הדף הקודם

ערכין כ״ט

ו׳ בטבת תשפ״ז · 16.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן וְנִותָּנִין לַכֹּהֵן. חֲרָמִים כׇּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית בְּעָלִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״. נְתָנָן לְכֹהֵן — הֲרֵי הֵן לְכׇל דִּבְרֵיהֶן כְּחוּלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה״.

    א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: חרמי כהנים אין להן פדיון ונותנין אותם עצמם לכהן. וחרמים אלו, כל זמן שהן נמצאים עדיין בבית בעלים — הרי הן כהקדש לכל דבריהן, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח), ואחר שנתנן לכהן — הרי הן לכל דבריהן כחולין, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד), כלומר, כשאר רכוש הכהן, שהוא חולין.

  2. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן כִּדְקָא מְפָרְשִׁי טַעְמַיְיהוּ וְטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא הַאי ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

    ב שנינו במשנה, ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' " (ויקרא כז, כח). וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (שם כא), אם כן, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' " — ללמד שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. ושואלים: בשלמא רבנן [נניח, מובנת שיטת חכמים], כדקא מפרשי טעמייהו וטעמא [כמו שהם מפרשים במשנה את טעמם, המקור לדבריהם, ואת טעמו, הפסוק שהביא לשיטתו] ר' יהודה בן בתירא, אלא ר' יהודה בן בתירא האי [מקרא זה] "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? מה הוא למד ממנו?

  3. מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי — תְּהֵא שֶׁלִּי?

    ומשיבים: מיבעיא ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה ברייתא] על פסוק זה, העוסק במקדיש שדה אחוזתו ולא נגאלה, שהיא יוצאת לכהנים ביובל. מה שהוסיף שם הכתוב: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" מה תלמוד לומר? מה הוא בא ללמד? מנין לכהן שהקדיש את שדה חרמו, שדה שהחרים ישראל וניתנה לו, והוא מחזיק בה עדיין, והגיעה שנת היובל, מנין שלא יאמר: הואיל ושדה שהקדישוה ולא גאלה הבעלים עד היובל יוצאה לכהנים, והרי שדה זו שהקדשתי היא תחת ידי, אם כן תהא שלי שהרי כהן אני?

  4. וְדִין הוּא: בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״.

    ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: אם בשדה של אחרים אני זוכה, כלומר, בשדה אחוזה של ישראל שהקדישה ולא גאלה, בשל עצמי לא כל שכן שאזכה? תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו", ללמד שאינו יכול לומר כן.

  5. וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִשְּׂדֵה חֵרֶם מֵעַתָּה? הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַקִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

    שכך יש לשאול על כתוב זה: וכי מה למדנו על שדה האחוזה משדה חרם מעתה? והרי דין שדה החרם אינו מפורש בתורה במקום אחר! אלא, הרי זה, שדה החרם, בא ללמד ונמצא למד: מקיש שדה חרמו של כהן לשדה אחוזה של ישראל,

  6. מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לַכֹּהֲנִים, אַף שָׂדֶה חֶרְמוֹ, יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

    מה שדה אחוזה של ישראל שפדה אותה כהן מיד ההקדש, יוצאה מתחת ידו בהגיע היובל, ומתחלקת לכל הכהנים של המשמר שפגע בו היובל, כפי ששנינו לעיל (כה,א) — אף שדה חרמו שהקדישה והיא עדיין בידו, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, במשמר שפגע בו יובל.

  7. וְאִידָּךְ? מֵ״חֵרֶם״ ״הַחֵרֶם״. וְאִידַּךְ, ״חֵרֶם״ ״הַחֵרֶם״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

    ושואלים: ואידך [והאחר, חכמים] מנין הם למדים דין זה? ומשיבים: מריבוי הכתוב, שדי היה לכתוב "חרם" כדי ללמד את שיטתם שסתם חרמים לכהן, ונכתב בתורה "החרם". ומן הצד השני, ואידך [והאחר, ר' יהודה בן בתירא], הדיוק של "חרם" "החרם" לא משמע ליה [לא נשמע לו] כמקור ללימוד נוסף, ולכן למד ממנו רק ששדה חרמו של כהן שהוקדשה תצא מידו.

