היום הקודם

נח · יום חמישי

ד' מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום חמישי · תאריך 15/10/2026 · ד' מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: ד' חשון ה'תש"ד — "לימוד התורה בכל יום ויום נוגע בנפשות ממש": אויר הבית — אויר תורה ויראת שמים

לימוד פרשת השבוע: פרשת נח — בראשית ט׳:ח׳ ← ט׳:י״ז (10 פסוקים — הברית עם נח וזרעו וכל בעלי החיים, "את קשתי נתתי בענן", אות הברית)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ו — "ברעיא מהימנא פרשת נשא" ← "אין לו להקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד": האם ההלכה היא "עץ הדעת"? הקושיות על הרעיא מהימנא

רמב״ם: הלכות נערה בתולה פרק ג׳ (שלם, סיום ההלכות) — הלכות א׳ ← י״ב · דיני מוציא שם רע

היום יום

יום שלישי · ד חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: לך לך, שלישי עם פירש"י.
תהלים: כג־כח.
תניא: כו. בר"מ . . . 284 ע"כ בר"מ.

לִמּוּד הַתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם נוֹגֵעַ בִּנְפָשׁוֹת מַמָּשׁ. לֹא לְבַד בְּנֶפֶשׁ הַלּוֹמֵד, כִּי־אִם גַּם בְּנַפְשׁוֹת בְּנֵי בֵּיתוֹ, שֶׁאָז אֲוִיר הַבַּיִת הוּא אֲוִיר תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום שלישי" — יום השבוע שבו חל ד' מרחשון בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום חמישי ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ד' מרחשון). בשנת ה'תש"ד כבר היו בשבוע של פרשת לך לך, ולכן בלוח השיעורים כתוב "לך לך, שלישי". השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת נח תחול רק ביום ו' מרחשון, ולכן היום אנו לומדים בחומש את העלייה החמישית של פרשת נח; ציון "לך לך" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ופתגם קצר אחד — על כוחו של לימוד תורה יומי. הרשומה כולה בלשון הקודש. אין בה מילים ביידיש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת לך לך, "שלישי" (= העלייה השלישית) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים כ"ג עד כ"ח — השיעור של היום הרביעי בחודש. בתוכם המזמור "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" (פרק כ"ג). תניא: תחילת אגרת הקודש סימן כ"ו. האגרת פותחת בציטוט ארוך מן "רעיא מהימנא" (חלק מן הזוהר) על פרשת נשא. השיעור מתחיל במילים "כו. בר"מ" ומסתיים במילים "ע"כ בר"מ" — "עד כאן ברעיא מהימנא", כלומר בסוף הציטוט. המספר 284 שבאמצע השורה הוא מספר העמוד בספר התניא שבו מסתיים השיעור. בחוברת שלנו שיעור התניא של היום ממשיך עוד מעט, עד המילים "הלכה בלבד", ואנו לומדים לפי החוברת.

★ "לימוד התורה בכל יום ויום" — ההדגשה היא על "בכל יום ויום": לא לימוד גדול פעם בשבוע או בחודש, אלא קביעות — שיעור קבוע שחוזר כל יום. על כך אמרו חז"ל (שבת ל"א, א) שאחת השאלות הראשונות ששואלים את האדם כשהוא בא לדין למעלה היא: "קבעת עתים לתורה?"

★ "נוגע בנפשות ממש" — "נוגע בנפשות" הוא ביטוי מעולם ההלכה: דבר שיש בו סכנת חיים, ענין של "דיני נפשות", שבו אין מקום לוויתורים ולהקלות. המילה "ממש" מדגישה שאין זו מליצה: לימוד התורה היומי הוא באמת עניין של חיים לנפש. התורה היא "חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ" (מתוך תפילת ערבית) — כשם שהגוף אינו יכול לחיות בלי מזון יום־יומי, כך הנפש צריכה את "מזון" התורה בכל יום.

★ "לא לבד בנפש הלומד, כי־אם גם בנפשות בני ביתו" — כאן החידוש העיקרי. היינו חושבים שהלימוד משפיע רק על מי שלומד. הרשומה אומרת: הלימוד משפיע גם על בני הבית — האישה, הילדים, כל מי שגר בבית — גם אם הם עצמם אינם יושבים ולומדים באותו רגע.

★ "שאז אויר הבית הוא אויר תורה ויראת שמים" — ההסבר: הלימוד משנה את האוויר של הבית. אוויר הוא משל מדויק: את האוויר כולם נושמים, בלי לחשוב על כך ובלי להתאמץ, והוא נכנס לתוך כל אחד. כך בית שבו לומדים תורה כל יום — האווירה שבו היא אווירה של תורה ושל יראת שמים, וכל מי שגר בו "נושם" אותה בלי משים. לכן הלימוד הוא "בנפשות" — הוא בונה את נפשות בני הבית.

המסר ליום: לפני שלושה ימים קראנו בחומש את הציווי לנח: "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (ז, א). הבעל שם טוב פירש: "תֵּבָה" היא גם מילה — מילות התורה והתפילה. מי שנכנס לתוך מילות התורה, ניצל מן ה"מבול" — מן הטרדות והדאגות של העולם. והפסוק אומר "אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ": הכניסה של אדם אחד ל"תיבה" מכניסה עמו את כל ביתו. וכך גם בחומש של היום: הקב"ה מקים את בריתו עם נח "וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (ט, ט) — "לְדֹרֹת עוֹלָם" (ט, יב). שיעור תורה יומי אחד, של אדם אחד, הוא "ברית" שמגינה על כל הבית ועל הדורות הבאים.

חומש עם רש״י

בראשית פרק ט׳ פסוק ח׳

(ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ, לֵאמֹר:

★ היום, ד' מרחשון, ממשיכים את פרשת נח. אתמול הסתיים השיעור ב"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (פסוק ז): ה' בירך את נח ובניו, התיר להם לאכול בשר, אסר עליהם אבר מן החי ושפיכות דמים, וציווה אותם על פריה ורביה. היום — הברית: ה' מתחייב שלא יביא עוד מבול על העולם, ונותן לכך אות — הקשת בענן.

★ שימו לב: כמו בברכה שבפסוק א, גם כאן ה' פונה אל נח ואל בניו יחד — ומוסיף "אתו": הבנים עומדים לצד אביהם. הברית שתיכרת עכשיו אינה עניין פרטי של נח; היא נכרתת עם כל המשפחה שממנה ייבנה המין האנושי כולו — ועם זרעם אחריהם (פסוק ט).

★ מטרת הפסוק: לפתוח דיבור חדש — דיבור הברית — שבו ה' מתחייב כלפי האנושות כולה וכלפי כל הבריאה החיה.

★ מילות מפתח: "וַיֹּאמֶר" (אונקלוס: "וַאֲמַר"); "אֱלֹהִים" — אונקלוס מתרגם "יְיָ"; "אִתּוֹ" — עמו (אונקלוס: "עִמֵּהּ"); "לֵאמֹר" (אונקלוס: "לְמֵימָר").

★ מקור: בגמרא (סנהדרין נו, א) שנינו: "שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי". "בני נח" — כך קוראים חז"ל לכל האנושות, משום שכל בני האדם שאחרי המבול הם צאצאיהם של נח ובניו, שאליהם מדבר ה' בפסוקנו. המצוות שנאמרו בפסוקים הקודמים (אבר מן החי, שפיכות דמים) והברית שבפסוקים הבאים — שתיהן נוגעות לכל בני האדם.

★ ביאור בדרך חב"ד: הרבי עורר פעמים רבות על החובה להפיץ בין אומות העולם את ידיעת שבע מצוות בני נח, על יסוד דברי הרמב"ם (הלכות מלכים ח, י) ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצות שנצטוו בני נח". הדיבור "אל נח ואל בניו" הוא ראשיתה של "ברית" זו בין הבורא לכל באי העולם.

★ המסר ליום: ה' מדבר עם נח ועם בניו יחד — הדורות ממשיכים זה את זה. ברית שנכרתת עם האב נמשכת אל בניו; וכך גם אצלנו: מה שאנו בונים היום בבית, מתוך קשר עם ה', עובר אל ילדינו אחרינו.

בראשית פרק ט׳ פסוק ט׳

(ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲנִי — הִנְנִי מֵקִים (מְקַיֵּם וּמַעֲמִיד בְּתֹקֶף) אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת זַרְעֲכֶם (צֶאֱצָאֵיכֶם) אַחֲרֵיכֶם.

★ תוכן הדיבור: ה' "מקים" ברית — התחייבות קבועה — עם נח ובניו ועם כל הדורות שיבואו אחריהם. כבר לפני המבול הובטחה ברית זו: "והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה" (ו, יח); עכשיו היא מתקיימת בפועל.

★ שימו לב למילה "ואני" — בוי"ו החיבור. לכאורה היה די לומר "הנני מקים". רש"י יבאר שהמילה "ואני" באה כתשובה: "גם אני" — ה' "מסכים" עם נח ונענה לחששו.

★ מטרת הפסוק: להבטיח לנח שהעולם שהוא עומד לבנות מחדש, והילדים שיוליד, לא יאבדו שוב — ולכן יוכל לקיים בלב שלם את הציווי "פרו ורבו" (פסוק ז).

★ מילות מפתח: "הִנְנִי" — הנה אני (אונקלוס: "הָא אֲנָא"); "מֵקִים" — מקיים, מעמיד בתוקף; "בְּרִיתִי" — התחייבותי, הברית שלי (אונקלוס: "קְיָמִי", מלשון "קיום"); "זַרְעֲכֶם" — צאצאיכם (אונקלוס: "בְּנֵיכוֹן", בניכם); "אַחֲרֵיכֶם" (אונקלוס: "בַּתְרֵיכוֹן").

★ מקור: הנביא ישעיה (נד, ט–י) מביא את הברית הזאת כמשל לנצחיות הברית של ה' עם ישראל: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ — כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט". פסוקים אלו הם חלק מהפטרת פרשת נח, שנקרא בשבת הקרובה, ו' מרחשון.

★ המסר ליום: ה' אינו מבקש מנח לבנות עולם חדש בלי ביטחון. יחד עם הציווי "פרו ורבו" — באה ההבטחה: העולם יעמוד. כך גם בחיינו: כשה' מטיל עלינו שליחות, הוא נותן גם את הכוח והביטחון למלא אותה.

רש״י

וַאֲנִי הִנְנִי • מַסְכִּים אֲנִי עִמְּךָ, שֶׁהָיָה נֹחַ דּוֹאֵג לַעֲסֹק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, עַד שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם עוֹד, וְכֵן עָשָׂה. וּבָאַחֲרוֹנָה אָמַר לוֹ: הִנְנִי מַסְכִּים לַעֲשׂוֹת קִיּוּם וְחוֹזֶק בְּרִית לְהַבְטָחָתִי, וְאֶתֵּן לְךָ אוֹת.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מה מוסיפה המילה "ואני"? ומדוע ה' צריך להבטיח דווקא עכשיו, אחרי שכבר נשבע "ולא אסף עוד להכות את כל חי" (ח, כא)?

★ רש"י משיב: "מסכים אני עמך" — "ואני" פירושו: גם אני, כמוך. ומה הייתה דעתו של נח, שה' מסכים עמה? "שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה" — נח חשש להביא ילדים לעולם, שמא יבוא מבול נוסף וישחית אותם; לכן לא מיהר לחזור לחיי משפחה, "עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת העולם עוד". "וכן עשה" — ה' אכן הבטיח זאת, ואף בשבועה, בסוף פרק ח (ח, כא–כב, כפי שלמדנו אתמול).

★ "ובאחרונה" — עכשיו, בפסוקנו, ה' מוסיף על ההבטחה: "הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי, ואתן לך אות". השבועה הקודמת הייתה דיבור; הברית היא "קיום וחוזק" שלו — התחייבות קבועה; והאות (הקשת, פסוקים יב–יז) הוא סימן נראה לעין, שיזכיר אותה לדורות.

★ כך מתבאר גם מה שראינו אתמול בפסוק ח, יח: ביציאה מן התיבה יצאו "נח ובניו" לחוד, ו"אשתו ונשי בניו" לחוד — סימן לחששו של נח. עכשיו, אחרי הציווי "פרו ורבו" והברית, החשש מוסר.

★ המסר ליום: נח לא הסתיר את חששו, וה' התייחס אליו: "מסכים אני עמך". כשאדם חושש לבנות ולהוסיף חיים וטוב בעולם, עליו לזכור שה' "מקים את בריתו" — העתיד נתון בידיו.

בראשית פרק ט׳ פסוק י׳

(י) וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: (וְהִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי) עִם כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם — בָּעוֹף, בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִתְּכֶם — מִכָּל הַיּוֹצְאִים מִן הַתֵּבָה, וְעַד כָּל חַיַּת הָאָרֶץ.

★ הברית אינה רק עם בני האדם. ה' כורת אותה גם עם כל בעלי החיים: עוף, בהמה וחיה — כל מה שהיה בתיבה. במבול נענשו גם בעלי החיים, כי "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו, יב); עכשיו גם הם מקבלים הבטחה.

★ הפסוק נראה כפול ומשולש: "ובכל חית הארץ אתכם", ושוב "מכל יצאי התבה", ושוב "לכל חית הארץ". רש"י ילמד שכל ביטוי מוסיף סוג אחר של בריות — עד שהברית כוללת אפילו את הבריות הנחותות והמזיקות ביותר.

★ מטרת הפסוק: להרחיב את הברית לכל הבריאה החיה — שלא תיכרת עוד במבול.

★ מילות מפתח: "וְאֵת" — כאן במובן "עם" (אונקלוס: "וְעִם"); "נֶפֶשׁ הַחַיָּה" — כל בעל חיים (אונקלוס: "נַפְשָׁא חַיְתָא"); "בַּבְּהֵמָה" (אונקלוס: "בִבְעִירָא"); "חַיַּת הָאָרֶץ" — חיות הבר (אונקלוס: "חֵוַת אַרְעָא"); "יֹצְאֵי הַתֵּבָה" — היוצאים מן התיבה (אונקלוס: "נַפְקֵי תֵבוֹתָא").

★ מקור: על ה"מזיקין" שרש"י מזכיר כאן, שנינו במשנה (אבות ה, ו): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות... ויש אומרים: אף המזיקין". ובגמרא (חגיגה טז, א): "ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם... אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתין כבני אדם". ואפשר לומר: כיון שגם הם "פרין ורבין" ו"מתין" — יש להם קיום בעולם הזה, ולכן גם הם נכללים בהבטחה שלא יכרתו במבול.

★ המסר ליום: ברית ה' עם העולם כוללת הכל — מן האדם ועד השרץ הקטן ביותר, ואפילו את המזיקין. אין בבריאה דבר מיותר; לכל נברא יש מקום בתוכנית האלוקית. וכך גם אנו מתבקשים להתייחס לכל נברא באחריות.

רש״י

חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם • הֵם הַמִּתְהַלְּכִים עִם הַבְּרִיּוֹת.
מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה • לְהָבִיא שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ • לְהָבִיא הַמַּזִּיקִין, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל הַ'חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם', שֶׁאֵין הִלּוּכָן עִם הַבְּרִיּוֹת.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם": "הם המתהלכים עם הבריות" — המילה "אתכם" מלמדת על בעלי החיים שחיים בקרבת בני האדם ומתהלכים ביניהם, במקומות היישוב.

★ "מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה": "להביא שקצים ורמשים" — הלשון הכללית "מכל יצאי התבה" באה לרבות גם את הבריות הקטנות והנחותות — שקצים (בעלי חיים קטנים וטמאים) ורמשים (הזוחלים על הארץ) — שאינם בכלל "עוף, בהמה וחיה". גם הם יצאו מן התיבה, וגם עליהם חלה הברית.

★ "לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ": הקושי — הרי כבר נאמר "ובכל חית הארץ אתכם"! רש"י: "להביא המזיקין, שאינן בכלל ה'חיה אשר אתכם', שאין הלוכן עם הבריות". בסוף הפסוק אין "אתכם" — ולכן הכוונה לבריות שאינן מתהלכות עם בני האדם: המזיקין (רוחות ושדים), שאינם מצויים במקומות היישוב. גם הם נכללים בברית.

★ נמצא שהפסוק מונה, בסדר יורד, שלושה סוגים: בעלי החיים המצויים בין בני האדם; השקצים והרמשים; והמזיקין. הברית מקיפה את כולם.

★ המסר ליום: רש"י מלמד לשים לב להבדלים הדקים בלשון הכתוב — "אתכם" או בלי "אתכם". ועוד: אין בריה שנמצאת "מחוץ" להשגחת ה' — גם מה שנראה רחוק ומזיק נתון תחת הברית שלו.

בראשית פרק ט׳ פסוק י״א

(יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲקַיֵּם אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: לֹא יִכָּרֵת (לֹא יֻשְׁמַד) עוֹד כָּל בָּשָׂר מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְהַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ.

★ כאן מתפרש תוכן הברית, בשני חלקים: (א) "לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" — בני האדם ובעלי החיים לא יושמדו עוד במבול; (ב) "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" — גם הארץ עצמה לא תושחת עוד במבול.

★ המילה "לשחת" חוזרת אל תחילת הסיפור: "ותשחת הארץ לפני האלהים" (ו, יא), "כי השחית כל בשר את דרכו" (ו, יב), "הנני משחיתם את הארץ" (ו, יג). בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן מבואר שיש למילה זו גם משמעות פנימית וחיובית.

★ מטרת הפסוק: לפרט את תוכן הברית — הבטחה מוחלטת שלא יבוא עוד מבול על העולם.

