היום הקודם

נח · יום שלישי

ב' מרחשון ה'תשפ"ז

היום הבא

יום שלישי · תאריך 13/10/2026 · ב' מרחשון ה'תשפ"ז

היום יום: ב' חשון ה'תש"ד — "לחיות עם הזמן": לחיות עם פרשת השבוע ופרשת היום

לימוד פרשת השבוע: פרשת נח — בראשית ז׳:י״ז ← ח׳:י״ד (22 פסוקים — גבורת המבול, ויזכר אלהים, העורב והיונה)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ה — "ואחר הדברים" ← "וכהאי גוונא טובא": כעס במילי דעלמא ובמילי דשמיא, והנכרי המבלבל בתפילה

רמב״ם: הלכות נערה בתולה פרק א׳ (שלם) — הלכות א׳ ← ט״ו · דיני אונס ומפתה, קנס חמישים כסף, מי חייב ומי פטור

היום יום

יום ראשון · ב חשון · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: לך לך, פרשה ראשונה עם פירש"י.
תהלים: י־יז.
תניא: ואחר . . . קמא טובא.

משיחת אאמו"ר מוצש"ק לך לך תרנ"א: אין די ערשטע יאָהרען פון זיינע נשיאות האָט דער אלטער רבי געזאָגט ברבים "מען בעדארף לעבן מיט דער צייט". דורך זיין ברודער מהרי"ל האָבען זקני החסידים אויסגעפונען, אז דער רבי מיינט אז מ'דארף לעבען מיט דער פרשת השבוע און פרשת היום פון דער סדרה פון דער וואָך. ניט נאָר לערנען די פרשת השבוע יעדען טאָג, נאָר לעבען מיט איר.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ראשון" — יום השבוע שבו חל ב' מרחשון בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום שלישי ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ב' מרחשון). בשנת ה'תש"ד כבר עברה שבת פרשת נח (היא חלה בא' מרחשון), ולכן ביום ראשון שאחריה התחילו ללמוד את הפרשה הבאה — "לך לך, פרשה ראשונה". השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת נח תחול רק ביום ו' מרחשון, ולכן היום אנו לומדים בחומש את העלייה השלישית של פרשת נח; ציון "לך לך" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, ופתגם של אדמו"ר הרש"ב — "לחיות עם הזמן". הפתגם עצמו כתוב ביידיש, ובחוברת מובא תרגום שלו ללשון הקודש בתיבת "תרגום" (ראו למטה).

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת לך לך, "פרשה ראשונה" (= העלייה הראשונה) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים י' עד י"ז — השיעור של היום השני בחודש. תניא: המשך אגרת הקודש סימן כ"ה, מן המילה "ואחר" ועד "טובא". המילה "קמא" שבאמצע איננה חלק מן הטקסט — זה מספר הדף בספר התניא (דף קמ"א), שבו מסתיים השיעור. זה השיעור שאנו לומדים היום בתניא.

★ "משיחת אאמו"ר מוצש"ק לך לך תרנ"א" — אדמו"ר הריי"צ מביא דברים ששמע מאביו, אדמו"ר הרש"ב, בהתוועדות של מוצאי שבת פרשת לך לך בשנת תרנ"א. זה בדיוק הזמן שלנו בשנה ההיא: יום ראשון בשבוע של פרשת לך לך.

★ "מען בעדארף לעבן מיט דער צייט" — "יש לחיות עם הזמן" — את המשפט הזה אמר אדמו"ר הזקן (בעל התניא) ברבים, בשנים הראשונות של נשיאותו. המשפט נשמע סתום: איזה "זמן"? זקני החסידים ביקשו לדעת מה הכוונה, ושאלו את אחיו של אדמו"ר הזקן, מהרי"ל (רבי יהודה לייב). הוא הסביר להם: הכוונה היא לפרשת השבוע, ול"פרשת היום" — החלק של הפרשה שלומדים באותו יום (כמו שבלוח השיעורים כאן: ראשון, שני, שלישי וכו').

★ "ניט נאר לערנען... נאר לעבען מיט איר" — "לא רק ללמוד... אלא 'לחיות' עמה" — הנקודה היא לא רק ללמוד את הפרשה בכל יום, אלא לחיות איתה: שהעניינים של הפרשה יהיו הדברים שהאדם חושב עליהם, מרגיש אותם ומושפע מהם באותו יום. הפרשה איננה רק "שיעור", אלא ה"מציאות" שבה חיים השבוע.

המסר ליום: היום אנו לומדים בחומש את סיפור המבול — המים גוברים ומכסים את הכל, ואחר כך יורדים לאט, עד ש"יבשה הארץ". הרשומה של היום מזמינה אותנו לא רק לקרוא את הפסוקים, אלא לחיות איתם: לשאול מה ה"מבול" שלי היום — הטרדות והדאגות ש"שוטפות" את האדם — ואיך מוצאים בתוכו "תיבה" ומחכים בסבלנות עד שיחזור השקט. וכך בכל יום: הפרשה של היום היא נקודת המבט של היום.

חומש עם רש״י

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ז

(יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל־הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת־הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הַמַּבּוּל הָיָה עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם; הַמַּיִם הָלְכוּ וְרַבּוּ, וְנָשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וְהִיא הוּרְמָה מֵעַל הָאָרֶץ.

★ היום, ב' מרחשון, ממשיכים את פרשת נח. אתמול הסתיים השיעור ב"ויסגר ה' בעדו" (פסוק טז): נח וכל אשר אתו בתוך התיבה, וה' סגר עליהם. היום מתואר המבול עצמו — מבחוץ: המים עולים, מכסים את ההרים, וכל החי שעל היבשה נמחה.

★ שימו לב לשינוי הלשון: בפסוק יב נאמר "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום", וכאן — "ויהי המבול ארבעים יום". כפי שרש"י פירש אתמול (פסוק יב), בתחילה הורדו המים ברחמים, כגשם, "שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה"; וכשלא חזרו — "היו למבול".

★ מטרת הפסוק: לתאר את השלב הראשון של המבול — המים מתרבים עד שהתיבה הכבדה, שעמדה על הקרקע, מתרוממת וצפה.

★ מילות מפתח: "הַמַּבּוּל" (אונקלוס: "טוֹפָנָא", שטף); "וַיִּשְׂאוּ" — הרימו (אונקלוס: "וּנְטַלוּ"); "וַתָּרָם" — הורמה, התרוממה (אונקלוס: "וְאִתְּרָמַת").

★ מדרש: בגמרא (ראש השנה יב, א; סנהדרין קח, ב) נאמר: "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו" — דור המבול חטא בחום התאווה, ולכן נענש במים רותחים. המבול לא היה רק "מים רבים", אלא עונש שמידתו כנגד החטא.

★ המסר ליום: אותם מים שהמיתו את העולם — הם שהרימו את התיבה "מעל הארץ". מה שמטביע את מי שנמצא בחוץ, מרומם את מי שנמצא בתוך התיבה: מי שמחובר לתורה ולתפילה, הקשיים עצמם מעלים אותו למעלה.

רש״י

וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ • מְשֻׁקַּעַת הָיְתָה בַּמַּיִם אַחַת־עֶשְׂרֵה אַמָּה, כִּסְפִינָה טְעוּנָה הַמְשׁוּקַעַת מִקְצָתָהּ בַּמַּיִם, וּמִקְרָאוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ יוֹכִיחוּ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: הפסוק אומר "ותרם מעל הארץ" — וכי התיבה עפה באוויר? רש"י מבאר: התיבה צפה על המים, אבל לא כולה מעליהם — היא הייתה "משוקעת במים אחת עשרה אמה", כמו ספינה עמוסה במשא, שחלקה התחתון שקוע במים.

★ "ומקראות שלפנינו יוכיחו": את המספר אחת עשרה אמה רש"י אינו אומר מסברה, אלא לומד מן הפסוקים שבהמשך — מחשבון ירידת המים ומן היום שבו נחה התיבה על הרי אררט (רש"י בפרק ח, פסוקים ד–ה). התיבה נחה על ההרים כשעדיין היו המים גבוהים מראשי ההרים — ומכאן עומק השקיעה שלה במים.

★ התיבה הייתה גבוהה שלושים אמה (ו, טו); נמצא שכשליש ממנה היה בתוך המים — ומעליהם בלטו כתשע עשרה אמה.

★ המסר ליום: גם מי שנמצא "בתוך התיבה" — חלקו התחתון עדיין שקוע במים. האדם חי בעולם הגשמי ומתעסק בו; העיקר שהתיבה, כלומר החיבור לתורה, תישא אותו מעל המים ולא תיתן לו לשקוע.

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ח

(יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל־פְּנֵי הַמָּיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הַמַּיִם הִתְגַּבְּרוּ וְרַבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וְהַתֵּבָה הָלְכָה (שָׁטָה) עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

★ בפסוק הקודם התיבה רק "התרוממה"; כאן היא כבר "הולכת" — שטה על פני המים. המים מתגברים בשלבים: "וירבו" (יז), "ויגברו... וירבו מאד" (יח), "גברו מאד מאד" (יט).

★ מטרת הפסוק: להראות שהמים המשיכו לעלות מעבר לשיעור הגשם — ושהתיבה, בניגוד לכל מה שבחוץ, מוגנת ומתנהלת בשלום על פני המים.

★ מילות מפתח: "וַיִּגְבְּרוּ" — התחזקו, עלו (אונקלוס: "וּתְקִיפוּ", מלשון תוקף); "מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא"); "וַתֵּלֶךְ" — שטה ממקום למקום (אונקלוס: "וּמְהַלְּכָא").

★ מקור: הכתוב אומר (תהלים כט, י): "ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם" — גם בשעת המבול ה' "יושב" ומנהיג את העולם. וכך הבטיח (ישעיה מג, ב): "כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך" — התיבה שטה על פני המים, ואינה נשטפת.

★ המסר ליום: "ותלך התבה על פני המים" — התיבה אינה עוצרת את המבול; היא "הולכת" עליו. כך מי שמחובר לה' אינו מבטל את הקשיים שבעולם, אבל ממשיך ללכת — להתקדם — על גביהם.

רש״י

וַיִּגְבְּרוּ • מֵאֲלֵיהֶן.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מדוע נאמר שוב "ויגברו", אחרי שכבר נאמר "וירבו המים" בפסוק הקודם? רש"י משיב במילה אחת: "מאליהן" — המים התגברו מעצמם, לא רק מכוח הגשם שירד מלמעלה. גם אחרי שירדו, המשיכו המים לעלות ולהתגבר, כאילו יש בהם כוח פנימי.

★ כך מתקיים "ונבקעו כל מעינות תהום רבה" (פסוק יא): המים לא רק ירדו מן השמים, אלא גם עלו מלמטה — וה"גבורה" של המים באה מעצמם.

★ המסר ליום: יש קשיים שבאים "מבחוץ", ויש כאלה ש"מתגברים מאליהם" — דאגה שמולידה דאגה. התשובה לשניהם אחת: להיות בתוך התיבה.

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ט

(יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל־הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר־תַּחַת כָּל־הַשָּׁמָיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַמַּיִם הִתְגַּבְּרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים שֶׁתַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם.

★ השלב השלישי בהתגברות המים: "מאד מאד". עכשיו כבר לא נשאר מקום מפלט — גם ההרים הגבוהים ביותר, שאליהם ודאי ברחו בני האדם, מכוסים.

★ "אשר תחת כל השמים" — המבול היה בכל העולם, לא רק באזור אחד. אין מקום על פני האדמה שלא הגיעו אליו המים.

★ מטרת הפסוק: להדגיש שהמבול היה מוחלט — לא נותר מקום שבו אפשר להינצל מחוץ לתיבה.

★ מילות מפתח: "מְאֹד מְאֹד" (אונקלוס: "לַחֲדָא לַחֲדָא"); "וַיְכֻסּוּ" — נתכסו (אונקלוס: "וְאִתְחֲפִיאוּ", מלשון חיפוי); "הֶהָרִים הַגְּבֹהִים" (אונקלוס: "טוּרַיָּא רָמַיָּא", ההרים הרמים).

★ מדרש: בגמרא (זבחים קיג, א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם ירד המבול גם בארץ ישראל: לדעה אחת "מבול לא ירד בארץ ישראל", ולדעה אחרת ירד גם בה. ושם מובא לכך הפסוק ביחזקאל (כב, כד): "ארץ לא מטהרה היא, לא גשמה ביום זעם".

★ המסר ליום: "ההרים הגבוהים" לא הצילו את בני הדור. גובה, כוח ומעמד אינם מגינים על האדם; רק התיבה — החיבור לה' — מצילה.

בראשית פרק ז׳ פסוק כ׳

(כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה לְמַעְלָה (מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים) הִתְגַּבְּרוּ הַמַּיִם, וְהֶהָרִים כֻּסּוּ.

★ הפסוק נותן מידה מדויקת לגובה המים: חמש עשרה אמה מעל ראשי ההרים. אמה היא כחצי מטר, ונמצא שהמים עמדו כשבעה מטרים ומעלה מעל לפסגה הגבוהה ביותר.

★ המספר מתחבר לרש"י בפסוק יז: התיבה הייתה משוקעת במים אחת עשרה אמה. אם המים עמדו חמש עשרה אמה מעל ההרים — התיבה שטה מעליהם בבטחה, ולא נגעה בפסגות, עד שירדו המים (ח, ד–ה).

★ מטרת הפסוק: לקבוע את שיא גובה המים — נתון שעליו נשען כל החשבון של ירידת המים בפרק ח.

★ מילות מפתח: "מִלְמַעְלָה" — לפי רש"י: מעל גובה כל ההרים (אונקלוס: "מִלְעֵלָּא"); "אַמָּה" (אונקלוס: "אַמִּין"); "הֶהָרִים" (אונקלוס: "טוּרַיָּא").

★ מקור: הנביא מזכיר את מי המבול כשבועה של ה' (ישעיה נד, ט): "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ" — המים שכיסו את ההרים לא ישובו עוד לכסות את הארץ.

★ המסר ליום: התורה מונה במדויק את גובה המים — "חמש עשרה אמה". גם בעת עונש, הכל במידה ובחשבון מאת ה'; שום דבר אינו "יוצא משליטה".

רש״י

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה • לְמַעְלָה שֶׁל כָּל גֹּבַהּ כָּל הֶהָרִים, לְאַחַר שֶׁהֻשְׁווּ הַמַּיִם לְרָאשֵׁי הֶהָרִים.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "חמש עשרה אמה מלמעלה" — למעלה ממה? רש"י משיב: מעל לגובה ההרים כולם. כלומר, קודם המים עלו עד שהשתוו לראשי ההרים ("לאחר שהושוו המים לראשי ההרים"), ואחר כך עלו עוד חמש עשרה אמה מעליהם.

★ "כל גובה כל ההרים" — הכוונה לגבוה שבהרים: גם ההר הגבוה ביותר היה מכוסה בחמש עשרה אמה של מים.

★ המסר ליום: גם כשנדמה שהגענו "לראש ההר" — יש עוד "חמש עשרה אמה מלמעלה". בעבודת ה' תמיד יש עוד שלב לעלות אליו.

בראשית פרק ז׳ פסוק כ״א

(כא) וַיִּגְוַע כָּל־בָּשָׂר ׀ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּמֵת כָּל בָּשָׂר הַנָּע עַל הָאָרֶץ — בָּעוֹף, בַּבְּהֵמָה, בַּחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ — וְכָל הָאָדָם.

★ אחרי תיאור המים (יז–כ), התורה עוברת לתוצאה: כל החי שעל היבשה מת. הפסוק מונה את כל הסוגים — עוף, בהמה, חיה, שרץ — ובסוף "וכל האדם".

★ מעניין שהאדם, שבגללו בא המבול ("כי השחית כל בשר את דרכו", ו, יב), נזכר אחרון. בעלי החיים נגררו אחרי האדם: הם נבראו בשבילו, וכשהוא נמחה — אין עוד טעם לקיומם.

★ מטרת הפסוק: לתאר את מימוש הגזירה "ואנכי הנני מביא את המבול... לשחת כל בשר" (ו, יז).

★ מילות מפתח: "וַיִּגְוַע" — מת, יצאה נשמתו (אונקלוס: "וּמִית"); "הָרֹמֵשׂ" — הנע, ההולך (אונקלוס: "דְּרָחֵשׁ"); "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ" — בעלי החיים הקטנים הרוחשים על הארץ (אונקלוס: "רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, א) נשאל: "אם אדם חטא — בהמה מה חטאה?" ומשיבים במשל: אדם שעשה חופה לבנו, והתקין סעודה; לימים מת בנו — עמד ופיזר את החופה. אמר: "כלום עשיתי אלא בשביל בני; עכשיו שמת — חופה למה לי?" כך אמר הקב"ה: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם; עכשיו שאדם חוטא — בהמה וחיה למה לי? ועוד אמרו שם, שגם בעלי החיים "השחיתו דרכם" ונזקקו שלא למינם.

★ המסר ליום: האדם הוא מרכז הבריאה, וכל העולם תלוי בו. מעשה טוב של אדם אחד מרומם עמו את כל הסובב אותו — וחלילה להפך. זו אחריות גדולה, וגם כוח גדול.

בראשית פרק ז׳ פסוק כ״ב

(כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: כָּל מִי שֶׁהָיְתָה נְשִׁימַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפּוֹ — מִכָּל אֲשֶׁר הָיָה בַּיַּבָּשָׁה — מֵתוּ.

★ הפסוק מסכם את הפסוק הקודם ומגדיר את היקף המיתה: כל מי שנושם באפו, וחי "בחרבה" — ביבשה.

★ ההגדרה "בחרבה" מוציאה את בעלי החיים שבמים: הדגים לא מתו במבול (כפירוש רש"י).

★ מטרת הפסוק: לדייק מי נכלל בגזירה — רק היצורים שביבשה.

★ מילות מפתח: "נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים" — נשימה של רוח חיים (אונקלוס: "נִשְׁמְתָא רוּחָא דְּחַיִּין"); "בְּאַפָּיו" — באפו (אונקלוס: "בְּאַנְפּוֹהִי"); "בֶּחָרָבָה" — ביבשה (אונקלוס: "בְּיַבֶּשְׁתָּא").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, א), על הפסוק "מכל אשר בחרבה מתו — ולא דגים שבים". והטעם, כפי שמבואר במפרשים: הדגים לא השחיתו את דרכם, ולכן לא נכללו בגזירה; וגם המים — מקום מחייתם — לא היו עונש עבורם.

★ המסר ליום: הדגים, שחיים תמיד בתוך המים, לא נפגעו מן המבול. כך יהודי שחי תמיד בתוך "המים" של התורה — "אין מים אלא תורה" — אינו נפגע מן ה"מבול" שבחוץ.

רש״י

נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים • נְשִׁימָה שֶׁל רוּחַ חַיִּים.
אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה • וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם (סנהדרין קח).

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים": הקושי — "נשמה" ו"רוח" נשמעות כשתי מילים נפרדות. רש"י מבאר שהן צירוף אחד: "נשימה של רוח חיים" — "נשמת" כאן מלשון נשימה. כלומר: כל יצור שנושם באפו את אוויר החיים.

★ "אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה": הקושי — מה בא הכתוב להוסיף? רש"י משיב: "ולא דגים שבים" — רק בעלי החיים שביבשה מתו, ולא הדגים. וזה המקור (סנהדרין קח).

★ המסר ליום: "נשמת רוח חיים באפיו" — כל נשימה היא מתנה מאת ה'. "כל הנשמה תהלל י-ה" — על כל נשימה ונשימה ראוי להודות לה' (בראשית רבה יד, ט).

בראשית פרק ז׳ פסוק כ״ג

(כג) וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם ׀ אֲשֶׁר ׀ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּמָחָה (ה') אֶת כָּל הַיְּקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה — מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם — וְנִמְחוּ מִן הָאָרֶץ; וְנִשְׁאַר רַק נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

★ זהו פסוק השיא של סיפור המבול. הוא מקיים במדויק את מה שה' אמר לנח לפני שבוע ימים: "ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה" (פסוק ד) — עכשיו: "וימח את כל היקום".

★ אבל הפסוק אינו מסתיים במחייה, אלא בהצלה: "וישאר אך נח ואשר אתו בתבה". מתוך כל העולם — נשאר גרעין אחד, וממנו ייבנה העולם מחדש.

★ מטרת הפסוק: לסכם את תוצאת המבול — הכל נמחה, ונשארו רק נח ומי שהיה עמו בתיבה.

★ מילות מפתח: "וַיִּמַח" — ומחה, השמיד (אונקלוס: "וּמְחָא"); "הַיְקוּם" — כל הקיים, כל בעל חיים העומד על רגליו (אונקלוס: "יְקוּמָא"); "וַיִּשָּׁאֶר" (אונקלוס: "וְאִשְׁתְּאַר"); "אַךְ" — רק (אונקלוס: "בְּרַם").

★ מדרש: על "וישאר אך נח" מביא רש"י את דברי המדרש שנח היה "גונח וכוהה דם" מטורח הטיפול בבעלי החיים בתיבה; ובמדרש תנחומא (פרשת נח) מסופר שפעם אחת איחר נח את מזונו של הארי — והארי הכישו. ובעל הטורים מוסיף רמז: "אך נח" בגימטריא "עוג" — שגם עוג ניצל מן המבול (וכן אמרו חז"ל: "ויבא הפליט" (יד, יג) — "זה עוג, שפלט מדור המבול").

★ ביאור בדרך חב"ד: בהפניות לשיחות קודש מצוין שהרבי מבאר (לקוטי שיחות חלק ה עמ' 47) מדוע רש"י צריך להביא כאן שלושה פירושים ל"אך נח"; וההוראה מזה — יהודי שקיבל שליחות מנשיא הדור, גם כשיש בה קשיים, צריך לקיימה בקבלת עול ובשמחה. נח קיבל "שליחות" — להחזיק ולפרנס את כל בעלי החיים בתיבה — והיא עלתה לו ביסורים, אבל מילא אותה עד הסוף.

★ המסר ליום: "וישאר אך נח" — "אך" הוא לשון מיעוט, ובכל זאת הוא כל העולם: מאדם אחד שנשאר נאמן — נבנה עולם חדש. אל לו לאדם לחשוב שאם הוא "רק אחד", אין לו השפעה.

רש״י

וַיִּמַח • לְשׁוֹן וַיִּפְעַל הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן וַיִּפָּעֵל, וְהוּא מִגִּזְרַת "וַיִּפֶן", "וַיִּבֶן". כָּל תֵּבָה שֶׁסּוֹפָהּ הֵ"א, כְּגוֹן: בָּנָה, מָחָה, קָנָה, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן וָי"ו יוּ"ד בְּרֹאשָׁהּ, נָקוּד בְּחִירִי"ק תַּחַת הַיּוּ"ד.
אַךְ נֹחַ • לְבַד נֹחַ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: (ב"ר) גּוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִחֵר מְזוֹנוֹת לַאֲרִי, וְהִכִּישׁוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: (משלי יא) "הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם".

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיִּמַח" — דקדוק: רש"י מבהיר שהמילה היא פעיל — "ויפעל": ה' מחה את היקום — ולא סביל ("ויפעל" — "נמחה"). הראיה: היא בנויה כמו "ויפן" (מן "פנה") ו"ויבן" (מן "בנה"). הכלל: בכל שורש שסופו ה"א — כמו בנה, מחה, קנה — כשמוסיפים בראשו וי"ו ויו"ד (וי"ו ההיפוך ויו"ד של עתיד), היו"ד מנוקדת בחיריק והה"א נופלת: וַיִּבֶן, וַיִּמַח, וַיִּקֶן. נמצא: "וימח" — ה' הוא שמחה. ובהמשך הפסוק — "וימחו", בלשון סביל: הם נמחו.

★ "אַךְ נֹחַ" — שלושה פירושים:

★ א. פשוטו: "לבד נח" — "אך" במשמעות "רק": מכל החיים נשאר רק נח (ומי שאתו).

★ ב. מדרש אגדה (בראשית רבה): "אך" הוא לשון מיעוט — נח עצמו "התמעט": היה "גונח וכוהה דם" (משתעל ופולט דם) מרוב הטורח בטיפול בבהמות ובחיות בתיבה, שנה תמימה, יומם ולילה.

★ ג. ויש אומרים: פעם אחת איחר נח את מזונו של הארי, והארי הכישו (נשך אותו). ועל זה נאמר "הן צדיק בארץ ישולם" (משלי יא, לא) — אפילו צדיק נענש בעולם הזה על דבר קטן.

★ על כך שרש"י מביא שלושה פירושים כאן — ראה בהפניות לשיחות קודש להלן (לקוטי שיחות חלק ה עמ' 47).

★ המסר ליום: נח לא "נשאר" בתיבה בנוחות — הוא עבד בה קשה, עד כדי "גונח וכוהה דם". ההצלה אינה מנוחה; היא אחריות. מי שזכה להינצל — חייב לטרוח בשביל האחרים.

בראשית פרק ז׳ פסוק כ״ד

(כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַמַּיִם הִתְגַּבְּרוּ (עָמְדוּ בְּתָקְפָּם) עַל הָאָרֶץ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים יוֹם.

★ זהו הפסוק האחרון בפרק ז, ובו מסתיים תיאור "גבורת" המים. אחרי ארבעים ימי הגשם, המים לא החלו מיד לרדת, אלא עמדו בגובהם — ואף המשיכו להתגבר — מאה וחמישים יום.

★ לפי חשבון רש"י בפרק הבא (ח, ג), ימי ההתגברות נמנים מסוף ימי הגשם בחודש כסלו, ובסופם — "מקצה חמשים ומאת יום" — התחילו המים לחסור, והוא א' בסיון.

★ מטרת הפסוק: להשלים את לוח הזמנים של המבול, ולהכין את המעבר לפרק ח — "ויזכר אלהים את נח" — שבו מתחילה הירידה של המים.

★ מילות מפתח: "וַיִּגְבְּרוּ" — התחזקו, עמדו בתוקפם (אונקלוס: "וּתְקִיפוּ"); "חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (אונקלוס: "מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין" — אונקלוס מקדים את המאה, כדרך הארמית).

★ מדרש: בסדר עולם (פרק ד) מחושבת כל שנת המבול: מי"ז בחודש השני, שבו התחיל, ועד כ"ז בחודש השני בשנה שלאחריה, שבו יצא נח מן התיבה (ח, יד) — שנה תמימה. בתוכה: ארבעים יום של גשם, מאה וחמישים יום של התגברות המים, ואחר כך ירידתם ההדרגתית.

★ המסר ליום: מאה וחמישים יום חיכה נח בתיבה, בלי לראות שינוי — המים עומדים. יש תקופות שבהן נדמה שדבר אינו זז; אבל גם אז ה' "זוכר" — והפסוק הבא כבר פותח ב"ויזכר אלהים את נח".

בראשית פרק ח׳ פסוק א׳

(א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: זָכַר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל הַחַיּוֹת וְאֶת כָּל הַבְּהֵמוֹת שֶׁהָיוּ אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וְהֶעֱבִיר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וְהַמַּיִם נָחוּ וְשָׁקְטוּ.

★ פרק חדש ומפנה בסיפור: עד כאן (ז, יז–כד) תוארה התגברות המים — "ויגברו המים", "וימח את כל היקום", ומאה וחמישים יום של "ויגברו המים על הארץ". מכאן ואילך מתחיל המהלך ההפוך: המים נחים, יורדים, והארץ מתייבשת.

★ "ויזכר" — אין שכחה לפני ה'. ה"זכירה" בתורה פירושה שה' פונה אל האדם ופועל לטובתו, כמו "ויזכר אלהים את רחל" (ל, כב).

★ שימו לב לשם: דווקא כאן, ברגע של רחמים, נאמר "אלהים" — שם מידת הדין. רש"י מבאר מדוע.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את שלב ההצלה — ה' זוכר את נח ואת בעלי החיים שבתיבה, ומשיב שקט לעולם.

★ מילות מפתח: "וַיִּזְכֹּר" (אונקלוס: "וּדְכִיר"); "וַיַּעֲבֵר... רוּחַ" — העביר רוח (אונקלוס: "וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא"); "וַיָּשֹׁכּוּ" — שקטו, נחו (אונקלוס: "וְנָחוּ").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לג) נאמר על פסוק זה: אוי להם לרשעים שהופכים מידת רחמים למידת הדין, ואשריהם הצדיקים שהופכים מידת הדין למידת רחמים — וזה מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: אחרי מאה וחמישים יום של מים גואים — "ויזכר אלהים". גם כשנראה שהמבול לא ייגמר, ה' זוכר; וכוחו של צדיק, בתפילתו, להפוך את הדין לרחמים.

רש״י

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים • זֶה הַשֵּׁם, מִדַּת הַדִּין הוּא, וְנֶהֶפְכָה לְמִדַּת רַחֲמִים עַל־יְדֵי תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים, וְרִשְׁעָתָם שֶׁל רְשָׁעִים הוֹפֶכֶת מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ו) "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם וְגוֹ' וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה" וְהוּא שֵׁם מִדַּת רַחֲמִים.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ' • מַה זָּכַר לָהֶם לַבְּהֵמוֹת? זְכוּת שֶׁלֹּא הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם קֹדֶם לָכֵן, וְשֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה.
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ • רוּחַ תַּנְחוּמִין וַהֲנָחָה עָבְרָה לְפָנָיו.
עַל הָאָרֶץ • עַל עִסְקֵי הָאָרֶץ.
וַיָּשֹׁכּוּ • כְּמוֹ: (אסתר ב) "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ", לְשׁוֹן הֲנָחַת חֵמָה.

ביאור רש"י: חמישה דיבורים.

★ "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים": הקושי — הזכירה לטובה היא מעשה של רחמים, ומדוע נאמר "אלהים", שם מידת הדין? רש"י משיב: אכן "זה השם מידת הדין הוא" — אלא שמידת הדין עצמה "נהפכה למידת רחמים על ידי תפילת הצדיקים". וההפך: "רשעתם של רשעים הופכת מידת רחמים למידת הדין" — ולכן בגזירת המבול (ו, ה–ז) נאמר "וירא ה'... ויאמר ה' אמחה", בשם הוי' שהוא מידת רחמים. נמצא שבשני המקומות השם "מתהפך": הרשעים הפכו את הרחמים לדין, ונח הצדיק הפך את הדין לרחמים.

★ "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ'": הקושי — נח ניצל בזכות צדקתו; אבל מה הזכות של הבהמות, שגם הן נזכרו? רש"י משיב בשני דברים: (א) "שלא השחיתו דרכם קודם לכן" — לפי רש"י בפרשת בראשית (ו, יב), בדור המבול "אף הבהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"; אלה שנבחרו לתיבה לא קלקלו; (ב) "ושלא שמשו בתבה" — הם קיימו את האיסור שחל על כל באי התיבה (כפי שלמדנו אתמול ברש"י על ז, ז: "שנאסרו בתשמיש המטה מפני שהעולם שרוי בצער").

★ "וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ": לכאורה — רוח מנשבת שמייבשת את המים. רש"י מפרש: "רוח תנחומין והנחה עברה לפניו" — רוח של נחמה ושל מנוחה. ו"על הארץ" — "על עסקי הארץ": ה' התנחם, כביכול, על עניין הארץ, ושב לנהוג בה בנחת.

★ "וַיָּשֹׁכּוּ": מלשון "כשוך חמת המלך" (אסתר ב, א) — "לשון הנחת חמה". כמו שחמת אחשורוש שככה, כך שככו המים — ובמקביל שככה ה"חמה" כביכול שנגזרה על העולם.

★ המסר ליום: רש"י מלמד שהשמות "דין" ו"רחמים" אינם קבועים — מעשי האדם קובעים כיצד יתגלה השפע האלוקי. תפילה של צדיק יכולה להפוך דין לרחמים; ובכל יהודי יש ניצוץ של "נח" שיכול לעשות זאת.

ביאור ההפניה: השאלה שבשיחה: את דבריו על "מידת הדין שנהפכה למידת רחמים" כותב רש"י כאן, בפרשת נח — ומביא כראיה את הפסוק מפרשת בראשית ("ויאמר ה' אמחה"). אבל שם, בפרשת בראשית, כשנאמר "ה'" בגזירת המבול, רש"י לא העיר שמידת הרחמים נהפכה לדין. מדוע? בשיחה (לקוטי שיחות חלק כ, עמוד 30) מבואר הדבר הן על פי פשוטו של מקרא והן על פי פנימיות העניינים.

★ המסר ליום: ההדגשה של רש"י דווקא כאן מלמדת: התורה מאריכה בטוב ומקצרת ברע. את הפיכת הדין לרחמים — מדגישים; את ההפך — מזכירים רק כרקע.

בראשית פרק ח׳ פסוק ב׳

(ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמָיִם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: נִסְגְּרוּ מַעְיְנוֹת הַתְּהוֹם וְחַלּוֹנוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהַגֶּשֶׁם נֶעֱצַר מִן הַשָּׁמַיִם.

★ הפסוק הוא "תמונת ראי" של ז, יא, שלמדנו אתמול: שם — "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו"; כאן — "ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים". שני מקורות המים, מלמטה ומלמעלה, נסגרים.

★ מטרת הפסוק: לתאר את הפסקת מקורות המבול — שלב ראשון בהחזרת העולם לסדרו.

★ מילות מפתח: "וַיִּסָּכְרוּ" — נסתמו, נסגרו (כמו "סכר" העוצר מים; אונקלוס: "וְאִסְתְּכָרוּ"); "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם" — חלונות השמים (אונקלוס: "וְכַוֵּי שְׁמַיָּא"); "וַיִּכָּלֵא" — נמנע, נעצר (אונקלוס: "וְאִתְכְּלִי").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לג) נדרש החסרון של המילה "כל" בפסוקנו — ומשם דברי רש"י על המעיינות שנשארו פתוחים לצורך העולם, כגון חמי טבריה. ובגמרא (סנהדרין קח, ב) נאמר על דור המבול: "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו" — מי המבול היו רותחים.

★ המסר ליום: מה שה' סוגר — הוא סוגר בדיוק; ומה שהוא משאיר — משאיר לטובה. גם מתוך העונש נשארו "חמי טבריה", מקור של רפואה.

רש״י

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת • כְּשֶׁנִּפְתְּחוּ כְּתִיב: "כָּל מַעְיְנוֹת", וְכָאן אֵין כְּתִיב "כָּל", לְפִי שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ מֵהֶם אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, כְּגוֹן חַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
וַיִּכָּלֵא • וַיִּמָּנַע, כְּמוֹ: (תהלים מ) "לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ", (בראשית כג) "לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ".

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת": הקושי — בפתיחת המבול נאמר "נבקעו כל מעינות תהום רבה" (ז, יא); בסגירתו נאמר "ויסכרו מעינת תהום" — בלי "כל". רש"י משיב: לא כל המעיינות נסגרו; "נשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא" — המעיינות החמים שבטבריה, שהם ממעיינות התהום של המבול.

★ "וַיִּכָּלֵא": מלשון "כליאה", מניעה ועצירה, כמו "לא תכלא רחמיך" (תהלים מ, יב) — אל תמנע את רחמיך; ו"לא יכלה ממך" (בראשית כג, ו) — בני חת אומרים לאברהם: איש לא ימנע ממך את קברו.

★ המסר ליום: אותם מים שהיו כלי של עונש — חלקם נשאר בעולם כמקור של מרפא. גם מתוך קושי שעבר אפשר "להשאיר" משהו טוב, שיועיל לנו ולאחרים.

בראשית פרק ח׳ פסוק ג׳

(ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַמַּיִם חָזְרוּ מֵעַל הָאָרֶץ, הָלְכוּ וְשָׁבוּ (יָרְדוּ מְעַט־מְעַט); וְהַמַּיִם הִתְחִילוּ לְהִתְמַעֵט מִסּוֹף מֵאָה וַחֲמִשִּׁים יוֹם.

★ אתמול (ז, כד) נחתם השיעור ב"ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום". כאן מגיע ההמשך: בסוף אותם מאה וחמישים יום — המים מתחילים לחסור.

★ "הלוך ושוב" — תהליך הדרגתי. המים לא נעלמו בבת אחת, אלא שבו בהדרגה למקורם.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את נקודת המפנה — מתי בדיוק החלו המים לרדת.

★ מילות מפתח: "וַיָּשֻׁבוּ" — חזרו (אונקלוס: "וְתָבוּ"); "הָלוֹךְ וָשׁוֹב" — הולכים וחוזרים, בהדרגה (אונקלוס: "אָזְלִין וְתָיְבִין"); "וַיַּחְסְרוּ" — נתמעטו (אונקלוס: "וַחֲסַרוּ"); "מִקְצֵה" — מסוף (אונקלוס: "מִסּוֹף").

★ מדרש: בגמרא (ראש השנה יא, ב) נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע מתי נברא העולם, ולפי זה — מתי היה המבול. רש"י כאן מחשב את מאה וחמישים הימים לפי שיטת רבי אליעזר, שהמבול התחיל במרחשון.

★ המסר ליום: "הלוך ושוב" — גם הישועה באה לפעמים בהדרגה, צעד אחר צעד. מי שמצפה לשינוי, צריך לדעת להבחין גם בירידה קטנה של המים.

רש״י

מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם • הִתְחִילוּ לַחְסֹר, וְהוּא אֶחָד בְּסִיוָן, כֵּיצַד? – בְּכ"ז בְּכִסְלֵו פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי ג' מִכִּסְלֵו וְכ"ט מִטֵּבֵת, הֲרֵי ל"ב, וּשְׁבָט וַאֲדָר וְנִיסָן וְאִיָּר – קי"ח, הֲרֵי ק"נ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מתי בדיוק החלו המים לחסור? רש"י מחשב: מאה וחמישים הימים מתחילים כשפסקו הגשמים — בסוף כסלו. מכסלו נותרו 3 ימים; טבת — 29 יום; ביחד 32. שבט, אדר, ניסן ואייר — 30+29+30+29 = 118 יום. 32+118 = 150. נמצא שהמים "התחילו לחסור" באחד בסיוון.

★ החשבון הולך לפי הכלל שהזכיר רש"י אתמול (ז, יב), שהחודשים "נמנין כסדרן, אחד מלא ואחד חסר". ושם קבע רש"י שארבעים יום הגשם "כלים בכ"ח בכסלו"; כאן נקט "בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים" — ובכל אופן שלושת הימים האחרונים של כסלו נכנסים במניין, והחשבון מגיע לא' בסיוון.

★ קשר ליום: היום, ב' מרחשון, אנחנו בתחילת החודש שבו — לדעת רבי אליעזר — התחיל המבול (בי"ז בו). רש"י מוביל אותנו כאן בלוח השנה של המבול: מרחשון — כסלו — סיוון.

★ המסר ליום: התורה מדייקת בימים ובחודשים. כל יום של צער — ספור ומחושב לפני ה'; אין בו יום אחד מיותר.

בראשית פרק ח׳ פסוק ד׳

(ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְנָחָה הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט.

★ שבועות ספורים אחרי שהמים התחילו לחסור (פסוק ג), התיבה — שעד עכשיו צפה — נוגעת בקרקע ונחה על הרים.

★ "החודש השביעי" — שביעי למה? רש"י יבאר: שביעי לכסלו, שבו פסקו הגשמים; כלומר: סיוון.

★ מטרת הפסוק: לציין את רגע מנוחת התיבה — ומתוכו ללמוד כמה עמוק הייתה שקועה במים.

★ מילות מפתח: "וַתָּנַח" — נחה, עמדה (אונקלוס: "וְנָחַת"); "הָרֵי אֲרָרָט" — הרים באזור ארץ אררט (אונקלוס: "טוּרֵי קַרְדוּ", הרי קרדו).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין צו, א) מסופר שסנחריב מלך אשור מצא נסר מן התיבה ועבד לו, ואמר: "זהו האלוה שהציל את נח מן המבול" — דבר שמובא גם בבעל הטורים כאן.

★ המסר ליום: "ותנח התבה" — גם אחרי סערה ארוכה מגיע רגע שבו התיבה נוגעת בקרקע יציבה. גם אם עדיין "מים על פני כל הארץ", עצם המנוחה הוא כבר סימן של ישועה.

רש״י

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי • סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְכִסְלֵו שֶׁבּוֹ פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים.
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם • מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה הַתֵּבָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם אַחַת־עֶשְׂרֵה אַמָּה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים", זֶה אָב שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן לִירִידַת גְּשָׁמִים, וְהֵם הָיוּ גְּבֹהִים עַל הֶהָרִים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְחָסְרוּ מִיּוֹם אֶחָד בְּסִיוָן עַד אֶחָד בְּאָב חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה לְשִׁשִּׁים יוֹם, הֲרֵי אַמָּה לְאַרְבָּעָה יָמִים, נִמְצָא שֶׁבְּט"ז בְּסִיוָן לֹא חָסְרוּ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנָחָה הַתֵּבָה לְיוֹם הַמָּחֳרָת. לָמַדְתָּ, שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת אַחַת־עֶשְׂרֵה אַמָּה בַּמַּיִם שֶׁעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי": הקושי — אם מונים מתשרי, החודש השביעי הוא ניסן, ואז התיבה נחה עוד לפני שהמים התחילו לחסור (בא' בסיוון, פסוק ג). לכן רש"י מפרש: "סיון, והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים" — כסלו (1), טבת (2), שבט (3), אדר (4), ניסן (5), אייר (6), סיוון (7).

★ "בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם": כאן רש"י מחשב עד כמה הייתה התיבה שקועה במים:
— המים עמדו 15 אמה מעל ההרים ("חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים", ז, כ — למדנו אתמול).
— בא' באב "נראו ראשי ההרים" (פסוק ה) — כלומר, מא' בסיוון עד א' באב (60 יום) ירדו המים 15 אמה: אמה אחת לכל ארבעה ימים.
— עד ט"ז בסיוון (16 יום) ירדו 4 אמות בלבד; נותרו עדיין 11 אמה של מים מעל ראשי ההרים — ולמחרת, בי"ז בסיוון, נחה התיבה על ההרים.
— מסקנה: התיבה הייתה "משוקעת אחת עשרה אמה במים" — זה עומק השקיעה שלה, ולכן נגעה בראשי ההרים כשעוד היו מעליהם 11 אמה של מים.

★ המסר ליום: התיבה הייתה שקועה עמוק במים, ובכל זאת — צפה ושמרה על יושביה. כך גם אדם יכול להיות "משוקע" בענייני העולם, ובלבד שיישאר "תיבה" — כלי סגור ומוגן שנושא בתוכו חיים.

בראשית פרק ח׳ פסוק ה׳

(ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַמַּיִם הָלְכוּ וְהִתְמַעֲטוּ עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

★ שלב נוסף בירידת המים: אחרי שהתיבה נחה (פסוק ד), המים ממשיכים לרדת, ובראש החודש העשירי נראים לראשונה ראשי ההרים מעל המים.

★ "החודש העשירי" — עשירי למה? כאן רש"י מוכיח שהמניין הוא מירידת הגשמים (מרחשון), ולא מהפסקתם (כסלו) כבפסוק הקודם.

★ מטרת הפסוק: לקבוע עוד נקודת זמן בלוח המבול — יום הופעת ראשי ההרים, שממנו יימנו ארבעים הימים של פסוק ו.

★ מילות מפתח: "הָלוֹךְ וְחָסוֹר" — הולכים ומתמעטים (אונקלוס: "אָזְלִין וְחָסְרִין"); "נִרְאוּ" (אונקלוס: "אִתְחֲזִיאוּ"); "רָאשֵׁי הֶהָרִים" (אונקלוס: "רֵישֵׁי טוּרַיָּא").

★ מדרש: מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (ראש השנה יא, ב — יב, א) מלווה את כל חשבון המבול; רש"י מחשב לפי רבי אליעזר, ובפסוק יג יזכיר במפורש גם את שיטת רבי יהושע.

★ המסר ליום: "נראו ראשי ההרים" — הסימן הראשון לקרקע יציבה. בכל תהליך של יציאה מקושי, הסימן הראשון של הטוב הוא נקודת אור שכדאי לשים לב אליה ולשמוח בה.

רש״י

בָּעֲשִׂירִי וְגוֹ' נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים • זֶה אָב, שֶׁהוּא עֲשִׂירִי לְמַרְחֶשְׁוָן שֶׁהִתְחִיל הַגֶּשֶׁם. וְאִם תֹּאמַר הוּא אֱלוּל, וַעֲשִׂירִי לְכִסְלֵו שֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", סִיוָן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְהַפְסָקָה. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ, שְׁבִיעִי אִי אַתָּה מוֹנֶה אֶלָּא לְהַפְסָקָה, שֶׁהֲרֵי לֹא כָּלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת גְּשָׁמִים, וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל תִּגְבֹּרֶת הַמַּיִם עַד אֶחָד בְּסִיוָן, וְאִם אַתָּה אוֹמֵר שְׁבִיעִי לִירִידָה, אֵין זֶה סִיוָן. וְהָעֲשִׂירִי אִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת אֶלָּא לִירִידָה, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לְהַפְסָקָה וְהוּא אֱלוּל, אִי אַתָּה מוֹצֵא "בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ", שֶׁהֲרֵי מִקֵּץ אַרְבָּעִים, מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, שָׁלַח אֶת הָעוֹרֵב, וְכ"א יוֹם הוֹחִיל בִּשְׁלִיחוּת הַיּוֹנָה, הֲרֵי שִׁשִּׁים יוֹם מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים עַד שֶׁחָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְאִם תֹּאמַר בֶּאֱלוּל נִרְאוּ, נִמְצָא שֶׁחָרְבוּ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ "רִאשׁוֹן", וְאֵין זֶה אֶלָּא תִּשְׁרֵי, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ארוך.

★ הקושי: בפסוק ד מנה רש"י את "החודש השביעי" מהפסקת הגשמים (כסלו → סיוון). מדוע כאן הוא מונה את "החודש העשירי" מירידת הגשמים (מרחשון → אב), ולא מהפסקתם (כסלו → אלול)? רש"י משיב שכל מניין מוכרח ממקומו:

★ "שביעי" — מוכרח שהוא מן ההפסקה: עד א' בסיוון עדיין לא הסתיימו 40 ימי הגשם + 150 ימי התגברות המים; ואם "שביעי" היה נמנה מן הירידה (מרחשון), החודש השביעי היה אייר — והתיבה הייתה "נחה" עוד בזמן שהמים גוברים. לכן "שביעי" = סיוון, מן ההפסקה.

★ "עשירי" — מוכרח שהוא מן הירידה: מן היום שבו "נראו ראשי ההרים" עד שחרבו פני האדמה — ארבעים יום עד שליחת העורב (פסוקים ו–ז), ועוד כ"א יום (שלוש פעמים שבעה ימים) בשליחויות היונה (פסוקים ח–יב): "הרי ששים יום". ובפסוק יג נאמר שהמים חרבו "בראשון באחד לחודש". אם "נראו ראשי ההרים" היה באלול, החריבה הייתה במרחשון — והתורה לא הייתה קוראת למרחשון "ראשון". לכן "עשירי" = אב, ו־60 יום אחריו = א' בתשרי, "שהוא ראשון לבריאת עולם" (לרבי אליעזר; ולרבי יהושע — ניסן).

★ המסר ליום: רש"י מלמד לקרוא את התורה כמכלול: כל פרט מוכרח מן הפסוקים שסביבו. כך גם בחיים: כדי להבין אירוע אחד, צריך לראות את התמונה כולה.

בראשית פרק ח׳ פסוק ו׳

(ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה, בְּסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, וּפָתַח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה שֶׁעָשָׂה.

★ לראשונה מאז שנסגר בתיבה, נח עצמו פועל: הוא פותח חלון, כדי לבדוק את מצב הארץ.

★ "מקץ ארבעים יום" — ארבעים יום מאז מה? רש"י: "משנראו ראשי ההרים" (פסוק ה) — כלומר, מא' באב: ארבעים יום אחריו הם י' באלול.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את פרשת שליחת העורב והיונה — הדרך שבה נח בודק אם הגיע הזמן לצאת.

