היום הקודם

לך לך · יום שלישי

ט' מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שלישי · תאריך 20/10/2026 · ט' מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: ט' חשון ה'תש"ד — הרש"ב בן ד' או ה' בוכה "מפני מה נראה ה' אל אברהם ולנו אינו נראה", ותשובת ה"צמח צדק": צדיק בן צ"ט שמחליט למול את עצמו — ראוי שהקב"ה יתגלה אליו

לימוד פרשת השבוע: פרשת לך לך — בראשית י״ג:ה׳ ← י״ג:י״ח (14 פסוקים — ריב רועי אברם ורועי לוט, "הפרד נא מעלי", לוט בוחר בככר הירדן ובסדום, הבטחת הארץ והזרע אחרי הפרד לוט, והמזבח באלוני ממרא אשר בחברון)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ו — "והמשכיל יבין ענין פלא" ← "מסטרא דרע": עיון ובירור הלכה פסוקה מעלה אותה מן הקליפות שהעלימוה; הטעם הוא סוד חכמה עילאה שניצוציה בגלות, וזהו "הקושיא מסטרא דרע"

רמב״ם: פתיחת ספר קדושה · הלכות איסורי ביאה פרק א׳ (שלם) — ל״ז המצוות, הלכות א׳ ← כ״ג · דיני עריות ועונשיהן: כרת וחטאת, סקילה שריפה וחנק, מלקות ומכת מרדות, אונס, העראה, ועדות וחזקה

היום יום

יום ראשון · ט חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: וירא, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: מט־נד.
תניא: והנה העליונים . . . קמה עו"ג.

בהיות אאמו"ר בן ד או ה שנים נכנס אל זקנו הצ"צ בש"ק פ' וירא והתחיל לבכות, באמרו: מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה. ויענהו הצ"צ: אז א איד א צדיק, צו ניין און ניינציג יאָר איז מחליט אז ער דארף זיך מל זיין, איז ער ווערט אז דער אויבערשטער זאָל זיך באווייזען צו אים.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ראשון", כי בשנת ה'תש"ד חל ט' חשון ביום ראשון. שבת פרשת לך לך כבר עברה אז (ח' חשון), ולכן בלוח השיעורים שלה כתוב בחומש "וירא, פרשה ראשונה". השנה (ה'תשפ"ז) ט' מרחשון חל ביום שלישי, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "שלישי" של פרשת לך לך. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ט' מרחשון), ולא לפי יום השבוע.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו סיפור קצר מילדותו של אדמו"ר הרש"ב. פתיחת הסיפור כתובה בלשון הקודש, ותשובת ה"צמח צדק" מובאת כלשונה ביידיש. בחוברת יש לרשומה תיבת "תרגום" ללשון הקודש (ראו למטה).

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת וירא, "פרשה ראשונה" (= העלייה הראשונה) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים מ"ט עד נ"ד, השיעור של היום התשיעי בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ו, מן "והנה העליונים" ועד "עו"ג". "קמה" שבאמצע הוא מספר הדף בספר התניא (דף קמ"ה), ולא חלק מן הטקסט. (בחוברת, שיעור התניא מחולק מעט אחרת, לפי "מורה שיעור לשנה פשוטה": היום לומדים בה "והמשכיל יבין ענין פלא... מסטרא דרע", ואת "והנה העליונים" לומדים בה מחר.)

★ הילד ששאל — "אאמו"ר" הוא אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, אביו של אדמו"ר הריי"צ, שכתב את הרשומה. כשהיה בן ארבע או חמש נכנס אל סבו, אדמו"ר ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי. זה היה בשבת פרשת וירא, השבת שבה קוראים "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח, א). הילד שמע שה' נראה לאברהם אבינו, והתחיל לבכות. השאלה שלו פשוטה: למה לאברהם כן, ולנו לא?

★ הבכי — שימו לב שהילד לא רק שאל, הוא בכה. ילד בן ארבע או חמש לא הבין את הסיפור כעניין היסטורי רחוק, "מה שקרה פעם לאברהם". הוא הרגיש שגם לו מגיע שה' ייראה אליו, ושזה חסר לו. חסידות רואה בבכי הזה את מה שצריך להיות אצל כל יהודי: לא להשלים עם כך שאלוקות אינה גלויה לנו.

★ התשובה של ה"צמח צדק" — ה"צמח צדק" לא אמר לנכדו שזה בלתי אפשרי, ולא אמר שאברהם הוא "אחר". הוא הסביר ממה נבע הגילוי לאברהם. בפרשת לך לך מסופר שאברהם מל את עצמו בגיל תשעים ותשע (בראשית יז, כד), ומיד אחר כך, בתחילת פרשת וירא, "וירא אליו ה'". ובתשובה יש כמה פרטים, וכל אחד מהם מדגיש משהו:
· "א איד א צדיק" — "יהודי צדיק". אברהם כבר היה צדיק, וגם אז היה לו עוד מה לתקן.
· "צו ניין און ניינציג יאָר" — "בגיל תשעים ותשע שנים". אדם בגיל כזה יכול היה לחשוב שכבר "הגיע", ושאין לו עוד מה לשנות. אברהם לא חשב כך.
· "איז מחליט" — "מחליט". זו החלטה שלו. הוא לא מחכה שהעניין יבוא מאליו.
· "אז ער דארף זיך מל זיין" — "שעליו למול את עצמו". המילה היא הסרת ערלה, כיסוי ש"מסתיר". אברהם עושה את זה בעצמו, בגופו.
· "איז ער ווערט" — "ראוי הוא". מי שעושה כך נעשה ראוי לכך שהקב"ה יתגלה אליו.

★ הנקודה — הגילוי האלוקי לאברהם לא היה "מתנה" שבאה בלי סיבה. הוא בא אחרי שאברהם, צדיק בן תשעים ותשע, הסיר מעצמו את מה ש"מכסה". ומכאן תשובה לילד, ולכל אחד מאיתנו: אם רוצים ש"ה' ייראה", צריך גם אנחנו להחליט להסיר את ה"ערלה" שלנו, את הדברים שמסתירים בינינו לבין הקב"ה, גם כשנדמה לנו שאנחנו כבר "בסדר".

המסר ליום: היום בחומש (בראשית יג, יד) לומדים: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ". ורש"י מפרש: "כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו". כלומר, דיבור ה' אל אברם חזר רק אחרי שלוט נפרד ממנו. זה אותו כלל שבתשובת ה"צמח צדק": גילוי אלוקי בא אחרי הסרה והתרחקות ממה שמפריע. ואתמול ושלשום למדנו בהיום יום שהעבודה מתחילה מן המעשה (מילה), ושבכל מצוה מתחברים עם הקב"ה. היום נוסף שלב: להחליט. בחר היום דבר אחד קטן ש"מכסה" אצלך, הרגל או דיבור, והסר אותו מתוך החלטה שלך. ומי שמתכונן כך, ראוי שה' ייראה אליו.

חומש עם רש״י

בראשית פרק י״ג פסוק ה׳

(ה) וְגַם־לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם הָיָה צֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְגַם לְלוֹט, הַהוֹלֵךְ עִם אַבְרָם, הָיוּ צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים.

★ היום, יום שלישי ט' מרחשון, ממשיכים את פרשת לך לך. אתמול הסתיים השיעור כשאברם חוזר ממצרים, "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (פסוק ב), אל "מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה", בין בית אל לבין העי — "ויקרא שם אברם בשם ה'" (פסוק ד). היום נלמד שגם ללוט, שהלך עם אברם, היה רכוש רב; שהארץ לא יכלה לשאת את שניהם יחד, ופרץ ריב בין הרועים; שאברם הציע ללוט להיפרד בשלום, ולוט בחר לעצמו את ככר הירדן, בסמוך לסדום. ובהמשך השיעור (פסוקים יב–יח) — ה' מבטיח לאברם את הארץ כולה, "קום התהלך בארץ", ואברם עובר לאלוני ממרא אשר בחברון ובונה שם מזבח לה'.

★ שימו לב: הפסוק פותח ב"וגם" — כשם שנאמר על אברם "ואברם כבד מאד" (פסוק ב), כך "גם" ללוט היה עושר. ועוד: התורה אינה מסתפקת בשמו של לוט, אלא מוסיפה לו תואר — "ההלך את אברם" — אף שכבר ידענו שהלך עמו ("וילך אתו לוט", יב, ד; "ולוט עמו", יג, א). רש"י ילמד מן התואר הזה את סיבת עושרו.

★ מטרת הפסוק: להציג את הצד השני של הסיפור — לא רק אברם עשיר, אלא גם לוט. שני משקים גדולים של צאן ובקר באותו מקום — ומכאן תצמח המריבה שבפסוקים הבאים.

★ מילות מפתח: "וְגַם" — ואף (אונקלוס: "וְאַף"); "הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם" — ההולך עם אברם (אונקלוס: "דְּאָזֵיל עִם אַבְרָם"); "צֹאן" — כבשים ועזים (אונקלוס: "עָאן"); "וּבָקָר" — שוורים ופרות (אונקלוס: "וְתוֹרִין"); "וְאֹהָלִים" — אוהלים רבים, לרועים ולבני הבית (אונקלוס: "וּמַשְׁכְּנִין", ומשכנות).

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מא) נדרשה המילה "ואהלים": "שני אהלים — רות המואביה ונעמה העמונית". מבנותיו של לוט יצאו לימים מואב ועמון (יט, לז–לח), ומהם יצאו שתי נשים גדולות: רות המואביה, סבתו של דוד המלך (רות ד, יז), ונעמה העמונית, אשת שלמה ואמו של רחבעם מלך יהודה ("ושם אמו נעמה העמנית", מלכים א יד, כא). שתיהן אמהות של מלכות בית דוד. כבר עכשיו, כשלוט עדיין "הולך את אברם", טמונים "באהליו" שורשי המלכות הזו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר פעמים רבות שדווקא במקומות הנמוכים ביותר טמונים ניצוצות קדושה נעלים ביותר. כך בלוט: הוא בוחר לשבת ליד סדום — ובכל זאת ממנו יוצאות רות ונעמה, ומהן מלכות בית דוד ומשיח צדקנו. ועל כך דרשו חז"ל (בראשית רבה) על הפסוק "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פט, כא): "היכן מצאתיו? בסדום".

★ המסר ליום: לוט זכה לעושר רק משום שהלך עם אברם. הרמב"ם (הלכות דעות ו, א) כותב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו... לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם". הסביבה שבה אדם בוחר ללכת — היא שמעצבת את חייו.

רש״י

הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם • מִי גָּרַם שֶׁהָיְתָה לוֹ זֹאת? — הֲלִיכָתוֹ עִם אַבְרָם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע מתאר הכתוב את לוט "ההלך את אברם"? כבר נאמר בתחילת הפרשה "וילך אתו לוט" (יב, ד), ובתחילת הפרק — "ולוט עמו" (יג, א). התיאור נראה מיותר.

★ רש"י משיב בדרך של שאלה ותשובה: "מי גרם שהיתה לו זאת?" — מה גרם לכך שלוט זכה לצאן ובקר ואהלים? — "הליכתו עם אברם". התואר "ההלך את אברם" אינו רק זיהוי של לוט, אלא נימוק: לוט התעשר בזכות אברם. מן הברכה ששרתה על אברם — "ואברכך" (יב, ב) — נהנה גם מי שהלך עמו.

★ מכאן מתחדדת האירוניה של ההמשך: דווקא העושר שבא ללוט בזכות אברם הוא שגורם למריבה ולפרידה מאברם. ובפסוק ז נראה שרועי לוט אף טענו שהארץ שלהם, משום ש"לוט יורשו" של אברם.

★ כך אמרו חז"ל (סוכה נו, ב): "טוב לצדיק — טוב לשכנו". לוט, בן לווייתו של הצדיק, נהנה מן הטוב שלו.

★ המסר ליום: כדאי לשאול מדי פעם, כמו רש"י: "מי גרם שהיתה לו זאת?" — ולזכור שהרבה מן הטוב שיש לנו בא בזכות אחרים: הורים, מורים, צדיקים שהלכנו בעקבותיהם. ההכרה בכך היא יסוד של הכרת הטוב — ושל ענווה.

בראשית פרק י״ג פסוק ו׳

(ו) וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלֹא נָשְׂאָה אוֹתָם הָאָרֶץ — לֹא הָיָה בָּהּ דֵּי מִרְעֶה — לָשֶׁבֶת יַחְדָּו; כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רַב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.

★ התוצאה של שני הפסוקים הקודמים: אברם "כבד מאד במקנה", וגם ללוט "צאן ובקר ואהלים". השטח שסביב בית אל והעי לא הספיק כדי לפרנס את שני העדרים הגדולים, ולכן "לא נשא אתם הארץ".

★ שימו לב לכפילות: "לשבת יחדו" נאמר פעמיים באותו פסוק. בפעם הראשונה — כעובדה: הארץ לא יכלה לשאת אותם יחד; ובפעם השנייה — כמסקנה: "ולא יכלו לשבת יחדו". ובאמצע — הסיבה: "כי היה רכושם רב". הבעיה לא הייתה מחסור, אלא דווקא שפע.

★ ועוד: "הָאָרֶץ" היא מילה בלשון נקבה, ובכל זאת נאמר "וְלֹא נָשָׂא" בלשון זכר, ולא "ולא נשאה". רש"י יעמוד על כך.

★ מטרת הפסוק: להסביר את שורש הבעיה — העושר עצמו — לפני שהתורה מספרת על הריב שפרץ בפועל.

★ מילות מפתח: "נָשָׂא" — סבל, הכיל (אונקלוס: "סוֹבָרַת", סבלה); "לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" — לגור יחד (אונקלוס: "לְמִיתַב כַּחֲדָא"); "רְכוּשָׁם" — נכסיהם, ובעיקר המקנה (אונקלוס: "קִנְיָנְהוֹן"); "רָב" — הרבה (אונקלוס: "סַגִּי"); "יָכְלוּ" (אונקלוס: "יְכִילוּ").

★ מקור: דבר דומה מסופר בהמשך הספר על יעקב ועשו: "כי היה רכושם רב משבת יחדו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם" (לו, ז). ושם התורה אומרת במפורש מה שרש"י משלים כאן: הבעיה הייתה "מפני מקניהם" — מקום המרעה לבהמות.

★ מדרש: במשנה (אבות ב, ז) שנינו בשם הלל: "מרבה נכסים — מרבה דאגה". פסוקנו ממחיש זאת: כל עוד היה הרכוש מועט, ישבו אברם ולוט יחד בשלום; כשרבו הנכסים — רבו גם הבעיות.

★ המסר ליום: רכוש רב יכול להרחיק גם בין קרובים — "ולא יכלו לשבת יחדו". העושר כשלעצמו אינו רע, אבל הוא מבחן: האם הוא יבוא על חשבון השלום והאחדות במשפחה. כדאי לזכור מה חשוב יותר.

רש״י

וְלֹא־נָשָׂא אֹתָם • לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהַסְפִּיק מִרְעֶה לְמִקְנֵיהֶם, וְלָשׁוֹן קָצָר הוּא, וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף עָלָיו, כְּמוֹ "וְלֹא נָשָׂא אוֹתָם מִרְעֵה הָאָרֶץ", לְפִיכָךְ כָּתַב "וְלֹא נָשָׂא" בִּלְשׁוֹן זָכָר.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: יש כאן שני קשיים. (א) בתוכן: מה פירוש שהארץ "לא נשאה" אותם? וכי אברם ולוט היו כבדים מדי בשביל הקרקע? (ב) בדקדוק: "הארץ" היא בלשון נקבה, והיה צריך לומר "ולא נָשְׂאָה אתם הארץ"; מדוע נאמר "ולא נָשָׂא" — בלשון זכר?

★ רש"י מבאר את התוכן: "לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם" — הבעיה לא הייתה באנשים, אלא בבהמות: לא היה די עשב ושטחי מרעה לשני העדרים הגדולים.

★ ומכאן גם הדקדוק: "ולשון קצר הוא" — הכתוב קיצר בלשונו והשמיט מילה, "וצריך להוסיף עליו", והמשפט המלא הוא: "ולא נשא אותם מרעה הארץ". הנושא של הפועל איננו "הארץ" אלא "מרעה" — והמילה "מרעה" היא בלשון זכר; "לפיכך כתב 'ולא נשא' בלשון זכר". נמצא שבתוספת מילה אחת מיישב רש"י את שני הקשיים כאחד.

★ שימו לב לניקוד שבדברי רש"י: "מִרְעֶה לְמִקְנֵיהֶם" — בסגול, כשהמילה עומדת לעצמה; ו"מִרְעֵה הָאָרֶץ" — בצירה, בצורת סמיכות: המרעה של הארץ.

★ המסר ליום: לפעמים די בהשלמת מילה אחת — בהבנת ההקשר הנכון — כדי שדבר שנראה תמוה יתבהר לגמרי. כך גם ביחסים בין בני אדם: מילה אחת שחסרה בהבנה עלולה ליצור "מריבה"; ומילה אחת של הסבר יכולה ליישב הכל.

בראשית פרק י״ג פסוק ז׳

(ז) וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה־לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה רִיב בֵּין רוֹעֵי הַמִּקְנֶה שֶׁל אַבְרָם לְבֵין רוֹעֵי הַמִּקְנֶה שֶׁל לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי יָשְׁבוּ אָז בָּאָרֶץ.

★ מה שבפסוק הקודם היה עדיין "בעיה של מקום" — "ולא נשא אתם הארץ" — נעשה כאן סכסוך ממשי: "ויהי ריב". אבל שימו לב: הריב אינו בין אברם ללוט עצמם, אלא בין הרועים שלהם — האנשים שבשטח, שמרעים את הבהמות.

★ סוף הפסוק נראה כאילו אין לו קשר לעניין: "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" — מה עניינם של הכנעני והפרזי לריב בין הרועים? רש"י יבאר שזו בדיוק התשובה לטענת רועי לוט. וכבר בתחילת הפרשה נאמר "והכנעני אז בארץ" (יב, ו).

★ מטרת הפסוק: לחשוף את מהות הריב — לא רק צפיפות, אלא שאלה של יושר ושל גזל — ולהכין את יוזמת השלום של אברם בפסוק הבא.

★ מילות מפתח: "רִיב" — מריבה, ויכוח (אונקלוס: "מַצּוּתָא"); "רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם" — הרועים של בהמות אברם (אונקלוס: "רָעֵי בְּעִירֵהּ דְּאַבְרָם"); "הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי" — שניים מעמי הארץ (אונקלוס: "וּכְנַעֲנָאָה וּפְרִזָּאָה"); "אָז" (אונקלוס: "בְּכֵן"); "יֹשֵׁב" (אונקלוס: "יָתִיב").

★ מדרש: המדרש (בראשית רבה, פרשה מא) מספר שבהמתו של אברהם הייתה יוצאת "זמומה" — עם מחסום על פיה — כדי שלא תרעה בשדות של אחרים, ואילו בהמתו של לוט לא הייתה יוצאת זמומה. ההקפדה הזו נמשכה בבית אברהם: רש"י (כד, י) כותב על גמליו של אברהם, שעמם יצא אליעזר לחרן: "ניכרים היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים".

★ המסר ליום: הריב לא התחיל בין אברם ללוט, אלא "למטה" — בין הרועים. כך קורה פעמים רבות: מחלוקות גדולות מתחילות במעשים קטנים של אנשים בשטח. מי שאחראי — על משפחה, על עסק, על ציבור — אחראי גם על התנהגותם של "רועיו".

רש״י

וַיְהִי־רִיב • לְפִי שֶׁהָיוּ רוֹעָיו שֶׁל לוֹט רְשָׁעִים וּמַרְעִים בְּהֶמְתָּם בְּשָׂדוֹת אֲחֵרִים, וְרוֹעֵי אַבְרָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל הַגָּזֵל, וְהֵם אוֹמְרִים: נִתְּנָה הָאָרֶץ לְאַבְרָם וְלוֹ אֵין יוֹרֵשׁ, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, וְאֵין זֶה גָּזֵל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ", וְלֹא זָכָה בָּהּ אַבְרָם עֲדַיִן (ב"ר).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: על מה רבו הרועים? ומדוע מוסיף הכתוב, באמצע סיפור הריב, ש"הכנעני והפרזי אז ישב בארץ"?

★ רש"י מבאר את סיבת הריב: "שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים" — הם הניחו לבהמות לרעות בשדות שאינם שלהם, כלומר גזלו את בעלי השדות. "ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל" — רועי אברם, שהתחנכו בביתו, לא יכלו לשתוק ומחו בהם.

★ ורועי לוט השיבו בטענה מתוחכמת: "נתנה הארץ לאברם" — הרי ה' הבטיח לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז); "ולו אין יורש" — לאברם אין בן; "ולוט יורשו" — לוט, בן אחיו, הוא היורש הצפוי; "ואין זה גזל" — ממילא השדות האלה שלנו כבר עכשיו.

★ "והכתוב אומר" — התורה עצמה משיבה להם: "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" — "ולא זכה בה אברם עדיין". ההבטחה היא לעתיד; כרגע הארץ בידי הכנעני והפרזי, והשדות שייכים לבעליהם. מכאן שהמשפט שנראה מנותק מן העניין — הוא בעצם ההכרעה בוויכוח: רועי לוט גזלנים.

★ "(ב"ר)" — המקור: בראשית רבה. ונוסף על כך, טענתם של רועי לוט מוטעית גם בחלקה הראשון: ה' הבטיח את הארץ "לזרעך" — לזרעו של אברם, ולא ללוט; ואכן, בהמשך יוולד לאברם בן.

★ המסר ליום: רועי לוט מצאו "היתר" לגזל — ועוד מתוך הבטחת ה'. כשאדם רוצה במשהו, קל לו מאוד למצוא לעצמו הצדקה, אפילו "תורנית". המבחן הוא לשאול ביושר: האם זה באמת שלי — עכשיו?

בראשית פרק י״ג פסוק ח׳

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תִּהְיֶה מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ — כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ.

★ אברם יוזם. אף שהצדק עמו — רועיו הם שמחו נגד הגזל — ואף שהוא המבוגר, הדוד והחשוב מבין השניים, הוא אינו בא בטענות. הוא פונה אל לוט בבקשה: "אל נא" — לשון תחינה.

★ שימו לב לסדר: "ביני ובינך" — ורק אחר כך "ובין רעי ובין רעיך". הריב התחיל אצל הרועים, אבל אברם מבין שאם לא יעצרו אותו, הוא יגיע גם אליהם, אל הבעלים עצמם. ועוד: אברם מזכיר את עצמו ואת רועיו ראשונים, ואינו מטיל את האשמה על לוט.

★ מטרת הפסוק: ללמד כיצד נוהג צדיק כשפורצת מחלוקת: הוא מקדים לעצור אותה, מדבר בעדינות, ומזכיר את מה שמשותף — "כי אנשים אחים אנחנו".

★ מילות מפתח: "אַל נָא" — בבקשה, אל (אונקלוס: "לָא כְעַן"); "מְרִיבָה" — ריב, מחלוקת (אונקלוס: "מַצּוּתָא", כמו "רִיב" בפסוק הקודם); "רֹעַי... רֹעֶיךָ" — הרועים שלי... הרועים שלך (אונקלוס: "רָעֲוָתִי... רָעֲוָתָךְ"); "אֲנָשִׁים אַחִים" (אונקלוס: "גוּבְרִין אַחִין").

★ רקע: לוט לא היה אחיו של אברם, אלא בן אחיו — בנו של הרן (יא, כז). ועוד: לפי רש"י (יא, כט), "יסכה" בת הרן — "זו שרה"; נמצא שלוט היה גם אחיה של שרי. הקרבה ביניהם הייתה כפולה.

★ מדרש: המדרש שרש"י מביא — "דומין בקלסתר פנים" — מקורו בבראשית רבה (פרשה מא). ובמשנה (אבות א, יב) שנינו בשם הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". אברם אינו מחכה שהשלום יבוא מעצמו — הוא "רודף" אחריו, ופונה ראשון.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק לב) מבאר אדמו"ר הזקן: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים". "כי אנשים אחים אנחנו" — האחווה האמיתית אינה רק קרבה משפחתית, אלא אחדות של הנשמות; ההבדלים והמחלוקות שייכים ל"גופים המחולקים" בלבד.

★ המסר ליום: כשפורצת מחלוקת — אין צורך לחכות ולברר מי צודק. אפשר, כמו אברם, להיות הראשון שאומר "אל נא תהי מריבה". ומה שמכריע יותר מכל טענה — "כי אנשים אחים אנחנו".

רש״י

אֲנָשִׁים אַחִים • קְרוֹבִים, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: דּוֹמִין בִּקְלַסְתֵּר פָּנִים.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים.

★ הקושי: "כי אנשים אחים אנחנו" — והרי אברם ולוט לא היו אחים, אלא דוד ובן אח!

★ הפירוש הראשון — "קרובים": בלשון התורה "אח" פירושו לעתים קרוב משפחה, ולא דווקא אח ממש. כך, למשל, אומר יעקב לרחל "כי אחי אביה הוא" (כט, יב), אף שהיה בן אחותו של לבן — ורש"י שם מפרש: "קרוב לאביה". וכך גם בהמשך פרשתנו: "וישמע אברם כי נשבה אחיו" (יד, יד) — על לוט.

★ הפירוש השני — "ומדרש אגדה: דומין בקלסתר פנים": המדרש מפרש "אחים" כפשוטו יותר — אברם ולוט דמו זה לזה במראה פניהם, כמו אחים. "קלסתר פנים" — תווי הפנים, צורת הפרצוף.

★ שני הפירושים משלימים זה את זה: הראשון מדבר על הקשר המשפחתי, והשני — על הדמיון החיצוני הנראה לעין. אברם מזכיר ללוט את שניהם: אנחנו משפחה אחת — ואפילו מי שמביט בנו רואה זאת.

★ המסר ליום: אברם מדגיש את המשותף ולא את המפריד. כשמתעורר ויכוח עם אדם קרוב, כדאי להתחיל דווקא מכאן — ממה שמחבר בינינו.

בראשית פרק י״ג פסוק ט׳

(ט) הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם־הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הֲלֹא כָּל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ — הִפָּרֵד נָא מֵעָלַי: אִם אַתָּה תֵּלֵךְ לַשְּׂמֹאל — אֲנִי אֵלֵךְ לַיָּמִין, וְאִם אַתָּה לַיָּמִין — אֲנִי אֵלֵךְ לַשְּׂמֹאל.

★ זו הצעת השלום של אברם: הארץ גדולה דיה לשניהם, ובלבד שלא ישבו באותו מקום. ולוט — הוא שבוחר ראשון.

★ שימו לב: אברם יכול היה לטעון "הארץ הובטחה לי" ולדרוש את החלק הטוב. הוא מוותר על זכותו ונותן ללוט, הצעיר ממנו, את הבחירה הראשונה. ושימו לב גם לניסוח: אברם אינו אומר "לך מכאן", אלא "הפרד נא" — ומיד מוסיף שבכל כיוון שלוט יבחר, הוא ילך לצד השני, ממש סמוך לו.

★ אונקלוס מתרגם "שמאל" — "צפון", ו"ימין" — "דרום": מי שעומד ופניו למזרח, שמאלו לצפון וימינו לדרום. וכך בלשון המקרא, "תֵּימָן" (דרום) — מלשון ימין; ובתהלים (פט, יג): "צפון וימין אתה בראתם" — צפון ודרום.

★ מטרת הפסוק: להציג את הפתרון של אברם — פרידה בשלום, בלי מאבק על זכויות — ולהעביר את הבחירה אל לוט, שבחירתו תגלה את אופיו (פסוקים י–יא).

★ מילות מפתח: "הִפָּרֶד" — היפרד, התרחק (אונקלוס: "אִתְפָּרֵשׁ"); "מֵעָלָי" — מעליי, מאצלי (אונקלוס: "מִלְּוָתִי", מאצלי); "הַשְּׂמֹאל" — צד שמאל (אונקלוס: "לְצִפּוּנָא", לצפון); "וְאֵימִנָה" — אלך לצד ימין (אונקלוס: "וַאֲנָא לְדָרוֹמָא"); "וְאַשְׂמְאִילָה" — אלך לצד שמאל (אונקלוס: "וַאֲנָא לְצִפּוּנָא").

★ מדרש: רש"י מביא שאברם הבטיח ללוט "ואעמוד לך למגן ולעזר", "וסוף דבר הצרך לו" — כשנשבה לוט במלחמת המלכים, "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות" (יד, יד). ובגמרא (נדרים לב, א) דרשו ש"שמנה עשר ושלש מאות" הוא אליעזר לבדו — שמנין אותיות שמו 318. אברם יצא להציל את לוט כמעט לבדו, וקיים את הבטחתו.

★ המסר ליום: לפעמים השלום מחייב מרחק — "הפרד נא מעלי". עדיף להיפרד בשלום ובכבוד מאשר להישאר יחד במריבה. ומי שמוותר ונותן לחברו לבחור ראשון — אינו מפסיד: מיד אחרי הפרידה (פסוקים יד–יז) ה' מבטיח לאברם את הארץ כולה.

רש״י

אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה • בְּכָל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב (וְאֵשֵׁב), לֹא אֶתְרַחֵק מִמְּךָ, וְאֶעֱמֹד לְךָ לְמָגֵן וּלְעֵזֶר, וְסוֹף דָּבָר הֻצְרַךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (לקמן יד) "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וְגוֹ'".
וְאֵימִינָה • אַיְמִין אֶת עַצְמִי, כְּמוֹ: "וְאַשְׂמְאִילָה", אַשְׂמְאִיל אֶת עַצְמִי. וְאִם תֹּאמַר: הָיָה לוֹ לִנָּקֵד 'וְאַיְמִינָה', כָּךְ מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר: (שמואל ב יד) "אִם אִשׁ לְהֵימִין" וְאֵין נָקוּד לְהַיְמִין.

ביאור רש"י: שני דיבורים — הראשון בתוכן, והשני בדקדוק.

★ "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה": הקושי — אברם אומר "הפרד נא מעלי", ובאותה נשימה: אם תלך לשמאל — אני לימין. אם רצונו להיפרד, מה טעם לפרט לאן ילך הוא?

★ רש"י מבאר: "בכל אשר תשב (ואשב), לא אתרחק ממך" — אברם אינו מבקש להתרחק מלוט; הוא מבקש רק שלא ישבו באותו מקום ממש. בכל מקום שלוט יבחר, אברם ישב בצד השני, בסמוך לו (המילה שבסוגריים, "ואשב", מבהירה זאת: היכן שתשב — שם, בסמוך, אשב גם אני). ולמה? "ואעמוד לך למגן ולעזר" — כדי שיוכל להגן עליו ולעזור לו בשעת הצורך.

★ "וסוף דבר הצרך לו" — ואכן, ההבטחה הזו התקיימה: "שנאמר (לקמן יד): וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'" — כשנשבה לוט בידי ארבעת המלכים, יצא אברם למלחמה והציל אותו.

★ "וְאֵימִינָה": הקושי בדקדוק — הפועל "ואימנה" פירושו "אפנה לימין"; רש"י מבאר: "איימין את עצמי" — אכוון את עצמי לצד ימין, "כמו ואשמאילה — אשמאיל את עצמי", אפנה את עצמי לשמאל. אבל אם כן, הניקוד קשה: כשם שנאמר "וְאַשְׂמְאִילָה" — בפתח תחת האל"ף ובשווא תחת השי"ן — "היה לו לינקד 'וְאַיְמִינָה'", בפתח תחת האל"ף ובשווא תחת היו"ד. מדוע נוקד "וְאֵימִנָה", בצירה?

★ רש"י משיב שיש לכך דוגמה במקרא: "כך מצינו במקום אחר (שמואל ב יד): אם אש להימין" — האשה מתקוע אמרה לדוד: "אם אש להמן ולהשמיל מכל אשר דבר אדני המלך" — אין אפשרות לנטות ימינה או שמאלה מדברי המלך. "ואין נקוד להַיְמִין" — גם שם, לפי הדקדוק הרגיל, היה צריך לנקד "לְהַיְמִין", כמו "וּלְהַשְׂמִיל" שאחריו; ובכל זאת נוקד בצירה. כלומר, זו צורה מוכרת בלשון המקרא: היו"ד נבלעת, והניקוד שלפניה בא בצירה.

★ שימו לב: בדברי רש"י נדפסו "ואימינה" ו"להימין" בכתיב מלא, ביו"ד נוספת; ואילו בפסוק נכתב "וְאֵימִנָה", ובספר שמואל — "להמן", בכתיב חסר.

★ המסר ליום: "לא אתרחק ממך" — אפשר להיפרד במקום בלי להיפרד בלב. אברם מתרחק מלוט כדי למנוע מריבה, אבל נשאר קרוב מספיק כדי לעזור לו כשיזדקק לכך.

בראשית פרק י״ג פסוק י׳

(י) וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי ׀ שַׁחֵת יְהֹוָה אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה כְּגַן־יְהֹוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְנָשָׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וְרָאָה אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן (מִישׁוֹר הַיַּרְדֵּן), כִּי כֻלָּהּ הָיְתָה מַשְׁקֶה — אֶרֶץ מְלֵאַת מַיִם; זֶה הָיָה לִפְנֵי שֶׁהִשְׁחִית ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה — כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בּוֹאֲךָ לְצֹעַר.

★ לוט מקבל את ההצעה ובוחר. הוא "נושא את עיניו" — מביט מן ההר שליד בית אל מזרחה, אל עמק הירדן — ורואה ארץ ירוקה ומושקית: "כגן ה', כארץ מצרים".

★ באמצע התיאור התורה עוצרת ומוסיפה הערה: "לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה" — כך נראה המקום בזמנו של לוט; אבל הקורא כבר יודע מה יקרה שם בסוף (פרק יט): "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש" (יט, כד). הארץ היפה והפורייה שלוט בוחר בה עתידה להיחרב.

★ שימו לב: לוט בוחר לפי מה שהעיניים רואות — מים, צמחייה, פרנסה. אין בפסוק אף מילה על אנשי המקום; ורק בפסוק יג (בהמשך השיעור) תאמר התורה: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד". ולעומת לוט, אחרי הפרידה יאמר ה' לאברם: "שא נא עיניך וראה" (פסוק יד) — אברם "נושא את עיניו" בציווי ה'.

★ מטרת הפסוק: לחשוף את שיקולי הבחירה של לוט — שיקולים חומריים בלבד — ולהכין את המשך הסיפור בסדום.

★ מילות מפתח: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו" — הרים את עיניו, הביט למרחוק (אונקלוס: "וּזְקַף... יָת עֵינוֹהִי"); "כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" — המישור שסביב הירדן (אונקלוס: "מֵישַׁר יַרְדְּנָא"); "מַשְׁקֶה" — מקום מושקה, מלא מים (אונקלוס: "בֵּית שַׁקְיָא"); "שַׁחֵת" — השחית, החריב (אונקלוס: "חַבָּלוּת", חורבן); "כְּגַן ה'" — כגן עדן (אונקלוס: "כְּגִינְתָא דַיְיָ"); "בֹּאֲכָה צֹעַר" — עד שתבוא לצוער (אונקלוס: "מָטֵי לְצֹעַר", מגיע עד צוער). צוער — עיר שבקצה הככר, שבה יימלט לוט בשעת ההפיכה (יט, כב).

★ מקור: "כארץ מצרים" — מצרים הייתה ארץ שמושקית תמיד ממי הנילוס. ובספר דברים (יא, י) נאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... והשקית ברגלך כגן הירק" — מצרים היא הדוגמה לארץ שמימיה מצויים תמיד, בלי תלות בגשמים.

★ מדרש: בגמרא (הוריות י, ב; וכן בנזיר כג, א) נדרש פסוקנו לגנאי: "וישא לוט את עיניו" — כמו שנאמר באשת פוטיפר: "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף" (לט, ז); "וירא את כל ככר הירדן" — כמו שנאמר: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו). ועל לוט נאמר שם: "לתאוה יבקש נפרד" (משלי יח, א). זהו "מדרש אגדה" שרש"י מביא בסוף דבריו, "במסכת הוריות".

★ ביאור בדרך חב"ד: מתורת הבעל שם טוב ידוע שכל דבר שהאדם רואה או שומע הוא הוראה בשבילו בעבודת ה'. השאלה אינה רק מה עומד מול העיניים, אלא מה האדם מחפש בו. לוט "נשא את עיניו" — וראה רק את הפרנסה והנוחות. מי שמחפש בכל דבר את הקשר לה', ימצא בו לימוד ועלייה.

★ המסר ליום: בבחירת מקום מגורים, עבודה או חברה — אסור להסתפק בשאלה "כמה ירוק כאן". חז"ל (אבות ו, ט) מספרים על רבי יוסי בן קסמא, שאמר: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם — איני דר אלא במקום תורה". זו הבחירה ההפוכה מבחירתו של לוט.

רש״י

כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה • אֶרֶץ נַחֲלֵי מַיִם.
לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה • הָיָה אוֹתוֹ מִישׁוֹר.
כְּגַן ה' • לְאִילָנוֹת.
כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם • לִזְרָעִים (ב"ר).
בֹּאֲכָה צֹעַר • עַד צֹעַר. וּ'מִדְרַשׁ אַגָּדָה' דּוֹרְשׁוֹ לִגְנַאי: עַל שֶׁהָיוּ שְׁטוּפֵי זִמָּה, בָּחַר לוֹ לוֹט בִּשְׁכוּנָתָם. בְּמַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים, ובאחרון — גם מדרש אגדה על הפסוק כולו.

★ "כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה — אֶרֶץ נַחֲלֵי מַיִם": "משקה" כאן אינו משקה לשתייה, אלא תיאור של הארץ: ארץ שמושקית בנחלים רבים. (וכך מתוארת ארץ ישראל בספר דברים, ח, ז: "ארץ נחלי מים, עינת ותהמת".)

★ "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה — הָיָה אוֹתוֹ מִישׁוֹר": רש"י מבהיר למה מתייחסות המילים: כך היה "אותו מישור" — ככר הירדן — לפני החורבן. כלומר, הקורא שמכיר את המקום אחרי ההפיכה — ארץ מלחה ושממה — לא יתפלא על התיאור; לפני החורבן המקום היה פורח.

★ "כְּגַן ה' — לְאִילָנוֹת", "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם — לִזְרָעִים": מדוע שני דימויים? רש"י מבאר שכל דימוי מתאר צד אחר של פוריות הארץ: לעצים — היא כמו "גן ה'", גן עדן, שבו צמחו "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (ב, ט); ולתבואה ולירקות — היא כמו מצרים, שמי הנילוס משקים את שדותיה. "(ב"ר)" — מקור הדברים בבראשית רבה.

★ "בֹּאֲכָה צֹעַר — עַד צֹעַר": "בֹּאֲכָה" פירושו "בואך" — עד המקום שבו אתה מגיע לצוער. כלומר, צוער היא גבולו של האזור הפורה.

★ "ומדרש אגדה דורשו לגנאי": מלבד הפשט, יש מדרש שקורא את הפסוק כולו כביקורת על לוט: "על שהיו שטופי זמה, בחר לו לוט בשכונתם" — לוט בחר לגור דווקא ליד אנשי סדום, משום שמשכה אותו הפריצות שלהם. ומקור הדרשה — "במסכת הוריות" (הוריות י, ב), כפי שהבאנו לעיל.

★ המסר ליום: אותה בחירה ממש יכולה להתפרש "לשבח" — ארץ פורייה ומושקית — או "לגנאי" — שכנות לאנשי סדום. ההבדל הוא במה שמניע את האדם. לפני כל בחירה גדולה כדאי לשאול את עצמנו בכנות: מה באמת מושך אותי לשם?

בראשית פרק י״ג פסוק י״א

(יא) וַיִּבְחַר־לוֹ לוֹט אֵת כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָחַר לוֹ לוֹט אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וְנָסַע לוֹט מִקֶּדֶם — מִן הַמִּזְרָח; וְנִפְרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו.

★ ההחלטה נפלה. "ויבחר לו" — לעצמו: לוט בוחר את מה שנראה הטוב ביותר בשבילו, ואינו מציע לאברם, שוויתר לו, לבחור ביחד או לחלק. ומיד — הנסיעה והפרידה.

★ שימו לב: גם ברגע הפרידה התורה ממשיכה לכנות אותם "אחים" — "ויפרדו איש מעל אחיו". הדרכים נפרדו, אבל הקשר לא נותק; ובהמשך הפרשה (פרק יד) אברם ייצא להציל את "אחיו".

★ מטרת הפסוק: לחתום את סיפור הפרידה — לוט הולך לכיוון סדום, ואברם נשאר בארץ כנען (פסוק יב). מכאן ואילך דרכיהם, הגשמיות והרוחניות, נפרדות.

★ מילות מפתח: "וַיִּבְחַר לוֹ" — בחר לעצמו (אונקלוס: "וּבְחַר לֵהּ"); "כִּכַּר" — מישור (אונקלוס: "מֵישַׁר"); "וַיִּסַּע" — נסע, יצא לדרך (אונקלוס: "וּנְטַל"); "מִקֶּדֶם" — מן המזרח (אונקלוס: "מִלְּקַדְמִין"); "וַיִּפָּרְדוּ" — נפרדו (אונקלוס: "וְאִתְפָּרְשׁוּ"); "אִישׁ מֵעַל אָחִיו" — זה מעל זה (אונקלוס: "גְּבַר מִלְּוַת אֲחוּהִי", איש מאצל אחיו).

★ מדרש: בעל הטורים (בהערה שלהלן) מוצא רמז ל"שלום" בסוף פסוקנו, ומקשר אותו לציווי "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט) — שלא להילחם בבני לוט. ובגמרא (בבא קמא לח, ב) מבואר מדוע ציווה הקב"ה לחוס על מואב ועמון: "שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית" — אותן שתי נשים שראינו בפסוק ה, אמהות מלכות בית דוד.

★ ביאור בדרך חב"ד: ביום ראשון ראינו בהפניות לשיחות קודש את ביאור הרבי (לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 57) שכל פרטי הפרשה הם עלייה — גם עניינים שנראים כירידה. הפרידה של לוט מאברם והליכתו לסדום נראות כירידה גמורה — "אי אפשי לא באברם ולא באלהיו", כדברי המדרש ברש"י; ובכל זאת, מאותה ירידה יוצאת בסופו של דבר רות המואביה, ומבית דוד — משיח צדקנו.

★ המסר ליום: "ויבחר לו" — כל אדם בוחר את דרכו, ובחירה אחת יכולה לקבוע את כיוון חייו. לוט בחר במה שנראה טוב לעיניים; אברם בחר בשלום ובוויתור — ונשאר עם הברכה. ובכל זאת, גם ממי שבחר לא נכון — ה' יכול להוציא, לבסוף, אור גדול.

רש״י

כִּכַּר • מִישׁוֹר, כְּתַרְגּוּמוֹ.
מִקֶּדֶם • נָסַע מֵאֵצֶל אַבְרָם (מִמִּזְרָחָה) וְהָלַךְ לוֹ לְמַעֲרָבוֹ שֶׁל אַבְרָם, נִמְצָא נוֹסֵעַ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הִסִּיעַ עַצְמוֹ מִקַּדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר: אִי אֶפְשִׁי לֹא בְּאַבְרָם וְלֹא בֵּאלֹהָיו.

ביאור רש"י: שני דיבורים; בשני — שני פירושים.

★ "כִּכַּר — מִישׁוֹר, כְּתַרְגּוּמוֹ": המילה "ככר" פירושה בדרך כלל כיכר לחם עגולה, או משקל ("ככר כסף"). רש"י מבאר שכאן פירושה "מישור" — שטח פתוח ושטוח — כפי שתרגם אונקלוס "מֵישַׁר יַרְדְּנָא" (כבר בפסוק הקודם).

★ "מִקֶּדֶם" — הפירוש הראשון, לפי הפשט: "קדם" פירושו מזרח. רש"י מבאר את כיוון הנסיעה של לוט ביחס לאברם: "נסע מאצל אברם" — מן הצד המזרחי (וזה מה שהוסיפו בסוגריים: "ממזרחה") — "והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב". כלומר, "מקדם" — מן המזרח.

★ (ויש ממפרשי רש"י שעמדו על כך שככר הירדן וסדום שוכנים, לכאורה, ממזרח לבית אל, ודנו כיצד מתיישבים הדברים; ואין כאן מקום להאריך.)

★ הפירוש השני — "ומדרש אגדה: הסיע עצמו מקדמונו של עולם": המדרש (בראשית רבה) קורא את המילה "מקדם" לא כציון כיוון, אלא מלשון "קדמון" — הקב"ה, "קדמונו של עולם", שהיה לפני הכל. "ויסע לוט מקדם" — לוט הרחיק את עצמו מן הקב"ה. "אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלהיו" — אינני רוצה לא את אברם ולא את אלוקיו.

★ לפי המדרש, הפרידה של לוט לא הייתה רק גיאוגרפית. בהליכתו לסדום הוא עזב את אוהל האמונה של אברם — והתנתק גם מן הדרך של אברם בעבודת ה'. וזה מתאים למה שהביא רש"י בפסוק הקודם, שבחר בשכונת אנשי סדום "על שהיו שטופי זמה".

★ המסר ליום: לפעמים "נסיעה" שנראית עניין טכני בלבד — מעבר דירה, שינוי מקום עבודה — היא בעצם התרחקות מ"קדמונו של עולם". לפני כל צעד כזה כדאי לבדוק: האם אני לוקח איתי את הקשר לה', או משאיר אותו מאחור?

בראשית פרק י״ג פסוק י״ב

(יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ־כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד־סְדֹם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר (מִישׁוֹר הַיַּרְדֵּן), וְנָטָה אֹהָלִים וְהָלַךְ עַד סְדֹם.

★ בפסוק הקודם בחר לוט לעצמו את "כל ככר הירדן", "ויפרדו איש מעל אחיו". פסוקנו מתאר את התוצאה: שני בני המשפחה, שהלכו יחד מחרן, מתיישבים עכשיו כל אחד במקומו — אברם "בארץ כנען", הארץ שה' הראה לו, ולוט "בערי הככר".

★ שימו לב לסוף הפסוק: לוט אינו נשאר רק "בערי הככר" באופן כללי — "ויאהל עד סדם": אהליו מתפשטים והולכים, עד שהם מגיעים לסדום. התורה מתארת תנועה הדרגתית, צעד אחר צעד, אל העיר הרעה ביותר באזור — כפי שיתברר מיד בפסוק הבא.

★ מטרת הפסוק: להעמיד זו מול זו את שתי הדרכים: אברם — במקום שה' בחר בשבילו; לוט — במקום שעיניו בחרו בשבילו ("וישא לוט את עיניו", פסוק י), ושמוביל אותו אט אט אל סדום.

★ מילות מפתח: "יָשַׁב" — התיישב, קבע את מקומו (אונקלוס: "יָתֵב"); "בְּעָרֵי הַכִּכָּר" — בערי המישור (אונקלוס: "בְּקִירְוֵי מֵישְׁרָא"); "וַיֶּאֱהַל" — נטה אוהל, הקים אהלים (אונקלוס: "וּפְרַס", ופרש).

★ מדרש: חז"ל ראו בסמיכות בין סוף פסוקנו, "ויאהל עד סדם", לבין הפסוק הבא, "ואנשי סדם רעים וחטאים", לימוד מיוחד: בגמרא (יומא לח, ב) למדו מכאן את חלקו השני של הפסוק "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז) — ורש"י יביא זאת בפסוק הבא. ובמשנה (אבות א, ז) שנינו: "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע" — ולוט עשה בדיוק את ההפך: התקרב, מרצונו, אל השכנים הרעים ביותר.

★ ועוד: בעל הטורים, בפסוק הקודם, צירף את סוף "ויפרדו איש מעל אחיו" למילה הראשונה של פסוקנו, "אברם", ומצא בסופי התיבות "איש מעל אחיו אברם" את המילה "שלום" — "כדי לעשות שלום נתפרדו". ובפסוקנו עצמו (ראו להלן) הוא מוסיף: "ועל כן 'אברם ישב' — ליפרד מלוט הרשע".

★ המסר ליום: הבחירה היכן לגור — באיזו שכונה, באיזו חברה, באיזו סביבה — אינה עניין טכני בלבד. לוט לא תכנן לגור בסדום; הוא רק בחר באזור משגשג, ואהליו "התקדמו" לאט לאט עד סדום. מי שבוחר את מקומו רק לפי מה שהעיניים רואות, עלול למצוא את עצמו במקום שמעולם לא התכוון להגיע אליו.

רש״י

וַיֶּאֱהַל • נָטָה אֹהָלִים לְרוֹעָיו וּלְמִקְנֵהוּ עַד סְדוֹם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: לוט כבר "ישב בערי הככר" — כלומר, התיישב בערים. מה פירוש אפוא "ויאהל עד סדם"? אוהל הוא מגורים ארעיים של רועים נודדים, ולא של יושבי ערים; ומה פירוש "עד" — וכי אוהל אחד נמתח "עד סדום"?

★ רש"י מבאר: "נטה אהלים לרועיו ולמקנהו" — לוט עצמו ישב בערים, אבל היו לו עדרים רבים (שבגללם פרץ הריב עם רועי אברם, פסוק ז), ולרועיו ולמקנהו נטה אהלים בשדות המרעה. האהלים האלה התפרסו על פני השטח, "עד סדום" — עד גבולה של העיר.

★ כך מתבאר גם הקשר לפסוקים הקודמים: הריב היה בגלל המקנה הרב, "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו" (פסוק ו); עכשיו, כשלוט לבדו, רועיו מתפשטים בחופשיות במרחבי הככר — עד סדום.

★ המסר ליום: רכוש ועסקים נוטים "להתפרס" — לתפוס עוד ועוד מקום, עד שהם מגיעים למקומות שאדם לא היה בוחר בהם מלכתחילה. כדאי לבדוק מדי פעם עד היכן הגיעו "האהלים" שלנו, והאם הם עדיין במקום הראוי.

בראשית פרק י״ג פסוק י״ג

(יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהֹוָה מְאֹד:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַנְשֵׁי סְדֹם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד.

★ אחרי שסיפרה התורה שלוט נטה את אהליו "עד סדם", היא עוצרת כדי לומר לנו מי היו שכניו החדשים: "רעים וחטאים לה' מאד". זו הפעם הראשונה שהתורה מעידה על רשעות אנשי סדום — הקדמה לסיפור הפיכת סדום שיבוא בפרשה הבאה (פרק יט).

★ שימו לב: הפסוק מונה שלושה תיאורים — "רעים", "וחטאים", "לה' מאד". רש"י, בעקבות חז"ל, יפרט כל אחד מהם בנפרד: רעים בגופם, חטאים בממונם, ומרדו בה' ביודעין.

★ מטרת הפסוק: להראות את חומרת הבחירה של לוט — הוא ידע לאן הוא הולך, ובכל זאת בחר לשכון שם; וכן להכין את הקורא למה שעתיד לקרות בסדום (ובקרוב — למלחמת המלכים, שבה ייפול לוט בשבי יחד עם אנשי סדום, פרק יד).

★ מילות מפתח: "רָעִים" (אונקלוס: "בִּישִׁין"); "וְחַטָּאִים" (אונקלוס: "וְחַיָּבִין", ואשמים); "לַה'" — כלפי ה' (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ", לפני ה'); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא").

★ מדרש: מה היה חטאה העיקרי של סדום? הנביא יחזקאל (טז, מט) אומר: "הנה זה היה עון סדם אחותך: גאון, שבעת לחם, ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" — שפע וגאווה, וסגירת היד בפני העני. ובמשנה (אבות ה, י) שנינו: "האומר שלי שלי ושלך שלך — זו מדה בינונית, ויש אומרים: זו מדת סדום". ובגמרא (סנהדרין קט, א–ב) מתוארים חוקיה המעוותים של סדום, שנועדו למנוע מעוברי דרכים ומעניים ליהנות מטובת העיר — וכך מפרש גם בעל הטורים שלהלן: "שלא יכנסו להם אורחים".

★ ביאור הלכה: מן "מדת סדום" למדו חז"ל דין: "כופין על מדת סדום" (בבא בתרא יב, ב) — מי שמונע מחברו טובה שאינה עולה לו דבר, בית הדין כופה אותו לוותר. מי שמסרב לתת אפילו את מה שאינו חסר לו — נוהג כאנשי סדום.

★ המסר ליום: "שלי שלי ושלך שלך" נשמע הוגן — ובכל זאת יש מחז"ל שקראו לזה "מדת סדום". הצדק האמיתי אינו רק לא לקחת מאחרים, אלא גם לפתוח את הדלת, לתת מקום לאורח ולעני — בדיוק ההפך מאנשי סדום, ובדיוק כדרכו של אברהם אבינו, שאהלו היה פתוח לכל עובר ושב.

רש״י

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים • וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִמְנַע לוֹט מִלִּשְׁכֹּן עִמָּהֶם. וְרַבּוֹתֵינוּ (יומא לח) לָמְדוּ מִכָּאן: (משלי ט) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".
רָעִים • (סנהדרין קט) בְּגוּפָם.
וְחַטָּאִים • בְּמָמוֹנָם.
לַה' מְאֹד • יוֹדְעִים רִבּוֹנָם וּמִתְכַּוְּנִים לִמְרֹד בּוֹ.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים": הקושי — מדוע מספרת התורה על רשעות אנשי סדום דווקא כאן, באמצע סיפור הפרידה בין אברם ללוט, ולא בפרק יט, כשהיא מספרת על הפיכת סדום? רש"י משיב: "ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם" — הפסוק בא ללמד על לוט: הוא ידע היטב שאנשי סדום רעים, ובכל זאת לא נמנע מלגור ביניהם. (וכבר הביא רש"י בפסוק י, ממסכת הוריות, שלפי מדרש אגדה בחר לוט בסדום "על שהיו שטופי זמה".)

★ "ורבותינו (יומא לח) למדו מכאן: ושם רשעים ירקב": בספר משלי נאמר: "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב". בגמרא (יומא לח, ב) למדו את חלקו השני של הפסוק מן התורה עצמה, מסמיכות הפסוקים: מיד כשהתורה מזכירה את סדום ("ויאהל עד סדם"), היא מוסיפה את גנותם — "ואנשי סדם רעים וחטאים". כשמזכירים רשעים — מזכירים את שמם בגנאי.

★ ⚠ בחוברת נדפס "(משלי ט)"; אך הפסוק "ושם רשעים ירקב" הוא במשלי פרק י, פסוק ז. הועתק כפי שנדפס.

★ "רָעִים — בְּגוּפָם; וְחַטָּאִים — בְּמָמוֹנָם": מה ההבדל בין "רעים" ל"חטאים"? רש"י מביא מן הגמרא (סנהדרין קט, א): "רעים" — בגופם, כלומר בעבירות שבגוף (ובגמרא שם מבואר שהכוונה לעריות, כלשון יוסף: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"); "וחטאים" — בממונם: בצרות עין כלפי העני (ובגמרא שם נלמד מן הפסוק "והיה בך חטא", שנאמר על מי שמסרב להלוות לאביון).

★ "לַה' מְאֹד — יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו": הקושי — הרי כל חטא הוא חטא "לה'". מה מוסיפות המילים "לה' מאד"? רש"י מבאר: חטאם היה חמור במיוחד, משום שלא חטאו מתוך חוסר ידיעה. הם הכירו את ריבונו של עולם — ובכוונה מרדו בו. "מאד" — כלומר בזדון, בכוונה תחילה.

★ המסר ליום: רש"י מלמד כאן שני דברים. האחד — לא די לדעת שהסביבה רעה; צריך גם להתרחק ממנה בפועל, וזה מה שלוט לא עשה. והשני — חומרת המעשה תלויה גם בכוונה: מי שיודע את רבונו ומתכוון למרוד בו, חטאו חמור שבעתיים. ומן הצד השני: מי שיודע את רבונו ומתכוון לעשות את רצונו — כל מעשה קטן שלו מקבל משקל עצום.

בראשית פרק י״ג פסוק י״ד

(יד) וַיהֹוָה אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם, אַחֲרֵי שֶׁנִּפְרַד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא אֶת עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם שֶׁאַתָּה נִמְצָא בּוֹ — צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה (דָּרוֹמָה), וָקֵדְמָה (מִזְרָחָה) וָיָמָּה (מַעֲרָבָה, לְצַד הַיָּם).

★ מיד אחרי הפרידה — "אחרי הפרד לוט מעמו" — ה' מתגלה שוב לאברם. זו ההתגלות הראשונה שהתורה מספרת עליה מאז "וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז), לפני הירידה למצרים.

★ שימו לב לניגוד בין "וישא לוט את עיניו" (פסוק י) לבין "שא נא עיניך" שבפסוקנו: לוט נשא את עיניו מעצמו, ראה ארץ משקה "כגן ה'", ובחר בה לעצמו; אברם נושא את עיניו כשה' מצווה עליו — ומה שהוא רואה, ה' נותן לו ולזרעו.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את חידוש ההבטחה על הארץ (פסוקים יד–יז). לוט בחר בחלק אחד, "כל ככר הירדן"; ואילו לאברם מראה ה' את הארץ כולה, לארבע רוחות השמים.

★ מילות מפתח: "הִפָּרֶד" — היפרדות (אונקלוס: "דְּאִתְפָּרֵשׁ", שנפרש); "שָׂא נָא עֵינֶיךָ" — הרם עכשיו את עיניך (אונקלוס: "זְקוֹף כְּעַן עֵינָךְ"); "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה" — לצפון ולדרום (אונקלוס: "לְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא"); "וָקֵדְמָה וָיָמָּה" — למזרח ולמערב (אונקלוס: "וּלְמָדִינְחָא וּלְמַעַרְבָא").

★ מדרש: גם ליעקב אבינו הבטיח ה' את הארץ לארבע הרוחות: "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" (כח, יד) — ובעל הטורים שלהלן משווה בין סדר הרוחות כאן ושם. ובגמרא (שבת קיח, א) אמרו: "כל המענג את השבת — נותנין לו נחלה בלי מצרים... לא כאברהם, שכתוב בו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה' (פסוק יז), ולא כיצחק... אלא כיעקב, שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה'". לנחלת אברהם — "לארכה ולרחבה" — יש מידות וגבולות; נחלת יעקב — "ופרצת" — היא בלי גבולות.

★ ביאור בדרך חב"ד: הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" — ההבטחה ליעקב — הוא מן הפסוקים שהרבי הרבה לעורר עליהם בקשר להפצת היהדות והמעיינות לכל הכיוונים, בלי גבולות. ובעל הטורים מראה שכבר בהבטחה לאברהם, "צפנה ונגבה וקדמה וימה", טמון היסוד לכך: ארבע הרוחות כולן נמסרות לאברהם ולזרעו.

★ המסר ליום: "אחרי הפרד לוט" — יש פרידות שהן תנאי לגילוי. כשאדם מתרחק ממה שמושך אותו מן הטוב, נפתח בו מקום לשמוע את דבר ה' ולראות את המרחבים שה' פותח לפניו.

רש״י

אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט • כָּל זְמַן שֶׁהָרָשָׁע עִמּוֹ, הָיָה הַדִּבּוּר פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. (וּלְעֵיל שֶׁהָיָה לוֹט אֶצְלוֹ וּכְתִיב: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם", בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּשֵׁר הָיָה, וְקַל לְהָבִין).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע מציינת התורה את הזמן — "אחרי הפרד לוט מעמו"? די היה לומר "ויאמר ה' אל אברם".

★ רש"י משיב: "כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו" — כל הזמן שלוט, שבחר בדרך הרשעה, היה עם אברם, נמנע הדיבור האלוקי מאברם. רק אחרי שנפרד ממנו לוט — "וה' אמר אל אברם". הציון "אחרי הפרד לוט" אינו רק ציון זמן, אלא הסבר: הפרידה היא שאפשרה את הדיבור.

★ ובסוגריים מובאת שאלה ותשובתה: "ולעיל שהיה לוט אצלו, וכתיב 'וירא ה' אל אברם'" — הרי כבר קודם לכן, כשלוט היה עם אברם, נאמר "וירא ה' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז)! והתשובה: "באותה שעה כשר היה" — אז לוט עדיין היה כשר. רק אחר כך, כשנמשך אחרי עושר ככר הירדן ובחר לשכון בשכנות אנשי סדום — וכפי שהביא רש"י בפסוק יא ממדרש אגדה: "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלהיו" — נעשה "רשע". "וקל להבין".

★ המסר ליום: אדם אינו יכול לשמוע את דבר ה' בבהירות כשהוא מוקף בהשפעה רעה — גם אם הוא עצמו צדיק כאברם. לכן לבחירת החברה יש חשיבות עצומה: לא רק כדי שלא ללמוד ממעשיה, אלא גם כדי שיהיה מקום להתגלות האלוקית בחיים.

בראשית פרק י״ג פסוק ט״ו

(טו) כִּי אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה — לְךָ אֶתֵּן אוֹתָהּ, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.

★ הפסוק מסביר מדוע ציווה ה' על אברם לשאת את עיניו: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה — לך אתננה". כל מה שעיניו קולטות, לארבע הרוחות — נמסר לו.

★ שימו לב לשני חידושים לעומת ההבטחה הקודמת (יב, ז), "לזרעך אתן את הארץ הזאת": (א) כאן נאמר "לך אתננה" — לא רק לזרעו, אלא לאברם עצמו; (ב) "עד עולם" — זו מתנה נצחית, שאינה מוגבלת בזמן. (על משמעותם של החידושים האלה — ראו בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק יח.)

★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את הבעלות הנצחית של אברם וזרעו על הארץ — דווקא ברגע שבו לוט בחר לעצמו את "ככר הירדן" המשגשג.

★ מילות מפתח: "רֹאֶה" (אונקלוס: "חָזֵי"); "אֶתְּנֶנָּה" — אתן אותה (אונקלוס: "אֶתְּנִנַּהּ"); "וּלְזַרְעֲךָ" — לצאצאיך (אונקלוס: "וְלִבְנָיךְ", ולבניך); "עַד עוֹלָם" — לנצח (אונקלוס: "עַד עָלָם").

★ מדרש: בפירושו לפסוק הראשון בתורה מביא רש"י את דברי רבי יצחק: מדוע פתחה התורה בבריאת העולם? "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים — הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". פסוקנו הוא אחד הפסוקים שבהם נאמרת הנתינה הזאת במפורש: "לך אתננה ולזרעך עד עולם".

★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי הרבה לעורר על כך שזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל נובעת מנתינת ה' — "לך אתננה ולזרעך" — ושהיא נצחית, "עד עולם"; והרבה להביא לכך את דברי רש"י בתחילת התורה.

★ המסר ליום: "כל הארץ אשר אתה ראה — לך אתננה". ה' מראה לאדם את המרחב שעליו הוא אחראי — ואז נותן לו אותו. כדאי לשאת את העיניים ולראות בגדול: את מה שהאדם מסוגל לראות כשליחות שלו, ה' נותן לו את הכוח לממש.

בראשית פרק י״ג פסוק ט״ז

(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת־זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר ׀ אִם־יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת־עֲפַר הָאָרֶץ גַּם־זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָשִׂים אֶת זַרְעֲךָ (צֶאֱצָאֶיךָ) כַּעֲפַר הָאָרֶץ — שֶׁאִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה (וּמִכֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת אֶת הֶעָפָר — כָּךְ זַרְעֲךָ לֹא יִמָּנֶה).

★ אחרי ההבטחה על הארץ באה ההבטחה על הזרע: צאצאי אברם יהיו רבים כעפר הארץ — כמות שאין שום אפשרות למנות.

★ שימו לב: אברם עדיין חשוך ילדים. ההבטחות "ואעשך לגוי גדול" (יב, ב) ו"לזרעך אתן" (יב, ז) מתעצמות כאן: לא רק "גוי גדול", אלא זרע שאין לו מספר. זו הפעם הראשונה שזרע אברם משול לדבר מן הטבע; בהמשך יושווה גם לכוכבי השמים (טו, ה) ולחול אשר על שפת הים (כב, יז).

★ מטרת הפסוק: להשלים את "בשורת הזרע" — כנגד "בשורת הארץ" שבפסוקים הקודמים — ולחזק את אמונתו של אברם.

★ מילות מפתח: "וְשַׂמְתִּי" — ואעשה, ואשים (אונקלוס: "וֶאֱשַׁוִי"); "כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (אונקלוס: "כְּעַפְרָא דְאַרְעָא"); "לִמְנוֹת" — לספור (אונקלוס: "לְמִמְנֵי"); "יִמָּנֶה" — ייספר (אונקלוס: "יִתְמְנוּן").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מא) דרשו את המשל "כעפר הארץ" בכמה פנים: מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו — כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו; ומה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים — אף ישראל אינם מתברכים אלא בזכות התורה, שנמשלה למים; ומה עפר הארץ מבלה את כלי המתכות והוא קיים לעולם — כך ישראל: כל האומות בטלים, והם קיימים; ומה עפר הארץ עשוי דיש (דורכים עליו) — אף בניך יהיו עשויים דיש למלכויות.

★ ועוד: בתפילת "אלהי נצור" שבסוף תפילת העמידה (על פי הגמרא, ברכות יז, א) אנו מבקשים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". העפר הוא הנמוך שבדברים, שהכל דורסים עליו — ודווקא ממנו צומחת כל הצמיחה. הענווה אינה חולשה; היא הקרקע שממנה צומחת הברכה.

★ המסר ליום: ההבטחה ניתנה לאדם אחד, זקן וחשוך ילדים. מה שנראה בלתי אפשרי בעיני אדם, הוא פשוט לגמרי בעיני ה'. ומי שנראה "קטן" — כעפר — הוא דווקא מי שאי אפשר למנות ולמדוד את כוחו.

רש״י

אֲשֶׁר אִם־יוּכַל אִישׁ • כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְעָפָר לְהִמָּנוֹת, כָּךְ זַרְעֲךָ לֹא יִמָּנֶה.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: לשון הפסוק נשמעת לכאורה הפוכה ממה שהוא בא לומר: "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ — גם זרעך ימנה". בקריאה שטחית זו אינה ברכה אלא מגבלה — "זרעך ימנה", ייספר! וכי ה' מבטיח שאפשר יהיה לספור את זרע אברם?

★ רש"י מבאר שזו השוואה: "כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה". הפסוק תולה דבר אחד בדבר אחר: אם יוכל איש למנות את העפר — רק אז ייספר גם זרעך. ומכיוון שברור שאין אדם יכול למנות את עפר הארץ — ממילא גם זרע אברם לא ייספר.

★ וכך מתרגם גם אונקלוס: "כְּמָא דִּי לָא אֶפְשַׁר לִגְבַר לְמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְאַרְעָא, אַף בְּנָיךְ לָא יִתְמְנוּן" — כשם שאי אפשר לאדם למנות את עפר הארץ, אף בניך לא ייספרו.

★ המסר ליום: לפעמים התורה מנסחת הבטחה בדרך של "אם... גם..." — כדי שנבין את גודלה מתוך ההשוואה. כשם שאי אפשר לספור את העפר, כך אי אפשר "לספור" ולמדוד את כוחו של עם ישראל ואת השפעתו בעולם.

בראשית פרק י״ג פסוק י״ז

(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: קוּם, הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתֵּן אוֹתָהּ.

★ אחרי "שא נא עיניך וראה" — ראייה מרחוק, מנקודה אחת — בא ציווי מעשי: "קום התהלך בארץ". לא די לראות את הארץ; ה' מצווה על אברם לעבור בה לכל ארכה ולכל רחבה.

★ ושוב — "כי לך אתננה". ההליכה בארץ קשורה לנתינתה: אברם מתהלך בה כבעליה העתידי.

★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להפוך את ההבטחה לממשית ומוחשית — מן הראייה אל ההליכה, ומן ההליכה אל ההתיישבות (בפסוק הבא).

★ מילות מפתח: "קוּם" — כאן במובן של: צא לדרך, התחל לפעול (אונקלוס: "קוּם"); "הִתְהַלֵּךְ" — לך הלוך ושוב (אונקלוס: "הַלִּיךְ"); "לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (אונקלוס: "לְאָרְכַּהּ וְלִפְתָיַהּ").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא ק, א) נחלקו תנאים: רבי אליעזר לומד מפסוקנו שהליכה בשדה לארכה ולרחבה היא קניין — מי שהלך בה, קנה אותה עד המקום שהלך, שנאמר: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה"; וחכמים אומרים שאין קונים בהליכה בלבד, וה' אמר כך לאברהם משום חיבתו — כדי שיהיה נוח לבניו לכבוש את הארץ. ובגמרא (שבת קיח, א), שהבאנו בפסוק יד, נזכר פסוקנו כדוגמה לנחלת אברהם, שיש לה מידות — "לארכה ולרחבה" — לעומת נחלת יעקב, "ופרצת", שאין לה גבולות.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מובאים דברי המדרש (תנחומא, נשא טז): "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (וראו תניא, פרק לו). "קום התהלך בארץ" — ההליכה בארץ, לארכה ולרחבה, היא דוגמה לשליחותו של כל יהודי: לא להסתגר, אלא לעבור בכל מרחבי העולם הגשמי ולעשות אותם "שלו" — כלומר, מקום שה' שוכן בו.

★ המסר ליום: לא די להסתכל מרחוק על המטרות ולחלום עליהן. צריך "לקום" — ולהתהלך בהן בפועל, צעד אחר צעד. מה שאדם "מתהלך" בו, הוא שנעשה שלו באמת.

בראשית פרק י״ג פסוק י״ח

(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְנָטָה אַבְרָם אֶת אָהֳלוֹ (הֶעְתִּיק אֶת מְקוֹמוֹ), וּבָא וְיָשַׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן, וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'.

★ אברם ממלא מיד את הציווי "קום התהלך בארץ": הוא אוסף את אהליו ("ויאהל"), עוזב את האזור שבין בית אל לבין העי, ובא אל אלוני ממרא שבחברון — ושם הוא "יושב": קובע את מקומו.

★ שימו לב: "ויאהל" שבפסוקנו מקביל ל"ויאהל עד סדם" שבפסוק יב. לוט "אהל" לעבר סדום; אברם "אהל" לעבר חברון — ובמקומו החדש הוא בונה מזבח לה'.

★ זהו המזבח השלישי שבנה אברם בארץ: הראשון — בשכם, אחרי "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז); השני — בין בית אל לבין העי (יב, ח); והשלישי — כאן, בחברון.

★ מטרת הפסוק: לחתום את סיפור הפרידה מלוט ואת חידוש הבטחות הארץ והזרע: אברם מתיישב בחברון, ומודה לה' במזבח.

★ מילות מפתח: "וַיֶּאֱהַל" — נטה אוהל, העתיק את אהלו (אונקלוס: "וּפְרַס"); "בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" — במישורי ממרא (אונקלוס: "בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא"; ו"ממרא" — שם אדם, כפירוש רש"י); "מִזְבֵּחַ" (אונקלוס: "מִדְבְּחָא"); "לַה'" (אונקלוס: "קֳדָם יְיָ").

★ מדרש: חברון היא העיר שבה ייקברו האבות והאמהות — במערת המכפלה, "על פני ממרא היא חברון" (כג, יט). ועל שמה האחר, "קרית ארבע" (כג, ב), מביא שם רש"י: "על שם ארבעה זוגות שנקברו שם, איש ואשתו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה". ובאלוני ממרא עתיד ה' להתגלות לאברהם אחרי ברית המילה (יח, א) — ושם פירש רש"י: "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו".

★ ביאור בדרך חב"ד: מדוע מפרש רש"י את טעמם של שני המזבחות הראשונים, ואילו על המזבח שבחברון אינו אומר דבר? — ראו בהפניה לשיחות קודש ובתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

★ קשר ליום: בזה מסתיים שיעור היום, ועמו פרק יג כולו. מחר נתחיל את פרק יד: "ויהי בימי אמרפל" — מלחמת ארבעת המלכים בחמשה, שבה נשבה לוט, שישב בסדום. ובעל הטורים שלהלן מוצא כבר בסמיכות הפסוקים רמז: "ויבן שם מזבח", ומיד — "ויהי בימי אמרפל... עשו מלחמה".

★ המסר ליום: כשאברם מתיישב במקום חדש — הדבר הראשון שהוא עושה הוא לבנות מזבח. כשנכנסים לבית חדש, לעבודה חדשה, לשלב חדש בחיים — ראוי להתחיל ב"מזבח": בהודיה לה', ובקביעת מקום לתפילה ולתורה. זה היסוד שעליו נבנה כל השאר.

רש״י

מַמְרֵא • שֵׁם אָדָם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "באלני ממרא" — מהו "ממרא"? שם של מקום, או שם של אדם? רש"י קובע: "שם אדם" — ממרא הוא אדם, בעל המקום; ו"אלני ממרא" הם האלונים (או, לפי אונקלוס, המישורים) שהיו שייכים לו.

★ ואכן בפרק הבא מוזכר ממרא כאדם: "ממרא האמרי, אחי אשכל ואחי ענר, והם בעלי ברית אברם" (יד, יג) — שכנו ובעל בריתו של אברם; ובסוף המלחמה אומר אברם: "ענר אשכל וממרא — הם יקחו חלקם" (יד, כד).

★ המסר ליום: המקום נקרא על שם האדם שגר בו. ממרא זכה ששמו ייקשר לדורות במקום שבו ישב אברהם אבינו, משום שהיה שכנו ובעל בריתו. הקרבה לצדיק מזכה את האדם — ההפך הגמור מבחירתו של לוט להתקרב לאנשי סדום.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 36) הדנה בשאלה: מדוע רש"י אינו מפרש את טעם בניית המזבח בחברון, כפי שפירש את טעמם של שני המזבחות הראשונים שבנה אברהם (יב, ז; יב, ח)? תמצית השיחה מובאת בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.

★ המסר ליום: דרכו של הרבי בלימוד רש"י היא לשים לב לא רק למה שרש"י אומר, אלא גם למה שהוא אינו אומר. גם שתיקתו של רש"י היא הוראה: הלומד אמור להבין בעצמו, מתוך מה שכבר למד.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — מדוע דווקא חברון?

וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' (יג, יח)
בְּפָרָשָׁתֵנוּ מְסֻפָּר עַל שְׁלוֹשָׁה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנָה אַבְרָהָם אָבִינוּ. בִּשְׁנֵי הַמִּזְבְּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י אֶת הַטַּעַם לִבְנִיָּתָם: עַל הַמִּזְבֵּחַ הָרִאשׁוֹן הוּא כּוֹתֵב שֶׁנִּבְנָה "עַל בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע וְעַל בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", וְעַל הַשֵּׁנִי: "נִתְנַבֵּא שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהִכָּשֵׁל שָׁם עַל עֲוֹן עָכָן, וְהִתְפַּלֵּל שָׁם עֲלֵיהֶם".
וְלִכְאוֹרָה צָרִיךְ בֵּאוּר: מַדּוּעַ עַל הַמִּזְבֵּחַ הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁנִּבְנָה בְּחֶבְרוֹן, אֵינוֹ מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י כְּלָל אֶת הַטַּעַם לִבְנִיָּתוֹ?
וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהַדָּבָר מוּבָן מִתּוֹךְ דִּבְרֵי רַשִׁ"י לְעֵיל. הֲקָמַת הַמִּזְבֵּחַ נִזְכֶּרֶת מִיָּד לְאַחַר בִּרְכוֹת הָאָרֶץ וְהַזֶּרַע: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ", "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ". מֵאַחַר שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהַמִּזְבֵּחַ הָרִאשׁוֹן נִבְנָה עַל "בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע וְעַל בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", שׁוּב אֵין צֹרֶךְ לְפָרֵשׁ גַּם כָּאן אֶת טַעְמוֹ שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכֵּן מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁנִּבְנָה כְּהוֹדָאָה עַל הַבְּשׂוֹרוֹת שֶׁשָּׁמַע אַבְרָהָם כָּאן, שֶׁבָּהֶן נוֹסְפוּ פְּרָטִים עִקָּרִיִּים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ לוֹ כְּשֶׁבָּנָה אֶת שְׁנֵי הַמִּזְבְּחוֹת הַקּוֹדְמִים.
לְפִי זֶה מוּבָן גַּם מַדּוּעַ מַדְגִּישָׁה הַתּוֹרָה: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ", וּמַשְׁמַע שֶׁבְּנִיַּת הַמִּזְבֵּחַ הָיְתָה קְשׁוּרָה דַּוְקָא לְחֶבְרוֹן. חֶבְרוֹן הָיְתָה הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ הִתְיַשֵּׁב אַבְרָהָם אָבִינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן", וְהוּא יָשַׁב שָׁם כ"ה שָׁנָה. לָכֵן אֵין מָקוֹם מַתְאִים יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן לְהָקִים בָּהּ מִזְבֵּחַ כְּדֵי לְהוֹדוֹת לָה' עַל בְּשׂוֹרַת הָאָרֶץ.

(ע"פ לקו"ש ח"ל עמ' 36 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה: בפרשתנו בונה אברהם שלושה מזבחות. על שני הראשונים פירש רש"י את הטעם: המזבח בשכם נבנה "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל" (יב, ז); והמזבח שבין בית אל לבין העי — "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם" (יב, ח). ואילו על המזבח השלישי, שבחברון, רש"י שותק. מדוע?

★ התשובה: רש"י אינו צריך לפרש, כי הדבר מובן מאליו מתוך סדר הפסוקים ומתוך מה שכבר פירש. הקמת המזבח בחברון באה מיד אחרי ברכות הארץ והזרע (פסוקים טו–טז). ומאחר שרש"י כבר לימד אותנו שהמזבח הראשון נבנה "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", הלומד מבין בעצמו: גם המזבח הזה נבנה כהודאה על בשורות — הפעם על הבשורות החדשות.

★ ומדוע צריך מזבח נוסף על אותן בשורות? משום ש"נוספו פרטים עיקריים שלא נאמרו לו כשבנה את שני המזבחות הקודמים". למשל, כפי שראינו בפסוקי היום: בשכם נאמר רק "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; כאן נאמר "לך אתננה ולזרעך עד עולם" — לאברם עצמו, ולנצח; "את כל הארץ אשר אתה ראה" — לארבע הרוחות; והזרע יהיה "כעפר הארץ", שאינו נמנה.

★ חלק שני — "ויבן שם": התורה מדגישה "וישב באלני ממרא אשר בחברון, ויבן שם מזבח" — משמע שבניית המזבח קשורה דווקא לחברון. ומדוע? חברון הייתה המקום הראשון שבו התיישב אברהם "דרך קבע", והוא ישב שם כ"ה (25) שנה. מזבח של הודיה על "בשורת הארץ" — אין מקום מתאים לו יותר מן המקום שבו אברהם מתחיל לשבת בארץ בקביעות.

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 36 ואילך — השיחה שצוינה גם בהפניה לשיחות קודש שלעיל.

★ המסר ליום: הודיה לה' אינה רק על "הבשורה הראשונה". בכל פעם שה' מוסיף פרט חדש בברכה — ראוי להודות מחדש. וההודיה השלמה היא דווקא כשמתיישבים "דרך קבע" במקום שה' נתן — כשהברכה נעשית חלק קבוע מן החיים.

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ו (המשך) — מ"וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין עִנְיַן פֶּלֶא גָּדוֹל", ועד "הִיא מִסִּטְרָא דְּרַע".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 288, והמשכיל יבין ענין... עד עמ' 288, מסטרא דרע.

★ יום שלישי, ט' מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ו. אתמול למדנו שמלכות דאצילות — השכינה, שהיא גם תורה שבעל פה — יורדת ומתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר את הניצוצות. לכן בזמן הגלות עיקר הלימוד הוא עיון ופלפול בהלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה: לברר את המותר והטהור מן האסור והטמא, בחכמה, בינה ודעת. היום רבנו הזקן מוסיף "ענין פלא גדול מזה מאד". הלימוד אינו מברר רק את הדברים שבעולם; הוא פועל "בשמים ממעל", על התורה עצמה. כשאדם מעיין ומברר הלכה פסוקה מן הגמרא ומן הפוסקים, הוא מעלה את ההלכה הזו מן הקליפות שהעלימו וכיסו אותה — אם שלא הייתה ידועה כלל, ואם שלא הייתה מובנת היטב בטעמה. כי הטעם הוא סוד ספירת חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבירת הכלים, והם שם בגלות: הקליפות שולטות עליהם ומעלימות את חכמת התורה מן העליונים ומן התחתונים. ומכאן הפירוש האמיתי למאמר ה"רעיא מהימנא" שה"קושיא" היא "מסטרא דרע". השיעור קצר, אבל בו מגיעים לנקודה שהפירוש בחוברת הציג כבר בפתיחת האגרת כמטרתה: יש גם בתורה העלם והסתר, ויהודי מסיר אותם ביגיעתו בתורה.

★ איפה אנחנו באגרת? ביום חמישי הביא רבנו הזקן את דברי ה"רעיא מהימנא": "אילנא דחיי" הוא ספר הזוהר, ו"אילנא דטוב ורע" הוא "איסור והיתר, טומאה וטהרה". שם גם נאמר שב"אילנא דחיי" "לית תמן לא קשיא מסטרא דרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה" — אין שם קושיא מצד הרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה. רבנו הזקן פרש את כל הקושיות שעולות מקריאה שטחית בדברים, ובהן: איך עסק רשב"י עצמו כל כך ב"פלפול הקושיות ותירוצים", שהם "מסטרא דרע", ואפילו במערה? ביום שישי נוספו עוד פליאות — על ימות המשיח, ועל תלמידי החכמים בזמן בית שני. בשבת התחיל התירוץ: "אילנא דטוב ורע" הוא הדבר האסור והדבר המותר עצמם, שבקליפת נוגה; אבל לימוד ההלכות הוא מלכות דאצילות, ושם "הכל אחד". ביום ראשון: ההבדל בין העצם לבין הלבוש. ואתמול: מלכות דאצילות, כשהיא יורדת לנוגה כדי לברר את הניצוצות, נקראת "עץ הדעת טוב ורע" לגבי זעיר אנפין; ולכן עיקר הלימוד בגלות הוא בירור. השיעור של אתמול הסתיים בסולם — מחכמה עילאה דאצילות ועד המשניות והברייתות המלובשות בקליפת נוגה — ובמילים "כנודע מהאריז"ל", אחרי שהפירוש בחוברת ביאר שבעולם העשיה קליפת נוגה "היא רובה רע ומיעוטה טוב". היום רבנו הזקן חוזר אל ה"קושיא" שבזוהר, ומסביר מה פירוש "מסטרא דרע".

★ על מבנה הדפוס בעמוד הזה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. השיעור של היום קצר: אחת עשרה שורות בתיבה (הראשונה והאחרונה קצרות), וכולו בחלק התחתון של עמוד 66, מתחת לכותרת "יום שלישי ט' מרחשון". מה שמעל הכותרת הוא סוף השיעור של אתמול. הלשון המנוקדת בעמוד הזה מסודרת בשני צדדים: בכל צד שתי שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ושתי שורות רחבות מתחתיה. קוראים קודם את כל הצד הימני — מ"וְהַמַּשְׂכִּיל" ועד "בְּטַעֲמָהּ" ודברי הפירוש שאחריו — ורק אחר כך את הצד השמאלי, מ"שֶׁהַטַּעַם" ועד "מִסִּטְרָא דְּרַע". בשונה מאתמול, אין היום לפני הלשון המנוקדת פתיחה של הפירוש, ובחלק הראשון של השיעור — עד "הָעִיּוּן הַלָּז" — אין בה מילות פירוש כלל.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "ע"י" — ובלשון המנוקדת: "עַל־יְדֵי" (ובמקום השני, "כי ע"י זה" — "כִּי עַל־יְדֵי־זֶה"). "הספי'" — "הַסְּפִירָה". "ניצוצי'" — "נִיצוֹצִין". "בשבה"כ" — "בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים". "בבחי'" — "בִּבְחִינַת". "ומעלימי'" — "וּמַעְלִימִים". "וז"ש בר"מ" — "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'". "שהקושי'" — "שֶׁהַקּוּשְׁיָא". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" השיעור של ח' חשון הוא "ומ"ש . . . 288 מסטרא דרע" — והוא מסתיים בדיוק במקום שבו מסתיים השיעור שלנו היום. כלומר, לפי לוח "היום יום" הקטע של היום כבר נלמד אתמול. והשיעור של ט' חשון בלוח "היום יום" הוא "והנה העליונים . . . קמה עו"ג" — וזה בחוברת השיעור של מחר. אנו הולכים לפי החוברת.

★ על המספר "288" שבמורה השיעור. גם היום כתוב בשורת מורה השיעור "מעמ' 288... עד עמ' 288" — בספרות, ולא באותיות. כפי שכתבנו אתמול, כנראה זהו העמוד השני של דף קמד (288 = 2 × 144). השיעור של היום כולו באותו עמוד. מחר השיעור יסתיים ב"עמ' קמה".

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — "והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד": מה נעשה "בשמים ממעל" על ידי עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ומן הפוסקים, ראשונים ואחרונים.
· תחנה ב' — לפני העיון ההלכה הייתה "בהעלם דבר"; על ידי העיון הלומד מעלה אותה מן הקליפות שהעלימו וכיסו אותה.
· תחנה ג' — שני אופנים של העלם: שלא הייתה ידועה כלל, או שלא הייתה מובנת היטב בטעמה.
· תחנה ד' — הטעם הוא סוד ספירת חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבירת הכלים.
· תחנה ה' — הניצוצות האלה בגלות: הקליפות שולטות עליהם ומעלימות את חכמת התורה מן העליונים ומן התחתונים.
· תחנה ו' — וזהו שאמר ה"רעיא מהימנא": "הקושיא היא מסטרא דרע".

★ רקע: "הלכה פסוקה" — הגמרא והפוסקים. "הלכה פסוקה" היא הלכה שכבר נפסקה: כבר נקבע מה הדין. המקור הראשון שלה הוא הגמרא. אחריה באו ה"פוסקים", שסיכמו את ההלכה למעשה. "ראשונים" — גדולי הפוסקים והמפרשים של הדורות הקדומים, כמו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש; "אחרונים" — בערך מתקופת השולחן ערוך ואילך. רבנו הזקן מדבר כאן על לימוד של הלכה שכבר פסוקה, ולא דווקא על חידוש של הלכה חדשה.

★ רקע: ההלכה וטעמה. בכל הלכה יש שני דברים: הפסק — מה הדין; והטעם — למה זה הדין. ביום ראשון למדנו שהמשנה עיקרה "פסק ההלכה", ולבושה עד עולם היצירה; והתלמוד עיקרו "טעמי ההלכות", ולבושו בעולם הבריאה, עולם ההשגה. היום רבנו הזקן מגלה מה הטעם בשורשו: "סוד הספירה חכמה עילאה".

★ רקע: החכמה. אתמול למדנו: "אורייתא מחכמה נפקת" — התורה יצאה מן החכמה; "ובחכמה דייקא אתברירו" — ובחכמה דווקא מתבררים הניצוצות. והחכמה הזו היא "חכמה עילאה דאצילות", המלובשת במלכות דאצילות, תורה שבעל פה. היום נראה שגם מן החכמה הזו עצמה נפלו ניצוצות, והם צריכים להתברר.

★ רקע: "קליפה" — מה שמכסה. השם "קליפה" מלמד על תפקידה: כמו קליפה שמכסה על הפרי ומסתירה אותו. הקליפות הן כוחות שמסתירים את אור הקדושה. אתמול למדנו שהשכינה מתלבשת בקליפת נוגה, בבחינת גלות. היום נראה שהקליפות מסתירות גם את התורה — את ההלכה ואת טעמה.

★ רקע: "קשיא מסטרא דרע". ביום חמישי למדנו בלשון ה"רעיא מהימנא" שב"אילנא דחיי" "לית תמן לא קשיא מסטרא דרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה, דכתיב: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'". ורבנו הזקן הקשה: "פלפול הקושיות ותירוצים, דמסטרא דרע ורוח הטומאה" — הרי רשב"י עסק בו הרבה, ואפילו במערה, ובזכות צער המערה זכה לתרץ על כל קושיא עשרים וארבעה תירוצים. היום אנו לומדים מה פירוש "מסטרא דרע".

וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין עִנְיַן פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה מְאֹד, מַה נַּעֲשָׂה בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל

"והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד, מה נעשה בשמים ממעל" — כאן אין בחוברת מילות פירוש משולבות בלשון המנוקדת. הלשון ברורה, והפירוש מתחיל רק אחרי "העיון הלז".

★ "גדול מזה" — גדול ממה? אתמול למדנו שהעיון בהלכות איסור והיתר מברר את המותר מן האסור, ובזה מברר את הניצוצות שבדברים עצמם — במאכל, בכלים, בכל מה שבקליפת נוגה, בעולם. זה כבר דבר גדול. עכשיו בא "פלא גדול מזה מאד": הלימוד פועל גם על התורה עצמה. כבר בפתיחת האגרת, ביום חמישי, כתב הפירוש בחוברת שהאגרת באה להסביר "שמצד התלבשות השכינה בגלות יש גם בתורה העלם והסתר, מה שה'קליפה' מסתירה על אור התורה, ועבודתו של יהודי היא, שעל ידי יגיעתו בתורה יסיר את ההעלם וההסתר". היום מגיעים לנקודה הזו.

★ "בשמים ממעל". הלומד יושב כאן, למטה, ליד ספר. מה שהוא עושה נראה פשוט: מעיין בהלכה ומנסה להבין. אבל התוצאה היא "בשמים ממעל" — לשון מוכרת מן הפסוק "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (דברים ד, לט). התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל, יב) — היא ניתנה לנו למטה; ודווקא מה שעושים בה למטה פועל למעלה.

★ "והמשכיל יבין". "משכיל" הוא מי שמתבונן ומעמיק בשכלו. רבנו הזקן אומר שזה "ענין פלא" — דבר שאין רואים אותו בעיניים, ורק מי שמתבונן יבין אותו. ואולי יש כאן גם הד ללשון ה"רעיא מהימנא" שלמדנו ביום חמישי: שם נדרש הפסוק "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ" (דניאל יב, ג) על הלומדים בספר הזוהר, ב"אילנא דחיי". כאן רבנו הזקן קורא ל"משכיל" להבין את הפלא שבלימוד ההלכה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה אין פסיק אחרי "מאד"; בלשון המנוקדת: "מְאֹד,". בתיבה השורה הראשונה מתחילה באמצע השורה. נראה שהתיבה שומרת על חלוקת השורות של ספר התניא, ושם המשפט "והמשכיל יבין" ממשיך את השורה שבה הסתיים השיעור של אתמול ("כנודע מהאריז"ל.").

עַל־יְדֵי עִיּוּן וּבֵרוּר הֲלָכָה פְּסוּקָה מִן הַגְּמָרָא וּפוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים,

"על־ידי עיון וברור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים" (הערה 45) "ראשונים ואחרונים," — גם כאן אין בחוברת מילות פירוש משולבות.

★ "עיון ובירור". לא קריאה בלבד. "עיון" — התבוננות עמוקה; "בירור" — לברר עד שהדבר נעשה ברור. זו אותה מילה שלמדנו אתמול: "לברר הניצוצות", ו"לברר המותר והטהור מהאסור והטמא". "בירור" הוא גם הבהרה וגם הפרדה. מיד נראה שכשההלכה מתבררת בשכל, היא גם נפרדת מן הקליפה שכיסתה אותה.

★ דווקא "הלכה פסוקה". רבנו הזקן אינו מדבר כאן על פוסק גדול שמחדש הלכה שלא הייתה ידועה. הוא מדבר על הלכה שכבר נפסקה בגמרא ובפוסקים, ראשונים ואחרונים — כלומר, על לימוד שכל יהודי יכול ללמוד. גם מי שלומד הלכה ידועה, ומעיין בה עד שהיא מתבררת לו, פועל את ה"פלא" הזה.

★ הערת הרבי (45). על המילים "הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים" מעיר הרבי: "ובכ"ז שייך בירור הטעם — כדלקמן", כלומר: ובכל זאת שייך בירור הטעם, כפי שיתבאר להלן. אפשר היה לשאול: אם ההלכה כבר פסוקה, מה נשאר לברר? והרבי משיב: גם בהלכה פסוקה שייך "בירור הטעם", כפי שרבנו הזקן יאמר מיד: "או שלא היתה מובנת היטב בטעמה". גם כשהפסק ידוע, הטעם יכול להיות עדיין נסתר.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ע"י" ו"ובירור", ובלשון המנוקדת "עַל־יְדֵי" ו"וּבֵרוּר" (בלי יו"ד). מספר ההערה 45 נדפס בלשון המנוקדת אחרי "וּפוֹסְקִים"; בתיבה אין מספרי הערות.

מַה שֶּׁהָיָה בְּהֶעְלֵם דָּבָר קֹדֶם הָעִיּוּן הַלָּז,

"מה שהיה בהעלם דבר קדם העיון הלז," — הפירוש בחוברת: לפני שהתעמק בלימוד הגמרא, היתה ההלכה הפסוקה מוסתרת ולא ידועה,

★ "בהעלם דבר". הדבר היה נעלם, מוסתר. הלשון מזכירה את הפסוק "וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל" (ויקרא ד, יג). שם מדובר בהלכה שנעלמה מעיני בית הדין, ולכן פסקו בטעות. כאן מדובר בהלכה שנעלמה מעיני הלומד, עד שעיין בה.

★ מוסתרת — ממי? הפירוש בחוברת אומר: "לפני שהתעמק" — הוא, הלומד. ההלכה "פסוקה": היא כתובה בספרים, ואחרים כבר יודעים אותה. ובכל זאת, כל עוד הלומד לא עיין בה, היא נמצאת אצלו "בהעלם". נראה מכאן שכל לומד, בכל פעם שהוא מעיין בהלכה ומברר אותה, מוציא אותה מן ההעלם.

★ "הלז". "הזה" — העיון שדיברנו עליו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "קודם", ובלשון המנוקדת "קֹדֶם" (בלי וי"ו). אחרי "הַלָּז," משולבים בלשון המנוקדת דברי הפירוש.

כִּי עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה הֲלָכָה זוֹ מֵהַקְּלִפּוֹת שֶׁהָיוּ מַעְלִימִים וּמְכַסִּים אוֹתָהּ,

"כי על־ידי־זה" — הפירוש בחוברת: על ידי התעמקותו בזה ובירורו את ההלכה, "מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה," — את ההלכה,

★ ההעלם — מעשה הקליפות. ההלכה לא הייתה נסתרת במקרה. רבנו הזקן אומר שהקליפות הן ש"מעלימים ומכסים אותה". כמו השכינה שלמדנו עליה אתמול, שהיא בגלות בתוך קליפת נוגה — כך גם ההלכה: היא כביכול "בשבי" של הקליפות, והן מסתירות אותה.

★ "מעלה". הלומד אינו רק "מגלה" את ההלכה לעצמו. הוא "מעלה" אותה — מוציא אותה מן הקליפות ומחזיר אותה אל הקדושה. זו לשון העלאת הניצוצות: "לברר ולהעלות". מה שהלומד עושה בשכלו למטה — זה "מה נעשה בשמים ממעל".

★ "מעלימים ומכסים". שתי מילים: "העלם" — הדבר נסתר; "כיסוי" — יש משהו שמונח עליו ומכסה אותו. כמו פרי בתוך קליפה: הפרי שם, שלם, רק שאי אפשר לראות אותו. כשמסירים את הקליפה, הפרי נגלה. כך ההלכה: היא הייתה שם כל הזמן, והעיון מסיר את הכיסוי.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כי ע"י זה" ו"מהקליפות", ובלשון המנוקדת "כִּי עַל־יְדֵי־זֶה" (בשני מקפים) ו"מֵהַקְּלִפּוֹת". המילה "מַעְלִימִים" נדפסה בשווא תחת העי"ן (בניקוד המצוי: "מַעֲלִימִים", בחטף פתח, כמו "מַעֲלֶה" שבאותו משפט); וכך גם "וּמַעְלִימִים" להלן. העתקנו כפי שנדפס. בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש בין "כִּי עַל־יְדֵי־זֶה" לבין "מַעֲלֶה", ואחרי "אוֹתָהּ,"; כאן חיברנו.

שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה כְּלָל, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה מוּבֶנֶת הֵיטֵב בְּטַעֲמָהּ,

"שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה" (הערה 46), — הפירוש בחוברת: לא הבינו היטב טעם ההלכה — ועל ידי עיונו ובירורו מבינים כעת את הטעם,

★ שני סוגי העלם. רבנו הזקן מונה שתי דרגות של הסתר. הראשונה: ההלכה "לא היתה ידועה כלל" — לא ידעו מה הדין. השנייה: את הדין ידעו, אבל "לא היתה מובנת היטב בטעמה" — לא הבינו למה. גם זה הסתר, וגם ממנו העיון מעלה את ההלכה.

★ הערת הרבי (46). על המילים "או שלא היתה מובנת היטב בטעמה" מעיר הרבי: "אף שהייתה ידועה — בכמה הלכות בגמרא ובפרט בפוסקים". כלומר: האופן השני הוא כשההלכה עצמה כבר ידועה, ובכל זאת טעמה נסתר. וזה מצוי בכמה הלכות בגמרא, ובפרט בפוסקים, שכותבים לרוב את הפסק בקצרה, בלי להסביר את טעמו. לכן גם מי שלומד הלכה פסוקה ומתייגע להבין את טעמה, מעלה אותה מן ההסתר. וזה מה שהרבי ציין בהערה הקודמת: "ובכ"ז שייך בירור הטעם — כדלקמן".

★ "היטב". רבנו הזקן אינו אומר רק "שלא היתה מובנת", אלא "שלא היתה מובנת היטב". גם הבנה חלקית משאירה חלק מן הטעם מכוסה. לכן אין סוף לעיון: כל הבנה עמוקה יותר מסירה עוד שכבה של כיסוי.

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת נדפס "בְּטַעֲמָהּ" — בחטף פתח תחת העי"ן (בניקוד המצוי: "בְּטַעְמָהּ", בשווא). העתקנו כפי שנדפס. מספר ההערה 46 נדפס אחרי "בְּטַעֲמָהּ", ואחריו פסיק ודברי הפירוש.

שֶׁהַטַּעַם הוּא סוֹד הַסְּפִירָה חָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנָּה נִיצוֹצִין בַּקְּלִפּוֹת בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים,

"שהטעם" (הערה 47) "הוא סוד הספירה חכמה עלאה," — הפירוש בחוברת: חכמה עליונה, "שנפלו ממנה ניצוצין בקליפות בשבירת הכלים,"

★ למה הטעם חשוב כל כך? כי הטעם הוא "סוד" — הפנימיות — של ספירת חכמה עילאה, החכמה העליונה דאצילות. הפסק אומר מה הקב"ה רוצה שנעשה. הטעם פותח פתח אל החכמה שבתוך הרצון הזה. ואתמול למדנו: "אורייתא מחכמה נפקת" — התורה יצאה מן החכמה. הטעם הוא המקום שבו החכמה הזו נוגעת בהלכה.

★ העצם והלבוש — שוב. ביום ראשון למדנו שהתלמוד, שעיקרו טעמי ההלכות, מתלבש בעולם הבריאה, עולם ההשגה. זה הלבוש. היום אנו לומדים מה הטעם בעצמו, בשורשו: סוד חכמה עילאה דאצילות.

★ ניצוצות — גם מן החכמה העליונה. אתמול למדנו על רפ"ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, ונמצאים עכשיו בקליפות. היום רבנו הזקן מלמד שגם מחכמה עילאה נפלו ניצוצות בקליפות. ומה הם? הפירוש בחוברת אומר מיד: "הניצוצות של חכמה — הטעם". כלומר, כשטעם של הלכה נסתר מאיתנו, זה ניצוץ של חכמה עילאה שנמצא בתוך הקליפות.

★ הערת הרבי (47). על המילה "שהטעם" מעיר הרבי: "ביאור גודל הגלות (והגאולה), אף שההלכה עצמה ידועה — אינה בגלות". נראה שהכוונה: בדברים האלה רבנו הזקן מבאר עד כמה גדולה הגלות. גם כשההלכה עצמה ידועה, ובזה היא אינה בגלות, הטעם שלה, שהוא סוד חכמה עילאה, יכול להיות עדיין בגלות בתוך הקליפות. ו"והגאולה" שבסוגריים: כנגד זה גדולה גם הגאולה. כשהלומד מברר את הטעם, הוא גואל מן הגלות ניצוץ של חכמה עילאה עצמה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הספי' חכמה עילאה", "ניצוצי'", "בקליפות" ו"בשבה"כ", ובלשון המנוקדת: "הַסְּפִירָה חָכְמָה עִלָּאָה", "נִיצוֹצִין", "בַּקְּלִפּוֹת" ו"בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים". מספר ההערה 47 נדפס אחרי "שֶׁהַטַּעַם". אחרי "עִלָּאָה," משולבות מילות הפירוש "חכמה עליונה".

וְהֵם שָׁם בִּבְחִינַת גָּלוּת, שֶׁהַקְּלִפּוֹת שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם וּמַעְלִימִים חָכְמַת הַתּוֹרָה מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

"והם" — הפירוש בחוברת: הניצוצות של חכמה — הטעם, "שם בבחינת גלות, שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה מעליונים ותחתונים." — מהנבראים שבעולמות העליונים כמו נשמות ומלאכים, ומבני האדם כאן למטה.

★ גלות של חכמה. אתמול למדנו על "גלות השכינה": המלכות מתלבשת בקליפת נוגה, "אשר שלט האדם באדם". היום רבנו הזקן משתמש באותה מילה: הניצוצות של החכמה — טעמי התורה — הם "בבחינת גלות". גולה הוא מי שנמצא במקום זר, תחת שלטון זר. כך הניצוצות: "הקליפות שולטים עליהם".

★ "ומעלימים חכמת התורה". שליטת הקליפות מתבטאת בהסתר: הן מעלימות את חכמת התורה. זה מה שקורה כשאדם לומד ואינו מבין: החכמה שם, אבל מכוסה.

★ "מעליונים ותחתונים". ההסתר אינו רק מבני האדם. הפירוש בחוברת מבאר: גם מן "הנבראים שבעולמות העליונים כמו נשמות ומלאכים". גם המלאכים והנשמות שלמעלה אינם יודעים את הטעם הנסתר, כל זמן שהוא בגלות. ומחר רבנו הזקן יסביר שדווקא התחתונים — הנשמות שבגוף, כאן למטה — יכולים לברר ולהעלות את הניצוצות, "ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "בבחי'" ו"ומעלימי'", ובלשון המנוקדת "בִּבְחִינַת" ו"וּמַעְלִימִים" (שוב בשווא תחת העי"ן). בלשון המנוקדת משולבים בין "וְהֵם" לבין "שָׁם" דברי הפירוש "הניצוצות של חכמה — הטעם"; כאן חיברנו, כבתיבה: "והם שם". "שׁוֹלְטִים" נדפס בלשון זכר, כבתיבה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא', שֶׁהַקּוּשְׁיָא הִיא מִסִּטְרָא דְּרַע.

"וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא'," — הפירוש בחוברת: מפרשת נשא, כנזכר לעיל בתחילת האגרת, "שהקושיא" — המקשה להבנת ענין בתורה, "היא מסטרא דרע." — מצד הרע, מקליפות שהן רע והן מסתירות על החכמה של התורה.

★ חוזרים אל הזוהר. ביום חמישי למדנו ב"רעיא מהימנא" שב"אילנא דחיי" "לית תמן לא קשיא מסטרא דרע". מי שקורא בשטחיות עלול להבין: מי ששואל קושיות בלימוד — עוסק ב"צד הרע". עכשיו רבנו הזקן מסביר את הכוונה האמיתית.

★ מהי "קושיא"? הפירוש בחוברת אינו אומר "השאלה" או "השואל". הוא אומר: "המקשה להבנת ענין בתורה" — הדבר שמקשה, שמפריע להבין. הקושי עצמו הוא שבא "מסטרא דרע", מן הקליפות, שמסתירות את חכמת התורה. כשענין בתורה קשה להבנה, זה סימן שהחכמה שבו עדיין מכוסה.

★ מכאן — גם על הפלפול. מכאן אפשר להבין את מה שהקשה רבנו הזקן ביום חמישי: איך עסק רשב"י כל כך ב"פלפול הקושיות ותירוצים", ואפילו במערה, אם הקושיא היא "מסטרא דרע"? לפי מה שלמדנו היום, הקושיא מגלה היכן החכמה מכוסה, והתירוץ מסיר את הכיסוי. הלומד שמקשה ומתרץ אינו עוסק ברע — הוא נלחם בו. כל תירוץ אמיתי מוציא ניצוץ של חכמה מן הגלות.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וז"ש בר"מ שהקושי'", ובלשון המנוקדת: "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא', שֶׁהַקּוּשְׁיָא". בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "מְהֵימְנָא'," ואחרי "שֶׁהַקּוּשְׁיָא"; כאן חיברנו.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· הפלא: "והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד" — מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ומן הפוסקים, ראשונים ואחרונים.
· ההעלם: לפני העיון ההלכה הייתה "בהעלם דבר"; העיון מעלה אותה מן הקליפות שהעלימו וכיסו אותה.
· שני אופנים: או שלא הייתה ידועה כלל, או שלא הייתה מובנת היטב בטעמה — "אף שהייתה ידועה" (הערת הרבי).
· הטעם: הטעם הוא סוד ספירת חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבירת הכלים.
· הגלות: הניצוצות האלה בגלות: הקליפות שולטות עליהם ומעלימות את חכמת התורה מן העליונים — נשמות ומלאכים — ומן התחתונים.
· הזוהר: וזהו "הקושיא היא מסטרא דרע": מה שמקשה להבין דבר בתורה בא מן הקליפות, שמסתירות את חכמתה.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כשדבר בלימוד קשה לך, ואתה מתעקש עד שהוא מתברר — אתה לא רק מבין יותר; אתה מוציא ניצוץ מחכמתו של הקב"ה מן הגלות.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת לך לך:

ברשומת "היום יום" של היום (ט' חשון) מסופר על אדמו"ר הרש"ב, שכילד בן ארבע או חמש בכה: מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו, ולנו אינו נראה? וענה לו סבו, ה"צמח צדק": כשיהודי צדיק, בגיל תשעים ותשע שנים, מחליט שעליו למול את עצמו — ראוי הוא שהקב"ה יתגלה אליו. הגילוי בא אחרי הסרת ה"ערלה", הכיסוי. ובתניא למדנו היום אותו דבר בלימוד התורה: הקליפות "מעלימים ומכסים" את ההלכה ואת טעמה, ומי שמתייגע בעיון מסיר את הכיסוי, והחכמה נגלית. ובחומש של היום יש מעשה של בירור הלכה ממש: רועי לוט רעו את בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם הוכיחו אותם על הגזל. והם השיבו בטענה: "נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל". והכתוב עונה: "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית יג, ז) — "ולא זכה בה אברם עדיין" (רש"י). זו קושיא "מסטרא דרע" — טענה של רשעים, שמכסה על ההלכה — ובירור ההלכה מסיר אותה. ואחרי שלוט נפרד מאברם: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ" (בראשית יג, יד), ורש"י מפרש: "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו". כשהרע נפרד, הדיבור האלוקי חוזר ומתגלה.

★ ומחר, י' מרחשון: רבנו הזקן יסביר מדוע דווקא "התחתונים" — הנשמות המלובשות בגוף חומרי, "משכא דחויא" שמקליפת נוגה — יכולים לברר ולהעלות מן השבירה שבקליפת נוגה, ולא העליונים: כי הם מתישים את כוחה של הקליפה בשבירת התאוות. "ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים", שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה. וכל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש — בהלכות ובאגדות, בנגלה ובנסתר — כפי שורש נשמתו. ובסוף: "כל העוסק בתורה... מעלה אני עליו כאילו פדאני ואת בני מבין האומות".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שלישי, ט' מרחשון.

אתמול, בפרק ד, סיימנו את הלכות סוטה, ואיתן את ספר נשים כולו, הספר הרביעי ביד החזקה. הספר נחתם בהלכה על השלום בבית: "וידעת כי שלום אהלך". היום מתחיל הספר החמישי, ספר קדושה. יש בו שלוש הלכות: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה.

למה "קדושה"? בהקדמתו ליד החזקה הרמב"ם מסביר שכלל בספר הזה שני תחומים: היחסים האסורים והמאכלות האסורים. הוא כלל אותם יחד, "לפי שבשני עניינים אלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות". ואכן, בפרשת קדושים, בסוף פרשת העונשים על העריות, התורה אומרת: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כד), ומיד אחר כך: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה" (שם, כה). וכך פירש רש"י על "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב): "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". הקדושה של עם ישראל נבנית דווקא בשני התחומים היומיומיים והגשמיים ביותר: מה אוכלים, ואיך נבנה הקשר בין איש לאשה. ההלכות האלה הן ההבדלה שהקב"ה הבדיל את ישראל מן העמים.

הלכות איסורי ביאה הן עשרים ושניים פרקים. נלמד בהן על העריות ועל עונשיהן, דיני נדה, נישואי תערובת וגירות, הפסולים לבוא בקהל, הנשים האסורות לכהנים, ולבסוף ההרחקות והגדרים ("לא תקרבו"). בסופן, כפי שראינו אתמול בתיבת "נקודות משיחות קודש", הרמב"ם יביא את הפסוק "ופקדת נוך ולא תחטא". חז"ל נהגו לדבר בעניינים אלה בלשון נקייה, וכך ננהג גם בביאור.

מבנה ההלכות: בתחילת ההלכות מונה הרמב"ם שלושים ושבע מצוות: מצוות עשה אחת, ושלושים ושש מצוות לא תעשה.

מבנה הפרק:
- הלכה א: כרת על כל העריות; בשוגג - חטאת קבועה; ויש עריות שגם במיתת בית דין.
- הלכות ב-ג: מיתת בית דין רק בעדים ובהתראה, ואפילו כשהעובר תלמיד חכם.
- הלכות ד-ו: שלוש מיתות בעריות: הנסקלין, הנשרפין והנחנקין (אשת איש, בת כהן, נערה מאורסה, ו"דמיהם בם").
- הלכה ז: שאר העריות - כרת בלבד, ובעדים ובהתראה - מלקות.
- הלכה ח: חייבי לאוין, שניות וחייבי עשה: מלקות, מכת מרדות, או פטור.
- הלכה ט: אנוס פטור; "אין אונס" לבועל; ותחילתה באונס וסופה ברצון.
- הלכה י: מערה וגומר: החיוב חל משעת ההעראה, כדרכה ושלא כדרכה.
- הלכה יא: ביאה בלא קישוי - פטור מעונשי התורה, אבל פוסל מן התרומה ומכת מרדות.
- הלכה יב: מתעסק, מתה, טריפה, ובהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת.
- הלכה יג: גיל החיוב: אשה מבת שלוש שנים ויום אחד, ואיש מבן תשע שנים ויום אחד.
- הלכות יד-טו: משכב זכר: גדול וקטן; אנדרוגינוס וטומטום.
- הלכות טז-יח: הבא על בהמה: גדול וקטן, קטנה, ושוגג; והכלל: גדול וקטן, ער וישן, מזיד ושוגג, אנוס ורצון.
- הלכה יט: מה העדים צריכים לראות.
- הלכה כ: "חזקת קרובים": דנים ומענישים על פי חזקה.
- הלכה כא: איש ואשה שבאו ממדינת הים: חזקה של שלושים יום.
- הלכה כב: אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה; ואשת כהן שנסתרה ועד אחד העיד שנטמאה.
- הלכה כג: האב שאמר "בתי מקודשת", והאשה שאמרה "מקודשת אני": נאמנים לאסור, ולא להמית.

בפרק זה שלוש השגות הראב"ד (על הלכות ט, יב ו-כב). "הפניות לשיחות קודש" יש אחת, על שם הספר "קדושה". בעמודי הפרק אין תיבות "נקודות משיחות קודש". מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 1-11).

בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם.
פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ, וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן.
סֵפֶר חֲמִישִׁי - וְהוּא סֵפֶר קְדֻשָּׁה.
הִלְכוֹתָיו שָׁלֹשׁ, וְזֶה הוּא סִדּוּרָן: הִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה, הִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, הִלְכוֹת שְׁחִיטָה.

פתיחת ספר קדושה.
- "בשם ה' אל עולם": במילים אלה פותח הרמב"ם כל ספר מספרי היד החזקה. הן לקוחות מן הפסוק על אברהם אבינו בבאר שבע: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע, וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג - הערה 1). חז"ל דרשו (סוטה י, א): "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא' - מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב". ובשבוע שבו אנו קוראים את פרשת לך לך, שבה אברהם יוצא לדרכו ו"ויקרא בשם ה'" (בראשית יב, ח), יש בכך חיבור יפה.
- "פעמי הכן באמרתך, ואל תשלט בי כל און": בראש הספר מביא הרמב"ם פסוק מתהלים (קיט, קלג - הערה 2): "את צעדיי כונן לפי דברך, ואל תיתן לשום חטא לשלוט בי". הפסוק מתאים לתוכן הספר: ספר קדושה עוסק בשני התחומים שבהם התאווה מבקשת לשלוט באדם, היחסים והאכילה. התפילה היא שהצעדים יהיו מכוונים לפי דבר ה', ולא לפי שליטת היצר.
- "ספר חמישי - והוא ספר קדושה": הספר החמישי מתוך ארבעה עשר הספרים של היד החזקה.
- שלוש ההלכות: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה. השחיטה נכללת כאן כי היא הדרך שבה הבשר נעשה מותר באכילה, ולכן היא חלק מדיני המאכלות.
מונחים: "פְּעָמַי" - צעדיי. "הָכֵן" - הכן, כונן. "בְּאִמְרָתֶךָ" - לפי דברך. "תַּשְׁלֶט" - תשלוט. "אָוֶן" - חטא, רשע. "סִדּוּרָן" - סדרן.

הִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה. יֵשׁ בִּכְלָלָן שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים מִצְווֹת - אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה, וְשֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה; וְזֶה הוּא פְרָטָן: (א) שֶׁלֹּא לָבֹא עַל הָאֵם; (ב) שֶׁלֹּא לָבֹא עַל אֵשֶׁת אָב; (ג) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אָחוֹת; (ד) שֶׁלֹּא לִבְעֹל בַּת אֵשֶׁת אָב; (ה) שֶׁלֹּא לִבְעֹל בַּת הַבֵּן; (ו) שֶׁלֹּא לִבְעֹל בַּת; (ז) שֶׁלֹּא לִבְעֹל בַּת הַבַּת; (ח) שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּבִתָּהּ; (ט) שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ; (י) שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ; (יא) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֲחוֹת אָב; (יב) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֲחוֹת אֵם; (יג) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֵשֶׁת אֲחִי הָאָב; (יד) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֵשֶׁת הַבֵּן; (טו) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֵשֶׁת אָח; (טז) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ; (יז) שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב עִם בְּהֵמָה; (יח) שֶׁלֹּא תָּבִיא אִשָּׁה בְּהֵמָה עָלֶיהָ; (יט) שֶׁלֹּא לִשְׁכַּב עִם זָכָר; (כ) שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עֶרְוַת אָב; (כא) שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עֶרְוַת אֲחִי הָאָב; (כב) שֶׁלֹּא לִבְעֹל אֵשֶׁת אִישׁ; (כג) שֶׁלֹּא לִבְעֹל נִדָּה; (כד) שֶׁלֹּא לְהִתְחַתֵּן בַּגּוֹיִים; (כה) שֶׁלֹּא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'; (כו) שֶׁלֹּא לְהַרְחִיק דּוֹר שְׁלִישִׁי מִצְרִי מִלָּבוֹא בִּקְהַל ה'; (כז) שֶׁלֹּא לְהַרְחִיק דּוֹר שְׁלִישִׁי אֲדוֹמִי מִלָּבוֹא בִּקְהַל ה'; (כח) שֶׁלֹּא יָבוֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'; (כט) שֶׁלֹּא יָבוֹא סָרִיס בִּקְהַל ה'; (ל) שֶׁלֹּא לְסָרֵס זָכָר, אֲפִלּוּ בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף; (לא) שֶׁלֹּא יִשָּׂא כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה; (לב) שֶׁלֹּא יִבְעֹל כֹּהֵן גָּדוֹל אַלְמָנָה, אֲפִלּוּ בְּלֹא נִשּׂוּאִין; (לג) שֶׁיִּשָּׂא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּתוּלָה בְּנַעֲרוּתָהּ; (לד) שֶׁלֹּא יִשָּׂא כֹּהֵן גְּרוּשָׁה; (לה) שֶׁלֹּא יִשָּׂא זוֹנָה; (לו) שֶׁלֹּא יִשָּׂא חֲלָלָה; (לז) שֶׁלֹּא יִקְרַב אָדָם לְאַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּעַל.
וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פתיחת ההלכות: שלושים ושבע מצוות.
המצוות: רק אחת מהן מצוות עשה: (לג) שכהן גדול יישא בתולה בנערותה. כל השאר, שלושים ושש, הן מצוות לא תעשה. אפשר לחלק אותן לקבוצות:
- (א)-(טז) קרובות המשפחה: האם, אשת האב, האחות, בת אשת האב (אחות מן האב), בת הבן, הבת, בת הבת, אשה ובתה, אשה ובת בנה, אשה ובת בתה, אחות האב, אחות האם, אשת אחי האב, אשת הבן (הכלה), אשת האח, ואחות האשה. כולן מפורטות בפרשת העריות (ויקרא יח, ז-יח), חוץ מן הבת עצמה, שאיסורה אינו כתוב במפורש, וחז"ל למדו אותו בדרשה.
- (יז)-(כא) בהמה וזכר: איש עם בהמה, ואשה עם בהמה (ויקרא יח, כג); משכב זכר (יח, כב); ועוד שני לאוים מיוחדים: "ערות אביך לא תגלה" (יח, ז) ו"ערות אחי אביך לא תגלה" (יח, יד). מי שעובר באלה עובר שני לאוים: הלאו הכללי של משכב זכר, והלאו המיוחד של הקרוב.
- (כב)-(כג): אשת איש ("וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ" - יח, כ), ונדה ("וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" - יח, יט).
- (כד) נישואי תערובת: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז, ג).
- (כה)-(ל) "לבוא בקהל ה'": כלומר להינשא לבת ישראל. עמוני ומואבי (דברים כג, ד); שלא להרחיק את הדור השלישי של מצרי ואדומי שהתגיירו ("לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי... לֹא תְתַעֵב מִצְרִי" - כג, ח), כי התורה התירה אותם: "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כג, ט); ממזר (כג, ג); סריס, "פְּצוּעַ דַּכָּא" (כג, ב); ושלא לסרס, אפילו בהמה, חיה או עוף ("וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" - ויקרא כב, כד).
- (לא)-(לו) כהנים: לכהן גדול: שלא יישא אלמנה (ויקרא כא, יד), ושלא יבעל אלמנה אפילו בלי נישואין ("וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ" - כא, טו), והעשה שיישא בתולה בנערותה ("וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" - כא, יג). ולכל כהן: שלא יישא גרושה, זונה וחללה (כא, ז).
- (לז) ההרחקה: שלא יתקרב אדם לאחת מן העריות, אפילו בלי ביאה: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח, ו).
המסר: הרשימה מתחילה בעיקר, באיסורים החמורים של העריות, ומסתיימת בגדר: "שלא יקרב... ואף על פי שלא בעל". הקדושה אינה רק הימנעות מן המעשה עצמו. היא שמירה על מרחק, כדי שהאדם לא יגיע כלל לגבול.
מונחים: "לִבְעֹל" - לבוא על אשה. "לְהִתְחַתֵּן בַּגּוֹיִים" - נישואי תערובת. "סָרִיס" - מי שנפגע באברי ההולדה. "זוֹנָה" - בלשון ההלכה אין זו דווקא אשה שזנתה, אלא מושג מוגדר שיתבאר בהמשך ההלכות. "חֲלָלָה" - אשה שנולדה מנישואים פסולים של כהן, או שנבעלה לכהן באיסור. "בְּנַעֲרוּתָהּ" - בהיותה נערה, בין גיל שתים עשרה לשתים עשרה וחצי.

א. הַבָּא עַל [=הבועל] אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת (=הנשים שאסור לבוא עליהם, ומפורטות בתורה בפרשת אחרי מות) בְּמֵזִיד - חַיָּב כָּרֵת (=מיתה בידי שמים), שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה - וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת מִקֶּרֶב עַמָּם", שְׁנֵיהֶם הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת; וְאִם הָיוּ שׁוֹגְגִין - חַיָּבִין חַטָּאת קְבוּעָה (=ישנם שני סוגי חטאות: 1. חטאת קבועה 2. קרבן עולה ויורד. חטאת קבועה באה מן הבהמה בלבד, וקרבן עולה ויורד: עשיר מביא בהמה, ועני מביא תורים ובני יונה או עשירית האיפה סולת). וְיֵשׁ מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁהִיא בְּמִיתַת בֵּית דִּין, יָתֵר עַל הַכָּרֵת הַשָּׁוֶה בְּכֻלָּן (=בחלק מהמקרים הבא על העריות חייב גם במיתת בין דין, בנוסף לכרת).

כרת על כל העריות; חטאת בשוגג; ויש שגם במיתת בית דין.
הדין המעשי:
- מי שבא על אחת מן העריות במזיד - חייב כרת. העונש חל על שניהם: על הבועל ועל הנבעלת.
- אם עשו זאת בשוגג, למשל שלא ידעו שהיא קרובתו - כל אחד מהם חייב להביא חטאת קבועה.
- בחלק מן העריות יש, נוסף על הכרת השווה בכולן, גם עונש של מיתת בית דין. אילו הן - יתבאר בהלכות ד-ו.
הבסיס והמקור: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח, כט - הערה 3). הפסוק חותם את פרשת העריות שבפרשת אחרי מות, ו"הנפשות" בלשון רבים מלמד שהעונש חל על שניהם. המשנה בתחילת מסכת כריתות מונה את חייבי הכרתות, ובהם העריות, וקובעת: "על אלו חייבין על זדונן כרת, ועל שגגתן חטאת".
ההיגיון:
- כרת: "רמב"ם לעם" מפרש: מיתה בידי שמים. כלומר, זה עונש שאינו בידי בית דין, והקב"ה עצמו מעניש. הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, א) מוסיף שעיקר הכרת הוא שהנפש נכרתת ואינה זוכה לחיי העולם הבא.
- חטאת קבועה: "רמב"ם לעם" מסביר שיש שני סוגי חטאות. חטאת קבועה באה רק מן הבהמה, ושווה לעשיר ולעני. קרבן "עולה ויורד" משתנה לפי מצבו של החוטא: עשיר מביא בהמה, ועני מביא תורים ובני יונה, או עשירית האיפה סולת. על העריות בשוגג מביאים חטאת קבועה.
- גם השוגג צריך כפרה: מעשה חמור כזה משאיר רושם בנפש גם כשנעשה בלי כוונה. וגם היה על האדם להיזהר ולברר לפני כן.
מונחים: "עֲרָיוֹת" - הנשים שהתורה אסרה לבוא עליהן, המפורטות בפרשת אחרי מות (ויקרא יח). "הַבָּא עַל" - הבועל (ההוספה [=הבועל] מבארת את המילה "הבא", אף שבדפוס היא באה אחרי "על"). "בְּמֵזִיד" - ביודעין. "שׁוֹגְגִין" - בלי ידיעה. "יָתֵר עַל" - נוסף על.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" על "השוה בכולן" נדפס "במיתת בין דין". זו טעות דפוס, וצריך להיות "בית דין". הועתק כלשון הסריקה.

ב. אוֹתָן הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין - אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה, וְלֹא פֵּרְשׁוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶן - מְמִיתִין אוֹתָן מִיתָה הָאֲמוּרָה בָּהֶן [בתורה].

מיתת בית דין - רק בעדים ובהתראה.
הדין המעשי: בעריות שיש בהן מיתת בית דין, בית הדין ממית את העוברים רק בשלושה תנאים:
- היו עדים שראו את המעשה.
- היתה התראה: לפני המעשה הזהירו אותם שזו ערוה, ושזה עונשה.
- "ולא פרשו ממעשיהן": למרות ההתראה, המשיכו ועשו.
ואז ממיתים אותם במיתה שהתורה קבעה לאותה ערוה.
הבסיס והמקור: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים... יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו). חובת ההתראה נלמדה בגמרא (סנהדרין ח, ב) מן הכתובים.
ההיגיון: בית דין של מטה אינו ממית אדם על מעשה בלבד, אלא על מרד מודע: אדם ששמע במפורש שהמעשה אסור ושעונשו מיתה, ובכל זאת עשה אותו. כך בית הדין יודע בוודאות שהחטא היה במזיד גמור. כשאין עדים או התראה, העונש נשאר בידי שמים (כרת).
מונחים: "הַתְרָאָה" - אזהרה לפני המעשה. "פֵּרְשׁוּ" - חדלו, נמנעו. "מִיתָה הָאֲמוּרָה בָּהֶן [בתורה]" - סוג המיתה שהתורה קבעה (סקילה, שריפה או חנק).

ג. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים - אֵין מְמִיתִין וְלֹא מַלְקִין (=בעריות שיש בהם חיוב כרת בלבד, אם היתרו בו בית דין מלקין אותו), עַד שֶׁתִּהְיֶה שָׁם הַתְרָאָה; שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד (=למרות שהוא תלמיד חכם, ויודע מה הדין והעונש של הבא על העריות, בכל זאת אם לא הייתה שם התראה – לא מלקין ולא ממיתין, כי שמא לא ידע שהוא בא על קרובתו, וחשב שזאת אישה אחרת, או שהוא שכח את הדין).

גם תלמיד חכם - רק בהתראה.
הדין המעשי: אפילו כשהעובר הוא תלמיד חכם, שיודע היטב את הדין ואת העונש - אין ממיתים אותו ואין מלקים אותו, אלא אם התרו בו.
הבסיס והמקור: בגמרא (סנהדרין ח, ב) מובאת דעת רבי יוסי בר יהודה: "חבר (תלמיד חכם) אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד". הרמב"ם אינו פוסק כמותו. יתרה מזו, הוא משתמש באותו נימוק עצמו כדי להגיע למסקנה ההפוכה: דווקא מפני שההתראה ניתנה "להבחין בין שוגג למזיד", היא נדרשת "בכל מקום", בכל אדם ובכל מקרה.
ההיגיון:
- "ולא מלקין": "רמב"ם לעם" מבאר שמדובר בעריות שיש בהן כרת בלבד. אם התרו בעובר, בית הדין מלקה אותו (כמו שיתבאר בהלכה ז). גם זה רק בהתראה.
- למה גם תלמיד חכם: "רמב"ם לעם" מסביר: אף שהוא יודע את הדין ואת העונש, בלי התראה אין מלקים ואין ממיתים. אולי לא ידע שהיא קרובתו, וחשב שהיא אשה אחרת; ואולי שכח את הדין. ידיעת התורה אינה מוכיחה שבאותו רגע ידע מה הוא עושה.
המסר: התורה מחמירה מאוד בדיני נפשות. לפני שבית הדין נוטל חיים, הוא חייב לשלול כל אפשרות שהמעשה נעשה בטעות, גם אצל מי שנראה שבוודאי ידע.
מונחים: "תַּלְמִיד חֲכָמִים" - מי שלמד תורה ובקי בדין. "לְהַבְחִין" - להבדיל. "שׁוֹגֵג" - בלי ידיעה. "מֵזִיד" - ביודעין.

ד. הָעֲרָיוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין - מֵהֶן שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה, וּמֵהֶן בִּשְׂרֵפָה, וּמֵהֶן בְּחֶנֶק. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיתָתָן בִּסְקִילָה: הַבָּא עַל אִמּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָבִיו, וְעַל אֵשֶׁת בְּנוֹ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת 'כַּלָּתוֹ', וְהַשּׁוֹכֵב עִם זָכָר, וְהַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה, וְהָאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ.

שלוש מיתות בעריות; הנסקלין.
הדין המעשי: העריות שיש בהן מיתת בית דין מתחלקות לשלוש מיתות: סקילה, שריפה וחנק. בסקילה נידונים:
- הבא על אמו.
- על אשת אביו (גם כשאינה אמו).
- על אשת בנו, היא "כלתו".
- השוכב עם זכר.
- השוכב עם בהמה.
- והאשה שמביאה בהמה עליה.
הבסיס והמקור: המשנה (סנהדרין ז, א) מונה "ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק". בעריות אין "הרג" (מיתה בסייף), ולכן נשארות שלוש. ושם (ז, ד): "אלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכר, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה". בכמה מן העריות האלה נאמר בפרשת קדושים "מוֹת יוּמָתוּ... דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, יא-טז), וכמו שיתבאר בהלכה ו, "דמיהם בם" פירושו סקילה.
ההיגיון: הסקילה היא החמורה שבמיתות בית דין. היא נקבעה לעריות הקשות ביותר: הפגיעה החמורה ביותר בקשרי המשפחה (אם, אשת אב, כלה), והמעשים שיוצאים לגמרי מגדר הטבע (זכר ובהמה).
מונחים: "סְקִילָה" - מיתת בית דין באבנים. "כַּלָּתוֹ" - אשת בנו. "הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ" - אשה שמזדווגת עם בהמה.

ה. וְאֵלּוּ הֵן הָעֲרָיוֹת שֶׁמִּיתָתָן בִּשְׂרֵפָה: הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתָּהּ, וְעַל בַּת בְּנָהּ, וְעַל אֵם אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵם אִמָּהּ, וְעַל אֵם אָבִיהָ, וְהַבָּא עַל בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתּוֹ, וְעַל בַּת בְּנוֹ.

הנשרפין: "אשה ובתה".
הדין המעשי: בשריפה נידון:
- קרובות אשתו, בחיי אשתו: בתה, בת בתה, בת בנה; אמה, אם אמה ואם אביה.
- צאצאיו שלו: בתו, בת בתו ובת בנו.
הבסיס והמקור: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ, יד). המשנה (סנהדרין ט, א): "ואלו הן הנשרפין: הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזינתה. יש בכלל אשה ובתה: בתו, ובת בתו, ובת בנו; בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה; חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו".
ההיגיון: כל הרשימה היא "אשה ובתה": שתי נשים מאותה משפחה, מדורות שונים. מי שנשוי לאשה אסור בשריפה בבתה ובאמה, ובדורות שאחריהן ולפניהן. וגם בתו שלו ובנות בניו ובנותיו נכללות בכלל זה. המילים "בחיי אשתו" מלמדות שעונש השריפה בקרובות האשה הוא בחייה. גם אחרי מותה הן אסורות עליו, ופרטי הדין יתבארו בהמשך ההלכות.
מונחים: "שְׂרֵפָה" - אחת מארבע מיתות בית דין. "אֵם אִשְׁתּוֹ" - חמותו. "אֵם אִמָּהּ", "אֵם אָבִיהָ" - שתי הסבתות של אשתו.

ו. אֵין לְךָ עֶרְוָה בְּחֶנֶק, אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ בִּלְבַד - שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת"; וּמִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם, הִיא חֶנֶק. וְאִם הָיְתָה בַּת כֹּהֵן - הִיא בִּשְׂרֵפָה וּבוֹעֲלָהּ בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנֹת.. בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה - שְׁנֵיהֶם בִּסְקִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה.. וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים". וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם", הֲרֵי הֵן בִּסְקִילָה.

הנחנקין: אשת איש; בת כהן ונערה מאורסה; ו"דמיהם בם".
הדין המעשי:
- חנק: הערוה היחידה שעונשה חנק היא אשת איש.
- כלל: בכל מקום שהתורה אומרת "מות יומת" סתם, בלי לפרש איזו מיתה - הכוונה לחנק.
- בת כהן נשואה שזינתה - היא נשרפת, והבועל נחנק, כדין אשת איש רגילה.
- נערה מאורסה, שהתקדשה ועוד לא נישאה, שזינתה - שניהם בסקילה.
- "דמיהם בם": בכל מקום שנאמר בתורה "מות יומתו, דמיהם בם" - הכוונה לסקילה.
הבסיס והמקור:
- אשת איש: "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ, י - הערה 4). ובגמרא (סנהדרין נב, ב): "כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק".
- בת כהן: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט - הערה 5). חז"ל דרשו: "היא" בשריפה, ולא בועלה.
- נערה מאורסה: "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ... וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (דברים כב, כג-כד - הערה 6).
- "דמיהם בם": "מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, יג - הערה 7). חז"ל למדו זאת מאוב וידעוני, שבהם נאמר במפורש "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, כז). מכאן שכל מקום שנאמר "דמיהם בם" - בסקילה.
ההיגיון: חנק היא הקלה שבמיתות, ולכן היא ברירת המחדל כשהתורה אינה מפרטת. בשני מקרים התורה החמירה באשת איש: בבת כהן, שבמעשיה "את אביה היא מחללת", כלומר פוגעת גם בכבוד הכהונה של בית אביה; ובנערה המאורסה, שבה שניהם בסקילה.
מונחים: "חֶנֶק" - מיתת בית דין בחניקה. "סְתָם" - בלי פירוש. "תֵחֵל לִזְנֹת" - תתחלל בזנות. "נַעֲרָה מְאֹרָסָה" - נערה שהתקדשה ועדיין לא נכנסה לחופה. "דְּמֵיהֶם בָּם" - דמם בראשם, הם עצמם אשמים במותם. שתי הנקודות (..) שבתוך הפסוקים מסמנות מילים שהושמטו מן הציטוט.

ז. וּשְׁאָר הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן בְּכָרֵת בִּלְבַד, וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין; לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה - בֵּית דִּין מַלְקִין אוֹתָן (=היות והעונש על איסור זה לא ניתן לבית דין, בית דין מלקין אותו כמו על שאר האיסורים); שֶׁכָּל חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת לוֹקִין.

שאר העריות: כרת, ובהתראה - מלקות.
הדין המעשי: כל שאר העריות, שלא נמנו בהלכות ד-ו, עונשן כרת בלבד, ואין בהן מיתת בית דין. למשל: האחות, אחות האב ואחות האם, אחות האשה, אשת האח, אשת אחי האב והנדה. לכן, אם היו עדים והתראה - בית הדין מלקה אותם, כי כל חייבי כריתות לוקים.
הבסיס והמקור: המשנה (מכות ג, א) מונה את הלוקין: "הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה". ושם (ג, טו) נאמר: "כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן".
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: הכרת אינו עונש שנמסר לבית דין, ולכן בית הדין מלקה את העובר, כמו על שאר איסורי התורה. על כל ערוה יש בתורה לאו ("לא תגלה"), והמלקות הן העונש הרגיל על לאו. ולפי המשנה במכות, המלקות אף פוטרות אותו מן הכרת.
מונחים: "לְפִיכָךְ" - לכן. "חַיָּבֵי כְּרֵתוֹת" - מי שעברו על איסור שעונשו כרת. "לוֹקִין" - מקבלים מלקות, "ארבעים חסר אחת".

ח. הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין (=נשים שהתורה אסרה בעילתן בלאו, ולא הטילה על העובר עונש כרת, כגון ממזרת לישראל או גרושה לכהן הדיוט, ואלמנה לכהן גדול) בְּמֵזִיד - הוּא לוֹקֶה וְהִיא [גם לוקה]; בְּשׁוֹגֵג - פְּטוּרִין מִכְּלוּם (=שאין קרבן על שוגג אלא רק בחייבי כריתות). וְהַבָּא עַל אַחַת מִן הַשְּׁנִיּוֹת (=עריות האסורות מדברי סופרים, ונקראות שניות מפני שהן שניות לעריות ראשונות האסורות מן התורה) בְּמֵזִיד - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת (=מלקות על שעבר ומרד בדברי חכמים) מִדִּבְרֵיהֶם. אֲבָל הַבָּא עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה (=שהאיסור עליהם משתמע מתוך מצוות עשה, כגון מצרית ואדומית שאסורות עד דור שלישי לגירות, שנאמר: "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", ומזה משמע שדור שני אסורים), אֵינוֹ לוֹקֶה; וְאִם הִכּוּ אוֹתָן בֵּית דִּין מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה, הָרְשׁוּת בְּיָדָם.

שלוש דרגות נוספות: חייבי לאוין, שניות, חייבי עשה.
הדין המעשי:
- חייבי לאוין - נשים שהתורה אסרה בלאו, בלי עונש כרת. למשל: ממזרת לישראל, גרושה לכהן הדיוט, אלמנה לכהן גדול. במזיד - שניהם לוקים. בשוגג - פטורים מכלום, ואין אפילו קרבן.
- שניות - קרובות שחכמים אסרו. במזיד - מכים אותו מכת מרדות מדברי חכמים.
- חייבי עשה - נשים שאיסורן נלמד ממצוות עשה, כמו מצרית ואדומית בדור הראשון והשני לגירות. הבא עליהן אינו לוקה. אבל אם בית הדין רוצה להכות אותו מכת מרדות, כדי להרחיק את הציבור מן העבירה - הרשות בידו.
הבסיס והמקור: המשנה (מכות ג, א) מונה בין הלוקין: "ממזרת לישראל... אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט". את חייבי העשה מבאר "רמב"ם לעם" מן הפסוק "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ט): אם הדור השלישי מותר, משמע שהדור השני אסור. אבל זה איסור שנלמד מכלל עשה, ועל עשה אין מלקות.
ההיגיון:
- בשוגג פטורים: "רמב"ם לעם" מסביר שקרבן על שוגג קיים רק בחייבי כריתות (כמו שלמדנו בהלכה א). לכן מי שעבר בשוגג על לאו שאין בו כרת אינו מביא דבר.
- שניות: "רמב"ם לעם" מסביר שהן נקראות "שניות" מפני שהן הדרגה השנייה, אחרי העריות הראשונות שאסורות מן התורה. חכמים אסרו אותן כגדר וכהרחקה.
- מכת מרדות: מלקות מדברי חכמים, על שעבר "ומרד" בדבריהם. אין לה מספר קבוע; בית הדין מחליט לפי הצורך.
מונחים: "לָאוִין" - מצוות לא תעשה. "כֹּהֵן הֶדְיוֹט" - כהן רגיל, שאינו כהן גדול. "מִדִּבְרֵיהֶם" - מדברי חכמים. "הָרְשׁוּת בְּיָדָם" - מותר להם.

ט. אָנוּס פָּטוּר מִכְּלוּם - מִן הַמַּלְקוּת, וּמִן הַקָּרְבָּן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִן הַמִּיתָה; שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָּבָר". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנֶּאֱנַס הַנִּבְעָל; אֲבָל הַבּוֹעֵל (=שאנסו אותו לבעול, כגון שאישה תקפה אותו וקרבה את עצמה אליו כדי שיבעל אותה) - אֵין לוֹ אֹנֶס (=כלומר, אינו יכול להפטר בטענת אונס), שֶׁאֵין קִשּׁוּי [האבר] אֶלָּא לְדַעַת (=כי קישוי לא דומה לשאר המעשים שאפשר להכריח אדם לעשות נגד רצונו, כי אם אינו מעוניין בביאה זו – לא יבוא לקישוי) [=מרצון]. וְאִשָּׁה שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן - פְּטוּרָה מִכְּלוּם; שֶׁמִּשֶּׁהִתְחִיל לִבְעֹל בְּאֹנֶס, אֵין בְּיָדָהּ שֶׁלֹּא תִּרְצֶה, שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ כּוֹפֶה אוֹתוֹ לִרְצוֹת (=שהיצר השתלט עליה וגרם להם לרצות, אבל הסיבה שהיצר הגיע אליה זה בגלל האונס).

אנוס פטור; אבל לבועל "אין אונס".
הדין המעשי:
- מי שנאנס פטור מכל עונש: ממלקות, מקרבן, ובוודאי ממיתה.
- זה נאמר במי שנאנס להיות הנבעל. אבל הבועל - אינו יכול לטעון שנאנס, גם אם אשה תקפה אותו וקירבה את עצמה אליו.
- אשה שהביאה התחילה באונס, ובהמשך גם היא רצתה - פטורה מכלום.
הבסיס והמקור: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת" (דברים כב, כו - הערה 8). הפסוק נאמר בנערה המאורסה שנאנסה בשדה, וממנו למדו חז"ל את הכלל "אונס רחמנא פטריה" (את האנוס התורה פטרה). על הבועל אמרו בגמרא (יבמות נג, ב): "אין אונס לערוה, שאין קישוי אלא לדעת". ועל האשה שתחילתה באונס וסופה ברצון אמרו בגמרא (כתובות נא, ב) שהיא פטורה, משום ש"יצר אלבשה" - היצר השתלט עליה.
ההיגיון:
- "רמב"ם לעם" על הבועל: קישוי אינו דומה לשאר המעשים, שאפשר להכריח אדם לעשות נגד רצונו. אם אדם אינו מעוניין בביאה, לא יבוא לידי קישוי. לכן עצם הקישוי מראה שהיה שם רצון, והוא "אינו יכול להיפטר בטענת אונס".
- האשה: "רמב"ם לעם" מסביר שהיצר השתלט עליה וגרם לה לרצות, אבל הסיבה שהיצר הגיע אליה היא האונס. מכיוון שהתחלת המעשה לא היתה בבחירתה, גם הרצון שנוצר באמצעו נחשב תוצאה של האונס, ואינו נזקף לחובתה. "אין בידה שלא תרצה" - זה טבע האדם.
המסר: התורה אינה מענישה על מה שאינו בבחירת האדם. אבל היא גם אינה מקבלת "אונס" כתירוץ במקום שבו הבחירה היתה קיימת.
מונחים: "אָנוּס" - מי שנכפה. "הַנִּבְעָל" - כאן: מי שהמעשה נעשה בו, ולא הוא העושה. "לְדַעַת" - מרצון, כמו שמבארת ההוספה [=מרצון]. "יֵצֶר הָאָדָם וְטִבְעוֹ" - התאווה הטבעית שבאדם.

י. הַמַּכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה [של האבר] בִּלְבַד - הוּא הַנִּקְרָא 'מַעֲרֶה', מִלְּשׁוֹן "אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה"; וְהַמַּכְנִיס כָּל הָאֵבֶר, הוּא הַנִּקְרָא 'גּוֹמֵר'. וְכָל הַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת, אֶחָד הַמַּעֲרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ וְלֹא גָּמַר; כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁ הָעֲטָרָה - נִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, אוֹ כָּרֵת, אוֹ מַלְקוּת, אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
וְאֶחָד הַבָּא עַל הָאִשָּׁה כְּדַרְכָּהּ (=במקום הביאה), וְאֶחָד הַבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (=מאחורי האישה), מִשֶּׁעֵרָה בָּהּ - יִתְחַיְּבוּ שְׁנֵיהֶן מִיתָה, אוֹ כָּרֵת, אוֹ מַלְקוּת, אוֹ מַכַּת מַרְדּוּת; בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹכְבִין, בֵּין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין - עַל הַכְנָסַת הָעֲטָרָה הוּא הַחִיּוּב.

"מערה" ו"גומר": החיוב חל מתחילת הביאה.
הדין המעשי:
- "מערה" הוא מי שעשה רק את תחילת הביאה. "גומר" הוא מי שהשלים אותה.
- בכל הביאות האסורות, העונש חל כבר על המערה, כמו על הגומר. וזה גם אם לא הוציא זרע, וגם אם פרש באמצע ולא גמר.
- מרגע ההעראה שניהם חייבים בעונש של אותה ערוה: מיתת בית דין, כרת, מלקות או מכת מרדות, לפי העניין.
- אין הבדל בין ביאה כדרכה (במקום הביאה) לבין ביאה שלא כדרכה, ואין הבדל בין שוכבים לעומדים. החיוב תלוי רק בתחילת הביאה.
הבסיס והמקור: בפרשת נדה נאמר: "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה... וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם" (ויקרא כ, יח - הערה 9). התורה מחייבת כרת כבר על "הערה", ומכאן שם ה"העראה". ואת השוואת "שלא כדרכה" ל"כדרכה" למדו חז"ל (סנהדרין נד, א) מלשון הכתוב "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח, כב) - בלשון רבים, שני משכבים.
ההיגיון: התורה אוסרת את עצם הכניסה לקשר האסור, ולא רק את השלמתו או את ההנאה ממנו. ברגע שהתחילה הביאה, העבירה כבר נעשתה. לכן גם הגבול נקבע בנקודה הראשונה.
מונחים: "עֲטָרָה" - ראש האבר, כמו שמבארת ההוספה [של האבר]. "פֵּרֵשׁ" - נסוג. "מִשֶּׁעֵרָה בָּהּ" - מרגע שעשה בה העראה. "כְּדַרְכָּהּ" ו"שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ" - כפי שמבאר "רמב"ם לעם": במקום הביאה, ומאחורי האשה.

יא. כָּל הַבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה בְּלֹא קִשּׁוּי (=בלשון הגמרא "משמש מת", היינו שהאבר כמו מת), אֶלָּא שֶׁהָיָה הָאֵבֶר שֶׁלּוֹ מְדֻלְדָּל כְּמוֹ אֵבֶר הַמֵּתִים, כְּגוֹן הַחוֹלִים, אוֹ מִי שֶׁנּוֹלַד כָּךְ, כְּגוֹן סְרִיס חַמָּה - אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיס אֶת הָאֵבֶר בְּיָדוֹ - אֵינוֹ חַיָּב לֹא כָּרֵת וְלֹא מַלְקוּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתָה; שֶׁאֵין זוֹ בִּיאָה. אֲבָל פּוֹסֵל הוּא מִן הַתְּרוּמָה (=בת כהן כל זמן שהיא נמצאת בבית אביה, ואשת כהן מותרות לאכול תרומה. אבל אם נבעלו לפסול להם – נפסלו מלאכול תרומה), וּבֵית דִּין מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶן מַכַּת מַרְדּוּת.

ביאה בלא קישוי - "אין זו ביאה".
הדין המעשי:
- מי שבא על אחת מן העריות בלא קישוי, כלומר כשהאבר שלו רפוי ו"מדולדל" כמו אבר של מת - בין שהסיבה היא מחלה, ובין שנולד כך, כמו "סריס חמה" - אינו חייב לא כרת ולא מלקות, וכל שכן לא מיתה. ואפילו אם הכניס את האבר בידו.
- הטעם: "שאין זו ביאה".
- אבל המעשה אינו חסר תוצאות: הוא פוסל את האשה מלאכול בתרומה, ובית הדין מכה את שניהם מכת מרדות.
הבסיס והמקור: "רמב"ם לעם" מציין שבלשון הגמרא מצב כזה נקרא "משמש מת", כלומר האבר כמו מת.
ההיגיון:
- "אין זו ביאה": בהלכה י למדנו שהחיוב בכל העריות מתחיל ב"הכנסת העטרה". כאן הרמב"ם מוסיף תנאי: צריך שיהיה זה מעשה ביאה של ממש. מגע של אבר "מת" אינו "ביאה" כפי שהתורה מגדירה אותה, ולכן אין עליו עונש מן התורה.
- פסול תרומה: "רמב"ם לעם" מסביר: בת כהן, כל זמן שהיא בבית אביה, ואשת כהן - מותרות לאכול תרומה. אבל אם נבעלו למי שפסול להן, הן נפסלות מלאכול תרומה. לעניין זה גם מעשה כזה פוסל.
- מכת מרדות: אף שאין כאן עונש של תורה, המעשה עצמו אסור ופרוץ. לכן בית הדין מעניש את שניהם מדברי חכמים (על מכת מרדות למדנו בהלכה ח).
מונחים: "קִשּׁוּי" - זקיפת האבר. "מְדֻלְדָּל" - רפוי, תלוי. "סְרִיס חַמָּה" - מי שנולד סריס, כלומר מעולם לא "ראה חמה" (מאז שנולד) כשהוא בריא; לעומת "סריס אדם", שנעשה סריס בידי אדם. "תְּרוּמָה" - החלק מן היבול שניתן לכהן, ורק הכהן ובני ביתו אוכלים אותו. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדברי חכמים, למי שמרד ועבר על דבריהם.

יב. הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת כְּמִתְעַסֵּק (=שלא נתכוין לביאה ובא עליה), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ (=ובשאר עבירות – המתעסק ובטעות עבר עבירה, פטור מקרבן) - חַיָּב [קרבן]; וְכֵן בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבַשְּׁנִיּוֹת (=שהמתעסק חייב. דהיינו שחטא וחייב עונש מן השמים, אבל אין הפירוש שחייב קורבן כי בחייבי לאווין ובשניות ששוגגים הם פטורים מהכל). אֲבָל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת וְהִיא מֵתָה - פָּטוּר מִכְּלוּם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהוּא פָּטוּר. וְהַבָּא עַל הַטְּרֵפָה (=אישה גוססת שהולכת למות), אוֹ שֶׁשָּׁכַב עִם בְּהֵמָה טְרֵפָה - חַיָּב; חַי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת מֵחֳלִי זֶה; וַאֲפִלּוּ שָׁחַט [=בבהמה] בָּהּ שְׁנֵי סִימָנִין וַעֲדַיִן הִיא מְפַרְכֶּסֶת - הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב, עַד שֶׁתָּמוּת, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

מתעסק, ערוה שמתה, וטריפה.
הדין המעשי:
- מתעסק: מי שבא על אחת מן העריות "כמתעסק", כלומר לא התכוון לביאה ובכל זאת בא עליה - חייב קרבן, אף שלא התכוון לכך. "וכן בחייבי לאוין ובשניות".
- ערוה שמתה: הבא על ערוה אחרי מותה - פטור מכלום. וכל שכן בחייבי לאוין.
- טריפה: הבא על אשה טריפה (גוססת, שהולכת למות), או ששכב עם בהמה טריפה - חייב, כי "חי הוא", אף שסופו למות מן המחלה הזו.
- בהמה שנשחטה: אפילו בהמה ששחט בה את שני הסימנים, והיא עדיין מפרכסת - הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.
הבסיס והמקור: בגמרא (כריתות יט, ב) נאמר הכלל: "מתעסק בחלבים ובעריות חייב, שכן נהנה". כלומר, בשאר העבירות מי שעשה מעשה בלי כוונה כלל פטור אפילו מקרבן. אבל באכילת חלב ובעריות הוא חייב, כי בכל זאת נהנה מן המעשה.
ההיגיון:
- מתעסק: "רמב"ם לעם" מבאר את ההבדל: בשאר עבירות, המתעסק שעבר עבירה בטעות פטור מקרבן; ואילו כאן הוא חייב קרבן.
- "וכן בחייבי לאוין ובשניות": על חייבי לאוין ועל שניות אין מביאים קרבן כלל, אפילו בשוגג. אם כן, מה פירוש "וכן"? "רמב"ם לעם" מבאר: הכוונה שגם בהם המתעסק "חייב" במובן שחטא, וחייב עונש מן השמים; ולא שמביא קרבן, כי בחייבי לאוין ובשניות השוגגים פטורים מכל עונש. על נקודה זו בדיוק השיג הראב"ד (ראו להלן).
- ערוה שמתה: איסורי העריות חלים על אדם חי. אחרי המוות אין כאן "ערוה" שהתורה העמידה עליה עונש.
- טריפה: הרמב"ם נותן את הטעם בעצמו: "חי הוא". כל זמן שיש בה חיים, היא נחשבת חיה, גם אם ברור שתמות. לכן גם בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת, דינה כחיה, עד שתמות לגמרי או עד שיפריד את ראשה. המילים שבסוגריים "[=בבהמה]" מבהירות שהמילה "בה" מתייחסת לבהמה.
מונחים: "מִתְעַסֵּק" - מי שעשה מעשה בלי שהתכוון אליו כלל. "חַיָּבֵי לָאוִין" - נשים שהאיסור בהן הוא לאו בלבד, בלי כרת (כמו ממזרת לישראל, כפי שלמדנו בהלכה ח). "שְׁנִיּוֹת" - עריות מדברי סופרים. "טְרֵפָה" - כאן: אשה גוססת שהולכת למות ("רמב"ם לעם"); ובבהמה: בהמה שיש בה פגם שבגללו לא תחיה. "שְׁנֵי סִימָנִין" - הקנה והוושט, שבחיתוכם נעשית השחיטה. "מְפַרְכֶּסֶת" - מפרפרת, עדיין זזה. "שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ" - שיחתוך ויפריד את ראשה.

יג. כָּל אִשָּׁה אֲסוּרָה מֵאֵלּוּ, אִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה - גָּדוֹל הַבָּא עָלֶיהָ חַיָּב מִיתָה אוֹ כָּרֵת אוֹ מַלְקוּת; וְהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם (=כי היא קטנה ואינה בת עונשין), אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה גְּדוֹלָה. וְאִם הָיְתָה פְּחוּתָה מִזֶּה - הֲרֵי שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין, שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. וְכֵן אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן - אִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה - הִיא חַיֶּבֶת כָּרֵת, אוֹ מִיתָה, אוֹ מַלְקוּת; וְהוּא פָּטוּר. וְאִם הָיָה בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּלְמַטָּה, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.

גיל החיוב: בת שלוש ויום אחד, ובן תשע ויום אחד.
הדין המעשי:
- אשה קטנה: אם היא בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה - גדול הבא עליה חייב מיתה, כרת או מלקות, לפי הערוה. היא עצמה פטורה מכלום, עד שתהיה גדולה. אם היא צעירה מזה - שניהם פטורים, כי "אין ביאתה ביאה".
- איש קטן: אשה גדולה שבא עליה קטן - אם הוא בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, מיתה או מלקות, והוא פטור. אם הוא בן תשע שנים ולמטה - שניהם פטורים.
הבסיס והמקור: שני הגילים האלה נקבעו במשנה במסכת נדה (פרק ה). על בת שלוש שנים ויום אחד נאמר שם: "בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, מומתין על ידה, והיא פטורה".
ההיגיון: יש כאן שתי שאלות נפרדות:
- האם זו "ביאה" בכלל: אצל אשה - מגיל שלוש שנים ויום אחד; אצל איש - מגיל תשע שנים ויום אחד. מתחת לגיל הזה המעשה אינו נחשב ביאה, ולכן גם הגדול שעמם פטור (מעונש של תורה).
- מי נענש: רק מי שהוא גדול. "רמב"ם לעם" מסביר שהקטנה פטורה "כי היא קטנה ואינה בת עונשין". הקטן אינו נענש על מעשיו, אבל המעשה עצמו הוא ביאה, ולכן הגדול שעמו חייב.
מונחים: "וָמַעְלָה" - או יותר. "פְּחוּתָה מִזֶּה" - צעירה מזה. "בַּת עוֹנָשִׁין" - מי שראויה להיענש, כלומר גדולה. "וּלְמַטָּה" - או פחות.

יד. הַבָּא עַל הַזְּכוּר, אוֹ הֵבִיא זְכוּר עָלָיו - כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה, אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן גְּדוֹלִים, נִסְקָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה", בֵּין שֶׁהָיָה בּוֹעֵל אוֹ נִבְעָל (=בפסוק נאמר "לא תשכב", אזהרה לשוכב (לבועל), ואנו קוראים גם "לא תַּשְׁכִּב" – אזהרה לנשכב (לנבעל)). וְאִם הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעֲלָה - זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אוֹ הֱבִיאוֹ עַל עַצְמוֹ, נִסְקָל; וְהַקָּטָן, פָּטוּר. וְאִם הָיָה הַזְּכוּר (=השוכב או הנשכב) בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין (=כי נשכב (נבעל) פחות מבן תשע שנים ויום אחד, אינו מחייב את שוכבו); וְרָאוּי לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת הַגָּדוֹל מַכַּת מַרְדּוּת, לְפִי שֶׁשָּׁכַב עִם זְכוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע.

משכב זכר.
הדין המעשי:
- הבא על זכר, או שהביא זכר עליו - כיון שהערה, אם שניהם גדולים, שניהם נסקלים. אחד הבועל ואחד הנבעל.
- אם אחד מהם קטן, בן תשע שנים ויום אחד ומעלה - הגדול נסקל, והקטן פטור.
- אם הקטן בן תשע או פחות - שניהם פטורים. אבל ראוי לבית הדין להכות את הגדול מכת מרדות, כי שכב עם זכר, אף שהוא פחות מבן תשע.
הבסיס והמקור: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב - הערה 10). העונש נאמר בפרשת קדושים: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה... מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ, יג). וכבר למדנו בהלכה ו: "וכל מקום שנאמר בתורה "מות יומתו דמיהם בם", הרי הן בסקילה".
ההיגיון:
- "כיון שהערה": כמו בכל העריות (הלכה י), החיוב מתחיל בהעראה, ואין צורך בגמר ביאה.
- בועל ונבעל: "רמב"ם לעם" מסביר: בפסוק כתוב "לא תשכב" - אזהרה לשוכב (לבועל); וקוראים את אותה מילה גם "לא תַּשְׁכִּב" - אזהרה לנשכב (לנבעל). מאותן אותיות נלמדים שני האיסורים, ולכן שניהם נסקלים.
- "הזכור" שבסוף ההלכה: "רמב"ם לעם" מבאר שהכוונה לקטן שבהם, בין שהוא השוכב ובין שהוא הנשכב.
- פחות מבן תשע: "רמב"ם לעם" מסביר: נשכב שהוא פחות מבן תשע שנים ויום אחד אינו מחייב את מי ששוכב עמו. זה כמו מה שלמדנו בהלכה הקודמת: מתחת לגיל הזה המעשה אינו נחשב ביאה. ובכל זאת המעשה פסול ומכוער, ולכן בית הדין מעניש את הגדול מדברי חכמים.
מונחים: "הַזְּכוּר" - זכר. "שֶׁהֶעֱרָה" - שהתחיל את הביאה (הכנסת העטרה, כמו שלמדנו בהלכה י). "נִסְקָלִין" - נידונים במיתת סקילה. "בּוֹעֵל" - השוכב. "נִבְעָל" - הנשכב.

טו. אֶחָד הַבָּא עַל הַזְּכוּר, אוֹ הַבָּא עַל אַנְדְּרוֹגִינוֹס (=אדם שיש לו אברי המין גם של זכר וגם של נקבה) דֶּרֶךְ זַכְרוּתוֹ (=כבא על הזכר) - וְאִם בָּא עָלָיו דֶּרֶךְ נַקְבוּתוֹ, פָּטוּר. וְהַטֻּמְטוּם, סָפֵק הוּא (=אברי המין שלו אטומים, ואין אנו יודעים אם הוא זכר או נקבה); לְפִיכָךְ הַבָּא עַל הַטֻּמְטוּם, אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס דֶּרֶךְ נַקְבוּתוֹ - מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהָאַנְדְּרוֹגִינוֹס מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה.

אנדרוגינוס וטומטום.
הדין המעשי:
- הבא על אנדרוגינוס "דרך זכרותו" - דינו כבא על זכר.
- הבא על אנדרוגינוס "דרך נקבותו" - פטור מעונש של תורה.
- טומטום - ספק הוא. לכן הבא על טומטום, או על אנדרוגינוס דרך נקבותו, מכים אותו מכת מרדות.
- האנדרוגינוס מותר לשאת אשה.
ההיגיון:
- לשון קצרה: הרמב"ם כותב "אחד הבא על הזכור, או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו", ואינו מפרש מה הדין. "רמב"ם לעם" משלים: דינו "כבא על הזכר". המילה "אחד" פירושה: אחד זה ואחד זה, דינם שווה.
- אנדרוגינוס: "רמב"ם לעם" מסביר: אדם שיש לו אברי מין גם של זכר וגם של נקבה. בדרך של משכב זכר הוא כזכר, ולכן חייב סקילה. אבל בדרך של משכב אשה אין כאן משכב זכר, ולכן פטור. ומכל מקום מכים מכת מרדות, כמו שנאמר בהמשך ההלכה.
- טומטום: "רמב"ם לעם" מסביר: אברי המין שלו אטומים, ואין אנו יודעים אם הוא זכר או נקבה. מכיוון שזה ספק, אין עונשים עליו בעונש של תורה, אבל מכים מכת מרדות.
- "מותר לשא אשה": יש לו אברי זכר, ולכן הוא יכול לשאת אשה.
מונחים: "אַנְדְּרוֹגִינוֹס" - מילה יוונית שפירושה "איש-אשה". "טֻמְטוּם" - מלשון אטום, סתום. "דֶּרֶךְ זַכְרוּתוֹ" - כמו משכב זכר. "דֶּרֶךְ נַקְבוּתוֹ" - כמו משכב אשה. "סָפֵק" - דבר שאין יודעים בבירור מהו.

טז. הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו - שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ"; בֵּין שֶׁרְבָעָהּ, בֵּין הֱבִיאָהּ עָלָיו. וְאֶחָד בְּהֵמָה וְאֶחָד חַיָּה וָעוֹף - הַכֹּל בִּסְקִילָה; וְלֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בִּבְהֵמָה בֵּין גְּדוֹלָה לִקְטַנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְכָל בְּהֵמָה" - אֲפִלּוּ בְּיוֹם לֵדָתָהּ, הַבָּא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ אוֹ הֶעֶרָת בּוֹ - חַיָּב.

הבא על בהמה.
הדין המעשי:
- הבא על בהמה, או שהביא בהמה עליו - שניהם נסקלים, האדם והבהמה.
- אחד בהמה, ואחד חיה ועוף - הכל בסקילה.
- אין הבדל בין בהמה גדולה לקטנה, אפילו ביום שנולדה.
- בין כדרכה בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה או שהערתה בו - חייב.
הבסיס והמקור: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח, כג - הערה 11). העונש נאמר בפרשת קדושים: "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת, ואת הבהמה תהרגו" (ויקרא כ, טו), ובפסוק שאחריו, על האשה והבהמה: "מות יומתו, דמיהם בם" - ולכן זו סקילה (כמו שלמדנו בהלכה ו).
ההיגיון:
- "ובכל בהמה": המילה "ובכל" מרבה: כל סוג של בעל חי, וכל גיל, אפילו ביום לידתה.
- למה הבהמה נסקלת: המשנה (סנהדרין ז, ד) שואלת: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?" ועונה: "אלא לפי שבאתה לאדם תקלה על ידה... דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה". כלומר, הבהמה אינה "נענשת". היא נסקלת מפני התקלה שבאה על ידה, ומפני הקלון שבזכר למעשה. בשני הטעמים האלה נשתמש בהלכות הבאות.
מונחים: "שֶׁרְבָעָהּ" - שבא עליה. "לֵדָתָהּ" - הולדתה. "הֶעֶרָת בּוֹ" - הבהמה הערתה בו (כשהביא אותה עליו).

יז. קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַבְּהֵמָה אוֹ הֱבִיאָהּ עָלָיו - הִיא נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ, וְהוּא פָּטוּר; הָיָה בֶּן תֵּשַׁע אוֹ פָּחוֹת, אֵין סוֹקְלִין אֶת הַבְּהֵמָה. וְכֵן קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָה בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה עָלֶיהָ - בֵּין בְּהֵמָה גְדוֹלָה בֵּין בְּהֵמָה קְטַנָּה, כֵּיוָן שֶׁהֶעֶרָת בָּהּ הַבְּהֵמָה, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ - הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת, וְהִיא פְּטוּרָה. וְאִם הָיְתָה גְּדוֹלָה, שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין; וְאִם הָיְתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּלְמַטָּה, אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת.

קטן וקטנה עם בהמה.
הדין המעשי:
- קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על בהמה, או הביא אותה עליו - הבהמה נסקלת בגללו, והוא פטור.
- אם הוא בן תשע או פחות - אין סוקלים את הבהמה.
- קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה או חיה עליה - בין בהמה גדולה בין קטנה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, כיון שהערתה בה הבהמה - הבהמה נסקלת, והקטנה פטורה.
- אם הייתה גדולה - שתיהן נסקלות, האשה והבהמה.
- אם הייתה מבת שלוש שנים ולמטה - אין הבהמה נסקלת.
ההיגיון: אלה אותם גבולות גיל שלמדנו בהלכה יג: בן תשע שנים ויום אחד, ובת שלוש שנים ויום אחד.
- מעל הגיל: המעשה נחשב "ביאה". הקטן עצמו פטור, כי אינו בר עונשין. אבל הבהמה נסקלת, כי סקילתה אינה עונש. היא באה מפני התקלה והקלון שנעשו על ידה (כמו שהבאנו מן המשנה בהלכה טז), ואלה קיימים גם כשהאדם קטן.
- מתחת לגיל: אין כאן ביאה כלל, ולכן גם הבהמה אינה נסקלת.
מונחים: "נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ" - נסקלת בגללו. "קְטַנָּה" - ילדה שעדיין לא הגיעה לגיל מצוות. "הֶעֶרָת בָּהּ" - התחילה בה את הביאה.

יח. וְכֵן הַשּׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּשְׁגָגָה (=חכמים הסתפקו מה הסיבה שבגללה הבהמה נסקלת, האם מצד שהיא הביאה את האדם לתקלה – וכאן זה בשוגג אז לא נסקול אותה. או שיש כאן קלון שהיה מעשה ביאה בין בהמה לאדם, ולכן נסקול אותה גם בשוגג, כי המעשה נעשה. סיבת הסקילה לא הוכרעה, ולכן מספק לא סולקין אותה), וְהָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה - אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת עַל יָדָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים.
כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן שֶׁהָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן - הַקָּטָן פָּטוּר, וְהַגָּדוֹל חַיָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן - הַיָּשֵׁן פָּטוּר. אֶחָד מֵזִיד וְאֶחָד שׁוֹגֵג - הַמֵּזִיד חַיָּב, וְהַשּׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן. אֶחָד אָנוּס וְאֶחָד בְּרָצוֹן - הָאָנוּס פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

בשגגה - הבהמה אינה נסקלת; וכלל לכל העריות.
הדין המעשי:
- השוכב עם בהמה בשגגה, או אשה שהביאה בהמה עליה בשגגה - אין הבהמה נסקלת בגללם, אף שהם גדולים.
- כלל לכל העריות:
- אחד גדול ואחד קטן - הקטן פטור, והגדול חייב.
- אחד ער ואחד ישן - הישן פטור.
- אחד מזיד ואחד שוגג - המזיד חייב (מיתה, כרת או מלקות), והשוגג מביא קרבן.
- אחד אנוס ואחד ברצון - האנוס פטור.
הבסיס והמקור: שני הטעמים לסקילת הבהמה הם אלה שהבאנו מן המשנה (סנהדרין ז, ד) בהלכה טז: "תקלה", ו"שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".
ההיגיון:
- שוגג: "רמב"ם לעם" מבאר שחכמים הסתפקו מה הסיבה שבגללה הבהמה נסקלת. אם הסיבה היא שהבהמה הביאה את האדם לתקלה (לחטא) - בשוגג אין חטא, ולא נסקול אותה. ואם הסיבה היא הקלון, שנעשה מעשה ביאה בין בהמה לאדם - המעשה נעשה גם בשוגג, ונסקול אותה. הספק לא הוכרע, ולכן מספק אין סוקלים אותה.
- הכלל: הרמב"ם מסכם כאן את מה שלמד בפרק. הקטן פטור (הלכה יג); השוגג מביא קרבן, חטאת קבועה (הלכה א); האנוס פטור (הלכה ט). הישן דינו כאנוס, כי לא עשה דבר מדעתו. בכל זוג כזה, כל אחד נידון לפי מצבו שלו: אם אחד חייב והשני פטור, הפטור אינו פוטר את החייב.
מונחים: "בִּשְׁגָגָה" - בטעות, בלי לדעת. "עַל יָדָן" - בגללם. "עֵר" - מי שאינו ישן. "מֵזִיד" - מי שעשה בכוונה ובידיעה. "בְּרָצוֹן" - מרצונו. "קָלוֹן" - בושה, ביזיון.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" לכאן נדפס "ולכן מספק לא סולקין אותה", וצריך להיות "סוקלין". הועתק כלשון הסריקה.

יט. וְאֵין הָעֵדִים נִזְקָקִין לִרְאוֹת הַמְנָאֲפִין שֶׁהֶעֱרוּ זֶה בָּזֶה וְהִכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת - אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ אוֹתָן דְּבוּקִין זֶה בָּזֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבּוֹעֲלִין, הֲרֵי אֵלּוּ נֶהֱרָגִין בִּרְאִיָּה זוֹ; וְאֵין אוֹמְרִין: 'שֶׁמָּא לֹא הֶעֱרָה', מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקַת צוּרָה זוֹ שֶׁהֶעֱרָה.

מה העדים צריכים לראות.
הדין המעשי: העדים אינם צריכים לראות את ההעראה עצמה ("כמכחול בשפופרת"). מספיק שיראו אותם דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים, ועל פי ראייה זו נהרגים. אין אומרים "שמא לא הערה", כי חזקתה של צורה כזו שהערה.
הבסיס והמקור: בגמרא (מכות ז, א) שאלו: איך דנים דיני נפשות בעריות, אם צריך לשאול את העדים "ראיתם כמכחול בשפופרת?". והשיבו כדברי שמואל: "במנאפים - משיראו כמנאפים".
ההיגיון: אילו דרשו מן העדים לראות את ההעראה ממש, כמעט אי אפשר היה לקיים את דין התורה בעריות. מצב כזה מעיד על עצמו, ולכן בית הדין סומך על ה"חזקה" שלו. הלכה זו פותחת את החלק האחרון של הפרק (הלכות יט-כג), שעוסק בשאלה איך בית הדין יודע: מה העדים צריכים לראות, ומתי סומכים על חזקה.
מונחים: "נִזְקָקִין" - צריכים. "הַמְנָאֲפִין" - העוברים על איסור ערוה. "מִכְחוֹל" - מקל דק שבו מורחים כחל (צבע) לעיניים. "שְׁפוֹפֶרֶת" - צינור קטן, הנרתיק שבו שומרים את הכחל. "דְּבוּקִין" - צמודים. "חֶזְקַת" - הנחה שמבוססת על מה שרגיל להיות.

כ. מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר [=שהוא קרוב] - דָּנִין בּוֹ עַל פִּי הַחֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה קָרוֹב; וּמַלְקִין וְשׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין וְחוֹנְקִין עַל חֲזָקָה זוֹ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהֻחְזַק שֶׁזּוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אִמּוֹ, וּבָא עָלֶיהָ בְּעֵדִים - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אוֹ נִשְׂרָף אוֹ נִסְקָל; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזּוֹ הִיא אֲחוֹתוֹ, אוֹ אִמּוֹ, אוֹ בִּתּוֹ - אֶלָּא בַּחֲזָקָה בִּלְבַד. וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם, וְתִינוֹק מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ, וְהִגְדִּילַתּוּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בְּנָהּ, וּבָא עָלֶיהָ, וֶהֱבִיאוּהָ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהָ. רְאָיָה לְדִין זֶה, מַה שֶּׁדָּנָה תּוֹרָה בִּמְקַלֵּל אָבִיו וּמַכֵּה אָבִיו שֶׁיּוּמַת - וּמִנַּיִן לָנוּ רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה אָבִיו? אֶלָּא בַּחֲזָקָה; כָּךְ שְׁאָר הַקְּרוֹבִים בַּחֲזָקָה.

דנים על פי חזקה.
הדין המעשי:
- מי שמוחזק כקרוב ("שאר בשר") - דנים בו על פי החזקה, אף שאין ראיה ברורה שהוא קרוב. מלקים, שורפים, סוקלים וחונקים על פי חזקה זו.
- למשל: מי שמוחזק שזו אחותו, בתו או אמו, ובא עליה בעדים - לוקה, נשרף או נסקל, לפי הערוה. וזה אף שאין ראיה ברורה שזו אחותו, אמו או בתו, אלא חזקה בלבד.
- המעשה: אשה באה לירושלים ותינוק מורכב על כתפה, וגידלה אותו בחזקת שהוא בנה; הוא בא עליה, והביאוה לבית דין וסקלוה.
- הראיה: התורה דנה מקלל אביו ומכה אביו במיתה. ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו? אלא בחזקה. כך שאר הקרובים בחזקה.
הבסיס והמקור: הסוגיה בגמרא (קידושין פ, א) מבררת שבית דין "סומכין על החזקה", ומביאה את מעשה האשה שבאה לירושלים, ואת הראיה מן המכה והמקלל. הפסוקים: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם, יז).
ההיגיון: כמעט אף פעם אי אפשר להוכיח בוודאות מי אביו של אדם. אילו בית הדין היה דורש ראיה ברורה, לא היה אפשר לדון לעולם מכה אביו או מקלל אביו, וגם לא את רוב העריות, שרובן קרובות. מזה שהתורה עצמה קבעה עונש למכה אביו, למדנו שהתורה סומכת על החזקה - על מה שכולם יודעים ורואים - אפילו בדיני נפשות.
מונחים: "שְׁאֵר בָּשָׂר" - קרוב משפחה. "הֻחְזַק" - ידוע ומקובל על כולם. "חֲזָקָה" - הנחה שמבוססת על מה שכולם רואים ויודעים. "מֻרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵפָהּ" - יושב על כתפה. "וְהִגְדִּילַתּוּ" - וגידלה אותו.

כא. אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם, הוּא אוֹמֵר: 'אִשְׁתִּי', וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'בַּעֲלִי' - אִם הֻחְזְקָה בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ, הוֹרְגִין עָלֶיהָ (=אם זינתה עם אדם אחר); אֲבָל בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין הוֹרְגִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ (=כי אולי יתברר שהיא לא אשתו).

איש ואשה שבאו ממדינת הים.
הדין המעשי: איש ואשה הגיעו ממקום רחוק. הוא אומר "אשתי", והיא אומרת "בעלי".
- אם הוחזקה בעיר שלושים יום שהיא אשתו - הורגים עליה. כלומר, כפי ש"רמב"ם לעם" מבאר: אם זינתה עם אדם אחר, דנים אותם בדין אשת איש.
- אבל בתוך שלושים יום - אין הורגים עליה משום אשת איש.
ההיגיון:
- חזקה של זמן: כמו בהלכה הקודמת, בית הדין דן על פי חזקה. אבל הדיבור של שניהם לבדו אינו יוצר חזקה מיד. רק כשהם חיים יחד בעיר שלושים יום כבעל ואשה, והכל רואים אותם כך, נוצרת חזקה.
- בתוך השלושים: "רמב"ם לעם" מסביר: אולי יתברר שהיא לא אשתו. ובדיני נפשות אין ממיתים כל זמן שיש ספק כזה.
מונחים: "מְדִינַת הַיָּם" - ארץ רחוקה, מעבר לים. "הוֹרְגִין עָלֶיהָ" - ממיתים בגללה, כלומר דנים בדין אשת איש. "הֻחְזְקָה" - הייתה ידועה כך.

כב. הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה נִדָּה (=ואסורה בזמן הזה בביאה) בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ (=שכנותיה ראו שהיא לובשת בגדים שמיוחדים לזמן שהיא נידה), בַּעֲלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה.
הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ (=בעל שהזהיר את אישתו שלא תיסתר עם איש פלוני), וְנִסְתְּרָה, וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁנִּטְמָאת (=שהיא זינתה באותו סתירה), וְהָיָה בַּעֲלָהּ כֹּהֵן, וּבָא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה עָלֶיהָ (=אם העידו שני עדים שהבעל בא עליה) מִשּׁוּם זוֹנָה (=והכוהן אסור לבוא על אישה זונה); אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הָעֵדוּת בְּעֵד אֶחָד (=למרות שהעיקר העדות כאן היא רק על פי עד אחד שהעיד שהיא זינתה בסתירה, ובדרך כלל לוקין רק על פי שני עדים), כְּבָר הֻחְזְקָה בּוֹ זוֹנָה (=היות שכאן היא הוחזקה על ידי בעלה לזונה, כי הוא כבר קינא לה שלא תיסתר עם אותו אחד, והיא הלכה ונסתרה – עד אחד נאמן להחזיקה לזונה).

חזקת נדה, וחזקת זונה על פי עד אחד.
הדין המעשי:
- אשה שהוחזקה נדה אצל שכנותיה - בעלה לוקה עליה משום נדה, אם בא עליה.
- בעל שקינא לאשתו, והיא נסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאה. הבעל כהן, ובא עליה אחר כך - הוא לוקה עליה משום זונה. ואף שעיקר העדות על הזנות היא של עד אחד בלבד, כבר הוחזקה בכך זונה.
הבסיס והמקור: גם כאן הדין נשען על הכלל שבית הדין "סומכין על החזקה" (קידושין פ, א). האיסור על כהן לשאת זונה: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז). ונאמנות עד אחד אחרי קינוי וסתירה נלמדת מן הפסוק "ועד אין בה" (במדבר ה, יג), כפי שלמדנו בהלכות סוטה.
ההיגיון:
- חזקת נדה: "רמב"ם לעם" מסביר: שכנותיה ראו שהיא לובשת את הבגדים המיוחדים לימי נדותה. זו חזקה גלויה, ועל פיה בית הדין מלקה את הבעל.
- הכהן, שלב אחר שלב: "רמב"ם לעם" מבאר: הבעל הזהיר את אשתו שלא תיסתר עם איש פלוני; היא נסתרה; עד אחד העיד שזינתה באותה סתירה; ואחר כך העידו שני עדים שהבעל בא עליה. הכהן אסור לבוא על אשה זונה, ולכן הוא לוקה.
- למה עד אחד מספיק: בדרך כלל מלקים רק על פי שני עדים. אבל כאן, "רמב"ם לעם" מסביר, האשה כבר הוחזקה על ידי בעלה לזונה: הוא קינא לה, והיא הלכה ונסתרה. במצב כזה עד אחד נאמן להחזיק אותה זונה. העד אינו בונה את החשד מאפס; הוא משלים את מה שהקינוי והסתירה כבר יצרו.
- שני עדים על מעשה הבעל: על המעשה שבגללו הכהן לוקה, שבא עליה, צריך שני עדים, כרגיל. רק על הזנות הקודמת של האשה מספיק עד אחד.
מונחים: "בִּשְׁכוּנוֹתֶיהָ" - אצל שכנותיה. "הַמְקַנֵּא" - בעל שהזהיר את אשתו בפני עדים שלא תיסתר עם פלוני. "וְנִסְתְּרָה" - נשארה עמו לבד, במקום סגור. "שֶׁנִּטְמָאת" - שזינתה. "זוֹנָה" - כאן: אשה שזינתה, שאסורה לכהן.

כג. הָאָב שֶׁאָמַר: 'בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ (=הוא אינו צריך הוכחה שהוא קידש אותה לאדם פלוני, והיא יכולה להינשא לו) - אִם זִנָּת, אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו (=כי התורה האמינה לו רק כדי לאסור אותה לאחרים, אבל לא האמינה לו כדי להרוג אותה), עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: 'מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי' - אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק.

"בתי זו מקודשת" - נאמן לאסור, ולא להמית.
הדין המעשי:
- אב שאמר "בתי זו מקודשת לזה" - נאמן, והיא תינשא לו. אבל אם זינתה - אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו עדים שהתארסה בפניהם.
- וכן אשה שאמרה "מקודשת אני" - אינה נהרגת על פיה, עד שיהיו עדים, או שתוחזק כאשת איש (כמו בהלכה כא).
הבסיס והמקור: נאמנות האב נלמדת מן הפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז): התורה מאמינה לאב כשהוא אומר למי נתן את בתו.
ההיגיון:
- נאמן לאסור: "רמב"ם לעם" מסביר: האב אינו צריך להוכיח שקידש אותה לאדם פלוני, והיא יכולה להינשא לו, ואסורה לאחרים.
- לא להמית: אבל, כלשון "רמב"ם לעם", "התורה האמינה לו רק כדי לאסור אותה לאחרים, אבל לא האמינה לו כדי להרוג אותה". כדי להמית, צריך עדים שראו את הקידושין.
- האשה עצמה: גם כשהאשה אומרת על עצמה "מקודשת אני", אין ממיתים על פי דבריה, אלא אם כן יש עדים, או שהוחזקה כאשת איש.
מונחים: "מְקֻדֶּשֶׁת" - מאורסת, בקידושין. "נֶאֱמָן" - דבריו מתקבלים. "שֶׁנִּתְאָרְסָה" - שהתקדשה. "תֻּחְזַק" - תהיה מוחזקת, ידועה כאשת איש.
המסר החותם של הפרק: הפרק נפתח ברשימת העריות ובעונשים החמורים שלהן: מיתות בית דין, כרת ומלקות. אבל חלקו השני עוסק כמעט כולו בגבולות. מתי המעשה נחשב "ביאה" (הלכות י-יא); מאיזה גיל (יג, יז); מה דינם של מתעסק, שוגג, ישן ואנוס (יב, יח); ולבסוף - איך בית הדין יודע: מה העדים צריכים לראות, ומתי סומכים על חזקה (יט-כג). ההלכה האחרונה מסכמת את הגישה כולה: התורה מאמינה לאב כדי לשמור על הקדושה - לאסור - אבל לא כדי להמית. כך נפתח ספר קדושה: חומרה גדולה בשמירת הקדושה, ולצידה זהירות גדולה בדיני נפשות.
מחר: פרק ב, "איסורי עריות וקרובות בזנות ובקידושין".