היום הקודם

לך לך · יום רביעי

י' מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום רביעי · תאריך 21/10/2026 · י' מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: י' חשון ה'תש"ד — אדמו"ר הזקן היה מכנה את עולם האצילות "אויבען" ("למעלה"), ומרוב התרגשות לא היה מסוגל לכתוב יותר מ"אצי"

לימוד פרשת השבוע: פרשת לך לך — בראשית י״ד:א׳ ← י״ד:כ׳ (20 פסוקים — מלחמת ארבעת המלכים בחמשה, לוט נשבה, הפליט (עוג) מבשר לאברם העברי, אברם רודף עם שמונה עשר ושלש מאות חניכיו עד דן ומציל את לוט, ברכת מלכי צדק "ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ", והמעשר)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ו — "והנה העליונים אין בהם כח לברר" ← "מבין האומות עו"ג": רק הנשמות שבגוף מעלות את הניצוצות מקליפת נוגה, בחידושי תורה כפי שורש נשמתן; העליונים באים לשמוע חידושי תורה מן התחתונים, ו"כל העוסק בתורה... כאלו פדאני ואת בני"

רמב״ם: הלכות איסורי ביאה פרק ב׳ (שלם) — הלכות א׳ ← י״ד · איסורי עריות וקרובות בזנות ובקידושין: נשות הקרובים, קרבת דם מנישואין ומזנות, קרובות האשה בקידושין, וגדרי חכמים

היום יום

יום שני · י חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: וירא, שני עם פירש"י.
תהלים: נה־נט.
תניא: אבל בצאת . . . בע"ח וד"ל.

דער רבי (רבנו הזקן) פלעגט זאָגען אויף אצילות "אויבען". מען דערציילט אז אין כתב פלעגט ער פון התרגשות, מער ווי "אצי" ניט קענען אָנשרייבען.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום שני", כי בשנת ה'תש"ד חל י' חשון ביום שני. באותה שנה כבר התחילו ללמוד את פרשת וירא, ולכן בלוח השיעורים כתוב בחומש "וירא, שני". השנה (ה'תשפ"ז) י' מרחשון חל ביום רביעי, ואנו לומדים היום בחומש את העלייה "רביעי" של פרשת לך לך. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (י' מרחשון), ולא לפי יום השבוע.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ואחריו שני משפטים קצרים ביידיש על אדמו"ר הזקן: איך היה מכנה את עולם האצילות, ומה קרה לו כשניסה לכתוב את המילה. בחוברת יש לרשומה תיבת "תרגום" ללשון הקודש (ראו למטה).

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת וירא, "שני" (= העלייה השנייה) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים נ"ה עד נ"ט, השיעור של היום העשירי בחודש. תניא: אגרת הקודש סימן כ"ו, מן "אבל בצאת" ועד "בע"ח וד"ל". (בחוברת, שיעור התניא מחולק מעט אחרת, לפי "מורה שיעור לשנה פשוטה": היום לומדים בה "והנה העליונים... עו"ג", ואת "אבל בצאת השכינה... בע"ח וד"ל" לומדים בה מחר.)

★ "אויבען" — "למעלה" — אצילות היא העליונה מבין ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (בראשי תיבות: אבי"ע). בעולמות בריאה, יצירה ועשיה יש "נבראים", שמרגישים את עצמם כמציאות. באצילות אין הרגשה כזו: האור האלוקי שבה מאוחד לגמרי עם הקב"ה, כלשון תיקוני הזהר: "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", הוא, חיותו וכליו אחד הם. לכן אדמו"ר הזקן לא כינה את האצילות "עוד עולם, גבוה יותר", אלא פשוט "אויבען", "למעלה". כלומר, האצילות אינה עוד שלב בסולם של העולמות. היא כבר "למעלה" מכל מה שנברא יכול להשיג.

★ "אצי" — "מען דערציילט", "מספרים": כשאדמו"ר הזקן כתב, ורצה לכתוב את המילה "אצילות", הוא היה מתרגש כל כך, שלא הצליח לכתוב יותר מן האותיות הראשונות, "אצי". היד נעצרה באמצע המילה. אצלו "אצילות" לא הייתה מונח מן הספרים. עצם ההזכרה שלה הביאה אותו לידי התרגשות.

★ השכל והרגש — אדמו"ר הזקן הוא מייסד חסידות חב"ד, חכמה, בינה ודעת. הוא זה שהסביר את ענייני האצילות והעולמות בשכל, בדרך שאדם יכול להבין, וכך גם בספר התניא. והנה, דווקא מי שהבין את הדברים כל כך לעומק, התרגש מהם יותר מכולם. זה בדיוק מה שהתניא מלמד (ליקוטי אמרים, פרק ג): המדות, אהבה ויראה, הן תולדות של חכמה, בינה ודעת. ההבנה האמיתית אינה נשארת "בראש". היא מולידה רגש. והשבוע אנו לומדים בתניא, באגרת הקודש סימן כ"ו, על "מלכות דאצילות" ועל העולמות שמתחתיה. הרשומה של היום מזכירה לנו: מי שלומד את הדברים האלה, צריך שהלימוד יגע בו.

המסר ליום: היום בחומש (בראשית יד, יט) מלכי צדק מברך: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". ורש"י מפרש "קונה": "על ידי עשייתן, קנאן להיות שלו". ה' הוא "אל עליון", "אויבען", ובכל זאת השמים והארץ שלו. וגם בתניא של היום: "והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות... אלא התחתונים", הנשמות שנמצאות כאן למטה, בגוף. אדמו"ר הזקן, שהתרגש כל כך מן ה"למעלה", לא ברח מן העולם. הוא כתב את התניא כדי שכל יהודי יוכל לעבוד את ה' כאן למטה. אתמול למדנו בהיום יום להחליט ולהסיר את מה ש"מכסה". היום נוסף שלב: לפני ברכה אחת היום, עצור רגע וחשוב למי אתה פונה, אל ה"עליון", "אויבען". ואחר כך תן לרגש הזה לפעול למטה, במעשה אחד טוב בפועל.

חומש עם רש״י

בראשית פרק י״ד פסוק א׳

(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר (בָּבֶל), אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם — (הַמִּשְׁפָּט נִמְשָׁךְ בַּפָּסוּק הַבָּא: "עָשׂוּ מִלְחָמָה").

★ כאן מתחיל פרק י"ד בספר בראשית.

★ היום, יום רביעי י' מרחשון, ממשיכים את פרשת לך לך. אתמול הסתיים פרק יג: אחרי שלוט בחר לו את "כל ככר הירדן" ונטה את אהליו "עד סדם" (יג, יא–יב), הבטיח ה' לאברם את הארץ כולה — "קום התהלך בארץ" — ואברם עבר לאלוני ממרא אשר בחברון, ובנה שם מזבח לה' (יג, יח). היום נלמד את סיפור המלחמה הראשונה המתוארת בתורה: ארבעה מלכים מן המזרח, ובראשם כדרלעמר מלך עילם, יוצאים למלחמה נגד חמשת מלכי ככר הירדן — מלך סדום וחבריו — שמרדו בו אחרי שתים עשרה שנות שעבוד. ארבעת המלכים מנצחים, לוקחים את כל רכוש סדום ועמורה — ואת לוט, בן אחי אברם, "והוא ישב בסדם". "הפליט" — ולפי רש"י זה עוג — בא ומגיד לאברם העברי. אברם מחמש את חניכיו, "שמנה עשר ושלש מאות" — ורבותינו אמרו שאליעזר לבדו היה, ושמנין שמו בגימטריא 318 — ורודף אחרי המלכים עד דן; הוא מכה אותם בלילה, ומשיב את לוט ואת כל הרכוש. בסוף השיעור (פסוקים יח–כ) יוצא לקראתו מלכי צדק מלך שלם — ולפי מדרש אגדה שמביא רש"י, הוא שם בן נח — מוציא לחם ויין, מברך את אברם, ואברם נותן לו מעשר מכל. ובתיבת "נקודות משיחות קודש" (על פסוק יג) נלמד מה ביקש עוג, "הפליט", כשבא לבשר לאברהם.

★ שימו לב: הפסוק כולו הוא רק "כותרת" — רשימה של ארבעה מלכים וממלכותיהם; הפועל מגיע רק בפסוק הבא: "עשו מלחמה". והפתיחה "ויהי בימי..." היא לשון של דברי הימים, של היסטוריה: עד עכשיו עסקה התורה בסיפורי משפחה — אברם, שרי ולוט; מכאן היא פותחת את התמונה אל פוליטיקה של מלכים ואימפריות. שנער היא בבל (וכך מתרגם אונקלוס), ועילם — ארץ שממזרח לבבל. מלכים מארצות רחוקות שולטים בערי ככר הירדן.

★ ועוד: אמרפל נזכר ראשון ברשימה, אבל בפסוק ה, כשמתארת התורה את המסע עצמו, היא אומרת: "בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו". רש"י שם יבאר מדוע דווקא כדרלעמר עומד בראש המערכה.

★ מטרת הפסוק: להציג את הכוח העצום שעומד מול חמשת מלכי הככר — ובסופו של דבר מול אברם. ככל שהמלכים חזקים יותר, גדול יותר הנס כשאברם מנצח אותם עם קומץ אנשים.

★ מילות מפתח: "וַיְהִי בִּימֵי" — והיה בימי (אונקלוס: "וַהֲוָה בְּיוֹמֵי"); "מֶלֶךְ שִׁנְעָר" (אונקלוס: "מַלְכָּא דְבָבֶל", מלך בבל); "אֶלָּסָר", "עֵילָם" — שמות ארצות או ערים (אונקלוס משאיר אותם: "דְאֶלָּסָר", "דְעֵילָם"); "מֶלֶךְ גּוֹיִם" — מלך העמים (אונקלוס: "מַלְכָּא דְעַמְמֵי"). עילם הוא גם שם אדם — בנו של שם: "בני שם עילם ואשור" (י, כב).

★ מדרש: בגמרא (מגילה י, ב) אמרו: "כל מקום שנאמר 'ויהי' — אינו אלא לשון צער", ומונים שם פסוקים רבים שבהם הפתיחה "ויהי" מבשרת על צרה — ובהם פסוקנו: "ויהי בימי אמרפל" — ומה הצרה? "עשו מלחמה". ובעל הטורים שלהלן מונה את חמשת המקומות במקרא שבהם נאמר "ויהי בימי", וכולם ימי צרה.

★ מקור: הרמב"ן, בפירושו לפסוקנו, כותב שהתורה האריכה בסיפור הזה משום ש"מעשה אבות סימן לבנים": ארבעה מלכים גדולים שנלחמו באברם רומזים לארבע המלכויות שעתידות לשלוט בעולם ולשעבד את ישראל — ובסוף יתגברו בני אברהם עליהן, ויפלו כולן בידם, כשם שנפלו ארבעת המלכים בידי אברם.

★ ביאור בדרך חב"ד: בשיחות הרבי מודגש פעמים רבות שהכלל "מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק סימן לעתיד, אלא נתינת כח: מה שאברהם אבינו עשה — הוא ש"פילס את הדרך" ונתן לבניו את הכוח לעשות כמותו. הניצחון של יחיד על ארבעה מלכים אדירים הוא הכוח שבזכותו עם ישראל, "אחד" בין העמים, עומד מול כל המלכויות — עד הגאולה השלימה.

★ המסר ליום: "ויהי בימי אמרפל" — העולם מלא מלכים, אימפריות ומלחמות, ולעתים נדמה שהאדם הפרטי הוא רק פרט קטן בתוך "דברי הימים" הגדולים. אבל התורה מספרת את כל המלחמה הזו רק בגלל דבר אחד: מה שאברם יעשה בה. ההיסטוריה האמיתית נכתבת על ידי אדם אחד שקשור לה' ומוכן לפעול.

רש״י

אַמְרָפֶל • הוּא נִמְרֹד שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם: 'פֹּל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ' (ב"ר).
מֶלֶךְ גּוֹיִם • מָקוֹם יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹ גּוֹיִם, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְקַבְּצוּ שָׁמָּה מִכַּמָּה אֻמּוֹת וּמְקוֹמוֹת וְהִמְלִיכוּ אִישׁ עֲלֵיהֶם, וּשְׁמוֹ תִּדְעָל (בראשית רבה).

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "אַמְרָפֶל": הקושי — מי הוא אמרפל? שמו לא הוזכר עד כאן, ובכל זאת התורה מזכירה אותו ראשון, כאילו אנו אמורים להכיר אותו. ועוד: השם עצמו נשמע משונה.

★ רש"י מבאר: "הוא נמרד" — אמרפל איננו מלך חדש, אלא נמרוד, שכבר הכרנו בפרשת נח: "הוא החל להיות גבר בארץ, הוא היה גבור ציד לפני ה'" (י, ח–ט), "ותהי ראשית ממלכתו בבל... בארץ שנער" (י, י). ואכן כאן הוא נקרא "מלך שנער". ומדוע נקרא "אמרפל"? "שאמר לאברהם: פול לתוך כבשן האש" — השם נדרש כצירוף של שתי מילים: "אָמַר" — "פֹּל". "(ב"ר)" — המקור: בראשית רבה.

★ הרקע: רש"י בפרשת נח (יא, כח) מביא את המדרש שתרח, אבי אברם, הלשין על בנו לפני נמרוד על ששבר את צלמיו, ונמרוד השליך את אברם לכבשן האש — ואברם ניצל; וזהו "אור כשדים". וכך כותב גם הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א, ג): כשגבר אברהם בראיותיו על עובדי האלילים, "בקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן". ובגמרא (עירובין נג, א) נחלקו רב ושמואל: אחד אומר שנמרוד שמו, ונקרא אמרפל על שאמר והפיל את אברהם לכבשן האש; והאחר אומר שאמרפל שמו, ונקרא נמרוד על שהמריד את העולם כולו נגד ה' במלכותו.

★ מה מוסיף הזיהוי הזה לסיפור? הוא הופך את המלחמה לסגירת מעגל: המלך שניסה לשרוף את אברם בכבשן — הוא שבא עכשיו עם צבאו, והוא שייפול בסוף בידי אברם.

★ "מֶלֶךְ גּוֹיִם": הקושי — "מלך גוים", מלך העמים? על אילו עמים? וכי היה מלך אחד על כל העמים? רש"י מבאר: "מקום יש ששמו גוים" — "גוים" הוא שם של מקום. ומדוע נקרא כך? "על שם שנתקבצו שמה מכמה אמות ומקומות" — אנשים מעמים שונים וממקומות שונים התקבצו שם, "והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל". כלומר, זו ממלכה שנוצרה מתערובת של עמים, ולכן נקראה בשם "גוים".

★ ואונקלוס מתרגם "מַלְכָּא דְעַמְמֵי" — מלך העמים — והתרגום מתאים לפירושו של רש"י: מלך שמלך על קיבוץ של עמים.

★ המסר ליום: נמרוד השליך את אברם לכבשן — ולא יכול לו; וכעת הוא שוב עומד מולו, הפעם בשדה הקרב — ושוב ייפול בידו. הרע יכול לחזור ולהופיע בלבושים שונים, אבל מי שעמד בניסיון פעם אחת, מקבל כוח לעמוד בו גם בפעם הבאה.

בראשית פרק י״ד פסוק ב׳

(ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב ׀ מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא־צֹעַר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים) עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְעִם בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה, שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִם, וּמֶלֶךְ בֶּלַע — הִיא הָעִיר צֹעַר.

★ המשפט שנפתח בפסוק הקודם, "ויהי בימי אמרפל...", מגיע כאן לפועל שלו: "עשו מלחמה". מול ארבעת מלכי המזרח עומדים חמשה מלכים — מלכי הערים של ככר הירדן. זה בדיוק האזור שלוט בחר לעצמו אתמול: "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן" (יג, יא), "ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם" (יג, יב). המלחמה מגיעה אל פתח ביתו של לוט.

★ שימו לב: ארבעה מן המלכים נזכרים בשמם — ברע, ברשע, שנאב ושמאבר; ואילו החמישי נקרא רק "מלך בלע", בלי שם. ועוד: התורה מוסיפה "היא צער" — העיר בלע היא העיר שתיקרא לימים "צוער". השם הזה ניתן לה רק בפרשה הבאה, כשלוט ביקש להימלט אליה בשעת הפיכת סדום: "הלא מצער היא... על כן קרא שם העיר צוער" (יט, כ–כב). התורה מזהה את העיר בשם שהקורא יכיר.

★ ועוד: מתוך חמש הערים, ארבע עתידות להיהפך — "כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כט, כב); ורק צוער ניצלה, בזכות בקשתו של לוט (יט, כא).

★ (הקו הקטן "׀" שאחרי "שנאב" נקרא "פסק" — סימן בטעמי המקרא המורה על הפסקה קלה בקריאה.)

★ מטרת הפסוק: להציג את הצד השני של המלחמה — מלכי הככר. ובעזרת דרשות רש"י על שמותיהם מתברר מי הם היו: מלכים רשעים, שמתאימים לעם שעליו נאמר אתמול "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (יג, יג).

★ מילות מפתח: "עָשׂוּ מִלְחָמָה" — נלחמו (אונקלוס: "סְדָרוּ קְרָבָא", ערכו קרב); "אֶת בֶּרַע" — עם ברע, נגד ברע (אונקלוס: "עִם בֶּרַע"); "סְדֹם", "עֲמֹרָה", "אַדְמָה", "צְבוֹיִם" — ערי הככר (אונקלוס משאיר את השמות: "דִסְדֹם", "דַעֲמֹרָה", "דְאַדְמָה", "דִצְבוֹיִם"); "הִיא צֹעַר" — היא העיר צוער (אונקלוס: "הִיא צֹעַר").

★ מדרש: חז"ל ייחסו חשיבות רבה לשמו של אדם. בגמרא (יומא פג, ב) מסופר על רבי מאיר ש"הוה דייק בשמא" — היה מדקדק בשמו של אדם, ולמד ממנו על טבעו. ובגמרא (ברכות ז, ב) שאלו: "מנלן דשמא גרים?" — מניין שהשם משפיע? ולמדו זאת מן הפסוק "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, ט): "אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת". וכך עושה רש"י בפסוקנו: הוא קורא את שמות המלכים כתיאור של מעשיהם.

★ ביאור בדרך חב"ד: בספר התניא (שער היחוד והאמונה, פרק א) מבאר אדמו"ר הזקן ששמו של כל נברא בלשון הקודש "הוא כלי לחיות" שלו — השם אינו כינוי מקרי, אלא האותיות שדרכן ה' מחיה את הנברא, והוא מבטא את מהותו. לכן השם מגלה מה הוא הדבר באמת.

★ המסר ליום: במדרש (קהלת רבה ז, א) נאמר: "שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקורין לו אביו ואמו, ואחד מה שקורין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו — טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו". מלכי הככר "קנו" לעצמם, במעשיהם, שמות של רשעות. כל אחד מאיתנו קונה לעצמו "שם" — בכל יום, במעשים שלו.

רש״י

בֶּרַע • רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת.
בִּרְשַׁע • שֶׁנִּתְעַלָּה בְּרִשְׁעוֹ.
שִׁנְאָב • שׂוֹנֵא אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
שֶׁמְאֵבֶר • שָׂם אֵבֶר לָעוּף וְלִקְפּוֹץ וְלִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא.
בֶּלַע • שֵׁם הָעִיר.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים — ארבעה על שמות המלכים, ואחד על שם העיר.

★ הקושי: מדוע טורחת התורה לפרט את שמותיהם של מלכי הערים הקטנות האלה? רש"י מגלה שהשמות עצמם מלמדים עליהם: כל שם נדרש כצירוף של מילים, שמתארות את רשעות בעליו.

★ "בֶּרַע — רע לשמים ורע לבריות": ב־רע — הוא היה רע בשני התחומים: "רע לשמים", בעבירות שבין אדם למקום, "ורע לבריות", בעבירות שבין אדם לחברו. זה מלך סדום — העיר שאנשיה "רעים וחטאים לה' מאד".

★ "בִּרְשַׁע — שנתעלה ברשעו": ב־רשע — הוא התעלה, עלה לגדולה, דווקא בזכות רשעותו. לא רק שהיה רשע — הרשע היה הסולם שעליו טיפס למלוכה.

★ "שִׁנְאָב — שונא אביו שבשמים": שׂנא־אב — הוא שנא את "אביו שבשמים", את הקב"ה.

★ "שֶׁמְאֵבֶר — שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה": שָׂם־אֵבֶר — "אבר" פירושו כנף, כמו "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכנה" (תהלים נה, ז). הוא "שם לעצמו כנף" — כביכול רצה לעוף ולקפוץ למעלה, כדי למרוד בהקב"ה.

★ "בֶּלַע — שם העיר": אצל ארבעת הראשונים, השם שלפני המילה "מלך" הוא שם המלך ("ברע מלך סדם", "ברשע מלך עמרה" וכו'); ואילו "מלך בלע" — "בלע" אינו שם המלך אלא "שם העיר", כפי שמוסיף הכתוב: "היא צער". ממילא, שמו של המלך החמישי אינו נזכר כלל.

★ שימו לב לדרגות: מ"רע" — דרך "נתעלה ברשעו" — אל "שונא אביו שבשמים" — ועד "למרוד בהקב"ה". השמות מתארים התדרדרות: מרשעות במעשים ועד מרד גלוי בה'.

★ המסר ליום: רשעות שמתחילה ב"רע לבריות" — בהתנהגות רעה כלפי בני אדם — אינה נשארת שם; בסוף היא נעשית גם "רע לשמים". וכך גם להפך: מי שמתחזק בטוב כלפי הבריות, מתקרב גם לאביו שבשמים.

בראשית פרק י״ד פסוק ג׳

(ג) כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל אֵלֶּה (חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים) הִתְחַבְּרוּ וְהִתְכַּנְּסוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים — הוּא הַמָּקוֹם שֶׁהוּא הַיּוֹם יָם הַמֶּלַח.

★ "כל אלה" — לפי הפשט, הכוונה לחמשת המלכים שנזכרו זה עתה: הם התחברו יחד בברית ונאספו אל עמק השדים, כדי לעמוד יחד מול ארבעת המלכים. (ויש מפרשים ש"כל אלה" הם כל תשעת המלכים, שנפגשו שם לקרב.)

★ שימו לב לסדר הסיפור: הפסוק "קופץ" אל מקום הקרב, והקרב עצמו יתואר רק בפסוק ח: "ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים". בינתיים (פסוקים ד–ז) התורה חוזרת לאחור ומספרת את הרקע: מדוע פרצה המלחמה, ומה עשו ארבעת המלכים בדרכם. דרכה של התורה להקדים את "הכותרת" — ואחר כך לפרט.

★ ועוד: "הוא ים המלח" — התורה מתארת מקום שבזמן המלחמה היה עמק, בשמו המאוחר. ואכן, אתמול למדנו שככר הירדן כולה הייתה "משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה, כגן ה', כארץ מצרים" (יג, י) — האזור היה פורח ומושקה; ורק אחר כך השתנה פני המקום. רש"י יבאר כיצד עמק נעשה ים.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את זירת הקרב — עמק השדים — ולהזכיר לקורא שהמקום הזה, שבו עומדים עכשיו מלכי הככר בגאוותם, עתיד להיעשות ים המלח.

★ מילות מפתח: "חָבְרוּ" — התחברו, התאספו יחד (אונקלוס: "אִתְכְּנָשׁוּ", התכנסו); "עֵמֶק הַשִּׂדִּים" — עמק השדות (אונקלוס: "מֵישַׁר חַקְלַיָּא", מישור השדות); "יָם הַמֶּלַח" (אונקלוס: "יַמָּא דְמִלְחָא"). שימו לב לניקוד: "הַשִּׂדִּים" — בשי"ן שמאלית (שׂ), מלשון "שָׂדֶה", ולא מלשון "שֵׁדִים".

★ מקור: ים המלח, שאין בו חיים, נזכר בנבואת יחזקאל על העתיד לבוא. הנביא רואה מים יוצאים מתחת לבית המקדש, יורדים אל הערבה ובאים אל הים — "ונרפאו המים" (יחזקאל מז, ח); וכל נפש חיה תחיה שם, והדגה תהיה רבה מאד, ו"עמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים" (שם, י). המקום שהיה עמק פורח, ונעשה ים המוות — עתיד להתרפא ולשוב לחיים.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתורת החסידות מבואר שכל ירידה היא לצורך עלייה. סיפורו של עמק השדים ממחיש זאת: עמק של שדות — שנעשה ים מלוח ומת — ושעתיד, בגאולה, להפוך למקום מלא חיים יותר מבתחילה.

★ המסר ליום: אין מקום שאבד לעולמים — גם לא "ים המלח". גם בחיינו יש "מקומות" שנראים יבשים ומתים — הרגל רע, קשר שנפגע, תחום שבו כבר התייאשנו. הנבואה מבטיחה: "ונרפאו המים".

רש״י

עֵמֶק הַשִּׂדִּים • כָּךְ שְׁמוֹ, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ בּוֹ שָׂדוֹת הַרְבֵּה, וּ'מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה' יֵשׁ הַרְבֵּה.
הוּא יָם הַמֶּלַח • לְאַחַר זְמַן, נִמְשַׁךְ הַיָּם לְתוֹכוֹ וְנַעֲשָׂה יָם הַמֶּלַח. וּ'מִדְרַשׁ אַגָּדָה' אוֹמֵר, שֶׁנִּתְבַּקְּעוּ הַצּוּרִים סְבִיבוֹתָיו וְנִמְשְׁכוּ יְאוֹרִים לְתוֹכוֹ.

ביאור רש"י: שני דיבורים; בשני — פשט ומדרש אגדה.

★ "עֵמֶק הַשִּׂדִּים": הקושי — מה פירוש "שִׂדִּים"? רש"י מבאר: "כך שמו" — זה שם העמק, "על שם שהיו בו שדות הרבה": "שִׂדִּים" הוא צורה של "שָׂדוֹת". וזה מתאים לתרגום אונקלוס, "מֵישַׁר חַקְלַיָּא" — מישור השדות ("חקל" — שדה, כמו "חקל דמא", שדה הדם).

★ "ומדרשי אגדה יש הרבה" — רש"י מציין שיש על השם הזה מדרשים רבים, אבל אינו מביא אותם; הוא מסתפק בפשט, שמסביר את השם בצורה פשוטה.

★ "הוּא יָם הַמֶּלַח": הקושי — כיצד עמק של שדות "הוא" ים? רש"י מבאר בפשט: "לאחר זמן, נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח" — בזמן המלחמה היה כאן עמק, ורק מאוחר יותר התפשט הים לתוכו, וכיסה אותו. התורה מזהה לנו את המקום לפי מה שהוא היום.

★ ומוסיף רש"י "מדרש אגדה": "שנתבקעו הצורים סביבותיו, ונמשכו יאורים לתוכו" — הסלעים שמסביב לעמק נבקעו, ונהרות זרמו מהם לתוכו, עד שנעשה ים. לפי הפשט, ים קיים התרחב אל העמק; ולפי המדרש, הים נוצר מחדש ממים שפרצו מן הסלעים.

★ המסר ליום: מקום יכול להשתנות לגמרי — עמק פורח נעשה ים מלוח. כך גם אדם: אסור לסמוך על המצב הטוב של היום ולשכוח שהכל תלוי במעשים; ומאידך — גם מה שנראה היום כ"ים המלח" יכול להשתנות לטובה.

בראשית פרק י״ד פסוק ד׳

(ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ (חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הַכִּכָּר) אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר — הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לוֹ — וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרְדוּ בּוֹ.

★ כאן מתחיל הרקע למלחמה: חמשת מלכי הככר לא היו עצמאיים. במשך שתים עשרה שנה היו משועבדים לכדרלעמר מלך עילם — כנראה שילמו לו מס, כדרך מלכים קטנים שנכנעו למלך גדול — ואחר כך מרדו בו.

★ שימו לב: הפסוק אינו אומר מי "עבדו" — אין בו נושא. רש"י ישלים: חמשת המלכים. ועוד: מדוע דווקא "את כדרלעמר" — ולא את ארבעת המלכים? מכאן מתברר שכדרלעמר הוא האדון, ושלושת האחרים הם בעלי בריתו. ומלך עילם, ארץ רחוקה במזרח, שלט על ערים שליד הירדן — זו הייתה אימפריה של ממש.

★ ועוד: "ושלש עשרה שנה מרדו" — אפשר לקרוא זאת בשני אופנים: "ובשנה השלש עשרה מרדו", או "שלש עשרה שנים היו במרד". רש"י, בפסוק הבא, ילמד אותנו כיצד הוא קורא.

★ מטרת הפסוק: להסביר את סיבת המלחמה — מרד של מלכים משועבדים, ומסע עונשין של האדון שלהם.

★ מילות מפתח: "עָבְדוּ" — שירתו, היו משועבדים (אונקלוס: "פְּלַחוּ"); "מָרָדוּ" — מרדו, הפסיקו לשמוע לו (אונקלוס: "מְרָדוּ"); "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (אונקלוס: "תַּרְתֵּי עֲסַר שְׁנִין"); "שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (אונקלוס: "תְּלָת עֶשְׂרֵי שְׁנִין").

★ מדרש (ברמז, לעבודת ה'): באבות דרבי נתן (פרק טז) נאמר שיצר הרע קודם ליצר הטוב שלש עשרה שנה: יצר הרע נמצא באדם מילדותו, ויצר הטוב נכנס בו בגיל שלש עשרה. ובמדרש (קהלת רבה ד, יג) נקרא יצר הרע "מלך זקן וכסיל" — "ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו". ומכאן רמז: "שתים עשרה שנה עבדו" — שנות הילדות, שבהן היצר "מולך"; "ושלש עשרה שנה מרדו" — בגיל שלש עשרה, כשאדם נעשה בר מצוה, ניתן לו הכוח "למרוד" במלך הזה.

★ המסר ליום: גם שעבוד ארוך אינו גזירה לעולם. חמשת המלכים עבדו שתים עשרה שנה — ובכל זאת מרדו. כך גם הרגל רע, ש"מולך" על אדם שנים רבות: תמיד אפשר לקום ולומר "די".

רש״י

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ • חֲמִשָּׁה מְלָכִים הַלָּלוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר" — מי עבדו? הפסוק אינו אומר. ובפסוקים הקודמים נזכרו תשעה מלכים — ארבעה מכאן וחמשה מכאן; אולי שלושת חבריו של כדרלעמר עבדו אותו?

★ רש"י משלים את הנושא: "חמשה מלכים הללו" — מלכי סדום, עמורה, אדמה, צבויים ובלע, שנזכרו בפסוק ב — הם שעבדו "את כדרלעמר".

★ ומדברי רש"י עולה גם החלק השני: הם עבדו את כדרלעמר לבדו — לא את ארבעת המלכים. כדרלעמר הוא האדון, ולכן מרידתם הייתה פגיעה בו. מכאן יובן מה שיאמר רש"י בפסוק הבא: כדרלעמר היה "בעל המעשה".

★ המסר ליום: רש"י מקפיד לומר בדיוק מי עשה מה. גם בחיים — לפני ששופטים מצב, כדאי לברר בדיוק מי הם "הנושאים" בסיפור: מי עבד את מי, ומי מרד במי. הרבה טעויות נובעות מכך שמייחסים מעשה למי שלא עשה אותו.

בראשית פרק י״ד פסוק ה׳

(ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת־הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבַשָּׁנָה הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה בָּא כְּדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִכּוּ אֶת הָרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם, וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם, וְאֶת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם.

★ כדרלעמר יוצא למסע עונשין נגד המורדים, ועמו שלושת המלכים בעלי בריתו. אבל עוד לפני שהם מגיעים לסדום, הם עוברים בדרכם בארצות שממזרח לירדן, ומכים עמים שלמים — ולא סתם עמים, אלא עמי ענקים.

★ שימו לב: "רפאים", "זוזים", "אימים" — כולם שמות של עמי ענקים שישבו בעבר הירדן המזרחי. ספר דברים מספר עליהם: "האמים לפנים ישבו בה, עם גדול ורב ורם כענקים; רפאים יחשבו אף הם כענקים, והמאבים יקראו להם אמים" (דברים ב, י–יא); "ארץ רפאים תחשב אף הוא, רפאים ישבו בה לפנים, והעמנים יקראו להם זמזמים" (שם, כ). ורש"י יבאר ש"הזוזים" הם ה"זמזמים" האלה.

★ ועוד: "רפאים בעשתרות קרנים" — בספר דברים נאמר על עוג מלך הבשן: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (דברים ג, יא), ועליו נאמר שהוא "יושב בעשתרת" (דברים א, ד) — באותו מקום ממש. ובהמשך השיעור (פסוק יג) יאמר רש"י ש"הפליט" שבא לבשר לאברם הוא עוג, שנשאר בחיים מן המלחמה הזו, כשהכו המלכים את הרפאים בעשתרות קרנים.

★ מטרת הפסוק: להראות את עוצמתם של ארבעת המלכים — הם מכים אפילו את הענקים — כדי שנבין עד כמה גדול הנס כשאברם, עם חניכיו המעטים, יכה אותם.

★ מילות מפתח: "וַיַּכּוּ" — הכו, ניצחו (אונקלוס: "וּמְחוֹ"); "רְפָאִים" — עם של ענקים (אונקלוס: "גִּבָּרַיָּא", הגיבורים); "הַזּוּזִים" (אונקלוס: "תַּקִּיפַיָּא", החזקים); "בְּהָם" — אונקלוס קורא זאת כשם של מקום: "דִּבְהֶמְתָּא", שבהמתא; "הָאֵימִים" — מלשון "אימה", המטילים פחד (אונקלוס: "אֵימְתָנֵי"); "עַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם", "שָׁוֵה קִרְיָתָיִם" — שמות מקומות.

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין צד, א) נאמר: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג". ובעל הטורים שלהלן משווה בדיוק בין שני המאורעות: כשם שסנחריב והאומות שעמו באו על חזקיהו ונפלו בידו — כך באו ארבעת המלכים על אברם ונפלו בידו. המלחמה של אברם היא, אפוא, דוגמה ראשונה למלחמה האחרונה — מלחמת גוג ומגוג — שבסופה יבוא משיח.

★ המסר ליום: גם כשהאויב נראה כמי שמסוגל לנצח "ענקים" — אין סיבה לפחד. אברם לא שאל כמה חזקים הם המלכים; הוא שמע ש"נשבה אחיו", ויצא לפעול. מי שיוצא לעשות את שליחותו בבטחון בה', רואה את ה"ענקים" נופלים לפניו.

רש״י

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה • לְמִרְדָּן.
בָּא כְדָרְלָעֹמֶר • לְפִי שֶׁהוּא הָיָה בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה, נִכְנַס בְּעָבִי הַקּוֹרָה.
וְהַמְּלָכִים וְגוֹ' • אֵלֶּה שְׁלֹשָׁה מְלָכִים.
הַזּוּזִים • הֵם זַמְזוּמִים.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה — לְמִרְדָּן": הקושי — "ובארבע עשרה שנה" — ארבע עשרה שנה מאימתי? מתחילת השעבוד, או מתחילת המרד? רש"י מבאר במילה אחת: "למרדן" — השנה הארבע עשרה למרידתם. לפי זה, "ושלש עשרה שנה מרדו" שבפסוק הקודם פירושו: שלש עשרה שנים שלמות עמדו במרד, ורק בשנה הארבע עשרה למרד בא כדרלעמר להעניש אותם. (ויש מפרשים את הפסוקים אחרת: שנים עשר שנים עבדו, בשנה השלש עשרה מרדו, ובשנה שאחריה — הארבע עשרה — בא כדרלעמר.)

★ "בָּא כְדָרְלָעֹמֶר — לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעבי הקורה": הקושי — בפסוק א נזכר אמרפל ראשון, ואילו כאן הכתוב אומר "בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו", כאילו הוא העיקר. רש"י מבאר: כדרלעמר היה "בעל המעשה" — העניין היה שלו: חמשת המלכים עבדו אותו ומרדו בו (כפי שפירש רש"י בפסוק הקודם). לכן הוא "נכנס בעבי הקורה" — לקח על עצמו את החלק הכבד של המלחמה. "עבי הקורה" — הקצה העבה של קורת עץ, החלק הכבד ביותר לשאת; ומכאן הביטוי "להיכנס לעובי הקורה" — לקחת על עצמו את העיקר והכבד שבדבר.

★ "וְהַמְּלָכִים וְגוֹ' — אלה שלשה מלכים": "והמלכים אשר אתו" — מי הם? רש"י מבהיר שאין אלה מלכים נוספים, אלא שלושת המלכים האחרים שנזכרו בפסוק א: אמרפל, אריוך ותדעל.

★ "הַזּוּזִים — הם זמזומים": רש"י מזהה את ה"זוזים" שבפסוקנו עם העם שנקרא בספר דברים "זמזמים": "רפאים ישבו בה לפנים, והעמנים יקראו להם זמזמים" (דברים ב, כ). שני השמות דומים בצלילם — "זוזים" ו"זמזמים" — ושניהם שמות של עם מן הרפאים, הענקים.

★ המסר ליום: "בעל המעשה נכנס בעבי הקורה" — מי שהעניין שלו, הוא שצריך לשאת בחלק הכבד. אצל כדרלעמר זו הייתה מלחמה רעה; אבל הכלל נכון גם לטובה: מי שהמשימה שלו — המשפחה שלו, הקהילה שלו, השליחות שלו — אל לו להטיל את "עבי הקורה" על אחרים. עליו להיכנס לעובי הקורה בעצמו.

בראשית פרק י״ד פסוק ו׳

(ו) וְאֶת־הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל־הַמִּדְבָּר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאֶת הַחֹרִי (הִכּוּ) בְּהַר שֵׂעִיר שֶׁלָּהֶם, עַד אֵיל פָּארָן (מִישׁוֹר פָּארָן), אֲשֶׁר סָמוּךְ לַמִּדְבָּר.

★ ממשיכה רשימת העמים שהכו ארבעת המלכים בדרכם: אחרי הרפאים, הזוזים והאימים — החורי, יושבי הר שעיר. ומשם הם ממשיכים "עד איל פארן אשר על המדבר" — עד קצה הארץ הנושבת, בפאתי המדבר. בפסוק הבא (ז) הם יפנו ויחזרו, "וישבו ויבאו אל עין משפט", ומשם — אל עמק השדים.

★ החורי — העם שישב בהר שעיר לפני בני עשו: "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ" (לו, כ); "ובשעיר ישבו החרים לפנים, ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם" (דברים ב, יב). כלומר, הר שעיר, שעתיד להיות נחלתו של עשו, היה עדיין בידי החורי.

★ שימו לב למסלול: עשתרות קרנים — בבשן, בצפון; משם דרומה — הם, ושוה קריתים; אחר כך הר שעיר, ועד איל פארן שבדרום. ארבעת המלכים עברו, כנראה, לאורך עבר הירדן המזרחי מצפון לדרום, והכו את העמים שבדרכם.

★ מטרת הפסוק: להשלים את תיאור המסע — מסע ניצחונות ארוך ומקיף, שאיש לא עמד בפניו — לפני שהתורה תגיע אל עיקר הסיפור: הקרב בעמק השדים, ושבי לוט.

★ מילות מפתח: "הַחֹרִי" — שם עם (אונקלוס: "חוֹרָאֵי"); "בְּהַרְרָם" — בהר שלהם (אונקלוס: "בְּטוּרְהוֹן", בהריהם; "טור" — הר); "אֵיל פָּארָן" — מישור פארן (אונקלוס: "מֵישַׁר פָּארָן"); "אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר" — הסמוך למדבר (אונקלוס: "דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא"). הצורה "הַרְרָם" — מן "הֲרָרִים", הרים, כמו "מהררי קדם" (במדבר כג, ז) ו"מהררי נמרים" (שיר השירים ד, ח).

★ מדרש: שני המקומות שבפסוקנו — שעיר ופארן — נזכרים יחד בברכת משה: "ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב). ורש"י שם מביא את דברי חז"ל: לפני מתן תורה פנה הקב"ה לבני עשו, יושבי שעיר, שיקבלו את התורה ולא רצו; והלך לבני ישמעאל, בפארן, ופתח להם שיקבלוה — ולא רצו. ובסוף נתן אותה לבני אברהם, יצחק ויעקב.

★ המסר ליום: הארצות שהמלכים עוברים בהן בדרך כיבוש — שעיר, פארן — הן אותן ארצות שהתורה "הופיעה" עליהן ולא נקלטה בהן. כיבוש וכוח יכולים להגיע לכל מקום; אבל רק מי שמוכן לקבל את דבר ה' זוכה שהאור יישאר אצלו. אברם, שיצא להציל את לוט, הוא שממשיך את הסיפור — ולא המלכים.

רש״י

בְּהַרְרָם • בָּהָר שֶׁלָּהֶם.
אֵיל פָּארָן • כְּתַרְגּוּמוֹ 'מֵישַׁר'. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין 'אֵיל' לְשׁוֹן מִישׁוֹר, אֶלָּא מִישׁוֹר שֶׁל פָּארָן 'אֵיל' שְׁמוֹ, וְשֶׁל מַמְרֵא 'אֵלוֹנֵי' שְׁמוֹ, וְשֶׁל יַרְדֵּן 'כִּכָּר' שְׁמוֹ, וְשֶׁל שִׁטִּים 'אָבֵל' שְׁמוֹ: "אָבֵל הַשִּׁטִּים", וְכֵן "בַּעַל גָּד" 'בַּעַל' שְׁמוֹ, וְכֻלָּם מְתֻרְגָּמִין 'מֵישַׁר' וְכָל אֶחָד שְׁמוֹ עָלָיו.
עַל־הַמִּדְבָּר • אֵצֶל הַמִּדְבָּר, כְּמוֹ: (במדבר ב) "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה".

ביאור רש"י: שלושה דיבורים; באמצעי — עיקר החידוש.

★ "בְּהַרְרָם — בהר שלהם": הקושי — המילה "הַרְרָם" נדירה. רש"י מבאר שזו המילה "הר", בתוספת סיומת של שייכות — "ם": ההר שלהם. החורי ישבו בהר שעיר, וזה היה "ההר שלהם".

★ "אֵיל פָּארָן — כתרגומו 'מישר'": אונקלוס תרגם "איל פארן" — "מישר פארן", מישור פארן. רש"י מסכים עם התרגום בעניין, אבל חולק על ההבנה הלשונית שלו: "ואומר אני שאין 'איל' לשון מישור" — המילה "איל" עצמה אינה פירושה "מישור"; אלא "מישור של פארן 'איל' שמו" — זה השם הפרטי של המישור הזה.

★ ורש"י מוכיח זאת משמות של מישורים אחרים במקרא, שכל אחד מהם נקרא בשם אחר: המישור של ממרא — "אלוני" ("באלני ממרא", יג, יח — אתמול); המישור של הירדן — "ככר" ("ככר הירדן", יג, י–יא — גם זה אתמול); המישור של שטים — "אבל" ("אבל השטים", במדבר לג, מט); וכן "בעל גד" (יהושע יא, יז) — "בעל" הוא שמו של מישור. "וכולם מתורגמין 'מישר'" — אונקלוס מתרגם את כולם "מישר", כי זה עניינם; "וכל אחד שמו עליו" — אבל בעברית, לכל אחד יש שם משלו.

★ שימו לב: אתמול ראינו בתרגום אונקלוס את "ככר הירדן" — "מֵישַׁר יַרְדְּנָא", ואת "באלני ממרא" — "בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא"; ורש"י אמר שם: "ככר — מישור, כתרגומו". היום רש"י מסביר את השיטה כולה: אונקלוס מתרגם לפי העניין — כולם מישורים; ואילו המילים העבריות הן שמות פרטיים, שונים זה מזה.

★ "עַל־הַמִּדְבָּר — אצל המדבר": "על" כאן אינו פירושו "מעל", כאילו איל פארן נמצא על גבי המדבר, אלא "אצל" — בסמוך למדבר. וכך מצינו בסידור הדגלים במדבר: "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ) — לצד מחנה אפרים חנה מטה מנשה. וכך גם תרגם אונקלוס: "דִּסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא" — הסמוך למדבר.

★ המסר ליום: "וכל אחד שמו עליו" — מבחוץ, כל המישורים נראים אותו דבר: "מישר". אבל לכל אחד שם משלו. כך גם בני אדם: אפשר לראות ציבור שלם כ"כולם אותו דבר"; אבל לכל יהודי יש שם משלו, תפקיד משלו ושליחות משלו, שאיש אחר אינו יכול למלא במקומו.

בראשית פרק י״ד פסוק ז׳

(ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת־כָּל־שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת־הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּשׁוּבוּ (אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים חָזְרוּ עַל עִקְבוֹתֵיהֶם) וַיָּבוֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִיא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי (הַשֶּׁטַח שֶׁלְּיָמִים יִהְיֶה שֶׁל עֲמָלֵק), וְגַם אֶת הָאֱמוֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּחַצְצוֹן תָּמָר (הִיא עֵין גֶּדִי).

★ הפסוק ממשיך לתאר את מסע המלחמה של ארבעת המלכים. בפסוקים הקודמים הם היכו את הרפאים בעשתרות קרנים, את הזוזים, את האימים ואת החורי, והגיעו דרומה עד "איל פארן אשר על המדבר" (פסוקים ה–ו). עכשיו — "וישבו": הם מסתובבים וחוזרים צפונה, אל "עין משפט הוא קדש", ומשם אל "חצצן תמר", היא עין גדי, על שפת ים המלח — סמוך מאוד לחמש הערים שמרדו בהם. כך הם מכתרים את סדום וחברותיה, ומכים בדרך כל מי שעלול לעזור להן.

★ שימו לב לשמות המקומות: "עין משפט" ו"שדה העמלקי" הם שמות שעדיין לא היו קיימים בזמן המלחמה. עמלק, נכדו של עשו (לו, יב), עוד לא נולד; ו"עין משפט" נקראה כך על שם מה שעתיד לקרות שם — כפי שיבאר רש"י. התורה מתארת את המקומות לפי מה שהם עתידים להיות.

★ מטרת הפסוק: להראות את עוצמתם של ארבעת המלכים — הם עוברים בכל הארץ, מצפון ועד דרום ובחזרה, ומכים כל עם שבדרכם. וזה מכין אותנו לגודל הנס של אברם, שיצא נגדם ונצח אותם.

★ מילות מפתח: "וַיָּשֻׁבוּ" — חזרו, הסתובבו (אונקלוס: "וְתָבוּ"); "עֵין מִשְׁפָּט" — המעיין של המשפט (אונקלוס: "מֵישַׁר פְּלוּג דִּינָא", מישור של פסק דין); "קָדֵשׁ" — הוא קדש שבמדבר צין (אונקלוס: "רְקָם"); "וַיַּכּוּ" (אונקלוס: "וּמְחוֹ"); "שְׂדֵה" (אונקלוס: "חֲקַל"); "בְּחַצְצֹן תָּמָר" (אונקלוס: "בְּעֵין גֶּדִי").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מב) דרשו על "ויבאו אל עין משפט": "לא באו להזדווג אלא לגלגל עינו של עולם; עין שעשתה מדת הדין בעולם — הם מבקשים לסמותה". לפי המדרש, המלכים לא יצאו רק נגד חמשת המלכים: מטרתם האמיתית הייתה אברהם — "עינו של עולם", מי שהביא לעולם את ההכרה בצדק ובמשפט של ה'. ואכן, המלחמה מסתיימת דווקא במפגש עם אברם.

★ ועוד: הרמב"ן (יב, ו) כותב את הכלל "כל מה שאירע לאבות — סימן לבנים". והפסוק שלנו הוא דוגמה חיה לכך: כבר בימי אברם נקרא המקום על שם מה שיקרה בו לבניו, משה ואהרן, ועל שם עמלק שיילחם בבניו. סיפורי האבות כבר נושאים בתוכם את עתיד עם ישראל.

★ המסר ליום: התורה רואה כל מקום — וכל אדם — לא רק לפי מה שהוא עכשיו, אלא לפי מה שהוא עתיד להיות. כדאי להסתכל כך גם על עצמנו ועל אחרים: לא רק "מי הוא היום", אלא "מה הוא יכול להיות". ומה שאנחנו עושים היום במקום מסוים — קובע איך ייזכר המקום הזה בעתיד.

רש״י

עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ • עַל שֵׁם הֶעָתִיד, שֶׁעֲתִידִין מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְהִשָּׁפֵט שָׁם עַל עִסְקֵי אוֹתוֹ הָעַיִן, וְהֵם "מֵי מְרִיבָה". וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגְּמוֹ כִּפְשׁוּטוֹ: מָקוֹם שֶׁהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מִתְקַבְּצִים שָׁם לְכָל מִשְׁפָּט.
שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי • עֲדַיִן לֹא נוֹלַד עֲמָלֵק, וְנִקְרָא עַל שֵׁם הֶעָתִיד.
בְּחַצְצֹן תָּמָר • הִיא עֵין גֶּדִי, מִקְרָא מָלֵא (בדברי הימים כ) בִּיהוֹשָׁפָט.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ": הקושי — הפסוק עצמו אומר שהמקום הוא "קדש"; אם כן, מהו השם "עין משפט"? מקום בשם כזה לא מוזכר בשום מקום אחר. רש"י משיב: "על שם העתיד" — התורה קוראת למקום בשם שיתאים לו לימים: שם, בקדש, "עתידין משה ואהרן להשפט על עסקי אותו העין" — על עניין המעיין, "והם מי מריבה". בספר במדבר (פרק כ) מסופר שבקדש לא היו מים לעדה, ומשה הכה בסלע במקום לדבר אליו; ושם נגזר הדין על משה ועל אהרן: "יען לא האמנתם בי... לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (במדבר כ, יב), ונאמר: "המה מי מריבה" (שם, יג). המעיין הזה הוא "עין" — ושם נעשה ה"משפט".

★ "ואונקלוס תרגמו כפשוטו": אונקלוס אינו מפרש "על שם העתיד", אלא מתרגם את השם כמשמעו: "מֵישַׁר פְּלוּג דִּינָא" — מקום שבו היו בני המדינה מתקבצים לכל משפט, מעין בית דין של האזור. לפי זה כבר בזמן אברם נקרא המקום כך, משום שהיה מקום המשפט.

★ "שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי — עדיין לא נולד עמלק": הקושי פשוט — עמלק הוא נכדו של עשו ("ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק", לו, יב), ועשו עצמו עוד לא נולד! כיצד היכו המלכים את "שדה העמלקי"? רש"י משיב: גם זה "על שם העתיד" — השטח שלימים ישבו בו בני עמלק, בנגב ("עמלק יושב בארץ הנגב", במדבר יג, כט).

★ "בְּחַצְצֹן תָּמָר — היא עין גדי": רש"י מזהה את המקום מתוך פסוק מפורש בדברי הימים (ב, כ, ב), בסיפור על יהושפט מלך יהודה, כשבאו עליו בני מואב ובני עמון למלחמה: "והנם בחצצון תמר, היא עין גדי". "מקרא מלא" — כלומר, הזיהוי אינו השערה אלא כתוב במפורש. וכך תרגם גם אונקלוס: "בְּעֵין גֶּדִי".

★ המסר ליום: רש"י מלמד שהתורה מכנה מקומות לפי מה שהם עתידים להיות. המקום ש"עדיין" אינו ראוי לשמו — כבר נקרא בו. גם אנחנו צריכים לראות בכל מצב את הפוטנציאל שבו, ולהתייחס לעצמנו כבר עכשיו לפי מה שאנחנו אמורים להיות.

בראשית פרק י״ד פסוק ח׳

(ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא־צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדוֹם, וּמֶלֶךְ עֲמוֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה, וּמֶלֶךְ צְבוֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע — הִיא צוֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם (עִם אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים) מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים.

★ אחרי שארבעת המלכים "ניקו" את כל הסביבה, חמשת המלכים המורדים — אלה ש"שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר, ושלש עשרה שנה מרדו" (פסוק ד) — יוצאים להילחם בהם. הם נערכים למלחמה ב"עמק השדים", המקום שבו התאחדו מלכתחילה ("כל אלה חברו אל עמק השדים, הוא ים המלח", פסוק ג).

★ שימו לב: בפסוק ב נמנו המלכים בשמותיהם — ברע, ברשע, שנאב ושמאבר; כאן נזכרות רק הערים. ושוב, כמו בפסוק הקודם, מופיע שם "על שם העתיד": "בלע — הוא צער". העיר נקראה "צוער" רק לימים, כשביקש לוט לברוח אליה בשעת הפיכת סדום: "הלא מצער היא... על כן קרא שם העיר צוער" (יט, כ–כב).

★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: להעמיד את שני המחנות זה מול זה — חמשה מלכים מול ארבעה — לפני תיאור תוצאות הקרב בפסוקים הבאים.

★ מילות מפתח: "וַיֵּצֵא" — יצא לקרב (אונקלוס: "וּנְפַק"); "וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה" — סידרו מערכי קרב מולם (אונקלוס: "וְסַדָּרוּ עִמְּהוֹן קְרָבָא"; ומכאן המילה "מערכה"); "בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים" — בעמק השדות, כפירוש רש"י בפסוק ג: "כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה" (אונקלוס: "בְּמֵישַׁר חַקְלַיָּא").

★ מדרש: "עמק השדים" הוא כיום ים המלח. רש"י בפסוק ג מביא בזה שני פירושים: "לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח"; "ומדרש אגדה אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו". המקום שבו נערכה המלחמה הפך לימים לים — ואחר כך נהפכו ארבע מן הערים הללו: "כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו" (דברים כט, כב). רק צוער ניצלה, ורש"י שם (יט, כ) מבאר בעקבות חז"ל: "הלא מצער היא — הלא עונותיה מועטים".

