יום רביעי · תאריך 14/10/2026 · ג' מרחשון ה'תשפ"ז
היום יום: ג' חשון ה'תש"ד — "די אמת פרייליכע וואָך איז פרשת לך לך": מסירות נפשו של אברהם אבינו, ירושה לכל ישראל
לימוד פרשת השבוע: פרשת נח — בראשית ח׳:ט״ו ← ט׳:ז׳ (15 פסוקים — צא מן התבה, מזבח נח וריח הניחוח, ברכת נח ובניו, "כי בצלם אלהים עשה את האדם")
תניא: אגרת הקודש סימן כ״ה (סיום) — "וכמדומה לי שתפיסתם" ← "אמרי פי": השכינה מתלבשת גם בקליפות, "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"
רמב״ם: הלכות נערה בתולה פרק ב׳ (שלם) — הלכות א׳ ← י״ז · דין תשלומי האונס והמפתה: בושת, פגם וצער, הודאה ושבועה, ולמי שייכים התשלומים
היום יום
יום שני · ג חשון · ה'תש"ד
שיעורים. חומש: לך לך, שני עם פירש"י.
תהלים: יח־כב.
תניא: וכמדומה . . . קמב אמרי פי.
(המשך שיחת הנ"ל): בראשית איז א פרייליכע סדרה, אפילו דער סוף איז ניט גאָר אזוי געשמאַק. נח איז דער מבול, אָבער א פרייליכער סוף וואָך – געבאָרען געוואָרען אברהם אבינו. די אמת פרייליכע וואָך איז פרשת לך לך, אלע טעג פון דער וואָך לעבט מען מיט אברהם אבינו, דער ערשטער וועלכער האָט זיך מוסר נפש געווען אויף מפרסם זיין ג-טליכקייט אויף דער וועלט, און זיין מסירת נפש האָט אברהם אבינו איבערגעגעבען בירושה צו אלע אידען.
הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום שני" — יום השבוע שבו חל ג' מרחשון בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום רביעי ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ג' מרחשון). בשנת ה'תש"ד כבר היו בשבוע של פרשת לך לך, ולכן בלוח השיעורים כתוב "לך לך, שני". השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת נח תחול רק ביום ו' מרחשון, ולכן היום אנו לומדים בחומש את העלייה הרביעית של פרשת נח; ציון "לך לך" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.
★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, והמשך הפתגם של אדמו"ר הרש"ב — "לחיות עם הזמן". גם היום הדברים כתובים ביידיש, ובחוברת מובא תרגום שלהם ללשון הקודש בתיבת "תרגום" (ראו למטה).
★ לוח השיעורים — חומש: פרשת לך לך, "שני" (= העלייה השנייה) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים י"ח עד כ"ב — השיעור של היום השלישי בחודש. תניא: סוף אגרת הקודש סימן כ"ה, מן המילה "וכמדומה" ועד "אמרי פי". המילה "קמב" שבאמצע איננה חלק מן הטקסט — זה מספר הדף בספר התניא (דף קמ"ב), שבו מסתיים השיעור. זה השיעור שאנו לומדים היום בתניא, ובו מסתיים סימן כ"ה.
★ "(המשך שיחת הנ"ל)" — זהו המשך הדברים שהובאו ברשומה של אתמול: שיחת אדמו"ר הרש"ב במוצאי שבת פרשת לך לך תרנ"א. אתמול שמענו את העיקרון — אדמו"ר הזקן אמר "צריך לחיות עם הזמן", כלומר לחיות עם פרשת השבוע ועם פרשת היום. היום אדמו"ר הרש"ב מראה איך זה נראה בפועל: לכל פרשה יש "מצב רוח" משלה, ומי ש"חי" עם הפרשה מרגיש אותו.
★ "בראשית איז א פרייליכע סדרה" — "בראשית היא פרשה שמחה" — פרשת בראשית שמחה: בריאת העולם, האדם, גן עדן. "אפילו דער סוף איז ניט גאר אזוי געשמאק" — אף שסופה אינו כל כך נעים: בסוף הפרשה מסופר על קלקול בני האדם, ועל כך שה' מחליט למחות את האדם מעל פני האדמה.
★ "נח איז דער מבול" — "נח הוא המבול" — פרשת נח היא בעיקרה פרשת המבול, פרשה של חורבן וכאב. "אבער א פרייליכער סוף וואך" — אבל סוף השבוע שלה שמח: בסוף הפרשה נולד אברהם אבינו. כך גם ה"חיים" של השבוע: מתחילים בסיפור קשה, ומסיימים בבשורה טובה.
★ "די אמת פרייליכע וואך איז פרשת לך לך" — "השבוע השמח באמת הוא פרשת לך לך" — בשבוע של פרשת לך לך כל ימי השבוע "חיים" עם אברהם אבינו. ומי הוא אברהם? "הראשון שמסר נפשו על פרסום אלקות בעולם" — הוא לא הסתפק בכך שהכיר את הקב"ה בעצמו, אלא פעל שכל העולם יכיר אותו, ועמד על כך גם במחיר של מסירות נפש. על כך מספר רש"י כבר בפרשה שלנו (בראשית יא, כח), בשם מדרש אגדה: אברהם ניתץ את הצלמים של אביו תרח, ונמרוד השליך אותו לכבשן האש.
★ "און זיין מסירת נפש האט אברהם אבינו איבערגעגעבען בירושה צו אלע אידען" — "ואת מסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל היהודים" — מסירות הנפש איננה נחלתם של יחידי סגולה בלבד. היא ירושה — ויורש איננו צריך "להרוויח" את הירושה; היא שלו מעצם היותו בן. כך כל יהודי, כל אחד ואחת, נושא בתוכו את הכוח של אברהם אבינו למסור את נפשו על הקב"ה ועל פרסום אלקות. (וכך מבואר בתניא, בפרקים י"ח–י"ט, שהאהבה המסותרת שבלב כל יהודי היא ירושה לנו מן האבות.)
המסר ליום: היום אנו לומדים בחומש את מה שקורה אחרי המבול — נח יוצא מן התיבה, בונה מזבח ומקריב קרבנות, והקב"ה מבטיח שלא יביא עוד מבול ומברך את נח ובניו "פרו ורבו ומלאו את הארץ". זו בדיוק הדרך שמתאר אדמו"ר הרש"ב: "נח הוא המבול", אבל הפרשה הולכת ונעשית שמחה — היום מתחיל העולם החדש, ובסוף השבוע נולד אברהם אבינו. ומה שאנו לוקחים איתנו: גם כשהיום נפתח ב"מבול" — יש לחפש בו את ה"סוף שמח", ולזכור שכל אחד מאיתנו קיבל בירושה מאברהם אבינו את הכוח להאיר את העולם באלקות.
חומש עם רש״י
בראשית פרק ח׳ פסוק ט״ו
(טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְדִבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר.
★ היום, ג' מרחשון, ממשיכים את פרשת נח. אתמול הסתיים השיעור ב"יבשה הארץ" (פסוק יד): בכ"ז בחודש השני, שנה תמימה אחרי תחילת המבול, הארץ יבשה לגמרי. היום — היציאה מן התיבה, הקרבן הראשון של העולם החדש, והבטחת ה' שלא יביא עוד מבול.
★ שימו לב: הארץ כבר יבשה, ונח כבר הסיר את מכסה התיבה וראה ש"חרבו פני האדמה" (פסוק יג) — ובכל זאת הוא אינו יוצא. הוא ממתין עד שה' ידבר אליו.
★ מטרת הפסוק: לפתוח את הדיבור האלוקי שבו נח מקבל רשות — וציווי — לצאת מן התיבה.
★ מילות מפתח: "וַיְדַבֵּר" (אונקלוס: "וּמַלִּיל"); "אֱלֹהִים" — אונקלוס מתרגם "יְיָ".
★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לד, ד) נאמר: נח לא נכנס לתיבה אלא ברשות — "בא אתה וכל ביתך אל התבה" (ז, א) — ולכן גם לא יצא ממנה אלא ברשות — "צא מן התבה". ורבי יהודה ברבי אלעאי אמר שם: אילו הייתי שם — הייתי שובר את התיבה ויוצא; אבל נח, שנכנס ברשות, חיכה לצאת ברשות.
★ המסר ליום: גם כשהמציאות "אומרת" שאפשר כבר לצאת — היהודי מחכה לדבר ה'. ההחלטות הגדולות בחיים, הכניסה והיציאה, נעשות על פי הוראת התורה, ולא רק על פי מה שנראה לעיניים.
בראשית פרק ח׳ פסוק ט״ז
(טז) צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: צֵא מִן הַתֵּבָה — אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ, וּבָנֶיךָ וּנְשׁוֹת בָּנֶיךָ אִתָּךְ.
★ זהו תוכן הדיבור: "צא מן התבה". לפני יותר משנה נאמר לנח "בא אתה וכל ביתך אל התבה" (ז, א); עכשיו — "צא".
★ שימו לב לסדר: בכניסה לתיבה נאמר "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (ו, יח) — הגברים לחוד והנשים לחוד. כאן הסדר משתנה: "אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך" — כל איש עם אשתו. רש"י יבאר את משמעות השינוי.
★ מטרת הפסוק: לצוות את נח ובני ביתו לצאת מן התיבה ולחזור לחיים רגילים על פני האדמה.
★ מילות מפתח: "צֵא" (אונקלוס: "פּוּק"); "הַתֵּבָה" (אונקלוס: "תֵּבוֹתָא"); "אִתָּךְ" — איתך, עמך (אונקלוס: "עִמָּךְ").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) נאמר: "שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו: כלב, ועורב, וחם". כלומר: האיסור שחל על באי התיבה היה ממשי, ומי שעבר עליו נענש. עכשיו, עם היציאה, האיסור מותר.
★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניות לשיחות קודש מצוינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק כה, עמ' 28), ששואלת מדוע נח היה צריך ציווי מיוחד כדי לצאת מן התיבה; והביאור — שבתיבה היה "מעין ימות המשיח" (ראו להלן).
★ המסר ליום: "צא מן התבה" — יש זמן להיות בתוך התיבה, מוגן ומבודל מן העולם, ויש זמן לצאת ממנה ולבנות את העולם. גם היציאה היא ציווי של ה', לא פחות מן הכניסה.
אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וְגוֹ' • אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, כָּאן הִתִּיר לָהֶם תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: מדוע הפסוק מונה את היוצאים בסדר שונה מן הסדר שבו נכנסו? בכניסה (ו, יח; ז, ז) — "אתה ובניך" ואחר כך "ואשתך ונשי בניך": הגברים לבד והנשים לבד. ביציאה — "אתה ואשתך": כל איש עם אשתו.
★ רש"י משיב: "איש ואשתו — כאן התיר להם תשמיש המטה". כפי שלמדנו ביום שני ברש"י (ז, ז), בתיבה נאסרו בתשמיש המטה, "מפני שהעולם שרוי בצער". עכשיו, כשהצער נגמר והעולם חוזר לחיים, הסדר החדש — איש ליד אשתו — מבטא את ההיתר.
★ ההוראה העולה מכאן: בשעה שהעולם בצער, אין זה זמן לשמחה ולהנאה פרטית; כשהצער חולף — חוזרים לבנות את הבית ואת המשפחה.
★ המסר ליום: גם הדרך שבה התורה מונה אנשים — מי ליד מי — מלמדת דין והוראה. אין בתורה פרט סתמי.
ביאור ההפניה: השאלה שבשיחה (לקוטי שיחות חלק כה, עמוד 28): המבול נגמר והארץ יבשה — מדוע היה צורך בציווי מיוחד, "צא מן התבה"? הלא מובן מאליו שנח ייצא! והביאור: בתיבה היה "מעין ימות המשיח" — כלומר: בתוך התיבה חיו יחד כל מיני בעלי החיים — טורפים ונטרפים — בשלום, מעין הנבואה על ימות המשיח: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו). ממצב נעלה כזה לא יוצאים ביוזמה עצמית, אלא רק כשה' מצווה.
★ המסר ליום: גם כשאדם נמצא במצב רוחני נעלה — "בתוך התיבה" — תפקידו לצאת ממנו אל העולם, כשה' מצווה עליו, ולהביא את ה"מעין ימות המשיח" אל תוך העולם עצמו.
בראשית פרק ח׳ פסוק י״ז
(יז) כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ מִכָּל־בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר — בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ — הוֹצֵא אִתְּךָ, וְיִשְׁרְצוּ בָּאָרֶץ, וְיִפְרוּ וְיִרְבּוּ עַל הָאָרֶץ.
★ המשך הציווי: לא רק נח ובני ביתו יוצאים, אלא כל בעלי החיים שבתיבה. נח, שאסף אותם והחזיק אותם שנה שלמה, אחראי גם להוציא אותם.
★ "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" — חזרה על ברכת הבריאה: "פרו ורבו ומלאו את המים בימים, והעוף ירב בארץ" (א, כב). העולם מתחיל מחדש, וגם בעלי החיים מקבלים מחדש את הברכה.
★ מטרת הפסוק: להעביר לנח את האחריות על הוצאת בעלי החיים, ולחדש עליהם את ברכת פרו ורבו.
★ מילות מפתח: "הַיְצֵא" — הוצא (אונקלוס: "אַפֵּיק"); כאן יש כתיב וקרי — רש"י יבאר; "וְשָׁרְצוּ" — יתרבו כשרצים, בשפע (אונקלוס: "וְיִתְיַלְּדוּן", ויוולדו); "וּפָרוּ וְרָבוּ" (אונקלוס: "וְיִפְשׁוּן וְיִסְגּוֹן").
★ מדרש: על טורח הטיפול בבעלי החיים בתיבה מסופר בגמרא (סנהדרין קח, ב): שם בן נח אמר לאליעזר עבד אברהם: "צערא רבה הוה לן בתיבותא" — צער גדול היה לנו בתיבה: בעלי חיים שדרכם לאכול ביום — האכלנום ביום, ושדרכם לאכול בלילה — האכלנום בלילה. נח ובניו לא ישנו כמעט כל השנה. עכשיו, עם היציאה, מסתיימת עבודה זו.
★ המסר ליום: נח לא רק "ניצל" במבול; הוא שמר על כל הבריאה, והוא שמוציא אותה אל העולם החדש. כך כל אדם אחראי לא רק על עצמו, אלא גם על מה שהופקד בידו.
הַוְצֵא • "הוֹצֵא" כְּתִיב, "הַיְצֵא" קְרִי. "הַיְצֵא", אֱמֹר לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ. "הוֹצֵא", אִם אֵינָם רוֹצִים לָצֵאת, הוֹצִיאֵם אַתָּה.
וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ • וְלֹא בַּתֵּבָה, מַגִּיד שֶׁאַף הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף נֶאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "הַוְצֵא": הקושי — המילה נכתבת בתורה בצורה אחת ונקראת בצורה אחרת. ה"כתיב" (כפי שהמילה כתובה בספר התורה) — "הוֹצֵא", בוי"ו; וה"קרי" (כפי שקוראים אותה) — "הַיְצֵא", ביו"ד. (בדיבור המתחיל מודפסת המילה בצורה משולבת — "הַוְצֵא": אותיות הכתיב בניקוד הקרי.) רש"י מלמד ששתי הצורות באות ללמד: "הַיְצֵא" — "אמור להם שיצאו": תחילה, די בכך שתאמר להם לצאת; "הוֹצֵא" — "אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה": ואם יסרבו — הוצא אותם בעצמך.
★ ואפשר להבין מדוע עלולים היו בעלי החיים לסרב לצאת: בתיבה היו מוגנים ומקבלים מזון בלי טורח; בחוץ — עולם שומם, שעוד צריך לבנותו מחדש.
★ "וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ": הקושי — מה בא הכתוב להדגיש במילה "בארץ"? רש"י: "ולא בתבה" — מכאן "מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש" בתיבה. האיסור שחל על נח ובני ביתו (רש"י לעיל ז, ז ופסוק טז) חל גם על בעלי החיים; רק עכשיו, "בארץ", הם חוזרים לפרות ולרבות.
★ המסר ליום: "אמור להם שיצאו — ואם אינם רוצים, הוציאם אתה". יש מצבים שבהם די במילה טובה, ויש מצבים שבהם צריך "להוציא" את הזולת מן המקום הנוח שלו. מי שאחראי — לפעמים צריך לעזור לאחרים לצאת אל העולם, גם כשקשה להם.
בראשית פרק ח׳ פסוק י״ח
(יח) וַיֵּצֵא־נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְיָצָא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשׁוֹת בָּנָיו אִתּוֹ.
★ נח מקיים את הציווי ויוצא מן התיבה, ועמו כל משפחתו — שמונה נפשות.
★ שימו לב: ה' אמר "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" — איש עם אשתו (כפירוש רש"י בפסוק טז). אבל בפועל נאמר "ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו" — הגברים לחוד והנשים לחוד, כמו בכניסה. נח לא מיהר לחזור לחיי משפחה רגילים; כפי שיפרש רש"י בהמשך (ט, ט), "היה נח דואג לעסוק בפריה ורביה", עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת עוד את העולם.
★ מטרת הפסוק: לספר שנח קיים את הציווי ויצא — ולרמוז, בסדר המילים, על החשש שעדיין היה בלבו.
★ מילות מפתח: "וַיֵּצֵא" (אונקלוס: "וּנְפַק"); "וּבָנָיו" (אונקלוס: "וּבְנוֹהִי"); "וְאִשְׁתּוֹ" (אונקלוס: "וְאִתְּתֵהּ"); "אִתּוֹ" (אונקלוס: "עִמֵּהּ").
★ מקור: את חששו של נח מרגיעה שבועת ה', שעליה אומר הנביא (ישעיה נד, ט): "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ". השבועה הזאת נאמרת בפסוקים הבאים (כא–כב), ורש"י יבאר שם כיצד "כפל הדבר לשבועה".
★ המסר ליום: גם אחרי שהסכנה חלפה, נשארים בלב רושם ופחד. נח לא "מחק" את מה שעבר עליו — אלא פנה אל ה', בנה מזבח, וביקש הבטחה לעתיד. כך מתמודדים עם משבר: לא בהדחקה, אלא בפנייה אל ה'.
בראשית פרק ח׳ פסוק י״ט
(יט) כָּל־הַחַיָּה כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף — כָּל הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ — לְפִי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.
★ אחרי נח ומשפחתו, יוצאים בעלי החיים: חיה, רמש ועוף — כל סוג לחוד, "למשפחותיהם".
★ "למשפחותיהם" — לא בערבוביה, אלא בסדר: כל מין עם מינו. רש"י יבאר שהסדר הזה הוא תוצאה של "קבלה" שקיבלו על עצמם.
★ מטרת הפסוק: לספר שגם בעלי החיים יצאו — ושיצאו כשהם מסודרים לפי מיניהם, מוכנים ליישב את העולם מחדש.
★ מילות מפתח: "הָרֶמֶשׂ" — בעלי החיים הקטנים הנעים על הארץ (אונקלוס: "רִחֲשָׁא"); "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם" — לפי מיניהם (אונקלוס: "לְזַרְעֲיָתְהוֹן", לזרעיותיהם, לפי מוצאם); "יָצְאוּ" (אונקלוס: "נְפָקוּ").
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, א) נאמר שבדור המבול הרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה — קלקלו את הסדר שבבריאה; וכך פירש רש"י בפרשת בראשית (ו, יב): "אף הבהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". בתיבה תוקן קלקול זה: כל מין שמר על עצמו, ויצא "למשפחותיהם".
★ המסר ליום: העולם החדש נבנה על סדר — כל דבר במקומו ובגבולו. גם בחיי האדם: התיקון מתחיל בכך שכל דבר חוזר למקומו הנכון.
לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם • קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עַל־מְנַת לְדָּבֵק בְּמִינָן.
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: מה בא הכתוב ללמד במילה "למשפחותיהם"? וכי היה עולה על הדעת שיצאו בצורה אחרת? רש"י: "קבלו עליהם על מנת לדבק במינן" — היציאה "למשפחותיהם" אינה רק תיאור של סדר היציאה, אלא התחייבות: בעלי החיים יצאו מן התיבה על מנת להידבק כל אחד במינו בלבד, ולא להתערב עוד במין אחר — כפי שהיה בדור המבול.
★ כך נסגר מעגל: הקלקול של "כל בשר השחית את דרכו" (ו, יב) כלל גם את בעלי החיים, שנזקקו לשאינם מינם. היציאה "למשפחותיהם" היא התיקון של אותו קלקול.
★ ⚠ הניקוד בסריקה: "לְדָּבֵק" (שווא תחת הלמ"ד); הניקוד הרגיל — "לִדָּבֵק". הועתק כפי שמופיע בסריקה.
★ המסר ליום: "קבלו עליהם" — אפילו בעלי החיים, ביציאתם לעולם חדש, "קיבלו על עצמם" שמירת גבולות. התחלה חדשה דורשת קבלה חדשה: החלטה ברורה מה מותר ומה אסור.
בראשית פרק ח׳ פסוק כ׳
(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל ׀ הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָנָה נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וְלָקַח מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ.
★ המעשה הראשון של נח בעולם החדש: לא בניית בית, לא נטיעה — אלא בניית מזבח והקרבת קרבנות לה'. זה המזבח הראשון שנזכר בתורה במפורש.
★ "מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור" — מבעלי החיים הטהורים, שמהם נכנסו לתיבה "שבעה שבעה" (ז, ב–ג). רש"י מבאר שזו הייתה מטרת הכנסתם בשבעות.
★ מטרת הפסוק: לספר על הודיית נח לה' — ולהכין לתגובת ה' בפסוק הבא: "וירח ה' את ריח הניחח".
★ מילות מפתח: "מִזְבֵּחַ" (אונקלוס: "מִדְבְּחָא"); "הַטְּהֹרָה" — הכשרה לקרבן (אונקלוס: "דַכְיָא", הנקייה); "וַיַּעַל עֹלֹת" — הקריב קרבנות עולה, שנשרפים כולם על המזבח (אונקלוס: "וְאַסֵּיק עֲלָוָן").
★ מקור: הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ב, ב) כותב שמקום המזבח בבית המקדש מכוון ביותר, ושבו הקריב אדם הראשון קרבן, ובו הקריבו קין והבל, "ובו הקריב נח כשיצא מן התיבה", ובו בנה אברהם את המזבח שעקד עליו את יצחק.
★ המסר ליום: כשנח יצא לעולם חרב, הדבר הראשון שעשה היה להודות לה'. כך גם בכל בוקר — "מודה אני" לפני כל דבר אחר; וכך בכל התחלה חדשה — קודם מזבח, ואחר כך הבית.
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה • אָמַר: לֹא צִוָּה לִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַכְנִיס מֵאֵלּוּ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אֶלָּא כְּדֵי לְהַקְרִיב קָרְבָּן מֵהֶם (בראשית רבה, פרשה כ"ו ופרשה ל"ד).
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: מנין ידע נח להקריב קרבן? הוא לא נצטווה על כך! רש"י משיב: נח הסיק זאת בעצמו — "אמר: לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה שבעה, אלא כדי להקריב קרבן מהם". מן הטמאים נכנסו לתיבה רק זוג אחד, ומן הטהורים — שבעה זוגות (ז, ב). נח הבין: אם ה' ציווה להכניס מן הטהורים יותר מן הנדרש לקיום המין — סימן שרצונו שיקריבו מהם קרבנות.
★ כך מבואר גם מדוע "ויקח מכל הבהמה הטהורה" — דווקא מן הטהורות, שמהן היה "עודף".
★ המסר ליום: נח הבין את רצון ה' מתוך הציווי עצמו, גם במה שלא נאמר במפורש. עבודת ה' אמיתית אינה רק עשיית המינימום שנצטווינו, אלא הקשבה ל"כוונה" שמאחורי הציווי — והוספה מתוך אהבה.
בראשית פרק ח׳ פסוק כ״א
(כא) וַיָּרַח יְהוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהֵרִיחַ ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ (וְקִבֵּל אֶת הַקָּרְבָּן בְּרָצוֹן), וְאָמַר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אוֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בִּגְלַל הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו; וְלֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
★ תגובת ה' לקרבן של נח: "וירח ה' את ריח הניחח". ה' אינו "מריח" כמו אדם; הלשון באה לבטא שהקרבן התקבל ברצון — "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (כלשון רש"י בפרשת ויקרא א, ט).
★ ובעקבות הקרבן — הבטחה: "לא אסף לקלל עוד את האדמה... ולא אסף עוד להכות את כל חי". הנימוק מפתיע: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" — דווקא משום שהאדם חלש ונוטה לחטוא מילדותו, ה' לא ישפוט אותו שוב בחומרה כזו.
★ מטרת הפסוק: לספר שה' קיבל את קרבן נח, ונשבע שלא יביא עוד מבול לכלות את כל החי.
★ מילות מפתח: "וַיָּרַח" — הריח, כלומר קיבל ברצון (אונקלוס: "וְקַבִּיל יְיָ בְּרַעֲוָא", וקיבל ה' ברצון); "הַנִּיחֹחַ" — ריח של נחת רוח; "אֶל לִבּוֹ" (אונקלוס: "בְּמֵימְרֵהּ", במאמרו); "לֹא אֹסִף" — לא אוסיף (אונקלוס: "לָא אוֹסֵף"); "יֵצֶר" — הנטייה, התאווה (אונקלוס: "יִצְרָא"); "מִנְּעֻרָיו" — מילדותו (אונקלוס: "מִזְּעִירֵהּ", מקטנותו).
★ מדרש: בגמרא (סנהדרין צא, ב) מסופר שאנטונינוס שאל את רבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם — משעת יצירה (כשהוא עובר) או משעת יציאה (כשנולד)? רבי השיב תחילה "משעת יצירה", ואנטונינוס הקשה: אם כן היה העובר בועט במעי אמו ויוצא! הודה לו רבי, ולמד מן הפסוק "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד, ז) — משעת היציאה. וזה כדברי רש"י כאן: "משננער לצאת ממעי אמו".
★ ביאור בדרך חב"ד: בתניא (פרק א) מבואר שבכל יהודי שתי נפשות — נפש אלוקית ונפש הבהמית. ועל פי חז"ל (קהלת רבה ד, יג), היצר הרע קודם ליצר הטוב שלוש עשרה שנה: הוא בא לאדם מלידתו, והיצר הטוב — בהגיעו לגיל מצוות. לכן עבודת החינוך מתחילה מן הילדות: כבר "מנעוריו" צריך האדם ללמוד להתגבר — כפי שמוסיף בעל הטורים להלן.
★ המסר ליום: ה' אינו מצפה מן האדם להיות מלאך. הוא יודע ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ובכל זאת — ודווקא משום כך — הוא מקבל ברצון כל "ריח ניחוח" של עבודה טובה שהאדם מביא.
מִנְּעֻרָיו • "מִנְּעָרָיו" כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ, נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרַע.
לֹא אֹסִף • "וְלֹא־אֹסִף". כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה, הוּא שֶׁכָּתוּב (ישעיה נד) "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ", וְלֹא מָצִינוּ בָּהּ שְׁבוּעָה אֶלָּא זוֹ, שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו, וְהִיא שְׁבוּעָה, וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף לו).
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "מִנְּעֻרָיו": הקושי — "נעורים" הם גיל הנערות; האם עד אז אין לאדם יצר הרע? רש"י מדייק בכתיב: המילה נכתבת בלי וי"ו — "מִנְּעָרָיו", שאפשר לקרוא אותה גם מלשון "ננער", התנער ויצא. ומכאן: "משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע" — מרגע הלידה, כשהתינוק "מתנער" ויוצא מבטן אמו, כבר יש בו יצר הרע. וזה כדעת רבי בגמרא (סנהדרין צא, ב) שהבאנו לעיל.
★ "לֹא אֹסִף": הקושי — מדוע חוזר הכתוב פעמיים על "לא אסף": "לא אסף לקלל עוד את האדמה", ושוב "ולא אסף עוד להכות"? רש"י: "כפל הדבר לשבועה" — כפילות הדיבור היא לשון שבועה. והראיה: הנביא ישעיה (נד, ט) אומר בשם ה': "אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ" — ה' "נשבע" שלא יביא עוד מבול. והיכן נשבע? "ולא מצינו בה שבועה אלא זו, שכפל דבריו, והיא שבועה". וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו, א): "לאו ולאו — שבועה; הן והן — שבועה".
★ המסר ליום: "שכפל דבריו והיא שבועה" — דבר שאומרים פעמיים מתוך כוונה, הופך להתחייבות. כך גם בהחלטות טובות: כשאדם חוזר על קבלה טובה ומאשר אותה שוב, היא נעשית חזקה ויציבה.
בראשית פרק ח׳ פסוק כ״ב
(כב) עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל עוֹד הָאָרֶץ קַיֶּמֶת — זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה — לֹא יִשְׁבְּתוּ (לֹא יִפָּסְקוּ).
★ סיום הפרק: ה' מבטיח שסדרי הטבע — עונות השנה ומחזור היום והלילה — לא ייפסקו עוד. במבול נעצר הכל; מעתה העולם יתנהג בקביעות.
★ שימו לב: הפסוק מונה שישה "עתים" — זרע, קציר, קור, חום, קיץ, חורף — ורש"י יבאר שכל אחד מהם הוא שני חודשים, וביחד — שנה שלמה.
★ מטרת הפסוק: להשלים את הבטחת ה' — לא רק שלא יביא מבול, אלא שסדר העולם עצמו יעמוד ולא ישבות.
★ מילות מפתח: "עֹד" — כל עוד (אונקלוס: "עוֹד"); "זֶרַע" (אונקלוס: "זְרוֹעָא"); "וְקָצִיר" (אונקלוס: "וַחֲצָדָא"); "וְקֹר וָחֹם" (אונקלוס: "וְקוֹרָא וְחוֹמָא"); "וָחֹרֶף" (אונקלוס: "וְסִתְוָא", סתיו); "לֹא יִשְׁבֹּתוּ" — לא ייפסקו (אונקלוס: "לָא יִבְטְלוּן").
★ מדרש: רש"י מביא מבראשית רבה (פרשה כה ופרשה לד) ש"יום ולילה לא ישבתו" מלמד שבימי המבול "שבתו" — לא שימשו המזלות, ולא ניכר בין יום ללילה. ובמדרש (בראשית רבה לא, יא) מסופר שבתיבה הייתה מרגלית, ולפי אורה ידע נח מתי יום ומתי לילה (וראו רש"י על ו, טז: "צהר — יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם").
★ קשר ליום: לפי רש"י, "חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו — זרע". היום, ג' מרחשון, אנחנו בדיוק בעונת הזריעה. ובעוד ימים ספורים, בז' במרחשון, מתחילים בארץ ישראל לבקש בתפילה "ותן טל ומטר לברכה" — הגשמים שהזרע זקוק להם.
★ המסר ליום: "עד כל ימי הארץ... לא ישבתו" — סדר הטבע הקבוע הוא עצמו הבטחה של ה'. כל זריחה, כל עונה שמתחלפת, היא קיום של השבועה לנח. מה שנראה "טבעי" ומובן מאליו — הוא חסד ה' המתחדש בכל יום.
עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ וְגוֹ' לֹא יִשְׁבֹּתוּ • ו' עִתִּים הַלָּלוּ, שְׁנֵי חֳדָשִׁים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו, זֶרַע. חֲצִי כִּסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט, קוֹר וְכוּ', בְּ'בָבָא מְצִיעָא' (דף קו:) (סְפָרִים אֲחֵרִים: "עֹד כָּל־יְמֵי", כְּלוֹמַר תָּמִיד, כְּמוֹ (במדבר יט) "עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ").
קֹר • קָשֶׁה מֵחֹרֶף.
חֹרֶף • עֵת זֶרַע שְׂעוֹרִים וְקִטְנִיוֹת, הַחֲרִיפִין לְהִתְבַּשֵּׁל מַהֵר. קֹר, הוּא חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן (מהרש"ל). קָצִיר, חֲצִי נִיסָן וְאִיָּר וַחֲצִי סִיוָן.
קַיִץ • הוּא זְמַן לְקִיטַת תְּאֵנִים וּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁים אוֹתָן בַּשָּׂדוֹת, וּשְׁמוֹ קַיִץ, כְּמוֹ (שמואל ב טז): "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכֹל הַנְּעָרִים".
וָחֹם • הוּא סוֹף יְמוֹת הַחַמָּה, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי, שֶׁהָעוֹלָם חַם בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא: 'שִׁלְהֵי קַיְטָא קָשֵׁי מִקַּיְטָא'.
וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ • מִכְּלָל שֶׁשָּׁבְתוּ כָּל יְמוֹת הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת, וְלֹא נִכַּר בֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה (בראשית רבה פרשה כ"ה ופרשה ל"ד).
לֹא יִשְׁבֹּתוּ • לֹא יִפָּסְקוּ כָּל אֵלֶּה מִלְּהִתְנַהֵג כְּסִדְרָן.
ביאור רש"י: שבעה דיבורים.
★ "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ... לֹא יִשְׁבֹּתוּ": רש"י מבאר שהפסוק מונה שש עונות — "ו' עתים הללו, שני חדשים לכל אחד ואחד" — יחד שנים עשר חודשים, כמבואר בגמרא (בבא מציעא קו, ב). כל עונה מתחילה באמצע חודש: "חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו — זרע; חצי כסלו וטבת וחצי שבט — קור" וכו'. ו"בספרים אחרים" (נוסח נוסף ברש"י) מבואר "עד כל ימי" — "כלומר תמיד", כמו "עוד טמאתו בו" (במדבר יט, יג), שפירושו: כל זמן שלא נטהר, הטומאה נמשכת.
★ "קֹר" ו"חֹרֶף": הקושי — מה ההבדל בין "קור" ל"חורף"? הרי החורף הוא העונה הקרה! רש"י: "קור — קשה מחורף": תקופת הקור החזקה (חצי שבט, אדר וחצי ניסן) באה אחרי החורף. ו"חורף" — כאן לא במובן "עונה קרה", אלא "עת זרע שעורים וקטניות, החריפין להתבשל מהר" — מלשון "חריף", ממהר: גידולים שמבשילים מהר. (לפי סדר זה, ה"חורף" הוא חצי כסלו, טבת וחצי שבט — ולכן, לפי התיקון, בתחילת דברי רש"י שבה מופיע "חצי כסלו וטבת וחצי שבט — קור" צריך לגרוס "חורף", וכך היא הגרסה בגמרא, בבא מציעא קו, ב.) ו"קציר" — "חצי ניסן ואייר וחצי סיון". (המילה "מהרש"ל" בסוגריים מציינת שתיקון זה בסדר העונות הוא על פי המהרש"ל, רבי שלמה לוריא.)
★ "קַיִץ": "זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות" — כלומר, ה"קיץ" אינו כאן שם כללי לעונה החמה, אלא שמו של פרי: תאנים מיובשות נקראות "קיץ", כמו שאמר ציבא לדוד: "והלחם והקיץ לאכול הנערים" (שמואל ב טז, ב). העונה נקראת על שם היבול שלה — חצי סיון, תמוז וחצי אב.
★ "וָחֹם": "סוף ימות החמה — חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר". ומה ההוכחה שסוף הקיץ חם יותר מאמצעו? "כמו ששנינו במסכת יומא (כט, א): 'שלהי קייטא קשי מקייטא'" — סוף הקיץ קשה (חם) מן הקיץ עצמו.
★ "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ": הקושי — וכי היה זמן שבו "שבתו" יום ולילה? רש"י: "מכלל ששבתו כל ימות המבול" — מן ההבטחה שלא ישבתו, אנו למדים שבזמן המבול שבתו: "שלא שמשו המזלות" — גרמי השמים לא פעלו כסדרם, "ולא ניכר בין יום ובין לילה".
★ "לֹא יִשְׁבֹּתוּ": "לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן" — ההבטחה אינה רק שהעונות יתקיימו, אלא שיתנהגו "כסדרן", בסדר קבוע ויציב.
★ המסר ליום: "חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו — זרע". אחרי החגים של תשרי, מרחשון הוא חודש של זריעה: זה הזמן לשתול את ההחלטות הטובות של ימי הדין והשמחה בתוך החיים הרגילים — כדי שבבוא העת יבוא ה"קציר".
בראשית פרק ט׳ פסוק א׳
(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבֵרֵךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וְאָמַר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ (הוֹלִידוּ יְלָדִים, וְהִתְרַבּוּ) וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.
★ פרק חדש — ועולם חדש. בסוף פרק ח הבטיח ה' "לא אסף עוד לקלל את האדמה" ו"עד כל ימי הארץ... לא ישבתו". עכשיו, אחרי ההבטחה שהעולם לא ייחרב עוד, ה' פונה אל נח ובניו ונותן להם ברכה וחוקים — כמו "חוקה" חדשה לעולם שאחרי המבול (פסוקים א–ז).
★ הלשון מזכירה במדויק את ברכת אדם וחוה ביום השישי: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (א, כח). נח הוא כעין "אדם הראשון" שני — ממנו ומבניו ייבנה כל המין האנושי מחדש.
★ מטרת הפסוק: לפתוח את הברכה והציווי לבני נח — ולהראות שהעולם החדש מתחיל, כמו העולם הראשון, בברכה של חיים ושל המשכיות.
★ מילות מפתח: "וַיְבָרֶךְ" (אונקלוס: "וּבָרִיךְ"); "פְּרוּ" — הולידו פרי, צאצאים (אונקלוס: "פּוּשׁוּ", מלשון "ופשו פרשיו" — התפשטו, התרבו); "וּרְבוּ" (אונקלוס: "וּסְגוּ", התרבו); "וּמִלְאוּ" (אונקלוס: "וּמְלוֹ").
★ מקור: בגמרא (סנהדרין נט, ב) נדון "פרו ורבו" שנאמר לבני נח: מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — "לישראל נאמרה ולא לבני נח". ורש"י יבאר בפסוק ז: "הראשונה לברכה, וכאן לציווי".
★ המסר ליום: אחרי חורבן — הדבר הראשון שה' נותן הוא ברכה. העולם אינו נבנה מחדש מתוך פחד ואבל, אלא מתוך "ויברך" — מתוך שמחה ואמונה בעתיד. גם אנחנו, כשמתחילים מחדש אחרי תקופה קשה, צריכים להתחיל מן הברכה.
בראשית פרק ט׳ פסוק ב׳
(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַמּוֹרָא (הַפַּחַד) מִכֶּם וְהָאֵימָה מִכֶּם יִהְיוּ עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, בְּכָל מַה שֶּׁרוֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם — בְּיֶדְכֶם הֵם נְתוּנִים.
★ בשנה שבתיבה, בעלי החיים היו תלויים בנח — הוא האכיל אותם ושמר עליהם. עכשיו, כשהם יוצאים אל העולם הפתוח ומתפזרים, ה' מבטיח לאדם שהחיות יפחדו ממנו: האדם לא יהיה טרף להן, אלא הן "בידכם נתנו".
★ גם זה המשך של סדר בריאת העולם: לאדם הראשון נאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה" (א, כח). אחרי המבול השליטה ממשיכה, אבל באופן אחר — כאן היא באה דרך "מורא וחתת", פחד ואימה.
★ מטרת הפסוק: להבטיח לנח ובניו, המעטים בעולם הריק, שבעלי החיים הרבים לא ישלטו בהם — ולהכין את ההיתר שבפסוק הבא, לאכול בשר.
★ מילות מפתח: "וּמוֹרַאֲכֶם" — הפחד מכם (אונקלוס: "וְדַחֲלַתְכוֹן"); "וְחִתְּכֶם" — האימה מכם (אונקלוס: "וְאֵימַתְכוֹן"); "תִּרְמֹשׂ" — תזחל, תנוע (אונקלוס: "תַרְחֵישׁ"); "בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (אונקלוס: "בְּיֶדְכוֹן יְהוֹן מסירין", בידיכם יהיו מסורים).
★ מדרש: בגמרא (שבת קנא, ב) נאמר: "תינוק בן יומו חי — אין צריך לשמרו מן החולדה (וכיוצא בה); עוג מלך הבשן מת — צריך לשמרו מן החולדה, שנאמר 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ' — כל זמן שאדם חי, מוראו מוטל על הבריות; כיון שמת — נתבטל מוראו". ושם עוד: "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה" — וזה יסוד דברי רש"י כאן ובפסוק ה.
★ המסר ליום: הכוח של האדם על הבריאה אינו בא מגודל גופו — תינוק בן יומו "מפחיד" יותר מעוג מלך הבשן המת. מה שמטיל מורא הוא החיים, הנשמה, ה"צלם אלקים" שבאדם. וכל זמן שהאדם חי כאדם ולא "נדמה כבהמה" — העולם מכיר במעלתו.
וְחִתְּכֶם • וְאֵימַתְכֶם, כְּמוֹ: "תִּרְאוּ חֲתַת" (איוב ו). וְאַגָּדָה: לְשׁוֹן חִיּוּת (סנהדרין צח שבת קנא), שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת, צָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה" — אֵימָתַי יִהְיֶה מוֹרַאֲכֶם עַל הַחַיּוֹת? כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם חַיִּים.
ביאור רש"י: דיבור אחד — ושני פירושים בו.
★ הקושי: "מוראכם" ברור — הפחד; אבל מה פירוש "חתכם", ומדוע צריך שתי מילים לאותו דבר?
★ א. פשוטו: "וחתכם" — "ואימתכם", כמו "תראו חתת ותיראו" (איוב ו, כא) — תראו דבר מבהיל ותפחדו. "חת" הוא לשון פחד ושבירת הלב.
★ ב. אגדה (מן הגמרא בסנהדרין ובשבת): "וחתכם" — "לשון חיות", מלשון "חי" (חַיּוּתְכֶם). כלומר: הפחד של בעלי החיים מן האדם תלוי בכך שהוא חי. הראיה: תינוק בן יום אחד — חלש מכל בריה — כל עוד הוא חי, אין צריך לשמור אותו מן העכברים; ואילו עוג מלך הבשן, הענק שבענקים, כשהוא מת — צריך לשמור את גופתו מן העכברים. ולכן "ומוראכם וחתכם" — "אימתי יהיה מוראכם על החיות? כל זמן שאתם חיים".
★ שימו לב: עוג מוזכר כאן לא במקרה — לפי חז"ל הוא ניצל מן המבול (כפי שלמדנו אתמול בבעל הטורים על "וישאר אך נח"). הוא ה"גדול" מכולם — ובכל זאת, בלי חיים אין לו מורא.
★ המסר ליום: "חתכם" — "חיותכם". מה שנותן לאדם כוח אינו גודל ולא עוצמה, אלא החיות הפנימית שבו. אדם חי — עם התלהבות, עם נשמה פועלת — "מטיל מורא" על כל המכשולים שבדרכו, גם אם הוא קטן כתינוק.
בראשית פרק ט׳ פסוק ג׳
(ג) כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל בַּעַל חַיִּים הָרוֹמֵשׂ (הַנָּע) — לָכֶם יִהְיֶה לְמַאֲכָל; כְּמוֹ שֶׁנָּתַתִּי (לְאָדָם הָרִאשׁוֹן) אֶת יֶרֶק הָעֵשֶׂב — נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַכֹּל.
★ זהו חידוש גדול: לאדם הראשון הותרו רק הצמחים — "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... לכם יהיה לאכלה" (א, כט). עכשיו, לראשונה, ה' מתיר לאדם לאכול בשר.
★ ההיתר בא בהקשר: נח טרח שנה שלמה בתיבה כדי להחיות את בעלי החיים. האדם הציל אותם — ומעתה הם "בידכם נתנו" (פסוק ב), והוא רשאי להשתמש בהם גם למאכל.
★ מטרת הפסוק: להתיר לבני נח אכילת בשר — ולהכין את ההגבלה שבפסוק הבא: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".
★ מילות מפתח: "רֶמֶשׂ" — כאן במובן הכללי: כל בעל חיים הנע (אונקלוס: "רִחֲשָׁא"); "הוּא חַי" (אונקלוס: "דְּהוּא חַי"); "לְאָכְלָה" — למאכל (אונקלוס: "לְמֵיכָל"); "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" (אונקלוס: "כִּירוֹק עִשְׂבָּא").
★ מקור: בגמרא (סנהדרין נט, ב): "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, שכתוב 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' — ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר 'כירק עשב נתתי לכם את כל'". ומשם מקור דברי רש"י.
★ המסר ליום: ההיתר לאכול בשר בא דווקא אחרי שהאדם הוכיח שהוא דואג לבעלי החיים. השליטה בעולם הגשמי ניתנת למי שמשתמש בה באחריות — ולמטרה: להעלות את הגשמי ולהשתמש בו לעבודת ה'.
לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה • (סנהדרין נט): שֶׁלֹּא הִרְשֵׁיתִי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן (לֶאֱכוֹל) בָּשָׂר, אֶלָּא יֶרֶק עֵשֶׂב, וְלָכֶם — כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שֶׁהִפְקַרְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, "נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל".
ביאור רש"י: דיבור אחד.
★ הקושי: מה פירוש "כירק עשב"? וכי הבשר דומה לירק? רש"י מבאר שזו השוואה של היתר: "שלא הרשיתי לאדם הראשון (לאכול) בשר, אלא ירק עשב" — לאדם הראשון הותרו רק הצמחים. ועכשיו — "ולכם", כמו שהפקרתי (התרתי לכל) לאדם הראשון את ירק העשב, כך "נתתי לכם את כל" — גם את הבשר.
★ נמצא ש"כירק עשב" אינו תיאור של הבשר, אלא של ההיתר: הבשר מותר לכם באותה מידה שהירק היה מותר לאדם הראשון.
★ המסר ליום: העולם "מתקדם" מדור לדור — מה שלא הותר לאדם הראשון, הותר לנח. אבל עם ההיתר באה גם אחריות חדשה: ההגבלות שבפסוקים הבאים (אבר מן החי, שפיכות דמים). ככל שניתן לאדם יותר כוח — כך נדרשת ממנו יותר זהירות.
בראשית פרק ט׳ פסוק ד׳
(ד) אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֲבָל בָּשָׂר כְּשֶׁנַּפְשׁוֹ — שֶׁהִיא דָּמוֹ — עוֹדֶנָּה בּוֹ (כְּשֶׁהַבְּהֵמָה עֲדַיִן חַיָּה), לֹא תֹאכְלוּ.
★ מיד אחרי ההיתר — באה ההגבלה: "אך". הבשר הותר, אבל לא כל דרך של אכילתו. אסור לקחת בשר מבעל חיים כשעדיין הוא חי.
★ "בנפשו דמו" — הדם הוא כאן ביטוי לחיות, ל"נפש" של הבעל חי, כמו שנאמר בתורה במקום אחר: "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג).
★ מטרת הפסוק: לקבוע לבני נח את האיסור לאכול "אבר מן החי" — אחת משבע מצוות בני נח.
★ מילות מפתח: "אַךְ" — אבל, רק (אונקלוס: "בְּרַם"); "בְּנַפְשׁוֹ" — בעוד נפשו, חיותו, בו (אונקלוס: "בְּנַפְשֵׁהּ"); "דָמוֹ" (אונקלוס: "דְּמֵהּ"); "לֹא תֹאכֵלוּ" (אונקלוס: "לָא תֵכְלוּן").
★ מקור: בגמרא (סנהדרין נט, א) נלמד מפסוק זה איסור אבר מן החי לבני נח. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה א): "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון... הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' — נמצאו שבע מצוות".
★ המסר ליום: גם בתוך ההיתר יש גבול. האדם רשאי ליהנות מן העולם, אבל לא באכזריות ולא "בבולמוס" — לא לחטוף את הבשר כשהבהמה עוד חיה. ההגבלה הזו מחנכת את האדם לרחמנות ולשליטה בתאוותיו.
בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ • אָסַר לָהֶם אֵבֶר מִן הַחַי, כְּלוֹמַר כָּל זְמַן שֶׁנַּפְשׁוֹ בּוֹ, לֹא תֹאכְלוּ הַבָּשָׂר.
בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ • בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ.
בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹאכֵלוּ • הֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי, וְאַף "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" הֲרֵי דָּם מִן הַחַי.
ביאור רש"י: שלושה דיבורים.
★ "בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ": רש"י קובע את עיקר הפסוק — "אסר להם אבר מן החי": כל זמן שהנפש (החיות) בבעל החי, אסור לאכול מבשרו. אין הכוונה לאסור את הדם עצמו (כפי שנאסר לישראל), אלא את הבשר הנלקח מבעל חי.
★ "בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ": ביאור המילים — "בעוד נפשו בו". המילה "בנפשו" פירושה "בזמן שנפשו בתוכו", ו"דמו" — הדם, שהוא הנפש, עוד נמצא בו.
★ "בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹאכֵלוּ": רש"י קורא את הפסוק פעמיים, בשני צירופים: (א) "בשר בנפשו לא תאכלו" — "הרי אבר מן החי": בשר שנלקח בעודו חי; (ב) "בנפשו דמו לא תאכלו" — "הרי דם מן החי": גם הדם שנלקח מבעל חי בעודו חי — אסור. נמצא שבפסוק אחד יש שני איסורים.
★ המסר ליום: רש"י מלמד לקרוא את הפסוק בעיון, ולמצוא בו יותר ממשמעות אחת. כך בכל התורה — כל מילה נושאת הוראה; וכשקוראים שוב — מגלים עוד.
בראשית פרק ט׳ פסוק ה׳
(ה) וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל־חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: אַךְ אֶת דִּמְכֶם — אֶת דַּם נַפְשׁוֹתֵיכֶם — אֲנִי אֶדְרֹשׁ (אֶתְבַּע): מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם — מִיַּד אִישׁ (שֶׁהוּא כְּ)אָחִיו — אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
★ אחרי ההיתר לקחת חיי בעלי חיים — באה ההדגשה ההפוכה: חיי האדם אינם הפקר. "אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה", דם האדם — ה' דורש אותו מכל מי שפוגע בו.
★ הפסוק מונה את כל מי שעלול לשפוך דם אדם, ואת כולם ה' "דורש": את האדם עצמו (השופך את דמו), את החיה, את הרוצח במזיד, ואת ההורג בשוגג. רש"י יפרט כל חלק.
★ מטרת הפסוק: לקבוע את קדושת חיי האדם — האיסור לרצוח, והאיסור לפגוע בעצמו — כיסוד לעולם שאחרי המבול, שנחרב בגלל "ותמלא הארץ חמס" (ו, יא).
★ מילות מפתח: "וְאַךְ" (אונקלוס: "וּבְרַם"); "דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" — דם נפשותיכם (אונקלוס: "דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן"); "אֶדְרֹשׁ" — אתבע, אדרוש דין (אונקלוס: "אֶתְבַּע"); "אִישׁ אָחִיו" (אונקלוס: "גְּבַר דְּיֵשׁוֹד יָת דְּמָא דַאֲחוּהִי", אדם ששופך את דם אחיו).
★ מדרש: בגמרא (בבא קמא צא, ב) למדו מפסוק זה שאסור לאדם לחבול בעצמו: "'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' — אמר רבי אלעזר: מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם". ובגמרא (שבת קנא, ב): "אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר 'נמשל כבהמות נדמו'" — וזה מקור רש"י על "מיד כל חיה".
★ המסר ליום: האדם אינו "בעל הבית" על חייו. הגוף והחיים הם פיקדון שה' נתן לו, וה' דורש אותם — גם מן האדם עצמו. לכן חובה לשמור על הבריאות, ואסור לפגוע בגוף — גם לא "רק בעצמי".
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם • אַף־עַל־פִּי שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם נְטִילַת נְשָׁמָה בִּבְהֵמָה, "אֶת דִּמְכֶם אֶדְרֹשׁ" מֵהַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ.
לְנַפְשֹׁתֵיכֶם • אַף הַחוֹנֵק עַצְמוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּם.
מִיַּד כָּל חַיָּה • לְפִי שֶׁחָטְאוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְהֻפְקְרוּ לְמַאֲכַל חַיּוֹת רָעוֹת לִשְׁלֹט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט): "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר עֲלֵיהֶן אֶת הַחַיּוֹת.
וּמִיַּד הָאָדָם • מִיַּד הַהוֹרֵג בְּמֵזִיד וְאֵין עֵדִים, אֲנִי אֶדְרֹשׁ.
מִיַּד אִישׁ אָחִיו • מִיַּד (מִי) שֶׁהוּא אוֹהֵב לוֹ כְּאָח וַהֲרָגוֹ שׁוֹגֵג, אֲנִי אֶדְרֹשׁ אִם לֹא יִגְלֶה וִיבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנוֹ לִמָּחֵל, שֶׁאַף הַשּׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. וְאִם אֵין עֵדִים לְחַיְּבוֹ גָּלוּת, וְהוּא אֵינוֹ נִכְנָע, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" בְּמַסֶּכֶת 'מַכּוֹת': הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְזַמְּנָן לְפוּנְדָּק אֶחָד וְכוּ'.
ביאור רש"י: חמישה דיבורים.
★ "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם": "אך" — לשון מיעוט והסתייגות: אמנם "התרתי לכם נטילת נשמה בבהמה" (פסוקים ג–ד), אבל "את דמכם" — דם עצמכם — "אדרש מהשופך דם עצמו". הפסוק אוסר על האדם לאבד את עצמו לדעת ולחבול בגופו.
★ "לְנַפְשֹׁתֵיכֶם": הקושי — כבר נאמר "דמכם", ומה מוסיף "לנפשותיכם"? רש"י: "אף החונק עצמו, אף על פי שלא יצא ממנו דם". "דמכם" לבדו היה מלמד רק על מי ששופך דם; "לנפשותיכם" מלמד שהאיסור הוא על נטילת הנפש בכל דרך.
★ "מִיַּד כָּל חַיָּה": הקושי — וכי חיה היא בת דעת, שאפשר "לדרוש" ממנה ולהעניש אותה? רש"י: בדור המבול, כשהאנשים חטאו, "הופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן" — כי האדם שחוטא "נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג), ושוב אין לחיות מורא ממנו (כמו שלמדנו בפסוק ב). "לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות" — ה' מזהיר שמעתה לא יופקר דם האדם לחיות, ואם חיה תהרוג אדם — ה' ידרוש את דמו ממנה.
★ "וּמִיַּד הָאָדָם": "מיד ההורג במזיד ואין עדים" — אם יש עדים, בית הדין ימית אותו (כמבואר בפסוק הבא). כאן מדובר במקרה שבית הדין אינו יכול לשפוט — ואז "אני אדרש": ה' בעצמו יעניש.
★ "מִיַּד אִישׁ אָחִיו": כאן מדובר בהורג בשוגג — "מי שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג". גם הוא אינו פטור: "אני אדרש אם לא יגלה ויבקש על עונו למחול, שאף השוגג צריך כפרה" — וכפרתו בגלות לעיר מקלט. ואם אין עדים לחייבו גלות "והוא אינו נכנע" (אינו מקבל על עצמו לגלות מעצמו) — "הקדוש ברוך הוא דורש ממנו". רש"י מביא את דרשת חז"ל במסכת מכות (י, ב) על הפסוק "והאלהים אנה לידו" (שמות כא, יג): "הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד" — מי שהרג במזיד ומי שהרג בשוגג, ושניהם בלי עדים. ההורג בשוגג נופל מן הסולם על ההורג במזיד והורגו — בפני עדים; וכך זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה.
★ המסר ליום: אין "מקרה" אצל ה'. גם מה שנראה כתאונה מכוונת מלמעלה, וגם שגגה דורשת תיקון ותשובה. אדם שפגע באחר — גם בלי כוונה — אל לו לומר "לא אשם"; עליו לבקש מחילה ולתקן.
בראשית פרק ט׳ פסוק ו׳
(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דַּם אָדָם — עַל יְדֵי אָדָם (בֵּית דִּין, בְּעֵדִים) יִשָּׁפֵךְ דָּמוֹ; כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה (ה') אֶת הָאָדָם.
★ בפסוק הקודם נאמר שה' "דורש" את דם האדם — כשאין עדים. כאן נקבע העונש בידי אדם: מי שרצח, ויש עדים — בית הדין ימיתו. זהו הבסיס למערכת משפט בעולם שאחרי המבול: העולם לא יהיה עוד "מלא חמס", כי יש דין ויש דיין.
★ והנימוק — אחד המשפטים היסודיים בתורה: "כי בצלם אלהים עשה את האדם". הרוצח אינו פוגע רק בבן אדם, אלא, כביכול, בצלם האלוקי שבו.
★ מטרת הפסוק: לקבוע את עונש הרוצח בידי בית דין — ולבאר מדוע חיי אדם יקרים כל כך.
★ מילות מפתח: "שֹׁפֵךְ" (אונקלוס: "דְּיֵשׁוֹד", ששופך); "בָּאָדָם" — לפי רש"י ואונקלוס: על ידי אדם, בבית דין ובעדים (אונקלוס: "בְּסָהֲדִין עַל מֵימַר דַּיָּנַיָּא", בעדים על פי הדיינים); "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (אונקלוס: "בְּצַלְמָא דַיְיָ").
★ משנה: במסכת אבות (ג, יד) אומר רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'". ובגמרא (סנהדרין נז, ב) דרש רבי ישמעאל "שופך דם האדם באדם" — "איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה עובר שבמעי אמו": בן נח מצווה גם על הריגת עובר.
★ ביאור בדרך החסידות: בתניא (פרק ב) מבואר ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". ה"צלם אלקים" אינו רק משל — יש באדם ניצוץ אלוקי ממשי, ולכן כל אדם הוא עולם שלם, ואין לשום אדם רשות לפגוע בו.
★ המסר ליום: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" — כשאנו פוגשים אדם, אנחנו פוגשים "צלם אלקים". הכבוד לזולת אינו נימוס בלבד, אלא כבוד לה' שברא אותו בצלמו.
בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ • אִם יֵשׁ עֵדִים הֲמִיתוּהוּ אַתֶּם, לָמָּה? "כִּי בְּצֶלֶם וְגוֹ'".
עָשָׂה אֶת הָאָדָם • זֶה מִקְרָא חָסֵר, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת: עָשָׂה הָעוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם, וְכֵן הַרְבֵּה בַּמִּקְרָא.
ביאור רש"י: שני דיבורים.
★ "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ": הקושי — מה פירוש "באדם"? רש"י: "אם יש עדים — המיתוהו אתם": הדם יישפך "באדם" — על ידי בני אדם, כלומר בית הדין. זה ההמשך הישיר לפסוק הקודם: שם — כשאין עדים, "אני אדרש"; כאן — כשיש עדים, "המיתוהו אתם". ולמה עונש חמור כל כך? "כי בצלם וגו'".
★ "עָשָׂה אֶת הָאָדָם": הקושי — "כי בצלם אלהים עשה את האדם": מי עשה? לכאורה "אלהים" הוא הנושא; אבל אז היה צריך לומר "כי בצלמו עשה". רש"י: "זה מקרא חסר" — חסרה מילה, "וצריך להיות: עשה העושה את האדם" — כלומר: בצלם אלקים עשה ה' (העושה) את האדם. "וכן הרבה במקרא" — יש פסוקים רבים שבהם הנושא משתמע ואינו כתוב במפורש.
★ המסר ליום: "עשה העושה" — יש "עושה" לכל אדם. כל אדם הוא מעשה ידיו של ה', ונברא בכוונה מיוחדת. מי שזוכר זאת — לא יזלזל באף אדם, וגם לא בעצמו.
בראשית פרק ט׳ פסוק ז׳
(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ־בָהּ:
ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַתֶּם — פְּרוּ וּרְבוּ, הִתְרַבּוּ בָּאָרֶץ (כְּמוֹ הַשְּׁרָצִים הַמִּתְרַבִּים מְאֹד), וּרְבוּ בָּהּ.
★ זה הפסוק האחרון בשיעור היום, ובו נסגר המעגל שנפתח בפסוק א: שם — "פרו ורבו ומלאו את הארץ"; וכאן שוב — "ואתם פרו ורבו". בין שני הפסוקים — ההיתר לאכול בשר, האיסור לאכול אבר מן החי, והאיסור לשפוך דם.
★ הסמיכות אינה מקרית: מיד אחרי "שופך דם האדם... כי בצלם אלהים" — "ואתם פרו ורבו". כנגד מי שמוריד "צלם אלקים" מן העולם, עומד מי שמוסיף "צלם אלקים" לעולם.
★ מטרת הפסוק: לחזור על ציווי פריה ורביה — ולפי רש"י, כאן זה כבר לא רק ברכה אלא מצוה.
★ מילות מפתח: "שִׁרְצוּ" — התרבו מאד, כשרצים (אונקלוס: "אִתְיְלִידוּ", היוולדו); "וּרְבוּ בָהּ" (אונקלוס: "וּסְגוּ בַהּ").
★ מדרש: בגמרא (יבמות סג, ב) אמר רבי אליעזר: "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה — כאילו שופך דמים, שנאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתיב בתריה 'ואתם פרו ורבו'". ובן עזאי אמר שם: "כאילו שופך דמים וממעט הדמות" — מוסיף את סוף הפסוק הקודם, "כי בצלם אלהים עשה את האדם".
★ קשר ליום: מחר (פסוק ח ואילך) ילמד השיעור על הברית שה' כורת עם נח ועם העולם — "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" — ועל אות הקשת.
★ המסר ליום: כל אדם נוסף בעולם הוא עוד "צלם אלקים", עוד שליח שיכול להאיר את העולם. בניית משפחה והוספת חיים — היא ההפך הגמור מן החורבן של דור המבול, והיא הבנייה האמיתית של עולם חדש.
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ • (כתובות ה): לְפִי פְּשׁוּטוֹ, הָרִאשׁוֹנָה לִבְרָכָה וְכָאן לְצִוּוּי. וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ, לְהַקִּישׁ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה לְשׁוֹפֵךְ דָּמִים (יבמות סג).
ביאור רש"י: דיבור אחד — ושני פירושים בו.
★ הקושי: כבר נאמר בפסוק א "פרו ורבו ומלאו את הארץ"; מדוע חוזר הכתוב ואומר זאת שוב?
★ א. לפי פשוטו: "הראשונה לברכה, וכאן לציווי". בפסוק א, "ויברך אלהים את נח... ויאמר להם פרו ורבו" — זו ברכה: ה' נותן להם את הכוח להתרבות. כאן — "ואתם פרו ורבו" — זו מצוה: חובה עליהם להתרבות.
★ ב. לפי מדרשו: הסמיכות לפסוק הקודם באה "להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים" (יבמות סג, ב). מי שנמנע מלהביא ילדים לעולם — כאילו מנע את קיומן של נפשות שהיו אמורות להיוולד, ולכן הוא דומה במקצת לשופך דמים.
★ המסר ליום: מה שנתון לאדם כברכה — הוא גם שליחות. הכוחות והכישרונות שה' נתן לנו הם "ברכה", אבל גם "ציווי": חובה עלינו להשתמש בהם ולהפרות את העולם.
תניא
אגרת הקודש, סימן כ"ה (המשך וסיום) — מ"וְכִמְדֻמֶּה לִי שֶׁתְּפִיסָתָם", ועד "אִמְרֵי פִּי" (סוף הסימן).
מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמא, וכמדומה לי שתפיסתם... עד עמ' קמב, אמרי פי.
יום רביעי, ג' מרחשון. היום מסיימים את אגרת הקודש סימן כ"ה. אתמול ראינו איך רבנו הזקן מפרש את דברי הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש" — שהשכינה "נתלבשה" בגוי המבלבל בתפילה, בבחינת גלות. היום הוא פונה אל מי שקשה להם לקבל את הדברים, ואומר להם: הקושי שלכם איננו במילה, אלא ברעיון עצמו — שהשכינה מתלבשת בקליפות. אבל הרעיון הזה כתוב במפורש בכתבי האריז"ל, ובעצם הוא אמונה פשוטה של כל יהודי: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". ובסוף — הזמנה אישית: שלחו אליי אחד מכם, ואסביר לו פה אל פה.
★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.
★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "במ"ש" — ובלשון המנוקדת: "בְּמַה שֶּׁכָּתַב". "בס'" — "בְּ'סֵפֶר". "לעו"ג" — "לְעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים". "וכנ"ל" — "וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל". "העו"ג" — "הַנָּכְרִים". "זו"ן" — "'זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא'". "כמ"ש בכהאריז"ל" — "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל". "כ"א" — "כִּי־אִם". "הבעש"ט" — "הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב". "עפ"י" — "עַל־פִּי". "ואי"א" / "א"א" — "וְאִי אֶפְשָׁר" / "אִי אֶפְשָׁר". "מכאריז"ל" — "מִכִּתְבֵי אֲרִ"י זַ"ל". "נ"ע" — "נִשְׁמָתָם־עֵדֶן". "פי'" — "פֵּרוּשׁ". "לי"ח" — "לְיוֹדְעֵי חֵן". "ופא"פ" — "וּפֶה אֶל פֶּה". "אי"ה" — "אִם יִרְצֶה ה'". "יהי'" — "יִהְיֶה". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.
★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הקושיה על "צוואת הריב"ש" איננה על הלשון "שרתה", אלא על עצם הרעיון: התלבשות השכינה בקליפות.
· תחנה ב' — אבל זה כתוב ב"ספר הגלגולים" של האריז"ל. וחלוקה בין קליפות "רוחניות" לגוי "גשמי" — אין לה בסיס: אין גשמי כעפר הארץ, ובכל זאת מלכות דמלכות דעשיה מתלבשת בו.
· תחנה ג' — ואם בגלל טומאת נפשות הנכרים — הרי מקור טומאתם הוא בקליפות הרוחניות עצמן.
· תחנה ד' — אכן צריך ביאור רחב איך זה — אבל התלונה איננה עלינו, אלא על כתבי האריז"ל.
· תחנה ה' — ובאמת זה בכלל לא "סוד": זה מן "הנגלות" — "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" — אמונה פשוטה של כלל ישראל.
· תחנה ו' — רק מי שבאו לחקור בשכל צריכים הקדמות מכתבי האריז"ל, וזה נמסר רק מפה לאוזן, ל"מבקשי ה'".
· תחנה ז' — "הנה אתם ראיתם" — דוגמא אחת שכל המאמרים התמוהים מתבארים; ומי שרוצה — ישלח שליח, ואדבר עמו פה אל פה.
וְכִמְדֻמֶּה לִי, שֶׁתְּפִיסָתָם אֵינָהּ מִצַּד דִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן, אֶלָּא מֵעִקַּר עִנְיַן הִתְלַבְּשׁוּת הַשְּׁכִינָה בַּקְּלִפּוֹת,
"וכמדומה לי" — הפירוש בחוברת: כותב רבנו הזקן, "שתפיסתם" — וקושייתם על "צוואת הריב"ש", "אינה מצד דקדוק הלשון" — "שרתה", "אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות".
★ "תפיסתם". "תפיסה" כאן פירושה טענה, השגה — מה ש"תופסים" על מישהו. היו מי שתקפו את "צוואת הריב"ש", ובפרט את המשפט שהשכינה "שרתה" בגוי המבלבל בתפילה.
★ הקושי האמיתי. אתמול רבנו הזקן תיקן את הלשון: לא "שרתה" אלא "נתלבשה". היום הוא אומר: אני חושב שגם אחרי התיקון, הקושי לא נעלם. מה שבאמת מפריע למתנגדים הוא הרעיון עצמו — שהשכינה, כביכול, נמצאת ומתלבשת גם בתוך הקליפות.
שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל בְּ'סֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים',
"שאין להם אמונה במה שכתב האר"י ז"ל ב'ספר הגלגולים'" (הערה 45: שבהערה 36) — הפירוש בחוברת: אודות התלבשות השכינה גם בקליפות.
★ "ספר הגלגולים". שני ימים לפני כן, ביום שני, למדנו: "ומודעת זאת בארץ, מה שכתוב בספר הגלגולים" (הערה 36 שם: פרק ב') — על הפסוק "אשר שלט האדם באדם לרע לו", "שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות". זה המקור שרבנו הזקן מפנה אליו כאן. כלומר: הבעל שם טוב לא המציא דבר חדש — הוא רק יישם את מה שכתב האריז"ל.
שֶׁאִם יִרְצוּ לְחַלֵּק בֵּין קְלִפּוֹת הָרוּחָנִיִּים לְעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים הַגַּשְׁמִיִּים — אֵין לְךָ גַּשְׁמִי כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ מַלְכוּת דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, וּבְתוֹכָהּ מַלְכוּת דִּיצִירָה כו', וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.
הפירוש בחוברת: אי אפשר לומר שמה שקשה להם לקבל שיכולה להיות התלבשות השכינה בגוי, תואם למה שהאריז"ל כותב אודות התלבשות השכינה בקליפות, מפני שהאריז"ל דן בקליפות "רוחניות", ואילו כאן מדובר אודות גוי גשמי בעולם הזה — "שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעובדי גלולים הגשמיים" — חלוקה זו אין לה בסיס, שהרי "אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף על פי כן" — כתוב ב"קבלה", "מתלבשת בו מלכות דמלכות ד" — עולם "עשיה. ובתוכה מלכות דיצירה כו'" — "מלכות דבריאה" ו"מלכות דאצילות", "וכנזכר לעיל".
★ הטענה האפשרית. אפשר היה לומר: אצל האריז"ל מדובר בקליפות "רוחניות" — כוחות רוחניים של טומאה. אבל כאן מדובר בגוי בשר ודם, גשמי, בעולם הזה. אולי בקליפות רוחניות השכינה מתלבשת, אבל לא בגוף גשמי?
★ התשובה: עפר הארץ. אין דבר גשמי יותר מעפר הארץ — הדומם הנמוך ביותר. ובכל זאת, על פי הקבלה, מתלבשת בו "מלכות דמלכות דעשיה" — הדרגה האחרונה של הדיבור העליון, בעולם התחתון ביותר. ובתוכה, בפנימיות, מלכות דיצירה, ובתוכה מלכות דבריאה ומלכות דאצילות. כלומר: הגשמיות איננה מחסום בפני השכינה. אם היא מתלבשת בעפר — היא יכולה להתלבש גם בגוי גשמי.
★ "מלכות". כפי שלמדנו בימים הקודמים, "מלכות" היא בחינת הדיבור העליון — ה"שכינה". "מלכות דמלכות" היא הדרגה הנמוכה שבמלכות עצמה, והיא מחיה את הדברים הנמוכים ביותר.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב כאן "לעו"ג", ובלשון המנוקדת נפתח הדבר ל"לְעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים" — לא "נָכְרִי" כפי שנפתח "עו"ג" בשיעור של אתמול. וכן "מלכות דעשיה" שבתיבה נדפס בלשון המנוקדת כשהמילה "דַּ" לחוד ו"עֲשִׂיָּה" לחוד, ובאמצע — מילת הפירוש "עולם". אנו מעתיקים את המילה בשלמותה: "דַּעֲשִׂיָּה".
וְאִם מִשּׁוּם טֻמְאַת נַפְשׁוֹת הַנָּכְרִים, הֲרֵי נַפְשׁוֹתֵיהֶם מִזִּוּוּג 'זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא' דִּקְלִפּוֹת הָרוּחָנִיִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, נִמְצָא שֶׁהָרוּחָנִיִּים מְקוֹר טֻמְאָתָם.
"ואם" — הפירוש בחוברת: קשה להם לומר שהשכינה מתלבשת בגוי, "משום טומאת נפשות הנכרים, הרי נפשותיהם מזיווג 'זעיר אנפין ונוקבא'" — ז"א ומלכות, "דקליפות הרוחניים, כמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, נמצא" — הרי, "שהרוחניים" — הקליפות הרוחניות, הן "מקור טומאתם". — ובאשר לקליפות הרוחניות הרי סוברים הם שיכולה להיות בהן התלבשות השכינה — מדוע, איפוא, אי אפשר שיהיה כך בנפשות אומות העולם?
★ הטענה השנייה. אולי הבעיה איננה הגוף הגשמי, אלא הנפש: נפש הגוי היא טמאה, ואיך תתלבש בה השכינה?
★ התשובה: המקור. ביום שני למדנו ש"זה לעומת זה" — כנגד עשר הספירות דקדושה יש עשרה כתרים של טומאה, ומהם באות נפשות האומות. האריז"ל מפרט: הנפשות הללו נולדות מ"זיווג" — חיבור — של "זעיר אנפין" (המדות) ו"נוקבא" (המלכות) של הקליפות הרוחניות. כלומר, הטומאה של נפשות הגויים איננה דבר נפרד — מקורה הוא בקליפות הרוחניות. ואם מסכימים שהשכינה מתלבשת בקליפות הרוחניות — שהן מקור הטומאה — כל שכן שהיא יכולה להתלבש במה שנמשך מהן.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "נפשות העו"ג", ובלשון המנוקדת — "נַפְשׁוֹת הַנָּכְרִים". "בכהאריז"ל" שבתיבה (= בכתבי האריז"ל) נדפס בלשון המנוקדת "בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל".
אַךְ בֶּאֱמֶת צָרִיךְ בֵּאוּר רָחָב, אֵיךְ הוּא הִתְלַבְּשׁוּת זוֹ, אֲבָל לֹא עָלֵינוּ תְּלוּנָתָם כִּי־אִם עַל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל.
"אך באמת צריך באור רחב, איך הוא התלבשות זו" — הפירוש בחוברת: שהשכינה מתלבשת בקליפות, גם בקליפות הרוחניות וגם באומות העולם למטה, "אבל לא עלינו" — על מגלי תורת החסידות, הבעל־שם־טוב, המגיד ורבנו הזקן, "תלונתם" — וטענותיהם, "כי אם על כתבי האר"י ז"ל" — שם כתוב ענין התלבשות השכינה בקליפות.
★ הודאה כנה. רבנו הזקן לא אומר שהעניין פשוט. הוא מודה: איך בדיוק השכינה מתלבשת בקליפות — זה דורש הסבר ארוך ועמוק. גם ביום שני ראינו לשון דומה: "צריך ביאור רחב איך ומה". אבל השאלה "איך" איננה סיבה לדחות את העיקרון.
★ "לא עלינו תלונתם". הלשון הזו מזכירה את דברי משה רבנו לבני ישראל במדבר: "לא עלינו תלונותיכם". מי שמתלונן על הבעל שם טוב ותלמידיו — מתלונן בעצם על האריז"ל, כי משם לקחו את הדברים.
וְאַל יַחְשְׁדֵנִי שׁוֹמֵעַ, שֶׁאֲנִי בְּעֵינַי שֶׁהֲבַנְתִּי דִּבְרֵי הָאֲרִ"י זַ"ל לְהַפְשִׁיטָן מִגַּשְׁמִיּוּתָן; כִּי לֹא בָּאתִי רַק לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זַ"ל וְתַלְמִידָיו עַל־פִּי קַבָּלַת הָאֲרִ"י זַ"ל.
"ואל יחשדני שומע, שאני בעיני שהבנתי דברי האר"י ז"ל להפשיטן מגשמיותן; כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל שם טוב ז"ל ותלמידיו על פי קבלת האר"י ז"ל".
★ ענווה. רבנו הזקן מקדים ומסיר חשד: שלא יחשוב מי ששומע את דבריו שהוא מתיימר להבין את כתבי האריז"ל עד הסוף, "להפשיט" אותם מגשמיותם — כלומר, להבין אותם ברוחניותם האמיתית, בלי לדמות אותם לדברים גשמיים. כל מה שהוא בא לעשות הוא צעד צנוע יותר: להראות שדברי הבעל שם טוב ותלמידיו מתאימים לקבלת האריז"ל.
★ "להפשיטן מגשמיותן". דברי הקבלה כתובים בלשון של משלים ודימויים גשמיים — "זיווג", "פנים" ו"אחוריים", "זעיר אנפין". מי שקורא אותם כפשוטם עלול להגשים את העניינים. "להפשיט" פירושו להבין את התוכן הרוחני שמאחורי הלשון הגשמית.
בְּשֶׁגַּם שֶׁעִנְיָן זֶה אֵינוֹ מֵחָכְמַת הַקַּבָּלָה וּמֵ"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ", כִּי־אִם מֵ"הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ",
"בשגם" — הפירוש בחוברת: וגם יתירה מזו, שהאמת היא "שענין זה" — שהקדוש־ברוך־הוא נמצא בכל מקום ובכל מדריגה, גם בדרגות הנמוכות ביותר, "אינו מחכמת הקבלה ומ'הנסתרת לה' אלקינו'" (הערה 46: ע"פ נצבים כט, כח) "כי אם מ'הנגלת לנו ולבנינו'".
★ מפנה בטיעון. עד כאן רבנו הזקן הוכיח מן הקבלה. עכשיו הוא אומר דבר חזק יותר: בעצם אין צורך בקבלה כלל. העיקרון שה' נמצא בכל מקום, גם בדרגות הנמוכות ביותר, איננו סוד — הוא חלק מן התורה הגלויה.
★ "הנסתרות" ו"הנגלות". הלשון לקוחה מן הפסוק בפרשת נצבים (כמצוין בהערה): "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". "הנסתרות" — כאן במשמעות חכמת הנסתר, הקבלה. "הנגלות" — מה שגלוי ומפורש לכל יהודי, לנו ולילדינו.
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "הַנִּסְתָּרֹת" ו"הַנִּגְלֹת" (כתיב חסר, כלשון הפסוק), ובתיבה — "ומהנסתרות" ו"מהנגלות".
לְהַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּמִקְרָא מָלֵא שֶׁדִּבֶּר הַכָּתוּב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'", שֶׁאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ.
"להאמין אמונה שלמה במקרא מלא שדבר הכתוב" (הערה 47: ירמי' כג, כד): "'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'', שאין מקרא יוצא מידי פשוטו" — הפירוש בחוברת: שהקדוש־ברוך־הוא מלא ונמצא גם בשמים וגם בארץ, גם בענינים הרוחניים וגם בענינים הגשמיים.
★ "מקרא מלא". פסוק מפורש בספר ירמיהו: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'". הקב"ה עצמו אומר שהוא ממלא לא רק את השמים — הרוחניים — אלא גם את הארץ, הגשמית.
★ "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". כלל ידוע מדברי חז"ל: גם כשיש לפסוק פירושים עמוקים, הפשט שלו נשאר נכון. לכן אי אפשר לומר שהפסוק "אני מלא" הוא רק משל, או שהכוונה רק להשגחה. הפשט הוא ממש: ה' נמצא בכל מקום — גם בארץ, ובכל מה שבה.
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "שְׁלֵמָה", ובתיבה — "שלימה".
וְגַם הִיא אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה בִּסְתַם כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, וּמְסוּרָה בְּיָדָם מֵאֲבוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהָלְכוּ בִּתְמִימוּת עִם ה',
"וגם היא אמונה פשוטה" — הפירוש בחוברת: מקובלת "בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות" — באמונה תמימה, "עם ה'".
★ אמונת כל יהודי. לא צריך להיות מקובל כדי להאמין שה' נמצא בכל מקום. כל יהודי פשוט מאמין בזה, בלי לחשוב פעמיים. האמונה הזו עברה מדור לדור, מן האבות הקדושים — אברהם, יצחק ויעקב והדורות שאחריהם — שהלכו עם ה' בתמימות.
★ "תמים תהיה עם ה' אלקיך". הלשון "בתמימות עם ה'" מזכירה את הפסוק בפרשת שופטים: "תמים תהיה עם ה' אלקיך". "תמימות" פירושה שלמות ופשטות — להאמין בלב שלם, בלי לבדוק ולשקול כל דבר בשכל.
בְּלִי לַחְקֹר בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי עִנְיַן הָאֱלֹקוּת אֲשֶׁר הוּא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל עַד אֵין קֵץ, לֵידַע אֵיךְ הוּא "מְלֹא כָל הָאָרֶץ".
"בלי לחקור בשכל אנושי" — הפירוש בחוברת: להבין "ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע" — בשכל, "איך הוא 'מלא כל הארץ'".
★ למעלה מן השכל. האבות הקדושים לא ניסו להבין בשכל האנושי איך ה' ממלא את כל הארץ. הם ידעו שאלקות היא למעלה מן השכל — ולא קצת למעלה, אלא "עד אין קץ". לכן הם האמינו בזה בפשטות, בלי לחפש הסבר.
★ "מלא כל הארץ". לשון הפסוק בישעיהו: "מלא כל הארץ כבודו" — מה שאומרים בכל יום בקדושה.
רַק שֶׁחֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ לַחְקֹר בַּחֲקִירָה זוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְקָרֵב לָהֶם אֶל הַשֵּׂכֶל אֶלָּא דַּוְקָא עַל־פִּי הַקְדָּמוֹת לְקוּחוֹת מִכִּתְבֵי אֲרִ"י זַ"ל, מֻפְשָׁטוֹת מִגַּשְׁמִיּוּתָן, וּכְפִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי נִשְׁמָתָם־עֵדֶן.
"רק שחדשים מקרוב באו לחקור" — הפירוש בחוברת: בשכל, "בחקירה זו" — איך אלקות מלא את כל העולם, "ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על פי הקדמות לקוחות מכתבי אר"י ז"ל, מופשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נשמתם עדן" — מהבעל־שם־טוב, מהרב המגיד ותלמידיהם.
★ "חדשים מקרוב באו". לשון הפסוק בשירת האזינו: "חדשים מקרוב באו". כאן הכוונה לאנשים חדשים, שלא הסתפקו באמונה הפשוטה של אבותיהם, ורצו לחקור ולהבין בשכל: איך ייתכן שה' נמצא בכל מקום, גם במקומות נמוכים וטמאים?
★ התשובה לחוקרים. למי שכבר שואל בשכל — צריך לתת תשובה בשכל. ואת זה אפשר לעשות רק בעזרת יסודות ("הקדמות") מכתבי האריז"ל — כשהם מוסברים ברוחניותם, "מופשטים מגשמיותם" — כמו שרבנו הזקן שמע מרבותיו: הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש.
★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "מכאריז"ל" (= מכתבי האריז"ל), ובלשון המנוקדת — "מִכִּתְבֵי אֲרִ"י זַ"ל", בלי ה"א הידיעה. בתיבה "נ"ע", ובלשון המנוקדת "נִשְׁמָתָם־עֵדֶן". בלשון המנוקדת "לַחְקֹר" (כתיב חסר), ובתיבה "לחקור".
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, כִּי־אִם מִפֶּה לְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, לִיחִידֵי סְגֻלָּה וְלַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא,
"אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב, כי אם מפה לאוזן שומעת, ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה' קורא" (הערה 48: יואל ג, ה).
★ לא במכתב. העניינים האלה עדינים מדי בשביל מכתב. במכתב אי אפשר לראות את הקורא, לדעת מה הוא מבין ומה לא, ולתקן טעות. לכן רבנו הזקן אומר שאת זה אפשר להסביר רק "מפה לאוזן" — בשיחה אישית, למי שמקשיב באמת.
★ "ובשרידים אשר ה' קורא". לשון הפסוק בספר יואל. "שרידים" — יחידים מיוחדים, שה' קורא להם. כאן הכוונה לאנשים שמוכנים באמת לקבל את הדברים.
כִּדְכְתִיב: "וּמְבַקְשֵׁי הֲוַי' יָבִינוּ כֹל", וּמִכְּלַל הֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ כו'.
"כדכתיב" — הפירוש בחוברת: כמו שכתוב (הערה 49: משלי כח, ה): "'ומבקשי הוי' יבינו כל', ומכלל הן אתה שומע כו'" (הערה 50: ראה ספרי עקב יא, יט) — לאו, שאלה שאינם דורשים את ה' אינם יכולים להבין, שכן להבין ענינים אלה יכולים רק אלה שדורשים את ה', להבין אלקות שנתגלתה בפנימיות התורה בכלל, ובאה בהשגה באופן של "יתפרנסון" (הערה 51: ראה תקו"ז ת"ו) בתורת החסידות.
★ "ומבקשי ה' יבינו כל". פסוק בספר משלי: מי שמבקש את ה' — יבין הכל. ההבנה של העניינים האלה איננה תלויה רק בכוח השכל, אלא ברצון: מי שבאמת מחפש את ה', הדברים נפתחים לפניו.
★ "מכלל הן אתה שומע לאו". כלל בדרשות חז"ל: מתוך משפט חיובי אפשר להבין גם את ההפך שלו. אם "מבקשי ה' יבינו כל" — ממילא מי שאינו מבקש את ה', אלא בא רק להתווכח ולתקוף — לא יבין.
★ "יתפרנסון". בארמית: "יתפרנסו", יקבלו מזון. הפירוש בחוברת מסביר שהאלקות שנתגלתה בפנימיות התורה באה בתורת החסידות "בהשגה" — באופן שאפשר להבין אותה בשכל ו"להתפרנס" ממנה, כמו ממזון.
הִנֵּה, אַתֶּם רְאִיתֶם פֵּרוּשׁ מַאֲמָר אֶחָד מִסְּפָרִים הַיְדוּעִים, לְדוּגְמָא וּלְאוֹת, כִּי גַּם כָּל הַמַּאֲמָרִים הַתְּמוּהִים יֵשׁ לָהֶם פֵּרוּשׁ וּבֵאוּר הֵיטֵב לְיוֹדְעֵי חֵן.
"הנה, אתם ראיתם" — הפירוש בחוברת: כותב רבנו הזקן למנגדי תורת החסידות, "פירוש מאמר אחד מספרים הידועים" — של תורת החסידות, "לדוגמא ולאות, כי גם כל המאמרים התמוהים" — ושמקשים עליהם קושיות, "יש להם פירוש ובאור היטב ליודעי ח"ן" — חכמה נסתרה (תורת הקבלה).
★ דוגמא אחת — ללמוד ממנה על הכל. בכל האיגרת רבנו הזקן הסביר משפט אחד מתוך "צוואת הריב"ש", שעליו התקיפו המתנגדים. עכשיו הוא אומר: ראיתם איך המשפט הזה, שנראה תמוה, מתברר עד הסוף. זו "דוגמא ואות" — סימן — שגם כל שאר הדברים בספרי החסידות שנראים לכם תמוהים, יש להם הסבר טוב.
★ "יודעי ח"ן". ראשי תיבות: "חכמה נסתרה" — חכמת הקבלה. מי שיודע קבלה, מבין את הדברים.
אַךְ לֹא יְקַוּוּ מַעֲלָתָם אֵלַי לְבָאֵר לָהֶם הַכֹּל בְּמִכְתָּב, כִּי הִיא מְלָאכָה כְּבֵדָה וּמְרֻבָּה, וְאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן.
"אך לא יקוו מעלתם" — הפירוש בחוברת: פונה רבנו הזקן אליהם בכבוד, "אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבדה ומרובה, ואי אפשר בשום אופן".
★ בכבוד. שימו לב ללשון: רבנו הזקן פונה אל המתנגדים — אלה שתקפו את החסידות — בתואר כבוד: "מעלתם". גם בוויכוח חריף, הוא שומר על דרך ארץ.
★ למה לא במכתב. להסביר את כל המאמרים התמוהים בכתב — זו עבודה עצומה, "כבדה ומרובה". וכפי שאמר לפני כן, יש דברים שאפשר להסביר רק מפה לאוזן.
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "אֹפֶן" (כתיב חסר), ובתיבה — "אופן".
רַק אִם תִּרְצוּ, שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וּמְיֻחָד שֶׁבָּעֵדָה, וּפֶה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ אִם יִרְצֶה ה', וַה' יִהְיֶה עִם פִּי בְּהַטִּיפִי, וְ"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִּי":
"רק אם תרצו, שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה, ופה אל פה אדבר בו אם ירצה ה', וה' יהיה עם פי בהטיפי, ו'יהיו לרצון אמרי פי'".
★ הזמנה אישית. רבנו הזקן מציע: שלחו אליי נציג אחד — המיוחד שבקהילה שלכם — ואני אדבר איתו פנים אל פנים, ואסביר לו הכל. זו לא דחייה, אלא דלת פתוחה.
★ "פה אל פה". הלשון מזכירה את מה שנאמר על משה רבנו: "פה אל פה אדבר בו". הדרך הנכונה להעביר את העניינים העמוקים היא בשיחה ישירה.
★ תפילה בסוף. רבנו הזקן מסיים בתפילה: "וה' יהיה עם פי בהטיפי" — שה' יעזור לו כשהוא מדבר ("מטיף"). ובלשון הפסוק בתהלים: "יהיו לרצון אמרי פי" — שהדברים יתקבלו ברצון. זה גם סוף אגרת הקודש סימן כ"ה.
★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "אֲדַבֶּר" (בסגול תחת הבי"ת), ולא "אֲדַבֵּר" (בצירי) כרגיל. אנו מעתיקים כפי שנדפס. בתיבה כתוב "ופא"פ אדבר בו אי"ה. וה' יהי' עם פי".
★ הערת הרבי — על הסדר שבין האגרות. הפירוש בחוברת: הרבי מציין, שלמרות שאגרות הקודש (מ"אגרת הקודש") כתב רבנו הזקן בזמנים שונים, ואחרי הסתלקותו, קיבצו וסידרו אותן בניו ב"אגרת הקודש" (כפי המובא בהקדמה), והם סידרו את האגרות שלא לפי סדר כתיבתן (שכן, אגרת הקודש סימן כ' נכתבה לפני ההסתלקות, בשנת תקע"ג, וסימן ז"ך נכתב אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מהורודוק, בשנת תקמ"ט בערך) — בכל זאת, כשיכולים למצוא שייכות בין אגרת אחת לקודמתה, יכול הדבר לשמש טעם מדוע סידרו בני הגאון המחבר את האגרות בסדר כפי שנדפסו. יכולים הרי לומר בדרך אפשר, שגם באגרת הקודש סימן כ"ו נראית שייכות לסימן כ"ה.
★ ⚠ על הנוסח. בחוברת נדפס "סימן ז"ך" — כנראה הכוונה לסימן כ"ז (האגרת על הסתלקות רבי מענדעלע מהורודוק). העתקנו כפי שנדפס.
★ למה זה חשוב. אגרות הקודש אינן ספר שנכתב ברצף אחד. כל אגרת נכתבה בזמן אחר ולמטרה אחרת. ובכל זאת, הרבי מלמד לחפש את הקשר בין אגרת לאגרת — כי הסדר שבו בני רבנו הזקן סידרו אותן איננו מקרי. ומחר נראה את הקשר בפועל.
★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:
· מה באמת קשה להם: הקושיה על "צוואת הריב"ש" איננה על המילה "שרתה", אלא על הרעיון — שהשכינה מתלבשת בקליפות.
· ספר הגלגולים: הרעיון הזה כתוב באריז"ל — "סוד גלות השכינה בתוך הקליפות".
· רוחני מול גשמי: אין לחלק — אין גשמי כעפר הארץ, ובכל זאת מלכות דמלכות דעשיה מתלבשת בו.
· טומאת הנפש: נפשות הנכרים באות מזיווג ז"א ונוקבא דקליפות הרוחניות — הרוחניים הם מקור טומאתם.
· "לא עלינו תלונתם": צריך ביאור רחב איך — אבל הטענה היא על כתבי האריז"ל, לא על הבעל שם טוב ותלמידיו.
· מן הנגלות: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" — אמונה פשוטה של כלל ישראל, שהלכו בתמימות עם ה'.
· לחוקרים: רק מי שבאו לחקור צריכים הקדמות מכתבי האריז"ל — וזה נמסר מפה לאוזן, ל"מבקשי ה'".
· הזמנה: "הנה אתם ראיתם" דוגמא אחת; שלחו אחד מכם, ואדבר עמו פה אל פה — "ויהיו לרצון אמרי פי".
★ המסר ליום, בשורה אחת:
הידיעה שה' נמצא בכל מקום — גם במקום הנמוך ביותר — איננה סוד של מקובלים; היא האמונה הפשוטה של כל יהודי.
★ הקשר לזמן — שבוע פרשת נח:
ברשומת "היום יום" של היום (ג' חשון) מובא: "בראשית איז א פרייליכע סדרה" — בראשית היא פרשה שמחה; נח הוא המבול, אבל סוף שבוע שמח — אברהם אבינו נולד. ובפרשת לך לך "חיים" עם אברהם אבינו, "הראשון שמסר נפשו על פרסום אלקות בעולם". זה בדיוק מה שלמדנו היום: האמונה ש"את השמים ואת הארץ אני מלא" — שה' נמצא גם בארץ, בעולם הגשמי — היא האמונה שאברהם אבינו פרסם בעולם, ו"מסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה'".
★ ומחר, ד' מרחשון: מתחילים את אגרת הקודש סימן כ"ו: "בר"מ פ' נשא והמשכילים יזהירו". הפירוש בחוברת פותח שם: לאחר שבאגרת הקודמת — סימן כ"ה — הוסבר ענין התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, באה האגרת בסימן כ"ו להסביר, איך שמצד התלבשות השכינה בגלות יש גם בתורה העלם והסתר, מה שה"קליפה" מסתירה על אור התורה — וזו השייכות שהרבי מצביע עליה.
רמב״ם — פרק אחד ליום
שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום רביעי, ג' מרחשון.
אתמול למדנו בפרק א את עיקר דין הקנס: מי שפיתה או אנס נערה בתולה משלם חמישים סלעים, ומי חייב בקנס ומי פטור ממנו. היום, בפרק ב, הרמב"ם משלים את התמונה. הקנס אינו התשלום היחיד. יש עוד שלושה תשלומים: בֹּשֶׁת, פְּגָם וצַעַר. הפרק מבאר איך מעריכים אותם, מי זכאי להם, למי הכסף שייך (לאב או לנערה עצמה), ומה הדין כשהבועל מודה בעצמו. בסוף הפרק הרמב"ם מסביר את איסור "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ", ומבאר למה התורה הסתפקה בתשלום ממון באונס ובמפתה.
מבנה הפרק:
- הלכות א-ב: מעבר לקנס - בושת ופגם, ובאונס גם צער. המפתה משלם שלושה דברים, והאונס ארבעה.
- הלכות ג-ו: הקנס שווה בכל נערה; את הבושת, הפגם והצער מעריכים לפי האנשים והמקרה.
- הלכה ז: מתי משלמים: המפתה - קנס רק אם לא נשא אותה; האונס - משלם מיד וכונס.
- הלכה ח: שניים שבאו עליה, אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה.
- הלכות ט-יא: אילו בנות אין להן קנס, ומתי יש להן בכל זאת בושת, פגם וצער.
- הלכות יב-יג: הודאה ושבועה: "מודה בקנס פטור", שבועת היסת, ושבועת מודה במקצת.
- הלכות יד-טז: למי שייכים התשלומים: לאב, לנערה עצמה או לאחים.
- הלכה יז: "אל תחלל את בתך להזנותה", ודין קְדֵשָׁה.
בפרק זה ארבע השגות הראב"ד (על הלכה יג, על הלכה טו, ושתיים על הלכה יז). אין בעמודי הפרק "הפניות לשיחות קודש", "נקודות משיחות קודש" או "יין מלכות".
א. חֲמִשִּׁים כֶּסֶף שֶׁל קְנָס, הֵם דְּמֵי הֲנָאַת שְׁכִיבָה בִּלְבַד. וְחַיָּב הַמְפַתֶּה לִתֵּן בֹּשֶׁת (=תשלום על הבושה שנגרמה לה) וּפְגָם (=מכיוון שהבעילה פגמה אותה – הפכה מבתולה לבעולה), יָתֵר עַל הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה (=התורה כתבה כאן מפורש רק את דין הקנס, מאחר וסמכה על פירוט התשלומים הרגילים המופיעים ביחס לנזקי גוף במקומות אחרים בתורה); יָתֵר עָלָיו הָאוֹנֵס, שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר; שֶׁהַנִּבְעֶלֶת בִּרְצוֹנָהּ אֵין לָהּ צַעַר, וַאֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ צַעַר; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בָּאֲנוּסָה: "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" [=הצער מהבעילה] (=תשלום על הצער שנגרם לה מהאונס).
מעבר לקנס: בושת, פגם וצער.
הדין המעשי: חמישים הסלעים של הקנס הם רק "דמי הנאת שכיבה". מלבדם, המפתה משלם גם בושת וגם פגם. האונס משלם עוד תשלום: צער.
הבסיס והמקור: בקנס נאמר: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כב, כט). ובאונס נאמר באותו פסוק: "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ". מכאן שיש לה צער.
ההיגיון: הקנס הוא סכום קבוע שהתורה קבעה. אבל המעשה גורם גם נזקים רגילים: היא התביישה, וערכה ירד מבתולה לבעולה. "רמב"ם לעם" מסביר שהתורה כתבה כאן במפורש רק את הקנס. על שאר התשלומים היא סמכה על דיני נזקי הגוף שבמקומות אחרים בתורה. צער יש רק לאנוסה. מי שנבעלה ברצונה לא הצטערה.
מונחים: "בֹּשֶׁת" - תשלום על הבושה. "פְּגָם" - תשלום על הירידה בערכה. "צַעַר" - תשלום על הכאב שנגרם לה. "קָצוּב" - קבוע מראש.
ב. נִמְצָא הַמְפַתֶּה מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה דְבָרִים: קְנָס, וּבֹשֶׁת, וּפְגָם; וְהָאוֹנֵס, אַרְבָּעָה: קְנָס, וּבֹשֶׁת, וּפְגָם, וְצַעַר.
הסיכום: שלושה למפתה, ארבעה לאונס.
הדין המעשי:
- המפתה משלם שלושה דברים: קנס, בושת ופגם.
- האונס משלם ארבעה דברים: קנס, בושת, פגם וצער.
נפקא מינה: הביטוי "שלושה דברים של מפתה וארבעה של אונס" יחזור בהמשך הפרק (הלכות יד-טו), כשהרמב"ם יבאר למי שייכים התשלומים.
ג. קְנָס, שָׁוֶה בַּכֹּל (=הכלל הוא: תשלום המופיע בתורה עם פירוט סכום הכסף – הוא שווה בכל אדם); אֶחָד הַבָּא עַל בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאֶחָד הַבָּא עַל בַּת גֵּר אוֹ מַמְזֶרֶת - קְנָסָהּ חֲמִשִּׁים כֶּסֶף. אֲבָל הַבֹּשֶׁת וְהַפְּגָם וְהַצַּעַר - אֵינָן שָׁוִין בַּכֹּל, וּצְרִיכִין שׁוּמָא [=הערכה].
הקנס שווה בכל נערה; שאר התשלומים לפי הערכה.
הדין המעשי: הקנס הוא תמיד חמישים כסף. אין הבדל אם הנערה היא בת כהן גדול, או בת גר, או ממזרת. אבל את הבושת, הפגם והצער צריך להעריך בכל מקרה לפי נתוניו.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מביא את הכלל: כשהתורה עצמה קבעה סכום, הסכום שווה בכל אדם. בושת, פגם וצער הם נזקים ממשיים, והם שונים מאדם לאדם. לכן צריך לאמוד אותם.
מונחים: "שׁוּמָא" - הערכה, אומדן של שווי. "מַמְזֶרֶת" - בת שנולדה מאיסור ערווה.
ד. כֵּיצַד שָׁמִין הַבֹּשֶׁת? הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ - שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְבַיֵּשׁ נַעֲרָה חֲשׁוּבָה וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחָסָה, לִמְבַיֵּשׁ קְטַנָּה עֲנִיָּה בְּזוּיָה; וְאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵאָדָם חָשׁוּב וְגָדוֹל, לְמִי שֶׁבִּיְּשׁוֹ אֶחָד מִן הַנְּבָלִים וְקַל מִן הַקַּלִּים (=הבושה משתנית בהתאם ליחס בין המבייש למתבייש, איש פשוט וקל שבייש אדם חשוב, הבושת גדולה יותר ממקרה בו המבייש היה באותו מעמד חברתי כמו המתבייש).
איך מעריכים את הבושת.
הדין המעשי: גובה הבושת תלוי בשני הצדדים: במבייש ובמתבייש.
- מצד המתבייש: מי שבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת אינו דומה למי שבייש נערה ענייה ובזויה. הבושה של הראשונה גדולה יותר.
- מצד המבייש: מי שהתבייש מאדם חשוב וגדול אינו דומה למי שבייש אותו אדם נבל וקל שבקלים. בושה מאדם שפל גדולה יותר.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: הבושה תלויה ביחס בין שניהם. כשאדם פשוט וקל מבייש אדם חשוב, הבושה גדולה יותר מאשר כשהמבייש הוא באותו מעמד חברתי כמו המתבייש.
מונחים: "מְיֻחָסָה" - בעלת ייחוס משפחתי חשוב. "נְבָלִים" - אנשים שפלים.
ה. וּלְפִי זֶה, רוֹאִין הַדַּיָּנִין מַעֲלָתָהּ וּמַעֲלָתוֹ; וְשָׁמִין כַּמָּה מָמוֹן רָאוּי לְאָבִיהָ וּלְמִשְׁפַּחְתָּהּ לִתֵּן [=כמה היו מוכנים לתת כדי ש–] וְלֹא יֶאֱרַע לָהֶן דָּבָר זֶה מֵאָדָם זֶה, וְכָמוֹהוּ [=כסכום הזה] חַיָּב לְשַׁלֵּם.
שיטת האומדן של הבושת.
הדין המעשי: הדיינים בודקים את מעמדה של הנערה ואת מעמדו של הבועל. אחר כך הם שואלים: כמה כסף היו האב והמשפחה מוכנים לשלם, כדי שהדבר הזה לא יקרה להם מהאדם הזה? את הסכום הזה הבועל חייב לשלם.
ההיגיון: הבושה אינה נזק שאפשר למדוד בשוק. לכן מודדים אותה לפי הנכונות לשלם כדי להימנע ממנה. ככל שהבושה גדולה יותר, המשפחה הייתה מוכנה לשלם יותר.
מונחים: "מַעֲלָתָהּ וּמַעֲלָתוֹ" - מעמדה ומעמדו. "יֶאֱרַע" - יקרה.
ו. פְּגָם, לְפִי יָפְיָהּ - רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, כַּמָּה הִיא שָׁוָה בְּעוּלָה וְכַמָּה הָיְתָה שָׁוָה בְּתוּלָה, כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִקְנוֹת שִׁפְחָה בְּתוּלָה לִתְּנָהּ לְעַבְדּוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּהֲנָיָתוֹ וְטוֹבָתוֹ (=מכיוון שהעבד עושה עבודתו נאמנה, בעליו מחפש דרכים בהם יוכל להעניק לו טובות בחזרה); וְרוֹאִין כַּמָּה פָּחֲתָה, וִישַׁלֵּם.
צַעַר - לְפִי קַטְנוּתָהּ וּבִנְיַן גּוּפָהּ וּלְפִי שָׁנָיו וְגוּפוֹ; אוֹמְדִין כַּמָּה הָאָב רוֹצֶה לִתֵּן וְלֹא תִצְטַעֵר זוֹ מִזֶּה, וְיִתֵּן.
איך מעריכים את הפגם ואת הצער.
הדין המעשי:
- פגם: מעריכים לפי יופייה. רואים אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק, ושואלים: כמה הייתה שווה כבתולה, וכמה היא שווה כבעולה? ההפרש הוא הפגם, והבועל משלם אותו. הדוגמה: אדם שרוצה לקנות שפחה בתולה כדי לתת אותה לעבד שלו, עבד שהוא רוצה להיטיב איתו.
- צער: מעריכים לפי גילה הצעיר ומבנה גופה, ולפי גילו ומבנה גופו של הבועל. אומדים כמה האב היה מוכן לשלם כדי שבתו לא תצטער כך, והבועל משלם את הסכום הזה.
ההיגיון: את הפגם מודדים לפי מחיר שוק, כמו בכל נזק. לכן משתמשים בדוגמה של שפחה, שיש לה מחיר. "רמב"ם לעם" מסביר את דוגמת העבד: עבד נאמן שעובד היטב, ואדונו מחפש דרך להיטיב איתו בחזרה. את הצער אי אפשר למדוד במחיר שוק, ולכן מודדים אותו כמו את הבושת: לפי הסכום שהאב היה מוכן לשלם כדי למנוע אותו.
מונחים: "פָּחֲתָה" - ירדה בערכה. "בִּנְיַן גּוּפָהּ" - מבנה הגוף.
ז. הַמְפַתֶּה - נוֹתֵן בֹּשֶׁת וּפְגָם מִיָּד, וְאֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַקְּנָס אֶלָּא אִם כֵּן לֹא נְשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת". אֲבָל הָאוֹנֵס - נוֹתֵן אַרְבָּעָה דְבָרִים מִיָּד, וְכוֹנֵס; לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ, אוֹ אִם מֵת - אֵין לָהּ כְּלוּם (=אין לה כתובה, כיוון שתשלום הקנס מגיע במקום הכתובה (ראה בהרחבה בפרק א', הלכה ד')).
מתי משלמים: המפתה לעומת האונס.
הדין המעשי:
- המפתה: משלם בושת ופגם מיד. את הקנס הוא משלם רק אם לא נשא אותה.
- האונס: משלם את כל ארבעת התשלומים מיד, וגם נושא אותה. לכן, אם תרצה אחר כך להתגרש, או אם הוא ימות, אין לה כלום.
הבסיס והמקור: במפתה נאמר: "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כב, טז). כלומר, הקנס משולם רק כשאין נישואין.
ההיגיון: אצל המפתה, הקנס והנישואין הם חלופות: אם נשא אותה, הוא כותב לה כתובה כשאר הבתולות (פרק א, הלכה ג), ואינו משלם קנס. אצל האונס, הקנס משולם בכל מקרה, גם כשהוא נושא אותה. לכן אין לה כתובה. "רמב"ם לעם" מסביר שהקנס בא במקום הכתובה.
מונחים: "כּוֹנֵס" - נושא לאשה. "מֹהַר הַבְּתוּלֹת" - הסכום שנותנים לבתולה בנישואיה.
ח. בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, אֶחָד כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ [=מאחורה]: זֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ - אִם הוּא רִאשׁוֹן, חַיָּב בְּבֹשֶׁת וּפְגָם (=מכיוון שבביאה מאחור נפגם משהו משוויה, אבל בקנס אינו חייב עד שיבוא עליה כדרכה); וְאִם הוּא אַחֲרוֹן, חַיָּב בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד, שֶׁכְּבָר נִפְגְּמָה [=על ידי הראשון]. וְזֶה שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ - בֵּין רִאשׁוֹן בֵּין אַחֲרוֹן, חַיָּב בִּקְנָס וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים; אֲבָל אֵין בֹּשֶׁת וּפְגָם שֶׁל בַּת שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה כְּלָל, כְּבֹשֶׁת וּפְגָם זוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
שניים שבאו עליה: כדרכה ושלא כדרכה.
הדין המעשי: שני אנשים באו על אותה נערה. אחד בא כדרכה, ואחד שלא כדרכה.
- מי שבא שלא כדרכה: אם היה ראשון - משלם בושת ופגם (אבל לא קנס). אם היה אחרון - משלם בושת בלבד, כי הנערה כבר נפגמה על ידי הראשון.
- מי שבא כדרכה: בין שהיה ראשון ובין שהיה אחרון - חייב בקנס ובשאר התשלומים.
- אבל: אם הוא היה השני, הבושת והפגם שלו קטנים יותר. בושת ופגם של נערה שלא נבעלה כלל גדולים מאלה של נערה שכבר נבעלה שלא כדרכה.
ההיגיון: לפי הרמב"ם (פרק א, הלכה ח), קנס חל רק בביאה כדרכה. ביאה שלא כדרכה אינה מחייבת קנס, אבל היא כן פוגמת משהו בערכה, כמו שמסביר "רמב"ם לעם". והנערה עדיין נחשבת בתולה לעניין קנס, ולכן גם מי שבא כדרכה אחרי ביאה שלא כדרכה חייב בקנס.
מונחים: "כְּדַרְכָּהּ" - בדרך הרגילה. "שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ" - כאן: מאחור.
ט. כְּבָר הוֹדַעְנוּ [=הזכרנו] הַבָּנוֹת שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס, וְעֶשֶׂר הֵן: הַבּוֹגֶרֶת, וְהַמְּמָאֶנֶת, וְהַמִּתְגָּרֶשֶׁת, וְהָאַיְלוֹנִית [=עקרה], וְהַשּׁוֹטָה, וְהַחֵרֶשֶׁת [=מלידה], וְהַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת, וְהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע [שזנתה]; וּשְׁאָר הַבָּנוֹת, יֵשׁ לָהֶן קְנָס.
עשר הבנות שאין להן קנס.
הדין המעשי: הרמב"ם חוזר על הרשימה מפרק א (הלכות ט-י). אלו עשר הבנות שאין להן קנס:
1. הבוגרת.
2. הממאנת.
3. המתגרשת (מן הנישואין).
4. האילונית.
5. השוטה.
6. החרשת (מלידה).
7. הגיורת (שהתגיירה אחרי גיל שלוש).
8. השבויה (שנפדתה אחרי גיל שלוש).
9. המשוחררת (שהשתחררה אחרי גיל שלוש).
10. מי שיצא עליה שם רע שזינתה.
כל שאר הבנות - יש להן קנס.
ההיגיון: הרשימה חוזרת כאן, כי ההלכות הבאות קובעות מה דינן של הבנות האלה לגבי בושת, פגם וצער.
מונחים: "מְמָאֶנֶת" - קטנה יתומה שהשיאו אותה, וביטלה את הנישואין ("מיאון"). "אַיְלוֹנִית" - אשה עקרה מלידה.
י. כָּל בַּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְנָס - יֵשׁ לָהּ בֹּשֶׁת וּפְגָם; וְאִם הָיְתָה אֲנוּסָה - צַעַר. וְכָל בַּת שֶׁאֵין לָהּ קְנָס - כָּךְ אֵין לָהּ לֹא בֹשֶׁת וְלֹא פְּגָם, אִם נִתְפַּתְּתָה, וְכֵן אִם נֶאֶנְסָה (=חלק מהפוסקים חולקים על ההקשר שהרמב"ם מביא בין תשלום הקנס לשאר התשלומים ופסקו שאפילו כשאין קנס עדיין יש היתכנות לחיוב דמי בושה או פגם – בכפוף לפרטי המעשה), חוּץ מִבּוֹגֶרֶת וּמְמָאֶנֶת וְשׁוֹטָה וְחֵרֶשֶׁת (=שהאונס חייב לתת להן את שאר התשלומים כפי שיתבאר בהלכה הבאה).
הכלל: הבושת והפגם הולכים אחרי הקנס.
הדין המעשי:
- בת שיש לה קנס - יש לה גם בושת ופגם. ואם נאנסה - גם צער.
- בת שאין לה קנס - אין לה גם בושת ופגם. זה נכון אם התפתתה, וגם אם נאנסה.
- יוצאות מן הכלל: בוגרת, ממאנת, שוטה וחרשת. לפי "רמב"ם לעם", האונס חייב לשלם להן את שאר התשלומים, כמו שיתבאר בהלכה הבאה.
ההיגיון: לפי הרמב"ם, יש קשר בין הקנס לבין הבושת והפגם. מי שאין לה קנס כי אינה בחזקת בתולה (למשל גיורת, שבויה או משוחררת), גם אין לה בושת ופגם של בתולה.
נפקא מינה: "רמב"ם לעם" מציין שחלק מהפוסקים חולקים על הקשר הזה. לדעתם, גם כשאין קנס, ייתכן חיוב של בושת או פגם, לפי פרטי המקרה.
יא. כֵּיצַד? הָאוֹנֵס אֶת הַבּוֹגֶרֶת וְאֶת הַמְּמָאֶנֶת - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס, יֵשׁ לָהֶן בֹּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר (=בוגרת לפני נישואים היא בתולה, וכן הממאנת אחרי החופה שעדיין לא נבעלה, ויש להן בושה, פגם וצער ממעשה האונס); וְהָאוֹנֵס שׁוֹטָה אוֹ חֵרֶשֶׁת, מְשַׁלֵּם צַעַר בִּלְבַד (=השוטה אין לה דעת ולכן אינה מתביישת ואין אפשרות למוכרה בשוק תמורת כסף. החרשת מלידה – אין פגם גדול יותר מזה). אֲבָל הַמְפַתֶּה אֶת כֻּלָּן, פָּטוּר מִכְּלוּם (=מכיוון שהכלל הוא שהמפותה לא מצטערת בשעת מעשה הבעילה, ובהסכמתה למעשה וויתרה על שאר הכספים. בנערה הדין שונה מאחר והיא ברשות אביה אינה יכולה לוותר על התשלומים המגיעים עבורו, מלבד התשלום על הצער בו יש פטור מאחר שלא הצטערה במעשה כלל).
ארבע היוצאות מן הכלל.
הדין המעשי:
- האונס בוגרת או ממאנת - אין להן קנס, אבל הוא משלם להן בושת, פגם וצער.
- האונס שוטה או חרשת - משלם להן צער בלבד.
- המפתה את כל הארבע - פטור מכל תשלום.
ההיגיון ("רמב"ם לעם"):
- בוגרת וממאנת: הבוגרת עדיין בתולה לפני נישואיה. גם הממאנת, שמיאנה אחרי החופה ועדיין לא נבעלה, היא בתולה. לכן יש להן בושה, פגם וצער ממעשה האונס. אין להן קנס מסיבה אחרת: הקנס נאמר רק ב"נערה".
- שוטה: אין לה דעת, ולכן היא אינה מתביישת. ואי אפשר למכור אותה בשוק תמורת כסף, ולכן אין לה פגם.
- חרשת מלידה: "אין פגם גדול יותר מזה". כלומר, ערכה כבר נמוך, והבעילה אינה מורידה אותו.
- המפתה: המפותה אינה מצטערת בשעת המעשה. וכשהסכימה למעשה, היא ויתרה על שאר הכספים. אצל נערה הדין שונה: היא ברשות אביה, ואינה יכולה לוותר על כסף ששייך לו. לכן מפתה נערה משלם לאב בושת ופגם (אבל לא צער, כי לא הצטערה).
יב. אֵין אָדָם מְשַׁלֵּם קְנָס בְּכָל מָקוֹם בְּהוֹדָאַת פִּיו, אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים (=נלמד מלשון הפסוק: "אשר ירשיעון אלוקים, ישלם שנים" – הקנס חל רק בהרשעת הדיינים, ולא בהודאה). לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר: 'אָנַסְתִּי' אוֹ 'פִּתִּיתִי בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי' - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס; אֲבָל מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם בְּהוֹדָאַת פִּיו (=מכיוון שהם תשלומי נזקי ממון רגילים והמודה בהם משלם). וְכֵן בַּת שֶׁתָּבְעָה אִישׁ בְּדִין וְאָמְרָה לוֹ: 'אָנַסְתָּה' אוֹ 'פִּתִּיתָה אוֹתִי', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם' (=מכחיש את הטענה לגמרי – פטור משבועה מן התורה) - הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת [=שבועה מתקנת חכמים]; שֶׁאִלּוּ הוֹדָה, הָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ בֹּשֶׁת וּפְגָם וְצַעַר עַל פִּי עַצְמוֹ.
מודה בקנס פטור; שבועת היסת.
הדין המעשי:
- קנס משלמים רק על פי עדים, ולא על פי הודאה. מי שאומר "אנסתי" או "פיתיתי את בתו של פלוני" אינו משלם קנס. אבל הוא משלם בושת ופגם על פי הודאתו.
- נערה שתבעה אדם בבית דין, ואמרה לו "אנסת אותי" או "פיתית אותי", והוא מכחיש לגמרי ("לא היו דברים מעולם") - הוא נשבע שבועת היסת, ופטור.
הבסיס והמקור: "רמב"ם לעם" מביא את הפסוק: "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם" (שמות כב, ח). הקנס חל רק כשהדיינים מרשיעים אותו על פי עדים, ולא כשהוא מודה מעצמו.
ההיגיון: בושת ופגם הם תשלומי נזק רגילים, ומי שמודה בנזק משלם. מי שמכחיש לגמרי פטור משבועה מן התורה ("כופר הכל" אינו נשבע מן התורה, בניגוד ל"מודה במקצת", הלכה יג). אבל חכמים תיקנו שבועת היסת: אילו הודה, היה משלם בושת, פגם וצער. לכן יש כאן תביעת ממון, וחכמים חייבו אותו להישבע.
מונחים: "שְׁבוּעַת הֶסֵּת" - שבועה שתיקנו חכמים על מי שמכחיש תביעה לגמרי. "הוֹדָאַת פִּיו" - הודאה של האדם עצמו.
⚠ בדפוס "'אָנַסְתָּה' אוֹ 'פִּתִּיתָה אוֹתִי'" בה"א בסוף (במקום "אָנַסְתָּ", "פִּתִּיתָ"). זו צורת כתיב מלא קדומה. הועתק כלשון הסריקה.
יג. אָמְרָה לוֹ: 'אָנַסְתָּ אוֹתִי' (=ואז יהיה חייב גם דמי צער), וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא כִּי אֶלָּא פִּתִּיתִי' (=ויהיה פטור מצער, וחייב רק דמי בושת ופגם) - הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה עַל דְּמֵי הַצַּעַר, וּמְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם; שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ (=דיני השבועות יתבארו בהרחבה בהלכות טוען ונטען פרק א').
"אנסת אותי" - "לא, פיתיתי": מודה במקצת.
הדין המעשי: הנערה טוענת: "אנסת אותי". אם כך, הוא חייב בושת, פגם וצער. הוא עונה: "לא, פיתיתי". אם כך, הוא חייב רק בושת ופגם, ופטור מצער. הדין: הוא משלם בושת ופגם, ונשבע שבועת התורה על דמי הצער.
ההיגיון: הוא הודה בחלק מהתביעה (בושת ופגם) וכפר בחלק אחר (צער). זהו "מודה במקצת הטענה", ומי שמודה במקצת חייב שבועה מן התורה על החלק שכפר בו. פרטי הדין יתבארו בהלכות טוען ונטען, פרק א.
מונחים: "מוֹדֶה בְּמִקְצָת" - נתבע שמודה בחלק מהתביעה וכופר בשאר. "שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה" - שבועה שחיובה מן התורה, לא מתקנת חכמים.
יד. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁל מְפַתֶּה וְאַרְבָּעָה שֶׁל אוֹנֵס - הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב, שֶׁכָּל שֶׁבַח נְעוּרִים (=כל ההכנסות הכספיות של הנערה שייכות לאב) לָאָב; וְאִם אֵין לָהּ אָב, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.
התשלומים שייכים לאב.
הדין המעשי: שלושת התשלומים של המפתה וארבעת התשלומים של האונס שייכים לאב. אם אין לה אב, הם שייכים לנערה עצמה.
ההיגיון: "כל שבח נעורים לאב". בתקופת הנערות, הבת נמצאת ברשות אביה, וכל ההכנסות הכספיות שלה שייכות לו, כמו שמסביר "רמב"ם לעם". וגם בפסוק נאמר: "וְנָתַן... לַאֲבִי הַנַּעֲרָה".
מונחים: "שֶׁבַח נְעוּרִים" - הרווחים והכספים של הבת בימי נעוריה.
טו. מְפֻתָּה אוֹ אֲנוּסָה שֶׁלֹּא תָּבְעָה [המגיע לה] עַד שֶׁבָּגְרָה, אוֹ עַד שֶׁנִּשֵּׂאת (=הבגרות או הנישואים מוציאים מרשות האב), אוֹ עַד שֶׁמֵּת הָאָב - הָאַרְבָּעָה דְבָרִים [לאנוסה] אוֹ הַשְּׁלֹשָׁה [למפותה], [הרי הן] שֶׁלָּהּ (=וויתורה על הכסף כשהסכימה למעשה חסר ערך, הואיל ובשעת הבעילה היו התשלומים שייכים לאביה). עָמְדָה בַּדִּין וְתָבְעָה אוֹתוֹ [כשהיא נערה], וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה אוֹ נִשֵּׂאת - הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב (=אפילו שמגיעה לגבותם אחרי שבגרה); וְאִם מֵת הָאָב אַחַר עֲמִידָתָהּ בַּדִּין - הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִים, שֶׁהֵן יוֹרְשֵׁי הָאָב (=מכיוון שהבת אינה יורשת את אביה כשיש לאב בנים. הכלל הוא שלפני העמידה בדין התשלומים על מעשה האונס והפיתוי הם זכות תיאורטית בלבד, והופכים לזכות כספית ממשית רק בשעת העמידה בדין); מֵעֵת שֶׁעָמְדָה בַּדִּין, זָכָה בָּהֶן הָאָב.
העמידה בדין קובעת למי שייך הכסף.
הדין המעשי:
- לא תבעה בעודה נערה: אם לא תבעה את המגיע לה עד שבגרה, או עד שנישאה, או עד שמת אביה - כל התשלומים (ארבעה לאנוסה, שלושה למפותה) שייכים לה.
- תבעה בעודה נערה: אם עמדה בדין ותבעה אותו כשהייתה נערה, ואחר כך בגרה או נישאה - התשלומים שייכים לאב, אפילו אם הם נגבים אחרי שבגרה.
- האב מת אחרי העמידה בדין: התשלומים שייכים לאחים, כי הם יורשי האב.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר את הכלל: לפני העמידה בדין, התשלומים הם זכות תיאורטית בלבד. רק בשעת העמידה בדין הם הופכים לזכות כספית ממשית. לכן, מרגע שעמדה בדין, האב זכה בהם, והם עוברים בירושה לבניו. ואם לא עמדה בדין עד שיצאה מרשות האב (בבגרות או בנישואין), או עד שמת האב, הכסף שלה. ולמה למפותה יש תשלומים, והרי הסכימה? "רמב"ם לעם" מסביר: הוויתור שלה בשעת המעשה אינו שווה כלום, כי באותה שעה התשלומים היו שייכים לאביה.
מונחים: "עָמְדָה בַּדִּין" - הגיעה לבית הדין, והדיינים דנו בתביעה. "בָּגְרָה" - הגיעה לגיל בגרות ויצאה מרשות אביה.
טז. הַבַּת שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, קְנָסָהּ לְבַדּוֹ [=בלבד] לְעַצְמָהּ [=כשנאנסה]; נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה [=לאחר הגירושים] וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, קְנָסָהּ וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְאָבִיהָ - שֶׁאֵין הָאֵרוּסִין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת הָאָב (=האירוסין לא מוציאים את הנערה מרשות אביה, ולכן זה שייך לאביה, רק בזמן הנישואין הנערה יוצאת מרשות אביה).
נערה שהתארסה והתגרשה.
הדין המעשי: כך כתוב כאן בדפוס:
- נערה שהתארסה והתגרשה מן האירוסין: הקנס שלה בלבד שייך לה עצמה, כשנאנסה.
- נאנסה או התפתתה אחרי הגירושים, ואחר כך התקדשה לאחר: הקנס ושאר התשלומים שייכים לאביה.
ההיגיון: האירוסין אינם מוציאים את הנערה מרשות אביה. רק הנישואין (החופה) מוציאים אותה. לכן, גם כשהיא מאורסת לאחר, הכסף שייך לאב, כמו שמסביר "רמב"ם לעם". (בפרק א, הלכה ט, למדנו שהמתגרשת מן האירוסין נשארת בחזקת בתולה, ולכן יש לה קנס אם נאנסה.)
מונחים: "אֵרוּסִין" - קידושין, השלב הראשון של הנישואין, לפני החופה. "נִשּׂוּאִין" - החופה.
⚠ בפשטות, ההבדל בין שני המקרים הוא בסדר הדברים. במקרה הראשון האירוסין היו לפני האונס, ולכן הקנס שלה. במקרה השני האונס היה לפני הקידושין, ובשעת המעשה הייתה ברשות אביה, ולכן הכסף שלו. אבל ההוספה שבסוגריים בחוברת, "[=לאחר הגירושים]", מעמידה גם את המקרה השני אחרי גירושין מאירוסין, ולפי זה נראה ששני חלקי ההלכה סותרים זה את זה. ההוספה הועתקה כלשון הסריקה. כדאי לעיין במפרשים.
יז. אֲנִי אוֹמֵר, שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" - שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָב: 'הוֹאִיל וְלֹא חִיְּבָה תוֹרָה מְפַתֶּה וְאוֹנֵס אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן מָמוֹן לָאָב, הֲרֵינִי שׂוֹכֵר [=משכיר] בִּתִּי הַבְּתוּלָה לָזֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּכָל מָמוֹן שֶׁאֶרְצֶה, אוֹ אַנִּיחַ זֶה לָבוֹא עָלֶיהָ בְּחִנָּם, שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לִמְחֹל וְלִתֵּן מָמוֹנוֹ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה'; לְכָךְ נֶאֱמַר: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ". שֶׁזֶּה שֶׁחִיְּבָה תוֹרָה לְאוֹנֵס וְלִמְפַתֶּה מָמוֹן, לֹא מַלְקוּת - כְּשֶׁאֵרַע הַדָּבָר מִקְרֶה, שֶׁלֹּא מִדַּעַת אָבִיהָ, וְלֹא הֵכִינָה [=זימנה] עַצְמָהּ לְכָךְ, שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ הוֹוֶה תָּמִיד, וְאֵינוֹ מָצוּי; אֲבָל אִם הִנִּיחַ זֶה בִּתּוֹ הַבְּתוּלָה מוּכֶנֶת [=מזומנת ומיועדת] לְכָל מִי שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ, גּוֹרֵם שֶׁתִּמָּלֵא הָאָרֶץ זִמָּה, וְנִמְצָא הָאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְהָאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ [=בשוגג], שֶׁאִם תִּתְעַבֵּר וְתֵלֵד לֹא יִוָּדַע בֵּן מִי הוּא.
וְהַמֵּכִין בִּתּוֹ לְכָךְ, הֲרֵי הִיא קְדֵשָׁה, וְלוֹקֶה הַבּוֹעֵל וְהַנִּבְעֶלֶת מִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה"; וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה קְנָס אֶלָּא לְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה, אֲבָל זוֹ שֶׁהֵכִינָה עַצְמָהּ לְכָךְ, בֵּין מִדַּעְתָּהּ בֵּין מִדַּעַת אָבִיהָ - הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה; וְאִסּוּר קְדֵשָׁה אֶחָד הוּא, בֵּין בִּבְתוּלָה בֵּין בִּבְעוּלָה. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, שֶׁהַיּוֹצֵא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ, אֵין לָהּ קְנָס, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ - שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לְדָבָר זֶה בִּרְצוֹנָהּ.
"אל תחלל את בתך להזנותה": ממון אינו היתר.
הדין המעשי:
- אב אינו רשאי להפקיר את בתו, לא בשכר ולא בחינם.
- אב שמכין את בתו לכך - היא "קדשה". הבועל והנבעלת לוקים משום "לא תהיה קדשה", והבועל אינו משלם קנס.
- איסור קדשה זהה בבתולה ובבעולה. ולא משנה אם הפקירה את עצמה מדעתה או מדעת אביה.
- לכן, מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס (הלכה ט), כי היא בחזקת מי שהפקירה את עצמה מרצונה.
הבסיס והמקור: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (ויקרא יט, כט). "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" (דברים כג, יח).
ההיגיון: הרמב"ם ("אני אומר") מבאר את טעם האיסור. אב עלול לחשוב כך: התורה חייבה את האונס והמפתה רק בממון שניתן לי. הכסף הוא שלי, ומותר לאדם לוותר על ממונו. אם כן, אני יכול להשכיר את בתי, או להרשות לאדם לבוא עליה בחינם. התורה שוללת זאת. היא חייבה ממון ולא מלקות רק במקרה חד-פעמי: כשהדבר קרה במקרה, שלא מדעת האב, ובלי שהנערה הכינה את עצמה לכך. מקרה כזה אינו נפוץ. אבל בת שמופקרת לכל אדם - זה כבר "חילול". הארץ מתמלאת זימה, ולא יודעים מי האב של הילדים. וכך אב עלול לשאת את בתו, ואח את אחותו, בלי לדעת.
המסר החותם של הפרק: התשלומים שהתורה קבעה אינם "מחיר" שאפשר לשלם תמורת המעשה. הם תיקון לפגיעה שקרתה במקרה. כבודה וקדושתה של בת ישראל אינם רכוש של האב. לכן אין בכוחו למכור אותם או לוותר עליהם.
מונחים: "קְדֵשָׁה" - אשה שמפקירה את עצמה לזנות. "זִמָּה" - כאן: פריצות. "מוּכֶנֶת" - מזומנת ומיועדת.