  8. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, דְּחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים, מְנָא לֵיהּ? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

    ושואלים: ור' יהודה בן בתירא, הדין שחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שחכמים למדוהו מהכתוב "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ", מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כר' ישמעאל, שלומד דין זה ממקום אחר, כמבואר במשנה הבאה.

  9. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, וְרַב שָׁבֵיק רַבָּנַן וְעָבֵיד כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא? בָּרַיְיתָא אִיפְּכָא תַּנְיָא, שָׁבֵיק מַתְנִיתִין וְעָבֵיד כְּבָרַיְיתָא? רַב מַתְנִיתִין נָמֵי אִיפְּכָא תָּנֵי.

    ג אמר רב: הלכה כר' יהודה בן בתירא, שסתם חרמים מיועדים לבדק הבית ולא לכהנים. ושואלים: ורב שביק רבנן ועביד [מניח את שיטת חכמים ועושה] כר' יהודה בן בתירא שהוא יחיד? ומשיבים: ברייתא איפכא תניא [בברייתא שנויה המחלוקת להיפך], שזו היא דעת חכמים. ושואלים: שביק מתניתין ועביד כברייתא [וכי רב מניח את משנתנו, שהיא עיקר, ועושה כברייתא]? ומשיבים: רב מתניתין נמי איפכא תני [את משנתנו גם כן הוא שונה להיפך], כמו הברייתא.

  10. מַאי חֲזֵית דְּאָפְכַתְּ מַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא? נֵפֵיךְ בָּרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין! רַב גְּמָרֵיהּ גְּמִיר. אִי הָכִי, כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא? כְּרַבָּנַן מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לְמַאי דְּאָפְכִיתוּ וְתָנֵיתוּ, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.

    ושואלים: מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא [מה ראית שהפכת את משנתנו מפני הברייתא]? נפיך ברייתא מקמי מתניתין [נהפוך את דעות החולקים בברייתא מפני משנתנו]! ומשיבים: רב גמריה גמיר [למד במסורת שלו] מרבו, שיש להפוך את השיטות במשנה. ושואלים: אי הכי [אם כך], וכי הלכה כר' יהודה בן בתירא צריך היה לומר? הלא הלכה כרבנן מיבעי ליה [כחכמים היה צריך לומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: למאי דאפכיתו ותניתו [לפי מה שאתם הופכים ושונים במשנה], הלכה כר' יהודה בן בתירא.

  11. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַחְרְמִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ בְּפוּמְבְּדִיתָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל אַרְבְּעָה זוּזֵי וְאַחֵיל עֲלַיְיהוּ, וּשְׁדִינְהוּ בְּנַהֲרָא, וְלִישְׁתְּרוֹ לָךְ. אַלְמָא קָסָבַר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.

    ד מסופר, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה [אדם אחד שהחרים את נכסיו] בפומבדיתא, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו] רב יהודה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא [קח ארבעה זוזים, דינרים, וחלל עליהם את הנכסים והשלך את המטבעות בנהר], ולישתרו לך [ויהיו הנכסים מותרים לך], שהרי נפדו. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שרב יהודה סבור] שסתם חרמים לבדק הבית הם, ולכן ניתן לפדותם, שהרי חרמי כהנים אין להם פדיון, כפי ששנינו במשנתנו.

  12. כְּמַאן? כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל. אֵימַר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ, לְכַתְּחִלָּה מִי אָמַר?

    ומקשים: כמאן [כדעת מי] סבור רב יהודה שהורה לחלל את ההקדש על פחות משוויו — כדעת שמואל, שאמר: הקדש אפילו היה שוה מנה (מאה זוזים), שחיללו על שוה פרוטה — מחולל; ואולם, אימר דאמר [אמור שאומר] שמואל שהדין כן במקרה שכבר חיללו, כלומר, בדיעבד, אבל להורות שיחלל לכתחלה מי [האם] אמר?

  13. הָנֵי מִילֵּי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דְּאִיכָּא פְּסֵידָא, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ פְּרוּטָה נָמֵי? פַּרְסוֹמֵי מִלְּתָא.

    ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שלכתחילה צריך לחלל בשוויו, אמורים בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא [שיש הפסד] להקדש כשמחללים בפחות משוויו, אבל בזמן הזה, שאין המקדש קיים, ואין מה לעשות בהקדש — אפילו לכתחלה יחלל בפחות משוויו. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו על פרוטה נמי [גם כן] אפשר לחלל, ומדוע הצריך רב יהודה ארבעה זוזים? ומשיבים: כדי שיהיה פרסומי מלתא [פרסום לדבר], וידע הציבור שרק משום שהתחלל ההקדש מותר להשתמש בו.

  14. אָמַר עוּלָּא: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא כּוּלְּהוּ לְכֹהֲנִים. אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים.

    אמר עולא: אי הואי התם [אם הייתי שם] כשבאה השאלה, הוה יהיבנא כולהו [הייתי נותן את הנכסים כולם] לכהנים. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא: סתם חרמים לכהנים הם, ולא למקדש.

  15. מֵיתִיבִי: אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ״.

    על מה שעולה מסוגיה זו, שדין חרמים נוהג בזמן הזה, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אין עבד עברי נוהג, אינו נמכר, אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך... עד שנת היובל יעבד עמך" (ויקרא כה, לט—מ),

  16. וְאֵין שְׂדֵה הַחֵרֶם נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצָא בַּיּוֹבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ״. אֵין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵצֵא בַּיּוֹבֵל״.

    ואין שדה (החרם) [אחוזה] נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה ממכרו ביד הקונה אותו... ויצא ביובל ושב לאחזתו" (ויקרא שם כח). אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (שם ל).

  17. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין שְׂדֵה חֲרָמִין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיּוֹבֵל קֹדֶשׁ לַה׳ כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין גֵּר תּוֹשָׁב נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג.

    ר' שמעון בן יוחי אומר: אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (שם כז, כא), ומכאן ששדה החרם עצמו נוהג ביובל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין דין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג,

  18. אָמַר רַב בִּיבִי: מַאי טַעְמָא? אַתְיָא ״טוֹב״ ״טוֹב״, כְּתִיב הָכָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״, וּכְתִיב הָתָם: ״בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ״!

    אמר רב ביבי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אתיא [נלמד] דינו בגזירה שווה "טוב" "טוב", כתיב הכא [נאמר כאן] בעבד עברי שאינו נוהג אלא בזמן היובל: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), וכתיב התם [ונאמר שם] בדין גר תושב: "בטוב לו לא תוננו" (שם כג, יז). הרי מבואר בברייתא זו שדין שדה החרם אינו נוהג בזמן הזה, שלא כפי שעולה מן הדיון בסוגיה זו, שהחרם חל!

  19. לָא קַשְׁיָא: הָא בִּמְקַרְקְעֵי, הָא בְּמִטַּלְטְלֵי. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּפוּמְבְּדִיתָא בִּמְקַרְקְעֵי נָמֵי הֲוָה! מְקַרְקְעֵי דְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמִטַּלְטְלֵי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמֵי.

    ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שנאמר בברייתא עוסק במקרקעי [בקרקעות], הא [זה] שהחרם חל הוא במטלטלי [במיטלטלים]. ומקשים: והא [והרי] המעשה שאירע בפומבדיתא במקרקעי נמי הוה [בקרקעות גם כן היה], והצריכם רב יהודה פדייה! ומשיבים: מקרקעי [קרקעות] של חוצה לארץ כמטלטלי [כמיטלטלים] של ארץ ישראל דמי [נחשבים].

