היום הקודם

נח · יום שני

ב' דראש חודש מרחשון

היום הבא

יום שני · תאריך 12/10/2026 · א' מרחשון ה'תשפ"ז · ב' דראש חודש מרחשון

היום יום: א' חשון, שר"ח ה'תש"ד — סוד הבירורים: האדם הולך למסעיו למקום שהניצוצות מחכים לו

לימוד פרשת השבוע: פרשת נח — בראשית ז׳:א׳ ← ז׳:ט״ז (16 פסוקים — הכניסה לתיבה ותחילת המבול)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ה — "והנה זלעו"ז יש" ← "עד רום המעלות": הקליפות יונקות מבחינת אחוריים, וישראל מבחינת פנים העליונים

רמב״ם: הלכות יבום וחליצה פרק ח׳ (שלם) — הלכות א׳ ← י״ג · ספקות ביבום: קידושי ספק, ולדות שנתערבו, ואשה שנישאה על פי שמועה

היום יום

שבת · א חשון, שר"ח · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: נח, שביעי עם פירש"י.
תהלים: א־ט.
תניא: והנה זלעו"ז . . . המעלות.

בְּמִנְחָה – וְכֵן בְּשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי דְּשָׁבוּעַ הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה – קוֹרִין לְיִשְׂרָאֵל מִפָּסוּק וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם גו'.

כְּבוֹד קְדֻשַּׁת אֲדֹנִי אָבִי מוֹרִי וְרַבִּי [הָרַשַׁ"בּ] אָמַר לְאֶחָד עַל יְחִידוּת: מֵאָז שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ גו'" וּכְתִיב "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", הֻתְחַל סוֹד הַבֵּרוּרִים. וְעַל פִּי גְּזֵרַת הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה הָאָדָם הוֹלֵךְ לְמַסָּעָיו בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר הַנִּיצוֹצוֹת הַצְּרִיכִים לְהִתְבָּרֵר עַל־יָדוֹ מְחַכִּים לִגְאֻלָּתָם.

הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם בַּעֲלֵי רְאִיָּה, רוֹאִים הֵם בְּאֵיזֶה מָקוֹם הַבֵּרוּרִים שֶׁלָּהֶם מְחַכִּים לָהֶם וְהוֹלְכִים שָׁמָּה בְּעַצְמָם. וְעַמָּא דֶּבַּר [=וְהָאֲנָשִׁים חוּץ מֵהֶם], הִנֵּה עִילַת כָּל הָעִלּוֹת וְסִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת מְסַבֵּב כַּמָּה עִלּוֹת וְסִבּוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר שָׁם הֻטְּלָה עֲלֵיהֶם הָעֲבוֹדָה בַּעֲבוֹדַת הַבֵּרוּרִים.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "שבת" — יום השבוע שבו חל א' מרחשון בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום שני ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (א' מרחשון), והיום הוא, כמו אז, ב' דראש חודש מרחשון. בשנת ה'תש"ד היה היום הזה שבת ראש חודש ("שר"ח"), שבת פרשת נח, ולכן לומדים בחומש "נח, שביעי" — העלייה האחרונה של הפרשה. השנה (ה'תשפ"ז) שבת פרשת נח תחול רק ביום ו' מרחשון, ולכן היום אנו לומדים בחומש את העלייה השנייה של פרשת נח; ציון "נח, שביעי" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים, הוראה קצרה על קריאת התורה, ופתגם של אדמו"ר הרש"ב על "סוד הבירורים". הרשומה כולה בלשון הקודש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום". הסוגריים המרובעים — [הרש"ב] ו[=והאנשים חוץ מהם] — מודפסים כך בחוברת עצמה, ומוסיפים פירוש קצר.

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת נח, "שביעי" עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים א' עד ט' — השיעור של היום הראשון בחודש. כך מתחילים שוב את ספר תהלים מתחילתו בכל ראש חודש. תניא: המשך אגרת הקודש סימן כ"ה, מן המילים "והנה זלעו"ז" (= זה לעומת זה) ועד "המעלות" — זה השיעור שאנו לומדים היום בתניא.

★ "במנחה... קורין לישראל מפסוק וירא ה' אל אברם" — בשבת במנחה, וגם בשני ובחמישי של השבוע הבא, קוראים בתורה את תחילת הפרשה הבאה — פרשת לך לך. בקריאה הזו עולים שלושה: כהן, לוי וישראל. ההוראה קובעת שהעלייה של "ישראל" (השלישי) מתחילה בפסוק "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם" (בראשית י"ב, ז). השנה זה נוגע למנחה של שבת פרשת נח (ו' מרחשון), ולימים שני וחמישי של שבוע פרשת לך לך.

★ "מאז שאמר הקב"ה לאברהם... לך לך — התחל סוד הבירורים" — אדמו"ר הרש"ב אמר את הדברים לאדם אחד ביחידות. הציווי "לך לך מארצך", והפסוק "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", פתחו עניין חדש: "סוד הבירורים". בעולם מפוזרים ניצוצות של קדושה, שנפלו לתוך הגשמיות, והם מחכים שיהודי יברר אותם — כלומר, ישתמש בדבר הגשמי לשם שמים, ובזה "יגאל" את הניצוץ ויחזיר אותו לקדושה. אברהם אבינו, ב"מסעות" שלו, היה הראשון שעשה את העבודה הזו.

★ "האדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות... מחכים לגאולתם" — לפי ההשגחה העליונה, כל נסיעה של אדם, כל מקום שהוא מגיע אליו, איננו מקרה. הוא מגיע לשם משום ששם נמצאים הניצוצות שרק הוא יכול לברר.

★ "הצדיקים... ועמא דבר" — יש שני סוגים של אנשים. הצדיקים, שהם "בעלי ראיה", רואים איפה מחכים להם הבירורים שלהם, והולכים לשם בעצמם, מתוך ידיעה. שאר האנשים ("עמא דבר" — ההמון) אינם רואים זאת. אצלם ה' — "עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות" — מסבב סיבות שונות (עסקים, משפחה, מקרים) שמביאות אותם לאותו מקום, שבו "הוטלה עליהם העבודה" של הבירורים.

המסר ליום: החודש החדש, מרחשון, הוא החודש שבו יוצאים מן החגים אל החיים הרגילים — "מסעות" של כל יום. הרשומה של היום מלמדת: כל מקום שאליו מגיעים איננו מקרי. גם מי שאינו "רואה" — ה' הביא אותו לשם, כי שם מחכים ניצוצות שרק הוא יכול לברר. וזה מתאים לשיעור התניא של היום, שבו מובא בשם ספר הגלגולים שכל גלות השכינה בתוך הקליפות היא "כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה".

חומש עם רש״י

בראשית פרק ז׳ פסוק א׳

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָמַר ה' לְנֹחַ: בֹּא אַתָּה וְכָל בְּנֵי בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

★ היום, א' מרחשון — ב' דראש חודש מרחשון — ממשיכים את פרשת נח. אתמול למדנו את ציווי בניית התיבה, והשיעור הסתיים ב"ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה" (ו, כב). התיבה עומדת מוכנה; ועכשיו מגיע הציווי הבא: להיכנס לתוכה.

★ שימו לב לשינוי השם: בפרק ו (פסוקים יב–כב) הדובר הוא "אלהים" — מידת הדין, שגוזרת את המבול. כאן הפסוק פותח ב"ויאמר ה'" — שם הוי', מידת הרחמים: הציווי להיכנס לתיבה הוא ציווי של הצלה.

★ מטרת הפסוק: לצוות את נח להיכנס לתיבה עם כל ביתו — ולהסביר שוב מדוע דווקא הוא ניצל: "כי אתך ראיתי צדיק".

★ מילות מפתח: "בֹּא" — היכנס (אונקלוס: "עוּל"); "וְכָל בֵּיתְךָ" — כל בני משפחתך (אונקלוס: "וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתָךְ"); "צַדִּיק" (אונקלוס: "זַכַּאי"); "לְפָנַי" (אונקלוס: "קֳדָמַי").

★ מדרש: בגמרא (עירובין יח, ב) נאמר: "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו", ולומדים זאת מן ההבדל בין שני הפסוקים: שלא בפני נח נאמר "נח איש צדיק תמים" (ו, ט), ובפניו — רק "צדיק". ובבראשית רבה (פרשה לב) הובאו הדברים על פסוקנו.

★ המסר ליום: גם שבח צריך להיאמר בחכמה. כשמשבחים אדם בפניו — אומרים "מקצת", כדי שלא יבוא לידי גאווה ושלא ייראה כחנופה; את מלוא השבח אומרים שלא בפניו.

רש״י

רָאִיתִי צַדִּיק • וְלֹא נֶאֱמַר "צַדִּיק תָּמִים". מִכָּאן שֶׁאוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו (ב"ר).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: בפתיחת הפרשה (ו, ט) נאמר על נח "איש צדיק תמים היה". כאן, כשה' מדבר אל נח עצמו, נאמר רק "צדיק" — בלי "תמים". מדוע הושמט חלק מן השבח? רש"י משיב: מכאן למדים הלכה בדרך ארץ — "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו". בפני נח — "צדיק" בלבד; שלא בפניו — "צדיק תמים".

★ המקור "(ב"ר)" — בראשית רבה, וכן הוא בגמרא במסכת עירובין.

★ המסר ליום: אפילו הקב"ה, כביכול, נזהר בכבודו ובנפשו של נח, ואינו מרבה בשבחו בפניו. מכאן לנו: לעודד ולשבח — כן; אבל במידה, ובדרך שתבנה את האדם ולא תנפח את ישותו.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — איך להינצל מטרדות הפרנסה?

בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (ז, א)
בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים מְבֹאָר שֶׁמֵּי הַמַּבּוּל רוֹמְזִים, בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם, לְטִרְדוֹת הַפַּרְנָסָה. שִׁעְבּוּד הַפַּרְנָסָה, הַיְּגִיעָה וְהָעִסּוּק בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם־הַזֶּה נִקְרָאִים "מֵי נֹחַ" וּ"מַיִם רַבִּים", מִשּׁוּם שֶׁהֵם עֲלוּלִים לְהָצִיף אֶת הָאָדָם וּלְהַפְרִיעַ לוֹ בַּעֲבוֹדַת ה'.
עַל כָּךְ אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, שֶׁהַדֶּרֶךְ לְהִנָּצֵל מִ"מֵּי הַמַּבּוּל" הַלָּלוּ הִיא לְקַיֵּם אֶת הַצִּוּוּי "בּוֹא אֶל הַתֵּבָה" – לְהִכָּנֵס אֶל הַתֵּבוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה. כַּאֲשֶׁר הָאָדָם שָׁקוּעַ בַּתּוֹרָה וּבַתְּפִלָּה, הוּא מוּגָן מִפְּנֵי הַמַּבּוּל הָרוּחָנִי וּמִפְּנֵי טִרְדוֹת הָעוֹלָם.
כְּדֵי לְהָבִין זֹאת, מְסֻפָּר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל רַב יֵסָא סָבָא, שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר מְזוֹנוֹ כְּבָר הָיָה מוּכָן וּמוּנָח לְפָנָיו, לֹא הָיָה אוֹכֵל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מְזוֹנוֹ.
וְלִכְאוֹרָה לֹא מוּבָן, הֲרֵי הַמָּזוֹן כְּבָר נִמְצָא לְפָנָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר זִמֵּן לוֹ אוֹתוֹ. מַדּוּעַ עָלָיו לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ שׁוּב?
אֶלָּא שֶׁבַּתַּנְיָא מְבֹאָר שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּכוֹחַ עַצְמוֹ. גַּם לְאַחַר שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, אֵין לוֹ מְצִיאוּת עַצְמָאִית אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ לִבְרֹא וּלְהַחֲיוֹת אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע מֵחָדָשׁ, כְּפִי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה: "הַמְּחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית".
לָכֵן הָיָה רַב יֵסָא סָבָא מִתְפַּלֵּל גַּם כַּאֲשֶׁר הַמָּזוֹן כְּבָר עָמַד לְפָנָיו. הוּא הִכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַמַּאֲכָל אֵינוֹ קַיָּם מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא וּמְחַדֵּשׁ אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע מֵאַיִן לְיֵשׁ, וּבְחַסְדּוֹ מַעֲנִיק לוֹ בְּאֶמְצָעוּתוֹ אֶת מְזוֹנוֹ וּפַרְנָסָתוֹ.
בְּכָךְ טְמוּנָה גַּם הָעֵצָה לְאָדָם הַחוֹשֵׁשׁ מִטִּרְדוֹת הַפַּרְנָסָה הָעֲלוּלוֹת לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ מִתּוֹרָה, מִתְּפִלָּה וּמֵעֲבוֹדַת ה': עָלָיו לְהִכָּנֵס אֶל תֵּבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה.
כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ אֶת צְרָכָיו מִתּוֹךְ הַכָּרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַוֶּה בְּכָל רֶגַע מֵחָדָשׁ אֶת הָעוֹלָם וְאֶת כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ, כָּל הַשְׁקָפָתוֹ עַל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם מִשְׁתַּנָּה. הוּא מֵבִין שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם עַצְמָאִי, אֶלָּא הַכֹּל נִבְרָא, מִתְקַיֵּם וּמִתְחַדֵּשׁ בְּכָל רֶגַע מִכּוֹחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְכַאֲשֶׁר הוּא זוֹכֵר גַּם אֶת תַּכְלִית הַבְּרִיאָה – שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא כְּדֵי שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִלְמְדוּ תוֹרָה וִיקַיְּמוּ מִצְווֹת דַּוְקָא בְּתוֹךְ הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית – הוּא מֵבִין שֶׁכָּל עִנְיְנֵי פַּרְנָסָתוֹ וְצָרְכֵי גוּפוֹ אֵינָם מַטָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָם. הֵם רַק כֵּלִים וְאֶמְצָעִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְאַפְשֵׁר לוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' וּלְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ בָּעוֹלָם.
מִמֵּילָא, עִנְיְנֵי הַפַּרְנָסָה אֵינָם אֲמוּרִים לְהַטְרִיד אוֹתוֹ מִתְּפִלָּתוֹ וּמֵעֲבוֹדַת ה'. הֲרֵי כָּל עִסּוּקוֹ בָּהֶם הוּא רַק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' כָּרָאוּי. וְאִם הֵם הוֹפְכִים מִמַּכְשִׁיר הַמְּסַיֵּעַ לַעֲבוֹדַת ה' לְדָבָר שֶׁמַּפְרִיעַ לָהּ – הֵם מְאַבְּדִים אֶת כָּל מַשְׁמָעוּתָם.
יְתֵרָה מִזּוֹ: אֵצֶל אָדָם הַחַי בְּהַכָּרָה זוֹ, גַּם הָעִסּוּק בְּצָרְכֵי הַגּוּף וּבַפַּרְנָסָה עַצְמוֹ נַעֲשֶׂה חֵלֶק מֵעֲבוֹדַת ה', כְּדִבְרֵי הַכָּתוּב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ".

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 5 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: היסוד: בספרי החסידות מבואר שמי המבול רומזים לטרדות הפרנסה — העבודה, הדאגות והעיסוק בענייני העולם הזה. הם נקראים "מי נח" (ישעיה נד, ט) ו"מים רבים" (שיר השירים ח, ז: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"), כי כמו מים הם עלולים "להציף" את האדם ולהטביע את עבודת ה' שלו.

★ העצה של הבעל שם טוב: "בא אל התבה" — "תיבה" היא גם "מילה". להיכנס אל התיבות — המילים והאותיות — של התורה והתפילה. מי ששקוע בהן, מוגן מן המבול הרוחני, כמו נח שהיה מוגן בתיבה מן המבול הגשמי.

★ הראיה מרב ייסא סבא: בזוהר מסופר שגם כשמזונו כבר היה מונח לפניו, לא אכל עד שביקש מה' שייתן לו את מזונו. לכאורה, מה טעם לבקש דבר שכבר נמצא? התשובה — על פי התניא (שער היחוד והאמונה): העולם אינו קיים מכוח עצמו; ה' מהווה אותו בכל רגע מחדש מאין ליש ("המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"). לכן גם המזון שעל השולחן — קיומו ברגע זה הוא מתנה חדשה מה', וראוי לבקש עליו.

★ המסקנה המעשית: אדם שחי בהכרה זו — שהכל מתחדש בכל רגע מאת ה' — מבין שענייני הפרנסה אינם "מציאות" עצמאית שצריך לחשוש ממנה. ויותר מזה: תכלית הבריאה היא שעם ישראל יקיים תורה ומצוות דווקא בעולם הגשמי; ולכן הפרנסה וצורכי הגוף הם רק "כלים ואמצעים" לעבודת ה'. כלי שמפריע לתכליתו — מאבד את משמעותו.

★ השלב העליון: "יתרה מזו" — אצל מי שחי כך, גם העיסוק בפרנסה עצמו הופך לעבודת ה', כמו שנאמר "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) — לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא גם במשרד ובשוק.

★ המסר ליום: לפני שנכנסים ל"מבול" של היום — העבודה, הטלפונים, הדאגות — "בא אל התבה": להתחיל בתפילה ובשיעור תורה. מי שנכנס קודם אל התיבה, יכול אחר כך לשוט על פני המים ולא לטבוע בהם.

בראשית פרק ז׳ פסוק ב׳

(ב) מִכֹּל ׀ הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה זוּגוֹת — זָכָר וּנְקֵבָה; וּמִן הַבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ טְהוֹרָה — זוּג אֶחָד, זָכָר וּנְקֵבָה.

★ אתמול (ו, יט–כ) נאמר "שנים מכל" — זוג אחד מכל מין. כאן מתווסף פרט חדש: מן הבהמה הטהורה — "שבעה שבעה". כפי שרש"י פירש אתמול, "שנים" הוא המינימום — "מן הפחות שבהם לא פחתו משנים".

★ "איש ואשתו" — לשון שמשמשת בדרך כלל לבני אדם, ונאמרת כאן על בעלי חיים. בכך הכתוב מדגיש שנכנסו בזוגות — זכר עם נקבתו.

★ מטרת הפסוק: להבחין בין בהמה טהורה לטמאה — כדי שיהיו לנח בהמות להקריב קרבן ביציאתו מן התיבה (כפירוש רש"י).

★ מילות מפתח: "הַטְּהוֹרָה" — הכשרה לאכילה ולקרבן (אונקלוס: "דַּכְיָא", נקייה); "שִׁבְעָה שִׁבְעָה" — שבעה זוגות או שבעה פרטים (אונקלוס: "שַׁבְעָא שַׁבְעָא"); "אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" — זכר ונקבה (אונקלוס: "דְּכַר וְנָקְבָּא"); "הִוא" — נכתב "הוא" בוי"ו ונקרא "היא" — קרי וכתיב.

★ מדרש: בגמרא (פסחים ג, א) נאמר: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (פסוק ח). ובפסוקנו — "אשר לא טהרה הוא" — אף כאן התורה אינה אומרת "הטמאה", אלא "אשר לא טהרה".

★ המסר ליום: "תקח לך שבעה שבעה" — כבר לפני המבול נח מכין את הקרבן שיקריב אחריו. מי שמתכונן מראש להודות לה' על ההצלה, חי את הקושי מתוך ביטחון.

רש״י

הַטְּהוֹרָה • הָעֲתִידָה לִהְיוֹת טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמַדְנוּ שֶׁלָּמַד נֹחַ תּוֹרָה (עירובין יח).
שִׁבְעָה שִׁבְעָה • כְּדֵי שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן בְּצֵאתוֹ.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "הַטְּהוֹרָה": הקושי — הרי דיני טומאה וטהרה של בעלי חיים ניתנו רק במתן תורה, בפרשת שמיני. כיצד ידע נח איזו בהמה "טהורה"? רש"י משיב: "העתידה להיות טהורה לישראל" — ומכאן "למדנו שלמד נח תורה". נח ידע מראש את מה שתורה עתידה לצוות.

★ "שִׁבְעָה שִׁבְעָה": הקושי — מדוע מן הטהורות יותר? רש"י משיב: "כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו". וכך אכן היה: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח" (ח, כ). אילו היה רק זוג אחד מכל מין טהור, הקרבתו הייתה מכחידה את המין.

★ המסר ליום: "למד נח תורה" — עוד לפני מתן תורה, הצדיק מכוון את דרכו לרצון ה'. מי שמתקשר לה' באמת, "חש" מה ה' רוצה גם במקום שעדיין לא נאמר במפורש.

בראשית פרק ז׳ פסוק ג׳

(ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם — שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה — כְּדֵי לְהַשְׁאִיר בַּחַיִּים זֶרַע עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

★ אחרי הבהמה (פסוק ב), עובר הציווי לעוף: גם ממנו "שבעה שבעה". ולכאורה — מכל העופות, גם הטמאים? רש"י יבאר שהכוונה לעופות הטהורים בלבד.

★ "לחיות זרע" — זו מטרת כל הכנסת בעלי החיים: לא רק להציל פרטים, אלא לשמר את המינים כדי שימשיכו להתרבות אחרי המבול.

★ מטרת הפסוק: להשלים את הציווי — גם בעופות יש הבחנה בין טהור לטמא, וגם מהם יוקרב קרבן ("ומכל העוף הטהור", ח, כ).

★ מילות מפתח: "עוֹף הַשָּׁמַיִם" (אונקלוס: "עוֹפָא דִשְׁמַיָּא"); "לְחַיּוֹת זֶרַע" — לקיים זרע, להשאיר המשכיות (אונקלוס: "לְקַיָּמָא זַרְעָא").

★ מדרש: הכלל "למד סתום מן המפורש" הוא אחת מדרכי הלימוד של חז"ל: כאשר פסוק אחד מפרש פרט, ופסוק סמוך סתמי — מפרשים את הסתום על פי המפורש. כאן: בבהמה נאמר במפורש "הטהורה", ובעוף נאמר סתם — ולכן גם בעוף מדובר בטהורים. ואכן בפסוק ח נאמרה ההבחנה במפורש גם על העוף ("ומן העוף").

★ המסר ליום: התורה מלמדת לקרוא כל פסוק בהקשרו. מה שנראה "סתום" במקום אחד — מתבהר ממקום אחר. כך גם בחיים: מאורע שנראה סתום, מתפרש לעיתים רק לאור מה שבא אחריו.

רש״י

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' • בַּטְּהוֹרִים – הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּלְמַד סָתוּם מִן הַמְפֹרָשׁ.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: בפסוק הקודם הכתוב הבחין במפורש: מן הטהורה — שבעה, ומן הטמאה — שניים. כאן נאמר סתם "גם מעוף השמים שבעה שבעה" — האם מכל העופות? רש"י משיב: "בטהורים הכתוב מדבר" — ולומדים את ה"סתום" (העוף, שלא פורש בו) מן ה"מפורש" (הבהמה, שפורש בה). ומן העופות הטמאים — רק שניים, ככלל "שנים מכל".

★ המילה "גם" עצמה מחברת את העוף לבהמה הטהורה שבפסוק הקודם: "גם" מעוף — כמו בבהמה הטהורה.

★ המסר ליום: הלימוד "סתום מן המפורש" מלמד ענווה בפרשנות: לא למהר לפרש פסוק על פי הסברה שלנו, אלא לחפש את ההסבר בתורה עצמה.

בראשית פרק ז׳ פסוק ד׳

(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: כִּי בְּעוֹד שִׁבְעָה יָמִים אֲנִי מוֹרִיד גֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְאֶמְחֶה אֶת כָּל הַיְּקוּם — כָּל הַיְּצוּרִים הַחַיִּים — שֶׁעָשִׂיתִי, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

★ כאן לראשונה ה' קובע לנח מועד מדויק: עוד שבעה ימים. ומפרט את אופן המבול: ארבעים יום וארבעים לילה של גשם.

★ "כי" — מנמק את הציווי שבפסוקים א–ג: היכנס עכשיו והכנס את בעלי החיים, כי בעוד שבעה ימים יתחיל הגשם.

★ מטרת הפסוק: לתת לנח שבוע להשלים את הכנסת בעלי החיים — ולקבוע את מסגרת הזמן של המבול.

★ מילות מפתח: "מַמְטִיר" — מוריד מטר (אונקלוס: "מָחֵת מִטְרָא"); "הַיְקוּם" — כל הקיים, כל יצור חי (אונקלוס: "יְקוּמָא"); "וּמָחִיתִי" — ואמחה (אונקלוס: "וְאֶמְחֵי").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) נאמר: "כי לימים עוד שבעה — אלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות". ואפשר לחשב: מתושלח הוליד את למך בגיל 187, למך הוליד את נח בגיל 182 — כלומר מתושלח היה בן 369 בלידת נח; ונח היה בן 600 במבול — 369+600=969, וזה בדיוק אורך חייו של מתושלח (ה, כז). מתושלח נפטר בשנת המבול עצמה.

★ המסר ליום: אפילו גזירה חתומה של מבול נדחית שבעה ימים מפני כבודו של צדיק. כבוד הצדיקים ואבלם הם כוח מגן על העולם — ואנו, בהתקשרות לצדיקי הדור, מתחברים לכוח הזה.

רש״י

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה • (סנהדרין קח) אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק, שֶׁחָס הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל כְּבוֹדוֹ וְעִכֵּב אֶת הַפֻּרְעָנוּת. צֵא וַחֲשֹׁב שְׁנוֹתָיו שֶׁל מְתוּשֶׁלַח, וְתִמְצָא שֶׁהֵם כָּלִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ.
כִּי לְיָמִים עוֹד • מַהוּ עוֹד? זְמַן אַחַר זְמַן זֶה, נוֹסָף עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
אַרְבָּעִים יוֹם • כְּנֶגֶד יְצִירַת הַוָּלָד, שֶׁקִּלְקְלוּ לְהַטְרִיחַ לְיוֹצְרָם לָצוּר צוּרַת מַמְזֵרִים.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה": הקושי — לשם מה עוד שבעה ימים? הרי התיבה מוכנה. רש"י משיב: "אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק" — הקב"ה "חס על כבודו" ועיכב את הפורענות, כדי שלא יבוא המבול בתוך ימי האבל. ורש"י מזמין לבדוק: "צא וחשוב שנותיו של מתושלח" — ותמצא שהן מסתיימות בדיוק בשנת שש מאות לחיי נח, שנת המבול (ראו החשבון למעלה: 187+182+600=969).

★ "כִּי לְיָמִים עוֹד": הקושי — מה מוסיפה המילה "עוד"? רש"י משיב: "זמן אחר זמן זה" — כבר ניתנו לדור מאה ועשרים שנה (ו, ג: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"), ועכשיו "עוד" — תוספת של שבעה ימים מעבר להם. עוד הזדמנות אחרונה לתשובה.

★ "אַרְבָּעִים יוֹם": הקושי — מדוע דווקא ארבעים? רש"י משיב: "כנגד יצירת הולד" — על פי חז"ל (ברכות ס, א; נדה ל, ב) יצירת העובר נשלמת בארבעים יום. אנשי הדור "קלקלו" בחטאי ערווה, וגרמו ש"להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים" — ה', שהוא "היוצר", צריך היה לצור עוברים מזיווגים אסורים. לכן העונש בא במידה כנגד מידה — ארבעים יום. (ובתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק יב מבואר כיצד דימוי זה מסביר את אופן ירידת המים.)

★ המסר ליום: "עוד" — הקב"ה תמיד נותן "עוד" הזדמנות. גם אחרי מאה ועשרים שנה — עוד שבעה ימים. לעולם אין לומר "מאוחר מדי" לתשובה.

בראשית פרק ז׳ פסוק ה׳

(ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יְהוָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעָשָׂה נֹחַ כְּכָל מַה שֶּׁצִּוָּה אוֹתוֹ ה'.

★ פסוק קצר, כמו הפסוק שחתם את השיעור של אתמול (ו, כב): "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה". אך כאן מדובר בציווי אחר — הציווי של פסוקים א–ד: להיכנס לתיבה ולהכניס את בעלי החיים.

★ שימו לב: שם (ו, כב) נאמר "אלהים", וכאן — "ה'". הציווי לבנות תיבה בא ממידת הדין (שגזרה מבול); הציווי להיכנס אליה — ממידת הרחמים (ראו בפסוק א).

★ מטרת הפסוק: לציין שנח קיים גם את הציווי השני במלואו.

★ מילות מפתח: "צִוָּהוּ" — ציווה אותו (אונקלוס: "פַקְּדֵהּ", פקד עליו).

★ מדרש: רש"י מפרש כאן "זה ביאתו לתבה" — כלומר, פסוק זה אינו כפילות של ו, כב, אלא מתייחס לציווי החדש. ואילו בפרק ו פירש רש"י "ויעש נח — זה בנין התבה".

★ המסר ליום: נח מקיים "ככל אשר צוהו" — גם את הבנייה הקשה, וגם את הכניסה, שנראית קלה. לפעמים דווקא הצעד ה"פשוט" — להיכנס, לסגור את הדלת אחרינו ולהתמסר — הוא הקשה ביותר (ובהמשך, בפסוק ז, נראה שנח היסס בו).

רש״י

וַיַּעַשׂ נֹחַ • זֶה בִּיאָתוֹ לַתֵּבָה.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: כבר נאמר "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה" (ו, כב). מה מוסיף פסוקנו? רש"י משיב: "זה ביאתו לתבה" — שם, הכוונה לבניית התיבה ("זה בנין התבה", כפי שלמדנו אתמול); וכאן — לקיום הציווי "בא אתה וכל ביתך אל התבה". כל "ויעש" מתייחס לציווי שלפניו.

★ המסר ליום: כל ציווי של ה' הוא שלב חדש בעבודה, ואין לומר "כבר קיימתי". מי שבנה תיבה, צריך עוד להיכנס אליה.

בראשית פרק ז׳ פסוק ו׳

(ו) וְנֹחַ בֶּן־שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְנֹחַ הָיָה בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר הַמַּבּוּל — מַיִם — הָיָה עַל הָאָרֶץ.

★ הפסוק מציין את גילו של נח בשעת המבול — שש מאות שנה. בסוף פרשת בראשית (ה, לב) נאמר "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת"; כעת עברו מאה שנה נוספות.

★ פסוק זה משמש מעין "כותרת" לסיפור המבול עצמו: מכאן והלאה התורה תתאר את הכניסה לתיבה (ז–ט), את תחילת הגשם (י–יב), ואת התגברות המים.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את התאריך — "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" (פסוק יא) — שממנו מחשבים את כל השנה שבה נמשך המבול.

★ מילות מפתח: "בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (אונקלוס: "בַּר שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין"); "הַמַּבּוּל" — לפי רש"י אתמול: שבילה, שבלבל, שהוביל את הכל (אונקלוס: "טוֹפָנָא", שטף).

★ מדרש: בסדר עולם (פרק ד) מחשבים את השנים: המבול היה בשנת 1656 לבריאת העולם — וגילו של נח הוא אחד מאבני היסוד של החשבון.

★ המסר ליום: "בן שש מאות שנה" — ועדיין נח עובר את הניסיון הגדול בחייו. אין גיל שבו העבודה נגמרת; כל תקופה בחיים מביאה עמה שליחות חדשה.

בראשית פרק ז׳ פסוק ז׳

(ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ אֶל־הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָא נֹחַ, וּבָנָיו, וְאִשְׁתּוֹ וּנְשׁוֹת בָּנָיו אִתּוֹ, אֶל הַתֵּבָה — מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

★ כאן מתקיים בפועל הציווי "בא אתה וכל ביתך אל התבה" (פסוק א). שמונה נפשות נכנסות לתיבה — נח, אשתו, שלושת בניו ונשותיהם.

★ שני פרטים מעוררים שאלה: (א) הסדר — "נח ובניו" ואחר כך "ואשתו ונשי בניו"; (ב) הסיום — "מפני מי המבול", כאילו נח נכנס רק כשהמים כבר באו. רש"י מבאר את שניהם.

★ מטרת הפסוק: לתאר את כניסת המשפחה לתיבה — ובדרך אגב לגלות דבר על מצבו הנפשי של נח.

★ מילות מפתח: "וַיָּבֹא" — נכנס (אונקלוס: "וְעָאל"); "מִפְּנֵי" — בגלל, מחמת (אונקלוס: "מִן קֳדָם").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לב) נאמר: "נח מחוסר אמנה היה, אילולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" — זה מקור דברי רש"י "מקטני אמנה היה".

★ המסר ליום: גם צדיק גדול כנח יכול להתקשות להאמין שהגזירה אכן תתקיים. האמונה אינה רק "לדעת"; היא לפעול לפיה בזמן — לפני שהמים "דוחקים".

רש״י

נֹחַ וּבָנָיו • הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד, לְפִי שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם שָׁרוּי בְּצַעַר.
מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל • אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָּבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "נֹחַ וּבָנָיו": כפי שרש"י כבר פירש אתמול (ו, יח) — הגברים לחוד והנשים לחוד, כי "נאסרו בתשמיש המטה". וכאן רש"י מוסיף את הטעם: "מפני שהעולם שרוי בצער". כשהעולם כולו נחרב, אין זה ראוי לשמוח בשמחת בית; הצדיק משתתף בצער העולם. (וביציאה מן התיבה הסדר משתנה — "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך", ח, טז — כסימן שההיתר חזר.)

★ "מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל": הקושי — לשם מה לומר "מפני מי המבול"? ברור שנכנס בגלל המבול. רש"י משיב: הכוונה שנכנס רק כשהמים כבר "דחקו" אותו — "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול". הוא האמין בה', אך לא היה בטוח עד הסוף שה' באמת יביא את הפורענות, ואולי קיווה שהעולם יחזור בתשובה ברגע האחרון.

★ המסר ליום: "מאמין ואינו מאמין" — מצב שקיים גם אצלנו: אנו מאמינים בביאת המשיח, אך האם אנו חיים כאילו הוא באמת יבוא היום? האמונה השלמה היא זו שמתורגמת למעשה עוד לפני שהמציאות "דוחקת".

בראשית פרק ז׳ פסוק ח׳

(ח) מִן־הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן־הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר־רֹמֵשׂ עַל־הָאֲדָמָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ טְהוֹרָה, וּמִן הָעוֹף, וְכָל מַה שֶּׁרוֹמֵשׂ (זוֹחֵל) עַל הָאֲדָמָה —

★ פסוק זה אינו משפט שלם; הוא פותח רשימה שמסתיימת בפסוק הבא: "שנים שנים באו אל נח אל התבה". אחרי שנח ומשפחתו נכנסו (פסוק ז), מגיעים בעלי החיים מכל הסוגים.

★ כאן נזכרים ארבעה סוגים: בהמה טהורה, בהמה טמאה, עוף, ורמש — כמעט כל הבריאה שעל היבשה.

★ מטרת הפסוק: לתאר את קיום הציווי לגבי בעלי החיים — מכל הסוגים, טהורים וטמאים.

★ מילות מפתח: "אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" — הבהמה הטמאה, בלשון עקיפה (אונקלוס: "דִּי לֵיתָהָא דַכְיָא"); "רֹמֵשׂ" — זוחל (אונקלוס: "רָחֵשׁ").

★ מדרש: בגמרא (פסחים ג, א) נאמר: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה". במקום לכתוב "הטמאה" (5 אותיות), כתבה התורה "אשר איננה טהרה" (13 אותיות) — שמונה אותיות נוספות, רק כדי לדבר בלשון נקייה.

★ המסר ליום: אם התורה, שאין בה מילה מיותרת, מוסיפה שמונה אותיות כדי להימנע ממילה "מגונה" — כמה עלינו להקפיד על לשון נקייה ועדינה, גם כשמדברים על דברים שליליים.

בראשית פרק ז׳ פסוק ט׳

(ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: — שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה, כְּפִי שֶׁצִּוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

★ השלמת הפסוק הקודם: כל בעלי החיים שנמנו שם "באו אל נח" — זוגות זוגות.

★ שימו לב ללשון "באו אל נח" — לא "הביא נח". בעלי החיים באו מעצמם, כפי שה' הבטיח אתמול: "שנים מכל יבאו אליך" (ו, כ).

★ מטרת הפסוק: לתאר את הנס — בעלי החיים מכל העולם מגיעים מעצמם אל התיבה, זכר ונקבה, בדיוק כפי שנצטווה.

★ מילות מפתח: "שְׁנַיִם שְׁנַיִם" (אונקלוס: "תְּרֵין תְּרֵין"); "בָּאוּ אֶל נֹחַ" (אונקלוס: "עַלּוּ לְוָת נֹחַ", נכנסו אל נח).

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לב) מתואר שבעלי החיים באו מאליהם, והתיבה עצמה "בחרה" מי ייכנס (כפי שלמדנו ברש"י אתמול: "כל שהתבה קולטתו הכניס בה").

★ המסר ליום: כאשר אדם עושה את חלקו בנאמנות — "ויעש נח" — ה' דואג לשאר: הדברים "באים אליו" מעצמם.

רש״י

בָּאוּ אֶל נֹחַ • מֵאֲלֵיהֶן.
שְׁנַיִם שְׁנַיִם • כֻּלָּם הֻשְׁווּ בְּמִנְיָן זֶה, מִן הַפָּחוּת הָיוּ שְׁנַיִם.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "בָּאוּ אֶל נֹחַ — מֵאֲלֵיהֶן": הלשון "באו" (ולא "הביא") מלמדת שבעלי החיים באו מעצמם, בלי שנח יצטרך לצוד או להוביל אותם.

★ "שְׁנַיִם שְׁנַיִם": הקושי — הרי מן הטהורים נכנסו "שבעה שבעה" (פסוקים ב–ג); איך נאמר כאן "שנים שנים" על כולם? רש"י משיב: "כולם השוו במנין זה" — המספר "שנים" משותף לכל המינים, כי "מן הפחות היו שנים". מן הטמאים — שניים בדיוק; מן הטהורים — יותר, אבל גם הם לא פחות משניים. זה ההמשך לרש"י אתמול (ו, יט): "מן הפחות שבהם לא פחתו משנים".

★ המסר ליום: "מאליהן" — הבריאה כולה "יודעת" לבוא אל מקום ההצלה. גם בנו יש משיכה פנימית אל ה' ואל התורה; לפעמים צריך רק לפנות לה את הדרך.

בראשית פרק ז׳ פסוק י׳

(י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה, לְאַחַר שִׁבְעַת הַיָּמִים — וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

★ הבטחת ה' בפסוק ד ("כי לימים עוד שבעה") מתקיימת בדיוק: בתום שבעת הימים — מתחיל המבול.

★ "לשבעת הימים" — בה"א הידיעה: אותם שבעה ימים שכבר נזכרו — שבעת ימי האבל על מתושלח (כפי שפירש רש"י בפסוק ד, ובעל הטורים מוצא לכך רמז בגימטריא).

★ מטרת הפסוק: לציין שהמבול התחיל בזמן שנקבע, לא יום אחד לפני — ה' עיכב את הפורענות עד שהסתיים כבודו של הצדיק.

★ מילות מפתח: "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" — לאחר שבעת הימים (אונקלוס: "לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין"); "וּמֵי הַמַּבּוּל" (אונקלוס: "וּמֵי טוֹפָנָא").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) מובאות כמה דרשות על "לשבעת הימים": אלו ימי אבלו של מתושלח; ועוד — שהקב"ה שינה בהם את סדרי בראשית, והשמש זרחה במערב ושקעה במזרח, כדי לעורר אותם לתשובה; ועוד — שהטעים אותם מעין העולם הבא, כדי שיֵדעו מה הם מפסידים.

★ המסר ליום: ה' מקיים את דברו בדיוק — גם לטובה וגם לפורענות. וכשם שהעונש בא בזמנו המדויק, כך גם הגאולה: "קץ שם לחשך" — יש לה זמן מדויק, ואנו מבקשים שיגיע מיד.

בראשית פרק ז׳ פסוק י״א

(יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ — בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת הַתְּהוֹם הַגְּדוֹלָה (הַמַּיִם שֶׁמִּתַּחַת לָאָרֶץ), וְחַלּוֹנוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתְּחוּ.

★ הפסוק נותן תאריך מדויק — שנה, חודש ויום — לתחילת המבול. זו הפעם הראשונה בתורה שבה מופיע תאריך מלא, כמו ביומן היסטורי.

★ המים באים משני הכיוונים: מלמטה — "נבקעו כל מעינות תהום רבה", ומלמעלה — "וארבת השמים נפתחו". העולם חוזר כביכול למצבו שלפני היום השני לבריאה, כשהמים העליונים והתחתונים עוד לא הובדלו.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את תאריך תחילת המבול — ולתאר את עוצמתו: מקורות המים כולם נפתחו.

★ מילות מפתח: "הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" — לפי רש"י: מרחשון (לרבי אליעזר) או אייר (לרבי יהושע) (אונקלוס: "בְּיַרְחָא תִנְיָנָא"); "מַעְיְנוֹת תְּהוֹם" — מקורות המים שבעומק (אונקלוס: "מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא"); "אֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם" — חלונות השמים (אונקלוס: "וְכַוֵּי שְׁמַיָּא", חלונות השמים).

★ מדרש: בגמרא (ראש השנה יא, ב) נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע: לרבי אליעזר העולם נברא בתשרי, ולכן "החודש השני" הוא מרחשון; לרבי יהושע העולם נברא בניסן, ו"החודש השני" הוא אייר. ובגמרא (סנהדרין קח, א) נאמר: "דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה" — ולכן נענשו מאותם מקורות של שפע: מים מלמעלה ומלמטה.

★ קשר ליום: היום, א' מרחשון, אנו בתחילת "החודש השני" — לדעת רבי אליעזר, החודש שבו ירד המבול. בארץ ישראל מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל בז' מרחשון — אחרי שעולי הרגל חזרו לבתיהם. אותו חודש של מבול הופך אצלנו לחודש של "גשמי ברכה".

★ המסר ליום: אותם מים יכולים להיות מבול או ברכה — תלוי במעשי האדם (כפי שרש"י יבאר בפסוק הבא). השפע עצמו הוא ניטרלי; מה שקובע הוא כיצד משתמשים בו.

רש״י

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי • רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה מַרְחֶשְׁוָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה אִיָּר (סנהדרין קח).
נִבְקְעוּ • לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן.
תְּהוֹם רַבָּה • מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בְּ"רַבָּה רָעַת הָאָדָם", וְלָקוּ בִּ"תְהוֹם רַבָּה".

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי": הקושי — שני למה? רש"י מביא את מחלוקת התנאים: רבי אליעזר — "זה מרחשון", השני לתשרי; רבי יהושע — "זה אייר", השני לניסן. המחלוקת תלויה בשאלה מתי נברא העולם — בתשרי או בניסן — וממנו מונים את החודשים.

★ "נִבְקְעוּ — לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן": המעיינות "נבקעו" — נפרצו בכוח, כדי שיוציאו את כל מימיהם בבת אחת, לא בזרימה רגילה.

★ "תְּהוֹם רַבָּה": הקושי — מדוע נאמר "רבה"? רש"י משיב: "מידה כנגד מידה". בסוף פרשת בראשית (ו, ה) נאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" — הם חטאו ב"רבה", ולכן לקו ב"תהום רבה". אותה מילה מחברת בין החטא לעונש.

★ המסר ליום: "מידה כנגד מידה" היא גם לטובה: כשם שהעונש בא במידת החטא, כך השכר בא במידת המצווה — ו"מרובה מידה טובה ממידת פורענות". אם "רבה" הרעה הביאה "תהום רבה", כמה יותר "רבה" הטובה מביאה שפע רב.

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ב

(יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָיָה הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה.

★ הבטחת ה' בפסוק ד ("אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה") מתקיימת. הפסוק הקודם תיאר את פתיחת מקורות המים; כאן — משך הירידה.

★ שימו לב לשינוי המילים: כאן נאמר "ויהי הגשם", ובהמשך (פסוק יז, בשיעור של מחר) נאמר "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ". רש"י מבאר את ההבדל — והשיחה שבתיבת "נקודות משיחות קודש" מעמיקה בו.

★ מטרת הפסוק: לתאר את משך הגשם — ולרמוז שבתחילתו הוא היה עדיין "גשם", ולא "מבול".

★ מילות מפתח: "הַגֶּשֶׁם" (אונקלוס: "מִטְרָא"); "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (אונקלוס: "אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן").

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה לב) נאמר שהקב"ה הוריד את הגשם בתחילה ברחמים, כדי שאם יחזרו בתשובה יהיו גשמי ברכה — וזה מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: ה' אינו ממהר להעניש. גם כשהגשם כבר יורד — הוא עדיין "גשם", לא "מבול"; הדלת לתשובה פתוחה עד הרגע האחרון.

רש״י

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ • וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי הַמַּבּוּל", אֶלָּא כְּשֶׁהוֹרִידָן, הוֹרִידָן בְּרַחֲמִים, אִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה, וּכְשֶׁלֹּא חָזְרוּ הָיוּ לְמַבּוּל.
אַרְבָּעִים יוֹם וְגוֹ' • אֵין יוֹם רִאשׁוֹן מִן הַמִּנְיָן, לְפִי שֶׁאֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת", נִמְצְאוּ אַרְבָּעִים יוֹם כָּלִים בְּכ"ח בְּכִסְלֵו לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֶחֳדָשִׁים נִמְנִין כְּסִדְרָן, אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, הֲרֵי י"ב מִמַּרְחֶשְׁוָן, וְכ"ח מִכִּסְלֵו.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ": הקושי — כאן נאמר "גשם", ולהלן (פסוק יז) "ויהי המבול". מדוע השינוי? רש"י משיב: כשה' הוריד את המים, "הורידן ברחמים" — כגשם רגיל, כך שאם יחזרו בתשובה "יהיו גשמי ברכה". רק כש"לא חזרו" — "היו למבול". המים לא השתנו; מה שקבע את אופיים היה התגובה של בני האדם.

★ "אַרְבָּעִים יוֹם וְגוֹ'": כאן רש"י מחשב מתי הסתיים הגשם. "אין יום ראשון מן המנין" — כי המבול התחיל באמצע היום ("ביום הזה נבקעו"), ולכן לא היה לו "לילו עמו" (ביום עברי הלילה קודם ליום). מתחילים לספור מליל י"ח במרחשון. החשבון לפי רבי אליעזר (שהחודש השני הוא מרחשון): החודשים נמנים "כסדרן, אחד מלא ואחד חסר" — מרחשון מלא (30 יום), ולכן ממנו נותרו 12 יום (י"ח עד ל'); ועוד 28 יום מכסלו — ביחד ארבעים. נמצא שהגשם פסק בכ"ח בכסלו.

★ קשר ליום: היום, א' מרחשון — בעוד שבועיים וחצי, בי"ז מרחשון, יחול "יום השנה" לתחילת המבול לפי רבי אליעזר; וכ"ח בכסלו, שבו לפי חשבון זה פסק הגשם, הוא ימי חנוכה.

★ המסר ליום: "אם יחזרו — יהיו גשמי ברכה". כל קושי שבא על האדם הוא בתחילתו "גשם" — הזמנה לתשובה ולהתעוררות; ובידינו להפוך אותו לברכה.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — הגשם – ארבעים יום?

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (ז, יב)
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי הַמַּבּוּל, אֶלָּא כְּשֶׁהוֹרִידָן הוֹרִידָן בְּרַחֲמִים, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה, וּכְשֶׁלֹּא חָזְרוּ הָיוּ לְמַבּוּל (רש"י)
מִלְּשׁוֹן רַשִׁ"י מַשְׁמָע שֶׁהוּא מְפָרֵשׁ אֶת הַכָּתוּב "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ" כְּמִתְיַחֵס רַק לִתְחִלַּת יְרִידַת הַמַּיִם, שֶׁרַק אָז הָיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה. אוּלָם מִיָּד כְּשֶׁהִתְבָּרֵר שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל לֹא חָזְרוּ בָּהֶם, נֶהֶפְכוּ הַמַּיִם לְמַבּוּל, וִירִידַת מֵי הַמַּבּוּל הִיא שֶׁנִּמְשְׁכָה אַרְבָּעִים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַלָּן": "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ".
לְפִי־זֶה צָרִיךְ בֵּאוּר הַלָּשׁוֹן "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם", שֶׁמִּמֶּנָּה מִשְׁתַּמֵּעַ שֶׁגִּשְׁמֵי הַבְּרָכָה נִמְשְׁכוּ אַרְבָּעִים יוֹם.
וְהַבֵּאוּר בָּזֶה:
אָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהַטַּעַם לְכָךְ שֶׁיְּרִידַת מֵי הַמַּבּוּל הָיְתָה אַרְבָּעִים יוֹם הוּא "כְּנֶגֶד יְצִירַת הַוָּלָד שֶׁקִּלְקְלוּ לְהַטְרִיחַ לְיוֹצְרָם לָצוּר כו'". מִכָּאן מוּבָן שֶׁיְּרִידַת הַמַּבּוּל בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים יוֹם אֵין פֵּרוּשָׁהּ שֶׁכָּל יוֹם עוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁהַמַּבּוּל הוּא עֹנֶשׁ אֶחָד שֶׁל אַרְבָּעִים יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁיְּצִירַת הַוָּלָד הִיא עִנְיָן אֶחָד הַנִּמְשָׁךְ אַרְבָּעִים יוֹם. כְּלוֹמַר, מִיָּד בִּתְחִלַּת הוֹרָדַת הַמַּיִם כְּבָר הָיָה בָּהֶם שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁל אַרְבָּעִים יוֹם, אֶלָּא שֶׁיְּרִידָתָם עַל הָאָרֶץ בְּפֹעַל נִמְשְׁכָה אַרְבָּעִים יוֹם.
וּלְפִי־זֶה יֵשׁ לְבָאֵר גַּם אֶת דִּבְרֵי רַשִׁ"י: "שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה", שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁאִם הָיוּ חוֹזְרִים בָּהֶם הָיוּ הַמַּיִם נַעֲשִׂים גִּשְׁמֵי בְּרָכָה, וְלֹא הָיוּ יוֹרְדִים אַרְבָּעִים יוֹם, אֶלָּא שֶׁכָּל שִׁעוּר הַיְּרִידָה שֶׁל אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנִּכְלַל כְּבָר בִּתְחִלַּת הַיְּרִידָה, הָיָה נַעֲשֶׂה גִּשְׁמֵי בְּרָכָה, וְכָל שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁל אַרְבָּעִים יוֹם הָיָה יוֹרֵד כְּ"גִשְׁמֵי בְּרָכָה".
וּלְפִי הָאָמוּר, כַּוָּנַת הַכָּתוּב "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם . . אַרְבָּעִים יוֹם" אֵינָהּ שֶׁגִּשְׁמֵי הַבְּרָכָה יָרְדוּ בְּפֹעַל עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּתְחִלַּת הַיְּרִידָה, כְּשֶׁהָיוּ עֲדַיִן גִּשְׁמֵי בְּרָכָה, הָיָה בָּהֶם שִׁעוּר שֶׁל "אַרְבָּעִים יוֹם".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 23 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה: לפי רש"י, רק בתחילת הירידה היו המים "גשמי ברכה"; מיד כשהתברר שהדור לא חזר בתשובה, נהפכו למבול — ו"המבול" הוא שנמשך ארבעים יום (כלשון פסוק יז). אם כן, איך נאמר בפסוקנו "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום" — כאילו "הגשם" (גשמי הברכה) נמשך ארבעים יום?

★ היסוד: חז"ל (רש"י בפסוק ד) אמרו שהמבול היה ארבעים יום "כנגד יצירת הולד". יצירת ולד אינה ארבעים "יחידות" נפרדות של יום; היא תהליך אחד, שלם, המתפרש על פני ארבעים יום. אם כן, גם המבול הוא "עונש אחד של ארבעים יום": כבר ברגע הראשון של הירידה היה במים כל "שיעור" המים של ארבעים יום — אלא שבפועל הם ירדו לארץ במשך ארבעים יום.

★ המסקנה: "ויהי הגשם... ארבעים יום" — אין הכוונה שגשמי הברכה ירדו בפועל ארבעים יום, אלא שבתחילת הירידה, כשהמים עוד היו "גשם", כבר היה כלול בהם השיעור של "ארבעים יום". ומכאן גם פירוש חדש ברש"י: "שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה" — לא שהגשם היה נפסק, אלא שכל כמות הארבעים יום הייתה יורדת כגשמי ברכה. (ובהפניות לשיחות קודש מצוין שבשיחה מבואר גם עניין המבול ברוחניות.)

★ ⚠ בתיבה הובאו דברי רש"י בנוסח "שֶׁאִם יַחְזְרוּ", ואילו ברש"י שבחוברת על הפסוק נדפס "אִם יַחְזְרוּ"; הועתק כפי שנדפס בכל מקום.

★ המסר ליום: אותה "כמות" בדיוק — של כוחות, של זמן, של אירועים — יכולה לרדת כברכה או כמבול. ה' נותן את השפע כולו בבת אחת, "ברחמים"; מה שקובע אם הוא יהפוך לגשמי ברכה הוא הבחירה שלנו לחזור אליו.

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ג

(יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם־וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי־נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי־בָנָיו אִתָּם אֶל־הַתֵּבָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: בְּאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ בָּא נֹחַ, וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשׁ נְשׁוֹת בָּנָיו אִתָּם — אֶל הַתֵּבָה.

★ התורה חוזרת ומספרת על הכניסה לתיבה, שכבר תוארה בפסוק ז — אך כאן מוסיפה שני פרטים: שמות הבנים, וההדגשה "בעצם היום הזה" — באמצע היום, לעיני כל.

★ "ביום הזה" — היום שבו נבקעו מעיינות התהום (פסוק יא), י"ז בחודש השני.

★ מטרת הפסוק: להדגיש שהכניסה לתיבה הייתה גלויה, באור היום — כהפגנה של השגחת ה' על הצדיק.

★ מילות מפתח: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" — באותו יום ממש, בעיצומו, לאור היום (אונקלוס: "בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין"); "וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו" (אונקלוס: "וּתְלָתָא נְשֵׁי בְנוֹהִי").

★ מדרש: הביטוי "בעצם היום הזה" מופיע בתורה בשלושה מקומות שבהם ה' עושה דבר "לעיני כל" כנגד מי שאמרו למנוע אותו: כאן — כניסת נח לתיבה; ביציאת מצרים — "בעצם היום הזה הוציא ה'" (שמות יב, נא), כשהמצרים אמרו שימנעו; ובפטירת משה — "ויעל משה... בעצם היום הזה" (דברים לב, מח), כשישראל אמרו שלא יניחו לו לעלות. כך מובא בספרי (האזינו) ובבראשית רבה (פרשה לב), ורש"י מביא זאת גם בפרשת האזינו.

★ המסר ליום: "אני מכניסו לעיני כולם, ונראה דבר מי יקום". צדיק אינו צריך להתחבא. כשאדם הולך בדרך ה' בגלוי ובגאון, ה' מגן עליו מפני כל המתנגדים.

רש״י

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה • לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהָיוּ בְּנֵי דוֹרוֹ אוֹמְרִים: 'אִלּוּ אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ נִכְנָס לַתֵּבָה, אָנוּ שׁוֹבְרִין אוֹתָהּ וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ', אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: 'אֲנִי מַכְנִיסוֹ לְעֵינֵי כֻלָּם, וְנִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם'.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: מה מוסיף "בעצם היום הזה"? והרי כבר נאמר בפסוק ז שנח נכנס לתיבה. רש"י משיב: "בעצם היום" — בעיצומו של היום, באור מלא, לעיני כולם. אנשי הדור איימו: "אילו אנו רואים אותו נכנס לתבה — אנו שוברין אותה והורגין אותו". והקב"ה השיב: "אני מכניסו לעיני כולם, ונראה דבר מי יקום".

★ זה ההמשך לרש"י אתמול (ו, יח): "והקמותי את בריתי — ...ושלא יהרגוהו רשעים שבדור". הברית מתקיימת: אף אחד לא יכול היה לפגוע בנח. (ובפסוק טז רש"י יבאר כיצד: "הקיף התבה דובים ואריות".)

★ המסר ליום: "ונראה דבר מי יקום" — לעיתים נדמה שהעולם כולו נגד מי שהולך בדרך התורה. אך בסופו של דבר, "דבר ה' יקום לעולם".

בראשית פרק ז׳ פסוק י״ד

(יד) הֵמָּה וְכָל־הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל־הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: הֵם (נֹחַ וּבְנֵי בֵּיתוֹ), וְכָל הַחַיָּה לְמִינֶיהָ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינֶיהָ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ, וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ — כָּל צִפּוֹר, כָּל בַּעַל כָּנָף.

★ "המה" — חוזר על נח ובני ביתו שבפסוק הקודם, ומצרף אליהם את כל בעלי החיים שנכנסו "בעצם היום הזה". הרשימה מפורטת יותר מאשר בפסוק ח: חיה, בהמה, רמש, עוף — ו"כל צפור כל כנף".

★ החזרה ארבע פעמים על "למינה/למינהו" מזכירה שוב את סיפור הבריאה: כל מין נשמר בדיוק כפי שנברא.

★ מטרת הפסוק: להדגיש את שלמות ההצלה — אף מין לא נשמט.

★ מילות מפתח: "הֵמָּה" — הם (אונקלוס: "אִנּוּן"); "לְמִינָהּ" (אונקלוס: "לִזְנַהּ"); "צִפּוֹר כָּל כָּנָף" — לפי רש"י: צפור מכל מין בעל כנף, כולל חגבים (אונקלוס: "צִפַּר כָּל דְּפָרַח", כל צפור המעופפת).

★ מדרש: המונח "ריבוי" (כמו "לרבות חגבים" שברש"י) הוא דרך מדרש: מילה שנראית מיותרת באה "לרבות" — להוסיף דבר שלא היה נכלל בלעדיה. כאן "כל כנף" מוסיף את החגבים, שאינם "עוף" במובן הרגיל אך יש להם כנפיים.

★ המסר ליום: "כל צפור כל כנף" — גם היצור הקטן ביותר, החגב, נכנס לתיבה. בעיני ה' אין "קטן" מדי להצלה; כל נברא חשוב לו.

רש״י

צִפּוֹר כָּל כָּנָף • דָּבוּק הוּא, צִפּוֹר שֶׁל כָּל מִין כָּנָף, לְרַבּוֹת חֲגָבִים (כָּנָף זֶה, לְשׁוֹן נוֹצָה, כְּמוֹ: (ויקרא א) "וְשִׁסַּע אוֹתוֹ בִּכְנָפָיו", שֶׁאֲפִלּוּ נוֹצָתָהּ עוֹלָה. אַף כָּאן צִפּוֹר כָּל מִין מַרְאִית נוֹצָה).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: "צפור כל כנף" נשמע כשני דברים נפרדים — "כל צפור" ו"כל כנף". ומה פירוש "צפור כנף"? רש"י משיב: "דבוק הוא" — הצירוף הוא "סמיכות": "צפור של כל מין כנף" — כלומר, כל יצור מעופף, מכל סוג של כנף. וזאת "לרבות חגבים" — שגם הם, כבעלי כנפיים, נכנסו לתיבה.

★ ובסוגריים (לפי גרסה אחרת): "כנף" כאן פירושו "נוצה", כמו בקרבן העוף — "ושסע אותו בכנפיו" (ויקרא א, יז), שם פירש רש"י שהעוף מוקרב עם נוצותיו — "שאפילו נוצתה עולה". אם כן, גם כאן — "צפור כל מין מראית נוצה": צפור מכל צבע ומראה של נוצות.

★ המסר ליום: ההבדלים בצבע ובמראה אינם מוציאים איש מן התיבה — "כל מין מראית נוצה". המגוון בבריאה הוא חלק מתוכנית ה', וכולו ראוי להצלה.

בראשית פרק ז׳ פסוק ט״ו

(טו) וַיָּבֹאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּבָאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה — שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

★ שוב מודגש שבעלי החיים "באו אל נח" — מעצמם, כפי שרש"י פירש בפסוק ט ("מאליהן"). וכן "שנים שנים" — המינימום מכל מין.

★ "אשר בו רוח חיים" — מקביל לתיאור הגזירה (ו, יז): "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים". אותם יצורים שנגזר עליהם להיכחד — מהם עצמם ניצל זוג מכל מין.

★ מטרת הפסוק: לסכם את כניסת בעלי החיים ולהדגיש את הצלת "רוח החיים" בעולם.

★ מילות מפתח: "רוּחַ חַיִּים" — נשמת חיים, כוח החיות (אונקלוס: "רוּחָא דְחַיֵּי"); "וַיָּבֹאוּ" (אונקלוס: "וְעַלּוּ", ונכנסו).

★ מדרש: במדרש (בראשית רבה, פרשה לב) נאמר שבעלי החיים באו "מאליהם", ושנח עמד בפתח התיבה, ומי שהתיבה "קלטה" — נכנס (כפי שלמדנו ברש"י אתמול, ו, כ).

★ המסר ליום: "רוח חיים" — כל יצור חי נושא בתוכו חיות אלוקית. גם כשהעולם נחרב, ה' שומר על הניצוץ הזה ומבטיח את המשכיותו.

בראשית פרק ז׳ פסוק ט״ז

(טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל־בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהַבָּאִים — זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר — בָּאוּ כְּפִי שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ אֱלֹהִים; וְה' סָגַר בַּעֲדוֹ (סָגַר אֶת הַתֵּבָה כְּנֶגְדּוֹ, כְּדֵי לְהָגֵן עָלָיו).

★ זהו הפסוק האחרון של שיעור היום, והוא חותם את שלב הכניסה לתיבה: כל מי שהיה צריך להיכנס — נכנס, "כאשר צוה אתו אלהים". ואז — "ויסגר ה' בעדו": ה' עצמו סוגר את התיבה.

★ שימו לב לשני השמות בפסוק אחד: "כאשר צוה אתו אלהים" — הציווי, במידת הדין; ו"ויסגר ה' בעדו" — ההגנה, במידת הרחמים. מבחוץ — הדין, המבול; מבפנים — הרחמים, ההגנה.

★ מטרת הפסוק: להראות שההצלה אינה רק פרי מעשיו של נח; ה' עצמו "סוגר את הדלת" ומבטיח את שלומו.

★ מילות מפתח: "וְהַבָּאִים" (אונקלוס: "וְעָלַיָּא", והנכנסים); "וַיִּסְגֹּר... בַּעֲדוֹ" — לפי רש"י: הגן עליו, סגר כנגדו (אונקלוס: "וַאֲגֵן יְיָ (בְּמֵימְרֵהּ) עֲלוֹהִי", והגן ה' במאמרו עליו).

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה לב) מסופר שאנשי הדור, כשראו את המים מתגברים, ביקשו לשבור את התיבה — והקב"ה הקיף אותה בדובים ובאריות, שהרגו בהם. וזה מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: "ויסגר ה' בעדו" — יש דברים שהאדם אינו יכול לעשות בעצמו. נח בנה, הכין, נכנס — אבל את הדלת סגר ה'. כשאנו עושים את כל מה שבידינו, ה' משלים את ההגנה. ובזה מסתיים שיעור היום: נח בתוך התיבה, מוגן ונעול — ובחוץ מתחיל המבול.

רש״י

וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ • הֵגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא שְׁבָרוּהָ, הִקִּיף הַתֵּבָה דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהֶם. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: סָגַר כְּנֶגְדּוֹ מִן הַמַּיִם. וְכֵן כָּל "בְּעַד" שֶׁבַּמִּקְרָא, לְשׁוֹן 'כְּנֶגֶד' הוּא: (בראשית כ) "בְּעַד כָּל־רֶחֶם", (מלכים ב ד) "בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ", (איוב ב) "עוֹר בְּעַד עוֹר", (תהלים ג) "מָגֵן בַּעֲדִי", (שמואל א יב) "הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ", כְּנֶגֶד עֲבָדֶיךָ.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שני פירושים.

★ הפירוש הראשון (מדרש): "הגן עליו שלא שברוה" — אנשי הדור ביקשו לשבור את התיבה (כפי שאיימו, רש"י בפסוק יג), וה' "הקיף התבה דובים ואריות, והיו הורגים בהם". "ויסגר" — במובן של הגנה, חומה סביב התיבה.

★ הפירוש השני (פשוטו של מקרא): "סגר כנגדו מן המים" — ה' סגר את פתח התיבה, שהיה בצידה (ו, טז), כך שהמים לא ייכנסו. ורש"י מבאר את המילה "בעדו": "כל 'בעד' שבמקרא — לשון 'כנגד' הוא", ומביא חמש דוגמאות: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם" (בראשית כ, יח) — כנגד כל רחם; "וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך" (מלכים ב ד, ד) — אצל האשה מאשת בני הנביאים; "עור בעד עור" (איוב ב, ד); "ואתה ה' מגן בעדי" (תהלים ג, ד); "התפלל בעד עבדיך" (שמואל א יב, יט) — "כנגד עבדיך", כלומר, לטובתם, בשבילם.

★ המסר ליום: "מגן בעדי" — ה' הוא "מגן כנגדנו": חומה בינינו לבין כל מה שמאיים מבחוץ. מי שנכנס אל "התיבה" — אל התורה והתפילה (כמבואר בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק א) — ה' עצמו סוגר בעדו ומגן עליו מכל "מבול".

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ה (המשך) — מ"וְהִנֵּה, זֶה לְעֻמַּת זֶה יֵשׁ", ועד "עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 280, והנה זלעו"ז יש... עד עמ' 280, המעלות.

יום שני, א' מרחשון — ב' דראש חודש מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ה. אתמול למדנו שנפש היהודי כלולה מעשר ספירות, כנגד עשר הספירות שלמעלה, וכוח הדיבור שבה הוא דוגמא לדיבור העליון — ל"מלכות" ול"שכינה". היום רבנו הזקן עובר לצד השני: "זה לעומת זה" — כנגד עשר הספירות של קדושה יש עשר ספירות של טומאה, ומהן באות נפשות האומות. ומכאן הוא מבאר את "גלות השכינה" בתוך הקליפות, ואת ההבדל העמוק בין האופן שבו הקליפות מקבלות חיות לבין האופן שבו ישראל מקבלים חיות.

★ על מבנה הדפוס בעמוד הזה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.

★ ראשי התיבות שבתיבה נפתחו בלשון המנוקדת. בתיבה כתוב "זלעו"ז" — ובלשון המנוקדת: "זֶה לְעֻמַּת זֶה". בתיבה כתוב "העו"ג" — ובלשון המנוקדת: "הָאֻמּוֹת". בתיבה כתוב "ע"י" — ובלשון המנוקדת: "עַל־יְדֵי". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת כפי שהיא בחוברת.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — "זה לעומת זה": כנגד עשר הספירות דקדושה — עשרה "כתרי דמסאבותא", ומהם נפשות האומות.
· תחנה ב' — ספר הגלגולים על הפסוק "אשר שלט האדם באדם לרע לו": זהו סוד גלות השכינה בתוך הקליפות.
· תחנה ג' — ולכן האומות שלטו על ישראל: השכינה מתלבשת בתוכן בבחינת גלות.
· תחנה ד' — "צריך ביאור רחב איך ומה — מכל מקום האמת כן הוא".
· תחנה ה' — אבל הקליפות יונקות רק מבחינת "אחוריים" דקדושה, "כמאן דשדי בתר כתפיה", ועל ידי צמצומים רבים — עד עושר וכבוד ותענוגים גשמיים.
· תחנה ו' — ישראל יונקים מבחינת "פנים העליונים" — "יאר ה' פניו אליך" — כל אחד לפי שורש נשמתו.

וְהִנֵּה, זֶה לְעֻמַּת זֶה, יֵשׁ עֲשָׂרָה כִּתְרֵי דִּמְסָאֲבוּתָא,

"והנה" — הפירוש בחוברת: כשם שבקדושה ישנן עשר הספירות ועשרה כוחות הנפש האלקית, כך גם "זה לעמת זה — עשה האלקים" (קהלת ז, יד), שכנגד כל ענין בקדושה ישנה דוגמה בצד הנגדי, ב"סטרא אחרא", "יש עשרה כתרי דמסאבותא" (הערה 35) — עשרה כתרים מן הטומאה, כשם שישנן עשר ספירות בקדושה.

★ "זה לעומת זה". הקב"ה ברא את העולם כך שלכל כוח של קדושה יש כוח מקביל בצד ההפכי. הסיבה: כדי שתהיה לאדם בחירה. אילו היה רק צד אחד, לא היה מה לבחור. לכן גם המבנה של "עשר ספירות" קיים פעמיים — פעם בקדושה, ופעם בטומאה.

★ "כתרי דמסאבותא". בארמית: "כתרים של טומאה". זו לשון הזוהר (חלק ג', דף מ"א ע"ב, ובעוד מקומות — כמצוין בהערה). בצד הקדושה הן נקראות "ספירות", ובצד ההפכי — "כתרים".

וּמֵהֶן נִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת הָאֻמּוֹת, גַּם־כֵּן כְּלוּלוֹת מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ מַמָּשׁ.

"ומהן נמשכות נפשות האמות" — מעשרת הכתרים של הטומאה באות נפשות אומות העולם. ולכן גם הן "כלולות מעשר בחינות אלו ממש" — גם בנפשם יש שכל ומדות, כמו המבנה של עשר.

★ ההבדל איננו במבנה, אלא במקור. אתמול למדנו שנפש היהודי כלולה מעשר ספירות דקדושה. היום רבנו הזקן אומר: גם נפשות האומות כלולות מעשר בחינות — "ממש". המבנה דומה; ההבדל הוא מאיזה צד הן באות — מן הקדושה, או מן "הסטרא אחרא".

★ ⚠ על הנוסח. בתיבה שבאמצע העמוד כתוב כאן "העו"ג" (= העובדי גלולים), ובלשון המנוקדת סביב התיבה — "הָאֻמּוֹת". אנו מעתיקים את הלשון המנוקדת.

וּמוּדַעַת זֹאת בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַגִּלְגּוּלִים עַל פָּסוּק: "אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ", שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה בְּתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת, לְהַחֲיוֹתָם וּלְהַשְׁלִיטָם בִּזְמַן הַגָּלוּת, אֲבָל הוּא "לְרַע לוֹ" וְכוּ'.

"ומודעת זאת בארץ" — הפירוש בחוברת: וידוע הדבר על פני תבל, "מה שכתוב בספר הגלגולים" (הערה 36: פרק ב') "על פסוק" (הערה 37: קהלת ח, ט) "אשר שלט האדם באדם לרע לו, שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות, להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות".

★ "אשר שלט האדם באדם". הפירוש בחוברת: זה משמעות "אשר שלט האדם באדם" — שאדם בליעל, שמהקליפה, שולט באדם שמהקדושה. "אבל הוא לרע לו וכו'" — כפי המוסבר ב"ספר הגלגולים" שם, שזה כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה.

★ "גלות השכינה". אתמול למדנו ש"שכינה" היא הדיבור העליון, המחיה את כל הנבראים. גם הקליפות צריכות חיות כדי להתקיים — ואין להן חיות משלהן. לכן השכינה כביכול "יורדת" ומתלבשת בתוכן, ומחיה אותן. זו "גלות": השכינה נמצאת במקום שאינו שלה, ונותנת כוח למי שמנגד לה.

★ "לרע לו". השליטה הזו נראית כניצחון של הצד ההפכי. אבל בסופו של דבר היא "לרע לו" — לרעת השולט. כי כל מטרת הירידה הזו היא לברר ולהוציא משם את ניצוצי הקדושה; וכשהניצוצות יוצאים — לקליפה לא נשאר דבר.

וְלָכֵן הָאֻמּוֹת הָיוּ שׁוֹלְטִין עַל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת נַפְשׁוֹת הָאֻמּוֹת מֵהַקְּלִפּוֹת אֲשֶׁר הַשְּׁכִינָה מִתְלַבֶּשֶׁת בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָם.

"ולכן האמות היו שולטין על ישראל, להיות נפשות האמות" — הפירוש בחוברת: באות "מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם" — כדי שהן תהיינה השולטות.

★ ההסבר הפנימי לשעבוד בגלות. מדוע בזמן הגלות האומות שולטות על ישראל? רבנו הזקן עונה: כי נפשותיהן באות מן הקליפות, ובתוך הקליפות מתלבשת השכינה — והיא מעניקה להן את הכוח לשלוט. כלומר, גם השליטה שלהן איננה כוח עצמאי; היא כוח שבא מן הקדושה, בגלות.

★ המסר: גם כשנראה שהצד ההפכי שולט — הכוח שלו בא מלמעלה, ולמטרה מסוימת: לברר את הניצוצות. אין לו כוח משל עצמו.

וְהִנֵּה, אַף שֶׁזֶּה צָרִיךְ בֵּאוּר רָחָב אֵיךְ וּמַה, מִכָּל־מָקוֹם הָאֱמֶת כֵּן הוּא.

הפירוש בחוברת: ורבנו הזקן מסכם: "והנה אף שזה" — אופן התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות — "צריך ביאור רחב איך ומה, מכל מקום האמת כן הוא".

★ "צריך ביאור רחב". רבנו הזקן אינו מפרט כאן איך בדיוק השכינה מתלבשת בקליפות ומה טיבה של ההתלבשות הזו. זה נושא עמוק שדורש הסבר ארוך. אבל לצורך האיגרת די לו לקבוע את העיקר: העובדה עצמה נכונה.

אֶלָּא שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵין הַקְּלִפּוֹת וְהָאֻמּוֹת יוֹנְקִים וּמְקַבְּלִים חַיּוּת אֶלָּא מֵהֶאָרָה הַנִּמְשֶׁכֶת לָהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם דִּקְדֻשָּׁה, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כְּתֵפֵיהּ,

"אלא שאף על פי כן" — אף שהשכינה מתלבשת בקליפות — "אין הקליפות והאמות יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושה, כמאן דשדי בתר כתפיה" — הפירוש בחוברת: כמי שמשליך אל מאחורי כתפו (כפי המוסבר ב"תניא" חלק א' פרק כ"ב).

★ "פנים" ו"אחוריים". כשאדם נותן דבר למי שהוא אוהב, הוא פונה אליו בפנים ונותן בשמחה, מתוך רצון. כשאדם נותן דבר שאינו רוצה בו — הוא זורק אותו מאחורי כתפו, בלי להסתכל, בלי שום חפץ. כך הקליפות: הן מקבלות חיות, אבל רק "מאחורי הכתף" — לא מתוך רצון ה' בהן, אלא כמו דבר שנזרק.

★ ⚠ על הנוסח. גם כאן, בתיבה כתוב "והעו"ג", ובלשון המנוקדת — "וְהָאֻמּוֹת".

וְאַף גַּם זֹאת עַל־יְדֵי צִמְצוּמִים וּמְסָכִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הֶאָרָה זוֹ בְּחָמְרִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, וּמַשְׁפַּעַת לָאֻמּוֹת עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְכָל תַּעֲנוּגִים גַּשְׁמִיִּים.

"ואף גם זאת" — הפירוש בחוברת: דבר זה עצמו — ההארה מבחינת האחוריים — בא "על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה, ומשפעת לאמות עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים".

★ "צמצומים ומסכים". "מסך" הוא מחיצה שמסתירה ומחלישה את האור. ההארה שמגיעה לקליפות עוברת דרך הרבה מחיצות כאלה — עד שהיא יורדת אל החומריות של העולם הזה.

★ עושר וכבוד. זה גם הסבר למה שנראה לפעמים בעולם: לאומות יש עושר, כבוד ותענוגים גשמיים בשפע. רבנו הזקן אומר: כל זה הוא רק הארה מן ה"אחוריים", שירדה דרך צמצומים רבים עד שנעשתה גשמית. זו חיות חיצונית, ולא פנימית.

מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן יִשְׂרָאֵל, יוֹנְקִים מִבְּחִינַת פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת:

"מה שאין כן ישראל, יונקים" — הפירוש בחוברת: יונקים חיותם — "מבחינת פנים העליונים" — מהפנימיות של הקדוש־ברוך־הוא, "כמו שכתוב" (הערה 38: נשא ו, כה) "יאר ה' פניו אליך, כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות".

★ "יאר ה' פניו אליך". זה פסוק מברכת כהנים. הברכה היא שה' יאיר אלינו את "פניו" — כלומר את הפנימיות שלו. זה בדיוק ההפך מ"אחוריים": ה' פונה אל היהודי בפנים, מתוך אהבה ורצון.

★ "כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו". כל יהודי מקבל מן הפנים העליונים לפי המקום שממנו באה נשמתו — ויש נשמות שמקורן גבוה מאוד, "עד רום המעלות" — עד המדרגות הגבוהות ביותר.

★ המסר: ליהודי יש קשר ישיר אל הפנימיות של ה'. החיות שלו איננה "שאריות" שנזרקו מאחורי הכתף, אלא אור פנים — מתוך אהבה.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· זה לעומת זה: כנגד עשר הספירות דקדושה יש עשרה "כתרי דמסאבותא" — ומהם נפשות האומות, הכלולות גם הן מעשר בחינות.
· "אשר שלט האדם באדם": ספר הגלגולים מסביר שזהו סוד גלות השכינה בתוך הקליפות — להחיותן ולהשליטן בזמן הגלות.
· "לרע לו": השליטה הזו היא לרעת השולט — כי מטרתה לברר את ניצוצי הקדושה מן הקליפה.
· שליטת האומות: נפשות האומות באות מן הקליפות שבהן השכינה מתלבשת בגלות — ולכן הן שלטו על ישראל.
· "צריך ביאור רחב": איך ומה — צריך הסבר ארוך; אבל האמת כן הוא.
· אחוריים: הקליפות יונקות רק מבחינת "אחוריים" דקדושה, "כמאן דשדי בתר כתפיה", ודרך צמצומים ומסכים רבים — עד עושר וכבוד ותענוגים גשמיים.
· פנים: ישראל יונקים מבחינת "פנים העליונים" — "יאר ה' פניו אליך" — כל אחד לפי שורש נשמתו.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

הקליפות מקבלות חיות רק "מאחורי הכתף", ויהודי מקבל חיות מן הפנים — ולכן גם כשנראה שהצד ההפכי שולט, השליטה שלו היא רק כדי שהניצוצות יתבררו.

★ הקשר לזמן — ראש חודש מרחשון, שבוע פרשת נח:

היום ב' דראש חודש מרחשון, החודש הראשון שאחרי חודש תשרי. אחרי החגים, היהודי יוצא מן ה"פנים" של תשרי אל החיים הרגילים, אל עולם שבו הקליפות נראות חזקות. השיעור של היום מזכיר: הכוח של הצד ההפכי הוא רק "אחוריים", והכוח של יהודי הוא "פנים". וברשומת "היום יום" של היום (א' חשון) מובא בשם אדמו"ר הרש"ב שמאז "לך לך" התחיל "סוד הבירורים", והאדם הולך למסעיו אל המקום שבו מחכים לו הניצוצות שצריכים להתברר על ידו. זה בדיוק מה שלמדנו היום בשם ספר הגלגולים — שכל הירידה הזו היא "כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה".

★ ומחר, ב' מרחשון: רבנו הזקן חוזר לנושא שבו פתח את האיגרת: "ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל, נחזור לענין ראשון, בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז, והיינו במילי דעלמא, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים..." — למה כעס על דברי העולם הוא כמו עבודה זרה.

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום שני, א' מרחשון, ב' דראש חודש מרחשון.

בפרק הקודם למדנו על "אחות זקוקה": יבמה נחשבת כמעט כאשתו של היבם, ולכן אחותה אסורה עליו. היום, בפרק החותם את הלכות יבום וחליצה, הרמב"ם מיישם את הכללים האלה על מצבי ספק. מה עושים כשלא ידוע מי היא אשת המת, או מי הוא אחיו של המת? הפתרון החוזר בכל הפרק הוא סדר הפעולות: קודם חליצה, ורק אחר כך יבום. כך, "ממה נפשך" (מכל צד שנבחר), אף אחד אינו עובר על איסור.

מבנה הפרק:
- הלכות א-ג: קידושי ספק: מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו, ומת.
- הלכות ד-ה: ולדות שנתערבו: בני הזקנה ובני כלתה.
- הלכות ו-ח: אשה שלא המתינה שלושה חודשים ונישאה, וילדה בן שאין ידוע מי אביו.
- הלכה ט: אשה ששמעה שבעלה מת ונישאה, ובעלה חזר.
- הלכות י-יא: חמש נשים שבניהן נתערבו: איך מתירים את כולן.
- הלכות יב-יג: הכלל המסכם לכל הספקות, וחתימת הלכות יבום וחליצה.

בפרק זה אין השגות הראב"ד, ואין "הפניות לשיחות קודש".

א. מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ (=כגון שאמר לשתי אחיות: הרי אחת מכן מקודשת לי, וקיבלה אחת כסף הקידושין עבור חברתה, או שאמר המקדש לאבי הבנות: אחת מבנותיך מקודשת לי, וקיבל האב את קידושיה), וָמֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד - חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן (=אינו יכול לייבם רק את אחת מהן שמא אינה אשת המת, אלא אחותה, ולחלוץ לאחת ולייבם את השנייה אינו יכול, מאחר שהחליצה אוסרת עליו להתחתן עם אחיות האישה הנחלצת), כְּדֵי לְהַתִּירָן לַאֲחֵרִים. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי אַחִין - אֶחָד חוֹלֵץ לְאַחַת מֵהֶן בַּתְּחִלָּה, וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם לַשְּׁנִיָּה עַל כָּל פָּנִים: [=ממה נפשך] אִם זוֹ הִיא שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו, הֲרֵי יִבֵּם אוֹתָהּ; וְאִם אֵינָהּ אֵשֶׁת אָחִיו, הֲרֵי נָשָׂא אִשָּׁה מִשְּׁאָר הַנָּשִׁים, וַאֲחוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אָחִיו, כְּבָר נֶחְלְצָה (=ומותר להתחתן עם אחיותיה של האישה שאחיו חלץ לה). אֲבָל לֹא יְיַבֵּם הָאַחַת תְּחִלָּה - שֶׁמָּא הָאַחֶרֶת הִיא אֵשֶׁת אָחִיו, וְנִמְצָא שֶׁנָּשָׂא קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ; קָדְמוּ שְׁנֵי הָאַחִים וְכָנְסוּ שְׁתֵּי הַיְבָמוֹת (=ללא שבדקו קודם לכן בבית הדין מהי ההלכה) - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם (=מאחר וכל אחד מהם יכול לטעון שייבם את אישה הראויה לייבום, ואפילו אם הראשון ייבם כשהיה אסור לו (מאחר וייבם את האישה השנייה ולא את אשת המת, והדין שאחיות האישה הזקוקה לייבום אסורות על אחי המת) ברגע שאחיו ייבם את הראויה לייבום – האחות הותרה לו. אבל במקרה ששאלו את בית הדין (ואמרו להם שאסור) ועשו זאת בכל אופן – יצטרכו להתגרש).

קידש אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו.
הדין המעשי: אדם קידש אחת משתי אחיות, ולא ידוע איזו מהן. הוא מת בלי ילדים.
- אם יש לו אח אחד - הוא חולץ לשתיהן, וכך שתיהן מותרות להינשא לאחרים.
- אם יש לו שני אחים - אחד חולץ קודם לאחת מהן, ואחר כך השני מייבם את השנייה.
- אבל אסור לייבם קודם, לפני החליצה.
- ואם שני האחים קדמו ונשאו את שתי היבמות (בלי לשאול) - אין מוציאים אותן מהם.
ההיגיון:
- אח יחיד אינו יכול לייבם אף אחת: שמא היא אינה אשת המת, אלא אחותה, ואז הוא נושא את "אחות זקוקתו". וגם אינו יכול לחלוץ לאחת ולייבם את השנייה, כי החליצה אוסרת עליו את אחיות החלוצה. לכן נשאר רק דבר אחד: חליצה לשתיהן.
- בשני אחים, הסדר פותר את הבעיה "ממה נפשך": אם השנייה היא אשת המת - האח השני קיים מצוות יבום. ואם לא - היא סתם אשה מותרת, כי אחותה (אשת המת האמיתית) כבר נחלצה, והזיקה הסתלקה.
- אילו ייבם קודם, ייתכן שהאחרת היא אשת אחיו, ואז מי שנשא הוא "קרובת זקוקתו".
- "רמב"ם לעם" מסביר למה אין מוציאים כשקדמו ונשאו: כל אחד יכול לטעון שהוא נשא את הראויה. וגם אם הראשון נשא את האסורה, ברגע שאחיו ייבם את אשת המת, הזיקה הסתלקה והאחות הותרה לו. אבל אם שאלו את בית הדין, נאמר להם שאסור, ועשו בכל זאת - הם צריכים להתגרש.
מונחים: "זְקוּקָתוֹ" - האשה שזקוקה לו ליבום. "קְרוֹבַת זְקוּקָתוֹ" - קרובה שלה (כאן: אחותה), שאסורה עליו כמו אחות אשתו. "קָדְמוּ" - עשו מעשה בלי לשאול קודם.

ב. שְׁנַיִם [=שאינם אחים] שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת (=אסורים לייבם מחשש שייבם בטעות לאחות של האיששה שזקוק לייבם שאסורה עליו), זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶן - לָזֶה אָח וְלָזֶה אָח - זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן (=כדי להתיר את יבמתו לאחרים), וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. לָזֶה אָח אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם - הַיְחִידִי, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן בַּתְּחִלָּה (=להסיר את זיקת האחים ממנה (באם היא יבמתו)); וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ רִאשׁוֹן (=ואפילו שאינה יבמתו - מותר, מאחר שאחיו חלץ לאחותה (והותרה מצד האיסור להתחתן עם אחיות האישה החייבת בייבום), אבל לייבם לפני שאחיו חלץ לשנייה אסור, מחשש שהאחות השנייה היא אשת המת וזו שייבם היא אחות האישה הזקוקה לייבום שאסורה עליו. וכן אסור לאח שחלץ לייבם את השנייה היות והיא 'אחות חלוצתו'), וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם. [את השנייה] וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ - אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֹּהֲנִים; שֶׁהַחֲלִיצָה שֶׁחָלַץ הַיְחִידִי, מִסָּפֵק חָלַץ; וְהַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּבִסְפֵק חֲלוּצָה לֹא גָזְרוּ (=וכל אחד מהם יכול לטעון שהאחות שייבם לא הייתה אשת המת ומותרת לו (והחליצה שעשה לה ה'אח היחיד' הייתה חסרת משמעות ולכן אפילו אם הם כהנים אין בזה איסור). כפי שהתבאר בהלכה הקודמת הדבר מותר רק בדיעבד (שעשו זאת ללא ששאלו את בית הדין), אך אם שואלים הדבר אסור מאחר שגם ספק של איסור חכמים אסור לכתחילה).

שני אנשים שקידשו שתי אחיות, וכל אחד אינו יודע את מי.
הדין המעשי: שני אנשים שאינם אחים קידשו שתי אחיות. כל אחד מהם אינו יודע איזו מהן קידש. שניהם מתו בלי ילדים.
- לכל אחד מהם אח אחד - כל אח חולץ לשתיהן.
- לאחד אח יחיד, ולשני שני אחים - האח היחיד חולץ לשתיהן קודם. אחר כך, מבין שני האחים, אחד חולץ (לאחת), והשני מייבם את השנייה.
- ואם קדמו ונשאו - אין מוציאים אותן מהם, ואפילו הם כהנים.
ההיגיון:
- כל אח אינו יודע מי היא יבמתו, ולכן אינו יכול לייבם: שמא ייבם את אחותה, שהיא "אחות זקוקתו". חליצה לשתיהן פותרת את הספק ומתירה את יבמתו לאחרים.
- האח היחיד חולץ קודם, כדי להסיר את זיקת משפחתו מן היבמה שלו, תהיה מי שתהיה.
- אחר כך, אצל שני האחים, חוזר הסדר של הלכה א: אחד חולץ, ואז השני מייבם "ממה נפשך". "רמב"ם לעם" מוסיף: האח שחלץ אינו יכול לייבם את השנייה, כי היא "אחות חלוצתו".
- למה אין מוציאים גם מכהנים? כהן אסור בחלוצה, אבל רק מדברי סופרים. כאן החליצה של האח היחיד הייתה חליצת ספק: ייתכן שהאשה שהכהן נשא כלל לא הייתה יבמתו של היחיד, וחליצתו לה "חסרת משמעות". ובספק חלוצה חכמים לא גזרו. אבל, כמו בהלכה א, זה רק בדיעבד. מי ששואל לכתחילה - אסור.
⚠ בהערת "רמב"ם לעם" (ו) כתוב "האיששה" (בשתי ש'). הכוונה "האישה". הועתק כלשון הסריקה.
⚠ במהדורה התוספת "[את השנייה]" מודפסת אחרי הנקודה שאחרי "מיבם". היא מתייחסת ל"מיבם". הועתק כסדר הדפוס.
מונחים: "הַיְחִידִי" - האח היחיד של אחד המתים. "סְפֵק חֲלוּצָה" - אשה שאולי נחלצה ואולי לא. "לֹא גָזְרוּ" - חכמים לא הרחיבו את האיסור למקרה כזה.

ג. הָיוּ לָזֶה שְׁנֵי אַחִים וְלָזֶה שְׁנֵי אַחִים - אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת; וְאַחַר כָּךְ הָאָח הַשֵּׁנִי שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, וְהָאָח הַשֵּׁנִי שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה (='של זה' = של המת השני שאינו אחיו. ומותרת 'ממה נפשך': אם היא יבמתו – עשה כראוי, ואינה 'חלוצת אחיו', מאחר שאחיו חלץ רק את אחותה. ואם אינה יבמתו, מותרת לו ככל הנשים (לאחר שנחלצה מיבמה, ואינה אסורה בגלל שהיא אחות זקוקתו מאחר ואחיו חלץ את אחותה היבמה וזיקת הייבום פקעה. במקרה ששני האחים יחלצו – אחיות האישה שנחלצה יהיו אסורות על שאר האחים באיסור של 'אחות חלוצתו'.). קָדְמוּ שְׁנֵי אַחִים וְחָלְצוּ לִשְׁתֵּיהֶן - לֹא יְיַבְּמוּ שְׁנֵי הָאַחִים הָאֲחֵרִים (=מאחר וכל אחת מהן היא אחות של זקוקתו (=האישה שצריך לייבם מספק.); אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ בַּתְּחִלָּה, וְאָחִיו מְיַבֵּם לַשְּׁנִיָּה (=אם יבמתו היא – עשה כראוי, ואם לא – כבר אינה אחות זקוקתו, מאחר שאחיו כבר חלץ לאחותה ופקעה זיקתו, ואינה אסורה לזרים מחשש שהיא אשת המת השני היות ונחלצה על ידי אחי המת השני). וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן (=התבאר בהלכה הקודמת).

לכל אחד מן המתים שני אחים: חליצה "מוצלבת".
הדין המעשי: אותו מקרה כמו בהלכה ב, אבל לכל אחד מן המתים יש שני אחים.
- אחיו של המת הראשון חולץ לאחת האחיות, ואחיו של המת השני חולץ לאחות האחרת.
- אחר כך האח השני של כל משפחה מייבם את האשה שאחיו של המת האחר חלץ לה.
- אבל אם שני האחים של משפחה אחת קדמו וחלצו לשתי האחיות - שני האחים של המשפחה האחרת אינם יכולים לייבם את שתיהן. אחד מהם חולץ קודם, ואחיו מייבם את השנייה.
- ואם קדמו ונשאו - אין מוציאים אותן מהם.
ההיגיון:
- "רמב"ם לעם" מבאר "ממה נפשך": אם האשה היא יבמתו - הוא קיים מצוות יבום, והיא אינה "חלוצת אחיו", כי אחיו חלץ רק לאחותה. ואם אינה יבמתו - היא כבר נחלצה מן היבם שלה, וגם אינה "אחות זקוקתו", כי אחיו חלץ לאחותה והזיקה פקעה. כך היא מותרת לו כמו כל אשה.
- כששני אחים ממשפחה אחת חלצו לשתיהן, כל אחת מהאחיות היא, לגבי האחים של המשפחה האחרת, "אחות זקוקתו": אחת מן השתיים זקוקה להם, ולא ידוע איזו. לכן שוב צריך את הסדר הקבוע: קודם חליצה, ואז יבום. ואחרי החליצה, השנייה כבר אינה "אחות זקוקתו".
⚠ בהערות "רמב"ם לעם" (יא) ו(יב) נפתח סוגר שאינו נסגר בדפוס. הועתק כלשון הסריקה.
מונחים: "חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה" - האשה שאחיו של המת האחר חלץ לה. "אֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ" - אחות של אשה שחלץ לה; אסורה עליו כמו אחות גרושתו.

ד. הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ בָּנִים, וְהָיוּ לְכַלָּתָהּ בָּנִים, וְנִתְעַבְּרָה הָאִשָּׁה וְנִתְעַבְּרָה כַּלָּתָהּ, וְיָלְדוּ שְׁתֵּיהֶן בְּמַחֲבוֹאָה אַחַת, וְנִתְעָרְבוּ שְׁנֵי הַיְלָדִים, וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וָמֵתוּ (=ללא בנים, וזקוקות ליבום) - כֵּיצַד הֵן נִתָּרוֹת? בְּנֵי הַכַּלָּה חוֹלְצִין לִשְׁתֵּיהֶן תְּחִלָּה, וְלֹא מְיַבְּמִין - שֶׁכָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן סָפֵק שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָחִיו [=בן הכלה] וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת לוֹ, סָפֵק שֶׁהִיא אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו (=בן האישה הזקנה, והמת הוא אח של אביהם, ואשתו דודתם) וְהִיא עֶרְוָה עָלָיו. אֲבָל בְּנֵי הַזְּקֵנָה, אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין: שֶׁאִם הִיא זוֹ אֵשֶׁת אָחִיו (=צריך לייבמה (אחרי שיחלוץ לה בן הכלה, כמבואר בסמוך)), הֲרֵי יִבְּמָהּ; וְאִם הִיא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו, מֻתֶּרֶת הִיא לוֹ - שֶׁכְּבָר נֶחְלְצָה (=מבן הכלה, ומותרת לזר, אבל לפני שיחלוץ לה בן הכלה - אסורה לבני הזקנה, מחשש שהיא אשת האח של בני הכלה, ואסורה לאחרים עד שתחלוץ).

ולדות שנתערבו: בן הזקנה ובן כלתה.
הדין המעשי: לאשה זקנה היו בנים, ולכלתה (אשת בנה) היו בנים. שתיהן נתעברו וילדו באותו מקום מוסתר, ושני התינוקות התערבו. הם גדלו, נשאו נשים ומתו בלי ילדים. מה דין האלמנות?
- בני הכלה חולצים לשתיהן קודם, ואינם מייבמים.
- אחר כך בני הזקנה יכולים לחלוץ או לייבם.
ההיגיון:
- אחד מן המתים הוא בן הזקנה, והשני בן הכלה. כלומר, אחד מהם הוא אחיו של בעל הכלה, ושני הוא נכדו של אותו אדם.
- לגבי בן הכלה: כל אלמנה היא אולי אשת אחיו (מותרת ליבום), ואולי אשת דודו, אחי אביו (ערוה). מספק אסור לו לייבם, אבל צריך לחלוץ.
- לגבי בן הזקנה: כל אלמנה היא אולי אשת אחיו (יבום רגיל), ואולי אשת בן אחיו, כלומר אשת אחיינו. אשת אחיין אינה ערוה, והיא מותרת לו. לכן הוא יכול לייבם בכל מקרה, אחרי שבני הכלה חלצו לה. אם היא אשת אחיו - הוא קיים יבום. ואם היא אשת אחיינו - היא כבר נחלצה מבן הכלה, ומותרת לו כמו לכל זר.
- "רמב"ם לעם" מדגיש את הסדר: לפני שבן הכלה חולץ, האלמנה אסורה גם על בני הזקנה. שמא היא אשת אחיהם של בני הכלה, ואשה כזו אסורה לכל אדם עד שתחלוץ.
מונחים: "כַּלָּתָהּ" - אשת בנה. "מַחֲבוֹאָה" - מקום מסתור. "הַתַּעֲרוֹבוֹת" - התינוקות שהתערבו ואין יודעים מי הוא מי. "אֲחִי אָבִיו" - דודו; אשת דודו היא ערוה.

ה. מֵתוּ הַבָּנִים הַיְדוּעִים [=הוודאיים] שֶׁל זְקֵנָה וְשֶׁל כַּלָּתָהּ, וַהֲרֵי בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת קַיָּמִין - בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת לִנְשֵׁי בְּנֵי הַזְּקֵנָה, חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין; שֶׁהִיא סְפֵק אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו (=שמא הם בני הכלה), שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו. וְלִנְשֵׁי בְּנֵי הַכַּלָּה - אֶחָד חוֹלֵץ בַּתְּחִלָּה, וְאֶחָד מְיַבֵּם עַל כָּל פָּנִים: אִם בֶּן הַכַּלָּה הוּא זֶה שֶׁחָלַץ תְּחִלָּה, הֲרֵי חָלַץ אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַשֵּׁנִי מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת הוּא בֶּן הַזְּקֵנָה, וּמֻתָּר לוֹ לִשָׂא אֵשֶׁת בֶּן אָחִיו אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה מִיבָמָהּ; וְאִם זֶה שֶׁחָלַץ תְּחִלָּה הוּא בֶּן הַזְּקֵנָה, הֲרֵי חָלַץ לְאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו וְלֹא עָשָׂה כְּלוּם, וְהַשֵּׁנִי מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת הוּא בֶּן הַכַּלָּה, וַהֲרֵי יִבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו (=אבל לייבם מלכתחילה - אסור, שמא היא אשת בן אחיו, ואסורה לזר עד שתחלוץ).

המקרה ההפוך: מתו הבנים הוודאיים, והתערובות חיים.
הדין המעשי: הפעם מתו הבנים הידועים של הזקנה ושל כלתה, ושני הילדים שהתערבו חיים.
- לאלמנות בני הזקנה - בני התערובות חולצים ואינם מייבמים.
- לאלמנות בני הכלה - אחד מבני התערובות חולץ קודם, והשני מייבם, בכל מקרה.
ההיגיון:
- אלמנת בן הזקנה: אולי בן התערובות הוא בן הכלה, ואז המת הוא דודו, ואשתו ערוה עליו. לכן אסור לו לייבם, אבל חליצה צריך.
- אלמנת בן הכלה: הרמב"ם מראה "ממה נפשך". אם הראשון שחלץ הוא בן הכלה - הוא חלץ לאשת אחיו, כראוי. והשני הוא בן הזקנה, שמותר לשאת את אשת אחיינו אחרי שנחלצה. ואם הראשון שחלץ הוא בן הזקנה - חליצתו "לא עשתה כלום" (היא אשת אחיינו, ואינה זקוקה לו). אבל אז השני הוא בן הכלה, והוא ייבם את אשת אחיו. בשני המקרים הכול כשר.
- "רמב"ם לעם" מזהיר שוב: לייבם לפני החליצה אסור. שמא המייבם הוא בן הזקנה, ואשת אחיינו עוד לא נחלצה מן היבם שלה, ואסורה לכל זר.
מונחים: "הַבָּנִים הַיְדוּעִים" - הבנים שאין ספק מי אמם. "לֹא עָשָׂה כְּלוּם" - החליצה לא הייתה בעלת תוקף, אבל גם לא הזיקה.

ו. מִי שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר [מיתת] בַּעֲלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים (=שהתגרשה או התאלמנה, ומן הדין הייתה צריכה להמתין שלושה חדשים עד שתינשא לאחר, כדי שייוודע אם היא מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני - ולא שהתה), וְנִשֵׂאת וְיָלְדָה (=בחודש השביעי לנישואיה), וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, וְהָיוּ לָהּ בָּנִים מִן הָרִאשׁוֹן וּמִן הַשֵּׁנִי - אִם מֵת זֶה הַבֵּן הַסָּפֵק - בְּנֵי הָרִאשׁוֹן וּבְנֵי הָאַחֲרוֹן חוֹלְצִין (=שמא אשת אחיהם מן האב היא וזקוקה להם) לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא מְיַבְּמִין; שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן שֶׁיָּבוֹא לְיַבֵּם, שֶׁמָּא אֵינוֹ אָחִיו מֵאָבִיו; וַהֲרֵי הוּא אָחִיו מֵאִמּוֹ בְּוַדַּאי, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ אֲסוּרָה עַל הָאָדָם לְעוֹלָם מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְכֵן זֶה הַבֵּן הַסָּפֵק - חוֹלֵץ לִנְשׁוֹתֵיהֶן (=של הבנים הוודאיים, שמא נשותיהם של אחים מן האב הן) וְלֹא מְיַבֵּם (=כי אולי הן של אחים מן האם בלבד, ואסורות עליו משום ערווה).

בן תשעה לראשון, או בן שבעה לשני?
הדין המעשי: אשה התגרשה או התאלמנה, ולא המתינה שלושה חודשים לפני שנישאה שוב. היא ילדה בחודש השביעי לנישואיה השניים, ולא ידוע אם הילד הוא "בן תשעה" מן הבעל הראשון או "בן שבעה" מן הבעל השני. יש לה גם בנים ודאיים מן הראשון ומן השני.
- אם מת הבן הספק בלי ילדים - בני הראשון ובני השני חולצים לאשתו, ואינם מייבמים.
- וכן אם מתו הבנים הוודאיים - הבן הספק חולץ לנשותיהם, ואינו מייבם.
ההיגיון:
- יבום חל רק בין אחים מן האב. אחים מן האם בלבד אינם מייבמים, ואשת אח מן האם היא ערוה גמורה, אסורה לעולם.
- הבן הספק הוא אחיו מן האם של כל הבנים, בוודאות. אבל לא ידוע מי אביו. לכן לגבי כל אח, ייתכן שהוא גם אחיו מן האב (ואז יש זיקה ליבום), וייתכן שהוא רק אחיו מן האם (ואז אשתו ערוה).
- מספק זיקה צריך חליצה. מספק ערוה אסור לייבם.
- "רמב"ם לעם" מסביר את הדין הבסיסי: אשה צריכה להמתין שלושה חודשים לפני נישואין שניים, כדי שיהיה ברור אם היא כבר מעוברת מן הראשון, וכך יובחן "זרעו של ראשון" מ"זרעו של שני". כאן היא לא המתינה, ומכך נוצר הספק.
⚠ בסריקה כתוב "שָׁהָת" (בקמץ תחת ה', ובלי סיום). הצורה הרגילה היא "שָׁהֲתָה". הועתק כלשון הסריקה.
מונחים: "בֶּן תִּשְׁעָה" / "בֶּן שִׁבְעָה" - תינוק שנולד אחרי תשעה חודשי הריון, או אחרי שבעה. "אָחִיו מֵאָבִיו" - אח מאותו אב; רק הוא מייבם. "אָחִיו מֵאִמּוֹ" - אח מאותה אם בלבד.

ז. הָיָה בֵּן לָרִאשׁוֹן וּבֵן לַשֵּׁנִי, שֶׁלֹּא מֵאִשָּׁה זוֹ שֶׁנִּשֵׂאת בְּתוֹךְ זְמַן [=ג' חודשים], וּמֵת אֶחָד מֵהֶן - הֲרֵי זֶה הַבֵּן הַסָּפֵק חוֹלֵץ לְאֵשֶׁת זֶה שֶׁמֵּת אוֹ מְיַבֵּם; שֶׁאִם אָחִיו מֵאָבִיו הוּא, הֲרֵי יִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ; וְאִם אֵינוֹ אָחִיו מֵאָבִיו - הֲרֵי אֵין בֵּינֵיהֶן אַחֲוָה [=קשר אחים] כְּלָל (=שאינם אחים מן האם), לְפִיכָךְ מֻתָּר לוֹ לִשָׂא אֶת אִשְׁתּוֹ (=ומדובר שלא היו אחים אחרים נוספים מהבעל הראשון, כי אם יש אחים ודאיים אחרים, הרי היא זקוקה להם ואסור לה להינשא לזר בלי חליצה, וה"בן הספק" הזה יהיה אסור בה משום "חלוצת אחיו").

הבנים הוודאיים אינם מאותה אם.
הדין המעשי: לבעל הראשון ולבעל השני יש בנים מנשים אחרות (לא מן האשה שנישאה בתוך שלושה חודשים). אחד מן הבנים האלה מת בלי ילדים. הבן הספק יכול לבחור: לחלוץ לאלמנה, או לייבם אותה.
ההיגיון: כאן אין חשש ערוה. אם הבן הספק הוא אחיו מן האב של המת - הוא מייבם את אשת אחיו, כדין. ואם לא - אין ביניהם שום קשר משפחתי, כי גם אמם אינה אחת. אז האלמנה היא אשה זרה לגמרי, ומותר לו לשאת אותה. "ממה נפשך" - אין כאן איסור.
- "רמב"ם לעם" מסייג: מדובר כשאין למת אחים ודאיים נוספים מאביו. אם יש, האלמנה זקוקה להם, והבן הספק אינו יכול פשוט לשאת אותה. ואם הם יחלצו לה, היא תיאסר על הבן הספק משום "חלוצת אחיו".
מונחים: "אַחֲוָה" - קשר של אחים. "חֲלוּצַת אָחִיו" - אשה שאחיו חלץ לה; אסורה עליו.

ח. מֵת הַבֵּן הַסָּפֵק - אֶחָד מִשְּׁנֵי הַבָּנִים הַוַּדָּאִין (=שאינם מאישה זו, ואינם אחים מהאם) חוֹלֵץ לְאִשְׁתּוֹ תְּחִלָּה, וְהַשֵּׁנִי מְיַבֵּם עַל כָּל פָּנִים: אִם אָחִיו הוּא, הֲרֵי יִבֵּם אֶת אִשְׁתּוֹ; וְאִם אֵינוֹ אָחִיו וּבֶן הָאָב הָאַחֵר הוּא, הֲרֵי [כבר] נֶחְלְצָה מֵאֲחִי בַּעֲלָהּ (=אבל אסור לאחד מהם לייבם לפני החליצה, כי אולי אשת בן הבעל השני היא וזקוקה לבן הבעל ההוא ליבום, וכשלא חלצה ממנו אסורה לזר).

מת הבן הספק: שוב "קודם חליצה, אחר כך יבום".
הדין המעשי: במקרה של הלכה ז, אם מת הבן הספק בלי ילדים: אחד משני הבנים הוודאיים (בן הראשון או בן השני, שאינם מאותה אם) חולץ לאשתו קודם, והשני מייבם אותה.
ההיגיון: אחד מן השניים הוא בוודאי אחיו מן האב של הבן הספק, אבל לא ידוע מי. אם המייבם הוא אחיו - הוא קיים יבום. ואם לא - האח האמיתי כבר חלץ לה, והיא מותרת לכל אדם, ובכלל זה לו.
- "רמב"ם לעם" מסביר למה לא לייבם קודם: אולי היא אשת בן הבעל האחר, והיא זקוקה ליבום לאותו בן. כל זמן שלא חלצה ממנו, היא אסורה לזר.
מונחים: "הַבָּנִים הַוַּדָּאִין" - הבנים שאביהם ידוע בוודאות. "אֲחִי בַּעֲלָהּ" - אחיו של בעלה המת, היבם.

ט. מִי שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְשָׁמְעָה שֶׁמֵּת וְנִשֵׂאת, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן (=ומן הדין עליה להתגרש מזה ומזה בגט, ואסורה על שניהם לעולם), וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶן, לָזֶה אַחִים וְלָזֶה אַחִים - אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה, חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין (=אחיו של ראשון חולץ לה מן התורה, שהרי היא אשת אחיו, ואסור לו לייבמה משום קנס חכמים, שלא דקדקה היטב ולא בדקה אחרי השמועה שבעלה מת לדעת האם היא נכונה או לא, והשני חולץ לה מדרבנן בלבד, כי מן התורה אינה זקוקה לו כלל, שהרי לא הייתה אשתו של אחיו, כי אם אשתו של הבעל הראשון היא, אלא שחכמים החמירו להצריכה גט מבעלה השני, שלא יאמרו: אשת איש יוצאה בלא גט, ומאותו טעם החמירו עליה להצריכה חליצה, שלא יאמרו: יבמה נשאת לזר בלא חליצה).

אשה שנישאה על פי שמועה, ובעלה חזר.
הדין המעשי: בעלה של אשה נסע למדינה אחרת. היא שמעה שהוא מת, ונישאה לאחר. אחר כך הבעל הראשון חזר. מן הדין היא צריכה גט משניהם, ואסורה על שניהם לעולם. אחר כך מתו שני הבעלים בלי ילדים, ולכל אחד יש אחים. האחים של שניהם חולצים, ואינם מייבמים.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מבאר שהחליצות שונות זו מזו:
- אחי הבעל הראשון - חולץ מן התורה, כי היא באמת אשת אחיו. אבל יבום אסור עליו, משום קנס חכמים: היא לא בדקה היטב אם השמועה נכונה לפני שנישאה.
- אחי הבעל השני - מן התורה אין לה זיקה אליו בכלל, כי היא מעולם לא הייתה אשת אחיו באמת (היא הייתה אשת הבעל הראשון). אבל חכמים החמירו: כמו שהצריכו לה גט מן השני, שלא יאמרו "אשת איש יוצאה בלא גט", כך הצריכו לה חליצה, שלא יאמרו "יבמה נישאת לזר בלא חליצה".
מונחים: "קְנָס" - עונש של חכמים, כדי שאנשים יקפידו. "מַרְאִית עַיִן" (הרעיון שמאחורי "שלא יאמרו") - חשש שאנשים יראו מעשה ויסיקו ממנו מסקנה הלכתית שגויה.

י. חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁהָיָה לְכָל אַחַת מֵהֶן בֵּן יָדוּעַ, [=ודאי] וְנִתְעַבְּרוּ חֲמִשְׁתָּן וְיָלְדוּ כְּאַחַת בְּמַחֲבוֹאָה, וְנִתְעָרְבוּ הַוְּלָדוֹת וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרֹבֶת, וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וּמֵתוּ הַחֲמִשָּׁה הָאֲנָשִׁים, [=בני התערובת] וְנָפְלוּ חָמֵשׁ הַנָּשִׁים לִפְנֵי הַחֲמִשָּׁה הַבָּנִים הַוַּדָּאִין, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ אֵיזוֹ הִיא אֵשֶׁת אָחִיו - כֵּיצַד תַּקָּנָתָן? אַרְבָּעָה מֵהֶן חוֹלְצִין לְאַחַת תְּחִלָּה (=שכל אחד חייב לחלוץ לה מספק, שמא אשת אחיו היא), וְהַחֲמִישִׁי יִשָׂא זוֹ שֶׁנֶּחְלְצָה אַרְבַּע חֲלִיצוֹת עַל כָּל פָּנִים.

חמש נשים שבניהן נתערבו.
הדין המעשי: לחמש נשים היה לכל אחת בן ודאי. כולן נתעברו שוב וילדו יחד במקום מוסתר, והתינוקות התערבו. הם גדלו, נשאו נשים ומתו בלי ילדים. חמש האלמנות נופלות ליבום לפני חמשת הבנים הוודאיים, ואף אחד מהם אינו יודע מי היא אשת אחיו. התקנה: ארבעה מהם חולצים לאחת האלמנות קודם, והחמישי נושא אותה.
ההיגיון: כל אחד מן הבנים הוודאיים הוא אח של אחד המתים, ולכל אלמנה יש בדיוק יבם אחד מתוך החמישה. ייבום בלי חליצה אינו אפשרי, כי לגבי ארבעה מהם היא אשה זרה שזקוקה לאחר. לכן ארבעה חולצים (כל אחד מספק, שמא היא אשת אחיו), והחמישי נושא אותה. ההלכה הבאה מסבירה למה זה עובד.
מונחים: "תַּקָּנָתָן" - הדרך להתיר אותן. "הַתַּעֲרֹבֶת" - הילדים שהתערבו.

יא. כֵּיצַד? אִם אֵשֶׁת אָחִיו הִיא, הֲרֵי יִבֵּם אוֹתָהּ; וְאִם אֵינָהּ אֵשֶׁת אָחִיו - הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אָח אֶחָד מֵהָאַרְבָּעָה, וַהֲרֵי חָלְצוּ לָהּ אַרְבַּעְתָּן תְּחִלָּה (=והותרה להינשא לזר). וְכֵן הַשְּׁנִיָּה - חוֹלְצִין לָהּ אַרְבָּעָה, וְהָאֶחָד מִן הָאַרְבָּעָה זֶה שֶׁנָּשָׂא הָרִאשׁוֹנָה (=והוא לא ייבם נוספת עליה, כי מוטב שכל אחד מהם ייבם יבמה אחת - אולי יכוון ויישא יבמתו אשת אחיו, ונמצא מקיים מצות ייבום. אבל אם אחד יישא את חמישתן, בארבע מתוכן בוודאי לא התקיימה מצוות ייבום, שהרי רק אחת היא אשת אחיו), וְהַחֲמִישִׁי (=שלא חלץ לה) יִשָׂאֶנָּה (=שאפילו אינה אשת אחיו, הרי חלצו לה ארבעה האחרים והותרה לזר. וחוזרים השנים שייבמו, וחולצים לשלישית ושנים עמהם, והחמישי מייבם וכן כולם). עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַבָּנִים הַחֲמִשָּׁה נָשְׂאוּ הֶחָמֵשׁ נָשִׁים, אַחַר שֶׁנֶּחְלְצָה כָּל אַחַת מֵהֶן אַרְבַּע חֲלִיצוֹת.

ארבע חליצות ויבום אחד - לכל אחת מן החמש.
הדין המעשי:
- האלמנה הראשונה: ארבעה חולצים, והחמישי נושא אותה. אם היא אשת אחיו - הוא ייבם. ואם לא - היא אשת אחיו של אחד מן הארבעה, והוא כבר חלץ לה, ולכן היא מותרת לכל אדם.
- האלמנה השנייה: שוב ארבעה חולצים לה, ובהם גם מי שנשא את הראשונה. ומי שלא חלץ לה נושא אותה.
- וכך הלאה, עד שכל אחד מחמשת הבנים נושא אשה אחת, וכל אחת מן הנשים קיבלה ארבע חליצות.
ההיגיון:
- היבם האמיתי של כל אלמנה הוא אחד מן החמישה. אם הוא בין החולצים - היא נחלצה כדין, ומותרת לנושא. ואם הוא הנושא - הוא ייבם. כך בכל מקרה היא מותרת למי שנשא אותה.
- "רמב"ם לעם" מסביר למה כל אחד נושא רק אשה אחת, ולא אחד נושא את כולן: מוטב שכל אחד ייבם יבמה אחת, כי אולי יכוון במקרה לאשת אחיו ויקיים מצוות יבום. אם אחד יישא את כל החמש, בארבע מהן בוודאי לא תתקיים מצוות יבום.
- וכך מתבצע הסבב: שניים שכבר ייבמו חוזרים וחולצים לשלישית, יחד עם שניים אחרים, והחמישי מייבם, וכן הלאה.
דוגמה: הבנים הוודאיים הם א, ב, ג, ד, ה. לאלמנה 1 חולצים א-ד, וה' נושא. לאלמנה 2 חולצים ב, ג, ד, ה, וא' נושא. לאלמנה 3 חולצים א, ג, ד, ה, וב' נושא. וכן הלאה, עד שכל אחד נשא אחת.

יב. וּלְעוֹלָם הִזָּהֵר בְּכָל הַסְּפֵקוֹת בְּעִקָּרִים [=כללים] אֵלּוּ; שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לְךָ שֶׁמָּא בַּת חֲלִיצָה הִיא לְאִישׁ זֶה אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲלִיצָה מִמֶּנּוּ - אֵינָהּ נִתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְזָר, עַד שֶׁיַּחְלֹץ לָהּ אוֹתוֹ הָאִישׁ; וְכָל מִי שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ שֶׁמָּא בִּיאָתָהּ אֲסוּרָה עַל אִישׁ זֶה, בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים - אֵינָהּ מִתְיַבֶּמֶת לוֹ. וְכָל שֶׁנֶּחְלְצָה חֲלִיצָה מְעֻלָּה אוֹ נִבְעֲלָה בְּעִילָה כְּשֵׁרָה - הֻתְּרָה צָרָתָהּ לְזָר.

שלושה כללים לכל ספקות היבום.
הדין המעשי: הרמב"ם מסכם את הפרק בשלושה כללים:
- ספק זיקה - מחמירים לחליצה: כל אשה שיש ספק אם היא זקוקה לחליצה מאדם מסוים - אסורה להינשא לזר עד שאותו אדם יחלוץ לה.
- ספק איסור - אין מייבמים: כל אשה שיש ספק אם היא אסורה על אדם מסוים, בין מן התורה ובין מדברי סופרים - אינה מתייבמת לו.
- חליצה מעולה או יבום כשר - פוטרים את הצרה: אשה שנחלצה חליצה מעולה, או שהתייבמה כשורה - צרתה מותרת לזר.
ההיגיון: שני הכללים הראשונים הם בדיוק מה שראינו בכל ההלכות: חליצה מתירה מספק, ואינה יכולה להזיק; יבום מספק עלול להכשיל באיסור. לכן בכל ספק - קודם חליצה, ויבום רק כשהוא כשר "ממה נפשך". הכלל השלישי מזכיר את מה שלמדנו בפרק הקודם: רק חליצה "מעולה", של יבמה שהייתה ראויה ליבום, פוטרת את הצרה.
מונחים: "בַּת חֲלִיצָה" - אשה שזקוקה לחליצה. "חֲלִיצָה מְעֻלָּה" - חליצה של יבמה שהייתה ראויה גם ליבום. "בְּעִילָה כְּשֵׁרָה" - יבום כדין.

יג. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ תָּבִין וְתוֹרֶה בְּכָל הַסְּפֵקוֹת שֶׁיְּאָרְעוּ לְעִנְיַן יִבּוּם וַחֲלִיצָה, שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ כָּל הָעִקָּרִין שֶׁעֲלֵיהֶן תִּסְמֹךְ. וְתֵדַע מִי הוּא שֶׁחוֹלֵץ, וּמִי הוּא שֶׁמְּיַבֵּם, וּמִי הִיא הַפְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, וּמִי הִיא הָרְאוּיָה לְיִבּוּם.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

חתימת הלכות יבום וחליצה.
הדין המעשי: הרמב"ם חותם: בדרך זו תבין ותורה הלכה בכל ספק שיקרה בענייני יבום וחליצה. הכללים כבר בוארו, ועליהם אפשר לסמוך כדי לדעת מי חולץ, מי מייבם, מי פטורה מחליצה ומיבום, ומי ראויה ליבום. בסוף ההלכות מודפס "בריך רחמנא דסייען" ("ברוך הרחמן שעזרנו"), כמנהג בסיום כל הלכות בספר.
ההיגיון: הרמב"ם אינו מנסה לפרט כל מקרה אפשרי. הוא מלמד כללים, ובמקרים המסובכים של הפרק הוא מראה איך מפעילים אותם. מכאן והלאה, הלומד עצמו מצויד לפסוק.
המסר החותם של הפרק: הפרק כולו בנוי על עיקרון אחד: כשיש ספק, לא בוחרים צד ומקווים לטוב, אלא מסדרים את המעשים כך שהתוצאה תהיה כשרה בכל מקרה. קודם חליצה, שאינה יכולה להזיק, ורק אחריה יבום, שנעשה כשר "ממה נפשך". זו דרכה של ההלכה בכלל: לא לוותר על המצווה בגלל הספק, וגם לא להסתכן באיסור בשבילה, אלא למצוא את הדרך שבה שתיהן מתקיימות.
מונחים: "תּוֹרֶה" - כאן: תפסוק הלכה (מלשון הוראה). "עִקָּרִין" - כללים יסודיים. "בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן" (ארמית) - ברוך הרחמן שעזרנו.