★ מילות מפתח: "וַהֲקִמֹתִי" — ואקים, ואקיים (אונקלוס: "וְאָקֵים"); "יִכָּרֵת" — יושמד, יכלה (אונקלוס: "יִשְׁתֵיצֵי"); "מַבּוּל" (אונקלוס: "טוֹפָנָא", שטף, הצפה); "לְשַׁחֵת" — להשחית (אונקלוס: "לְחַבָּלָא", לחבל).

★ מדרש: בגמרא (זבחים קטז, א) מסופר: בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל, הלך קולו מסוף העולם ועד סופו, ומלכי אומות העולם אחזתם רעדה. נתקבצו אצל בלעם ושאלו אותו: שמא מבול בא לעולם? אמר להם: "ה' למבול ישב" (תהלים כט, י) — כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא! אמר להם: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה? אמר להם: "ה' עז לעמו יתן" (תהלים כט, יא) — ה' נותן תורה לעמו. מכאן שגם אומות העולם ידעו את תוקפה של הברית עם נח: "כל בשר" לא יושחת עוד.

★ המסר ליום: מכאן ואילך העולם אינו נבנה תחת איום של חורבן. כשיש ביטחון בקיום — אפשר לבנות, לתכנן ולהשקיע לטווח ארוך. גם בעבודת ה': מי שבטוח בברית ה' עמו, אינו חי בפחד אלא בבנייה.

רש״י

וַהֲקִמֹתִי • אֶעֱשֶׂה קִיּוּם לִבְרִיתִי, וּמַהוּ קִיּוּמוֹ? "אֶת הַקֶּשֶׁת", כְּמוֹ שֶׁמְּסַיֵּם וְהוֹלֵךְ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: כבר נאמר בפסוק ט "הנני מקים את בריתי אתכם"; מה מוסיף "והקמתי את בריתי" כאן? רש"י משיב: "אעשה קיום לבריתי" — לא עוד הודעה על הברית, אלא דבר שיעמיד ויקיים אותה. "ומהו קיומו? 'את הקשת', כמו שמסיים והולך" — בהמשך הפרשה (פסוקים יב–יז) מתברר שה"קיום" הוא אות הקשת.

★ כך מתאים הדבר לדברי רש"י בפסוק ט: "לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי, ואתן לך אות". ההבטחה — שבועה (ח, כא); הברית — "קיום וחוזק" של ההבטחה; והקשת — הסימן המוחשי שמקיים את הברית בכל דור ודור.

★ המסר ליום: הבטחה טובה צריכה "קיום" — מעשה מוחשי שמעמיד אותה. כך גם בהחלטות הטובות שלנו: לא די בדיבור; צריך "סימן" — מעשה קבוע — שיזכיר ויקיים אותן.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — השחתת הארץ – במשמעות חיובית

לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (ט, יא)
בְּ'תוֹרָה אוֹר' מְבָאֵר אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן שֶׁהַמַּבּוּל טִהֵר אֶת הָעוֹלָם עַל־דֶּרֶךְ טַהֲרַת הַמִּקְוֶה, שֶׁלָּכֵן הָיָה הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ, בְּדֻגְמַת שִׁעוּר הַמִּקְוֶה שֶׁהוּא אַרְבָּעִים סְאָה.
בְּסִיּוּם הִלְכוֹת מִקְוָאוֹת כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיַן הַטְּבִילָה בְּמִקְוֶה רֶמֶז גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה הָרוּחָנִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל: כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הַטּוֹבֵל בְּמֵי הַמִּקְוֶה נִטְהַר, כָּךְ הָרוֹצֶה לְטַהֵר אֶת נַפְשׁוֹ צָרִיךְ לִפְרֹשׁ מִכָּל הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּלְהַכְנִיס אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ "מֵי הַדַּעַת", וְאָז יְטַהֲרֶנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן.
כְּלוֹמַר, כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הַטּוֹבֵל בְּמֵי הַמִּקְוֶה כָּל גּוּפוֹ טָבוּל בְּתוֹךְ הַמַּיִם, עַד שֶׁהַמִּסְתַּכֵּל בְּמִקְוֶה אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת גּוּף הָאָדָם אֶלָּא אֶת הַמַּיִם בִּלְבַד, כָּךְ מֻטָּל עַל הָאָדָם "לִטְבֹּל" אֶת עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַשְׁקִיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּ"מֵי הַדַּעַת", עַד שֶׁהַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ לֹא יִרְאֶה אָדָם מְגֻשָּׁם בַּעַל תַּאֲווֹת וְדֵעוֹת רָעוֹת, אֶלָּא יִרְאֶה שֶׁכָּל עִנְיָנוֹ שֶׁל אָדָם זֶה הוּא הֱיוֹתוֹ שָׁקוּעַ בַּתּוֹרָה.
וְעַל־פִּי־זֶה יֵשׁ לוֹמַר גַּם בְּעִנְיָנֵנוּ – טָהֳרַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַמַּבּוּל כְּמִקְוֶה – כְּשֵׁם שֶׁבְּגַשְׁמִיּוּת לֹא נִרְאֲתָה הָאָרֶץ בִּזְמַן הַמַּבּוּל, וְנִרְאוּ רַק הַמַּיִם שֶׁכִּסּוּ אוֹתָהּ, כָּךְ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת לֹא נֶחְשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לִמְצִיאוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא הָיְתָה בְּטֵלָה לְגַמְרֵי לַחַיּוּת הָאֱלוֹקִית הַמְּחַיָּה אוֹתָהּ. עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהַמִּסְתַּכֵּל עַל הָאָרֶץ לֹא רָאָה אֶרֶץ גַּשְׁמִית הַמְּנַגֶּדֶת לָאֱלוֹקוּת, אֶלָּא רַק אֶת הַ"מַיִם" שֶׁכִּסּוּ אוֹתָהּ.
וְזוֹהִי הַכַּוָּנָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַנֶּאֱמָר בַּכָּתוּב שֶׁהַמַּבּוּל בָּא "לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ": הַמַּבּוּל "שִׁחֵת" וּבִטֵּל אֶת כָּל הָ"אַרְצִיּוּת" וְהַהִתְגַּשְּׁמוּת שֶׁל הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה עוֹד כִּמְצִיאוּת "אַרְצִית" הַנִּפְרֶדֶת חַס־וְשָׁלוֹם מִן הַחַיּוּת הָאֱלוֹקִית הַמְּחַיָּה אוֹתָהּ, אֶלָּא תִּתְגַּלֶּה הָאֱמֶת שֶׁאֵין שׁוּם מְצִיאוּת מִלְּבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכָל מְצִיאוּת הָעוֹלָם הִיא מִכָּךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע.

(ע"פ לקוטי שיחות, ח"ל ע' 19 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה: המילה "לשחת" — "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" — מתארת לכאורה רק חורבן והרס. האם יש במבול גם משמעות חיובית?

★ היסוד — המבול כמקוה: אדמו"ר הזקן מבאר בספרו "תורה אור" שהמבול טיהר את העולם "על דרך טהרת המקוה". והסימן לכך: המבול נמשך "ארבעים יום על הארץ" (ז, יז), כנגד שיעור המקוה — "ארבעים סאה", הכמות הקטנה ביותר של מים כשרים שבה אפשר לטבול ולהיטהר.

★ הרמב"ם — המקוה ברוחניות: בסוף הלכות מקואות (פרק יא, הלכה יב) כותב הרמב"ם שבטבילה יש "רמז": כשם שהטובל במים נטהר, כך מי שרוצה לטהר את נפשו צריך לפרוש מן הדעות הרעות ולהביא את עצמו לתוך "מי הדעת" — והקב"ה מטהרו, כלשון הנביא שהרמב"ם מביא שם: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה).

★ הנקודה: טבילה שלימה. הטובל במקוה צריך להיות כולו בתוך המים — עד שמי שמסתכל במקוה אינו רואה את גוף האדם אלא רק מים. ובעבודת ה': על האדם "לטבול" ולשקוע בתורה עד כדי כך, שמי שמתבונן בו לא יראה אדם גשמי בעל תאוות, אלא אדם שכל עניינו — היותו שקוע בתורה.

★ ההחלה על המבול: בגשמיות — בזמן המבול לא נראתה הארץ, רק המים שכיסו אותה. ברוחניות — הארץ לא נחשבה אז ל"מציאות בפני עצמה", אלא הייתה בטלה לגמרי לחיות האלוקית שמחיה אותה.

★ המסקנה — "לשחת את הארץ" במשמעות חיובית: המבול "שיחת" וביטל את ה"ארציות" — הגשמיות הנראית כמציאות נפרדת מאלוקות — כדי שתתגלה האמת: "אין שום מציאות מלבדו יתברך", וכל קיום העולם הוא מכך שהקב"ה מהווה ומחיה אותו בכל רגע ורגע. (זהו היסוד המבואר בתניא, בשער היחוד והאמונה: הבריאה מתחדשת בכל רגע מכוח דבר ה'.)

★ מקור התיבה: לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 19 ואילך.

★ המסר ליום: אפשר לחיות בתוך העולם הגשמי כ"טובל במקוה": להיות שקוע כל כך בתורה ובמצוות, עד שהגשמיות שלנו כמעט אינה "נראית" — ורואים רק את הקדושה. וכשמביטים כך על העולם, מגלים שגם הוא, ביסודו, "מכוסה" בחיות האלוקית המחיה אותו.

בראשית פרק ט׳ פסוק י״ב

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר אֱלֹהִים: זֶה הָאוֹת (הַסִּימָן) שֶׁל הַבְּרִית, אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, לְדוֹרוֹת עוֹלָם.

★ עכשיו מתחיל להתברר ה"קיום" שהובטח בפסוק הקודם: "זאת אות הברית". ה' נותן "אות" — סימן — שיעיד על הברית בינו לבין בני האדם וכל בעלי החיים, "לדרת עולם". ומהו האות? הפסוק הבא יאמר: "את קשתי נתתי בענן".

★ שימו לב לכתיב: "לְדֹרֹת" — בלי וי"ו, ולא "לדורות" בכתיב מלא. רש"י ילמד מכך שהאות אינו נצרך בכל הדורות.

★ מטרת הפסוק: להציג את מושג ה"אות" — סימן נראה לעין שילווה את האנושות לדורות, כתזכורת לברית.

★ מילות מפתח: "אוֹת" — סימן (אונקלוס: "אָת"); "הַבְּרִית" (אונקלוס: "קְיָם"); "נֹתֵן" (אונקלוס: "יָהֵב"); "בֵּינִי" (אונקלוס: "בֵּין מֵימְרִי", בין מאמרי); "לְדֹרֹת עוֹלָם" — לכל הדורות (אונקלוס: "לְדָרֵי עַלְמָא").

★ מדרש: בגמרא (כתובות עז, ב) מסופר שכאשר נכנס רבי יהושע בן לוי לגן עדן, שאל אותו רבי שמעון בן יוחאי: האם נראתה קשת בימיך? ענה לו: הן. אמר לו רבי שמעון: אם כן, אינך האיש שמספרים עליו. והגמרא מוסיפה: באמת לא נראתה קשת בימיו — אלא שרבי יהושע בן לוי לא רצה לייחס לעצמו את הזכות. מכאן: דור שאינו זקוק לקשת הוא דור שזכות צדיקיו מגינה על העולם.

★ המסר ליום: האות הוא תזכורת — אבל הדרגה העליונה היא של מי שאינו זקוק לתזכורת, כי הוא חי את הברית בכל יום.

רש״י

לְדֹרֹת עוֹלָם • נִכְתַּב חָסֵר, שֶׁיֵּשׁ דּוֹרוֹת שֶׁלֹּא הֻצְרְכוּ לְאוֹת, לְפִי שֶׁצַּדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, כְּמוֹ דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי (בראשית רבה).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע נכתב "לדרת" חסר — בלי שתי האותיות וי"ו? רש"י: "נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות" — החסרון בכתיב מרמז שהאות לא יהיה בכל הדורות: יש דורות ש"חסרים" ממנו.

★ ומדוע לא הוצרכו? "לפי שצדיקים גמורים היו". הקשת באה כאשר הדור ראוי לעונש, וה' זוכר את בריתו ואינו מביא מבול — כפי שיבאר רש"י להלן (פסוק טז): כשמידת הדין באה לקטרג, "אני רואה את האות ונזכר". דור שכולו צדיקים — אין עליו קטרוג, ואין צורך באות.

★ "כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה" — בגמרא (סנהדרין צד, ב) מסופר שבימי חזקיהו "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ... תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". "ודורו של רבי שמעון בן יוחאי" — שאמר על עצמו (סוכה מה, ב): "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". והמקור שרש"י מציין — "(בראשית רבה)": מדרש בראשית רבה, פרשה לה.

★ המסר ליום: דור יכול להגיע למצב שבו אינו זקוק ל"אות" — כשהוא כולו תורה וצדקות. וכל אחד מאיתנו מוסיף לכך: ככל שמתרבים התורה והמעשים הטובים, כך פוחת הצורך בתזכורות של דין.

ביאור ההפניה: השאלה שבשיחה (לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 31): רש"י מונה רק שני דורות שלא הוצרכו לאות — דורו של חזקיהו ודורו של רבי שמעון בן יוחאי. ואילו במדרש, שממנו לקוחים דבריו, עולה שהיו יותר משני דורות כאלה. מדוע רש"י מצמצם לשניים בלבד? השיחה מבארת את החילוק בין המדרש לפירוש רש"י על פי ביאור מטרת האות שבקשת: מה בדיוק בא האות לסמן — ומתוך כך, באיזו מדרגה צריך דור להיות כדי שלא יזדקק לו.

★ המסר ליום: גם בתוך "חסרון" של אות אחת בתורה טמון לימוד שלם. כשמבינים מה תכליתו של דבר — מבינים גם מתי הוא נחוץ ומתי אפשר להתעלות מעליו.

בראשית פרק ט׳ פסוק י״ג

(יג) אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁלִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהִיא תִּהְיֶה לְאוֹת (לְסִימָן) שֶׁל בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

★ היום, ד' מרחשון, ממשיכים בדברי ה' לנח אחרי המבול. בפסוק הקודם הודיע ה': "זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם" — אבל עדיין לא אמר מהו האות. כאן הוא מגלה אותו: "את קשתי נתתי בענן".

★ שימו לב ללשון: "קַשְׁתִּי" — "הקשת שלי". הקשת היא כלי מלחמה, שבו יורים חיצים. ה' "תולה" את קשתו בענן — כמו לוחם שמניח את נשקו ומודיע שאינו נלחם עוד. וכך מבאר הרמב"ן: הקשת שבענן הפוכה — גבה פונה כלפי מעלה ולא כלפי הארץ, כקשת שאינה מכוונת לירות מן השמים אל הארץ; וזה סימן של שלום.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את האות הגלוי של הברית — סימן שכל אדם יכול לראות בעיניו, כדי לדעת שה' זוכר את שבועתו שלא יביא עוד מבול.

★ מילות מפתח: "קַשְׁתִּי" — הקשת שלי (אונקלוס: "קַשְׁתִּי"); "נָתַתִּי" (אונקלוס: "יְהָבִית"); "בֶּעָנָן" (אונקלוס: "בַּעֲנָנָא"); "לְאוֹת בְּרִית" — לסימן של ברית (אונקלוס: "לְאָת קְיָם", לאות של קיום, של ברית).

★ משנה: במסכת אבות (ה, ו) נמנית הקשת בין "עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות". כלומר: הקשת הוכנה כבר בששת ימי בראשית, מתוך ידיעה שתצטרך לשמש אות אחרי המבול. ובתיבת נקודות משיחות קודש שלהלן נשאלת השאלה: אם הקשת היא תופעה טבעית — כיצד היא "אות"?

★ המסר ליום: ה' אינו מסתפק בהבטחה במילים — הוא נותן אות שאפשר לראות. כך גם בחיינו: החלטה טובה צריכה "אות" מוחשי, מעשה קבוע שיזכיר אותה. ובימים אלה, עם תחילת עונת הגשמים, הקשת בענן היא תזכורת חיה לברית של ה' עם העולם.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — מדוע נוצרה קשת רק אחרי המבול?