  20. מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״תַּקְדִּישׁ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא יַקְדִּישׁ״. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״תַּקְדִּישׁ״ — שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יַקְדִּישׁ״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יַקְדִּישׁ״ — שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״תַּקְדִּישׁ״.

    ה משנה ר' ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' " (שם טו, יט), וכתוב אחד אומר "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו" (ויקרא כז, כו), אי אפשר לומר: "תקדיש" — שהרי כבר נאמר: "לא יקדיש", אי אפשר לומר: "לא יקדיש" — שהרי כבר נאמר: "תקדיש",

  21. הָא כֵּיצַד? מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאִי אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.

    הא כיצד יקוימו שני הכתובים? מקדישו אתה את הבכור הקדש עלוי, כלומר, הקדש של שוויו, שצריך לתת להקדש לפי השווי הכספי שיש לו בבכור, כמה יכול לקבל על מנת שיתן אותו לכהן מסויים (כפי ששנינו במשנה בסוף העמוד הקודם), ואי (ואין) אתה מקדישו הקדש מזבח, שיהא שם של זבח אחר חל עליו.

  22. גּמ׳, וְרַבָּנַן: ״אַל תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו, ״תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּעֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.

    ו גמרא ואומרים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין זה במשנה הקודמת מן הפסוק "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ", ללמד שהחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים (ובכללם בכור), הם סבורים שהכתוב "אל תקדיש" מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו שיש איסור לאו [לא תעשה] מהתורה להקדיש בכור לשם קרבן אחר. והכתוב "תקדיש" מיבעי ליה לכדתניא [נצרך הוא לכמו ששנויה בברייתא]: מנין למי שנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו ולומר "הרי זה קדוש"? שנאמר: "הזכר תקדיש". ואילו

  23. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, לָא קָדֵישׁ? קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם הוּא, וְכֵיוָן דְּכִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ קָדוֹשׁ, לָא צְרִיךְ לְאַקְדּוֹשֵׁיהּ.

    ר' ישמעאל שאינו אומר כן, הוא סבור: אי לא מקדיש ליה [אם לא מקדיש אותו בפיו] האם לא קדוש הוא? והרי קדושתו מרחם הוה [היתה]! וכיון דכי לא מקדיש ליה [שגם כאשר אינו מקדיש אותו בפיו] הוא קדוש מאליו, אם כן לא צריך לאקדושיה

  24. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ.

עמוד ב׳
  1. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל — אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״.

    א משנה המוכר את שדהו בשעת היובל כלומר, כשהיובל נוהג, אינו מותר לגאול את השדה מן הקונה בתוך פחות משתי שנים מזמן שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ומיעוט שנים הוא שתים.

  2. הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן, אוֹ שְׁנַת שְׁבִיעִית — אֵינָו עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן. נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ — עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִיא מְלֵיאָה פֵּירוֹת — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים.

    היתה אחת מהשנים האלו שנת שדפון או ירקון, ולקתה התבואה, או שנת שביעית, שאין הקונה נהנה מתבואת השדה — אינו עולה מן המנין, וצריך להמתין שנה אחרת כנגדה, שהרי נאמר "שני תבואות". ואולם אם נרה (חרש את השדה בלי לזרוע) או הובירה (עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל) — שנה כזו עולה לו מן המנין, משום שהיתה ראויה לתבואה. ר' אליעזר אומר: אם מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות, ובא המוכר לגואלה לאחר שנתיים — הרי קונה זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו צריך להחזירה מלאה פירות.

  3. גְּמָ׳ הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל וְכוּ׳. ״אֵינוֹ גּוֹאֵל״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל״, אַלְמָא קָסָבַר: אִיסּוּרָא נָמֵי אִיכָּא, דַּאֲפִילּוּ קַרְקוֹשֵׁי זוּזֵי נָמֵי אָסוּר.

