר הראשון.
בראשית פרק כ׳ פסוק ט׳
(ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ כִּי־הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל־מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ? וּמֶה חָטָאתִי לְךָ, כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְּדוֹלָה (חֵטְא גָּדוֹל)? מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ (דְּבָרִים שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מֵעוֹלָם) עָשִׂיתָ עִמָּדִי!
★ אחרי שדיבר עם עבדיו (פסוק ח), קורא אבימלך לאברהם עצמו — ופותח בטענות. שלוש שאלות קשות: "מה עשית לנו?" — מה גרמת לנו; "ומה חטאתי לך?" — במה פגעתי בך, שכך נהגת בי; "כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה" — כמעט הכשלת את כולנו בחטא חמור.
★ שימו לב: אבימלך אומר "עלי ועל ממלכתי". חטאו של מלך אינו עניין פרטי; הוא נוגע לכל הממלכה. וכך אכן קרה: העונש — המכה שרש"י יתאר — פגע בכל בית אבימלך (פסוק יח).
★ ועוד: "חטאה גדלה" — לשון זו, "חטא גדול", מופיעה בתורה גם בדברי יוסף לאשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת" (לט, ט). גם אבימלך, מלך גוי, יודע שאשת איש היא "חטאה גדולה".
★ ועוד: "מעשים אשר לא יעשו" — בפשטות אפשר להבין: דברים שאין ראוי לעשותם — וכך תרגם אונקלוס. אבל רש"י מפרש אחרת: "מעשים" — מכה, ו"אשר לא יעשו" — שלא נעשתה כמותה מעולם.
★ מטרת הפסוק: להשמיע את טענתו של אבימלך כלפי אברהם. מבחינתו, הוא הצד שנפגע: הוא פעל בתום לב, וגרמו לו כמעט לחטוא ולהיענש. ומכאן תבוא השאלה הבאה (פסוק י) — מה הייתה כוונתך — ותשובתו של אברהם (פסוקים יא–יג).
★ מילות מפתח: "מֶה־עָשִׂיתָ לָּנוּ" (אונקלוס: "מֶה עָבַדְתָּ לָנָא"); "וּמֶה־חָטָאתִי לָךְ" (אונקלוס: "וּמֶה חָבִית לָךְ"); "הֵבֵאתָ" (אונקלוס: "אַיְתֵיתָא"); "מַמְלַכְתִּי" — ממלכתי (אונקלוס: "מַלְכוּתִי"); "חֲטָאָה גְדֹלָה" — חטא גדול (אונקלוס: "חוֹבָא רַבָּא"); "מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ" (אונקלוס: "עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא", מעשים שאינם ראויים להיעשות); "עִמָּדִי" — עמי (אונקלוס: "עִמִּי").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נו, א) מנויות שבע המצוות שנצטוו בני נח — כל האנושות: דינים, ברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי. איסור אשת איש הוא חלק מ"גילוי עריות", ולכן אבימלך, שאינו מזרע אברהם, מכיר בו ויודע שהוא "חטאה גדולה". ועוד נשמע (פסוק יא, וברש"י שם) שהגמרא תטען כלפי אבימלך שהיה עליו גם ללמוד כיצד שומרים עליו.
★ המסר ליום: אבימלך אינו מסתיר את כעסו — וזו זכותו. מותר להעמיד אדם על הפגיעה שפגע בנו, ולשאול אותו "מה עשית לנו?" אבל החוכמה היא לא לעצור כאן: מיד אחר כך (בפסוק הבא) אבימלך שואל "מה ראית?" — ומוכן לשמוע את הצד השני.
מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ • מַכָּה אֲשֶׁר לֹא הֻרְגְּלָה לָבֹא עַל בְּרִיָּה, בָּאָה לָנוּ עַל־יָדְךָ: עֲצִירַת כָּל נְקָבִים שֶׁל זֶרַע וְשֶׁל קְטַנִּים וּרְעִי וְאָזְנַיִם וְחֹטֶם.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא־יֵעָשׂוּ — מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה": הקושי — אילו "מעשים" עשה אברהם? הוא רק אמר "אחתי היא"; הוא לא עשה מאומה לאבימלך. רש"י מבאר: "מעשים" כאן אינם מעשיו של אברהם, אלא מה שנעשה לאבימלך בגללו — "מכה... באה לנו על ידך". ו"אשר לא יעשו" פירושו: מכה שלא נעשתה מעולם, "אשר לא הורגלה לבא על בריה" — שלא באה מעולם על שום נברא.
★ "עצירת כל נקבים": מה הייתה המכה? כל פתחי הגוף נסתמו: "של זרע" — איברי ההולדה; "ושל קטנים" — מי רגליים (הצרכים ה"קטנים"); "ורעי" — הצואה; "ואזנים וחטם" — האוזניים והאף. גוף שכל פתחיו נסתמים — אינו יכול להתקיים. זה מבאר את מה שכתוב בסוף הפרק: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" (פסוק יח), ורש"י שם מפרש: "כנגד כל פתח". וזה גם מבאר את דברי רש"י בפסוק ו: "שלא נתתי לך כח" — המכה הזאת היא שמנעה מאבימלך לנגוע בשרה.
★ רש"י ואונקלוס: שימו לב שאונקלוס פירש "מעשים אשר לא יעשו" כטענה מוסרית — "עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא", מעשים שאינם ראויים להיעשות — ואילו רש"י מפרש אותם כתיאור המכה. לפי רש"י, אבימלך מתלונן לא רק על הסכנה המוסרית ("חטאה גדלה"), אלא גם על הסבל הממשי שבא עליו ועל ביתו.
★ המסר ליום: בברכת "אשר יצר", שאנו מברכים בכל יום, נאמר: "גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם, או יסתם אחד מהם — אי אפשר להתקיים" (ברכות ס, ב). אבימלך למד בדרך הקשה עד כמה תלויים חיינו בפעולתם התקינה של "נקבים נקבים, חלולים חלולים". אנחנו יכולים ללמוד זאת בדרך הנעימה — להודות בכל יום, בכוונה, על הגוף שפועל כראוי.
בראשית פרק כ׳ פסוק י׳
(י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם: מָה רָאִיתָ (מָה רָאִיתָ בָּנוּ, וּמָה הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ), כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?
★ אבימלך ממשיך לדבר — ושוב נאמר "ויאמר", אף שאברהם עוד לא ענה. בפסוק הקודם הוא האשים: "מה עשית לנו?"; ועכשיו הוא שואל שאלה אחרת: "מה ראית?" — מה הביא אותך לנהוג כך? מן ההאשמה הוא עובר אל הבירור.
★ שימו לב: אבימלך שואל "מה ראית" — כאילו מניח שאברהם ראה משהו בגרר שגרם לו לחשוש. ותשובתו של אברהם (פסוק יא) מתחילה במילים "כי אמרתי" — כלומר: חשבתי. ואכן, לפי רש"י שם, אברהם "ראה" דבר אחד — את השאלה שנשאל כשהגיע לעיר — ומתוכו הסיק את מסקנתו.
★ ועוד: אבימלך אינו אומר עוד "חטאה גדלה" ו"מעשים אשר לא יעשו"; הוא מתאר את מעשהו של אברהם בלשון ניטרלית: "הדבר הזה". הכעס פינה מקום לשאלה כנה.
★ ועוד: לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: לתת לאברהם את ההזדמנות להסביר את עצמו — ואת שלושת חלקי ההסבר נשמע בפסוקים הבאים: מדוע חשש (יא), שלא שיקר (יב), ושזה היה הסדר קבוע מתחילת נדודיו (יג).
★ מילות מפתח: "מָה רָאִיתָ" — מה ראית, מה הייתה סיבתך (אונקלוס: "מָה חָזֵיתָ"); "כִּי עָשִׂיתָ" (אונקלוס: "אֲרֵי עֲבַדְתָּ"); "אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה" (אונקלוס: "יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין").
★ מדרש: במשנה (אבות ב, ד) אמר הלל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"; ובמשנה (אבות א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". אבימלך, גם בשעת כעסו, אינו פוסק את הדין לפני ששואל את אברהם מה ראה. קודם שומעים — ורק אחר כך שופטים.
★ המסר ליום: "מה ראית?" — זו שאלה טובה לשאול מי שפגע בנו. לפעמים מתברר שהוא ראה משהו שאנחנו לא ראינו, או חשש ממשהו שלא העלינו על דעתנו. שאלה כנה פותחת פתח להבנה, גם בתוך מחלוקת.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״א
(יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: כִּי אָמַרְתִּי (חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי): רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר (בִּגְלַל) אִשְׁתִּי.
★ זו התשובה הראשונה של אברהם לשאלת אבימלך "מה ראית". אברהם אינו מתנצל ואינו מחמיא; הוא אומר את האמת בפשטות: חששתי לחיי. "אמרתי" — אמרתי בלבי, חשבתי: במקום הזה אין יראת אלהים, ואם יידעו שהיא אשתי — יהרגו אותי כדי לקחת אותה.
★ שימו לב למילה "רק": אברהם אינו אומר שאנשי גרר רשעים בכל דבר. אדרבה — יש שם סדר, יש מלך שמדבר על צדק ("הגוי גם צדיק תהרג", פסוק ד), יש נימוסים. "רק" דבר אחד חסר — יראת אלהים. ובלעדיה, כל השאר אינו ערובה לשום דבר.
★ ועוד: אברהם חושש שיהרגו אותו — ולא שיקחו את אשתו ממנו כשהוא חי. כלומר: אנשי המקום אולי נזהרים מאשת איש, אבל אינם נזהרים משפיכות דמים — ויעדיפו להרוג את הבעל, כדי שהאישה "תותר". מוסר שאינו מיוסד על יראת שמים יכול להגיע למסקנות כאלה.
★ ועוד: רש"י יבאר מה "ראה" אברהם שהביא אותו למסקנה הזאת — את השאלה ששאלו אותו כשנכנס לעיר.
★ מטרת הפסוק: להבהיר שאברהם לא פעל מתוך רמאות או חוסר כבוד כלפי אבימלך, אלא מתוך פחד אמיתי, שהיה לו יסוד במה שראה. ובדבריו יש גם תוכחה: מה שחסר בגרר הוא דווקא היסוד — יראת אלהים.
★ מילות מפתח: "כִּי אָמַרְתִּי" — כי חשבתי (אונקלוס: "אֲרֵי אֲמָרִית"); "רַק" — אך, בלבד (אונקלוס: "לְחוֹד"); "אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים" (אונקלוס: "לֵית דַּחַלְתָּא דַייָ", אין יראת ה'); "בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (אונקלוס: "בְּאַתְרָא הָדֵין"); "וַהֲרָגוּנִי" — ויהרגוני (אונקלוס: "וְיִקְטְלֻנַּנִי"); "עַל־דְּבַר אִשְׁתִּי" — בגלל אשתי (אונקלוס: "עַל עֵיסַק אִתְּתִי", על עסק אשתי).
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא צב, א) — הסוגיה שרש"י מצטט כאן ("ב"ק שם") — מובאת טענת אבימלך "הגוי גם צדיק תהרג?", והקב"ה משיב לו: אברהם נביא הוא, וכבר לימד: "אכסנאי שבא לעיר — על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו?"; ומסיימת הגמרא: "מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד". כלומר: אבימלך אינו פטור לגמרי — היה עליו ללמוד את דרכי היושר וההגינות, ולא למד.
★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה לעורר שחינוך — גם חינוך טוב ומסודר — חייב להיות מיוסד על האמונה ש"יש עין רואה ואוזן שומעת" (אבות ב, א); בלי זה, אין ערובה שהמוסר יעמוד בשעת ניסיון. ופסוקנו מראה זאת: גרר הייתה ממלכה מסודרת ומנומסת, "רק אין יראת אלהים" — ובמקום כזה אדם עלול להיהרג "על דבר אשתו".
★ המסר ליום: נימוסים, חוקים ותרבות הם דברים טובים — אבל הם אינם תחליף ליראת שמים. מה שעוצר אדם מלעשות רע כשאיש אינו רואה, הוא הידיעה שהקב"ה רואה. ומי שרוצה לחנך את ילדיו — שיניח את היסוד הזה לפני הכול.
רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים • אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ: (ב"ק שם) 'אִשְׁתְּךָ הִיא, אוֹ אֲחוֹתְךָ הִיא'?
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "רַק אֵין־יִרְאַת אֱלֹהִים — אכסנאי שבא לעיר": הקושי — מנין ידע אברהם שאין יראת אלהים במקום? הרי רק הגיע לשם. רש"י משיב בלשון שאלה: "אכסנאי" — אורח, זר שבא לעיר (המילה באה מן היוונית: "קסנוס" — זר, אורח) — על מה מקובל לשאול אותו? "על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו" — האם אתה רעב? האם יש לך מקום ללון? כך נוהגים במקום שיש בו יראת אלהים, ובדרך זו נהג אברהם עצמו באורחיו.
★ "או על עסקי אשתו שואלין אותו: 'אשתך היא, או אחותך היא?'": אבל בגרר — הדבר הראשון ששאלו את אברהם היה על האישה שעמו. השאלה הזאת חשפה את מה שעניין את אנשי המקום. מי ששואל אורח "אשתך היא או אחותך היא" — כבר חושב עליה. ומכאן הסיק אברהם: "רק אין יראת אלהים במקום הזה".
★ "(ב"ק שם)": המקור — בגמרא, מסכת בבא קמא, באותו מקום שצוין ברש"י בפסוק ז (דף צב, עמוד א). שם מובאים הדברים כחלק מתשובת הקב"ה לאבימלך: אברהם נביא, וכבר לימד את הכלל הזה — ולכן אבימלך היה צריך ללמוד, ולא למד.
★ המסר ליום: השאלה הראשונה שאדם שואל אורח מגלה מה חשוב לו. אנשי גרר שאלו על האישה; אברהם, בביתו, שאל על האוכל והמנוחה. כדאי לשים לב גם לשאלות הראשונות שלנו — הן מלמדות עלינו יותר משנדמה לנו.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״ב
(יב) וְגַם־אָמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: (וְהוֹסִיף אַבְרָהָם:) וְגַם אָמְנָה (וְגַם בֶּאֱמֶת), אֲחוֹתִי, בַּת אָבִי הִיא — אַךְ לֹא בַּת אִמִּי — וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה.
★ זו התשובה השנייה של אברהם. אחרי שהסביר מדוע חשש (פסוק יא), הוא מוסיף: וגם לא שיקרתי. "אחתי היא" — זו אמת: היא בת אבי, אף שאינה בת אמי; ואחר כך נישאתי לה. כלומר: אמרתי חצי אמת — והסתרתי את החצי השני.
★ שימו לב: "אמנה" — מילה נדירה, שפירושה "באמת", "אכן". כך גם בדברי עכן, כשהודה לפני יהושע: "אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל" (יהושע ז, כ). אברהם מבקש להדגיש: גם אם הסתרתי — לא אמרתי שקר.
★ ועוד: "בת אבי הוא" — שוב נכתב "הוא" בוי"ו, ונקרא "היא", כמו בפסוק ה.
★ ועוד: התשובה הזאת מעוררת שתי שאלות, ורש"י יעמוד על שתיהן: איך מותר לאדם לשאת את אחותו מאביו? והאם שרה הייתה באמת בת תרח, אביו של אברהם — והלא נאמר שהייתה בת אחיו?
★ מטרת הפסוק: להראות שגם בשעת סכנה נזהר אברהם שלא להוציא מפיו דבר שקר מוחלט. הוא בחר במילים שיש בהן אמת — גם אם לא את כל האמת.
★ מילות מפתח: "וְגַם־אָמְנָה" — וגם באמת (אונקלוס: "וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא", ואולם באמת); "בַת־אָבִי" (אונקלוס: "בַּת אַבָּא"); "אַךְ" — אבל (אונקלוס: "בְּרַם"); "בַת־אִמִּי" (אונקלוס: "בַת אִמִּי"); "וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה" (אונקלוס: "וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ").
★ מדרש: בפרשת נח נאמר: "ושם אשת נחור מלכה, בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (יא, כט), ורש"י שם מביא את דברי חז"ל: "יסכה — זו שרה" (מגילה יד, א). כלומר: שרה הייתה בתו של הרן, אחיו של אברהם — אחייניתו. ובגמרא (סנהדרין נח, ב) נידונה השאלה אם מותר לבן נח לשאת את אחותו מן האב, ופסוקנו נזכר שם בדיון.
★ המסר ליום: אברהם, ברגע של סכנת חיים, עדיין מחפש מילים שיש בהן אמת. גם כשאי אפשר לומר הכול, אפשר להקפיד שמה שאומרים — יהיה אמת. "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).
אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא • וּבַת אָב מֻתֶּרֶת לְבֶן נֹחַ, שֶׁאֵין אָבוֹת לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וּכְדֵי לְאַמֵּת דְּבָרָיו הֵשִׁיבוֹ כֵּן, וְאִם תֹּאמַר: וַהֲלֹא בַּת אָחִיו הָיְתָה? בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וַהֲרֵי הִיא בִּתּוֹ שֶׁל תֶּרַח, וְכֵן הוּא אוֹמֵר לְלוֹט: "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".
אַךְ לֹא בַת־אִמִּי • הָרָן, מֵאֵם אַחֶרֶת הָיָה.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא — ובת אב מותרת לבן נח": הקושי הראשון — איך נשא אברהם את אחותו? רש"י מבאר: לפני מתן תורה, דינם של אברהם ומשפחתו היה כדין "בני נח" — ולבן נח מותרת "בת אב", אחות מן האב. מדוע? "שאין אבות לעובדי עבודת אלילים" — בדיני הקרבה של בני נח אין מתחשבים בקרבה מצד האב, אלא רק מצד האם; ולכן אחות מן האב אינה נחשבת להם "אחות" לעניין איסור. ("עובדי עבודת אלילים" — כך היו תרח ובני ביתו.)
★ "וכדי לאמת דבריו השיבו כן": אברהם אמר לאבימלך את הדבר הזה כדי להראות שדבריו הקודמים, "אחתי היא", היו אמת.
★ "ואם תאמר: והלא בת אחיו היתה?": הקושי השני — שרה לא הייתה בתו של תרח, אלא בתו של הרן, אחיו של אברהם ("יסכה זו שרה", כפי שפירש רש"י בפרשת נח, יא, כט). אם כן, איך אמר אברהם "בת אבי היא"? רש"י משיב: "בני בנים הרי הן כבנים" — נכדים נחשבים כבנים. שרה, נכדתו של תרח, נחשבת "בתו של תרח", ולכן היא "בת אבי" של אברהם.
★ "וכן הוא אומר ללוט: 'כי אנשים אחים אנחנו'": ראיה לכך שבני משפחה קרובים נקראים בלשון "אח" גם כשאינם אחים ממש: אברהם אמר ללוט, בן אחיו, "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח). לוט — בן הרן, אחיה של שרה — נקרא "אח" של אברהם; וכך גם שרה, בת הרן, נקראת "אחות" ו"בת אבי".
★ "אַךְ לֹא בַת־אִמִּי — הרן, מאם אחרת היה": ואיך "לא בת אמי"? רש"י מבאר: הרן, אביה של שרה, נולד לתרח מאישה אחרת, ולא מאמו של אברהם. כך שרה היא "בת אבי" — צאצאית של תרח — "אך לא בת אמי".
★ המסר ליום: רש"י טורח לבאר כל מילה בדברי אברהם כדי להראות שלא שיקר. כך צריך גם אדם לנהוג בדבריו: לבדוק שכל מילה שהוא אומר — עומדת במבחן האמת.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״ג
(יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי־לִי אָחִי הוּא:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אוֹתִי אֱלֹהִים (כַּאֲשֶׁר הוֹצִיא אוֹתִי ה' לִנְדֹּד) מִבֵּית אָבִי, וָאֹמַר לָהּ (לְשָׂרָה): זֶה חַסְדֵּךְ (זוֹ הַטּוֹבָה) אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי: אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה — אִמְרִי לִי (עָלַי): "אָחִי הוּא".
★ זו התשובה השלישית של אברהם, והיא משלימה את התמונה: לא המצאתי את הדבר במיוחד בשבילך, אבימלך. מן היום שבו יצאתי מבית אבי לנדוד ממקום למקום, הסכמנו שרה ואני על הסדר קבוע: בכל מקום שנגיע אליו — היא תאמר עליי "אחי הוא". לא הייתה כאן מזימה נגדך, אלא דרך התגוננות קבועה של נודד בארצות זרות.
★ שימו לב: את ההסדר הזה כבר ראינו בפרשת לך לך, כשירדו למצרים: "אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך" (יב, יג). כאן מגלה אברהם שזו לא הייתה בקשה חד־פעמית.
★ ועוד: "זה חסדך אשר תעשי עמדי" — אברהם אינו מצווה על שרה; הוא מבקש ממנה חסד. הוא יודע שהבקשה הזאת מעמידה אותה במצב קשה, וקורא לה בשמה הנכון: חסד.
★ ועוד: "התעו אתי אלהים" — הפועל "התעו" בלשון רבים, אף שהקב"ה אחד; ו"אמרי לי" — "לי" במקום "עליי". רש"י יעמוד על שני הדברים, וגם על פירוש המילה "התעו".
★ מטרת הפסוק: לסיים את הסברו של אברהם בהצגת הרקע הכללי: חייו הם חיי נדודים בציווי ה', ובנדודים האלה, בין "מקומות של רשעים", צריך להיזהר. בכך הוא מבקש מאבימלך להבין שלא נעשה כאן דבר נגדו אישית.
★ מילות מפתח: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר" (אונקלוס: "וַהֲוָה כַּד"); "הִתְעוּ אֹתִי" — הוליכו אותי בנדודים (אונקלוס מתרגם את כל החלק הזה של הפסוק בדרך ביאור, ראו בתרגום); "וָאֹמַר לָהּ" (אונקלוס: "וַאֲמָרִית לַהּ"); "זֶה חַסְדֵּךְ" — זו הטובה שלך (אונקלוס: "דֵּין טֵיבוּתִיךְ"); "אֶל כָּל־הַמָּקוֹם" (אונקלוס: "לְכָל אַתְרָא"); "נָבוֹא שָׁמָּה" (אונקלוס: "נְהַךְ לְתַמָּן", נלך לשם); "אִמְרִי־לִי" — אמרי עליי (אונקלוס: "אֱמָרִי עֲלַי").
★ מדרש: מה הייתה מטרת הנדודים? בגמרא (סוטה י, א–ב) דרשו על הפסוק "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (כא, לג): "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא' — מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב". הנדודים של אברהם לא היו גלות סתם; בכל מקום שהגיע אליו, הפיץ את האמונה בה'.
★ ביאור בדרך חב"ד: הבעל שם טוב לימד על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז, כג) שכל מסעותיו של אדם מכוונים מלמעלה: הוא מגיע למקום מסוים כדי לעשות שם דבר טוב — ללמוד, להתפלל, לעשות מצווה — ובכך לברר ולהעלות את הניצוצות האלוקיים הגנוזים באותו מקום. כך גם "התעו אתי אלהים מבית אבי": אברהם "תועה" ממקום למקום — אבל הנדודים מכוונים בידי ה'.
★ המסר ליום: גם כשנדמה שאנחנו "נודדים" — עוברים דירה, עבודה, עיר — אפשר לראות בזה שליחות: הקב"ה הביא אותי לכאן כדי שאאיר את המקום הזה. וגם בדרך, כמו אברהם ושרה, כדאי שיהיה בין בני הזוג "חסד" — עזרה הדדית, שמירה זה על זה, בכל מקום שמגיעים אליו.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי וְגוֹ' • אוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם מַה שֶּׁתִּרְגֵּם, וְיֵשׁ לְיַשֵּׁב עוֹד דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו: כְּשֶׁהוֹצִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבֵּית אָבִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט וְנָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר בִּמְקוֹם רְשָׁעִים: "וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ".
כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ • לְשׁוֹן רַבִּים, וְאַל תִּתְמַהּ, כִּי בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְשׁוֹן אֱלָהוּת וּלְשׁוֹן מָרוּת קָרוּי לְשׁוֹן רַבִּים: "אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים", "אֱלֹהִים חַיִּים", "אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים". וְכָל לְשׁוֹן 'אֱלֹהִים' לְשׁוֹן רַבִּים, וְכֵן: "וַיִּקַּח אֲדוֹנֵי יוֹסֵף", "וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים", "אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ", וְכֵן: "בְּעָלָיו יוּמָת", "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו". וְאִם תֹּאמַר: מַהוּ לְשׁוֹן "הִתְעוּ?" כָּל הַגּוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב, קָרוּי תּוֹעֶה, כְּמוֹ: (לקמן כא) "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע", (תהלים קיט) "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד", (איוב לח) "יִתְעוּ לִבְלִי־אֹכֶל", יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לְבַקֵּשׁ אָכְלָם.
אִמְרִי־לִי • עָלַי, וְכֵן: (לקמן כו) "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ", עַל אִשְׁתּוֹ. וְכֵן: (שמות יד) "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", כְּמוֹ עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שופטים ט) "פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ".
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי וְגוֹ' — אונקלוס תרגם מה שתרגם": הקושי — "התעו אותי אלהים" נשמע כאילו הקב"ה "הטעה" את אברהם, הוליך אותו שולל. אונקלוס תרגם את הפסוק בדרך דרש (ראו בתרגום שלהלן): "כאשר טעו העמים אחרי מעשי ידיהם — אותי קירב ה' ליראתו מבית אבי". רש"י מזכיר את התרגום הזה בקיצור — "תרגם מה שתרגם" — ואינו מעתיק אותו.
★ "ויש ליישב עוד דבר דבור על אפניו": אבל רש"י מוסיף פירוש לפי הפשט — "דבר דבור על אפניו", דבר המיושב על דרכו, על משמעותו הפשוטה (הלשון לקוחה ממשלי כה, יא: "תפוחי זהב במשכיות כסף — דבר דבר על אפניו"). ופירושו: "כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום" — "התעו" פירושו: הוליכו אותי בנדודים, כמו שנאמר "לך לך מארצך" (יב, א); "וידעתי שאעבור במקום רשעים" — ידעתי מראש שבדרך אעבור במקומות של אנשים רעים; ולכן "ואמר לה: זה חסדך".
★ "כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ — לשון רבים, ואל תתמה": הקושי — הנושא הוא "אלהים", הקב"ה, שהוא אחד; ומדוע נאמר "התעו" בלשון רבים, ולא "התעה"? רש"י משיב: "בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות (שררה, אדנות) קרוי לשון רבים". וראיותיו: "אשר הלכו אלהים" (שמואל ב ז, כג), "אלהים חיים" (דברים ה, כג), "אלהים קדושים" (יהושע כד, יט) — בכולם התואר או הפועל בלשון רבים. "וכל לשון 'אלהים' לשון רבים" — ובאמת, גם המילה "אלהים" עצמה צורתה צורת רבים.
★ "וכן: 'ויקח אדני יוסף'...": ולא רק אצל הקב"ה — גם אדון בשר ודם נקרא בלשון רבים: "ויקח אדני יוסף אתו" (לט, כ) — פוטיפר, אדון אחד, ונאמר "אדני" ולא "אדון"; "ואדני האדנים" (דברים י, יז); "אדני הארץ" (מב, ל) — יוסף, השליט במצרים. "וכן: 'בעליו יומת', 'והועד בבעליו'" (שמות כא, כט) — בעליו של השור, אדם אחד, ונאמר "בעליו" בלשון רבים. זהו "לשון מרות": לשון של כבוד ושררה. (וכן מבואר בגמרא, סנהדרין לח, ב, על פסוקים שבהם נאמרה לשון רבים אצל "אלהים" — ובהם "אשר הלכו אלהים" — שאין בהם שום רמז לריבוי, חלילה.)
★ "ואם תאמר: מהו לשון 'התעו'? — כל הגולה ממקומו ואינו מיושב, קרוי תועה": עוד קושי — "תעה" בדרך כלל פירושו "טעה בדרך", "אבד". רש"י מבאר: כל מי שגולה ממקומו ואינו יושב במקום קבוע נקרא "תועה". וראיותיו: "ותלך ותתע במדבר באר שבע" (לקמן כא, יד) — הגר, שגורשה מבית אברהם; "תעיתי כשה אבד" (תהלים קיט, קעו); "יתעו לבלי אכל" (איוב לח, מא) — גוזלי העורב — "יצאו ויתעו לבקש אכלם": יוצאים ונודדים לחפש מזון. וכך גם אברהם: "התעו אתי" — הוליכו אותי לנדוד, ולא "הטעו אותי".
★ "אִמְרִי־לִי — עלי": הקושי — "אמרי לי אחי הוא" — לא לאברהם היא צריכה לומר זאת, אלא לאנשי המקום. רש"י מבאר: "לי" כאן פירושו "עליי". וראיות: "וישאלו אנשי המקום לאשתו" (לקמן כו, ז) — ביצחק, ושוב בגרר! — שאלו על אשתו; "ואמר פרעה לבני ישראל" (שמות יד, ג) — "כמו על בני ישראל": פרעה אמר עליהם "נבכים הם בארץ"; "פן יאמרו לי אשה הרגתהו" (שופטים ט, נד) — כך אמר אבימלך בן גדעון, כשאישה השליכה עליו פלח רכב מן המגדל: הרוג אותי, פן יאמרו עליי "אשה הרגתהו".
★ המסר ליום: רש"י מלמד אותנו לא להיבהל מלשון שנשמעת קשה. "התעו אותי אלהים" אינו "הטעה אותי", אלא "הוליך אותי בדרך" — דרך של נדודים ושליחות. כך גם בחיינו: מה שנראה לפעמים כ"תעייה", הוא לעיתים קרובות דרך מכוונת מלמעלה.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״ד
(יד) וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלָקַח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְנָתַן לְאַבְרָהָם; וְהֵשִׁיב לוֹ אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.
★ אחרי הוויכוח שלמדנו בפסוקים הקודמים — "מה עשית לנו... מה ראית כי עשית את הדבר הזה" (פסוקים ט–י), ותשובתו של אברהם: "רק אין יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (פסוק יא) — אבימלך עובר מדיבורים למעשים. הוא עושה בדיוק את מה שנצטווה בחלום: "ועתה השב אשת האיש" (פסוק ז) — ומוסיף מתנות גדולות.
★ שימו לב להשוואה עם פרעה, בפרשת לך לך: גם שם קיבל אברהם "צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים" (יב, טז) — אבל פרעה נתן את המתנות לפני שלקח את שרה, "בעבורה", כמחיר; ואילו אבימלך נותן יחד עם השבתה, כפיוס. ולמה? רש"י יבאר: "כדי שיתפייס ויתפלל עליו".
★ ועוד: בחלום נאמר לאבימלך במפורש: "כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (פסוק ז). אבימלך מבין שרפואתו תלויה בתפילתו של אברהם — ולכן אין די בהשבת שרה; צריך גם לפייס את האיש שנפגע.
★ מטרת הפסוק: להראות שאבימלך מתקן את מעשהו עד הסוף — מחזיר את מה שלקח, ומפייס את מי שנפגע.
★ מילות מפתח: "וַיִּקַּח" — ולקח (אונקלוס: "וּדְבַר"); "צֹאן" (אונקלוס: "עָאן"); "וּבָקָר" (אונקלוס: "וְתוֹרִין", ושוורים); "וּשְׁפָחֹת" — שפחות (אונקלוס: "וְאַמְהָן", ואמהות); "וַיָּשֶׁב" — והשיב, החזיר (אונקלוס: "וַאֲתֵיב").
★ מדרש: במשנה (בבא קמא ח, ז) נלמד מפרשתנו דין יסודי בהלכות נזיקין: מי שפגע בחברו, "אף על פי שהוא נותן לו — אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו", שנאמר: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך". התשלום לבדו אינו מוחק את הפגיעה; צריך גם לבקש מחילה. וזה בדיוק מה שעושה אבימלך: נותן — ומבקש פיוס.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שהרכוש שמגיע לצדיק מן העמים — מפרעה, מאבימלך, ובסוף "ברכוש גדול" ביציאת מצרים — אינו מקרי: זהו חלק מ"בירור הניצוצות", שבו הטוב הגנוז בעולם עובר לרשות הקדושה ומשמש לעבודת ה'. הצאן והבקר של אבימלך נעשים חלק מביתו של אברהם — בית של הכנסת אורחים וקריאה בשם ה'.
★ המסר ליום: כשפגענו במישהו — לא די ב"פיצוי". צריך גם לפייס ולבקש סליחה בלב שלם; רק אז אפשר לבקש שיתפלל בעדנו.
וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם • כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִתְפַּלֵּל עָלָיו.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם": הקושי — אבימלך לא נצטווה לתת מתנות; בחלום נאמר לו רק "השב אשת האיש". ועוד: הוא כבר יודע שלא נגע בשרה ("ואבימלך לא קרב אליה", פסוק ד) — אם כן, על מה הוא משלם? רש"י: "כדי שיתפייס ויתפלל עליו" — המתנות אינן תשלום על נזק, אלא פיוס: שאברהם ימחל בלב שלם, ויתפלל על אבימלך כפי שאמר ה' בחלום: "ויתפלל בעדך וחיה".
★ שתי מטרות במתנה אחת: "שיתפייס" — שלא יישאר בלבו של אברהם כעס; ו"יתפלל עליו" — שהתפילה תצא מלב שלם. ואכן, שני הדברים מתקיימים: בפסוק יז "ויתפלל אברהם אל האלהים".
★ המסר ליום: הפיוס קודם לתפילה. מי שרוצה שחברו יתפלל עליו, ידאג קודם שלבו של חברו יהיה שלם איתו.
בראשית פרק כ׳ פסוק ט״ו
(טו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר אֲבִימֶלֶךְ (לְאַבְרָהָם): הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ — בַּמָּקוֹם הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב (שָׁם).
★ אחרי המתנות והשבת שרה, אבימלך פונה אל אברהם בהזמנה נדיבה: כל הארץ פתוחה לפניך; בחר לך מקום, ושב בו.
★ שימו לב: שוב יש כאן השוואה לפרעה. פרעה, אחרי שהחזיר את שרה, אמר לאברם: "ועתה הנה אשתך קח ולך" (יב, יט) — ואף שילח אותו מארצו: "וישלחו אתו ואת אשתו" (יב, כ). אבימלך אומר את ההפך: אל תלך — שב. מדוע? רש"י יבאר.
★ ועוד: אברהם אכן נענה להזמנה. בהמשך הפרק נקרא: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים" (כא, לד); ושם, בבאר שבע, יכרות עמו אבימלך ברית (כא, כב–לב).
★ מטרת הפסוק: להראות שאבימלך, שלמד את לקחו, מבקש את קרבתו של אברהם — ואינו חושש ממנה.
★ מילות מפתח: "אַרְצִי" (אונקלוס: "אַרְעִי"); "לְפָנֶיךָ" — לרשותך, פתוחה בפניך (אונקלוס: "קֳדָמָךְ"); "בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" — במקום שטוב בעיניך (אונקלוס: "בִּדְתַקִּין בְּעֵינָיךְ", במה שראוי ומתוקן בעיניך); "שֵׁב" — שב, דור (אונקלוס: "תִּיב").
★ מדרש: בגמרא (סוטה י, א–ב) מתואר מה עשה אברהם בשנים שישב בארץ זו: "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" (כא, לג) — "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב". אחרי שהאכיל את אורחיו, ביקש מהם לברך את מי שמזונם משלו. "שב" של אבימלך הפך את ארץ פלשתים למקום שבו נקרא שם ה'.
★ ביאור בדרך חב"ד: אברהם אמר על המקום הזה: "רק אין יראת אלהים במקום הזה" (פסוק יא) — ובכל זאת הוא נשאר בו. בתורת החסידות מוסבר שזו שליחותו של אברהם, שעליו נאמר "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם": לא לברוח ממקום שאין בו יראת אלהים, אלא להכניס בו אור — עד שגם אבימלך יאמר לו בהמשך: "אלהים עמך בכל אשר אתה עשה" (כא, כב).
★ המסר ליום: גם מקום שנראה רחוק מקדושה יכול להפוך, בזכות אדם אחד, ל"באר שבע" — מקום שבו נקרא שם ה'.
הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ • אֲבָל פַּרְעֹה אָמַר לוֹ: "הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ", לְפִי שֶׁנִּתְיָרֵא, שֶׁהַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ": הקושי — מה מוסיפה לנו התורה בדברי הנימוס של אבימלך? רש"י מגלה שהפסוק בא להעמיד את אבימלך מול פרעה: "אבל פרעה אמר לו: הנה אשתך קח ולך" (יב, יט). ולמה פרעה מיהר לשלח את אברם? "לפי שנתירא, שהמצריים שטופי זמה" — הוא ידע את טבע בני ארצו, וחשש שאם אברם ושרה יישארו במצרים, המעשה יחזור על עצמו. אבימלך לא חשש מכך, ולכן הזמין את אברהם להישאר.
★ "שטופי זמה" — שקועים בפריצות, כאילו "שטופים" בה כבמים. ועל כך אמרה התורה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג), ורש"י פירש שם שמעשיהם של המצרים ושל הכנענים "מקולקלים מכל האומות".
★ המסר ליום: יש מקומות שמהם צריך לצאת — "קח ולך"; ויש מקומות שבהם אפשר "לשבת" ולהשפיע. חכמה היא לדעת להבחין ביניהם.
בראשית פרק כ׳ פסוק ט״ז
(טז) וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְשָׂרָה אָמַר (אֲבִימֶלֶךְ): הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף (שִׁקְלֵי) כֶּסֶף לְאָחִיךְ (לְאַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתְּ עָלָיו "אָחִי הוּא"); הִנֵּה הוּא (הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד הַזֶּה) לָךְ "כְּסוּת עֵינַיִם" — לְכָל אֲשֶׁר אִתָּךְ וּלְכָל הָעוֹלָם; וְנֹכָחַת (וְיִהְיֶה לָךְ בַּמֶּה לְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקָתֵךְ).
