היום הקודם

נח · יום ראשון

א' דראש חודש מרחשון

היום הבא

יום ראשון · תאריך 11/10/2026 · ל' תשרי ה'תשפ"ז · א' דראש חודש מרחשון

היום יום: ל' תשרי, א' דר"ח ה'תש"ד — כפילת "הודו לה'" בהלל, ו"ואברהם זקן" ג' פעמים

לימוד פרשת השבוע: פרשת נח — בראשית ו׳:ט׳ ← ו׳:כ״ב (14 פסוקים — צדקת נח, השחתת הדור וציווי בניית התיבה)

תניא: אגרת הקודש סימן כ״ה — "והנה נפש האדם" ← "בלא דבור": כוח הדיבור שבנפש דוגמא לשכינה

רמב״ם: הלכות יבום וחליצה פרק ז׳ (שלם) — הלכות א׳ ← כ״ב · יבום כשהיבמות קרובות זו לזו

היום יום

יום ששי · ל תשרי, א דר"ח · ה'תש"ד

שיעורים. חומש: נח, ששי עם פירש"י.
תהלים: קמה־קנ.
תניא: והנה נפש . . . 280 בלא דבור.

הַלֵּל: כּוֹפְלִין "הוֹדוּ לַה'" אַחַר כָּל אֶחָד מֵהַג' פְּסוּקִים "יֹאמַר נָא", וְגַם כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים בְּיָחִיד. – "וְאַבְרָהָם זָקֵן גּוֹ' זְבַדְיָה יְשַׁמְרֵנִי כוּ'" – ג' פְּעָמִים.

הערה על התאריך: הרשומה מוכתרת "יום ששי" — יום השבוע שבו חל ל' תשרי בשנת ה'תש"ד, ואילו אנו לומדים אותה היום, יום ראשון ה'תשפ"ז. ההתאמה היא תמיד לפי התאריך העברי (ל' תשרי), והיום הוא, כמו אז, א' דראש חודש מרחשון. בשנת ה'תש"ד חל ב' דראש חודש (א' מרחשון) בשבת פרשת נח, ולכן ביום ששי כבר לומדים בחומש "נח, ששי". השנה (ה'תשפ"ז) שבת בראשית חלה רק אתמול, כ"ט תשרי, ולכן היום אנו מתחילים בחומש את פרשת נח מן ההתחלה; ציון "נח, ששי" בלוח השיעורים משקף את לוח השנה ה'תש"ד.

★ מבנה הרשומה: לוח השיעורים ושתי הוראות קצרות של מנהג — שתיהן נוגעות לראש חודש. הרשומה כולה בלשון הקודש. אין בה מילים ביידיש, ובחוברת אין לה תיבת "תרגום".

★ לוח השיעורים — חומש: פרשת נח, "ששי" (העלייה השישית) עם פירוש רש"י. תהלים: פרקים קמ"ה עד ק"נ — חמשת הפרקים האחרונים של ספר תהלים, שהם השיעור של היום השלושים בחודש. כך מסיימים את ספר תהלים כולו בסוף החודש. תניא: המשך אגרת הקודש סימן כ"ה, מן המילים "והנה נפש" ועד "בלא דבור". המספר 280 שבאמצע השורה הוא, כנראה, מספר העמוד בספר התניא שבו נמצא סוף השיעור.

★ "הלל: כופלין הודו לה'" — בראש חודש אומרים חצי הלל. בסוף ההלל (תהלים קי"ח) באים שלושה פסוקים שמתחילים במילים "יאמר נא": "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן...", "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'...". המנהג: אחרי כל אחד משלושת הפסוקים חוזרים ואומרים את הפסוק "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

★ "וגם כשמתפללים ביחיד" — הכפילה הזאת נראית כחלק מאמירת ההלל בציבור, שבה החזן והקהל עונים זה לזה. הרשומה מדגישה: גם מי שמתפלל לבדו כופל את "הודו לה'" אחרי כל "יאמר נא".

★ "ואברהם זקן גו' זבדיה ישמרני כו' — ג' פעמים" — "ואברהם זקן" הוא הפסוק "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א). אחריו באות המילים "זבדיה ישמרני" — לשון של בקשת שמירה. המילים "גו'" ו"כו'" מציינות שהנוסח ממשיך, והוא מובא בסידור. ההוראה: אומרים את כל זה שלוש פעמים. הרשומה אינה מפרטת באיזה מקום בתפילה זה נאמר; היא באה כאן בין מנהגי ראש החודש.

המסר ליום: ראש חודש הוא התחלה חדשה. בהלל אנו חוזרים שוב ושוב על "הודו לה' כי טוב" — גם כשאנו לבד, בלי ציבור שעונה. ההודיה איננה טקס של קהל בלבד; היא עבודה של כל יהודי בפני עצמו. וברכתו של אברהם, "וה' ברך את אברהם בכל", מלווה אותנו אל החודש החדש — בקשה שהברכה תהיה שלמה, בכל דבר.

חומש עם רש״י

בראשית פרק ו׳ פסוק ט׳

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אֵלֶּה תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל נֹחַ: נֹחַ הָיָה אִישׁ צַדִּיק, שָׁלֵם בְּמַעֲשָׂיו, בַּדּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם חַי; עִם הָאֱלֹהִים הִתְהַלֵּךְ נֹחַ.

★ היום, ל' תשרי — א' דראש חודש מרחשון — מתחילים את פרשת נח. בסוף פרשת בראשית (ו, ה–ח) למדנו שה' ראה "כי רבה רעת האדם בארץ" והחליט למחות את האדם מעל פני האדמה, "ונח מצא חן בעיני ה'". הפסוק שלנו פותח את הפרשה ומציג את נח עצמו: מיהו האיש שבזכותו העולם ימשיך להתקיים.

★ שימו לב: הפסוק פותח ב"אלה תולדות נח" — ובמקום לספר מיד על בניו (זה יבוא רק בפסוק הבא), הוא מספר על מעלותיו של נח. רש"י יבאר מדוע.

★ מטרת הפסוק: להציג את נח כצדיק יחיד בדור מושחת — וכך להסביר מדוע דווקא הוא ניצל מן המבול.

★ מילות מפתח: "צַדִּיק" — במעשיו (אונקלוס: "זַכַּאי"); "תָּמִים" — שלם, בלי פגם (אונקלוס: "שְׁלִים"); "בְּדֹרֹתָיו" — בדורות שבהם חי; "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ" — הלך עם ה', ביראת ה' (אונקלוס: "בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ").

★ מדרש: בבראשית רבה (פרשה ל) ובמדרש תנחומא (נח ב) נאמר: "אלה תולדות נח — עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". ובגמרא (סנהדרין קח, א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במילה "בדורותיו": לדעת אחד — לגנאי, רק בדורו נחשב צדיק; ולדעת השני — לשבח, אם בדור רשע כזה היה צדיק, כל שכן בדור של צדיקים. ומשתי הדעות האלה לקח רש"י את דבריו.

★ המסר ליום: "עיקר תולדותיהם של צדיקים — מעשים טובים". מה שאדם משאיר אחריו בעולם אינו רק ילדיו, אלא גם המעשים הטובים שעשה. כל מצווה שאדם עושה היא "תולדה" שלו, שממשיכה להתקיים גם אחריו.

רש״י

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק • הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ, סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי י) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה". דָּבָר אַחֵר: לְלַמֶּדְךָ שֶׁעִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, מַעֲשִׂים טוֹבִים.
בְּדֹרֹתָיו • (סנהדרין קח) יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל־שֶׁכֵּן שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדוֹר צַדִּיקִים, הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק, וְאִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם.
אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ • וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: (לקמן כד) "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו", נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְּצִדְקוֹ מֵאֵלָיו.
הִתְהַלֵּךְ • לְשׁוֹן עָבָר, וְזֶהוּ שִׁמּוּשׁוֹ שֶׁל ל', בִּלְשׁוֹן כָּבֵד מְשַׁמֶּשֶׁת לְהַבָּא וּלְשֶׁעָבַר בְּלָשׁוֹן אֶחָד: (שם יג) "קוּם הִתְהַלֵּךְ", לְהַבָּא. "הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", לְשֶׁעָבַר. (שמואל א יב) "הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ", לְהַבָּא. (מלכים א ח) "וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה", לְשׁוֹן עָבָר, אֶלָּא שֶׁהַוָּי"ו שֶׁבְּרֹאשׁוֹ הוֹפְכוֹ לְהַבָּא.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק": הקושי — הפסוק פותח ב"אלה תולדות נח", ומצפים שיבואו מיד שמות בניו; אך במקום זה הוא עובר לשבחו של נח. רש"י משיב בשני פירושים: (א) "הואיל והזכירו, סיפר בשבחו" — כיוון שהזכיר את שמו של צדיק, מיד שיבח אותו, כמו שנאמר "זכר צדיק לברכה" — כשמזכירים צדיק, מברכים אותו. (ב) "דבר אחר" — אין כאן הפסקה כלל: התורה מלמדת שה"תולדות" העיקריות של צדיק הן מעשיו הטובים, ולכן "אלה תולדות נח" הם צדקתו ותמימותו.

★ "בְּדֹרֹתָיו": הקושי — מה מוסיפה המילה "בדורותיו"? הרי ידוע באיזה דור חי. רש"י מביא שתי דעות של חז"ל: יש שדורשים "לשבח" — אם בדור כה מושחת הצליח להיות צדיק, הרי בדור של צדיקים היה צדיק עוד יותר; ויש שדורשים "לגנאי" — רק ביחס לדורו נחשב צדיק, אבל בדורו של אברהם "לא היה נחשב לכלום". (מדוע יש בכלל מי שדורש לגנאי, כשאפשר לדון לכף זכות — ראו בהפניות לשיחות קודש שלהלן.)

★ "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ": רש"י משווה בין נח לאברהם. על נח נאמר "את האלהים התהלך" — הלך עם ה', כמי שצריך יד תומכת ("סעד לתמכו"); ועל אברהם נאמר "אשר התהלכתי לפניו" — הלך לפני ה', כמי שהולך בכוח עצמו, "מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".

★ "הִתְהַלֵּךְ — לְשׁוֹן עָבָר": כאן רש"י מבאר דקדוק. המילה "התהלך" יכולה להיות ציווי לעתיד ("קום התהלך בארץ", יג, יז) ויכולה להיות לשון עבר ("התהלך נח"). זהו "שימושו של ל'" — כלומר, של הבניין שבו האות האמצעית (ל') מודגשת, הוא "לשון כבד" (בניין התפעל/פיעל): באותה צורה ממש משמשים עתיד ועבר. דוגמה נוספת: "התפלל בעד עבדיך" (שמואל א יב) — ציווי; "ובא והתפלל אל הבית הזה" (מלכים א ח) — צורת עבר, אלא שהוי"ו ההופכת שבראשה הופכת אותה לעתיד.

★ המסר ליום: יש מי שעובד את ה' בעזרת "סעד" — חברה טובה, רב, סביבה תומכת; ויש מי שמגיע למדרגה שבה הוא "מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". ממי שזקוק לסעד — אין לבייש; אבל השאיפה היא לגדול מ"את האלהים התהלך" אל "התהלכתי לפניו".

בראשית פרק ו׳ פסוק י׳

(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְנֹחַ הוֹלִיד שְׁלֹשָׁה בָּנִים: אֶת שֵׁם, אֶת חָם וְאֶת יֶפֶת.

★ אחרי שהפסוק הקודם סיפר על צדקתו של נח — "תולדותיו" הרוחניות — מגיע עכשיו פירוט תולדותיו במובן הפשוט: שלושת בניו. הם יינצלו עמו בתיבה, ומהם תיבנה מחדש כל האנושות אחרי המבול (כפי שנלמד בפרק י — "ומאלה נפרדו הגוים").

★ שמות הבנים כבר הוזכרו בסוף פרשת בראשית (ה, לב): "ויולד נח את שם את חם ואת יפת". החזרה כאן פותחת את סיפור המבול מחדש, ומציגה את המשפחה שתיכנס לתיבה.

★ מטרת הפסוק: להציג את "המשפחה הניצלת" — שלושת הבנים, שבזכות אביהם יינצלו (כפי שאמר בעל הטורים בפסוק הקודם: "נח הציל שלשת בניו").

★ מילות מפתח: "וַיּוֹלֶד" — הוליד (אונקלוס: "וְאוֹלִיד"); "שֵׁם, חָם, יָפֶת" — שלושת אבות האנושות שאחרי המבול.

★ מדרש: חז"ל (סנהדרין סט, ב) למדו מן הפסוקים שיפת היה הגדול שבבנים, ושם נזכר ראשון משום שהיה הצדיק והחכם שבהם. וכבר כתב רש"י בסוף פרשת בראשית (ה, לב) שבני נח מנויים לפי חשיבותם ולא לפי סדר לידתם.

★ המסר ליום: צדקת האב מגינה על הבנים — "נח הציל שלשת בניו". מי שמשקיע בעבודת ה' שלו, משפיע ומגן גם על משפחתו וסביבתו.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״א

(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְהָאָרֶץ — כְּלוֹמַר, הָאֲנָשִׁים שֶׁעָלֶיהָ — הִשְׁחִיתָה אֶת דַּרְכָּהּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְהָאָרֶץ הִתְמַלְּאָה בְּגָזֵל.

★ לעומת נח הצדיק, התורה מתארת עכשיו את הדור שסביבו. שני חטאים נמנים כאן: "ותשחת" — חטאי ערווה ועבודה זרה (לפי רש"י), ו"ותמלא הארץ חמס" — גזל.

★ "לפני האלהים" — ייתכן שבני האדם לא ראו בכך פגם, אולי אף התייחסו לזה כאל דרך חיים רגילה; אך "לפני האלהים" — בעיני ה' — הארץ נשחתה.

★ מטרת הפסוק: להציב את הרקע לגזירת המבול — ולהקדים את פירוט החטאים, שה"חמס" יתברר בהמשך כחטא שבגללו נחתם גזר הדין (רש"י בפסוק יג).

★ מילות מפתח: "וַתִּשָּׁחֵת" — נשחתה, התקלקלה (אונקלוס: "וְאִתְחַבָּלַת"); "חָמָס" — גזל (אונקלוס: "חֲטוֹפִין", חטיפות).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין נז, א) נאמר: "תנא דבי רבי ישמעאל: ותשחת — דבר ערוה ועבודה זרה". ומביאים לכך ראיות מפסוקים אחרים שבהם נאמרת לשון "השחתה" — וזה מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: חז"ל מלמדים שהחמס — פגיעה בממונו של הזולת — היה "המכריע". אפשר לחשוב שחטאים "בין אדם למקום" חמורים יותר, אבל דווקא היושר בין אדם לחברו הוא שמחזיק את העולם.

רש״י

וַתִּשָּׁחֵת • לְשׁוֹן עֶרְוָה וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (סנהדרין נז), (סְפָרִים אֲחֵרִים: עֶרְוָה: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ", וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים: כְּמוֹ: (דברים ז) "פֶּן תַּשְׁחִיתוּן").
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס • גָּזֵל (סְפָרִים אֲחֵרִים: שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה ג) "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם").

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַתִּשָּׁחֵת — לְשׁוֹן עֶרְוָה וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים": הקושי — "השחתה" היא מילה כללית; מהו הקלקול המסוים? רש"י, על פי הגמרא, משיב שהמילה מורה על שני חטאים. ובסוגריים (לפי ספרים אחרים) מובאות הראיות: לערווה — "כי השחית כל בשר את דרכו" (בפסוק הבא), כלומר קלקול בדרכי הטבע ובקשרי משפחה; ולעבודה זרה — "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל".

★ ⚠ בחוברת נדפס הציון "(דברים ז)", אך הפסוק "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל" נמצא בדברים ד, טז; הועתק כפי שנדפס.

★ "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס — גָּזֵל": "חמס" בלשון המקרא פירושו גזל, כפי שמוכח מספר יונה: "וישובו... מן החמס אשר בכפיהם" — אנשי נינוה חזרו בהם מן הגזל שבידיהם.

★ המסר ליום: שלושה חטאים — עבודה זרה, ערווה וגזל — הם שהביאו את המבול. כולם בעצם אותו דבר: אדם שאינו מכיר בגבולות — לא בגבולות שבינו לבין ה', לא בגבולות הצניעות, ולא בגבולות הרכוש של הזולת.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ב

(יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: רָאָה אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה הִיא מֻשְׁחֶתֶת — כִּי כָּל בָּשָׂר, כָּל יְצוּר חַי, קִלְקֵל אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

★ הפסוק הקודם תיאר את ההשחתה, וכאן — "ויבא אלהים את הארץ": ה' "רואה" ובוחן את המצב. ומתברר שההשחתה אינה רק אצל בני האדם: "כל בשר" — גם בעלי החיים — קלקלו את דרכם.

★ מטרת הפסוק: להראות שהקלקול הגיע לכל הבריאה — ולכן גם העונש (המבול) יכלול את בעלי החיים, כפי שנאמר כבר בסוף פרשת בראשית: "מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים".

★ מילות מפתח: "נִשְׁחָתָה" — התקלקלה (אונקלוס: "אִתְחַבָּלַת"); "כָּל בָּשָׂר" — כל בעל חיים; "דַּרְכּוֹ" — דרך הטבע שלו, כולל סדרי ההולדה (אונקלוס: "אָרְחֵהּ").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, א) נאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו — מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה, והכל על האדם ואדם על הכל" — וזה מקור דברי רש"י: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן".

★ המסר ליום: האדם הוא "לב" הבריאה. כשהאדם מתקלקל, גם העולם שסביבו מתקלקל; וכשהוא מתקן את עצמו, הוא מתקן גם את סביבתו.

רש״י

כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר • אֲפִלּוּ בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף - נִזְקָקִין לְשֶׁאֵינָן מִינָן.

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: המילים "כל בשר" כוללות לכאורה את כל היצורים — אך האם בעלי חיים יכולים "להשחית את דרכם"? הרי אין להם בחירה! רש"י משיב: אכן, "אפילו בהמה, חיה ועוף" קלקלו — "נזקקין לשאינן מינן", כלומר, התחברו והזדווגו עם מינים אחרים, שלא כסדר הטבע שקבע ה' בבריאה ("למינהו").

★ זהו גם הרקע לרש"י שבפסוק כ ("מהעוף למינהו — אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם"): לתיבה נכנסו רק בעלי החיים שלא קלקלו את דרכם.

★ המסר ליום: לכל דבר בבריאה יש "דרך" — סדר ותפקיד שה' קבע לו. השחתה היא יציאה מן הדרך הזו. עבודת האדם היא לשמור על הסדר האלוקי — בעצמו, בביתו ובעולם.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ג

(יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: אָמַר אֱלֹהִים לְנֹחַ: הַקֵּץ שֶׁל כָּל בָּשָׂר הִגִּיעַ לְפָנַי, כִּי הָאָרֶץ מְלֵאָה גָּזֵל בִּגְלָלָם; וְהִנְנִי מַשְׁמִיד אוֹתָם יַחַד עִם הָאָרֶץ.

★ כאן מתחיל הדיבור של ה' אל נח — הראשון שבו ה' מגלה לו את הגזירה. עד עכשיו התורה תיארה מה ה' "ראה"; עכשיו הוא מודיע לנח את החלטתו, ומיד (בפסוק הבא) מצווה עליו לבנות תיבה.

★ שימו לב: בפסוק הקודם נאמר שכל בשר השחית את דרכו (ערווה), אבל הסיבה שה' מזכיר כאן במפורש היא "כי מלאה הארץ חמס" — הגזל. רש"י יבאר: על הגזל נחתם גזר הדין.

★ מטרת הפסוק: להודיע לנח על הגזירה ועל סיבתה — כהקדמה לציווי בניית התיבה.

★ מילות מפתח: "קֵץ" — סוף (אונקלוס: "קִצָּא"); "בָּא לְפָנַי" — עלה לפני, הגיע זמנו; "מִפְּנֵיהֶם" — בגללם (אונקלוס: "מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא", מפני מעשיהם הרעים); "מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" — משמידם עם הארץ (כפירוש רש"י, וכתרגום אונקלוס "עִם אַרְעָא").

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, א) נאמר: "בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם". ובבראשית רבה (פרשה לא) מתואר שהיו גוזלים בתחבולה פחות משווה פרוטה, כך שאי אפשר היה לתבוע אותם בדין.

★ המסר ליום: הקב"ה "מתאפק" על חטאים רבים, אך כשאדם פוגע בזולתו — "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". כבוד ממונו של הזולת, גם בסכומים קטנים, הוא יסוד קיומו של העולם.

רש״י

קֵץ כָּל־בָּשָׂר • כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַנְדְּרָלְמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים.
כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס • לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגָּזֵל (סנהדרין קח).
אֶת־הָאָרֶץ • כְּמוֹ מִן הָאָרֶץ, וְדוֹמֶה לוֹ: (שמות ט) "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר", (מלכים א טו) מִן הָעִיר. "חָלָה אֶת רַגְלָיו", מִן רַגְלָיו. דָּבָר אַחֵר: "אֶת הָאָרֶץ", עִם הָאָרֶץ, שֶׁאַף ג' טְפָחִים שֶׁל עֹמֶק הַמַּחֲרֵשָׁה, נִמּוֹחוּ וְנִטַּשְׁטְשׁוּ.

ביאור רש"י: שלושה דיבורים.

★ "קֵץ כָּל בָּשָׂר": הקושי — מדוע "כל בשר", כולל צדיקים ובעלי חיים? רש"י משיב: "כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת כוכבים — אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים". "אנדרלמוסיא" היא מילה יוונית שמשמעה מגפה, הרג כללי ובלי הבחנה. כשהעולם מגיע לחטאים האלה, הפורענות היא כללית ופוגעת בכולם.

★ "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס — לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגָּזֵל": אף שחטאו בערווה ובעבודה זרה (כפי שלמדנו בפסוק יא), הקב"ה מזכיר דווקא את החמס — כי הגזל הוא שחתם את גזר הדין סופית.

★ "אֶת הָאָרֶץ": הקושי — "משחיתם את הארץ" נשמע כאילו ה' משחית את הארץ, ולא את בני האדם. רש"י מביא שני פירושים: (א) "את" במשמעות "מן" — "משחיתם מן הארץ", כמו "כצאתי את העיר" (=מן העיר) ו"חלה את רגליו" (=ברגליו, מן רגליו). (ב) "את" במשמעות "עם" — "משחיתם עם הארץ": גם הארץ עצמה נפגעה — "אף ג' טפחים של עומק המחרשה נימוחו ונטשטשו", שכבת האדמה העליונה שבה חורשים נמחתה.

★ ⚠ בחוברת נדפס הציון "(מלכים א טו)" לפני "מן העיר", אף שהוא מתייחס לפסוק "חלה את רגליו" (מלכים א טו, כג) שבא אחריו; הועתק כפי שנדפס.

★ המסר ליום: גם כשהעולם סביב מושחת, ה' מבחין בצדיק ומצילו — כמו את נח. אבל הצדיק לבדו אינו "מחסן" מספיק; עליו גם להשפיע ולעורר את סביבתו (כפי שנלמד בפסוק הבא על בניית התיבה במשך 120 שנה).

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ד

(יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבָה מֵעֲצֵי גֹפֶר; תַּעֲשֶׂה בַּתֵּבָה תָּאִים תָּאִים (מְדוֹרִים), וְתִמְרַח אוֹתָהּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ בְּזֶפֶת.

★ מיד אחרי הודעת הגזירה, ה' מצווה את נח מה לעשות כדי להינצל: לבנות תיבה. ומכאן ועד סוף הפרק (פסוק כב) מפורטות הוראות הבנייה: החומר, המדורים, הציפוי (בפסוק זה), המידות (טו), הצוהר, הפתח והקומות (טז), ואחר כך מי ייכנס ומה יאכלו.

★ מטרת הפסוק: לפתוח את הציווי על התיבה — ובו בזמן, כפי שרש"י מבאר, לתת לאנשי הדור הזדמנות לחזור בתשובה.

★ מילות מפתח: "תֵּבַת" — תיבה, ספינה גדולה בצורת ארגז (אונקלוס: "תֵּבוֹתָא"); "עֲצֵי גֹפֶר" — סוג עץ (אונקלוס: "אָעִין דְּקַדְרוֹס", עצי ארז); "קִנִּים" — מדורים, תאים (אונקלוס: "מְדוֹרִין"); "וְכָפַרְתָּ... בַּכֹּפֶר" — ותמרח בזפת (אונקלוס: "וְתֶחְפֵּי... בְּכֻפְרָא").

★ מדרש: במדרש תנחומא (נח ה) נאמר שנח נטע ארזים במשך מאה ועשרים שנה, ואנשי הדור היו שואלים אותו מה הוא עושה, והוא היה אומר להם: הקב"ה עתיד להביא מבול לעולם — ולא שמעו. וזה מקור דברי רש"י כאן.

★ המסר ליום: הקב"ה אינו רוצה במיתת הרשע, אלא "בשובו מדרכו וחיה". גם כשהגזירה כבר נגזרה, הוא נותן מאה ועשרים שנה של הזדמנות. ומכאן לנו: לעולם לא לוותר על אדם אחר, ולהמשיך להשפיע עליו בסבלנות.

רש״י

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת • הַרְבֵּה רֶוַח וְהַצָּלָה לְפָנָיו. וְלָמָּה הִטְרִיחוֹ בְּבִנְיָן זֶה? כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל עוֹסֵק בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ: 'מַה זֹּאת לְּךָ'? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם', אוּלַי יָשׁוּבוּ.
עֲצֵי־גֹפֶר • כָּךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה מִמִּין זֶה? עַל שֵׁם גָּפְרִית, שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם לְהִמָּחוֹת בּוֹ.
קִנִּים • מְדוֹרִים מְדוֹרִים, לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה.
בַּכֹּפֶר • זֶפֶת בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא 'כֻּפְרָא'. בְּתֵבָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, עַל־יְדֵי שֶׁהָיוּ הַמַּיִם תָּשִׁים, דַּיָּהּ בְּחֹמֶר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, וְעוֹד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת, אֲבָל כָּאן מִפְּנֵי חֹזֶק הַמַּיִם, זִפְּתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ.

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת": הקושי — מדוע הצריך ה' את נח לבנות תיבה? "הרבה ריוח והצלה לפניו" — לה' יש דרכים רבות להציל את נח בלי שום מאמץ. רש"י משיב: מטרת הבנייה הממושכת — מאה ועשרים שנה — הייתה שאנשי הדור יראו את נח עוסק בה וישאלו "מה זאת לך?", והוא יענה להם שה' עתיד להביא מבול — "אולי ישובו". התיבה הייתה כלי של הצלה לנח, וגם "שופר" של אזהרה לדור. (גדר המצווה — האם הייתה זו מצווה לבנות, או שעיקר המצווה שבפועל תהיה תיבה — ראו בהפניות לשיחות קודש שלהלן.)

★ "עֲצֵי גֹפֶר": "כך שמו" — זהו שם של מין עץ. ומדוע דווקא מין זה? על שם "גפרית" — שנגזר עליהם להימחות בו, כמו שנאמר בגמרא (סנהדרין קח, ב) שהמים היו רותחים. כלומר, עצם החומר של התיבה רמז לאנשי הדור על העונש העומד לבוא.

★ "קִנִּים — מְדוֹרִים מְדוֹרִים": "קן" הוא מקום מגורים; כאן — תאים נפרדים לכל מין של בהמה וחיה.

★ "בַּכֹּפֶר — זֶפֶת": "כופר" בארמית הוא זפת, כפי שמצינו בגמרא "כופרא". ורש"י משווה לתיבתו של משה (שמות ב, ג: "ותחמרה בחמר ובזפת"): שם היו המים "תשים" (שקטים, חלשים), ולכן די היה בחומר מבפנים ובזפת מבחוץ — וגם כדי ש"אותו צדיק", משה התינוק, לא יריח ריח רע של זפת. אבל כאן, מפני חוזק מי המבול, נצרך זפת גם מבית וגם מחוץ.

★ המסר ליום: הצלה מאת ה' יכולה לבוא בדרכים רבות; אך ה' בוחר לעיתים בדרך שיש בה עבודה ויגיעה — כדי שהעבודה עצמה תשפיע על אחרים. כל מעשה טוב שלנו, גם כשנראה פרטי, הוא בעצם "תיבה" שאחרים רואים ולומדים ממנה.

בראשית פרק ו׳ פסוק ט״ו

(טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְכָךְ תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה: אָרְכָּהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, רָחְבָּהּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְגָבְהָהּ שְׁלֹשִׁים אַמָּה.

★ אחרי הציווי הכללי (פסוק יד), ה' נותן לנח את מידות התיבה. אלה מידות עצומות — אורך של כ־150 מטר — כדי שתכיל את נח ומשפחתו, זוגות מכל בעלי החיים, ומזון לכולם לשנה שלמה.

★ מטרת הפסוק: לקבוע את מידות התיבה במדויק — ה' אינו משאיר את הפרטים לשיקול דעתו של נח (כפי שמבואר בתיבת "נקודות משיחות קודש" שבפסוק הבא, שבכל פרט שנח לא היה יכול לדעת מעצמו — ה' ציווה במפורש).

★ מילות מפתח: "אַמָּה" — מידת אורך (כחצי מטר); "אֹרֶךְ" (אונקלוס: "אָרְכָּא"); "רָחְבָּהּ" (אונקלוס: "פְּתָיַהּ"); "קוֹמָתָהּ" — גובהה (אונקלוס: "רוּמַהּ").

★ מדרש וחסידות: בבראשית רבה (פרשה לא) דנו חז"ל איך הספיקה תיבה זו לכל בעלי החיים. ובספרי החסידות מובא שמידות התיבה — ש' (300), נ' (50), ל' (30) — הן אותיות המילה "לשון". "תיבה" היא גם "מילה", ו"בא אתה... אל התיבה" (ז, א) — כפי שמובא בשם הבעל שם טוב — היא הוראה להיכנס לתוך מילות התורה והתפילה, ושם להינצל מ"מים רבים" של טרדות העולם.

★ המסר ליום: גם ל"תיבה" שלנו — מילות התורה והתפילה — יש "מידות": סדר קבוע, זמנים קבועים, נוסח קבוע. דווקא המסגרת המדויקת היא שהופכת את המילים למקום מבטחים.

בראשית פרק ו׳ פסוק ט״ז

(טז) צֹהַר ׀ תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: "צֹהַר" — מָקוֹר שֶׁל אוֹר — תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה; וְאֶת גַּג הַתֵּבָה תְּסַיֵּם לְמַעְלָה בְּרֹחַב שֶׁל אַמָּה; וְאֶת פֶּתַח הַתֵּבָה תָּשִׂים בְּצִדָּהּ; וְתַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשָׁלֹשׁ קוֹמוֹת: תַּחְתּוֹנָה, שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית.

★ פסוק זה משלים את תכנון התיבה: התאורה ("צהר"), צורת הגג ("ואל אמה תכלנה מלמעלה"), מיקום הפתח, ומספר הקומות.

★ מטרת הפסוק: להבטיח שהתיבה תהיה ראויה למגורים במשך כל ימי המבול — מוארת, מוגנת מן הגשם, ומחולקת לפי צורכי יושביה.

★ מילות מפתח: "צֹהַר" — לפי רש"י: חלון, או אבן טובה המאירה (אונקלוס: "נְהוֹר", אור); "תְּכַלֶּנָּה" — תסיים אותה (אונקלוס: "תְּשַׁכְלְלִנַּהּ", תשלים אותה); "בְּצִדָּהּ" — בדופן (אונקלוס: "בְּסִטְרַהּ"); "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" — שלוש קומות.

★ מדרש: בבראשית רבה (לא, יא) נחלקו: רבי אבא בר כהנא אומר — חלון, ורבי לוי אומר — אבן טובה (מרגלית). ובמדרש מוסיפים שכל שנים עשר חודש שהיה נח בתיבה, לא היה צריך לאור החמה ולא לאור הלבנה — אלא המרגלית הייתה מאירה, וממנה הכיר בין יום ללילה.

★ המסר ליום: גם בתוך "תיבה" סגורה, כשבחוץ המבול משתולל, אפשר וצריך שיהיה "צהר" — אור מיוחד. לא די בתאורה "רגילה"; ה' מבקש שבזמן של חושך נוסיף אור מיוחד, מעבר לרגיל (כמבואר בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן).

רש״י

צֹהַר • יֵשׁ אוֹמְרִים: חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם (בראשית רבה שם).
וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה • כִּסּוּיָהּ מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה עַד שֶׁהוּא קָצָר מִלְמַעְלָה וְעוֹמֵד עַל אַמָּה, כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ הַמַּיִם לְמַטָּה מִכָּאן וּמִכָּאן (בִּסְפָרִים אֲחֵרִים אֵינוֹ).
בְּצִדָּהּ תָּשִׂים • שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַגְּשָׁמִים בָּהּ.
תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים • שָׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, עֶלְיוֹנִים לְאָדָם, אֶמְצָעִים לְמָדוֹר, תַּחְתִּיִּים לְזֶבֶל (שם).

ביאור רש"י: ארבעה דיבורים.

★ "צֹהַר": הקושי — המילה "צהר" אינה מופיעה במקום אחר במובן זה; מהו? רש"י מביא את שתי הדעות שבמדרש: "יש אומרים: חלון" — פתח שדרכו נכנס אור; "ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם" — אבן יקרה שהפיצה אור בתוך התיבה. (מדוע התורה ורש"י נוקטים לשון יחיד — "צהר", "אבן טובה" — ואיך יכלה אבן אחת להאיר תיבה ענקית — על כך בתיבת "נקודות משיחות קודש" שלהלן.)

★ "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה": הקושי — מה פירוש "אל אמה תכלנה"? רש"י מבאר: גג התיבה ("כיסויה") היה משופע — עולה ומצטמצם עד שבראשו היה רוחבו אמה אחת בלבד. וזאת "כדי שיזובו המים למטה מכאן ומכאן" — כגג רעפים, שהמים זורמים ממנו לשני הצדדים ואינם מצטברים. (המילים "מכאן ומכאן", לפי ההערה, אינן מופיעות בספרים אחרים.)

★ "בְּצִדָּהּ תָּשִׂים — שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַגְּשָׁמִים בָּהּ": הפתח לא היה בגג אלא בדופן, כדי שגשמי המבול לא ייכנסו דרכו.

★ "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים — שָׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת": שלוש קומות זו על גב זו: העליונה — לבני האדם; האמצעית — "למדור", מגורי בעלי החיים; והתחתונה — "לזבל", לפסולת.

★ המסר ליום: בתיבה, הסדר היה ברור: האדם למעלה, הבהמות באמצע, הפסולת למטה. כך גם בכל אדם: השכל והנשמה צריכים להיות "בקומה העליונה" ולהנהיג, ה"בהמה" שבאדם — במקומה, והפסולת — מחוץ לתחום המגורים.

נקודות משיחות קודש

נקודות משיחות קודש — "צהר" יחיד האיר לכל התיבה?

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה (ו, טז)
צֹהַר - אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם (רש"י)
בַּפָּסוּק כָּתוּב "צֹהַר" בִּלְשׁוֹן יָחִיד, וְגַם רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ "אֶבֶן טוֹבָה" בִּלְשׁוֹן יָחִיד. אַךְ כֵּיצַד יָכְלָה אֶבֶן אַחַת לְהָאִיר תֵּבָה עֲצוּמָה שֶׁגָּדְלָהּ הָיָה "שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אָרְכָּהּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ"?
הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא:
כַּאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אֶת נֹחַ לִבְנוֹת אֶת הַתֵּבָה, הוּא לֹא פֵּרֵט בְּפָנָיו כָּל פְּרָט וּפְרָט הַנִּדְרָשׁ לִבְנִיָּתָהּ. כָּךְ, לְמָשָׁל, בְּהֶמְשֵׁךְ הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת: "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה", אַף שֶׁבַּצִּוּוּי עַל בְּנִיַּת הַתֵּבָה לֹא נֶאֱמַר לְנֹחַ לַעֲשׂוֹת לָהּ מִכְסֶה.
הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא שֶׁדְּבָרִים הַמּוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם אֵינָם זְקוּקִים לְצִוּוּי מְפֹרָשׁ. כַּאֲשֶׁר מְצַוִּים אֶת נֹחַ לִבְנוֹת תֵּבָה, בָּרוּר שֶׁעָלָיו לְהָכִין גַּם אֶת כָּל הַפְּרָטִים הַהֶכְרֵחִיִּים לִבְנִיָּתָהּ, וּבָהֶם הַמִּכְסֶה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתוֹ רַק עַל אוֹתָם פְּרָטִים מְיֻחָדִים שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לָדַעַת מֵעַצְמוֹ.
לְפִי־זֶה מוּבָן, שֶׁגַּם בְּנוֹגֵעַ לִתְאוּרַת הַתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ בְּצִוּוּי מְיֻחָד. בָּרוּר שֶׁנֹּחַ הֵכִין מֵעַצְמוֹ נֵרוֹת, שֶׁמֶן וְאֶמְצָעֵי תְּאוּרָה נוֹסָפִים, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִחְיוֹת בְּתוֹךְ הַתֵּבָה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַמַּבּוּל.
הַצִּוּוּי "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" לֹא נוֹעַד אֵפוֹא לְסַפֵּק אֶת הַתְּאוּרָה הַבְּסִיסִית, אֶלָּא לְהוֹסִיף אוֹר מְיֻחָד מֵעֵבֶר לָאוֹר הָרָגִיל שֶׁהֵכִין נֹחַ בְּעַצְמוֹ. תּוֹסֶפֶת אוֹר זוֹ הָיְתָה, לְפִי אֶחָד הַפֵּרוּשִׁים שֶׁמֵּבִיא רַשִׁ"י, בְּאֶמְצָעוּת "אֶבֶן טוֹבָה" שֶׁהֵאִירָה לָהֶם.

(ע"פ לקו"ש ח"י ע' 19 ואילך)

ביאור תיבת נקודות משיחות קודש: השאלה: הפסוק אומר "צהר" — לשון יחיד, ורש"י מפרש "אבן טובה" — אבן אחת. איך יכולה אבן אחת להאיר תיבה ענקית, באורך שלוש מאות אמה, רוחב חמישים וגובה שלושים, ובשלוש קומות?

★ היסוד: בציווי על בניית התיבה, ה' לא פירט כל פרט ופרט. ההוכחה: בהמשך (ח, יג) נאמר "ויסר נח את מכסה התבה" — ולא מצינו שה' ציווה לעשות מכסה. מכאן, שדברים המובנים מאליהם — כמו מכסה — נח עשה בעצמו, ובציווי נאמרו רק הפרטים המיוחדים שלא היה יכול לדעת מעצמו.

★ המסקנה: גם תאורה רגילה — נרות, שמן וכדומה — נח הכין בעצמו, כי זה מובן מאליו שבני אדם צריכים אור כדי לחיות שנה שלמה בתיבה. אם כן, הציווי "צהר תעשה לתבה" לא בא לספק את התאורה הבסיסית, אלא להוסיף אור מיוחד, מעבר לרגיל. ולכן די ב"צהר" אחד וב"אבן טובה" אחת — כי תפקידם לא היה להאיר את כל התיבה מאפס, אלא להוסיף על האור הקיים.

★ ולפי זה, שני הפירושים שברש"י (חלון או אבן טובה) הם שתי דרכים להוסיף אור. ובהפניות לשיחות קודש מצוין שבשיחה מבואר גם "יינה של תורה" — שני אופנים של המשכת אור בעולם.

★ המסר ליום: בזמנים של "מבול" — טרדות, קשיים, חושך — לא מספיק להסתפק ב"תאורה רגילה". ה' מבקש מאיתנו "צהר": תוספת אור מיוחדת — עוד שיעור, עוד מצווה, עוד מעשה טוב — מעבר למה שהיינו עושים ממילא.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ז

(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲנִי — הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, מַיִם עַל הָאָרֶץ, כְּדֵי לְהַשְׁמִיד כָּל בָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם; כָּל מַה שֶּׁבָּאָרֶץ יָמוּת.

★ אחרי הוראות הבנייה, ה' מפרט לנח לראשונה כיצד יבוא העונש: "המבול — מים על הארץ". עד עכשיו נאמר רק "והנני משחיתם" (פסוק יג); עכשיו מתברר שההשמדה תהיה במים.

★ "מתחת השמים" ו"כל אשר בארץ" — כלומר, יצורי היבשה. דגי הים אינם בכלל הגזירה (וכפי שאמרו חז"ל, הם לא חטאו).

★ מטרת הפסוק: להודיע לנח את אופי העונש — וכך להבהיר מדוע צריך דווקא תיבה, ספינה צפה.

★ מילות מפתח: "הַמַּבּוּל" — לפי רש"י: מלשון בלייה, בלבול והובלה (אונקלוס: "טוֹפָנָא", שטף, הצפה); "לְשַׁחֵת" — להשמיד (אונקלוס: "לְחַבָּלָא"); "יִגְוָע" — ימות (אונקלוס: "יְמוּת").

★ מדרש: בגמרא (זבחים קיג, א) נחלקו אם ירד המבול גם על ארץ ישראל; ובמדרש (בראשית רבה לג, ו) מובא שעלה הזית שהביאה היונה בא מארץ ישראל, שלא ירד עליה המבול.

★ המסר ליום: "ואני הנני" — ה' אומר זאת בגוף ראשון, כמי שמקבל עליו אחריות. גם המבול, ככל שהוא נראה כפורענות, הוא בהשגחה מדויקת. ובחסידות מבואר שמי המבול היו גם "טהרה" לעולם — כמקווה, שטיהר את הארץ מן הקלקול.

רש״י

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא • הִנְנִי מוּכָן לְהַסְכִּים עִם אוֹתָם שֶׁזֵּרְזוּנִי וְאָמְרוּ לְפָנַי כְּבָר: (תהלים ח) "מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ".
מַבּוּל • שֶׁבִּלָּה אֶת הַכֹּל, שֶׁבִּלְבֵּל אֶת הַכֹּל, שֶׁהוֹבִיל אֶת הַכֹּל מִן הַגָּבוֹהַּ לַנָּמוּךְ. וְזֶהוּ לְשׁוֹן אוּנְקְלוֹס, שֶׁתִּרְגֵּם 'טוֹפָנָא', שֶׁהֵצִיף אֶת הַכֹּל וֶהֱבִיאָם לְבָבֶל שֶׁהִיא עֲמֻקָּה, לְכָךְ נִקְרֵאת שִׁנְעָר, שֶׁנִּנְעֲרוּ שָׁם כָּל מֵתֵי מַבּוּל, (סְפָרִים אֲחֵרִים: מֵימֵי, וְכֵן הִגִּיהַּ מהרש"ל בְּ'חָכְמַת שְׁלֹמֹה' בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת).

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא": הקושי — מה מוסיפה המילה "ואני" (בוי"ו)? נראה כהמשך של שיחה, כאילו יש מישהו אחר שאמר דבר וה' עונה לו. רש"י משיב: אכן, ה' אומר "ואני — מוכן להסכים עם אותם שזירזוני": המלאכים, שכבר בשעת בריאת האדם אמרו לפני ה' "מה אנוש כי תזכרנו" — מה האדם שתזכור אותו ותברא אותו? עכשיו, בראות ה' את קלקול הדור, הוא אומר: הנני מוכן להסכים עם דבריהם.

★ "מַבּוּל": רש"י מפרש את המילה בשלוש דרכים, לפי שורשים קרובים: (א) "שבילה את הכל" — מלשון בלייה, כליה; (ב) "שבלבל את הכל" — מלשון בלבול, ערבוב; (ג) "שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך" — מלשון הובלה. והפירוש השלישי מתאים לתרגום אונקלוס "טוֹפָנָא" — מלשון הצפה: המים הציפו את הכל והובילו אותו לבבל, שהיא מקום עמוק (נמוך). ולכן נקראת בבל "שנער" — "שנִּנְעֲרוּ שם" (כמו "ניעור" — נפלטו, הושלכו) כל מתי המבול. ובסוגריים: בספרים אחרים הגרסה "מֵימֵי מבול", וכן הגיה המהרש"ל בחיבורו "חכמת שלמה" על מסכת שבת.

★ המסר ליום: "מה אנוש כי תזכרנו" — המלאכים טענו שהאדם אינו ראוי לבריאה. ה' לא קיבל את דבריהם, כי האדם, דווקא בחולשתו, יכול להגיע למה שמלאכים אינם יכולים. רק כשהאדם מפקיר לגמרי את תפקידו — "ואני מוכן להסכים". כל מעשה טוב שלנו "מוכיח" למלאכים שהאדם שווה את בריאתו.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ח

(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וַאֲנִי אָקִים אֶת בְּרִיתִי עִמְּךָ; וְתָבוֹא אֶל הַתֵּבָה — אַתָּה וּבָנֶיךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּנְשׁוֹת בָּנֶיךָ אִתְּךָ.

★ אחרי שה' הודיע על ההשמדה (פסוק יז), מגיעה ההבטחה לנח: "והקמותי את בריתי אתך" — אתה לא תושמד. ומיד מפורט מי ייכנס לתיבה: שמונה נפשות.

★ שימו לב לסדר: "אתה ובניך" — הגברים יחד, ואחר כך "ואשתך ונשי בניך" — הנשים יחד. ביציאה מן התיבה (ח, טז) הסדר משתנה: "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך". רש"י מבאר כאן את משמעות הסדר.

★ מטרת הפסוק: להבטיח לנח הצלה — וברית שתבטיח שהצלה זו תצליח.

★ מילות מפתח: "וַהֲקִמֹתִי" — ואקים (אונקלוס: "וְאָקֵים"); "בְּרִיתִי" — הבטחה קבועה (אונקלוס: "קְיָמִי", קיומי, התחייבותי).

★ מדרש: בבראשית רבה (לא, יב) ובגמרא (סנהדרין קח, ב) נאמר שבתיבה נאסרו בתשמיש המטה, ושלושה עברו על כך — הכלב, העורב וחם — וכולם נענשו. וזה מקור דברי רש"י.

★ המסר ליום: "והקמותי את בריתי אתך" — ה' כורת ברית עם הצדיק, ובזכותו ניצלים בני משפחתו. וכשהעולם כולו בצער — גם הצדיק אינו "חוגג"; הוא מתנהג בצמצום, מתוך השתתפות בצער העולם.

רש״י

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי • (בראשית רבה): בְּרִית הָיָה צָרִיךְ עַל הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ וְיֵעָפְשׁוּ, וְשֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּדּוֹר.
אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ • הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד, מִכָּאן שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה (שם).

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי": הקושי — על מה הברית? הרי ה' כבר אמר שנח ייכנס לתיבה וינצל. רש"י משיב: לבניית התיבה ולשהות בה נדרשו שני דברים שאינם מובטחים בדרך הטבע: (א) "על הפירות שלא ירקבו ויעפשו" — המזון שאסף נח צריך היה להחזיק מעמד שנה שלמה; (ב) "ושלא יהרגוהו רשעים שבדור" — אנשי הדור, שראו אותו בונה תיבה ומזהיר אותם, עלולים היו להרוג אותו. על שני אלה הייתה צריכה להיות "ברית" — הבטחה מיוחדת מה'.

★ "אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ": הקושי — מדוע הסדר "אתה ובניך" ואחר כך "ואשתך ונשי בניך", ולא כל זוג בפני עצמו? רש"י משיב: "האנשים לבד והנשים לבד" — בתיבה ישבו בנפרד, ומכאן "שנאסרו בתשמיש המטה". בזמן שהעולם כולו נחרב, אין זה ראוי לעסוק בבניין המשפחה.

★ המסר ליום: גם בתוך ההצלה, נח צריך "ברית" — ביטחון בה' שהמזון לא יתקלקל ושהרשעים לא יזיקו. אדם אינו יכול להבטיח את הצלחתו במו ידיו בלבד; גם אחרי כל ההשתדלות, הכל תלוי בברית שה' כורת עמו.

בראשית פרק ו׳ פסוק י״ט

(יט) וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וּמִכָּל הַחַי, מִכָּל בָּשָׂר — שְׁנַיִם מִכָּל מִין תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה, כְּדֵי לְהַשְׁאִיר אוֹתָם בַּחַיִּים יַחַד אִתְּךָ; זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.

★ אחרי שנקבע מי מבני האדם ייכנס, באה ההוראה על בעלי החיים: זוג מכל מין, זכר ונקבה, כדי שאחרי המבול יוכלו להתרבות מחדש.

★ (בהמשך — ז, ב — ה' יצווה להביא "שבעה שבעה" מן הבהמה הטהורה; כאן נאמר הכלל: לא פחות משניים מכל מין.)

★ מטרת הפסוק: להבטיח שכל מיני בעלי החיים ימשיכו להתקיים אחרי המבול.

★ מילות מפתח: "הָחַי" — כל יצור חי (אונקלוס: "דְּחַי"); "לְהַחֲיֹת" — להשאיר בחיים (אונקלוס: "לְקַיָּמָא", לקיים); "זָכָר וּנְקֵבָה" (אונקלוס: "דְּכַר וְנֻקְבָּא").

★ מדרש: בגמרא (זבחים קיג, ב) נאמר שגם הרְאֵם — חיה ענקית שלא נכנסה לתיבה — ניצל, משום שקשרו אותו מבחוץ. ובפרקי דרבי אליעזר מסופר שגם עוג ניצל בהיאחזו בתיבה. ומה שרש"י אומר כאן "אפילו שדים" — מקורו בגמרא (חגיגה טז, א) שהשדים דומים לבני אדם בשלושה דברים ולמלאכי השרת בשלושה.

★ המסר ליום: "להחיות אתך" — נח אינו רק ניצול; הוא אחראי להחיות את העולם כולו. מי שה' מציל, מטיל עליו גם אחריות לעולם שסביבו.

רש״י

וּמִכָּל־הָחַי • אֲפִלּוּ שֵׁדִים (חגיגה טז).
שְׁנַיִם מִכֹּל • מִן הַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם לֹא פָּחֲתוּ מִשְּׁנַיִם, אֶחָד זָכָר וְאֶחָד נְקֵבָה.

ביאור רש"י: שני דיבורים.

★ "וּמִכָּל הָחַי — אֲפִלּוּ שֵׁדִים": הקושי — הפסוק אומר "ומכל החי מכל בשר"; לכאורה "מכל בשר" כבר כולל את כל בעלי החיים, ומה מוסיף "מכל החי"? רש"י משיב: "מכל החי" בא לרבות גם יצורים שאינם "בשר" — "אפילו שדים". גם הם נכנסו לתיבה.

★ "שְׁנַיִם מִכֹּל": הקושי — בהמשך (ז, ב) נאמר "שבעה שבעה" מן הבהמה הטהורה; אם כן, למה נאמר כאן "שנים"? רש"י משיב: "שנים" הוא המינימום — "מן הפחות שבהם לא פחתו משנים", זכר ונקבה. יש מינים שנכנסו מהם יותר.

★ המסר ליום: בתיבה של נח היה מקום לכל — אפילו לשדים. ה' רצה שכל חלק מן הבריאה יישאר, כי לכל אחד יש תפקיד. כך גם אנו: אין לפסול שום חלק מן העולם או מן האדם — הכל ניתן לרתום לעבודת ה'.

בראשית פרק ו׳ פסוק כ׳

(כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: מִן הָעוֹף לְפִי מִינָיו, וּמִן הַבְּהֵמָה לְפִי מִינֶיהָ, מִכָּל הָרֶמֶשׂ שֶׁעַל הָאֲדָמָה לְפִי מִינָיו — שְׁנַיִם מִכָּל מִין יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אוֹתָם.

★ הפסוק מפרט את הכלל שבפסוק הקודם: עוף, בהמה ורמש — שניים מכל מין. ושימו לב לשינוי הלשון: בפסוק הקודם נאמר "תביא אל התבה", וכאן — "יבאו אליך": בעלי החיים יבואו מעצמם.

★ החזרה על "למינהו" שלוש פעמים מזכירה את סיפור הבריאה ("למינהו", פרק א) — התיבה היא מעין "בריאה שנייה" של העולם, ובה נשמר הסדר שקבע ה'.

★ מטרת הפסוק: להבהיר שנח לא יצטרך לצוד ולאסוף את כל בעלי החיים — הם יבואו אליו מעצמם, ורק אלה שראויים לכך.

★ מילות מפתח: "לְמִינֵהוּ" — לפי מינו (אונקלוס: "לִזְנוֹהִי"); "רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" — השרצים והזוחלים (אונקלוס: "רִחְשָׁא דְאַרְעָא"); "יָבֹאוּ אֵלֶיךָ" (אונקלוס: "יֵעֲלוּן לְוָתָךְ", ייכנסו אליך).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) נאמר: "אמר לו הקב"ה לנח: כל שהתיבה קולטתו — הכנס; כל שאין התיבה קולטתו — אל תכנס" — זה מקור דברי רש"י: "וכל שהתבה קולטתו הכניס בה". והתיבה עצמה, כביכול, "בחרה" במי שראוי.

★ המסר ליום: "יבאו אליך" — כשאדם עושה את חלקו (בונה את התיבה), ה' דואג לשאר. אין צורך לרדוף אחרי כל דבר; מה שראוי — יגיע.

רש״י

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ • (בראשית רבה) אוֹתָן שֶׁדָּבְקוּ בְּמִינֵיהֶם, וְלֹא הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם. וּמֵאֲלֵיהֶם בָּאוּ, וְכָל שֶׁהַתֵּבָה קוֹלַטְתּוֹ הִכְנִיס בָּהּ.

ביאור רש"י: דיבור אחד, ובו שלושה עניינים.

★ "אוֹתָן שֶׁדָּבְקוּ בְּמִינֵיהֶם": הקושי — מה מוסיפה המילה "למינהו"? רש"י משיב: נכנסו לתיבה רק אותם בעלי חיים ש"דבקו במיניהם, ולא השחיתו דרכם" — שלא התחברו עם מינים אחרים. זה ההמשך הישיר לרש"י בפסוק יב ("אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן"): מי שהשחית את דרכו — לא ניצל.

★ "וּמֵאֲלֵיהֶם בָּאוּ": מן הלשון "יבאו אליך" (ולא "תביא") — שבעלי החיים באו מעצמם, ונח לא היה צריך להביאם.

★ "וְכָל שֶׁהַתֵּבָה קוֹלַטְתּוֹ הִכְנִיס בָּהּ": ואיך ידע נח מי ראוי? הסימן היה התיבה עצמה: כל בעל חיים שהתיבה "קלטה" — קיבלה — אותו הכניס, ומי שהתיבה דחתה — לא נכנס.

★ המסר ליום: הנאמנות ל"מין" — לזהות האמיתית ולדרך שה' קבע — היא שהצילה את בעלי החיים. גם לנו: לשמור על זהותנו היהודית, ולא "להיזקק לשאינו מיננו" — זו התיבה שמגינה עלינו.

בראשית פרק ו׳ פסוק כ״א

(כא) וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְאַתָּה — קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל שֶׁאוֹכְלִים, וְתֶאֱסֹף אוֹתוֹ אֵלֶיךָ; וְהוּא יִהְיֶה לְךָ וְלָהֶם (לְבַעֲלֵי הַחַיִּים) לְמָזוֹן.

★ ההוראה האחרונה לפני הכניסה לתיבה: המזון. נח אחראי להכין אוכל לכל יושבי התיבה — בני אדם ובעלי חיים — לכל ימי המבול, כשנה שלמה.

★ "ואתה" — בעוד שבעלי החיים "יבאו" מעצמם (פסוק כ), את המזון נח צריך לאסוף בעצמו. כאן אין נס; יש עבודה.

★ מטרת הפסוק: להשלים את ההכנות לחיים בתיבה — ולהטיל על נח את האחריות לכלכל את כל הבריאה הנותרת.

★ מילות מפתח: "מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" — כל מזון ראוי לאכילה (אונקלוס: "מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל"); "וְאָסַפְתָּ" — ותאסוף (אונקלוס: "וְתִכְנוֹשׁ", ותכנס); "לְאָכְלָה" — למזון.

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) מסופר שאליעזר עבד אברהם שאל את שם בן נח איך היו מסתדרים בתיבה, ושם השיב: "צערא רבה הוה לן בתיבותא" — כל שנים עשר חודש לא טעמו טעם שינה, כי היו מאכילים כל בעל חיים בזמנו ובמזונו המיוחד. ובמדרש (תנחומא נח ט) מסופר שפעם אחת איחר נח להאכיל את הארי, והארי הכישו.

★ המסר ליום: נח לא רק "ניצל" בתיבה; הוא עבד שם יום ולילה, בדאגה לכל יצור ויצור. הצלה אמיתית באה יחד עם אחריות ועם "צערא" — מסירות למען אחרים.

בראשית פרק ו׳ פסוק כ״ב

(כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:

ביאור הפסוק במילים פשוטות: וְעָשָׂה נֹחַ כְּכָל מַה שֶּׁצִּוָּה אוֹתוֹ אֱלֹהִים — כָּךְ עָשָׂה.

★ פסוק אחד, קצר, מסכם עשרות שנים של עבודה: כל ההוראות שבפסוקים יד–כא — העצים, המדורים, הזפת, המידות, הצוהר, הפתח, הקומות, המזון — נח קיים "ככל אשר צוה". בכך מסתיים פרק ו ושיעור היום.

★ הכפילות "ויעש... כן עשה" מדגישה את השלמות: לא רק שעשה, אלא עשה בדיוק כפי שנצטווה, בלי להוסיף ובלי לגרוע.

★ מטרת הפסוק: לסיים את פרשת הציווי בציון נאמנותו המלאה של נח — וכך להכין את הכניסה לתיבה, שתבוא בפרק ז.

★ מילות מפתח: "וַיַּעַשׂ" — לפי רש"י: בניין התיבה; "צִוָּה אֹתוֹ" (אונקלוס: "פַקֵּיד יָתֵהּ", פקד אותו).

★ מדרש: בגמרא (סנהדרין קח, ב) ובמדרש תנחומא מתואר שנח עסק בבניין התיבה מאה ועשרים שנה, ובכל אותן שנים היה מוכיח את בני דורו. והפסוק הזה הוא סיכום של כל אותן שנים.

★ המסר ליום: "ככל אשר צוה — כן עשה". אין דבר "קטן" בציווי של ה'; מידת אמה בגג, או מיקום הפתח, חשובים כמו עצם הבנייה. ומכאן הוראה לקיום המצוות בדקדוק — כל פרט ופרט כפי שנצטווינו.

רש״י

וַיַּעַשׂ נֹחַ • זֶה בִּנְיַן הַתֵּיבָה (סנהדרין קח).

ביאור רש"י: דיבור אחד.

★ הקושי: בהמשך (ז, ה) נאמר שוב "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'". מדוע הכפילות? רש"י מבאר: כאן — "זה בנין התיבה", כלומר, פסוקנו מסכם את קיום הציווי על הבנייה (פסוקים יד–טז) ועל ההכנות (יז–כא); ואילו הפסוק שבפרק ז מתייחס לציווי שבא שם — הכניסה לתיבה והבאת בעלי החיים.

★ המסר ליום: נח לא "בנה תיבה" פעם אחת; הוא עסק בה שנים רבות, יום יום. ה"ויעש" שלו הוא עבודה מתמשכת וסבלנית — וזו הדרך גם לבנות "תיבה" רוחנית: לימוד יומי קבוע, צעד אחר צעד.

תניא

אגרת הקודש, סימן כ"ה (המשך) — מ"וְהִנֵּה, נֶפֶשׁ הָאָדָם", ועד "בְּלֹא דִּבּוּר".

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמ, והנה נפש האדם... עד עמ' 280, בלא דבור.

יום ראשון, ל' תשרי — א' דראש חודש מרחשון. ממשיכים באגרת הקודש סימן כ"ה. בשיעורים הקודמים התברר ש"דבר ה'" — הדיבור האלוקי שבעשרה מאמרות — מהווה ומחיה כל נברא בכל רגע, ושבחינה זו נקראת "שכינה" ו"מלכות". היום רבנו הזקן מראה את אותו מבנה בתוך האדם עצמו: עשרת כוחות הנפש הם "דוגמא" לעשר הספירות שלמעלה, וכוח הדיבור של האדם הוא דוגמא ל"דיבור העליון" — לשכינה.

★ על מבנה הדפוס בעמוד הזה. כמו בימים הקודמים: בתיבה שתחת הכותרת "אגרת הקדש" מודפסת לשון האיגרת כפי שהיא בספר התניא, בלי ניקוד ועם ראשי תיבות. סביב התיבה מודפסת אותה לשון בניקוד ובאותיות מודגשות, ובתוכה משולב פירוש מתוך הספר "שיעורים בספר התניא". כל בלוק "מקור" להלן הוא לשון האיגרת המנוקדת בלבד; דברי הפירוש שולבו בבלוקי ההסבר.

★ שיעור קצר במיוחד. השיעור של היום הוא פסקה אחת בלבד — תשע שורות בתיבה. אבל יש בה מפה שלמה: הנפש מול עשר הספירות, ובסופה מסקנה הלכתית מעשית — למה בקריאת שמע, בברכת המזון ובלימוד תורה לא מספיק לחשוב, וצריך לדבר בפה.

★ מפת הדרך של היום:
· תחנה א' — נפש האדם כלולה מעשר ספירות: חכמה, בינה, דעת וכו'.
· תחנה ב' — כולן באות מ"רוח פיו" יתברך — "ויפח באפיו".
· תחנה ג' — ובכל זאת, דרך פרט: חב"ד שבנפש — דוגמא לחב"ד שלמעלה, "אבא ואמא".
· תחנה ד' — המדות שבנפש — דוגמא ל"זעיר אנפין"; כוח הדיבור — דוגמא ל"מלכות" ו"שכינה".
· תחנה ה' — ולכן דיבור של דברי תורה מעורר את הדיבור העליון ליחד את השכינה.
· תחנה ו' — המסקנה ההלכתית: בקריאת שמע, ברכת המזון ודברי תורה — לא יצא בהרהור בלא דיבור.

וְהִנֵּה, נֶפֶשׁ הָאָדָם, יָדוּעַ לַכֹּל שֶׁהִיא כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת וְכוּ'.

"והנה, נפש האדם" — הפירוש בחוברת: היהודי. "ידוע לכל שהיא כלולה מעשר ספירות: חכמה־בינה־דעת וכו'" — כמבואר ב"תניא" חלק א' פרק ג'.

★ מה זה "כלולה מעשר ספירות"? בתניא חלק א' פרק ג' מסביר רבנו הזקן שהנפש האלוקית כלולה מעשרה כוחות, כנגד עשר הספירות העליונות: שלושה "שכליים" — חכמה, בינה ודעת (חב"ד), ושבע "מדות" — אהבה, יראה, רחמים וכו'. כלומר, המבנה של הנפש אינו מקרי; הוא בנוי באותה "תבנית" של הספירות שבהן ה' מתגלה ומנהיג את העולמות.

★ למה זה "ידוע לכל"? זה יסוד שנלמד כבר בפרקים הראשונים של התניא, ולכן רבנו הזקן מביא אותו כהקדמה מוכרת — ועל גביה הוא בונה את החידוש של היום.

וְאַף שֶׁכֻּלָּן מֵ"רוּחַ פִּיו" יִתְבָּרֵךְ, כִּדְכְתִיב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו כוּ'",

"ואף שכולן" — הפירוש בחוברת: כל עשרה הכוחות שכנגד עשר הספירות — באים "מרוח פיו" יתברך, "כדכתיב" — כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויפח באפיו כו'" — "נשמת חיים".

★ מה מלמדת המילה "ויפח"? הפירוש בחוברת: הלשון "ויפח" מורה שהנשמה באה מהרוח והחיות הפנימיים שנופחים מבפנים — כמוסבר בפרוטרוט ב"תניא" חלק א' פרק ב' ובחלק ג' פרק ה'. מי שנופח, מוציא את ההבל מתוך תוכו; כך הנשמה באה מן הפנימיות של ה', ולא מ"חיצוניות".

★ למה ה"אף"? רבנו הזקן מקדים קושיה: אם כל כוחות הנפש באים ממקור אחד — מ"רוח פיו" — אולי אין טעם לחלק ביניהם ולשייך כל כוח לספירה אחרת? על כך בא ה"מכל מקום" שבהמשך.

מִכָּל־מָקוֹם, דֶּרֶךְ פְּרָט – חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הֵן דּוּגְמָא לְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, הַמְכֻנּוֹת בְּשֵׁם "אַבָּא" וְ"אִמָּא";

"מכל מקום" — הפירוש בחוברת: יש קשר בין כל אחד מעשרה הכוחות לבין כל אחת מעשר הספירות שלמעלה. "דרך פרט — חכמה־בינה־דעת שבנפשו הן דוגמא לחכמה־בינה־דעת שבעשר ספירות" — שלמעלה, "המכונות בשם אבא ואמא".

★ "אבא" ו"אמא". הפירוש בחוברת: כמו שכתוב בזוהר, שחכמה דאצילות נקראת "אבא", ו"בינה" נקראת "אימא", וספירת ה"דעת" נכללת משתיהן, כפי המוסבר בחסידות. החכמה היא נקודת ההברקה הראשונה, והבינה מרחיבה אותה ו"מולידה" ממנה הבנה מפורטת — כמו אב ואם שמהם נולד הולד.

★ המסר: כשיהודי חושב ומבין — זה לא רק "תהליך במוח". השכל שלו הוא דוגמא, בקטן, לחכמה ולבינה העליונות.

וּמִדּוֹת אַהֲבָה וְיִרְאָה וְכוּ' שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הֵן דּוּגְמָא לַמִּדּוֹת שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת, הַנִּקְרָאוֹת בְּשֵׁם "זְעֵיר אַנְפִּין"; וְכֹחַ הַדִּבּוּר שֶׁבְּנַפְשׁוֹ דּוּגְמָא לַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם "מַלְכוּת" וְ"שְׁכִינָה".

"ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו" — של יהודי — "הן דוגמא למדות שבעשר ספירות" — דאצילות — "הנקראות בשם זעיר אנפין".

★ "זעיר אנפין". בארמית: "פנים קטנות". שבע המדות העליונות (חסד, גבורה, תפארת וכו') נקראות כך בלשון הזוהר. כמו שאצל האדם המדות — האהבה, היראה — באות אחרי השכל ונולדות ממנו, כך גם למעלה.

★ הדיבור — דוגמא לשכינה. "וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון, הנקרא בשם מלכות ושכינה" — הפירוש בחוברת: כפי שהוסבר לעיל. כלומר, זה מה שלמדנו בשיעורים הקודמים: "דבר ה'", הדיבור העליון המהווה את הנבראים, הוא ספירת המלכות, והוא הנקרא "שכינה" — משום שהוא "שוכן" ומתלבש בנבראים להחיותם.

★ המסר: הדיבור הוא הכוח שבו האדם יוצא מעצמו אל הזולת — בדיוק כמו "דבר ה'" שבו ה' "יוצא" אל הבריאה. לכן הדיבור של יהודי איננו דבר קטן.

וְלָכֵן כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי תוֹרָה – מְעוֹרֵר דִּבּוּר הָעֶלְיוֹן לְיַחֵד הַשְּׁכִינָה,

"ולכן" — הפירוש בחוברת: כיוון שדיבורו של יהודי הוא דוגמא לדיבור שלמעלה, לשכינה — "כשמדבר דברי תורה — מעורר דבור העליון ליחד השכינה".

★ איך דיבור למטה פועל למעלה? משום שהדיבור שלמטה והדיבור העליון הם באותו "מקום" במבנה — האחד דוגמא לשני. כשהאדם מוציא בפיו דברי תורה, דיבורו "מעורר" את הבחינה המקבילה לו למעלה — את המלכות, השכינה — ופועל "יחוד" שלה, כלומר חיבור שלה עם המקור שלמעלה ממנה.

★ המסר: הפה של יהודי שאומר דבר תורה — אפילו פסוק אחד, אפילו משנה אחת — מגיע עד לשכינה.

וּמִשּׁוּם הָכִי קַיְמָא־לָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְדִבְרֵי תוֹרָה – לֹא יָצָא בְּהִרְהוּר בְּלֹא דִּבּוּר:

"ומשום הכי קיימא לן" (הערה 34) — הפירוש בחוברת: ולכן אנו פוסקים, "בקריאת שמע וברכת המזון ודברי תורה — לא יצא בהרהור בלא דבור".

★ ההלכה. ההערה מפנה לשלושה מקומות בפסקי רבנו הזקן עצמו: שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סוף סימן ס"ב סעיף ג' (קריאת שמע), סוף סימן קפ"ה סעיף ג' (ברכת המזון), והלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב' הלכה י"ב (לימוד תורה). בשלושתם הדין אחד: מי שרק חשב את המילים בליבו, בלי להוציא אותן בשפתיו — לא קיים את המצוה.

★ הטעם הפנימי. ההלכה הזו אינה "טכנית". מכיוון שהיחוד של השכינה נפעל דווקא על ידי כוח הדיבור — הדוגמא לדיבור העליון — המחשבה לבדה, אף שהיא כוח נעלה, אינה פועלת את הפעולה הזו. לכן במצוות שעניינן הדיבור, צריך דווקא לדבר.

★ המסר: לא להסתפק בקריאה "בעיניים". קריאת שמע, ברכת המזון ושיעור התורה — בפה, במילים, בקול.

★ סיכום השיעור, שורה לכל תחנה:

· עשר ספירות בנפש: נפש היהודי כלולה מעשרה כוחות — חכמה, בינה, דעת וכו' — כנגד עשר הספירות.
· "ויפח באפיו": כל הכוחות באים מ"רוח פיו" יתברך — מן הפנימיות, כמו מי שנופח מתוכו.
· חב"ד: חכמה־בינה־דעת שבנפש — דוגמא לחב"ד העליונים, "אבא ואמא".
· המדות: אהבה ויראה שבנפש — דוגמא ל"זעיר אנפין".
· הדיבור: כוח הדיבור שבנפש — דוגמא לדיבור העליון, "מלכות" ו"שכינה".
· דברי תורה: דיבור דברי תורה מעורר את הדיבור העליון ליחד את השכינה.
· ההלכה: בקריאת שמע, ברכת המזון ודברי תורה — לא יצא בהרהור בלא דיבור.

★ המסר ליום, בשורה אחת:

הדיבור של יהודי הוא דוגמא לשכינה — ולכן מילה אחת של תורה שנאמרת בפה פועלת יותר ממחשבה שנשארת בלב.

★ הקשר לזמן — ראש חודש מרחשון, שבוע פרשת נח:

היום א' דראש חודש, ובתפלה אומרים הלל — שבח לה' שנאמר בפה, בקול. ובפרשת השבוע, פרשת נח, נאמר "בא אתה וכל ביתך אל התיבה"; ומובא בשם הבעל־שם־טוב ש"תיבה" היא גם מילה — תיבה של תורה ותפלה — ועל האדם "להיכנס" לתוך המילים שהוא אומר. השיעור של היום מסביר למה המילה הנאמרת בפה כל כך חשובה: היא דוגמא לדבר ה' עצמו.

★ ומחר, א' מרחשון: ממשיכה אגרת הקודש סימן כ"ה: "והנה לעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא, ומהן נמשכות נפשות העו"ג..." — כנגד עשר הספירות של קדושה יש עשר ספירות בצד ההפכי, ומכאן ממשיך רבנו הזקן לבאר את "גלות השכינה" בתוך הקליפות.

רמב״ם — פרק אחד ליום

שיעורי רמב"ם - פרק אחד ליום. יום ראשון, ל' תשרי, א' דראש חודש מרחשון.

בפרק הקודם למדנו על יבמה שהיא ערוה על היבם, ועל צרתה הפטורה עמה. היום ממשיכים לנושא קרוב: דיני ייבום הכרוכים באיסורי חתנות. מה הדין כשאחים נשואים לשתי אחיות (או לשתי נשים אחרות שהן ערוה זו לזו), ושתיהן נופלות לפני אותו יבם? כאן נכנס המושג המרכזי של הפרק: "אחות זקוקתו". אשה שנפלה ליבום נחשבת כמעט כאשתו של היבם, ולכן חכמים אסרו עליו את אחותה, כמו אחות אשתו.

מבנה הפרק:
- הלכות א-ב: שתי אחיות שנפלו ליבום, ולא ידוע מי מת ראשון; ומה הדין כשאחת מהן ערוה על אחד היבמים.
- הלכות ג-ה: ידוע מי מת ראשון: "אחות זקוקה", ואיך הזיקה מסתלקת (מיתה, חליצה, יבום).
- הלכות ו-ח: מאמר (קידושי יבמה מדרבנן) ביבמה שאחותה נפלה אחריה; יבם שקידש את אחות יבמתו.
- הלכות ט-י: צרות האחיות: חליצה "שאינה מעולה" אינה פוטרת את הצרה.
- הלכות יא-יב: אשה שנאסרה על היבם בשעת נפילה - נאסרה עליו לעולם.
- הלכות יג-יד: קטנה וחרשת שהתגרשו וחזרו לבעליהן.
- הלכות טו-כא: אחים ואחיות חרשים וקטנים: כוח הנישואין של כל אחד, ומה נובע ממנו.
- הלכה כב: הגדרה: "שתי אחיות" ו"אחות אשתו" כוללות כל שתי נשים שהן ערוה זו לזו.

בפרק זה אין השגות הראב"ד, ואין "הפניות לשיחות קודש".

א. שְׁנַיִם מִן הָאַחִים נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶן, וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה מֵהֶן מֵת רִאשׁוֹן - הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְיַבֵּם שְׁתֵּיהֶן (=שהרי הן אחיות, והיבם לא יכול לייבם אפילו אחת מהן, כי כל אחת נחשבת אחות זקוקתו שאסורה עליו בנישואין), וַהֲרֵי זִקָּה נָפְלָה עַל שְׁתֵּיהֶן (=שכל אחת מהן עליה להתייבם כדי להקים שם לבעלה) - שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת (=למרות שהן אסורות על היבם בכל זאת עליו לחלוץ להן, מכיוון שאיסור אחות זקוקתו הוא רק מדרבנן); וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם מִשּׁוּם שְׁנִיָּה, אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין - הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת (=כל אלו ראויות ליבום מן התורה ואסורות מדברי חכמים, לכן על היבם לחלוץ להן). אֲבָל אִם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עָלָיו (=שחייב על ביאתה כרת, ואין קידושין תופסים בה ואינה זקוקה לייבום, כמבואר לעיל פרק ו הלכה ט), כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אֵם אִשְׁתּוֹ, אוֹ בִּתָּהּ - הֲרֵי אֲחוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לוֹ (=כי אינה נחשבת אחות זקוקתו), וְרָצָה חוֹלֵץ רָצָה מְיַבֵּם; שֶׁהֲרֵי לֹא נָפְלָה זִקָּתוֹ עַל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁאֵין זִקָּה עַל הָעֶרְוָה.

שתי אחיות שנפלו ליבום, ולא ידוע מי מת ראשון.
הדין המעשי: שני אחים היו נשואים לשתי אחיות. שניהם מתו בלי ילדים, ולא ידוע מי מת ראשון. שתי האלמנות נופלות ליבום לפני האח שנשאר. הוא אינו יכול לייבם אף אחת מהן, ולכן שתיהן חולצות ואינן מתייבמות.
- ואפילו אם אחת מהן הייתה אסורה עליו באיסור קל יותר (שניה לעריות, חייבי עשה או חייבי לאוין) - הדין אותו דין: שתיהן חולצות.
- אבל אם אחת מהן היא ערוה עליו (למשל היא אם אשתו, או בת אשתו) - אחותה מותרת לו, והוא בוחר: לחלוץ לה או לייבם אותה.
ההיגיון:
- כל יבמה "זקוקה" ליבם, כלומר קשורה אליו. חכמים התייחסו לזיקה הזאת כמו לנישואין חלקיים, ולכן אסרו על היבם את אחות הזקוקה לו, כמו שאחות אשתו אסורה עליו. כאן כל אחת מן השתיים היא "אחות זקוקתו", ולכן אסור לייבם אף אחת מהן. אבל מן התורה הזיקה קיימת, ולכן צריך חליצה כדי לשחרר אותן.
- אשה שאסורה ביבם רק בשניה, בעשה או בלאו - מן התורה היא ראויה ליבום, ולכן גם עליה נופלת זיקה, והיא "אחות זקוקה" לאחותה.
- ערוה (איסור שעונשו כרת) שונה לגמרי: עליה אין זיקה בכלל. לכן אחותה אינה "אחות זקוקתו", והיא יבמה רגילה.
מונחים: "זִקָּה" - הקשר שנוצר בין היבמה ליבם לאחר מות הבעל. "אֲחוֹת זְקוּקָתוֹ" - אחות של האשה שזקוקה לו ליבום; אסורה עליו מדרבנן. "שְׁנִיָּה" - קרובה שאיסורה מדברי סופרים (שניות לעריות).

ב. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יָבָם זֶה מִשּׁוּם עֶרְוָה, וְהָאַחֶרֶת אֲסוּרָה עַל הַיָּבָם הַשֵּׁנִי מִשּׁוּם עֶרְוָה (=ומדובר שהם היו ארבעה אחים. ושניים מהם, בעלי האחיות, מתו ונשארו שני אחים יבמים אלו) - הָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו, וְהָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לְאָחִיו, שֶׁהֲרֵי נָפְלָה זִקַּת כָּל אָח מֵהֶן עַל הַמֻּתֶּרֶת לוֹ בִּלְבַד (=והשנייה אינה זקוקה לו כלל, ואין כאן איסור אחות זקוקתו); וְרָצָה חוֹלֵץ לָזוֹ הַמֻּתֶּרֶת לוֹ, רָצָה מְיַבֵּם.

כל יבם אוסר אחת - ומקבל את השנייה.
הדין המעשי: ארבעה אחים: שניים נשואים לשתי אחיות ומתו, ושניים נשארו יבמים. אחת האלמנות היא ערוה על היבם הראשון, והשנייה ערוה על היבם השני. כל יבם יכול לחלוץ או לייבם את האלמנה שמותרת לו.
ההיגיון: על ערוה אין זיקה (הלכה א). לכן מכל אחד מן היבמים נופלת זיקה רק על האשה האחת שמותרת לו. האשה האחרת אינה זקוקה לו כלל, ולכן אין כאן "אחות זקוקתו".
דוגמה: לאה ורחל אחיות, נשואות לראובן ולשמעון, ושניהם מתו. לאה היא חמותו של לוי, ורחל היא חמותו של יהודה. לוי מייבם (או חולץ) את רחל, ויהודה מייבם (או חולץ) את לאה.

ג. מֵת אֶחָד מִן הָאַחִין, וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ לְיִבּוּם, וְאַחַר כָּךְ מֵת שֵׁנִי (=עד כאן דן הרמב"ם במקרה שלא נודע מי מת ראשון, ומכאן ואילך הוא עוסק במקרים בהם הדבר כן ידוע, ודינן משתנה כדלהלן), וְנָפְלָה אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת הָרִאשׁוֹנָה לְיִבּוּם, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת - שְׁתֵּיהֶן חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ידוע מי מת ראשון - ושתיהן חיות.
הדין המעשי: אח אחד מת, ואשתו נפלה ליבום. אחר כך מת אח שני, ואשתו, אחות הראשונה, נפלה גם היא ליבום. כל זמן ששתיהן חיות - שתיהן חולצות ואינן מתייבמות.
ההיגיון: אף שהסדר ידוע, כל אחת מהן היא עכשיו "אחות זקוקתו" של היבם, כי אחותה זקוקה לו. ולכן אסור לו לייבם אף אחת מהן, ושתיהן צריכות חליצה. "רמב"ם לעם" מציין שמכאן והלאה הרמב"ם עוסק במקרים שבהם הסדר ידוע, ובהלכות הבאות נראה שהסדר משנה את הדין כשמשהו קורה לאחת מהן.

ד. מֵתָה הָאַחֲרוֹנָה (=בלי חליצה) - חָזְרָה הָרִאשׁוֹנָה לְהֶתֵּרָהּ (=בזמן שהשנייה עדיין לא הצטרכה לייבום), וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מֵתָה הָרִאשׁוֹנָה - הֲרֵי הָאַחֲרוֹנָה בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת: שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְיִבּוּם בִּשְׁעַת נְפִילָתָהּ (=בגלל אחותה שנזקקה לייבום לפניה).
וְכֵן אִם קָדַם אֶחָד מִן הָאַחִים וְחָלַץ לָאַחֲרוֹנָה - הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִים; שֶׁהֲרֵי הַזִּקָּה שֶׁאֲסָרָהּ אוֹתָהּ, הֱסִירָהּ אָחִיו בַּחֲלִיצָתוֹ.

מיתה או חליצה של אחת - מה דין השנייה?
הדין המעשי:
- אם מתה האחרונה (בלי שחלצו לה) - הראשונה חוזרת להיתר שהיה לה, ויכולה לחלוץ או להתייבם.
- אם מתה הראשונה - האחרונה נשארת באיסורה: חולצת ואינה מתייבמת.
- אם אחד האחים חלץ לאחרונה - הראשונה מותרת לשאר האחים.
ההיגיון:
- הראשונה, כשנפלה ליבום, הייתה ראויה לגמרי, כי אחותה עדיין לא הייתה זקוקה. האיסור בא עליה רק אחר כך, בגלל אחותה. כשהאחות מתה, האיסור הזה נעלם, והיא חוזרת למצבה הראשון.
- האחרונה, לעומת זאת, כבר בשעה שנפלה ליבום הייתה אסורה, כי אחותה הייתה זקוקה ליבם באותו זמן. אשה שלא הייתה ראויה ליבום בשעת נפילתה - אינה חוזרת להיתר, גם כשהסיבה נעלמה.
- וכשאחד האחים חלץ לאחרונה, הזיקה שלה הוסרה. ממילא הראשונה אינה עוד "אחות זקוקה", והיא מותרת לשאר האחים.
מונחים: "בִּשְׁעַת נְפִילָתָהּ" - ברגע שבעלה מת והיא נפלה ליבום. "בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת" - נשארת במצב של איסור.

ה. וְכֵן אִם הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה עֶרְוָה עַל אֶחָד מֵהֶן, וְקָדַם וְיִבֵּם אֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ (=כי היא אינה אחות זקוקתו) - הֻתְּרָה הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁאָר הָאַחִים; שֶׁהֲרֵי הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֲסָרָהּ אוֹתָהּ עֲלֵיהֶם, נִתְיַבְּמָה לַמֻּתָּר לָהּ (=ואינה זקוקה להם עוד).
אֲבָל אִם הָיְתָה הָאַחֲרוֹנָה הִיא שֶׁאֲסוּרָה עַל אֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד מִשּׁוּם עֶרְוָה, הֲרֵי הוּא מְיַבֵּם לָרִאשׁוֹנָה. וּשְׁאָר הָאַחִים אֲסוּרִין בִּשְׁתֵּיהֶן, וְחוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=שהשנייה לא הותרה לאחים לאחר ייבום הראשונה, מכיוון שהשנייה לא הייתה ראויה לייבום כשמת בעלה); וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ כָּל אֶחָד אַחַת מִן הָאֲחָיוֹת, מוֹצִיאִין מִיָּדָן (=מכיוון שהראשון עבר בייבום זה על איסור אחות זקוקתו, ואין בכח מעשה האיסור להתיר לשני לשאת את השנייה).

כשאחת מן האחיות היא ערוה על אחד האחים.
הדין המעשי:
- אם הראשונה היא ערוה על אחד האחים, והוא קדם וייבם את האחרונה (שמותרת לו) - הראשונה מותרת לשאר האחים.
- אבל אם האחרונה היא ערוה על אחד האחים - הוא מייבם את הראשונה. ושאר האחים אסורים בשתיהן: חולצים ואינם מייבמים. ואם קדמו ונשאו, כל אחד אחת מן האחיות - מוציאים אותן מהם.
ההיגיון:
- במקרה הראשון: לגבי אותו אח, הראשונה ערוה ואין עליה זיקה, ולכן האחרונה אינה "אחות זקוקתו", והיבום שלו מותר. משנתייבמה האחרונה, היא כבר אינה זקוקה לשאר האחים, ולכן הראשונה (שנאסרה עליהם רק בגללה) חוזרת להיתר - כמו שהיה לה כשנפלה.
- במקרה השני: האח שהאחרונה ערוה עליו מייבם את הראשונה. אבל זה אינו מתיר את האחרונה לשאר האחים, כי בשעה שנפלה היא כבר הייתה "אחות זקוקתם" (הלכה ד). ומי שקדם וייבם את אחת מהן לבד מן הראשון עבר על איסור, ומעשה איסור אינו יכול להתיר לאח השני לשאת את השנייה. לכן מוציאים.
מונחים: "קָדַם" - עשה מעשה לפני שבאו לשאול, בלי רשות. "מוֹצִיאִין מִיָּדָן" - בית דין מחייב אותם להתגרש.

ו. שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה הַשְּׁלִישִׁי בִּיבִמְתּוֹ מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעַל הָאָחוֹת הַשֵּׁנִי, וְנָפְלָה הָאָחוֹת הַשְּׁנִיָּה לִפְנֵי הָאָח הַשְּׁלִישִׁי (=ובמצב זה שתיהן אסורות לו משום אחות זקוקתו, והשנייה לא נחשבת אחות אשתו ממש אף שעשה מאמר בראשונה, מכיוון שאין למאמר תוקף לעשותה כנשואה גמורה) - הֲרֵי זֶה נוֹתֵן גֵּט לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר (=כדי להפקיע את קידושי מאמרו) וְחוֹלֵץ לָהּ (=כדי להפקיע את הזיקה שלה אליו), וְחוֹלֵץ לַאֲחוֹתָהּ הָאַחֲרוֹנָה, כְּדֵי לְהַתִּירָן לְזָר.

מאמר ביבמה, ואחר כך נפלה אחותה.
הדין המעשי: שלושה אחים; שניים נשואים לשתי אחיות. אחד הבעלים מת, והאח השלישי עשה "מאמר" באלמנה. אחר כך מת גם הבעל השני, ואחות האלמנה נפלה גם היא לפני השלישי. הוא נותן גט לבעלת המאמר וחולץ לה, וחולץ גם לאחותה האחרונה. כך שתיהן מותרות להינשא לזר.
ההיגיון: "רמב"ם לעם" מסביר: המאמר אינו נישואין גמורים, ולכן האחרונה אינה "אחות אשתו" ממש, אלא "אחות זקוקתו". במצב כזה שתיהן אסורות עליו מדרבנן. לבעלת המאמר יש שני קשרים אליו: קידושי המאמר (מדרבנן), ואותם מבטל הגט; והזיקה (מן התורה), ואותה מבטלת החליצה. לאחרונה יש רק זיקה, ולכן מספיקה לה חליצה.
מונחים: "מַאֲמָר" - קידושין שהיבם עושה ליבמה לפני היבום (בכסף או בשטר). תקנת חכמים, ותוקפו מדרבנן.

ז. מֵת זֶה שֶׁעָשָׂה הַמַּאֲמָר וְהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לִפְנֵי בַּעַל הָאָחוֹת - בַּעֲלַת הַמַּאֲמָר פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, שֶׁהֲרֵי הִיא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ; וְהָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, שֶׁאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר עַד [כדי] שֶׁיִּפְטֹר אֶת הַצָּרָה.

מת בעל המאמר: האחות פטורה, והצרה חולצת.
הדין המעשי: אח עשה מאמר ביבמתו, והייתה לו גם אשה אחרת. הוא מת, ושתי הנשים נפלו לפני האח שנשוי לאחות בעלת המאמר.
- בעלת המאמר פטורה מחליצה ומיבום, כי היא אחות אשתו (ערוה).
- האשה האחרת חולצת ואינה מתייבמת.
ההיגיון: בדרך כלל, צרת ערוה פטורה לגמרי (כמו שלמדנו בפרק ו). אבל כאן בעלת המאמר הייתה קשורה לבעל רק במאמר, ולא בקניין גמור. לכן האשה השנייה אינה "צרה" גמורה שנפטרת, ואינה יכולה להתייבם; אבל גם אינה יבמה רגילה. התוצאה: חליצה בלבד.
מונחים: "צָרָה" - אשה נוספת של אותו בעל. "קִנְיָן גָּמוּר" - נישואין שלמים, בתוקף מלא.

ח. אֶחָד מִן הַיְבָמִין שֶׁקִּדֵּשׁ אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ (=אחרי מות בעלה כשכבר הוזקקה לאחים) - אוֹמְרִין לוֹ: 'הַמְתֵּן וְאַל תְּגָרְשֶׁנָּה (=אינך צריך לגרש אותה, כי יתכן שתהיה מותרת לך על ידי מעשה אחיך, כדלהלן) וְאַל תִּשָּׂאֶנָּה (=מכיוון שכעת היא אסורה לך משום אחות זקוקתך, שהיא כאחות אשתך) עַד שֶׁיְּיַבֵּם אָחִיךָ, אוֹ יַחְלֹץ, לִיבָמָה זוֹ הַזְּקוּקָה לְכֻלְּכֶם' (=ואז לא תהיה לך זיקה לה, והמקודשת כבר לא תיחשב אחות זקוקתו). חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ יִבְּמָהּ, אוֹ שֶׁמֵּתָה הַיְבָמָה - הֲרֵי זֶה יִכְנֹס אֲרוּסָתוֹ; מֵתוּ אֶחָיו כֻּלָּם (=והוא היבם היחידי) - מוֹצִיא אֶת אֲרוּסָתוֹ בְּגֵט, וִיבִמְתּוֹ בַּחֲלִיצָה. וְאִם מֵתָה אֲרוּסָתוֹ, בֵּין שֶׁמֵּתָה קֹדֶם מִיתַת הָאַחִים בֵּין שֶׁמֵּתָה לְאַחַר מִיתָתָן - חָזְרָה הַיְבָמָה לְהֶתֵּרָהּ, וְרָצָה מְיַבֵּם רָצָה חוֹלֵץ.

יבם שקידש את אחות יבמתו.
הדין המעשי: אחד היבמים קידש את אחות היבמה, אחרי שהיבמה כבר נפלה ליבום. אומרים לו: "המתן. אל תגרש אותה, ואל תישא אותה, עד שאחיך ייבם או יחלוץ ליבמה הזקוקה לכולכם".
- אם אחיו חלץ לה, או ייבם אותה, או שהיבמה מתה - הוא נושא את ארוסתו.
- אם מתו כל אחיו, והוא נשאר היבם היחיד - הוא מוציא את ארוסתו בגט, ואת היבמה בחליצה.
- ואם מתה ארוסתו (לפני מות האחים או אחריו) - היבמה חוזרת להיתר, והוא יכול לייבם או לחלוץ.
ההיגיון: הקידושין תפסו, אבל הוא אינו יכול לשאת את ארוסתו, כי היא "אחות זקוקתו", שאסורה כמו אחות אשתו. מצד שני, אין לחייב אותו לגרש, כי ייתכן שהבעיה תיפתר מעצמה: ברגע שאח אחר מייבם או חולץ, הזיקה שלו ליבמה נעלמת, והארוסה מותרת. רק כשהוא היבם היחיד, הזיקה לא תיפתר בדרך אחרת. אז אין ברירה: גט לארוסה, וחליצה ליבמה (שגם היא אסורה עליו, כאחות ארוסתו).
דוגמה: ראובן מת, ואלמנתו לאה נפלה לפני אחיו שמעון ולוי. שמעון קידש את רחל, אחות לאה. אם לוי ייבם את לאה - שמעון נושא את רחל. אם לוי מת לפני כן, ושמעון נשאר לבד - הוא נותן גט לרחל וחולץ ללאה.
מונחים: "אֲרוּסָה" - מקודשת שעדיין לא נישאה. "יִכְנֹס" - יישא אותה בפועל.

ט. שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְיֵשׁ לְכָל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן צָרָה, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת, וְנָפְלוּ הָאֲחָיוֹת וְצָרוֹתֵיהֶן לְיִבּוּם (=וכולן אינן מתייבמות, האחיות - משום איסור אחות זקוקתו כלעיל הלכה א, והצרות - שהן צרות אחות זקוקתו) - אִם חָלַץ לַצָּרוֹת, נִפְטְרוּ אֲחָיוֹת; אֲבָל אִם חָלַץ לָאֲחָיוֹת, לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחְלְצוּ הַצָּרוֹת; מִפְּנֵי שֶׁחֲלִיצַת אֲחָיוֹת חֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה [כי אינן ראויות להתייבם], וַחֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַצָּרָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (=לעיל פרק ה הלכה יב).

שתי אחיות וצרותיהן: איזו חליצה פוטרת?
הדין המעשי: שני אחים נשואים לשתי אחיות, ולכל אחד יש גם אשה נוספת (צרה). שני האחים מתו, וארבע הנשים נפלו לפני האח השלישי. כולן אינן מתייבמות.
- אם חלץ לצרות - האחיות נפטרות.
- אם חלץ לאחיות - הצרות אינן נפטרות, עד שיחלוץ גם להן.
ההיגיון: בדרך כלל, חליצה לאחת מנשות המת פוטרת גם את צרתה. אבל רק חליצה "מעולה" פוטרת, כלומר חליצה של אשה שהייתה ראויה ליבום. האחיות אינן ראויות להתייבם (כי כל אחת היא אחות זקוקתו), ולכן החליצה שלהן "פחותה" ואינה פוטרת את הצרות. הצרות, לעומת זאת, אסורות רק מפני שהן צרות של אחות זקוקה. החליצה שלהן פוטרת גם את האחיות.
מונחים: "חֲלִיצָה מְעֻלָּה" - חליצה של יבמה שהייתה ראויה גם ליבום. "חֲלִיצָה שֶׁאֵינָהּ מְעֻלָּה" - חליצה של יבמה שאסורה ביבום.

י. וְיֵרָאֶה לִי, שֶׁכָּךְ הַדִּין בִּשְׁתֵּי יְבָמוֹת הַבָּאוֹת מִבַּיִת אֶחָד, וְהָאַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל יְבָמָהּ מִשּׁוּם שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה - שֶׁאִם חָלַץ לָאֲסוּרָה [שחליצתה פחותה], לֹא הֻתְּרָה צָרָתָהּ; חָלַץ לַצָּרָה, הֻתְּרָה הָאֲסוּרָה.

דעת הרמב"ם: אותו הדין בשתי יבמות מבית אחד.
הדין המעשי: הרמב"ם כותב "ויראה לי", כלומר זו מסקנה שלו. שתי יבמות מאותו בעל, ואחת מהן אסורה על היבם באיסור שניה, לאו או עשה:
- אם חלץ לאסורה - צרתה אינה מותרת, וצריך לחלוץ גם לה.
- אם חלץ לצרה - גם האסורה מותרת.
ההיגיון: זה אותו כלל כמו בהלכה ט: האסורה אינה ראויה ליבום, ולכן החליצה שלה "פחותה" ואינה פוטרת את צרתה. הצרה ראויה ליבום, ולכן החליצה שלה מעולה ופוטרת את כל הבית.
מונחים: "בַּיִת אֶחָד" - נשים של אותו בעל שמת. "וְיֵרָאֶה לִי" - לשון הרמב"ם כשהוא מכריע מסברתו.

יא. שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְיִבֵּם הַנָּשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַשְּׁלִישִׁי, וְנָפְלוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו לִפְנֵי הַשֵּׁנִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה - הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם: הָאַחַת, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אָחִיו הָרִאשׁוֹן, נֶאֶסְרָה עָלָיו לְעוֹלָם מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, כְּדִין אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ (=כמבואר לעיל פרק ו, הלכה יז); וְהַנָּכְרִית, מִשּׁוּם צָרָתָהּ (=כדין צרת ערווה, שפטורה מן החליצה ומן הייבום).

מי שנאסרה בשעת הנפילה - נאסרה לעולם.
הדין המעשי: שלושה אחים: ראובן ושמעון נשואים לשתי אחיות, ולוי נשוי לאשה אחרת ("נכרית", כלומר שאינה קרובה להן). ראובן מת, ולוי ייבם את אלמנתו. אחר כך מתה אשת שמעון. אחר כך מת לוי, ושתי נשותיו נפלו לפני שמעון, שעכשיו אין לו אשה. שתיהן פטורות מחליצה ומיבום:
- אלמנת ראובן - כי בשעה שראובן מת היא הייתה אחות אשתו של שמעון. כבר אז נאסרה עליו לעולם משום "אשת אח", ואינה חוזרת להיתר אף אחרי מות אשתו.
- הנכרית - כי היא צרתה של ערוה, וצרת ערוה פטורה.
ההיגיון: האיסור לשאת אשת אח הותר רק במקום מצוות יבום. כאן, ברגע שראובן מת, אלמנתו לא הייתה ראויה ליבום לשמעון (הייתה אחות אשתו, ערוה). לכן לגבי שמעון היא נשארה "אשת אח" באיסורה. "רמב"ם לעם" מפנה לדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו" (פרק ו): גם שם הזיקה לא חלה ברגע הנכון, ולכן היא אסורה לעולם.
מונחים: "נָכְרִית" - כאן: אשה שאינה קרובה לשום אחת מן האחיות (לא גויה). "אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ" - אשת אח שמת לפני שנולד היבם; אסורה עליו לעולם.

יב. וְכֵן שְׁנֵי אַחִים נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי - הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שְׁעַת נְפִילָה (=שהייתה אחות אשתו). אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחְזִירָהּ וָמֵת - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לַיָּבָם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו בְּחַיֵּי אָחִיו בְּשָׁעָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ (=משום גרושת אחיו, שהיא ערווה), הֲרֵי חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ, וּכְשֶׁמֵּת אָחִיו - בְּהֶתֵּרָהּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת (=כי לא הנישואין הראשונים מצריכים את הייבום, אלא מיתת הבעל לאחר הנישואין השניים, ובאותו זמן היא מותרת ליבם).

הקובע: מצבה ברגע מות הבעל.
הדין המעשי:
- שני אחים נשואים לשתי אחיות. אחד מת, ואחר כך מתה אשת השני. האלמנה אסורה עליו לעולם, כי בשעת הנפילה היא הייתה אחות אשתו.
- לעומת זאת: אדם גירש את אשתו, החזיר אותה, ומת. היא מותרת ליבם. אמנם בזמן שהייתה גרושה היא הייתה אסורה עליו (גרושת אחיו), אבל כשבעלה החזיר אותה היא חזרה להיתר, וכשמת - היא הייתה במצב של היתר.
ההיגיון: שני המקרים נראים דומים: בשניהם היה זמן שבו היא הייתה אסורה על היבם. ההבדל הוא מתי. הזיקה חלה ברגע מות הבעל, ולכן רק מצבה ברגע הזה קובע. "רמב"ם לעם" מסביר: הנישואין הראשונים אינם מה שמחייב יבום, אלא המיתה אחרי הנישואין השניים. ובאותו רגע היא הייתה מותרת ליבם.

יג. קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ (=שנישואיה נישואין גמורים מן התורה), וְגֵרְשָׁהּ בַּעְלָהּ, וְהֶחְזִירָהּ וָמֵת, וַעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה - הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַיָּבָם; מִפְּנֵי שֶׁגֵּרוּשֶׁיהָ גֵּרוּשִׁין גְּמוּרִין, שֶׁהֲרֵי אָבִיהָ הִשִּׂיאָהּ (=והרי היא אשת איש גמורה מן התורה, וגם גירושיה גירושין גמורים, אם היא יודעת להבחין בין גיטה לדבר אחר); וְאֵין חֲזָרָתָהּ [בשנית] חֲזָרָה גְּמוּרָה, שֶׁאֵין קִדּוּשֵׁי קְטַנָּה גְּמוּרִין (=יוצא אם כן שמהתורה היא בגדר גרושת אחיו שאסורה עליו, ולכן לא יכול לייבם אותם. אמנם, עליו לחלוץ לה, מחשש שאולי אנשים לא שמעו על הגירושין שלה ויבואו לטעות שקטנה לא צריכה חליצה), כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

קטנה שהתגרשה וחזרה לבעלה.
הדין המעשי: אב השיא את בתו הקטנה. בעלה גירש אותה, ואחר כך החזיר אותה (נשא אותה שוב) ומת, כשהיא עדיין קטנה. היא אסורה ליבם.
ההיגיון:
- בנישואין הראשונים אביה השיא אותה, ולכן הם נישואין גמורים מן התורה. וגם הגירושין היו גמורים (בתנאי שהיא מבינה מה זה גט).
- אבל אחרי הגירושין אין לאב עוד זכות להשיא אותה. את הנישואין השניים היא עשתה בעצמה, וקידושי קטנה אינם גמורים מן התורה (רק מדרבנן).
- לכן מן התורה, ברגע מות הבעל, היא עדיין "גרושת אחיו" - ערוה. ואין לה יבום.
- "רמב"ם לעם" מוסיף שבכל זאת עליו לחלוץ לה: שמא אנשים לא שמעו על הגירושין, ויטעו לחשוב שקטנה אינה צריכה חליצה.
⚠ בהערת "רמב"ם לעם" (לד) כתוב "לייבם אותם", בלשון רבים. מן ההקשר נראה שהכוונה "אותה". הועתק כלשון הסריקה.
מונחים: "קְטַנָּה" - נערה מתחת לגיל שתים עשרה. "הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ" - האב קיבל את קידושיה; לכן הנישואין חלים מן התורה.

יד. וְהוּא הַדִּין לִמְגָרֵשׁ פִּקַּחַת, וְנִתְחָרְשָׁה, וְהֶחְזִירָהּ (=ונישואי חרשת הם רק מדרבנן) וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ חֵרֶשֶׁת - שֶׁהִיא אֲסוּרָה לַיָּבָם (=משום גרושת אחיו), וְאֵינָהּ חוֹלֶצֶת (=אך בדין הקטנה הובא לעיל שצריכה חליצה, מכיוון שלנישואין שלה יש תוקף פוטנציאלי כשתגדל, בשונה מחרשת) וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְצָרַת קְטַנָּה זוֹ, אוֹ חֵרֶשֶׁת זוֹ - חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם הֶחְזִירָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וְגָדְלָה אוֹ חֵרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה אֶצְלוֹ (=ואז חזרתן נחשבת כקידושין גמורים), וְאַחַר כָּךְ מֵת - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ.

פקחת שהתחרשה וחזרה לבעלה.
הדין המעשי:
- אדם גירש את אשתו כשהייתה פקחת. אחר כך היא התחרשה, והוא החזיר אותה ומת, והיא עדיין חרשת. היא אסורה ליבם, ואינה חולצת ואינה מתייבמת.
- צרתה (של הקטנה מהלכה יג, או של החרשת הזו) - חולצת או מתייבמת.
- אבל אם החזיר אותה כשהייתה קטנה, והיא גדלה אצלו; או כשהייתה חרשת, והיא נתפקחה אצלו - ואחר כך מת, היא מותרת ליבמה.
ההיגיון:
- זה אותו עיקרון כמו בקטנה: הגירושין היו גמורים, אבל נישואי חרשת הם רק מדרבנן. לכן מן התורה היא נשארה "גרושת אחיו".
- למה הקטנה חולצת והחרשת לא? "רמב"ם לעם" מסביר: לנישואי הקטנה יש תוקף שעתיד לחול כשתגדל, ולחרשת אין. ובנוסף, חרשת אינה יכולה לקיים חליצה, שתלויה בקריאה (כמו שנראה בהלכה יז).
- הצרה אינה "צרת ערוה" גמורה, כי נישואי הערוה כאן אינם נישואין מן התורה. לכן הצרה יבמה רגילה.
- וכשהקטנה גדלה, או החרשת נתפקחה, בזמן שהייתה נשואה לו - הנישואין נעשים גמורים. ברגע המיתה היא כבר אשתו לכל דבר, והיא מותרת ליבם.
מונחים: "פִּקַּחַת" - אשה ששומעת ומדברת, שיש לה דעת מלאה לעניין ההלכה. "חֵרֶשֶׁת" - אשה שאינה שומעת ואינה מדברת; אין לה "דעת" לעניין קניינים וקידושין. "נִתְפַּקְּחָה" - נעשתה פקחת.

טו. שְׁנֵי אַחִים נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְטַנּוֹת הָרְאוּיוֹת לְמָאֵן (=מדובר שהיו יתומות ונישואיהן הם רק מדרבנן, אבל קטנות שהשיאן אביהן אינן ראויות למיאון, כי קידושיהן קידושין גמורים) אוֹ חֵרְשׁוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן - תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וּפְטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם (=כי כח הנישואין שווה, והרי זו אחות אשתו ממש). הָיוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, וּמֵת בַּעַל הַקְּטַנָּה - תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה; מֵת בַּעַל הַגְּדוֹלָה - מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בְּבַעְלָהּ, וְתִהְיֶה גְּדוֹלָה זוֹ מֻתֶּרֶת לִיבָמָהּ.

שתי אחיות קטנות, או קטנה וגדולה.
הדין המעשי:
- שני אחים נשואים לשתי אחיות, ושתיהן קטנות יתומות (שראויות למאן) או שתיהן חרשות. אחד האחים מת - אלמנתו פטורה מחליצה ומיבום, משום אחות אשה.
- אחת גדולה ואחת קטנה: אם מת בעל הקטנה - הקטנה פטורה משום אחות אשה.
- אם מת בעל הגדולה - מלמדים את הקטנה שתמאן בבעלה. כך הגדולה מותרת ליבמה.
ההיגיון:
- כששתיהן במעמד שווה (שתיהן קטנות, או שתיהן חרשות), הנישואין של שתיהן באותו כוח. לכן לגבי היבם, האלמנה היא "אחות אשתו ממש", וזו ערוה שפוטרת.
- כשבעל הקטנה מת: נישואי הגדולה (אשת היבם) גמורים, ולכן הקטנה בוודאי אחות אשתו.
- כשבעל הגדולה מת: הזיקה של הגדולה היא מן התורה, ונישואי הקטנה רק מדרבנן. כדי שהיבם יוכל לקיים את המצווה, מלמדים את הקטנה למאן. המיאון מבטל את נישואיה למפרע, ואז הגדולה אינה אחות אשתו.
מונחים: "מֵאוּן" - קטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה (מדרבנן) יכולה לומר לפני שתגדל "איני רוצה בו", והנישואין בטלים, בלי גט. "לְמָאֵן" - לעשות מיאון.

טז. שְׁנֵי אַחִים חֵרְשִׁין (=שאין נישואיהם נישואין גמורים) נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת, אוֹ חֵרְשׁוֹת, אוֹ אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת, וְכֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִים פִּקְחִין (=וגם כאן אין הקידושין קידושין גמורים, בגלל חרשות הנשים), אוֹ חֵרְשִׁין, אוֹ אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן - אִשְׁתּוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה (=מכיוון שתוקף הקידושין של שניהם שווה); שֶׁהֲרֵי אֵין נִשּׂוּאֵי אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין.

כשאין נישואי שני הזוגות גמורים.
הדין המעשי: בכל המקרים האלה, אחד האחים מת, ואלמנתו פטורה מחליצה ומיבום, משום אחות אשה:
- שני האחים חרשים (והאחיות פקחות, חרשות, או אחת מכל סוג);
- או שתי האחיות חרשות (והאחים פקחים, חרשים, או אחד מכל סוג).
ההיגיון: כשהבעל חרש, או האשה חרשת, הנישואין הם רק מדרבנן. בכל הצירופים שכאן, שני הזוגות נשואים בנישואין שאינם גמורים, ולכן הם באותו כוח. אין סיבה לומר שזיקת היבמה חזקה יותר מנישואי אשת היבם. לכן האלמנה היא אחות אשתו, והיא פטורה כערוה.
מונחים: "חֵרֵשׁ" - בלשון חז"ל: מי שאינו שומע ואינו מדבר. "נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין" - נישואין שתוקפם מן התורה.

יז. שְׁנֵי אַחִים אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת, אוֹ אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, וַהֲרֵי הַפִּקַּחַת הִיא אֵשֶׁת הַפִּקֵּחַ (=כך שקידושי זו קידושין גמורים, ושל אחותה מדרבנן בלבד) - מֵת הַחֵרֵשׁ - תֵּצֵא אִשְׁתּוֹ, מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת הַפִּקֵּחַ - הוֹאִיל וְנִשּׂוּאֵי הַפִּקֵּחַ שֶׁמֵּת נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין וְזִקַּת זֶה הַחֵרֵשׁ גְּמוּרָה [מן התורה] (=כי היבמה זקוקה לו ליבום מן התורה), וְנִשּׂוּאֵי הַחֵרֵשׁ אֵינָם נִשּׂוּאִין גְּמוּרִין - הֲרֵי זֶה מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, מִפְּנֵי שֶׁאֲחוֹתָהּ זְקוּקָה לוֹ (=מן התורה. ואשתו החרשת נאסרת עליו, כי אחות זקוקתו אסורה); וְאֵשֶׁת אָחִיו הַפִּקֵּחַ אֲסוּרָה לְעוֹלָם (=גם לו וגם לאחרים, עד שימות החרש), שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס מִפְּנֵי אֲחוֹתָהּ (=כי היא אחות גרושתו), וְלֹא יַחְלֹץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חֵרֵשׁ (=וכבר התבאר לעיל פרק ד הלכה יג, שאין החרש ראוי לחלוץ, וחליצתו אינה כלום – שהחליצה תלויה בקריאה, ואינו יכול לקרוא).

אח פקח ואח חרש: יבמה שנשארת אסורה לעולם.
הדין המעשי: שני אחים: פקח וחרש. הם נשואים לשתי אחיות, ואשת הפקח היא פקחת (כך שנישואי הפקח גמורים, ונישואי החרש רק מדרבנן).
- אם מת החרש - אשתו פטורה משום אחות אשה.
- אם מת הפקח - החרש מוציא את אשתו בגט. ואשת אחיו הפקח אסורה לעולם: הוא אינו יכול לשאת אותה, כי היא אחות גרושתו; והוא אינו יכול לחלוץ לה, כי הוא חרש. "רמב"ם לעם" מבאר שהיא אסורה גם לו וגם לאחרים, עד שימות החרש.
ההיגיון:
- כשמת החרש: הזיקה של אלמנתו (מנישואין מדרבנן) חלשה מנישואי הפקח (מן התורה). לכן היא אחות אשתו של הפקח, ופטורה.
- כשמת הפקח: עכשיו המצב הפוך. הזיקה של אלמנת הפקח היא מן התורה, ונישואי החרש לאחותה רק מדרבנן. הזיקה החזקה "דוחה" את הנישואין החלשים, ולכן אשת החרש נעשית "אחות זקוקתו" ואסורה עליו. הוא חייב לגרש אותה.
- אבל אחרי הגירושין, היבמה היא "אחות גרושתו", ואסורה עליו ביבום. וחליצה החרש אינו יכול לעשות, כי בחליצה צריך לקרוא את הפסוקים ("לא חפצתי לקחתה"), והוא אינו יכול. כך היא נשארת קשורה בלי מוצא.
מונחים: "אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ" - אחות של אשה שגירש; אסורה עליו כל זמן שהגרושה חיה.

יח. וְלָמָּה גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁיּוֹצִיא זֶה הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת, וְהֵם אֵינָן בְּנֵי חִיּוּב (=הם לא חייבים במצוות, שהרי אין להם דעת), אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ? אָמְרוּ חֲכָמִים: אִם תֵּשֵׁב אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, נִמְצֵאת אֲחוֹתָהּ (=היבמה, אשת הפקח) נִשֵּׂאת לְזָר, וְיֹאמְרוּ: 'נִפְטְרָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה' (=שיחשבו שקידושי החרשת הם קידושין גמורים, והם אלו שדחו את זיקתו מהפיקחת); לְפִיכָךְ מוֹצִיא הַחֵרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲחוֹתָהּ אֲסוּרָה לְעוֹלָם (=ולא יטעו עוד להתירה להינשא לזר).

למה מחייבים חרש לגרש את אשתו?
הדין המעשי: הרמב"ם מסביר את הגזרה שבהלכה יז. החרש ואשתו החרשת אינם חייבים במצוות (אין להם דעת). הם דומים לקטן שאוכל נבלות, שבית דין אינם מצווים להפריש אותו מאיסור. אם כן, למה מחייבים אותו לגרש את אשתו? תשובת חכמים: אם אשתו תישאר עמו, אחותה (היבמה) תינשא לזר, ואנשים יאמרו: "היא נפטרה מיבום משום אחות אשה". לכן החרש מגרש את אשתו בגט, וכך יהיה ברור לכול שהיבמה אסורה לעולם.
ההיגיון: הגזרה אינה בשביל החרש עצמו, אלא בשביל הציבור. אם יראו שהיבמה נישאת לזר בלי חליצה, יסיקו מכך טעות בהלכה: שקידושי חרשת הם קידושין גמורים, שיכולים לדחות זיקה של תורה. הגט מראה לכול שנישואי החרש הם החלשים, ושהיבמה אינה פטורה.
מונחים: "בְּנֵי חִיּוּב" - חייבים במצוות. "לְהַפְרִישׁוֹ" - למנוע אותו מאיסור. "זָר" - כל אדם שאינו מן האחים.

יט. וְכֵן שְׁנֵי אַחִים פִּקְחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת פִּקַּחַת וְאַחַת חֵרֶשֶׁת - מֵת בַּעַל הַחֵרֶשֶׁת (=שנישואיה הם רק מדרבנן), תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה (=בלי חליצה, שאינה זקוקה לו כלל). מֵת בַּעַל הַפִּקַּחַת, מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ הַחֵרֶשֶׁת בְּגֵט (=שהקידושין שלה לא ברי תוקף לדחות את זיקתו מעל אחותה, ומכיוון שאחותה זקוקה לו מן התורה, אשתו החרשת אסורה לו משום אחות זקוקתו, ועליו לגרשה בגט כדין כל חרשת המתגרשת בגט), וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה (=אף היא נאסרה עליו משום אחות גרושתו), מִפְּנֵי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְיָכוֹל לַחְלֹץ.

שני אחים פקחים, ואחת האחיות חרשת.
הדין המעשי: שני אחים פקחים נשואים לשתי אחיות: אחת פקחת ואחת חרשת.
- אם מת בעל החרשת - היא פטורה משום אחות אשה, בלי חליצה.
- אם מת בעל הפקחת - היבם מוציא את אשתו החרשת בגט, ואת אשת אחיו בחליצה. כאן החליצה אפשרית, כי היבם פקח.
ההיגיון: זה אותו מבנה כמו בהלכה יז, אבל הפעם החרשת היא האשה ולא האח:
- נישואי החרשת הם מדרבנן, ולכן כשבעלה מת, הזיקה שלה חלשה, והיא פשוט אחות אשתו של היבם.
- כשמת בעל הפקחת, הזיקה שלה מן התורה, ונישואי היבם לחרשת אינם יכולים לדחות אותה. לכן אשתו החרשת נעשית "אחות זקוקתו", והוא מגרש אותה. אחרי הגירושין, היבמה היא אחות גרושתו, ולכן אינו מייבם. אבל הוא פקח ויכול לחלוץ, ולכן היבמה אינה נשארת עגונה כמו בהלכה יז.

כ. שְׁנֵי אַחִים, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד חֵרֵשׁ, וְהַחֵרֵשׁ נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים פִּקְחוֹת, אַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עַל הַפִּקֵּחַ (=כגון שהיא בתו או חמותו), וּמֵת הַחֵרֵשׁ - שְׁתֵּיהֶן פְּטוּרוֹת (=מן החליצה ומן הייבום) עַל כָּל פָּנִים: אִם נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה [לחרש שמת] נִשּׂוּאִין, הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה צָרָתָהּ וּפְטוּרָה; וְאִם אֵין נִשּׂוּאֵי הָעֶרְוָה נִשּׂוּאִין, כָּךְ לֹא יִהְיוּ נִשּׂוּאֵי צָרָתָהּ נִשּׂוּאִין.

חרש שנשא ערוה וצרתה: שתיהן פטורות.
הדין המעשי: שני אחים, פקח וחרש. החרש נשוי לשתי נשים פקחות, ואחת מהן ערוה על אחיו הפקח (למשל בתו או חמותו). החרש מת. שתי הנשים פטורות מחליצה ומיבום, בכל מקרה.
ההיגיון: הרמב"ם בונה כאן "ממה נפשך":
- אם נישואי הערוה לחרש נחשבים נישואין - השנייה היא צרת ערוה, ופטורה.
- ואם אינם נחשבים נישואין - גם נישואי השנייה אינם נישואין, כי שתיהן נשואות לאותו חרש באותו כוח. ומי שלא הייתה נשואה, אין לה זיקה.
כך או כך, אין כאן יבום.
מונחים: "עַל כָּל פָּנִים" - בכל אופן, מכל צד שנבחר.

כא. הָיְתָה בִּתּוֹ (=של איש פיקח) וְכַיּוֹצֵא בָּהּ (=ערווה אחרת, כגון חמותו או כלתו) חֵרֶשֶׁת, וּנְשׂוּאָה לְאָחִיו הַפִּקֵּחַ - צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת; שֶׁאֵין נִשּׂוּאֵי הַחֵרֶשֶׁת גְּמוּרִין (=עד כדי שיהיה להם תוקף לפטור את צרתה משום "צרת ערוה", ולפיכך חולצת להסיר את זיקתו מעליה, ואינה מתייבמת שהרי היא צרת ערוה מדרבנן).

הערוה חרשת, והבעל פקח.
הדין המעשי: אם הערוה (בתו של היבם, או חמותו, או כלתו) היא חרשת, ונשואה לאחיו הפקח, והאח מת - צרתה חולצת ואינה מתייבמת.
ההיגיון: כאן המצב שונה מהלכה כ: הצרה הפקחת נשואה לבעל פקח בנישואין גמורים, ואילו נישואי הערוה החרשת הם רק מדרבנן. לכן הצרה אינה "צרת ערוה" גמורה. מן התורה היא זקוקה ליבם, ולכן צריכה חליצה. ומדרבנן היא צרת ערוה, ולכן אינה מתייבמת.

כב. כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ 'שְׁתֵּי אֲחָיוֹת' - אֶחָד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּהּ; עִנְיַן הַדְּבָרִים - שֶׁהֵן שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהָאַחַת מֵהֶן עֶרְוָה עִם הָאַחֶרֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ', אוֹ 'אֲחוֹת יְבִמְתּוֹ' - אֶחָד אֲחוֹתָהּ, אוֹ אִמָּהּ, אוֹ בִּתָּהּ; עִנְיַן הַדְּבָרִים - אַחַת מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ.

הגדרה: "שתי אחיות" ו"אחות אשתו".
הדין המעשי: בכל מקום בהלכות אלה שנאמר "שתי אחיות", הכוונה לכל שתי נשים שאסור לשאת את שתיהן יחד, משום ערוה: שתי אחיות, או אשה ובתה, או אשה ובת בנה, וכדומה. וכן "אחות אשתו" או "אחות יבמתו" - הכוונה לכל קרובה של האשה שהיא ערוה עמה: אחותה, אמה או בתה.
ההיגיון: הרמב"ם משתמש ב"אחיות" כדוגמה הפשוטה, אבל הדינים בנויים על העיקרון: שתי נשים שאסור לאדם אחד לשאת את שתיהן. כל קרובה כזו יוצרת את אותם דינים של "אחות זקוקה", "אחות אשה" ו"צרת ערוה".
המסר החותם של הפרק: הפרק כולו מלמד שהיבום אינו רק מצווה בין יבם ליבמה, אלא מערכת של קשרים. ברגע שהבעל מת, נוצרת זיקה שמשפיעה גם על הקרובות של היבמה, גם על הצרות וגם על שאר האחים. ההלכה בודקת כמה חזק כל קשר: נישואין מן התורה, נישואין מדרבנן, מאמר או זיקה. וגם את הרגע שבו הוא נוצר. רק כך נקבע אם האשה מתייבמת, חולצת או פטורה.
מונחים: "בַּת בְּנָהּ" - נכדה, בת של בנה. "עִנְיַן הַדְּבָרִים" - הכוונה העקרונית של הדברים.