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (ט, יג)
בְּנוֹגֵעַ לַקֶּשֶׁת, שֶׁנִּתְּנָה כְּ"אוֹת בְּרִית" לְקִיּוּם הָעוֹלָם, הִקְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים: הֲרֵי הַקֶּשֶׁת הִיא תּוֹפָעָה טִבְעִית, הַנּוֹצֶרֶת כַּאֲשֶׁר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִשְׁתַּקְּפוֹת בָּעֲנָנִים בְּצוּרָה מְסֻיֶּמֶת, וְאִם־כֵּן כֵּיצַד הִיא מְהַוָּה "אוֹת בְּרִית"?
הָאַבַּרְבַּנְאֵל מְתָרֵץ, שֶׁטֶּבַע זֶה עַצְמוֹ נִתְחַדֵּשׁ רַק לְאַחַר הַמַּבּוּל. מִתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיוּ הָאֵדִים הָעוֹלִים מִן הָאָרֶץ שְׁמֵנִים וְגַסִּים, וְהָעֲנָנִים שֶׁנּוֹצְרוּ מֵהֶם הָיוּ גַּסִּים כָּל כָּךְ, עַד שֶׁנִּיצוֹצֵי הַשֶּׁמֶשׁ לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲבֹר בָּהֶם. רַק לְאַחַר הַמַּבּוּל דִּקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֲנָנִים, עַד שֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ יָכְלוּ לַעֲבֹר דַּרְכָּם, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
וְיֵשׁ לְבָאֵר אֶת זֶה בְּדֶרֶךְ הַפְּנִימִיּוּת:
אָמְנָם הַקֶּשֶׁת נוֹצֶרֶת מִשִּׁלּוּב שֶׁל קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְהָעֲנָנִים, אַךְ עִקַּר פְּעֻלָּתָהּ נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הָעֲנָנִים, שֶׁכֵּן קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ נִשְׁאָרוֹת תָּמִיד בְּגָוַן אֶחָד, וְרַק הַהִשְׁתַּקְּפוּת בָּעֲנָנִים הִיא שֶׁיּוֹצֶרֶת אֶת גְּוָנֵי הַקֶּשֶׁת.
וְהִנֵּה, עַד הַמַּבּוּל, כָּל הַטָּהֳרָה וְהַזִּכּוּךְ שֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם הָיוּ רַק מִצַּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם בְּאֹפֶן טָהוֹר וּמֻשְׁלָם (עַד שֶׁטִּמְּאוּ אוֹתוֹ בַּחֲטָאִים). אוּלָם, מֵאָז הַמַּבּוּל נִתְחַדְּשָׁה בָּעוֹלָם יְכֹלֶת וּתְכוּנָה חֲדָשָׁה, שֶׁאֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ וּלְהוֹסִיף זִכּוּךְ וְטָהֳרָה בָּעוֹלָם עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הָאָדָם.
וּלְפִי־זֶה מוּבָן מַדּוּעַ נִתְחַדְּשָׁה הַקֶּשֶׁת דַּוְקָא לְאַחַר הַמַּבּוּל. הַשֶּׁמֶשׁ רוֹמֶזֶת לְ"שֶׁמֶשׁ ה'" – הַטַּהֲרָה הַבָּאָה מִלְמַעְלָה, וְאִלּוּ הָעֲנָנִים, הַנּוֹצָרִים מִן הָ"אֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ", רוֹמְזִים לַעֲבוֹדַת הָאָדָם. לָכֵן, עַד הַמַּבּוּל לֹא הָיוּ הָעֲנָנִים מְזֻכָּכִים בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה לִיצִירַת הַקֶּשֶׁת, מִשּׁוּם שֶׁעֲבוֹדַת הָאָדָם עֲדַיִן לֹא הוֹסִיפָה בָּהֶם זִכּוּךְ, וְהַטַּהֲרָה בָּעוֹלָם בָּאָה רַק מִצַּד "שֶׁמֶשׁ ה'". אַךְ לְאַחַר הַמַּבּוּל, כַּאֲשֶׁר עֲבוֹדַת הָאָדָם פּוֹעֶלֶת זִכּוּךְ בָּעוֹלָם, נַעֲשִׂים הָ"עֲנָנִים" הָעוֹלִים מִן הָאָרֶץ מְזֻכָּכִים וּטְהוֹרִים, וְאָז מִשְׁתַּקֵּף בָּהֶם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְנוֹצֶרֶת הַקֶּשֶׁת.

(ע"פ לקוטי שיחות, חט"ו ע' 52 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה: הקשת היא תופעה טבעית — היא נוצרת כשקרני השמש עוברות בעננים ומשתקפות בהם "בצורה מסוימת". אם כן, מה "אות" יש בה? אות הוא דבר מיוחד, המעיד על כוונה מכוונת; ואילו תופעה טבעית הייתה צריכה להיראות גם לפני המבול!

★ תשובת האברבנאל (רבי יצחק אברבנאל, מגדולי מפרשי התורה בדור גירוש ספרד): הטבע הזה עצמו נתחדש רק אחרי המבול. מתחילת הבריאה היו האדים שעלו מן הארץ "שמנים וגסים", והעננים שנוצרו מהם היו עבים כל כך, שקרני השמש ("ניצוצי השמש") לא יכלו לעבור בהם — ולכן לא נוצרה קשת. אחרי המבול "דקדק" ה' את העננים — עשה אותם דקים — וממילא נראתה הקשת. נמצא שהקשת היא אכן דבר חדש, ולכן היא יכולה לשמש אות.

★ הביאור בדרך הפנימיות: בקשת יש שני שותפים — קרני השמש והעננים. אבל דווקא העננים הם שיוצרים את הצבעים: קרני השמש נשארות "בגון אחד", ורק ההשתקפות בעננים מפרידה אותן לגווני הקשת. והנה, השמש רומזת ל"שמש ה'" (על פי הכתוב "כי שמש ומגן ה' אלהים", תהלים פד, יב) — הטהרה הבאה מלמעלה; והעננים, הנוצרים מן "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב, ו), רומזים לעבודת האדם — למה שעולה מלמטה למעלה.

★ החידוש שבמבול: עד המבול, כל הטהרה שבעולם באה רק מצד ה', שברא את העולם טהור ושלם — עד שבני האדם טמאו אותו בחטאיהם. האדם יכול היה לקלקל, אבל לא להוסיף טהרה משלו. מאז המבול — שטיהר את העולם כמקווה (כפי שלמדנו לעיל, בתיבה על "לשחת את הארץ") — נתחדשה בעולם יכולת חדשה: האדם יכול לזכך ולטהר את העולם בעבודתו. וכשה"עננים" — עבודת האדם — מזוככים, אור השמש — האור שמלמעלה — משתקף בהם ונוצרת הקשת. הקשת היא אפוא סימן לשותפות: אור מלמעלה ועבודה מלמטה.

★ ביאור בדרך חב"ד: בזוהר (חלק א, עב, ב) נאמר שאין לצפות לרגלי משיח עד שתיראה הקשת "בגוונין נהירין" — בצבעים מאירים. ואפשר לומר שלפי הביאור שבתיבה הדבר מובן: גווני הקשת נוצרים בעננים — בעבודת האדם; וככל שעבודתנו מזוככת יותר, כך מאירים בה גווני האור האלוקי, עד שבגאולה יתגלה הדבר בשלמות.

★ המסר ליום: כל אחד מאיתנו הוא "ענן" שעולה מן הארץ. כשאנחנו מזככים את עצמנו — בתורה, בתפילה ובמעשים טובים — האור האלוקי משתקף דרכנו בגוונים רבים ונראה בעולם. האור בא מלמעלה; אבל הגוונים — הם תפקידנו.

בראשית פרק ט׳ פסוק י״ד

(יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר אָבִיא עֲנָנִים עַל הָאָרֶץ (כְּשֶׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתִּי לְהָבִיא חֹשֶׁךְ עַל הָעוֹלָם) — וְתֵרָאֶה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

★ ה' מתאר מתי תופיע הקשת: "בענני ענן על הארץ" — כשה' מביא עננים על הארץ, הקשת תיראה בענן. לפי רש"י, אין הכוונה לכל ענן של גשם רגיל, אלא לשעה שבה עולה לפני ה' מחשבה להביא "חשך ואבדון" על העולם — אז תופיע הקשת כתזכורת לברית.

★ הפסוקים יד–טו בנויים כמשפט אחד: "והיה בענני ענן... ונראתה הקשת בענן — וזכרתי את בריתי". הענן מביא את הקשת, והקשת מביאה את הזיכרון.

★ מטרת הפסוק: ללמד שהאות יופיע דווקא בשעה שהעולם זקוק לו — כשמידת הדין מתעוררת.

★ מילות מפתח: "בְּעַנְנִי עָנָן" — כשאביא עננים, "כשאעיב עבים" (אונקלוס: "בַּעֲנָנוּתִי עֲנָנָא"); "וְנִרְאֲתָה" — ותיראה (אונקלוס: "וְתִתְחֲזֵי"); "הַקֶּשֶׁת" (אונקלוס: "קַשְׁתָּא").

★ מדרש: בגמרא (כתובות עז, ב) מסופר שכאשר הגיע רבי יהושע בן לוי לגן עדן, שאל אותו רבי שמעון בר יוחאי: "נראתה קשת בימיך?" — כי בדורו של צדיק גמור אין צורך בקשת, שהרי זכותו מגינה על העולם (כדברי רש"י בפסוק יב על "לדרת עולם"). ואף שבאמת לא נראתה קשת בימיו, השיב רבי יהושע בן לוי "הן" — כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו.

★ המסר ליום: הקשת נראית דווקא כשיש עננים. גם בחיים, דווקא ברגעים "המעוננים" והקשים אפשר לראות את סימני החסד והברית של ה'. מי שמחפש — יראה את הקשת גם בתוך הענן.

רש״י

בְּעַנְנִי עָנָן • כְּשֶׁתַּעֲלֶה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי לְהָבִיא חֹשֶׁךְ וַאֲבַדּוֹן לָעוֹלָם.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: לכאורה, "בענני ענן" פירושו פשוט — כשיהיו עננים. אבל עננים יש כמעט בכל יום של גשם; וכי ה' "צריך" להיזכר בברית בכל פעם שמתקדרים השמים? ועוד: הלשון כפולה — "בְּעַנְנִי עָנָן", "כשאענן ענן".

★ רש"י מבאר: "כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם". ה"ענן" כאן הוא משל לחושך ולפורענות — כמו שמתאר הנביא את יום הדין: "יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל" (צפניה א, טו). כלומר: כשהעולם יתחייב עונש, ומידת הדין תבקש להביא עליו "חשך ואבדון" — אז תיראה הקשת, וה' יזכור את בריתו.

★ "תעלה במחשבה לפני" — אין זו מחשבה של ה' כביכול כמחשבת בני אדם, אלא דרך משל: "דברה תורה כלשון בני אדם", כדי שנבין שהעולם עלול לעמוד בדין, והקשת היא המגינה עליו.

★ המסר ליום: גם כשנראה שמתקדרים השמים — יש ברית. החושך אינו סוף פסוק; ה' כבר התחייב שהעולם לא יאבד. יהודי שזוכר זאת אינו נבהל מן ה"עננים", אלא מחפש בהם את הקשת.

בראשית פרק ט׳ פסוק ט״ו

(טו) וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְהַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר.

★ כאן מתברר מה תפקידה של הקשת: כשהיא נראית בענן — "וזכרתי את בריתי". האות אינו רק בשבילנו, כדי שנדע; הוא גם "בשביל" ה' כביכול — סימן שמעורר את זכירת הברית.

★ הברית כוללת את כולם: "ביני וביניכם" — נח ובניו, כל המין האנושי; "ובין כל נפש חיה בכל בשר" — גם בעלי החיים. ותוכנה: "ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר".

★ מטרת הפסוק: לחזור על עיקר הברית — שלא יבוא עוד מבול שישחית את כל הבריאה.

★ מילות מפתח: "וְזָכַרְתִּי" (אונקלוס: "וּדְכִירְנָא"); "בְּרִיתִי" (אונקלוס: "קְיָמִי"); "לְמַבּוּל" (אונקלוס: "לְטוֹפָנָא"); "לְשַׁחֵת" — להשחית (אונקלוס: "לְחַבָּלָא", לחבל).

★ הלכה: בגמרא (ברכות נט, א) נאמר: "הרואה את הקשת בענן מאי מברך? ברוך זוכר הברית". ובברייתא אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: "נאמן בבריתו וקיים במאמרו"; ואמר רב פפא: לכן נאמר את שניהם. וכך נפסק (שולחן ערוך אורח חיים רכט, א): "ברוך אתה ה'... זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". הלשון "זוכר הברית" לקוחה מפסוקנו — "וזכרתי את בריתי".

★ מדרש: בגמרא (זבחים קטז, א) מסופר שבשעת מתן תורה רעשו מלכי האומות ובאו אל בלעם: "שמא מבול בא לעולם?" אמר להם: כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? אמר להם: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר — כלשון פסוקנו, "לשחת כל בשר". ומה הקול? "ה' עז לעמו יתן" — זו התורה.

★ ועוד: בהפטרת פרשת נח אומר ה' לירושלים: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך" (ישעיה נד, ט). כשם שהברית עם נח קיימת לעולם — כך קיימת אהבת ה' לעם ישראל.

★ המסר ליום: "זוכר הברית ונאמן בבריתו" — ה' אינו שוכח. וכמו שה' נאמן לבריתו איתנו, גם אנחנו מצווים להיות נאמנים להתחייבויות שלנו — לה' ולבני אדם — גם כשהנסיבות משתנות.

בראשית פרק ט׳ פסוק ט״ז

(טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְתִהְיֶה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְאֶרְאֶה אוֹתָהּ כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבְּרִית הַנִּצְחִית בֵּין אֱלֹהִים (מִדַּת הַדִּין) וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

★ הפסוק חוזר על התמונה — "והיתה הקשת בענן" — ומוסיף: "וראיתיה לזכר ברית עולם". הברית אינה לדור אחד; היא "ברית עולם", לכל הדורות.

★ שימו לב ללשון: ה' מדבר בגוף ראשון — "וראיתיה", אני אראה אותה — ובאמצע המשפט עובר לגוף שלישי: "בין אלהים ובין כל נפש חיה". לכאורה היה צריך לומר "ביני". רש"י יבאר את טעם השינוי.

★ מטרת הפסוק: ללמד שהקשת מגינה על העולם דווקא מפני מידת הדין — היא עומדת "בין אלהים" (מידת הדין) "ובין כל נפש חיה".

★ מילות מפתח: "וּרְאִיתִיהָ" — ואראה אותה (אונקלוס: "וְאֵחֲזִנַּהּ"); "לִזְכֹּר" (אונקלוס: "לְמִדְכַּר"); "בְּרִית עוֹלָם" — ברית נצחית (אונקלוס: "קְיַם עָלָם"); "בֵּין אֱלֹהִים" (אונקלוס: "בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ", בין מאמרו של ה').

★ מקור: הנביא יחזקאל, בתיאור המרכבה, משווה את זיו הכבוד לקשת: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א, כח). ומכאן אמרו בגמרא (חגיגה טז, א): "כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים". ולכן נפסק להלכה (שולחן ערוך אורח חיים רכט, א) שאסור להסתכל בקשת ביותר. ובמשנה ברורה (שם) מובא בשם החיי אדם שהרואה קשת לא יספר לחברו שיש קשת, משום "מוציא דבה" — שהרי הקשת מעידה שהדור זקוק לרחמים.

★ המסר ליום: הקשת עומדת "בין אלהים" — בין מידת הדין — "ובין כל נפש חיה". כשאנו מברכים "זוכר הברית", אנו מזכירים לעצמנו שהעולם קיים בזכות חסד ה' ונאמנותו. וזו גם הוראה: להיות מי שעומד "בין" — שמגן על אחרים מפני הדין, ולא מי שמעורר אותו.

רש״י

בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה • בֵּין מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵינֵיכֶם, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב: בֵּינִי וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶלָּא זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ: כְּשֶׁתָּבֹא מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם (לְחַיֵּיב אֶתְכֶם), אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאוֹת וְנִזְכָּר.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: כל הפסוק נאמר מפי ה' בגוף ראשון — "וראיתיה לזכר" — ואם כן, "שהיה לו לכתב: ביני ובין כל נפש חיה". מדוע נאמר "בין אלהים", כאילו מדובר במישהו אחר?

★ תשובת רש"י: "אלהים" כאן אינו סתם שם ה', אלא כינוי ל"מדת הדין של מעלה". השם "אלהים" מורה על מידת הדין — כפי שכתב רש"י בתחילת התורה, על "ברא אלהים": "שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין". ולכן "זהו מדרשו": הפסוק מתאר מצב — "כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם (לחייב אתכם)" — וה' אומר: "אני רואה את האות ונזכר". נמצא שהקשת עומדת "בין" מידת הדין לבין הבריאה, כמחיצה מגינה.

★ "אני רואה את האות ונזכר": הקשת היא כעין "הזכרת זכויות" לפני ה'. ה' עצמו, כביכול, קבע לעצמו סימן שיעורר את הרחמים ברגע הדין.

★ המסר ליום: גם כשיש "קטרוג" — כשהמצב נראה רע — יש אות שמזכיר את הברית. ובעבודת ה' שלנו, כל מצוה היא "אות" כזה: מעשה טוב אחד יכול לעמוד בין מידת הדין לבינינו ולעורר רחמים.

ביאור ההפניה: ההפניה מציינת שיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ל, עמוד 31) העוסקת בשאלה: מהו בדיוק הקושי שהביא את רש"י לפירושו בפסוק זה. מלשון רש"י עצמו עולה הקושי הגלוי — המעבר מגוף ראשון ("וראיתיה") לגוף שלישי ("בין אלהים"): "שהיה לו לכתב: ביני"; ובשיחה מתבארת שאלת רש"י בפרטיות.

★ המסר ליום: דרכו של הרבי בביאור רש"י מלמדת לשאול תמיד: מה "הקשה" לרש"י? כל מילה בפירושו באה לענות על שאלה שמתעוררת בפשוטו של מקרא — ומי שמזהה את השאלה, מבין את התשובה.

בראשית פרק ט׳ פסוק י״ז

(יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאָמַר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ: זֹאת (הַקֶּשֶׁת הַזֹּאת) הִיא אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֵקַמְתִּי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

★ סיום דברי ה' לנח על הברית. כבר בפסוק יב נאמר "זאת אות הברית אשר אני נתן"; כאן — "אשר הקמתי": הברית כבר הוקמה ונחתמה.

★ לפי רש"י, "זאת" אינה מילה סתמית — ה' הראה לנח את הקשת בפועל, והצביע עליה: הנה היא.

★ מטרת הפסוק: לחתום את פרשת הברית — ולהראות לנח את האות במוחש, כדי שלא יישאר ספק.

★ מילות מפתח: "זֹאת" (אונקלוס: "דָא"); "אוֹת הַבְּרִית" (אונקלוס: "אָת קְיָם"); "הֲקִמֹתִי" — הקמתי, קיימתי (אונקלוס: "אֲקֵימִית"). שימו לב: כאן נאמר "ביני ובין כל בשר" — הברית היא עם כל הבריאה.

★ מדרש: הלשון "זה" או "זאת" מורה כאילו מצביעים באצבע. כך פירש רש"י על "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב): בקריעת ים סוף נגלה ה' בכבודו, "והיו מראין אותו באצבע". וכך בגמרא (מנחות כט, א): "שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו: מנורה, וראש חודש, ושרצים" ("וזה מעשה המנרה", "החדש הזה לכם", "וזה לכם הטמא"). וכך לעתיד לבוא: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים... וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: 'הנה אלהינו זה'" (תענית לא, א).

★ קשר ליום: בזה מסתיים שיעור היום — ופרשת הברית עם נח. מחר (פסוק יח ואילך) ילמד השיעור על בני נח — שם, חם ויפת — ועל נח שנטע כרם.

★ המסר ליום: "הראהו הקשת" — ה' אינו מסתפק בהבטחה; הוא מראה. וכך הגאולה: עתידים אנו להראות "באצבע" — "הנה אלהינו זה". וגם עכשיו, בכל יום, אפשר לראות "אות" של ה' בעולם — למי שמסתכל.

רש״י

זֹאת אוֹת הַבְּרִית • הֶרְאָהוּ הַקֶּשֶׁת, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי הָאוֹת שֶׁאָמַרְתִּי.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: בפסוקים יב–טז כבר נאמר הכל — האות, הקשת, הברית. מה מוסיף פסוק זה, שחוזר שוב "זאת אות הברית"?

★ רש"י משיב: "הראהו הקשת". עד עכשיו ה' תיאר את האות במילים; כאן הראה לנח את הקשת בפועל, "ואמר לו: הרי האות שאמרתי". המילה "זאת" היא לשון של הצבעה — זאת, זו שאתה רואה עכשיו.

★ נמצא שהפסוק אינו כפילות, אלא שלב חדש: מן השמיעה — אל הראייה. מה שנח שמע עד עכשיו כהבטחה, הוא רואה עתה בעיניו.

★ המסר ליום: ה' רצה שנח לא רק ישמע על הברית, אלא יראה אותה. כך גם בלימוד: לא די לשמוע ולהבין; צריך "לראות" — להפוך את מה שלמדנו לדבר מוחשי, לחיות אותו, עד שיהיה ברור לנו כמו דבר שרואים בעיניים.

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ו (התחלה) — מ"בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' פָּרָשַׁת נָשֹׂא", ועד "אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמב, כו בר"מ פ' נשא... עד עמ' קמג, הלכה בלבד.

יום חמישי, ד' מרחשון. היום מתחילים אגרת חדשה — אגרת הקודש סימן כ"ו. אתמול סיימנו את סימן כ"ה, שבו רבנו הזקן הסביר איך השכינה מתלבשת, בבחינת גלות, גם בתוך הקליפות. היום הוא מביא קטע מן ה"רעיא מהימנא" שבזוהר, פרשת נשא: הלומדים את ספר הזוהר — "אילנא דחיי", עץ החיים — ייצאו בו מן הגלות ברחמים, ואילו "אילנא דטוב ורע" הוא "איסור והיתר, טומאה וטהרה". מי שקורא את הדברים בשטחיות עלול להבין שחלק הנגלה שבתורה — ההלכה — הוא "עץ הדעת טוב ורע". רבנו הזקן פורש לפנינו את כל הקושיות שעולות מקריאה כזו: זה פלא מצד עצמו, זה סותר פסוקים ומדרשים מפורשים, וזה סותר את מעשיו של רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שעסק בנגלה בכל כוחו — ואפילו במערה. את התירוץ נלמד בשיעורים הבאים.

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר. בתחילת האגרת הלשון היא ארמית — ציטוט מן הזוהר — והפירוש בחוברת מתרגם כמעט כל ביטוי לעברית; התרגום הזה מובא בבלוקי ההסבר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "בר"מ פ' נשא" — ובלשון המנוקדת: "בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' פָּרָשַׁת נָשֹׂא". "ת"ח מע"ה" — "תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ". "ויו"ט" — "וְ'יָמִים טוֹבִים'". "ע"כ בר"מ" — "עַד כָּאן בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'". "כ"א" — "כִּי־אִם". "וכמ"ש האריז"ל" — "וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל". "רשב"י" — "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי". "בזוה"ק" — "בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ". "וכ"ש" — "וְכָל־שֶׁכֵּן". "ע"פ" — "עַל־פִּי". "בגמ'" — "בַּגְּמָרָא". "דר"ש" — "דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן". "ואפ"ה" — "וַאֲפִלּוּ הָכִי". "כדאי'" — "כִּדְאִיתָא". "פ"ק דברכות" — "פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת". "ס"ל" — "סְבִירָא־לֵיהּ". "דאפי' לק"ש" — "דַּאֲפִלּוּ לִקְרִיאַת שְׁמַע". "בר"מ" — "בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא'". "בז"א" — "בִּ'זְעֵיר אַנְפִּין'". "בי'" — "בֵּיהּ". "לר'" — "לְרַבִּי". "קושי'" — "קוּשְׁיָא". "וא"ל" — "וְאָמַר לוֹ". "הי'" — "הָיָה". "בהמ"ק" — "בֵּית הַמִּקְדָשׁ". "להקב"ה" — "לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא". "ד' אמות" — "אַרְבַּע אַמּוֹת". שימו לב: "ע"כ" מופיע בתיבה פעמיים, ובשתי משמעויות — "ע"כ בר"מ" הוא "עַד כָּאן", ו"ע"כ עיקר עסקיהם" הוא "עַל כָּרְחֲךָ". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ על חלוקת השיעור. בלוח "היום יום" השיעור של ד' חשון מסתיים ב"ע"כ בר"מ" — סוף הציטוט מן הזוהר — והמשכו, "והנה המובן... בלבד", הוא השיעור של ה' חשון. בחוברת, לפי מורה השיעור לשנה פשוטה, השיעור של היום כולל את שניהם, עד "הלכה בלבד".

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — הזוהר על "והמשכילים יזהירו": הלומדים בספר הזוהר אינם צריכים "ניסיון", ובו ייצאו מן הגלות ברחמים — "ה' בדד ינחנו".
· תחנה ב' — "אילנא דטוב ורע" — איסור והיתר, טומאה וטהרה — לא ישלוט עוד על ישראל; פרנסתם תהיה מ"אילנא דחיי" בלבד, בלי קושיא ובלי מחלוקת.
· תחנה ג' — בזמן הגלות תלמידי החכמים הם כמו שבת, שאין לה אלא מה שהכינו בחול; בזמן הגאולה עמי הארץ ייכנעו להם — אבל עמי הארץ עדיין יצטרכו "מתניתין".
· תחנה ד' — הקושיה: "לחסרי מדע" נראה שלימוד איסור והיתר הוא מ"עץ הדעת טוב ורע" — וזה פלא גדול, וסותר "עץ חיים היא למחזיקים בה", שנאמר על כל התורה.
· תחנה ה' — ובפרט שהזוהר היה גנוז, הקבלה הייתה נסתרת, ורק בדורות האחרונים מצווה לגלותה — ורשב"י עצמו אמר שרק לו ולחבריו ניתנה רשות לגלות.
· תחנה ו' — לפי זה לימוד איסור והיתר ודיני ממונות לא היה דוחה תפילה — אבל הגמרא אומרת שרשב"י וחבריו, ורב יהודה שעסק בנזיקין, לא הפסיקו ללימודם לתפילה.
· תחנה ז' — בירושלמי: רשב"י אינו מפסיק לקריאת שמע אלא ממקרא, לא ממשנה, "דעדיפי ממקרא" (ובמוסגר: בזוהר הוא אומר להיפך).
· תחנה ח' — פלפול הקושיות והתירוצים, שהוא "מסטרא דרע" — ורשב"י עסק בו גם במערה, ובזכות צער המערה זכה ל"כ"ד פירוקי"; ועל כרחך עיקר עסקם במערה היה ת"ר סדרי משנה.
· תחנה ט' — "אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" — ואיך תהיה ההלכה "עץ הדעת טוב ורע"?

★ פתיחת הפירוש בחוברת — מה מוסיפה האגרת הזו על הקודמת? הפירוש בחוברת: לאחר שבאגרת הקודמת — סימן כ"ה — הוסבר ענין התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, באה האגרת בסימן כ"ו להסביר, איך שמצד התלבשות השכינה בגלות יש גם בתורה העלם והסתר, מה שה"קליפה" מסתירה על אור התורה, ועבודתו של יהודי היא, שעל ידי יגיעתו בתורה יסיר את ההעלם וההסתר. יש בכך משום הוספה למה שבתורה ישנה העבודה של יהודי לברר את הטוב מהרע ולהפריד את הטוב מן הרע, ההיתר מן האיסור, הכשר מהפסול וכו', כלומר, שגם בתורה ישנה ההתלבשות — מה שהתורה מלובשת בטוב ורע, ועל היהודי הלומד תורה להפריד ולברר את הטוב מהרע ולהעלות את הטוב.

★ מה רבנו הזקן עומד להסביר. הפירוש בחוברת: בכך יתחיל (בתחילת האגרת) להסביר ענין המובא ב"רעיא מהימנא" מהזוהר פרשת נשא, ממנו עלולה להתקבל טעות, שחלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע", וחלק פנימיות התורה שתתגלה בעיקר לעתיד לבוא (כשהמשיח יבוא) — היא "עץ החיים"; רבנו הזקן יסביר שקביעה זו איננה נכונה, כי כל התורה נקראת "עץ חיים". אלא כוונת ה"רעיא מהימנא" היא — שנגלה דתורה באה בהתלבשות בטוב ורע, מדובר בה אודות איסור והיתר, כשר ופסול וכו', ויהודי בלימודו תורה מפריד את הטוב מהרע ומברר את הטוב מן הרע.

★ הקשר שהרבי הצביע עליו. אתמול, בסוף סימן כ"ה, הבאנו את הערת הרבי: אף שהאגרות נכתבו בזמנים שונים ולא לפי הסדר, כשאפשר למצוא שייכות בין אגרת לקודמתה — יש בזה טעם לסדר שבו סידרו אותן בני רבנו הזקן. הנה השייכות: שם — השכינה בגלות, מלובשת בתוך הקליפות; כאן — גם התורה, כביכול, מלובשת בטוב ורע, והעבודה היא לברר.

★ "רעיא מהימנא". בארמית: "הרועה הנאמן" — כינוי למשה רבנו. זהו חלק מן הזוהר שנדפס בתוך פרשות אחדות שלו, ובו דברים הנאמרים בשמו של משה רבנו — "הרועה הנאמן" — בעיקר בביאור המצוות. הקטע שלפנינו הוא מפרשת נשא (כמצוין בהערה 1: זוהר חלק ג', דף קכ"ד ע"ב).

בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' פָּרָשַׁת נָשֹׂא: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" — "בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זָהֳרָא דְּ'אִמָּא עִלָּאָה' תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן,

"בר"מ פ' נשא" — הפירוש בחוברת: ב"רעיא מהימנא" פרשת נשא (הערה 1) — אומר על הפסוק (הערה 2: דניאל יב, ג): "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" — "בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר" — בחיבורך זה — של הרשב"י — שהוא ספר הזהר, "מן זהרא ד'אמא עלאה' תשובה" — מן הזוהר (והאור) של "אימא עילאה" (בינה ד"אצילות", שבה היא מדריגת התשובה — תשובה עליונה, שבדרגת "בינה", כמובא ב"אגרת התשובה" סוף פרק ט' מהזוהר והתיקונים), "באלין" — באלה, הלומדים חיבור זה, "לא צריך נסיון".

★ מהו ה"ניסיון"? הפירוש בחוברת: לפני זה כתוב שם ב"רעיא מהימנא": "כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא" — שינסו את בני ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב (הערה 3: דניאל יב, י): "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", שאלה שהם "מסטרא דטוב" (מצד הטוב) יעמדו בנסיון זה, והאחרים שהם "מסטרא דרע" (מצד הרע) — יהיה בהם "והרשיעו רשעים". ועל כך הוא אומר כאן, שה"משכילים" — שעליהם אמר לפני זה על הפסוק "והמשכילים יבינו", שאלה הם שעוסקים ב"אילנא דחיי" (ב"עץ החיים") ש"מסטרא דבינה" (שמצד הבינה), הכוונה לפנימיות התורה — אלה אינם זקוקים לנסיון.

★ "יזהירו כזוהר הרקיע". הפסוק בספר דניאל מדבר על אחרית הימים: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע". הזוהר דורש את המילה "כזוהר" על ספר הזוהר עצמו: מי שעוסק בו — מאיר באורו, כמו הרקיע.

★ "אימא עילאה" — "תשובה". בלשון הקבלה ספירת הבינה נקראת "אימא עילאה" — "האם העליונה", ובה שורשה של "תשובה עילאה", התשובה העליונה (כפי שלמדנו ב"אגרת התשובה"). הזוהר אומר שאורו של ספר הזוהר בא מן המדרגה הזו. לכן מי שלומד בו כבר "מבורר", ואינו צריך לעבור את הניסיון הקשה של סוף הגלות.

וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמִים, וְיִתְקַיֵּם בְּהוֹן: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר",

"ובגין" — ומפני, "דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי" — הפירוש בחוברת: לטעום מ"עץ החיים", "דאיהו האי ספר הזהר" — שהוא ספר הזהר הזה, "יפקון ביה מן גלותא" — יצאו אתו מן הגלות, "ברחמים, ויתקיים בהון" — ויתקיים בהם הפסוק (הערה 4: האזינו לב, יב): "'ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר'" — הם לא יהיו זקוקים בגאולתם לאומות העולם, שהמלאכים והשרים שלהם נקראים "אל נכר", אלא הקדוש־ברוך־הוא בעצמו יוציא אותם מן הגלות ויוליכם לגאולה.

★ "יפקון ביה" — ייצאו בו. הזוהר לא אומר רק שהלומדים בו יזכו לגאולה; הוא אומר שבו — בספר הזה — ייצאו מן הגלות. הלימוד ב"אילנא דחיי" הוא עצמו הכלי שבו הגאולה באה.

★ "ברחמים". יש גאולה שבאה בדין — אחרי צרות ו"ניסיונות", כמו "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" שבפסקה הקודמת. הזוהר מבטיח שמי שטועם מעץ החיים, יוצא מן הגלות ברחמים.

★ "ה' בדד ינחנו". פסוק בשירת האזינו. "אל נכר" — הכוחות הזרים, השרים והמלאכים של אומות העולם. בגאולה ישראל לא יהיו תלויים בשום כוח זר; הקב"ה לבדו יוליך אותם.

וְאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה — לֹא יִשְׁלְטוּ עַל יִשְׂרָאֵל יָתִּיר, דְּהָא פַּרְנָסָה דִּלְּהוֹן לֹא לֶהֱוֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי,

"ואילנא דטוב ורע" — הפירוש בחוברת: עץ הדעת טוב ורע, "דאיהו" — שהוא, "איסור והיתר, טומאה וטהרה — לא ישלטו על ישראל יתיר" — יותר, "דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי" — שהרי פרנסתם תהיה מהצד של "עץ החיים" בלבד.

★ שני העצים. בגן עדן היו שני עצים: עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. הזוהר מקביל אותם לשני תחומים: "אילנא דחיי" — ספר הזוהר, פנימיות התורה; ו"אילנא דטוב ורע" — "איסור והיתר, טומאה וטהרה", כלומר התחום שבו מבחינים בין אסור למותר ובין טמא לטהור.

★ "פרנסה". "פרנסה" כאן היא מזון רוחני — מה שהנשמה ניזונה ממנו. בגאולה, אומר הזוהר, המזון הרוחני של ישראל יבוא רק מעץ החיים.

★ כאן נולדת השאלה. זו בדיוק הלשון שממנה עלולה לצמוח הטעות שרבנו הזקן יעסוק בה: אם "איסור והיתר" הוא "אילנא דטוב ורע" — האם לימוד ההלכה הוא "עץ הדעת"?

דְּלֵית תַּמָּן לֹא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע וְלֹא מַחְלֹקֶת מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה, דִּכְתִיב: "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ",

"דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע" — הפירוש בחוברת: שאין שם לא קושיא הבאה — מהצד הרע, "ולא מחלוקת" — הבאה "מרוח הטומאה, דכתיב" — כמו שכתוב (הערה 5: זכרי' יג, ב): "'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'".

★ קושיא ומחלוקת. בלימוד ההלכה יש קושיות ותירוצים, ויש מחלוקות — זה אוסר וזה מתיר. הזוהר אומר שאלה באים "מסטרא דרע". ב"אילנא דחיי" אין קושיות ואין מחלוקות. וכשתבוא הגאולה ויתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" — כבר לא יהיה מקור לקושיא ולמחלוקת. רבנו הזקן יחזור לנקודה הזו בהמשך השיעור: "פלפול הקושיות ותירוצים, דמסטרא דרע".

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "מַחְלֹקֶת" (כתיב חסר), ובתיבה — "מחלוקת".

דְּלֹא יִתְפַּרְנְסוּן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּטוֹב, דְּאָכְלִין טָהֳרָה כָּשֵׁר הֶתֵּר, וְלֹא מֵעֵרֶב רַב דְּאָכְלִין טֻמְאָה פָּסוּל אָסוּר כוּ',

"דלא יתפרנסון" — הפירוש בחוברת: שלא יתפרנסו "תלמידי חכמים מעמי הארץ, אלא מסטרא" — מהצד "דטוב, דאכלין" — שאוכלים דברים שהם "טהרה כשר היתר, ולא מערב רב" — כפי שנקראים שם בזוהר, "דאכלין" — שאוכלים דברים שהם "טומאה פסול אסור כו'".

★ שני סוגי "אוכלים". הזוהר מעמיד זה מול זה: תלמידי החכמים "אוכלים" טהרה, כשר והיתר — כלומר, ניזונים מצד הטוב; ואילו אלה שהזוהר מכנה כאן "ערב רב" "אוכלים" טומאה, פסול ואיסור. הזוהר אומר שבגאולה תלמידי החכמים לא יהיו עוד תלויים בפרנסה שבאה מצד זה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ת"ח מע"ה", ובלשון המנוקדת נפתח: "תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ".

וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע שָׁלְטָא כוּ', אִינוּן חֲכָמִים דְּדָמְיָין לְשַׁבָּתוֹת וְ'יָמִים טוֹבִים', לֵית לְהוֹן אֶלָּא מַה דְּיַהֲבִין לְהוֹן אִינוּן חֻלִּין, כְּגַוְנָא דְּיוֹם הַשַּׁבָּת דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא מַה דִּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּיוֹמָא דְּחֹל,

"ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו'" — הפירוש בחוברת: והוא ממשיך שם בזוהר: ובזמן שהעץ של טוב ורע שולט בעולם, "אינון חכמים דדמיין" — הרי תלמידי החכמים הדומים "לשבתות ו'ימים טובים', לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין" — אין להם רק מה שנותנין להם אלה שנקראים "חולין", "כגוונא דיום השבת" — כמו יום השבת, "דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול" — שאין לו — אלא רק מה שמכינים עבורו ביום החול.

★ משל השבת. השבת קדושה מכל ימות השבוע, ובכל זאת אין בה מלאכה — כל מה שאוכלים בה הוכן מראש, בימי החול. כך תלמידי החכמים בזמן הגלות: הם קדושים כשבת וכימים טובים, אבל בפרנסתם הם תלויים במה שנותנים להם ה"חולין" — עמי הארץ.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "לשבתות ויו"ט", ובלשון המנוקדת: "לְשַׁבָּתוֹת וְ'יָמִים טוֹבִים'". בתיבה "חולין", ובלשון המנוקדת "חֻלִּין".

וּבְזִמְנָא דְּשָׁלְטָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְכַּפְיָא אִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, וְלֹא יְהֵא לְעַמֵּי הָאָרֶץ אֶלָּא מַה דְּיַהֲבִין לְהוֹן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאִתְכַּפְיָין תְּחוֹתַיְיהוּ כְּאִלּוּ לָא הֲווּ בְּעָלְמָא,

"ובזמנא דשלטא אילנא דחיי" — הפירוש בחוברת: ובזמן ש"עץ החיים" שולט (כלומר בזמן הגאולה), "אתכפיא אילנא דטוב ורע" — נכנע העץ של טוב ורע, "ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון תלמידי חכמים" — ולא יהיה לעמי הארץ רק מה שיתנו להם תלמידי חכמים. "ואתכפיין תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא" — ועמי הארץ יהיו נכנעים לתלמידי חכמים, כאילו לא היו קיימים בעולם.

★ היפוך היוצרות. בגלות — תלמידי החכמים מקבלים מעמי הארץ; בגאולה — עמי הארץ יקבלו מתלמידי החכמים. כשעץ החיים שולט, עץ הדעת טוב ורע "נכפה" ונכנע, וכל מי שקשור בו נעשה בטל כלפי מי שקשור בעץ החיים.

וְהָכִי אִסּוּר הֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה לֹא אִתְעַבַּר מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, דְּמִסִּטְרַיְהוּ לֵית בֵּין גָּלוּתָא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, דְּאִינוּן לֹא טַעֲמֵי מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְצָרִיךְ לוֹן מַתְנִיתִין בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה". עַד כָּאן בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא':

"והכי" — הפירוש בחוברת: וכך, "איסור היתר, טומאה וטהרה לא אתעבר" — לא יילקח "מעמי הארץ, דמסטרייהו לית בין גלותא" — שמצדם אין כל הבדל בין הגלות "לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, דאינון לא טעמי מאילנא דחיי" — שכן, הם לא יטעמו מ"עץ החיים", "וצריך לון מתניתין" — ויהיו זקוקים למשניות ולדינים "באיסור והיתר, טומאה וטהרה". עד כאן ב'רעיא מהימנא'".

★ "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות". זו לשון שמואל בגמרא (ברכות לד, ב). הזוהר אומר שזה נכון "מצדם" של עמי הארץ: אצלם ימות המשיח לא ישנו את סדרי העולם, אלא רק יסירו את שעבוד המלכויות — והם ימשיכו להזדקק ל"מתניתין", להלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה.

★ סוף הציטוט. כאן מסתיים הקטע מן הזוהר — "עד כאן ברעיא מהימנא". מעכשיו מדבר רבנו הזקן עצמו.

וְהִנֵּה, הַמּוּבָן מֵהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה לִכְאוֹרָה מִלְּשׁוֹן זֶה הַמַּאֲמָר לַחֲסֵרֵי מַדָּע, שֶׁלִּמּוּד אִסּוּר וְהֶתֵּר וְסֵדֶר טְהָרוֹת הוּא מֵאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע —

"והנה, המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסרי מדע" (הערה 6) — הפירוש בחוברת: לאלה שחסרים ידע והבנה, "שלימוד" — בתורה בעניני "איסור והיתר וסדר טהרות" — בו נידונים דיני טומאה וטהרה, "הוא מאילנא" — מעץ הדעת "דטוב ורע".

★ שלוש הסתייגויות. רבנו הזקן עוטף את הקריאה הזו בשלוש מילים מסייגות: "מהשקפה ראשונה" — רק במבט ראשון; "לכאורה" — רק כך זה נראה; "לחסרי מדע" — רק למי שחסר לו ידע. כבר מן הלשון ברור שזו איננה כוונת הזוהר.

★ "חסרי" ולא "חסידי". ההערה (6) מעירה: כך הוא בדפוסי התניא הישנים — "חסירי מדע", ברי"ש — וכך צריך לומר; ולא כמו בדפוסים אחרים, שבהם נכתב "חסידי מדע", בדל"ת — ועל פיהם תורגם הביטוי בטעות בתניא באידיש ובאנגלית.

★ "סדר טהרות". הסדר השישי במשנה, שבו נידונים דיני טומאה וטהרה. "איסור והיתר" ו"סדר טהרות" יחד הם בדיוק מה שהזוהר כינה "איסור והיתר, טומאה וטהרה".

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "לַחֲסֵרֵי" (בלי יו"ד), ובתיבה ובהערה — "לחסירי" / "חסירי".

מִלְּבַד שֶׁהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל מַחֲמַת עַצְמוֹ, וְסוֹתֵר פְּשָׁטֵי הַכְּתוּבִים וּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ נִקְרָא "עֵץ חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", וְלֹא סֵפֶר הַזֹּהַר לְבַד,

"מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו" — הפירוש בחוברת: הענין מצד עצמו הוא פלא גדול, שנאמר שחלק בתורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע", שהרי "עץ הדעת טוב ורע" מוסב על קליפת "נוגה" שבה מעורב טוב ורע, "וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל, שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו" — חלק הנגלה שבתורה, "נקרא 'עץ חיים למחזיקים בה'" (הערה 7: משלי ג, יח), "ולא ספר הזהר לבד" — נקרא "עץ חיים", אלא כל התורה כולה, גם חלק הנגלה שבתורה, נקרא "עץ חיים".

★ הקושיה הראשונה: פלא מצד עצמו. "עץ הדעת טוב ורע" הוא, בלשון החסידות, קליפת נוגה — המקום שבו הטוב והרע מעורבים. איך אפשר לומר שחלק מן התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, שייך למקום כזה?

★ הקושיה השנייה: סותר את הפסוקים. שלמה המלך אומר על התורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה". הפסוק הזה, וכן מדרשי חז"ל, מדברים על התורה שהייתה ביד ישראל — "הנגלית לנו ולבנינו". הם לא אמרו "עץ חיים" רק על ספר הזוהר.

וּבִפְרָט שֶׁהָיָה גָּנוּז בִּימֵיהֶם, וְגַם כָּל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הָיְתָה נִסְתָּרָה בִּימֵיהֶם, וְנֶעְלָמָה מִכָּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כִּי־אִם לִיחִידֵי סְגֻלָּה, וְאַף גַּם זֹאת בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת וְלֹא בָּרַבִּים, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא,

"ובפרט שהיה גנוז בימיהם" — הפירוש בחוברת: ספר הזוהר הוא עדיין לא נתגלה אז, "וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם, ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם" — היתה גלויה "ליחידי סגולה" — בלבד, "ואף גם זאת" — גם ביחידי סגולה אלה, היה לימודם חכמת הקבלה "בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא" — כמו שאנו מוצאים "בגמרא" (הערה 8: חגיגה יא, ב. יג, א).

★ ההוכחה מן ההיסטוריה. בימי חז"ל, כשנאמרו המדרשים על "עץ חיים היא", ספר הזוהר עוד היה גנוז, וחכמת הקבלה נלמדה רק בידי יחידים, בצנעה. אם כן, כשחז"ל אמרו על התורה שהיא "עץ חיים" — הם התכוונו לתורה שהייתה לפניהם: המקרא, המשנה, ההלכה.

★ "בהצנע לכת ולא ברבים". המשנה במסכת חגיגה (המצוינת בהערה) קובעת שאין דורשים במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. סודות התורה נמסרו בזהירות, לאדם אחד בכל פעם.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל, דְּדַוְקָא בְּדוֹרוֹת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים מֻתָּר וּמִצְוָה לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה, וְלֹא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים,

"וכמו שכתב האר"י ז"ל" (הערה 9: ראה שער הגלגולים הקדמה ט"ו בסופה. ובכ"מ), "דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" — הפירוש בחוברת: חכמת הקבלה ופנימיות התורה, "ולא בדורות הראשונים" — בכל האמור לעיל, כדאי לעיין בהקדמת רבי חיים ויטאל ל"שער ההקדמות", שנדפסה גם בתור הוספה (הוספה א') בקונטרס "עץ החיים" לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בהוצאת "אוצר החסידים" (קה"ת), וכן — בהקדמת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לקונטרס "עץ החיים" האמור.

★ "מותר ומצוה". האריז"ל לא אומר רק שבדורות האחרונים מותר לגלות את פנימיות התורה, אלא שזו מצוה. אבל בדורות הראשונים — לא. גם זה מחזק את הקושיה: בדורות הראשונים, שבהם לא גילו את הקבלה, ודאי ש"עץ החיים" שבפסוק הוא התורה הנגלית.

★ קונטרס "עץ החיים". הפירוש מפנה לקונטרס של הרבי הרש"ב — ושמו מתאים בדיוק לנושא שלנו: "עץ החיים".

וְגַם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אָמַר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא נִתַּן רְשׁוּת לְגַלּוֹת רַק לוֹ וְלַחֲבֵרָיו לְבַדָּם;

"וגם רבי שמעון בן יוחאי אמר בזהר הקדוש" (הערה 10) "שלא נתן רשות לגלות" — הפירוש בחוברת: חכמת הקבלה, "רק לו ולחבריו לבדם".

★ גם רשב"י עצמו. אפילו בעל הזוהר אמר שהרשות לגלות את הסודות ניתנה רק לו ולחבורתו. כלומר, הזוהר עצמו מעיד שבזמנו הוא לא היה נחלת הכלל.

★ הערת הרבי (10). הרבי מציין לתחילת ה"אדרא רבא" (זוהר חלק ג', דף קכ"ז ע"ב ואילך), ולעוד מקומות בזוהר, שבהם מובאים דברי רשב"י בעניין הזה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ניתן" ו"ולחביריו", ובלשון המנוקדת — "נִתַּן" ו"וְלַחֲבֵרָיו".

וְאַף גַּם זֹאת פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, דִּלְפִי זֶה לֹא הָיָה לִמּוּד אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְכָל־שֶׁכֵּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דּוֹחִין מִצְוַת תְּפִלָּה, שֶׁנִּתְקְנָה עַל־פִּי סוֹדוֹת הַזֹּהַר וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי וַחֲבֵרָיו,

"ואף גם זאת פליאה נשגבה, דלפי זה" — הפירוש בחוברת: בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שרק ספר הזוהר נקרא "עץ חיים" ואילו חלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע", "לא היה לימוד" — דיני "איסור והיתר, וכל שכן" — לימוד "דיני ממונות" (הערה 11) — על סכסוכים כספיים בין אדם לחברו, לא היו "דוחין מצות תפלה, שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים" — היחודים בשמות הקדושים וספירות העליונות, "ליודעים" — הסודות והיחודים, "כרבי שמעון בן יוחאי וחבריו" — שלהם נתגלו כל הסודות והיחודים שעליהם מבוסס ענין התפלה.

★ ההיגיון של הקושיה. התפילה, כפי שהיא מבוארת בזוהר, היא כולה "סודות" ו"יחודים עליונים" — עבודה של "עץ החיים". אם לימוד ההלכה הוא "עץ הדעת טוב ורע", הוא נמוך יותר — ואיך יידחה הגבוה מפני הנמוך? ובפרט אצל רשב"י וחבריו, שידעו את כל הסודות שעליהם בנויה התפילה.

★ "וכל שכן דיני ממונות" — הערת הרבי (11). למה דיני ממונות "כל שכן"? הרבי כותב "אולי יש לומר": שבהם פסק הדין הוא שעושים כמנהג הסוחרים, "דינא דמלכותא דינא" — דין המלכות הוא דין, ומחילה מועילה. כלומר, בדיני ממונות ההלכה תלויה הרבה במוסכמות של בני אדם, ולכן לכאורה הם רחוקים עוד יותר מ"עץ החיים".

וְזֶה אֵינוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי וַחֲבֵרָיו וְכָל מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ אֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה,

"וזה אינו" — הפירוש בחוברת: אלא, ענין לימוד דיני איסור והיתר, או אפילו הדינים של דיני ממונות, הרי דוחה ענין התפלה, "כדאיתא" — כמובא "בגמרא" (הערה 12: שבת יא, א), "דרבי שמעון בן יוחאי וחבריו וכל מי שתורתו אומנותו" — המתעסק רק בלימוד התורה, "אין מפסיקין" — מלימוד תורה, "לתפלה".

★ "תורתו אומנותו". הגמרא במסכת שבת אומרת שמי שתורתו אומנותו — כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו — אינו מפסיק מלימודו כדי להתפלל. כלומר, הלימוד — לימוד הנגלה, שהוא עיקר עסקם — חשוב יותר מן התפילה. וזה בדיוק ההפך ממה ש"חסרי מדע" מבינים מן הזוהר.

★ הערת הרבי (12). ואם תשאל: איך, אם כן, נעשו על ידם היחודים העליונים שהתפילה פועלת בכל יום? — הרבי מפנה לתורה אור (דף ל"ח ע"ד, ודף ס"ט ע"א) ולמקומות נוספים.

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹסְקִין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כְּרַב יְהוּדָה, דְּכֻלְּהוּ תָּנוּיֵי בִּנְזִיקִין הֲוֵי, וַאֲפִלּוּ הָכִי לֹא הֲוֵי מַצְלֵי אֶלָּא מִתְּלָתִין יוֹמִין לִתְלָתִין יוֹמִין כַּד מְהַדַּר תַּלְמוּדָא, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא,

"ואפילו כשעוסקין ב" — הפירוש בחוברת: לימוד "דיני ממונות, כרב יהודה, דכולהו תנויי בנזיקין הוי" (הערה 13: ברכות כ, א) — כל לימודו היה בסדר נזיקין, "ואפילו הכי לא הוי מצלי" — לא היה מתפלל, כדי שלא להפסיק מלימודו, "אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא" — אלא משלושים יום לשלושים יום (הערה 14: ראה לעיל הערה 12) — כשהיה חוזר על לימודו, "כדאיתא" — כמובא "בגמרא" (הערה 15: ר"ה לה, א).

★ רב יהודה. בגמרא בברכות מסופר שבדורו של רב יהודה כל עיקר הלימוד היה בסדר נזיקין — דיני ממונות. וכמובא בגמרא במסכת ראש השנה (כמצוין בהערה), רב יהודה היה מתפלל רק משלושים יום לשלושים יום, כשהיה חוזר על לימודו. כלומר, לא רק לימוד איסור והיתר, אלא אפילו דיני ממונות — דחו אצלו את התפילה.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "כשעוסק", ובלשון המנוקדת "כְּשֶׁעוֹסְקִין". בלשון המנוקדת המילה "בְּ" מופרדת מ"דִינֵי" על ידי מילות הפירוש "לימוד"; כאן חיברנו אותן: "בְּדִינֵי".

וּבִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת סְבִירָא־לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, דַּאֲפִלּוּ לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵין מַפְסִיקִין כִּי־אִם מִמִּקְרָא, וְלֹא מִמִּשְׁנָה, דַּעֲדִיפֵי מִמִּקְרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי,

"ובירושלמי פרק קמא" — הפירוש בחוברת: פרק ראשון, "דברכות" (הערה 16: סוף הלכה ב') "סבירא ליה לרבי שמעון בן יוחאי" — סובר רשב"י, "דאפילו לקריאת שמע אין מפסיקין כי אם ממקרא" — מתורה שבכתב מפסיקין לקריאת שמע, "ולא ממשנה" — תורה שבעל פה, "דעדיפי" — המשנה עדיפה "ממקרא" (הערה 17) "לרבי שמעון בן יוחאי".

★ עוד יותר מתפילה. בירושלמי הולך רשב"י עוד צעד: אפילו לקריאת שמע — שהיא מצוה מן התורה — לא מפסיקים מלימוד המשנה, אלא רק מלימוד המקרא. והטעם: לדעתו המשנה עדיפה מן המקרא. הרי שרשב"י עצמו מעריך מאוד את המשנה — לימוד ההלכה — ואיך אפשר לומר שלדעתו זה "עץ הדעת טוב ורע"?

★ הערת הרבי (17). למה רבנו הזקן מוסיף את הטעם "דעדיפי ממקרא"? הרבי כותב: אפשר לומר שהוסיף את הטעם — כי גם הטעם הוא חלק מן התמיהה, כפי שיתבאר מיד (שבזוהר רשב"י אומר להיפך). והרבי מוסיף להעיר: המשנה היא "גליא דתורה" (החלק הגלוי שבתורה), ואילו המקרא שייך לקבלה (לקוטי תורה, בביאור "ולא תשבית"); אבל ראה הלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן, תחילת פרק ב'.

וְלֹא חִלֵּק בֵּין סֵדֶר זְרָעִים וּמוֹעֵד וְקָדָשִׁים טְהָרוֹת לִנְזִיקִין

"ולא חילק בין" — הפירוש בחוברת: לימוד "סדר זרעים ומועד וקדשים טהרות ל" — לימוד סדר "נזיקין" (הערה 18) — שנאמר שבלימוד שאר הסדרים לא יפסיקו ובלימוד סדר נזיקין — יפסיקו, אין רבי שמעון בן יוחאי מחלק כך, אלא לדעתו גם בלימוד סדר נזיקין לא מפסיקין אפילו לקריאת שמע.

★ גם נזיקין. אפשר היה לחשוב: אולי סדרי זרעים, מועד, קדשים וטהרות — שעוסקים במצוות שבין אדם למקום — עדיפים, אבל סדר נזיקין, שעוסק בממון ובנזקים, פחות. רשב"י אינו מחלק: גם הלומד נזיקין אינו מפסיק לקריאת שמע.

★ הערת הרבי (18). הרבי מעיר: "שבק סדר נשים" — רבנו הזקן השמיט ברשימה את סדר נשים — ומפנה לביאורי אביו, רבי לוי יצחק, על התניא ("לקוטי לוי יצחק").

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת "לִ" מופרדת מ"נְזִיקִין" על ידי מילות הפירוש "לימוד סדר"; כאן חיברנו: "לִנְזִיקִין", כבתיבה: "לנזיקין". בתיבה כתוב "חילק", ובלשון המנוקדת "חִלֵּק".

(וְסוֹתֵר דַּעַת עַצְמוֹ בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, דְּמִשְׁנָה אִיהִי שִׁפְחָה כוּ',

"(וסותר דעת עצמו" — הפירוש בחוברת: אגב, הוא סותר דעת עצמו — כפי שהוא עצמו סובר "ב'רעיא מהימנא' בכמה מקומות" (הערה 19), "דמשנה" — בהשוואה למקרא, "איהי" — היא, "שפחה כו'".

★ סוגריים בתוך הקושיה. רבנו הזקן פותח כאן סוגריים — הערה אגבית: רשב"י, שבירושלמי אמר שהמשנה עדיפה מן המקרא, אומר בזוהר (ב"רעיא מהימנא") את ההפך: המשנה, בהשוואה למקרא, היא "שפחה". אלה אינן הקושיות העיקריות של האגרת, אבל זו סתירה שראוי לציין.

★ הערת הרבי (19). "צ"ע וחיפוש" — צריך עיון וחיפוש: הרבי מציין שהמקורות ל"בכמה מקומות" צריכים בירור, ומפנה לזוהר חלק א' דף כ"ז ע"ב (הקדמת תיקוני זוהר, דף י"ד, סוף ע"א ואילך), ולביאורי הזוהר שם — גם לצמח צדק, חלק ב'.

וְהַמִּקְרָא שֶׁהוּא תּוֹרַת מֹשֶׁה וַדַּאי עֲדִיפָא מִקַּבָּלָה, דְּאִיהִי "מַטְרוֹנִיתָא" בְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' שָׁם, וְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הוּא "מַלְכָּא" (דְּהַיְנוּ "יְסוֹד אַבָּא" הַמְלֻבָּשׁ בִּ"זְעֵיר אַנְפִּין", כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל)).

"והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא" — הפירוש בחוברת: עדיפה, "מקבלה, דאיהי" — הקבלה, היא "'מטרוניתא'" — מלכה, "ב'רעיא מהימנא' שם, ותורה שבכתב הוא 'מלכא'" — בחינת מלך, שהוא חשוב יותר מאשר "מטרוניתא" (מלכה) שהיא משנה; הרי, שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמקרא (תורה שבכתב) חשוב אפילו מקבלה, ובוודאי חשוב ממשנה, ואילו כאן יוצא שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמשנה חשובה ממקרא, ואשר ממקרא מפסיקין לקריאת שמע, וממשנה לא מפסיקין. ועל ענין "מלכא" אומר רבנו הזקן במוסגר "(דהיינו" — בחינת "מלכא" היא "'יסוד אבא' המלובש ב'זעיר אנפין', כמו שכתב האר"י ז"ל" (הערה 20: שער המצוות פ' ואתחנן. ובכ"מ)).

★ הסולם שבזוהר. ב"רעיא מהימנא" יש סדר מדרגות: המקרא — תורת משה — הוא "מלכא", המלך; הקבלה היא "מטרוניתא", המלכה; והמשנה היא "שפחה". כלומר, המקרא עדיף אפילו מן הקבלה, ובוודאי מן המשנה. ובירושלמי — המשנה עדיפה מן המקרא. זו הסתירה.

★ "יסוד אבא המלובש בזעיר אנפין". בסוגריים פנימיים רבנו הזקן מדייק, על פי האריז"ל, מהי בחינת "מלכא" שבה נמשלה התורה שבכתב: "יסוד אבא" — המשכה מספירת החכמה ("אבא") — המלובשת בתוך "זעיר אנפין" (המדות).

★ ⚠ על הנוסח. בפירוש בחוברת נדפס כאן '"מטרוניתא" (מלכה) שהיא משנה', אף שמיד לפני כן זוהתה ה"מטרוניתא" עם הקבלה, והמשנה היא ה"שפחה". העתקנו כפי שנדפס.

וְגַם פִּלְפּוּל הַקּוּשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים, דְּמִסִּטְרָא דְּרַע וְרוּחַ הַטֻּמְאָה, אַשְׁכְּחָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי דְּעָסַק בֵּיהּ טוּבָא גַּם בִּהְיוֹתוֹ בַּמְּעָרָה,

"וגם פלפול הקושיות ותירוצים" — הפירוש בחוברת: שבהתאם ל"רעיא מהימנא" האמור, הם "דמסטרא דרע" — מצד הרע, "ורוח הטומאה" — הרי שלא רק במשניות ובהלכות עצמן — אלא גם בפלפולים של הקושיות והתירוצים שבדינים, "אשכחן ברבי שמעון בן יוחאי דעסק ביה טובא" — מוצאים אנו ברשב"י שעסק בהן רבות, "גם בהיותו במערה" — למרות ששם לא היה נוגע לפסוק להלכה, ובפרט בדיני ממונות בין אדם לחברו?

★ חוזרים לזוהר. בתחילת השיעור ראינו שהזוהר אומר: ב"אילנא דחיי" "לית תמן לא קשיא מסטרא דרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה". אם כן, גם הפלפול — הקושיות והתירוצים — הוא לכאורה "מסטרא דרע". והנה רשב"י עצמו עסק בפלפול הרבה, ואפילו במערה.

★ למה "במערה" חשוב? במערה רשב"י היה מנותק מן העולם. שם לא היה צורך מעשי לפסוק הלכה — לא היו דיינים, לא היו בעלי דין, לא היו סכסוכי ממון. אם בכל זאת עסק שם בפלפול ההלכה — סימן שזה ערך בפני עצמו, ולא רק כלי מעשי.

וְאַדְּרַבָּה בִּזְכוּת צַעַר הַמְּעָרָה זָכָה לָזֶה, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא דְּאָמַר לְרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אַכָּל קוּשְׁיָא כ"ד פֵּרוּקֵי, וְאָמַר לוֹ: "אִלּוּ לֹא רְאִיתַנִי בְּכָךְ כוּ'"

"ואדרבה בזכות צער" — הפירוש בחוברת: מהיותו מוחבא ב"המערה זכה לזה, כדאיתא" — כמובא "בגמרא" (הערה 21: שבת לג, ב) "דאמר לרבי פנחס בן יאיר אכל" — על כל "קושיא כ"ד פירוקי" — תירוצים, "ו" — רבי שמעון בן יוחאי "אמר לו: 'אילו לא ראיתני בכך כו''" — אילו לא ראית אותי במצב זה של צער המערה לא הייתי זוכה ליכולת לענות על כל קושיא כל כך הרבה תירוצים; שכן, רק בזכות צער המערה זכה לעליונות זו בלימוד התורה, לפלפולים ולקושיות ולתירוצים.

★ הסיפור בגמרא. בגמרא במסכת שבת מסופר שרשב"י ובנו התחבאו שנים רבות במערה מפני גזירת הרומאים. כשיצאו, ראה רבי פנחס בן יאיר, חתנו, את גופו מלא פצעים ובכה: "אוי לי שראיתיך בכך". ענה לו רשב"י: "אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך". ומסבירה הגמרא: לפני המערה, כשרשב"י היה מקשה קושיא, רבי פנחס בן יאיר היה מתרץ לו שנים עשר תירוצים; אחרי המערה, כשרבי פנחס היה מקשה — רשב"י היה מתרץ עשרים וארבעה.

★ "ואדרבה". לא רק שרשב"י עסק בפלפול במערה — אלא שהצער של המערה עצמו הוא שזיכה אותו בכוח הפלפול. איך אפשר לומר שדבר כזה הוא "מסטרא דרע"?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "וא"ל", ובלשון המנוקדת "וְ" ואחריו מילות הפירוש "רבי שמעון בן יוחאי", ואז "אָמַר לוֹ"; כאן חיברנו: "וְאָמַר לוֹ". בתיבה "קושי' כ"ד פירוקי", ובלשון המנוקדת "קוּשְׁיָא כ"ד פֵּרוּקֵי".

(וְגַם בֶּאֱמֶת, עַל כָּרְחֲךָ עִקַּר עִסְקֵיהֶם בַּמְּעָרָה הָיָה תּוֹרַת הַמִּשְׁנָיוֹת, ת"ר סִדְרֵי שֶׁהָיָה בִּימֵיהֶם עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, דְּאִלּוּ סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים הָיָה יָכוֹל לִגְמֹר בְּב' וְג' חֳדָשִׁים, כִּי בְּוַדַּאי לֹא אָמַר דָּבָר אֶחָד ב' פְּעָמִים).

"(וגם באמת, על כרחך" — הפירוש בחוברת: מן ההכרח הרי לומר, ש"עיקר עסקיהם במערה היה תורת המשניות, ת"ר סדרי" — משניות, "שהיה בימיהם" (הערה 22: חגיגה יד, א. ובפרש"י) "עד רבנו הקדוש" — שסידר המשניות בששה סדרים, אך לפני זה היה אצלם שש מאות סדרים במשניות, "דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים, כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים)" — הרי שבודאי היו עסוקים כל הזמן בסדרי המשניות הרבים שהיו לפניהם.

★ חשבון של זמן. רשב"י ובנו ישבו במערה שתים עשרה שנה, ואחר כך עוד שנים עשר חודש. מה עשו כל הזמן הזה? ספר הזוהר והתיקונים — אפשר לגמור אותם בחודשיים־שלושה, כי רשב"י ודאי לא אמר את אותו דבר פעמיים. על כרחך שעיקר עיסוקם במערה היה בתורת המשנה — שש מאות הסדרים שהיו לפני רבי יהודה הנשיא.

★ "ת"ר סדרי". ת"ר = שש מאות. בגמרא בחגיגה (ובפירוש רש"י שם, כמצוין בהערה) מובא שהיו "שש מאות סדרי משנה". רבי יהודה הנשיא — "רבנו הקדוש" — קיבץ וסידר אותם בששה סדרים, כפי שהמשנה לפנינו.

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב "ע"כ עיקר" — וכאן "ע"כ" נפתח "עַל כָּרְחֲךָ" (ולא "עד כאן" כבסוף הציטוט מן הזוהר). בלשון המנוקדת משולבות כאן מילות הפירוש "מן ההכרח הרי לומר, ש", ואחריהן "עִקַּר". בתיבה "רבינו הקדוש" ו"לגמור", ובלשון המנוקדת "רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ" ו"לִגְמֹר".

גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד".

"גם אמרו רבותינו ז"ל" (הערה 23: ברכות ח, א): "'מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'" — הפירוש בחוברת: שארבע האמות של הלכה הן במקום בית המקדש, כיצד, איפוא, יכולים לומר, בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שהלימוד בהלכות איסור והיתר וכו' הוא ענין של "עץ הדעת טוב ורע" (הערה 24)?

★ ארבע אמות של הלכה. בית המקדש היה המקום שבו השכינה שרתה בגלוי. משחרב — הקב"ה "מצמצם" כביכול את שכינתו בעולם בתוך "ארבע אמות של הלכה". כלומר, ההלכה היא המקדש של זמן הגלות. ואיך אפשר לומר שהיא "עץ הדעת טוב ורע", המקום שבו הטוב מעורב ברע?

★ הקושיה מוכנה — התירוץ בהמשך. בזה מסתיים השיעור של היום. רבנו הזקן העמיד את הקושיה בכל חומרתה, מכל הכיוונים: מצד הסברה, מן הפסוקים והמדרשים, מן הגמרא והירושלמי, ממעשיו של רשב"י עצמו, ומדברי חז"ל על "ארבע אמות של הלכה". מחר הוא יוסיף עוד פליאה, ואחר כך יבאר את הכוונה האמיתית של ה"רעיא מהימנא".

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת נדפס "הַמִּקְדָשׁ" — בלי דגש בדל"ת (בניקוד הרגיל: "הַמִּקְדָּשׁ"). העתקנו כפי שנדפס. בתיבה כתוב "בהמ"ק", "להקב"ה" ו"ד' אמות", ובלשון המנוקדת: "בֵּית הַמִּקְדָשׁ", "לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא", "אַרְבַּע אַמּוֹת".

★ הערה 24 — שאלת ה"מנחת אלעזר" ותשובת הרבי. ההערה הזו מתייחסת לקטע הקודם — ל"על כרחך" של רבנו הזקן: שעיקר עסקם במערה היה במשניות, כי את הזוהר והתיקונים אפשר לגמור בחודשיים־שלושה.

★ השאלה. בעל ה"מנחת אלעזר" (בספרו "דברי תורה") הקשה, אחרי בקשת מחילה: מה ההכרח? גם את המשניות אפשר לסיים בכמה חודשים, אילו לומדים אותן בלי פלפול; רק הפלפול והחידושים הם שלוקחים זמן רב. ואם כך — אותו דבר בתורת הנסתר, ועוד יותר: ביאור הפרטים שבזוהר ובתיקונים יכול להימשך זמן רב כל כך, שגם שלוש עשרה שנה לא יספיקו.

★ תשובת הרבי. רבנו הזקן "האט באווראנט" (באידיש: כבר הקדים ושמר את עצמו מפני השאלה) באגרת הזו עצמה. הקדמה: לימוד הש"ס בידי רב אשי נמשך שישים שנה — חודשיים בכל שנה (בבא בתרא קנז, ב, ברשב"ם) — ורק שתי "מהדורות" (פעמיים), כלומר עשר שנים רצופות. וזה היה בשישה סדרים, ובלימוד שאחרי רבי יוחנן — שאינו בערך לדורו של רשב"י, ה"ראשונים" (עירובין נג, א). על אחת כמה וכמה כשעסקו ב"שש מאות סדרי משנה שהיו בימיהם", וב"פלפול הקושיות ותירוצים" — עשרים וארבעה תירוצים לכל קושיא. מה שאין כן בספר הזוהר והתיקונים: שם אין פלפול כלל, כי הפלפול הוא "מסטרא דרע", ו"לית תמן" — אין שם, בזוהר, דבר כזה, כמו שלמדנו בתחילת השיעור. ובכל זאת, היה הכרח בלימודו של רשב"י בנגלה, ובפרט במערה, שעל ידי זה "זכה לזה".

★ במילים פשוטות. הזוהר עצמו אמר שבעץ החיים אין "קשיא" ואין מחלוקת. לכן אין בו פלפול, ואפשר לגמור אותו מהר. הפלפול שייך לנגלה — ושם הזמן אינו נגמר.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· "והמשכילים יזהירו": הלומדים בספר הזוהר — "אילנא דחיי" — אינם צריכים ניסיון, ובו ייצאו מן הגלות ברחמים: "ה' בדד ינחנו".
· שני העצים: "אילנא דטוב ורע" — איסור והיתר, טומאה וטהרה — לא ישלוט; לא קושיא ולא מחלוקת — "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
· שבת וחול: בגלות תלמידי החכמים כשבת, שאין לה אלא מה שהוכן בחול; בגאולה עמי הארץ ייכנעו להם — ועדיין יצטרכו "מתניתין".
· "לחסרי מדע": מי שחסר לו ידע מבין מכאן שלימוד ההלכה הוא "עץ הדעת טוב ורע" — וזה פלא, וסותר "עץ חיים היא למחזיקים בה".
· הזוהר היה גנוז: הקבלה נלמדה רק ביחידות, ורק בדורות האחרונים מצוה לגלותה — אם כן "עץ חיים" שבדברי חז"ל הוא התורה הנגלית.
· תפילה ולימוד: רשב"י וחבריו, ורב יהודה בנזיקין, לא הפסיקו ללימודם לתפילה — הלימוד עדיף.
· הירושלמי: רשב"י אינו מפסיק לקריאת שמע ממשנה, "דעדיפי ממקרא" (ובזוהר — משנה "שפחה", מקרא "מלכא").
· המערה: רשב"י עסק בפלפול גם במערה, ובזכות צער המערה זכה ל"כ"ד פירוקי"; ועל כרחך עיקר עסקם שם היה בת"ר סדרי משנה.
· ארבע אמות של הלכה: מיום שחרב המקדש — זה מקומו של הקב"ה בעולם. איך תהיה ההלכה "עץ הדעת"?

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כל התורה — גם ההלכה, גם דיני הממונות, גם הפלפול — היא "עץ חיים"; ומיום שחרב בית המקדש, ארבע אמות של הלכה הן המקום שבו הקב"ה שוכן בעולם.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת נח:

ברשומת "היום יום" של היום (ד' חשון) כתוב: "לימוד התורה בכל יום ויום נוגע בנפשות ממש. לא לבד בנפש הלומד, כי אם גם בנפשות בני ביתו, שאז אויר הבית הוא אויר תורה ויראת שמים". זה בדיוק מה שלמדנו היום: לימוד התורה — כל התורה — איננו "עץ הדעת" שמעורבים בו טוב ורע, אלא "עץ חיים", שנותן חיים ממש, לנפש הלומד ולכל ביתו.

★ ומחר, ה' מרחשון: רבנו הזקן מוסיף פליאה שלישית: "ועוד יש להפליא הפלא ופלא, איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה" — כי איך ישחטו הקרבנות, אם לא ידעו הלכות שחיטה?

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום חמישי, ד' מרחשון.

בשני הפרקים הקודמים למדנו על המפתה והאונס: הקנס של חמישים כסף (פרק א), והבושת, הפגם והצער (פרק ב). היום, בפרק החותם את הלכות נערה בתולה, הרמב"ם עובר לפרשה השנייה של ההלכות: מוציא שם רע (דברים כב, יג-כא). זהו בעל שנשא נערה, ואחר כך בא לבית דין וטוען: "לא מצאתי לה בתולים", ומביא עדים שזינתה תחתיו אחרי האירוסין. אם הטענה נמצאה אמת, הנערה נסקלת. ואם נמצאה שקר, הבעל לוקה, משלם מאה סלעים כסף לאבי הנערה (פי שניים מקנס האונס והמפתה), ואסור לו לגרש אותה כל ימיו. בפרק זה מתבארות שתי המצוות האחרונות מתוך חמש המצוות שנמנו בתחילת ההלכות: (ד) שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם, ו(ה) שלא יגרש אותה.

מבנה הפרק:
- הלכה א: עונשו של מוציא שם רע שנמצא שקרן: מלקות ומאה סלעים.
- הלכה ב: רק בנערה, לא בקטנה ולא בבוגרת.
- הלכה ג: יש בדין זה דיני נפשות: רק בזמן המקדש, ובבית דין של עשרים ושלושה.
- הלכות ד-ה: היא יושבת תחתיו לעולם, ואם גירש - מחזיר; ומתי הוא חייב לגרש בכל זאת.
- הלכה ו: סדר הדין: עדי הבעל, עדי האב, עדים זוממים וזוממי זוממין.
- הלכות ז-ט: מתי הבעל פטור: בוגרת, נערה שאין לה קנס, גיורת, קידושין ראשונים וקידושי אחיו.
- הלכות י-יא: הוא חייב רק כשבעל אותה כדרכה, וטען "זינתה תחתי" על פי עדים שהביא בעצמו.
- הלכה יב: פירוש לשונות הפרשה, וחתימת הלכות נערה בתולה.

בפרק זה אין השגות הראב"ד, ואין בעמודי הפרק "הפניות לשיחות קודש" או "נקודות משיחות קודש" השייכות אליו. (ההפניה "הלכה א: בגדר קינוי" ותיבת "נקודות משיחות קודש" על "וקנא את אשתו", שבעמוד קסג, שייכות להלכות סוטה, שמתחילות מחר.)

א. הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל בַּת יִשְׂרָאֵל (=טוען שזנתה תחתיו אחרי שארסה), וְנִמְצָא הַדָּבָר שֶׁקֶר - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ" (=חז"ל למדו ב'גזירה־שוה' שהכוונה לעונש מלקות); וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִ"לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ"; וְנוֹתֵן לְאָבִיהָ מִשְׁקַל מֵאָה סְלָעִים כֶּסֶף מְזֻקָּק [=טהור]; וְאִם הָיְתָה יְתוֹמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

עונשו של מוציא שם רע: מלקות ומאה סלעים.
הדין המעשי: אדם טוען על אשתו, בת ישראל, שזינתה תחתיו אחרי שאירס אותה, והתברר שהדבר שקר. הוא לוקה, ונותן לאביה מאה סלעים של כסף טהור. אם היא יתומה (אין לה אב), הכסף שייך לה עצמה.
הבסיס והמקור: העונש - "וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ" (דברים כב, יח). "רמב"ם לעם" מסביר שחז"ל למדו ב"גזירה שווה" ש"ויסרו" כאן פירושו מלקות. האזהרה (הלאו) - "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז). ואת מאה הכסף התורה קובעת בפסוק שאחריו (דברים כב, יט).
ההיגיון: מלקות ניתנות רק על לאו. לכן הרמב"ם מביא שני מקורות: אחד לעונש ("ויסרו אותו"), ואחד לאיסור ("לא תלך רכיל"). מי שמוציא שם רע הוא "הולך רכיל" במובן החמור ביותר: הוא מפיץ שקר שעלול להביא למיתת אשתו. חז"ל (ערכין טו, א) למדו מכאן כמה חמור הדיבור: האונס, שעשה מעשה, משלם חמישים, ומוציא שם רע, שרק דיבר, משלם מאה. "נמצא האומר בפיו יותר מן העושה מעשה".
מונחים: "מוֹצִיא שֵׁם רַע" - מפיץ שמועה רעה ושקרית. "אַזְהָרָה" - הלאו שבתורה, שהוא תנאי לעונש מלקות. "סֶלַע" - מטבע כסף, השקל של התורה. "מְזֻקָּק" - טהור, נקי מסיגים.

ב. וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה אוֹ עַל הַבּוֹגֶרֶת - פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוֹת; וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עַל הַנַּעֲרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה", "נַעֲרָה" מָלֵא (=בפסוק כתוב "נערה" בתוספת ה', ולא כמו שכתוב בדרך כלל בתורה "נעָר" ללא ה') דִּבֵּר הַכָּתוּב (=בספר 'מעשה רוקח' העיר: בספר התורה מופיע בפסוק זה המילה "נער"' ללא האות ה', וכוונת הרמב"ם היא שהלימוד למעט קטנה הוא גם מהפסוק בחומש דברים הנאמר לגבי תשלום הקנס: "ונתן לאבי הנערה" המופיע בכתיב מלא – "הנערה" שהקנס חל בתנאי שהנערה איננה קטנה ומהפסוק שהרמב"ם הביא במפורש נמעט בוגרת (כמו במקומות אחרים ש'נער' ממעט בוגרת)).

רק בנערה: לא בקטנה ולא בבוגרת.
הדין המעשי: מי שמוציא שם רע על קטנה או על בוגרת פטור מן הקנס (מאה הסלעים) ומן המלקות. הוא חייב רק כשהוציא שם רע על נערה.
הבסיס והמקור: "וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה" (דברים כב, טו). הרמב"ם אומר: "נערה" מלא דיבר הכתוב. כלומר, התורה כתבה "נערה" בכתיב מלא, עם ה"א, ובכך דייקה: דווקא נערה.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: בדרך כלל התורה כותבת "נער" בלי ה"א, גם כשהכוונה לנערה. כשהמילה כתובה במלואה, יש כאן דיוק. אבל בספר "מעשה רוקח" העיר שבספר התורה, בפסוק הזה עצמו, המילה כתובה "נער" בלי ה"א. לכן, לדבריו, הרמב"ם לומד משני פסוקים: את הקטנה ממעטים מהפסוק שנאמר בתשלום הקנס, "ונתן לאבי הנערה", שבו המילה כתובה מלא; ואת הבוגרת ממעטים מהפסוק שהרמב"ם הביא, כי "נער" ממעט בוגרת, כמו במקומות אחרים.
מונחים: "קְטַנָּה" - לפני גיל שתים עשרה. "נַעֲרָה" - מגיל שתים עשרה (כשהביאה סימנים), במשך ששה חודשים. "בּוֹגֶרֶת" - אחרי ששת חודשי הנערות. "מָלֵא" - בכתיב מלא. "קְנָס" - כאן: מאה הסלעים של מוציא שם רע.
⚠ בביאור ד של "רמב"ם לעם" מודפס '"נער"'' (גרש נוסף אחרי המירכאות). הועתק כלשון הסריקה.

ג. אֵין דָּנִין דִּין זֶה אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת [=בזמן המקדש], וּבְבֵית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה (=המוסמך לדון בדיני נפשות) - מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּדִין מוֹצִיא שֵׁם רַע דִּינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם נִמְצָא הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר [=שזנתה], הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת. אֲבָל הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה (=שאין בהם דיני נפשות), דָּנִין בָּהֶן בְּכָל זְמַן בִּשְׁלֹשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין (=כיום שאין דיינים מומחים (=סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו) – מנדים אותו עד שיפייס את חברו, וכשנותן לו את התשלום לפי מה שראוי לתת – מתירים לו את הנידוי).

דיני נפשות: רק בזמן המקדש, ובבית דין של עשרים ושלושה.
הדין המעשי:
- את דין מוציא שם רע דנים רק "בפני הבית", כלומר בזמן שבית המקדש קיים, ורק בבית דין של עשרים ושלושה דיינים. הסיבה: יש בדין הזה דיני נפשות, כי אם טענת הבעל נמצאה אמת, הנערה נהרגת.
- את דין האונס והמפתה דנים בכל זמן, בבית דין של שלושה, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: בית דין של עשרים ושלושה הוא בית הדין המוסמך לדון בדיני נפשות. גם כשבסוף מתברר שהבעל שקרן, וכל העונש הוא מלקות וממון, הדין עצמו הוא דין שחייה של הנערה תלויים בו. באונס ובמפתה אין דיני נפשות, ולכן די בשלושה.
נפקא מינה: "רמב"ם לעם" מוסיף מה עושים היום. אין היום דיינים מומחים, כלומר "סמוכים" איש מפי איש עד משה רבינו, ורק הם יכולים לגבות קנסות. לכן מנדים את האונס או המפתה עד שיפייס את חברו. כשהוא נותן לו את התשלום הראוי, מתירים לו את הנידוי.
מונחים: "בִּפְנֵי הַבַּיִת" - בזמן שבית המקדש קיים. "דִּינֵי נְפָשׁוֹת" - משפט שעלול להסתיים בעונש מוות. "סְמוּכִים" - דיינים שקיבלו סמיכה, איש מפי איש, עד משה רבינו. "נִדּוּי" - הרחקה מן הציבור עד שיתקן את מעשיו.

ד. וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחְתָּיו [נשואה לו] לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה", אֲפִלּוּ עִוֶּרֶת אוֹ מֻכַּת [=חולת] שְׁחִין. וְאִם גֵּרְשָׁהּ - עָבַר עַל 'לֹא תַעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". וְכוֹפִין אוֹתוֹ וּמַחְזִיר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאוֹנֵס; וְאִם קָדַם אֶחָד וְקִדְּשָׁהּ, אוֹ שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה - לוֹקֶה עַל גֵּרוּשֶׁיהָ (=כמבואר לעיל בהרחבה בפרק א הלכה ז').

היא יושבת תחתיו לעולם; ואם גירש - מחזיר.
הדין המעשי:
- מצוות עשה מן התורה: אשת מוציא שם רע נשארת נשואה לו לעולם. גם אם היא עיוורת או חולת שחין, הוא אינו יכול לטעון שאינו רוצה בה.
- אם גירש אותה, עבר על לא תעשה. כופים אותו להחזיר אותה, ואינו לוקה.
- אבל אם כבר אי אפשר להחזיר אותה, הוא לוקה על הגירושין. למשל: אדם אחר הקדים וקידש אותה, או שהיא מתה, או שהבעל כהן, שאסור לו לשאת גרושה.
הבסיס והמקור: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" - מצוות העשה. "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" - הלא תעשה. שתיהן נאמרו בפרשת מוציא שם רע (דברים כב, יט).
ההיגיון: זה בדיוק הדין שלמדנו באונס (פרק א, הלכה ז): הלאו "לא יוכל שלחה" הוא "לאו הניתק לעשה". כלומר, התורה נתנה דרך לתקן את העבירה: לקיים את מצוות העשה, להחזיר אותה ולשאת אותה מחדש. לכן, כל זמן שאפשר להחזיר, אין מלקות. רק כשהתיקון כבר אינו אפשרי, הוא לוקה.
מונחים: "תַּחְתָּיו" - נשואה לו. "מֻכַּת שְׁחִין" - חולת שחין, מחלת עור קשה. "קָדַם אֶחָד וְקִדְּשָׁהּ" - אדם אחר הקדים וקידש אותה אחרי הגירושין. "גֵּרוּשֶׁיהָ" - הגירושין שגירש אותה.
⚠ בתחתית העמוד מצוין מקור "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" כדברים כב, כט, ומקור "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ" כ"שם". אבל כב, כט הוא פסוק האונס (ושם כתוב "שַׁלְּחָהּ", בלי למ"ד). בפרשת מוציא שם רע הלשון הזו נאמרת בדברים כב, יט, ושם כתוב "לְשַׁלְּחָהּ", כמו כאן.

ה. נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה [=חטא זנות], אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אֲסוּרָה עָלָיו מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה - הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָּה בְּגֵט: שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה", אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ. וְלָמָּה לֹא יָבוֹא עֲשֵׂה [="ולו תהיה לאישה"] וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע בֵּין בְּאוֹנֵס, וְיִשָּׂא זוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ? שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִרְצֶה הִיא לֵישֵׁב, וְנִמְצָא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה קַיָּמִין (=במקרה הזה אפשר לקיים גם את ה'עשה' וגם את ה'לא תעשה' – כאשר משכנעים את האישה שלא תרצה להתחתן אתו ואז אין צורך בדחיית ה'לא תעשה').

כשהיא אסורה עליו - מגרש.
הדין המעשי: המצווה "ולו תהיה לאשה" אינה חלה כשהיא אסורה עליו. אם נמצא בה "דבר זמה" (חטא של זנות), או שנמצאה אסורה עליו באיסור לאו, באיסור עשה, או אפילו באיסור "שניה" (מדברי סופרים) - הוא מגרש אותה בגט.
הבסיס והמקור: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (בחוברת מצוין: דברים כב, כט, פסוק האונס) - "אשה הראויה לו". את הדרשה הזו למדנו גם באונס (פרק א, הלכה ה), והרמב"ם מחיל אותה כאן על שניהם.
ההיגיון: הרמב"ם שואל: יש כלל ש"עשה דוחה לא תעשה". אם כן, שתבוא מצוות העשה "ולו תהיה לאשה" ותדחה את הלאו, והוא יישא את האסורה לו, גם במוציא שם רע וגם באונס? והתשובה: עשה דוחה לא תעשה רק כשאי אפשר לקיים את שניהם. כאן אפשר, כי ייתכן שהיא לא תרצה לשבת איתו. המצווה לשאת אותה חלה רק אם היא רוצה (כמו שלמדנו באונס, פרק א, הלכה ג). "רמב"ם לעם" מסביר: משכנעים את האשה שלא תרצה להתחתן איתו, ואז אין צורך לדחות את הלא תעשה. כך מתקיימים שניהם.
מונחים: "דְּבַר זִמָּה" - חטא של זנות. "חַיָּבֵי לָאוִין" - נשים שאסורות עליו באיסור לאו (למשל גרושה לכהן). "חַיָּבֵי עֲשֵׂה" - נשים שאסורות באיסור עשה (למשל בעולה לכהן גדול). "שְׁנִיָּה" - קרובה שאסורה מדברי סופרים. "קַיָּמִין" - מתקיימים.

ו. כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע? הוּא שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וְיֹּאמַר: 'נַעֲרָה זוֹ בָּעַלְתִּי אוֹתָהּ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים, וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי [=חקרתי] עַל הַדָּבָר, נוֹדַע לִי שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיהָ, וְאֵלּוּ הֵן עֵדַי שֶׁזִּנְּתָה בִּפְנֵיהֶן'; וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים, וְחוֹקְרִין עֵדוּתָן: אִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת, נִסְקֶלֶת; וְאִם הֵבִיא הָאָב עֵדִים וְהוּזַמּוּ [=הכחישו] הָעֵדִים שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל (=מעידים שעדיי הבעל היו בשעת המעשה (עליו הם מעידים) איתם יחד במקום אחר ואין אפשרות שראו את המעשה), וְנִמְצָא שֶׁהֵעִידוּ שֶׁקֶר - יִסָּקְלוּ, וְיִלְקֶה הוּא, וְיִתֵּן מֵאָה סֶלַע.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי", אֵלּוּ הָעֵדִים שֶׁיָּזֵמּוּ עֵדֵי הַבַּעַל. חָזַר הַבַּעַל וְהֵבִיא עֵדִים אֲחֵרִים, וְהוּזַם עֵדֵי הָאָב - הֲרֵי הַנַּעֲרָה וְעֵדֵי אָבִיהָ נִסְקָלִין (=הדין במקרה של הזמה הוא שהעונש שרצו להטיל על החף מפשע מוטל על העדים המוזמים, ומכיוון שזממו להרוג את עדי הבעל (מכיוון שדין עדי הבעל היה מיתה אם הייתה עדות ההזמה הראשונית מתקבלת)); עַל זֶה נֶאֱמַר: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה", מִפִּי הַשְּׁמוּעָה [=מסורת ממשה רבינו ע"ה] לָמְדוּ שֶׁפָּרָשָׁה זוֹ, יֵשׁ בָּהּ [=מדברת על מקרה של] עֵדִים וְזוֹמְמִין וְזוֹמְמֵי זוֹמְמִין.

סדר הדין: עדים, זוממין וזוממי זוממין.
הדין המעשי:
- הטענה: הבעל בא לבית דין ואומר: "בעלתי את הנערה הזו ולא מצאתי לה בתולים. חקרתי, ונודע לי שזינתה תחתי אחרי שאירסתי אותה, ואלו העדים שזינתה בפניהם". בית הדין שומע את העדים וחוקר את עדותם.
- העדות נמצאה אמת: הנערה נסקלת.
- האב הביא עדים שהזימו את עדי הבעל: עדי הבעל נסקלים, הבעל לוקה ומשלם מאה סלע. על זה נאמר "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי": אלו העדים שמזימים את עדי הבעל.
- הבעל חזר והביא עדים אחרים, שהזימו את עדי האב: הנערה ועדי אביה נסקלים. על זה נאמר "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה".
הבסיס והמקור: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי" (דברים כב, יז); "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (שם, כ). "מפי השמועה", כלומר במסורת ממשה רבינו, למדו שהפרשה מדברת על עדים, זוממין וזוממי זוממין.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר שני דברים:
- מהי הזמה: עדים אחרים מעידים שעדי הבעל היו איתם יחד, במקום אחר, בשעת המעשה שעליו הם מעידים. אם כן, אי אפשר שראו את המעשה.
- מה עונשם של הזוממים: "כאשר זמם". העונש שהם רצו להטיל על החף מפשע מוטל עליהם. עדי הבעל רצו שהנערה תיסקל, ולכן הם נסקלים. עדי האב, שהוזמו בסיבוב השני, זממו להרוג את עדי הבעל (שהרי אילו עדות ההזמה שלהם הייתה מתקבלת, עדי הבעל היו נסקלים), ולכן גם הם נסקלים. והנערה נסקלת, כי העדות נגדה חזרה ועמדה בתוקפה.
מונחים: "בִּקַּשְׁתִּי" - חקרתי. "שֶׁאֵרַסְתִּיהָ" - שקידשתי אותה (אירוסין). "הוּזַמּוּ" - הוכחשו בהזמה. "זוֹמְמִין" - עדים שהוזמו. "זוֹמְמֵי זוֹמְמִין" - עדים שהוזמו אחרי שהם עצמם הזימו עדים אחרים. "מִפִּי הַשְּׁמוּעָה" - מסורת ממשה רבינו.
⚠ בדפוס "וְיֹּאמַר" (עם דגש ביו"ד). ובביאור י של "רמב"ם לעם" מודפס "שעדיי הבעל" (ביו"ד כפולה). הועתקו כלשון הסריקה.

ז. הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע וְהִיא בּוֹגֶרֶת - אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזָּנָת תַּחְתָּיו כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַקְּנָס (=חיוב הקנס של הבעל כשנמצא שקרן מוטל עליו עקב דיבורו (=תלונתו) על הנערה ומאחר שהזמן בו דיבר עליה הייתה לאחר שבגרה – פטור); וְאִם נִמְצָא הַדָּבָר אֱמֶת - הֲרֵי זוֹ תִּסָּקֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת, הוֹאִיל וּבְעֵת שֶׁזִּנְּתָה נַעֲרָה הָיְתָה (=חיוב עונש המיתה על הנערה חל בעקבות מעשה הזנות והוא היה בעודה נערה).

הוציא שם רע כשהיא כבר בוגרת.
הדין המעשי: הבעל הוציא שם רע כשאשתו כבר בוגרת. העדים שהביא אומרים שזינתה תחתיו כשהייתה נערה.
- אם העדים הוזמו - הבעל פטור מן המלקות ומן הקנס.
- אם העדות נמצאה אמת - היא נסקלת, אף על פי שעכשיו היא בוגרת.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר את ההבדל:
- חיוב הבעל בא בעקבות הדיבור שלו, כלומר התלונה. כשדיבר, היא כבר הייתה בוגרת, ומוציא שם רע על בוגרת פטור (הלכה ב).
- חיוב המיתה של הנערה בא בעקבות מעשה הזנות. כשעשתה את המעשה, היא הייתה נערה.
כל אחד נידון לפי הרגע שבו נוצר החיוב שלו.
מונחים: "שֶׁזָּנָת" - שזינתה (צורה בלשון חכמים). "תִּסָּקֵל" - תומת בסקילה.

ח. כָּל נַעֲרָה שֶׁאֵין לָהּ קְנָס אִם נֶאֶנְסָה אוֹ נִתְפַּתְּתָה - כָּךְ הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין (=כפי שהתבאר בהרחבה בפרק ב' שמדובר על נערות שיש עליהן חזקה שאינן בתולות, ממילא טענתו שגילה שאינה בתולה חסרת ערך, וכלל הדינים בנושא אינם שייכים; בהמשך ההלכה הרמב"ם מביא מקרים מיוחדים שהדין בהן הוא שאפילו אם הנערה בתולה לא יהיה בהן חיוב קנס). וְכֵן הַנָּכְרִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה, פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים - אֲפִלּוּ הָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה [=נתעברה אמה בהיותה גויה] וּלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה [=לאחר הגיור והשחרור] - הַמּוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע פָּטוּר מִן הַקְּנָס וּמִן הַמַּלְקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל", עַד שֶׁתִּהְיֶה הוֹרָתָהּ וּלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה (=מהלשון "בתולת ישראל" למדו שהפסוק ממעט גיורת (בקשר לעונש המיתה של הנערה יש ריבוי מיוחד המוסיף גם את הגיורת)).

נערה שאין לה קנס, וגיורת.
הדין המעשי:
- כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה או התפתתה - גם מי שמוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומים.
- נכרית שהתגיירה, או שפחה שהשתחררה, כשהייתה פחות מבת שלוש שנים - מי שמוציא עליה שם רע פטור מן הקנס ומן המלקות. זה נכון גם אם הלידה שלה הייתה כבר "בקדושה" (אחרי הגיור או השחרור של אמה), ורק ההריון היה בזמן שאמה הייתה גויה.
- הבעל חייב רק כשגם ההריון וגם הלידה היו בקדושה.
הבסיס והמקור: "כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (דברים כב, יט). דווקא "בתולת ישראל".
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: הבנות שאין להן קנס נמנו בפרק ב (הלכה ט), ורובן נערות שיש עליהן חזקה שאינן בתולות. אצלן הטענה "גיליתי שאינה בתולה" חסרת ערך, ולכן דיני מוציא שם רע אינם שייכים בהן כלל. בהמשך ההלכה הרמב"ם מביא מקרים מיוחדים, שבהם גם אם הנערה בתולה, אין חיוב קנס. את הגיורת ממעטים מהלשון "בתולת ישראל". אבל לעניין עונש המיתה של הנערה יש ריבוי מיוחד, שמוסיף גם את הגיורת.
נפקא מינה: בפרק א (הלכה י) למדנו שגיורת שהתגיירה כשהייתה בת שלוש שנים או פחות יש לה קנס באונס ובמפתה. כאן הדין שונה: מי שמוציא עליה שם רע פטור, כי היא אינה "בתולת ישראל" מלידה.
מונחים: "הוֹרָתָהּ" - ההריון שלה, כשאמה נתעברה בה. "לֵדָתָהּ" - הלידה שלה. "בִּקְדֻשָּׁה" - כשאמה כבר הייתה מישראל.

ט. קִדֵּשׁ נַעֲרָה וְגֵרְשָׁהּ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתָּיו בַּקִּדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - הֲרֵי זֶה פָּטוּר [=מקנס ומלקות]. וְכֵן אִם הָיְתָה יְבִמְתּוֹ שֶׁכְּנָסָהּ, וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה תַּחַת [=בזמן] קִדּוּשֵׁי אָחִיו [=שמת], וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין - הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת וּמִן הַתַּשְׁלוּמִין (=מלשון הפסוק: "את בתי נתתי לאיש הזה" למדו, 'לזה' ולא ליבם – שאם היבם מוציא שם רע יהיה פטור מקנס ומלקות כאשר יוכח ששיקר). וְכָל הַפָּטוּר - אִם רָצָה לְגָרֵשׁ, יְגָרֵשׁ (=מכיוון שגם מצוות העשה שצריך להיות נשואי עם האישה לכל החיים איננה חלה עליו; כאשר הפטור מהקנס יהיה מספק (שאיננו יודעים בבירור מהו הדין ולכן לא נוכל לחייבו בתשלום) אותו הספק יחול גם לגבי חיובו להישאר איתה יחדיו ולא לגרשה, ולכן לא יהיה אפשרי להתיר לבעל לגרשה מספק).

קידושין ראשונים, ויבמה.
הדין המעשי:
- אדם קידש נערה וגירש אותה, ואחר כך חזר וקידש אותה. הוא הוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים. העדים נמצאו זוממים - הוא פטור מקנס וממלקות.
- וכן אדם שנשא את יבמתו (אשת אחיו שמת), הוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה בזמן שהייתה מקודשת לאחיו. העדים נמצאו זוממים - הוא פטור מן המלקות ומן התשלומים.
- כל מי שפטור - אם רוצה לגרש, מגרש.
הבסיס והמקור: "רמב"ם לעם" מביא את לשון הפסוק: "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז). "לזה" - ולא ליבם. לכן יבם שהוציא שם רע פטור מקנס וממלקות, גם כשהוכח ששיקר.
ההיגיון:
- החיוב של מוציא שם רע הוא על טענה שנוגעת לקידושין שלו עצמו, עם האשה שנתנו לו. בשני המקרים כאן הטענה נוגעת לקידושין אחרים: הקידושין הראשונים, שכבר הסתיימו בגט, או הקידושין של האח.
- ולגבי הגירושין: "רמב"ם לעם" מסביר שמי שפטור מן הקנס, גם מצוות העשה להישאר נשוי לה כל חייו אינה חלה עליו. אבל הוא מוסיף הסתייגות: אם הפטור מן הקנס הוא רק מספק (אין יודעים בבירור מה הדין, ולכן אין לחייב אותו בתשלום), אותו ספק חל גם על החובה להישאר איתה ולא לגרש. לכן במקרה כזה אי אפשר להתיר לו לגרש.
מונחים: "יְבִמְתּוֹ" - אשת אחיו שמת בלי ילדים, שנשא אותה ביבום. "תַּחַת קִדּוּשֵׁי אָחִיו" - בזמן שהייתה מקודשת לאחיו.
⚠ בביאור יז של "רמב"ם לעם" מודפס "נשואי" (במקום "נשוי"). הועתק כלשון הסריקה.

י. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּבְעֹל אוֹתָהּ כְּדַרְכָּהּ, וְיוֹצִיא שֵׁם רַע כְּדַרְכָּהּ (=מלשון הפסוק: "לא מצאתי בתולים", למדו שהתלונה הגיעה כאשר מעשה הבעילה נעשה במקום הבתולים). בְּעָלָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה' (=והבסיס לטענתו הוא עדים על כך שזינתה תחתיו) - פָּטוּר [=מקנס ומלקות]; וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [=מלקות מתקנת חכמים].

רק כשבעל אותה כדרכה.
הדין המעשי: הבעל חייב רק אם בעל אותה כדרכה, והוציא שם רע על הבעילה הזו. אם בעל אותה שלא כדרכה, ואמר "לא מצאתיה בתולה" (והביא עדים שזינתה תחתיו), הוא פטור מקנס וממלקות. אבל מכים אותו מכת מרדות.
הבסיס והמקור: "רמב"ם לעם" מסביר: מלשון הפסוק "לא מצאתי בתולים" (דברים כב, יד) למדו שהתלונה חלה רק כשהבעילה נעשתה במקום הבתולים. מי שבעל שלא כדרכה אינו יכול לומר "לא מצאתי בתולים".
ההיגיון: מן התורה הוא פטור, כי אין כאן "מוציא שם רע" כפי שהפרשה מתארת. אבל הוא בכל זאת האשים את אשתו בזנות, ולכן חכמים מענישים אותו במכת מרדות.
מונחים: "כְּדַרְכָּהּ" - בדרך הרגילה. "מַכַּת מַרְדּוּת" - מלקות מתקנת חכמים, על מי שהתנהג שלא כראוי.

יא. וְכֵן אִם אָמַר: 'לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה', וְלֹא אָמַר [=שיודע בוודאות] שֶׁזִּנְּתָה תַּחְתַּי, אוֹ שֶׁאָמַר 'זִנְּתָה תַּחְתַּי', וְלֹא הֵבִיא עֵדִים אֶלָּא בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן - הֲרֵי זֶה פָּטוּר [=מקנס ומלקות], אַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים נֶהֱרָגִים אִם הוּזַמּוּ (=מכיוון שהעדות שלהם הייתה גורמת לה לקבל עונש מיתה אילו לא הוזמו).

רק כשטען על פי עדים שהביא בעצמו.
הדין המעשי: הבעל פטור מקנס וממלקות בשני מקרים:
- אמר "לא מצאתיה בתולה", אבל לא אמר שהוא יודע בוודאות שזינתה תחתיו.
- אמר "זינתה תחתי", אבל הוא לא הביא את העדים; הם באו מעצמם.
ואף על פי כן, העדים עצמם נהרגים אם הוזמו.
ההיגיון: החיוב של מוציא שם רע הוא על מי שיזם האשמה בזנות והביא עליה עדים. כשאמר רק "לא מצאתיה בתולה", אין כאן טענה שמחייבת אותה מיתה. וכשהעדים באו מעצמם, הוא לא "הוציא" את השם הרע. העדים, לעומת זאת, נידונים כמו כל עדים זוממים. "רמב"ם לעם" מסביר: העדות שלהם הייתה גורמת לה עונש מיתה, אילו לא הוזמו, ולכן הם נהרגים.
מונחים: "מֵאֲלֵיהֶן" - מעצמם, בלי שהבעל הביא אותם.

יב. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה" - לְשׁוֹן כָּבוֹד, [כשהכוונה היא] שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּסִתְרֵי הַדָּבָר [=בודקים וחוקרים את הטענות]; וְכֵן זֶה שֶׁיֹּאמַר הָאָב: "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי", הֵם זוֹמְמֵי עֵדֵי הַבַּעַל. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" תֵּהָרֵג, בְּשֶׁזָּנָת [=בתנאי] אַחַר הָאֵרוּסִין בְּעֵדִים (=ולא מספיק שהתברר שטענת הבעל נכונה, אלא צריך שיהיו עדים שיעידו שראו שזינתה), שֶׁנֶּאֱמַר: "לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ"; אֲבָל קֹדֶם הָאֵרוּסִין, כְּבָר דָּנָה תּוֹרָה בָּהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִכְּלוּם, וּבוֹעֲלָהּ חַיָּב בְּתַשְׁלוּמֵי מָמוֹן בִּלְבַד, בֵּין פִּתָּה בֵּין אָנַס.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

פירוש לשונות הפרשה, וחתימת הלכות נערה בתולה.
הדין המעשי: הרמב"ם מפרש את הפסוקים של הפרשה:
- "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה" (דברים כב, יז) - אין הכוונה לפריסת בגד ממש. זו "לשון כבוד", כלומר לשון נקייה: בית הדין נושאים ונותנים בסתרי הדבר, בודקים וחוקרים את הטענות. וכך פירש רש"י שם: זה משל, מבררים את הדברים עד שהם ברורים כשמלה.
- "וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי" (שם) - אלו העדים שהאב מביא כדי להזים את עדי הבעל (הלכה ו).
- "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" (שם, כ) - היא נהרגת רק אם זינתה אחרי האירוסין, ובעדים.
- הראיה: "לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (שם, כא). הזנות הייתה כשהיא עוד בבית אביה, כלומר אחרי האירוסין ולפני הנישואין.
- אבל אם זינתה לפני האירוסין, התורה כבר אמרה את דינה: היא פטורה מכלום, ומי שבא עליה משלם ממון בלבד, בין שפיתה ובין שאנס (פרקים א-ב).
- בסוף ההלכות מודפס "בריך רחמנא דסייען" ("ברוך הרחמן שעזרנו"), כמנהג בסיום כל הלכות בספר.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מדגיש: לא מספיק שיתברר שטענת הבעל נכונה, כלומר שבאמת לא מצא בתולים. צריך עדים שיעידו שראו שזינתה. היעדר בתולים לבדו אינו ראיה לזנות, ובוודאי לא לזנות אחרי האירוסין.
המסר החותם של הפרק: כל הפרק בנוי על זהירות כפולה. מצד אחד, התורה מענישה בחומרה את מי שמוציא שם רע: מלקות, ממון כפול מקנס האונס, ואשה שאסור לו לגרש לעולם. כוחו של דיבור רע גדול, לפעמים יותר ממעשה. מצד שני, גם כשטענה כזו מגיעה לבית הדין, היא אינה מתקבלת בקלות: רק בבית דין של עשרים ושלושה, רק בעדים, ורק אחרי חקירה עמוקה. ואפילו כשהתורה מתארת משפט כזה, היא בוחרת ב"לשון כבוד". כבודה של בת ישראל שמור בכל שלב: לא בשמועה, לא בחשד, ולא במילים בוטות.
מונחים: "לְשׁוֹן כָּבוֹד" - לשון נקייה, דרך מכובדת לומר דבר. "נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּסִתְרֵי הַדָּבָר" - דנים ובודקים את הצדדים הנסתרים של העניין. "בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן" (ארמית) - ברוך הרחמן שעזרנו.