★ אחרי שדיבר עם אברהם — מתנות, השבת שרה והזמנה לשבת בארץ — אבימלך פונה אל שרה. שימו לב ללשונו: "נתתי אלף כסף לאחיך" — לא "לבעלך", אלא "לאחיך", כפי שאמרה היא עצמה: "והיא גם הוא אמרה אחי הוא" (פסוק ה). יש בדבריו גם פיוס וגם רמז של תוכחה.
★ "אלף כסף" — אלף שקלי כסף; הפסוק אינו מפרט את המטבע, ואונקלוס משלים: "אֶלֶף סַלְעִין דִּכְסַף", אלף סלעים (שקלים) של כסף — סכום עצום.
★ "כסות עינים" — ביטוי קשה, ורש"י יביא בו שני פירושים: פירושו שלו — המתנה "תכסה" את עיני הבריות, שלא יזלזלו בשרה; ופירוש אונקלוס — "כסות של כבוד" על עיני אבימלך עצמו, "ששלטו" בה.
★ מטרת הפסוק: להשיב לשרה את כבודה בפרהסיה — שכל העולם יידע שחזרה טהורה, ושאבימלך החזיר אותה בעל כורחו.
★ מילות מפתח: "לְאָחִיךְ" (אונקלוס: "לְאָחִיךְ"); "כְּסוּת עֵינַיִם" — כיסוי לעיניים (אונקלוס: "כְּסוּת דִּיקָר", כסות של כבוד); "לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ" — לכל מי שעמך; "וְאֵת כֹּל" — ועם כולם; "וְנֹכָחַת" — מן השורש "יכח", כמו "תוכחה": בירור והוכחה (אונקלוס: "וְאִתּוֹכָחַת").
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא צג, א; מגילה טו, א) למדו מפסוקנו: "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: 'הנה הוא לך כסות עינים' — ונתקיים בזרעה: 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת'" (כז, א). את "כסות עינים" דרשו חז"ל כ"כסיית עינים" — עיניים מכוסות, עיוורון — והדבר התקיים ביצחק, בנה של שרה. וכך גם רומז בעל הטורים שלהלן.
★ ביאור בדרך חב"ד: לפי תרגום אונקלוס שמביא רש"י, אבימלך אומר: המתנה היא "כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך". ראשית הכשלון היתה בעיניים — "וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה" (פסוק ב), אחרי שראה אותה. בתורת החסידות מודגשת חשיבותה של שמירת העיניים, על פי מה שפירש רש"י על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט): "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". מי ששומר את עיניו — שומר את כל השאר.
★ המסר ליום: כבודו של אדם אינו "פרט שולי". מי שפגע בכבודו של אחר, צריך לדאוג לתקן גם את מה שאחרים יחשבו עליו — לא רק את הנזק עצמו.
וּלְשָׂרָה אָמַר • אֲבִימֶלֶךְ לִכְבוֹדָהּ, כְּדֵי לְפַיְּסָהּ: 'הִנֵּה עָשִׂיתִי לָךְ כָּבוֹד זֶה, נָתַתִּי מָמוֹן לְאָחִיךְ, שֶׁאָמַרְתְּ עָלָיו: "אָחִי הוּא", הִנֵּה הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד הַזֶּה לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם'.
לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ • יְכַסּוּ עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְקִלּוּךְ, שֶׁאִלּוּ הֲשִׁיבוֹתִיךְ רֵיקָנִית, יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: 'לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ הֶחֱזִירָהּ'. עַכְשָׁו, שֶׁהָצְרַכְתִּי לְבַזְבֵּז מָמוֹן וּלְפַיְּסֵךְ, יִהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁעַל־כָּרְחִי הֲשִׁיבוֹתִיךְ, וְעַל־יְדֵי נֵס.
וְאֵת כֹּל • וְעִם כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם.
וְנֹכָחַת • יְהֵא לָךְ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהַרְאוֹת דְּבָרִים נִכָּרִים הַלָּלוּ, וּלְשׁוֹן 'תּוֹכָחָה' בְּכָל מָקוֹם — בֵּרוּר דְּבָרִים, וּבְלַעַ"ז אשפרובי"ר, וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּפָנִים אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא כָּךְ הוּא נוֹפֵל עַל הַתַּרְגּוּם: 'הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת שֶׁל כָּבוֹד עַל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי שֶׁשָּׁלְטוּ בָּךְ, וּבְכָל אֲשֶׁר אִתָּךְ', וְעַל כֵּן תַּרְגּוּמוֹ: 'וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ', וְיֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה, אֲבָל יִשּׁוּב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא פֵּרַשְׁתִּי.
ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.
★ "וּלְשָׂרָה אָמַר": הקושי — מה טעם לספר לשרה שנתן כסף לאברהם? רש"י: אבימלך דיבר "לכבודה, כדי לפייסה". וכך היו דבריו: "הנה עשיתי לך כבוד זה" — המתנה לאברהם היא בעצם כבוד לך; "נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו: אחי הוא" — רש"י מדגיש שהמלה "לאחיך" לקוחה מפיה של שרה; "הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים" — המתנה הזאת תשמש לך כיסוי.
★ "לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ": הקושי — מה פירוש "כסות עינים"? רש"י: "יכסו עיניהם שלא יקלוך" — המתנה "תכסה" את עיני כל אלה שסביבך, שלא יוכלו לזלזל בך ("יקלוך" — יקלו בך, יבזו אותך). "שאילו השיבותיך ריקנית" — אילו החזרתי אותך בידיים ריקות, "יש להם לומר: לאחר שנתעלל בה החזירה" — שאחרי שעשה בה כרצונו, שלח אותה. "עכשיו, שהצרכתי לבזבז ממון ולפייסך" — כשרואים שנאלצתי לשלם הון רב, "יהיו יודעים שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס" — כולם יבינו שלא החזרתי אותך מרצוני, אלא משום שה' הכה אותי ואת ביתי (וכפי שיתברר בפסוק יח: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך"). המתנה היא עדות לטהרתה של שרה.
★ ⚠ בחוברת נדפס "שֶׁהָצְרַכְתִּי" בקמ"ץ תחת הה"א (הניקוד המצוי: "שֶׁהֻצְרַכְתִּי", בקובוץ); הועתק כפי שנדפס.
★ "וְאֵת כֹּל": "ועם כל באי העולם" — ה"כיסוי" אינו רק כלפי אנשי ביתה של שרה, "אשר אתך", אלא כלפי כל העולם: כולם יידעו.
★ "וְנֹכָחַת": רש"י: "יהא לך פתחון פה להתוכח ולהראות דברים נכרים הללו" — תהיה לך אפשרות לטעון ולהוכיח, ולהראות את המתנות הגלויות האלה כראיה. "ולשון 'תוכחה' בכל מקום — בירור דברים": "הוכחה" אינה רק נזיפה, אלא בירור האמת. "ובלעז אשפרובי"ר" — מלה בצרפתית עתיקה שפירושה: להוכיח, להראות בראיות.
★ ובהמשך הדיבור מביא רש"י את דרכו של אונקלוס, ש"תרגם בפנים אחרים": לפי אונקלוס, העיניים הן עיניו של אבימלך עצמו — "הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך" — המתנה מכסה, כביכול, על כך שעיני אבימלך "שלטו" בשרה, ראו ולקחו. "ועל כן תרגומו: 'וחזית יתיך ויית כל דעמך'" — "וראיתי אותך ואת כל אשר עמך". "ויש מדרשי אגדה" — על הביטוי נאמרו גם דרשות (ואחת מהן הבאנו לעיל מן הגמרא: "כסיית עינים" שהתקיימה ביצחק); "אבל ישוב לשון המקרא פירשתי" — רש"י מסתפק בפירוש המיישב את פשט הכתוב.
★ המסר ליום: מתנה יכולה להיות יותר ממתנה: עדות, "כסות עינים" — דרך להשיב לאדם את כבודו בעיני כולם.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״ז
(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל־הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת־אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וְרִפֵּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו (שִׁפְחוֹתָיו) — וַיֵּלֵדוּ.
★ כאן מתקיים מה שנאמר לאבימלך בחלום: "כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה" (פסוק ז). אברהם — האיש שנפגע, שאשתו נלקחה ממנו — עומד ומתפלל בעד מי שפגע בו. והתפילה נענית מיד: "וירפא אלהים".
★ שימו לב: זו הפעם הראשונה בתורה שבה נאמר על אדם "ויתפלל" (המלה "ויתפלל" נאמרה לראשונה בפסוק ז, בדברי ה' לאבימלך). ותפילתו הראשונה של אברהם שנקראת "תפילה" היא — בעד אחר.
★ ועוד: "וַיֵּלֵדוּ" — מלה מפתיעה. וכי אבימלך עצמו "ילד"? ונשותיו — וכי ילדו ברגע שנרפאו? רש"י יבאר שלא מדובר כאן בלידה כפשוטה. ומה היתה המחלה עצמה — הפסוק הבא יגלה.
★ מטרת הפסוק: לסגור את המעגל: אבימלך תיקן, אברהם מחל והתפלל, וה' ריפא.
★ מילות מפתח: "וַיִּתְפַּלֵּל" — התפלל (אונקלוס: "וְצַלִּי"); "אֶל הָאֱלֹהִים" (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ", לפני ה'); "וַיִּרְפָּא" (אונקלוס: "וְאַסִּי", וריפא); "וְאַמְהֹתָיו" — שפחותיו (אונקלוס: "וְאַמְהָתֵהּ"); "וַיֵּלֵדוּ" (אונקלוס: "וְאִתְרְוָחוּ", ונרווח להם — וראו רש"י).
★ מדרש: בהמשך המשנה שהבאנו לעיל (בבא קמא ח, ז) נאמר: "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך'". כשם שהפוגע חייב לבקש מחילה, כך הנפגע חייב למחול, ולא להתאכזר ולסרב — ואברהם לא רק מחל, אלא אף התפלל בעד אבימלך. ובגמרא (בבא קמא צב, א) למדו מן הפסוק גם יסוד בתפילה, שיתברר בפסוק הבא — "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחלה".
★ ביאור בדרך חב"ד: מדתו של אברהם היא מדת החסד — "חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). ותפילתו בעד אבימלך היא החסד במלואו: חסד גם עם מי שפגע בו. בספר התניא (פרק לב) מביא אדמו"ר הזקן את דברי הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" — אהבה גם לאלה שעדיין רחוקים. אברהם אינו שומר טינה; הוא מתפלל על בריאותו של מי שלקח את אשתו.
★ המסר ליום: כשמישהו פגע בנו ובא לפייס — לא רק למחול, אלא אפילו להתפלל בעדו. ומי שמתפלל בעד אחר, עוד יראה שגם בקשתו שלו נענית.
וַיֵּלֵדוּ • כְּתַרְגּוּמוֹ 'וְאִתְרְוָחוּ', נִפְתְּחוּ נִקְבֵיהֶם וְהוֹצִיאוּ, וְהִיא לֵדָה שֶׁלָּהֶם.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ "וַיֵּלֵדוּ": הקושי — "וילדו" נאמר על כולם, ובכללם אבימלך עצמו; ואי אפשר לומר שהנשים ילדו ברגע הרפואה. מה פירוש "וילדו"? רש"י: "כתרגומו 'ואתרווחו'" — כפי שתרגם אונקלוס: "ונרווח להם"; "נפתחו נקביהם והוציאו" — כל פתחי הגוף, שנסגרו בעונש, נפתחו, והם יכלו להוציא את מה שנעצר בגופם; "והיא לדה שלהם" — היציאה הזאת היא ה"לידה" שבפסוק: לשון "לידה" במובן רחב — הוצאת מה שהיה כלוא בפנים.
★ מכאן מתברר גם מה היתה המכה: לא רק עקרות, אלא סגירה של כל הפתחים — ובלשון רש"י בפסוק הבא: "כנגד כל פתח". ומובן גם מדוע נאמר לאבימלך בחלום "הנך מת" (פסוק ג) ו"דע כי מות תמות" (פסוק ז): אדם שכל פתחי גופו נסגרים — חייו בסכנה.
★ המסר ליום: יש "לידה" שאינה של תינוק: לפעמים הישועה היא פשוט שמה שהיה סגור ותקוע — נפתח ויוצא לחופשי.
בראשית פרק כ׳ פסוק י״ח
(יח) כִּי־עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל־רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל־דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: כִּי סָגֹר סָגַר ה' (סְגִירָה גְּמוּרָה) בְּעַד כָּל רֶחֶם (כָּל פֶּתַח) לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.
★ הפסוק חוזר לאחור ומסביר מה היתה המכה שממנה נרפא בית אבימלך בפסוק הקודם: ה' "עצר" — סגר — "בעד כל רחם" בביתו. הכפילות "עָצֹר עָצַר" מדגישה סגירה גמורה ומוחלטת.
★ שימו לב: "על דבר שרה אשת אברהם" — כמעט אותן מילים כמו במעשה פרעה: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (יב, יז). ושם פירש רש"י: "על פי דבורה, אומרת למלאך: הך! והוא מכה". רש"י יבאר גם כאן את "על דבר שרה" באותה דרך.
★ ועוד: בכל סיפור אבימלך נקרא הקב"ה בשם "אלהים" — "ויבא אלהים אל אבימלך" (פסוק ג), "וירפא אלהים" (פסוק יז). ודווקא כאן, וכן בפסוק הבא, בלידת יצחק — "וה' פקד את שרה" — מופיע שם הוי'ה.
★ מטרת הפסוק: לגלות את סיבת המכה ואת מהותה — ולהדגיש שכולה באה "על דבר שרה", כדי להגן על כבודה.
★ מילות מפתח: "עָצֹר עָצַר" — סגר סגירה גמורה (אונקלוס: "מֵיחַד אֲחַד"); "בְּעַד" — כנגד, בפני (אונקלוס: "בְּאַפֵּי"); "רֶחֶם" — כאן לפי רש"י: כל פתח (אונקלוס: "פָּתַח וַלְדָא", פתח הוולד); "עַל דְּבַר" — בגלל, על עניין (אונקלוס: "עַל עֵיסַק"); "אֵשֶׁת" (אונקלוס: "אִתַּת").
★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה מא) מתואר מה קרה בלילה שבו נלקחה שרה לבית פרעה: "כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה" ומתפללת: "רבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה"; ומלאך עמד שם, וכשאמרה לו "הכה" — הכה. זהו פירוש "על דבר שרי" שם — ובאותה דרך פירש רש"י את "על דבר שרה" כאן.
★ ביאור בדרך חב"ד: בגמרא (תענית כג, א) נדרש הפסוק "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב, כח): "אתה גזרת מלמטה, והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה". זהו כוחו של צדיק: דבורו פועל בעולם. ובשרה הדבר בולט במיוחד — עליה אומר רש"י בהמשך הפרק (כא, יב) שאברהם "היה טפל לשרה בנביאות". "על דבר שרה" — דבורה של שרה הוא שעצר והוא שהכה.
★ המסר ליום: גם מי שנראית חסרת אונים — שבויה בבית מלך זר — יש בכוחה של מלתה ותפילתה להזיז עולמות.
בְּעַד כָּל־רֶחֶם • כְּנֶגֶד כָּל פֶּתַח.
עַל־דְּבַר שָׂרָה • עַל־פִּי דִּבּוּרָהּ שֶׁל שָׂרָה.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "בְּעַד כָּל־רֶחֶם": הקושי — "רחם" הוא איבר של אשה; והרי גם אבימלך עצמו נענש ונרפא ("וירפא אלהים את אבימלך... וילדו")! רש"י: "כנגד כל פתח" — "רחם" כאן במובן רחב: כל פתח בגוף. ו"בעד" — כנגד, בפני: ה' סגר "בפני" כל פתח. זה מתאים לפירושו בפסוק הקודם: "נפתחו נקביהם והוציאו". ושימו לב שגם אונקלוס משתמש במלה "פתח" — "פָּתַח וַלְדָא", פתח הוולד — אלא שהוא מצמצם אותה לרחם; ורש"י מרחיב: כל פתח.
★ "עַל־דְּבַר שָׂרָה": הקושי — "על דבר" נשמע כמו "בגלל" — וכי לא ידענו שהמכה באה בגלל שרה? רש"י: "על פי דבורה של שרה" — המלה "דבר" כפשוטה: הדיבור של שרה. המכה פעלה לפי מאמרה, כמו שפירש רש"י בפרשת לך לך (יב, יז): "אומרת למלאך: הך! והוא מכה".
★ המסר ליום: "על פי דבורה" — צדקת שמתפללת ואומרת, ה' שומע לקולה. כדאי להעריך את כוחה של מלה טובה ושל תפילה מן הלב.
בראשית פרק כ״א פסוק א׳
(א) וַיהֹוָה פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַה' פָּקַד (זָכַר לְטוֹבָה) אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמַר; וְעָשָׂה ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.
★ כאן מתחיל פרק כ"א בספר בראשית — לידת יצחק.
★ זה הרגע שאליו הובילו כל הבטחות הפרשיות האחרונות: "ואעשך לגוי גדול" (יב, ב) — כשאברם היה בן שבעים וחמש שנים (יב, ד); "אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק" (יז, יט); ובתחילת פרשתנו, בפי המלאך: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" (יח, יד). עכשיו, כשאברהם בן מאה (כפי שיפורש מחר, בפסוק ה) — עשרים וחמש שנה אחרי ההבטחה הראשונה — ה' מקיים.
★ שימו לב לכפילות: "פקד... כאשר אמר" ו"ויעש... כאשר דבר". למה צריך את שניהם? רש"י יבאר: שני שלבים (הריון ולידה), ושתי הבטחות (אמירה ודיבור).
★ ועוד: הפסוק נסמך מיד לתפילת אברהם על אבימלך — ובלשון מיוחדת: לא "ויפקד ה'", אלא "וה' פקד" — לשון עבר: כבר פקד. רש"י יבאר מה מלמדת הסמיכות, ולמה "כבר".
★ מטרת הפסוק: להעיד שדבר ה' מתקיים במלואו — כל אמירה וכל דיבור.
★ מילות מפתח: "פָּקַד" — זכר לטובה, השגיח (אונקלוס: "דְּכִיר", זכר); "כַּאֲשֶׁר אָמָר" — "אָמָר" בקמ"ץ, צורת הפסק של "אָמַר" (אונקלוס: "כְּמָא דִּי אֲמָר"); "וַיַּעַשׂ" (אונקלוס: "וַעֲבַד"); "כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (אונקלוס: "כְּמָא דִּי מַלִּיל").
★ מדרש: בגמרא (ראש השנה י, ב – יא, א) נאמר: "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה". ולכן קוראים בתורה ביום הראשון של ראש השנה את פרשתנו — "וה' פקד את שרה" (מגילה לא, א). ובמדרש (בראשית רבה, פרשה נג) נדרש על פסוקנו הפסוק "וידעו כל עצי השדה כי אני ה'... הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש, אני ה' דברתי ועשיתי" (יחזקאל יז, כד): "הפרחתי עץ יבש — זו שרה"; ו"דברתי ועשיתי" — "ויעש ה' לשרה כאשר דבר".
★ ביאור בדרך חב"ד: "פקידה" היא לשון גאולה. כך הבטיח יוסף: "פקד יפקד אלהים אתכם" (בראשית נ, כד), וכך נאמר למשה: "פקד פקדתי אתכם" (שמות ג, טז) — ורש"י שם (ג, יח) מבאר שזה היה "סימן מסור בידם... שבלשון זה הם נגאלים". הפקידה של שרה — "וה' פקד" — היא הראשונה בשרשרת, והיסוד לכל הפקידות שאחריה. הרבי הרבה לעורר על הבטחון בהבטחת הגאולה: כשם ש"ויעש ה' לשרה כאשר דבר" — כל מלה וכל הבטחה — כך תתקיים ההבטחה על הגאולה האמיתית והשלמה.
★ המסר ליום: הבטחה של ה' אינה "נשכחת" — גם אחרי עשרים וחמש שנה. מה שנראה כ"עץ יבש" יכול לפרוח.
וַה' פָּקַד אֶת־שָׂרָה וְגוֹ' • (ב"ק צב) סָמַךְ פָּרָשָׁה זוֹ, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ'" וּסְמִיךְ לֵיהּ: "וַה' פָּקַד אֶת־שָׂרָה", שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ.
פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר • בְּהֵרָיוֹן.
כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר • בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ'". דִּבּוּר: "הָיָה דְבַר ה' אֶל־אַבְרָם" בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ'", וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה.
וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר • לְאַבְרָהָם.
ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.
★ "וַה' פָּקַד אֶת־שָׂרָה וְגוֹ'": הקושי — מה הקשר בין סיפור אבימלך ללידת יצחק, ומדוע הם סמוכים? רש"י, על פי הגמרא (בבא קמא צב, א): "סמך פרשה זו, ללמדך, שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחלה". אברהם התפלל שה' "יפתח" את בית אבימלך — שנשותיו יוכלו ללדת — בשעה שהוא עצמו היה זקוק בדיוק לאותו דבר: שאשתו תלד. "שנאמר: ויתפלל וגו', וסמיך ליה: וה' פקד את שרה". ומניין שנענה "תחלה"? מן הלשון: "שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך" — לא נאמר "ויפקד" (לשון המשך הסיפור), אלא "וה' פקד" — בלשון עבר שקודם לסיפור: הפקידה כבר היתה, עוד לפני רפואתו של אבימלך.
★ "פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" — "בהריון"; "כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" — "בלדה": הקושי — הכפילות. רש"י: חציו הראשון של הפסוק מדבר על ההריון — "פקד"; וחציו השני על הלידה — "ויעש". ולכל אחד מהם הבטחה משלו.
★ "והיכן היא אמירה, והיכן הוא דבור?" — רש"י מוצא את שתי ההבטחות: האמירה — בפרשת המילה: "ויאמר אלהים: אבל שרה אשתך ילדת לך בן" (יז, יט) — שם הוזכרה שרה במפורש. הדיבור — "היה דבר ה' אל אברם במחזה" (טו, א), בברית בין הבתרים; "ושם נאמר: לא יירשך זה" — "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (טו, ד) — ושם לא נאמר מי תהיה האם; "והביא היורש משרה" — ה' קיים את הדיבור הזה דווקא דרך שרה.
★ "וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" — "לאברהם": רש"י משלים: "כאשר דבר" — לאברהם; הדיבור (בברית בין הבתרים) נאמר לאברהם, אבל המעשה — "ויעש ה' לשרה" — נעשה לשרה.
★ המסר ליום: מי שמתפלל על אחרים, אינו "מפסיד" את תורו — להפך: הוא נענה תחלה. כדאי לשלב בתפילה שלנו גם את צרכיהם של אחרים.
בראשית פרק כ״א פסוק ב׳
(ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָרְתָה וְיָלְדָה שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לְעֵת זִקְנָתוֹ, בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ — אֲשֶׁר אוֹתוֹ דִּבֵּר (וְקָבַע) אֱלֹהִים.
★ ההבטחה מתקיימת עד הפרט האחרון: "ותהר ותלד" — הריון ולידה, כפי שפירש רש"י בפסוק הקודם; "לאברהם" — הבן הוא בנו של אברהם; "לזקניו" — לעת זקנתו; ו"למועד" — בדיוק בזמן שנקבע.
★ "למועד" — זוכרים את דברי המלאך ביום ראשון? "למועד אשוב אליך כעת חיה, ולשרה בן" (יח, יד); ורש"י פירש שם: "לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול, למועד הזה בשנה האחרת", ובפסוק י: "ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק". עכשיו התורה מעידה: כך היה.
★ שימו לב: "ותלד שרה לאברהם" — ולא רק "ותלד שרה בן". התורה מדגישה שהבן הוא של אברהם — וזה בדיוק מה שמבאר רש"י בדברי חז"ל על "לזקניו".
★ מטרת הפסוק: להעיד על נס הלידה ועל דיוקה של ההבטחה — "לא נפל דבר".
★ מילות מפתח: "וַתַּהַר" (אונקלוס: "וְעַדִּיאַת", והתעברה); "וַתֵּלֶד" (אונקלוס: "וִילִידַת"); "בֵּן" (אונקלוס: "בַּר"); "לִזְקֻנָיו" — לזקנתו (אונקלוס: "לְסִיבְתוֹהִי"); "לַמּוֹעֵד" — לזמן הקבוע (אונקלוס: "לִזְמַן"); "אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ" — לפי רש"י: את המועד עצמו "דיבר" וקבע (אונקלוס: "דִּי מַלִּיל יָתֵהּ").
★ מדרש: בגמרא (ראש השנה יא, א) נאמר: "בפסח נולד יצחק" — כדברי רש"י בתחילת פרשתנו, שהמלאכים באו בפסח, "ולפסח הבא נולד יצחק". ובאותו מקום נאמר: "בראש השנה נפקדה שרה" — ומראש השנה עד פסח — כשבעה חודשים, וזו אחת הדעות שמביא רש"י כאן.
★ ביאור בדרך חב"ד: "לזקניו" — רש"י יביא שפניו של יצחק היו דומים לפני אברהם. ובפרשת תולדות (כה, יט) מוסיף רש"י שהקב"ה עשה זאת משום ש"ליצני הדור" אמרו "מאבימלך נתעברה שרה" — ו"צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם". בתורת החסידות מודגש שהדמיון בין אב לבן צריך להיות גם בדרכים ובמעשים: "מעשה אבות סימן לבנים". הבן הוא המשך ישיר של אביו — וכך כל דור מתקשר אל האבות, ואל "אברהם אבינו".
★ המסר ליום: "למועד אשר דבר" — לכל דבר יש זמן קבוע מלמעלה. גם כשנדמה שהישועה מתעכבת, היא מגיעה בדיוק "למועד".
לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ • רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חָמָא. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: מְלַמֵּד שֶׁנּוֹלַד לְט' חֳדָשִׁים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: 'מִבֵּיתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ הוּא', רַבִּי חָמָא אוֹמֵר: לְז' חֳדָשִׁים.
לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ • דִמַּלֵּיל יָתֵיהּ, אֶת הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר וְקָבַע, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ", שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל וְאָמַר לוֹ: כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד.
(לִזְקֻנָיו • שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ).
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ" (א): הקושי — מה בא ללמד "למועד"? וכמה זמן נמשך ההריון? רש"י מביא מחלוקת: "רבי יודן ורבי חמא". "רבי יודן אומר: מלמד שנולד לט' חדשים" — לתשעה חודשים מלאים; "שלא יאמרו: מביתו של אבימלך הוא" — לידה בזמן רגיל, תשעה חודשים מן הפקידה, מראה בבירור מתי התעברה שרה; ולידה מוקדמת היתה עלולה לעורר ספק, שמא התעברה קודם לכן — בבית אבימלך. "רבי חמא אומר: לז' חדשים" — לשבעה חודשים (ולדעה זו מתאימים דברי הגמרא שהבאנו: נפקדה בראש השנה, ונולד בפסח).
★ "לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֹתוֹ" (ב): פירוש שני, לפשוטו של מקרא: "דמליל יתיה" — כלשון התרגום: "אשר דיבר אותו" — את המועד עצמו: "את המועד אשר דבר וקבע". "כשאמר לו: למועד אשוב אליך" (יח, יד) — המלאך קבע את התאריך בסימן מוחשי: "שרט לו שריטה בכותל" — חרץ קו בקיר, "ואמר לו: כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת — תלד". קרני השמש נופלות על הקיר בכל עונה בזווית אחרת; כשיגיע אור השמש שוב בדיוק אל הסימן — בעוד שנה, באותה עונה — זה המועד.
★ ⚠ בחוברת נדפס "דִמַּלֵּיל" — חיריק תחת הדל"ת ודגש במ"ם (הניקוד המצוי: "דְּמַלֵּיל"); הועתק כפי שנדפס.
★ "לִזְקֻנָיו": הקושי — "לזקניו" אומר רק שאברהם היה זקן — וזה כבר ידוע. רש"י: "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" — "זיו איקונין": זוהר תבנית הפנים ("איקונין" — מן היוונית: דמות, תמונה). חז"ל דרשו את "זְקֻנָיו" כנוטריקון: "זיו איקונין" — פני יצחק היו דומים לפני אברהם. הדיבור כולו מוקף בחוברת בסוגריים, כנראה משום שאינו מופיע בכל דפוסי רש"י.
★ המסר ליום: "שרט לו שריטה בכותל" — ה' נותן לאדם "סימנים" כדי שיוכל לראות בעיניו שההבטחה מתקיימת. כדאי לשים לב לסימנים כאלה בחיינו.
בראשית פרק כ״א פסוק ג׳
(ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת־שֶׁם־בְּנוֹ הַנּוֹלַד־לוֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקָרָא אַבְרָהָם אֶת שֵׁם בְּנוֹ הַנּוֹלָד לוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לוֹ שָׂרָה — יִצְחָק.
★ אברהם נותן לבנו את השם שה' עצמו קבע עוד לפני שנולד: "אבל שרה אשתך ילדת לך בן, וקראת את שמו יצחק" (יז, יט). ורש"י פירש שם: "יצחק — על שם הצחוק".
★ איזה "צחוק"? הצחוק ליווה את הבשורה לאורך כל הדרך: "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (יז, יז) — שמחה ופליאה; "ותצחק שרה בקרבה" (יח, יב) — שלמדנו ביום ראשון; ומחר נשמע את שרה אומרת: "צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי" (כא, ו). השם "יצחק" מנציח את השמחה הגדולה של הלידה הבלתי־אפשרית.
★ שימו לב לאריכות הלשון: "את שם בנו — הנולד לו — אשר ילדה לו שרה". שלוש פעמים מודגש שהבן שייך לאברהם ולשרה. ונראה שזה המשך למה שראינו בפסוק הקודם: אין מקום לספק — זהו בנם של אברהם ושרה.
★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: לקבוע את שמו של האב השני — שם שניתן מפי ה'.
★ מילות מפתח: "וַיִּקְרָא" — וקרא, נתן שם (אונקלוס: "וּקְרָא"); "שֶׁם" (אונקלוס: "שׁוּם"); "בְּנוֹ" (אונקלוס: "בְּרֵהּ"); "הַנּוֹלַד לוֹ" (אונקלוס: "דְּאִתְיְלִיד לֵהּ"); "יִצְחָק" — מלשון צחוק, שמחה.
★ מדרש: בתלמוד הירושלמי (ברכות פרק א, הלכה ו) נאמר שבין שלושת האבות, יצחק הוא היחיד שלא נשתנה שמו — אברם נקרא אברהם, ויעקב נקרא ישראל — משום שיצחק נקרא בשמו מפי הקב"ה עוד לפני שנולד: "וקראת את שמו יצחק". ויש מן המפרשים שרמזו באותיותיו של השם: י' — עשרה נסיונות; צ' (90) — שרה בת תשעים; ח' (8) — המילה ביום השמיני; ק' (100) — אברהם בן מאה.
★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מוסבר ששמו של יצחק — צחוק ושמחה — קשור במיוחד לגאולה העתידה, שעליה נאמר: "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו, ב). ובגמרא (שבת פט, ב) מסופר שלעתיד לבוא, דווקא יצחק יעמוד לימינם של ישראל ויבקש עליהם רחמים — ועליו יאמרו: "כי אתה אבינו" (ישעיה סג, טז). השמחה ש"נולדה" עם יצחק היא טעימה מן השמחה של ימות המשיח.
★ המסר ליום: שם הוא תוכן. יצחק נקרא על שם השמחה — וזו גם הוראה לנו: לעבוד את ה' בשמחה, ולהפוך גם רגעי פליאה וקושי לסיבה לצחוק של שמחה.
בראשית פרק כ״א פסוק ד׳
(ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן־שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ כְּשֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנָה יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתוֹ אֱלֹהִים.
★ בסוף פרשת לך לך נצטווה אברהם: "ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם" (יז, יב). אברהם עצמו נימול בן תשעים ותשע, וישמעאל — בן שלוש עשרה (יז, כד–כה). יצחק הוא הראשון שנימול כמצווה — בן שמונה ימים.
★ שימו לב: "כאשר צוה אתו אלהים" — אברהם אינו מחכה ואינו מתלבט. הבן שחיכה לו מאה שנה נולד, ואברהם מקיים בו את הציווי ביומו, בדיוק בזמן.
★ לפסוקנו אין פירוש רש"י.
★ מטרת הפסוק: להראות שיצחק — היורש של הברית — נכנס לברית בדיוק כפי שציווה ה', והוא הדוגמה הראשונה לכל הדורות.
★ מילות מפתח: "וַיָּמָל" — ומל (אונקלוס: "וּגְזַר", וחתך); "בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים" — בן שמונה ימים (אונקלוס: "בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין"); "צִוָּה" (אונקלוס: "פַקִּיד").
★ מדרש: בגמרא (קידושין כט, א) נלמד מפסוקנו שהחובה למול את הבן מוטלת על האב: "למולו מנלן? דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו". ובמדרש (בראשית רבה, פרשה נה) מסופר על ויכוח בין יצחק לישמעאל: זה אומר "אני חביב ממך, שנמלתי לשלש עשרה שנה", וזה אומר "אני חביב ממך, שנמלתי לשמונה ימים" — וזה המדרש שעליו מפנה ההפניה לשיחות קודש שלהלן. (וכך מביא רש"י בפרשת העקדה, כב, א, בשם "יש אומרים": ישמעאל התפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה.)
★ ביאור בדרך חב"ד: המספר שמונה הוא, בתורת החסידות, מעבר לטבע: שבעה ימים הם מחזור הבריאה והטבע, ושמונה — למעלה ממנו. ועל ימות המשיח אמרו חז"ל (ערכין יג, ב) שהכינור שלהם יהיה "של שמונה נימין". הברית שנעשית ביום השמיני — כשהתינוק עדיין אינו מבין דבר — מבטאת קשר עם ה' שמעל לשכל ומעל לטבע. על כך בדיוק ההפניה שלהלן.
★ המסר ליום: "כאשר צוה" — מצוה מקיימים בזמנה, בלי לדחות. ואת הילדים מכניסים לקשר עם ה' מן הימים הראשונים — עוד לפני שהם מבינים.
ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 86) על פסוקנו, "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", ועל דברי המדרש שהבאנו לעיל: יצחק וישמעאל "היו מדיינים" — מתווכחים — מי מהם חביב יותר.
★ טענתו של ישמעאל: "חביב אני שנמלתי לי"ג" — בגיל שלוש עשרה, כשהבין מה נעשה בו ויכול היה לסרב, ובכל זאת נימול מרצונו. זו לכאורה מעלה גדולה: ברית מתוך בחירה, הבנה ומסירות.
★ טענתו של יצחק: "אני חביב שנמלתי לשמונה ימים". ומה מעלתו של תינוק בן שמונה ימים, שאינו מבין ואינו בוחר? על כך מבארת השיחה: "המעלה בנימול לשמונה — שהברית אינה מצד האדם, אלא בכח הבורא". ברית שנעשית מתוך הבנתו ורצונו של האדם מוגבלת בגבולותיו: היא חזקה כמו ההבנה שלו. אבל ברית שנעשית ביום השמיני אינה נשענת על האדם כלל — היא כולה מכוחו של הקב"ה.
★ "שאז הברית הוא ברית עולם": בפרשת המילה נאמר: "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (יז, יג). דבר שנשען על האדם יכול להשתנות כשהאדם משתנה; ואילו ברית שמקורה בכח הבורא — נצחית, "ברית עולם", שאינה תלויה במצבו של האדם ובהבנתו. ולכן דווקא המילה לשמונה ימים, כמו של יצחק, היא הדרך שנקבעה לכל הדורות.
★ ומכאן הוראה: הקשר של יהודי עם ה' אינו מתחיל בהבנה שלו ואינו תלוי בה; הוא קשר עצמי, שה' כרת עמו מן היום השמיני. ההבנה וההתבוננות חשובות מאוד — אבל היסוד הוא "ברית עולם", שאינה משתנה לעולם.
★ ומחר (י"ח מרחשון): "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (כא, ה). שרה אומרת: "צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי" — ורש"י יביא את המדרש ש"הרבה עקרות נפקדו עמה" (וזה בדיוק הרמז של בעל הטורים שלמדנו היום: "אף כל העקרות פקד"); ונשמע את שבחה של שרה: "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה, כי ילדתי בן לזקניו".
תניא
אגרת הקודש, סימן כ"ח (התחלה) — מ"מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחֻתָּנוֹ" ו"לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם", ועד "וּלְמַטָּה מַטָּה מִנֹּגַהּ".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 294, כח למה נסמכה... עד עמ' קמח, מנוגה.
★ יום רביעי, י"ז מרחשון — היום הרביעי של שבוע פרשת וירא. היום מתחילים אגרת חדשה — אגרת הקודש סימן כ"ח. זו אגרת תנחומים שכתב רבנו הזקן אל מחותנו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, על פטירת בנו, רבי מאיר. האגרת פותחת בדברי חז"ל: "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה? לומר לך: מה פרה מכפרת — אף מיתת צדיקים מכפרת". ורבנו הזקן שואל: למה דווקא פרה אדומה? הרי היא נעשית "חוץ לשלש מחנות", ורק "חטאת קרייה רחמנא" — התורה קוראת לה חטאת. למה לא נסמכה פרשת מרים לפרשת קרבן חטאת, שנעשה בפנים, על גבי המזבח, והוא "כפרה ממש"? כדי לענות, רבנו הזקן מעמיד את שני הדברים זה מול זה. סוד הקרבנות הוא "העלאת מיין נוקבין" — התעוררות מלמטה: נפש הבהמה, שהיא מקליפת נוגה, עולה אל שרשה, אל ארבע החיות שבמרכבה. ובתמורה יורדים "מיין דוכרין" מבחינת "אדם שעל הכסא". אבל בפרה אדומה נעשה "קידוש מי חטאת", והוא בחינת "קדש העליון" — "טלא דבדולחא", "חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה דאריך אנפין". ובחכמה הזאת "אתהפכא חשוכא לנהורא" — החושך מתהפך לאור. לכן פרה אדומה מטהרת גם מטומאת המת, אף שהיא "אבי אבות הטומאה", "ולמטה מטה מנוגה". במילה "מנוגה" מסתיים השיעור של היום.
★ איפה אנחנו? אתמול סיימנו את אגרת הקודש סימן כ"ז, אגרת התנחומים לחסידים על הסתלקות רבי מנחם מענדל מויטבסק. בסוף האגרת למדנו על הארה שנייה של הצדיק אחרי פטירתו. היא אינה נכנסת בתוך התלמידים, אלא מאירה עליהם "מלמעלה", מעליית נשמתו ל"חקל תפוחין קדישין". האורות שנזרעו שם מתורתו ועבודתו מצמיחים בתלמידים הרהורי תשובה ומעשים טובים — "גידולי גידולין". וכל זה "כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים". גם האגרת של היום עוסקת בהסתלקות צדיק, אבל מצד אחר. שם השאלה הייתה מה מקבלים התלמידים מן הצדיק אחרי פטירתו. כאן השאלה היא מה פועלת הפטירה עצמה בעולם: היא מכפרת. ואתמול כבר הקדים הפירוש בחוברת נקודה אחת מן האגרת הזו: כל מה שעבד האדם בימי חייו "פעל" למעלה, בהעלם, ובשעת הפטירה זה מתגלה ומאיר.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. עמוד 90 נפתח בשתי שורות של דברי פירוש — הן סוף השיעור של אתמול. מתחתיהן קישוט מפריד, הכותרת "יום רביעי י"ז מרחשון", ושורת מורה השיעור. כמו בימים הקודמים, בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. בעמוד 90 נדפס בתיבה, בצד ימין, המספר "כח" באותיות גדולות. לידו, באותיות קטנות, כותרת האגרת: "מה שכתב למחותנו... מו"ה מאיר נ"ע:". אחריה, באותיות גדולות, פתיחת האגרת: "למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה...". זו לשון האגרת עצמה, ולא תיבת קישוט. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. סדר הקריאה בעמוד 90: בטור הימני, דברי פתיחה של הפירוש — "כח. אחרי אגרת הקודש סימן כ"ז..." — סביב התיבה. אחריהם, מתחת לתיבה, הלשון המנוקדת: הכותרת "מַה שֶּׁכָּתַב..." ופתיחת האגרת, עד "רַחֲמָנָא – התורה קוראת לה 'חטאת'". הטור השמאלי ממשיך מ"ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר' מציין הרבי...", ובו "וְלֹא נִסְמְכָה... כַּפָּרָה מַמָּשׁ". אחר כך בא פירוש ארוך, שמקדים את תשובת האגרת, והוא ממשיך בראש עמוד 91. בעמוד 91 קוראים קודם את כל הטור הימני: סוף הפירוש, "ובלשון רבנו הזקן:", ואחריו "אָמְנָם נוֹדַע..." ועד "טַלָּא דִּבְדֹלְחָא" ופירושו. אחר כך קוראים את הטור השמאלי, מ"(התעוררות מלמעלה)" ועד "וּלְמַטָּה מַטָּה מִנֹּגַהּ:" ודברי הפירוש שאחריו: "...להפוך את חושך העולם לאור.". גם בעמוד 91 יש תיבה תחת הכותרת "אגרת הקדש", מ"אמנם נודע" ועד "ולמטה מטה מנוגה:". עמוד 92 נפתח בכותרת "יום חמישי י"ח מרחשון". ההערות נמנות מחדש באגרת הזו, מ־1. בתחתית עמוד 90 הערות 1 עד 9, ובתחתית עמוד 91 הערות 10 עד 20. כל עשרים ההערות שייכות לשיעור של היום. חלק מסימני ההערות נדפסו בתוך דברי הפירוש (הערות 1, 5, 6, 14, 16, 17, 18), ולא בלשון האגרת; והערה 9 נדפסה בתוך הסוגריים המרובעים של הערת הנוסח.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בכותרת: "נ"י ע"ה פ"ה" — "נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק" (שימו לב: "ע"ה" כאן אינו "עליו השלום", אלא "עמוד הימני"). "מו"ה" — "מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב". "נ"ע" — "נִשְׁמָתוֹ־עֵדֶן". "אב"ד דק"ק" — "אַב בֵּית דִּין דִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ". בפתיחת האגרת: "פ' מרים לפ' פרה" — "פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה". "קריי'" — "קַרְיָיהּ". "בכת"י" — "בכתב־יד". "לפ' חטאת" — "לְפָרָשַׁת חַטָּאת". בעמוד 91: "מזוה"ק" — "מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ". "בחי'" — "בְּחִינַת"; ו"בחי' ד' חיות" — "בְּחִינוֹת אַרְבַּע חַיּוֹת". "מ"נ" — "מַיִן נוּקְבִין". "ועי"ז" — "וְעַל־יְדֵי־זֶה". "מ"ד" — "מַיִן דוּכְרִין". "וז"א" — "וּ"זְעֵיר אַנְפִּין"". "ע"י" — "עַל־יְדֵי". "כמ"ש בזוה"ק" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ". "דא"א" — "דַּ"אֲרִיךְ אַנְפִּין"". "בבי"ע" — "בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.
★ על חלוקת השיעור. כפי שהערנו אתמול, החוברת מאחרת ביום אחד אחרי לוח "היום יום" שבה. השיעור של היום, "כח. למה . . . מטה מנוגה", הוא בלוח "היום יום" השיעור של ט"ז חשון. ובלוח, השיעור של י"ז חשון הוא "והנה מודעת . . . חטאת וכו'", וזה בחוברת השיעור של מחר. אנו הולכים לפי החוברת. גם המספרים במורה השיעור מתאימים להשערה שהעלינו בימים הקודמים: 294 הוא העמוד השני של דף קמז (2 × 147), והשיעור נגמר בדף קמח.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הכותרת: אגרת תנחומים מרבנו הזקן למחותנו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, על פטירת בנו, רבי מאיר.
· תחנה ב' — דברי חז"ל: מיתת מרים נסמכה לפרשת פרה, ללמד: "מה פרה מכפרת" — אף מיתת צדיקים מכפרת.
· תחנה ג' — השאלה: למה דווקא פרה אדומה, שנעשית "חוץ לשלש מחנות", ורק נקראת "חטאת"?
· תחנה ד' — ולמה לא קרבן חטאת, שנעשה בפנים, על גבי המזבח, והוא "כפרה ממש"?
· תחנה ה' — סוד הקרבנות: "העלאת מיין נוקבין" מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשה — אל ארבע החיות שבמרכבה, "פני שור ופני נשר וכו'".
· תחנה ו' — ובתמורה יורדים "מיין דוכרין" מבחינת "אדם שעל הכסא" — "מלכא" ו"זעיר אנפין".
· תחנה ז' — בפרה אדומה: עץ ארז ואזוב, ונתינת "מים חיים" אל האפר — "קידוש מי חטאת".
· תחנה ח' — "קידוש" הוא בחינת "קדש העליון", "טלא דבדולחא" — "חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה דאריך אנפין".
· תחנה ט' — "בחכמה אתברירו", "ואתהפכא חשוכא לנהורא": עולם התיקון שנתברר מעולם התוהו ושבירת הכלים.
· תחנה י' — "ולזאת" פרה אדומה מטהרת מטומאת המת, אף שהיא "אבי אבות" הטומאה, "ולמטה מטה מנוגה".
★ פתיחת הפירוש בחוברת — מה האגרת הזו מוסיפה. הפירוש בחוברת: אחרי אגרת הקודש סימן כ"ז (זך), ששלח רבנו הזקן אל החסידים אחרי פטירתו של רבי מענדעלע מהורודוק (מויטבסק), בה הוא מסביר, שאחרי הסתלקות של צדיק ומנהיג, יכולים עדיין התלמידים לקבל את ההשפעה ממנו ברוחניות, ואף במדה מרובה יותר מאשר לפני ההסתלקות, כשהיה בחיים חיותו בעולם זה, ובגשמיות (בענינים גשמיים) מגינים הצדיקים שנסתלקו, על העולם הזה במדה מרובה יותר מאשר לפני הסתלקותם. אחרי אגרת זו, קבעו מסדרי (הערה 1) ה'אגרות קודש', את האגרת שכתב רבנו הזקן אל הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בתור ניחומים על פטירת בנו. באגרת זו מסביר רבנו הזקן איך הסתלקות צדיק "פועל ישועות בקרב הארץ", לכפר על עוון הדור, אפילו על זדונות, שגם הם יתכפרו.
★ הקשר בין שתי האגרות. הפירוש בחוברת מסביר למה סידרו את האגרת הזו דווקא כאן. באגרת כ"ז למדנו מה נשאר מן הצדיק אחרי הסתלקותו: התלמידים מקבלים ממנו ברוחניות, ואף יותר מבחייו; ובגשמיות הוא מגן על העולם יותר מבחייו. באגרת כ"ח רבנו הזקן מוסיף דבר נוסף: הסתלקות הצדיק עצמה פועלת. היא מכפרת על "עוון הדור", ואפילו על זדונות — על עבירות שנעשו במזיד. ובאמת, כבר בימים הקודמים הביא הפירוש בחוברת מסימן כ"ח את הלשון "פועל ישועות בקרב הארץ". הלשון לקוחה מן הפסוק "ואלקים מלכי מקדם, פועל ישועות בקרב הארץ" (תהלים עד, יב).
★ "כ"ז (זך)". הפירוש בחוברת כותב את מספר האגרת הקודמת גם באותיות "זך": ז' = 7, ך' = 20. כך כותבים לפעמים את המספר 27. ויש בזה רמז: "זך" פירושו טהור — ואגרת כ"ח עוסקת בטהרה של פרה אדומה.
★ "מסדרי האגרות" (הערה 1). רבנו הזקן כתב את האגרות בזמנים שונים, ולא לפי הסדר שבו הן מופיעות בספר. מי סידר אותן? הרבי מפנה ל"הסכמת הרבנים" — ההסכמה של בני רבנו הזקן, הנדפסת בתחילת ספר התניא. כבר הבאנו בשבועות הקודמים את הערת הרבי: כשאפשר למצוא שייכות בין אגרת לקודמתה, יש בזה טעם לסדר שבו סידרו אותן בני רבנו הזקן. והנה כאן הפירוש בחוברת מצביע על השייכות: שתי האגרות עוסקות בהסתלקות צדיק.
★ רבי לוי יצחק מברדיטשוב. רבי לוי יצחק היה מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, כמו רבנו הזקן. הוא היה רבה של העיר ברדיטשוב, ונודע בכינוי "סניגורם של ישראל", משום שתמיד לימד זכות על ישראל לפני הקב"ה. ספרו נקרא "קדושת לוי". רבנו הזקן מכנה אותו בכותרת "מחותנו" — קרוב משפחה על ידי נישואי צאצאיהם.
★ רקע: פרה אדומה. בתחילת פרשת חוקת (במדבר פרק יט) מצווה התורה על הפרה האדומה. שורפים אותה מחוץ למחנה, ומשליכים לתוך השריפה "עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (יט, ו). את האפר שלה נותנים בכלי, ונותנים עליו "מים חיים" (יט, יז) — מים נובעים, ממעיין. במים האלה מזים על מי שנטמא בטומאת מת, ביום השלישי וביום השביעי, והוא נטהר. מיד אחרי פרשת פרה אדומה כתוב: "ויבאו בני ישראל... מדבר צן... ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ, א). מכאן שאלו חז"ל: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה?
★ רקע: קרבן חטאת. קרבן חטאת מביא אדם שעבר בשוגג — בלי כוונה — על עבירה שבמזיד יש עליה עונש כרת. הקרבן נשחט בעזרה, דמו ניתן על המזבח, והתורה אומרת עליו: "וכפר עליו הכהן... ונסלח לו". זו כפרה ישירה, "כפרה ממש". הפרה האדומה, לעומת זאת, אינה נקרבת על המזבח, ועיקר ענינה הוא טהרה.
★ רקע: קליפת נוגה ושלוש הקליפות הטמאות. בחלק הראשון של ספר התניא (פרקים ו'–ז') למדנו שיש שני סוגים של "קליפות". "קליפת נוגה" היא מעורבת מטוב ורע. ממנה באים הדברים המותרים, וממנה גם נפש הבהמית שבאדם. "שלוש הקליפות הטמאות" הן רע גמור, ומהן באים הדברים האסורים. היום נשמע: הקרבנות פועלים במדרגה של "נוגה", ואילו פרה אדומה פועלת גם במה שנמצא "למטה מטה מנוגה".
מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחֻתָּנוֹ, הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם, אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה', נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק,
"מה שכתב" — הפירוש בחוברת: רבנו הזקן, "למחתנו, הרב הגאון המפרסם, איש אלקים קדוש ה' (הערה 2), נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק (הערה 3),"
★ "מה שכתב". זו כותרת האגרת. היא מדברת על רבנו הזקן בגוף שלישי — "מה שכתב" — ולכן הפירוש בחוברת מוסיף: "רבנו הזקן". את הכותרות האלה כתבו מסדרי האגרות, ולא רבנו הזקן עצמו. גם "לִמְחֻתָּנוֹ" פירושו: למחותן שלו.
★ "איש אלקים קדוש ה'". רבנו הזקן מכנה את רבי לוי יצחק בתארים גבוהים מאוד. "איש אלקים" הוא כינוי לנביאים: משה רבנו נקרא "איש האלקים" (דברים לג, א), והשונמית אמרה על אלישע: "הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא" (מלכים ב ד, ט). הערה 2 אומרת שגם כאן הלשון היא "על דרך לשון הכתוב".
★ "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" (הערה 3). שלושת התארים האלה לקוחים "על דרך לשון חז"ל" — מן הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ח ע"ב). כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקר אותו, ופנו אליו בתארים האלה: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק". "נר" — מאיר לכל ישראל. "עמוד" — שהכל נשען עליו, כמו העמוד הימני שבבית המקדש (מלכים א ז, כא). "פטיש החזק" — כמו פטיש ששובר סלע, כך הוא מפרק כל קושיה בתורה. שימו לב: התארים האלה נאמרו בגמרא בשעה שרבן יוחנן בן זכאי היה סמוך לפטירתו. ואילו כאן באים התארים בראש אגרת שעוסקת כולה בפטירת צדיק.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מה שכתב למחותנו הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש ה' נ"י ע"ה פ"ה". בלשון המנוקדת "לִמְחֻתָּנוֹ" ו"הַמְפֻרְסָם" — בכתיב חסר, בקובוץ. ראשי התיבות נפתחו: "נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק". "הַיְמָנִי" — ביו"ד אחת, ובגמרא "הימיני". מספר ההערה 2 נדפס אחרי "ה'", ומספר ההערה 3 אחרי "הֶחָזָק". בהערה 2 נדפס: "ע"ד ל' הכתוב – איוב יא, ו". לא מצאנו בפסוק הזה את הלשון של הכותרת; הלשון "איש אלקים קדוש" מוכרת מדברי השונמית (מלכים ב ד, ט). העתקנו את ההפניה כפי שנדפסה. דברי הפירוש ("רבנו הזקן") משולבים אחרי "שֶּׁכָּתַב"; כאן חיברנו.
מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ־עֵדֶן, אַב בֵּית דִּין דִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב, לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ־עֵדֶן:
"מורנו ורבנו הרב לוי יצחק נשמתו־עדן, אב בית דין דקהלת־קדש בארדיטשוב, לנחמו על פטירת (הערה 4) בנו הרב החסיד מורנו ורבנו הרב מאיר נשמתו־עדן:" — כאן אין בלשון המנוקדת דברי פירוש.
★ "אב בית דין". "אב בית דין" — ראש בית הדין, כלומר רבה של העיר. "דקהלת קודש בארדיטשוב" — של הקהילה הקדושה ברדיטשוב, עיר באוקראינה, שבה כיהן רבי לוי יצחק ברבנות.
★ "לנחמו על פטירת בנו". זו מטרת האגרת: לנחם אב על פטירת בנו, רבי מאיר. הרבי מציין בהערה 4 את השנה: "בשנת תקס"ו". ושימו לב לדרך הנחמה. רבנו הזקן אינו כותב רק מילים של השתתפות בצער. הוא מלמד את האב השכול תורה עמוקה: מה פועלת פטירתו של צדיק, ולמה היא מכפרת. הנחמה באה מתוך ההבנה.
★ "נשמתו עדן" — גם על האב. רבי לוי יצחק היה בחיים כשקיבל את האגרת; ובכל זאת בכותרת כתוב גם עליו "נשמתו עדן". הסיבה: הכותרת נכתבה כשסידרו את האגרות לדפוס, אחרי הסתלקות רבנו הזקן — וכבר אז נפטר גם רבי לוי יצחק.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מו"ה לוי יצחק נ"ע אב"ד דק"ק בארדיטשוב לנחמו על פטירת בנו הרב החסיד מו"ה מאיר נ"ע:". בלשון המנוקדת נפתחו ראשי התיבות: "מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב", "נִשְׁמָתוֹ־עֵדֶן" (במקף), "אַב בֵּית דִּין דִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ" (במקף). "רַבֵּנוּ" בלי יו"ד. מספר ההערה 4 נדפס אחרי "פְּטִירַת". הכותרת מסתיימת בנקודתיים, גם בתיבה וגם בלשון המנוקדת.
"לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה, לוֹמַר לְךָ: מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת וְכוּ'".
"למה נסמכה פרשת מרים" — הפירוש בחוברת: פרשת "מיתת מרים", "לפרשת פרה," — אדומה, "לומר לך: מה פרה מכפרת וכו'." — כך מיתת צדיקים מכפרת, כך אומרת הגמרא במסכת מועד קטן (הערה 5), והתוספות (הערה 6) מפרשים, שפרה אדומה מכפרת על חטא העגל, הרי כשם שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתת צדיקים מכפרת.
★ סמיכות פרשיות. חז"ל מדייקים לא רק במילים של התורה, אלא גם בסדר הפרשיות. כששתי פרשיות סמוכות זו לזו, הם שואלים: מה הקשר ביניהן? וכאן: פרשת פרה אדומה מסתיימת בסוף פרק יט בספר במדבר, ומיד בתחילת פרק כ כתוב "ותמת שם מרים". למה דווקא כאן?
★ התשובה של הגמרא. הגמרא במסכת מועד קטן (דף כ"ח ע"א — הערה 5) עונה: כמו שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתת צדיקים מכפרת. ובהמשך שם אומרת הגמרא דבר דומה על אהרן: פטירתו נסמכה לבגדי הכהונה, כי כמו שבגדי הכהונה מכפרים, כך מיתת צדיקים מכפרת. "וכו'" שבסוף הציטוט רומז להמשך הזה של דברי חז"ל.
★ על מה מכפרת הפרה? (הערה 6). התוספות שם (בדיבור המתחיל "מה פרה") מפרשים: פרה אדומה מכפרת על חטא העגל. וההערה מפנה גם לפירוש רש"י בפרשת חוקת. שם מביא רש"י משל: בן של שפחה לכלך את ארמון המלך, ואמרו: תבוא אמו ותנקה את הלכלוך. כך תבוא הפרה ותכפר על העגל. כלומר, לפרה אדומה יש כוח לכפר על חטא כללי של כל העם — חטא העגל. ומכאן: גם מיתת צדיקים מכפרת על הדור כולו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה לומר לך מה פרה מכפרת וכו'." — בלי מירכאות. בלשון המנוקדת הדברים מוקפים במירכאות, כציטוט מדברי חז"ל, ו"פ'" נפתח ל"פָּרָשַׁת". "לְךָ" — בכ"ף סופית קמוצה. אחרי המירכאות הסוגרות נדפסה נקודה. דברי הפירוש משולבים אחרי "מִרְיָם", אחרי "פָּרָה," ואחרי "וְכוּ'"."; כאן חיברנו.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדֻמָּה (הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיָיהּ רַחֲמָנָא [בכתב־יד, הנוסחא: 'הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ'. ומן תיבת 'לשלש' עד תיבת 'רחמנא' – ליתא בכתב־יד]
"וצריך להבין, למה נסמכה" — הפירוש בחוברת: פרשת מרים, "דוקא ל" — פרשת "פרה אדמה (הנעשה חוץ לשלש מחנות (הערה 7), אלא דחטאת קרייה רחמנא (הערה 8)" — התורה קוראת לה "חטאת". ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" מציין הרבי, שהמלים "הנעשה חוץ לשלש מחנות.. רחמנא" צריכות לבוא בסוגריים. [בכתב־יד (הערה 9), הנוסחא: 'הנעשה בחוץ'. ומן תיבת 'לשלש' עד תיבת 'רחמנא' – ליתא בכתב־יד] על־כל־פנים, השאלה היא, מדוע הסמיכה התורה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה דוקא?
★ השאלה. רבנו הזקן מקבל את דברי חז"ל, ושואל: למה דווקא פרה אדומה? אם התורה רצתה ללמד שמיתת צדיקים מכפרת, היה מתאים יותר לסמוך את מיתת מרים לקרבן שעיקרו כפרה.
★ "חוץ לשלש מחנות" (הערה 7). במדבר היו שלושה מחנות: מחנה שכינה (המשכן), מחנה לויה (סביב המשכן) ומחנה ישראל. רש"י בפרשת חוקת (יט, ג), על פי הגמרא ביומא (דף ס"ח ע"א), מפרש: את הפרה שורפים "חוץ לשלש מחנות" — מחוץ לכל שלושת המחנות. היא רחוקה מאוד מן המזבח ומן הקודש.
★ "אלא דחטאת קרייה רחמנא" (הערה 8). בארמית: אלא שהתורה (רחמנא — הרחמן, כינוי לקב"ה) קראה לה "חטאת". בתורה כתוב על הפרה: "חַטָּאת הִוא" (במדבר יט, ט), וחז"ל (עבודה זרה כג, ב; חולין יא, א) אומרים: "חטאת קרייה רחמנא". כלומר, הפרה אינה קרבן חטאת ממש — רק השם "חטאת" ניתן לה. ואם כן, למה דווקא היא?
★ הסוגריים שבנוסח. בתוך הספר נדפסה כאן הערה בסוגריים מרובעים: בכתב־יד הנוסח הוא "הנעשה בחוץ" בלבד, והמילים מ"לשלש" עד "רחמנא" אינן. והרבי מעיר ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" שהמילים "הנעשה חוץ לשלש מחנות.. רחמנא" צריכות לבוא בסוגריים — כמו הוספה שאינה חלק מעיקר הלשון. הפירוש בחוברת מסכם: "על־כל־פנים", מה שלא יהיה הנוסח המדויק, השאלה ברורה: למה דווקא פרה אדומה?
★ על איזה כתב־יד מדובר? (הערה 9). הרבי מפנה ל"מודעה רבה" שבראש ספר התניא. שם מבואר אילו כתבי־יד השוו לנוסח האגרות. והרבי מוסיף: המודעה הזו נדפסה משנת תר"ס, ולא בדפוסים שלפני שנה זו. הערות הנוסח שבסוגריים מרובעים שייכות להגהה הזו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות אלא דחטאת קריי' רחמנא [בכת"י הנוסחא הנעשה בחוץ. ומן תיבת לשלש עד תיבת רחמנא ליתא בכת"י]". הסוגריים המרובעים נדפסו בתיבה באותיות קטנות, כחלק מנוסח הספר. בלשון המנוקדת הם נדפסו באות של דברי הפירוש, "בכת"י" נפתח ל"בכתב־יד", ורק המילים "'הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ'" מנוקדות ומודגשות; כך העתקנו אותם כאן, במקומם בנוסח. שימו לב: לפני "הַנַּעֲשֶׂה" נפתח בלשון המנוקדת סוגר עגול — כנראה בעקבות הערת הרבי — ואין סוגר שנסגר אחריו; העתקנו כפי שנדפס. לפי הערת הרבי, מקום הסגירה הוא אחרי "רַחֲמָנָא". המילה "לְפָרָה" נחלקה בלשון המנוקדת לשניים: "לְ–פרשת פָרָה" — המילה "פרשת" היא דברי הפירוש. כאן חיברנו אותה, כבתיבה: "לפרה". "דַּוְקָא", ו"אֲדֻמָּה" בכתיב חסר. "קריי'" נפתח ל"קַרְיָיהּ", במפיק בה"א. מספר ההערה 7 נדפס אחרי "מַחֲנוֹת", ומספר ההערה 8 אחרי "רַחֲמָנָא". דברי הפירוש משולבים גם אחרי "נִסְמְכָה" ואחרי "רַחֲמָנָא"; כאן חיברנו.
וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כַּפָּרָה מַמָּשׁ.
"ולא נסמכה" — הפירוש בחוברת: פרשת פרה אדומה, "לפרשת חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח" — שהיא "כפרה ממש." — המלים "כפרה ממש" יכולים לפרש, שהן מוסבות על המזבח – שהחטאת נעשה על מזבח־הכפרה, או כפי שנוח יותר לפרש, שזה מוסב על החטאת, שהחטאת היא "כפרה ממש" (שלא כפי שהדבר בפרה אדומה שהיא בעיקר ענין של טהרה).
★ שני צדדים של השאלה. עכשיו השאלה שלמה. מצד אחד — פרה אדומה: נעשית "חוץ לשלש מחנות", רחוק מן הקודש, ורק נקראת "חטאת". מצד שני — קרבן חטאת: נעשה "בפנים", בעזרה, "על גבי המזבח", והוא "כפרה ממש". אם רוצים ללמד שמיתת צדיקים מכפרת, הרי החטאת מתאימה יותר!
★ "כפרה ממש" — על מה זה מוסב? הפירוש בחוברת מביא שתי אפשרויות. אפשר שהמילים מוסבות על המזבח — "מזבח הכפרה". אבל "נוח יותר לפרש" שהן מוסבות על החטאת עצמה: החטאת היא "כפרה ממש", ואילו פרה אדומה היא "בעיקר ענין של טהרה". כלומר: הפרה מטהרת מטומאה; החטאת מכפרת על חטא. ומיתת צדיקים — מכפרת. אז למה נסמכה דווקא לפרה?
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולא נסמכה לפ' חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח כפרה ממש." בלשון המנוקדת "לפ'" נפתח ל"לְפָרָשַׁת". בדברי הפירוש נדפס "ולא נסמכה – פרשת פרה אדומה, לפרשת חטאת"; לפי ההקשר הכוונה, כנראה: ולא נסמכה פרשת מרים — במקום לפרשת פרה אדומה — לפרשת חטאת. דברי הפירוש משולבים אחרי "נִסְמְכָה", ובין "הַמִּזְבֵּחַ" לבין "כַּפָּרָה" (המילה "שהיא"); כאן חיברנו.
★ הפירוש בחוברת מקדים את התשובה. לפני שרבנו הזקן עונה, הפירוש בחוברת פורש את התשובה כולה בקיצור: כדי לתרץ שאלה זו – יסביר רבנו הזקן, שענין הקרבנות הוא "העלאת מ"ן" (התעוררות מלמטה), מנפש הבהמה שבקליפת "נוגה", העולה לשרשה וממשיכה אור פנימי בעולם, אור שיכול להתלבש בפנימיות בעולם (שלכן נקראים הקרבנות "אכילת מזבח", שהם ענין של אכילה, שהיא אור פנימי, אור כזה כשבא בעולם נעשה מצומצם). ומה זה "פועל"? – לכפר על שוגג הבא מהתגברות הנפש הבהמית שמקליפת "נוגה"; ואילו בפרה אדומה ישנו הענין של "קידוש מי חטאת". "קידוש" מלשון "קודש" – שזה ממשיך אור מ"קדש העליון" שלמעלה מהעולם, וזה מהפך את חושך עולם התהו לאור של תיקון, פעולה והשפעה זו בעולם באה לטהר מהטומאה החמורה ביותר, "אבי אבות הטומאה", שלמטה מטה מקליפת "נוגה", וכך גם על־ידי פטירת צדיקים נמשך אור שלמעלה מהעולם, מתיקון "נוצר" המורכבת מאותיות "רצון", ויוצרת "עת רצון" לכפר על "עון הדור", אפילו על זדונות שהם משלוש קליפות הטמאות שלמטה מ"נוגה". בזה משתווה פטירת צדיקים לענין פרה אדומה ולא לענין הקרבנות וקרבן חטאת. ובלשון רבנו הזקן:
★ התשובה בקיצור. יש כאן שני סוגים של השפעה מלמעלה:
· הקרבנות — אור שבא בתגובה להתעוררות מלמטה. הוא "פנימי" — מתלבש בעולם ומצטמצם בו, כמו מזון שנכנס לגוף. הוא מכפר על השוגג, שבא מנפש הבהמית שמ"נוגה".
· הפרה האדומה — אור מ"קודש העליון", שלמעלה מן העולם. הוא אינו מצטמצם בעולם, אלא הופך אותו: חושך לאור. לכן הוא מטהר גם מן הטומאה החמורה ביותר, שלמטה מ"נוגה".
ופטירת צדיקים דומה לפרה: גם היא ממשיכה אור שלמעלה מן העולם — "עת רצון" — ולכן היא מכפרת גם על הזדונות, שבאים משלוש הקליפות הטמאות.
★ "תיקון נוצר" — "רצון". הפירוש בחוברת מקדים כאן נקודה שרבנו הזקן יבאר מחר. בי"ג מדות הרחמים כתוב "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז). בקבלה כל אחת מן המדות האלה נקראת "תיקון", ו"נוצר" הוא אחד מהם. והאותיות של "נוצר" — נ, ו, צ, ר — הן האותיות של "רצון". מכאן "עת רצון": זמן שבו מתגלה רצון עליון, שלמעלה מכל חשבון, ובכוחו מתכפר גם מה שאין לו כפרה בדרך הרגילה.
אָמְנָם נוֹדַע מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ"ל, סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת "מַיִן נוּקְבִין" מִנֶּפֶשׁ הַבֶּהֱמִית שֶׁבְּנֹגַהּ אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן,
"אמנם (הערה 10) נודע מזהר הקדוש (הערה 11) והאריז"ל (הערה 12), סוד הקרבנות ש" — הפירוש בחוברת: הקריבו "על גבי המזבח, הן בחינת העלאת 'מין נוקבין'" — העלאה והתעוררות מהתחתונים, "מנפש הבהמית שבנגה אל שרשן ומקורן,"
★ מתחילה התשובה. "אמנם" — אכן, הנה. רבנו הזקן מתחיל לענות. והרבי כותב בהערה 10: את כל מה שבא מכאן והלאה ראה בהרחבה ב"לקוטי תורה" של רבנו הזקן, בתחילת פרשת חוקת — שם מבוארת פרשת פרה אדומה.
★ "סוד הקרבנות". לקרבנות יש פשט: אדם מביא בהמה, שוחטים אותה ומקריבים אותה על המזבח. אבל יש להם גם "סוד" — מה קורה ברוחניות בשעת ההקרבה. הסוד הזה ידוע מן הזוהר (חלק א', דף ס"ד ע"ב — הערה 11) ומכתבי האריז"ל ("לקוטי תורה" שלו, פרשת ויקרא — הערה 12).
★ "העלאת מיין נוקבין". כבר פגשנו אתמול את המושג: "מיין נוקבין" (בארמית: מים נקביים) הוא כינוי להתעוררות שעולה מלמטה, מן המקבל. הפירוש בחוברת: "העלאה והתעוררות מהתחתונים". בקרבן, מה עולה? "נפש הבהמית שבנגה" — הנפש של הבהמה שמקריבים. הבהמה שייכת לקליפת נוגה, המעורבת מטוב ורע. כשמקריבים אותה, הנפש שלה עולה "אל שרשן ומקורן" — אל השורש שממנו באה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אמנם נודע מזוה"ק והאריז"ל סוד הקרבנות שעל גבי המזבח הן בחי' העלאת מ"נ מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן". בלשון המנוקדת המילה "שֶׁעַל" נחלקה לשניים: "שֶׁ–הקריבו–עַל". כלומר, דברי הפירוש ("הקריבו") הוכנסו בין "שֶׁ" לבין "עַל". כאן חיברנו אותה, כבתיבה: "שעל". "מזוה"ק" נפתח ל"מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ"; "מ"נ" — "מַיִן נוּקְבִין", במירכאות; "שבנוגה" — "שֶׁבְּנֹגַהּ", בכתיב חסר ובמפיק בה"א. מספרי ההערות 10, 11 ו־12 נדפסו אחרי "אָמְנָם", "הַקָּדוֹשׁ" ו"וְהָאֲרִיזַ"ל". דברי הפירוש משולבים גם אחרי "נוּקְבִין""; כאן חיברנו.
הֵן בְּחִינוֹת אַרְבַּע חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא: פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וְכוּ',
"הן בחינות ארבע חיות שבמרכבה" — הפירוש בחוברת: המוזכרות ביחזקאל פרק א', "הנושאות את הכסא (הערה 13): פני שור ופני נשר וכו'," — מ"פני שור" באות נפשות הבהמות, ומ"פני נשר" – נפשות העופות, שמהן מביאים קרבנות, את השתים האחרות, "פני אדם" ו"פני אריה" הוא מרמז ב"וכו'", הרי קרבנות הם "העלאת מ"ן", העלאה מלמטה, אל ארבע חיות ה"מרכבה", שהן שורש הענינים שבעולם ויש להן שייכות לעולם,
★ מה הוא השורש? "הן" — השורש והמקור של נפשות הבהמות. אלה "ארבע חיות שבמרכבה". בפרק א' של ספר יחזקאל ראה הנביא את "המרכבה": ארבע חיות, ולכל אחת ארבעה פנים — "פני אדם ופני אריה... ופני שור... ופני נשר" (יחזקאל א, י). מעליהן "רקיע", ועליו "דמות כסא". החיות "נושאות את הכסא". ההערה (13) מפנה גם לפירוש רבנו בחיי על התורה (שמות כה, י), ולעוד מקומות.
★ "פני שור ופני נשר". הפירוש בחוברת מסביר למה רבנו הזקן מזכיר דווקא את שני אלה. מ"פני שור" באות נפשות הבהמות, ומ"פני נשר" — נפשות העופות. ומשני הסוגים האלה מביאים קרבנות: בקר, צאן ועזים, ותורים ובני יונה. את שני הפנים האחרים — "פני אדם" ו"פני אריה" — רבנו הזקן כולל במילה "וכו'".
★ קרבן מחבר את העולם לשורשו. הפירוש בחוברת מדגיש: החיות של המרכבה "הן שורש הענינים שבעולם, ויש להן שייכות לעולם". המרכבה גבוהה מאוד, אבל היא עדיין קשורה לעולם — היא השורש שלו. הקרבן מעלה חלק מן העולם, נפש של בהמה, אל השורש הזה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הן בחי' ד' חיות שבמרכבה הנושאות את הכסא פני שור ופני נשר וכו'." — עם נקודה אחרי "וכו'". בלשון המנוקדת "בְּחִינוֹת אַרְבַּע חַיּוֹת", ואחרי "הַכִּסֵּא" נדפסו נקודתיים; אחרי "וְכוּ'" — פסיק. מספר ההערה 13 נדפס אחרי "הַכִּסֵּא". דברי הפירוש משולבים אחרי "שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה" ואחרי "וְכוּ',"; כאן חיברנו.
וְעַל־יְדֵי־זֶה נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים "מַיִן דוּכְרִין" מִבְּחִינַת "אָדָם" שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "מַלְכָּא" וּ"זְעֵיר אַנְפִּין".
"ועל־ידי־זה נמשכים ויורדים 'מין דוכרין'" — הפירוש בחוברת: (המשכה (מהמשפיע) מלמעלה), "מבחינת 'אדם' שעל הכסא, הנקרא בשם 'מלכא' ו'זעיר אנפין'." — הרי האור הנמשך משם הוא אור היורד ומתלבש בעולם בפנימיות, וכנזכר לעיל, שלכן נקראים קרבנות "אכילת מזבח", שהם ממשיכים אור פנימי, כדוגמת ענין האכילה והמזון שהם ענין פנימי.
★ "מיין דוכרין". "מיין דוכרין" (בארמית: מים זכריים) הם ההפך של "מיין נוקבין". "מיין נוקבין" עולים מלמטה, מן המקבל; "מיין דוכרין" יורדים מלמעלה, "מהמשפיע", כלשון הפירוש בחוברת. זה הסדר: ההתעוררות מלמטה מעוררת השפעה מלמעלה.
★ "אדם שעל הכסא". ביחזקאל כתוב: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א, כו). למטה — החיות, שנושאות את הכסא; למעלה — "אדם" שיושב על הכסא. בקבלה, ה"אדם" הזה נקרא "מלכא" (בארמית: המלך) ו"זעיר אנפין" (בארמית: פנים קטנות — כינוי לשש המדות של עולם האצילות). כשנפש הבהמה עולה אל החיות, יורדת השפעה מן ה"אדם" שעל הכסא.
★ אור "פנימי" — "אכילת מזבח". איזה אור יורד? הפירוש בחוברת: "אור היורד ומתלבש בעולם בפנימיות". ולכן הקרבנות נקראים "אכילת מזבח". וכך אומרת התורה על הקרבנות: "את קרבני לחמי לאשי" (במדבר כח, ב). מה הקשר לאכילה? מזון נכנס בתוך הגוף ונעשה חלק ממנו. כך האור של הקרבנות: הוא נכנס בתוך העולם ומתלבש בו. אבל — כפי שאמר הפירוש בחוברת למעלה — אור כזה "כשבא בעולם נעשה מצומצם". הוא מתאים את עצמו למידות של העולם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ועי"ז נמשכים ויורדים מ"ד מבחי' אדם שעל הכסא הנקרא בשם מלכא וז"א." בלשון המנוקדת נפתחו ראשי התיבות: "וְעַל־יְדֵי־זֶה" (בשני מקפים), "מַיִן דוּכְרִין" (במירכאות, והדל"ת בלי דגש), "מִבְּחִינַת", ו"וּ"זְעֵיר אַנְפִּין"". גם "אָדָם" ו"מַלְכָּא" מוקפים במירכאות. דברי הפירוש משולבים אחרי "דוּכְרִין"" ואחרי "אַנְפִּין"."; כאן חיברנו.
אָכֵן בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה אֲדֻמָּה, הִנֵּה עַל־יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְכוּ' וּנְתִינַת "מַיִם חַיִּים" אֶל הָאֵפֶר – נִקְרָא בְּשֵׁם "קִדּוּשׁ מֵי חַטָּאת" בַּמִּשְׁנָה,
"אכן בשרפת הפרה אדמה, הנה על־ידי השלכת עץ ארז ואזוב וכו'" — הפירוש בחוברת: שגם זה הוא ענין של המשכה (הערה 14), ולאחרי זה מתווסף גם "ונתינת 'מים חיים' אל האפר – נקרא בשם 'קדוש מי חטאת' במשנה (הערה 15)," — קידוש" מלשון "קודש",
★ "אכן" — מה שונה בפרה. "אכן" — אבל. עד כאן דיבר רבנו הזקן על הקרבנות; עכשיו הוא עובר אל הפרה האדומה, ומראה שהיא מסוג אחר לגמרי.
★ שני שלבים. בשריפת הפרה יש שני שלבים. הראשון — "השלכת עץ ארז ואזוב וכו'" לתוך השריפה ("וכו'" — "ושני תולעת", במדבר יט, ו). הפירוש בחוברת אומר: "שגם זה הוא ענין של המשכה" — גם זה ממשיך אור מלמעלה. והרבי כותב על המילים האלה בהערה 14: "כן מפרש כאן" — כך מתפרש הדבר כאן; ומפנה ל"לקוטי תורה" בפרשת חוקת, ובפרט לסוף המאמר "תוספת כו' ויקחו אליך" (דף ס"א ע"ב). השלב השני "מתווסף" אחר כך: "נתינת מים חיים אל האפר".
★ "קידוש מי חטאת" (הערה 15). במשנה, במסכת פרה (פרק ו'), נתינת האפר והמים יחד נקראת "קידוש". ורבנו הזקן מדייק בשם הזה: "קידוש" — "מלשון 'קודש'", כפי שמוסיף הפירוש בחוברת. כלומר, כאן אין רק "המשכה" שמתלבשת בעולם, כמו בקרבנות. כאן נמשך "קודש" — ובמשפט הבא נשמע איזה קודש.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "אכן בשריפת הפרה אדומה הנה ע"י השלכת עץ ארז ואזוב וכו' ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה". בלשון המנוקדת "בִּשְׂרֵפַת" — בלי יו"ד, "אֲדֻמָּה" בכתיב חסר, "עַל־יְדֵי" במקף, ו"קִדּוּשׁ" בכתיב חסר. "מַיִם חַיִּים" ו"קִדּוּשׁ מֵי חַטָּאת" מוקפים במירכאות. אחרי "הָאֵפֶר" נדפס קו מפריד באותה אות של הלשון המנוקדת, ואין אחריו דברי פירוש; בתיבה אין קו. העתקנו אותו, כמו שעשינו אתמול בקו שאחרי "לְעֵיל". בדברי הפירוש שאחרי "בַּמִּשְׁנָה" נדפס "קידוש"" עם מירכאות סוגרות בלבד. מספר ההערה 15 נדפס אחרי "בַּמִּשְׁנָה"; מספר ההערה 14 — בדברי הפירוש, אחרי "המשכה". דברי הפירוש משולבים אחרי "וְכוּ'" ואחרי "בַּמִּשְׁנָה,"; כאן חיברנו.
וְהִיא בְּחִינַת "קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן", הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "טַלָּא דִּבְדֹלְחָא",
"והיא בחינת 'קדש העליון'," — הפירוש בחוברת: הבחינה העליונה ביותר ב"קודש", "הנקרא בשם 'טלא דבדלחא'," — טל הבדולח, כמו הלשון "כעין הבדולח" הכתובה לגבי מן (הערה 16), הנקרא גם (הערה 17) "טל", "שכבת הטל"; וזה ענין של "טל", שהוא "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) שלמעלה לגמרי מ"אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה), שלא כמו מטר הבא על־ידי "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה, כמו שכתוב (הערה 18): "ואד יעלה מן הארץ והשקה", אלא כמו "טל" שהוא "אתערותא דלעילא" (הבא מהתעוררות מלמעלה), ובפרט "טלא דבדולחא" הוא "אתערותא דלעילא" שלמעלה לגמרי מ"אתערותא דלתתא",
★ "קודש העליון". ה"קודש" שנמשך ב"קידוש מי חטאת" אינו קודש רגיל. הוא "קודש העליון" — לפי הפירוש בחוברת, "הבחינה העליונה ביותר ב'קודש'".
★ "טלא דבדולחא". בארמית: טל הבדולח. "בדולח" הוא אבן שקופה ונוצצת. הפירוש בחוברת מביא את הלשון מן המן: "ועינו כעין הבדלח" (במדבר יא, ז — הערה 16). והמן ירד עם הטל: "ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (שמות טז, יג — הערה 17).
★ טל ומטר. למה דווקא "טל"? הפירוש בחוברת מסביר בהבדל בין טל לגשם. הגשם בא אחרי שעולה אד מן הארץ: "ואד יעלה מן הארץ והשקה" (בראשית ב, ו — הערה 18). כלומר, הגשם הוא "אתערותא דלתתא" — התעוררות מלמטה. הטל, לעומת זאת, יורד בלי שום הכנה מלמטה. לכן הוא "אתערותא דלעילא" — התעוררות מלמעלה. ו"טלא דבדולחא" — עוד יותר: הוא "שלמעלה לגמרי מ'אתערותא דלתתא'".
★ מכאן ההבדל בין הקרבן לפרה. עכשיו מתבררת התמונה. הקרבן דומה לגשם: מלמטה עולים "מיין נוקבין", ובתגובה יורדים "מיין דוכרין". הפרה האדומה דומה לטל: האור שלה אינו תלוי במה שעולה מלמטה. הוא בא מלמעלה, מ"קודש העליון". ובחז"ל הטל קשור גם לתחייה: בגמרא (חגיגה יב, ב) נזכר "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים". אור כזה יכול לגבור אפילו על טומאת המת, כפי שנלמד בסוף השיעור.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והיא בחי' קדש העליון הנקרא בשם טלא דבדולחא". בלשון המנוקדת "בְּחִינַת", "קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן" במירכאות, ו"דִּבְדֹלְחָא" — בכתיב חסר, בחולם. מספרי ההערות 16, 17 ו־18 נדפסו בדברי הפירוש. דברי הפירוש משולבים אחרי "הָעֶלְיוֹן"," ואחרי "דִּבְדֹלְחָא","; כאן חיברנו. כאן מסתיים הטור הימני של עמוד 91, והטור השמאלי ממשיך "(התעוררות מלמעלה)".
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא בְּחִינַת "חָכְמָה עִלָּאָה" וּ"מֹחָא סְתִימָאָה" דַּ"אֲרִיךְ אַנְפִּין",
"כמו שכתוב בזהר הקדוש (הערה 19), ש" — הפירוש בחוברת: טלא דבדולחא" "היא בחינת 'חכמה עלאה'" — חכמה עליונה, "ו'מחא סתימאה' ד'אריך אנפין'," — "חכמה שבכתר" שלמעלה לגמרי מהעולם,
★ מקור בזוהר (הערה 19). ההערה מפנה לזוהר חלק ג', דף קכ"ח ע"ב, ב"אדרא רבא". שם מדובר על "טלא דבדולחא", ונאמר שהוא בחינת "חכמה עילאה" — החכמה העליונה.
★ "מוחא סתימאה דאריך אנפין". בארמית: "המוח הסתום" של "אריך אנפין". "אריך אנפין" (פנים ארוכות) הוא כינוי לפנימיות של ספירת הכתר — המדרגה הגבוהה ביותר, שלמעלה מכל הספירות. ול"אריך אנפין" יש "מוח", כביכול — חכמה. אבל זו חכמה "סתומה": סגורה ונסתרת, שאינה מתגלה. הפירוש בחוברת קורא לה "חכמה שבכתר", ומוסיף: היא "שלמעלה לגמרי מהעולם".
★ ההשוואה. שימו לב להבדל בין המקורות. הקרבנות מגיעים אל ארבע החיות, שיש להן "שייכות לעולם", ומהן אל ה"אדם שעל הכסא". אבל הפרה האדומה מגיעה אל "מוחא סתימאה" — אל מה שלמעלה לגמרי מן העולם.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כמ"ש בזוה"ק שהיא בחי' חכמה עילאה ומוחא סתימאה דא"א". בלשון המנוקדת המילה "שֶׁהִיא" נחלקה לשניים: "שֶׁ – טלא דבדולחא" הִיא". כלומר, דברי הפירוש ("טלא דבדולחא"", עם מירכאות סוגרות בלבד) הוכנסו בין "שֶׁ" לבין "הִיא". כאן חיברנו אותה, כבתיבה: "שהיא". ראשי התיבות נפתחו: "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ", "דַּ"אֲרִיךְ אַנְפִּין"". "עִלָּאָה" — בלי יו"ד (בתיבה "עילאה"); "מֹחָא" — בכתיב חסר (בתיבה "מוחא"). מספר ההערה 19 נדפס אחרי "הַקָּדוֹשׁ". דברי הפירוש משולבים גם אחרי "עִלָּאָה"" ואחרי "אַנְפִּין","; כאן חיברנו.
וַעֲלָהּ אִתְמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: בְּחָכְמָה אִתְבָּרִירוּ, וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא,
"ועלה אתמר בדוכתי טובא בזהר הקדוש: בחכמה אתברירו (הערה 20)," — הפירוש בחוברת: עליה, על "חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה", כתוב בהרבה מקומות בזוהר הקדוש "בחכמה אתברירו" שעל־ידי "חכמה" הם מתבררים, שעל־ידי "חכמה" נעשה הבירור והתיקון, הרי כשעל־ידי "קידוש מי חטאת" נמשך מבחינה זו – אזי: "ואתהפכא חשוכא לנהורא," — מתהפך החושך לאור,
★ התרגום. "ועלה אתמר" — ועליה נאמר. "בדוכתי טובא" — במקומות רבים. "בחכמה אתברירו" — בחכמה נתבררו. "ואתהפכא חשוכא לנהורא" — ונהפך החושך לאור.
★ "בחכמה אתברירו". "בירור" — הפרדה של הטוב מן הרע, כמו שבוררים פסולת מתוך אוכל. הזוהר אומר שכל הבירורים נעשים על ידי "חכמה". הפירוש בחוברת: "שעל־ידי 'חכמה' נעשה הבירור והתיקון". והרבי מפנה בהערה 20, מתוך "לקוטי ביאורים לתניא" לרבי יהושע קארף, לשורה של מקורות בחסידות ובקבלה על הענין הזה, שבהם יש "ישוב הסתירות בזה" — יישוב של מקורות שנראים סותרים זה לזה בנושא הזה.
★ "ואתהפכא חשוכא לנהורא". את הביטוי הזה פגשנו בחלק הראשון של ספר התניא, בעבודה של הצדיקים: להפוך את החושך לאור. כאן רבנו הזקן אומר: כש"קידוש מי חטאת" ממשיך את הבחינה הזו של "חכמה", אז החושך עצמו מתהפך לאור. לא רק מסלקים את החושך — הופכים אותו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ועלה איתמר בדוכתי טובא בזוה"ק בחכמה אתברירו ואתהפכא חשוכא לנהורא". בלשון המנוקדת "וַעֲלָהּ" במפיק בה"א; "אִתְמַר" — בלי יו"ד (בתיבה "איתמר"); "בזוה"ק" נפתח ל"בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ", ואחריו נקודתיים. מספר ההערה 20 נדפס אחרי "אִתְבָּרִירוּ". דברי הפירוש משולבים אחרי "אִתְבָּרִירוּ," ואחרי "לִנְהוֹרָא,"; כאן חיברנו.
דְּהַיְנוּ עוֹלָם הַתִּקּוּן, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי "מֹחָא סְתִימָאָה" דַּ"אֲרִיךְ אַנְפִּין", מֵעוֹלָם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁנָּפְלוּ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה וְכוּ', כַּנּוֹדַע.
"דהינו עולם התקון, שנתברר ונתתקן על־ידי 'מחא סתימאה' ד'אריך אנפין'," — הפירוש בחוברת: זה מתברר ונתתקן "מעולם התהו ושבירת הכלים, שנפלו בבריאה־יצירה־עשיה וכו', כנודע." — שהניצוצות משבירת הכלים נפלו בעולמות בריאה־יצירה־עשיה, וזה מעבודתו של יהודי לברר ולתקן את הניצוצות,
★ רקע: עולם התוהו ועולם התיקון. בקבלה של האריז"ל מבואר: לפני העולמות שלנו היה "עולם התוהו". בו היו האורות גדולים מאוד, והכלים קטנים וחלשים. הכלים לא יכלו להחזיק את האורות, ונשברו — זו "שבירת הכלים". ניצוצות של קדושה מן הכלים השבורים נפלו למטה, אל העולמות "בריאה, יצירה, עשיה", ועד לעולם הזה שלנו. אחרי זה בא "עולם התיקון", שבו האורות והכלים מתאימים זה לזה.
★ החושך שמתהפך. עכשיו מובן מה פירוש "ואתהפכא חשוכא לנהורא". עולם התיקון "נתברר ונתתקן" מתוך עולם התוהו — מתוך השבירה. ומה בירר ותיקן אותו? "מוחא סתימאה דאריך אנפין" — אותה "חכמה" עליונה שעליה נאמר "בחכמה אתברירו".
★ העבודה של כל יהודי. והפירוש בחוברת מוסיף: הניצוצות נפלו לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, "וזה מעבודתו של יהודי לברר ולתקן את הניצוצות". כל מצוה שיהודי עושה בדבר גשמי מעלה ניצוץ כזה ומחזירה אותו למקומו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דהיינו עולם התיקון שנתברר ונתתקן ע"י מוחא סתימאה דא"א מעולם התהו ושבירת הכלים שנפלו בבי"ע וכו' כנודע." בלשון המנוקדת "דְּהַיְנוּ", "הַתִּקּוּן" ו"מֹחָא" בכתיב חסר; "עַל־יְדֵי" במקף; "בבי"ע" נפתח ל"בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה", במקפים. "מֹחָא סְתִימָאָה" ו"אֲרִיךְ אַנְפִּין" מוקפים במירכאות. דברי הפירוש משולבים אחרי "אַנְפִּין"," ואחרי "כַּנּוֹדַע."; כאן חיברנו.
וּלְזֹאת מְטַהֶרֶת טֻמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת וְכוּ', וּלְמַטָּה מַטָּה מִנֹּגַהּ:
"ולזאת" — הפירוש בחוברת: ולכן פרה אדומה "מטהרת טמאת המת," — ממי שנטמא למת, "אף שהוא" — המת הוא "אבי אבות וכו'," — הטומאה, "ולמטה מטה מנגה:" — המדריגה התחתונה ביותר בטומאה, אף־על־פי־כן מטהרת פרה אדומה טומאה זו. שכן, על־ידי "קידוש מי חטאת" נמשך מ"חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה", אור שלמעלה לגמרי מהעולם, ובכוח אור זה להפוך את חושך העולם לאור.
★ "אבי אבות הטומאה". בדיני טומאה וטהרה יש דרגות. החמורה מכולן היא טומאת המת: המת נקרא "אבי אבות הטומאה". הוא מטמא את מי שנוגע בו, וזה נעשה "אב הטומאה", שמטמא אחרים בעצמו. ורבנו הזקן מוסיף: הטומאה הזו היא "למטה מטה מנוגה" — היא אינה מקליפת נוגה, שיש בה טוב, אלא מן הקליפות הטמאות לגמרי. הפירוש בחוברת: "המדריגה התחתונה ביותר בטומאה".
★ "ולזאת" — ולכן. זו המסקנה. מה יכול לטהר מטומאה עמוקה כל כך? אור שמצטמצם בעולם — כמו האור של הקרבנות — אינו מגיע עד לשם. רק אור "שלמעלה לגמרי מהעולם" יכול להפוך גם את החושך העמוק ביותר לאור. ואור כזה בדיוק נמשך ב"קידוש מי חטאת", מ"חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה". לכן הפרה האדומה, שנשרפת "חוץ לשלש מחנות", מטהרת את מה שהקרבן שעל המזבח אינו מגיע אליו.
★ לאן זה מוביל. עכשיו אפשר לראות את התשובה לשאלה שבתחילת האגרת. הקרבן מכפר על שוגג, שבא מנפש הבהמית שבנוגה; הפרה מטהרת ממה שלמטה מנוגה. ומיתת צדיקים, כפי שהקדים הפירוש בחוברת, דומה לפרה: היא ממשיכה אור שלמעלה מן העולם, ולכן היא מכפרת "אפילו על זדונות". את זה רבנו הזקן יבאר מחר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ולזאת מטהרת טומאת המת אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה:". בלשון המנוקדת "וּלְזֹאת" בחולם; "טֻמְאַת" בכתיב חסר, בקובוץ; "מִנֹּגַהּ" בכתיב חסר, בדגש בנו"ן ובמפיק בה"א. הלשון המנוקדת מסתיימת בנקודתיים, כמו בתיבה. דברי הפירוש משולבים אחרי "וּלְזֹאת", אחרי "הַמֵּת,", אחרי "שֶׁהוּא", אחרי "וְכוּ'," ואחרי "מִנֹּגַהּ:"; כאן חיברנו. אחרי "מִנֹּגַהּ:" באים דברי פירוש עד סוף עמוד 91: "...ובכוח אור זה להפוך את חושך העולם לאור."
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· הכותרת: אגרת תנחומים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב — "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" — על פטירת בנו, רבי מאיר (תקס"ו).
· דברי חז"ל: מיתת מרים נסמכה לפרשת פרה — "מה פרה מכפרת", אף מיתת צדיקים מכפרת.
· השאלה: למה דווקא פרה, שנעשית "חוץ לשלש מחנות" ורק "חטאת קרייה רחמנא", ולא קרבן חטאת, שעל המזבח, "כפרה ממש"?
· הקרבנות: "העלאת מיין נוקבין" מנפש הבהמית שבנוגה אל ארבע החיות שבמרכבה — "פני שור ופני נשר וכו'".
· התגובה מלמעלה: יורדים "מיין דוכרין" מ"אדם שעל הכסא" — "מלכא" ו"זעיר אנפין"; אור פנימי, "אכילת מזבח", שמצטמצם בעולם.
· הפרה: ארז ואזוב, ו"מים חיים" אל האפר — "קידוש מי חטאת"; "קדש העליון", "טלא דבדולחא" — טל, ולא גשם: התעוררות מלמעלה.
· המקור: "חכמה עילאה" ו"מוחא סתימאה דאריך אנפין" — חכמה שבכתר, שלמעלה לגמרי מן העולם.
· ההיפוך: "בחכמה אתברירו", "ואתהפכא חשוכא לנהורא" — עולם התיקון שנתברר מעולם התוהו ושבירת הכלים.
· הטהרה: "ולזאת" הפרה מטהרת גם מטומאת המת — "אבי אבות" הטומאה, "ולמטה מטה מנוגה".
★ המסר ליום, בשורה אחת:
יש אור שבא בתגובה למה שאנו מעלים מלמטה, ויש אור שבא מלמעלה לגמרי; והאור הזה אינו רק מנקה את החושך — הוא הופך אותו לאור. כזה הוא האור שמתגלה בהסתלקות צדיק, ולכן היא מכפרת על הדור.
★ הקשר לזמן — שבוע פרשת וירא:
בחומש של היום, אחרי שאברהם מתפלל על אבימלך ואלקים מרפא אותו ואת ביתו (בראשית כ, יז), כתוב מיד: "וה' פקד את שרה כאשר אמר" (בראשית כא, א). ורש"י שם שואל את אותה שאלה ששאלו חז"ל על מרים: "סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה". גם שם, כמו באגרת של היום, סמיכות הפרשיות מלמדת איך מעשה של צדיק — כאן תפילתו על אחרים — פועל ישועה. ועוד בחומש של היום: "ויזכר אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט). לוט ניצל מסדום בזכות אברהם. זה מה שאמר היום הפירוש בחוברת: הצדיקים "מגינים... על העולם".
וברשומת "היום יום" של היום (י"ז חשון) כתוב: "כל זמן, כל יום שחולף, הרי זה לא רק יום, אלא ענין בחיים". אתמול שמענו מן הפירוש בחוברת שכל מה שהצדיק עבד "במשך ימי חייו" נשמר, ומתגלה בשעת פטירתו. מחר נשמע שה"עת רצון" של פטירת הצדיק באה ממסירות הנפש שלו בכל יום — "ערבית ושחרית". כל יום הוא "ענין בחיים", וכל יום מוסיף על האור שיתגלה.
★ ומחר, י"ח מרחשון: רבנו הזקן ממשיך: "והנה, מודעת זאת, דאבא יונק ממזל השמיני כו'". הוא יסביר מאיזה מקור עליון בא האור שמתגלה בפטירת צדיקים: "מזל השמיני" — "נוצר חסד" — שאותיותיו "רצון", והוא "עת רצון" המתגלה "בעת פטירת צדיקי עליון", שמסרו את נפשם לה' בחייהם. ומשם יתברר למה הסתלקות צדיק "פועל ישועות בקרב הארץ", ומכפרת על עוון הדור — אפילו על זדונות.
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, י"ז מרחשון.
אתמול, בפרק ח, למדנו על הווסת. יש אשה שיש לה וסת, ויש אשה שאין לה. יש וסת של ימים, יש וסת של מרווחים, ויש "וסת" של סימני הגוף. וסת נקבע בשלוש פעמים ונעקר בשלוש פעמים, וראייה "מחמת אונס" אינה קובעת וסת. אחר כך למדנו על הבדיקות: "כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד - הרי זו משובחת". ולמדנו שדם מחמת מכה טהור גם בשעת הווסת, "שהוסתות מדבריהם". ובסוף הפרק למדנו על האשה שטעתה ואינה יודעת את וסתה. היא ספק נדה וספק זבה, ומונה לא פחות משבעה ולא יותר משבעה עשר.
היום, בפרק ט, הרמב"ם עובר מן הדם שהאשה רואה אל הדם שהיא מוצאת: הכתם. עד עכשיו עסקנו בראייה: דם שיוצא מן הגוף, והאשה מרגישה ביציאתו. אבל לפעמים אשה מוצאת סימן של דם על בשרה או על בגדה, ולא הרגישה דבר. מן התורה היא טהורה. אבל חכמים גזרו עליה טומאה, "שמא כתם זה מדם החדר בא". הפרק כולו עוסק בשאלה אחת: מתי הכתם מטמא, ומתי תולים אותו בדבר אחר. הוא בנוי משישה חלקים:
- מן התורה ומדברי סופרים (הלכות א-ה): מן התורה האשה נטמאת רק "עד שתרגיש". הכתם טמא מדברי סופרים, מספק. טומאה למפרע "מעת לעת". ומי ש"דיין שעתן": הרואה בשעת וסתה, מעוברת, מניקה, בתולה וזקנה.
- איזה כתם מטמא (הלכות ו-יא): השיעור - על הבשר אין שיעור, ועל הבגד "כגריס". החומר - דבר שאינו מקבל טומאה, ובגדי צבעונין. המקום - "כנגד בית תורפה". צורת הכתם. ועל החלוק: מן החגור ולמטה, בית היד, חלוק שמתכסים בו בלילה, והאזור.
- כתמים וזיבה (הלכות יב-יח): שלושה כתמים בשלושה ימים - ספק זבה. כתם וראייה, כתם אחר כתם. הבדיקה שמפסיקה ביניהם, וחשבון של "מעת לעת".
- התלייה (הלכות יט-כט): "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל". תולים בשחיטה, בשוק של טבחים, במכה, במאכולת "עד כגריס", בבנה ובבעלה. אבל "אין מחזיקין דם ממקום למקום". ועוד: ציפור אחת ושתי נשים, אדום ושחור, שלוש חלוקות, עיר שיש בה חזירים, וחלוק שהשאילה לאחרת.
- כמה נשים וכתם אחד (הלכות ל-לה): חלוק שהשאילה אחרי בדיקה. ארוכה שלבשה חלוק של קצרה. שלוש נשים בחלוק אחד או במטה אחת. מי שאינה ראויה לראות תולה בראויה. ומרגלות המטה.
- הבדיקה והדין (הלכות לו-לט): ספק דם ספק צבע - "שבעה סמנין", סדרם ואופן העברתם, ו"רוק תפל". ובסוף הפרק - דינה של מי שנטמאה בכתם: בימי נדה - ספק נדה; בימי זיבה - ספק זבה. "והכל מדברי סופרים".
העיקרון המנחה של הפרק: שלושה כללים.
- "מן התורה... עד שתרגיש"; "ומדברי סופרים": מן התורה האשה נטמאת רק כשהרגישה ביציאת הדם (הלכה א). הכתם הוא גזרת חכמים, "וטמאה זו בספק" (הלכה ב).
- "לא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל": הכתם הוא גזרה מספק, ולכן חכמים עצמם קבעו לה גבולות (הלכה יט). הכתם מטמא רק בשיעור, במקום, על דבר שמקבל טומאה, ועל בגד לבן. ותולים אותו בכל דבר שאפשר לתלות בו.
- "והכל מדברי סופרים": כתם בימי נדה עושה אותה ספק נדה; כתם בימי זיבה - ספק זבה. אבל כל זה מדבריהם. לכן הבא עליה בזדון מכין אותו מכת מרדות, ופטור מקרבן (הלכה לט).
הלכה למעשה בימינו: דיני הכתמים נוהגים גם היום, והם מן השאלות השכיחות ביותר שמביאים לרב. אבל פרטיהם נקבעו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצ) ובפוסקים שאחריו, והם אינם תמיד כלשון הרמב"ם. למשל, שיעור הכתם על הבגד נפסק שם "כגריס ועוד", כלומר מעט יותר מכגריס. ובפוסקים יש דיונים רבים בכתם שעל הגוף, בכתם על בגד צבעוני, ובכתם על דברים שאינם מקבלים טומאה. ואשה שנטמאה בכתם נוהגת היום כמו בכל ראייה: היא סופרת שבעה ימים נקיים. כבר בימי הגמרא קיבלו על עצמן בנות ישראל חומרה: על כל ראיית דם, "אפילו טיפת דם כחרדל", הן יושבות שבעה ימים נקיים, כדין זבה גדולה (נדה סו, א). הרמב"ם עצמו יעסוק בכך בהמשך הלכות אלו (פרק יא). לכן החשבונות שבסוף הפרק - כתם בימי נדה או בימי זיבה, ספק זבה קטנה או גדולה - אינם משנים את ההנהגה למעשה. אבל הדינים האלה הם היסוד שעליו בנויות כל ההלכות האלו. בכל שאלה מעשית - ובפרט בכתם - שואלים רב, ואין להתבייש בכך.
מבנה הפרק:
- הלכה א: מן התורה האשה נטמאת רק "עד שתרגיש, ותראה דם, ויצא בבשרה", ו"מעת שתראה ולהבא בלבד". דם שנמצא בפרוזדור - "בחזקת שבא בהרגשה".
- הלכה ב: "ומדברי סופרים": הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה - טמאה, אף שלא הרגישה, ואף שבדקה ולא מצאה דם; "וטמאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא".
- הלכה ג: הרואה דם שלא בעת וסתה, וכל הרואה כתם - טמאה למפרע עשרים וארבע שעות, או עד הבדיקה. אבל אינה מטמאה את בועלה למפרע, ומונה רק משעת הראייה. "וכל הרואה כתם - הרי זו מקולקלת".
- הלכה ד: הרואה בשעת וסתה - "בשעתה בלבד". וכן מעוברת, מניקה, בתולה וזקנה - "דיין שעתן". מעוברת - משיוכר עוברה, שלושה חודשים; מניקה - עשרים וארבעה חודשים, אפילו מת בנה או גמלתו.
- הלכה ה: בתולה - שלא ראתה דם מימיה, אף שראתה מחמת נישואין או לידה. זקנה - תשעים יום סמוך לזקנתה, ו"שקוראין לה 'זקנה' ואינה מקפדת". מעוברת, מניקה וזקנה - "כתמן כראייתן". ובתולה קטנה - כתמה טהור, עד שתראה דם שלוש וסתות.
- הלכה ו: על הבשר - אין לכתם שיעור. על הבגד - "כגריס הקלקי, שהוא מרובע", שטח של תשע עדשים. טיפות אינן מצטרפות, וכתם ארוך מצטרף. (השגת הראב"ד: "אין זה מחוור".)
- הלכה ז: כתם על דבר שאינו מקבל טומאה - טהור, ואפילו בדקה קרקע וישבה עליה. ובדבר שמקבל טומאה - רק על לבן. "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין".
- הלכה ח: על הבשר - רק "כנגד בית תורפה", או במקום שהדם מגיע אליו: העקב, השוק והפרסות מבפנים, ראש הגודל, הידיים - "שהידים עסקניות הן". מבחוץ, מן הצדדים, ומן הירכיים ולמעלה - טהורה.
- הלכה ט: כתם על בשרה, ארוך כרצועה, עגול, טיפות טיפות, או כאילו הוא ממטה למעלה - כנגד בית התורפה טמאה: "כל דם הנמצא במקומות אלו - מחמירין בו, אף על פי שהוא ספק".
- הלכה י: כתם על החלוק - מן החגור ולמטה טמאה, ולמעלה טהורה. על בית היד - אם מגיע כנגד בית התורפה.
- הלכה יא: חלוק שהיא "פושטתו ומתכסה בו בלילה" - בכל מקום שנמצא בו הדם, טמאה. וכן האזור שלה.
- הלכה יב: חלוק אחד שלושה ימים "בלא עת נדתה", ושלושה כתמים, או כתם אחד בשיעור שלושה - ספק זבה. וכן שלושה בגדים בדוקים, וכתם בכל אחד.
- הלכה יג: כתם אחד שאין בו שיעור שלושה: בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון - אינה חוששת לזיבות; לא בדקה - חוששת.
- הלכה יד: כתם היום, ואחריו ראייה שני ימים, או ראייה שני ימים ובשלישי כתם - ספק זבה.
- הלכה טו: הרואה כתם ואחר כך ראתה דם - "תולה כתמה בראייתה" כל מעת לעת. אבל כתם אחר כתם - אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהן. (השגת הראב"ד.)
- הלכה טז: "כיצד?" כתם בערב שבת בשעה ראשונה, וראייה עד שעה ראשונה של שבת - תולה הכתם בראייה. ראתה בשבת בשעה שנייה - טמאה שני ימים.
- הלכה יז: כתם שני בשעה ראשונה של שבת: בדקה בערב שבת - מונה לכתם אחד; לא בדקה - מונה לערב שבת, ואם ראתה באחד בשבת - חוששת לזיבות.
- הלכה יח: כתם שני בשעה שנייה של שבת - טמאה שני ימים. כתם שלישי באחד בשבת: הפסיקה בטהרה - אין מצטרפין; לא בדקה - חוששת לזיבות.
- הלכה יט: כל כתם שיש לה במה לתלות - על הבגד טהורה, "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל". על הבשר - ספקו טמא, אלא אם כן יש לה לתלות בבשרה יותר מבחלוקה.
- הלכה כ: "כיצד?" שחטה בהמה, חיה או עוף, נתעסקה בכתמים, ישבה בצד העוסקים בהם, או עברה בשוק של טבחים - תולה.
- הלכה כא: נמצא על בשרה בלבד, אפילו מחגור ולמעלה - טמאה; שאילו בא מן השחיטה או מן השוק, היה נמצא גם על בגדיה. (השגת הראב"ד.)
- הלכה כב: מכה, אף על פי שחיתה, אם יכולה להתגלע ולהוציא דם - תולה במכה.
- הלכה כג: על בגדה ובשרה כאחד - תולה בכל שיש לה לתלות. ותולה במאכולת - "עד כגריס"; יתר מכגריס - אינה תולה, אפילו מאכולת רצוצה בכתם.
- הלכה כד: תולה בבנה ובבעלה - אם עסקו בדם, או ידיהם מלוכלכות בו, או שיש בהם מכה.
- הלכה כה: "אין מחזיקין דם ממקום למקום": מכה בכתפה, וכתם על שוקה - אין תולין בה.
- הלכה כו: שתי נשים שנתעסקו בציפור אחת שאין בה אלא כסלע דם, ועל כל אחת כתם כסלע - שתיהן טמאות. נתעסקה בדם שאינו עושה אלא כגריס, ונמצא כשני גריסין - תולה כגריס בדם וכגריס במאכולת; יותר מזה - טמאה.
- הלכה כז: נתעסקה באדום - אינה תולה בו שחור. שלוש חלוקות: יכולה לתלות - תולה אף בתחתון; אינה יכולה - אף לא בעליון. ספק עברה, ספק נתעסקה - אינה תולה.
- הלכה כח: "עיר שיש בה חזירים", או שהם באים לה תמיד - אין חוששין לכתמיה שבחלוק.
- הלכה כט: השאילה חלוקה לנדה, ולבשה אותו קודם בדיקה - תולה בנדה. לזבה קטנה ביום השמור, או לזבה גדולה בשבעה נקיים - שתיהן מקולקלות. ליושבת על הכתם - אינה תולה, "שאין תולין כתם בכתם".
- הלכה ל: בדקה חלוקה ועצמה, והשאילה אותו לחברתה, ונמצא עליו כתם - השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק.
- הלכה לא: ארוכה שלבשה חלוק של קצרה: מגיע כנגד בית תורפה - טמאה (ו"רמב"ם לעם": "שתיהן טמאות"); ואם לאו - הארוכה טהורה, "שכתם זה של קצרה הוא".
- הלכה לב: שלוש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו, או ישנו במטה אחת - כולן טמאות. בדקה אחת מיד ומצאה עצמה טמאה - השתיים טהורות.
- הלכה לג: בדקו כולן ומצאו טהורות - מי שאינה ראויה לראות תולה בראויה: המעוברת, המניקה, הזקנה והבתולה - טהורות. היו כולן שוות - כולן טמאות.
- הלכה לד: שלוש נשים שעלו דרך מרגלות המטה: דם תחת האמצעית - שלשתן טמאות; תחת הפנימית או החיצונה - היא והאמצעית טמאות. לא עלו דרך מרגלות המטה - כולן טמאות.
- הלכה לה: "במה דברים אמורים?" כשבדקו כולן ומצאו טהור. אבל בדקה אחת ומצאה עצמה טהורה, וחברתה לא בדקה - תולה בה, ושלא בדקה טמאה.
- הלכה לו: כתם על הבגד שאין לו במה ייתלה - אינו מטמא עד שייוודע שהוא דם. ספק דם ספק צבע - מעבירין עליו "שבעה סמנין": עבר או כהה - כתם דם; עמד כמות שהוא - צבע, וטהורה. (שתי השגות הראב"ד.)
- הלכה לז: "ואלו הן השבעה סמנין על סדרן": רוק תפל, לעיסת גריסין של פול, מי רגלים שהחמיצו, נתר, בורית, קימוניא ואשלג. שלוש פעמים על כל סם, ועל הסדר.
- הלכה לח: איזהו רוק תפל, לעיסת גריסין ומי רגלים שהחמיצו - "שהדבור מבטל חזק הרק".
- הלכה לט: כתם בימי נדה - ספק נדה, ויושבת שבעה; בימי זיבה - ספק זבה קטנה או גדולה. "והכל מדברי סופרים": הבא עליה בזדון - מכת מרדות, ופטורין מקרבן.
בפרק זה חמש השגות הראב"ד: על הלכה ו, על הלכה טו, על הלכה כא, ושתיים על הלכה לו. בעמודי הפרק אין "הפניות לשיחות קודש" ואין תיבות "נקודות משיחות קודש". בשולי העמוד הראשון של הפרק נדפסה הערה אחת (הערה 43; המספור ממשיך מן הפרקים הקודמים), והיא מפנה לפרק ה. בגוף לשון הרמב"ם נדפסו כמה ביאורים קצרים בסוגריים מרובעים - חלקם בסימן שווה [=...] וחלקם בלעדיו [...] - והם הועתקו כמו שהם. ביאורי "רמב"ם לעם" שבשולי הטורים (אותיות א-נ) שולבו בסוגריים עגולים (=...), במקום שהם מבארים.
א. אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה מִן הַתּוֹרָה בְּנִדָּה אוֹ בְּזִיבָה, עַד שֶׁתַּרְגִּישׁ, וְתִרְאֶה דָּם, וְיֵצֵא בִּבְשָׂרָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=ואפילו לא יצא מחוץ לגופה, אלא מספיק שנעקר מ'בין השיניים', כפי שהסביר הרמב"ם לעיל); וְתִהְיֶה טְמֵאָה מֵעֵת שֶׁתִּרְאֶה וּלְהַבָּא בִּלְבַד. וְאִם לֹא הִרְגִּישָׁה, וּבָדְקָה וּמָצְאָה הַדָּם לִפְנִים בַּפְּרוֹזְדוֹר - הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁבָּא בְּהַרְגָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
מן התורה - רק בהרגשה.
הדין המעשי:
- מן התורה, האשה נטמאת בנדה או בזיבה רק כשהתקיימו שלושה דברים: שתרגיש, שתראה דם, ושהדם ייצא "בבשרה".
- "כמו שבארנו" - "רמב"ם לעם" מבאר: "ואפילו לא יצא מחוץ לגופה, אלא מספיק שנעקר מ'בין השיניים', כפי שהסביר הרמב"ם לעיל" (פרק ה, הלכה ב).
- טומאה זו מתחילה מן הרגע שראתה, "ולהבא בלבד". מן התורה אין כאן טומאה למפרע.
- ואם לא הרגישה, ובדקה את עצמה ומצאה דם בפנים, בפרוזדור - "הרי זה בחזקת שבא בהרגשה". כלומר, מניחים שהרגישה בו, אף שלא שמה לב, והיא טמאה מן התורה. "כמו שבארנו" - בפרק ה, הלכה ה (הערה 43).
הבסיס והמקור: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" (ויקרא טו, יט). בגמרא, בפרק "הרואה כתם" (נדה נז, ב), דרשו: "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה. ובפרק ה למדנו את המשל של החדר והפרוזדור, מן המשנה במסכת נדה (פרק ב): דם שנמצא בפרוזדור - חזקתו מן המקור.
ההיגיון:
- שלושה תנאים: הרגשה, ראייה ויציאה. התורה לא טימאה כל דם שנמצא. היא טימאה דם שהאשה הרגישה ביציאתו מגופה.
- "ויצא בבשרה": אין צורך שהדם ייצא החוצה. בפרק ה (הלכה ב) למדנו שהאשה נטמאת "ואף על פי שעדיין הדם בבשרה", מרגע שיצא "מבין השנים". זה מה ש"רמב"ם לעם" מזכיר כאן.
- "מעת שתראה ולהבא בלבד": מן התורה אין טומאה למפרע. הטומאה למפרע - "מעת לעת" - היא מדברי סופרים, כמו שיתבאר בהלכה ג.
- דם בפרוזדור: אם בבדיקה נמצא דם בפנים, בפרוזדור - מניחים שבא מן החדר, ושהאשה הרגישה בו. לכן זו אינה טומאת כתם, אלא טומאה מן התורה.
- הפתיחה לפרק: ההלכה הזאת קובעת את הגבול. מה שמן התורה - בהרגשה. מה שבלי הרגשה - כתם, מדברי סופרים. על הגבול הזה בנויות כל הקולות שבפרק.
- דוגמה: אשה שבדקה את עצמה בבדיקה פנימית ומצאה דם - טמאה מן התורה, אף שלא הרגישה. ואשה שמצאה טיפת דם על בגדה, בלי שהרגישה ובלי שבדקה - זה "כתם", ודינו בהלכה הבאה.
מונחים: "מִן הַתּוֹרָה" - לפי דין התורה עצמה, ולא מגזרת חכמים. "שֶׁתַּרְגִּישׁ" - שתחוש בגופה ביציאת הדם (בפוסקים נתבארו כמה אופנים של הרגשה). "בִּבְשָׂרָהּ" - בגופה. "וּלְהַבָּא" - מכאן והלאה. "לִפְנִים" - בתוך הגוף. "פְּרוֹזְדוֹר" - צוואר הרחם; כך הגדיר הרמב"ם בפרק ה (הלכה ג): "כלומר, שהוא בית שער לרחם". "בְּחֶזְקַת" - בהנחה ש..., כל עוד לא הוכח אחרת.
ב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁכָּל הָרוֹאָה כֶּתֶם דָּם עַל בְּשָׂרָהּ אוֹ עַל בְּגָדֶיהָ - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא מָצְאָה דָּם - הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה, וּכְאִלּוּ מָצְאָה דָּם לִפְנִים בִּבְשָׂרָהּ; וְטֻמְאָה זוֹ בְּסָפֵק, שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדַּם הַחֶדֶר בָּא.
"ומדברי סופרים" - הכתם.
הדין המעשי:
- חכמים גזרו: אשה שמצאה כתם דם על בשרה או על בגדיה - טמאה.
- אפילו לא הרגישה כלל.
- ואפילו בדקה את עצמה ולא מצאה דם בפנים.
- דינה כאילו מצאה דם בפנים, בגופה.
- אבל זו טומאת ספק: שמא הכתם בא מדם החדר, ושמא לא.
הבסיס והמקור: פרק ח של מסכת נדה נפתח במשנה: "הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה - טמאה". ומכיוון שמן התורה האשה נטמאת רק בהרגשה (הלכה א), טומאת הכתם היא מדברי סופרים, כמו שהרמב"ם קובע כאן.
ההיגיון:
- למה גזרו? הכתם אולי בא מן החדר, והאשה לא הרגישה בו. אילו התירו כל כתם, אשה עלולה הייתה להיות עם בעלה כשהיא טמאה באמת. לכן החמירו.
- "וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה": חכמים השוו את הכתם לדם שנמצא בפנים, בבדיקה. דם כזה הוא "בחזקת שבא בהרגשה" (הלכה א). כך גם הכתם: לעניין האיסור, הוא נחשב כראייה.
- "וטמאה זו בספק": זה המפתח לכל הפרק. הטומאה היא מספק, ומדברי סופרים, ולכן יש בה קולות רבות: שיעור, מקום, ותלייה בדבר אחר. כך יאמר הרמב"ם בהלכה יט: "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל".
- דוגמה: אשה לא הרגישה דבר, ובערב מצאה כתם אדום על בגדה התחתון, במקום שכנגד גופה. מן התורה היא טהורה, כי לא הרגישה. אבל מדברי סופרים היא טמאה מספק - אם הכתם עומד בכל התנאים שיתבארו בהלכות הבאות.
מונחים: "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" - מגזרת חכמים, ולא מן התורה. "כֶּתֶם" - סימן של דם שנמצא על הגוף או על בגד, בלי שהאשה הרגישה ביציאתו. "בְּסָפֵק" - מספק, כי אין ודאות שהדם בא מגופה. "הַחֶדֶר" - הרחם (פרק ה, הלכה ג).
המסר: חכמים לא השאירו ספק בלי מענה. אבל הם גם לא הפכו את הספק לודאי. הכתם טמא - "בספק" - ולכן גבולותיו מדודים, וכל הפרק מלמד היכן הם עוברים.
ג. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁכָּל הָרוֹאָה דָּם בְּלֹא עֵת וִסְתָּהּ, וְכָל הָרוֹאָה כֶּתֶם - טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ, עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת; וְאִם בָּדְקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה וּמָצְאָה טָהוֹר - טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד זְמַן בְּדִיקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ מִדִּבְרֵיהֶם, אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ; וְאֵינָהּ מוֹנָה לְנִדָּתָהּ אוֹ לְכִתְמָהּ אֶלָּא מֵעֵת שֶׁרָאָת הַדָּם, אוֹ שֶׁמָּצְאָה הַכֶּתֶם. וְכָל הָרוֹאָה כֶּתֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻלְקֶלֶת - שֶׁמָּא מִן הַחֶדֶר [=הרחם] בָּא, וְנִתְקַלְקְלָה וִסְתָּהּ.
טומאה למפרע - "מעת לעת"; וכל הרואה כתם "מקולקלת".
הדין המעשי:
- גם זה מדברי סופרים: אשה שרואה דם שלא בזמן וסתה, וכל אשה שמוצאת כתם - טמאה למפרע עשרים וארבע שעות. כלומר, גם בשעות שלפני שראתה.
- אם בדקה את עצמה בתוך עשרים וארבע השעות האלה ומצאה טהור - היא טמאה למפרע רק עד שעת הבדיקה.
- אבל טומאה למפרע זו היא מדבריהם בלבד, ולכן היא אינה מטמאה למפרע את בעלה שהיה עמה, "כמו שאמרנו" (למשל, אתמול, בפרק ח הלכה יג).
- והיא מתחילה למנות את ימי נדתה, או את ימי כתמה, רק מן הרגע שראתה את הדם או מצאה את הכתם.
- וכל אשה שמוצאת כתם - "מקולקלת": שמא הכתם בא מן החדר (בסוגריים: "הרחם"), ונתקלקל הווסת שלה.
הבסיס והמקור: המשנה בראש מסכת נדה מביאה מחלוקת. שמאי אומר: "כל הנשים דיין שעתן". הלל אומר: "מפקידה לפקידה", כלומר מן הבדיקה הקודמת. "וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת". הרמב"ם פוסק כחכמים. ועל הכתם שנינו במשנה במסכת נדה: "הרואה כתם הרי זו מקולקלת".
ההיגיון:
- למה למפרע? אשה שראתה דם שלא בזמן וסתה - אין לה סימן מתי התחיל הדם. אולי יצא כבר קודם, ונשאר בגוף, ורק עכשיו נראה. לכן חכמים החמירו לטמא גם את השעות שלפני כן - לעניין טהרות, כלומר מאכלים וכלים טהורים שנגעה בהם באותן שעות.
- שני גבולות, והקצר קובע: "מעת לעת" - עשרים וארבע שעות. "מפקידה לפקידה" - עד הבדיקה האחרונה. הטומאה חוזרת עד הגבול הקרוב מביניהם.
- לא לבעלה, ולא לחשבון: הטומאה למפרע היא חומרה מדבריהם, ולכן היא חלה רק על טהרות. הבעל אינו נעשה טמא למפרע. וגם החשבון של ימי נדה וזיבה מתחיל רק מן הרגע שראתה.
- "מקולקלת": הכתם הוא דם שהאשה לא ציפתה לו. אם הוא מן החדר - זו ראייה שלא בזמנה, והסדר הקבוע שלה, הלוח של שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה, "נתקלקל". מכאן בהמשך הפרק (הלכות יב-יח): כתמים יכולים לעשות אותה גם ספק זבה.
- דוגמה: אשה שאין לה וסת בדקה את עצמה ביום שני בשמונה בבוקר, ומצאה טהור. ביום שלישי בשש בערב מצאה כתם. לפי "מעת לעת" - הטומאה חוזרת עד יום שני בשש בערב. הבדיקה של יום שני בבוקר רחוקה יותר, ולכן היא טמאה למפרע עשרים וארבע שעות שלמות. אבל אם בדקה גם ביום שלישי בצהריים ומצאה טהור - היא טמאה למפרע רק עד הצהריים.
מונחים: "בְּלֹא עֵת וִסְתָּהּ" - שלא בזמן הווסת שלה. "לְמַפְרֵעַ" - אחורה בזמן. "בּוֹעֲלָהּ" - בעלה שהיה עמה. "מוֹנָה לְנִדָּתָהּ אוֹ לְכִתְמָהּ" - מתחילה לספור את ימי טומאתה. "מְקֻלְקֶלֶת" - הסדר הקבוע שלה התקלקל. "וְנִתְקַלְקְלָה וִסְתָּהּ" - נשתבש הווסת שלה.
ד. הָרוֹאָה דָּם בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה לְמַפְרֵעַ אֶלָּא בִּשְׁעָתָהּ בִּלְבַד (=ואינה מטמאת כ"ד שעות למפרע כאשה שאין לה וסת, שחזקה שאורח דם הנדות בא בזמנו, בשעת וסתה הקבוע ולא ראתה דם קודם). וְכֵן מְעֻבֶּרֶת, וּמְנִיקָה, בְּתוּלָה, וּזְקֵנָה - דַּיָּן שְׁעָתָן (=ואפילו אם לא בדקה קודם, שנשים אלו הדמים מסולקים מהן ולפיכך הדמים מסתלקים ממנה ודייה שעתה), וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת לְמַפְרֵעַ.
אֵיזוֹ הִיא מְעֻבֶּרֶת? מִשֶּׁיֻּכַּר עֻבָּרָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. מְנִיקָה - כָּל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ [לאחר הלידה], אֲפִלּוּ מֵת בְּנָהּ אוֹ גְּמָלַתּוּ [מלינוק] אוֹ נְתָנַתּוּ לִמְנִיקָה (=היות שזה לא תלוי ביניקה, אלא בהחלמת אברי הגוף אחר הלידה).
"דיה שעתה": בשעת וסתה; ומעוברת, מניקה, בתולה וזקנה.
הדין המעשי:
- אשה שראתה דם בשעת וסתה - אינה טמאה למפרע, אלא מאותה שעה בלבד. "רמב"ם לעם" מבאר: "ואינה מטמאת כ"ד שעות למפרע כאשה שאין לה וסת, שחזקה שאורח דם הנדות בא בזמנו, בשעת וסתה הקבוע ולא ראתה דם קודם".
- וכן ארבע נשים - מעוברת, מניקה, בתולה וזקנה - "דיין שעתן", ואינן טמאות למפרע. "רמב"ם לעם": "ואפילו אם לא בדקה קודם, שנשים אלו הדמים מסולקים מהן ולפיכך הדמים מסתלקים ממנה ודייה שעתה".
- "איזו היא מעוברת?" משיוכר עוברה - שלושה חודשים.
- מניקה - כל עשרים וארבעה חודשים ("לאחר הלידה", בסוגריים). ואפילו מת בנה, או שגמלה אותו ("מלינוק", בסוגריים), או שמסרה אותו למינקת. "רמב"ם לעם" מבאר: "היות שזה לא תלוי ביניקה, אלא בהחלמת אברי הגוף אחר הלידה".
הבסיס והמקור: המשנה בראש מסכת נדה: "רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה". ושם מבואר ממתי מעוברת נקראת מעוברת, ומה דינה של מניקה שגמלה את בנה, או שמת, או שנתנה אותו למינקת. בגמרא שם נקבעו השיעורים: שלושה חודשים להכרת העובר, ועשרים וארבעה חודשים למניקה.
ההיגיון:
- בשעת וסתה - הדם בא בזמנו: הטומאה למפרע (הלכה ג) נובעת מן החשש שהדם יצא כבר קודם. אבל כשהדם בא בדיוק בזמן הקבוע שלו - יש סיבה להניח שהתחיל עכשיו. הווסת "מודיע" מתי הדם בא.
- ארבע הנשים - "הדמים מסולקים": אצל מעוברת, מניקה, בתולה וזקנה, הדם בדרך כלל אינו בא. לכן אם בכל זאת ראו - מניחים שהדם התחיל עכשיו, ואין לחשוש שיצא קודם.
- שלושה חודשים: עד שההריון ניכר, אין עדיין חזקה שהדם מסולק. משההריון ניכר - שליש מימי העיבור - דמיה מסולקים.
- עשרים וארבעה חודשים, גם בלי הנקה: אפשר היה לחשוב שהסילוק תלוי בהנקה, וכשהבן מת או נגמל - בטלה הסיבה. אבל הרמב"ם מונה את הזמן מן הלידה. "רמב"ם לעם" מסביר: "זה לא תלוי ביניקה, אלא בהחלמת אברי הגוף אחר הלידה".
- דוגמה: אשה ילדה, ואחרי חצי שנה הפסיקה להניק. כעבור שנה מן הלידה מצאה כתם. היא עדיין בתוך עשרים וארבעה חודשים, ולכן "דיה שעתה": היא טמאה רק מעכשיו, ולא למפרע.
מונחים: "בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ" - בזמן הקבוע שבו הדם בא לה. "דַּיָּן שְׁעָתָן" - די להן בשעתן, כלומר הן טמאות רק משעת הראייה. "מִשֶּׁיֻּכַּר עֻבָּרָהּ" - מן הזמן שההריון ניכר. "גְּמָלַתּוּ" - גמלה אותו מן היניקה. "נְתָנַתּוּ לִמְנִיקָה" - מסרה אותו למינקת, אשה אחרת שמניקה אותו. "אורח דם הנדות" (בביאור "רמב"ם לעם") - הדם הבא בדרכו הקבועה. הלשון מזכירה את "אֹרַח כַּנָּשִׁים" (בראשית יח, יא), שלמדנו השבוע בפרשה.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "איזו היא מעוברת..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ד.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" (הערה ג) נדפס: "שנשים אלו הדמים מסולקים מהן ולפיכך הדמים מסתלקים ממנה ודייה שעתה". הלשון כפולה, והיא עוברת מלשון רבים ("מהן") ללשון יחיד ("ממנה", "ודייה"). הכוונה ברורה: דמיהן של נשים אלו מסולקים, ולכן די להן בשעתן. הועתק כלשון הסריקה.
ה. בְּתוּלָה (=בלשון התלמוד: "בתולת דם", כלומר, במובן זה של ראיית דם נידה, היא עדיין לא ראתה דם, אף על פי שנבעלה כבר) - כָּל שֶׁלֹּא רָאָת דָּם מִיָּמֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁרָאָת מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין אוֹ מֵחֲמַת לֵדָה. זְקֵנָה - כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ תִּשְׁעִים יוֹם [ללא דם] סָמוּךְ לְזִקְנוּתָהּ; וְאֵיזוֹ הִיא זִקְנוּתָהּ? כָּל שֶׁקּוֹרְאִין לָהּ 'זְקֵנָה' וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת.
מְעֻבֶּרֶת וּמְנִיקָה וּזְקֵנָה - כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ; בְּתוּלָה שֶׁלֹּא רָאָת דָּם מִיָּמֶיהָ וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה - כִּתְמָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁתִּרְאֶה דָּם שָׁלֹשׁ וְסָתוֹת.
בתולה וזקנה; וכתמן של הנשים האלו.
הדין המעשי:
- בתולה - "רמב"ם לעם" מבאר: "בלשון התלמוד: 'בתולת דם', כלומר, במובן זה של ראיית דם נידה, היא עדיין לא ראתה דם, אף על פי שנבעלה כבר".
- כלומר: כל אשה שלא ראתה דם מימיה. ואפילו ראתה דם מחמת נישואין (דם בתולים) או מחמת לידה - היא עדיין "בתולה" לעניין זה.
- זקנה - כל אשה שעברו עליה תשעים יום ("ללא דם", בסוגריים) סמוך לזקנתה.
- ואיזו היא "זקנתה"? כל אשה שקוראים לה "זקנה", והיא אינה מקפידה על כך.
- מעוברת, מניקה וזקנה - הכתם שלהן כראייה שלהן. גם הכתם אינו מטמא למפרע.
- ובתולה שלא ראתה דם מימיה, ועדיין היא קטנה - הכתם שלה טהור לגמרי, עד שתראה דם שלוש וסתות.
הבסיס והמקור: המשנה בראש מסכת נדה מגדירה: בתולה - אשה שלא ראתה דם מעולם, אף אם היא נשואה. זקנה - אשה שעברו עליה "שלש עונות" סמוך לזקנתה. עונה היא שלושים יום, ושלוש עונות הן תשעים יום, כלשון הרמב"ם. ובגמרא שם נקבע המבחן ל"זקנה": שקוראים לה בכינוי של זקנה, והיא אינה מקפדת - וזו לשון הרמב"ם כאן.
ההיגיון:
- בתולה - לפי הדם, ולא לפי האישות: הדין כאן תלוי בגוף: האם כבר התחילה הראייה. "בתולת דם" היא מי שעוד לא ראתה דם נידה. לכן גם אשה נשואה, וגם אשה שילדה, יכולה להיות "בתולה" לעניין זה. דם הבתולים ודם הלידה אינם דם נידה.
- זקנה - תשעים יום: אשה שהגיעה לגיל זקנה, ועברו עליה שלושה חודשים בלי דם - הוחזקה שדמיה מסולקים. גם היא "דיה שעתה".
- "ואינה מקפדת": המבחן הוא חברתי ולא מספרי. כשקוראים לה "זקנה", והיא אינה נפגעת - סימן שגם היא עצמה מכירה בכך.
- "כתמן כראייתן": ראייה ממש של הנשים האלו אינה מטמאה למפרע. קל וחומר הכתם שלהן, שהוא מדברי סופרים.
- בתולה קטנה - כתמה טהור: כאן הרמב"ם מקל עוד יותר: הכתם שלה אינו מטמא כלל. ילדה שעוד לא הגיעה לראייה - אין סיבה לחשוש שהכתם בא מגופה. רק אחרי שתראה דם שלוש פעמים, כתמיה מטמאים.
- דוגמה: אשה מבוגרת, שכבר אין לה וסת. עברו עליה יותר משלושה חודשים בלי דם, ומצאה כתם. היא טמאה רק מעכשיו, ולא למפרע.
מונחים: "מִיָּמֶיהָ" - מעולם. "מֵחֲמַת נִשּׂוּאִין" - בגלל הנישואין, כלומר דם בתולים. "מֵחֲמַת לֵדָה" - בגלל לידה. "סָמוּךְ לְזִקְנוּתָהּ" - בזמן שהיא מתקרבת לזקנה. "אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת" - אינה מתרעמת, אינה נפגעת. "כִּתְמָן כִּרְאִיָּתָן" - דין הכתם שלהן כדין הראייה שלהן. "שָׁלֹשׁ וְסָתוֹת" - שלוש ראיות.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "מעוברת ומניקה וזקנה - כתמן כראייתן..." מתחילה בשורה חדשה, בראש עמוד קנה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה ה.
ו. מַה בֵּין כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ, לְכֶתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּגָדֶיהָ? שֶׁהַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ, אֵין לוֹ שִׁעוּר [לגודלו]. וְהַנִּמְצָא עַל הַבֶּגֶד - אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיִּהְיֶה כַּגָּרִיס [=כחצי פול] הַקִּלְקִי [=שם מקום], שֶׁהוּא מְרֻבָּע (=כלומר, לא שהגריס הקילקי הוא מרובע, אלא מוסיפין עליו הריבוע ולא צריך שהכתם יהיה בצורה מרובעת, אלא שכל שטח הכתם יוכל להצטרף לכגריס מרובע), שֶׁיֵּשׁ בּוֹ [שטח] כְּדֵי תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ; הָיָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, טָהוֹר; נִמְצָא טִפִּין טִפִּין, אֵין מִצְטָרְפוֹת; הָיָה אָרֹךְ (=כרצועה, אבל שיעורו הכולל מגיע לכגריס הקילקי), הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף.
השיעור: על הבשר - אין שיעור; על הבגד - כגריס.
הדין המעשי:
- "מה בין" כתם שנמצא על הבשר ובין כתם שנמצא על הבגד?
- כתם על הבשר - "אין לו שיעור" ("לגודלו", בסוגריים). כל כתם, אפילו קטן מאוד, מטמא.
- כתם על הבגד - אינו מטמא עד שיהיה "כגריס" ("כחצי פול", בסוגריים) "הקלקי" ("שם מקום"), "שהוא מרובע".
- "רמב"ם לעם" מבאר את המילה "מרובע": "כלומר, לא שהגריס הקילקי הוא מרובע, אלא מוסיפין עליו הריבוע ולא צריך שהכתם יהיה בצורה מרובעת, אלא שכל שטח הכתם יוכל להצטרף לכגריס מרובע".
- הגודל: שטח שאפשר להניח בו תשע עדשים - שלוש על שלוש.
- פחות מזה - טהור.
- נמצא בטיפות נפרדות - אין הטיפות מצטרפות לשיעור.
- היה ארוך - "רמב"ם לעם": "כרצועה, אבל שיעורו הכולל מגיע לכגריס הקילקי" - הרי זה מצטרף.
הבסיס והמקור: שיעור הכתם נלמד בגמרא, בפרק "הרואה כתם" במסכת נדה. "גריס הקלקי" הוא שיעור מוכר גם בדיני נגעים: שיעור הבהרת בצרעת הוא "כגריס הקלקי מרובע" (משנה, מסכת נגעים). הראב"ד חולק על החילוק בין בשר לבגד - ראה השגתו להלן.
ההיגיון:
- למה על הבשר אין שיעור? הבשר קרוב יותר למקור. כתם שעל הגוף, כנגד בית התורפה, קרוב יותר לודאי שבא ממנה. כתם שעל הבגד יכול לבוא מסיבות רבות. כך יבחין הרמב"ם גם בהלכה יט: על הבגד - תולה ומקילה; על הבשר - "ספקו טמא".
- "מרובע": הגריס עצמו עגול. השיעור הוא ריבוע שצלעו כרוחב הגריס, כלומר מעט יותר מן הגריס העגול. "רמב"ם לעם" מדגיש שהכתם עצמו אינו צריך להיות מרובע: מודדים את שטחו.
- תשע עדשים: שלוש שורות של שלוש עדשים, 3 × 3 = 9. זו דרך מוחשית למדוד שטח קטן.
- טיפות לעומת כתם ארוך: טיפות נפרדות - כל אחת כתם לעצמה, ואם כל אחת פחותה מן השיעור, אין מצרפים אותן. כתם אחד ארוך ודק, כמו רצועה - הוא כתם אחד, ומודדים את כל שטחו.
- הקשר להמשך: בהלכה כג נלמד שתולים כתם במאכולת (כינה) "עד כגריס". ובשולחן ערוך נפסק השיעור "כגריס ועוד" - מעט יותר מכגריס; ומבארים שכתם בגודל כגריס עצמו אפשר לתלות במאכולת.
- דוגמה: אשה מצאה על בגדה התחתון שלוש נקודות אדומות קטנות, במרחק זו מזו, וכל אחת פחותה מן השיעור. אין הן מצטרפות, והיא טהורה. אבל פס אדום ארוך ודק, ששטחו הכולל כשטח של תשע עדשים - מצטרף ומטמא, אם אין לה במה לתלות. ועל הגוף עצמו, לפי הרמב"ם, גם נקודה קטנה מטמאה.
מונחים: "שִׁעוּר" - גודל מזערי שממנו הדין חל. "גָּרִיס" - פול שבור לשניים ("כחצי פול"). "הַקִּלְקִי" - על שם מקום (כנראה ארץ קיליקיה). "מְרֻבָּע" - ריבוע. "עֲדָשׁוֹת" - עדשים, הקטנייה הקטנה. "טִפִּין טִפִּין" - טיפות נפרדות. "מִצְטָרְפוֹת" - מתחברות יחד לשיעור אחד. "אָרֹךְ" - ארוך וצר.
ז. כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה - טָהוֹר, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ. כֵּיצַד? יָשְׁבָה עַל כְּלִי אֲבָנִים, כְּלִי אֲדָמָה, וּכְלִי גְלָלִים, אוֹ עַל עוֹר הַדָּג, אוֹ עַל כְּלִי חֶרֶשׂ מִגַּבּוֹ (=מחוץ לכלי - שאין כלי חרס מטמא מגבו), אוֹ עַל בֶּגֶד שֶׁאֵין בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת (=שאינו ראוי לשום איש, אפילו לעני, ולכן אינו מקבל טומאה), וְנִמְצָא עֲלֵיהֶן דָּם - טְהוֹרָה. אֲפִלּוּ בָּדְקָה קַרְקַע וְיָשְׁבָה עָלָיו, וְנִמְצָא כֶּתֶם עַל הַקַּרְקַע כְּשֶׁעָמְדָה - הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה; שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, לֹא גָּזְרוּ עַל כֶּתֶם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ. וְלֹא בִּמְקַבֵּל טֻמְאָה (=כלומר, ואפילו בדבר שמקבל טומאה), אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָבָן; אֲבָל כְּלֵי צִבְעוֹנִין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְכֶתֶם הַנִּמְצָא בָּהֶן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁתִּלְבַּשׁ הָאִשָּׁה בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין, כְּדֵי לְהַצִּילָהּ מִדִּין הַכְּתָמִים.
כתם על דבר שאינו מקבל טומאה; ובגדי צבעונין.
הדין המעשי:
- כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה - טהור, והאשה אינה צריכה לחשוש לו.
- "כיצד?" ישבה על כלי אבנים, כלי אדמה או כלי גללים, או על עור של דג.
- או על גבו החיצון של כלי חרס. "רמב"ם לעם": "מחוץ לכלי - שאין כלי חרס מטמא מגבו".
- או על בגד קטן משלוש אצבעות על שלוש אצבעות. "רמב"ם לעם": "שאינו ראוי לשום איש, אפילו לעני, ולכן אינו מקבל טומאה".
- ונמצא עליהם דם - היא טהורה.
- אפילו בדקה את הקרקע לפני כן, וישבה עליה, וכשקמה נמצא כתם על הקרקע - היא טהורה.
- הכלל: על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו חכמים כתמים.
- וגם בדבר שמקבל טומאה - "רמב"ם לעם": "כלומר, ואפילו בדבר שמקבל טומאה" - לא גזרו, אלא אם כן היה לבן. בכלים צבעוניים אין חוששים לכתם.
- "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין, כדי להצילה מדין הכתמים".
הבסיס והמקור: דינים אלו נלמדים בגמרא במסכת נדה, בסוגיות הכתמים: כתם על דבר שאינו מקבל טומאה טהור, וכתם על בגד צבוע אינו מטמא. וכך נפסק גם בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצ).
ההיגיון:
- גזרה עם גבולות: הכתם הוא גזרת חכמים, וחכמים קבעו את גבולותיה. הם גזרו רק על דברים שמקבלים טומאה, כגון בגדים וכלים. על אבן, אדמה או קרקע - לא גזרו כלל. כמו שיאמר הרמב"ם בהלכה יט: "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל".
- כלי חרס מגבו, ובגד קטן: גם אלה אינם מקבלים טומאה. כלי חרס נטמא רק מתוכו, ולא מגבו. ובגד ששטחו פחות משלוש אצבעות על שלוש אינו ראוי לשום שימוש, אפילו לעני.
- "אלא אם כן היה לבן": על בגד לבן כל טיפה נראית בבירור. על בגד צבעוני קשה לדעת מהו הכתם ומה גודלו. חכמים לא גזרו על בגדים כאלה.
- "לפיכך תקנו": מכאן תקנה מעשית: האשה תלבש בגדים צבעוניים, וכך תינצל מספקות רבים. גם בימינו נוהגות נשים רבות כך בימי טהרתן. אבל בשבעת הימים הנקיים לובשים בגדים לבנים, כדי שכל כתם ייראה (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצו).
- דוגמה: אשה ישבה על ספסל אבן בגינה, וכשקמה ראתה עליו טיפת דם. היא טהורה: האבן אינה מקבלת טומאה, ולא גזרו עליה כתם. וכן אשה שמצאה כתם על בגד צבעוני.
מונחים: "מְקַבֵּל טֻמְאָה" - דבר שיכול להיעשות טמא, כגון בגד או כלי עץ. "כְּלִי אֲבָנִים" - כלי עשוי אבן. "כְּלִי אֲדָמָה" - כלי עשוי אדמה, שלא נשרף בכבשן. "כְּלִי גְלָלִים" - כלי עשוי גללי בהמה מיובשים. "כְּלִי חֶרֶשׂ" - כלי חרס, כלי עשוי חימר שרוף (כך נדפס, בשי"ן שמאלית: "חרש"). "מִגַּבּוֹ" - מצדו החיצון. "כְּשֶׁעָמְדָה" - כשקמה. "גָּזְרוּ" - קבעו גזרה. "צִבְעוֹנִין" - צבועים, צבעוניים. "לְהַצִּילָהּ" - להציל אותה.
המסר: חכמים לא רק גזרו - הם גם הראו לאשה דרך להינצל מן הגזרה. ההלכה דואגת שהספק לא יכביד יותר מן הנחוץ.
ח. לֹא בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא הַדָּם עַל בְּשָׂרָהּ, תִּטְמָא מִשּׁוּם כֶּתֶם - עַד שֶׁיִּמָּצֵא כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּהּ [=הערוה]. כֵּיצַד? נִמְצָא עַל עֲקֵבָהּ - טְמֵאָה, שֶׁמָּא נָגַע בְּבֵית תֻּרְפָּהּ בְּעֵת יְשִׁיבָתָהּ. וְכֵן אִם נִמְצָא עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִבִּפְנִים, וְהֵם הַמְּקוֹמוֹת הַנִּדְבָּקוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּעֵת שֶׁתַּעֲמֹד וְתַדְבִּיק רֶגֶל לְרֶגֶל וְשׁוֹק לְשׁוֹק - הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.
נִמְצָא עַל רֹאשׁ גּוּדָל רַגְלָהּ - טְמֵאָה, שֶׁמָּא נָטָף מִן הַחֶדֶר עַל רַגְלָהּ בְּעֵת שֶׁהָלְכָה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּתֵז עָלָיו דַּם נִדָּתָהּ כְּשֶׁתְּהַלֵּךְ, וְנִמְצָא שָׁם דָּם - טְמֵאָה; וְכֵן אִם נִמְצָא דָּם עַל יָדֶיהָ, אֲפִלּוּ עַל קִשְׁרֵי [גב] אֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ - טְמֵאָה, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן (=ונגעו שלא בכוונה בבית התורפה).
אֲבָל אִם נִמְצָא הַדָּם עַל שׁוֹקָהּ וְעַל פַּרְסוֹתֶיהָ מִבַּחוּץ, אוֹ מִן הַצְּדָדִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִמְצָא מִן הַיְרֵכַיִם וּלְמַעְלָה - הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דָּם שֶׁנִּתַּז עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר.
המקום: רק "כנגד בית תורפה", או במקום שהדם מגיע אליו.
הדין המעשי:
- לא בכל מקום שנמצא דם על בשרה היא טמאה משום כתם. רק אם נמצא כנגד "בית תורפה" (בסוגריים: "הערוה").
- "כיצד?" נמצא על העקב - טמאה, שמא נגע העקב בבית התורפה בשעה שישבה.
- וכן על השוקיים ועל כפות הרגליים מבפנים - המקומות שנדבקים זה לזה כשהיא עומדת ומצמידה רגל לרגל ושוק לשוק - טמאה.
- נמצא על ראש הבוהן של רגלה - טמאה, שמא נטף מן החדר על רגלה בשעה שהלכה.
- וכן כל מקום שדם נדתה יכול להינתז עליו כשהיא הולכת - טמאה.
- וכן על ידיה, אפילו על קשרי האצבעות ("גב", בסוגריים) - טמאה, "שהידים עסקניות הן". "רמב"ם לעם": "ונגעו שלא בכוונה בבית התורפה".
- אבל נמצא על השוק ועל כפות הרגליים מבחוץ, או מן הצדדים, ואין צריך לומר מן הירכיים ולמעלה - טהורה. זה דם שנתז עליה ממקום אחר.
הבסיס והמקור: המשנה בראש פרק ח של מסכת נדה: "הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה - טמאה, ושלא כנגד בית התורפה - טהורה. היה על עקבה ועל ראש גודלה - טמאה; על שוקה ועל פרסותיה מבפנים - טמאה, מבחוץ - טהורה; ועל הצדדין מכאן ומכאן - טהורה". והלשון "ידים עסקניות הן" ידועה מכמה מקומות בתלמוד: הידיים נוגעות בדברים, ואדם אינו שם לב.
ההיגיון:
- השאלה: האם הדם יכול היה לבוא ממנה? הכתם מטמא רק מחשש שבא מן החדר. לכן הוא מטמא רק במקום שדם מן הגוף יכול להגיע אליו: כנגד בית התורפה, או במקום שנוגע בו.
- שלוש דרכים: בישיבה - העקב יכול לגעת. בעמידה - הצדדים הפנימיים של הרגליים נדבקים זה לזה. בהליכה - דם יכול לטפטף על ראש הבוהן, או להינתז על הרגליים.
- הידיים: הידיים נוגעות בכל מקום, ולא תמיד בכוונה. לכן חוששים גם לכתם על גב האצבעות.
- מבחוץ ומן הצדדים - טהורה: לשם דם מן הגוף אינו מגיע בדרך רגילה. אם נמצא שם דם - כנראה נתז ממקום אחר. וכל שכן מן הירכיים ולמעלה.
- דוגמה: אשה מצאה טיפת דם על הצד החיצוני של הקרסול - טהורה. אבל אם מצאה אותה על הצד הפנימי של השוק, במקום שהרגליים נוגעות זו בזו - טמאה. ואם על אצבע היד - טמאה, כי הידיים "עסקניות".
מונחים: "בֵּית תֻּרְפָּהּ" - לשון נקייה: מקום הערוה (כך בסוגריים בגוף הלשון). "עֲקֵבָהּ" - העקב שלה. "שׁוֹקָהּ" - השוק, החלק התחתון של הרגל. "פַּרְסוֹתֶיהָ" - כפות רגליה. "מִבִּפְנִים" - בצד הפנימי. "רֹאשׁ גּוּדָל רַגְלָהּ" - קצה הבוהן. "נָטָף" - טפטף. "שֶׁיִּנָּתֵז" - שייפול בטיפות, שיותז. "קִשְׁרֵי [גב] אֶצְבְּעוֹת" - פרקי האצבעות, בגב היד. "עַסְקָנִיּוֹת" - עסוקות תמיד, נוגעות בדברים. "מִבַּחוּץ" - בצד החיצון. "הַצְּדָדִין" - הצדדים. "הַיְרֵכַיִם" - הירכיים, החלק העליון של הרגליים.
על החלוקה: בדפוס, הפסקאות "נמצא על ראש גודל רגלה..." ו"אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ..." מתחילות בשורה חדשה, בטור השמאלי של עמוד קנה, בלי אות משלהן. לכן הן נכללות כאן בהלכה ח.
המסר: גם בגזרה שנועדה להחמיר, השאלה המכרעת היא פשוטה ומציאותית: האם ייתכן שהדם בא ממנה? ההלכה אינה מטילה טומאה בלי סיבה.
ט. הַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ שֶׁהוּא אָרֹךְ כִּרְצוּעָה, אוֹ עָגֹל, אוֹ שֶׁהָיָה טִפִּין טִפִּין, אוֹ שֶׁהָיָה אֹרֶךְ הַכֶּתֶם עַל רֹחַב יְרֵכָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה (=כלומר, נראה כאילו מתחיל למטה ונמשך למעלה ואפשר לומר, שאילו בא מאותו מקום היה יורד למטה, אף על פי כן החמירו בו חכמים) - הוֹאִיל וְהוּא כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּהּ, הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה; וְאֵין אוֹמְרִים: 'אִלּוּ נָטַף מִן הַגּוּף, לֹא הָיָה כָּזֶה'; שֶׁכָּל דָּם הַנִּמְצָא בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ - מַחְמִירִין בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק.
כתם על הגוף כנגד בית התורפה - טמא בכל צורה שהיא.
הדין המעשי:
- מדובר בכתם שנמצא על בשרה, במקום שכנגד בית התורפה. בהלכה ח למדנו שרק במקום כזה כתם שעל הגוף מטמא.
- הרמב"ם מונה חמש צורות של כתם:
- ארוך "כרצועה" - פס ארוך וצר.
- "עגול".
- "טיפין טיפין" - נקודות קטנות ונפרדות.
- "אורך הכתם על רוחב ירכה" - הכתם נמשך לרוחב הירך, ולא לאורכה, כלומר לא מלמעלה למטה.
- "נראה כאילו הוא ממטה למעלה". "רמב"ם לעם": "נראה כאילו מתחיל למטה ונמשך למעלה".
- בכל הצורות האלה - "הואיל והוא כנגד בית תורפה, הרי זו טמאה".
- "ואין אומרים: 'אלו נטף מן הגוף, לא היה כזה'". כלומר, אין טוענים שצורת הכתם מוכיחה שהדם לא בא ממנה.
- הטעם: "שכל דם הנמצא במקומות אלו - מחמירין בו, אף על פי שהוא ספק".
הבסיס והמקור: פרק ח במסכת נדה נקרא "הרואה כתם", והמשנה הראשונה שבו פותחת: "הרואה כתם על בשרה, כנגד בית התורפה - טמאה". שם נשנים גם הדינים של הלכה ח: על העקב, על ראש הגודל, ועל השוק ועל הפרסות, מבפנים ומבחוץ. ובתחילת הפרק שלנו (הלכה ב) למדנו שכל דין הכתמים הוא "מדברי סופרים", "וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא".
ההיגיון:
- למה הצורה יכולה להטעות: דם שנוטף מן הגוף יורד בדרך כלל למטה, לאורך הרגל. כתם עגול, או טיפות, או כתם שנמשך לרוחב הירך, או כתם שנראה כאילו עלה מלמטה - נראה שלא בא בדרך הרגילה. "רמב"ם לעם" מבאר את הטענה: "שאילו בא מאותו מקום היה יורד למטה". ומוסיף: "אף על פי כן החמירו בו חכמים".
- המקום מכריע, לא הצורה: המקום שכנגד בית התורפה הוא המקום הקרוב ביותר למקור הדם. נראה שלכן חכמים לא סמכו בו על צורת הכתם, כי הדם יכול להימרח ולהתפזר בתנועות הגוף.
- השוואה להלכה ו: בבגד, "נמצא טפין טפין, אין מצטרפות", כי לכתם שעל הבגד יש שיעור, כגריס. אבל הכתם שעל הבשר "אין לו שיעור" (הלכה ו). לכן על הבשר גם טיפות קטנות מטמאות.
- "אף על פי שהוא ספק": טומאת הכתמים היא מתחילתה ספק, ומדברי סופרים. במקומות האלה חכמים הכריעו את הספק לחומרה.
מונחים: "כִּרְצוּעָה" - כמו רצועה, פס ארוך וצר. "עָגֹל" - עגול. "טִפִּין טִפִּין" - טיפות טיפות. "יְרֵכָהּ" - הירך שלה. "מִמַּטָּה לְמַעְלָה" - מלמטה כלפי מעלה. "בֵּית תֻּרְפָּהּ" - מקום הערוה (כך פירש בהלכה ח: "[=הערוה]"). "נָטַף" - טפטף, ירד בטיפות. "כָּזֶה" - בצורה כזו. "מַחְמִירִין" - פוסקים לחומרה.
י. הַכֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל הֶחָלוּק שֶׁלָּהּ - מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּן, טְמֵאָה; מֵחֲגוֹר וּלְמַעֲלָן, טְהוֹרָה. נִמְצָא עַל בֵּית יָד [=שרוול] שֶׁלָּהּ - אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּהּ (=אם הדם נמצא על השרוול במקום שהשרוול יכול להגיע כנגד בית תורפה (אפילו כאשר האישה מתכופפת)), טְמֵאָה; וְאִם לָאו, טְהוֹרָה.
כתם על החלוק ועל השרוול.
הדין המעשי:
- על החלוק: כתם שנמצא על החלוק שלה, מן החגורה ולמטה - טמאה. מן החגורה ולמעלה - טהורה.
- על השרוול: כתם שנמצא על "בית יד", כלומר על השרוול - אם השרוול מגיע כנגד בית התורפה, טמאה; ואם לא, טהורה.
- "רמב"ם לעם" מדייק: לא די שהשרוול כולו יכול להגיע לשם. צריך שהמקום שבו נמצא הדם על השרוול יוכל להגיע כנגד בית התורפה, "אפילו כאשר האישה מתכופפת".
הבסיס והמקור: הלכה זו באה כמעט בלשון המשנה במסכת נדה (פרק ח, משנה א), באותה משנה שבה נשנו גם דיני הכתם שעל הגוף.
ההיגיון:
- אותו כלל כמו בגוף: בהלכה ח למדנו שעל הגוף רק כתם "כנגד בית תורפה" מטמא. החלוק מונח על הגוף, ולכן גם בו הכלל הוא אותו כלל. החלק שמתחת לחגורה מכסה את המקום שכנגד בית התורפה ואת הרגליים. החלק שמעל החגורה רחוק ממנו, ודם שנמצא שם בא כנראה ממקום אחר.
- השרוול: השרוול נמצא בחלק העליון של הבגד, אבל הוא זז עם היד. היד יכולה לרדת ולהגיע עד המקום הזה. בהלכה ח למדנו על הידיים עצמן: "טמאה, שהידים עסקניות הן". לכן הדין תלוי באורך השרוול ובמקום שבו נמצא הדם.
- "אפילו כאשר האישה מתכופפת": הבדיקה היא לא רק כשהיא עומדת זקופה. כשהיא מתכופפת, השרוול מגיע נמוך יותר. אם במצב כזה המקום שבו נמצא הדם יכול להגיע כנגד בית התורפה - היא טמאה.
מונחים: "הֶחָלוּק" - בגד ארוך שלובשים על הגוף, כמו כותונת. "מֵחֲגוֹר וּלְמַטָּן" - מן המקום שבו חוגרים את החגורה ולמטה. "וּלְמַעֲלָן" - ולמעלה. "בֵּית יָד" - שרוול (כך נדפס בסוגריים: "[=שרוול]"). "אִם לָאו" - אם לא.
יא. הָיְתָה פּוֹשַׁטַתּוֹ וּמִתְכַּסָּה בּוֹ בַּלַּיְלָה - כָּל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ הַדָּם, טְמֵאָה; וְכֵן הָאֵזוֹר [=החגורה] שֶׁלָּהּ - כָּל מָקוֹם שֶׁיִּמָּצֵא בּוֹ הַדָּם, טְמֵאָה (=מפני שהיא עשויה להסתובב במהלך השינה).
חלוק שמתכסה בו בלילה, והחגורה - בכל מקום טמאה.
הדין המעשי:
- אשה שפשטה את החלוק שלה, והתכסתה בו בלילה, כמו בשמיכה - "כל מקום שימצא בו הדם, טמאה". כאן אין חילוק בין מעל החגורה למתחת לחגורה.
- וכן החגורה שלה ("האזור [=החגורה]") - בכל מקום שיימצא בה הדם, טמאה.
- "רמב"ם לעם" מבאר: "מפני שהיא עשויה להסתובב במהלך השינה".
הבסיס והמקור: דין החלוק שמתכסה בו בלילה נשנה באותה משנה במסכת נדה (פרק ח, משנה א), מיד אחרי דין החלוק והשרוול. הלכה זו היא יוצא מן הכלל של ההלכה הקודמת.
ההיגיון:
- בגד לבוש וכיסוי: כשהחלוק לבוש, יש לו "למעלה" ו"למטה" קבועים. החגורה מסמנת את הגבול, ואפשר לדעת איזה חלק שלו היה כנגד בית התורפה. אבל כשהיא מתכסה בו בלילה, הוא זז ומתהפך בשינה. כל חלק ממנו יכול להגיע לשם. לכן אין בו מקום שאפשר לומר עליו בוודאות שלא היה שם.
- החגורה: החגורה מקיפה את הגוף סביב, ונמצאת בדיוק במקום הגבול. נראה שגם היא זזה ומסתובבת סביב הגוף, ולכן אין לדעת איזה חלק ממנה היה קרוב לבית התורפה.
- ההבדל מהלכה י: הכלל אחד - הכול תלוי אם המקום יכול להגיע כנגד בית התורפה. בהלכה י אפשר לדעת זאת. כאן אי אפשר לדעת, ולכן כל מקום טמא.
מונחים: "פּוֹשַׁטַתּוֹ" - פושטת אותו, מורידה אותו מעליה. "וּמִתְכַּסָּה בּוֹ" - מתכסה בו, כמו בשמיכה. "הָאֵזוֹר" - החגורה (כך נדפס בסוגריים: "[=החגורה]"). "שֶׁיִּמָּצֵא" - שיימצא.
יב. הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת חָלוּק אֶחָד, וְשָׁהָה עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יָתֵר בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ (=כלומר, בימי זיבתה), וּבָדְקָה וּמָצְאָה עָלָיו שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים, אוֹ כֶּתֶם אֶחָד גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים - הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה [גדולה], שֶׁמָּא כֶּתֶם נָטַף מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם; וְכֵן אִם לָבְשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּגָדִים בְּדוּקִים (=ואפילו אם לבשה אותם בבת אחת), וְשָׁהוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּימֵי זִיבָתָהּ, וּמָצְאָה כֶּתֶם בְּכָל אֶחָד מֵהֶן - אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה כְּנֶגֶד זֶה (=ואפשר לומר שהכל כתם אחד הוא והדם חדר דרך שלושת הבגדים), הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה.
שלושה כתמים בחלוק אחד, או כתם בכל אחד משלושה בגדים - ספק זבה.
הדין המעשי:
- חלוק אחד: אשה לבשה חלוק אחד, והוא היה עליה שלושה ימים או יותר "בלא עת נדתה". "רמב"ם לעם": "כלומר, בימי זיבתה". אחר כך בדקה אותו, ומצאה עליו:
- שלושה כתמים, או
- כתם אחד גדול, שיש בו שיעור של שלושה כתמים.
- בשני המקרים - "הרי זו ספק זבה [גדולה]". הטעם: "שמא כתם נטף ממנה בכל יום".
- שלושה בגדים: לבשה שלושה בגדים "בדוקים", כלומר בגדים שבדקה לפני כן ולא היה בהם דם. "רמב"ם לעם": "ואפילו אם לבשה אותם בבת אחת". הבגדים היו עליה שלושה ימים בימי זיבתה, ומצאה כתם בכל אחד מהם - גם זו ספק זבה.
- "אף על פי שזה כנגד זה": גם אם שלושת הכתמים נמצאים זה מול זה. "רמב"ם לעם" מבאר מה היה אפשר לומר: "שהכל כתם אחד הוא והדם חדר דרך שלושת הבגדים". ובכל זאת היא ספק זבה.
הבסיס והמקור: זבה גדולה היא אשה שראתה דם שלושה ימים רצופים באחד עשר ימי הזיבה (פרק ו). לכתם שעל הבגד יש שיעור: "כגריס" (הלכה ו). לכן "שיעור שלשה כתמים" הוא גודל של שלושה גריסים. וכל טומאת הכתמים היא "מדברי סופרים", "וטומאה זו בספק" (הלכה ב).
ההיגיון:
- למה ספק: אין לדעת מתי הכתמים באו. אולי כתם אחד בכל יום - ואז היו כאן שלושה ימים, והיא זבה גדולה. ואולי כולם באו ביום אחד - ואז זה יום אחד בלבד. לכן היא "ספק זבה".
- כתם אחד גדול: אפשר שהוא שלושה כתמים, שבאו בשלושה ימים, ונפלו זה ליד זה והתחברו. מפני שיש בו שיעור של שלושה, הוא יכול להיחשב כשלושה.
- שלושה בגדים "בדוקים": הבדיקה שלפני הלבישה מבררת שהכתמים באו בזמן שהבגדים היו עליה, ולא קודם.
- "זה כנגד זה": כשהכתמים נמצאים זה מול זה, נראה שזה דם אחד שעבר דרך כל הבגדים. אבל זה אינו ודאי. אפשר גם שבכל יום נטף דם במקום אחר. החכמים לא סמכו על הסברה הזו להקל.
- "בימי זיבתה": רק באחד עשר ימי הזיבה שלושה ימים של ראייה עושים אותה זבה גדולה. לכן כל הדין מדובר בימים אלה.
מונחים: "וְשָׁהָה עָלֶיהָ" - ונשאר עליה. "בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ" - שלא בימי נדתה; לפי "רמב"ם לעם" - בימי זיבתה. "שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים" - גודל של שלושה כתמים. "סְפֵק זָבָה [גדולה]" - יש לחשוש שמא היא זבה גדולה. "נָטַף" - טפטף. "בְּדוּקִים" - שנבדקו ונמצאו נקיים. "זֶה כְּנֶגֶד זֶה" - זה מול זה, באותו מקום בכל אחד מן הבגדים. "חדר" (בביאור "רמב"ם לעם") - עבר, נספג.
יג. מָצְאָה כֶּתֶם אֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים (=אין בו שיעור כשלושה גריסי קילקי) - אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן (=כלומר, במשך כל הזמן של בין השמשות בין יום ראשון לשני, בדקה את עצמה) וּמָצְאָה טָהוֹר, וְלֹא בָּדְקָה חֲלוּקָהּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מָצְאָה זֶה הַכֶּתֶם שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלֹשָׁה כְּתָמִים - אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת (=כי גם אם אנחנו אומרים שהכתם לא הגיע ביום אחד, אנחנו יודעים שיום ראשון הייתה טהורה, ואולי ראתה רק ביום השני וביום השלישי); וְאִם לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת - הוֹאִיל וְלֹא בָּדְקָה חֲלוּקָהּ, וְשָׁהָה עָלֶיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּימֵי זִיבָתָהּ - חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת (=היות שאנחנו חוששים שמא הכתם הראשון הופיע בין השמשות שבין יום ראשון ושני, ובמקרה זה נחשיב שראתה דם גם ביום ראשון וגם ביום שני, והכתם השני הגיע ביום השלישי, הרי שיש לנו שלושה ימים כל כתם), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכֶּתֶם כְּדֵי שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים.
כתם קטן משלושה כתמים - הכול תלוי בבדיקה של בין השמשות.
הדין המעשי:
- המקרה: אשה לבשה חלוק שלושה ימים בימי זיבתה, ולא בדקה את החלוק בינתיים. ביום השלישי מצאה עליו כתם אחד, שאין בו שיעור של שלושה כתמים. "רמב"ם לעם": "אין בו שיעור כשלושה גריסי קילקי".
- בדקה את עצמה כל בין השמשות של היום הראשון, ומצאה טהור - "אינה חוששת לזיבות". "רמב"ם לעם" מפרש: "במשך כל הזמן של בין השמשות בין יום ראשון לשני, בדקה את עצמה".
- לא בדקה את עצמה כל בין השמשות - "חוששת לזיבות", אף על פי שאין בכתם שיעור של שלושה כתמים.
- שימו לב: "יום ראשון" כאן הוא היום הראשון מתוך שלושת הימים, ולא יום ראשון בשבוע.
החשבון:
- כתם שיש בו שיעור שלושה כתמים יכול להיחשב כשלושה כתמים, אחד לכל יום (הלכה יב). כתם קטן יותר אינו יכול להתחלק כך. "רמב"ם לעם" רואה אותו לכל היותר כשני חלקים: "הכתם הראשון" ו"הכתם השני".
- אם כן, איך שני חלקים יכולים להיעשות שלושה ימים? על ידי בין השמשות. בין השמשות הוא ספק יום וספק לילה: ספק הוא סוף היום הראשון, ספק תחילת היום השני. לכן "רמב"ם לעם" אומר: אם החלק הראשון בא בבין השמשות, "נחשיב שראתה דם גם ביום ראשון וגם ביום שני". החלק השני בא ביום השלישי. יחד - שלושה ימים.
- בדקה כל בין השמשות ומצאה טהור: עכשיו ידוע שבזמן הזה לא יצא דם. מה שנשאר הוא לכל היותר: חלק אחד ביום השני וחלק אחד ביום השלישי. "רמב"ם לעם": "ואולי ראתה רק ביום השני וביום השלישי". שני ימים אינם עושים אותה זבה גדולה.
הבסיס והמקור: בגמרא (שבת לד, ב) נאמר שבין השמשות הוא ספק מן היום וספק מן הלילה. ובהלכה ג בפרק שלנו למדנו שהכתם מטמא למפרע, "ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהור - טמאה למפרע עד זמן בדיקה". נראה שזה היסוד של ההלכה: הבדיקה של בין השמשות קובעת שהכתם לא בא לפני זמן הבדיקה, ולכן הוא שייך רק ליום השני ולשלישי.
ההיגיון:
- למה "לא בדקה חלוקה" חשוב: אילו בדקה את החלוק כל יום, הייתה יודעת מתי בא הכתם. כיון שלא בדקה, צריך לחשוש לכל האפשרויות.
- למה "כל" בין השמשות: לא די בבדיקה אחת בתחילת בין השמשות. אם הדם יצא אחרי הבדיקה, ועדיין בתוך בין השמשות, חוזר הספק של שני ימים. לכן צריך שתבדוק לאורך כל הזמן הזה.
- "חוששת לזיבות" ולא "זבה": שלושת הימים כאן אינם ודאיים. הם נבנים מספק על ספק: אולי הכתם התחלק, ואולי חלק ממנו בא בבין השמשות. לכן הדין הוא רק לחשוש.
מונחים: "כְּדֵי שְׁלֹשָׁה כְּתָמִים" - בגודל של שלושה כתמים. "גריסי קילקי" (בביאור "רמב"ם לעם") - שיעור הכתם, "כגריס הקלקי" (הלכה ו). "בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת" - הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, שהוא ספק יום וספק לילה. "חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת" - חוששת שמא היא זבה, ונוהגת כספק זבה. "כִּשְׁלֹשָׁה כְּתָמִים" - כגודל שלושה כתמים.
⚠ בסוף ביאור "רמב"ם לעם" להלכה זו (הערה כא) נדפס "הרי שיש לנו שלושה ימים כל כתם". נראה שצריך להיות "של כתם". הועתק כלשון הדפוס.
יד. מָצְאָה כֶּתֶם עַל חֲלוּקָהּ הַיּוֹם, וְרָאָת דָּם אַחַר כָּךְ שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה, אוֹ שֶׁרָאָת שְׁנֵי יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מָצְאָה כֶּתֶם - הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה.
כתם וראייה מצטרפים לשלושה ימים - ספק זבה.
הדין המעשי:
- כתם ואחריו ראייה: מצאה היום כתם על החלוק שלה, ואחר כך ראתה דם שני ימים רצופים - "הרי זו ספק זבה".
- ראייה ואחריה כתם: ראתה דם שני ימים, וביום השלישי מצאה כתם - גם זו ספק זבה.
החשבון:
- במקרה הראשון: יום א' - כתם; יום ב' - דם; יום ג' - דם.
- במקרה השני: יום א' - דם; יום ב' - דם; יום ג' - כתם.
- בשני המקרים יש שלושה ימים רצופים. ראייה של שלושה ימים רצופים בימי הזיבה עושה אותה זבה גדולה.
הבסיס והמקור: הכתם נחשב כראייה, "כאילו מצאה דם לפנים בבשרה". אבל זה רק מדברי סופרים, "וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא" (הלכה ב). ועל זבה גדולה למדנו בפרק ו.
ההיגיון:
- הכתם מצטרף: הכתם נחשב כיום של ראייה. לכן הוא מצטרף לשני ימי הראייה, ויחד הם שלושה ימים.
- למה רק ספק: שני ימים הם ראייה ודאית של דם. היום השלישי הוא רק כתם, ואפשר שבא ממקום אחר. לכן הזיבה אינה ודאית. היא "ספק זבה".
- "אחר כך": בהלכה הבאה נלמד שכתם שאחריו באה ראייה בתוך עשרים וארבע שעות - "תולה כתמה בראייתה", והכתם אינו נחשב יום בפני עצמו. נראה שכאן מדובר כשהראייה באה אחרי יותר מעשרים וארבע שעות מן הכתם. כך מבאר הרמב"ם בהלכה טז: "ראת הדם ביום השבת בשעה שנייה - הרי זו טמאה שני ימים... ואם ראתה דם באחד בשבת, חוששין לזיבות".
מונחים: "חֲלוּקָהּ" - הכותונת שלה. "שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה" - שני ימים רצופים. "סְפֵק זָבָה" - יש לחשוש שמא היא זבה גדולה.
טו. הָרוֹאָה כֶּתֶם וְאַחַר כָּךְ רָאָת דָּם - תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּתָהּ כָּל מֵעֵת לְעֵת (=אם ראתה דם בתוך כ"ד שעות, תולים שהכתם בא מהדם ואינה טמאה למפרע), בֵּין שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֵת שֶׁמָּצְאָה הַכֶּתֶם וּמָצְאָה טָהוֹר, בֵּין שֶׁלֹּא בָּדְקָה. אֲבָל הָרוֹאָה כֶּתֶם אַחַר כֶּתֶם בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת - אֵינָהּ תּוֹלָה כֶּתֶם בְּכֶתֶם, אֶלָּא אִם כֵּן בָּדְקָה בֵּינֵיהֶן; שֶׁאִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּין הַכְּתָמִים, אֵין מִצְטָרְפִין לְמִנְיַן זִיבוּת.
תולה כתם בראייה; ואינה תולה כתם בכתם אלא אם כן בדקה ביניהם.
הדין המעשי:
- כתם ואחריו ראייה: אשה מצאה כתם, ואחר כך ראתה דם. אם הראייה באה בתוך עשרים וארבע שעות - "תולה כתמה בראייתה". כלומר, אומרים שהכתם בא מאותו דם. "רמב"ם לעם": "תולים שהכתם בא מהדם ואינה טמאה למפרע".
- הדין הזה נכון בשני המצבים: גם אם בדקה את עצמה כשמצאה את הכתם, ומצאה טהור, וגם אם לא בדקה.
- כתם ואחריו כתם: מצאה כתם, ובתוך עשרים וארבע שעות מצאה כתם נוסף - "אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהן". כלומר, רק אם בדקה את עצמה בין שני הכתמים ומצאה טהור, שני הכתמים נחשבים ככתם אחד.
- הטעם שהרמב"ם נותן: "שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים, אין מצטרפין למנין זיבות". כלומר, הם אינם נמנים כשני ימים נפרדים בספירת ימי הזיבה.
הבסיס והמקור: בהלכה ג למדנו שהרואה כתם "טמאה למפרע, עד עשרים וארבע שעות", ושהיא מונה לכתמה "מעת... שמצאה הכתם". כאן הרמב"ם מלמד מתי הכתם אינו נמנה בפני עצמו. המקור הוא בגמרא, והראב"ד מביא אותה בהשגתו שלמטה: "תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת. אמר ר"ל: והוא שבדקה; רבי יוחנן אמר: אע"פ שלא בדקה". הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן: "בין שבדקה... בין שלא בדקה".
ההיגיון:
- "תולה כתמה בראייתה": כתם רגיל מטמא אותה למפרע, ונחשב יום של ראייה בפני עצמו. אבל כשבאה אחריו ראייה ודאית של דם, בתוך עשרים וארבע שעות, אומרים שהכתם הוא חלק מאותה ראייה. לכן הכתם אינו מוסיף יום, ואינו מטמא אותה למפרע. היא מונה מן הראייה.
- למה עשרים וארבע שעות: נראה שזה אותו "מעת לעת" של הלכה ג, הזמן שבו הכתם מטמא למפרע. כתם שנמצא יכול היה לבוא בכל רגע בתוך הזמן הזה.
- כתם אחר כתם: כאן אין ראייה ודאית שאפשר לתלות בה. שני הכתמים הם ספק. הרמב"ם קובע שבמקרה כזה התלייה מותנית בבדיקה: רק כשבדקה בין הכתמים, הם נחשבים כאחד.
- מחלוקת: הראב"ד חולק בחריפות על הדין של "כתם בכתם", ועל כל הדרך שבה הרמב"ם פירש את הסוגיה. ראו את השגתו להלן.
- הדוגמאות: בהלכות טז-יח הרמב"ם מביא דוגמאות לשני הדינים, עם שעות וימים מדויקים.
מונחים: "תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּתָהּ" - מייחסת את הכתם לראייה, ואומרת שהכתם בא מאותו דם. "מֵעֵת לְעֵת" - עשרים וארבע שעות, מרגע מסוים ועד אותו רגע למחרת. "הִפְסִיקָה טָהֳרָה" - בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה, וכך הייתה הפסקה של טהרה בין הכתמים. "אֵין מִצְטָרְפִין לְמִנְיַן זִיבוּת" - אינם מתחברים לשני ימים בספירת ימי הזיבה. "כ"ד שעות" (בביאור "רמב"ם לעם") - עשרים וארבע שעות.
טז. כֵּיצַד? רָאֲתָה כֶּתֶם עֶרֶב שַׁבָּת בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִן הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ וְלֹא יָדְעָה אִם טְהוֹרָה הִיא אִם טְמֵאָה, וְרָאָת דָּם אַחַר כָּךְ, עַד שָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם הַשַּׁבָּת - אֵינָהּ מוֹנָה לַכֶּתֶם, אֶלָּא תּוֹלָה הַכֶּתֶם בָּרְאִיָּה (=ומתחילה לספור מזמן ראייתה); וְאִם רָאָת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, תִּהְיֶה זָבָה.
רָאָת הַדָּם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה - הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שְׁנֵי יָמִים: עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁמָּצְאָה בּוֹ הַכֶּתֶם, וּבְשַׁבָּת שֶׁרָאָת הַדָּם; שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁנֵיהֶן בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, חוֹשְׁשִׁין לְזִיבוּת.
כתם בערב שבת ודם בשבת - בתוך מעת לעת, ואחרי מעת לעת.
הדין המעשי:
- זו דוגמה לדין הראשון של הלכה טו: כתם ואחריו ראייה.
- המקרה: ביום שישי, בשעה הראשונה של היום, מצאה כתם. היא לא בדקה את עצמה, ואינה יודעת אם היא טהורה או טמאה.
- ראתה דם עד השעה הראשונה של יום השבת - "אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה". "רמב"ם לעם": "ומתחילה לספור מזמן ראייתה".
- ואם ראתה גם ביום ראשון וביום שני - "תהיה זבה".
- ראתה את הדם בשבת, בשעה השנייה - "טמאה שני ימים": יום שישי, שבו מצאה את הכתם, ושבת, שבה ראתה את הדם. הטעם: "שהרי אין שניהן בתוך מעת לעת".
- ואם ראתה דם גם ביום ראשון - "חוששין לזיבות".
החשבון:
- מן השעה הראשונה של יום שישי ועד השעה הראשונה של שבת - עשרים וארבע שעות בדיוק. זה "מעת לעת". ראייה עד אז היא בתוך מעת לעת, והכתם נתלה בה.
- "תהיה זבה": נראה שמדובר כשראתה את הדם ביום השבת עצמו - בליל שבת, או בבוקר עד השעה הראשונה. (היום מתחיל בלילה, ולכן ליל שבת הוא כבר שבת.) כך: שבת - יום ראשון של ראייה; יום ראשון בשבוע - שני; יום שני בשבוע - שלישי. שלושה ימים רצופים של דם ודאי, ולכן היא זבה ודאית.
- השעה השנייה של שבת - עשרים וחמש שעות אחרי הכתם. זה יותר ממעת לעת, ולכן אין תולים. נשארים שני ימים נפרדים: שישי (כתם) ושבת (דם).
- "חוששין לזיבות": שישי (כתם), שבת (דם), ראשון (דם) - שלושה ימים רצופים. אבל אחד מהם הוא כתם בלבד, ולכן יש כאן רק חשש זיבה, כמו בהלכה יד.
- השעה אחת מכריעה: אותה ראייה בשבת - בשעה הראשונה היא מבטלת את יום הכתם; בשעה השנייה היא מוסיפה יום על יום הכתם.
הבסיס והמקור: "כיצד?" - הרמב"ם מבאר את הלכה טו בדוגמה. "אף על פי שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה" - זו שיטת רבי יוחנן, "אע"פ שלא בדקה", שהרמב"ם פוסק כמותו (ראו בהשגת הראב"ד שלמעלה).
ההיגיון:
- בלי ראייה אחריו: הכתם היה מטמא אותה מיום שישי, והיא הייתה מונה ממנו (הלכה ג: "אינה מונה... אלא מעת... שמצאה הכתם").
- עם ראייה בתוך מעת לעת: הכתם נעשה חלק מן הראייה. נקודת ההתחלה של המניין עוברת אל הראייה.
- "תהיה זבה" לעומת "חוששין לזיבות": במקרה הראשון כל שלושת הימים הם דם ודאי, כי הכתם "נבלע" בראייה. במקרה השני אחד משלושת הימים הוא כתם, שהוא ספק. לכן הלשון שונה.
מונחים: "עֶרֶב שַׁבָּת" - יום שישי. "בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִן הַיּוֹם" - בשעה הראשונה של היום, בבוקר. "אֵינָהּ מוֹנָה לַכֶּתֶם" - אינה סופרת את ימיה מן הכתם. "בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת" - ביום ראשון. "בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת" - ביום שני. "שְׁנֵיהֶן" - שניהם, הכתם והראייה. "חוֹשְׁשִׁין לְזִיבוּת" - חוששים שמא היא זבה.
יז. לֹא רָאֲתָה דָּם בְּשַׁבָּת, אֲבָל רָאֲתָה כֶּתֶם אַחֵר בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם הַשַּׁבָּת - אִם בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמָצְאָה טָהוֹר, אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא לְכֶתֶם אֶחָד שֶׁהוּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם לֹא בָּדְקָה וְלֹא יָדְעָה אִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּינֵיהֶם אוֹ לֹא הִפְסִיקָה - הֲרֵי זוֹ מוֹנָה לְעֶרֶב שַׁבָּת; וְאִם רָאֲתָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת.
כתם בערב שבת וכתם שני בשבת - תלוי אם בדקה ביניהם.
הדין המעשי:
- זו דוגמה לדין השני של הלכה טו: כתם ואחריו כתם.
- המקרה: כמו בהלכה הקודמת, מצאה כתם ביום שישי בשעה הראשונה של היום. בשבת לא ראתה דם, אבל מצאה כתם נוסף בשעה הראשונה של יום השבת.
- בדקה את עצמה ביום שישי ומצאה טהור - "אינה מונה אלא לכתם אחד שהוא ביום השבת". הטעם: "הואיל ושניהם בתוך מעת לעת".
- לא בדקה, ואינה יודעת אם הייתה הפסקת טהרה ביניהם - "הרי זו מונה לערב שבת", כלומר יום שישי נמנה כיום של ראייה.
- ואם ראתה גם ביום ראשון - "חוששת לזיבות".
החשבון:
- מן השעה הראשונה של יום שישי ועד השעה הראשונה של שבת - עשרים וארבע שעות בדיוק. לכן "שניהם בתוך מעת לעת", כמו בהלכה טז.
- בדקה: שני הכתמים נחשבים ככתם אחד, ביום השבת. אם תראה ביום ראשון - יש רק שני ימים: שבת וראשון. נראה שלכן הרמב"ם כתב את החשש לזיבה רק אחרי המקרה שלא בדקה.
- לא בדקה: כל כתם נמנה ביומו. שישי (כתם), שבת (כתם), ראשון - שלושה ימים רצופים, ולכן "חוששת לזיבות".
הבסיס והמקור: זה הדין של הלכה טו: "אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהן". את הסוגיה שהרמב"ם בנה עליה - "כתמים צריכין הפסק טהרה" - והמחלוקת של הראב"ד, ראו בהשגה שאחרי הלכה טו.
ההיגיון:
- ההבדל מהלכה טז: כתם שאחריו ראייה נתלה בה גם בלי בדיקה. כתם שאחריו כתם נתלה בו רק אם בדקה ביניהם. ראייה של דם היא דבר ודאי, ואפשר לתלות בה. כתם הוא רק ספק, ולכן התלייה בו מותנית.
- "ולא ידעה": כשאינה יודעת אם הייתה הפסקת טהרה, הספק נשאר, והולכים לחומרה: יום שישי נמנה.
מונחים: "כֶּתֶם אַחֵר" - כתם נוסף. "אֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא לְכֶתֶם אֶחָד" - נחשב לה רק כתם אחד, ביום אחד. "הוֹאִיל" - מפני ש... "הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּינֵיהֶם" - בדקה ומצאה שהיא טהורה בזמן שבין הכתמים. "מוֹנָה לְעֶרֶב שַׁבָּת" - מונה מיום שישי; יום שישי נחשב יום של ראייה.
יח. רָאֲתָה הַכֶּתֶם הַשֵּׁנִי בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה מִיּוֹם הַשַּׁבָּת - בֵּין בָּדְקָה בֵּין לֹא בָּדְקָה, הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה שְׁנֵי יָמִים, שֶׁהֲרֵי אֵין שְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת; וְאִם רָאָת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר מֵעֵת לְעֵת - חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. רָאָת בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה מִיּוֹם אֶחָד בְּשַׁבָּת כֶּתֶם שְׁלִישִׁי - אִם הִפְסִיקָה טָהֳרָה בֵּינֵיהֶם, אֵין מִצְטָרְפִין וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת; וְאִם לֹא בָּדְקָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת.
הכתם השני אחרי מעת לעת, וכתם שלישי ביום ראשון.
הדין המעשי:
- המקרה: הכתם הראשון ביום שישי בשעה הראשונה, כמו בהלכות טז-יז. אבל הכתם השני בא בשבת בשעה השנייה.
- "בין בדקה בין לא בדקה" - "טמאה שני ימים", יום שישי ושבת. הטעם: "שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת".
- ראתה ביום ראשון "אחר מעת לעת" - "חוששת לזיבות".
- מצאה כתם שלישי ביום ראשון בשעה הראשונה:
- אם הייתה הפסקת טהרה ביניהם - "אין מצטרפין ואינה חוששת".
- ואם לא בדקה - "חוששת לזיבות".
החשבון:
- מן השעה הראשונה של שישי ועד השעה השנייה של שבת - עשרים וחמש שעות. זה יותר ממעת לעת. לכן אין תולים כתם בכתם, והבדיקה אינה משנה דבר. יש שני ימים: שישי ושבת.
- עשרים וארבע שעות מן הכתם של שבת מסתיימות ביום ראשון בשעה השנייה. "אחר מעת לעת" - כלומר מאוחר יותר. ראייה כזו היא יום שלישי: שישי, שבת, ראשון. לכן "חוששת לזיבות".
- הכתם השלישי, ביום ראשון בשעה הראשונה - עשרים ושלוש שעות אחרי הכתם של שבת. זה בתוך מעת לעת:
- בדקה ביניהם: שני הכתמים, של שבת ושל יום ראשון, נחשבים ככתם אחד, כמו בהלכה יז. הם אינם מוסיפים יום. אין כאן שלושה ימים רצופים, ולכן "אינה חוששת".
- לא בדקה: כל כתם נמנה ביומו: שישי, שבת, ראשון - שלושה ימים, ולכן "חוששת לזיבות".
- "אחר מעת לעת": נראה שהרמב"ם הוסיף מילים אלה מפני הדין של הלכה טו. אילו ראתה דם ביום ראשון בתוך מעת לעת מן הכתם של שבת, הייתה תולה את כתם השבת בראייה, ויום השבת לא היה נמנה בפני עצמו.
הבסיס והמקור: גם זו דוגמה להלכה טו. הכללים נשארים אותם כללים, אבל השעות משתנות, וכך משתנה הדין.
ההיגיון:
- הגבול הוא מעת לעת: כל התלייה, גם של כתם בראייה וגם של כתם בכתם, אפשרית רק בתוך עשרים וארבע שעות. מעבר לזה כל כתם עומד בפני עצמו, ושום בדיקה אינה מועילה.
- שעה אחת מכריעה: הכתם השלישי בשעה הראשונה של יום ראשון - אם בדקה, אינו מוסיף כלום. ראייה בשעה מאוחרת יותר של אותו יום - מביאה לחשש זיבה.
סיכום הלכות יד-יח:
- כתם נחשב כיום של ראייה, ומצטרף לראיות של דם לשלושה ימים. התוצאה: "ספק זבה" (הלכה יד).
- כתם ואחריו ראייה, בתוך מעת לעת - הכתם נתלה בראייה, בין שבדקה ובין שלא בדקה. אם שלושת ימי הראייה רצופים - "תהיה זבה" (הלכות טו-טז).
- כתם ואחריו כתם, בתוך מעת לעת - הכתם נתלה בכתם רק אם בדקה ביניהם (הלכות טו, יז, יח).
- מעבר למעת לעת - אין תלייה כלל. כל כתם נמנה ביומו (הלכות טז, יח).
מונחים: "הַכֶּתֶם הַשֵּׁנִי" - הכתם שבא אחרי הכתם של יום שישי. "בֵּין בָּדְקָה בֵּין לֹא בָּדְקָה" - אין הבדל אם בדקה או לא. "אַחַר מֵעֵת לְעֵת" - אחרי שעברו עשרים וארבע שעות. "כֶּתֶם שְׁלִישִׁי" - כתם נוסף, השלישי. "אֵין מִצְטָרְפִין" - אינם מתחברים לשני ימים נפרדים.
יט. כָּל כֶּתֶם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא טְמֵאָה בִּגְלָלוֹ - אִם יֵשׁ לָהּ דָּבָר לִתְלוֹת בּוֹ וְלוֹמַר: 'שֶׁמָּא כֶּתֶם זֶה מִדָּבָר פְּלוֹנִי הוּא' - אִם נִמְצָא עַל הַבֶּגֶד, הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה; שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר לְהַחְמִיר, אֶלָּא לְהָקֵל. וְאִם נִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ, סְפֵקוֹ טָמֵא וְאֵינָהּ תּוֹלָה בּוֹ; וְאִם הָיָה לָהּ לִתְלוֹת בִּבְשָׂרָהּ יָתֵר מֵחֲלוּקָהּ (=אם יש סיבה הגיונית יותר לתלות את הדם שהגיע דווקא מבשרה, כגון שהייתה בה מכה) - אַף עַל בְּשָׂרָהּ תּוֹלָה, וּסְפֵקוֹ טָהוֹר.
הכלל של "תולה": כתם שיש לו הסבר אחר - על הבגד טהורה; על הבשר - רק כשהסיבה בבשר עצמו.
הדין המעשי:
- מדובר בכל כתם שלמדנו בהלכות הקודמות שהוא מטמא אותה: כתם בשיעור הנדרש, במקום שדם מגופה יכול להגיע אליו.
- יש לה "דבר לתלות בו", כלומר הסבר אחר לכתם: "שמא כתם זה מדבר פלוני הוא" - מדבר מסוים, ולא מדם גופה.
- נמצא על הבגד - "הרי זו טהורה". הטעם: "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל".
- נמצא על בשרה - "ספקו טמא ואינה תולה בו". כלומר, אף שיש לה הסבר אחר, הספק נשאר, והיא טמאה.
- ואם ההסבר שייך דווקא לבשרה, "יתר מחלוקה" - "אף על בשרה תולה, וספקו טהור". "רמב"ם לעם": "אם יש סיבה הגיונית יותר לתלות את הדם שהגיע דווקא מבשרה, כגון שהייתה בה מכה".
הבסיס והמקור: טומאת הכתמים היא "מדברי סופרים" (הלכה ב). מן התורה האשה נטמאת רק כשהרגישה וראתה דם (הלכה א). והכלל שהאשה "תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות" הוא לשון המשנה (נדה פרק ח, משנה ב). ההלכות הבאות, עד הלכה כט, מפרטות את הכלל הזה.
ההיגיון:
- "לא אמרו... להחמיר, אלא להקל": חכמים גזרו טומאה על הכתמים, אבל לא רצו שהגזירה תטמא אותה גם כשיש לכתם הסבר סביר. לכן במקום שיש במה לתלות, תולים, לקולא.
- למה הבשר חמור מן הבגד: דם שבא מבחוץ - משחיטה, מן השוק וכדומה - פוגע קודם בבגד, שמכסה את הגוף. כתם שנמצא על הבשר בלבד, ולא על הבגד, מתאים יותר לדם שבא מגופה. כך מבאר הרמב"ם בהלכה כא: "שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לו שימצא גם על בגדיה".
- "יתר מחלוקה": כשהסיבה נמצאת בגוף עצמו, למשל מכה בבשרה, אין מקום לשאול למה הדם לא נמצא על הבגד. הדם יצא מבשרה, ולכן היא תולה גם בכתם שעל הבשר. הדין המפורט הוא בהלכה כב.
מונחים: "בִּגְלָלוֹ" - בגללו, מחמתו. "לִתְלוֹת" - לייחס את הכתם לסיבה אחרת, ולא לדם גופה. "דָּבָר פְּלוֹנִי" - דבר מסוים. "סְפֵקוֹ טָמֵא" - כשיש ספק, דינו טמא. "סְפֵקוֹ טָהוֹר" - כשיש ספק, דינו טהור. "יָתֵר מֵחֲלוּקָהּ" - יותר מאשר בחלוקה. "חָלוּק" - הבגד שהאשה לובשת על גופה.
כ. כֵּיצַד? שָׁחֲטָה בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף, אוֹ שֶׁנִּתְעַסְּקָה בִּכְתָמִים, אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בְּצַד הָעוֹסְקִין בָּהֶם, אוֹ שֶׁעָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים, וְנִמְצָא דָּם עַל חֲלוּקָהּ - טְהוֹרָה, וְתוֹלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמֵּהֶם בָּא הַכֶּתֶם.
דוגמאות לתלייה: שחיטה, עיסוק בכתמים, שוק הטבחים.
הדין המעשי:
- זו הדוגמה לכלל של ההלכה הקודמת: הכתם נמצא על הבגד, ויש לה במה לתלות.
- ארבעה מקרים:
- "שחטה בהמה או חיה או עוף".
- "שנתעסקה בכתמים" - נראה שהכוונה שטיפלה בדברים שיש עליהם כתמי דם.
- "שישבה בצד העוסקין בהם" - ישבה ליד אחרים שעסקו בדברים כאלה.
- "שעברה בשוק של טבחים" - עברה במקום שבו שוחטים ומוכרים בשר, ויש בו דם.
- בכל אלה, אם נמצא דם על חלוקה - "טהורה, ותולה בדברים אלו שמהם בא הכתם".
הבסיס והמקור: המשנה (נדה פרק ח, משנה ב) מונה את הדברים שהאשה תולה בהם: "שחטה בהמה, חיה ועוף, נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בהן". הרמב"ם מוסיף את שוק הטבחים, וחוזר אליו בהלכות כא ו-כז.
ההיגיון:
- סיבה ממשית: בכל המקרים האלה היה בסביבתה דם ממשי, מבחוץ. כתם על הבגד יכול לבוא מן הדם הזה, ולא מגופה.
- אין צורך בראיה: היא אינה צריכה להוכיח שטיפה מן הדם הזה נתזה עליה. די בכך שהיה שם דם שיכול היה להגיע אליה. זה פירוש "תולה": מספיק שיש הסבר אפשרי וממשי.
- "על חלוקה": ההלכה מדברת על כתם שעל הבגד, כפי הכלל בהלכה יט. בהלכה הבאה הרמב"ם מבאר מה הדין כשהכתם נמצא על בשרה בלבד.
מונחים: "חַיָּה" - בעל חיים שאינו מבוית, כמו צבי. "נִתְעַסְּקָה" - עסקה, טיפלה. "הָעוֹסְקִין בָּהֶם" - אלה שעוסקים בכתמים. "טַבָּחִים" - קצבים, שוחטי בשר ומוכריו. "חֲלוּקָהּ" - הבגד שעל גופה.
כא. נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל בְּשָׂרָהּ בִּלְבַד, אֲפִלּוּ מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה - טְמֵאָה; שֶׁאִלּוּ הָיָה דָּם זֶה מִן הַשְּׁחִיטָה אוֹ מִן הַשּׁוּק, הָיָה לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא גַּם עַל בְּגָדֶיהָ; וְהוֹאִיל וְנִמְצָא עַל בְּשָׂרָהּ וְלֹא בְּבִגְדָּהּ, טְמֵאָה.
נמצא על בשרה בלבד - אינה תולה בשחיטה או בשוק.
הדין המעשי:
- אותה אשה שחטה, או עברה בשוק הטבחים, אבל הכתם נמצא "על בשרה בלבד", ולא על בגדיה.
- "אפילו מחגור ולמעלה" - טמאה. כלומר, אפילו נמצא בחלק העליון של הגוף, מעל המותניים.
- הטעם: "שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לו שימצא גם על בגדיה". "והואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדה, טמאה".
הבסיס והמקור: זה הפירוש של הכלל בהלכה יט: "ואם נמצא על בשרה, ספקו טמא ואינה תולה בו". "חגור" הוא המקום שבו חוגרים את החגורה, באמצע הגוף. בהלכה י למדנו שכתם על החלוק, "מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה".
ההיגיון:
- הבגד מכסה את הגוף: כשהיא שוחטת או עוברת בשוק, הבגד מכסה את גופה. דם שנתז עליה מבחוץ צפוי להימצא על הבגד. אם אין כתם על הבגד, ההסבר "מן השחיטה" אינו מתאים, ונשאר החשש שהדם בא מגופה.
- הקושי ב"אפילו מחגור ולמעלה": בהלכה ח למדנו שכתם שנמצא על הבשר "מן הירכים ולמעלה - הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שנתז עליה ממקום אחר". אם כן, איך כתם מעל החגור מטמא כאן? הרמב"ם אינו מפרש. על זה השיג הראב"ד (ראו בהשגה שלמטה).
מונחים: "בְּשָׂרָהּ" - גופה. "מֵחֲגוֹר וּלְמַעְלָה" - מן המותניים, מקום החגורה, ולמעלה. "הָיָה לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא" - היה צריך להימצא. "בְּבִגְדָּהּ" - בבגד שלה.
כב. הָיְתָה בָּהּ מַכָּה, אַף עַל פִּי שֶׁחָיָת [=שנתרפאה] - אִם יְכוֹלָה לְהִתְגַּלֵּעַ וּלְהוֹצִיא דָּם, וְנִמְצָא דָּם עַל בְּשָׂרָהּ - תּוֹלָה בַּמַּכָּה (=כמובן רק כאשר יש אפשרות שנטף הדם מן המכה עצמה על מקום הכתם); וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מכה בגופה - תולה בה גם כתם שעל הבשר.
הדין המעשי:
- זו הדוגמה לסוף הלכה יט: "ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה - אף על בשרה תולה". "רמב"ם לעם" שם נתן את הדוגמה הזו עצמה: "כגון שהייתה בה מכה".
- היתה בה מכה, כלומר פצע, "אף על פי שחית" (בדפוס בסוגריים: "שנתרפאה").
- התנאי: "אם יכולה להתגלע ולהוציא דם" - שהפצע יכול להיפתח שוב ולדמם.
- נמצא דם על בשרה - "תולה במכה". "רמב"ם לעם" מגביל: "כמובן רק כאשר יש אפשרות שנטף הדם מן המכה עצמה על מקום הכתם".
- "וכן כל כיוצא בזה" - כל סיבה דומה שבגופה.
הבסיס והמקור: המשנה (נדה פרק ח, משנה ב): "אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם, הרי זו תולה בה". וההגבלה של "רמב"ם לעם" מתאימה להלכה כה: "אין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו".
ההיגיון:
- למה כאן תולה גם על הבשר: בהלכה כא הכתם שעל הבשר לא התאים לשחיטה, כי דם מבחוץ היה נמצא קודם על הבגד. כאן הסיבה בגוף עצמו. דם ממכה יוצא ישר על הבשר, ולכן כתם על הבשר מתאים לה בדיוק.
- "אף על פי שחית": גם פצע שנראה מרפא יכול להיפתח שוב. כל עוד זה אפשרי, הוא סיבה ממשית, ותולים בו.
- "יכולה להתגלע": אם הפצע כבר אינו יכול לדמם, אין זו סיבה ממשית, ואין תולים בו.
מונחים: "מַכָּה" - פצע. "שֶׁחָיָת" - שהחלימה, שהתרפאה. "לְהִתְגַּלֵּעַ" - להיפתח, להיקרע שוב. "וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה" - וכן כל דבר דומה. "[=שנתרפאה]" - הוספה בדפוס, בגוף לשון הרמב"ם, שמבארת את המילה "שחית".
כג. נִמְצָא הַכֶּתֶם עַל בִּגְדָּהּ וּבְשָׂרָהּ כְּאֶחָד - תּוֹלָה בְּכָל שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִתְלוֹת (=כי דווקא אם נמצא על בשרה לבד, אזי ספקו טמא, מפני שאם הדם הוא ממקום אחר, היה צריך להימצא על בגדה ולא על בשרה לבד. אבל כשנמצא על בשרה ועל בגדה אנו תולים בכל מה שיש לתלות).
וְתוֹלָה בְּמַאֲכֹלֶת [=כינה] (=ואף על פי שלא ראינו שהרגה), שֶׁמָּא בְּעֵת שֶׁיָּשְׁבָה נֶהֶרְגָה מַאֲכֹלֶת, וְדָם זֶה דַּם מַאֲכֹלֶת הוּא; וְעַד כַּמָּה? עַד כַּגָּרִיס. אֲבָל אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם יָתֵר מִכַּגָּרִיס, אֵינָהּ תּוֹלָה בְּמַאֲכֹלֶת; וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מַאֲכֹלֶת רְצוּצָה בַּכֶּתֶם, הוֹאִיל וְהוּא יָתֵר מִכַּגָּרִיס, אֵינָהּ תּוֹלָה בַּמַּאֲכֹלֶת.
על הבגד ועל הבשר יחד - תולה; ותולה במאכולת עד כגריס.
הדין המעשי:
- נמצא על בגדה ועל בשרה כאחד - "תולה בכל שיש לה לתלות". "רמב"ם לעם" מבאר: רק כשנמצא על בשרה לבד "ספקו טמא", כי דם שבא ממקום אחר "היה צריך להימצא על בגדה ולא על בשרה לבד". אבל כשנמצא בשני המקומות, "אנו תולים בכל מה שיש לתלות".
- תולה במאכולת (בדפוס בסוגריים: "כינה") - היא יכולה לומר שהכתם הוא דם של כינה: "שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת, ודם זה דם מאכולת הוא". "רמב"ם לעם": "ואף על פי שלא ראינו שהרגה".
- עד כמה? "עד כגריס" - כתם בגודל גריס, או קטן ממנו.
- יותר מכגריס - "אינה תולה במאכולת". "ואפילו היתה מאכולת רצוצה בכתם" - אפילו רואים כינה מעוכה בתוך הכתם, כיון שהכתם יותר מכגריס, אינה תולה בה.
הבסיס והמקור: המשנה (נדה פרק ח, משנה ב) מונה בין הדברים שתולים בהם "הרגה מאכולת", ומוסיפה: "עד כמה היא תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף על פי שלא הרגה". מכאן ביאור "רמב"ם לעם": "ואף על פי שלא ראינו שהרגה". את שיעור הגריס למדנו בהלכה ו: "כגריס [=כחצי פול] הקלקי", "שיש בו... כדי תשע עדשות שלש על שלש".
ההיגיון:
- בגד ובשר יחד: בהלכה כא הכתם שעל הבשר בלבד לא התאים לסיבה שמבחוץ. כאן הכתם נמצא גם על הבגד, כמו שצפוי מדם שבא מבחוץ. לכן חוזר הכלל הרגיל: תולים.
- מאכולת - סיבה מצויה: כינים היו דבר מצוי, ואפשר שנמעכה אחת בלי שהרגישה. לכן היא תולה בה, גם בלי ראיה שהרגה.
- גבול הגודל: בכינה יש מעט דם. כתם גדול מגריס אינו יכול לבוא ממנה. לכן גם כינה מעוכה בתוך הכתם אינה מסבירה אותו: הכתם גדול מן הדם שהיה בה.
- על החלוקה: בדפוס, הפסקה "ותולה במאכולת..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה, ולכן היא נכללת כאן בהלכה כג. בתוכן היא ממשיכה את רשימת הדברים שתולים בהם (הלכה כ), ובהלכה כו היא חוזרת: "וכגריס במאכולת".
מונחים: "כְּאֶחָד" - יחד, בשני המקומות. "מַאֲכֹלֶת" - כינה, חרק קטן שמוצץ דם. "נֶהֶרְגָה" - נמעכה ומתה. "רְצוּצָה" - מעוכה. "כַּגָּרִיס" - בגודל גריס; בהלכה ו נוסף בסוגריים שהגריס הוא "כחצי פול". "[=כינה]" - הוספה בדפוס, שמבארת את המילה "מאכולת".
כד. וְכֵן תּוֹלָה בִּבְנָהּ וּבְבַעֲלָהּ: אִם הָיוּ עוֹסְקִין בְּדָם, אוֹ שֶׁהָיוּ יְדֵיהֶם מְלֻכְלָכוֹת בּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה בָּהֶם מַכָּה - תּוֹלָה וְאוֹמֶרֶת: 'הֵן נָגְעוּ בָּהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְדָם זֶה מֵחֲמָתָם הוּא'.
תולה בבנה ובבעלה.
הדין המעשי:
- גם בבני ביתה הקרובים היא יכולה לתלות: בבנה ובבעלה.
- שלושה מצבים: הם עסקו בדם; ידיהם היו מלוכלכות בדם; או שהיתה בהם מכה.
- היא אומרת: "הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתם הוא" - הם נגעו בה בלי שהרגישה, והכתם בא מהם.
הבסיס והמקור: המשנה (נדה פרק ח, משנה ב): "ותולה בבנה או בבעלה".
ההיגיון:
- קרבה יומיומית: בנה ובעלה נמצאים קרוב אליה, ונוגעים בה כדבר רגיל. אם היה עליהם דם, סביר שהגיע אליה, גם אם לא שמה לב.
- אותו כלל: זה שוב הכלל של הלכה יט: כשיש סיבה ממשית שמסבירה את הכתם, תולים בה. כאן הסיבה אינה בה עצמה ולא במקום שהיתה בו, אלא באדם קרוב שהיה עליו דם.
- "והיא לא ידעה": אין צורך שתזכור שנגעו בה. די באפשרות, כשהדם שעליהם ידוע.
מונחים: "עוֹסְקִין בְּדָם" - עסוקים בדבר שיש בו דם. "מְלֻכְלָכוֹת" - מלוכלכות. "מַכָּה" - פצע. "מֵחֲמָתָם" - בגללם, מהם.
כה. אֵין מַחְזִיקִין דָּם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִתְלוֹת בּוֹ. כֵּיצַד? הָיְתָה לָהּ מַכָּה בִּכְתֵפָהּ, וְנִמְצָא כֶּתֶם עַל שׁוֹקָהּ - אֵין אוֹמְרִין: 'שֶׁמָּא בְּיָדֶיהָ נָגְעָה בַּמַּכָּה וְנָגְעָה בְּמָקוֹם זֶה'; וְכֵן כֹּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה - אֵין תּוֹלִין בּוֹ, בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בַּחֲלוּקָהּ.
אין מעבירים דם ממקום למקום כדי לתלות בו.
הדין המעשי:
- הכלל: "אין מחזיקין דם ממקום למקום לתלות בו". כלומר, אין מניחים שהדם עבר ממקום אחד למקום אחר, כדי למצוא לכתם הסבר.
- הדוגמה: היתה לה מכה "בכתפה", והכתם נמצא "על שוקה", ברגלה. אין אומרים: "שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה" - שמא נגעה ביד במכה, ואחר כך באותה יד ברגל.
- "וכן כל כיוצא בזה - אין תולין בו, בין בגופה בין בחלוקה": הכלל חל גם על כתם שעל הגוף, וגם על כתם שעל החלוק.
הבסיס והמקור: זה הגבול של הלכה כב. שם היא תולה במכה, ו"רמב"ם לעם" הגביל: "רק כאשר יש אפשרות שנטף הדם מן המכה עצמה על מקום הכתם". כאן הרמב"ם עצמו קובע את הגבול: מכה במקום אחד אינה מסבירה כתם במקום רחוק.
ההיגיון:
- הסבר ישיר: תולים רק בסיבה ישירה: דם שיכול היה לטפטף או להינתז על המקום. הסבר שדורש שרשרת של מעשים - נגעה במכה, הדם נשאר על ידה, ואחר כך נגעה דווקא כאן - הוא רחוק מדי.
- ההבדל מהלכה כד: שם ידיהם של בנה ובעלה כבר היו מלוכלכות בדם, ונגיעה אחת מסבירה את הכתם. כאן צריך להניח שתי נגיעות שלא ידוע עליהן, וגם שהדם עבר מן הכתף אל הרגל.
- גבול להקלה: בהלכה יט למדנו שחכמים אמרו בכתמים "להקל". אבל נראה שההקלה אינה בלי גבול: אילו קיבלו כל הסבר אפשרי, כמעט שום כתם לא היה מטמא.
מונחים: "מַחְזִיקִין" - מניחים, קובעים כדבר ודאי. "כְּתֵפָהּ" - הכתף שלה. "שׁוֹקָהּ" - רגלה, החלק שבין הברך לכף הרגל. "בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בַּחֲלוּקָהּ" - גם כשהכתם על הגוף, וגם כשהוא על החלוק.
כו. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּצִפּוֹר אֶחָד, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא כְּסֶלַע [=מטבע] דָּם, וְנִמְצָא עַל כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן כֶּתֶם כְּסֶלַע - שְׁתֵּיהֶן טְמֵאוֹת (=שאי אפשר לתלות בדם ציפור שהרי בציפור יש דם רק כסלע ועל שתיהן נמצא כשני סלעים). נִתְעַסְּקָה בְּדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִמֶּנּוּ כֶּתֶם אֶלָּא כַּגָּרִיס, וְנִמְצָא עָלֶיהָ כֶּתֶם כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין - הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה כַּגָּרִיס בַּדָּם שֶׁנֶּעֶסְקָה בּוֹ, וְכַגָּרִיס בְּמַאֲכֹלֶת (=שבכגריס אנו תולים במאכולת); נִמְצָא הַכֶּתֶם יָתֵר מִכִּשְׁנֵי גְּרִיסִין, טְמֵאָה (=שאין במה לתלות).
תלייה לפי כמות הדם: ציפור אחת לשתי נשים; גריס בדם וגריס במאכולת.
הדין המעשי:
- ציפור אחת, שתי נשים: שתי נשים עסקו בציפור אחת, ויש בה דם רק "כסלע" (בדפוס בסוגריים: "מטבע"), כלומר כמות דם שמכתימה שטח בגודל מטבע של סלע. על כל אחת מהן נמצא כתם כסלע - "שתיהן טמאות".
- "רמב"ם לעם" מבאר: "שאי אפשר לתלות בדם ציפור שהרי בציפור יש דם רק כסלע ועל שתיהן נמצא כשני סלעים".
- גריס בדם וגריס במאכולת: היא עסקה בדם שיכול להכתים רק "כגריס", ונמצא עליה כתם "כשני גריסין". היא תולה גריס אחד בדם שעסקה בו, ואת הגריס השני במאכולת. "רמב"ם לעם": "שבכגריס אנו תולים במאכולת".
- יותר משני גריסין - "טמאה". "רמב"ם לעם": "שאין במה לתלות".
החשבון:
- הציפור: בציפור יש דם לכתם אחד כסלע. על שתי הנשים יחד נמצאו כתמים של שני סלעים. דם הציפור יכול להסביר רק אחד מהם. גם המאכולת אינה מסבירה את השני, כי סלע גדול מגריס. ומפני שאין לדעת איזה כתם בא מן הציפור, שתיהן טמאות.
- שני גריסין: גריס אחד מן הדם שעסקה בו, ועוד גריס אחד מן המאכולת (כמו בהלכה כג: "עד כגריס") - יחד שני גריסין. זה בדיוק הגבול. כתם גדול מזה - החלק הנוסף אינו מוסבר, והיא טמאה.
הבסיס והמקור: המקרים האלה ממשיכים את הלכה כג: היא תולה במאכולת "עד כגריס". כאן למדנו שאפשר לצרף שתי סיבות יחד: חלק מן הכתם לסיבה אחת, וחלק לסיבה אחרת.
ההיגיון:
- התלייה צריכה להתאים בכמות: אין די בכך שהיה דם בסביבה. הדם שתולים בו צריך להספיק כדי להסביר את הכתם. ציפור אחת אינה יכולה להכתים שתי נשים, כל אחת בכל הדם שיש בה.
- צירוף סיבות: מותר לחלק כתם אחד בין שתי סיבות. זו עוד הקלה לפי הכלל של הלכה יט, "שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל".
- למה שתיהן טמאות: אחת מהן יכולה באמת לתלות בציפור. אבל אין לדעת איזו, ולכן הספק חל על שתיהן.
מונחים: "צִפּוֹר" - עוף קטן. "כְּסֶלַע" - בגודל מטבע של סלע. "גְּרִיסִין" - גריסים. "שֶׁנֶּעֶסְקָה בּוֹ" - שעסקה בו. "[=מטבע]" - הוספה בדפוס, שמבארת שהסלע הוא מטבע.
כז. נִתְעַסְּקָה בְּאָדֹם, אֵין תּוֹלָה בּוֹ שָׁחֹר; נִתְעַסְּקָה בְּעוֹף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינִין הַרְבֵּה [=צבעים שונים], וְנִמְצָא עָלֶיהָ מַרְאֶה אֶחָד מֵהֶן - תּוֹלָה בּוֹ.
הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת שָׁלֹשׁ חֲלוּקוֹת (=זה על גבי זה) - אִם יְכוֹלָה לִתְלוֹת (=שהדם בא ממקום חיצוני), תּוֹלָה אַף בַּתַּחְתּוֹן; וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת, אֵינָהּ תּוֹלָה אֲפִלּוּ בָּעֶלְיוֹן. כֵּיצַד? עָבְרָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים - אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם עַל הַתַּחְתּוֹן לְבַדּוֹ, תּוֹלָה בְּדַם הַטַּבָּחִים; לֹא עָבְרָה בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא הַכֶּתֶם בָּעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ, הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה.
סָפֵק עָבְרָה סָפֵק לֹא עָבְרָה (=שספק אם יש לתלות או לא), סָפֵק נִתְעַסְּקָה סָפֵק לֹא נִתְעַסְּקָה - אֵינָהּ תּוֹלָה.
תלייה לפי המראה; שלוש חלוקות; ספק אם היה במה לתלות.
הדין המעשי:
- לפי הצבע: "נתעסקה באדום, אין תולה בו שחור". אם עסקה בדבר אדום, ונמצא עליה כתם שחור, אינה תולה אותו בדבר האדום. הכתם צריך להתאים בצבעו לדבר שתולים בו.
- עוף בכמה צבעים: עסקה "בעוף שיש בו מינין הרבה" (בדפוס בסוגריים: "צבעים שונים"), ונמצא עליה "מראה אחד מהן", כלומר כתם בצבע אחד מאותם צבעים - "תולה בו".
- שלוש חלוקות - לבשה שלוש חלוקות, "רמב"ם לעם": "זה על גבי זה".
- אם יכולה לתלות ("רמב"ם לעם": "שהדם בא ממקום חיצוני") - "תולה אף בתחתון", כלומר אפילו הכתם נמצא על החלוק התחתון, הקרוב לגוף.
- אם אינה יכולה לתלות - "אינה תולה אפילו בעליון", אף שהעליון רחוק מן הגוף.
- הדוגמה: עברה בשוק הטבחים - תולה בדם הטבחים, אפילו הכתם על התחתון לבדו. לא עברה בשוק הטבחים "וכיוצא בו" - טמאה, אפילו הכתם על העליון לבדו.
- ספק: "ספק עברה ספק לא עברה, ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה - אינה תולה". "רמב"ם לעם": "שספק אם יש לתלות או לא".
הבסיס והמקור: כל אלה ממשיכים את הכלל של הלכה יט: "אם יש לה דבר לתלות בו... אם נמצא על הבגד, הרי זו טהורה". החלוקות, גם התחתון שבהם, הן בגד.
ההיגיון:
- הצבע: תולים רק בסיבה שיכולה באמת לגרום לכתם. דבר אדום אינו עושה כתם שחור. ובעוף בכמה צבעים, כל צבע שבו יכול להסביר כתם באותו מראה.
- השאלה היא אם יש במה לתלות, ולא איזה חלוק: נראה שהטעם הוא שהחלוקות כולן בגדים, ועל בגד תולים כשיש במה לתלות (הלכה יט). לכן גם התחתון, הקרוב לגוף, אינו חמור כמו הבשר עצמו (הלכה כא). ומן הצד השני, כשאין במה לתלות, הכתם מטמא גם כשהוא על העליון. המקום של הכתם בין החלוקות אינו מכריע; מה שמכריע הוא אם יש לו הסבר אחר.
- ספק: נראה שהטעם הוא שהכתם מטמא כל עוד אין לו הסבר. "ספק עברה" אינו הסבר, אלא רק אפשרות שהיה הסבר. ו"רמב"ם לעם" מנסח זאת: "שספק אם יש לתלות או לא".
מונחים: "בְּאָדֹם" - בדבר אדום. "מִינִין" - כאן: גוונים, צבעים. "מַרְאֶה" - צבע. "הַתַּחְתּוֹן" - החלוק הפנימי, הקרוב לגוף. "הָעֶלְיוֹן" - החלוק החיצוני. "וְכַיּוֹצֵא בּוֹ" - וכל מקום דומה, שיש בו דם. "[=צבעים שונים]" - הוספה בדפוס, שמבארת את המילה "מינין".
כח. עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲזִירִים (=חזירים אוכלים שקצים ומתיזים דם), אוֹ שֶׁהֵן בָּאִין לָהּ תָּמִיד - אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְתָמֶיהָ הַנִּמְצָאִין בֶּחָלוּק (=כי אומרים שזה בא מהחזירים).
עיר שיש בה חזירים - אין חוששין לכתמים שעל החלוק.
הדין המעשי:
- עיר שיש בה חזירים, או שחזירים באים אליה תמיד.
- "אין חוששין לכתמיה הנמצאין בחלוק" - כתמים שנמצאים על החלוק של אשה בעיר כזו אינם מטמאים אותה.
- "רמב"ם לעם" מבאר: "חזירים אוכלים שקצים ומתיזים דם", ולכן "אומרים שזה בא מהחזירים".
הבסיס והמקור: זה עוד יישום של הכלל של הלכה יט: על הבגד, כשיש במה לתלות, "הרי זו טהורה". כאן הסיבה אינה מעשה מסוים שלה, כמו שחיטה או מעבר בשוק, אלא מצב קבוע של המקום.
ההיגיון:
- סיבה מצויה תמיד: החזירים אוכלים "שקצים" ומתיזים מהם דם סביבם. בעיר שהם מסתובבים בה, דם כזה מצוי בכל מקום. לכן כל כתם על החלוק יכול לבוא מהם.
- בלי לדעת שהיה מגע: כמו במאכולת (הלכה כג), אין צורך לראות שהדם הגיע אליה. די בכך שהסיבה מצויה תמיד בסביבה.
- "בחלוק": ההלכה מדברת על הכתמים שעל החלוק, כמו בהלכה יט, שעל הבגד תולים בכל דבר שיש לתלות בו.
מונחים: "חוֹשְׁשִׁין" - מחמירים מחשש. "לִכְתָמֶיהָ" - לכתמים של העיר, כלומר של הנשים שבה. "שקצים" (בביאור "רמב"ם לעם") - בעלי חיים קטנים שאסור לאכלם, כמו שרצים וחרקים. "מתיזים" (בביאור "רמב"ם לעם") - מפזרים טיפות.
כט. הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁאִילָה חֲלוּקָהּ לְנִדָּה, בֵּין גּוֹיָה בֵּין יִשְׂרְאֵלִית, וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה (=כלומר, אחרי שהשואלת החזירה את החלוק לא בדקה אותו, אבל בזמן שהיא השאילה לה היה בחזקת בדוק), וּמָצְאָה עָלָיו כֶּתֶם - הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בַּנִּדָּה שֶׁלָּבְשָׁה אוֹתוֹ; הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַטָּמֵא שֶׁלָּהּ (=ביום ראייתה), אוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, אוֹ לִבְתוּלָה שֶׁדָּמֶיהָ טְהוֹרִין (=דם בתולים) - הֲרֵי זוֹ תּוֹלָה בּוֹ.
אֲבָל אִם הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְזָבָה קְטַנָּה בַּיּוֹם הַשָּׁמוּר לָהּ [שהוא נקי], אוֹ לְזָבָה גְּדוֹלָה בְּשִׁבְעָה יְמֵי נְקִיִּים, וְחָזְרָה וְלָבְשָׁה אוֹתוֹ קֹדֶם בְּדִיקָה, וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם - שְׁתֵּיהֶן מְקֻלְקָלוֹת, הַשּׁוֹאֶלֶת וְהַמַּשְׁאֶלֶת אוֹתָהּ; שֶׁמָּא מִזּוֹ, שֶׁמָּא מִזּוֹ. הִשְׁאִילָה אוֹתוֹ לְיוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם - אֵינָהּ תּוֹלָה בָּהּ, שֶׁאֵין תּוֹלִין כֶּתֶם בְּכֶתֶם.
השאילה את חלוקה - במי היא תולה, ובמי לא.
הדין המעשי:
- אשה השאילה את החלוק שלה לאשה אחרת, ואחר כך לבשה אותו שוב "קודם בדיקה", ומצאה עליו כתם. "רמב"ם לעם" מבאר: אחרי שהחלוק הוחזר "לא בדקה אותו", אבל כשהשאילה אותו "היה בחזקת בדוק", כלומר ידוע שהיה נקי.
- תולה בשואלת - אם השאילה אותו:
- "לנדה, בין גויה בין ישראלית".
- "לזבה קטנה ביום הטמא שלה" - "רמב"ם לעם": "ביום ראייתה".
- "ליושבת על דם טהר" - יולדת בימים שאחרי ימי הטומאה, שבהם הדם שהיא רואה טהור.
- "לבתולה שדמיה טהורין" - "רמב"ם לעם": "דם בתולים".
- בכל אלה - "הרי זו תולה בו": הכתם בא מן השואלת, והמשאילה טהורה.
- שתיהן מקולקלות - אם השאילה אותו לזבה קטנה "ביום השמור לה" (בדפוס בסוגריים: "שהוא נקי"), או לזבה גדולה "בשבעה ימי נקיים", ומצאה עליו כתם - "שתיהן מקולקלות, השואלת והמשאילת אותה; שמא מזו, שמא מזו".
- יושבת על הכתם - אם השאילה אותו לאשה שטמאה מחמת כתם, "אינה תולה בה, שאין תולין כתם בכתם".
הבסיס והמקור: המשנה (נדה פרק ט): "השאילה חלוקה לנכרית או לנדה - הרי זו תולה בה". הזבה קטנה "משמרת יום אחד טהור" אחרי יום ראייתה, והזבה גדולה סופרת שבעה ימים נקיים (פרק ו). דם טוהר של יולדת נלמד בפרק ז. והכלל "אין תולין כתם בכתם" כבר נאמר בהלכה טו: "אבל הרואה כתם אחר כתם בתוך עשרים וארבע שעות - אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהן".
ההיגיון:
- תולה במי שידוע שהיא רואה דם: הנדה, הזבה ביום ראייתה, היושבת על דם טוהר והבתולה - כולן נשים שידוע שהן רואות דם בימים אלה. כתם על החלוק שלבשו מתאים להן. לכן המשאילה תולה בהן, והיא טהורה.
- השאלה היא מאין בא הדם: הבתולה והיושבת על דם טוהר - הדם שלהן טהור, ואינו מטמא. אבל לענין התלייה זה אינו משנה: די בכך שדם מצוי אצלן, והכתם יכול לבוא מהן. כך גם "בין גויה בין ישראלית": השאלה היא מאין בא הדם, ולא מה דינה של השואלת.
- זבה בימים הנקיים: הזבה קטנה ביום השמור, והזבה גדולה בשבעה הנקיים, נמצאות בימים שאמורים להיות נקיים מדם. אין סיבה לומר שהכתם בא דווקא מהן ולא מבעלת החלוק. לכן הספק חל על שתיהן. נראה שפירוש "מקולקלות" הוא שהכתם מקלקל את מצבן: הזבה מאבדת את היום הנקי או את הספירה שלה, ובעלת החלוק נעשית טמאה מספק. כך גם בהלכה ג: "וכל הרואה כתם, הרי זו מקולקלת".
- "אין תולין כתם בכתם": היושבת על הכתם טמאה רק מחמת כתם, כלומר מספק. לא ידוע שהיא רואה דם. כתם מסופק אחד אינו יכול להסביר כתם אחר. לכן בעלת החלוק אינה תולה בה.
- על החלוקה: בדפוס, הפסקה "אבל אם השאילה אותו..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה, ולכן היא נכללת כאן בהלכה כט.
מונחים: "הִשְׁאִילָה" - נתנה בהשאלה. "הַשּׁוֹאֶלֶת" - מי שקיבלה את החלוק בהשאלה. "הַמַּשְׁאֶלֶת" - בעלת החלוק, שהשאילה אותו. "קֹדֶם בְּדִיקָה" - לפני שבדקה את החלוק. "גּוֹיָה" - אשה שאינה יהודיה. "בַּיּוֹם הַטָּמֵא שֶׁלָּהּ" - היום שבו ראתה דם. "בַּיּוֹם הַשָּׁמוּר לָהּ" - היום שהזבה קטנה שומרת נקי אחרי יום ראייתה. "שִׁבְעָה יְמֵי נְקִיִּים" - שבעת הימים הנקיים שזבה גדולה סופרת. "יוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר" - יולדת בימים שבהם הדם שהיא רואה טהור. "יוֹשֶׁבֶת עַל הַכֶּתֶם" - אשה שטמאה מחמת כתם. "מְקֻלְקָלוֹת" - שמצבן נפגע מחמת הכתם. "[שהוא נקי]" - הוספה בדפוס, בגוף לשון הרמב"ם; כאן נדפסה בלי סימן "=".
ל. בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וּבָדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה עַצְמָהּ טָהוֹר, וְהִשְׁאִילָה הֶחָלוּק לַחֲבֶרְתָּהּ, וּלְבָשַׁתּוּ, וְנִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם כְּשֶׁהֶחְזִירַתּוּ לָהּ - הַשּׁוֹאֶלֶת טְמֵאָה, וְאֵינָהּ תּוֹלָה בְּבַעֲלַת הֶחָלוּק; שֶׁהֲרֵי בָּדְקָה אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּשְׁאִילֵהוּ לָהּ.
בדקה את החלוק לפני שהשאילה - השואלת אינה תולה בבעלת החלוק.
הדין המעשי:
- אשה בדקה את החלוק שלה, ובדקה גם את עצמה, ומצאה את עצמה "טהור", כלומר נקייה מדם. אחר כך השאילה את החלוק לחברתה, והחברה לבשה אותו.
- כשהחברה החזירה לה את החלוק, נמצא עליו כתם. "השואלת", כלומר החברה שלבשה אותו, טמאה.
- והיא "אינה תולה בבעלת החלוק": היא אינה יכולה לומר "אולי הכתם בא מבעלת החלוק". הטעם: "שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה".
הבסיס והמקור: דיני חלוק שעבר מאשה לאשה נידונים בסוגיית הכתמים, במשנה ובגמרא במסכת נדה.
ההיגיון:
- ההמשך של הלכה כט: בהלכה כט למדנו על אשה שהשאילה את חלוקה לאשה אחרת, ואחר כך חזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ונמצא עליו כתם. שם השאלה היא אם בעלת החלוק יכולה לתלות את הכתם בשואלת. לפעמים היא תולה בה, למשל כשהשאילה אותו לנדה. ולפעמים לא: כשהשאילה אותו ליושבת על הכתם - "אין תולין כתם בכתם". כאן המקרה הפוך: הכתם נמצא כשהחלוק חזר מן השואלת, והשאלה היא אם השואלת יכולה לתלות בבעלת החלוק.
- הבדיקה סוגרת את העבר: בזכות הבדיקה ידוע שהחלוק היה נקי כשעבר לידי החברה. וגם בעלת החלוק בדקה את עצמה ומצאה טהור. לכן הכתם נוצר רק בזמן שהחברה לבשה את החלוק. אין לה במי לתלות, והיא טמאה.
- מי שבדקה - יצאה מן הספק: הבדיקה של בעלת החלוק הוציאה אותה מכל ספק. כל הספק נשאר אצל מי שלבשה את החלוק אחריה. זה נושא שחוזר בהלכות של היום: הבדיקה מבררת, ומי שלא בדקה נשארת עם הספק.
מונחים: "חֲלוּקָהּ" - החלוק שלה, בגד ארוך שלובשים על הגוף. "טָהוֹר" - נקי מדם. "וּלְבָשַׁתּוּ" - ולבשה אותו. "כְּשֶׁהֶחְזִירַתּוּ לָהּ" - כשהחזירה אותו לה. "הַשּׁוֹאֶלֶת" - זו ששאלה את החלוק ולבשה אותו. "בַּעֲלַת הֶחָלוּק" - האשה שהחלוק שלה. "תּוֹלָה" - מייחסת את הכתם לסיבה אחרת. "שֶׁתַּשְׁאִילֵהוּ" - שתשאיל אותו.
לא. אֲרֻכָּה שֶׁלָּבְשָׁה חֲלוּקָהּ שֶׁל קְצָרָה, וְנִמְצָא בּוֹ כֶּתֶם - אִם מַגִּיעַ כְּנֶגֶד בֵּית תֻּרְפָּהּ (=של האישה הארוכה) - טְמֵאָה (=כלומר, שתיהן טמאות, שמא מזו ושמא מזו); וְאִם לָאו - [הארוכה] טְהוֹרָה, שֶׁכֶּתֶם זֶה שֶׁל קְצָרָה הוּא.
ארוכה שלבשה חלוק של קצרה - הכל לפי מקום הכתם.
הדין המעשי:
- אשה ארוכה, כלומר גבוהה, לבשה את החלוק של אשה קצרה, ונמצא בו כתם.
- אם הכתם "מגיע כנגד בית תורפה" - "רמב"ם לעם": "של האישה הארוכה". כלומר, הכתם נמצא בחלוק בגובה של מקום הערוה של הארוכה. אז "טמאה". ו"רמב"ם לעם" מבאר: "שתיהן טמאות, שמא מזו ושמא מזו".
- "ואם לאו" - הכתם אינו מגיע כנגד בית התורפה של הארוכה. אז "[הארוכה] טהורה, שכתם זה של קצרה הוא".
הבסיס והמקור: סוגיית הכתמים בגמרא, מסכת נדה. ועל בית התורפה כמקום הקובע למדנו בהלכה ח: "לא בכל מקום שתמצא הדם על בשרה תטמא משום כתם - עד שימצא כנגד בית תרפה [=הערוה]". ובהלכה י למדנו שגם על החלוק "אם מגיע כנגד בית תרפה, טמאה".
ההיגיון:
- אותו חלוק, גוף אחר: החלוק תלוי על הכתפיים ויורד על הגוף. אצל אשה קצרה מקום הערוה קרוב יותר לכתפיים. לכן בחלוק, מקום הערוה של הקצרה נמצא גבוה יותר מזה של הארוכה. כאן שתיהן לבשו את החלוק, וצריך לבדוק למי מהן הכתם מתאים.
- כנגד בית התורפה של הארוכה: דם מגופה של הארוכה יכול להגיע למקום הזה. אבל גם הקצרה לבשה את החלוק, ואצלה המקום הזה נמצא נמוך יותר על גופה, וגם ממנה הוא יכול לבוא. אין סיבה לתלות באחת יותר מבשנייה. לכן שתיהן טמאות - "שמא מזו ושמא מזו", כמו הלשון שבסוף הלכה כט.
- לא כנגד בית התורפה של הארוכה: נראה שהכוונה לכתם שנמצא גבוה יותר בחלוק, במקום שמתאים לגופה של הקצרה. מגוף הארוכה דם לא היה מגיע לשם. והחלוק הוא של הקצרה. לכן תולים את הכתם בקצרה, והארוכה טהורה.
- "[הארוכה]": המילה שבסוגריים נוספה בדפוס, כדי להבהיר מי היא הטהורה.
מונחים: "אֲרֻכָּה" - אשה גבוהה. "קְצָרָה" - אשה נמוכה. "בֵּית תֻּרְפָּהּ" - מקום הערוה, כמו שהוסבר בהלכה ח. "וְאִם לָאו" - ואם לא. "שֶׁכֶּתֶם זֶה שֶׁל קְצָרָה הוּא" - שהכתם הזה בא מן הקצרה. "שמא מזו ושמא מזו" (בביאור "רמב"ם לעם") - אולי מזו ואולי מזו.
לב. שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁלָּבְשׁוּ חָלוּק אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא עָלָיו כֶּתֶם, וְכֵן אִם יָשְׁנוּ בְּמִטָּה אַחַת כְּאֶחָד (=צפופות ודבוקות יחד), וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן - כֻּלָּן טְמֵאוֹת; וְאִם בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן עַצְמָהּ מִיָּד, וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְמֵאָה - הֲרֵי הַשְּׁתַּיִם טְהוֹרוֹת (=ואף בחלוק אם אחת מהן בדקה ומצאה טמאה השתיים האחרות טהורות).
שלוש נשים בחלוק אחד או במיטה אחת - כולן טמאות; אחת בדקה ומצאה דם - השתיים טהורות.
הדין המעשי:
- שלוש נשים לבשו חלוק אחד, זו אחר זו. אחר כך נמצא עליו כתם - כולן טמאות.
- וכן שלוש נשים שישנו במיטה אחת "כאחד" - "רמב"ם לעם": "צפופות ודבוקות יחד" - ונמצא דם תחת אחת מהן: כולן טמאות.
- אבל אם אחת מהן בדקה את עצמה מיד, ומצאה את עצמה טמאה, כלומר מצאה דם - "הרי השתיים טהורות".
- "רמב"ם לעם" מוסיף שהדין הזה נאמר גם על החלוק, ולא רק על המיטה: "ואף בחלוק אם אחת מהן בדקה ומצאה טמאה השתיים האחרות טהורות".
הבסיס והמקור: המשנה במסכת נדה (פרק ט): "שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות". ובהמשך המשנה: אם אחת בדקה ונמצאה טמאה - היא טמאה, והאחרות טהורות.
ההיגיון:
- ספק שווה: הכתם או הדם יכולים לבוא מכל אחת מהן. אין סיבה לתלות דווקא באחת. לכן כולן טמאות. דין כתם הוא מדברי סופרים (הלכה ב), וכך גזרו חכמים: כל ספק כזה - טמא.
- "תחת אחת מהן": במיטה צפופה, כשהן "דבוקות יחד", כל אחת יכולה לזוז בשינה. לכן אף שהדם נמצא תחת אחת, גם האחרות טמאות. בהלכה לד נלמד מה הדין כשכל אחת ישנה במקום קבוע.
- "מיד": הבדיקה צריכה להיות מיד, סמוך למציאת הדם. כך ברור שהדם שמצאה בבדיקה שייך לאותו זמן. ואז יש במה לתלות: באשה שוודאי ראתה דם. זה הכלל של "תולה" שלמדנו בפרק: כשיש מקור ידוע לדם, תולים בו, ולא מטילים טומאה על מי שאינה ודאית.
מונחים: "זוֹ אַחַר זוֹ" - אחת אחרי השנייה. "כְּאֶחָד" - יחד, בבת אחת. "מִיָּד" - תיכף. "וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְמֵאָה" - מצאה דם בבדיקה. "הַשְּׁתַּיִם" - שתי הנשים האחרות.
לג. בָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ עַצְמָן טְהוֹרוֹת - תּוֹלָה מִי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִרְאוֹת דָּם, בְּמִי שֶׁהִיא רְאוּיָה, וְתִהְיֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה טְהוֹרָה, וְהָרְאוּיָה טְמֵאָה.
כֵּיצַד? הָיְתָה אַחַת מְעֻבֶּרֶת וְאַחַת אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת - הַמְעֻבֶּרֶת טְהוֹרָה, וְשֶׁאֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת טֻמְאָה; מְנִיקָה וְשֶׁאֵינָהּ מְנִיקָה - הַמְּנִיקָה טְהוֹרָה; זְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ זְקֵנָה - הַזְּקֵנָה טְהוֹרָה; בְּתוּלָה וְשֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה - הַבְּתוּלָה טְהוֹרָה. הָיוּ כֻּלָּן מְעֻבָּרוֹת, כֻּלָּן זְקֵנוֹת, כֻּלָּן מְנִיקוֹת, כֻּלָּן בְּתוּלוֹת - הֲרֵי כֻּלָּן טְמֵאוֹת.
כולן בדקו ומצאו טהורות - מי שאינה ראויה לראות תולה במי שראויה.
הדין המעשי:
- זה המשך של ההלכה הקודמת. שלוש הנשים בדקו את עצמן, וכולן מצאו את עצמן טהורות. אין אחת שוודאי ראתה דם.
- הכלל: "תולה מי שאינה ראויה לראות דם במי שהיא ראויה". מי שאינה ראויה לראות דם - טהורה; והראויה - טמאה.
- "כיצד?" - ארבע דוגמאות:
- מעוברת ושאינה מעוברת - המעוברת טהורה, ושאינה מעוברת טמאה.
- מניקה ושאינה מניקה - המניקה טהורה.
- זקנה ושאינה זקנה - הזקנה טהורה.
- בתולה ושאינה בתולה - הבתולה טהורה.
- ואם כולן מעוברות, או כולן זקנות, או כולן מניקות, או כולן בתולות - כולן טמאות.
הבסיס והמקור: המשנה והגמרא במסכת נדה (פרק ט), בדין שלוש הנשים. וההגדרות של ארבע הנשים האלה - בהלכות ד-ה בפרק שלנו.
ההיגיון:
- "הדמים מסולקים": בהלכה ד למדנו שמעוברת, מניקה, בתולה וזקנה - "דיין שעתן". "רמב"ם לעם" ביאר שם: "שנשים אלו הדמים מסולקים מהן". כלומר, אצלן הדם אינו מצוי. לכן כשצריך להחליט במי לתלות, תולים במי שהדם מצוי אצלה.
- מי הן: בהלכות ד-ה הוגדרו הנשים האלה. מעוברת - "משיכר עוברה שלשה חדשים". מניקה - "כל ארבעה ועשרים חדש [לאחר הלידה]". בתולה - "כל שלא ראת דם מימיה". זקנה - "כל שעברו עליה תשעים יום [ללא דם] סמוך לזקנותה".
- כולן שוות: כשכולן מעוברות, או כולן זקנות וכן הלאה, אין אחת שהדם מצוי אצלה יותר מאצל האחרות. אין במה לתלות, ולכן כולן טמאות, כמו שלוש נשים רגילות.
- למה הבדיקה אינה מטהרת את כולן: בדיקה שמצאה דם מוכיחה שהיא ראתה. אבל בדיקה שלא מצאה דם אינה מוכיחה שלא ראתה: אולי הדם יצא, ופסק לפני הבדיקה. לכן כשכולן בדקו ומצאו טהור, הספק נשאר על כולן. רק סיבה נוספת, כמו "אינה ראויה לראות", מכריעה ביניהן.
מונחים: "רְאוּיָה לִרְאוֹת דָּם" - אשה שרגילה לראות דם. "מְעֻבֶּרֶת" - בהריון. "מְנִיקָה" - אשה אחרי לידה, בתקופת ההנקה. "מְעֻבָּרוֹת" - בהריון, בלשון רבים.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "כיצד? היתה אחת מעוברת..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה לג.
⚠ בדפוס נדפס "ושאינה מעוברת טֻמְאָה" - קובוץ תחת הט' ושווא תחת המ', כמו שם העצם "טֻמְאָה". לפי ההקשר צריך להיות "טְמֵאָה", כמו בשאר ההלכה. הועתק כלשון הדפוס.
לד. שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁעָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת [=צדדי] הַמִּטָּה (=עלו מצד המיטה, כך שכל אחת הולכת ישר למקום בו ישנה, ואף אחת לא עוברת על מקומה של חברתה), וְיָשְׁנוּ כֻּלָּן, וְנִמְצָא דָּם תַּחַת הָאֶמְצָעִית - שְׁלָשְׁתָּן טְמֵאוֹת (=כי אנו חוששים שמא זזו קצת בעת השינה, והדם יכול להיות של כל אחת); תַּחַת הַפְּנִימִית (=תחת האישה שישנה סמוך לקיר) - הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ [האמצעית] טְמֵאוֹת, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה; תַּחַת הַחִיצוֹנָה - הִיא וְשֶׁבְּצִדָּהּ [האמצעית] טְמֵאוֹת, וְהַפְּנִימִית טְהוֹרָה. וְאִם לֹא עָלוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה (=האישה שישנה סמוך לחלל החדר), שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶן סֵדֶר (=אלא עלו למיטה כרגיל, וכל אחת עוברת על מקומה של חברתה), וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן - כֻּלָּן טְמֵאוֹת.
שלוש נשים שעלו דרך מרגלות המטה - הכל לפי מקום הדם.
הדין המעשי:
- שלוש נשים עלו למיטה "דרך מרגלות [=צדדי] המטה". "רמב"ם לעם" מבאר: "עלו מצד המיטה, כך שכל אחת הולכת ישר למקום בו ישנה, ואף אחת לא עוברת על מקומה של חברתה". הן ישנו, ונמצא דם:
- תחת האמצעית - "שלשתן טמאות". "רמב"ם לעם": "כי אנו חוששים שמא זזו קצת בעת השינה, והדם יכול להיות של כל אחת".
- תחת הפנימית - "רמב"ם לעם": "תחת האישה שישנה סמוך לקיר". היא ו"שבצדה" (בדפוס בסוגריים: "האמצעית") טמאות, והחיצונה טהורה.
- תחת החיצונה - היא והאמצעית טמאות, והפנימית טהורה.
- "ואם לא עלו דרך מרגלות המטה, שהרי אין להן סדר" - "רמב"ם לעם": "אלא עלו למיטה כרגיל, וכל אחת עוברת על מקומה של חברתה". אז אם נמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות.
הבסיס והמקור: המשנה במסכת נדה (פרק ט): "נמצא דם תחת האמצעית - כולן טמאות; תחת הפנימית - שתים הפנימיות טמאות, והחיצונה טהורה; תחת החיצונה - שתים החיצונות טמאות, והפנימית טהורה. אימתי? בזמן שעברו דרך מרגלות המטה; אבל אם עברו דרך עליה - כולן טמאות".
ההיגיון:
- השכנה הקרובה: אשה ישנה יכולה לזוז מעט, אבל לא הרבה. לכן דם שנמצא תחת אחת יכול להיות שלה, או של השכנה שלידה, אבל לא של מי שישנה רחוק ממנה. האמצעית קרובה לשתיהן, ולכן דם תחתיה מטמא את כולן. הפנימית והחיצונה רחוקות זו מזו, ולכן דם תחת אחת מהן אינו מטמא את השנייה.
- למה הדרך שבה עלו משנה: כשעלו דרך המרגלות, כל אחת הלכה ישר למקומה, ולא עברה במקום של אחרת. דם יכול לצאת רק במקום שבו האשה הייתה. אבל כשעלו "כרגיל", כל אחת עברה על מקומה של חברתה, ויכלה להשאיר דם בדרך. אז כל מקום במיטה יכול לקבל דם מכל אחת, וכולן טמאות.
- המשך להלכה לב: שם למדנו על נשים שישנו "כאחד", צפופות ודבוקות - שם כולן טמאות בכל מקרה. כאן הן ישנות בסדר, וכל אחת במקומה, ולכן הדין משתנה לפי מקום הדם.
מונחים: "מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה" - הצד של המיטה שבו מונחות הרגליים; בדפוס נוסף בסוגריים "[=צדדי]". "הָאֶמְצָעִית" - זו שישנה באמצע. "הַפְּנִימִית" - זו שישנה ליד הקיר. "הַחִיצוֹנָה" - זו שישנה בצד הפתוח של המיטה, לצד החדר. "וְשֶׁבְּצִדָּהּ" - וזו שישנה לידה. "שְׁלָשְׁתָּן" - שלושתן. "אֵין לָהֶן סֵדֶר" - אין סדר קבוע למקומות שבהם עברו.
⚠ הסימן לביאור "רמב"ם לעם" מו) נדפס אחרי "ואם לא עלו דרך מרגלות המטה". אבל הביאור, "האישה שישנה סמוך לחלל החדר", מגדיר את "החיצונה", כמו שביאור מה) מגדיר את "הפנימית". נראה שמקומו הנכון אחרי "והחיצונה" שבתחילת ההלכה. הועתק במקום שנדפס.
לה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁבָּדְקוּ כֻּלָּן וּמָצְאוּ טָהוֹר, וְלֹא תוּכַל אַחַת מֵהֶן לִתְלוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; אֲבָל אִם בָּדְקָה אַחַת, וּמָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה, וַחֲבֶרְתָּהּ לֹא בָּדְקָה - תּוֹלָה זוֹ הַטְּהוֹרָה בְּזוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה, וְזוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה טְמֵאָה.
"במה דברים אמורים" - כשכולן בדקו; בדקה אחת וחברתה לא בדקה - הבודקת תולה בחברתה.
הדין המעשי:
- הרמב"ם מגביל את הדינים שלמעלה. הם נאמרו כשכולן בדקו ומצאו "טהור", ואף אחת אינה יכולה לתלות בחברתה, "כמו שבארנו" - בהלכה לג: כולן ראויות לראות, או כולן אינן ראויות.
- אבל אם אחת בדקה ומצאה את עצמה טהורה, וחברתה לא בדקה - הטהורה תולה בזו שלא בדקה. הבודקת טהורה, וזו שלא בדקה טמאה.
הבסיס והמקור: המשנה במסכת נדה (פרק ט), בהמשך דין שלוש הנשים: מי שבדקה ונמצאה טהורה - היא טהורה, ומי שלא בדקו - טמאות; ואם בדקו שלשתן ונמצאו טהורות - כולן טמאות.
ההיגיון:
- שלוש דרגות של ידיעה: בהלכות לב-לה יש שלוש דרגות. מי שבדקה ומצאה דם - ודאי ראתה, והאחרות תולות בה (הלכה לב). מי שבדקה ומצאה טהור - יש לה סימן לטובתה, אבל לא ראיה גמורה. ומי שלא בדקה - אין לה שום סימן.
- סימן חלש מכריע מול כלום: בדיקה שמצאה טהור אינה ראיה גמורה. לכן כשכולן בדקו ומצאו טהור - כולן טמאות (הלכה לג). אבל מול חברה שלא בדקה כלל, הבדיקה מספיקה. יש במה לתלות: בזו שלא בדקה, שהספק אצלה גדול יותר.
- הלקח: שוב רואים את כוחה של הבדיקה. מי שבודקת - מבררת את מצבה. מי שאינה בודקת - נשארת בספק, והספק נופל עליה.
מונחים: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים" - באיזה מקרה נאמרו הדברים. "לִתְלוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ" - לייחס את הדם לחברתה. "כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ" - כמו שביארנו בהלכה לג.
לו. כָּל כֶּתֶם הַנִּמְצָא עַל הַבֶּגֶד שֶׁאֵין לוֹ בְּמַה יִּתָּלֶה - אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא דָּם. וְאִם נִסְתַּפֵּק לָהֶן שֶׁמָּא הוּא דָּם אוֹ צֶבַע אָדֹם - מַעֲבִירִין עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר: אִם עָבַר אוֹ כָּהָה עֵינוֹ [=צבעו], הֲרֵי זֶה כֶּתֶם דָּם וּטְמֵאָה; וְאִם עָמַד כְּמוֹת שֶׁהוּא, הֲרֵי זֶה צֶבַע וּטְהוֹרָה (=ומותרת גם לבעלה).
כתם שאין במה לתלותו - ספק דם ספק צבע: בודקים בשבעה סממנים.
הדין המעשי:
- כתם שנמצא על בגד, ואין לו "במה יתלה" - אין סיבה אחרת שאפשר לייחס לה אותו, כמו שחיטה, שוק של טבחים, מכה או מאכולת (הלכות כ-כח) - "אינו מטמא, עד שיוודע שהוא דם".
- ואם יש ספק "שמא הוא דם או צבע אדום" - מעבירים עליו את שבעת הסממנים (הם מפורטים בהלכה הבאה), לפי הסדר.
- אם הכתם "עבר", כלומר נעלם, או "כהה עינו" (בדפוס בסוגריים: "צבעו"), כלומר צבעו נחלש - "הרי זה כתם דם, וטמאה".
- ואם "עמד כמות שהוא", כלומר לא השתנה - "הרי זה צבע, וטהורה". "רמב"ם לעם": "ומותרת גם לבעלה".
הבסיס והמקור: המשנה במסכת נדה (פרק ט): "שבעה סממנין מעבירין על הכתם".
ההיגיון:
- דם יוצא, צבע נשאר: חומרי הניקוי האלה מסירים דם מן הבגד. צבע שנקלט בבגד אינו יוצא בהם. לכן הבדיקה מבחינה בין השניים: מה שעבר או דהה - דם; מה שנשאר - צבע.
- "אינו מטמא עד שיוודע": לדעת הרמב"ם, כתם שאין ודאות שהוא דם אינו מטמא סתם כך. את הספק מבררים בבדיקה, ולפיה נקבע הדין.
- "ומותרת גם לבעלה": הביאור מדגיש שהיא טהורה לגמרי. היא לא רק טהורה לענין טומאה וטהרה, אלא מותרת גם לבעלה.
- שתי השגות: הראב"ד חולק כאן פעמיים: על תחילת ההלכה ועל סופה (ראה בהשגות שלהלן).
מונחים: "בְּמַה יִּתָּלֶה" - במה לתלות אותו. "שֶׁיִּוָּדַע" - שייוודע, שיתברר. "צֶבַע אָדֹם" - צבע אדום שבבגד, ולא דם. "מַעֲבִירִין עָלָיו" - משפשפים בהם את הכתם. "סַמָּנִין" - סממנים, חומרים. "עָבַר" - נעלם. "כָּהָה עֵינוֹ" - נחלש מראהו. "עין" כאן פירושו מראה, צבע, כמו "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (במדבר יא, ז). "עָמַד כְּמוֹת שֶׁהוּא" - נשאר כמו שהיה.
לז. וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה סַמָּנִין עַל סִדְרָן: רֹק תָּפֵל, וּלְעִיסַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל, וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחְמִיצוּ, וְנֶתֶר, וּבֹרִית, וְקִימוֹנְיָא, וְאַשְׁלָג [=חומרי ניקוי].
וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס [=לשפשף] שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל סַם וָסַם, וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא בְּכָל כִּסְכּוּס. הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר, אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן כְּאֶחָד - לֹא עָשָׂה כְּלוּם; הִקְדִּים אַחֲרוֹנִים לָרִאשׁוֹנִים - אֵלּוּ שֶׁהֶעֱבִיר בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן הָרִאשׁוֹנִים עָלוּ לוֹ, וְחוֹזֵר וּמַעֲבִיר אַחֲרֵיהֶן הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהִקְדִּים, עַד שֶׁיַּעַבְרוּ הַשִּׁבְעָה עַל הַסֵּדֶר.
שבעת הסממנים, וסדר העברתם על הכתם.
הדין המעשי:
- שבעת הסממנים, "על סדרן":
1. "רוק תפל" - רוק של אדם שעוד לא אכל, בבוקר. הגדרתו המדויקת - בהלכה לח.
2. "לעיסת גריסין של פול" - פולים שבורים, שלועסים אותם בפה עד שמתערב בהם הרבה רוק (הלכה לח).
3. "מי רגלים שהחמיצו" - שתן שעמד שלושה ימים או יותר (הלכה לח).
4. "נתר" - מין מלח שמכבסים בו.
5. "בורית" - חומר כביסה מן הצומח. ומכאן "בורית" בלשון ימינו: סבון.
6. "קימוניא" - חומר ניקוי. זיהויו המדויק אינו ברור.
7. "אשלג" - חומר ניקוי. בגמרא מובא בשם שמואל ששאל את יורדי הים, ואמרו לו ששמו "אשלג", והוא נמצא בנקבי המרגליות.
- על כל אלה נוסף בדפוס בסוגריים: "[=חומרי ניקוי]".
- "וצריך לכסכס" (בסוגריים: "לשפשף") שלוש פעמים בכל סם, "ומוליך ומביא בכל כסכוס" - בכל שפשוף מזיזים את החומר הלוך וחזור על הכתם.
- העביר אותם שלא לפי הסדר, או העביר את כולם יחד - "לא עשה כלום". הבדיקה אינה מועילה.
- "הקדים אחרונים לראשונים": למשל, העביר קודם את ארבעת האחרונים (נתר, בורית, קימוניא, אשלג), ואחר כך את שלושת הראשונים (רוק, גריסין, מי רגלים). אז שלושת הראשונים, שהעביר באחרונה, "עלו לו" - הם נחשבים. והוא חוזר ומעביר אחריהם את ארבעת האחרונים, "עד שיעברו השבעה על הסדר".
הבסיס והמקור: המשנה במסכת נדה (פרק ט): "שבעה סממנין מעבירין על הכתם", והיא מונה אותם לפי הסדר. ושני הסממנים נתר ובורית מוכרים כבר מן הנביאים: "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי" (ירמיהו ב, כב); "וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים" (מלאכי ג, ב).
ההיגיון:
- שתי קבוצות: שלושת הסממנים הראשונים באים מגוף האדם או ממאכלו: רוק, פול לעוס ברוק, ומי רגלים. ארבעת האחרונים הם חומרי כביסה: נתר, בורית, קימוניא ואשלג.
- למה הסדר חשוב: חכמים קבעו סדר לבדיקה, ורק לפיו היא נאמנה. לכן העברה בלי סדר, או כולם בבת אחת, אינה מלמדת דבר: "לא עשה כלום".
- מה שנעשה כסדר - נחשב: מי שהקדים את האחרונים לא הפסיד הכל. הסממנים הראשונים שהעביר אחריהם עומדים בסדר הנכון, וממשיכים מהם. רק מה שנעשה שלא במקומו צריך לחזור עליו.
- שלוש פעמים, הלוך וחזור: כל סם צריך לפעול על הכתם כראוי. שפשוף קל אחד אינו מספיק כדי לדעת אם הכתם יוצא.
- רמז מן הפסוק: בירמיהו, הנתר והבורית אינם מסירים את הכתם: "נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". כתם של בגד יוצא בחומרי ניקוי, אבל כתם של חטא צריך ניקוי מסוג אחר - תשובה.
מונחים: "עַל סִדְרָן" - לפי הסדר שלהן. "תָּפֵל" - בלי טעם; כאן: רוק של מי שלא אכל. "גְּרִיסִין" - גרעינים שבורים. "פּוֹל" - מין קטנית. "שֶׁהֶחְמִיצוּ" - שהתססו, שעמדו זמן. "לְכַסְכֵּס" - לשפשף. "סַם וָסַם" - כל חומר וחומר. "כִּסְכּוּס" - שפשוף. "כְּאֶחָד" - כולם יחד. "עָלוּ לוֹ" - נחשבו לו. "שֶׁהִקְדִּים" - שעשה קודם.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "וצריך לכסכס..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה לז.
לח. אֵיזֶה הוּא רֹק תָּפֵל? זֶה שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה, וְהָיָה יָשֵׁן כָּל חֲצִי הַלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן, לְמָחָר קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, נִקְרָא 'רֹק תָּפֵל'; וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא רֹב דִּבּוּרוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם; וְאִם הִשְׁכִּים וְשָׁנָה פִּרְקוֹ קֹדֶם שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת - אֵין זֶה רֹק תָּפֵל, שֶׁהַדִּבּוּר מְבַטֵּל חֹזֶק הָרֹק וּמַחֲזִירוֹ כַּמַּיִם.
וְאֵיזוֹ הִיא לְעִיסַת גְּרִיסִין? הוּא שֶׁיִּלְעֹס הַגְּרִיסִין עַד שֶׁיִּתְעָרֵב עִם הַפּוֹל רֹק הַרְבֵּה מִפִּיו. וְאֵיזֶה הוּא מֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחְמִיצוּ? אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים, אוֹ יָתֵר.
מהו רוק תפל, מהי לעיסת גריסין, ומהם מי רגלים שהחמיצו.
הדין המעשי:
- "רוק תפל": אדם שלא טעם כלום מתחילת הלילה, וישן כל החצי השני של הלילה. הרוק שלו למחרת, לפני שיאכל, נקרא "רוק תפל".
- ובתנאי "שלא יצא רוב דבורו עד שלש שעות ביום" - שלא דיבר הרבה עד סוף השעה השלישית של היום.
- ואם השכים "ושנה פרקו", כלומר קם מוקדם וחזר על לימודו בקול לפני שלוש שעות - אין זה רוק תפל. הטעם: "שהדבור מבטל חוזק הרוק ומחזירו כמים".
- "לעיסת גריסין": לועס את הגריסין, עד שמתערב עם הפול הרבה רוק מפיו.
- "מי רגלים שהחמיצו": אחרי שעמדו שלושה ימים, או יותר.
הבסיס והמקור: הגמרא במסכת נדה, על המשנה של שבעת הסממנים, מגדירה את החומרים האלה. ו"רוק תפל" נזכר בגמרא גם כדבר שיש בו כוח של רפואה: "רוק תפל אסור ליתן על גבי העין בשבת" (שבת קח, ב).
ההיגיון:
- רוק חזק: הרוק של הבוקר, אחרי לילה של צום ושינה, חזק יותר. אכילה ודיבור מחלישים אותו. לכן ההגדרה מדויקת: לא אכל מתחילת הלילה, ישן בחצי הלילה האחרון, ולא דיבר הרבה.
- "שלש שעות": השעות כאן הן שעות היום לפי ההלכה: היום מחולק לשתים עשרה שעות. שלוש שעות הן רבע היום הראשון.
- "ושנה פרקו": בימי חכמים היו רגילים לחזור על הלימוד בקול, מיד בבוקר. ההלכה מזכירה בדרך אגב את דרכם: הדיבור הראשון של היום היה דברי תורה.
- הגריסין ומי הרגלים: גם כאן ההגדרה מבארת מה עושה את החומר לחזק: הרבה רוק בלעיסה, ושלושה ימים של תסיסה במי הרגלים.
מונחים: "טָעַם" - אכל או שתה. "חֲצִי הַלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן" - החצי השני של הלילה. "רֹב דִּבּוּרוֹ" - רוב הדיבור שלו, כלומר דיבור רב. "הִשְׁכִּים" - קם מוקדם. "וְשָׁנָה פִּרְקוֹ" - חזר על לימודו. "חֹזֶק" - כוח. "וּמַחֲזִירוֹ כַּמַּיִם" - ועושה אותו חלש כמו מים. "שֶׁיִּלְעֹס" - שילעס, שיכתוש בשיניים. "יָתֵר" - יותר.
על החלוקה: בדפוס, הפסקה "ואיזו היא לעיסת גריסין..." מתחילה בשורה חדשה, בלי אות משלה. לכן היא נכללת כאן בהלכה לח.
לט. כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם - אִם מָצְאָה הַכֶּתֶם בִּימֵי נִדָּתָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה, וְיוֹשֶׁבֶת עָלָיו שִׁבְעָה, וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. וְאִם מָצְאָה אוֹתוֹ בִּימֵי זִיבָתָהּ - הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק זֶה; וְיוֹשֶׁבֶת יוֹם אֶחָד אִם הָיְתָה קְטַנָּה, אוֹ שִׁבְעַת יְמֵי נְקִיִּים אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה, מִסָּפֵק. וְהַכֹּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; לְפִיכָךְ הַבָּא עָלֶיהָ בְּזָדוֹן - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת (=שעבר על דברי סופרים), וּפְטוּרִין מִקָּרְבָּן (=אם בא עליה בשוגג).
הטמאה משום כתם - ספק נדה או ספק זבה; והכל מדברי סופרים.
הדין המעשי:
- אשה שנטמאה בגלל כתם - דינה תלוי בזמן שבו מצאה אותו:
- מצאה את הכתם בימי נדתה - היא "ספק נדה". היא יושבת שבעה ימים, טובלת בליל שמיני, ואחר כך מותרת לבעלה.
- מצאה אותו בימי זיבתה - היא "ספק זבה גדולה או קטנה, כמו שנתבאר בפרק זה". אם היא זבה קטנה - יושבת יום אחד. אם היא זבה גדולה - סופרת שבעה ימים נקיים. והכל "מספק".
- "והכל מדברי סופרים, כמו שבארנו" - בהלכה ב.
- לכן מי שבא עליה בזדון - "מכין אותו מכת מרדות". "רמב"ם לעם": "שעבר על דברי סופרים".
- "ופטורין מקרבן" - "רמב"ם לעם": "אם בא עליה בשוגג".
הבסיס והמקור: הלכה ב בפרק: "ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה... הרי זו טמאה... וטמאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא". ועל ימי נדה וימי זיבה - פרק ו: שבעה ימי נדה, ואחריהם אחד עשר ימי זיבה.
ההיגיון:
- למה "ספק": הכתם אינו ראייה ודאית. אולי הוא בא מגופה, ואולי ממקום אחר. בהלכה ב אמר הרמב"ם: "וטמאה זו בספק". לכן גם הדין הוא דין של ספק: ספק נדה, או ספק זבה.
- "ויושבת עליו שבעה": היא סופרת את שבעת ימי הנדה מן הכתם. בהלכה ג למדנו שהיא "אינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שראת הדם, או שמצאה הכתם".
- "כמו שנתבאר בפרק זה": בהלכות יב-יח למדנו מתי כתמים בימי זיבה עושים אותה ספק זבה גדולה. למשל: שלושה כתמים, או כתם אחד שיש בו שיעור שלושה כתמים, בחלוק שלבשה שלושה ימים בימי זיבתה (הלכה יב).
- מכת מרדות, ולא קרבן: איסור מדברי סופרים אינו מביא את העונשים של התורה: לא כרת, ולא קרבן חטאת על שוגג. אבל מי שעובר עליו בזדון - מכין אותו "מכת מרדות", מכה שחכמים תיקנו כדי לחזק את דבריהם.
- "ופטורין": בלשון רבים - גם הוא וגם היא פטורים מקרבן.
מונחים: "סְפֵק נִדָּה" - אולי נדה ואולי לא. "וְיוֹשֶׁבֶת עָלָיו" - ונוהגת טומאה בגללו. "בְּלֵיל שְׁמִינִי" - בלילה שבסוף היום השביעי, שהוא תחילת היום השמיני. "מִסָּפֵק" - בגלל הספק. "מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים" - מדברי חכמים, מדרבנן. "בְּזָדוֹן" - בכוונה, ביודעין. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדרבנן, למי שמורד בדברי חכמים. "בשוגג" (בביאור "רמב"ם לעם") - בלי כוונה, בטעות.
★ סיכום הפרק: פרק ט עסק בכתמים. מן התורה האשה נטמאת רק כשהרגישה וראתה דם (הלכה א). חכמים גזרו טומאה גם על כתם שנמצא על בשרה או על בגדיה (ב-ג), אבל קבעו לגזירה גבולות ברורים: על הבגד - רק משיעור כגריס (ו); רק על דבר שמקבל טומאה, ולא בבגדי צבעונין (ז); על הגוף - רק כנגד בית התורפה, ועל החלוק - מחגור ולמטה (ח-יא). כתמים בימי זיבה עושים אותה ספק זבה (יב-יח). ובכל מקום שיש במה לתלות - תולים: בשחיטה, בשוק של טבחים, במכה, במאכולת עד כגריס, בבנה ובבעלה (יט-כח). היום למדנו על חלוק שעבר מאשה לאשה ועל נשים שישנו במיטה אחת (כט-לה), על בדיקת שבעת הסממנים שמבחינה בין דם לצבע (לו-לח), ועל דינה של הטמאה משום כתם: ספק נדה או ספק זבה, והכל מדברי סופרים (לט). המסר: חכמים החמירו בכתמים, אבל לא השאירו את האשה בספק בלי דרך לצאת ממנו. בכל שלב יש דרך לברר: בדיקה, תלייה בסיבה ידועה, ובדיקת הסממנים. ובהלכות של היום חוזר שוב ושוב אותו לקח: מי שבודקת - מבררת את מצבה; מי שאינה בודקת - נשארת בספק.
לתשומת לב: דיני כתמים נוהגים גם בימינו. פרטיהם נפסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קצ) ובפוסקים, ויש בהם פרטים רבים שאינם מובאים כאן. בדיקת כתם בשבעת הסממנים אינה נהוגה בימינו. לשאלה מעשית - יש לשאול רב.
★ ומחר, י"ח מרחשון: פרק י, "דיני יולדת ואישה המפלת". היולדת טמאה כנדה גם אם לא ראתה דם: לזכר שבעה ימים, ולנקבה שבועיים. והמפלת בתוך ארבעים יום - אינה טמאה לידה.