★ מילות מפתח: "מִקֵּץ" — מסוף (אונקלוס: "מִסּוֹף"); "חַלּוֹן" (אונקלוס: "כַּוַּת"); "הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (אונקלוס: "תֵּבוֹתָא דִּי עֲבַד").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לא) נחלקו בפירוש "צהר תעשה לתבה" (ו, טז): יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה שהאירה לתיבה (וכך הביא רש"י שם). כאן רש"י מפרש שהחלון של פסוקנו הוא אותו "צהר".

★ המסר ליום: נח לא יצא מן התיבה מעצמו, אך גם לא ישב בחוסר מעש: פתח חלון ובדק. הצדיק מחכה לציווי ה' — אבל מתוך ציפייה פעילה.

רש״י

מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם • מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.
אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה • לְצֹהַר (ב"ר), וְלֹא זֶה פֶּתַח הַתֵּבָה הֶעָשׂוּי לְבִיאָה וִיצִיאָה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם": הקושי — לא נאמר ממתי מונים. רש"י: "משנראו ראשי ההרים" — מן המאורע האחרון שהוזכר (א' באב). וזה החשבון שעליו בנה רש"י בפסוק ה את 60 הימים עד א' בתשרי.

★ "אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה": הקושי — לא שמענו שנח עשה "חלון". רש"י משיב: זהו ה"צוהר" שנצטווה עליו ("צהר תעשה לתבה", ו, טז), "ולא זה פתח התבה העשוי לביאה ויציאה" (שנאמר עליו "ופתח התבה בצדה תשים", שם). נח פתח רק חלון להצצה, ולא את הפתח — כי עדיין לא נצטווה לצאת.

★ המסר ליום: יש הבדל בין "חלון" ל"פתח". אפשר להסתכל החוצה, ללמוד ולהתעניין — ועדיין לא לצאת מן ה"תיבה" עד שיגיע הזמן הנכון.

בראשית פרק ח׳ פסוק ז׳

(ז) וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְשָׁלַח נֹחַ אֶת הָעוֹרֵב, וְהָעוֹרֵב יָצָא, הָלַךְ וְחָזַר, עַד שֶׁיָּבְשׁוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

★ השליח הראשון — העורב. אבל הוא אינו ממלא את שליחותו: הוא "יצוא ושוב" — מסתובב סביב התיבה, ואינו מביא שום ידיעה.

★ מטרת הפסוק: לתאר את הניסיון הראשון לבדוק את מצב הארץ — ואת כישלונו, שיוביל לשליחת היונה.

★ מילות מפתח: "הָעֹרֵב" (אונקלוס: "עָרְבָא"); "יָצוֹא וָשׁוֹב" — יוצא וחוזר (אונקלוס: "וּנְפַק מִפַּק וְתַיִב"); "יְבֹשֶׁת" — התייבשות (אונקלוס: "דְּיַבִּישׁוּ").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) מסופר שהעורב טען כלפי נח: "רבך שנאני ואתה שנאתני" — מן הבהמה הטמאה נכנסו רק שניים, ואם יקרה לי דבר, ייחסר מין שלם מן העולם — וחשד את נח על בת זוגו. זה המקור לדברי רש"י "שהיה חושדו על בת זוגו".

★ המסר ליום: העורב קיבל שליחות, אבל עסק בחשדות ובעצמו — ולכן "יצוא ושוב", הלך וחזר בלי תועלת. מי שעסוק בחשדנות כלפי אחרים, אינו מסוגל למלא את שליחותו.

רש״י

יָצוֹא וָשׁוֹב • הוֹלֵךְ וּמַקִּיף סְבִיבוֹת הַתֵּבָה, וְלֹא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהָיָה חוֹשְׁדוֹ עַל בַּת זוּגוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּ'אַגָּדַת חֵלֶק' (סנהדרין קח).
עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם • פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, אֲבָל מִדְרַשׁ אַגָּדָה: מוּכָן הָיָה הָעוֹרֵב לִשְׁלִיחוּת אַחֶרֶת, בַּעֲצִירַת גְּשָׁמִים בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יז): "וְהָעוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר".

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "יָצוֹא וָשׁוֹב": הקושי — מה פירוש "יצא יצוא ושוב"? אם יצא — לאן חזר, ומה הביא? רש"י: העורב לא הלך למשימה כלל, אלא רק "הולך ומקיף סביבות התבה". והסיבה — "שהיה חושדו על בת זוגו": חשש להתרחק, כמסופר ב"אגדת חלק" — הפרק העשירי של מסכת סנהדרין, הפותח במילים "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שבו מרוכזות אגדות רבות.

★ "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם": פשוטו — העורב המשיך להסתובב כך עד שיבשו המים. אבל "מדרש אגדה": המילים "עד יבשת" רומזות לייבוש אחר — לבצורת שבימי אליהו הנביא, כשעצר את הגשמים; אז "העורבים מביאים לו לחם ובשר" (מלכים א יז, ו) בנחל כרית. העורב נשמר בתיבה ולא נענש על כישלונו, כי "מוכן היה לשליחות אחרת".

★ המסר ליום: גם מי שנכשל בשליחות אחת — אולי שמור לשליחות אחרת. אין לפסול אדם (ואף לא עורב) בגלל כישלון אחד; לכל אחד יש תפקיד בעולם שרק הוא יכול למלא.

בראשית פרק ח׳ פסוק ח׳

(ח) וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְשָׁלַח נֹחַ אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת אִם קַלּוּ (פָּחֲתוּ) הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

★ אחרי כישלון העורב — שליחה שנייה: היונה. הפעם המטרה מפורשת: "לראות הקלו המים".

★ "מאתו" — היונה נשלחה "מאתו", מעם נח, כמי שהייתה קרובה אליו; וכן חזרה "אליו" (פסוק ט).

★ מטרת הפסוק: לתאר את תחילת שליחויות היונה — הדרך שבה נח ידע לבסוף שהארץ יבשה.

★ מילות מפתח: "הַיּוֹנָה" (אונקלוס: "יוֹנָה"); "מֵאִתּוֹ" — מעמו (אונקלוס: "מִלְּוָתֵהּ"); "הֲקַלּוּ" — האם נתמעטו (אונקלוס: "הֲקַלִּיאוּ").

★ מדרש: בגמרא (ברכות נג, ב) נאמר: "נמשלה כנסת ישראל ליונה" — היונה, עוף טהור ונאמן, היא סמל לעם ישראל. ואכן היונה, בניגוד לעורב, ממלאת את שליחותה בנאמנות.

★ המסר ליום: נח לא התייאש מכישלון העורב — הוא ניסה שוב, בדרך אחרת ועם שליח אחר. כשדרך אחת אינה מצליחה, מחפשים דרך חדשה.

רש״י

וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה • לְסוֹף שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים". מִכְּלָל זֶה אַתָּה לָמֵד, שֶׁאַף בָּרִאשׁוֹנָה הוֹחִיל שִׁבְעָה יָמִים.
וַיְשַׁלַּח • אֵין זֶה לְשׁוֹן שְׁלִיחוּת, אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁלּוּחַ, שִׁלְּחָהּ לָלֶכֶת לְדַרְכָּהּ, וּבְזוֹ יִרְאֶה אִם קַלּוּ הַמַּיִם, שֶׁאִם תִּמְצָא מָנוֹחַ, לֹא תָשׁוּב אֵלָיו.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה": הקושי — מתי שלח את היונה? הפסוק אינו אומר. רש"י: "לסוף שבעה ימים" אחרי העורב. הראיה: בשליחה השנייה נאמר "וייחל עוד שבעת ימים אחרים" (פסוקים י, יב) — המילים "עוד... אחרים" מלמדות שגם לפני השליחה הראשונה של היונה חיכה שבעה ימים. וכך מתקבלים 21 הימים שבהם "הוחיל בשליחות היונה", שעליהם בנה רש"י את החשבון בפסוק ה.

★ "וַיְשַׁלַּח": הקושי — לכאורה "שליחות", כמו בעורב; אבל אם כן, איך תביא ידיעה? רש"י: "אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוח" — נח שחרר אותה ללכת לדרכה. והסימן יהיה עצם החזרה או אי־החזרה: "שאם תמצא מנוח, לא תשוב אליו". אם לא חזרה — סימן שיש יבשה.

★ המסר ליום: נח בחר בדרך בדיקה חכמה: לא דרש מן היונה דבר שאינה מסוגלת לו, אלא נתן לה לפעול לפי טבעה — ולמד מכך. מחנך טוב יודע לשלוח, ולתת לטבע הבריא של התלמיד להראות את הדרך.

בראשית פרק ח׳ פסוק ט׳

(ט) וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מְקוֹם מְנוּחָה לְכַף רַגְלָהּ, וְחָזְרָה אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי עֲדַיִן הָיוּ מַיִם עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ; וְשָׁלַח נֹחַ אֶת יָדוֹ וְלָקַח אוֹתָהּ, וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

★ התוצאה של השליחה הראשונה: היונה חוזרת — סימן, כפי שבאר רש"י, שעדיין אין מקום מנוחה.

★ תיאור רך ואישי: "וישלח ידו ויקחה ויבאה אליו" — נח מושיט יד ומכניס את היונה העייפה בעדינות.

★ מטרת הפסוק: למסור את תוצאת הבדיקה הראשונה — עדיין "מים על פני כל הארץ".

★ מילות מפתח: "מָנוֹחַ" — מקום מנוחה (אונקלוס: "מְנָח"); "לְכַף רַגְלָהּ" (אונקלוס: "לְפַרְסַת רַגְלַהּ", כף רגלה); "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ" (אונקלוס: "וְאוֹשִׁיט יְדֵהּ", הושיט ידו).

★ מדרש: חז"ל (בראשית רבה פרשה לג) קשרו את הלשון "ולא מצאה היונה מנוח" ללשון הנאמרת על כנסת ישראל בגלות: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח" (איכה א, ג) — כשם שהיונה לא מצאה מנוחה עד שיבשה הארץ, כך ישראל אינם מוצאים מנוחה של ממש בגלות.

★ המסר ליום: "וישלח ידו ויקחה" — נח אינו מאשים את היונה שחזרה בלי בשורה, אלא מקבל אותה באהבה. גם כשמישהו "חוזר" בלי הצלחה, תפקידנו להושיט יד ולהכניס אותו פנימה.

בראשית פרק ח׳ פסוק י׳

(י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְחִכָּה נֹחַ עוֹד שִׁבְעָה יָמִים אֲחֵרִים, וְהוֹסִיף לְשַׁלֵּחַ אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.

★ אחרי שבוע נוסף — שליחה שנייה של היונה. נח ממתין בסבלנות, בקצב קבוע של שבעה ימים.

★ מטרת הפסוק: לתאר את המשך הבדיקה — ואת ההמתנה הסבלנית של נח.

★ מילות מפתח: "וַיָּחֶל" — המתין (אונקלוס: "וְאוֹרִיךְ", האריך, המתין); "וַיֹּסֶף" — הוסיף (אונקלוס: "וְאוֹסִיף").

★ מדרש: "שבעת ימים" — מספר שחוזר לאורך כל סיפור המבול: שבעת ימי האבל על מתושלח לפני המבול (ז, ד, ורש"י שם — סנהדרין קח), ושבוע אחר שבוע בשליחת היונה. המבול, שהחריב את הבריאה, נמדד במחזורים של "שבעה" — כימי בראשית.

★ המסר ליום: "ויחל עוד" — סבלנות. נח ידע שהישועה קרובה, ובכל זאת חיכה שבוע שלם בין ניסיון לניסיון. לא כל דבר טוב מגיע מיד, והמתנה נבונה היא חלק מן האמונה.

רש״י

וַיָּחֶל • לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, וְכֵן (איוב כט): "לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ", וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "ויחל" עשוי להתפרש מלשון "חולי" או מלשון "התחלה". רש"י: "לשון המתנה" — כמו "לי שמעו ויחלו" (איוב כט, כא): איוב מתאר כיצד שמעו לו בימי גדולתו והמתינו לדבריו. "והרבה יש במקרא" — כגון "יחל ישראל אל ה'" (תהלים קל, ז).

★ המסר ליום: "ויחל" — "תוחלת" ו"תקווה" באות מאותו שורש. ההמתנה של צדיק אינה ישיבה ריקה; היא המתנה מלאת תקווה.

בראשית פרק ח׳ פסוק י״א

(יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָאָה אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרוּף (תָּלוּשׁ) בְּפִיהָ; וְיָדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

★ השליחה השנייה של היונה מביאה בשורה: עלה זית בפיה. אחד הרגעים המפורסמים בתורה — עלה הזית הפך לסמל עולמי של שלום ותקווה.

★ "לעת ערב" — היונה חזרה רק בערב, כלומר שהתה בחוץ כל היום; וגם זה סימן שיש כבר מקומות גלויים מן המים.

★ מטרת הפסוק: לספר כיצד ידע נח שהמים קלו — סימן ראשון שהעולם חוזר לחיים: עץ זית שעומד ומצמיח עלים.

★ מילות מפתח: "לְעֵת עֶרֶב" (אונקלוס: "לְעִדָּן רַמְשָׁא"); "עֲלֵה זַיִת" (אונקלוס: "טְרַף זֵיתָא"); "טָרָף" — תלוש, חטוף; ולפי המדרש — מזון (אונקלוס: "תְּבִיר", שבור); "בְּפִיהָ" (אונקלוס: "בְּפוּמַהּ").

★ מדרש: בגמרא (עירובין יח, ב) נדרש: "טרף" — לשון מזון; "בפיה" — לשון מאמר: היונה אמרה "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". ובבראשית רבה (פרשה לג) נחלקו מאין הביאה היונה את העלה: יש אומרים מהר המשחה (בארץ ישראל, שלא ירד עליה מבול), ויש אומרים שנפתחו לה שערי גן עדן.

★ המסר ליום: היונה מעדיפה מזון מר מיד ה' על פני מזון מתוק מיד בשר ודם. מה שבא ישירות מה' — גם כשהוא "מר" — הוא טוב יותר מכל טובה שתלויה בחסדי בני אדם.

רש״י

טָרָף בְּפִיהָ • אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזָּכָר הָיָה, לָכֵן קוֹרְאוֹ פְּעָמִים לְשׁוֹן זָכָר וּפְעָמִים לְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁכָּל יוֹנָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ (שיר השירים ה): "כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מַיִם רוֹחֲצוֹת", (יחזקאל ז): "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הוֹמוֹת", (הושע ז): "כְּיוֹנָה פוֹתָה".
טָרָף • חָטַף, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לְשׁוֹן מָזוֹן, וְדָרְשׁוּ (עירובין יח): בְּפִיהָ, לְשׁוֹן מַאֲמָר. אָמְרָה: 'יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כַּזַּיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְלֹא מְתוּקִין כִּדְבָשׁ בִּידֵי בָּשָׂר־וָדָם'.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "טָרָף בְּפִיהָ": הקושי — "טָרָף" הוא בלשון זכר ("טָרְפָה" היה לשון נקבה), ו"בְּפִיהָ" בלשון נקבה. רש"י: "אומר אני שזכר היה" — היונה הזאת הייתה זכר, ולכן הפסוק משתמש פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה: זכר — כי כך הייתה במציאות; נקבה — "לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה", כגון "כיונים... רוחצות" (שיר השירים ה, יב), "כיוני הגאיות כלם הומות" (יחזקאל ז, טז), "כיונה פותה" (הושע ז, יא).

★ "טָרָף": פשוטו — "חטף", תלש. ו"מדרש אגדה": "טרף" — "לשון מזון" (כמו "ותתן טרף לביתה", משלי לא, טו), ו"בפיה" — "לשון מאמר", דיבור. היונה, כביכול, "אמרה" בעלה הזית: מוטב מזון מר כזית מידי הקב"ה, מאשר מזון מתוק כדבש מידי בשר ודם — רמז לשנה שבה ניזונה בתיבה מידי נח.

★ המסר ליום: התלות באדם — גם כשהיא "מתוקה" — מעיקה; הביטחון בה' — גם כשהוא "מר" — משחרר. כך ביקש דוד המלך: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפלה" (שמואל ב כד, יד).

ביאור ההפניה: השאלה שבשיחה (לקוטי שיחות חלק י, עמוד 30): אם כל העצים נמחו במבול, ועדיין "מים על פני כל הארץ" — מאין השיגה היונה עלה זית רענן? שאלה זו עולה כבר במדרש (בראשית רבה פרשה לג), שבו נחלקו: מהר המשחה, או משערי גן עדן.

★ המסר ליום: עלה הזית — סימן החיים הראשון אחרי המבול — הגיע ממקום שהמבול לא שלט בו לגמרי. בכל "מבול" יש נקודה שנשארת שלמה, וממנה מתחילה הצמיחה מחדש.

בראשית פרק ח׳ פסוק י״ב

(יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא־יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהִמְתִּין נֹחַ עוֹד שִׁבְעָה יָמִים אֲחֵרִים, וְשִׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְהִיא לֹא הוֹסִיפָה לָשׁוּב אֵלָיו עוֹד.

★ השליחה השלישית והאחרונה: הפעם היונה אינה חוזרת. לפי הסימן שבאר רש"י בפסוק ח ("שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו") — זו הבשורה הטובה מכולן: יש כבר מקום מנוחה בחוץ.

★ עם שלושת השבועות של שליחות היונה (שבעה + שבעה + שבעה = 21 יום) מסתיים חשבון ששים הימים שבנה רש"י בפסוק ה: 40 יום עד שליחת העורב, ו־21 יום של היונה.

★ מטרת הפסוק: לסיים את פרשת השליחויות — המים קלו, והיונה מצאה לה מקום.

★ מילות מפתח: "וַיִּיָּחֶל" — המתין (אונקלוס: "וְאוֹרִיךְ"); "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב" — לא הוסיפה לחזור (אונקלוס: "וְלָא אוֹסִיפַת לְמִתּוּב").

★ מדרש: בגמרא (שבת מט, א) נאמר: "נמשלו ישראל ליונה: מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהם". היונה, שהביאה את בשורת סוף המבול, היא סמל לעם ישראל — שעתיד להביא לעולם את הבשורה השלמה של הגאולה.

★ המסר ליום: היונה "לא יספה שוב אליו עוד" — לא מתוך כפיות טובה, אלא כי מצאה את מקומה בעולם. זו מטרת כל "תיבה" — בית, ישיבה, חינוך: להוציא אל העולם מי שיודע למצוא בו מנוחה ולבנות אותו.

רש״י

וַיִּיָּחֶל • הוּא לְשׁוֹן וַיָּחֶל, אֶלָּא שֶׁזֶּה לְשׁוֹן וַיִּפְעַל וְזֶה לְשׁוֹן וַיִּתְפַּעֵל: וַיָּחֶל, וַיַּמְתֵּן. וַיִּיָּחֶל, וַיִּתְמַתֵּן.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: בפסוק י נאמר "וַיָּחֶל", וכאן "וַיִּיָּחֶל" — מה ההבדל? רש"י: שניהם "לשון המתנה" (כפי שפירש בפסוק י), אבל בבניין שונה: "ויחל" — בניין פעיל, "וימתן", המתין; "וייחל" — בניין התפעל, "ויתמתן", הִתְמַתֵּן, החזיק את עצמו בהמתנה.

★ ההבדל העדין: בהמתנה הראשונה נח פשוט חיכה; בשנייה — אחרי שראה את עלה הזית וידע שהישועה קרובה — היה צריך "להתמתן", לרסן את עצמו ולא למהר. ככל שהישועה קרובה יותר, קשה יותר לחכות.

★ המסר ליום: "ויתמתן" — המתנה שיש בה עבודה פנימית. דווקא כשהסוף כבר נראה באופק, נדרשת סבלנות מיוחדת.

בראשית פרק ח׳ פסוק י״ג

(יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת (לְחַיֵּי נֹחַ), בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ — חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ; וְהֵסִיר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וְרָאָה — וְהִנֵּה פְּנֵי הָאֲדָמָה חָרְבוּ.

★ שנה חדשה: המבול התחיל "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" (ז, יא), וכעת — "באחת ושש מאות שנה", בראש השנה. נח מסיר את מכסה התיבה ורואה בעיניו את האדמה.

★ "חרבו" — עדיין לא "יבשה". רש"י יבאר: האדמה נעשתה כמין טיט, רק פניה העליונים קרמו. היובש הגמור יבוא בפסוק הבא.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את תאריך חריבת המים — א' בחודש הראשון — ואת הצעד הראשון של נח לקראת יציאה: הסרת המכסה.

★ מילות מפתח: "בָּרִאשׁוֹן" — בחודש הראשון (אונקלוס: "בְּקַדְמָאָה"); "חָרְבוּ" (אונקלוס: "נְגוּבוּ", נתנגבו); "וַיָּסַר" — הסיר (אונקלוס: "וְאַעְדִּי"); "מִכְסֵה" (אונקלוס: "חוֹפָאָה", כיסוי).

★ מדרש: בגמרא (ראש השנה יא, ב — יב, א) נחלקו: לרבי אליעזר העולם נברא בתשרי, ולרבי יהושע — בניסן; ולכן "בראשון" הוא תשרי או ניסן (וכך מביא רש"י, "ראש השנה יב").

★ קשר ליום: לפי רבי אליעזר, המים חרבו בא' בתשרי — בראש השנה. לפני ימים אחדים חגגנו את ראש השנה ואת חודש תשרי כולו; ועכשיו, במרחשון, אנו "יוצאים מן התיבה" של החגים אל העבודה היומיומית.

★ המסר ליום: "ויסר נח את מכסה התבה וירא" — לפני היציאה צריך להסתכל, לראות את המציאות כפי שהיא. ההכנה ליציאה לעולם מתחילה בהסתכלות נכונה עליו.

רש״י

בָּרִאשׁוֹן • לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא תִּשְׁרֵי, וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן (ראש השנה יב).
חָרְבוּ • נַעֲשָׂה כְּמִין טִיט, שֶׁקָּרְמוּ פָּנֶיהָ שֶׁל מַעְלָה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "בָּרִאשׁוֹן": "ראשון" למה? רש"י: לפי המחלוקת על זמן בריאת העולם — "לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן". וכבר הוכיח רש"י בפסוק ה, שלפי חשבון רבי אליעזר החודש הזה הוא תשרי, "שהוא ראשון לבריאת עולם".

★ "חָרְבוּ": הקושי — בפסוק הבא נאמר "יבשה הארץ"; מה ההבדל בין "חרבו" ל"יבשה"? רש"י: "חרבו" — "נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה": רק השכבה העליונה התקשתה, ומתחתיה עדיין בוץ. היובש המלא — בפסוק יד.

★ המסר ליום: יש הבדל בין מראה חיצוני של יציבות לבין יציבות אמיתית. "חרבו" — פני האדמה נראים יבשים; אבל צריך עוד זמן עד שהקרקע תהיה מוצקה באמת. גם בשינוי פנימי — לא די ב"קרום" עליון.

בראשית פרק ח׳ פסוק י״ד

(יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

★ סוף המבול: הארץ יבשה לגמרי. וכאן נסגר מעגל — המבול התחיל "בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש" (ז, יא), והסתיים "בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש" — שנה ועשרה ימים אחר כך.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את תאריך סיום המבול, שאחריו יבוא הציווי "צא מן התבה" (פסוקים טו–טז, בשיעור של מחר).

★ מילות מפתח: "הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (אונקלוס: "בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא"); "יָבְשָׁה" — יבשה לגמרי (אונקלוס: "יַבִּישַׁת").

★ מדרש: במשנה (עדויות ב, י) נאמר: "משפט דור המבול שנים עשר חודש" — וזה יסוד דברי רש"י כאן: אחד עשר הימים הנוספים משלימים את שנת הירח לשנת חמה מלאה.

★ קשר ליום: היום, ב' מרחשון — לפי רבי אליעזר, אנו בחודש שבו התחיל המבול (י"ז מרחשון) ובו גם הסתיים (כ"ז מרחשון). המבול שנלמד בפרשה מתרחש, כביכול, בדיוק "בזמנו".

★ המסר ליום: אפילו העונש החמור ביותר נמדד בדיוק — "שנה תמימה", לא יום אחד יותר. ה' מודד בצדק גם את הצער; ובסופו — "יבשה הארץ", והעולם מוכן להתחלה חדשה.

רש״י

בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים • וִירִידָתָן בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּי"ז, אֵלּוּ י"א יָמִים שֶׁהַחַמָּה יְתֵרָה עַל הַלְּבָנָה, שֶׁמִּשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שָׁנָה תְּמִימָה הָיָה.
יָבְשָׁה • נַעֲשָׂה גָּרִיד כְּהִלְכָתָהּ.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים": הקושי — מדוע דווקא כ"ז, ולא י"ז, שנה שלמה מתחילת המבול? רש"י: הירידה התחילה בי"ז בחודש השני, והסיום בכ"ז — עשרה ימים נוספים. "אלו י"א ימים שהחמה יתרה על הלבנה": שנת הלבנה (12 חודשים) קצרה מן שנת החמה בכ־11 ימים. "שמשפט דור המבול שנה תמימה היה" — שנה שלמה לפי החמה. (בחשבון: מי"ז עד כ"ז כולל — 11 ימים.)

★ "יָבְשָׁה": לעומת "חרבו" (פסוק יג), שבו נעשתה האדמה "כמין טיט", כאן — "נעשה גריד כהלכתה": אדמה יבשה ומוצקה כראוי, שאפשר לדרוך עליה ולחיות עליה.

★ המסר ליום: "שנה תמימה" — שנת חמה, השלמה. גם המשפט האלוקי "שלם", מדויק עד היום האחרון. ואחרי השלמות של הדין — באה השלמות של ההתחלה החדשה: ארץ יבשה "כהלכתה", מוכנה לבנייה.

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ה (המשך) — מ"וְאַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה", ועד "וּכְהַאי־גַוְנָא טוּבָא".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 280, ואחר הדברים והאמת... עד עמ' קמא, וכה"ג טובא.

יום שלישי, ב' מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ה. אתמול למדנו שהשכינה מתלבשת "בבחינת גלות" בתוך הקליפות, כדי להחיות אותן — וזה הסוד של "אשר שלט האדם באדם לרע לו". היום רבנו הזקן חוזר לנושא שבו פתח את האיגרת: הכעס. הוא מבחין בין כעס על דברי העולם — שהוא כמו עבודה זרה — לבין כעס על איסור, שבו מותר לכעוס. ואחר כך הוא משתמש בכל מה שלמדנו על גלות השכינה כדי להסביר מה עושים כשגוי מפריע ליהודי בתפילתו — ומפרש בזה את דברי הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש".

★ על מבנה הדפוס בעמודים האלה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "ע"ז" — ובלשון המנוקדת: "עֲבוֹדָה־זָרָה". "מי"ש" — "מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". "עו"ג" — "נָכְרִי". "כ"א" — "כִּי־אִם". "וכמש"ל" — "וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל". "שעי"ז" — "שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה". "בל"א" — "בְּלָשׁוֹן אִידִישׁ". "בלה"ק" — "בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ". "ור"ל" — "וְרָצָה לוֹמַר". "וכה"ג" — "וּכְהַאי־גַוְנָא". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — חוזרים לעניין הכעס: כעס על דברי העולם הוא כעובד עבודה זרה, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
· תחנה ב' — אבל "במילי דשמיא, לאפרושי מאיסורא" — מותר לכעוס, כמו "ויקצוף משה".
· תחנה ג' — וזה רק כשיש בידו למחות. כשאין בידו — כגון גוי המבלבל אותו בתפילתו — זה סימן שעליו להתגבר ולהתפלל בכוונה עמוקה יותר.
· תחנה ד' — העצה להתעוררות: להתבונן בירידת השכינה, שמתלבשת בגלות גם "דרך פרט" בדיבורו של הגוי הזה.
· תחנה ה' — זהו "אשר שלט האדם באדם לרע לו": ההפרעה עצמה מעוררת אותו להתפלל מעומקא דליבא.
· תחנה ו' — הבעל שם טוב אמר "נתלבשה", והמלקט כתב "שרתה"; ומדוע "ובפרט אם הוא נכרי".
· תחנה ז' — אין לתמוה שניצוץ מהארת השכינה נקרא "שכינה" — שהרי גם מלאך נקרא בשם ה'.

וְאַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַגְּלוּיִים וִידוּעִים לַכֹּל, נַחֲזוֹר לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, בְּעִנְיַן הַכַּעַס שֶׁהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה,

"ואחר הדברים והאמת האלה הגלויים וידועים לכל, נחזור לענין ראשון" — הפירוש בחוברת: אודותו מדובר באגרת זו, "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה".

★ חוזרים לתחילת האיגרת. אגרת כ"ה נפתחת בדברי חז"ל ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". כדי להסביר את זה, רבנו הזקן נכנס להסבר ארוך: שכל דבר שקורה לאדם בא מן הדיבור העליון, מן השכינה, המחיה את הכל — גם את מי שמזיק לו. עכשיו, אחרי שהיסוד הזה ברור, הוא חוזר לעניין עצמו.

★ למה כעס דומה לעבודה זרה? מי שכועס על אדם שהזיק לו, מתייחס כאילו לאדם הזה יש כוח משלו. זה בדיוק השורש של עבודה זרה: לתת חשיבות וכוח עצמאי למשהו חוץ מהקב"ה.

וְהַיְנוּ בְּמִלֵּי דְעַלְמָא, כִּי "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם",

"והיינו במילי דעלמא" — הפירוש בחוברת: בעניני העולם, "כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'" (הערה 39: ברכות לג, ב) — ומכיוון שהכל בידי הקדוש־ברוך־הוא, הרי שאין מה לכעוס. מה־שאין־כן בעניני יראת שמים יש מקום לענין הכעס.

★ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מאמר חז"ל: כל מה שקורה לאדם — בריאות, פרנסה, נזק — נקבע מלמעלה. רק דבר אחד מסור לבחירת האדם: אם יירא את ה' ויעשה את רצונו. לכן בענייני העולם אין טעם לכעוס על מי שגרם נזק — הוא רק "שליח". אבל בענייני יראת שמים, האדם עצמו בוחר, ושם יש מקום לכעס.

וְלָכֵן בְּמִלֵּי דִשְׁמַיָּא לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, לֹא שַׁיָּךְ הַאי טַעְמָא דַּאֲמָרָן,

"ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא" (הערה 40: שבת מ, ב) — הפירוש בחוברת: כשמדובר בענינים של יהדות ויראת שמים, להפריש יהודי מלעשות איסור, "לא שייך האי טעמא דאמרן" — לא שייך הטעם שנאמר לעיל, בעניני העולם, שהם בידיו של הקדוש־ברוך־הוא, אשר לכן אין מה לכעוס על מי שגרם לו את הנזק וכדומה.

★ "לאפרושי מאיסורא". בארמית: "להפריש מאיסור". זו לשון הגמרא במסכת שבת — כשצריך להרחיק אדם מעבירה, מותר ואף ראוי לנהוג בתוקף.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה", וְהַיְנוּ מִשּׁוּם כִּי ה' הִקְרָה לְפָנָיו מִצְוָה זוֹ, לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא, כְּדֵי לְזַכּוֹתוֹ:

"וכמו שכתוב" (הערה 41: מטות לא, יד) "ויקצוף משה, והיינו משום" — הפירוש בחוברת: מפני, "כי ה' הקרה לפניו מצוה זו, לאפרושי מאיסורא" — לפרוש מאיסור, "כדי לזכותו" — ההיפך ממש מכפי שהדבר לגבי נזק בעניני העולם, כפי המוסבר לעיל.

★ "ויקצוף משה". בפרשת מטות, אחרי המלחמה במדין, משה רבנו כעס על מפקדי הצבא. זה לא היה כעס על נזק אישי — אלא על דבר של קדושה.

★ ההיפך ממש. בענייני העולם, כשמשהו קורה לאדם, עליו לומר: "זה בא מה'" — ולכן אין לכעוס. גם כאן אפשר לומר "זה בא מה'" — אבל המסקנה הפוכה: ה' זימן לו את המצב הזה כדי שיקיים מצוה — להפריש את חברו מאיסור. ולכן הכעס כאן הוא חלק מן המצוה.

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "וַיִּקְצֹף" (כתיב חסר), ובתיבה — "ויקצוף".

אַךְ זֶהוּ כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּקִצְפּוֹ וְכַעֲסוֹ עַל חֲבֵרוֹ;

"אך זהו" — הפירוש בחוברת: כל זה מדובר, "כשיש בידו למחות" — ולהניא את חברו "בקצפו וכעסו על חברו" — אז מותר לו לכעוס בענינים של יהדות ויראת שמים, כפי שהיה הדבר במשה רבנו.

★ התנאי. הכעס מותר רק כשהוא כלי — כשיש בו תועלת, כשהכעס יכול באמת למנוע את חברו מן העבירה. כעס שאינו משיג כלום — אין לו היתר.

אֲבָל כְּשֶׁאֵין בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, כְּגוֹן נָכְרִי הַמְדַבֵּר וּמְבַלְבְּלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, אִם כֵּן מַה זֹּאת עָשָׂה ה' לוֹ,

"אבל כשאין בידו למחות, כגון" — הפירוש בחוברת: כמו למשל, "נכרי" — גוי, "המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן" — מתעוררת השאלה, "מה זאת עשה ה' לו" — שגוי יפריע לו בתפלתו.

★ השאלה. אדם עומד ומתפלל, ולידו גוי מדבר ומבלבל אותו. אין לו שום אפשרות להשתיק אותו. לכעוס — אין תועלת. ובכל זאת, כמו שלמדנו, הכל בא מה'. אז מה ה' רוצה ממנו במצב הזה?

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה כתוב כאן "עו"ג" (= עובד גלולים), ובלשון המנוקדת — "נָכְרִי". כך גם בהמשך: "דבורי העו"ג" בתיבה, ו"דִּבּוּרֵי הַנָּכְרִי" בלשון המנוקדת; "בדבור עו"ג זה" — "בְּדִבּוּר נָכְרִי זֶה"; "ובפרט אם הוא עו"ג" — "וּבִפְרָט אִם הוּא נָכְרִי". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת.

אֵין זֹאת כִּי־אִם כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּבֵּר וְיִתְאַמֵּץ יוֹתֵר בִּתְפִלָּתוֹ, בְּעֹמֶק הַלֵּב וּבְכַוָּנָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבּוּרֵי הַנָּכְרִי.

"אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו, בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי הנכרי" — הפירוש בחוברת: שכן, הוא יהיה כל כך שקוע בתפלתו, שאין הוא שומע כלל את הנעשה סביבו.

★ התשובה. ההפרעה איננה מקרה. היא נשלחה כדי לעורר אותו: להתפלל חזק יותר, עמוק יותר — עד כדי כך שהרעש מבחוץ פשוט לא יגיע אליו.

אַךְ שֶׁלְּמַדְרֵגָה זוֹ צָרִיךְ הִתְעוֹרְרוּת רַבָּה וַעֲצוּמָה. וְעֵצָה הַיְעוּצָה לְהִתְעוֹרְרוּת זוֹ, הִיא מֵעִנְיָן זֶה עַצְמוֹ,

"אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו, היא מ" — הפירוש בחוברת: ההתבוננות ב"ענין זה עצמו".

★ העצה באה מן הבעיה עצמה. להגיע לתפילה כל כך עמוקה שלא שומעים מה קורה מסביב — זו מדרגה גבוהה, ולא קל להגיע אליה. רבנו הזקן נותן עצה מפתיעה: את הכוח להתעורר יש לקחת מן ההפרעה עצמה — מן המחשבה על מה שבאמת קורה כאן.

כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ וְיִתְבּוֹנֵן עִנְיַן יְרִידַת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, "וַתֵּרֶד פְּלָאִים", לְהִתְלַבֵּשׁ נִיצוֹץ מֵהֶאָרָתָהּ אֲשֶׁר הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת דֶּרֶךְ כְּלָל לְהַחֲיוֹתָם,

"כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, 'ותרד פלאים'" (הערה 42: על פי איכה א, ט) "להתלבש ניצוץ מהארתה" — הפירוש בחוברת: בתוך הקליפות, "אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם" — באופן כללי הארה זו היא בגלות בתוך הקליפות, כדי להחיותן.

★ "ותרד פלאים". לשון הפסוק במגילת איכה על ירושלים: היא ירדה ירידה מופלאה, ירידה עצומה. רבנו הזקן משתמש בלשון הזו על השכינה: היא ירדה ירידה נפלאה — עד להתלבש בתוך הקליפות.

★ "דרך כלל". זה מה שלמדנו אתמול: באופן כללי, השכינה נמצאת בגלות בתוך כל הקליפות, כדי לתת להן חיות.

וְעַתָּה הַפַּעַם, נִיצוֹץ הֶאָרָתָהּ מִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת דֶּרֶךְ פְּרָט בְּדִבּוּר נָכְרִי זֶה, הַמְדַבֵּר דְּבָרִים הַמְבַלְבְּלִים עֲבוֹדַת ה', הִיא כַּוָּנַת הַתְּפִלָּה,

"ועתה הפעם, ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור נכרי זה, המדבר דברים המבלבלים עבודת ה', היא כוונת התפלה" — הפירוש בחוברת: שברצון הגוי להפריע לתפלה זו.

★ מן הכלל אל הפרט. השכינה בגלות — זה רעיון כללי. אבל עכשיו האדם רואה אותו מול עיניו, "דרך פרט": בדיבור של הגוי הזה, שמבלבל אותו ממש עכשיו, יש ניצוץ של השכינה — בגלות. הכוח שמאפשר לו לדבר ולהפריע — בא מן השכינה עצמה, שירדה עד כדי כך.

וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי "זֶה לְעֻמַּת זֶה וְכוּ'", וְדִבּוּר הָעֶלְיוֹן מִתְלַבֵּשׁ בַּדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן וְכוּ',

"וכמו שנתבאר לעיל, כי 'זה לעמת זה וכו''" — הפירוש בחוברת: עשה האלקים, "ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו'" — כלומר בחינת הדיבור שלמעלה מתלבשת בדרגה תחתונה בדיבור, ועל ידי השתלשלות היא יורדת עד להחיות את הקליפות.

★ חזרה על מה שלמדנו. בימים הקודמים למדנו: כנגד עשר הספירות של קדושה יש עשרה כתרים של טומאה, ו"השכינה" היא הדיבור העליון. הדיבור העליון יורד דרגה אחר דרגה, עד שהוא מחיה גם את הדיבור הנמוך ביותר — גם דיבור של גוי שמפריע לתפילה.

וְזֶהוּ מַמָּשׁ "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ", דְּהַיְנוּ שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה מִתְעוֹרֵר הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל יוֹתֵר בְּכַוָּנָה מֵעֻמְקָא דְלִבָּא, עַד שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבּוּרָיו.

"וזהו ממש 'אשר שלט האדם באדם לרע לו'" — הפירוש בחוברת: כלומר, במקרה זה, שהגוי יש בו, בבחינת גלות, ניצוץ של קדושה, מנצל את הניצוץ להפריע ליהודי בתפלתו, הרי זה ממש כפי ש'קליפה' שולטת בקדושה, וזאת כדי להוסיף חיות בקדושה, להתפלל ביתר כוונה. הרי בשעה שאדם יתבונן בירידה הגדולה והנפלאה של השכינה בגלות, שהיא במיוחד בענין זה עצמו של הגוי המפריע לו בתפלתו — יעורר דבר זה עצמו את האדם להתפלל ביתר כוונה, שתהיה כבר גאולת השכינה. ובלשון רבנו הזקן: "דהיינו שעל ידי זה" — על ידי ההתבוננות בכל האמור — "מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעמקא דלבא" — מעומק הלב, "עד שלא ישמע דבוריו" — של הגוי.

★ "לרע לו" — בעיניים. אתמול למדנו שהשליטה של הקליפה היא "לרע לו" — לרעת השולט, כי בסוף מתבררים ממנו הניצוצות. כאן רואים את זה בפועל: הגוי "שולט" ביהודי ומבלבל אותו — אבל התוצאה היא שהיהודי מתפלל בכוונה עמוקה יותר. ההפרעה עצמה הופכת לכוח של קדושה.

★ "מעמקא דלבא". בארמית: "מעומק הלב". ההתבוננות בצער של השכינה, שנמצאת בגלות עד כדי כך, מעוררת רצון עמוק שתבוא כבר גאולת השכינה — ומתוך זה התפילה נעשית פנימית יותר.

וּמַה שֶּׁכָּתַב הַמְלַקֵּט "שָׁרְתָה", לֹא יָדַע לְכַוֵּן הַלָּשׁוֹן בְּדִקְדּוּק, כִּי הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב ז"ל הָיָה אוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה בְּלָשׁוֹן אִידִישׁ וְלֹא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ,

הפירוש בחוברת: מכל האמור מוסברים דברי הבעל־שם־טוב ב"צוואת הריב"ש", שהגוי המדבר בשעת תפלתו של יהודי ומפריע לו בכך, הרי השכינה היא בהתלבשות בזה — שכן, לכל דבר בעולם יש ניצוץ של קדושה, והוא במצב של גלות בתוך הגוי, ויתירה מזו — יש בכך מכוון חיובי, להביא את היהודי להתבוננות בגלות השכינה ולתפילה ביתר כוונה. "ומה שכתב המלקט" — של "צוואת הריב"ש", "שרתה" — שהשכינה "שרתה" בגוי, "לא ידע לכוון הלשון בדקדוק, כי הבעל שם טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בלשון אידיש ולא בלשון הקודש" — ולכן 'מביא התורות' בלשון הקודש, כתב רק את התוכן ולא את לשונו של הבעל־שם־טוב, והוא טעה בביטוי הנכון של תיאור האופן איך השכינה בגלות בתוך הגוי.

★ "צוואת הריב"ש". ספר שבו נאספו הוראות של הבעל שם טוב, בעיקר בענייני תפילה ועבודת ה'. שם מובא שכאשר אדם מפריע למתפלל, צריך לחשוב שהשכינה נמצאת בו. "המלקט" הוא מי שאסף וכתב את הדברים.

★ הבעיה בלשון. הבעל שם טוב דיבר באידיש. מי שרשם את דבריו תרגם אותם ללשון הקודש, ובחר במילה "שרתה". אבל "השראת השכינה" פירושה גילוי של השכינה — כמו השראת השכינה במשכן. וזה כמובן לא נכון לגבי גוי שמפריע לתפילה.

וְרָצָה לוֹמַר "נִתְלַבְּשָׁה", וְהַיְנוּ בִּבְחִינַת גָּלוּת.

"ורצה לומר 'נתלבשה'" — הפירוש בחוברת: לא "שרתה" שמשמעותה ענין של גילוי שכינה, אלא "נתלבשה", "והיינו בבחינת גלות" — ולא גילוי.

★ "שרתה" מול "נתלבשה". "שרתה" — השכינה נמצאת שם בגלוי. "נתלבשה" — השכינה מוסתרת שם, כמו גוף בתוך לבוש, במצב של גלות. רבנו הזקן מתקן: כוונת הבעל שם טוב היתה "נתלבשה", וזה מתאים בדיוק למה שלמדנו על גלות השכינה בקליפות.

וְזֶהוּ "וּבִפְרָט אִם הוּא נָכְרִי כוּ'", שֶׁאָז הִיא בְּחִינַת גָּלוּת בְּיוֹתֵר.

"וזהו" — הפירוש בחוברת: מה שכתוב שם: "ובפרט אם הוא נכרי כו'" — שלפי הפירוש שהכוונה היא להשראת השכינה, מדוע שתהיה השראת השכינה בגוי המדבר ומפריע ליהודי בתפלתו, יותר מאשר ביהודי? — אלא "שאז" — בגוי, "היא" — השכינה, "בחינת גלות ביותר".

★ ההוכחה מן הלשון עצמה. ב"צוואת הריב"ש" כתוב "ובפרט אם הוא נכרי" — כלומר, בגוי זה עוד יותר. אם הכוונה היתה לגילוי שכינה — זה לא מובן: איך יתכן שבגוי השכינה גלויה יותר מאשר ביהודי? אבל לפי ההסבר של "נתלבשה" — זה מובן היטב: בגוי השכינה נמצאת בגלות גדולה יותר.

וְאֵין לִתְמוֹהַּ אִם נִיצוֹץ מִן הֶאָרַת שְׁכִינָה נִקְרָא בְּשֵׁם "שְׁכִינָה", דְּהָא אַשְׁכְּחָן שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָךְ נִבְרָא נִקְרָא בְּשֵׁם ה' בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא לְפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ן,

"ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא" — הפירוש בחוברת: ב"צוואת הריב"ש", "בשם 'שכינה', דהא אשכחן" — שהרי מוצאים אנו, "שאפילו מלאך נברא" — לא ניצוץ של השכינה, "נקרא בשם ה' בפרשת וירא" — בפסוק (הערה 43: יח, ג): "ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדך", "לפירוש הרמב"ן" — שאברהם אמר כך לאחד המלאכים שבאו אליו.

★ השאלה. אפשר לשאול: בגוי יש רק ניצוץ קטן, הארה רחוקה מן השכינה. איך אפשר לקרוא לזה "שכינה"? רבנו הזקן עונה: מצאנו שאפילו מלאך — שהוא נברא, ואינו ניצוץ של השכינה כלל — נקרא בשם ה'. כל שכן שניצוץ מן השכינה עצמה יכול להיקרא "שכינה".

★ "אד'" בפרשת וירא. אברהם אבינו ראה שלושה אנשים ואמר: "אד' אל נא תעבור מעל עבדך". לפי פירוש הרמב"ן, אברהם פנה כאן אל אחד המלאכים — ובכל זאת הפסוק משתמש בשם ה'.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ וְכוּ'", וּכְהַאי־גַוְנָא טוּבָא.

"וכמו שכתוב" (הערה 44: שם טז, יג) "ותקרא" — הגר, "שם ה' הדובר אליה וכו'" — שם כתוב במפורש, בפסוקים שלפני זה, שמדובר אודות מלאך. "וכהאי גוונא טובא" — ובדומה לכך בהרבה מקומות.

★ הגר והמלאך. בפרשת לך לך, כשהגר ברחה מפני שרה, נגלה אליה מלאך ה'. הפסוקים שלפני כן אומרים במפורש "ויאמר לה מלאך ה'" — ובכל זאת היא קראה "שם ה' הדובר אליה". המלאך הוא שליח, וכוח ה' מדבר דרכו — ולכן הוא נקרא בשמו של ה'.

★ "וכהאי גוונא טובא". בארמית: "וכיוצא בזה הרבה". יש עוד מקומות רבים בתנ"ך שבהם מלאך נקרא בשם ה'.

★ ⚠ על הנוסח. בלשון המנוקדת כתוב "הַדֹּבֵר" (כתיב חסר), ובתיבה — "הדובר".

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· כעס על דברי העולם: הוא כעובד עבודה זרה — כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ומי שהזיק הוא רק שליח.
· כעס על איסור: "במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא" — מותר לכעוס, כמו "ויקצוף משה"; ה' זימן לו את המצוה הזו כדי לזכות את חברו.
· רק כשיש בידו למחות: הכעס מותר רק כשיש בו תועלת.
· גוי המבלבל בתפילה: כשאין בידו למחות — זה סימן שעליו להתגבר ולהתפלל בעומק הלב, עד שלא ישמע את דיבוריו.
· העצה: להתבונן בירידת השכינה — "ותרד פלאים" — שמתלבשת בגלות דרך כלל בקליפות, ועכשיו דרך פרט בדיבור הגוי הזה.
· "לרע לו": ההפרעה עצמה מעוררת אותו להתפלל מעומקא דליבא — וזה "אשר שלט האדם באדם לרע לו".
· "שרתה" או "נתלבשה": הבעל שם טוב אמר את דבריו באידיש; כוונתו היתה "נתלבשה" — בבחינת גלות, ולכן "ובפרט אם הוא נכרי".
· "שכינה": אין לתמוה שניצוץ נקרא "שכינה" — שהרי גם מלאך נקרא בשם ה', באברהם ובהגר, "וכהאי גוונא טובא".

★ המסר ליום, בשורה אחת:

כשמשהו מפריע לך בתפילה ואין בידך לשנות אותו — אל תכעס; ההפרעה עצמה נשלחה כדי שתתפלל עמוק יותר.

★ הקשר לזמן — שבוע פרשת נח:

ברשומת "היום יום" של היום (ב' חשון) מובא שאדמו"ר הזקן אמר "צריך לחיות עם הזמן" — לחיות עם פרשת השבוע. בפרשת נח, נח נכנס אל התיבה, והמים גוברים מסביב. וידועה תורת הבעל שם טוב: "בא אל התיבה" — היכנס אל תיבות (מילות) התפילה והתורה, ושם תהיה מוגן מן "המים" — מטרדות העולם. זה בדיוק מה שלמדנו היום בשם הבעל שם טוב: כשהקולות מבחוץ מבלבלים — להיכנס כל כך עמוק לתוך מילות התפילה, עד שלא שומעים אותם.

★ ומחר, ג' מרחשון: רבנו הזקן ממשיך לדון באלה שקשה להם לקבל את דברי הבעל שם טוב: "וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון, אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות" — ומראה שהדברים כבר כתובים בכתבי האריז"ל.

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שלישי, ב' מרחשון.

אתמול סיימנו את הלכות יבום וחליצה, והיום מתחילות הלכות נערה בתולה. הן עוסקות בשתי פרשיות בתורה. הראשונה: אדם שפיתה נערה בתולה (שמות כב, טו-טז) או אנס אותה (דברים כב, כח-כט). התורה מחייבת אותו לשלם לאביה קנס קבוע של "חֲמִשִּׁים כָּסֶף", ובאונס גם מוסיפה: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה... לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". השנייה: "מוציא שם רע", בעל שטוען בשקר שאשתו לא הייתה בתולה (דברים כב, יג-יט). בה עוסקים הפרקים הבאים.

מבנה ההלכות: בתחילת ההלכות מונה הרמב"ם חמש מצוות: שלוש מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה.

מבנה הפרק:
- הלכה א: הקנס - חמישים סלעים, במפתה ובאונס.
- הלכה ב: מי נקרא מפתה ומי אונס; הנבעלת בשדה ובעיר.
- הלכות ג-ד: נישואין: במפתה הרשות לשני הצדדים; באונס כופים אותו לכנוס ואינו מגרש לעולם; ואין לה כתובה.
- הלכות ה-ו: כשהאנוסה אסורה עליו, וכהן גדול שאנס או פיתה.
- הלכה ז: "לאו הניתק לעשה": אונס שגירש.
- הלכות ח-י: תנאי הקנס: ביאה כדרכה, עדים, וגיל הנערה; ומי שאין לה קנס.
- הלכות יא-יד: כשהביאה אסורה גם מצד עצמה: מתי לוקה ואינו משלם, מתי משלם, ומתי פטור לגמרי.
- הלכה טו: נערה שמתה לפני שעמד בדין.

בפרק זה שלוש השגות הראב"ד (על הלכה ב, ושתיים על הלכה ט), "נקודות משיחות קודש" אחת (על הלכה ב), ושתי "הפניות לשיחות קודש" (על ההלכות כולן, ועל הלכה ב).

הִלְכוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה. יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְווֹת - שָׁלֹשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה, וּשְׁתֵּי מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה; וְזֶה הוּא פְּרָטָן: (א) לִקְנֹס הַמְפַתֶּה; (ב) שֶׁיִּשָּׂא הָאוֹנֵס אֲנוּסָתוֹ; (ג) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאוֹנֵס; (ד) שֶׁתֵּשֵׁב אֵשֶׁת מוֹצִיא שֵׁם רַע תַּחַת בַּעֲלָהּ לְעוֹלָם; (ה) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ מוֹצִיא שֵׁם רַע אֶת אִשְׁתּוֹ. וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פתיחת ההלכות: חמש מצוות.
המצוות:
- (א) מצוות עשה: לקנוס את המפתה (והוא הדין האונס, כמבואר בהלכה א).
- (ב) מצוות עשה: שהאונס יישא את האשה שאנס, "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה".
- (ג) מצוות לא תעשה: שהאונס לא יגרש אותה, "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".
- (ד) מצוות עשה: שאשת "מוציא שם רע" תישאר תחת בעלה לעולם, "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב, יט).
- (ה) מצוות לא תעשה: שמוציא שם רע לא יגרש את אשתו, "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (שם).
מונחים: "מְפַתֶּה" - מי ששכנע נערה ברצונה. "אוֹנֵס" - מי שבא עליה בכוח. "מוֹצִיא שֵׁם רַע" - בעל שטוען בשקר שאשתו לא נמצאה בתולה.
המסר: התורה אינה מסתפקת בעונש. היא מטילה על הפוגע אחריות לנפגעת: לשלם, ובאונס ובמוציא שם רע - גם לשאת אותה ולא לנטוש אותה לעולם (אם היא רוצה בכך, כמו שיתבאר בהלכה ג).

א. מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה (=ילדה בין גיל 3 שנים לבגרות), קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק [=טהור]; וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'קְנָס'. וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה - מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף".

הקנס: חמישים סלעים של כסף טהור.
הדין המעשי: מי שפיתה בתולה, וכן מי שאנס אותה, משלם קנס קבוע: חמישים סלעים של כסף מזוקק. הקנס ניתן לאבי הנערה. זו מצוות עשה מן התורה.
הבסיס והמקור: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף" (דברים כב, כט). הפסוק נאמר באונס, ובמפתה נאמר "כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כב, טז), כלומר אותו סכום.
ההיגיון: "קנס" הוא סכום שהתורה קבעה מראש, בלי קשר לנזק בפועל. לכן הוא שווה בכל נערה, עשירה או ענייה (כמו שיתבאר בפרק ב). מלבד הקנס יש גם תשלומים לפי הערכה (בושת, פגם, ובאונס גם צער), וגם הם יתבארו בפרק ב.
מונחים: "סֶלַע" - מטבע כסף; "כֶּסֶף" בפסוק פירושו שקל, וסלע הוא שקל. "בְּתוּלָה" - לפי "רמב"ם לעם", ילדה מגיל שלוש שנים ועד שתהיה בוגרת (זמן הבגרות מבואר בהלכה ח).

ב. וְאֵיזֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵיזֶה הוּא אוֹנֵס? מְפַתֶּה - לִרְצוֹנָהּ; וְאוֹנֵס - שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה - הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה, וְדָנִין בּוֹ דִּין אוֹנֵס, עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר - הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה, עַד שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף חֶרֶב וְאָמַר לָהּ: 'אִם תִּזְעֲקִי, אֶהֱרֹג אוֹתָךְ'.

מפתה ואונס; הנבעלת בשדה ובעיר.
הדין המעשי:
- מפתה - שהנערה הסכימה. אונס - שבא עליה בעל כורחה.
- נבעלה בשדה - מניחים שהיא אנוסה, ודנים את הבועל כאונס, עד שיעידו עדים שהיא הסכימה.
- נבעלה בעיר - מניחים שהיא מפותה, כי לא צעקה, עד שיעידו עדים שהייתה אנוסה. למשל: הוא שלף חרב ואמר לה "אם תצעקי, אהרוג אותך".
הבסיס והמקור: בפרשת נערה המאורסה (דברים כב, כג-כז) התורה מבחינה בין עיר לשדה: בעיר - "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר"; בשדה - "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".
ההיגיון: בעיר יש אנשים, ואילו צעקה - היו שומעים ומצילים אותה. אם לא צעקה, מסתבר שהסכימה. בשדה אין מי שישמע, ולכן אין ראיה מכך שלא שמעו צעקה, ומניחים לטובתה שהייתה אנוסה. ואם יש איום ממשי, כמו חרב, ברור שגם בעיר לא יכלה לצעוק.
נפקא מינה: לאונס יש דינים נוספים: כופים אותו לשאת אותה ואינו מגרש לעולם (הלכה ג), והוא משלם גם "צער" (פרק ב).
מונחים: "בְּחֶזְקַת" - ההנחה שמחזיקים בה עד שתוכח אחרת. "בְּעַל כָּרְחָהּ" - נגד רצונה.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש

"כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה . . וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה".

לפי זה היה מקום לפרש שהפסוק "כי בשדה מצאה" הוא בדווקא ולא שדבר הכתוב בהווה כפירוש הפשוט של הכתוב, אבל יש לומר שעיקר החילוק בין שדה לעיר הוא, שאין לה מושיע ונראה שגם שדה וגם עיר שנקט הרמב"ם הוא רק לדוגמא לפי שעל פי רוב שדה הוא מקום שאין לה מושיעים מה שאין כן עיר וזיל בתר טעמא.

על פי לקו"ש חלק ו עמוד 134 הערה 27
מתוך רמב"ם "פרדס המלך"

ביאור הנקודה: מלשון הרמב"ם ("בשדה" / "בעיר") היה אפשר להבין שהפסוק "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ" מדבר דווקא על שדה, ולא כפירוש הפשוט, שהתורה רק "דיברה בהווה" (נקטה את המקרה הרגיל). אבל הרבי מבאר שהעיקר הוא הטעם שבפסוק: "וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". השדה והעיר הם רק דוגמאות: בדרך כלל בשדה אין מי שיושיע, ובעיר יש. ולכן "זיל בתר טעמא" (לך אחרי הטעם): מקום בעיר שאין בו מושיע - דינו כשדה, ומקום בשדה שיש בו מושיעים - דינו כעיר.

ג. הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצַת לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה, אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא לִכְנֹס - הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָסָהּ, וְהוֹלֵךְ; וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ - אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס, אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת (=חכמים גזרו שכתובתה תהיה כמו שאר הבתולות (ולא פחות), כדי שהחוטא לא ירוויח מחטאו).
אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצַת הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לָאוֹנֵס - הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְנוֹתֵן קְנָס. רָצַת הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא - כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה", הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה - אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת [=נכה] אוֹ סוּמָה אוֹ מְצֹרַעַת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" - הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.

נישואין: במפתה - הרשות לכולם; באונס - כופים אותו.
הדין המעשי:
- מפתה: אם הנערה אינה רוצה להינשא לו, או שאביה אינו רוצה לתת אותה לו, או שהוא אינו רוצה לשאת אותה - הוא משלם את הקנס, והולך. אין כופים אותו לשאת אותה. ואם רצו כולם והוא נשא אותה - אינו משלם קנס, אלא כותב לה כתובה כמו לכל בתולה.
- אונס: אם היא או אביה אינם רוצים - הרשות בידם, והוא משלם קנס. אבל אם היא ואביה רוצים והוא אינו רוצה - כופים אותו לשאת אותה, והוא גם משלם קנס. וזה אפילו אם היא נכה, עיוורת או מצורעת. ולעולם אינו יכול לגרש אותה מרצונו.
הבסיס והמקור: במפתה: "מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות כב, טו-טז). באונס: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כב, כט).
ההיגיון: במפתה הקנס הוא חלופה לנישואין: או שנושא אותה, או שמשלם. אצל האונס, שעשה מעשה חמור יותר, התורה הוסיפה חובה: אם היא רוצה - הוא חייב לשאת אותה, ואינו יכול לגרש. ההחלטה בידה ובידי אביה, לא בידו. "רמב"ם לעם" מסביר למה המפתה שנשא אותה כותב לה כתובה מלאה כשאר הבתולות: כדי שהחוטא לא ירוויח מחטאו (שלא יאמר: היא כבר בעולה, ואתן לה כתובה פחותה).
מונחים: "לִכְנֹס" - לשאת לאשה. "הָרְשׁוּת בְּיָדָם" - הם מחליטים. "חִגֶּרֶת" - צולעת, נכה. "סוּמָה" - עיוורת.

ד. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה - שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא (=מכיוון שהתורה אסרה עליו לגרשה, ולא חששו שיצער אותה עד שלא תרצה לחיות אתו ביחד).

לאנוסה אין כתובה.
הדין המעשי: האונס שנשא את האשה שאנס אינו כותב לה כתובה.
ההיגיון: כל מטרת הכתובה, שחכמים תיקנו, היא שהבעל לא יגרש את אשתו בקלות: הוא יודע שבגירושין יצטרך לשלם סכום גדול. אבל האונס ממילא אינו יכול לגרש אותה, כי התורה אסרה זאת. לכן אין צורך בכתובה. "רמב"ם לעם" מוסיף: חכמים לא חששו שהוא יצער אותה עד שהיא עצמה תרצה לצאת ממנו.
מונחים: "כְּתֻבָּה" - התחייבות כספית של הבעל לאשתו, שהיא גובה אם יגרש אותה או אם ימות. "לְהוֹצִיא" - לגרש.

ה. הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו - אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה (=שאיסורם נלמד ממצוות עשה), וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה (=שאסורה עליו רק מתקנת חכמים) - הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה (=מלשון הפסוק: "ולו תהיה לאשה" למדו חכמים שמדובר בתנאי שהיא אשה המותרת לו); וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה [=שזנתה] אַחַר שֶׁכְּנָסָהּ [=הכניסה לחופה], הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָּה - שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה", אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ.

כשהאנוסה אסורה עליו.
הדין המעשי: אם האנוסה אסורה על האונס בנישואין - לא יישא אותה. וזה אפילו אם האיסור קל: איסור שנלמד ממצוות עשה, או איסור "שנייה" שהוא רק מדברי חכמים. וכן אם נשא אותה, ואחר כך נמצא שזינתה - יגרש אותה.
הבסיס והמקור: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" - חכמים דרשו: "אשה הראויה לו". מצוות הנישואין של האונס חלה רק על אשה שמותר לו לשאת אותה.
ההיגיון: מצוות "ולו תהיה לאשה" אינה דוחה איסורים. וכשנמצא שזינתה אחרי הנישואין, היא נאסרת על בעלה, ואז היא כבר אינה "ראויה לו", ולכן איסור הגירושין אינו חל.
מונחים: "חַיָּבֵי עֲשֵׂה" - נשים שאיסורן נלמד ממצוות עשה, ולא מ"לא תעשה". "שְׁנִיָּה" - "שניות לעריות": קרובות שחכמים אסרו כהרחקה מן העריות של התורה. "דְּבַר זִמָּה" - כאן: שזינתה.

ו. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ - הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִשָּׂא אֶת הַבְּתוּלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ, אֵינָהּ בְּתוּלָה; וְאִם כָּנַס, יוֹצִיא בְּגֵט.

כהן גדול שאנס או פיתה.
הדין המעשי: כהן גדול שאנס או פיתה בתולה - לא יישא אותה. ואם נשא אותה, יגרש אותה בגט.
הבסיס והמקור: בכהן גדול נאמר: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג).
ההיגיון: הכהן הגדול מצווה לשאת בתולה. כשהוא בא לשאת את זו, היא כבר אינה בתולה, כי הוא עצמו בא עליה. זוהי דוגמה להלכה ה: היא "אסורה עליו" מצד מצוות עשה, ולכן "ולו תהיה לאשה" אינו חל עליה.

ז. אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנֵס: "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ" - כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ [מצות] עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלוֹ תִהְיֶה", הֲרֵי נְתָקוֹ לַעֲשֵׂה (=התורה נתנה אפשרות לתקן את הלא תעשה, דרך קיום מצוות העשה); וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָה לַעֲשֵׂה, שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין.
לְפִיכָךְ אוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ - כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר, וְאֵינוֹ לוֹקֶה (=מאחר שיכול לקיים את העשה, ולהתחתן איתה שוב); מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר (=ואז אסור לו לשוב ולהתחתן איתה), אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה; שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ (=הפטור מהעונש ניתן בתנאי שקיים את החלק של מצוות ה'עשה', אך אם לא קיימו ואפילו אם אין באפשרותו (מכיוון שמתה) — חייב בעונש).

"לאו הניתק לעשה": אונס שגירש.
הדין המעשי: אונס שעבר וגירש את אשתו - כופים אותו להחזיר אותה, ואינו לוקה. אבל אם אינו יכול עוד להחזיר אותה - הוא לוקה. למשל:
- היא מתה לפני שהחזיר אותה;
- היא התקדשה לאחר, ונאסרה עליו;
- הוא כהן, ואסור לו לשאת גרושה (גם את גרושתו שלו).
ההיגיון: מלקות ניתנות על עבירת "לא תעשה". אבל כאן התורה הקדימה ללאו מצוות עשה ("וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה"), וכך "ניתקה" אותו לעשה: מי שעבר על הלאו יכול לתקן את מעשהו בקיום העשה, כלומר להחזיר אותה. כל זמן שהתיקון אפשרי - אין מלקות. ורק כשהתיקון כבר אינו אפשרי, הלאו נשאר בלי תיקון והוא לוקה. "רמב"ם לעם" מדגיש: גם כשהוא אנוס ואינו יכול לתקן (למשל שהיא מתה), הוא חייב, כי הפטור תלוי בקיום העשה בפועל.
מונחים: "לָאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה" - איסור שהתורה צירפה לו מצוות עשה שמתקנת אותו. "הַתְרָאָה" - אזהרה לפני העבירה, תנאי לעונש מלקות (ראו הלכה יא).

ח. אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס, עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ, וּבְעֵדִים (=מכיוון שחיוב הקנס נוצר רק כשיש עדים על המעשה); וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה (=על האיסור והעונש המוטל על עבירה זו). וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס? מֵאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת, עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה [=מאחר שבתוליה חוזרים]; בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה, אֵין לָהּ קְנָס - שֶׁנֶּאֱמַר: "נַעֲרָה בְתוּלָה", לֹא הַבּוֹגֶרֶת.

תנאי הקנס: כדרכה, בעדים, ומגיל שלוש ועד הבגרות.
הדין המעשי:
- האונס או המפתה חייב בקנס רק אם בא עליה כדרכה, ורק אם יש עדים.
- אין צורך בהתראה (אזהרה מראש), כמו שצריך לעונש מלקות.
- הנערה זכאית לקנס מגיל שלוש שנים שלמות ועד שתהיה בוגרת. אם נבעלה לפני גיל שלוש - "אין ביאתה ביאה", כי בתוליה חוזרים. ואם נבעלה אחרי שבגרה - אין לה קנס.
הבסיס והמקור: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה" (דברים כב, כח) - "נערה", ולא בוגרת.
ההיגיון: קנס אינו תשלום על נזק, אלא חיוב מיוחד שהתורה קבעה. לכן הוא חל רק כשיש עדים (מי שמודה בעצמו פטור מקנס). ההתראה אינה נדרשת כי זה תשלום, לא עונש גוף.
מונחים: "בּוֹגֶרֶת" - נערה שעברה את שלב ה"נערות" (בערך שישה חודשים אחרי סימני ההתבגרות הראשונים) והגיעה לבגרות מלאה. "כְּדַרְכָּהּ" - בדרך הרגילה.

ט. וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב - יֵשׁ לָהּ קְנָס.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס: הַבּוֹגֶרֶת, וְהַמְמָאֶנֶת (=קטנה יתומה שהשיאו אותה, והיא מיאנה בקידושין — מכיוון שהייתה נשואה תקופה, חזקה שנבעלה), וְהָאַיְלוֹנִית [=עקרה] (=מכיוון שאין לה דין של נערה, אלא מגיעה לדין בגרות ללא ימי נערות באמצע), וְהַשּׁוֹטָה, וְהַחֵרֶשֶׁת [=מלידה] (=מכיוון שאינן בחזקת בתולות), וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתְּבָעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ, וְהַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה (=המתגרשת מייד לאחר החופה, אפילו שברור שלא נבעלה, מכיוון שהכלל הוא שהנכנסת לחופה נחשבת לבעולה). אֲבָל הַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין [=חזקתה בתולה] - אִם נֶאֶנְסָה, יֵשׁ לָהּ קְנָס; וְאִם נִתְפַּתְּתָה, אֵין לָהּ קְנָס (=בדומה לשאר המפותות, מכיוון שבהסכמתן וויתרו על הקנס).

מי שיש לה קנס, ומי שאין לה.
הדין המעשי: גם נערה יתומה מאב יש לה קנס (ואז הקנס שלה). ואלו אין להן קנס:
- הבוגרת - כמו שנתבאר בהלכה ח.
- הממאנת - קטנה יתומה שאמה או אחיה השיאו אותה, והיא "מיאנה" (ביטלה את הנישואין). היא הייתה נשואה זמן מה, ולכן מניחים שנבעלה.
- האילונית - אשה שאין לה סימני התבגרות ואינה יכולה ללדת. "רמב"ם לעם": אין לה שלב של "נערה", והיא עוברת ישר לבגרות.
- השוטה והחרשת (מלידה) - לפי "רמב"ם לעם", הן אינן בחזקת בתולות.
- מי שיצא עליה שם רע בילדותה, ושני עדים העידו שהיא הציעה להם לזנות עמה.
- המתגרשת מן הנישואין - אפילו מיד אחרי החופה, ואפילו אם ברור שלא נבעלה. הכלל הוא שהנכנסת לחופה נחשבת בעולה.
- אבל המתגרשת מן האירוסין נשארת בחזקת בתולה: אם נאנסה - יש לה קנס. ואם התפתתה - אין לה, כמו כל מפותה שאין לה אב (שכן הסכמתה היא ויתור על הקנס).
ההיגיון: הקנס נקבע ל"נערה בתולה". לכן הוא חל רק על מי שהיא נערה (לא בוגרת), ושיש לה חזקת בתולה. ומי שבתוליה בספק, או שחזקתה בעולה, אין לה קנס.
מונחים: "מֵאוּן" - ביטול נישואי קטנה יתומה, שהשיאו אותה אמה או אחיה מדרבנן. "אַיְלוֹנִית" - עקרה מלידה. "אֲרוּסִין" - קידושין לפני החופה.
⚠ בדפוס סימן ההערה (טו) "מכיוון שאינן בחזקת בתולות" עומד אחרי "וְהַחֵרֶשֶׁת [=מלידה]". ההערה שולבה במקום שבו הסימן מודפס.

י. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת [=שפחה כנענית שנשתחררה] - אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדֵּית וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת - יֵשׁ לָהּ קְנָס (=ואפילו אם נבעלו — הבתולים יחזרו). וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדֵּית אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה, אֵין לָהּ קְנָס; הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה, הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת (=מכיוון שאנו מניחים שנבעלו לפני השחרור והגיור).

גיורת, שבויה ומשוחררת.
הדין המעשי: נערה שהתגיירה, או שנפדתה מן השבי, או שפחה כנענית שהשתחררה:
- אם זה קרה כשהייתה בת שלוש שנים או פחות - יש לה קנס.
- אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד או יותר - אין לה קנס.
ההיגיון: מגיל שלוש שנים ויום אחד "ביאתה ביאה" (הלכה ח). על נערות שגדלו בלי שמירה (בין הגויים, בשבי או בעבדות) מניחים שאולי נבעלו קודם, ולכן הן "כבעולות", ואין להן חזקת בתולה. אבל אם עדיין לא מלאו להן שלוש שנים - גם אם נבעלו, הבתולים חוזרים, והן נחשבות בתולות.
מונחים: "שְׁבוּיָה" - אשה שנשבתה ונפדתה. "מְשֻׁחְרֶרֶת" - שפחה כנענית שבעליה שחרר אותה, ובכך נעשתה ישראלית גמורה.

יא. הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה - אִם הָיְתָה מֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת [=עם עונש כרת], כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ וְדוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין - אִם הִתְרוּ בּוֹ, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה (=בעבירות עם עונש כרת שיש עליהן גם איסור 'לא תעשה', בית הדין מחויב לתת עונש מלקות ואם יעשו תשובה אחר כך, יימחל להם עונש הכרת) וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס; שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם (=הכלל הוא שלא נותנים עונש מלקות ותשלום יחד, אלא רק את עונש המלקות). וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה (=שלא הזהירו העדים: "אל תעשה כך, שזוהי עבירה וחייב אתה עליה מלקות") - הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוּת [=ללא התראה], הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס.

כשהביאה עצמה אסורה: "אין אדם לוקה ומשלם".
הדין המעשי: אם הנערה אסורה על הבועל באיסור כרת (כמו אחותו, דודתו, או נדה) או באיסור "לא תעשה":
- אם התרו בו - הוא לוקה, ואינו משלם קנס.
- אם לא התרו בו - אינו לוקה (כי מלקות ניתנות רק אחרי התראה), ולכן משלם קנס.
ההיגיון: הכלל הוא ש"אין אדם לוקה ומשלם": על מעשה אחד אין נותנים גם מלקות וגם תשלום, אלא רק את המלקות. "רמב"ם לעם" מסביר שבאיסורי כרת יש גם לאו, ולכן בית דין מלקים עליהם, ואם יעשה תשובה ימחל לו הכרת. אבל אם לא הייתה התראה, אין כאן חיוב מלקות כלל, ולכן חיוב הקנס חוזר למקומו.
מונחים: "כָּרֵת" - עונש בידי שמים, על עבירות חמורות. "לָאוִין" - איסורי "לא תעשה". "הַתְרָאָה" - אזהרה של העדים רגע לפני העבירה.

יב. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [=חכמים] - בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ, חַיָּב בִּקְנָס; שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוּת (=עונש מלקות חל בתנאי שהאיסור מופיע בתורה בלשון של 'לא תעשה').

איסור עשה או איסור דרבנן: תמיד משלם.
הדין המעשי: אם היא אסורה עליו רק באיסור עשה, או באיסור "שנייה" וכדומה, שהם מדברי חכמים - הוא חייב בקנס, בין אם התרו בו ובין אם לא.
ההיגיון: על איסורים כאלה אין מלקות כלל, כי מלקות ניתנות רק על איסור שבתורה כתוב בלשון "לא תעשה". וכשאין מלקות, אין גם הפטור של "אין אדם לוקה ומשלם".

יג. הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין, כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - בֵּין הִתְרוּ בּוֹ, בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ [=שפטור מהעונש] - פָּטוּר מִן הַקְּנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן - עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ", הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן [שמתה האשה], אֵין שָׁם עֹנֶשׁ (=במעשה המצריך 2 סוגי עונשים, התורה פוטרת מהעונש הקל) [=אינו משלם דמי הולד]; וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה [=ולא חייב מיתה], שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה" (=הרמב"ם מביא הוכחה מדין של שני אנשים שרבו, ובטעות היכו אישה הרה ומתו הוולדות. מהפסוק לומדים שרק כאשר "לא יהיה אסון" — שהאישה לא נהרגה, אז יהיה "ענוש ייענש" — יצטרך לשלם את דמי הוולדות. אבל אם האישה מתה, למרות שהמכה אותה לא יהיה חייב מיתה (כי הוא היכה אותה בשוגג) — בכל זאת לא יהיה "עונש" ולא יצטרך לשלם את דמי הוולדות, כי הכלל שבכל מקרה שבו יכול להיות עונש מוות (אם הוא היה הורג את האישה במזיד), לא דנים כלל על עונש של תשלומים) - הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק בְּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.
וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" - מָה (=הוכחה נוספת מביא הרמב"ם — בפסוק אחד מביאה התורה גם את הדין של הורג בהמה ישלמנה, וגם שההורג אדם חייב מיתה, וכשם שהדין שאדם שמכה בהמה חייב תמיד לשלם בין אם היכה אותה במזיד, בין אם היכה אותה בשוגג — אותו דבר נלמד למכה אדם, כשם שמכה אדם במזיד פטור מתשלום, כך גם אם היכה והרג אותו בשוגג יהיה פטור מתשלום) מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה, לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם, לֹא חִלֵּק בּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

איסור שחייבים עליו מיתת בית דין: פטור מן הקנס תמיד.
הדין המעשי: אם הנערה אסורה עליו באיסור שעונשו מיתת בית דין (כמו בתו, או אשת בנו) - הוא פטור מן הקנס. וזה גם אם לא התרו בו, כלומר גם כשבפועל לא יומת.
ההבדל מהלכה יא: שם, בלי התראה הוא משלם. כאן, גם בלי התראה הוא פטור. כי בחיוב מיתה הפטור מתשלום אינו תלוי בכך שבפועל ייענש. עצם העובדה שהמעשה הוא מסוג שחייבים עליו מיתה פוטרת מתשלום, אפילו כשנעשה בשוגג (או בלי התראה), ואין מיתה בפועל.
הבסיס והמקור - שתי הוכחות:
- אשה הרה: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" (שמות כא, כב). שני אנשים רבו, ואחד מהם פגע בטעות באשה הרה, והוולדות מתו. אם האשה לא מתה ("לא יהיה אסון") - הוא משלם את דמי הוולדות. ואם האשה מתה - אינו משלם. והרי הריגתה הייתה בשוגג (הוא לא התכוון אליה), ואין עליו מיתה! מכאן שבמעשה שיש בו "אסון" (מיתה) אין הבדל בין שוגג למזיד לעניין הפטור מתשלומין.
- מכה בהמה ומכה אדם: "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (ויקרא כד, כא; וקודם לכן שם, יח: "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה"). התורה השוותה ביניהם: כמו שבמכה בהמה אין הבדל בין שוגג למזיד לחייב אותו לשלם, כך במכה אדם אין הבדל בין שוגג למזיד לפטור אותו מתשלום.
ההיגיון: זהו הכלל "קים ליה בדרבה מיניה": על מעשה אחד שיש בו חיוב מיתה וחיוב ממון, דנים רק את העונש החמור, ופוטרים מן הקל. "רמב"ם לעם" מסביר בהערה (כד): התורה פוטרת מן העונש הקל.
מונחים: "מִיתַת בֵּית דִּין" - עונש מוות שבית דין גוזר (בניגוד לכרת, שהוא בידי שמים). "אָסוֹן" - כאן: מות האשה. "דְּמֵי הַוָּלָד" - תשלום על הוולדות שמתו.
⚠ בתוספת "[שמתה האשה]" אין סימן "=", כמו בשאר התוספות בהלכה. הועתק כלשון הסריקה.

יד. וְהוּא הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין (=כגון החובל בחברו בשבת שחייב מיתת בית דין משום מלאכת 'מפרק' — הוצאת הדם (כפי שהתבאר בהלכות שבת), אם כן הוא יהיה פטור מהתשלום לאדם אפילו כשעשה זאת בשוגג, ואין עונש מיתה).

הכלל הרחב: כל עבירה שיש בה מיתת בית דין - אין בה תשלומין.
הדין המעשי: הכלל של הלכה יג אינו מיוחד לקנס. בכל עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, אין חיוב תשלומין, גם כשהמעשה נעשה בשוגג.
דוגמה ("רמב"ם לעם"): אדם שחבל בחברו בשבת והוציא ממנו דם. הוצאת הדם היא מלאכת "מפרק", ומחללי שבת במזיד חייבים מיתת בית דין. לכן הוא פטור מלשלם לנחבל על הנזק, אפילו אם עשה זאת בשוגג, ואין עליו עונש מיתה בפועל.

טו. בָּא עָלֶיהָ [=על הנערה הבתולה] וָמֵתָה - הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה", לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה (=כלומר מלשון הפסוק "אבי הנערה" למדו שחל רק בתנאי שנמצאת לפנינו — חיה); וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין (=אבל אם מתה אחרי פסק הדין, חייב לתת לאביה את הכסף, מכיוון שמעמד פסיקת הדין הוא המזכה את האב בכסף).

הנערה מתה לפני שעמד בדין.
הדין המעשי: אדם שבא על נערה בתולה (באונס או בפיתוי), והנערה מתה - הוא פטור מן הקנס. אבל זה רק אם מתה לפני שעמדו בדין. אם מתה אחרי פסק הדין - הוא חייב לשלם לאביה.
הבסיס והמקור: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" (דברים כב, כט). "לאבי הנערה" - נערה חיה, ולא "לאבי המתה".
ההיגיון: הקנס אינו חוב שנוצר מעצמו ברגע המעשה. האב זוכה בו רק בפסק הדין. לכן אם היא מתה לפני כן - כבר אין "נערה", והחיוב לא נוצר. ואם מתה אחרי פסק הדין - האב כבר זכה בכסף, ומותה אינו מבטל את זכייתו.
המסר החותם של הפרק: הפרק מלמד שהתורה מתייחסת לפגיעה בנערה גם כעבירה וגם כחוב כלפי משפחתה. אבל הקנס הוא כלי מדויק: הוא חל רק כשיש עדים, רק על "נערה בתולה", ורק כשאין עונש חמור יותר על אותו מעשה. ובאונס, הקנס אינו סוף הדרך: התורה נותנת לנפגעת ולאביה את הבחירה אם לחייב את האונס לשאת אותה ולא לגרש אותה לעולם.
מונחים: "קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין" - לפני פסק הדין של בית הדין.