    ב גמרא שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ומדייקים: "אינו גואל" לא קתני [אינו שונה], אלא: "אינו מותר לגאול", אלמא קסבר [מכאן שסבור] התנא של משנתנו כי איסורא נמי איכא [איסור גם כן יש] בדבר, דאפילו קרקושי זוזי [שאפילו לקשקש במטבעות] כדי לגרום לקונה שימכור לו את השדה, נמי [גם כן] אסור.

  4. וְלָא מִיבַּעְיָא מוֹכֵר, דְּקָאֵי בַּעֲשֵׂה, דִּכְתִיב: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ לוֹקֵחַ נָמֵי קָאֵי בַּעֲשֵׂה, דְּבָעֵינַן ״שָׁנִים תִּקְנֶה״, וְלֵיכָּא.

    ולא מיבעיא [ולא נצרכה] הלכה זו להיאמר רק ביחס למוכר דקאי [שהוא עומד] ומצווה על כך במצות עשה, דכתיב [שנאמר]: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ולא פחות, אלא אפילו לוקח נמי [גם כן] קאי [עומד] במצות עשה, דבעינן [שצריכים אנו] לקיים "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" (שם), ומיעוט "שנים" הוא שתי שנים, וליכא [ואין כאן], אם מחזירה לפני כן.

  5. אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, רַב אָמַר: מְכוּרָה וְיוֹצְאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כׇּל עִיקָּר. מַאי טַעְמָא דִּשְׁמוּאֵל? קַל וָחוֹמֶר, וּמָה מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?

    ג איתמר [נאמר]: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: מכורה ויוצאה למוכר בחינם, ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של שמואל? קל וחומר הוא, ומה שדה שהיתה מכורה כבר, יוצאה מיד הקונה בשנת היובל, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?

  6. וּלְרַב, לָא אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל יִמְכּוֹר אָדָם אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: וּמָה מְכוּרָה כְּבָר — יוֹצְאָה עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?

    ושואלים: וכי לשיטת רב לא אמרינן [אין אנו אומרים] קל וחומר כי האי גוונא [כמו זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול ימכור אדם את בתו לאמה כשהיא כבר נערה? אמרת (אומר אתה) קל וחומר שאין לומר כך: ומה בתו שהיתה מכורה כבר, שרשאי למוכרה בקטנותה — יוצאה עכשיו בהגיעה לימי נערותה, נערה שאינה מכורה עדיין, אינו דין שלא תימכר?

  7. הָתָם לָא הָדְרָא מִיזְדַּבְּנָא, הָכָא הָדְרָא מִיזְדַּבְּנָא.

    ומשיבים: אין להשוות, שכן התם לא הדרא מיזדבנא [שם, בהגיעה לימי נערות, אינה חוזרת ונמכרת עוד לעולם], ואילו הכא הדרא מיזדבנא [כאן, שדה אחוזה, חוזרת ונמכרת] לאחר היובל כרגיל, ולכן אין ללמוד מקל וחומר זה.

  8. מֵיתִיבִי: ״אַחַר הַיּוֹבֵל שָׁנִים תִּקְנֶה״ — מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרִין סָמוּךְ לַיּוֹבֵל, מוּפְלָג מִן הַיּוֹבֵל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְפִי רֹב הַשָּׁנִים... וּלְפִי מְעוֹט הַשָּׁנִים״.

    ועוד מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "במספר שנים אחר היובל תקנה" (ויקרא כה, טו), ויש לדורשו כך: "אחר היובל שנים תקנה" — מלמד שמוכרין בסמוך לאחר היובל, מופלג (בריחוק זמן) מן היובל מנין שמוכרים? תלמוד לומר: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו" (שם טז), ומכאן שיש אפשרות מכירה גם מופלג מן היובל.

  9. וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יִמְכּוֹר, וְאִם מָכַר — אֵינָהּ מְכוּרָה! אָמַר לְךָ רַב: אֵינָהּ מְכוּרָה לְמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת, אֲבָל מְכוּרָה הִיא וְיוֹצְאָה.

    ועוד מוסיפה הברייתא: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר — אינה מכורה. שלא כדברי רב! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: כוונת הברייתא לומר שכשמוכרה ביובל אינה מכורה למספר שני תבואות, לעמוד שנתיים לפחות ביד הקונה, אבל על כל פנים, מכורה היא ויוצאה.

  10. וְאִי אִיזְדַּבּוֹנֵי מִיזְדַּבְּנָה, תֵּיקוּם בִּרְשׁוּתֵיהּ עַד בָּתַר יוֹבֵל, וּבָתַר יוֹבֵל נֵיכְלַיהּ שְׁנֵי תְבוּאוֹת וְנַיהְדְּרַהּ! מִי לָא תַּנְיָא: אֲכָלָהּ שָׁנָה אַחַת לִפְנֵי הַיּוֹבֵל — מַשְׁלִימִין לוֹ שָׁנָה אַחֶרֶת אַחַר הַיּוֹבֵל? הָתָם נָחֵית לַאֲכִילָה, הָכָא לָא נָחֵית לַאֲכִילָה.

    ושואלים: ואי איזדבוני מיזבנה [ואם היא נמכרת], תיקום ברשותיה [שתעמוד ברשותו] של הקונה עד בתר [אחר] היובל, ובתר [ואחר] היובל ניכליה [יאכל אותה] שני תבואות וניהדרה [ויחזיר אותה] אחר כך לבעליה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] במקרה דומה: אם אכלה הקונה שנה אחת לפני היובל — משלימין לו שנה אחרת אחר היובל? ומשיבים: אינו דומה, התם נחית [שם ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, ולכך מקיימים בו את הכתוב "שני תבואות", ואילו הכא [כאן] שקנה בשנת היובל עצמה, לא נחית [ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, שהרי היא יוצאה מיד לבעליה.

  11. אָמַר רַב עָנָן: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי, חֲדָא הָךְ, וְאִידַּךְ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹיִם אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת.

    ד בענין מחלוקת רב ושמואל אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי [שמעתי ממנו מן החכם שמואל שתיים, שתי הלכות], חדא הך [אחת זו], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כל עיקר, ואידך [ואחרת], שהמוכר עבדו הכנעני לגוים, וגורם לכך שהעבד מופקע מקיום מצוות, או שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ, ובכך גורם להפקיע את העבד ממצות ישיבת ארץ ישראל — יצא העבד לחירות.

  12. חֲדָא הָדְרִי זְבִינֵי, וַחֲדָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי, וְלָא יָדַעְנָא הֵי (מיניה) [מִינַּיְהוּ].

    ושמעתי ממנו כי בחדא [במקרה אחד] הדרי זביני [חוזרים דמי המיקח], וחדא לא הדרי זביני [ובמקרה אחד לא חוזרים דמי המיקח], ולא ידענא הי מיניה [ואין אני יודע באיזה מהם].

  13. אָמַר רַב יוֹסֵף: נִיחְזֵי אֲנַן, מִדְּתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי. שְׁמַע מִינַּהּ, מִדְּקָרֵי לֵיהּ לְשֵׁנִי ״רַבּוֹ״, אַלְמָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי, וְכִי קָאָמַר שְׁמוּאֵל הָכָא: אֵינָהּ מְכוּרָה וּמָעוֹת חוֹזְרִין.

    אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], מדתניא [ממה ששנויה] בברייתא: המוכר עבדו למי שדר בחוצה לארץ — יצא העבד לחירות, ואולם צריך העבד לקבל גט (שטר) שיחרור מרבו שני, זה שקנה אותו, שמע מינה [למד מכאן], כי מדקרי ליה [ממה שקורא לו] לשני "רבו". והוא צריך לכתוב את גט השחרור — אלמא [מכאן] שהמכר חל, ולפיכך לא הדרי זביני [לא חוזרים דמי המיקח], וממילא כי קאמר [כאשר אומר] שמואל הכא [כאן], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה, כוונתו — ומעות חוזרין.

37 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון