וְרַב עָנָן בָּרָיְיתָא לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ, וְדִשְׁמוּאֵל מִמַּאי דְּאֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין? דִּלְמָא אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת מַתָּנָה, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמְּקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ — רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה.
ומעירים: ורב ענן לא פשט את ספקו מן הברייתא בענין עבד עברי, משום שברייתא זו לא שמיעא ליה [לא שמע]. ואילו מדבריו של שמואל עצמו, ששדה שמכרה ביובל אינה מכורה כל עיקר — לא יכול היה לפשוט את הספק, שכן ממאי [ממה, מניין] שכוונתו לומר שאינה מכורה ומעות חוזרין ללוקח? דלמא [שמא] כוונתו היתה שאינה מכורה, ומעות לשם מתנה ניתנו למוכר, מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לדעת שמואל ביחס למקדש אחותו. דאיתמר [שנאמר]: המקדש את אחותו, ואין הקידושין חלים — רב אמר: המעות שנתן לה לשם הקידושין חוזרין לאח, מפני שהוא יודע שאין הקידושין חלים, ונתנם כדי שתשמרם עבורו, ושמואל אמר: כוונתו לתת לה את המעות למתנה. ושבים לברייתא שהבאנו, שהמוכר עבדו בחוצה לארץ — צריך הקונה לשחרר את העבד, ומכל מקום אינו מקבל את מעותיו בחזרה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי חָזֵית דְּקָנְסִינַן לֵיהּ לְלוֹקֵחַ? נִקְנְסֵיהּ לְמוֹכֵר!
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח [מה ראית שאנו קונסים את הלוקח]? נקנסיה למוכר [נקנוס את המוכר], שיחזיר את המעות ללוקח, ויישאר בלא העבד ובלא המעות!
אֲמַר לֵיהּ: לָאו עַכְבְּרָא גַּנָּב, אֶלָּא חוֹרָא גַּנָּב. אִי לָאו עַכְבְּרָא, חוֹרָא מְנָא לֵיהּ? מִסְתַּבְּרָא, הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא קָנְסִינַן.
אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי במשל: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב [לא העכבר הוא הגונב אלא החור גונב], כלומר, לולי הקונה — לא היה העבד נמכר לחוצה לארץ. אמר לו אביי לרב יוסף, והרי ניתן לומר גם להיפך: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה [אם לא העכבר, החור מנין לו]? כלומר, אם לא המוכר שמכר — לא היה העבד יוצא לחוצה לארץ בידי הקונה! אמר לו רב יוסף לאביי: אמנם שניהם אשמים בחטא, ואולם מסתברא היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן [מסתבר שבמקום שנמצא האיסור קונסים], כלומר, שקונסים את הלוקח שהעבד נמצא בידיו.
הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן כּוּ׳. הַשְׁתָּא הוֹבִירָהּ עוֹלָה לוֹ, נָרָהּ מִיבַּעְיָא?
א שנינו במשנה: המוכר שדה בשעת היובל, ומותר לגואלה רק לאחר שתי שנים לפחות, אם היתה שנת שדפון או ירקון, או שנת שביעית — אינה עולה מן המנין, אבל אם נרה (חרש אותה בלא לזורעה) או הובירה (השאירה כשדה בור, בלא לחרוש בה) — עולה לו מן המנין. ושואלים: מדוע צריך להזכיר גם נרה וגם הובירה? השתא [עכשיו, הרי] אם הובירה, למרות שלא עשה בה דבר — עולה לו השנה בחשבון שתי שנות תבואה, אם נרה, שחרש בה, ועשה בה מעשה — מיבעיא [נצרכה לומר] שעולה לו?
נָרָהּ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ — סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: הַב לֵיהּ דְּמֵיהּ וְלִיסַּק, קָא מַשְׁמַע לַן.
ומשיבים: נרה איצטריך ליה [הוצרכה לו], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לבעל השדה: הב ליה דמיה וליסק [תן לו על כל פנים את דמיו, מה שהשביח את השדה בחרישתו, ויצא ממנה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו צריך לתת לו דבר עבור שנה זו.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ כּוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: ״הַנַּח לְפָנַי כְּדֶרֶךְ שֶׁהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְּבוּאוֹת יִמְכׇּר לָךְ״, פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים.
שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות — הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים. ומביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו לפני ראש השנה מליאה פירות, ובא לגואלה כעבור שנתיים, שלא יאמר לו הגואל לקונה: "הנח לפני את השדה מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך"? תלמוד לומר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), כלומר, לפי מספר השנים, ולא לפי מספר התבואות, ולכן פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים.
מַתְנִי׳ מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר מָכַר לוֹ״.
ב משנה המוכר שדה בשעת היובל, כשהוא גואלה מיד הקונה, מחשב כמה קיבל עבור השדה לכל שנה עד היובל, ומשלם לו לפי השנים הנותרות. אם מכרה לראשון במנה, ומכר הקונה הראשון לאדם שני במאתים, כאשר בא הגואל לגואלה מיד השני — אינו מחשב את התשלום אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון, שנאמר: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).
מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה — אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעוֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ״, לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ.
ואולם אם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה — אינו מחשב את התשלום אלא עם הקונה האחרון, לפי מה ששילם עבור השדה, מפני שבמקרה זה אנו דורשים את מה שנאמר שם: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העדף לאיש אשר מכר לו", שהכוונה היא לאיש אשר בתוכו כעת.
לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאַל בְּקָרוֹב, בְּרָעָה וְיִגְאַל בְּיָפָה, וְלֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִין, וּבַהֶקְדֵּשׁ מוּתָּר בְּכוּלָּן. זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ.
לא ימכור אדם שדה אחוזתו שבמקום רחוק וכדי שיגאל בכסף שיקבל שדה שמכר בקרוב, וכן לא ימכור בשדה רעה שלו ויגאל ביפה, ולא ילוה כסף ויגאל, ולא יגאל לחצאין, כלומר חצי השדה כעת, וחציה בפעם אחרת. ואילו בפודה שדהו מן ההקדש — מותר לפדות בכולן, בכל האופנים שנאסרו בגאולת שדה מיד הקונה. זה חומר בגואל שדה שנמכרה להדיוט מב גואל שדה שהוקדשה מה הקדש.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמְכָרָהּ רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״[לָאִישׁ] אֲשֶׁר מָכַר לוֹ״.
ג גמרא בענין ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מכרה לראשון במנה, ומכרה הקונה הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום לפי מה ששילם השני לראשון, אלא ביחס למחיר שקבע עם הראשון? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה, כז).
מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא עִם הַשֵּׁנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לָאִישׁ [לָאִישׁ] אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי.
ואם מכרה לראשון במאתים, ומכר הקונה הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשבין אלא עם השני, לפי המחיר ששילם עבור השדה? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש" (שם) — לאיש אשר בתוכו כעת, לפי מה שנתן עבור השדה, אלו דברי רבי.
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחָהּ וְעָמְדָה עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא בְּמָנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיב אֶת הָעוֹדֵף״ — הָעוֹדֵף שֶׁבְּיָדוֹ.
ואילו ר' דוסתאי בן יהודה אומר, כך יש לדרוש מן הכתוב: אם מכרה לו במנה, והשביחה השדה ביד הקונה ועמדה על מאתים, מנין שאינו מחשב את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה שקיבל ממנו? שנאמר: "והשיב את העדף" (שם) — העודף שנשאר בידו ממה שקיבל עבור השדה.
מְכָרָהּ לוֹ בְּמָאתַיִם, וְהִכְסִיפָה וְעָמְדָה עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא בְּמָנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיב אֶת הָעוֹדֵף״ — הָעוֹדֵף שֶׁבַּקַּרְקַע.
ואם מכרה לו במאתים והכסיפה (התקלקלה) ביד הקונה, ופחת שוויה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשבין את התשלום על השנים הנותרות אלא ביחס למנה? שנאמר: "והשיב את העדף" — העודף שנשאר בקרקע כעת.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? דְּאִיַּיקַּר, וְזָל, וְאִיַּיקַּר.
ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל הדין ביניהם], בין שתי הדרשות? ומשיבים: במקרה דאייקר [שהיתה השדה יקרה] כשמכרה לראשון, כגון שהיתה שווה מאתיים, וזל [ונעשתה זולה], כלומר, פחת ערכה לכדי מנה בזמן שמכרה הראשון לשני, ואייקר [ושוב נעשתה יקרה] כשבא הבעלים לפדותה מהשני. לפי דרשת רבי, שיש חשיבות למחיר שנתן השני עבורה — יכול הבעלים לפדותה בשיעור הזול שנתן השני עבורה. ואילו לדרשת ר' דוסתאי, שהולכים לפי העודף, הרי בין אם מדובר בעודף ממה שקיבלו הבעלים, ובין אם הולכים אחר העודף לפי מצב השדה כעת — מדובר בשווי היקר יותר.
וּמִמַּאי דִּלְקוּלָּא? דִּלְמָא לְחוּמְרָא!
ולעצם העיקרון המוסכם גם על רבי וגם על ר' דוסתאי, שדורשים את הכתוב להקל על המוכר, שואלים: וממאי דלקולא [וממה, ומנין שבכל מקרה הולכים אחר דרשות הכתוב, להקל על המוכר]? דלמא לחומרא [שמא להחמיר]!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּגָמַר ״גְּאוּלָּה״ ״גְּאוּלָּה״ מֵעֶבֶד עִבְרִי.
ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, דגמר [שהרי הוא לומד] שצריך להקל על הגואל בגזירה שווה "גאולה" "גאולה" מעבד עברי, שנאמר בגאולת שדה אחוזה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו), ונאמר בעבד עברי הנמכר לגוי: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (שם מח).
וְהָתָם מְנָלַן? דְּתַנְיָא: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא מִמָּנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״.
ושואלים: והתם [ושם] בעבד עברי, מנלן [מנין לנו] שמקילים בגאולתו? ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא]: נמכר העבד העברי במנה, והשביח שוויו ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות עד היובל, אלא ממנה, כלומר, לפי המנה שהיה שווה בשעת המכירה? שנאמר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (שם נא) — מן הכסף שנמכר בו.
נִמְכַּר בְּמָאתַיִם, וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא מִמָּנֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּפִי שָׁנָיו״.
ואם נמכר במאתים, וכשבא להיגאל הכסיף (פחת שוויו) ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין את כסף גאולתו לפי השנים הנותרות, אלא ממנה, כלומר לפי המנה שהוא שווה עתה? שנאמר: "כפי שניו ישיב את גאולתו" (שם נב), כלומר, כפי מה שהוא שווה כעת.
וְאֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְגוֹי, שֶׁנִּגְאָל וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.
ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לגוי שהוא נגאל וידו על העליונה, עבד עברי הנמכר לישראל מנין שנוהגים בו דין זה, כשהוא נפדה קודם שיעברו שש שנים מלאות? תלמוד לומר: "שכיר" "שכיר" לגזירה שוה, נאמר בנמכר לגוי: "כימי שכיר יהיה עמו" (שם נ), ונאמר בנמכר לישראל: "כי משנה שכר שכיר עבדך" (דברים טו, יח), ולמדים מכך שגם בעבד עברי הנגאל מישראל צריך להקל בפדייתו.
אָמַר אַבָּיֵי:
ובענין זה מסופר, אמר אביי:
הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא, וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא, מִמַּאי דִּלְקוּלָּא? אֵימָא לְחוּמְרָא!
הריני מוכן לענות על כל שאלה שישאלוני, כפי שהיה בן עזאי בשוקי טבריא, שהיה חריף ובקי. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לאביי: המקראות של גאולת עבד, הרי איכא למידרשינהו לקולא, ואיכא למידרשינהו לחומרא [יש, ניתן לדורשם להקל עליו בגאולתו, ויש לדורשם להחמיר], ממאי דלקולא? אימא לחומרא [מנין שלהקל? אמור שלהחמיר]!
לָא סָלְקָא דַּעְתָּיךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא גַּבֵּיהּ, דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ — עִמָּךְ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי קַרְקַע; מִיכָּן אָמְרוּ: הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.
השיב אביי לשואל: לא סלקא דעתיך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, ויש ללמוד זאת מדאקיל רחמנא גביה [ממה שהקלה התורה לגביו], דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה בענין עבד עברי: "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך... כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), ומן המלה "עמך" מדייקים: עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (מקמח גס, מעורב בסובין), אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין (מצע רך) והוא ישן על גבי קרקע; מיכן אמרו חכמים: הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.
אַדְּרַבָּה, נַחְמִיר עֲלֵיהּ מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית״.
ענה לו אותו חכם לאביי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] נחמיר עליה [עליו] מדבריו של ר' יוסי בר' חנינא! שאמר ר' יוסי בר' חנינא כאשר בא להסביר את רצף הפרשיות שבפרשת בהר: בא וראה כמה קשה אבקה, האיסור הפחות חמור של שביעית,
אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָּתוֹ״, וּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד.
אדם נושא ונותן בפירות שביעית ויובל, שאסור לסחור בהם — לסוף מוכר את מטלטליו מחמת שיורד מנכסיו, שנאמר בסוף פרשת השמיטה והיובל: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (ויקרא כה, יג), וכתיב [ונאמר] מיד לאחר מכן: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" (שם יד), ו"מיד עמיתך" הם מיטלטלים, דבר הנקנה מיד ליד, ללמד שעבירה על איסורי השביעית והיובל מביאה לכך.
לֹא הִרְגִּישׁ — לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״.
לא הרגיש (הזדעזע) מכך ולא תיקן את דרכיו — לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר לאחר מכן: "וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" (שם כה);
לֹא בָּאת לְיָדוֹ — לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכּוֹר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָאָמַר ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ, הוּתְּרָה לוֹ.
לא באת לידו, כלומר, אינו שם לב לכך, עד שלסוף מוכר את ביתו, שנאמר שם: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" (שם כט). לפני שממשיכים בציטוט דברי ר' יוסי בר' חנינא שואלים: מאי שנא התם [מה שונה שם] במכירת מיטלטליו, דקאמר [שהוא אומר] "לא הרגיש", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] במכירת שדה ובית, דקאמר [שהוא אומר] "לא באת לידו"? ומשיבים: טעם הדבר הוא כפי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו.
הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.
ויש לתמוה: הותרה לו סלקא דעתך [יעלה על דעתך]? וכי יש היתר לעבור עבירה? אלא אימא [אמור]: נעשית לו כהיתר, שאינו חש שהוא עובר עבירה. והוא מה שנאמר כאן, שבתחילה מזדעזע סוחר השביעית מהחטא ועונשו, ואחר כך כבר "לא באת לידו", שאינו שם לב שהוא חוטא.
לֹא בָּאת לְיָדוֹ — לַסּוֹף שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״.
וממשיכים בעיקר הדברים: לא באת לידו — לסוף שלוה ברבית מתוך דוחקו, שנאמר שם: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" (שם לה), וכתיב [ונאמר] בכתוב הסמוך: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" (שם לו).
לֹא בָּאת לְיָדוֹ — עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ [אֶת] בִּתּוֹ לְאָמָה״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ בְּהַאי עִנְיָנָא לֵיתַהּ, נִיחָא לְאִינִישׁ דְּלִיזַבֵּין בְּרַתֵּיה וְלָא לֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא, דְּאִילּוּ הָתָם מְיגָרְעָא וְאָזְלָא, וְאִילּוּ הָכָא קָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא.
לא באת לידו דבר זה עד שמוכר את בתו תחילה, שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה (שמות כא, ז). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמכירת בתו בהאי ענינא ליתא [באותו ענין, פרשה, איננה מוזכרת], הוזכר דבר זה כאן, מפני שמן הסתם אדם מוכר את בתו קודם שלווה בריבית, שכן ניחא לאיניש דליזבין ברתיה ולא ליזיף בריביתא [נוח לאדם שימכור בתו ולא ילווה בריבית], שאילו התם [שם] במכירת בתו, מחיר פדייתה מיגרעא ואזלא [פוחת והולך] במשך הזמן, ואילו הכא [כאן] הריבית קא מוספא ואזלא [מתווספת והולכת] במשך הזמן.
לֹא בָּאת לְיָדוֹ — לַסּוֹף שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ״; לֹא לָךְ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר תּוֹשָׁב״.
וממשיך ר' יוסי בר' חנינא: לא באת לידו — לסוף שמוכר את עצמו, שנאמר בהמשך הפרשה: "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט); ולא רק לך, לישראל הוא נמכר, אלא לגר, שנאמר בהמשך: "ונמכר לגר" (שם מז), ולא רק לגר צדק הוא נמכר, אלא לגר תושב (גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, והותר לו לשבת עמנו), שנאמר במקרא זה: "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר".
״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ — זֶה הַגּוֹי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״ — זֶה הַנִּמְכָּר וְנַעֲשֶׂה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ.
ומה שנאמר "משפחת גר" — זה הגוי, בן משפחתו של גר תושב. כשהוא אומר שם: "או לעקר משפחת גר" — זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה. הרי שאין אדם נמכר לעבד אלא כתוצאה מחטאיו, ואם כן מדוע לא נדרוש את הכתובים להחמיר עליו בפדיונו?
אֲמַר לֵיהּ: הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ וּמָכַר עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֶידְחֶה אֶבֶן אַחֵר הַנּוֹפֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיּוֹבֵל יֵצֵא״. אֵימָא: גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ — דְּלָא לִיטַּמַּע בַּגּוֹיִם, וּלְעוֹלָם לְעִנְיַן פִּדְיוֹנוֹ נַחְמִיר!
אמר ליה [לו] אביי לאותו חכם ששאלו: הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב], כלומר, ציווה לפדותו, וכפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל והלך ומכר עצמו לעבודה זרה, שמא תאמר אידחה (אדחה) אבן אחר הנופל, כלומר, אשאיר אותו שם כעבד, ולא יקום מנפילתו? תלמוד לומר בכתוב הסמוך: "גאלת עולם תהיה לו וביובל יצא" (ויקרא כה, לא. וראה שם מח), ואם כן יש מקום להקל עליו בפדיונו. ומקשים על כך, אימא [אמור]: גאולה תהיה לו לעולם — כדי שלא ליטמע [ייטמע] בגוים, ולעולם לענין פדיונו נחמיר, מכיוון שהעבדות היא תוצאה של חטאיו!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּתִיב ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״, וּכְתִיב ״אִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״.
אמר רב נחמן בר יצחק, כתיב [נאמר]: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו" (שם נא), וכתיב [ונאמר]: "ו אם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחישב לו כפי שניו ישיב את גאולתו" (שם נב). ויש לשאול:
וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא: נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ — ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ — ״כְּפִי שָׁנָיו״.
וכי יש שנים שהן מרובות ויש שנים שהן מועטות? והלא כל השנים שוות הן בגודלן! אלא כך יש לפרש כתובים אלו: נתרבה כספו (עלה ערכו, שוויו) במהלך השנים — מחשבים את פדיונו מכסף מקנתו, כפי שהיה בזמן שנמכר, ואם נתמעט כספו, ירד ערכו במשך השנים — פודים אותו כפי שניו, לפי מה שהוא שווה כעת, ולא לפי זמן מקנתו. ונמצא שהתורה מגלה שיש להקל בכסף פדיונו.
וְאֵימָא: הֵיכָא דַּעֲבַד תַּרְתֵּי וּפָיְישִׁי אַרְבְּעֵי — לִיתֵּב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, וְהֵיכָא דַּעֲבַד אַרְבַּע וּפָיְישִׁי תַּרְתֵּי — לִיתֵּב לֵיהּ תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״!
ושואלים, ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב היא: היכא דעבד תרתי ופיישי ארבעי [היכן שעבד רק שתי שנים ונותרו ארבע שנים] שהוא חייב לעבוד בהם ("רבות בשנים") — ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] ארבע חלקי שש מכסף מקנתו, והיכא דעבד ארבע ופיישי תרתי [והיכן שכבר עבד ארבע שנים ונותרו רק שתי שנים] שחייב לעבוד בהם, ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] תרתי [שתים] חלקי שש מכספו, כפי שניו! ומשיבים:
אִם כֵּן, נִכְתּוֹב ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״, מַאי ״בַּשָּׁנִים״? נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים — מִ״כֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים — ״כְּפִי שָׁנָיו״. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי.
אם כן, נכתוב [שיכתוב] "אם עוד רבות שנים", מאי [מהו] שנאמר "בשנים"? אלא כפי שנאמר: נתרבה כספו במשך השנים — החישוב לפדיונו נעשה מכסף מקנתו, ואם נתמעט כספו במשך השנים — החישוב נעשה כפי שניו. אמר רב יוסף: דרשינהו [דרש] רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני [את אותם המקראות כאילו ניתנו כך בסיני].
לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ״ — יַד עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִלְוֶה וְיִגְאַל.
א שנינו במשנה: לא ימכור אדם משדה אחוזתו שנמצאת במקום רחוק ויגאל במקום קרוב, ולכן לא ימכור ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (שם כה, כו), ויש לדרוש: "והשיגה ידו" — יד עצמו, שלא ילוה ויגאל;
״וּמָצָא״ — פְּרָט לְמָצוּי, שֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרַע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה; ״כְּדֵי גְאוּלָּתוֹ״ — כְּדֵי גְאוּלָּה הוּא גּוֹאֵל, וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין.
"ומצא כדי גאולתו" — פרט לדבר שכבר היה מצוי בידו לפני כן, ללמדנו שלא ימכור בנכסים שהיו לו בשעה שמכר שדה זו, וכגון שלא ימכור בנכסים שיש לו המצויים במקום רחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה; "כדי גאלתו" — כדי גאולה של כל השדה שמכר הוא גואל, ואינו גואל לחצאין.
לְמֵימְרָא דְּ״מָצָא״ הַשְׁתָּא מַשְׁמַע? וּרְמִינְהוּ: ״וּמָצָא״ — פְּרָט לְמַמְצִיא עַצְמוֹ, מִיכָּן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם מִשֶּׁיָּצְאָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ, הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִיבְּלָהּ — פָּטוּר; אַלְמָא ״מָצָא״ מִידֵי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע!
ושואלים: למימרא [האם לומר] ש"ומצא" שבתורה, דבר שנמצא השתא [עכשיו] משמע? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא, נאמר בתורה לגבי רוצח בשוגג שחייב גלות: "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס..." (דברים יט, ה), ודורשים: "ומצא" — פרט לממציא עצמו, מיכן אמר ר' אליעזר: אם משיצאה אבן מתחת ידו של המשליך, הוציא אחר כך הלה (הנרצח) את ראשו וקיבלה ונהרג — פטור המשליך מגלות; אלמא [מכאן] ש"מצא" שבכתוב מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה] משמע!
אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָנָא דִקְרָא, וְהָכָא מֵעִנְיָנָא דִקְרָא. הָכָא דּוּמְיָא דְּ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״, מָה ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ דְּהַשְׁתָּא, אַף ״מָצָא״ נָמֵי דְּהַשְׁתָּא. וְהָכָא דּוּמְיָא דְּ״יַעַר״, מָה יַעַר מִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אַף ״מָצָא״ מִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
אמר רבא: אין כאן סתירה, אלא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [כאן נלמד הדבר מעניינו של המקרא וכאן מעניינו של המקרא], הכא [כאן] בגאולת שדה, יש לפרש "ומצא" דומיא [בדומה] ל"השיגה ידו", מה "השיגה ידו" מובנו ממון דהשתא [שהשיגה ידו עכשיו], אף "מצא" נמי [גם כן] עניינו נכסים דהשתא [של עכשיו], שלא היו בידו מתחילה. והכא [ואילו כאן] ברוצח בשוגג, יש לפרש "ומצא" דומיא [בדומה לעניינו] של יער האמור שם ("ואשר יבוא את רעהו ביער... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו"), מה יער — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], אף "מצא" — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], ולכן אם המציא הנרצח את עצמו, שהוציא את ראשו אחר שנשל הברזל מן העץ — פטור מגלות.
וּבְהֶקְדֵּשׁ כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם גָּאֹל יִגְאַל״ — מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל, וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
ב שנינו במשנה: לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו', ובהקדש מותר בכולן, זה חומר בהדיוט מבהקדש. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה בענין מקדיש שדהו: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו" (ויקרא כז, יט), ובלשון הכפולה הכתוב מוסיף בגאולה זו, יתר על גאולה מיד ההדיוט — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל — הוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל, וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין.
אמר ר' שמעון: מה טעם יש בדבר? לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל — לפיכך הורע כחו מצד אחר, שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין.
אֲבָל מַקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחוּזָּה, הוֹאִיל שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצָא לַכֹּהֲנִים, יִפָּה כֹּחוֹ שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
אבל מקדיש שדה אחוזה, הואיל שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצא השדה לכהנים — לפיכך יפה כחו, שלוה וגואל וגואל לחצאין.
43 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון