יום שני · תאריך 19/10/2026 · ח' מרחשון ה'תשפ"ז
היום יום: ח' חשון ה'תש"ד — "מצוה לשון צוותא וחיבור": העושה מצוה מתחבר עם העצמות, וזהו "שכר מצוה מצוה"; משל החכם והאיש הפשוט
לימוד פרשת השבוע: פרשת לך לך — בראשית י״ב:י״ד ← י״ג:ד׳ (11 פסוקים — שרי בבית פרעה, הנגעים הגדולים, "קח ולך", ועליית אברם ממצרים אל המזבח בבית אל)
תניא: אגרת הקודש סימן כ״ו — "והנה כשהמלכות דאצילות" ← "כנודע מהאריז"ל": מלכות דאצילות המתלבשת בקליפת נוגה לברר הניצוצות נקראת "עץ הדעת טוב ורע", סוד גלות השכינה; לכן עיקר הלימוד בגלות הוא בירור איסור והיתר
רמב״ם: הלכות סוטה פרק ד׳ (שלם) — הלכות א׳ ← י״ט · דיני השקאת הסוטה, פסולי המגילה, המים והמנחה, ומצות קינוי · סיום הלכות סוטה וספר נשים
היום יום
שבת קודש · ח חשון · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: לך לך, שביעי עם פירש"י.
תהלים: מד־מח.
תניא: ומ"ש . . . 288 מסטרא דרע.
מִצְוָה לְשׁוֹן צַוְתָא וְחִבּוּר, וְהָעוֹשֶׂה מִצְוָה מִתְחַבֵּר עִם הָעַצְמוּת בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא הַמְצַוֶּה אֶת הַצִּוּוּי הַהוּא. וְזֶהוּ שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה, דְּזֶה מַה שֶּׁנִּתְחַבֵּר עִם עַצְמוּת אוֹר־אֵין־סוֹף מְצַוֶּה הַצִּוּוּי, זֶהוּ שְׂכָרוֹ. וְיוּבָן בְּמָשָׁל גַּשְׁמִי: אִישׁ פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר יֵשׁ לוֹ בִּטּוּל פְּנִימִי אֶל הַחָכְמָה וּמַעֲלַת חָכָם, בְּבִטּוּל דְּהֶעְדֵּר תְּפִיסַת מָקוֹם לְגַמְרֵי. וְכֵן גַּם בְּהֶרְגֵּשׁ הֶחָכָם הֲרֵי אִישׁ הַפָּשׁוּט אֵינוֹ נִכְנָס אֶצְלוֹ בְּגֶדֶר אֱנוֹשִׁי כְּלָל – וְאֵין זֶה דִּמְבַטְּלוֹ וְדוֹחֶה אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, דְּזֶהוּ מִדָּה רָעָה – וְנֶחְשָׁב בְּעֵינָיו שֶׁאֵין לוֹ קֶשֶׁר שֶׁל יַחַס עִמּוֹ כְּלָל. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֶחָכָם יְצַוֶּה לָאִישׁ הַפָּשׁוּט לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר בִּשְׁבִילוֹ, הִנֵּה בְּצִוּוּי זֶה נוֹלָד מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַפָּשׁוּט, הֵן לְעַצְמוֹ שֶׁמַּרְגִּישׁ מְצִיאוּתוֹ אֲשֶׁר הוּא יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוַת הֶחָכָם וְלוֹ צִוָּה הֶחָכָם לַעֲשׂוֹת דָּבָר, וְהֵן בְּעֵינֵי הֶחָכָם נֶחְשָׁב לִמְצִיאוּת אֲשֶׁר אֵלָיו יְדַבֵּר וִיצַוֶּה, וּלְבַד זֹאת הֲרֵי צִוּוּי זֶה מְאַחֵד הֶחָכָם הָרָם וְנַעֲלֶה עִם הָאִישׁ הַפָּשׁוּט בְּיוֹתֵר. וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן.
וּמוּבָן גַּם כֵּן אֲשֶׁר בְּיַחַס לְהַנַּ"ל, אֵין הֶבְדֵּל כְּלָל בַּמֶּה יִהְיֶה הַצִּוּוּי, אִם דָּבָר גָּדוֹל וְנַעֲלֶה אוֹ קָטָן וּפָשׁוּט.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "שבת קודש", כי בשנת ה'תש"ד חל ח' חשון בשבת, שבת פרשת לך לך. לכן בלוח השיעורים שלה כתוב בחומש "לך לך, שביעי", העלייה האחרונה של הפרשה. השנה (ה'תשפ"ז) ח' מרחשון חל ביום שני, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "שני" של פרשת לך לך. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ח' מרחשון), ולא לפי יום השבוע.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו שתי פסקאות. הפסקה הראשונה מבארת מה פירוש המילה "מצוה", ומה השכר של מצוה, ומבהירה זאת במשל של חכם ואדם פשוט. הפסקה השנייה מוסיפה מסקנה קצרה. הרשומה כולה בלשון הקודש; אין בה יידיש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת לך לך, "שביעי" עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים מ"ד עד מ"ח, השיעור של היום השמיני בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ו, מן "ומ"ש" (= "ומה שכתב") ועד "מסטרא דרע". במקום מספר העמוד מודפס כאן 288, בספרות רגילות, ואילו אתמול נדפס "קמד" באותיות. אין זו טעות: גם בשורות אחרות בלוח מופיעים מספרים כאלה. כנראה זהו מספור עמודים רציף: 288 = 2 × 144, כלומר העמוד השני של דף קמד. (בחוברת, שיעור התניא מחולק מעט אחרת, לפי סימני הימים שבה: את "ומ"ש האריז"ל" למדנו כבר אתמול.)
★ "מצוה לשון צותא וחבור" — "צַוְתָא" בארמית פירושה חברותא, ביחד (כמו "בצוותא חדא"). המילה "מצוה" נדרשת כאן לא רק מלשון ציווי, פקודה, אלא גם מלשון צוותא, חיבור. מי שעושה מצוה מתחבר עם מי שציווה אותה. ומי ציווה? לא "כוח" אלוקי זה או אחר, אלא העצמות של הקב"ה, עצמו ממש. כל מצוה, בכל פרט, היא נקודת מגע ישירה עם הקב"ה.
★ "וזהו שכר מצוה מצוה" — זו לשון המשנה במסכת אבות (פרק ד', משנה ב'): "שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה". בפשטות פירושה: השכר על מצוה אחת הוא שזוכים לעשות מצוה נוספת. הרשומה מפרשת זאת בעומק: המצוה עצמה היא השכר. החיבור עם עצמות אור אין סוף, שנוצר ברגע עשיית המצוה, הוא השכר הגדול ביותר שאפשר לקבל. כל שכר אחר, בעולם הזה או בעולם הבא, קטן ממנו.
★ המשל: החכם והאדם הפשוט — כדי להבין איך אדם מוגבל יכול "להתחבר" עם הקב"ה, הרשומה מביאה משל מחיי בני אדם:
· האדם הפשוט מול החכם — אדם פשוט מאוד חש ביטול פנימי כלפי החכמה וכלפי מעלת החכם. בעיניו, הוא עצמו אינו "תופס מקום" כלל ליד החכם.
· החכם מול האדם הפשוט — גם החכם, בהרגשתו, אינו רואה את האדם הפשוט כמי שנמצא "בגדר אנושי" ביחס אליו. הרשומה מדגישה: אין זה זלזול ("דמבטלו ודוחה אותו"), שהרי זלזול באדם הוא מידה רעה. זהו רק המרחק העצום ביניהם: החכם מרגיש שאין ביניהם שום קשר של יחס.
· הציווי משנה הכל — כשהחכם מצווה על האדם הפשוט לעשות דבר בשבילו, "נולד" האדם הפשוט כ"מציאות", בשני הכיוונים: בעיני עצמו, הוא מרגיש שהוא קיים, שהוא מסוגל לקיים את ציווי החכם, ושהחכם פנה דווקא אליו. בעיני החכם, הוא נעשה מציאות שאליה מדברים ואותה מצווים.
· ויותר מזה — הציווי מאחד את החכם הרם והנעלה עם האדם הפשוט ביותר. ביניהם נוצר קשר.
"והנמשל מובן": הקב"ה הוא "החכם" שאין ערוך אליו, ואנחנו "האדם הפשוט". דרך המצוה, הקב"ה "פונה" אלינו, נותן לנו מקום וחשיבות, ומתאחד איתנו.
★ "אין הבדל כלל במה יהיה הציווי" — מן המשל עולה מסקנה: החיבור נוצר מעצם הציווי, ולא מגודל המעשה. לכן מבחינה זו אין הבדל אם המצוה גדולה ונעלית או קטנה ופשוטה. גם בעשיית "שליחות" קטנה בשביל החכם, האדם הפשוט מתחבר אליו לגמרי. כך גם מצוה "קלה" מחברת לקב"ה בדיוק כמו מצוה "חמורה".
המסר ליום: אתמול למדנו שאחרי מתן תורה מתחילים מן המעשה. היום מתברר למה המעשה הוא כל כך חשוב: בכל מצוה, גם הפשוטה ביותר (ברכה, נתינת מטבע לצדקה, הנחת תפילין), אנחנו מתחברים עם הקב"ה עצמו. אל תחשוב "מה כבר יש במצוה קטנה אחת". ברגע שעשית אותה, נוצר חיבור, וזה השכר עצמו.
חומש עם רש״י
בראשית פרק י״ב פסוק י״ד
(יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת־הָאִשָּׁה כִּי־יָפָה הִוא מְאֹד:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר בָּא אַבְרָם לְמִצְרַיִם — רָאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה, כִּי יָפָה הִיא מְאֹד.
★ היום, יום שני ח' מרחשון, ממשיכים את פרשת לך לך. אתמול הסתיים השיעור כשאברם ושרי עומדים בפתחה של מצרים: בגלל הרעב הכבד ירדו מארץ כנען, ואברם, שחשש שהמצרים יהרגו אותו כדי לקחת את אשתו היפה, ביקש ממנה: "אמרי נא אחתי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (פסוק יג). היום נלמד מה קרה בפועל: שרי נלקחת לבית פרעה, ה' מכה את פרעה ואת ביתו בנגעים, ופרעה משלח את אברם ואת אשתו — ובהמשך השיעור (יג, א–ד) אברם עולה ממצרים וחוזר אל המקום שבו בנה מזבח, בין בית אל לבין העי.
★ שימו לב: החשש של אברם התממש מיד, ברגע הכניסה — "ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד". אבל הפסוק פותח בלשון יחיד: "כבוא אברם מצרימה", ולא "כבואם", אף ששרי באה עמו. רש"י ילמד מכך פרט מפתיע על האופן שבו נכנסה שרי למצרים.
★ מטרת הפסוק: לתאר את רגע הכניסה למצרים — שבו הסכנה שאברם צפה מראש נעשית מציאות.
★ מילות מפתח: "כְּבוֹא" — כאשר בא, כשנכנס (אונקלוס: "כַּד עַל", כאשר נכנס); "וַיִּרְאוּ" (אונקלוס: "וַחֲזוֹ"); "יָפָה" (אונקלוס: "שַׁפִּירָא"); "הִוא" — נקרא "הִיא": בתורה נכתבת המילה "היא" בדרך כלל בוי"ו, ונקראת ביו"ד (ואונקלוס: "הִיא"); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא").
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מ) שואלים: "ואת שרה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה". כשהגיע אברם לבית המכס שבגבול מצרים, שאל אותו המוכס: כלים אתה טוען? אמר: אתן מכס של כלים. זהב אתה טוען? אמר: אתן מכס של זהב. משי? מרגליות? — על הכל הסכים אברם לשלם, ובלבד שלא יפתחו את התיבה. אמר לו המוכס: אי אפשר, אלא פתח והראה לנו. כיון שפתח את התיבה — "הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה". זהו המקור לדברי רש"י שלהלן.
★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניות לשיחות קודש שבתחילת הפרשה (פסוק א) צוינה שיחה (לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 57), שבה מבואר ששם הפרשה, "לך לך", הוא עלייה — וכל פרטי הפרשה, גם אלו שנראים כירידה, הם חלק מן העלייה. הירידה למצרים ולקיחת שרי לבית פרעה הן הדוגמה הבולטת ל"ירידה" כזו; ואכן, בסופו של המעשה יוצא אברם ממצרים "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב).
★ המסר ליום: אברם ניסה להסתיר את שרי בתיבה — ובכל זאת אורה התגלה, ו"הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה". כך גם הנשמה היהודית: גם כשהיא "סגורה בתיבה", בתוך גלות ובתוך סביבה זרה, האור שלה אינו נעלם — ובבוא הרגע הוא מאיר את כל סביבתה.
וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה • הָיָה לוֹ לוֹמַר "כְּבוֹאָם מִצְרָיְמָה", אֶלָּא לָמֵד שֶׁהִטְמִין אוֹתָהּ בְּתֵבָה, וְעַל־יְדֵי שֶׁתָּבְעוּ אֶת הַמֶּכֶס, פָּתְחוּ וְרָאוּ אוֹתָהּ.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: שרי ירדה עם אברם למצרים — כבר נאמר (פסוק יא): "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו". אם כן, היה הכתוב צריך לומר "כבואם מצרימה", בלשון רבים. מדוע הוא מזכיר רק את אברם?
★ רש"י משיב: "למד שהטמין אותה בתבה" — הלשון "כבוא אברם" מלמדת שבכניסה למצרים נראה רק אברם; את שרי הסתיר בתיבה, כדי שאיש לא יראה אותה. ומה קרה? "על ידי שתבעו את המכס" — בגבול עמדו מוכסים שגבו מס על כל סחורה שנכנסה לארץ; הם דרשו לדעת מה יש בתיבה, "פתחו וראו אותה". וכך — "ויראו המצרים את האשה".
★ נמצא שאברם נקט שני אמצעי זהירות: הראשון — להסתיר את שרי בתיבה, שלא יראו אותה כלל; והשני, אם בכל זאת תתגלה — שתאמר "אחתי אני". האמצעי הראשון נכשל בבית המכס, ומכאן ואילך נכנסת לפעולה התכנית השנייה.
★ המסר ליום: אברם עשה כל מה שביכולתו כדי להגן על שרי — ובכל זאת התכנית לא הצליחה. האדם חייב לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו, אבל ההצלה האמיתית באה מה'; וכפי שיתברר בהמשך השיעור, ה' הוא ששמר על שרי בבית פרעה.
בראשית פרק י״ב פסוק ט״ו
(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְרָאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַּרְעֹה (גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת), וְשִׁבְּחוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה; וְנִלְקְחָה הָאִשָּׁה אֶל בֵּית פַּרְעֹה.
★ הידיעה עולה במהירות במעלה השלטון: תחילה ראו אותה "המצרים" — אנשי המכס שבגבול (פסוק יד); מהם הגיע הדבר אל "שרי פרעה", גדולי המלכות; והם שיבחו אותה "אל פרעה". והתוצאה — מיידית: "ותקח האשה בית פרעה".
★ שימו לב: "וַתֻּקַּח" — בלשון סביל: היא נלקחה, ולא הלכה מרצונה. ושימו לב גם שאברם אינו מוזכר כלל בפסוק הזה: הוא עומד מן הצד, חסר אונים, כשאשתו נלקחת לארמון המלך.
★ מטרת הפסוק: לתאר את הנסיון הקשה שבא על אברם ושרי — ולהכין את הקרקע להתערבות ה' בפסוקים הבאים.
★ מילות מפתח: "שָׂרֵי פַרְעֹה" — השרים והגדולים של פרעה (אונקלוס: "רַבְרְבֵי פַרְעֹה", גדולי פרעה); "וַיְהַלְלוּ" — שיבחו (אונקלוס: "וְשַׁבָּחוּ"); "וַתֻּקַּח" — נלקחה (אונקלוס: "וְאִדַּבָּרַת", הובלה); "בֵּית פַּרְעֹה" — אל בית פרעה (אונקלוס: "לְבֵית פַּרְעֹה").
★ מדרש: על יופייה של שרה אמרו בגמרא (בבא בתרא נח, א): "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם" — כלומר, יופייה היה בדרגה אחרת לגמרי מכל שאר הנשים. ובגמרא (מגילה טו, א) היא נמנית ראשונה בין "ארבע נשים יפיפיות" שהיו בעולם. אין פלא אפוא שהשרים מיהרו לספר עליה למלך.
★ המסר ליום: גם כשאדם נראה "חסר אונים" — כשהדברים נלקחים מידיו ואין בכוחו לשנות דבר — הוא אינו לבד. אברם אינו מוזכר בפסוק, אבל ה' נמצא בכל צעד, וההצלה כבר בדרך.
וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה • הִלְלוּהָ בֵּינֵיהֶם לוֹמַר: 'הֲגוּנָה זוֹ לַמֶּלֶךְ'.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: "ויהללו אתה אל פרעה" — מה היה תוכן ה"הילול"? ומה פירוש "אל פרעה" — וכי השרים עמדו לפני פרעה ושיבחו בפניו את יופייה של אשה זרה?
★ רש"י מבאר: "הללוה ביניהם" — השבחים נאמרו בין השרים לבין עצמם; ותוכנם: "הגונה זו למלך" — אשה כזו ראויה למלך. כלומר, "אל פרעה" אין פירושו שדיברו אל פרעה, אלא שהשבח עצמו היה ביחס לפרעה: הם הסכימו ביניהם שהיא מתאימה לו — ומכאן הדרך הייתה קצרה אל "ותקח האשה בית פרעה".
★ המסר ליום: שיחה אחת בין שרים — "הגונה זו למלך" — הספיקה כדי להביא את שרה לבית פרעה. לדיבור יש כוח עצום, לטוב ולמוטב: "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא). כדאי לחשוב לפני כל מילה שאנו אומרים על אדם אחר — לאן היא עלולה להוביל.
בראשית פרק י״ב פסוק ט״ז
(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב פַּרְעֹה בִּגְלָלָהּ, וְהָיוּ לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַחֲמוֹרִים, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וַאֲתוֹנוֹת (חֲמוֹרוֹת) וּגְמַלִּים.
★ מה שאברם אמר לשרי — "למען ייטב לי בעבורך" (פסוק יג) — מתקיים כאן כמעט מילה במילה: "ולאברם היטיב בעבורה". פרעה, שחשב שאברם הוא אחיה של שרי, העניק לו מתנות רבות, כדרך מי שבא לקחת אשה ומכבד את משפחתה.
★ הרשימה הארוכה — צאן ובקר, חמורים, עבדים ושפחות, אתונות וגמלים — היא רשימת העושר של אותם ימים. מכאן מתחיל עושרו הגדול של אברם, שעליו נאמר בהמשך השיעור: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (יג, ב).
★ שימו לב: בהמשך הפרשה, אחרי מלחמת המלכים, יסרב אברם לקבל ממלך סדום אפילו "חוט ועד שרוך נעל", "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (יד, כג). ואילו כאן הוא מקבל מתנות רבות מפרעה. מה ההבדל בין המקרים — שאלה שדנו בה מפרשים רבים.
★ מטרת הפסוק: להראות שההבטחה "ואברכך" (פסוק ב), שרש"י פירש "בממון", מתחילה להתקיים — ודווקא בתוך הירידה למצרים.
★ מילות מפתח: "הֵיטִיב" — עשה טוב, נתן טובות (אונקלוס: "אוֹטִיב"); "בַּעֲבוּרָהּ" — בגללה (אונקלוס: "בְּדִילַהּ", בשבילה); "בָקָר" (אונקלוס: "תוֹרִין", שוורים); "וּשְׁפָחֹת" (אונקלוס: "וְאַמְהָן", ואמהות); "וַאֲתֹנֹת" — חמורות (אונקלוס: "וְאַתְנָן").
★ מדרש: בין "העבדים והשפחות" שבאו לבית אברם ממצרים, מוכרת במיוחד שפחה אחת: בהמשך הפרשה (טז, א) נאמר על שרי: "ולה שפחה מצרית ושמה הגר". ורש"י שם מביא מן המדרש (בראשית רבה) שהגר הייתה בתו של פרעה; כשראה פרעה את הנסים שנעשו לשרה בביתו, אמר: "מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר".
★ ועוד: בגמרא (בבא מציעא נט, א), שהבאנו אתמול, למדו חז"ל מפסוקנו: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם היטיב בעבורה".
★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניות לשיחות קודש שבפסוק יג (מאתמול) צוינה שיחה (לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 38) העוסקת ב"שאלה הידועה" — כיצד העמיד אברהם את שרה בסכנה "בשביל טובתו", כלומר בשביל המתנות שבפסוקנו — ובביאור תשובת הזוהר בזה.