★ המסר ליום: מתוך חמש הערים — רק העיר הקטנה, שעוונותיה "מועטים", ניצלה. גם לדברים הקטנים יש משקל: קצת פחות רע, עוד מעט טוב — יכולים להכריע את הכף לטובה.

בראשית פרק י״ד פסוק ט׳

(ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת־הַחֲמִשָּׁה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (עָרְכוּ מִלְחָמָה) עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר — אַרְבָּעָה מְלָכִים מוּל הַחֲמִשָּׁה.

★ הפסוק ממשיך את הפסוק הקודם: "ויערכו אתם מלחמה... את כדרלעמר" — "את" כאן פירושו "עם", כלומר נגד (וכך תרגם אונקלוס: "עִם כְּדָרְלָעֹמֶר").

★ שימו לב לסדר: בפסוק הראשון של הפרק נמנה אמרפל ראשון ("ויהי בימי אמרפל מלך שנער"), ואילו כאן כדרלעמר ראשון. כבר ראינו שהוא עמד בראש המלחמה: חמשת המלכים "עבדו את כדרלעמר", ו"בארבע עשרה שנה בא כדרלעמר" — ורש"י (פסוק ה) מבאר: "לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעבי הקורה".

★ ועוד: סוף הפסוק — "ארבעה מלכים את החמשה" — נראה מיותר; הרי כולנו יכולים למנות. רש"י יבאר מה בא הסיכום הזה ללמד.

★ מטרת הפסוק: להציג את הכוח שמולו יעמוד אברם: ארבעה מלכים חזקים, ובהם מלכי האימפריות הגדולות של אותה תקופה — עילם ובבל.

★ מילות מפתח: "אֵת" — עם, נגד (אונקלוס: "עִם"); "מֶלֶךְ גּוֹיִם" — מלך של עמים אחדים (אונקלוס: "מַלְכָּא דְעַמְמִין"); "מֶלֶךְ שִׁנְעָר" — מלך בבל (אונקלוס: "מַלְכָּא דְבָבֶל"); "אֶת הַחֲמִשָּׁה" — נגד החמשה (אונקלוס: "לָקֳבֵיל חַמְשָׁא").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה מב) נדרשו ארבעת המלכים כנגד ארבע המלכויות שעתידות לשעבד את ישראל: "אמרפל מלך שנער — זו בבל; אריוך מלך אלסר — זו יון; כדרלעמר מלך עילם — זו מדי; ותדעל מלך גוים — זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא (מגייסת חיילים) מכל אומות העולם". ובדרך זו כתב גם הרמב"ן (יד, א): מעשה האבות הוא סימן לבנים — ארבע מלכויות ישלטו בעולם, ובסוף יגברו עליהן בני אברהם.

★ ביאור: לפי זה, הניצחון של אברם על ארבעת המלכים שבפסוקים הבאים הוא "טעימה" מן הגאולה העתידה: כשם שאברם, יחיד מול מלכים, הכריע את ארבעתם, כך בסוף ארבע הגלויות יבואו הגאולה והניצחון השלם.

★ המסר ליום: הכוח שמולנו יכול להיראות עצום — ארבעה מלכים, ארבע אימפריות. אבל סוף הסיפור אינו נקבע לפי המספרים, אלא לפי מי שהולך עם ה'.

רש״י

אַרְבָּעָה מְלָכִים וְגוֹ' • וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נִצְּחוּ הַמּוּעָטִים, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁגִּבּוֹרִים הָיוּ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא נִמְנַע אַבְרָם מִלִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע מסכמת התורה "ארבעה מלכים את החמשה"? את המספרים אפשר לספור לבד מתוך הפסוקים.

★ רש"י משיב שהסיכום בא להדגיש פרדוקס: ארבעה נלחמו נגד חמשה, "ואף על פי כן נצחו המועטים". בדרך כלל הצד הגדול מנצח; כאן ניצח הצד הקטן — "להודיעך שגבורים היו". המספר מלמד על עוצמתם יוצאת הדופן של ארבעת המלכים.

★ ומכאן לחידוש השני: "ואף על פי כן לא נמנע אברם מלרדוף אחריהם". למרות שהיה ברור שמדובר בגיבורים, שניצחו צבא גדול מהם — אברם יצא אחריהם, עם "שמנה עשר ושלש מאות" (פסוק יד), ולפי רבותינו שמביא שם רש"י — עם אליעזר לבדו. התורה מונה את המלכים כדי שנבין עד כמה גדולה הייתה מסירות נפשו של אברם.

★ שימו לב: יש כאן שני "ואף על פי כן" — האחד על המלכים (מעטים, ובכל זאת ניצחו), והשני על אברם (הם גיבורים, ובכל זאת רדף אחריהם). ועל השאלה איך העז אברם לצאת למלחמה כזו — ראו בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק יג.

★ המסר ליום: "ואף על פי כן לא נמנע". כשיש צורך אמיתי — יהודי בסכנה, מצווה שמחכה — אין לחשב יותר מדי את הסיכויים. גם כשהקושי גדול ומפחיד, אפשר לצאת לדרך מתוך אמונה.

בראשית פרק י״ד פסוק י׳

(י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ־סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ־שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים הָיָה מָלֵא בּוֹרוֹת־בּוֹרוֹת שֶׁל חֵמָר (טִיט); וַיָּנוּסוּ מֶלֶךְ סְדוֹם וּמֶלֶךְ עֲמוֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁם (לְתוֹךְ הַבּוֹרוֹת), וְהַנִּשְׁאָרִים נָסוּ אֶל הֶהָרִים — כָּל אֶחָד אֶל הָהָר הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּצָא.

★ זו תוצאת הקרב: חמשת המלכים מובסים ונסים. מלכי סדום ועמורה, הבורחים, נופלים לתוך הבורות שבעמק; ושאר הנמלטים בורחים אל ההרים שסביב.

★ שימו לב לכפילות "בארת בארת" — בלשון המקרא, כפל המילה מבטא ריבוי: בורות על בורות, העמק כולו היה זרוע בהם. וכך פירש רש"י: "בארות הרבה היו שם".

★ ועוד: הפסוק אומר שמלך סדום "נפל שמה" — אבל בהמשך הפרק נאמר "ויצא מלך סדם לקראתו" (פסוק יז), ובהמשך הוא מדבר עם אברם. אם כן, מלך סדום יצא חי מן הבור! רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שהיה כאן נס.

★ מטרת הפסוק: לתאר את המפלה המוחלטת של חמשת המלכים — ובכך להסביר כיצד לוט ורכוש סדום נשארו בלי הגנה ונפלו בשבי (פסוקים יא–יב).

★ מילות מפתח: "בֶּאֱרֹת" — בורות, באר (אונקלוס: "בֵּירִין"); "חֵמָר" — טיט, אדמה לבניין (אונקלוס: "חֵימָרָא"; וכמו במגדל בבל: "והחמר היה להם לחמר", יא, ג); "וַיָּנֻסוּ" — ברחו (אונקלוס: "וַעֲרָקוּ"); "וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה" (אונקלוס: "וּנְפָלוּ תַמָּן"); "וְהַנִּשְׁאָרִים" (אונקלוס: "וּדְאִשְׁתָּאָרוּ"); "הֶרָה" — אל ההר (אונקלוס: "לְטוּרָא").

★ מדרש: הנס של מלך סדום, שמביא רש"י מבראשית רבה, קשור לנס הראשון שנעשה לאברם — הצלתו מכבשן האש באור כשדים. רש"י בפרשת נח (יא, כח) מביא את המדרש: תרח הלשין על אברם בנו לפני נמרוד על ששבר את צלמיו, ונמרוד השליכו לכבשן האש — ואברם ניצל. היו שלא האמינו לסיפור; ועכשיו, כשראו את מלך סדום יוצא חי מן החמר — האמינו גם בנס של אברהם.

★ המסר ליום: לפעמים ה' עושה נס "קטן" כדי לחזק את האמונה בנס גדול שקרה מזמן. כשאנחנו רואים יד ה' בחיינו היום — זה מחזק גם את אמונתנו בניסים של העבר, של אבותינו.

רש״י

בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר • בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ שָׁם שֶׁנּוֹטְלִין מִשָּׁם אֲדָמָה לְטִיט שֶׁל בִּנְיָן. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, שֶׁהָיָה הַטִּיט מְגֻבָּל בָּהֶם וְנַעֲשָׂה נֵס לְמֶלֶךְ סְדוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, לְפִי שֶׁהָיוּ בָּאֻמּוֹת מִקְצָתָן שֶׁלֹּא הָיוּ מַאֲמִינִין שֶׁנִּיצוֹל אַבְרָהָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא זֶה מִן הַחֵמָר, הֶאֱמִינוּ בְּאַבְרָהָם לְמַפְרֵעַ (ב"ר).
הֶרָה נָּסוּ • לְהַר נָסוּ, הֶרָה כְּמוֹ לְהַר, כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ הִטִּיל לָהּ הֵ"א בְּסוֹפָהּ. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין הֶרָה לְהָהָרָה, שֶׁהֵ"א שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, אֲבָל (סְפָרִים אֲחֵרִים: זוֹ) אֵינָהּ עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד וּנְקוּדָה (סְפָרִים אֲחֵרִים: לִנְקֹד) פַּתָּ"ח תַּחְתֶּיהָ, וַהֲרֵי "הֶרָה" כְּמוֹ לְהַר, אוֹ כְּמוֹ אֶל הַר, וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה הַר, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד נָס בַּאֲשֶׁר מָצָא הַר תְּחִלָּה. וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן הֵ"א בְּרֹאשָׁהּ לִכְתֹּב הָהָרָה, אוֹ הַמִּדְבָּרָה, פִּתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֶל הָהָר, אוֹ כְּמוֹ לְהָהָר (לָהַר), וּמַשְׁמַע לְאוֹתוֹ הַר הַיָּדוּעַ וּמְפֹרָשׁ בַּפָּרָשָׁה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר": מה הם "בארות חמר", ולמה מספרת התורה עליהם? רש"י מביא שני פירושים. (א) לפי הפשט: "בארות הרבה היו שם, שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין" — העמק היה מלא בורות שנחפרו כדי להוציא מהם חומר בניין. משום כך, הנסים בבהלה נפלו לתוכם.

★ (ב) "ומדרש אגדה": "שהיה הטיט מגבל בהם" — הטיט בבורות היה לָשׁ ודביק, כמו בצק ("מגובל" — מעורב במים ונלוש), כך שמי שנפל לתוכו שקע ולא יכול לצאת. "ונעשה נס למלך סדום שיצא משם" — וזה מיישב את הקושי שראינו: מלך סדום "נפל שמה", ובכל זאת "ויצא מלך סדם לקראתו" (פסוק יז).

★ אבל למה ייעשה נס למלך סדום הרשע? רש"י משיב: הנס לא נעשה בשבילו, אלא בשביל אברהם. "לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש" — היו אנשים שפקפקו בסיפור הנס הגדול של אברם. "וכיון שיצא זה מן החמר, האמינו באברהם למפרע" — כשראו שאדם יוצא חי מבור של טיט דביק, הבינו שגם הנס של אברם אפשרי, והאמינו בו בדיעבד ("למפרע" — לגבי מה שקרה בעבר). ("אור כשדים" — "אור" בלשון הקודש הוא גם אש, כמו "באורים כבדו ה'", ישעיה כד, טו; ולכן מכנה המדרש את המקום על שם כבשן האש.)

★ "הֶרָה נָסוּ": כאן רש"י מלמד כלל דקדוקי חשוב. "הרה" פירושו "להר" — "כל תבה שצריכה למ"ד בתחלתה, הטיל לה ה"א בסופה": ה"א בסוף מילה מסמנת כיוון — "אל", כמו "מצרימה" (אל מצרים) או "ארצה" (אל הארץ).

★ ורש"י ממשיך ומבחין בין שתי צורות: "הֶרָה" — עם ה"א בסוף בלבד — פירושו "לְהַר", אל הר כלשהו, בלי לציין איזה: "שכל אחד נס באשר מצא הר תחלה" — כל אחד מן הנסים ברח אל ההר הראשון שנקרה בדרכו. ואילו "הָהָרָה" — עם ה"א גם בתחילה (ה"א הידיעה) — פירושו "אל ההר", הר מסוים וידוע, "המפורש בפרשה". דוגמה בפרשתנו: "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל" (יב, ח) — אל ההר הידוע שבו נטה אברם את אהלו. ועוד בהמשך: המלאך אומר ללוט "ההרה המלט" (יט, יז) — ושם מפרש רש"י: "אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר".

★ המשפט "שה"א שבסוף התבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל אינה עומדת במקום למ"ד ונקודה פת"ח תחתיה" מבטא את אותו רעיון בלשון הדקדוק: ה"א המגמה שבסוף "הרה" מחליפה רק למ"ד פשוטה ("לְהַר" — להר כלשהו), ולא למ"ד שבאה במקום ה"א הידיעה ("לַהַר" / "לָהָר" — להר המסוים). הסוגריים "ספרים אחרים" מציינים נוסחאות שונות שנמצאו בכתבי היד של רש"י ("זו" במקום "אבל"; "לנקד" במקום "ונקודה"; "לָהַר" במקום "לְהָהָר").

★ המסר ליום: בשעת בהלה, "כל אחד נס באשר מצא הר תחלה" — האדם נתפס במה שקרוב אליו, בלי לבחור. אבל יש גם "ההרה" — ההר הידוע והמסוים: אמונה ברורה ודרך קבועה, שאליהם אפשר לברוח בשעת צרה. כדאי לבנות את "ההר" הזה מראש — בימים רגילים.

בראשית פרק י״ד פסוק י״א

(יא) וַיִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת־כָּל־אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְחוּ (אַרְבַּעַת הַמְּלָכִים) אֶת כָּל רְכוּשׁ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם (מְזוֹנָם), וַיֵּלְכוּ.

★ אחרי הניצחון, המנצחים בוזזים את סדום ועמורה — הערים העשירות ביותר באזור, שעליהן נאמר "כי כלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים" (יג, י). הם לוקחים את כל הרכוש ואת כל המזון, והולכים.

★ שימו לב לשתי המילים "רכש" ו"אכלם": שתיהן יחזרו בהמשך הפרק. אברם יחזיר "את כל הרכש" (פסוק טז); מלך סדום יציע לו "והרכש קח לך" (פסוק כא), ואברם יסרב לקחת "מחוט ועד שרוך נעל" — "בלעדי, רק אשר אכלו הנערים" (פסוקים כג–כד). התורה מפרטת כבר עכשיו מה נלקח, כדי שנבין מה בדיוק החזיר אברם, וממה סירב ליהנות.

★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לתאר את מלוא האסון שפקד את סדום — ולהכין את הפסוק הבא, שבו נלקח גם לוט.

★ מילות מפתח: "וַיִּקְחוּ" — לקחו בשבי, בזזו (אונקלוס: "וּשְׁבוֹ", מלשון שבי); "רְכֻשׁ" — נכסים, רכוש (אונקלוס: "קִנְיָנָא"); "אָכְלָם" — האוכל שלהם, מזונם (אונקלוס: "מֵיכָלְהוֹן"); "וַיֵּלֵכוּ" (אונקלוס: "וַאֲזָלוּ").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קט, א) שנינו: "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה", ומביאה הגמרא את הפסוק באיוב (כח, ה–ו): "ארץ ממנה יצא לחם... מקום ספיר אבניה, ועפרות זהב לו". שפע הלחם והעושר של סדום הוא שהביא אותם לגאווה ולצרות עין — והנה, ביום אחד נלקח כל השפע הזה, "כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם".

★ המסר ליום: עושר שאדם נשען עליו — וגם מתגאה בו — יכול להיעלם ביום אחד. מה שבאמת נשאר לאדם הוא לא מה שיש לו, אלא מה שהוא עושה עם מה שיש לו.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ב

(יב) וַיִּקְחוּ אֶת־לוֹט וְאֶת־רְכֻשׁוֹ בֶּן־אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכוּשׁוֹ — בֶּן אֲחִי אַבְרָם — וַיֵּלְכוּ; וְהוּא (לוֹט) הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְדוֹם.

★ בין השבויים — לוט. ומכאן הסיפור עובר מן המלכים אל אברם: מעכשיו המלחמה כבר אינה עניין רחוק של מלכים זרים, אלא עניין של בן משפחתו.

★ שימו לב לסדר המילים המוזר: "ויקחו את לוט ואת רכשו — בן אחי אברם". התואר "בן אחי אברם" היה צריך לבוא מיד אחרי "לוט", אבל הוא נדחה לסוף, כמעין הדגשה: אף שלוט נפרד מאברם ובחר לשבת בסדום, הוא עדיין "בן אחי אברם". וכך מכין הפסוק את הבא אחריו: "וישמע אברם כי נשבה אחיו" (פסוק יד).

★ ועוד: התורה מוסיפה "והוא ישב בסדם", אף שכבר ידענו שלוט "ישב בערי הככר, ויאהל עד סדם" (יג, יב). ושימו לב להתקדמות: אתמול — "ויאהל עד סדם", אהליו הגיעו עד גבול סדום; היום — "והוא ישב בסדם", בתוך העיר ממש; ובהמשך — "ולוט ישב בשער סדם" (יט, א), ושם פירש רש"י שבאותו יום מינוהו שופט עליהם. רש"י כאן יבאר מה בא הציון הזה ללמד.

★ מטרת הפסוק: לספר על שביית לוט, שהיא הסיבה לכל המשך הסיפור — יציאתו של אברם למלחמה.

★ מילות מפתח: "וְאֶת רְכֻשׁוֹ" — ואת נכסיו (אונקלוס: "וְיָת קִנְיָנֵהּ"); "בֶּן אֲחִי אַבְרָם" — לוט היה בנו של הרן, אחי אברם (יא, כז) (אונקלוס: "בַּר אֲחוּהִי דְאַבְרָם"); "יֹשֵׁב" — גר, דר (אונקלוס: "יָתֵב").

★ מדרש: חז"ל אמרו (נגעים יב, ו; סוכה נו, ב): "אוי לרשע, אוי לשכנו". בפרשה הקודמת ראינו את הצד השני של המטבע — "טוב לצדיק, טוב לשכנו" — לוט התעשר בזכות הליכתו עם אברם; עכשיו, כשכן של אנשי סדום, הוא סובל יחד איתם, ונלקח בשבי עם רכושם.

★ המסר ליום: גם מי שהתרחק — "בן אחי אברם" הוא. לוט בחר בדרך הלא נכונה, אבל לא הפסיק להיות קרובו של אברם; וכשהוא בצרה — אברם אינו שואל אם "מגיע לו", אלא יוצא להציל אותו. אהבת ישראל אמיתית אינה תלויה בשאלה אם השני בחר נכון.

רש״י

וְהוּא יוֹשֵׁב בִּסְדוֹם • מִי גָּרַם לוֹ זֹאת? יְשִׁיבָתוֹ בִּסְדוֹם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע מוסיפה התורה "והוא ישב בסדם"? כבר ידענו שלוט גר שם, וגם הפסוק הקודם סיפר שהמלכים לקחו את רכוש סדום ועמורה.

★ רש"י משיב בשאלה ותשובה: "מי גרם לו זאת?" — מה גרם ללוט ליפול בשבי? "ישיבתו בסדום". המילים "והוא ישב בסדם" אינן רק מידע על מקום מגוריו, אלא הסבר לסיבת שבייתו: אילו לא היה גר בסדום, לא היה נלקח עם אנשיה.

★ ושימו לב להקבלה המדויקת לרש"י שלמדנו אתמול (יג, ה): "ההלך את אברם — מי גרם שהיתה לו זאת? הליכתו עם אברם". אותה שאלה בדיוק — "מי גרם" — ושתי תשובות הפוכות: הליכתו עם אברם הביאה לו עושר — "צאן ובקר ואהלים"; וישיבתו בסדום הביאה עליו שבי — ואת אובדן אותו רכוש עצמו, "ואת רכשו". מה שהרוויח בזכות אברם — הפסיד בגלל סדום.

★ המסר ליום: כדאי לשאול מדי פעם, כמו רש"י, "מי גרם לו זאת?" — גם על הטוב וגם על הקשה שבחיינו. לעיתים קרובות התשובה נמצאת בבחירה פשוטה: עם מי הלכנו, והיכן בחרנו לשבת.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ג

(יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית־אַבְרָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַיָּבוֹא הַפָּלִיט (מִי שֶׁנִּמְלַט מִן הַמִּלְחָמָה) וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא (אַבְרָם) שׁוֹכֵן בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמוֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכּוֹל וַאֲחִי עָנֵר — וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם.

★ הבשורה הרעה מגיעה אל אברם, שישב — כפי שלמדנו אתמול — "באלני ממרא אשר בחברון" (יג, יח). מי הביא את הבשורה? "הפליט" — וה"א הידיעה מרמזת על פליט מסוים, ידוע. רש"י יזהה אותו: עוג מלך הבשן.

★ שימו לב: זו הפעם הראשונה בתורה שאדם נקרא "עברי". בהמשך ייקרא כך גם יוסף ("איש עברי", לט, יד), ועם ישראל כולו ייקרא "העברים" (שמות ב–ג). השם הזה מתחיל אצל אברם.

★ ועוד: הפסוק מציג לנו את ממרא, אשכול וענר — "בעלי ברית אברם". אין זה פרט צדדי: בסוף הפרק יזכיר אותם אברם בשמם — "ענר אשכל וממרא, הם יקחו חלקם" (פסוק כד). מכאן שגם הם השתתפו במלחמה, או לפחות עמדו לצדו.

★ מטרת הפסוק: להביא את סיפור המלחמה אל פתחו של אברם — ולהכין את פסוק יד: "וישמע אברם כי נשבה אחיו".

★ מילות מפתח: "הַפָּלִיט" — מי שנמלט, ניצל (אונקלוס: "מְשֵׁיזְבָא", מלשון "שֵׁיזֵב" — הציל); "וַיַּגֵּד" — סיפר, הודיע (אונקלוס: "וְחַוִּי"); "הָעִבְרִי" (אונקלוס: "עִבְרָאָה"); "שֹׁכֵן" — גר (אונקלוס: "שָׁרֵי"); "בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (אונקלוס: "בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא", במישורי ממרא); "בַּעֲלֵי בְרִית" — בני ברית, שותפים בברית (אונקלוס: "אֱנָשֵׁי קְיָמֵהּ").

★ מדרש: על המילה "העברי" נאמרו בבראשית רבה (פרשה מב) כמה פירושים: "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" — אברם עמד לבדו מצד אחד, וכל העולם מן הצד השני; "רבי נחמיה אומר: שהוא מבני בניו של עבר"; "ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר" — וזהו הפירוש שבחר רש"י. ועל עוג: הגמרא (נדה סא, א) אומרת אף היא שעוג הוא "הפליט", שפלט מדור המבול; ורש"י בספר דברים (ג, ב), על "אל תירא אותו", מבאר שמשה פחד להילחם בעוג, "שמא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר: ויבא הפליט".

★ ועוד: לפי פרקי דרבי אליעזר, שמביא בעל הטורים שלהלן, "הפליט" הוא מיכאל המלאך — שנקרא כך משום שה' "פלט" אותו מידי סמאל.

★ המסר ליום: "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". אברהם אבינו לא חשש להיות שונה מכל העולם. יהודי יכול להיות "עברי" — לעמוד לבדו על האמת, גם כשכל הסביבה בצד השני — ודווקא מזה הוא שואב את כוחו.

רש״י

וַיָּבֹא הַפָּלִיט • לְפִי פְּשׁוּטוֹ: זֶה עוֹג שֶׁפָּלַט מִן הַמִּלְחָמָה, וְהוּא שֶׁכָּתוּב: (דברים ג) "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים", וְזֶהוּ 'נִשְׁאַר', שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו כְּשֶׁהִכּוּ הָרְפָאִים בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, תַּנְחוּמָא. וּמִדְרַשׁ בְּרֵאשִׁית רַבָּה: זֶה עוֹג שֶׁפָּלַט מִדּוֹר הַמַּבּוּל, וְזֶהוּ מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (לעיל ו) "הַנְּפִילִים הָיוּ בָאָרֶץ וְגוֹ'", וּמִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּהָרֵג אַבְרָם וְיִשָּׂא אֶת שָׂרָה.
הָעִבְרִי • שֶׁבָּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר (בראשית רבה).
בַּעֲלֵי בְרִית־אַבְרָם • שֶׁכָּרְתוּ עִמּוֹ בְּרִית. (סְפָרִים אֲחֵרִים, דָּבָר אַחֵר: שֶׁהִשִּׂיאוּ לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר).

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "וַיָּבֹא הַפָּלִיט": הקושי — מיהו "הפליט"? ה"א הידיעה מורה על פליט מסוים, שאנו אמורים להכיר. רש"י מביא שני פירושים, ושניהם מזהים אותו כעוג מלך הבשן.

★ (א) "לפי פשוטו": עוג פלט "מן המלחמה" הזו. ראיה: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (דברים ג, יא) — "נשאר" ממה? מן המכה שהיכו ארבעת המלכים "את רפאים בעשתרת קרנים" (פסוק ה). ואכן, עוג ישב בעשתרות — "עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי" (דברים א, ד). כשהשמידו המלכים את הרפאים באזורו, הוא לבדו נמלט — ובא לספר לאברם. (מקור הפירוש הזה — במדרש תנחומא.)

★ (ב) "ומדרש בראשית רבה": עוג "פלט מדור המבול" — הוא אחד מן הענקים ("הנפילים") שחיו לפני המבול, ושרד אותו. "וזהו מיתר הרפאים, שנאמר: הנפלים היו בארץ" (ו, ד) — "יתר הרפאים" הוא שארית הענקים הקדמונים. לפי הפירוש הזה, "הפליט" הוא כינוי קבוע של עוג — מי שנמלט מן המבול.

★ "ומתכוון שיהרג אברם וישא את שרה": כאן רש"י חושף את כוונתו האמיתית של עוג. הוא לא בא מתוך דאגה ללוט או לאברם; הוא קיווה שאברם ייצא למלחמה וייהרג בה, ואז יוכל לקחת את שרה לאשה. ובכל זאת, על המעשה עצמו — הבאת הבשורה — קיבל עוג שכר: לפי המדרש האריך ימים, עד שבא משה והרגו (במדבר כא, לג–לה); ומשום כך חשש משה, כפי שמביא רש"י בספר דברים, "שמא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם". (ועל השאלה איך חשב עוג שאברם בכלל ייצא למלחמה כזו — ראו בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.)

★ "הָעִבְרִי — שבא מעבר הנהר": אברם נקרא "עברי" משום שבא מן העבר השני של נהר פרת, מארם נהרים. וכך אמר יהושע לעם: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען" (יהושע כד, ג). בארץ כנען הוא "העברי" — מי שבא מעבר לנהר.

★ "בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם — שכרתו עמו ברית": ממרא ואחיו היו בני ברית של אברם — כרתו עמו ברית ידידות ועזרה. ובסוגריים מובא נוסח של "ספרים אחרים", "דבר אחר": "שהשיאו לו עצה על המילה, כמו שמפורש במקום אחר" — כלומר, "ברית" זו ברית המילה: כשנצטווה אברם למול, התייעץ עמם. וכך מפרש רש"י על "באלני ממרא" (יח, א): "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו".

★ המסר ליום: גם בשורה שבאה מתוך כוונה רעה יכולה להיות פתח למצווה גדולה. עוג רצה שאברם ייהרג — ובפועל הביא אותו לאחד מרגעי הגבורה הגדולים שלו. ה' מנהל את העולם כך שגם כוונותיהם של שונאים הופכות בסוף לכלי לטוב.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — מה לעוג ול"מיכלא דמהימנותא"?

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (יד יג)
בְּפָרָשָׁתֵנוּ מְסֻפָּר עַל הַ"פָּלִיט" שֶׁבָּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁלּוֹט נָפַל בַּשֶּׁבִי. אוֹמֵר עַל כָּךְ הַמִּדְרָשׁ: "הוּא עוֹג הוּא הַפָּלִיט, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג? שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת".
דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ טְעוּנִים בֵּאוּר: מָה נוֹגֵעַ זֶה שֶׁאַבְרָהָם הָיָה "יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת" (כִּי לֵיל פֶּסַח הָיָה) — לְעִנְיַן בּוֹאוֹ שֶׁל "הַפָּלִיט"?
וְיֵשׁ לְהַסְבִּיר זֹאת בְּדֶרֶךְ הָרֶמֶז:
בְּשׂוֹרָתוֹ שֶׁל עוֹג לֹא נָבְעָה מִדְּאָגָה לְלוֹט אוֹ לְאַבְרָהָם. כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁאַבְרָהָם יֵצֵא לְהִלָּחֵם בְּאַרְבַּעַת הַמְּלָכִים כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת לוֹט, וְהוּא יֵהָרֵג בַּמִּלְחָמָה, וְאָז יוּכַל לָקַחַת אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, כְּפִי שֶׁמְּבֹאָר בְּהֶמְשֵׁךְ דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ.
וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה: כֵּיצַד חָשַׁב עוֹג שֶׁאַבְרָהָם יַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה כָּזוֹ וְיֵצֵא לְמִלְחָמָה נֶגֶד אַרְבָּעָה מְלָכִים גִּבּוֹרִים?
וּלְיַשֵּׁב קֻשְׁיָה זוֹ מְסַפֵּר הַמִּדְרָשׁ, שֶׁעוֹג מָצָא אֶת אַבְרָהָם "יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת". מַצָּה הִיא "מִכְלָא דִּמְהֵימְנוּתָא", מַאֲכָל שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל. מִשּׁוּם כָּךְ הֵבִין עוֹג שֶׁבְּוַדַּאי יִפְעַל אַבְרָהָם בְּאֹפֶן שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל, וְיִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת לוֹט.
וְאָכֵן, כָּךְ הָיָה.

(רשימות, חוברת יז עמ' 7 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: המדרש (בראשית רבה, פרשה מב) מזהה את "הפליט" עם עוג — כפי שראינו ברש"י — ומוסיף הסבר לשמו: "ולמה נקרא שמו עוג? שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות". "עוג" — על שם ה"עוגות", כלומר המצות. לפי המדרש, הבשורה הגיעה אל אברם בליל פסח, כשהיה עסוק באפיית מצות.

★ אברהם ופסח: חז"ל אמרו (יומא כח, ב) ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה" עוד לפני שניתנה. ורש"י מביא בפרשת וירא (יט, ג) על לוט, שלמד מבית אברהם להכניס אורחים: "ומצות אפה — פסח היה". וגם בפסוק טו (שנלמד בהמשך) מביא רש"י ממדרש אגדה שהלילה שבו נלחם אברם נחלק לשניים: "בחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים" — אותו לילה עצמו, ליל פסח, שבו עתידים בניו לצאת ממצרים.

★ השאלה: מה הקשר בין העובדה שאברהם עסק במצות לבין בואו של הפליט? לכאורה זה פרט צדדי לגמרי — מה זה משנה מה עשה אברהם כשהגיע עוג?

★ התשובה "בדרך הרמז", בשלושה שלבים. (א) כוונתו של עוג הייתה רעה — כפי שכתב רש"י: "ומתכוון שיהרג אברם וישא את שרה". הוא קיווה שאברהם ייצא להציל את לוט וייהרג במלחמה. (ב) אבל זה מעורר קושיה: על מה בנה עוג את תוכניתו? איזה אדם שפוי יוצא למלחמה נגד "ארבעה מלכים גבורים" — שזה עתה ניצחו צבא של חמשה מלכים (כפירוש רש"י בפסוק ט: "להודיעך שגבורים היו")? לפי כל חשבון שכלי, אברהם לא היה אמור לצאת. (ג) התשובה — המצה. עוג מצא את אברהם עוסק במצה, ומצה היא "מיכלא דמהימנותא" — כלשון הזוהר הקדוש: "מאכל של אמונה", אמונה שלמעלה מן השכל. מי שאוכל "מאכל של אמונה" אינו פועל לפי חשבונות של סיכויים וכוחות; הוא פועל במסירות נפש. וכך הבין עוג שאברהם בוודאי ייצא — "וימסר את נפשו כדי להציל את לוט".

★ "ואכן, כך היה": בפסוק הבא נקרא "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו... וירדף עד דן". עוג צדק בהערכתו את אברהם — אבל טעה בתוצאה: דווקא האמונה שלמעלה מן השכל היא שהביאה לניצחון.

★ מקור התיבה: "רשימות" — מחברות ההערות האישיות של הרבי, שנמצאו בכתב יד קודשו ויצאו לאור בחוברות; כאן — חוברת יז, עמוד 7 ואילך.

★ המסר ליום: המצה — "מאכל של אמונה" — אינה רק מצווה של ליל פסח; היא מקור כוח לפעול "למעלה מן השכל" כל השנה. כשיהודי אחר זקוק לעזרה, ובפרט מי שהתרחק כמו לוט — לא תמיד צריך לשקול את הסיכויים. האמונה נותנת כוח למסור את הנפש, ובסוף, כמו אצל אברהם, דווקא היא מביאה את הניצחון.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ד

(יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְשָׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו (לוֹט, בֶּן אָחִיו), וְזֵרֵז וְחִמֵּשׁ אֶת חֲנִיכָיו — אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ שֶׁחִנֵּךְ, שֶׁנּוֹלְדוּ בְּבֵיתוֹ — שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וְרָדַף אַחֲרֵי הַשּׁוֹבִים עַד דָּן.

★ בפסוק הקודם בא "הפליט" — לפי פשוטו של רש"י, עוג, שפלט מן המלחמה — והגיד לאברם העברי, היושב באלוני ממרא, שלוט נשבה. פסוקנו מתאר את תגובתו של אברם: הוא שומע — ומיד פועל. הוא מזרז ומחמש את אנשיו, ויוצא לרדוף אחרי ארבעה מלכים אדירים, שזה עתה הכו את חמשת מלכי ככר הירדן, ולפני כן גם את הרפאים, הזוזים והאימים (פסוק ה).

★ שימו לב: לוט נקרא כאן "אחיו", אף שלמעשה היה בן אחיו — בנו של הרן (יא, כז). וכבר פירש רש"י לעיל, על "כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח): "קרובים". ואונקלוס, שכאן מתרגם "אֲחוּהִי", יתרגם בפסוק טז "בַּר אֲחוּהִי" — בן אחיו. דווקא כאן, ברגע שבו אברם יוצא להציל אותו, מכנה אותו התורה "אחיו": לוט נפרד ממנו ובחר בסדום — אבל בשעת צרה, הוא "אחיו".

★ ועוד: המספר נמנה מן הקטן אל הגדול — "שמנה עשר ושלש מאות"; ואונקלוס מתרגם מן הגדול אל הקטן: "תְּלָת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר". ורש"י יביא את דברי חז"ל, שהמספר הזה רומז לשמו של אדם אחד.

★ מטרת הפסוק: להראות את מסירות נפשו ואת אהבתו של אברם: הוא יוצא למלחמה בשביל קרובו, שנפרד ממנו זה לא כבר — ובכוח מועט, מול צבאות שכבשו את כל האזור. הניצחון שיבוא בפסוק הבא אינו תלוי במספר הלוחמים.

★ מילות מפתח: "וַיָּרֶק" — זירז וחימש, מלשון הֲרָקַת החרב, שליפתה מנדנה (אונקלוס: "וְזָרֵיז"); "חֲנִיכָיו" — אנשיו שחינך והרגיל (אונקלוס: "עוּלֵמוֹהִי", נעריו); "יְלִידֵי בֵיתוֹ" — שנולדו בביתו ולא נקנו מבחוץ (אונקלוס: "יְלִידֵי בֵיתֵהּ"); "וַיִּרְדֹּף" (אונקלוס: "וּרְדַף"); "דָּן" — מקום בצפון הארץ, שייקרא כך רק בימי השופטים: "ויקראו שם העיר דן... ואולם ליש שם העיר לראשנה" (שופטים יח, כט). התורה קוראת לו כאן בשמו העתידי.

★ מדרש: בגמרא (נדרים לב, א) נחלקו רב ושמואל בפירוש "וירק": רב אמר — "שהוריקן בתורה", כלומר: חיזק אותם והאיר את פניהם בתורה לפני היציאה לקרב; ושמואל אמר — "שהוריקן בזהב", שנתן להם זהב ושכר. ושם, בגמרא, מובא גם מאמר מפתיע של רבי אבהו בשם רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו במצרים? "מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'" — שגייס למלחמה את חניכיו, שעסקו בתורה. ושם נאמרה גם הדרשה שרש"י מביא להלן, ש"שמנה עשר ושלש מאות" הוא אליעזר לבדו.

★ ביאור בדרך חב"ד: בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק הקודם מבואר מדוע ציפה עוג, ה"פליט", שאברהם ייצא להילחם — אף שעל פי שכל לא היה לו כל סיכוי מול ארבעה מלכים גיבורים: עוג מצא את אברהם "עוסק במצות", ומצה היא "מיכלא דמהימנותא" — מאכל האמונה, שלמעלה מן השכל. ופסוקנו מראה שכך היה: "וישמע אברם" — ומיד "וירק את חניכיו... וירדף". אברם לא שקל סיכויים; הוא פעל במסירות נפש, למעלה מן השכל, כדי להציל את לוט.

★ המסר ליום: "וישמע... כי נשבה אחיו" — כששומעים שיהודי נמצא בצרה, גשמית או רוחנית, אין זה הזמן לחשבונות של "מי אשם". לוט בחר בעצמו לגור ליד סדום, ובכל זאת אברם רץ להציל אותו. אהבת ישראל אמיתית אינה מחכה שהשני יהיה "ראוי" לה.

רש״י

וַיָּרֶק • כְּתַרְגּוּמוֹ 'וְזָרֵיז', וְכֵן: "וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב", אֶזְדַּיֵּן בְּחַרְבִּי עֲלֵיכֶם, וְכֵן: (שמות טו) "אָרִיק חַרְבִּי", וְכֵן: (תהלים לה) "וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר".
חֲנִיכָיו • חֲנִכוֹ כְּתִיב (ס"א קרי) זֶה אֱלִיעֶזֶר שֶׁחֲנָכוֹ לְמִצְוֹת, וְהוּא לְשׁוֹן הַתְחָלַת כְּנִיסַת הָאָדָם, אוֹ כְּלִי, לָאֻמָּנוּת שֶׁהוּא עָתִיד לַעֲמֹד בָּהּ, וְכֵן: (משלי כב) "חֲנוֹךְ לַנַּעַר", (במדבר ז) "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ", (תהלים ל) "חֲנֻכַּת הַבַּיִת", וּבְלַעַ"ז קוֹרִין לוֹ אִינצניי"ר.
שְׁמֹנָה עָשָׂר וְגוֹ' • (נדרים לב) רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אֱלִיעֶזֶר לְבַדּוֹ הָיָה, וְהוּא מִנְיַן גִּמַטְרִיָּא שֶׁל שְׁמוֹ.
עַד דָּן • שָׁם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁרָאָה שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לְהַעֲמִיד שָׁם עֵגֶל (סנהדרין צו).

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "וַיָּרֶק": הקושי — מה פירוש "וירק"? לכאורה זו לשון "ריק", ריקון — ומה שייך "לרוקן" את החניכים? רש"י מבאר: "כתרגומו 'וזריז'" — זירז אותם והכין אותם למלחמה. ומביא ראיה שלשון "הֲרָקָה" נאמרת על כלי נשק: "והריקתי אחריכם חרב" (ויקרא כו, לג), שפירושו "אזדיין בחרבי עליכם" — אתחמש בחרבי נגדכם; "אריק חרבי" (שמות טו, ט) — דברי האויב בשירת הים; ו"והרק חנית וסגר" (תהלים לה, ג). מי ששולף את החרב "מרוקן" את הנדן — ומכאן: הוצאת כלי הנשק, ההתחמשות. כך גם כאן: אברם חימש את חניכיו וזירז אותם לקרב.

★ "חֲנִיכָיו": רש"י מביא תחילה דרשה: "חנכו כתיב" — לפי הכתיב שהיה לפני רש"י, המילה כתובה בלשון יחיד, "חנכו" — חניך אחד: "זה אליעזר שחנכו למצות", עבדו הנאמן של אברהם, שאברהם חינך אותו לקיום מצוות. (ובסוגריים "ס"א קרי" — ציון של נוסח אחר בדברי רש"י.) ואחר כך מבאר רש"י את משמעות השורש "חנך": "התחלת כניסת האדם, או כלי, לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה" — הכנסה ראשונה של אדם או של כלי אל התפקיד שבו ישמש מכאן ואילך. ומביא דוגמאות: באדם — "חנוך לנער" (משלי כב, ו), חינוך הילד בתחילת דרכו; בכלי — "חנכת המזבח" (במדבר ז), הקרבנות הראשונים שהוקרבו על המזבח החדש; ובבית — "חנכת הבית" (תהלים ל, א). "ובלע"ז" — בשפת מקומו של רש"י, הצרפתית העתיקה — "אינצניי"ר", שפירושה, ככל הנראה: להרגיל, ללמד. נמצא ש"חניכיו" הם אנשים שאברהם הרגיל והכשיר.

★ "שְׁמֹנָה עָשָׂר וגו'": הקושי — מדוע מקפידה התורה למסור את המספר המדויק, 318? רש"י מביא את דברי רבותינו (נדרים לב, א): "אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו" — אליעזר: א (1) + ל (30) + י (10) + ע (70) + ז (7) + ר (200) = 318. לפי המדרש, אברם לא יצא עם צבא, אלא עם אליעזר לבדו, והמספר שבפסוק רומז לשמו. הדרשה מתאימה לכתיב "חנכו" שבדיבור הקודם — חניך אחד. (לפי הפשט — יצאו עמו 318 חניכים.) ושני הפירושים מלמדים דבר אחד: הניצחון לא בא מכוח המספר, אלא בעזרת ה' — כפי שיאמר מלכי צדק בפסוק כ: "אשר מגן צריך בידך".

★ "עַד דָּן": הקושי — מדוע מציין הכתוב "וירדף עד דן", אם בפסוק הבא מסופר שהמשיך לרדוף "עד חובה אשר משמאל לדמשק"? רש"י מבאר (על פי הגמרא, סנהדרין צו, א): "שם תשש כחו" — כשהגיע אברם לדן, נחלש כוחו, "שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל". ואכן, לימים העמיד ירבעם בן נבט שני עגלי זהב — אחד בבית אל ואחד בדן (מלכים א יב, כח–ל). אברם צפה בעבודה הזרה העתידה של צאצאיו, ונחלש. ובפסוק הבא ימשיך רש"י את הרעיון: "חובה" הוא כינויו של דן, על שם אותה עבודה זרה.

★ המסר ליום: רש"י מגדיר "חינוך" — "התחלת כניסת האדם... לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה". חינוך איננו רק מסירת ידיעות; הוא הכניסה הראשונה לדרך חיים שתלווה את האדם כל ימיו. חניכיו של אברהם, שחונכו "למצות", היו מוכנים כשבאה שעת הצורך. ומן הצד השני — "עד דן": מעשי הדורות הבאים נוגעים גם באבות. כשהבנים הולכים בדרך הישר, הם מוסיפים כוח לשורשיהם.

בראשית פרק י״ד פסוק ט״ו

(טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם ׀ לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִתְחַלֵּק עֲלֵיהֶם בַּלַּיְלָה — הוּא וַעֲבָדָיו — וְהִכָּה אוֹתָם, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמֶּשֶׂק (כְּלוֹמַר, מִצְּפוֹן דַּמֶּשֶׂק).

★ פסוקנו מתאר את המלחמה עצמה, בקיצור רב: אברם ואנשיו מתחלקים לקבוצות, תוקפים בלילה, מכים את צבאות המלכים ורודפים אחריהם צפונה — הרחק מעבר לגבולות הארץ, עד "חובה אשר משמאל לדמשק".

★ שימו לב לסדר המילים הקשה: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו" — הנושא, "הוא ועבדיו", בא אחרי "לילה", כאילו "הלילה" הוא שנחלק עליהם. רש"י יפרש את הפסוק בשתי דרכים: לפי הפשט — "סרס המקרא"; ולפי המדרש — הלילה עצמו "נחלק".

★ ועוד: "משמאל לדמשק" — פירושו מצפון לדמשק. בלשון המקרא, הכיוונים נקבעים כשפני האדם אל המזרח: "קדם" — לפניו; "אחור" — מערב; הימין — דרום; והשמאל — צפון. וכך מתרגם אונקלוס: "מִצִּפּוּנָא לְדַמָּשֶׂק".

★ מטרת הפסוק: לתאר ניצחון מופלא — מעטים מול רבים, בחשכת הלילה — ניצחון שמלכי צדק ייחס בפסוק כ לה': "אשר מגן צריך בידך".

★ מילות מפתח: "וַיֵּחָלֵק" — התחלק, התפצל לקבוצות (אונקלוס: "וְאִתְפְּלֵג", ונתפלג); "עֲלֵיהֶם" — נגדם (אונקלוס: "עֲלֵיהוֹן"); "וַיַּכֵּם" — היכה אותם (אונקלוס: "וּמְחוֹנוּן"); "וַיִּרְדְּפֵם" — רדף אחריהם (אונקלוס: "וּרְדָפִנּוּן"); "מִשְּׂמֹאל" — מצפון (אונקלוס: "מִצִּפּוּנָא").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין צו, א) דרשו את "ויחלק עליהם לילה": רבי יוחנן אמר — "אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם, 'לילה' שמו", כמו שנאמר "והלילה אמר הורה גבר" (איוב ג, ג); ורבי יצחק נפחא אמר — "מעשה לילה עשה עמו", כלומר: הכוכבים נלחמו לצדו, כמו שנאמר במלחמת סיסרא: "מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה, כ). ובהגדה של פסח, בפיוט "ויהי בחצי הלילה", אנו אומרים: "גר צדק נצחתו כנחלק לו לילה" — אברהם, "גר הצדק", ניצח כשנחלק לו הלילה. ועל כך ירחיב רש"י בדרך המדרש.

★ קשר לפסח: לפי המדרש שהביא רש"י בפסוק יג, הפליט מצא את אברהם עוסק בעוגות — "כי ליל פסח היה", כלשון תיבת "נקודות משיחות קודש" שם. נמצא שמלחמת אברהם הייתה בליל פסח — ו"חציו השני" של אותו לילה "נשמר" לגאולת מצרים. וכבר כתב הרמב"ן (על יב, ו) את היסוד: "כל מה שאירע לאבות — סימן לבנים". הניצחון של אברהם בלילה הוא ההתחלה והכוח לגאולת בניו בלילה — ב"ליל שמורים" (שמות יב, מב), שפירש רש"י שם: "שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים".

★ המסר ליום: "לילה" — דווקא כשחשוך, כשנראה שאין סיכוי, אברם אינו עוצר. ובכל דור, ה"לילה" של הגלות אינו סיבה להפסיק לפעול: מי שממשיך "לרדוף" אחרי הטוב גם בחושך, זוכה לראות שהלילה עצמו "נחלק" לטובתו.

רש״י

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם • לְפִי פְּשׁוּטוֹ: סָרֵס הַמִּקְרָא, 'וַיֵּחָלֵק הוּא וַעֲבָדָיו עֲלֵיהֶם לַיְלָה' כְּדֶרֶךְ הָרוֹדְפִים שֶׁמִּתְפַּלְּגִים אַחַר הַנִּרְדָּפִים כְּשֶׁבּוֹרְחִים זֶה לְכָאן וְזֶה לְכָאן.
לַיְלָה • כְּלוֹמַר, אַחַר שֶׁחָשְׁכָה לֹא נִמְנַע מִלְּרָדְפָם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: שֶׁנֶּחֱלַק הַלַּיְלָה, וּבְחֶצְיוֹ הָרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי נִשְׁמַר וּבָא לוֹ לַחֲצוֹת לַיְלָה שֶׁל מִצְרַיִם.
עַד־חוֹבָה • אֵין מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ 'חוֹבָה'. וְדָן, קוֹרֵא 'חוֹבָה', עַל שֵׁם עֲבוֹדַת גִילוּלִים שֶׁעֲתִידָה לִהְיוֹת שָׁם.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם": הקושי — סדר המילים: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו". מי "נחלק"? אם הנושא הוא "הוא ועבדיו", מדוע באה המילה "לילה" באמצע? רש"י: "לפי פשוטו: סרס המקרא" — יש להחליף את סדר המילים ("לסרס" — לשנות את הסדר) ולקרוא: "ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה" — אברם ועבדיו התחלקו לקבוצות בלילה, "כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן". כשהאויב הנמלט מתפזר לכל עבר, גם הרודפים מתפצלים, כדי לרדוף אחרי כל קבוצה. שימו לב שהמילה שבה בחר רש"י, "שמתפלגים", היא לשון תרגום אונקלוס: "וְאִתְפְּלֵג".

★ "לַיְלָה": רש"י מפרש בשתי דרכים. לפי הפשט — "כלומר, אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם": בדרך כלל הקרב נפסק עם רדת החשכה; אברם המשיך לרדוף גם בלילה. ו"מדרש אגדה" — המילה "ויחלק" מוסבת על הלילה עצמו: "שנחלק הלילה" לשניים. "ובחציו הראשון נעשה לו נס" — בחצי הראשון של הלילה ניצח אברם בנס; "וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים" — החצי השני נשמר לעתיד, למכת בכורות, שנאמר בה: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב, כט). כלומר, הנס של אברם והנס של יציאת מצרים הם שני חצאים של אותו "לילה" אחד.

★ "עַד־חוֹבָה": "אין מקום ששמו 'חובה'" — אין מקום כזה בשם זה. אלא "ודן קורא 'חובה'" — הכתוב מכנה את דן בשם "חובה" (מלשון חוב, אשמה), "על שם עבודת גילולים שעתידה להיות שם" — העגל שהעמיד ירבעם בדן. זהו המשך ישיר לדברי רש"י בפסוק הקודם: שם — "עד דן... שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל"; וכאן — אותו מקום נקרא "חובה" בגלל אותו חטא.

★ המסר ליום: שם של מקום יכול לבטא את מה שקורה בו. דן נקרא "חובה" בגלל העבודה הזרה; ובהפך — מקום שבו לומדים תורה ומקיימים מצוות נעשה מקום של "זכות". כל אחד יכול לקבוע איזה "שם" יהיה לבית שלו, לשכונה שלו ולסביבה שלו.

בראשית פרק י״ד פסוק ט״ז

(טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הָעָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהֵשִׁיב אַבְרָם אֶת כָּל הָרְכוּשׁ (שֶׁלָּקְחוּ הַמְּלָכִים מִסְּדוֹם וַעֲמוֹרָה), וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וְאֶת רְכוּשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (הַשְּׁבוּיִים).

★ תוצאת המלחמה: הצלה מלאה. כל מה שלקחו המלכים — "את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם" (פסוק יא), ואת "לוט ואת רכשו, בן אחי אברם" (פסוק יב) — חוזר. וגם השבויים, "הנשים והעם", משתחררים.

★ שימו לב לשלושת חלקי הפסוק: "את כל הרכש"; "וגם את לוט אחיו ורכשו"; "וגם את הנשים ואת העם". והפועל "השיב" נאמר פעמיים — "וַיָּשֶׁב" בתחילת הפסוק ו"הֵשִׁיב" באמצעו — כאילו הפסוק מדגיש בנפרד: גם את לוט ורכושו — השיב. לוט הוא העיקר, שבשבילו יצא אברם למלחמה; ושוב הוא נקרא "אחיו".

★ פסוק זה אין עליו פירוש רש"י.

★ מטרת הפסוק: לסכם את הניצחון — ולהכין את הקרקע לשיחה שבין אברם למלך סדום (פסוק כא, בשיעור של מחר): עכשיו נמצאים בידי אברם גם הרכוש וגם האנשים, ומלך סדום יבקש: "תן לי הנפש, והרכש קח לך".

★ מילות מפתח: "וַיָּשֶׁב" — והשיב, החזיר (אונקלוס: "וַאֲתֵיב"); "הָרְכֻשׁ" — הנכסים, המקנה והחפצים (אונקלוס: "קִנְיָנָא"); "וְגַם" (אונקלוס: "וְאַף"); "אָחִיו" (אונקלוס: "בַּר אֲחוּהִי", בן אחיו); "הַנָּשִׁים" (אונקלוס: "נְשַׁיָּא"); "וְהָעָם" (אונקלוס: "עַמָּא").

★ מקור: במשנה (אבות ה, ג) שנינו: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן". הרמב"ם, בפירושו למשנה שם, מונה את הנסיונות, ואחד מהם הוא מלחמתו עם ארבעת המלכים: אברם נדרש להחליט אם לסכן את עצמו ואת אנשיו בשביל לוט — ועמד בנסיון.

★ ביאור הלכה: פדיון שבויים הוא מן המצוות החמורות שבתורה. בגמרא (בבא בתרא ח, ב) אמרו: "פדיון שבויים מצוה רבה היא"; והרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, י) פוסק: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים". אברהם אבינו הוא הראשון בתורה שמקיים מצוה זו — ובמסירות נפש.

★ ביאור בדרך חב"ד: מדתו של אברהם אבינו היא מדת החסד — "חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). ופסוקנו מראה עד היכן מגיע החסד הזה: לוט נפרד מאברם, ולפי המדרש שהביא רש"י (יג, יא) אף אמר: "אי אפשי לא באברם ולא באלהיו" — ובכל זאת אברם מסכן את חייו כדי להחזיר אותו, ואף את רכושו. הרבי הרבה לעורר שאהבת ישראל צריכה להיות כזו: אהבה לכל יהודי, בלי קשר למעמדו ולמצבו הרוחני.

★ המסר ליום: אברם יכול היה להסתפק בהצלת לוט ולהשאיר את השאר. אבל הוא משיב הכל — הרכוש, הנשים והעם — גם את אנשי סדום הרעים. מי שעושה חסד, עושה אותו עד הסוף.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ז

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְיָצָא מֶלֶךְ סְדוֹם לִקְרַאת אַבְרָם, אַחֲרֵי שֶׁשָּׁב מִלְּהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה — הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.

★ אחרי הניצחון חוזר אברם דרומה, ובדרכו יוצאים לקראתו שני מלכים: בפסוקנו — מלך סדום, ובפסוק הבא — מלכי צדק מלך שלם. מלך סדום הוא אותו מלך שנס מן המערכה ונפל לבארות החמר (פסוק י); ולפי המדרש שהביא שם רש"י, יצא משם בנס.

★ שימו לב: "אחרי שובו מהכות" — מלך סדום יוצא לקראת אברם רק אחרי שהסכנה חלפה. הוא לא השתתף במלחמה; הוא בא כשהגיע זמן חלוקת השלל. ושימו לב גם לשני שמותיו של המקום: "עמק שוה" ו"עמק המלך". "עמק המלך" נזכר במקרא גם בימי דוד: שם הציב אבשלום מצבה לעצמו (שמואל ב יח, יח).

★ מטרת הפסוק: להעמיד את הרקע למפגש בין אברם, מלך סדום ומלכי צדק. שני המלכים מייצגים שתי דרכים: מלך סדום יבקש לקחת (מחר: "תן לי הנפש"), ומלכי צדק בא לתת — לחם ויין וברכה.

★ מילות מפתח: "לִקְרָאתוֹ" — לפגוש אותו (אונקלוס: "לְקַדָּמוּתֵהּ"); "מֵהַכּוֹת" — מלהכות (אונקלוס: "מִלְּמִמְחֵי"); "עֵמֶק שָׁוֵה" — עמק מישורי (אונקלוס: "מֵישַׁר מַפְנָא", מישור פנוי); "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (אונקלוס: "אֲתַר בֵּית רִיסָא דְמַלְכָּא").

★ מדרש: המדרש שמביא רש"י (בראשית רבה, פרשה מג) דורש "עמק שוה" מלשון השוואה והסכמה: שם "הושוו" כל האומות — הסכימו כולם פה אחד — "והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין". הביטוי "נשיא אלהים" לקוח מדברי בני חת לאברהם: "שמענו אדני, נשיא אלהים אתה בתוכנו" (כג, ו); ו"קצין" — מנהיג, שליט, כמו "לכה, קצין תהיה לנו" (ישעיה ג, ו).

★ ביאור בדרך חב"ד: הכרת האומות בגדולתו של אברהם היא טעימה מן הייעוד "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (יב, ג), ומן העתיד לבוא, שעליו נאמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט) — פסוק שהרמב"ם (הלכות מלכים יא, ד) מביא בתיאור ימות המשיח. והרבי הרבה לעורר על תפקידם של ישראל להביא גם את אומות העולם לקיום שבע מצוות בני נח.

★ המסר ליום: מלך סדום מופיע רק "אחרי שובו מהכות" — כשהכל כבר הסתיים בהצלחה. יש מי שמצטרפים רק כשהניצחון מובטח, ויש מי שיוצאים לפעול כשהמצב עדיין קשה. אברם מלמד אותנו להיות מן הסוג השני.

רש״י

עֵמֶק שָׁוֵה • כָּךְ שְׁמוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ 'לְמֵישַׁר מַפְנָא', פָּנוּי מֵאִילָנוֹת וּמִכָּל מִכְשׁוֹל.
עֵמֶק הַמֶּלֶךְ • 'בֵּית רִיסָא דְמַלְכָּא', בֵּית רִיס אֶחָד שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים קָנִים, שֶׁהָיָה מְיֻחָד לַמֶּלֶךְ לְצַחֵק שָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עֵמֶק שֶׁהֻשְׁווּ שָׁם כָּל הָאֻמּוֹת וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָהָם עֲלֵיהֶם לִנְשִׂיא אֱלֹהִים וּלְקָצִין.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "עֵמֶק שָׁוֵה": הקושי — מה פירוש "שוה"? האם זה שם, או תיאור? רש"י: "כך שמו" — זה שמו של העמק; "ותרגומו 'למישר מפנא'" — ואונקלוס מתרגם: מישור פנוי, "פנוי מאילנות ומכל מכשול". העמק נקרא "שוה" משום שהוא שטוח ושווה, בלי עצים ובלי מכשולים.

★ "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ": רש"י מביא תחילה את תרגום אונקלוס, "בית ריסא דמלכא", ומבאר: "בית ריס אחד שהוא שלשים קנים" — שטח בגודל "ריס" אחד (מידת אורך), "שהיה מיוחד למלך לצחק שם" — מגרש שעשועים ומשחקים של המלך. עכשיו מובן הקשר בין שני השמות: מישור פנוי מעצים וממכשולים ("עמק שוה") מתאים בדיוק למגרש כזה של המלך ("עמק המלך").

★ "ומדרש אגדה": "עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין". לפי המדרש, שני השמות מתפרשים יחד בדרך אחרת: "שוה" — מלשון השוואת דעות: שם הסכימו כל העמים פה אחד; ו"המלך" — שם המליכו את אברהם. אחרי הניצחון המופלא על ארבעת המלכים, הכירו כל העמים בכך שאברהם הוא "נשיא אלהים" — מנהיג שה' עמו.

★ המסר ליום: אברהם לא חיפש מלוכה. הוא יצא למלחמה כדי להציל את אחיו — והמלוכה באה אליו מעצמה. מי שפועל בשביל אחרים, בלי לחפש כבוד, זוכה שהכבוד רודף אחריו.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ח

(יח) וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּמַלְכִּי צֶדֶק, מֶלֶךְ שָׁלֵם (הִיא יְרוּשָׁלַיִם), הוֹצִיא לֶחֶם וָיַיִן; וְהוּא הָיָה כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

★ המלך השני שיוצא לקראת אברם הוא מלכי צדק, מלך שלם. בניגוד למלך סדום, שבא בידיים ריקות (ומחר יבקש לקחת), מלכי צדק מביא לחם ויין — לכבד את אברם ואת אנשיו, העייפים מן המלחמה.

★ שימו לב: בפסוק זה מופיעה לראשונה בתורה המילה "כהן" — "והוא כהן לאל עליון"; ולראשונה נזכרת העיר שתיקרא לימים ירושלים — "שלם". כך היא נקראת גם בתהלים: "ויהי בשלם סכו, ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). ואונקלוס מתרגם במפורש: "מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם".

★ ועוד: שמו של המלך, "מלכי צדק", קשור לעיר: גם מלך ירושלים בימי יהושע נקרא "אדני צדק מלך ירושלים" (יהושע י, א). ובבראשית רבה (פרשה מג) אמרו: "המקום הזה מצדיק את יושביו" — ירושלים נקראת "צדק", שנאמר: "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא).

★ מטרת הפסוק: להציג את מלכי צדק — מלך וכהן, עובד ה' בתוך עולם של עובדי אלילים — שבא לכבד את אברם ולברך אותו (בפסוק הבא).

★ מילות מפתח: "מֶלֶךְ שָׁלֵם" (אונקלוס: "מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם"); "הוֹצִיא" — הביא, הגיש (אונקלוס: "אַפֵּיק"); "לֶחֶם וָיָיִן" (אונקלוס: "לְחֵם וַחֲמַר"); "כֹהֵן" — משרת ה' (אונקלוס: "מְשַׁמֵּשׁ קֳדָם", משמש לפני); "אֵל עֶלְיוֹן" — האל העליון על הכל (אונקלוס: "אֵל עִלָּאָה").

★ מדרש: מנין השם "ירושלים"? בבראשית רבה (פרשה נו) אמרו: אברהם קרא למקום "יראה" — "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (כב, יד); ושם — הוא מלכי צדק — קרא לו "שלם". אמר הקב"ה: אם אקרא לו "יראה" — יתרעם שם, אדם צדיק; ואם אקרא לו "שלם" — יתרעם אברהם, אדם צדיק; אלא הריני קורא אותו כמו שקראו שניהם: "ירושלים" — "יראה" ו"שלם". ועוד אמרו בבראשית רבה (פרשה מג) על "הוציא לחם ויין": יש אומרים שגילה לו הלכות כהונה גדולה — "לחם" הוא לחם הפנים, ו"יין" הם הנסכים; ויש אומרים שתורה גילה לו, כמו שנאמר: "לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה).

★ ועוד: שם בן נח — שלפי המדרש שמביא רש"י הוא מלכי צדק — עמד בראש בית מדרש, ואליו הלכה לימים רבקה "לדרוש את ה'": "לבית מדרשו של שם" (רש"י כה, כב). מלכי צדק הוא מי ששמר על אמונת ה' מימי נח, והוא שיוצא עכשיו לכבד את אברם, שהפיץ את האמונה בעולם.

★ המסר ליום: "לחם ויין" לעייפים — מלכי צדק מראה מהי הכנסת אורחים אמיתית: לראות את צרכיו של השני ולמלא אותם, עוד לפני שביקש. ורש"י יוסיף שבזה הראה גם שאין בלבו טינה. לפעמים פרוסת לחם וכוס יין הם הדרך הטובה ביותר לומר "אין בלבי עליך".

רש״י

וּמַלְכִּי־צֶדֶק • מִדְרַשׁ אַגָּדָה: הוּא שֵׁם בֶּן נֹחַ (נדרים לב).
לֶחֶם וָיָיִן • כָּךְ עוֹשִׂים לִיגֵעֵי מִלְחָמָה, וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ עָלָיו עַל שֶׁהָרַג אֶת בָּנָיו. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: רָמַז לוֹ עַל הַמְּנָחוֹת וְעַל הַנְּסָכִים שֶׁיַּקְרִיבוּ שָׁם בָּנָיו.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וּמַלְכִּי־צֶדֶק": הקושי — מיהו מלכי צדק? הוא מופיע פתאום, בלי הקדמה ובלי ייחוס, ומתואר כ"כהן לאל עליון" — עובד ה' בתוך עולם של עבודה זרה. רש"י מביא "מדרש אגדה" (נדרים לב, ב): "הוא שם בן נח". שם האריך ימים: "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", ואחר כך חי עוד חמש מאות שנה (יא, י–יא) — כך שהיה חי בימי אברהם, ואף האריך ימים אחריו. שם, שבירכו נח "ברוך ה' אלהי שם" (ט, כו), הוא שהמשיך לשמור על עבודת ה' — והוא "כהן לאל עליון".

★ "לֶחֶם וָיָיִן": הקושי — מה טעם יש בהבאת לחם ויין דווקא? רש"י מבאר בשתי דרכים. לפי הפשט — "כך עושים ליגעי מלחמה": כך נוהגים לכבד לוחמים עייפים השבים מן הקרב, להשיב את כוחם. ומוסיף: "והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו" — כדרלעמר היה "מלך עילם" (פסוק א), ועילם הוא בנו של שם: "בני שם — עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם" (י, כב). אברם הרג את צאצאיו של שם — ושם, במקום לכעוס, יוצא לקראתו בלחם ויין, ומראה שאין בלבו טינה.

★ "ומדרש אגדה: רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו" — הלחם רומז למנחות (קרבנות הקמח והלחם), והיין — לנסכים (היין שמנסכים על המזבח), שעתידים בני אברהם להקריב "שם" — בבית המקדש בירושלים, היא "שלם". מלכי צדק, הכהן, מגלה לאברהם שבמקום הזה עתידה לעמוד עבודת הכהונה של בניו.

★ המסר ליום: שם בן נח מתגבר על צער האבדה ויוצא לברך את מי שפגע בצאצאיו — משום שהבין שאברם פעל בצדק. היכולת להבחין בין רגש אישי לבין הצדק, ולהגיב בנדיבות, היא סימן של גדלות אמיתית.

בראשית פרק י״ד פסוק י״ט

(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבֵרַךְ (מַלְכִּי צֶדֶק) אֶת אַבְרָם, וְאָמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שֶׁבָּרָא אוֹתָם, וְהֵם שֶׁלּוֹ).

★ אחרי הלחם והיין — הברכה. מלכי צדק, הכהן, מברך את אברם: "ברוך אברם לאל עליון" — אברם מבורך מאת האל העליון, ושייך לו. ואת האל הוא מתאר: "קנה שמים וארץ" — בעל השמים והארץ.

★ שימו לב לסדר הברכות: מלכי צדק מברך תחילה את אברם ("ברוך אברם", פסוקנו), ורק אחר כך את ה' ("וברוך אל עליון", פסוק כ). בגמרא (נדרים לב, ב) אמרו: ביקש הקב"ה להוציא את הכהונה משם, שנאמר "והוא כהן לאל עליון"; וכיון שהקדים את ברכת אברהם לברכת המקום — אמר לו אברהם: "וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו?" — ומיד נתנה הקב"ה לאברהם; ועל כך נאמר: "נשבע ה' ולא ינחם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" (תהלים קי, ד) — "על דיבורו של מלכי צדק". ודרשו: "והוא כהן לאל עליון" — הוא כהן, ואין זרעו כהן.

★ מטרת הפסוק: להראות שגם הכהן של אותו דור הכיר בכך שאברם מבורך מאת ה', ושניצחונו בא ממנו.

★ מילות מפתח: "וַיְבָרְכֵהוּ" — ובירך אותו (אונקלוס: "וּבָרְכֵהּ"); "בָּרוּךְ" (אונקלוס: "בְּרִיךְ"); "לְאֵל עֶלְיוֹן" (אונקלוס: "לְאֵל עִלָּאָה"); "קֹנֵה" — בעלים, שהדבר שלו (אונקלוס: "דִּקְנְיָנֵהּ", שקנינו הם).

★ מדרש: במשנה (אבות ו, י) שנינו: "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד". ועל "אברהם קנין אחד" מביאה המשנה ראיה מפסוקנו: "ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לאל עליון, קנה שמים וארץ". בפסוק אחד נרמזים שני "קנינים" — "קנה שמים וארץ", ו"ברוך אברם לאל עליון": אברם עצמו שייך לה', קנינו של מקום.

★ ביאור בדרך חב"ד: רש"י בהמשך הספר (כד, ז) מבאר מדוע אמר אברהם לאליעזר "ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי", ולא "ואלהי הארץ": "עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות; אבל כשלקחני מבית אבי — היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ". לפני אברהם הכירו בני האדם את ה' כאל "שבשמים"; אברהם לימד שהוא גם "אלהי הארץ" — שכל פרט בעולם הגשמי שייך לו. ובתורת החסידות מבואר שזו תכלית הבריאה: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא טז; וראו תניא, פרק לו) — שגם הארץ, העולם הגשמי, תהיה "קנינו" של ה' בגלוי.

★ המסר ליום: "ברוך אברם לאל עליון" — הברכה הגדולה ביותר שאפשר לאחל לאדם היא שיהיה "לאל עליון": שכל מה שיש לו, וכל מה שהוא עושה, יהיו שייכים לה'. וכאשר אדם רואה את עצמו "קנינו" של ה', הוא יודע שגם הצלחותיו אינן שלו בלבד.

רש״י

קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ • כְּמוֹ: (תהלים קטו) "עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וְאָרֶץ", עַל־יְדֵי עֲשִׂיָּתָן, קְנָאָן לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "קנה שמים וארץ" — "קונה" הוא בדרך כלל מי שרוכש דבר מאחר. ממי "קנה" ה' את השמים ואת הארץ? הרי לא היו של איש לפניו!

★ רש"י מבאר: "כמו 'עשה שמים וארץ'" (תהלים קטו, טו) — "קנה" כאן פירושו: עשה, ברא. ומוסיף: "על ידי עשייתן קנאן להיות שלו" — הקנין של ה' בשמים ובארץ נוצר בעצם בריאתם. מי שעושה דבר יש מאין — הוא בעליו המוחלט.

★ ושימו לב לפסוק שבחר רש"י: "ברוכים אתם לה', עשה שמים וארץ" (תהלים קטו, טו) — גם שם זו ברכה "לה'", ואחריה "עשה שמים וארץ" — בדיוק כמבנה פסוקנו: "ברוך אברם לאל עליון, קנה שמים וארץ".

★ ⚠ בחוברת מנוקד בתוך הציטוט "וְאָרֶץ" (בשווא); בפסוק בתהלים — "וָאָרֶץ" (בקמץ), כמו בדיבור המתחיל. הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: כל מה שיש בעולם — "קנינו" של ה', כי הוא בראו. מכאן שגם מה שנראה לנו "שלנו" — רכושנו, כוחותינו, זמננו — הוא פיקדון בידינו. אברם, שזה עתה החזיר את כל הרכוש שבשבי, מבין זאת היטב — ובפסוק הבא נראה איך הוא מבטא זאת במעשה: במעשר.

בראשית פרק י״ד פסוק כ׳

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר־מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מָסַר אֶת צָרֶיךָ (אוֹיְבֶיךָ) בְּיָדֶךָ. וְנָתַן לוֹ (אַבְרָם לְמַלְכִּי צֶדֶק) מַעֲשֵׂר — אֶחָד מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה — מִכֹּל.

★ המשך ברכתו של מלכי צדק: אחרי "ברוך אברם" — "וברוך אל עליון". ועל מה? "אשר מגן צריך בידך" — הוא שמסר את אויביך בידך. מלכי צדק מייחס את הניצחון לה' — לא לכוחו של אברם ולא למספר חניכיו.

★ ובסוף הפסוק — תגובתו של אברם: "ויתן לו מעשר מכל". אברם מכיר בכך שמלכי צדק הוא "כהן לאל עליון", ומבטא את הודאתו לה' במעשה: נותן לכהן עשירית.

★ שימו לב: זו הפעם הראשונה בתורה שבה נזכר "מעשר". לימים ידור יעקב אבינו: "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך" (כח, כב); והתורה תצווה על מעשרות ללוי, לכהן ולעני.

★ מטרת הפסוק: לחתום את סיפור המלחמה בהודאה — גם בדיבור ("וברוך אל עליון") וגם במעשה ("ויתן לו מעשר מכל").

★ מילות מפתח: "מִגֵּן" — מסר, הסגיר (אונקלוס: "דִּמְסַר"); "צָרֶיךָ" — אויביך (אונקלוס: "סָנְאָךְ", שונאך); "בְּיָדֶךָ" (אונקלוס: "בִּידָךְ"); "מַעֲשֵׂר" — עשירית (אונקלוס: "חַד מִן עַסְרָא", אחד מעשרה); "מִכֹּל" (אונקלוס: "מִכֹּלָּא").

★ מדרש: בגמרא (בבא בתרא טז, ב – יז, א) אמרו: "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא: אברהם, יצחק ויעקב" — באברהם נאמר "וה' ברך את אברהם בכל" (כד, א), ביצחק — "ואכל מכל" (כז, לג), וביעקב — "וכי יש לי כל" (לג, יא). ובבראשית רבה (פרשה מג) קשרו חז"ל את הברכה הזאת לפסוקנו: בזכות "ויתן לו מעשר מכל" זכו האבות לברכת "כל".

★ ביאור הלכה: על המעשר אמרו בגמרא (תענית ט, א), על הפסוק "עשר תעשר": "עשר — בשביל שתתעשר". ובשולחן ערוך (יורה דעה רמט, א) נפסק שיעור נתינת הצדקה: "עד חומש נכסיו — מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה — מדה בינונית". אברהם אבינו הוא הראשון שנתן מעשר.

★ קשר ליום: בזה מסתיים שיעור היום. מחר נלמד את סוף הפרק: מלך סדום אומר לאברם "תן לי הנפש, והרכש קח לך" (פסוק כא), ואברם נשבע שלא ייקח "מחוט ועד שרוך נעל" — "ולא תאמר: אני העשרתי את אברם"; ואחר כך מתחיל פרק טו: "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר: אל תירא אברם".

★ המסר ליום: מלכי צדק מלמד לומר "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" — לייחס את ההצלחה לה'. ואברם מלמד את הצעד הבא: להפוך את ההודיה למעשה — לתת מעשר "מכל". מי שמכיר בכך שהכל מה', נותן ממה שיש לו בשמחה.

רש״י

אֲשֶׁר מִגֵּן • אֲשֶׁר הִסְגִּיר, וְכֵן (הושע יא) "אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל".
וַיִּתֶּן־לוֹ • אַבְרָם.
מַעֲשֵׂר מִכֹּל • אֲשֶׁר לוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כֹּהֵן.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "אֲשֶׁר מִגֵּן": הקושי — בדרך כלל "מגן" הוא שם עצם: השריון, הכלי שמגינים בו. אבל כאן הוא פועל: "אשר מגן צריך בידך". מה פירושו? רש"י: "אשר הסגיר" — שמסר את אויביך בידך. "וכן 'אמגנך ישראל'" (הושע יא, ח): "איך אתנך אפרים, אמגנך ישראל" — איך אמסור אותך, ישראל. וכך גם תרגם אונקלוס: "דִּמְסַר".

★ "וַיִּתֶּן־לוֹ": הקושי — מי נתן למי? הפסוק עוסק במלכי צדק, ולכאורה הוא הנושא: "ויתן לו" — מלכי צדק נתן לאברם? רש"י קובע: "אברם" — אברם הוא הנותן, ומלכי צדק הוא המקבל.

★ "מַעֲשֵׂר מִכֹּל": "אשר לו" — אברם נתן מעשר מכל מה שהיה שלו. ומדוע נתן לו? "לפי שהיה כהן" — מלכי צדק היה "כהן לאל עליון", ונתינת מעשר לכהן היא הדרך להודות לה'. (ובתורה נצטוו ישראל לתת את המעשר ללוי, והלוי מפריש ממנו "תרומת מעשר" לכהן — במדבר יח, כא–כח.)

★ המסר ליום: "ויתן לו — אברם". רש"י מבהיר מי הנותן, ואין זה מקרי: האדם שזה עתה זכה בניצחון, בשלל ובכבוד, הוא הראשון לתת. הנתינה איננה רק חובה של מי שיש לו מעט; היא הדרך הנכונה להודות על הרבה.

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ו (המשך) — מ"וְהִנֵּה, הָעֶלְיוֹנִים אֵין בָּהֶם כֹּחַ לְבָרֵר", ועד "מִבֵּין הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם" (בתיבה: "מבין האומות עו"ג").

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 288, והנה העליונים אין... עד עמ' קמה, עו"ג.

★ יום רביעי, י' מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ו. אתמול למדנו את "הפלא הגדול": מי שמעיין ומברר הלכה פסוקה, מעלה אותה מן הקליפות שהעלימו וכיסו אותה. כי הטעם של ההלכה הוא סוד חכמה עילאה, שנפלו ממנה ניצוצות בקליפות בשבירת הכלים, והקליפות מעלימות את חכמת התורה "מעליונים ותחתונים". היום עולה השאלה: מי יכול לעשות את הבירור הזה? והתשובה מפתיעה. לא העליונים — הנשמות והמלאכים שבעולמות העליונים — אלא "התחתונים לבד", הנשמות שלמטה, בגוף. דווקא מפני שהן מלובשות בגוף חומרי, "משכא דחויא" מקליפת נוגה, הן יכולות להתיש את כוחה של הקליפה, בשבירת התאוות. ולכן העליונים באים לשמוע חידושי תורה מן התחתונים, שמגלים תעלומות חכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה. וכל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש — בהלכות ובאגדות, בנגלה ובנסתר — כפי שורש נשמתו; והוא גם מחויב בכך, כדי להשלים את נשמתו. בסוגריים רבנו הזקן מסביר את היסוד: כל דבר תורה, ובפרט דבר הלכה, הוא ניצוץ מן השכינה, שהיא "דבר ה'", והניצוץ ירד לקליפת נוגה בשבירת הכלים. ומכאן מאמר הגמרא: העוסק בתורה — כאילו פדה את הקב"ה ואת בניו מבין האומות.

★ איפה אנחנו באגרת? ביום חמישי שעבר פתח רבנו הזקן את האגרת בדברי ה"רעיא מהימנא": "אילנא דחיי" הוא ספר הזוהר, ו"אילנא דטוב ורע" הוא "איסור והיתר, טומאה וטהרה"; וב"אילנא דחיי" "לית תמן לא קשיא מסטרא דרע". ביום שישי נוספו פליאות. בשבת התחיל התירוץ: "אילנא דטוב ורע" הוא הדבר האסור והדבר המותר עצמם, שבקליפת נוגה; אבל לימוד ההלכות הוא מלכות דאצילות, ושם "הכל אחד". ביום ראשון: ההבדל בין העצם לבין הלבוש. ביום שני: מלכות דאצילות יורדת לקליפת נוגה כדי לברר את הניצוצות, ולכן עיקר הלימוד בגלות הוא בירור ההלכה. ואתמול רבנו הזקן הוסיף שהבירור פועל גם על התורה עצמה: ההלכה וטעמה נמצאים "בבחינת גלות" בתוך הקליפות. השיעור של אתמול הסתיים במילים "וזהו שכתוב ב'רעיא מהימנא', שהקושיא היא מסטרא דרע", והפירוש בחוברת ביאר: "מקליפות שהן רע והן מסתירות על החכמה של התורה". היום ממשיכים מאותה נקודה. אם הקליפות מסתירות את החכמה גם מן העליונים, מי יכול להסיר את ההסתר?

★ על מבנה הדפוס בעמוד הזה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. השיעור של היום ממלא את כל עמוד 67: הכותרת "יום רביעי י' מרחשון" בראש העמוד, ומיד אחריה שורת מורה השיעור. בתיבה תשע עשרה שורות (הראשונה והאחרונה קצרות). בעמוד 68 אין דבר מן השיעור של היום: הכותרת "יום חמישי י"א מרחשון" נמצאת בראשו. הלשון המנוקדת מסודרת שוב בשני צדדים: בכל צד ארבע שורות רחבות מעל התיבה, עמודה צרה לצדה, ועשר שורות רחבות מתחתיה. קוראים קודם את כל הצד הימני — מ"וְהִנֵּה" ועד "יוּכַל לְגַלּוֹת תַּעֲלוּמוֹת" — ורק אחר כך את הצד השמאלי, מ"חָכְמָה (לְגַלּוֹת)" ועד סוף דברי הפירוש, "כשר ופסול וכו'". בשונה מאתמול, הפירוש משולב כבר אחרי המילים הראשונות, "וְהִנֵּה, הָעֶלְיוֹנִים". מתחת לטקסט, אחרי קישוט מפריד, מודפסות הערות 48 עד 54.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "ס"א" — ובלשון המנוקדת: "סִטְרָא אָחֳרָא". "בחי'" — "בְּחִינַת". "וז"ש בגמרא" — "וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא" (אתמול נפתח "וז"ש בר"מ" — "וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'"). "הקב"ה" — "הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא". ובסוף: "האומות עו"ג" — "הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם" (ראו להלן, בפסקה האחרונה). אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" השיעור של ט' חשון (אתמול) הוא "והנה העליונים . . . קמה עו"ג" — וזה בדיוק השיעור שלנו היום. והשיעור של י' חשון (היום) בלוח "היום יום" הוא "אבל בצאת . . . בע"ח וד"ל" — וזה בחוברת השיעור של מחר. כלומר, החוברת מאחרת ביום אחד אחרי לוח "היום יום". אנו הולכים לפי החוברת.

★ על המספרים שבמורה השיעור. היום כתוב "מעמ' 288... עד עמ' קמה" — מספר אחד בספרות ומספר אחד באותיות. אתמול כתבנו שכנראה 288 הוא העמוד השני של דף קמד (288 = 2 × 144). היום השיעור עובר מדף קמד לדף קמה. ובמורה השיעור של מחר, בראש עמוד 68 בחוברת, כתוב "מעמ' קמה... עד עמ' 290" — ו־290 = 2 × 145, כלומר העמוד השני של דף קמה. זה מחזק את ההשערה.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — "והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה, אלא התחתונים לבד".
· תחנה ב' — הטעם: התחתונים מלובשים בגוף חומרי, "משכא דחויא" מקליפת נוגה, והם מתישים את כוחה בשבירת התאוות — "ואתכפיא סטרא אחרא", "ויתפרדו כל פועלי און".
· תחנה ג' — ולכן העליונים באים לשמוע חידושי תורה מן התחתונים, שמגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה.
· תחנה ד' — כל איש ישראל יכול לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש: בהלכות, באגדות, בנגלה ובנסתר, כפי שורש נשמתו.
· תחנה ה' — והוא מחויב בדבר, כדי להשלים את נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה.
· תחנה ו' — בסוגריים: כל דברי תורה, ובפרט דבר הלכה, הם ניצוץ מן השכינה, "דבר ה' זו הלכה", שירד לקליפת נוגה בשבירת הכלים.
· תחנה ז' — וזהו מאמר הגמרא: "כל העוסק בתורה... כאלו פדאני ואת בני מבין האומות".

★ רקע: "עליונים" ו"תחתונים". "עליונים" הם מי שנמצאים בעולמות שלמעלה מעולם הזה: הנשמות שאינן בגוף, והמלאכים. "תחתונים" הם הנשמות שירדו לעולם הזה ומלובשות בגוף. אתמול למדנו שהקליפות מעלימות את חכמת התורה "מעליונים ותחתונים" — כלומר, ההסתר פוגע בשניהם. היום רבנו הזקן מגלה ההבדל ביניהם: שניהם אינם רואים את החכמה המוסתרת, אבל רק אחד מהם יכול להוציא אותה מן ההסתר.

★ רקע: שבירת הכלים והניצוצות. ביום שני למדנו על רפ"ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, ונמצאים עכשיו בקליפת נוגה. ואתמול למדנו שגם מחכמה עילאה נפלו ניצוצות בקליפות. היום רבנו הזקן קורא לכל זה בשם אחד: "השבירה שבקליפת נוגה". כל ניצוץ כזה מחכה שמישהו יברר אותו ויעלה אותו.

★ רקע: קליפת נוגה ושלוש הקליפות הטמאות. בחלק הראשון של התניא (ליקוטי אמרים, פרקים ו'–ז') מבאר רבנו הזקן שיש שני סוגים של קליפות. שלוש הקליפות הטמאות — רע גמור, שאין בו טוב. וקליפת נוגה — שיש בה טוב ורע מעורבים. הגוף של האדם, והנפש הבהמית שבו, הם מקליפת נוגה. לכן אפשר לברר אותם ולהעלות אותם לקדושה. היום הפירוש בחוברת מוסיף: ה"נחש" ("חויא") הוא שלוש הקליפות הטמאות, והגוף, שהוא מקליפת נוגה, הוא "העור" של הנחש, "משכא דחויא".

★ רקע: "אתכפיא". "אתכפיא" בארמית — "נכפית", "נכנעת". בחסידות יש לביטוי משמעות קבועה: כשהאדם כובש את יצרו, ואינו עושה את מה שהתאווה דוחפת אותו לעשות — אז "אתכפיא סטרא אחרא", הצד האחר, הרע, נכנע. בליקוטי אמרים (פרק כ"ז) מביא רבנו הזקן מן הזוהר, שכאשר הסטרא אחרא נכנעת למטה, מתעלה כבודו של הקב"ה למעלה, בכל העולמות. היום נלמד שזה בדיוק הכוח שיש לתחתונים ואין לעליונים.

★ רקע: "חידושי תורה". "חידוש" בתורה אינו המצאה של דבר שלא היה בה. חז"ל אמרו (ירושלמי, פאה פ"ב ה"ד): "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני". החידוש כבר נמצא בתורה, אלא שהוא נסתר; הלומד מגלה אותו. ולכן רבנו הזקן אומר היום "מחדשים ומגלים", ומיד מוסיף: "תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה". הם היו שם כל הזמן.

וְהִנֵּה, הָעֶלְיוֹנִים אֵין בָּהֶם כֹּחַ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת מֵהַשְּׁבִירָה שֶׁבִּקְלִפַּת נֹגַהּ, אֶלָּא הַתַּחְתּוֹנִים לְבַד,

"והנה, העליונים" — הפירוש בחוברת: הנשמות והמלאכים הנמצאים בעולמות העליונים יותר, "אין בהם כח לברר ולהעלות" — הניצוצות "מהשבירה שבקליפת נגה, אלא התחתונים לבד," — הנשמות הנמצאות למטה בעולם זה בגוף — יש בהם הכוח לברר את הניצוצות,

★ היפוך מפתיע. היינו חושבים שמי שגבוה יותר, יכול יותר. המלאכים והנשמות שבגן עדן קרובים יותר לאור האלוקי, והשגתם גדולה מהשגתנו. ובכל זאת, דבר אחד אין בכוחם לעשות: לברר ולהעלות את הניצוצות שנפלו לקליפת נוגה. את זה יכולים לעשות רק "התחתונים", הנשמות שבגוף. והמילה "לבד" מדגישה: רק הם, ואין אחר.

★ מי הם "העליונים"? הפירוש בחוברת מונה כאן שניים: "הנשמות והמלאכים". גם הנשמות — ולא רק המלאכים. נשמה של צדיק שנמצאת בגן עדן, בלי גוף, גדולה מאוד; אבל כל עוד אינה בגוף, אין לה הכוח הזה. הכוח לברר שייך לנשמה בזמן שהיא כאן, למטה.

★ "לברר ולהעלות". שני שלבים. "לברר" — להפריד את הטוב מן הרע שבקליפת נוגה, כמו שמבררים אוכל מן הפסולת. "להעלות" — להחזיר את הטוב שהתברר אל הקדושה, אל מקורו. ביום שני למדנו ש"לברר" פירושו להפריד את הטוב מן הרע, ולהעלות את הניצוצות לקדושה.

★ חיבור לאתמול. אתמול למדנו שהקליפות מעלימות את חכמת התורה "מעליונים ותחתונים". אילו היו העליונים יכולים לברר, לא היה צורך בנו. אבל ההסתר פוגע בכולם, והכוח להסיר אותו נמצא רק אצל התחתונים. ומיד נראה מה פירוש הדבר: "ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "והנה העליונים" (בלי פסיק) ו"נוגה", ובלשון המנוקדת "וְהִנֵּה, הָעֶלְיוֹנִים" ו"נֹגַהּ". בתיבה השורה הראשונה מתחילה באמצע השורה, כמו אתמול; נראה שהתיבה שומרת על חלוקת השורות של ספר התניא, ושם המשפט "והנה העליונים" ממשיך את השורה שבה הסתיים השיעור של אתמול ("מסטרא דרע."). בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "הָעֶלְיוֹנִים", אחרי "וּלְהַעֲלוֹת" ואחרי "לְבַד,"; כאן חיברנו.

לְפִי שֶׁהֵם מְלֻבָּשִׁים בְּגוּף חָמְרִי "מָשְׁכָא דְּחִוְיָא" מִקְּלִפַּת נֹגַהּ,

"לפי שהם מלבשים בגוף חמרי" — הפירוש בחוברת: הנקרא "משכא דחויא" — עור של נחש, "מקליפת נגה," — כמובא בפרק ל"א בחלק הראשון של ספר ה'תניא' (מהזוהר, הערה 48), וכפי שביארנו שם, ש'חויא' (נחש) נקראים 'שלש הקליפות הטמאות', והגוף שהוא קליפת נוגה נקרא 'משכא דחויא', העור והלבוש של הנחש, וכפי שענין זה מוסבר בפרוטרוט במאמר דיבור־המתחיל 'ותפקחנה' מכ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' ב'ספר החקירה' עמוד 136,

★ "משכא דחויא". בארמית: "משכא" — עור; "חויא" — נחש. הפירוש בחוברת מסביר: ה"נחש" הוא שלוש הקליפות הטמאות, הרע הגמור. והגוף שלנו, שהוא מקליפת נוגה, הוא ה"עור" של הנחש — הלבוש החיצון שלו. העור עוטף את הנחש ונוגע בו, אבל הוא אינו הנחש עצמו. כך קליפת נוגה: היא קרובה לרע, אבל יש בה גם טוב, ואפשר לברר אותה.

★ החיסרון הוא היתרון. זה לב הטיעון. הנשמה ירדה לגוף חומרי, והגוף הוא "עור של נחש". לכאורה זה חיסרון גדול: הנשמה כבולה בתוך חומר שבא מן הקליפה. אבל דווקא בגלל זה היא נמצאת במקום שבו נפלו הניצוצות. המלאך אינו נוגע בקליפת נוגה כלל; הנשמה שבגוף חיה בתוכה. ומי שנמצא במקום, הוא שיכול לברר את מה שבו.

★ "ותפקחנה". הפירוש בחוברת מפנה למאמר של אדמו"ר ה"צמח צדק" ב"ספר החקירה", שהמילה הראשונה בו היא "ותפקחנה". המילה הזו לקוחה מן הפסוק "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (בראשית ג, ז), שנאמר אחרי החטא של עץ הדעת, החטא שבא בעצת הנחש. וזה מתאים לנושא של כל האגרת: "עץ הדעת טוב ורע" הוא קליפת נוגה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה", בלי מירכאות; ובלשון המנוקדת: "מְלֻבָּשִׁים", "חָמְרִי" (בלי וי"ו), "מָשְׁכָא דְּחִוְיָא" (במירכאות) ו"נֹגַהּ". בלשון המנוקדת משולבת המילה "הנקרא" לפני "מָשְׁכָא", ואחרי "דְּחִוְיָא" ואחרי "נֹגַהּ," משולבים דברי הפירוש; כאן חיברנו. מספר ההערה 48 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "מהזוהר".

וְהֵם מַתִּישִׁים כֹּחָהּ בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא, וְ"יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן".

"והם" — הפירוש בחוברת: הנשמות שבגופים כאן למטה, "מתישים כחה" — של הקליפה, "בשבירת התאוות, ואתכפיא" — ונכנעת "סטרא אחרא, ו'יתפרדו כל פועלי און'." — כלשון הפסוק בתהלים (הערה 49). ולכן, דוקא הן — הנשמות שלמטה בגוף — יש בכוחן לברר ולהעלות מהקליפות, יש בכוחן להעלות חכמת התורה שהקליפות מסתירות.

★ "מתישים כחה". "להתיש" — להחליש, לגרום שהכוח ייגמר. הנשמה אינה בורחת מן הקליפה; היא נלחמת בה מבפנים, ומחלישה אותה. ואיך? "בשבירת התאוות". התאווה היא הכוח של קליפת נוגה באדם. כשאדם רוצה דבר שאינו צריך, ומוותר עליו — הוא שובר תאווה, וכוחה של הקליפה נחלש.

★ "ואתכפיא סטרא אחרא". "ונכנעת הסטרא אחרא", כלשון הפירוש בחוברת. זה הדבר שאין למלאכים: למלאך אין תאווה לשבור, ואין לו יצר רע לכבוש. רק מי שיש לו יצר, ומתגבר עליו, מכניע את הסטרא אחרא. ולכן דווקא הנשמה שבגוף, עם כל הקשיים שלו, היא בעלת הכוח.

★ "ויתפרדו כל פועלי און". הפסוק בתהלים (צב, י; הערה 49), ממזמור שיר ליום השבת: "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה', כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן". "יתפרדו" — יתפזרו, ייפרדו זה מזה. כוחו של הרע בא מן הטוב שמעורב בו; כשהטוב מתברר ויוצא ממנו, הרע מתפרק ונשאר בלי כוח. מחר רבנו הזקן יחזור לפסוק הזה: "אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און".

★ מסקנת הפירוש. הפירוש בחוברת מסכם: "דוקא הן — הנשמות שלמטה בגוף — יש בכוחן לברר ולהעלות מהקליפות", וגם "להעלות חכמת התורה שהקליפות מסתירות". זה החיבור לאתמול: הכוח שמחליש את הקליפה בשבירת התאוות, הוא הכוח שמסיר את ההסתר מעל חכמת התורה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ס"א" ו"ויתפרדו כל פועלי און." (בלי מירכאות), ובלשון המנוקדת "סִטְרָא אָחֳרָא" ו"וְ"יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן"" — המירכאות נפתחות אחרי הווי"ו, כדי לסמן את לשון הפסוק. גם בתיבה וגם בלשון המנוקדת כתוב "פועלי" בווי"ו. בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "וְהֵם", אחרי "כֹּחָהּ" ואחרי "וְאִתְכַּפְיָא"; כאן חיברנו. מספר ההערה 49 נדפס בתוך דברי הפירוש, אחרי "בתהלים".

וְלָכֵן בָּאִים הָעֶלְיוֹנִים לִשְׁמֹעַ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה מֵהַתַּחְתּוֹנִים, מַה שֶּׁמְּחַדְּשִׁים וּמְגַלִּים תַּעֲלוּמוֹת הַחָכְמָה שֶׁהָיוּ כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה עַד עַתָּה.

"ולכן באים העליונים" — הפירוש בחוברת: הנשמות שבעולמות העליונים, "לשמע חדושי תורה מהתחתונים" (הערה 50), — מה שהנשמות כאן למטה מחדשות, "מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה." — עד שהנשמה שבגוף חידשה וביררה את ההלכה או את טעמה וחידושה בתורה,

★ התלמיד והרב מתחלפים. בדרך כלל התחתון לומד מן העליון. כאן להפך: העליונים באים לשמוע מן התחתונים. הם רואים יותר, אבל את תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה אינם יכולים לגלות בעצמם. כשנשמה שבגוף מגלה אותם, זה חידוש גם בשבילם.

★ דוגמה מן הגמרא. בגמרא (בבא מציעא פו, א) מסופר שב"מתיבתא דרקיעא", הישיבה של מעלה, נחלקו בדין של נגעים, ושאלו: מי יכריע? והשיבו: רבה בר נחמני, שהיה יחיד בנגעים ובאהלות. כלומר, גם בישיבה של מעלה צריכים לחכם שלמד כאן, למטה. וההערה (50) מפנה לזוהר (חלק ג', דף קע"ג ע"א).

★ "תעלומות החכמה". "תעלומות" — דברים נעלמים, נסתרים. זה אותו שורש של "בהעלם דבר" ו"מעלימים ומכסים" שלמדנו אתמול. והלשון "תעלומות חכמה" מוכרת מן הפסוק באיוב (יא, ו): "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה".

★ "כבושים בגולה". "כבוש" — כמו שבוי, תפוס בידי זרים. אתמול למדנו שהניצוצות של החכמה הם "בבחינת גלות", ו"הקליפות שולטים עליהם". היום רבנו הזקן אומר עליהם "כבושים בגולה". והמילים "עד עתה" מלמדות: הם היו שם כל הזמן, כבושים, עד הרגע שבו הנשמה שבגוף חידשה וגילתה אותם.

★ מה מגלים? הפירוש בחוברת אומר: "עד שהנשמה שבגוף חידשה וביררה את ההלכה או את טעמה וחידושה בתורה". שלושה דברים: ההלכה עצמה, הטעם שלה, וחידוש בתורה. זה ממשיך את אתמול: ההלכה יכולה להיות נעלמת "שלא היתה ידועה כלל, או שלא היתה מובנת היטב בטעמה".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לשמוע" ו"חידושי", ובלשון המנוקדת "לִשְׁמֹעַ" ו"חִדּוּשֵׁי". מספר ההערה 50 נדפס אחרי "מֵהַתַּחְתּוֹנִים". בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "הָעֶלְיוֹנִים", אחרי "מֵהַתַּחְתּוֹנִים," ואחרי "עַד עַתָּה."; כאן חיברנו. שימו לב: הפירוש שמשולב לפני "מַה שֶּׁמְּחַדְּשִׁים" פותח גם הוא במילה "מה" ("מה שהנשמות כאן למטה מחדשות"); "מה" השני הוא לשון האיגרת.

וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יוּכַל לְגַלּוֹת תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה (לְגַלּוֹת) וּלְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל חָדָשׁ, הֵן בַּהֲלָכוֹת, הֵן בַּאֲגָּדוֹת, הֵן בַּנִּגְלֶה, הֵן בַּנִּסְתָּר, כְּפִי בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ,

"וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש, הן בהלכות, הן באגדות," — הפירוש בחוברת: בחלק האגדה שבתורה, "הן בנגלה," — של תורה, "הן בנסתר" (הערה 51), — של תורה; "כפי בחינת שרש נשמתו," — בכל אחד מחלקי התורה האמורים.

★ "כל איש ישראל". לא רק גדולי הדור. אתמול למדנו שגם מי שלומד "הלכה פסוקה" ומעיין בה, פועל את הפלא. היום רבנו הזקן אומר זאת במפורש: "כל איש ישראל יוכל". לכל יהודי יש הכוח לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש.

★ ארבעה תחומים. "הלכות" ו"אגדות" — שני סוגי התוכן שבתורה: הדין, ודברי המוסר, הסיפורים והדרשות. "נגלה" ו"נסתר" — שני חלקי התורה: התורה הגלויה, מקרא, משנה, גמרא ופוסקים; והתורה הנסתרת, פנימיות התורה, קבלה וחסידות. בכל אחד מהם יש תעלומות שמחכות למי שיגלה אותן.

★ הערת הרבי (51). על המילים "הן בנסתר" מעיר הרבי: "בכהנ"ל — ובכאו"א מעלה", כלומר: "בכל הנ"ל — ובכל אחד ואחד מעלה". נראה שהכוונה: אפשר לחדש בכל ארבעת התחומים שנמנו, ולכל אחד מהם יש מעלה משלו. באגרת הזו רבנו הזקן הדגיש עד עכשיו את לימוד ההלכה, שהוא עיקר הבירור בזמן הגלות. אבל כאן הוא מונה גם אגדות, וגם נסתר; והרבי מעיר שאין כאן סדר של חשוב ופחות חשוב — בכל אחד מהם יש מעלה.

★ "כפי בחינת שרש נשמתו". לכל נשמה יש שורש משלה, ולכן יש לה חלק משלה בתורה. הפירוש בחוברת אומר: "בכל אחד מחלקי התורה האמורים". יש נשמה שהחידושים שלה הם בהלכה, ויש נשמה שהם באגדה או בחסידות. החידוש שנשמה אחת יכולה לגלות, נשמה אחרת אינה יכולה לגלות.

★ "(לגלות)". המילה "לגלות" כתובה כאן פעמיים: לפני "תעלומות", ושוב, בסוגריים, אחרי "חכמה". כך בתיבה, וכך בלשון המנוקדת, והפירוש בחוברת אינו מעיר על כך. נראה שהסוגריים מסמנים כפל לשון או נוסח מסופק שנשמר בדפוס. העתקנו כפי שנדפס.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "בחי'" ו"שרש", ובלשון המנוקדת "בְּחִינַת" ו"שֹׁרֶשׁ". בלשון המנוקדת נדפס "בַּאֲגָּדוֹת" — בחטף פתח תחת האל"ף ובדגש בגימ"ל (בניקוד המצוי: "אַגָּדָה", בפתח). העתקנו כפי שנדפס. מספר ההערה 51 נדפס אחרי "בַּנִּסְתָּר". בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "בַּאֲגָּדוֹת,", אחרי "בַּנִּגְלֶה,", אחרי "בַּנִּסְתָּר," ואחרי "נִשְׁמָתוֹ,"; כאן חיברנו.

וּמְחֻיָּב בַּדָּבָר, לְהַשְׁלִים נִשְׁמָתוֹ בְּהַעֲלָאַת כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְחֶלְקָהּ וּלְגוֹרָלָהּ, כַּנּוֹדַע.

"ומחיב בדבר," — הפירוש בחוברת: לחדש חידושי תורה ולגלות תעלומות חכמה, "להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה," — שנשמה זו תעלה ניצוצות אלה, "כנודע" (הערה 52).

★ מ"יוכל" ל"מחויב". קודם רבנו הזקן אמר "יוכל" — יש בכוחו. עכשיו הוא אומר "ומחויב בדבר" — זו חובה. אם יש לנשמה כוח לגלות תעלומות חכמה, וזה חלקה בעולם, היא אינה יכולה לוותר עליו.

★ "להשלים נשמתו". הנשמה אינה שלמה עד שהיא מעלה את הניצוצות שלה. הבירור אינו רק עבודה שהיא עושה בשביל העולם או בשביל השכינה; הוא גם ההשלמה של הנשמה עצמה. נשמה שלא העלתה את הניצוצות שלה, חסר בה משהו.

★ "לחלקה ולגורלה". כמו נחלה בארץ ישראל, שכל שבט קיבל בגורל חלק משלו. כך יש לכל נשמה ניצוצות שנפלו "לחלקה ולגורלה" — אלה שלה, ורק היא יכולה להעלות אותם. הפירוש בחוברת מבאר: "שנשמה זו תעלה ניצוצות אלה". זו גם הסיבה שהחידוש שלה הוא "כפי בחינת שורש נשמתו".

★ הערת הרבי (52). על המילה "כנודע" מעיר הרבי: "ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א סוס"ד (וש"נ — בהמ"מ בהוצאת קה"ת)". בפתיחת ראשי התיבות: ראה הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן, פרק א', סוף סעיף ד' (ושם נסמן — במראה מקומות בהוצאת קה"ת, "קרני הוד תורה"). כלומר: את ה"נודע" הזה אפשר למצוא גם בספר ההלכה של רבנו הזקן עצמו, בהלכות תלמוד תורה, שם הוא עוסק בחובה של כל נשמה להשלים את חלקה בלימוד התורה; ושם, במראה המקומות של הוצאת קה"ת, מצוינים מקורות נוספים.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ומחוייב", ובלשון המנוקדת "וּמְחֻיָּב". בתיבה אין נקודה אחרי "כנודע", ומיד אחריו נפתחים הסוגריים: "כנודע (וכל"; בלשון המנוקדת "כַּנּוֹדַע." בנקודה, ומספר ההערה 52 אחריו. בלשון המנוקדת משולבים דברי הפירוש אחרי "בַּדָּבָר," ואחרי "וּלְגוֹרָלָהּ,"; כאן חיברנו.

(וְכָל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּבִפְרָט דְּבַר הֲלָכָה, הִיא נִיצוֹץ מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הִיא דְּבַר ה', כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: "דְּבַר ה' – זוֹ הֲלָכָה",

"(וכל דברי תורה, ובפרט דבר הלכה, היא ניצוץ מהשכינה, שהיא היא דבר ה', כדאיתא" — הפירוש בחוברת: כמובא "בגמרא" (הערה 53): "'דבר ה' — זו הלכה',"

★ מה מסבירים הסוגריים? רבנו הזקן אמר שכל נשמה צריכה להעלות את הניצוצות שנפלו לחלקה, על ידי חידושי תורה. עכשיו, בסוגריים, הוא מסביר למה לימוד התורה הוא העלאת ניצוצות: כי כל דבר תורה הוא בעצמו "ניצוץ מהשכינה".

★ "דבר ה' זו הלכה". בגמרא (שבת קלח, ב; הערה 53) מסופר: כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח, יב): "יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ". ודרשו: "דבר ה'" — זו הלכה. מעניין: המקור לדרשה הזו הוא פסוק על הלכה שהולכת לאיבוד, מתבקשת ואינה נמצאת — כלומר, הלכה "בהעלם". זה בדיוק הנושא של אתמול ושל היום.

★ "שהיא היא דבר ה'". השכינה היא ספירת המלכות. והמלכות היא ה"דיבור" של הקב"ה — "דבר ה'". בימים הקודמים למדנו שמלכות דאצילות היא גם "תורה שבעל פה". לכן כל הלכה שאדם לומד היא חלק מ"דבר ה'", כלומר ניצוץ מן השכינה עצמה.

★ "ובפרט דבר הלכה". כל דבר תורה הוא ניצוץ מן השכינה, אבל ההלכה "בפרט". על ההלכה אמרו במפורש "דבר ה' — זו הלכה". וזה מסביר למה רבנו הזקן חוזר באגרת הזו שוב ושוב אל לימוד ההלכה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כדאיתא בגמרא דבר ה' זו הלכה", בלי מירכאות; ובלשון המנוקדת: "כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא: "דְּבַר ה' – זוֹ הֲלָכָה"" (בנקודתיים, במירכאות ובקו מפריד). "כדאיתא" בארמית — "כפי שנמצא". בלשון המנוקדת משולבת המילה "כמובא" בין "כִּדְאִיתָא" לבין "בַּגְּמָרָא"; כאן חיברנו. מספר ההערה 53 נדפס אחרי "בַּגְּמָרָא". הסוגריים שנפתחים כאן נסגרים רק אחרי "הַכֵּלִים", בקטע הבא.

סוֹד מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הַמַּלְבֶּשֶׁת לְחָכְמָה דַּאֲצִילוּת, וּמְלֻבָּשִׁים בַּמַּלְכוּת דִּיצִירָה, וְיָרְדוּ בִּקְלִפַּת נֹגַהּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים).

"סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות, ומלבשים במלכות דיצירה, וירדו בקליפת נגה בשבירת הכלים)." — הפירוש בחוברת: הרי שדברי תורה בכלל, ו"דבר ה'", הלכה, בפרט, הם בגלות בקליפה (המסתירה עליהם), והאדם המחדש חידוש בתורה או מתרץ קושיא ומברר את ההלכה לאשורה — מברר ומעלה ניצוץ השכינה מתוך הקליפה.

★ שלב אחר שלב. רבנו הזקן מתאר את הדרך שבה ירד "דבר ה'" עד הקליפה. בראש — חכמה דאצילות. היא מלובשת במלכות דאצילות: המלכות "מלבשת" אותה, כמו לבוש. שתיהן יחד מלובשות במלכות דיצירה, עולם נמוך יותר. ומשם, בשבירת הכלים, הן ירדו לקליפת נוגה. ביום שני למדנו סולם דומה: מחכמה עילאה דאצילות, דרך מלכות דאצילות ומלכות דיצירה, ועד המשניות והברייתות המלובשות בקליפת נוגה.

★ "המלבשת" ו"מלובשים". ביום שני למדנו "חכמה עילאה דאצילות, המלובשת במלכות דאצילות". היום אותו קשר מוצג מן הצד השני: "מלכות דאצילות, המלבשת לחכמה דאצילות". החכמה היא הפנימיות, והמלכות היא הלבוש שעוטף אותה. ואחר כך "ומלובשים" — בלשון רבים: שתיהן, החכמה והמלכות, מלובשות יחד במלכות דיצירה.

★ מסקנת הפירוש. הפירוש בחוברת מסכם: דברי התורה, ובפרט ההלכה, נמצאים בגלות בקליפה, והקליפה "מסתירה עליהם". ולכן "האדם המחדש חידוש בתורה או מתרץ קושיא ומברר את ההלכה לאשורה — מברר ומעלה ניצוץ השכינה מתוך הקליפה". שימו לב ל"מתרץ קושיא": אתמול למדנו שהקושיא היא "מסטרא דרע". מי שמתרץ אותה, מוציא את ניצוץ השכינה מן הקליפה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "המלבשת" (בלי וי"ו) ו"ומלובשים" (בווי"ו). בלשון המנוקדת "הַמַּלְבֶּשֶׁת" — בפתח ובדגש במ"ם (= המלבישה, לשון פעיל), ו"וּמְלֻבָּשִׁים" — בקובוץ תחת הלמ"ד (לשון סביל). בתיבה כתוב "במלכות", ובלשון המנוקדת "בַּמַּלְכוּת" — בפתח ובדגש במ"ם (ביום שני נדפס "בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת", בשווא). העתקנו כפי שנדפס. בתיבה "נוגה", ובלשון המנוקדת "נֹגַהּ". כאן נסגרים הסוגריים שנפתחו ב"(וכל דברי תורה".

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא: "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי וְאֶת בָּנַי מִבֵּין הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם".

"וזהו שאמרו בגמרא" (הערה 54): "'כל העוסק בתורה, אמר הקדוש־ברוך־הוא: מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האמות העולם'." — הפירוש בחוברת: שכן, על ידי עסק התורה פודים ניצוצות השכינה (של 'דבר ה'') מגלות הקליפות. וזהו המצב כעת, כשהשכינה היא בגלות בקליפת 'נוגה' הרי עסק התורה הוא לברר בירורים ולהעלות ניצוצות השכינה מהקליפות, שלכן הרי כאמור, עיקר עסק התורה הוא בהלכות איסור והיתר, כשר ופסול וכו',

★ המקור בגמרא. בגמרא (ברכות ח, א; הערה 54) המאמר מלא יותר: הקב"ה אומר שכל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם. רבנו הזקן מביא כאן את החלק שנוגע לעסק התורה.

★ "פדאני" — פדה אותי. מה פירוש "פדה את הקב"ה"? אחרי כל מה שלמדנו, הדבר מובן: השכינה נמצאת בגלות, בתוך הקליפות. כל דבר תורה הוא "ניצוץ מהשכינה". מי שעוסק בתורה, מברר ומעלה את הניצוץ הזה, ובזה הוא פודה כביכול את השכינה מן השבי. הפירוש בחוברת אומר זאת במפורש: "על ידי עסק התורה פודים ניצוצות השכינה... מגלות הקליפות".

★ "ואת בני". הגאולה של השכינה והגאולה של ישראל קשורות זו בזו. השכינה גלתה עם ישראל, וכשהיא נגאלת, גם בניה נגאלים. כל יהודי שלומד היום הלכה אחת ומבין אותה, מקרב כביכול את גאולת הקב"ה ואת גאולת עם ישראל.

★ "מעלה אני עליו כאלו". "אני מחשיב אותו כאילו". הקב"ה אומר: הלומד אולי חושב שהוא רק יושב ולומד, אבל בעיני מעשהו הוא פדיון. וזה ממשיך את "מה נעשה בשמים ממעל" שלמדנו אתמול.

★ סוף הפירוש — ופתח למחר. הפירוש בחוברת חוזר אל מה שלמדנו ביום שני: "וזהו המצב כעת, כשהשכינה היא בגלות", ולכן "עיקר עסק התורה הוא בהלכות איסור והיתר, כשר ופסול וכו'". המילה "כעת" חשובה, והפירוש מסתיים בפסיק, לא בנקודה. מחר רבנו הזקן יסביר מה יהיה כשהשכינה תצא מן הגלות: "אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה...".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וז"ש בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האומות עו"ג.", ובלשון המנוקדת: "וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא", "הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא", "כְּאִלּוּ" (גם כאן בלי יו"ד, כבתיבה) ו"מִבֵּין הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם". בתיבה "עו"ג" — ראשי התיבות של "עובדי גלולים" — ובלשון המנוקדת במקומם "הָעוֹלָם". הצירוף "הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם", בה"א הידיעה בשתי המילים, אינו מצוי (בלשון הגמרא: "אומות העולם"). העתקנו כפי שנדפס. מספר ההערה 54 נדפס אחרי "בַּגְּמָרָא". דברי הפירוש באים אחרי סוף הציטוט.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· העליונים: "העליונים" — הנשמות והמלאכים שבעולמות העליונים — "אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה, אלא התחתונים לבד".
· הטעם: התחתונים מלובשים בגוף חומרי, "משכא דחויא", עורו של הנחש, מקליפת נוגה; והם מתישים את כוחה בשבירת התאוות, "ואתכפיא סטרא אחרא", ו"יתפרדו כל פועלי און".
· חידושי תורה: לכן העליונים באים לשמוע חידושי תורה מן התחתונים, שמגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה.
· כל איש ישראל: כל יהודי יכול לגלות ולחדש — בהלכות, באגדות, בנגלה ובנסתר — כפי שורש נשמתו; "ובכל אחד ואחד מעלה" (הערת הרבי).
· החובה: והוא מחויב בדבר, כדי להשלים את נשמתו בהעלאת הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה.
· דבר ה': כל דבר תורה, ובפרט הלכה, הוא ניצוץ מן השכינה — "דבר ה' זו הלכה" — שירד, דרך מלכות דיצירה, לקליפת נוגה בשבירת הכלים.
· הפדיון: ולכן "כל העוסק בתורה... כאלו פדאני ואת בני מבין האומות": הלומד פודה את ניצוצות השכינה מגלות הקליפות.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

את מה שהמלאכים אינם יכולים לעשות, אתה יכול: כשאתה שובר תאווה אחת, ומברר הלכה אחת עד שהיא ברורה לך — אתה פודה ניצוץ מן השכינה, והעליונים באים לשמוע ממך.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת לך לך:

ברשומת "היום יום" של היום (י' חשון) מסופר שאדמו"ר הזקן היה מכנה את עולם האצילות "אויבען" — "למעלה"; ושכאשר כתב, מרוב התרגשות לא היה יכול לכתוב יותר מ"אצי". והנה, בתניא של היום אותו רבנו הזקן כותב ש"מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות" ירדה עד קליפת נוגה, ושאת ניצוצותיה יכולים להעלות לא העליונים, אלא דווקא התחתונים, הנשמות שבגוף. מי שהתרגש כל כך מן ה"למעלה", לימד שהעבודה החשובה ביותר נעשית למטה. ובחומש של היום: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" (בראשית יד, יד), ואברם יוצא למלחמה בארבעת המלכים, ובסוף "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל־הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת־לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב" (בראשית יד, טז). אברם פודה שבוי מבין האומות. ובתניא למדנו היום על "תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה", ועל העוסק בתורה, שהקב"ה אומר עליו "כאלו פדאני ואת בני מבין האומות". אברם לא נשאר במקומו, אלא ירד אל המלחמה כדי להחזיר את השבוי; כך הנשמה יורדת לגוף, אל קליפת נוגה, כדי להחזיר את הניצוצות.

★ ומחר, י"א מרחשון: רבנו הזקן יסביר מה יהיה "בצאת השכינה מקליפת נוגה" (בנוסח אחר: "מהקליפות"), אחרי שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מן הטוב, ו"יתפרדו כל פועלי און". אז לא יהיה עסק התורה והמצוות לברר בירורים, אלא ליחד יחודים עליונים יותר ולהמשיך אורות עליונים יותר מן האצילות, וכל זה על ידי פנימיות התורה. בסוגריים יבאר את מאמר חז"ל שהמצוות בטלות לעתיד לבוא: זה בתחיית המתים, אבל לימות המשיח, קודם תחיית המתים, אינן בטלות. ולכן עיקר עסק התורה יהיה בפנימיות המצוות ובטעמיהן הנסתרים; ואילו הנגלות יהיו גלויים וידועים לכל איש ישראל, בלי שכחה. השיעור יסתיים במילים "בע"ח וד"ל".

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, י' מרחשון.

אתמול פתחנו את ספר קדושה, הספר החמישי ביד החזקה. בתחילת הלכות איסורי ביאה מנה הרמב"ם שלושים ושבע מצוות, ובפרק א למדנו על עונשי העריות: כרת על כולן, חטאת בשוגג, מיתות בית דין (סקילה, שריפה וחנק) על חלקן, ומלקות או מכת מרדות על השאר. אחר כך עסק הרמב"ם בגבולות החיוב: אונס, העראה, גיל, מה העדים צריכים לראות, ומתי סומכים על חזקה.

היום, בפרק ב, הרמב"ם עובר מן העונש אל ההגדרה: מי בדיוק היא ערוה. שם הפרק מסכם את השאלה: "איסורי עריות וקרובות בזנות ובקידושין". כלומר, אילו קרובות אסורות, ומה משתנה כשהקשר נוצר בקידושין ובנישואין, או בזנות.

העיקרון המנחה של הפרק: במשפחה יש שני סוגים של עריות.
- קרבת דם ("שאר בשר"): האחות, אחות האב ואחות האם, הבת ובת הבת. קרבה כזו קיימת תמיד. אחות שנולדה מזנות היא אחות, ובת שנולדה מזנות היא בת. ועל האחות התורה אומרת: "מולדת בית, או מולדת חוץ".
- קרבה שנוצרת בנישואין ("אישות"): אשת האב, אשת הבן, אשת האח ואשת אחי האב; וקרובות האשה: אמה ובתה ואחותה. קרבה כזו נוצרת רק בקידושין. ביאת זנות אינה יוצרת אותה, וכלשון הרמב"ם בהלכה יג: "שלא נאמר אלא 'אשת', ואין כאן אישות".
נוסף על העריות שמן התורה, הפרק מביא גם גדרים של חכמים: השניות, האיסור לשאת קרובה של אשה שאדם נאף עמה, וההרחקה ממי שנחשד עליה. הפרק נחתם במה שמותר, ואף במצוה: שאדם יישא את בת אחותו.

מבנה הפרק:
- הלכה א: אשת אביו, אשת בנו, אשת אחיו ואשת אחי אביו: ערוה לעולם; ובחיי בעליהן - חייב שתים, משום שאר בשר ומשום אשת איש.
- הלכה ב: אמו שהיא אשת אביו - חייב שתים; אשת אחיו ואחותו, מנישואין ומזנות; ואשת אחי האב מן האם - שניה.
- הלכה ג: בת אשת אביו שהיא אחותו - "מולדת אביך"; ובת אשת אביו מאיש אחר - מותרת.
- הלכה ד: אחותו שהיא בת נשואת אביו - חייב שתים; ובת האנוסה - רק משום אחותו.
- הלכה ה: אחות אמו ואחות אביו, מכל צד, מנישואין ומזנות.
- הלכה ו: בתו מזנות - ערוה מן התורה; ובתו מנשואתו - חייב שתים, משום בתו ומשום אשה ובתה.
- הלכה ז: הקידושין אוסרים לעולם שש מקרובות האשה: אמה, אם אמה, אם אביה, בתה, בת בתה ובת בנה; ובחיי אשתו - שניהן נשרפין.
- הלכה ח: לאחר מיתת אשתו - כרת בלבד, ואין שם שריפה.
- הלכה ט: אחות אשתו - ערוה עד שתמות אשתו.
- הלכה י: הנואף עם אחת משבע הנשים אינו אוסר את אשתו עליו; חוץ מאחות ארוסתו.
- הלכה יא: הבועל דרך זנות - קרובותיה אינן ערוה; אבל חכמים אסרו לשאת אותן כל זמן שהזונה קיימת, ואפילו כשרק נטען עליה.
- הלכה יב: מי שנטען על ערוה - לא ידור עמה במבוי אחד; והמעשה בחמותו.
- הלכה יג: אשה ובתה או אשה ואחותה דרך זנות - כשתי נשים נכריות; ואנוסת אביו, בנו, אחיו ואחי אביו מותרת לו.
- הלכה יד: מה מותר: בתה או אמה של אשת אביו או בנו, אשת בן אחיו, אשה ובת אחותה או בת אחיה; ומצות חכמים לשאת בת אחותו - "ומבשרך לא תתעלם".

בפרק זה שלוש השגות הראב"ד (על הלכות ו, י ו-יב). בעמודי הפרק אין "הפניות לשיחות קודש" ואין תיבות "נקודות משיחות קודש". מקורות הפסוקים מובאים בשולי העמודים (הערות 12-18; המספור ממשיך מפרק א).

א. אֵשֶׁת אָבִיו, וְאֵשֶׁת בְּנוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו - אַרְבַּעְתָּן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם, בֵּין מִן הָאֲרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, בֵּין בְּחַיֵּי בַּעֲלֵיהֶן בֵּין אַחַר מִיתַת בַּעֲלֵיהֶן, חוּץ מֵאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן, בֵּין שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, חַיָּב שְׁתַּיִם: מִשּׁוּם שְׁאֵר בָּשָׂר (=כלומר, משום הקירבה), וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ; שֶׁהֲרֵי שְׁנֵיהֶם הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת (=וכאן אין אומרים את הכלל "אין איסור חל על איסור", כי כאן שתי האיסורין באו בבת אחת בשעת הקידושין).

ארבע נשות הקרובים: ערוה לעולם; ובחיי בעליהן - חייב שתים.
הדין המעשי:
- ארבע נשים אסורות על אדם מפני שהן נשות קרוביו: אשת אביו, אשת בנו (כלתו), אשת אחיו, ואשת אחי אביו (דודתו).
- האיסור חל "לעולם": כבר מן הארוסין, כלומר משעת הקידושין, ולא רק מן הנישואין. הוא חל בחיי הבעל, וגם אחרי מותו, וגם אחרי שהתגרשו.
- יוצאת מן הכלל אשת אחיו שמת ולא הניח בן: עליה חלה מצות יבום.
- אם בא על אחת מהן בחיי בעלה - חייב שתים: משום שאר בשר, כלומר הקרבה, ומשום אשת איש.
הבסיס והמקור: ארבעתן מפורשות בפרשת העריות: "ערות אשת אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ח); "ערות כלתך לא תגלה, אשת בנך הוא" (יח, טו); "ערות אשת אחיך לא תגלה" (יח, טז); ו"ערות אחי אביך לא תגלה, אל אשתו לא תקרב, דדתך הוא" (יח, יד). ואת היבום התירה התורה במפורש: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו... יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה).
ההיגיון:
- "לעולם": הקרבה הזאת נוצרה בנישואין של הקרוב. אבל משנוצרה, היא אינה פוקעת. גם אחרי שהבעל מת או גירש, לגבי האיסור היא נשארת "אשת אביו" או "אשת אחיו".
- מן הארוסין: הקידושין הם שעושים אותה "אשת" הקרוב. לכן האיסור חל כבר בשעת הקידושין, לפני החופה.
- חייב שתים: בחיי הבעל יש כאן שני איסורים: היא אשת קרובו, והיא גם אשת איש. המשמעות המעשית: שתי עבירות במעשה אחד. למשל, אם עשה זאת בשוגג, הוא מביא שתי חטאות.
- "אין איסור חל על איסור": "רמב"ם לעם" מבאר: בדרך כלל, כשדבר כבר אסור, איסור נוסף אינו חל עליו. אבל כאן שני האיסורים באו בבת אחת, בשעת הקידושין. באותו רגע שהאשה התקדשה לאביו, היא נעשתה גם אשת איש וגם אשת אביו. לכן שניהם חלים יחד.
מונחים: "אֲרוּסִין" - הקידושין, השלב הראשון של הנישואין, לפני החופה. "נִשּׂוּאִין" - החופה. "לֹא הִנִּיחַ בֵּן" - מת בלי ילדים. "שְׁאֵר בָּשָׂר" - קרבת משפחה; "רמב"ם לעם": משום הקירבה. "בָּאִין כְּאַחַת" - חלים בבת אחת.

ב. לְפִיכָךְ, הַבָּא עַל אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו - חַיָּב שְׁתַּיִם; בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו, בֵּין לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, אַחַת מִשּׁוּם אִמּוֹ וְאַחַת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו.
אֶחָד אָחִיו מֵאָבִיו אוֹ אָחִיו מֵאִמּוֹ, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת - אִשְׁתּוֹ עֶרְוָה עָלָיו; אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם, הֲרֵי הִיא שְׁנִיָּה (=חכמים גזרו על אשת אחי האב מן האם, משום אשת אחי האב מן האב – שהיא ערוה מן התורה) כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאֶחָד אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת - כְּגוֹן שֶׁזִּנְּתָה אִמּוֹ אוֹ אָבִיו עִם אֲחֵרִים, וְהָיְתָה לוֹ אָחוֹת מִזְּנוּת - הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ".

אמו שהיא אשת אביו; אשת אחיו ואחותו - מנישואין ומזנות.
הדין המעשי:
- "לפיכך": מכיוון שאשת האב אסורה לעולם (הלכה א), הבא על אמו, שהיא גם אשת אביו, חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו. וכך גם אחרי מות אביו, כי איסור אשת האב אינו פוקע במותו.
- אשת אחיו: אין הבדל אם האח הוא אחיו מן האב או מן האם, ואם נולד מנישואין או מזנות. אשתו ערוה עליו.
- אשת אחי אביו מן האם: אינה ערוה מן התורה, אלא "שניה", מדברי חכמים.
- אחותו: אחותו מן האב או מן האם, בין שנולדה מנישואין בין מזנות - ערוה עליו. למשל, אמו או אביו זינו עם אחרים, ונולדה לו כך אחות. היא אחותו לכל דבר.
הבסיס והמקור:
- אמו ואשת אביו הן שני לאוים נפרדים: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה, אמך הוא" (ויקרא יח, ז), ו"ערות אשת אביך לא תגלה" (יח, ח). וכך שנינו במשנה (סנהדרין ז, ד), שהבא על האם חייב עליה משום האם ומשום אשת האב.
- אחותו מזנות: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך, מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערותן" (ויקרא יח, ט - הערה 12). רש"י שם מפרש: "בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, בין שאומרים לו הוצא את אמה". כלומר, גם אחות שאין לאמה נישואין כשרים עם האב היא אחותו.
- אשת אחי האב מן האם: "רמב"ם לעם" מבאר שחכמים גזרו עליה משום אשת אחי האב מן האב, שהיא ערוה מן התורה. "כמו שבארנו": הרמב"ם כבר מנה את השניות בהלכות אישות (פרק א), בספר נשים.
ההיגיון:
- קרבת דם אינה תלויה בנישואין: האחות היא אחות בגלל הדם המשותף, ולא בגלל מעמד הנישואין של ההורים. לכן "מולדת חוץ", מי שנולדה מחוץ לנישואין, אסורה בדיוק כמו "מולדת בית".
- הגדר של חכמים: התורה אסרה רק את אשת אחי האב מן האב. חכמים הוסיפו גדר גם על אשת אחי האב מן האם, כדי שלא יבואו להקל באשת אחי האב מן האב, שהיא ערוה מן התורה.
המסר: ילד שנולד מזנות אינו "זר" למשפחה. הוא אח או אחות לכל דבר, ואיסורי הקרבה חלים עליו במלואם. הקדושה של המשפחה נשמרת גם במקום שבו המשפחה עצמה נפגעה.
מונחים: "מִזְּנוּת" - שנולד מביאה שלא בנישואין. "שְׁנִיָּה" - ערוה מדברי חכמים (ראו פרק א, הלכה ח). "מוֹלֶדֶת בַּיִת" - שנולדה בבית, מנישואין. "מוֹלֶדֶת חוּץ" - שנולדה מחוץ לנישואין.

ג. בַּת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ - הִיא הָעֶרְוָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ"; אֲבָל אִם נָשָׂא אָבִיו אִשָּׁה, וְהָיְתָה לָהּ בַּת מֵאִישׁ אַחֵר - הֲרֵי הַבַּת מֻתֶּרֶת לוֹ, שֶׁאֵין זוֹ מוֹלֶדֶת אָבִיו. וַהֲלֹא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, וְלָמָּה נֶאֱמַר "בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ" (=הרי הוא כבר אסור עליה מצד אחותו, ולמה צריך עוד פסוק לאסור עליו משום "בת אשת אביך")? לְחַיֵּב עָלֶיהָ אַף מִשּׁוּם זֶה (=כדי לאסור על הבא על אחותו באיסור נוסף של בת אשת אב).

בת אשת אביו: רק כשהיא גם בת אביו.
הדין המעשי:
- בת אשת אביו שהיא גם בתו של אביו, כלומר אחותו - היא הערוה שעליה נאמר "ערות בת אשת אביך".
- אבל אם אביו נשא אשה שהיתה לה בת מאיש אחר, הבת הזאת (אחותו החורגת) מותרת לו, כי אינה "מולדת אביו".
- והרמב"ם שואל: אם היא בת אביו, הרי כבר יש עליה איסור "אחותו". למה התורה צריכה פסוק נוסף? ומשיב: כדי לחייב עליה גם משום זה.
הבסיס והמקור: "ערות בת אשת אביך מולדת אביך, אחותך הוא, לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, יא - הערה 13). המילים "מולדת אביך" מלמדות שהאיסור הוא רק על בת שנולדה לאביו, ולא על בתה של אשת אביו מאיש אחר.
ההיגיון:
- אחות חורגת מותרת: בינה ובינו אין קרבת דם כלל. היא בת אשת אביו, אבל לא "מולדת אביו". והאיסור כאן תלוי בדם המשותף.
- פסוק נוסף - חיוב נוסף: "רמב"ם לעם" מבאר את השאלה: הרי הוא כבר אסור בה מצד אחותו, ולמה צריך עוד פסוק? והתשובה: כדי שהבא על אחותו יעבור באיסור נוסף, של "בת אשת אב". בתורה אין מילים מיותרות. כשהיא חוזרת ואוסרת דבר שכבר נאסר, היא מוסיפה בכך חיוב.
מונחים: "מוֹלֶדֶת אָבִיךָ" - שנולדה לאביך. "מֻתֶּרֶת" - אין עליה איסור ערוה. "וַהֲלֹא" - והרי.

ד. לְפִיכָךְ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת נְשׂוּאַת אָבִיו - חַיָּב שְׁתַּיִם: אַחַת מִשּׁוּם "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ", וְאַחַת מִשּׁוּם "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ". אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, וּבָא עָלֶיהָ - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ בִּלְבַד, שֶׁאֵין בַּת הָאֲנוּסָה בַּת אֵשֶׁת אָבִיו.

אחותו מנשואת אביו - חייב שתים; מאנוסת אביו - אחת.
הדין המעשי:
- אחותו שנולדה לאביו מאשתו הנשואה - הבא עליה חייב שתים: משום "ערות אחותך" ומשום "ערות בת אשת אביך".
- אבל אם אביו אנס אשה או פיתה אותה, ונולדה לו ממנה בת - היא אחותו, ואסורה עליו, אבל הוא חייב רק משום אחותו. בת האנוסה אינה "בת אשת אביו", כי אמה לא היתה אשתו של אביו.
הבסיס והמקור: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך" (ויקרא יח, ט - הערה 14), ו"ערות בת אשת אביך" (יח, יא - הערה 15). שני פסוקים, ולכן שני חיובים.
ההיגיון:
- "לפיכך": זו המסקנה המעשית של ההלכה הקודמת. הפסוק "בת אשת אביך" אינו מלמד איסור חדש, אלא מוסיף חיוב על אחותו מנשואת אביו.
- בת האנוסה: הלשון "אשת אביך" מלמדת שהחיוב הנוסף תלוי בכך שאמה היתה אשתו של האב. אנוסה ומפותה לא נעשו "אשת" האב. לכן בתן היא אחותו, אבל אינה "בת אשת אביו". כאן כבר מופיע העיקרון שיחזור בהלכה יג: האישות נוצרת רק בנישואין.
מונחים: "נְשׂוּאַת אָבִיו" - אשתו הנשואה של אביו. "אָנַס" - בא על אשה בכפייה. "פִּתָּה" - שידל אשה פנויה לבוא עליה מרצונה, בלי נישואין. "בַּת הָאֲנוּסָה" - הבת שנולדה מאשה שנאנסה.

ה. אֲחוֹת אִמּוֹ, בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין שֶׁהָיְתָה אֲחוֹתָהּ מִזְּנוּת - הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אֵם; וְכֵן אֲחוֹת אָב, בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִזְּנוּת - הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם אֲחוֹת אָב.

אחות האם ואחות האב - בכל אופן.
הדין המעשי:
- אחות אמו (דודתו) - ערוה עליו, בין שהיא אחותה של אמו מן האב ובין מן האם, ובין שנולדה מנישואין ובין מזנות.
- וכן אחות אביו - בין מן האם ובין מן האב, בין מנישואין ובין מזנות.
הבסיס והמקור: "ערות אחות אביך לא תגלה, שאר אביך הוא" (ויקרא יח, יב), ו"ערות אחות אמך לא תגלה, כי שאר אמך הוא" (יח, יג).
ההיגיון: זו אותה קרבת דם שראינו באחותו (הלכה ב), דור אחד למעלה. אחות האב היא "שאר אביך", בשר מבשרו של אביו. הקשר הזה קיים גם כשהדודה נולדה מחוץ לנישואין. וכדאי לשים לב להבדל: באשת אחי האב (הלכה ב) התורה אסרה רק את אשת אחי האב מן האב. אבל אחות האב ואחות האם הן קרובות דם, ולכן האיסור חל מכל צד.
מונחים: "אֲחוֹת אֵם" - אחות אמו. "אֲחוֹת אָב" - אחות אביו. "מִזְּנוּת" - שנולדה שלא מנישואין.

ו. הַבָּא עַל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת - אוֹתָהּ הַבַּת עֶרְוָה עָלָיו מִשּׁוּם בִּתּוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה 'עֶרְוַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֵּה', מֵאַחַר שֶׁאָסַר בַּת הַבַּת, שָׁתַק מִן הַבַּת (=היות שבת הבת אסורה עליו, ודאי שגם ביתו אסורה עליו. כי כל איסור הנכדה בא מכוח איסור אמה (שהיא ביתו)); וְאִסּוּרָהּ מִן הַתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (=למרות שמדובר בלימוד של חכמים מתוך דברי התורה, אין זה נחשב לאיסור שמקורו בדברי סופרים, אלא לאיסור מהתורה עצמה. זאת משום שהלימוד מגלה את כוונת התורה, שהתורה עצמה אסרה גם את הבת); לְפִיכָךְ הַבָּא עַל בִּתּוֹ מִנְּשׂוּאָתוֹ - חַיָּב שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם בִּתּוֹ וּמִשּׁוּם עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ.

בתו - גם מזנות; ובתו מאשתו - חייב שתים.
הדין המעשי:
- אדם שבא על אשה דרך זנות, ונולדה לו ממנה בת - הבת ערוה עליו משום בתו.
- אף שבתורה לא נאמר במפורש "ערות בתך לא תגלה", האיסור הוא מן התורה, ולא מדברי סופרים.
- ומכאן: הבא על בתו מאשתו הנשואה חייב שתים, משום בתו ומשום "ערות אשה ובתה".
הבסיס והמקור:
- בת הבת: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן, כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י). אם התורה אסרה את הנכדה, ודאי שהבת עצמה אסורה.
- אשה ובתה: "ערות אשה ובתה לא תגלה" (ויקרא יח, יז).
- גם בגמרא (סנהדרין עו, א) נשאלה השאלה מניין שבתו מאנוסתו אסורה, ואחת הדרכים ללמוד זאת היא קל וחומר מבת בתו, בדומה ללשון הרמב"ם כאן.
ההיגיון:
- "שתק מן הבת": "רמב"ם לעם" מבאר: היות שבת הבת אסורה עליו, ודאי שגם בתו אסורה, כי כל איסור הנכדה בא מכוח איסור אמה, שהיא בתו. התורה לא כתבה את מה שמובן מאליו.
- מן התורה, לא מדברי סופרים: "רמב"ם לעם" מסביר: אף שמדובר בלימוד של חכמים מתוך דברי התורה, אין זה איסור שמקורו בדברי סופרים, אלא איסור מן התורה עצמה, כי הלימוד רק מגלה את כוונת התורה. הרמב"ם מדגיש זאת, כי במקומות אחרים הוא מכנה דין שנלמד בדרשה "מדברי סופרים". כאן הוא קובע שזה איסור תורה גמור, ועונשו שריפה, כמו שלמדנו בפרק א (הלכה ה): "והבא על בתו".
- בת מזנות: כמו האחות (הלכה ב), בתו היא בשר מבשרו, בין שנולדה מנישואין ובין מזנות.
- "לפיכך... חייב שתים": כשהבת נולדה מאשתו הנשואה, יש כאן שני איסורים: היא בתו, והיא גם בת אשתו ("אשה ובתה"). בבת מזנות אין "אשה ובתה", כי איסור "אשה ובתה" נוצר רק בנישואין, כמו שיתבאר בהלכה יג.
מונחים: "דֶּרֶךְ זְנוּת" - שלא בנישואין. "שָׁתַק מִן הַבַּת" - לא הזכיר את הבת. "דִּבְרֵי סוֹפְרִים" - דין מדברי חכמים. "בִּתּוֹ מִנְּשׂוּאָתוֹ" - בתו מאשתו הנשואה.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" נדפס פעמיים "ביתו" בכתיב מלא, ופירושו "בתו" (ולא "ביתו" במובן בית). הועתק כלשון הסריקה.

ז. כֵּיוָן שֶׁקִּדֵּשׁ אָדָם אִשָּׁה, נֶאֶסְרוּ עָלָיו מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֵׁשׁ נָשִׁים, וְכָל אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו לְעוֹלָם, בֵּין כָּנַס [לביתו] בֵּין גֵּרֵשׁ, בֵּין בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ בֵּין לְאַחַר מוֹתָהּ; וְאֵלּוּ הֵן: אִמָּהּ, וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ, וּבִתָּהּ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מֵהֶן בְּחַיֵּי אִשְׁתּוֹ, שְׁנֵיהֶן נִשְׂרָפִין.

שש קרובות האשה - נאסרות בקידושין.
הדין המעשי:
- מרגע שאדם קידש אשה - ואפילו בקידושין בלבד, לפני החופה - נאסרות עליו שש מקרובותיה: אמה, אם אמה, אם אביה, בתה, בת בתה, ובת בנה.
- האיסור הוא "לעולם": בין שכנס אותה לביתו, בין שגירש אותה; בין בחייה, בין אחרי מותה.
- אם בא על אחת מהן בחיי אשתו - "שניהן נשרפין": הוא והערוה שבא עליה. אשתו, שלא עשתה דבר, אינה בכלל הזה.
הבסיס והמקור: "ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה, שארה הנה זמה הוא" (ויקרא יח, יז). והעונש: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הוא, באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד). וכך שנינו במשנה (סנהדרין ט, א): "ואלו הן הנשרפין: הבא על אשה ובתה... יש בכלל אשה ובתה: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו".
ההיגיון:
- חלק חדש בפרק: בהלכות א-ו למדנו על קרובות מצד הדם, ועל נשות הקרובים. מכאן מתחיל חלק חדש: קרובות שנאסרות בגלל הקידושין. ברגע שאשה מתקדשת לאדם, משפחתה נעשית כמו משפחתו.
- "בין כנס בין גרש": האיסור אינו תלוי בכך שהיא עדיין אשתו. הקידושין יצרו קשר משפחתי, והוא אינו נמחק בגירושין או במוות.
- אם אמה ואם אביה: בפסוק כתובות במפורש "אשה ובתה", "בת בנה" ו"בת בתה". את שתי הסבתות, אם אמה ואם אביה, למדו חז"ל בגזרה שווה של המילה "זמה". כך נשלם מספר שש: שלוש בדור שמעליה (אמה ושתי הסבתות), ושלוש בדורות שמתחתיה (בתה, בת בתה ובת בנה).
- "שניהן נשרפין": "שניהן" הם האיש והערוה שחטאה עמו.
מונחים: "קִדֵּשׁ" - עשה קידושין (אירוסין), השלב הראשון של הנישואין. "כָּנַס" - הכניס אותה לביתו בחופה, כלומר נשא אותה; המילה שבסוגריים, "[לביתו]", מבהירה זאת. "גֵּרֵשׁ" - נתן לה גט. "נִשְׂרָפִין" - נידונים במיתת שריפה, אחת מארבע מיתות בית דין. "חָמוֹתוֹ" - אם אשתו.

ח. וְאִם בָּא עָלֶיהָ (=על אחת משש העריות שנזכרו בהלכה הקודמת) לְאַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ - הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת, וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ וְאֶתְהֶן" - בִּזְמַן שֶׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת, שֶׁהֵן אִשְׁתּוֹ וְזוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ, הֲרֵי הוּא וְהָעֶרְוָה נִשְׂרָפִין; וּבִזְמַן שֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת, אֵין שָׁם שְׂרֵפָה.

אחרי מות אשתו - כרת, ולא שריפה.
הדין המעשי:
- אם בא על אחת משש הקרובות האלה אחרי שמתה אשתו - האיסור עדיין קיים (כמו שלמדנו בהלכה ז, "לעולם"), אבל העונש הוא כרת. אין בזה מיתת בית דין.
- שריפה יש רק "בזמן ששתיהן קיימות": אשתו, וזו שבא עליה. אז הוא והערוה נשרפים.
- כשאין שתיהן בחיים - אין שריפה.
הבסיס והמקור: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה הוא, באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד - הערה 16).
ההיגיון:
- "ואתהן" - לשון רבים: הפסוק מדבר על "אשה ואמה" כששתיהן בחיים, ולכן הוא אומר "ואתהן". מכאן לומד הרמב"ם שעונש השריפה נאמר רק כשיש שתיהן: אשתו, וזו שבא עליה. ומי נשרף? "הוא והערוה" - לא אשתו.
- מה נשאר אחרי מותה: האיסור נוצר בקידושין ואינו פוקע, כמו שלמדנו בהלכה ז. רק העונש משתנה: נשאר עונש הכרת, שנאמר על כל העריות - "ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט).
מונחים: "כָּרֵת" - עונש בידי שמים. "מִיתַת בֵּית דִּין" - עונש מוות שבית הדין גוזר, על פי עדים והתראה. "קַיָּמוֹת" - חיות. "שְׂרֵפָה" - מיתת שריפה.

ט. וְכֵן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, עֶרְוָה עָלָיו עַד שֶׁתָּמוּת אִשְׁתּוֹ (=כפי בתורה כתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח . . . בחייה"); בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ בֵּין אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין אֲחוֹתָהּ מִזְּנוּת - הֲרֵי זוֹ עֶרְוָה עָלָיו.

אחות אשתו - עד שתמות אשתו.
הדין המעשי:
- אחות אשתו ערוה עליו כל זמן שאשתו בחיים.
- אין הבדל אם היא אחותה מאמה או מאביה, ואם נולדה מנישואין או מזנות.
- אחרי מות אשתו - האחות מותרת לו.
הבסיס והמקור: "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח, יח). "רמב"ם לעם" מביא את הפסוק בקיצור. עונשה כרת, והיא נמנית במשנה (כריתות א, א) עם שאר העריות שחייבים עליהן כרת.
ההיגיון:
- "בחייה": זה ההבדל הגדול בין אחות אשתו לבין שש הקרובות שבהלכה ז. הן אסורות "לעולם", ואילו אחות אשתו אסורה רק "בחייה". הרמב"ם כותב "עד שתמות אשתו", ולא "כל זמן שהיא אשתו". לכן גם אם גירש את אשתו, כל זמן שהיא בחיים, אחותה אסורה עליו.
- "לצרר": התורה מזכירה את הצער שבדבר: שתי אחיות שנעשות צרות זו לזו.
- מאב או מאם, מנישואין או מזנות: כמו בקרובות הדם (הלכות ב ו-ה), גם אחות שנולדה מזנות היא אחות לכל דבר.
- "שבע נשים": עם אחות אשתו נשלמת הרשימה: שש הקרובות שבהלכה ז, ועוד אחות אשתו. לכן בהלכות הבאות הרמב"ם מדבר על "שבע נשים אלו".
מונחים: "לִצְרֹר" - לעשות אותן צרות, יריבות, זו לזו. "מִזְּנוּת" - מביאה בלי נישואין.
⚠ בביאור "רמב"ם לעם" לכאן נדפס "כפי בתורה כתוב", וכנראה צריך להיות "כפי שבתורה כתוב". הועתק כלשון הסריקה.

י. עָבַר וְנָאַף עִם אַחַת מִשֶּׁבַע נָשִׁים אֵלּוּ, בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין בְּזָדוֹן - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וְהַנּוֹאֶפֶת בְּמִיתַת בֵּית דִּין אוֹ בְּכָרֵת, לֹא נֶאֶסְרָה אִשְׁתּוֹ עָלָיו; חוּץ מֵאֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ, שֶׁהִיא אוֹסֶרֶת אִשְׁתּוֹ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין (=כלומר, במקרה המתואר בפרק י' מהלכות גירושין – אדם קידש אישה, והיא נסעה למדינה רחוקה ונפוצה שמועה שנפטרה. מתוך מחשבה שהיא איננה עוד בין החיים, קידש את אחותה. כעבור זמן חזרה הראשונה, ונמצא שהוא נשוי לאחות ארוסתו, ועל כן חייב לגרש אותה. במקרה כזה, גזרו חכמים שאסור לו גם לשוב לארוסתו הראשונה, כדי שלא יאמרו שהתחתן עם אחות גרושתו. יוצא אפוא, שבמקרה זה בלבד, אם הוא קידש את אחות ארוסתו ובא עליה – היא אוסרת גם את הארוסה).

הנואף עם קרובת אשתו - אשתו אינה נאסרת עליו.
הדין המעשי:
- מי שעבר ונאף עם אחת משבע הנשים האלה (שש הקרובות שבהלכה ז, ואחות אשתו שבהלכה ט), בין בשגגה בין במזיד - אשתו לא נאסרה עליו. וזה אף שהוא והנואפת חייבים מיתת בית דין או כרת.
- יוצא מן הכלל: אחות ארוסתו. היא אוסרת את "אשתו" - כלומר, את הארוסה - עליו, כמו שהרמב"ם ביאר בהלכות גירושין.
הבסיס והמקור: הרמב"ם מפנה לדבריו בהלכות גירושין. ביאור "רמב"ם לעם" מביא את המקרה משם (פרק י): מי שהלכה ארוסתו למדינת הים, ושמע שמתה, וקידש את אחותה. והראב"ד בהשגתו (ראו להלן) מביא את טעם הדין שם: "שמא יאמרו תנאי היה בקידושי ארוסה".
ההיגיון:
- למה אשתו אינה נאסרת: החטא הוא שלו ושל הנואפת. אשתו לא עשתה דבר, ואין סיבה שתיאסר עליו. גם החטא החמור ביותר אינו מבטל את הקידושין.
- החריג, שלב אחר שלב: "רמב"ם לעם" מבאר: אדם קידש אשה; היא נסעה למדינה רחוקה, ונפוצה שמועה שמתה; הוא קידש את אחותה. אחר זמן חזרה הראשונה, ונמצא שהוא נשוי לאחות ארוסתו, ולכן עליו לגרש את השנייה. במקרה כזה גזרו חכמים שגם לארוסתו הראשונה אסור לו לחזור, "כדי שלא יאמרו שהתחתן עם אחות גרושתו".
- החשש: הוא נותן גט לאחות. מי שרואה זאת עלול לחשוב שהקידושין הראשונים היו על תנאי, ובטלו; ושהאחות הייתה אשתו בהיתר. אם כך, הארוסה שחוזרת אליו נראית כ"אחות גרושתו", שאסורה עליו בחיי גרושתו (כמו שלמדנו בהלכה ט).
- "במקרה זה בלבד": כלשון "רמב"ם לעם": "יוצא אפוא, שבמקרה זה בלבד, אם הוא קידש את אחות ארוסתו ובא עליה – היא אוסרת גם את הארוסה". כלומר, לפי הביאור, החריג אינו בכל ביאה עם אחות הארוסה. הוא נאמר רק במקרה של קידושין כזה, שבו הוא צריך לתת לאחות גט.
מונחים: "נָאַף" - חטא עם אשה שאסורה עליו. "הַנּוֹאֶפֶת" - האשה שחטאה עמו. "בְּזָדוֹן" - במזיד, בידיעה. "אֲרוּסָתוֹ" - אשה שקידש אותה, ועדיין לא נשא אותה בחופה. "מְדִינַת הַיָּם" - ארץ רחוקה.

יא. הַבּוֹעֵל אִשָּׁה דֶּרֶךְ זְנוּת - לֹא נֶאֶסְרוּ עָלָיו קְרוֹבוֹתֶיהָ, שֶׁהֵן הַשֶּׁבַע נָשִׁים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ עַל מִי שֶׁנָּאַף עִם אִשָּׁה לִשָּׂא אַחַת מִשֶּׁבַע נָשִׁים קְרוֹבוֹתֶיהָ, כָּל זְמַן שֶׁהַזּוֹנָה קַיֶּמֶת - מִפְּנֵי שֶׁהַזּוֹנָה בָּאָה לִקְרוֹבוֹתֶיהָ לְבַקֵּר אוֹתָן, וְהוּא מִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ, וְיָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה שֶׁיִּבְעֹל הָעֶרְוָה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִטְעָן [=נחשד] עַל אִשָּׁה - הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂא אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ, עַד שֶׁתָּמוּת זוֹ שֶׁנִּטְעָן עָלֶיהָ. וְאִם כָּנַס הַקְּרוֹבָה שֶׁזָּנָה עִם קְרוֹבוֹתֶיהָ, לֹא יוֹצִיא.

זנות אינה אוסרת את הקרובות - וגזרת חכמים.
הדין המעשי:
- הבועל אשה דרך זנות, בלי קידושין - מן התורה לא נאסרו עליו קרובותיה, שבע הנשים שאמרנו.
- אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לשאת אחת משבע קרובותיה, כל זמן שהזונה בחיים.
- ולא עוד, אלא אפילו מי שרק נטען, כלומר נחשד, על אשה - לא ישא אחת מקרובותיה, עד שתמות זו שנחשד עליה.
- ואם כבר נשא את הקרובה - "לא יוציא", אינו צריך לגרש אותה.
הבסיס והמקור: המשנה (יבמות יא, א): "נושאין על האנוסה ועל המפותה". כלומר, מותר לאדם לשאת את קרובותיה של אשה שאנס או פיתה, כי בלי קידושין אין כאן "אשה ובתה" (הרמב"ם יבאר זאת בהלכה יג).
ההיגיון:
- מן התורה: העריות של קרובות האשה נוצרות בקידושין (הלכה ז). זנות אינה יוצרת משפחה, ולכן אינה אוסרת דבר מן התורה.
- הגזרה: הרמב"ם מסביר את החשש: הזונה באה לבקר את קרובותיה, והוא מתייחד עמה, "ולבו גס בה", כי כבר היה עמה. כך הוא עלול לבוא לידי עבירה, ולבעול את הערוה. שהרי אחרי שנשא את קרובתה (למשל את בתה), הזונה עצמה נעשית ערוה עליו (חמותו).
- אפילו נטען: גם חשד בלבד מעיד על קרבה כזו, וגם ממנו צריך להתרחק.
- "לא יוציא": זו גזרה של חכמים, ואם כבר נשא - לא הצריכו אותו לגרש.
מונחים: "הַבּוֹעֵל... דֶּרֶךְ זְנוּת" - בא עליה בלי קידושין. "נִטְעָן" - נחשד, כפי שמבואר בסוגריים "[=נחשד]". "מִתְיַחֵד עִמָּהּ" - נמצא עמה לבד. "לִבּוֹ גַּס בָּהּ" - הוא רגיל וקרוב אליה, ואינו נזהר ממנה. "קַיֶּמֶת" - חיה. "הַקְּרוֹבָה שֶׁזָּנָה עִם קְרוֹבוֹתֶיהָ" - אשה שהוא זנה עם אחת מקרובותיה. "לֹא יוֹצִיא" - לא יגרש.
⚠ סימן ההפניה 17 נדפס כאן, אחרי המילה "אשה" ("נטען על אשה"). אבל ההפניה היא לדברים כג, א: "לא יקח איש את אשת אביו", וזה הפסוק שעליו נשענת הלכה יג ("שלא נאמר אלא 'אשת'"). נראה שהסימן היה צריך לעמוד ליד המילה "אשת" שבהלכה יג. ההערה הועתקה כאן, במקום שבו היא מסומנת בסריקה.

יב. מִי שֶׁנִּטְעָן עַל עֶרְוָה, אוֹ שֶׁיָּצָא לוֹ שֵׁם רַע עִמָּהּ - לֹא יָדוּר עִמָּהּ בְּמָבוֹי (=סמטה קטנה שמחברת בין כמה חצרות ובתים) אֶחָד, וְלֹא יֵרָאֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁכוּנָה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיוּ מְרַנְּנִין אַחֲרָיו עִם חֲמוֹתוֹ, וְהִכּוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ.

להתרחק מן החשד.
הדין המעשי:
- מי שנחשד על ערוה, או שיצא לו שם רע עמה - לא ידור עמה במבוי אחד, ולא ייראה באותה שכונה.
- המעשה: היה אדם שדיברו אחריו ("מרננין") עם חמותו. חכמים הכו אותו מכת מרדות, מפני שעבר על פתח ביתה.
ההיגיון:
- הרחקה: גם אם לא נעשה דבר, השמועה עצמה מזיקה. לכן מי שיצא עליו שם רע צריך להתרחק: לא לגור קרוב אליה, ולא להסתובב בשכונתה. כך השמועה נפסקת, וגם הוא עצמו מתרחק מן הניסיון. זה ממשיך את הקו של ההלכה הקודמת: שם אסרו חכמים לשאת את קרובתה של מי שנחשד עליה.
- מבוי: "רמב"ם לעם" מבאר: סמטה קטנה שמחברת בין כמה חצרות ובתים. מי שגר במבוי אחד עם אשה פוגש אותה כל הזמן.
- המעשה: אפילו מעבר בלבד ליד פתח ביתה הספיק לחכמים כדי להעניש אותו, כי כבר היו מדברים עליו. הרמב"ם לומד מן המעשה הזה דין כללי לכל מי שנחשד על ערוה. על נקודה זו בדיוק השיג הראב"ד (ראו להלן).
מונחים: "שֵׁם רַע" - שמועה רעה. "מָבוֹי" - סמטה. "שְׁכוּנָה" - אזור מגורים. "מְרַנְּנִין אַחֲרָיו" - מדברים עליו, מרכלים. "חֲמוֹתוֹ" - אם אשתו. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מדברי חכמים.

יג. הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת, אוֹ עַל אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל שְׁתֵּי נָשִׁים נָכְרִיּוֹת (=ואין הם מתחייבים מיתה); שֶׁאֵין נַעֲשׂוֹת עֶרְוָה זוֹ עִם זוֹ אֶלָּא בְּנִשּׂוּאִין, לֹא בִּזְנוּת. וְכֵן אִם אָנַס אָבִיו אוֹ בְּנוֹ אוֹ אָחִיו אוֹ אֲחִי אָבִיו אִשָּׁה, אוֹ פִּתָּה אוֹתָהּ - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ, וְיִשָׂאֶנָּה; שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אֵשֶׁת", וְאֵין כָּאן אִישׁוּת.

בזנות אין "אשה ובתה", ובלי נישואין אין "אשת".
הדין המעשי:
- הבא על אשה ובתה בדרך זנות, או על אשה ואחותה, וכיוצא בהן - דינו כמי שבא על שתי נשים נכריות, כלומר שאינן קרובות זו לזו. כפי ש"רמב"ם לעם" מבאר: אינו חייב מיתה.
- הטעם: הן נעשות ערוה זו עם זו רק בנישואין, ולא בזנות.
- וכן אם אביו, בנו, אחיו או אחי אביו אנס אשה או פיתה אותה - היא מותרת לו, ויכול לשאת אותה. הטעם: בתורה נאמר רק "אשת" (אשת אביו, אשת אחיו), וכאן אין אישות.
הבסיס והמקור: המשנה (יבמות יא, א): "נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו; רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו". הרמב"ם פוסק כחכמים, ומנמק: "שלא נאמר אלא 'אשת'". והפסוק: "לא יקח איש את אשת אביו, ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג, א - הערה 17, שסימונה נדפס בהלכה יא).
ההיגיון:
- "זו עם זו": איסור "אשה ובתה" אינו איסור על כל אחת מהן לבדה. הוא נוצר מן הקשר ביניהן דרך האיש. רק כשאחת מהן היא אשתו בקידושין, השנייה נעשית "חמותו" או "בת אשתו". בזנות אין "אשתו", ולכן כל אחת מהן נידונה לעצמה, כמו נכרית.
- "אין כאן אישות": אותו עיקרון, מן הצד השני. אשת אביו, אשת בנו ואשת אחיו אסורות עליו מפני שהן "אשת". אשה שאביו אנס או פיתה לא הייתה אשתו, ולכן מותרת לבן. את אותו כלל כבר למדנו בהלכה ד: "שאין בת האנוסה בת אשת אביו".
- לא היתר לזנות: ההלכה אינה מתירה את מעשה הזנות. היא קובעת רק שאין כאן ערוה של קרובות, ואין עליו מיתה משום "אשה ובתה".
מונחים: "נָכְרִיּוֹת" - כאן: נשים זרות, שאינן קרובות לו ולא זו לזו (ולא במובן של גויות). "אָנַס" - בא עליה בכוח, בלי רצונה. "פִּתָּה" - שידל אותה, והיא הסכימה, בלי נישואין. "אִישׁוּת" - קשר של נישואין.

יד. אָבִיו אוֹ בְּנוֹ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה - הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ אוֹ אִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=לעיל בהלכה ג, כגון בבתה של אשת אביו). וּמֻתָּר לָאָדָם לִשָּׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו; וְנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה וּבַת אֲחוֹתָהּ, אוֹ בַּת אָחִיהָ כְּאַחַת. וּמִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׂא אָדָם בַּת אֲחוֹתוֹ, וְהוּא הַדִּין לְבַת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (=שהוא נושא אותם ודואג להם).

המותרות - ומצוות חכמים לשאת בת אחותו.
הדין המעשי:
- אביו או בנו שנשא אשה - מותר לו לשאת את בתה או את אמה. כפי ש"רמב"ם לעם" מציין, כבר למדנו זאת בהלכה ג: בת אשת אביו מאיש אחר מותרת לו.
- מותר לאדם לשאת את אשת בן אחיו.
- מותר לשאת יחד אשה ובת אחותה, או אשה ובת אחיה.
- מצוות חכמים שישא אדם את בת אחותו, וכן את בת אחיו, שנאמר "ומבשרך לא תתעלם".
הבסיס והמקור: "הלוא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז - הערה 18). ובגמרא (יבמות סב, ב): "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו... עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה'" (ישעיהו נח, ט).
ההיגיון:
- רשימת התורה סגורה: התורה מנתה את העריות במפורש, ומה שאינו ברשימה - מותר. אשת אחי אביו היא ערוה (הלכה א), אבל ההפך, אשת בן אחיו, אינו ברשימה. "אשה ואחותה" אסורות (הלכה ט), אבל לא אשה ובת אחותה. וקרובות אשת אביו או אשת בנו אינן קרובותיו שלו.
- "ומבשרך לא תתעלם": "רמב"ם לעם" מבאר: "שהוא נושא אותם ודואג להם". הפסוק בישעיהו מדבר על חסד: לחם לרעב, בית לעני, בגד לערום. והחסד הזה מתחיל מן הקרובים, "מבשרך". מי שנושא את בת אחותו דואג לה כמו לבשר מבשרו.
- "והוא הדין לבת אחיו": הגמרא הזכירה את בת אחותו, והרמב"ם מוסיף שהוא הדין לבת אחיו.
מונחים: "כְּאַחַת" - יחד, ששתיהן נשותיו. "מִבְּשָׂרְךָ" - מקרוביך. "לֹא תִתְעַלָּם" - לא תעלים עין, לא תסתתר מהם.
המסר החותם של הפרק: הפרק בנה את מפת המשפחה האסורה בשלוש שכבות. קרובות מצד הדם ונשות הקרובים (הלכות א-ו); קרובות שנאסרות בגלל הקידושין (ז-י); והגבול - זנות אינה יוצרת קרבה (יא, יג), אף שחכמים גדרו גדרים כדי להתרחק מן החטא ומן החשד (יא-יב). הקידושין הם שיוצרים משפחה: הם הופכים זרים לקרובים, ולכן אמה ובתה של האשה נאסרות "לעולם". והפרק נחתם לא באיסור, אלא במצווה: לשאת את בת אחותו ולדאוג לה - "ומבשרך לא תתעלם". הקדושה אינה רק הרחקה מן האסור; היא גם קירוב של מי שקרוב.
מחר: פרק ג, "דיני הבא על אישה שמקודשת מספק או מדרבנן, ודיני הבא על נערה מאורסה, קטנה ושפחה חרופה".