★ המסר ליום: "ולאברם היטיב בעבורה" — ההצלחה והשפע שבבית באים, פעמים רבות, בזכות האשה. ראוי לזכור זאת ולהכיר בכך בכל יום, ולא רק ברגעים מיוחדים.
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב • פַּרְעֹה בַּעֲבוּרָהּ.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: "ולאברם היטיב בעבורה" — מי היטיב? הפסוק אינו מציין את הנושא. ובפסוק הקודם הוזכרו גם "שרי פרעה" וגם פרעה עצמו.
★ רש"י משלים בשתי מילים: "פרעה בעבורה" — פרעה הוא שהיטיב לאברם, ובעבור שרה. כלומר, המתנות לא היו של השרים שהביאו אותה, אלא של המלך עצמו, שרצה לכבד את מי שחשב לאחיה.
★ ושימו לב לסדר הפסוקים: המתנות ניתנו עוד לפני הנגעים (פסוק יז). פרעה העניק אותן מרצונו, בשעה ששרה כבר הייתה בביתו — והן נשארו בידי אברם גם אחרי שהתברר שהיא אשתו.
★ המסר ליום: פרעה ביקש לקנות את שרה במתנות — אבל את מה שהוא קדוש אי אפשר לקנות. המתנות נשארו אצל אברם, ושרה חזרה אליו בשלמותה.
בראשית פרק י״ב פסוק י״ז
(יז) וַיְנַגַּע יְהֹוָה ׀ אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִכָּה ה' אֶת פַּרְעֹה בִּנְגָעִים (מַכּוֹת) גְּדוֹלִים, וְאֶת בֵּיתוֹ — עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.
★ נקודת המפנה: עד עכשיו פעלו בני האדם — אברם תכנן, השרים שיבחו, פרעה לקח ונתן מתנות. עכשיו ה' מתערב: פרעה וכל ביתו לוקים "נגעים גדולים".
★ שימו לב לסיום: "על דבר שרי אשת אברם". כל מצרים חשבה שהיא אחותו של אברם — אבל לפני ה' היא "אשת אברם", ובגלל זה בדיוק באו הנגעים.
★ מטרת הפסוק: להראות שה' שומר על שרה ועל קדושת הנישואין שלה — גם בארמון המלך, במקום שבו אף אדם לא יכול היה להגן עליה.
★ מילות מפתח: "וַיְנַגַּע" — היכה בנגעים, במכות (אונקלוס: "וְאַיְתִי יְיָ... מַכְתָּשִׁין", והביא ה' מכות); "נְגָעִים גְּדֹלִים" (אונקלוס: "מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין"); "וְאֶת בֵּיתוֹ" (אונקלוס: "וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ", ועל אנשי ביתו); "עַל דְּבַר" — בגלל, על עניין (אונקלוס: "עַל עֵיסַק"); "אֵשֶׁת" (אונקלוס: "אִתַּת").
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מא) מסופר שכל אותו הלילה הייתה שרה שטוחה על פניה ומתפללת: "רבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה". והשיב לה הקב"ה: כל מה שאני עושה — בשבילך אני עושה. ומלאך עמד שם ומגלב (שוט) בידו; אם אמרה לו "הך" — היה מכה, ואם אמרה "הנח" — היה מניח. זהו המקור לדברי רש"י על "על דבר שרי".
★ ועוד: בבראשית רבה (פרשה מ) נמנים פרטים רבים שאירעו לאברהם במצרים, ושחזרו אצל בניו ביציאת מצרים: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא וכבוש את הדרך לפני בניך". וביניהם: באברהם נאמר "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים", ובישראל נאמר "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים" (שמות יא, א). הנגעים שבפסוקנו הם "הקדמה" לעשר המכות.
★ המסר ליום: "אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה". לשרה לא נאמרה שום הבטחה אישית — והיא הלכה אחרי אברם מתוך אמונה פשוטה. ודווקא אמונה כזו מעוררת את השגחת ה' בגלוי. מי שהולך באמונה, גם בלי שקיבל "הבטחה" — ה' הולך עמו.
וַיְנַגַּע ה' וְגוֹ' • בְּמַכַּת רָאתָן לָקָה, שֶׁהַתַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לוֹ (בראשית רבה).
וְאֶת בֵּיתוֹ • כְּתַרְגּוּמוֹ: 'וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ', (וּמִדְרָשׁוֹ: לְרַבּוֹת כְּתָלָיו וְעַמּוּדָיו וְכֵלָיו, בְּרַשִׁ"י יָשָׁן).
עַל דְּבַר שָׂרַי • עַל־פִּי דִּבּוּרָהּ. אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ: הַךְ! וְהוּא מַכֶּה.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "וַיְנַגַּע ה' וְגוֹ'": הקושי — מה היו "הנגעים הגדולים" האלה, ומה הקשר בינם לבין המעשה? רש"י משיב: "במכת ראתן לקה" — ראתן היא מחלה קשה (שנזכרת גם בגמרא, כתובות עז, ב), "שהתשמיש קשה לו" — מחלה שבגללה אין החולה יכול לחיות עם אשה. נמצא שהמכה עצמה היא שמנעה מפרעה להתקרב לשרה: עונש ושמירה כאחד.
★ "וְאֶת בֵּיתוֹ": מה פירוש "ביתו" — הבניין, או אנשי הבית? רש"י מביא שני פירושים: (א) "כתרגומו" — אונקלוס מתרגם "וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ", כלומר אנשי ביתו של פרעה לקו גם הם; (ב) "ומדרשו" — המדרש לומד מן המילה "ביתו" גם את הבית עצמו: "לרבות כתליו ועמודיו וכליו" — אפילו הקירות, העמודים והכלים לקו. (הציון "ברש"י ישן" — שתוספת זו נמצאת בדפוסים הישנים של פירוש רש"י.)
★ "עַל דְּבַר שָׂרַי": הקושי — בדרך כלל "על דבר" פירושו "בגלל", "על עניין" (וכך מתרגם אונקלוס: "עַל עֵיסַק שָׂרַי"). רש"י, בעקבות המדרש, קורא את המילה "דבר" כ"דיבור": "על פי דבורה" — המכות באו לפי מאמרה של שרה: היא הייתה "אומרת למלאך: הך! — והוא מכה". שרה, שנראתה כשבויה חסרת אונים בבית פרעה, היא שהכתיבה בפועל את המכות.
★ המסר ליום: מי שנראית חלשה מכולם — אשה לבדה בארמון מלך זר — היא בעלת הכוח האמיתי: "הך!" — והמלאך מכה. כשאדם דבוק בה', דיבורו נעשה כלי לרצון ה', גם במקום שנראה שאין לו שום שליטה.
בראשית פרק י״ב פסוק י״ח
(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְקָרָא פַּרְעֹה לְאַבְרָם וְאָמַר: מַה זֶּה שֶׁעָשִׂיתָ לִי? לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִי שֶׁהִיא אִשְׁתְּךָ?
★ פרעה מבין שהנגעים באו בגלל שרי, "אשת אברם", ומזמן אליו את אברם. התורה אינה מפרטת כיצד נודע לו שהיא אשתו; מן הפסוק הקודם — "על דבר שרי אשת אברם" — משמע שהנגעים עצמם גילו לו זאת.
★ שימו לב לטון: פרעה, שלקח לביתו אשה זרה, מדבר כאילו הוא הנפגע: "מה זאת עשית לי?". ואברם — אינו משיב דבר. לעומת זאת, כשיחזור מעשה דומה עם אבימלך מלך גרר (פרק כ), יסביר אברהם את מעשיו: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחתי בת אבי היא" (כ, יא–יב).
★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י; הוא פותח את דברי פרעה, שימשיכו בפסוק הבא.
★ מטרת הפסוק: להראות שהשגחת ה' שינתה את המצב מן הקצה אל הקצה: פרעה, המלך הכל־יכול, נאלץ לקרוא לאברם ולהחזיר לו את אשתו.
★ מילות מפתח: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי" (אונקלוס: "מָה דָא עֲבַדְתְּ לִי"); "לָמָּה" (אונקלוס: "לְמָא"); "הִגַּדְתָּ" — סיפרת, הודעת (אונקלוס: "חַוִּיתָא"); "אִשְׁתְּךָ" (אונקלוס: "אִתְּתָךְ").
★ מקור: במשנה (אבות ה, ג) שנינו: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם". הרמב"ם בפירושו למשנה מונה ביניהם, אחרי "לך לך" ואחרי הרעב בארץ כנען, גם את לקיחת שרה בידי המצרים — המעשה שבפסוקי היום.
★ המסר ליום: פרעה שואל את אברם "מה זאת עשית לי?" — אבל אינו שואל את עצמו "מה זאת עשיתי אני?". דרכו של אדם להאשים אחרים במה שקרה לו; התשובה האמיתית מתחילה כשהאדם מפסיק לשאול "מה עשו לי" ומתחיל לשאול "מה עשיתי אני".
בראשית פרק י״ב פסוק י״ט
(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: לָמָּה אָמַרְתָּ "אֲחוֹתִי הִיא", וְלָקַחְתִּי אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה? וְעַתָּה — הִנֵּה אִשְׁתְּךָ, קַח אוֹתָהּ וָלֵךְ.
★ פרעה ממשיך בתלונתו: לא רק ששתקת — אלא אמרת במפורש "אחתי היא", ובגלל זה "ואקח אתה לי לאשה". ומיד — הפתרון: "ועתה הנה אשתך, קח ולך". פרעה מחזיר את שרה ומבקש שאברם יעזוב את מצרים.
★ שימו לב: בפסוק הקודם נוקד "לָמָּה לֹא הגדת" — בדגש במ"ם, ואילו כאן "לָמָה אמרת" — בלי דגש, כדרך המקרא לפני מילה הפותחת באות גרונית (כאן — א').
★ מטרת הפסוק: לסיים את הסכנה — שרה חוזרת אל אברם — ולהכין את היציאה ממצרים.
★ מילות מפתח: "וָאֶקַּח" — ולקחתי (אונקלוס: "וּדְבָרִית", והולכתי, לקחתי); "לְאִשָּׁה" (אונקלוס: "לְאִתּוּ", לאישות); "וְעַתָּה" (אונקלוס: "וּכְעַן"); "קַח וָלֵךְ" (אונקלוס: "דְּבַר וְאִיזֵל").
★ מדרש: התורה מזהירה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג), ורש"י שם מבאר: "מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנענים מקולקלים מכל האומות"; ובספרא (תורת כהנים) שם מפורטים מעשיהם המקולקלים בענייני עריות. זהו הרקע לדברי רש"י כאן — שפרעה הזדרז לשלח את אברם ואשתו "שהמצריים שטופי זמה הם".
★ ביאור בדרך חב"ד: "לך ואל תעמוד" — אל תתעכב במצרים. בספרי החסידות מבואר ש"מצרים" הוא מלשון "מיצרים" וגבולים — כל מה שמגביל את האדם ומצמצם אותו. ובתניא (פרק מז) נאמר: "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". היציאה ממצרים צריכה להיות בלי עיכוב — כמו שנאמר ביציאת מצרים: "כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב, לט).
★ המסר ליום: "קח ולך" — כשמגלים שנמצאים במקום שאינו ראוי, אין להתעכב בו "עוד קצת". היציאה מן ה"מצרים" הפרטית של כל אחד — הרגל רע, סביבה מזיקה — צריכה להיות מהירה ונחושה.
קַח וָלֵךְ • לֹא כַּאֲבִימֶלֶךְ שֶׁאָמַר לוֹ: "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ", אֶלָּא אָמַר לוֹ: לֵךְ וְאַל תַּעֲמֹד, שֶׁהַמִּצְרִיִים שְׁטוּפֵי זִמָּה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כג) "וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם".
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: "קח ולך" — מדוע הוסיף פרעה "ולך"? די היה לומר "הנה אשתך, קח". ובמיוחד קשה כשמשווים לאבימלך, שבמעשה הדומה (פרק כ) לא גירש את אברהם, אלא להפך — הזמין אותו להישאר: "הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב" (כ, טו).
★ רש"י משיב: פרעה "אמר לו: לך ואל תעמוד" — צא מיד, אל תישאר כאן. ומדוע? "שהמצריים שטופי זמה הם" — פרעה הכיר את עמו, וידע שאם אברם ושרה יישארו במצרים, יקומו אחרים וינסו לקחת אותה. "ולך" אינו רק גירוש מתוך כעס, אלא גם אזהרה ושמירה.
★ והראיה: "שנאמר (יחזקאל כג): וזרמת סוסים זרמתם" — הנביא יחזקאל, במשל על הקשר הפסול של ישראל עם מצרים, מתאר את המצרים בתאוותם כ"סוסים" — כמשל לפריצות חסרת גבולות.
★ המסר ליום: שני מלכים, שתי תגובות: אבימלך אמר "הנה ארצי לפניך", ופרעה אמר "לך ואל תעמוד". יש מקומות שבהם אפשר לשבת בשלום — ויש מקומות שבהם הדבר הנכון הוא לצאת מיד. חוכמה היא לדעת להבחין ביניהם.
בראשית פרק י״ב פסוק כ׳
(כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְצִוָּה פַּרְעֹה עָלָיו אֲנָשִׁים, וְשִׁלְּחוּ (לִוּוּ) אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
★ סיום המעשה במצרים: פרעה אינו מסתפק בדיבור "קח ולך" — הוא מצווה אנשים שילוו את אברם בדרכו החוצה, ושישמרו עליו.
★ שימו לב: "ואת כל אשר לו" — אברם יוצא עם כל רכושו, כולל המתנות הרבות שקיבל מפרעה (פסוק טז). פרעה, שלקה בגללו, אינו לוקח ממנו דבר. אברם נכנס למצרים כפליט רעב — ויוצא ממנה עשיר ומכובד, בליווי אנשי המלך.
★ ובפסוק הבא (יג, א) — "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, ולוט עמו, הנגבה".
★ מטרת הפסוק: לחתום את פרשת הירידה למצרים: אברם ושרה יוצאים בשלום, בכבוד ובעושר — כפי שהבטיח ה': "ואברכך".
★ מילות מפתח: "וַיְצַו עָלָיו" — ציווה לגביו (אונקלוס: "וּפַקִּיד עֲלוֹהִי"); "אֲנָשִׁים" (אונקלוס: "גּוּבְרִין"); "וַיְשַׁלְּחוּ" — ליוו אותו (אונקלוס: "וְאַלְוִיאוּ"); "וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (אונקלוס: "וְיָת כָּל דִּילֵהּ").
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מ), במדרש "צא וכבוש את הדרך לפני בניך" שהבאנו בפסוק יז, נאמר גם: באברהם כתוב "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו", ובישראל כתוב "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שמות יב, לג). כמו שפרעה מיהר לשלח את אברם — כך מיהרו המצרים לשלח את בניו ביציאת מצרים.
★ ביאור הלכה: הרמב"ם (הלכות אבל יד, ב) כותב על מצוות לוויית אורחים: "שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן". אברהם הוא שלימד את העולם ללוות את האורח בצאתו — וכאן, באופן מפתיע, הוא עצמו זוכה ללוויה מאנשי פרעה.
★ המסר ליום: אברם ירד למצרים בשעת משבר — ויצא ממנה מכובד ועשיר יותר. גם כשאנו נאלצים לעבור דרך "מצרים" — קושי, גלות, תקופה של חושך — אפשר לצאת ממנה "ברכוש גדול", אם שומרים על האמונה ועל הקשר עם ה' לאורך כל הדרך.
וַיְצַו עָלָיו • עַל אוֹדוֹתָיו, לְשַׁלְּחוֹ וּלְשָׁמְרוֹ.
וַיְשַׁלְּחוּ • כְּתַרְגּוּמוֹ: 'וְאַלְוִיאוּ'.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "וַיְצַו עָלָיו": הקושי — "ויצו עליו" יכול להתפרש כאילו פרעה ציווה את אברם עצמו. אבל המשך הפסוק — "אנשים, וישלחו אתו" — מראה שהציווי ניתן לאנשים. רש"י מבאר: "עליו" פירושו "על אודותיו" — לגביו, בעניינו. ומה ציווה עליו? "לשלחו ולשמרו" — להוציא אותו ממצרים, וגם לשמור עליו בדרך, שאיש מן המצרים לא יפגע בו ובאשתו. וזה מתאים לדברי רש"י בפסוק הקודם: "שהמצריים שטופי זמה הם".
★ "וַיְשַׁלְּחוּ — כְּתַרְגּוּמוֹ: 'וְאַלְוִיאוּ'": הקושי — "וישלחו" יכול להתפרש כגירוש ("שילוח"). רש"י מביא את תרגום אונקלוס: "ואלויאו" — וליוו אותו, מלשון לוויה. אנשי פרעה לא גירשו את אברם בבושת פנים, אלא ליוו אותו בכבוד. וכך גם בהמשך הספר, על אברהם והמלאכים: "ואברהם הלך עמם לשלחם" (יח, טז) — ללוותם.
★ המסר ליום: מי שהיה עד לא מזמן "בעיה" בעיני פרעה, יוצא עכשיו מלווה ושמור בפקודת המלך. כשה' עומד לצד האדם, גם מי שנראו כאויביו נעשים שומריו.
בראשית פרק י״ג פסוק א׳
(א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעָלָה אַבְרָם מִמִּצְרַיִם — הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ — אֶל הַנֶּגֶב, לְעֵבֶר דְּרוֹם אֶרֶץ כְּנַעַן.
★ כאן מתחיל פרק י"ג בספר בראשית.
★ בסוף הפרק הקודם (יב, כ) ציווה פרעה על אנשיו לשלח את אברם "ואת אשתו ואת כל אשר לו". עכשיו התורה מספרת על היציאה עצמה: אברם עולה ממצרים בשלום, ושרי עמו — מוגנת ושלמה, אחרי שה' נגע את פרעה ואת ביתו בנגעים גדולים "על דבר שרי".
★ שימו לב לשני פרטים: (א) "וַיַּעַל" — עלייה. אברם "ירד" מצרימה (יב, י), ועכשיו הוא "עולה" ממנה. (ב) "וְלוֹט עִמּוֹ" — לוט לא הוזכר כלל בסיפור הירידה למצרים (יב, י–כ), וכאן הוא חוזר ומוזכר — בנפרד, בסוף הפסוק. בכך התורה מכינה אותנו להמשך: גם ללוט היה רכוש רב, ובעקבותיו יפרוץ ריב בין הרועים.
★ מטרת הפסוק: לחתום את פרשת הירידה למצרים — אברם יוצא ממנה שלם, עם אשתו ועם כל רכושו — ולהחזיר את הסיפור אל ארץ כנען.
★ מילות מפתח: "וַיַּעַל" — עלה (אונקלוס: "וּסְלִיק"); "וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" — כל רכושו (אונקלוס: "וְכָל דִּילֵהּ"); "הַנֶּגְבָּה" — אל הנגב, דרומה (אונקלוס: "לְדָרוֹמָא").
★ מדרש: בגמרא (קידושין סט, א) נאמר: "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות" — ולכן הבא אליה "עולה", והיוצא ממנה "יורד". ובמדרש בראשית רבה (פרשה מ) נאמר שהקב"ה אמר לאברהם: "צא וכבוש את הדרך לפני בניך" — וכל מה שאירע לאברהם במצרים אירע לימים לבניו: הוא ירד למצרים מפני הרעב, פרעה לקה בנגעים, ואברם יצא משם בעושר רב; וכך בניו — ירדו למצרים בשנות רעב, מצרים לקו במכות, ויצאו משם — "ויוציאם בכסף וזהב" (תהלים קה, לז).
★ ביאור בדרך חב"ד: ביום ראשון ראינו בהפניות לשיחות קודש את ביאור הרבי (לקו"ש ח"ה ע' 57) ששם הפרשה, "לך לך", הוא עלייה רוחנית, וכל פרטי הפרשה הם עלייה — גם עניינים שנראים כירידה. פסוקנו ממחיש את הרעיון: הירידה למצרים — רעב, סכנה, לקיחת שרה לבית פרעה — מסתיימת ב"ויעל": אברם יוצא משם במדרגה גבוהה יותר מזו שבה נכנס, "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (הפסוק הבא).
★ המסר ליום: גם כשאדם נאלץ "לרדת" — למצב קשה, למקום זר, לתקופה של טלטול — הירידה אינה סוף הדרך. המטרה היא "ויעל": לצאת ממנה ולעלות, ולהוציא איתו "את כל אשר לו" — כל מה שלמד והרוויח דווקא בזמן הקושי.
וַיַּעַל אַבְרָם וְגוֹ' הַנֶּגְבָּה • לָבֹא לִדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה: "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", לְהַר הַמּוֹרִיָּה, וּמִכָּל־מָקוֹם כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִמִּצְרַיִם לְאֶרֶץ כְּנַעַן, מִדָּרוֹם לְצָפוֹן הוּא מְהַלֵּךְ, שֶׁאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ בַּמַסָּעוֹת וּבִגְבוּלֵי הָאָרֶץ.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: "ויעל אברם ממצרים... הנגבה" — "נגב" פירושו דרום. אבל מצרים שוכנת מדרום לארץ כנען, ומי שבא ממצרים לארץ כנען הולך צפונה, לא דרומה! כיצד אפוא נאמר שעלה "הנגבה"?
★ רש"י משיב: "הנגבה" אינו מתאר את כיוון ההליכה, אלא את היעד: "לבא לדרומה של ארץ ישראל" — אברם הלך אל החלק הדרומי של ארץ ישראל, "כמו שאמר למעלה: הלוך ונסוע הנגבה" (יב, ט). ושם כבר פירש רש"י שכל מסעיו היו "לצד ירושלים" — "להר המוריה". אברם חוזר אפוא אל אותו כיוון שאליו נמשך עוד לפני הירידה למצרים.
★ "ומכל מקום" — מבחינת כיוון התנועה בפועל — "כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך", כי "ארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל". והראיה: "כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ" — בפרשת מסעי (במדבר לד, ג–ה) מתואר גבול הנגב של ארץ ישראל, וסופו: "ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים" — גבולה הדרומי של הארץ נוגע במצרים.
★ ⚠ בחוברת נדפס "בַּמַסָּעוֹת" — בלי דגש במ"ם השנייה (בדרך כלל מנוקד "בַּמַּסָּעוֹת"); הועתק כפי שנדפס.
★ המסר ליום: אפשר לצעוד "מדרום לצפון" ובכל זאת להיות בדרך "הנגבה" — כי מה שקובע אינו הכיוון של הצעד הנוכחי, אלא היעד. לפעמים הדרך אל המטרה מחייבת צעדים שנראים כהתרחקות ממנה; העיקר שהעיניים נשואות אל "הר המוריה".
בראשית פרק י״ג פסוק ב׳
(ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַבְרָם הָיָה "כָּבֵד מְאֹד" — עָשִׁיר מְאֹד, טָעוּן מַשָּׂאוֹת — בְּמִקְנֶה, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב.
★ אברם ירד למצרים בשנת רעב (ולפי אחד מפירושי רש"י בפסוק הבא, אף נזקק בדרכו לקנות בהקפה), ועולה ממנה עשיר מאוד. את המקנה קיבל במצרים ממתנות פרעה: "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחות ואתנת וגמלים" (יב, טז); ועליהם נוספו "כסף וזהב".
★ מטרת הפסוק: (א) להראות שהבטחת ה' "ואברכך" (יב, ב) מתקיימת גם בברכה גשמית; (ב) להכין את הסיפור הבא: עושרו הרב של אברם — וגם של לוט, שהלך עמו — יגרום לכך ש"לא נשא אתם הארץ לשבת יחדו" (פסוק ו).
★ ועוד: בעל הטורים (על יב, ב — שלמדנו ביום ראשון) מונה את שבע הברכות שבירך ה' את אברם, והשנייה שבהן: "שבהיות אברם טרם הכנסו בברית יברכהו ברכת הממון, כמו שנאמר (להלן יג, ב) 'ואברם כבד מאד'". פסוקנו הוא קיומה של אותה ברכה.
★ מילות מפתח: "כָּבֵד" — כאן: טעון נכסים, עשיר (אונקלוס: "תַּקִּיף", חזק, אדיר); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא"); "בַּמִּקְנֶה" — בבהמות, צאן ובקר (אונקלוס: "בִּבְעִירָא"); "בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (אונקלוס: "בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא").
★ מדרש: בברית בין הבתרים יאמר ה' לאברם על בניו: "ועבדום וענו אתם... ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (טו, יג–יד). ובגמרא (ברכות ט, א–ב) מבואר שלכן ביקש ה' ממשה: "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו... כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב) — "שלא יאמר אותו צדיק" (אברהם): "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אברם עצמו כבר יצא ממצרים "כבד מאד... בכסף ובזהב" — ובניו יצאו בעקבותיו.
★ ביאור בדרך חב"ד: בכתבי האריז"ל ובספרי החסידות מבואר שה"רכוש גדול" שבו יצאו ישראל ממצרים אינו רק כסף וזהב, אלא גם ניצוצות הקדושה שהיו מפוזרים במצרים, וישראל בירורו והעלו אותם. ועל דרך זה: אברם, ש"כבש את הדרך" לפני בניו, יוצא ממצרים "טעון משאות" — ואת הרכוש הזה הוא מביא אל ארץ ישראל, אל המזבח ואל הקריאה בשם ה' (פסוקים ג–ד).
★ המסר ליום: עושר הוא "משא" — אחריות. מי שה' נתן לו הרבה, נושא עליו את החובה להשתמש בכך כראוי: לצדקה, להכנסת אורחים, להרחבת התורה והמצוות. אברם, ה"כבד מאד", ממשיך מיד "למסעיו" — אל מקום המזבח.
כָּבֵד מְאֹד • טָעוּן מַשָּׂאוֹת.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: פירושה הפשוט של המילה "כָּבֵד" — בעל משקל רב. וכי אברם היה "כבד" בגופו? ואם הכוונה לעשירות — מדוע לא נאמר "עשיר"?
★ רש"י מפרש את המילה כפשוטה: "טעון משאות". לא אברם עצמו היה כבד, אלא שיירתו: הבהמות, הכסף והזהב — כל אלה היו "משאות" שנשא עמו בדרכו ממצרים. והפירוש מתאים להקשר: אברם נמצא עכשיו בדרך ("ויעל... וילך למסעיו"), ומי שנוסע עם כל רכושו — "כבד", טעון משא רב.
★ תרגום אונקלוס — "תַּקִּיף לַחֲדָא", חזק מאוד — מבאר את המילה מצד אחר: עשיר ואדיר. (וכך תרגם גם "כִּי כָבֵד הָרָעָב" — "אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא", יב, י.)
★ המסר ליום: רש"י מזכיר שהרכוש "מכביד". מי שנושא רכוש רב צריך לדעת לשאת אותו כך שלא יעכב אותו מלהמשיך בדרכו. אברם, טעון משאות, אינו מתעכב — הוא ממשיך "למסעיו", עד "מקום המזבח" ועד "ויקרא שם אברם בשם ה'".
בראשית פרק י״ג פסוק ג׳
(ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד־בֵּית־אֵל עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית־אֵל וּבֵין הָעָי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָלַךְ אַבְרָם בְּדֶרֶךְ מַסָּעוֹתָיו הָרִאשׁוֹנִים — מִן הַנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל — עַד הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי.
★ אברם חוזר מן הדרום צפונה, באותה דרך שבה ירד: עד בית אל, אל "המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" — המקום שבו נטה את אהלו בפעם הראשונה, "בית אל מים והעי מקדם" (יב, ח).
★ שימו לב: גם כאן נכתב "אָהֳלֹה" — בה"א בסוף (ונקרא "אהלו"), כמו ביב, ח. ועל הכתיב הזה פירש שם רש"י: "בתחלה נטה את אהל אשתו, ואחר כך את שלו".
★ מטרת הפסוק: להראות שאברם חזר בדיוק אל התחנות שבהן עבר בדרכו למצרים — ומכאן לומד רש"י שני לימודים בהנהגה ישרה.
★ מילות מפתח: "לְמַסָּעָיו" — לפי מסעותיו, באותן תחנות שבהן עבר (אונקלוס: "לְמַטְלָנוֹהִי"); "מִנֶּגֶב" — מן הדרום (אונקלוס: "מִדָּרוֹמָא"); "אָהֳלֹה" (אונקלוס: "מַשְׁכְּנֵהּ", משכנו); "בַּתְּחִלָּה" — בפעם הראשונה (אונקלוס: "בְּקַדְמֵיתָא").
★ מדרש: בגמרא (ערכין טז, ב) נלמד מפסוק זה: "אל ישנה אדם מאושפיזו" — לא יחליף אדם את האכסניה שבה הוא רגיל להתאכסן. והטעם, כפי שמפרשים: המחליף אכסניה פוגם בשמו של בעל הבית הראשון — שנראה כאילו לא היה טוב לשהות אצלו — ופוגם גם בשם עצמו, שנראה כמי שקשה לרצות אותו.
★ ביאור בדרך חב"ד: תורת הבעל שם טוב מלמדת: "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז, כג) — כל מקום שאליו מגיע יהודי, ה' הוביל אותו לשם כדי שיעשה שם דבר טוב ויגלה שם קדושה. ואברם, בחזרתו, עובר שוב באותן תחנות עצמן — כדי לשלם את חובו, ולהשלים את מה שהתחיל בהן בדרכו למטה.
★ המסר ליום: אברם חזר עשיר, ויכול היה להתאכסן במקומות מפוארים יותר — אבל חזר אל אותם אנשים שאירחו אותו בדרכו למצרים, בשנת רעב. כשאדם מצליח, עליו לזכור את מי שעמד לצידו בימים הקשים — ולהישאר נאמן להם.
וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו • כְּשֶׁחָזַר מִמִּצְרַיִם לְאֶרֶץ כְּנַעַן, הָיָה הוֹלֵךְ וְלָן בָּאַכְסָנִיּוֹת שֶׁלָּן בָּהֶם בַּהֲלִיכָתוֹ לְמִצְרַיִם, לִמֶּדְךָ 'דֶּרֶךְ אֶרֶץ': שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מֵאַכְסַנְיָה שֶׁלּוֹ. דָּבָר אַחֵר: (ב"ר) בַּחֲזָרָתוֹ, פָּרַע הַקָּפוֹתָיו.
מִנֶּגֶב • אֶרֶץ מִצְרַיִם בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן.
ביאור רש"י: שני דיבורים; בראשון — שני פירושים.
★ "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו": הקושי — די היה לומר "וילך מנגב ועד בית אל". מה מוסיפה המילה "למסעיו" — מסעות שלו, שכבר היו? רש"י מבאר: "כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים" — בחזרתו עצר בדיוק באותן תחנות ובאותן אכסניות שבהן לן בדרכו למטה.
★ ומה הלימוד? "למדך דרך ארץ: שלא ישנה אדם מאכסניה שלו" — התורה מספרת את הפרט הזה כדי ללמד אותנו הנהגה ישרה בין אדם לחברו (וכמובא בגמרא שהבאנו לעיל).
★ "דבר אחר: בחזרתו פרע הקפותיו" — לפי המדרש (בראשית רבה; בחוברת מצוין בקיצור "ב"ר") היה לחזרה באותה דרך טעם מעשי: בירידתו למצרים, בימי הרעב, קנה אברם בהקפה — באשראי — אצל בעלי האכסניות; ועכשיו, כשחזר עשיר, עבר שוב אצל כל אחד מהם כדי לשלם את חובו.
★ "מִנֶּגֶב — אֶרֶץ מִצְרַיִם בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן": הקושי — "מנגב" פירושו "מן הדרום"; אבל אברם בא ממצרים! רש"י מבאר מהו ה"נגב" שממנו יצא: ארץ מצרים, השוכנת בדרומה של ארץ כנען. כלומר, המסע "מנגב ועד בית אל" הוא המסע כולו — מן הדרום, ממצרים, צפונה עד בית אל. וזה מתאים למה שפירש רש"י בפסוק א: ממצרים לארץ כנען "מדרום לצפון הוא מהלך".
★ המסר ליום: "פרע הקפותיו" — אברם לא שכח אף חוב, גם כשאיש לא בא לתבוע אותו. ומה שנכון בחובות של כסף, נכון גם בחובות של טובה: מי שעזר לנו בדרך, ראוי שנחזור אליו ונכיר לו טובה.
בראשית פרק י״ג פסוק ד׳
(ד) אֶל־מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהֹוָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה שָׁם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה; וְקָרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'.
★ פסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם: אברם הלך "עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה" — "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה". זה המזבח השני שבנה אברם בארץ, בין בית אל לעי, שעליו נאמר: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (יב, ח).
★ אברם שב מן הירידה למצרים — ומיד הולך אל המזבח, אל המקום שבו קרא בשם ה' לפני שירד. וכאן, כמו אז, "ויקרא שם אברם בשם ה'".
★ מטרת הפסוק: להראות שהעושר ו"משאות" מצרים לא שינו את אברם: מקומו נשאר ליד המזבח, ועיסוקו — הקריאה בשם ה'.
★ מילות מפתח: "מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ" (אונקלוס: "אֲתַר מִדְבְּחָא"); "בָּרִאשֹׁנָה" — בפעם הראשונה (אונקלוס: "בְּקַדְמֵיתָא"); "וַיִּקְרָא... בְּשֵׁם ה'" — התפלל, ופרסם את שם ה' (אונקלוס: "וְצַלִּי... בִּשְׁמָא דַיְיָ", והתפלל בשם ה').
★ מדרש: בגמרא (ברכות ו, ב) אמרו: "כל הקובע מקום לתפלתו — אלהי אברהם בעזרו", ולמדו זאת מאברהם עצמו, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (יט, כז) — "ואין עמידה אלא תפלה". ובפסוקנו רואים את אותה מידה: אברם חוזר אל אותו מקום עצמו שבו בנה מזבח וקרא בשם ה' — ושם קורא שוב בשם ה'.
★ קשר ליום: בזה מסתיים שיעור היום. מחר (פסוק ה ואילך) נלמד על "וגם ללוט ההלך את אברם" — גם ללוט היה עושר רב, בזכות הליכתו עם אברם — ועל הריב שפרץ בין רועי מקנה אברם לבין רועי מקנה לוט, שהביא לפרידה ביניהם.
★ המסר ליום: אחרי תקופה של "ירידה" — טלטולים, קשיים, עיסוק מרובה בענייני העולם — יש לחזור אל "מקום המזבח": אל המקום הקבוע של התפילה והלימוד, ולקרוא שם שוב בשם ה'. החזרה אל הבסיס היא שנותנת את הכוח להמשיך הלאה.
אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם • וַאֲשֶׁר קָרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'. וְגַם יֵשׁ לוֹמַר, וַיִּקְרָא שָׁם עַכְשָׁו בְּשֵׁם ה'.
ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים.
★ הקושי: "ויקרא שם אברם בשם ה'" — האם זה מעשה חדש, שאברם עשה עכשיו, בחזרתו? או שזה המשך תיאור המקום — המקום שבו קרא בשם ה' בפעם הראשונה? הלשון "וַיִּקְרָא" מתאימה בדרך כלל לסיפור מעשה חדש; אבל תחילת הפסוק אינה אלא המשך התיאור של המקום מן הפסוק הקודם — "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה".
★ הפירוש הראשון: המילים "ויקרא שם" הן חלק מתיאור המקום, ופירושן: "ואשר קרא שם אברם בשם ה'". כלומר, אברם הלך אל המקום שבו עשה את המזבח בראשונה, ושבו קרא אז בשם ה' (כמסופר ביב, ח).
★ הפירוש השני: "וגם יש לומר: ויקרא שם עכשיו בשם ה'" — זה מעשה חדש: כשחזר אברם אל המזבח, קרא שם שוב, עכשיו, בשם ה'.
★ שני הפירושים משלימים זה את זה: הראשון מדגיש את המקום — זה המקום שבו כבר קרא בשם ה'; והשני מדגיש את מעשהו של אברם עכשיו — בשובו ממצרים הוא מחדש את הקריאה בשם ה'.
★ המסר ליום: "ויקרא שם עכשיו" — לא די לחזור אל מקום שבו עבדנו את ה' "בראשונה" ולהתרפק על הזיכרון. צריך לקרוא בשם ה' גם "עכשיו" — להוסיף ולחדש בכל פעם.
תניא
אגרת הקודש, סימן כ"ו (המשך) — מ"וְהִנֵּה, כְּשֶׁהַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת", ועד "כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל".
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמד, והנה כשהמלכות דאצילות... עד עמ' 288, מהאריז"ל.
★ יום שני, ח' מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ו. אתמול למדנו שכאשר האריז"ל כותב שהמשניות הן "במלכות דיצירה", הוא מדבר על הלבוש. המשנה עצמה היא מלכות דאצילות, והיא רק מתלבשת במלכות דיצירה. וכך גם המקרא מתלבש עד עשיה, והתלמוד בבריאה. היום רבנו הזקן מגיע לפירוש האמיתי של ה"רעיא מהימנא": מדוע בכל זאת נקראים איסור והיתר "אילנא דטוב ורע"? התשובה: מלכות דאצילות יורדת ומתלבשת בקליפת נוגה, כדי לברר את הניצוצות שנפלו. כשהיא שם, גם היא נקראת "עץ הדעת טוב ורע" — לגבי זעיר אנפין, שאינו יורד לשם ונקרא "עץ חיים". זהו סוד גלות השכינה. ומכאן, שבזמן הגלות עיקר העבודה, ועיקר הלימוד, הוא בירור: עיון ופלפול בהלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה. ובסוף השיעור נראה את הסולם כולו: מחכמה עילאה דאצילות, דרך מלכות דאצילות ומלכות דיצירה, ועד המשניות והברייתות המלובשות בקליפת נוגה.
★ איפה אנחנו באגרת? ביום חמישי הביא רבנו הזקן את דברי ה"רעיא מהימנא" על "אילנא דחיי" ועל "אילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר, טומאה וטהרה", ופרש את כל הקושיות שעולות מקריאה שטחית בהם. ביום שישי הוסיף פליאה על ימות המשיח, ועוד שאלה: הזוהר אומר שבזמן ש"אילנא דטוב ורע" שולט, תלמידי החכמים מתפרנסים מעמי הארץ, ולכן הם עוסקים באיסור והיתר. והרי בזמן בית שני היו לתלמידי החכמים שדות וכרמים משלהם, כמו לעמי הארץ, ובכל זאת עיקר עסקם היה בלימוד איסור והיתר וטומאה וטהרה. בשבת התחיל התירוץ: "אילנא דטוב ורע" הוא הדבר האסור והדבר המותר עצמם, שהם מקליפת נוגה; אבל לימוד ההלכות הוא מלכות דאצילות, ושם "הכל אחד". אתמול: ההבדל בין העצם לבין הלבוש. היום: מה פירוש "אילנא דטוב ורע" כשמדובר במלכות דאצילות עצמה. ובדרך מתיישבת גם השאלה מבית שני.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. השיעור של היום ארוך משל אתמול: שמונה עשרה שורות בתיבה שבעמוד 65, ועוד חמש שורות בתיבה שבראש עמוד 66. הוא מסתיים בעמוד 66, לפני הכותרת של יום שלישי. היום שולבו מילות הפירוש לפעמים גם באמצע מילה של לשון האיגרת (למשל: "שֶׁ – השכינה, מַּשְׁפַּעַת"). בבלוקי המקור חיברנו את לשון האיגרת ברצף, כבתיבה.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "דאצי'" — ובלשון המנוקדת: "דַּאֲצִילוּת". "אדה"ר" — "אָדָם הָרִאשׁוֹן". "ז"א" — "זְעֵיר אַנְפִּין". "וז"ש ברע"מ" — "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'". "דטו"ר" — "דְּטוֹב־וָרָע". "ע"י" — "עַל־יְדֵי". "דאוריי'" — "דְּ"אוֹרַיְתָא". "שבע"פ" — "שֶׁבְּעַל־פֶּה". "בחי'" — "בְּחִינַת". "בק"נ" — "בִּקְלִפַּת נֹגַהּ". "נ"א" — "נֻסָּח אַחֵר". "מהאריז"ל" נשאר בלשון המנוקדת "מֵהָאֲרִיזַ"ל" (בשני המקומות של השיעור). אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.
★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" השיעור של ח' חשון הוא "ומ"ש . . . 288 מסטרא דרע". כלומר, הוא כולל שלושה שיעורים של החוברת: את השיעור של אתמול ("ומ"ש האריז"ל"), את השיעור של היום, ואת השיעור של מחר, שמסתיים ב"מסטרא דרע". אנו הולכים לפי החוברת.
★ על המספר "288" שבמורה השיעור. בשורת מורה השיעור כתוב "עד עמ' 288" — בספרות, ולא באותיות כמו "קמד". כך גם בלוח "היום יום" שבחוברת: בח' חשון "288", ובט' חשון, שאחריו, "קמה". מכאן שאין כאן טעות במקום "קמה". כנראה זהו מספור עמודים רציף: 288 = 2 × 144, כלומר העמוד השני של דף קמד. השיעור מתחיל בעמוד הראשון של דף קמד ומסתיים בעמוד השני שלו.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — מלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר את הניצוצות: אלה שנפלו בחטא אדם הראשון, ורפ"ח (288) הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים.
· תחנה ב' — אז גם מלכות דאצילות נקראת "עץ הדעת טוב ורע" — לגבי זעיר אנפין דאצילות, שאינו יורד לשם, ולכן הוא נקרא "עץ חיים".
· תחנה ג' — ההתלבשות הזו היא סוד גלות השכינה: "אשר שלט האדם באדם".
· תחנה ד' — וזו כוונת ה"רעיא מהימנא": "ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא" — בזמן גלות השכינה, כשהשכינה משפיעה לחיצונים, הערב רב יונקים משם, ותלמידי החכמים ניזונים מן התמצית.
· תחנה ה' — לכן בזמן הזה עיקר העבודה, ועיקר עסק התורה והמצוות, הוא לברר את הניצוצות. ועיקר הלימוד הוא עיון ופלפול בהלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה, בחכמה, בינה ודעת.
· תחנה ו' — כי "אורייתא מחכמה נפקת", ו"בחכמה דייקא אתברירו": החכמה העליונה דאצילות, המלובשת במלכות דאצילות — תורה שבעל פה.
· תחנה ז' — והיא מלובשת במלכות דיצירה, שהיא סוד המשניות והברייתות, המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה, ששם מתחיל "הדעת" שבנוגה. ויש נוסח אחר: הברייתות מלובשות בנוגה שכנגד עולם העשיה, ששם מתחיל הרע שבנוגה.
★ רקע: הניצוצות שנפלו. בתורת הקבלה והחסידות מדובר על ניצוצות של קדושה שנפלו למטה, ונמצאים עכשיו בתוך הקליפות. הם נפלו בשני מאורעות. הראשון — "שבירת הכלים", עוד לפני בריאת העולם שלנו, בעולם שנקרא "תוהו". שם האורות היו גדולים מדי בשביל הכלים שקיבלו אותם; הכלים נשברו, ושבריהם נפלו למטה, ועמם ניצוצות של אור. השני — חטא אדם הראשון. כשאכל מעץ הדעת, נתערבו הטוב והרע, ועוד ניצוצות נפלו. עבודתו של יהודי היא "לברר": להפריד את הטוב מן הרע, ולהעלות את הניצוץ בחזרה למקורו.
★ קליפת נוגה. הקליפות מתחלקות לשתי דרגות. שלוש הקליפות הטמאות לגמרי, שאין בהן טוב כלל; וקליפת נוגה, שבה הטוב והרע מעורבים. לכן אפשר לברר מקליפת נוגה את הטוב ולהעלות אותו לקדושה (ראו תניא, חלק א', פרק ז'). השם "נוגה" לקוח ממראה המרכבה של יחזקאל: "וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב" (יחזקאל א, ד). בשבת למדנו שקליפת נוגה היא "אילנא דטוב ורע" — הדבר האסור והדבר המותר עצמם, בעולם.
★ זעיר אנפין ומלכות. כפי שלמדנו אתמול, "זעיר אנפין" הוא שש המדות, ותפארת היא האמצעית שבהן. "מלכות" היא הספירה האחרונה, בחינת ה"דיבור", ודרכה יורד השפע אל מה שלמטה ממנה. לכן דווקא המלכות היא שיורדת עד הקליפות, ואילו זעיר אנפין נשאר למעלה.
★ השכינה בגלות. "שכינה" היא מלכות דאצילות — הגילוי של הקב"ה בעולמות. באגרת הקודש סימן כ"ה, שלמדנו לפני כמה ימים, הסביר רבנו הזקן שהשכינה מתלבשת, בבחינת גלות, גם בתוך הקליפות. היום נראה שזו גם הסיבה שהשם "עץ הדעת טוב ורע" נאמר עליה.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת מִתְלַבֶּשֶׁת בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן,
"והנה, כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נגה, כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון" — לפני המילים האלה פותח הפירוש בחוברת: להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק התורה באה בהתלבשות עד שמצד ההתלבשות שייך גם עליה לומר "עץ הדעת טוב ורע".
★ מן התורה — אל המלכות. אתמול דיברנו על התורה: היא יורדת ומתלבשת בלבושים, ממדרגה למדרגה. היום רבנו הזקן מדבר על מלכות דאצילות עצמה, השכינה. גם היא יורדת ומתלבשת, ולא רק בלבושים של קדושה, כמו מלכות דיצירה. היא יורדת עד קליפת נוגה, המקום שבו הטוב והרע מעורבים.
★ "כדי לברר". הירידה הזו אינה נפילה. יש לה תכלית: לברר את הניצוצות. מי שרוצה להוציא דבר יקר מתוך תערובת, צריך להגיע אל המקום שבו הוא מונח. כך המלכות: הניצוצות נמצאים בנוגה, ולכן היא יורדת לשם.
★ ⚠ על הלשון בפירוש. המשפט הפותח בחוברת קצר מעט: "שלא רק התורה באה בהתלבשות עד שמצד ההתלבשות שייך גם עליה לומר..." נראה שהכוונה: לא רק שהתורה באה בהתלבשות, כפי שלמדנו אתמול, אלא שההתלבשות מגיעה עד כדי כך, שמצדה שייך לומר "עץ הדעת טוב ורע". העתקנו כפי שנדפס.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דאצי'", "נוגה" ו"אדה"ר", ובלשון המנוקדת: "דַּאֲצִילוּת", "נֹגַהּ" ו"אָדָם הָרִאשׁוֹן".
וְגַם הָרפ"ח נִיצוֹצִין שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים
"וגם" — הפירוש בחוברת: לברר "הרפ"ח" — 288 "ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים" — בקבלה ובחסידות מוסבר בפרוטרוט ענין שבירת הכלים ונפילת הניצוצות מצד ענין השבירה,
★ "רפ"ח". בגימטריא: ר = 200, פ = 80, ח = 8 — יחד 288. זה המספר שנמסר בקבלה לניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. החוברת אינה מאריכה כאן, ומציינת רק שבקבלה ובחסידות הדבר מוסבר בפרוטרוט.
★ שני סוגי ניצוצות. רבנו הזקן מזכיר את שני המקורות: הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון, ורפ"ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. שניהם מונחים עכשיו בתוך הקליפות, ובעיקר בקליפת נוגה, ושניהם מחכים לבירור.
★ מה זה אומר לנו? כיוון שהניצוצות נפלו עד למטה, הם נמצאים גם בעולם הגשמי שלנו: במאכל, בממון, בכל דבר מותר. כשאדם משתמש בדבר מותר לשם שמים, הוא מברר את הניצוץ שבו ומעלה אותו. ובשבת למדנו את הצד השני: הדבר האסור "קשור ואסור" בקליפה, ואינו יכול לעלות.
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת משולבת בין "וְגַם" לבין "הָרפ"ח" מילת הפירוש "לברר", ואחרי "הָרפ"ח" נדפס המספר 288; כאן חיברנו, כבתיבה: "וגם הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים". "הָרפ"ח" מנוקד רק בקמץ תחת הה"א.
אֲזַי גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא בְּשֵׁם "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" לְגַבֵּי "זְעֵיר אַנְפִּין" דַּאֲצִילוּת, שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד שָׁם, וְנִקְרָא "עֵץ חַיִּים".
"אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם 'עץ הדעת טוב ורע' לגבי" — הפירוש בחוברת: ובהשוואה ל"'זעיר אנפין' דאצילות, שאינו יורד שם, ו" — "ז"א" — "נקרא 'עץ חיים'".
★ זה התירוץ. עכשיו מובנת לשון ה"רעיא מהימנא". כשמלכות דאצילות יורדת ומתלבשת בנוגה, היא כביכול מעורבת בטוב ורע — לא בעצמה, אלא מצד המקום שבו היא מלובשת. לכן גם היא נקראת "עץ הדעת טוב ורע". ותורה שבעל פה — ההלכות — היא מלכות דאצילות, כפי שלמדנו בשבת ואתמול. נמצא שהשם "אילנא דטוב ורע" אינו גורע ממעלת ההלכה. הוא מתאר את השליחות שלה: לרדת אל הטוב והרע, כדי לברר אותם.
★ "לגבי" — מילת המפתח. השם "עץ הדעת" אינו שם מוחלט. מלכות דאצילות היא אלוקות, ובעצמה "הכל אחד". רק "לגבי" זעיר אנפין — בהשוואה אליו — היא נקראת "עץ הדעת טוב ורע". זעיר אנפין נשאר למעלה ואינו יורד אל הקליפות, ולכן הוא נקרא "עץ חיים".
★ שני העצים — שתי ספירות. בגן עדן עמדו שני העצים זה ליד זה: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). כאן רבנו הזקן מלמד שהם כנגד שתי ספירות: "עץ החיים" — זעיר אנפין; "עץ הדעת" — המלכות, כשהיא יורדת. שתיהן באצילות. ההבדל ביניהן הוא רק עד היכן כל אחת יורדת.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דאצי'" ו"ז"א דאצילות", ובלשון המנוקדת "דַּאֲצִילוּת" ו"זְעֵיר אַנְפִּין" דַּאֲצִילוּת". בלשון המנוקדת משולבות אחרי "לְגַבֵּי" מילות הפירוש "ובהשוואה ל", ובין "וְ" לבין "נִקְרָא" — המילים "ז"א", כלומר: זעיר אנפין הוא שנקרא "עץ חיים". כאן חיברנו, כבתיבה: "ונקרא עץ חיים".
וְהִנֵּה, הִתְלַבְּשׁוּת הַמַּלְכוּת בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, הוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה – "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם כוּ'".
"והנה, התלבשות המלכות בקליפת נגה, הוא סוד גלות השכינה — 'אשר שלט האדם" — הפירוש בחוברת: של קליפה, "באדם" — של קדושה, "כו'"" — כמובא לעיל, באגרת הקודש סימן כ"ה מ"ספר הגלגולים" על שליטת הקליפה בזמן הגלות, שזה "לרע לו", להעלאת ניצוצי הקדושה מ'אדם בליעל' של קליפה.
★ "סוד גלות השכינה". גלות איננה רק מצב של עם ישראל. יש גם גלות של השכינה: מלכות דאצילות מלובשת בתוך קליפת נוגה, והקליפה כביכול "שולטת" עליה. זו הגלות האמיתית, וגלות ישראל היא ביטוי שלה.
★ הפסוק. "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח, ט). המילה "כו'" מרמזת על סוף הפסוק: "לרע לו". הפירוש בחוברת מבאר את שני ה"אדם" שבפסוק: "האדם" הראשון — אדם של קליפה, "אדם בליעל"; "באדם" השני — אדם של קדושה. בזמן הגלות הקליפה שולטת בקדושה.
★ "לרע לו" — לרעת השולט. אבל השליטה הזו היא "לרע לו", לרעתה של הקליפה עצמה. דווקא דרך השליטה, ניצוצי הקדושה מתבררים ויוצאים ממנה. כמו שלמדנו באגרת הקודש סימן כ"ה, בשם "ספר הגלגולים": שליטת הקליפה בזמן הגלות היא להעלאת ניצוצי הקדושה מן ה"אדם בליעל" של הקליפה.
★ "אדם בליעל". הביטוי לקוח מן הפסוק "אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן" (משלי ו, יב). בלשון הקבלה זהו כינוי לקליפה, שעומדת "זה לעומת זה" מול האדם של קדושה (וראו קהלת ז, יד: "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים").
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת נדפס קו מפריד לפני "אֲשֶׁר", באותיות המודגשות, ואין לו מקבילה בתיבה; השארנו אותו כפי שנדפס. בין "הָאָדָם" לבין "בְּאָדָם" משולבות מילות הפירוש "של קליפה", ואחרי "בְּאָדָם" — "של קדושה"; כאן חיברנו, כבתיבה: "אשר שלט האדם באדם כו'".
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא': "וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב־וָרָע שָׁלְטָא כוּ' אִינוּן כוּ'",
פתיחת הפירוש בחוברת לקטע הזה: להלן, יתרץ רבנו הזקן מה שהקשה על דברי ה"רעיא מהימנא" שבפרשת נשא, שבזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט, מתפרנסים תלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם ואשר לכן הם מתעסקים בדיני איסור והיתר וכו', ועל כך שאל ממה שתלמידי חכמים, בזמן בית שני, היה להם שדות וכרמים משלהם כמו שהיה לעמי הארץ, ואף־על־פי־כן היה עיקר התעסקותם בדיני איסור והיתר וכו'? יסביר רבנו הזקן, שהכוונה היא, שבזמן שליטת "עץ הדעת טוב ורע", בזמן הגלות, כשהשכינה משפיעה לחיצונים, שהם בקליפת "נוגה", ומהתמצית בלבד מתפרנסים תלמידי חכמים, ואז עסקם של תלמידי חכמים הוא בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, כדי לברר את הבירורים, לברר את המותר והטהור מהאסור והטמא, דבר שבא על ידי הפלפול והעיון בהלכות אלו. וכפי שיסביר להלן, זה גם מסיר את ההעלם וההסתר, שיהיה פסק הלכה ברור ובהיר. ובלשון רבנו הזקן:
"וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא':" — הפירוש בחוברת: מפרשת נשא, כאמור לעיל, "'ובזמנא דאילנא דטוב־ורע שלטא כו' אינון כו''" — ובזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט כו', יש לתלמידי חכמים, המשולים לשבתות ולימים טובים, רק ממה שעמי הארץ נותנים להם,
★ חוזרים אל הזוהר. ביום חמישי למדנו את המשפט במלואו: "ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו', אינון חכמים דדמיין לשבתות ו'ימים טובים', לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין" — בזמן ש"עץ הדעת טוב ורע" שולט, תלמידי החכמים, הדומים לשבתות ולימים טובים, אין להם אלא מה שנותנים להם ה"חולין", עמי הארץ. רבנו הזקן מביא כאן רק את ראשי הדברים, ומסמן את ההמשך ב"כו'".
★ השאלה מיום שישי. ביום שישי הקשה רבנו הזקן: לפי הפשט, הזוהר מדבר על פרנסה גשמית. והרי בזמן בית שני היו לתלמידי החכמים שדות וכרמים משלהם, והם לא היו תלויים בעמי הארץ — ובכל זאת עיקר עסקם היה באיסור והיתר, טומאה וטהרה. מיד נראה שהזוהר מדבר על דבר עמוק יותר: על מצבה של השכינה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וז"ש ברע"מ" ו"דטו"ר", ובלשון המנוקדת: "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'" ו"דְּטוֹב־וָרָע" (במקף). אחרי הנקודתיים שאחרי "מְהֵימְנָא'" משולבות מילות הפירוש "מפרשת נשא, כאמור לעיל"; כאן חיברנו.
דְּהַיְנוּ בִּזְמַן גָּלוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁמַּשְׁפַּעַת לַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁהָ'עֵרֶב רַב' יוֹנְקִים מִשָּׁם, וּמִתַּמְצִיתָן נִזּוֹנִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּגָּלוּת,
"דהינו בזמן גלות השכינה ש" — הפירוש בחוברת: השכינה, "משפעת לחיצונים שהם בקליפת נגה, שה'ערב רב' יונקים משם, ומתמציתן נזונין תלמידי חכמים בגלות".
★ "דהיינו" — פירוש חדש לזוהר. "בזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא" — רבנו הזקן מפרש: זהו "זמן גלות השכינה". הזוהר אינו מתאר מי נותן כסף למי. הוא מתאר את סדר ירידת השפע בזמן הגלות: השכינה משפיעה תחילה ל"חיצונים", לקליפות, ורק מן התמצית ניזונים תלמידי החכמים.
★ "החיצונים". כינוי לקליפות: הן "בחוץ", מחוץ לקדושה. כאן מדובר בחיצונים "שהם בקליפת נוגה", כלומר בקליפה שיש בה גם טוב.
★ "ערב רב". "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח) — האספסוף שעלה ממצרים יחד עם ישראל. בזוהר זהו כינוי לאנשים ששורשם אינו בקדושה, כמו שלמדנו ביום חמישי: "ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור". הם "יונקים" ישר מן השפע שבנוגה.
★ "ומתמציתן". "תמצית" היא מה שנשאר אחרי שסוחטים — השארית. תלמידי החכמים מקבלים רק את התמצית. זה הפירוש של "לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין".
★ התשובה לשאלה מבית שני. הפירוש בחוברת מבאר את כוונת רבנו הזקן: בזמן הגלות, כשהשכינה משפיעה לחיצונים, עסקם של תלמידי החכמים הוא בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, "כדי לברר את הבירורים". הקשר בין "עץ הדעת שולט" לבין לימוד איסור והיתר אינו תלות כלכלית בעמי הארץ. זו העבודה של הזמן הזה: זמן של בירור. לכן גם תלמידי החכמים שהיו להם שדות וכרמים עסקו בעיקר באיסור והיתר. כך יתבאר מיד.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דהיינו", "ניזונין" ו"שהערב רב", ובלשון המנוקדת "דְּהַיְנוּ", "נִזּוֹנִין" ו"שֶׁהָ'עֵרֶב רַב'" (בגרש לפני "עֵרֶב" ואחרי "רַב"). בלשון המנוקדת המילה "שֶׁמַּשְׁפַּעַת" מפוצלת: "שֶׁ", ואחריה מילת הפירוש "השכינה", ורק אז "מַּשְׁפַּעַת" (בדגש במ"ם); כאן חיברנו.
וְאָז עִיקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם וְעִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הוּא לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל,
"ואז" — הפירוש בחוברת: בזמן של גלות השכינה, "עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל".
★ מן השכינה — אל האדם. כיוון שהשכינה בגלות, והניצוצות מונחים בנוגה, גם עבודת האדם מוגדרת לפי זה. לא רק לימוד התורה, אלא "עבודת האדם" בכלל, ו"עסק התורה והמצוות" כולו — עיקרם בזמן הזה הוא לברר את הניצוצות.
★ "עיקר" — בזמן הזה. רבנו הזקן אומר "עיקר" ומוסיף "ואז" — בזמן הגלות. ביום חמישי למדנו מן הזוהר שבזמן הגאולה "שלטא אילנא דחיי, אתכפיא אילנא דטוב ורע" — עץ החיים שולט, ועץ הדעת טוב ורע נכנע. אבל עכשיו, כשהשכינה בגלות, הבירור הוא העיקר.
★ "כנודע מהאריז"ל". הרעיון שתכלית עבודת האדם בעולם הזה היא לברר את הניצוצות ולהעלותם הוא יסוד בתורת האריז"ל, וממנה עבר לתורת החסידות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "עיקר" (ביו"ד), וכך גם בלשון המנוקדת: "עִיקַּר". בתיבה "והמצות", ובלשון המנוקדת "וְהַמִּצְוֹת". "כַּנּוֹדַע" נדפס בפתח תחת הדל"ת, כאן ובשני המקומות האחרים של השיעור; העתקנו כפי שנדפס.
לָכֵן עִיקַּר עִנְיַן הַלִּמּוּד הוּא בְּעִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה, בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר טֻמְאָה וְטָהֳרָה, לְבָרֵר הַמֻּתָּר וְהַטָּהוֹר מֵהָאָסוּר וְהַטָּמֵא,
"לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה, באסור והתר טמאה וטהרה, לברר המתר והטהור מהאסור והטמא" — הפירוש בחוברת: שמבררים ומבהירים זאת
★ מה הקשר בין הלימוד לבירור? הניצוצות מונחים בדברים שבנוגה — בדבר המותר ובדבר האסור, בדבר הטהור ובדבר הטמא. הלימוד שקובע מה מותר ומה אסור, מה טהור ומה טמא, הוא עצמו פעולה של בירור. הוא מפריד, בשכל, את הטוב מן הרע.
★ "לברר" — שני פירושים. הפירוש בחוברת אומר "שמבררים ומבהירים". "לברר" פירושו גם להבהיר, לעשות ברור; וגם לבחור ולהפריד, כמו מלאכת "הבורר" בשבת, שהיא מנויה בין ל"ט המלאכות (משנה, שבת ז, ב): הפרדת האוכל מן הפסולת. בלימוד ההלכה יש את שניהם: ההלכה נעשית ברורה, והטוב נפרד מן הרע.
★ "עיון ופלפול". לא די לדעת את הפסק. רבנו הזקן מדבר על עיון ופלפול — לימוד עמוק, בקושיות ובתירוצים. זה אותו "פלפול הקושיות ותירוצים" שה"רעיא מהימנא" אמר עליו שהוא "מסטרא דרע". כאן מתחיל להתברר למה: הפלפול פוגש את הרע כדי לברר אותו. מחר יתבאר הדבר עוד.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "הלימוד", "באיסור והיתר טומאה" ו"המותר", ובלשון המנוקדת: "הַלִּמּוּד", "בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר טֻמְאָה" ו"הַמֻּתָּר". בתיבה אין פסיק אחרי "הלכה" ואחרי "וטהרה".
עַל־יְדֵי עִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה בְּחָכְמָה בִּינָה וָדַעַת,
"על־ידי עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת" — הפירוש בחוברת: בשלושת כוחות השכל המבהירים את ההלכה,
★ חכמה, בינה ודעת. שלושת כוחות השכל, ובראשי תיבות — חב"ד (ראו תניא, חלק א', פרק ג'). חכמה — הברק הראשון של הרעיון. בינה — ההבנה וההרחבה של הרעיון בפרטיו. דעת — ההתקשרות וההעמקה בו, עד שהוא נקבע בנפש. כשאדם מעיין בהלכה, כל שלושת הכוחות עובדים יחד, עד שההלכה מתבהרת.
★ חזרה כפולה. רבנו הזקן חוזר על המילים "עיון ופלפול הלכה". קודם אמר מה עושים — לברר את המותר מן האסור. עכשיו הוא אומר במה עושים זאת: בשכל, בחכמה, בינה ודעת. ומיד יתמקד בכוח הראשון — החכמה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ע"י", ובלשון המנוקדת "עַל־יְדֵי". בלשון המנוקדת משולבות לפני "עַל־יְדֵי" מילות הפירוש "שמבררים ומבהירים זאת".
כַּנּוֹדַע דְּ"אוֹרַיְתָא מֵחָכְמָה נָפְקָת", וּבְחָכְמָה דַּיְקָא אִתְבָּרִירוּ,
"כנודע ד'אוריתא מחכמה נפקת'" (הערה 43: זח"ב פה, א. ועוד), "ובחכמה דיקא אתברירו" (הערה 44: זח"ב רנד, ב) — הפירוש בחוברת: כידוע, שהתורה באה מ'חכמה', ועל־ידי 'חכמה' דוקא מתבררים הניצוצות, וכשם שבירור ההלכה, שתהיה הלכה ברורה ובהירה, בא על ידי חכמה ושכל, כך גם בירור הניצוצות הוא על ידי ענין החכמה,
★ שני מאמרי זוהר. "אורייתא מחכמה נפקת" — בארמית: "התורה מן החכמה יצאה" (זוהר חלק ב', דף פ"ה ע"א, ועוד מקומות — הערה 43). "ובחכמה דייקא אתברירו" — "ובחכמה דווקא נתבררו" (זוהר חלק ב', דף רנ"ד ע"ב — הערה 44).
★ אותו כלי — שני בירורים. זה לב הטיעון. התורה יצאה מן החכמה. והניצוצות מתבררים דווקא על ידי החכמה. נמצא שהכלי שמברר את ההלכה — השכל, החכמה — הוא אותו כלי שמברר את הניצוצות. כשאדם יושב ומברר הלכה, עד שהיא "ברורה ובהירה", הוא גם מברר את הניצוצות, למעלה.
★ "דייקא". "דווקא". לא בכוח אחר — לא ברגש ולא במעשה לבד — אלא בחכמה. וכן נאמר בתהלים: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד). מה שנברא בחכמה, מתברר בחכמה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "דאוריי'", "דייקא" ו"כנודע", ובלשון המנוקדת: "דְּ"אוֹרַיְתָא" (במירכאות וביו"ד אחת), "דַּיְקָא" ו"כַּנּוֹדַע". בלשון המנוקדת נדפס "נָפְקָת" — בקמץ תחת הקו"ף (בניקוד המצוי: "נָפְקַת"); ונדפס "אִתְבָּרִירוּ" — בקמץ ובדגש תחת הבי"ת (בניקוד המצוי: "אִתְבְּרִירוּ"). העתקנו כפי שנדפס.
וְהַיְנוּ חָכְמָה עִלָּאָה דַּאֲצִילוּת, הַמְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, סוֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (בְּסוֹד "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא"),
"והינו" — הפירוש בחוברת: מה שאומרים שב"חכמה אתברירו", שבירור הניצוצות הוא על ידי חכמה, הכוונה ל"חכמה עלאה" — עליונה, "דאצילות, המלבשת במלכות דאצילות, סוד תורה שבעל־פה (בסוד 'אבא יסד ברתא')".
★ איזו חכמה? החכמה שמבררת את הניצוצות איננה השכל האנושי לבדו. זו "חכמה עילאה" — החכמה העליונה של עולם האצילות, חכמתו של הקב"ה. והיא מלובשת במלכות דאצילות, שהיא תורה שבעל פה. כשאדם מעיין בהלכה, השכל שלו הוא הלבוש, ובתוכו — חכמה עילאה.
★ קשר לפרק ה' בתניא. בחלק הראשון של התניא (פרק ה') מבאר רבנו הזקן: כשאדם מבין ומשיג בשכלו הלכה במשנה או בגמרא על בוריה, שכלו תופס את ההלכה, וגם מלובש בה. וההלכה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. כאן אנו רואים את הצד השני של אותו דבר: החכמה העליונה, שבה השכל מתלבש, היא הכוח שמברר את הניצוצות.
★ "אבא יסד ברתא". בארמית: "האב יסד את הבת". בלשון הקבלה "אבא" הוא ספירת החכמה, ו"ברתא" — הבת — היא המלכות. החכמה היא היסוד של המלכות. וזה בדומה לפסוק "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג, יט), כש"ארץ" היא כינוי מקובל למלכות. לכן החכמה מלובשת דווקא במלכות, בתורה שבעל פה.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והיינו", "עילאה", "דאצי'" ו"שבע"פ", ובלשון המנוקדת: "וְהַיְנוּ", "עִלָּאָה", "דַּאֲצִילוּת" ו"שֶׁבְּעַל־פֶּה". בתיבה "(בסוד אבא יסד ברתא)" בלי מירכאות. בלשון המנוקדת משולבות בין "וְהַיְנוּ" לבין "חָכְמָה" מילות הפירוש "מה שאומרים... הכוונה ל", ואחרי "עִלָּאָה" — "עליונה"; כאן חיברנו.
הַמְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, (וְסוֹד) [סוֹד] הַמִּשְׁנָיוֹת וּבְרַיְתוֹת, הַמְלֻבָּשׁוֹת בִּקְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הַיְצִירָה,
"המלבשת במלכות דיצירה, (וסוד) [סוד] המשניות וברייתות, המלבשות בקליפת נגה" — הפירוש בחוברת: בדברים שהם אסור ומותר, טמא וטהור, "שכנגד עולם היצירה".
★ ממשיכים לרדת. מלכות דאצילות — תורה שבעל פה — מלובשת במלכות דיצירה. זה בדיוק מה שלמדנו אתמול: "לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות". ומלכות דיצירה היא ה"סוד" — הפנימיות — של המשניות והברייתות. והמשניות והברייתות, מצדן, מלובשות בקליפת נוגה: בדברים עצמם, האסור והמותר, הטמא והטהור.
★ "(וסוד) [סוד]". כך מסומן בדפוסי התניא תיקון נוסח: בסוגריים העגולים — הנוסח שנדפס, "וסוד", בוי"ו; בסוגריים המרובעים — הנוסח המתוקן, "סוד", בלי וי"ו. לפי התיקון, "סוד המשניות" אינו פרט חדש ברשימה, אלא מתאר את מלכות דיצירה עצמה: היא הסוד, הפנימיות, של המשניות.
★ "שכנגד עולם היצירה". כנגד כל עולם של קדושה יש מדרגה של קליפה שעומדת מולו: "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז, יד). המשניות והברייתות מלובשות בנוגה שכנגד עולם היצירה — העולם שבו מלכות דיצירה, הלבוש שלהן, נמצאת.
★ משניות וברייתות. "משניות" — ההלכות שסידר רבי יהודה הנשיא בששה סדרי משנה. "ברייתות" — דברי תנאים שלא נכללו במשנה. השם "ברייתא" פירושו בארמית "חיצונה": משנה שנשארה מחוץ למשנה של רבי.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "המלובשת", "וברייתות", "המלובשות" ו"בקליפת נוגה", ובלשון המנוקדת: "הַמְלֻבֶּשֶׁת", "וּבְרַיְתוֹת" (ביו"ד אחת), "הַמְלֻבָּשׁוֹת" ו"בִּקְלִפַּת נֹגַהּ". בלשון המנוקדת משולבות בין "נֹגַהּ" לבין "שֶׁכְּנֶגֶד" מילות הפירוש "בדברים שהם אסור ומותר, טמא וטהור"; כאן חיברנו.
שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הַדַּעַת [נֻסָּח אַחֵר: הָרַע] שֶׁבְּנֹגַהּ
"ששם מתחיל" — הפירוש בחוברת: ענין "עץ הדעת טוב ורע", "בחינת הדעת [נסח אחר: הרע] שבנגה" — שבעולם ה"יצירה", קליפת "נוגה" היא מחצה על מחצה, מחצית טוב ומחצית רע,
★ "מתחיל". בעולמות העליונים אין תערובת של טוב ורע. בעולם היצירה "מתחיל" ענין "עץ הדעת טוב ורע": שם מתחילה בנוגה בחינת ה"דעת" — הידיעה של טוב ורע יחד, כלומר התערובת. ולכן דווקא שם מלובשות המשניות והברייתות, שעוסקות בהבחנה בין אסור למותר.
★ מחצה על מחצה. בעולם היצירה קליפת נוגה היא חצי טוב וחצי רע. הטוב והרע שקולים בה, ולכן צריך "דעת" — הבחנה — כדי להפריד ביניהם.
★ נוסח אחר: "הרע". בסוגריים המרובעים מובא נוסח אחר: במקום "בחינת הדעת" — "בחינת הרע שבנגה". לפי הנוסח הזה, בעולם היצירה מתחיל הרע שבנוגה. בשני הנוסחים העיקר אחד: מעולם היצירה ולמטה יש בנוגה גם רע, ושם מתלבשות ההלכות כדי לברר אותו.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "בחי' הדעת [נ"א הרע] שבנוגה", ובלשון המנוקדת: "בְּחִינַת הַדַּעַת [נֻסָּח אַחֵר: הָרַע] שֶׁבְּנֹגַהּ". המילים "נֻסָּח אַחֵר" נדפסו בניקוד, אבל באותיות רגילות ולא מודגשות. בלשון המנוקדת משולבות בין "מַתְחִיל" לבין "בְּחִינַת" מילות הפירוש "ענין 'עץ הדעת טוב ורע'"; כאן חיברנו.
[נֻסָּח אַחֵר: וְהַבְּרַיְתוֹת, הַמְלֻבָּשׁוֹת בִּקְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנֹגַהּ],
"[נסח אחר: והבריתות, המלבשות בקליפת נגה שכנגד עולם העשיה, ששם מתחיל בחינת הרע שבנגה]" — הפירוש בחוברת: שבעולם ה"עשיה", קליפת "נוגה" היא רובה רע ומיעוטה טוב,
★ עוד נוסח אחר. כאן מובאת תוספת שלמה, לפי נוסח אחר: הברייתות מלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם העשיה — מדרגה נמוכה יותר — ששם מתחיל הרע שבנוגה.
★ רובו רע ומיעוטו טוב. ההבדל בין שני העולמות: ביצירה הנוגה היא מחצה על מחצה; בעשיה היא רובה רע ומיעוטה טוב. לכן בעשיה מתחיל "הרע" שבנוגה: שם הרע כבר גובר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "[נ"א והברייתות המלובשות בק"נ שכנגד עולם העשיה ששם מתחיל בחי' הרע שבנוגה]", ובלשון המנוקדת: "[נֻסָּח אַחֵר: וְהַבְּרַיְתוֹת, הַמְלֻבָּשׁוֹת בִּקְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנֹגַהּ]". גם כאן "נֻסָּח אַחֵר" נדפס באותיות רגילות. "וְהַבְּרַיְתוֹת" ביו"ד אחת, ובתיבה "והברייתות".
כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל.
"כנודע" — הפירוש בחוברת: כידוע, "מהאריז"ל".
★ הסולם כולו. מלמעלה למטה:
· חכמה עילאה דאצילות — חכמתו של הקב"ה; ממנה "אורייתא נפקת", ובה "אתברירו".
· מלכות דאצילות — תורה שבעל פה; בה מלובשת החכמה ("אבא יסד ברתא").
· מלכות דיצירה — הלבוש של מלכות דאצילות, והיא סוד המשניות.
· המשניות והברייתות — מלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה, ששם מתחיל ה"דעת" (נ"א: הרע) שבנוגה; ולפי הנוסח האחר — הברייתות בנוגה שכנגד עולם העשיה, ששם מתחיל הרע שבנוגה.
· ולמטה מכולם — הדברים עצמם: האסור והמותר, הטמא והטהור.
★ עכשיו מובן "אילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר". ה"רעיא מהימנא" קורא להלכה בשם הלבוש התחתון שלה — קליפת נוגה, שבה היא מלובשת; ומלכות דאצילות, כשהיא יורדת לשם, נקראת "עץ הדעת" לגבי זעיר אנפין. אבל בתוך כל הלבושים — חכמה עילאה דאצילות. ודווקא בזכות הירידה הזו ההלכה יכולה לברר את הניצוצות.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה "כנודע מהאריז"ל", ובלשון המנוקדת "כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִיזַ"ל"; בין שתי המילים משולבת מילת הפירוש "כידוע"; כאן חיברנו.
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· הירידה: מלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר את הניצוצות — מחטא אדם הראשון, ורפ"ח (288) משבירת הכלים.
· "עץ הדעת" ו"עץ חיים": אז גם מלכות דאצילות נקראת "עץ הדעת טוב ורע" — לגבי זעיר אנפין, שאינו יורד לשם ונקרא "עץ חיים".
· גלות השכינה: ההתלבשות הזו היא סוד גלות השכינה — "אשר שלט האדם באדם לרע לו".
· פירוש הזוהר: "בזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא" — בזמן גלות השכינה, השפע עובר לחיצונים, הערב רב יונקים, ותלמידי החכמים ניזונים מן התמצית.
· העבודה: לכן עיקר העבודה ועיקר עסק התורה והמצוות הוא בירור הניצוצות; ועיקר הלימוד — עיון ופלפול בהלכה, לברר את המותר והטהור מן האסור והטמא, בחכמה, בינה ודעת.
· החכמה: "אורייתא מחכמה נפקת", "ובחכמה דייקא אתברירו" — חכמה עילאה דאצילות, המלובשת במלכות דאצילות, תורה שבעל פה.
· הסולם: ומשם — במלכות דיצירה, סוד המשניות והברייתות, המלובשות בנוגה שכנגד עולם היצירה (ונ"א: הברייתות — שכנגד עולם העשיה).
★ המסר ליום, בשורה אחת:
כשאדם מעיין בהלכה ומברר מה מותר ומה אסור, הוא מברר גם את הניצוצות: אותה חכמה שמבהירה את ההלכה מעלה את הניצוץ ממקום גלותו.
★ הקשר לזמן — שבוע פרשת לך לך:
ברשומת "היום יום" של היום (ח' חשון) כתוב: "מצוה לשון צותא וחבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ברוך־הוא, שהוא המצוה את הצווי ההוא". ובתניא למדנו היום: בזמן הגלות עיקר עסק התורה והמצוות הוא לברר את הניצוצות. יחד: מי שיורד אל הדבר הגשמי — אל שאלה של כשר ופסול, של מותר ואסור — ועושה בו את רצון ה', מתחבר עם ה"מצווה" עצמו, ומעלה את הניצוץ אל מקורו. ובחומש של היום אברם יורד למצרים, ויוצא משם "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב). כבר ראינו בחומש (בשם הרמב"ן) שזה "סימן לבנים", שיצאו ממצרים "ברכוש גדול". ובתורת החסידות, על פי האריז"ל, הרכוש הזה מתפרש כניצוצות הקדושה שבוררו שם. הירידה היא בשביל העלייה.
★ ומחר, ט' מרחשון: רבנו הזקן יוסיף "ענין פלא גדול מזה מאד": מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים. על ידי זה מעלה הלומד את ההלכה מן הקליפות, שהיו מעלימות ומכסות אותה — שלא הייתה ידועה כלל, או שלא הייתה מובנת היטב בטעמה. כי הטעם הוא סוד ספירת חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבירת הכלים, והם שם בבחינת גלות. "וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא' שהקושיא היא מסטרא דרע".
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שני, ח' מרחשון.
אתמול, בפרק ג, למדנו את סדר השקאת הסוטה צעד אחר צעד: מבית הדין שבעיר ועד שער ניקנור, השבועה, כתיבת המגילה ומחיקתה במים, מנחת הקנאות, והתוצאה - ברכה לטהורה ומיתה לטמאה. הפרק נחתם בכך שהמים בודקים רק זנות במזיד, ולא אנוסה, שוגגת או "דרך איברים". היום, בפרק ד, החותם את הלכות סוטה, הרמב"ם משלים את הדינים המעשיים של ההשקאה: מתי משקים, מה קורה כשהאשה חוזרת בה או מודה, מה פוסל את המגילה, את המים ואת העפר, מה דינה של המנחה כשההשקאה מתבטלת, ומה הבעל יכול לכלול בשבועה. בסוף הפרק הרמב"ם חוזר אל נקודת ההתחלה של כל הפרשה, הקינוי עצמו. הוא קובע שזו מצוה, אבל מצוה שצריך לקיים בנחת, בצנעה ובדרך טהרה. ההלכה האחרונה מרחיבה את המבט מן האשה אל הבית כולו: כל אדם אחראי לפקוד את בני ביתו, "וידעת כי שלום אהלך".
עם פרק זה מסתיימות הלכות סוטה, ואיתן ספר נשים כולו, הספר הרביעי ביד החזקה. מחר מתחיל הספר החמישי, ספר קדושה, בהלכות איסורי ביאה.
מבנה הפרק:
- הלכה א: בט"ו באדר בית הדין מטפל בצרכי הרבים, ובהם ענייני הסוטות; ובכל זמן משקים.
- הלכה ב: משקים רק ביום, וכל אשה לבדה.
- הלכות ג-ו: "איני שותה" ו"טמאה אני" - לפני מחיקת המגילה ואחריה.
- הלכות ז-יא: מה פוסל את המגילה: לילה, סדר הפוך, לפני השבועה, איגרת, שני דפים, נייר ודפתרא, כותב פסול, דיו שאינו נמחק, מחיקה חלקית, "שלא לשמה", ערבוב כוסות, ומים שנשפכו.
- הלכות יב-יג: המים והעפר: לינה, הקדמת עפר למים, עפר מבחוץ, וחפירה בקרדום.
- הלכות יד-טז: המנחה: סדר ההקרבה, טומאה, מתי היא נשרפת, אשת כהן, עדים זוממים, ומנחה אחת לקינויים רבים.
- הלכה יז: "גלגול" בשבועה, ו"אמן אמן".
- הלכה יח: מצות הקינוי, ובאיזו כוונה.
- הלכה יט: קודם כל בנחת וביניהם; והחובה לפקוד את בני הבית.
- סיום: "בריך רחמנא דסייען", וסיום ספר נשים ("נגמר ספר רביעי").
בפרק זה השגת ראב"ד אחת (על הלכה יז). יש בעמודי הפרק שלוש תיבות "נקודות משיחות קודש" מתוך רמב"ם "פרדס המלך": שתיים על הלכה יט ("וידעת כי שלום אהלך", ו"סיום הלכות שוטה"), ואחת על "בריך רחמנא דסייען". "הפניות לשיחות קודש" יש על הלכה יט ועל "בריך רחמנא דסייען". מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 26-37).
א. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר נִפְנִין בֵּית דִּין לְצָרְכֵי הָרַבִּים (=צרכי הציבור שלא הספיקו להשלימם, מכיוון שחודש אדר הוא החודש האחרון של השנה (במניין החודשים שבתורה המתחיל בחודש ניסן)), וּבוֹדְקִין עַל הָרְאוּיָה לִשְׁתּוֹת לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְעַל הָרְאוּיָה לְקַנֵּא לָהּ [=להתרות בה] וּלְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא כְתֻבָּה [כגון אם שנתחרש בעלה] לְקַנֵּא לָהּ וּלְהוֹצִיאָהּ (=כמו שהתבאר בפרקים הקודמים שבית דין אינו יכול להשקותה); וּבְכָל זְמַן מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת (=כלומר, במהלך כל השנה בית הדין יכול להשקות את הסוטות, ובזמן חודש אדר נדרש מבית דין להזדרז יותר בעניין זה (אם התעכבו ולא השקו אותן לפני כן)).
ט"ו באדר: בית הדין משלים את צרכי הרבים, ובהם ענייני הסוטות.
הדין המעשי:
- בחמישה עשר באדר בית הדין מתפנה לעסוק ב"צרכי הרבים", כלומר בענייני הציבור שעוד לא הושלמו.
- בין השאר, בית הדין בודק אילו נשים ראויות לשתות, ומשקה אותן.
- וכן בודק את המקרים שבהם ראוי שבית הדין עצמו יקנא לאשה, כדי שתצא בלא כתובה (אם תיסתר). למשל, כשבעלה נתחרש ואינו יכול לקנא לה בעצמו.
- אבל "בכל זמן משקין את הסוטות": ט"ו באדר אינו המועד היחיד להשקאה. הוא רק התאריך שבו בית הדין מוודא שלא נשאר דבר תלוי ועומד.
הבסיס והמקור: המשנה בתחילת מסכת שקלים מונה את מה שעושים בט"ו באדר: "ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים, ועושין כל צרכי הרבים". ועל הקינוי של בית הדין שנינו במשנה (סוטה ד, ה): "ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין. ולא להשקותה אמרו, אלא לפסלה מכתובתה".
ההיגיון:
- למה דווקא אדר: "רמב"ם לעם" מסביר שאדר הוא החודש האחרון של השנה, לפי מניין החודשים שבתורה, שמתחיל בניסן. לכן בית הדין משלים בו את מה שהתעכב, לפני שהשנה נגמרת.
- "בכל זמן": "רמב"ם לעם" מדגיש שבמשך כל השנה בית הדין יכול להשקות. רק באדר נדרש ממנו להזדרז, אם התעכבו ולא השקו לפני כן.
- בית דין שאינו משקה: כשבית הדין מקנא במקום הבעל, הוא אינו יכול להשקות אותה, כמו ש"רמב"ם לעם" מזכיר מן הפרקים הקודמים. הקינוי הזה נועד רק לכך שאם תיסתר, תצא בלא כתובה.
- גם מצבה של סוטה שעוד לא שתתה מחייב טיפול: עד שתשתה היא אסורה על בעלה (פרק ג, הלכה א), והבית כולו נמצא במצב תלוי.
מונחים: "נִפְנִין" - מתפנים, פונים לעסוק. "צָרְכֵי הָרַבִּים" - ענייני הציבור. "לְקַנֵּא" - להתרות בה בפני עדים "אל תיסתרי עם פלוני". "בְּלֹא כְתֻבָּה" - בלי לקבל את דמי הכתובה. "נִתְחָרֵשׁ" - נעשה חירש.
ב. וְאֵין מַשְׁקִין אֶת הַשּׂוֹטָה אֶלָּא בַּיּוֹם, וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְהַשְׁקָיַת שׂוֹטָה; וְאֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמִיד אוֹתָהּ" (=מלשון הפסוק למדו שמעמיד אותה בלבד, כל אחת בנפרד).
רק ביום, וכל אשה לבדה.
הדין המעשי:
- משקים את הסוטה רק ביום, וכל היום כשר לכך, מן הבוקר ועד הערב.
- אין משקים שתי סוטות יחד.
הבסיס והמקור: המשנה (מגילה ב, ה) מונה את הדברים ש"כל היום כשר" להם, וביניהם "השקיית סוטה". ואת האיסור להשקות שתיים כאחת הרמב"ם לומד מן הפסוק "והעמדה לפני ה'" (במדבר ה, טז - הערה 26), שהוא מביא בלשון "וְהֶעֱמִיד אוֹתָהּ".
ההיגיון:
- ביום: השקאת הסוטה היא עבודה במקדש, וכמו הקרבנות היא נעשית ביום. בהלכה ז נראה שגם כתיבת המגילה צריכה להיות ביום, "כשם שקרבנה ביום".
- אחת אחת: "רמב"ם לעם" מסביר: מלשון הפסוק ("אותה") למדו שמעמיד אותה בלבד, כל אחת בנפרד. בגמרא (סוטה ח, א) מובא גם טעם: "שלא יהא לבה גס בחברתה". כלומר, כשעוד אשה עומדת באותו מצב, היא מרגישה פחות לבד, ופחות נוטה להודות. כל הסדר בנוי על כך שתעמוד לבדה מול האמת (כמו שלמדנו אתמול, שאין מניחים שם את עבדיה ושפחותיה).
מונחים: "הַשְׁקָיַת" - השקאה, מתן המים לשתות. "כְּאַחַת" - יחד, בבת אחת.
ג. שׂוֹטָה שֶׁאָמְרָה 'אֵינִי שׁוֹתָה' מֵחֲמַת יִרְאָה וּפַחַד (=מחשש שהמים יזיקו לה אפילו שהיא טהורה) - יֵשׁ לָהּ לַחֲזֹר וְלוֹמַר 'הֲרֵינִי שׁוֹתָה'; אֲבָל אִם אָמְרָה 'אֵינִי שׁוֹתָה', וְהִיא בְּרִיאָה, וְאֵינָהּ יְרֵאָה וְלֹא פּוֹחֶדֶת - אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלוֹמַר 'הִנְנִי שׁוֹתָה' (=מכיוון שאמרה ללא פחד שאינה רוצה לשתות, אנו מניחים שמתכוונת להודות ולומר שנטמאה ואין עוד צורך בבדיקה).
"איני שותה" מתוך פחד - אפשר לחזור בה.
הדין המעשי:
- אשה שאמרה "איני שותה" מתוך יראה ופחד - רשאית לחזור בה ולומר "הריני שותה".
- אבל אם אמרה "איני שותה" כשהיא בריאה ורגועה, ואינה יראה ואינה פוחדת - אינה יכולה לחזור בה ולומר "הנני שותה".
ההיגיון: בפרק ג (הלכה ב) למדנו ש"איני שותה" כמוה כהודאה, והאשה יוצאת בלא כתובה. כאן הרמב"ם מגדיר מתי הסירוב באמת נחשב הודאה:
- סירוב מתוך פחד: "רמב"ם לעם" מסביר שהיא חוששת שהמים יזיקו לה, אף שהיא טהורה. סירוב כזה אינו מעיד על אשמתה, ולכן מותר לה להתעשת ולשתות.
- סירוב בדעה צלולה: "רמב"ם לעם" מסביר: מכיוון שאמרה בלי פחד שאינה רוצה לשתות, אנו מניחים שהיא מתכוונת להודות שנטמאה, ואין עוד צורך בבדיקה. סירוב כזה הוא הודאה, ואי אפשר לחזור מהודאה.
מונחים: "יִרְאָה וּפַחַד" - בהלה, חשש. "בְּרִיאָה" - כאן: צלולה ושקטה בדעתה. "הֲרֵינִי שׁוֹתָה", "הִנְנִי שׁוֹתָה" - אני מוכנה לשתות (בדפוס מופיעות שתי הצורות).
ד. אָמְרָה 'אֵינִי שׁוֹתָה' קֹדֶם שֶׁתִּמָּחֵק הַמְּגִלָּה [=במים המרים] - הֲרֵי מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת (=כדי שלא תתבזה, כמו שאר כתבי הקודש שאינם ראויים לשימוש נוסף), וְאֵינָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ שׂוֹטָה אַחֶרֶת (=מכיוון שכתיבת המגילה צריכה להיעשות 'לשם האישה'); וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן [=ליד המזבח] (=ובלילה הייתה נשרפת עם שאר הקודשים שנפסלו). וְאִם אָמְרָה 'אֵינִי שׁוֹתָה' אַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה (=וגרמה שיימחק שם שמים על ידה) - מְעַרְעֲרִין [=מכריחים] אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ (=מכיוון שחוששים שהיא טהורה, ומהפחד אינה רוצה לשתות).
"איני שותה" - לפני מחיקת המגילה ואחריה.
הדין המעשי:
- לפני שנמחקה המגילה במים: אם אמרה "איני שותה", המגילה נגנזת, ואי אפשר להשקות בה סוטה אחרת. המנחה שלה מתפזרת על מקום הדשן שליד המזבח.
- אחרי שנמחקה המגילה: אם אמרה "איני שותה", מכריחים אותה ומשקים אותה בעל כרחה.
הבסיס והמקור: המשנה (סוטה ג, ג): "עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה - מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן... נמחקה המגילה ואמרה איני שותה - מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה".
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מבאר כל פרט:
- גניזה: כדי שהמגילה לא תתבזה, כמו כל כתבי הקודש שאינם ראויים עוד לשימוש. שם ה' כתוב בה, ואין לזרוק אותה.
- לא לאשה אחרת: המגילה צריכה להיכתב "לשם האשה" הזו (פרק ג, הלכה ח), ולכן אינה מתאימה לאחרת.
- המנחה: מפזרים אותה על הדשן, ובלילה הייתה נשרפת עם שאר הקדשים שנפסלו.
- אחרי המחיקה: הסירוב בא אחרי שכבר גרמה ששם שמים יימחק בגללה. ועוד: חוששים שהיא טהורה, ואינה רוצה לשתות רק מפחד. לכן משקים אותה גם בעל כרחה.
מונחים: "נִגְנֶזֶת" - נשמרת או נקברת במקום צנוע, כמו ספרי קודש בלויים. "הַדֶּשֶׁן" - מקום האפר שליד המזבח. "מְעַרְעֲרִין" - מכריחים. "בְּעַל כָּרְחָהּ" - נגד רצונה.
ה. וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ [=דוחקין בה] שֶׁתִּשְׁתֶּה (=כדי למנוע מצב בו היא טהורה ותודה מהפחד, ויצא שם רע עליה ועל בניה); וְאוֹמְרִין לָהּ: 'בִּתִּי, אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר שֶׁטְּהוֹרָה אַתְּ, עִמְדִי עַל בֻּרְיֵךְ [=תסמכי על חפותך] וּשְׁתִי, וְאַל תִּפְחֲדִי, לְפִי שֶׁאֵין הַמַּיִם דּוֹמִין אֶלָּא לְסַם [עשב מרפא] יָבֵשׁ מֻנָּח עַל בָּשָׂר חַי: יֵשׁ שָׁם מַכָּה, מְחַלְחֵל [=חודר] וְיוֹרֵד; אֵין שָׁם מַכָּה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם'.
"עמדי על בורייך ושתי".
הדין המעשי: בשלב הזה, אחרי שהמגילה נמחקה, בית הדין דוחק בה שתשתה. אומרים לה: "בתי, אם ברור לך שאת טהורה - עמדי על בורייך (סמכי על חפותך) ושתי, ואל תפחדי. המים דומים לסם (עשב מרפא) יבש שמונח על בשר חי: אם יש שם פצע, הוא חודר ויורד; ואם אין שם פצע, הוא אינו עושה כלום".
הבסיס והמקור: דברי חז"ל בגמרא, על המשנה שהבאנו בהלכה הקודמת (סוטה ג, ג).
ההיגיון:
- המהפך: בפרק ג (הלכה ב) בית הדין הפחיד אותה כדי שלא תשתה, ושתודה, כדי ששם ה' לא יימחק על המים. עכשיו, אחרי שהשם כבר נמחק, בית הדין דוחק בה לשתות.
- למה: "רמב"ם לעם" מסביר: כדי למנוע מצב שבו היא טהורה ותודה רק מפחד. אז ייצא שם רע עליה ועל בניה, לשווא.
- המשל: המים אינם רעל שפוגע בכל אחד. הם פועלים רק במקום שיש בו "מכה", כלומר חטא. מי שטהורה - אין לה ממה לפחד.
מונחים: "מְאַיְּמִין" - כאן: דוחקים, לוחצים. "בֻּרְיֵךְ" - אמיתתך, הוודאות שלך. "סַם" - כאן: עשב מרפא. "מְחַלְחֵל" - חודר.
ו. אָמְרָה: 'טְמֵאָה אֲנִי' - אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה - הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין (=מכיוון שהודתה במעשה והמים בודקים במקרה של ספק בלבד), מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה (=כלומר, מכיוון שקדושת המגילה (הכתיבה לשם המצווה) נעשית רק כדי לבדוק מצב של ספק, אם מודה שנטמאה מתברר למפרע שמראש לא הייתה קדושה מיוחדת במגילה ולכן אין צורך לגונזה); וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן (=מכיוון שסיבת ההקרבה היא כדי שיתברר וייזכר חטאה של הסוטה, ובמקרה כזה – חטאה התברר וייזכר על ידי הודאתה).
"טמאה אני" - אפילו אחרי המחיקה.
הדין המעשי: אם אמרה "טמאה אני", אפילו אחרי שהמגילה כבר נמחקה במים - שופכים את המים, כי אין בהם קדושה. המנחה שלה מתפזרת על הדשן.
הבסיס והמקור: המשנה (סוטה ג, ג): "נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני - המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת על בית הדשן".
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מבאר שלושה דברים:
- שופכים את המים: היא הודתה במעשה, והמים בודקים רק במקרה של ספק. כשאין ספק, אין להם תפקיד.
- אין בהם קדושה: קדושת המגילה, שנכתבה לשם המצוה, נועדה רק לבדיקת ספק. כשהיא מודה שנטמאה, מתברר למפרע שמלכתחילה לא הייתה במגילה קדושה מיוחדת. לכן אין צורך לגנוז אותה, ומותר לשפוך את המים שבהם נמחקה.
- המנחה: מטרת ההקרבה היא שיתברר וייזכר חטאה של הסוטה ("מנחת זכרון מזכרת עון", במדבר ה, טו). כאן החטא כבר התברר ונזכר על ידי ההודאה.
מונחים: "נִשְׁפָּכִין" - שופכים אותם. "לְמַפְרֵעַ" - במבט לאחור, מן ההתחלה. "לִגְנוֹז" - לשמור או לקבור בכבוד.
ז. מְגִלַּת שׂוֹטָה שֶׁכְּתָבָהּ בַּלַּיְלָה - פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב וְהִשְׁקָה וְהִקְרִיב" - כְּשֵׁם שֶׁקָּרְבָּנָהּ בַּיּוֹם [=אינו קרב בלילה], כָּךְ כְּתִיבַת הַמְּגִלָּה וְהַשְׁקָיָתָהּ בַּיּוֹם. כְּתָבָהּ לְמַפְרֵעַ [=בסדר הפוך] - פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָאֵלֶּה", עַל הַסֵּדֶר [=כסדר הכתיבה בספר התורה]. כְּתָבָהּ קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיהָ הַשְּׁבוּעָה - פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִשְׁבִּיעַ וְכָתַב".
פסולי המגילה: לילה, סדר הפוך, ולפני השבועה.
הדין המעשי: מגילה שנכתבה באחד מן האופנים האלה - פסולה:
- בלילה: כמו שהקרבן שלה קרב ביום בלבד, כך גם כתיבת המגילה והשקאתה - ביום.
- למפרע: בסדר הפוך מן הסדר שבתורה.
- לפני השבועה: קודם שהאשה קיבלה עליה את השבועה.
הבסיס והמקור: כל אחד מן הדינים נלמד מן הפסוקים (הערות 27-29):
- "וכתב... והשקה... והקריב" (במדבר ה, כג-כה) - הכתיבה, ההשקאה וההקרבה נאמרו יחד, ולכן דינן שווה: ביום.
- "וכתב את האלת האלה" (שם, כג) - "האלה", כלומר כפי שהן כתובות, ועל הסדר.
- "והשביע" (שם, יט-כא) ורק אחר כך "וכתב" (שם, כג) - קודם השבועה, ואחריה הכתיבה.
ההיגיון: המגילה אינה סתם פתק. היא חלק מעבודת המקדש, והיא העתק מדויק של מה שהאשה קיבלה עליה בשבועה. לכן היא חייבת לבוא בסדר שהתורה קבעה: אחרי השבועה, ביום, וכלשון התורה.
מונחים: "לְמַפְרֵעַ" - בסדר הפוך ("רמב"ם לעם"). "קָרְבָּנָהּ" - כאן: מנחת הקנאות שלה.
⚠ הערה 29 מפנה "שם" (כלומר לפסוקים כג-כה), אבל "והשביע" נאמר בפסוקים יט-כא. הועתק כלשון הסריקה.
ח. כְּתָבָהּ אִגֶּרֶת [=ללא שירטוט שורות] - פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר" (=וההלכה היא שספר התורה נכתב בשרטוט בלבד). כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין [=עמודים] - פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר" - סֵפֶר אֶחָד, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא עַל הַנְּיָר [העשוי מעשבים], וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא [=עור שאינו מעובד], אֶלָּא בִּמְגִלַּת סֵפֶר [=עור מעובד], שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר"; וְאִם כְּתָבָהּ עַל נְיָר אוֹ דִּפְתְּרָא, פְּסוּלָה (=מכיוון שהדין הוא שצריכה להיכתב כמו ספר מעובד כפי שהתבאר).
"בספר": איגרת, שני דפים, נייר ודפתרא.
הדין המעשי:
- איגרת: מגילה שנכתבה כמו מכתב, בלי שרטוט שורות - פסולה.
- שני דפים: מגילה שנכתבה על שני עמודים - פסולה. צריך "ספר" אחד, ולא שניים או שלושה.
- החומר: אין כותבים על נייר העשוי מעשבים, ולא על דפתרא, עור שלא עובד כראוי, אלא על קלף מעובד ("מגילת ספר"). אם כתב על נייר או על דפתרא - פסולה.
הבסיס והמקור: "וכתב את האלת האלה הכהן בספר" (במדבר ה, כג - הערה 30). וכן שנינו במשנה (סוטה ב, ד): "אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא, אלא על המגילה, שנאמר בספר".
ההיגיון: המילה "בספר" מלמדת שהמגילה צריכה להיות בצורה של ספר ממש:
- שרטוט: "רמב"ם לעם" מסביר שספר תורה נכתב תמיד בשרטוט. כתב בלי שרטוט הוא "איגרת", ולא "ספר".
- ספר אחד: כמה עמודים נפרדים הם כמו כמה ספרים.
- החומר: "רמב"ם לעם" מסביר שהמגילה צריכה להיכתב כמו ספר, על עור מעובד, כפי שהתבאר.
מונחים: "אִגֶּרֶת" - מכתב. "שִׂרְטוּט" - קווים דקים שחורצים בקלף, כדי שהשורות יהיו ישרות. "דַּפִּין" - עמודים. "נְיָר" - כאן: נייר עשוי מעשבים. "דִּפְתְּרָא" - עור שאינו מעובד כראוי. "מְגִלַּת סֵפֶר" - קלף מעובד, כמו של ספר תורה.
ט. "וְכָתַב הַכֹּהֵן" - הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם כְּתָבָהּ יִשְׂרָאֵל אוֹ כֹּהֵן קָטָן (=כתיבת הקטן פסולה, מכיוון שאין אפשרות לסמוך עליו שיכתוב את המגילה 'לשמה'), פְּסוּלָה.
אֵינוֹ כּוֹתְבָהּ לֹא בְּקַמּוֹס [=שרף אילן], וְלֹא בְּקַלְקַנְתּוֹס [=חומצת נחושת], וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ נִכָּר וְעוֹמֵד [=אינו יכול להימחק] - אֶלָּא בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַלְקַנְתּוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב וּמָחָה", כְּתָב שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִמָּחוֹת; וְאִם כָּתַב בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּם [=שאינו נמחה], פְּסוּלָה.
מי כותב, ובמה.
הדין המעשי:
- הכותב: "וכתב הכהן" - הכותב חייב להיות כהן, ולא קטן. אם כתב אותה ישראל, או כהן קטן - פסולה.
- הדיו: אין כותבים בקמוס (שרף של עץ), ולא בקלקנתוס (חומצת נחושת), ולא בשום חומר שהרושם שלו נשאר ואי אפשר למחוק אותו. כותבים רק בדיו שאין בו קלקנתוס. אם כתב בחומר שאינו נמחק - פסולה.
הבסיס והמקור: "וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה, כג - הערות 31-32). וכן במשנה (סוטה ב, ד): "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שהוא רושם, אלא בדיו, שנאמר 'ומחה' - כתב שיכול להמחות".
ההיגיון:
- לא קטן: "רמב"ם לעם" מסביר שכתיבת הקטן פסולה, כי אי אפשר לסמוך עליו שיכתוב את המגילה "לשמה", בכוונה הנכונה.
- דיו שנמחק: כל המטרה של המגילה היא להימחק במים. כתב שאינו נמחק אינו מקיים את "ומחה".
מונחים: "קַמּוֹס" - שרף של עצים ("שרף אילן"). "קַלְקַנְתּוֹס" - חומצת נחושת, חומר שמוסיפים לדיו כדי שיהיה עמיד. "רִשּׁוּמוֹ נִכָּר וְעוֹמֵד" - הסימן שלו נשאר ואינו נמחק. "הַמִּתְקַיֵּם" - העמיד, שאינו נמחה.
י. נִשְׁאַר בַּמְּגִלָּה רֹשֶׁם כְּתָב נִכָּר - פְּסוּלָה, עַד שֶׁיִּמְחֹק יָפֶה יָפֶה.
כָּתַב אוֹת אַחַת וּמְחָקָהּ, וְחָזַר וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה וּמְחָקָהּ, עַד שֶׁהִשְׁלִים - פְּסוּלָה, עַד שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ כְּתוּבָה.
מחיקה עד הסוף, וכתיבה שלמה לפני המחיקה.
הדין המעשי:
- אם נשאר במגילה רושם ניכר של הכתב - פסולה, עד שימחק אותה היטב.
- אם כתב אות אחת ומחק אותה, ואחר כך כתב אות שנייה ומחק אותה, וכך עד שגמר - פסולה. צריך לכתוב את כל המגילה, ורק אחר כך למחוק.
הבסיס והמקור: "וכתב... ומחה" (במדבר ה, כג). וכבר אמר הרמב"ם בפרק ג (הלכה י): "וימחק יפה יפה, עד שלא ישאר במגילה רושם הנכר".
ההיגיון: הכתוב מתאר שני שלבים: קודם "וכתב", כתיבה של "האלות האלה" כולן כ"ספר" אחד שלם (כמו שלמדנו בהלכה ח), ורק אחר כך "ומחה". מי שכותב ומוחק אות אחר אות, לא כתב מעולם מגילה שלמה. ומה שנשאר רשום במגילה, לא נכנס אל המים.
מונחים: "רֹשֶׁם" - סימן, עקבה של הכתב. "יָפֶה יָפֶה" - היטב, לגמרי.
יא. כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּחָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ (=כגון שבזמן המחיקה התכוון שתהיה עבור סוטה אחרת) - פְּסוּלָה. כָּתַב שְׁתֵּי מְגִלּוֹת לִשְׁתֵּי סוֹטוֹת, וּמְחָקָן לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד (=כך שכבר כשהמגילה נמחקה במים לא ניכר עבור מי נעשתה המחיקה), אוֹ לְתוֹךְ שְׁנֵי כּוֹסוֹת (=כך שבזמן המחיקה היה ניכר עבור מי נמחקת) וְעֵרְבָן בְּכוֹס אֶחָד, וְהִשְׁקָה לִשְׁתֵּיהֶן - פְּסוּלָה (=מכיוון שבשעת השתייה לא היה ניכר של מי המים), שֶׁכָּל אַחַת לֹא שָׁתָת מְגִלָּתָהּ.
מְחָקָן לִשְׁנֵי כּוֹסוֹת וְעֵרְבָן, וְחָזַר וְחִלְּקָן לִשְׁנֵי הַכּוֹסוֹת - לֹא יַשְׁקֶה אוֹתָן; וְאִם הִשְׁקָה, כָּשֵׁר (=מכיוון שניתן לומר שכל אחת שותה את המים שיועדו עבורה, ומצד הספק לא נחייב כתיבת מגילה נוספת). נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם [=ואבדו] - הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב מְגִלָּה אַחֶרֶת (=ואין אומרים לא נמחק בגללה שם שמים שתי פעמים), וּמֵבִיא מַיִם אֲחֵרִים. נִשְׁפְּכוּ וְנִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן - לֹא יַשְׁקֶה אֶת הַשְּׁאָר (=מכיוון שלכתחילה צריכה לשתות את כל מי מחיקת המגילה); וְאִם הִשְׁקָה, כָּשֵׁר.
"לשמה", ושתי סוטות בבת אחת.
הדין המעשי:
- שלא לשמה: כתב את המגילה, או מחק אותה, שלא לשם האשה הזו - פסולה. "רמב"ם לעם" נותן דוגמה: בשעת המחיקה התכוון שהמגילה תהיה עבור סוטה אחרת.
- שתי מגילות בכוס אחת: כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחק את שתיהן לתוך כוס אחת, או מחק כל אחת לכוס נפרדת ואחר כך ערבב אותן לכוס אחת, והשקה את שתיהן - פסולה. אף אחת מהן לא שתתה את המגילה שלה.
- ערבב וחילק שוב: מחק לשתי כוסות, ערבב, וחזר וחילק לשתי הכוסות - לכתחילה לא ישקה אותן. אם השקה - כשר.
- המים נשפכו: כותב מגילה אחרת, ומביא מים אחרים.
- נשפכו ונשאר מעט: לא ישקה את השארית. אם השקה - כשר.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מבאר:
- כוס אחת: כבר בשעת המחיקה לא ניכר עבור מי נעשתה המחיקה.
- שתי כוסות שעורבבו: בשעת המחיקה היה ניכר עבור מי נמחקה כל מגילה. אבל בשעת השתייה כבר לא היה ניכר של מי המים.
- חילקו שוב: אפשר לומר שכל אחת שותה את המים שיועדו עבורה. מחמת הספק לא נחייב לכתוב מגילה נוספת, ולכן בדיעבד כשר.
- נשפכו: אין אומרים "שלא יימחק בגללה שם שמים פעמיים". כותבים מגילה חדשה, ומוחקים את השם שוב, כדי לברר את האמת.
- נשאר מעט: לכתחילה היא צריכה לשתות את כל מי מחיקת המגילה.
הכלל העולה מכל הדינים: הבדיקה היא אישית. כל אשה צריכה לשתות את המגילה שנכתבה ונמחקה בשבילה.
מונחים: "לִשְׁמָהּ" - בכוונה עבור האשה הזו. "וְעֵרְבָן" - ערבב אותן. "וְחִלְּקָן" - חילק אותן. "וְנִשְׁתַּיֵּר" - ונשאר.
יב. מֵי שׂוֹטָה שֶׁלָּנוּ [=עבר עליהם לילה], נִפְסָלִין בְּלִינָה (=כדין כל כלי שרת שהתקדשו שנפסלים בלינה). הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם, פָּסַל.
לֹא הָיָה שָׁם עָפָר בַּהֵיכָל - מֵבִיא עָפָר מִבַּחוּץ, וּמַנִּיחוֹ בַּהֵיכָל [=בקרקע ההיכל], וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ, וְנוֹתֵן עַל פְּנֵי הַמַּיִם; וְאֵינוֹ מֵבִיא אֵפֶר (=מכיוון שצריך עפר הדומה לקרקע) [שריפה], אֲבָל מֵבִיא רַקְבּוּבִית [=רקב] שֶׁהִיא כְּעָפָר.
המים והעפר: לינה, סדר, ועפר מבחוץ.
הדין המעשי:
- מי סוטה שעבר עליהם לילה - נפסלו.
- אם נתן את העפר בכלי לפני המים - פסל.
- אם לא היה עפר בהיכל - מביאים עפר מבחוץ, מניחים אותו על קרקע ההיכל, ולוקחים ממנו ונותנים על פני המים.
- לא מביאים אפר של שריפה, אבל אפשר להביא רקבובית (רקב), שהיא כמו עפר.
הבסיס והמקור: "ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז). קודם המים, ואחר כך העפר "אל המים".
ההיגיון:
- לינה: "רמב"ם לעם" מסביר: כדין כל מה שהתקדש בכלי שרת, שנפסל בלינה. המים התקדשו בכלי, והתורה קוראת להם "מים קדושים".
- הסדר: הפסוק אומר "ונתן אל המים" - העפר ניתן על המים שכבר בכלי. וכן בפרק ג (הלכה י): "ונותנו על פני המים".
- עפר ולא אפר: "רמב"ם לעם" מסביר שצריך עפר הדומה לקרקע. אפר שריפה אינו עפר. רקבובית, לעומת זאת, נראית כמו עפר.
- מניחו בהיכל: הפסוק דורש עפר שנמצא "בקרקע המשכן". לכן גם עפר שהובא מבחוץ צריך קודם להיות מונח על קרקע ההיכל.
מונחים: "שֶׁלָּנוּ" - שעבר עליהם לילה. "לִינָה" - השארה במשך הלילה. "רַקְבּוּבִית" - רקב, חומר מתפורר שנראה כמו עפר. "אֵפֶר" - שאריות של שריפה.
יג. וְלֹא יַחְפֹּר בְּקַרְדֹּם [=כלי חפירה] בַּהֵיכָל וְיוֹצִיא עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" [=על קרקע המשכן]; וְאִם חָפַר וְהוֹצִיא עָפָר, כָּשֵׁר.
לא חופרים בקרדום.
הדין המעשי: לא יחפור בקרדום (כלי חפירה) ברצפת ההיכל כדי להוציא עפר. אם חפר והוציא עפר - כשר.
הבסיס והמקור: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" (במדבר ה, יז - הערה 33). "רמב"ם לעם" מבאר: "על קרקע המשכן".
ההיגיון: הלשון "אשר יהיה בקרקע המשכן" מתארת עפר שכבר נמצא שם, על פני הקרקע. לכן לכתחילה לא חופרים כדי להשיג עפר. ובדיעבד, גם עפר שנחפר הוא עפר מקרקע המשכן, ולכן כשר. בהיכל היה מקום מיוחד לכך, אמה על אמה, עם טבלה של שיש, שמגביהים אותה ולוקחים משם עפר (פרק ג, הלכה י).
מונחים: "קַרְדֹּם" - גרזן, כלי חפירה. "קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" - רצפת ההיכל.
יד. הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהּ - כְּשֵׁרָה. נִטְמָאת מִנְחָתָהּ קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחֶנָּה בִּכְלִי שָׁרֵת (=והקדושה חלה עליה בינתיים רק באמירה (=שמיועדת לקרבן), ולא במעשה פיזי) - הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כְּכָל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת, וְיָבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת [=בדמי פדיון המנחה שנטמאה]. נִטְמָאת הַמִּנְחָה אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת - הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף (=מכיוון שהתקדשה במעשה פיזי, אסור לפדות אותה).
וְכֵן אִם אָמְרָה 'טְמֵאָה אֲנִי' (=כפי שהתבאר בפרקים הקודמים שבמקרה כזה אין עוד צורך בבדיקה ובקרבן) קֹדֶם שֶׁתִּקָּמֵץ הַמִּנְחָה, אוֹ שֶׁאָמְרָה [=לפני שנמחקה המגילה] 'אֵינִי שׁוֹתָה', אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה בַּעֲלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה, אוֹ שֶׁמֵּת הוּא, אוֹ שֶׁמֵּתָה הִיא [=ואין עוד צורך במנחה] - הֲרֵי הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ נִשְׂרֶפֶת; וְאִם אֵרַע אֶחָד מֵאֵלּוּ אַחַר שֶׁקָּרַב הַקֹּמֶץ, אֵין הַשְּׁיָרִים נֶאֱכָלִין.
המנחה: סדר ההקרבה, טומאה, ומתי היא נשרפת.
הדין המעשי:
- הסדר: אם הקריב את המנחה, ורק אחר כך השקה אותה - כשרה.
- נטמאה לפני כלי שרת: פודים אותה, כמו כל המנחות שנטמאו לפני שהתקדשו בכלי שרת. בכסף הפדיון מביאים מנחה אחרת.
- נטמאה אחרי כלי שרת: שורפים אותה.
- ההשקאה התבטלה: אם לפני הקמיצה קרה אחד מאלה: אמרה "טמאה אני"; אמרה "איני שותה" לפני מחיקת המגילה; הבעל לא רצה להשקותה; באו עדים שנטמאה; מת הבעל; או מתה היא - המנחה כולה נשרפת.
- אחרי הקמיצה: אם קרה אחד מאלה אחרי שהקומץ כבר קרב על המזבח - השיריים אינם נאכלים.
הבסיס והמקור: במשנה (סוטה ג, ב) נחלקו התנאים: האם משקים ואחר כך מקריבים את המנחה, או להפך. הרמב"ם פסק בפרק ג (הלכה טו) שמשקים תחילה, וכאן הוא מוסיף שגם הסדר ההפוך כשר. דין הפדיון הוא כלל בדיני מנחות (משנה מנחות יב, א): עד שלא קדשו בכלי יש להן פדיון, ומשקדשו בכלי אין להן פדיון. ואת הנשים שמנחותיהן נשרפות מונה המשנה (סוטה ג, ו).
ההיגיון:
- פדיון או שריפה: "רמב"ם לעם" מסביר: לפני כלי שרת, הקדושה חלה על המנחה רק באמירה, כלומר בכך שהיא מיועדת לקרבן. זו קדושה קלה, ואפשר להעביר אותה לכסף. אחרי שהתקדשה בכלי, במעשה ממשי, אסור לפדות אותה.
- ההשקאה התבטלה: "רמב"ם לעם" מזכיר את מה שהתבאר בפרקים הקודמים: במקרים האלה אין עוד צורך בבדיקה ובקרבן. המנחה כבר קדושה, אבל אין לה עוד תפקיד, ולכן היא נשרפת.
מונחים: "תִּפָּדֶה" - פודים אותה: מעבירים את קדושתה לכסף. "כְּלִי שָׁרֵת" - כלי מקודש מכלי המקדש. "קְמִיצָה" - לקיחת מלוא שלוש אצבעות מן המנחה. "שְׁיָרִים" - מה שנשאר מן המנחה אחרי הקמיצה. "נִשְׂרֶפֶת" - נשרפת כולה, ואינה קרבה על המזבח.
טו. הָיָה בַּעֲלָהּ כֹּהֵן - אֵין שְׁיָרֵי מִנְחָתָהּ נֶאֱכָלִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַבַּעַל חֵלֶק בָּהּ (=כי המנחה נקנית גם מכספו); וְאֵינָהּ עוֹלָה כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים כְּמִנְחַת זִכְרֵי כְהֻנָּה (=שמנחתם נשרפת כליל על המזבח), מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ (=מכיוון שמביאים אותה לכפרתה ומנחת ישראל חייבת בפעולת 'קמיצה'); אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וּשְׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. נִמְצְאוּ עֵדֶיהָ [שהעידו שנסתרה] זוֹמְמִין, מִנְחָתָהּ תֵּצֵא לְחֻלִּין (=כי הקדש שנעשה בטעות אינו הקדש).
אשת כהן, ועדים זוממים.
הדין המעשי:
- בעלה כהן: שיירי המנחה שלה אינם נאכלים, וגם המנחה אינה עולה כולה על המזבח כמו מנחת כהנים. הקומץ קרב לבדו, והשיריים מתפזרים על בית הדשן.
- העדים הוזמו: אם העדים שהעידו שנסתרה נמצאו זוממים - המנחה יוצאת לחולין.
הבסיס והמקור: מנחה רגילה של ישראל נקמצת, הקומץ קרב, והשיריים נאכלים לכהנים. ועל מנחת כהן נאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז).
ההיגיון: המנחה הזו היא גם של כהן וגם של ישראלית, ולכן אף אחד מן הדינים אינו חל עליה במלואו:
- אינה נאכלת: "רמב"ם לעם" מסביר שגם לבעל הכהן יש חלק במנחה, כי היא נקנית גם מכספו (המנחה באה "משל בעל", כמו שלמדנו אתמול). ומנחת כהן אינה נאכלת.
- אינה כליל: מנחת כהנים נשרפת כליל על המזבח. אבל "רמב"ם לעם" מסביר שגם לאשה יש חלק במנחה, כי מביאים אותה לכפרתה, ומנחת ישראל חייבת בקמיצה.
- הפתרון: קומצים, והקומץ קרב לעצמו. את השיריים אי אפשר לאכול ואי אפשר להקריב, ולכן מפזרים אותם על בית הדשן.
- עדים זוממים: "רמב"ם לעם" מסביר: הקדש שנעשה בטעות אינו הקדש. התברר שלא הייתה סתירה, ולכן לא היה מלכתחילה מקום להקדיש את המנחה.
מונחים: "אִשִּׁים" - אש המזבח. "זִכְרֵי כְהֻנָּה" - כהנים (זכרים). "זוֹמְמִין" - עדים שהוכח שלא היו במקום בזמן שהעידו עליו. "חֻלִּין" - לא קדוש.
טז. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה ["אל תסתרי עם פלוני ופלוני ופלוני"], וְנִסְתְּרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן - הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִנְחָה אַחַת עַל יְדֵי [=בשביל] כֻּלָּן כְּשֶׁמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִנְחַת קְנָאוֹת" - מִנְחָה אַחַת לְקִנּוּיִין הַרְבֵּה.
מנחה אחת לקינויים רבים.
הדין המעשי: בעל שקינא לאשתו על כמה אנשים ("אל תיסתרי עם פלוני ופלוני ופלוני"), והיא נסתרה עם כל אחד מהם - מביא מנחה אחת בשביל כולם, כשהוא משקה אותה.
הבסיס והמקור: "כי מנחת קנאת הוא" (במדבר ה, טו - הערה 34). "מנחת קנאות" בלשון רבים - מנחה אחת לקינויים הרבה.
ההיגיון: יש השקאה אחת ובדיקה אחת, והיא מבררת את כל החשדות יחד. כמו שנראה בהלכה הבאה, הבעל יכול לכלול בשבועה גם אנשים אחרים. לכן גם המנחה אחת.
מונחים: "עַל יְדֵי" - כאן: בשביל. "קִנּוּיִין" - קינויים, התראות.
יז. יֵשׁ לַבַּעַל לְגַלְגֵּל עָלֶיהָ [=לכלול] בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא זִנְּתָה עִם אִישׁ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בּוֹ, וְלֹא עִם אִישׁ אַחֵר [=שהבעל לא התרה עליו], וְשֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, וְלֹא אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת (=מכיוון שהבעל משביע אותה על הזמן שאחרי הנישואין – התורה נתנה לו אפשרות להוסיף בשבועה גם על זמנים נוספים (שבועה שבדרך כלל אינו יכול להשביעה בנפרד)); אֲבָל אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה קֹדֶם הָאֵרוּסִין, וְלֹא אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחְזִירָהּ - שֶׁאִם זִנְּתָה בְּעֵת זֶה [=כשהייתה גרושה], לֹא תֵּאָסֵר עָלָיו, וְכָל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא תִּהְיֶה אֲסוּרָה לוֹ, אֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ [=אינו מכליל בשבועה].
לְפִיכָךְ, אִם כָּנַס יְבִמְתּוֹ, אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם [=בין מות אחיו ליבום]; אֲבָל מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו [=כשהיה חי], שֶׁאִם זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו [=על היבם]. וְכֵן אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחְזִירָהּ, מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים (=מכיוון שאם זנתה בזמנים האלו נאסרה עליו לעולם).
וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְגַלְגֵּל עָלֶיהָ בִּלְהַבָּא [=על העתיד], שֶׁלֹּא תִּזְנֶה תַּחְתָּיו, וְשֶׁלֹּא תִּזְנֶה אַחַר שֶׁיַּחְזִירֶהָ, אִם יְגָרֵשׁ וְיַחְזִיר; לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּזְנֶה לְהַבָּא - מַיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, וְיֶאֱרְעוּ לָהּ אוֹתָן הַמְאֹרָעוֹת (=אם תזנה בעתיד – המים שנבדקת בהם כעת יגרמו לה לעונש המתואר בפרשת הסוטה); לְכָךְ נֶאֱמַר: "אָמֵן אָמֵן" - "אָמֵן" מֵאִישׁ זֶה, "אָמֵן" מֵאִישׁ אַחֵר; "אָמֵן" נְשׂוּאָה, "אָמֵן" אֲרוּסָה; "אָמֵן" לְשֶׁעָבַר, "אָמֵן" לְהַבָּא.
"גלגול" בשבועה, ו"אמן אמן".
הדין המעשי: הבעל רשאי לכלול בשבועה של אשתו עניינים נוספים, מעבר לחשד שבגללו היא שותה:
- אנשים אחרים: שלא זינתה עם האיש שקינא לה עליו, וגם לא עם איש אחר, שלא התרה עליו.
- תקופות אחרות: שלא זינתה מאז האירוסין ועד הנישואין, ולא אחרי הנישואין.
- מה אינו כולל: שלא זינתה לפני האירוסין, או בתקופה שהייתה גרושה ממנו (אם גירש והחזיר). אילו זינתה אז, לא הייתה נאסרת עליו. הכלל: כל בעילה שאינה אוסרת אותה עליו - אינו כולל בשבועה.
- יבמה: "לפיכך", מי שייבם את אשת אחיו אינו כולל את התקופה שבה הייתה שומרת יבם (בין מות אחיו ליבום). אבל הוא כולל את התקופה שבה הייתה נשואה לאחיו, כי זנות בזמן ההוא אוסרת אותה על היבם.
- גירש והחזיר: כולל את הנישואין הראשונים, כי זנות בזמן ההוא אוסרת אותה עליו לעולם.
- העתיד: הוא גם רשאי לכלול שלא תזנה מכאן והלאה, תחתיו, וגם אחרי שיחזיר אותה אם יגרש. ואם תזנה בעתיד, המים שכבר שתתה יבדקו אותה, ויקרו לה אותם דברים.
הבסיס והמקור: "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב - הערה 35). המשנה (סוטה ב, ה-ו) דורשת את הכפילות: "אמן" מאיש זה, "אמן" מאיש אחר; ארוסה ונשואה. ושם נאמר הכלל: "כל שתבעל ולא היתה אסורה לו - לא היה מתנה עמה".
ההיגיון:
- למה מותר להוסיף: "רמב"ם לעם" מסביר: הבעל משביע אותה על הזמן שאחרי הנישואין, והתורה נתנה לו אפשרות להוסיף בשבועה גם זמנים נוספים. זו שבועה שבדרך כלל אינו יכול להשביע אותה בנפרד. זהו "גלגול שבועה": מי שכבר נשבעת, אפשר להוסיף לשבועתה עניינים נוספים.
- רק מה שאוסר: השבועה באה לברר אם היא אסורה עליו. לכן אין טעם לכלול זמנים שבהם זנות לא הייתה אוסרת אותה.
- העתיד: "רמב"ם לעם" מסביר: אם תזנה בעתיד, המים שנבדקת בהם עכשיו יגרמו לה לעונש המתואר בפרשת סוטה.
מונחים: "לְגַלְגֵּל" - לכלול, להוסיף. "מַתְנֶה עִמָּהּ" - כולל בשבועה. "שׁוֹמֶרֶת יָבָם" - אשה שבעלה מת בלי ילדים, והיא ממתינה ליבום או לחליצה. "יְבִמְתּוֹ" - אשת אחיו, שנשא אותה ביבום. "לְשֶׁעָבַר" - על העבר. "לְהַבָּא" - על העתיד.
⚠ בדפוס: "בִּלְהַבָּא" (ובהמשך ההלכה: "לְהַבָּא"). הועתק כלשון הסריקה.
יח. מִצְוַת חֲכָמִים עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקַנּוֹת [=להזהיר ולהתרות] לִנְשׁוֹתֵיהֶן [=שיתנהגו בצניעות], שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" [=מצווה לקנא]; וְכָל הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, נִכְנְסָה בּוֹ [=משמיים] רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה בְּטֵלָה, וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה, וְלֹא לְהַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה; וְאִם עָבַר וְקִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים מִתּוֹךְ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה קִנּוּי.
מצות הקינוי, ובאיזו כוונה.
הדין המעשי:
- מצוה מדברי חכמים על כל אחד מישראל לקנא לאשתו, כלומר להזהיר ולהתרות בה שתתנהג בצניעות.
- מי שמקנא לאשתו - נכנסת בו מן השמים רוח טהרה.
- אבל לא יקנא לה מתוך צחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה בטלה, ולא מתוך מריבה, ולא כדי להטיל עליה אימה.
- ואם בכל זאת קינא לה בפני עדים מתוך אחד מן הדברים האלה - הקינוי חל.
הבסיס והמקור: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד - הערה 36). בגמרא (סוטה ג, א) נחלקו: רבי ישמעאל אומר שהקינוי רשות, ורבי עקיבא אומר שהוא חובה. ונחלקו גם מה פירוש "רוח": רוח טומאה, או רוח טהרה. הרמב"ם פוסק שזו מצוה, ושהמקנא נכנסה בו "רוח טהרה".
ההיגיון: "קנאה" בדרך כלל היא מידה רעה. אבל כאן הכוונה לדאגה אמיתית לטהרת הבית, ולכן התורה מתארת אותה כ"רוח" שעוברת עליו מלמעלה, רוח של טהרה. מכאן שגם הכוונה צריכה להיות טהורה: לא צחוק, לא מריבה ולא הפחדה. ועם זאת, מבחינה משפטית, קינוי בפני עדים הוא קינוי, גם אם נאמר מתוך כוונה פסולה, ויש לו כל התוצאות שלמדנו.
מונחים: "לְקַנּוֹת" - לקנא: להזהיר ולהתרות. "קַלּוּת רֹאשׁ" - זלזול, חוסר רצינות. "שִׂיחָה בְּטֵלָה" - דיבור סרק. "לְהַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה" - להפחיד אותה.
יט. אֵין רָאוּי לִקְפֹּץ וּלְקַנּוֹת בִּפְנֵי עֵדִים תְּחִלָּה [=בפעם הראשונה], אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּנַחַת וּבְדֶרֶךְ טָהֳרָה וְהַזְהָרָה (=מכיוון שבקינוי בפני עדים, הוא מבייש אותה לפני אנשים זרים וגורם לכעס ורוגז בבית), כְּדֵי לְהַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה (=אבל לא כדי להקניט ולצער), וּלְהָסִיר הַמִּכְשׁוֹל. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, וּמַזְהִירָן, וּפוֹקֵד [=בודק] דַּרְכֵיהֶם תָּמִיד, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵם שְׁלֵמִים מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן - הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ [=אישתך]; וּפָקַדְתָּ נָוְךָ [=ביתך], וְלֹא תֶחְטָא".
קודם בנחת וביניהם; ואחריות על כל בני הבית.
הדין המעשי:
- לא ראוי למהר ולקנא בפני עדים כבר בפעם הראשונה.
- קודם צריך לדבר איתה ביניהם, בנחת, בדרך טהרה ובאזהרה, כדי להדריך אותה בדרך ישרה ולהסיר את המכשול.
- מי שאינו מקפיד על אשתו, בניו ובני ביתו, אינו מזהיר אותם, ואינו בודק את דרכיהם תמיד, עד שיידע שהם שלמים מכל חטא ועוון - הרי הוא חוטא.
הבסיס והמקור: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד - הערה 37). "רמב"ם לעם" מפרש: "אהלך" - אשתך; "נוך" - ביתך. בפשוטו של מקרא אפשר להבין "ולא תחטא" גם במובן "לא תחסר" (כמו "ולא יחטא" בשופטים כ, טז, על הקולע שאינו מחטיא את המטרה). הרמב"ם לומד מן הפסוק חובה: מי שאינו "פוקד" את ביתו - "חוטא".
ההיגיון:
- בנחת: "רמב"ם לעם" מסביר: קינוי בפני עדים מבייש אותה לפני אנשים זרים, וגורם לכעס ולרוגז בבית. והכוונה צריכה להיות להדריך, "אבל לא כדי להקניט ולצער". לכן הצעד הראשון הוא שיחה שקטה, בצנעה.
- "הרי זה חוטא": האחריות של אדם על ביתו אינה רק להגיב כשמשהו כבר השתבש. היא כוללת מעקב קבוע, שקט ואוהב, "תמיד", עד שיידע שבני ביתו שלמים.
ההפניה לשיחות קודש על הלכה זו מפנה לשני ביאורים של הרבי: "הביאור הפנימי בדין זה" (ספר השיחות תש"נ, חלק א, עמוד 294), וההבדל בין מה שכתוב כאן לבין סוף הלכות איסורי ביאה. שני הביאורים מובאים בתיבות "נקודות משיחות קודש" שלהלן.
⚠ בתיבה הראשונה שלהלן המקור הוא "ספר השיחות תשנ"א ח"א עמוד 301 והערה 32", ואילו בהפניה שבתחתית עמוד קלד נכתב לאותו עניין "סה"ש תש"נ ח"א ע' 310 הע' 32 שוה"ג". השנה והעמוד אינם תואמים. שניהם הועתקו כלשון הסריקה.
המסר החותם של הפרק: הלכות סוטה נפתחו בקינוי ובסתירה, ועברו דרך סדר מפחיד: בית הדין הגדול, שער ניקנור, המגילה שנמחקת, והמים המאררים. אבל הן נחתמות דווקא בבית, בשיחה שקטה בין איש לאשתו, ובאחריות היומיומית של אדם על בני ביתו. כל המערכת החמורה הזו קיימת כדי לשמור על השלום בבית, עד שהתורה מוותרת אפילו על השם הגדול שנכתב בקדושה. והדרך הטובה ביותר להגיע לשלום הזה אינה המים, אלא הדאגה השקטה והקבועה מראש: "וידעת כי שלום אהלך".
מונחים: "לִקְפֹּץ" - למהר, לפעול בפזיזות. "בֵּינוֹ לְבֵינָהּ" - בפרטיות, בלי עדים. "הַמִּכְשׁוֹל" - מה שעלול להביא לחטא. "פּוֹקֵד" - בודק. "אָהֳלֶךָ" - אשתך. "נָוְךָ" - ביתך, מעונך.
נקודות משיחות קודש
"שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ כו'".
אבל בסוף הלכות איסורי ביאה מביא רק "ופקדת את נוך ולא תחטא" ללא תחלת הכתוב "וידעת כי שלום אהלך" כי תוכנן של הלכות "איסור ביאה" הוא שלילת ענינים לא רצויים שאסור לבא בהם אפילו לשעה קלה, כיון שאינם שייכים לגבול ישראל. ובהלכות אלו נכללו גם פרטי הדינים השייכים להנהגת ישראל – "ועל זה נאמר ופקדת את נוך ולא תחטא" שהוא ענין "סור מרע" גם בעניני הרשות.
משא"כ כאן מדבר אודות זהירות יתרה ש"מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהן שלמין מכל חטא ועון", ולכן מביא תחילת הכתוב "וידעת כי שלום אהלך" (ועיין אריכות הביאור לעיל סימן א' מהלכות אלו).
ספר השיחות תשנ"א ח"א עמוד 301 והערה 32
מתוך רמב"ם "פרדס המלך"
ביאור הנקודה: הרמב"ם מביא את הפסוק מאיוב פעמיים: כאן, בסוף הלכות סוטה, ובסוף הלכות איסורי ביאה (שמתחילות מחר). אבל בסוף הלכות איסורי ביאה הוא מביא רק את סוף הפסוק, "ופקדת נוך ולא תחטא", בלי ההתחלה "וידעת כי שלום אהלך". הרבי מסביר את ההבדל:
- הלכות איסורי ביאה עוסקות בשלילה: עניינים לא רצויים שאסור לבוא בהם אפילו לרגע, כי הם מחוץ לגבול של עם ישראל. גם פרטי ההנהגה שנכללו שם הם בבחינת "סור מרע", התרחקות מן הרע גם בדברי רשות. לכן מתאים שם רק "ופקדת נוך ולא תחטא" - השמירה מפני חטא.
- כאן מדובר בזהירות יתרה: אדם ש"מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו... עד שידע שהן שלמין מכל חטא ועון". זו לא רק הימנעות מן הרע, אלא מצב חיובי של שלמות ושלום בבית. לכן הרמב"ם מביא גם את תחילת הפסוק, "וידעת כי שלום אהלך".
הרבי מציין שביאור ארוך יותר נמצא "לעיל סימן א'", כלומר בנקודה הראשונה באוסף זה על הלכות סוטה.
⚠ בתיבה כתוב פעמיים "ופקדת את נוך", ובפסוק (וכן בהלכה יט) "ופקדת נוך", בלי "את". הועתק כלשון הסריקה.
נקודות משיחות קודש
סיום הלכות שוטה.
הנה אמרו חז"ל "יום חתונתו זה מתן תורה" של כל יהודי עם הקב"ה כביכול, ועל הקב"ה שהוא ה"איש" נאמר "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" ומה שהוא מצווה לישראל - "להקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו . . ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים כו'" – הוא מקיים בעצמו ו"מוודא" על ידי שנותן כח לכל יהודי להתגבר על העולם שגם בעולם הזה התחתון שיתכן בו ענין לא רצוי, תהיה ה"אשה" - עם ישראל בשלום ובשלימות ופוקד את נווהו שהוא מלשון דירה נאה שהרי ישראל עושים לו ית' דירה בתחתונים.
ומסיים: "ולא תחטא" אף שלכאורה הוא היפך הכלל שמסיימים בדבר טובכי "לא תחטא" כוונתו לתכלית שלימות הטוב שאף שבעולם יש אפשרות וקא סלקא דעתיך ש"תחטא", מ"מ נותן הקב"ה כח לישראל שיהיה "לא תחטא".
ספר השיחות תש"נ ח"א עמוד 294
מתוך רמב"ם "פרדס המלך"
ביאור הנקודה: הרבי מראה איך ההלכה האחרונה של הלכות סוטה מתקיימת גם "למעלה", בקשר שבין הקב"ה לעם ישראל:
- חז"ל אמרו (משנה תענית ד, ח) על הפסוק "ביום חתונתו" (שיר השירים ג, יא): "זה מתן תורה". מתן תורה הוא החתונה של כל יהודי עם הקב"ה, כביכול. הקב"ה הוא ה"איש" (החתן), ועם ישראל הוא ה"אשה" (הכלה).
- ועל הקב"ה נאמר (שמות רבה ל, ט): "מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות". אם כן, מה שהוא מצוה את ישראל - להקפיד על אשתו ובני ביתו ולפקוד את דרכיהם תמיד, עד שיידע שהם שלמים - הוא מקיים בעצמו.
- איך? הוא "מוודא" זאת בכך שהוא נותן כח לכל יהודי להתגבר על העולם. כך שגם בעולם הזה התחתון, שייתכן בו דבר לא רצוי, ה"אשה" - עם ישראל - תהיה בשלום ובשלמות.
- "ופקדת נוך": "נוה" הוא מלשון דירה נאה. ישראל עושים לקב"ה דירה בתחתונים (כלשון המדרש, תנחומא נשא טז: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"), והוא "פוקד" את הדירה הזו.
- הסיום "ולא תחטא": לכאורה זה הפך הכלל שמסיימים בדבר טוב. אבל הרבי מסביר שזו בדיוק תכלית השלמות של הטוב: אף שבעולם יש אפשרות לחטא, ואפשר היה לחשוב ("קא סלקא דעתך") שאדם יחטא, הקב"ה נותן כח לישראל שיהיה "לא תחטא".
⚠ בתיבה מודפס "בדבר טובכי" בלי רווח (כנראה צריך להיות "בדבר טוב. כי"). הועתק כלשון הסריקה.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן.
"בריך רחמנא דסייען" - חתימת הלכות סוטה.
בסוף הלכות סוטה מודפסות המילים "בריך רחמנא דסייען" (בארמית: "ברוך הרחמן שעזרנו"). זו הודאה על הסיוע מן השמים בהשלמת הלימוד. כך נחתמו גם הלכות נערה בתולה, ביום חמישי שעבר. תיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן דנה בשאלה אם הנוסח הזה בא מן הרמב"ם עצמו.
מונחים: "בְּרִיךְ" - ברוך. "רַחֲמָנָא" - הרחמן, כינוי לקב"ה. "דְּסַיְּעַן" - שעזרנו.
נקודות משיחות קודש
"בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן".
בדפוסים שלפנינו נמצא "בריך רחמנא דסייען" רק בשנים (או שלושה) מספרי הי"ד החזקה: בסיום ספר אהבה, ספר זרעים, וכאן: "סליקו . . בסייעתא דשמיא". אבל בכתבי יד תימן וכן בכתב יד שעליו חתם הרמב"ם "הוגה מספרי אני משה בן מימון ז"ל" הוא בסוף כל הלכות גדולות [אבל לא נמצא בסוף הלכות מזוזה ובהוצאת קאפח חסר גם בסוף הלכות ע"ז]. וכן הוא בסוף כמה וכמה הלכות בדפוס רומי. ובדפוסים שלפנינו נמצא בסוף חמש הלכות גדולות שבספר טהרה, ובסיום כמה וכמה הלכות שבספר היד לפנינו נמצא "סליקו . . בס"ד". ויש לעיין בכל הנ"ל אם כל זה הוא מהרמב"ם או מהמעתיקים או המדפיסים.
לקוטי שיחות חלק כ"ט עמוד 67 הערה 56 ובשוה"ג
מתוך רמב"ם "פרדס המלך"
ביאור הנקודה: הרבי בודק את הנוסח "בריך רחמנא דסייען" בכתבי היד ובדפוסים:
- בדפוסים שלנו הוא מופיע רק בשניים או שלושה מספרי היד החזקה: בסיום ספר אהבה, בסיום ספר זרעים, "וכאן" (ובלשון "סליקו . . בסייעתא דשמיא" - "נשלמו... בסיעתא דשמיא").
- בכתבי יד תימן, וגם בכתב היד שהרמב"ם עצמו חתם עליו ("הוגה מספרי, אני משה בן מימון ז"ל" - כלומר, כתב היד הוגה מתוך הספר של הרמב"ם עצמו), הנוסח מופיע בסוף כל "הלכות גדולות" (כל חטיבה של הלכות). חוץ מסוף הלכות מזוזה; ובמהדורת הרב קאפח הוא חסר גם בסוף הלכות עבודה זרה.
- בדפוס רומי (מן הדפוסים הראשונים של היד החזקה) הוא מופיע בסוף הלכות רבות.
- בדפוסים שלנו הוא מופיע בסוף חמש ההלכות הגדולות שבספר טהרה, ובסוף כמה הלכות מופיע "סליקו . . בס"ד".
המסקנה: "ויש לעיין" - צריך לברר אם כל זה מן הרמב"ם, או שהוסיפו אותו המעתיקים או המדפיסים.
⚠ בהפניה לשיחות קודש שלהלן, המשפט האחרון (במירכאות: "בנוסחאות כתבי היד מובא כאן פירוט מלא ומרוכז של כל המצוות המבוארות בכל ספר המדע...") מדבר על "ספר המדע", אף שכאן מסתיים ספר נשים, ואין לו מקור ולא סיום. נראה שהועבר לכאן ממקום אחר. הועתק כלשון הסריקה.
נִגְמַר סֵפֶר רְבִיעִי, בְּעֶזְרַת שַׁדַי. וּמִנְיַן פְּרָקִים שֶׁל סֵפֶר זֶה - שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים: הִלְכוֹת אִישׁוּת - חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים פְּרָקִים; הִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין - שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פְּרָקִים; הִלְכוֹת יִבּוּם וַחֲלִיצָה - שְׁמוֹנָה פְּרָקִים; הִלְכוֹת נַעֲרָה בְּתוּלָה - שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים; הִלְכוֹת שׂוֹטָה - אַרְבָּעָה פְּרָקִים.
סיום ספר נשים: "נגמר ספר רביעי, בעזרת שדי".
כאן נשלם ספר נשים, הספר הרביעי מתוך ארבעה עשר הספרים של היד החזקה. הרמב"ם מונה את פרקי הספר: חמישים ושלושה פרקים, בחמש הלכות:
- הלכות אישות - 25 פרקים.
- הלכות גירושין - 13 פרקים.
- הלכות יבום וחליצה - 8 פרקים.
- הלכות נערה בתולה - 3 פרקים.
- הלכות שוטה (סוטה) - 4 פרקים.
החשבון מתאים: 25 + 13 + 8 + 3 + 4 = 53.
מבנה ספר נשים: הספר מלווה את הקשר שבין איש לאשה מתחילתו ועד סופו: הקידושין, הנישואין וחובות בני הזוג (אישות); הפירוד (גירושין); מה שקורה כשהבעל מת בלי ילדים (יבום וחליצה); ושני מקרים של פגיעה בקשר ובכבוד: מפתה, אונס ומוציא שם רע (נערה בתולה), וחשד בגידה (סוטה). והספר כולו נחתם בהלכה על השלום בבית: "וידעת כי שלום אהלך".
מחר: מתחיל הספר החמישי, ספר קדושה, בהלכות איסורי ביאה. ובסופן, כפי שראינו ב"נקודות משיחות קודש", הרמב"ם יביא שוב את הפסוק מאיוב: "ופקדת נוך ולא תחטא".
מונחים: "נִגְמַר" - נשלם. "שַׁדַּי" - שם מן השמות של הקב"ה. "מִנְיַן" - מספר.
⚠ בדפוס "שַׁדַי", בלי דגש בד'. הועתק כלשון הסריקה.