תָּנֵי חֲדָא: לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין. לָא קַשְׁיָא, הָא רַבָּנַן וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן.
ומתקשים: סתירה יש בענין גאולה מן ההקדש, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [ברייתא זו], שאינו לווה וגואל — כשיטת רבנן [חכמים], והא [וברייתא זו] שלווה וגואל — כשיטת ר' שמעון, שמיקל בגאולה מן ההקדש.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר בֵּית בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה — הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה כְּמִין רִבִּית, וְאֵינוֹ רִבִּית.
א משנה המוכר בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל מיד, בעל כורחו של הקונה, וגואל כל שנים עשר חדש, ולא מעבר לכך. וכשגואל בתוך שנה ומחזיר המוכר את דמי המכירה לקונה, הרי זה, לכאורה, כמין רבית, שבשכר שהיו מעותיו של הקונה ביד המוכר — דר הקונה בביתו בחינם כל אותו זמן, ואולם אינו רבית, שהרי כשדר בבית היה הבית שלו.
מֵת הַמּוֹכֵר — יִגְאַל בְּנוֹ, מֵת הַלּוֹקֵחַ — יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ. אֵין מוֹנִין שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה״.
אם מת המוכר בתוך שנה — יגאל בנו של המוכר מיד הקונה, וכן אם מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו של הלוקח. אם בתוך שנה למכירת הבית מכרו הקונה לאדם אחר, אין מונין שנה לאפשרות הגאולה אלא משעה שמכר הבעלים לקונה הראשון, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), "לו" — לבעלים.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תְּמִימָה״, לְהָבִיא אֶת חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. רַבִּי אוֹמֵר: לִיתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ. הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאֲלָה — הָיְתָה חֲלוּטָה לוֹ. אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַנִּיתָּן לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַצְּמִיתוּת״.
כשהוא אומר "תמימה" הרי זה להביא (להוסיף) את חדש העיבור, שאם מכרה בשנה מעוברת יכול לגאול עד מלאת שלושה עשר חודש. רבי אומר: מה שנאמר "תמימה" בא ליתן לו שנה ועיבורה, כלומר, שלוש מאות ששים וחמישה יום, כמנין ימות שנת החמה, אחד עשר יום יותר ממנין ימי שנת הלבנה. הגיע היום האחרון של שנים עשר חדש ועדיין לא נגאלה — היתה חלוטה לו, כלומר, שייכת לגמרי לקונה. אחד הלוקח (הקונה) ואחד הניתן לו במתנה שווים בדין זה, שנאמר: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו" (שם).
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״יָמִים״ — אֵין יָמִים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם.
ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] שאמרה שהמוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, שלא כשיטת רבי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר, נאמר בתורה: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה, כט), ואין ימים פחות משנים.
וְרַבָּנַן, הַאי ״יָמִים״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ מִיּוֹם לְיוֹם. וְרַבִּי, מִיּוֹם לְיוֹם מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״עַד תּוֹם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [כתוב זה] "ימים" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו שמחשבים את השנה מיום ליום, עד לאותו יום ואותו חודש בשנה הבאה, ואין אומרים שנגמרה השנה בהגיע אחד בתשרי. ושואלים: ורבי, הצורך לחשב את השנה מיום ליום, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר "עד תום שנת ממכרו" (שם), ללמד שהשנה מחושבת מזמן המכר.
וְרַבָּנַן? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ שְׁנַת מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא (שְׁנַת) [שָׁנָה] שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם. וְיָמִים מִיבְּעֵי לְהוּ לְמֵעֵת לְעֵת, דְּאִי מֵ״עַד תּוֹם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: מִיּוֹם לְיוֹם — אִין, מֵעֵת לְעֵת — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״יָמִים״.
ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם דורשים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא באמת מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו לשנת ממכרו — שלו, ולא שנת של מנין עולם, וכדברי רבי. והכתוב "ימים תהיה גאולתו" מיבעי להו [נצרך להם] ללמד שהשנה נמנית לא רק מיום ליום, אלא גם מעת לעת, משעה לשעה, ואין השנה נגמרת כבר בתחילת אותו יום בשנה הבאה. דאי [שאם] היו צריכים ללמוד רק מ"עד תום שנת ממכרו", הוה אמינא [הייתי אומר]: מיום ליום — אין [כן], אבל מעת לעת — לא יכול לגאול, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ימים".
וְרַבִּי, מֵעֵת לְעֵת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״תְּמִימָה״. וְרַבָּנַן? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְעִיבּוּרַהּ.
ושואלים: ורבי, שמונים שנה מעת לעת מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] מהכתוב "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה למדים הם מ"תמימה"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך הוא] לעיבורה, כלומר להוסיף בשנה מעוברת את חודש העיבור, כפי ששנינו במשנה.
וְרַבִּי נָמֵי, הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְעִיבּוּרַהּ! הָכִי נָמֵי, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵעֵת לְעֵת מֵ״עַד תּוֹם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״ נָפְקָא.
ושואלים: ורבי נמי [גם כן]. הא מיבעי ליה [הרי הוא צריך אותו], את "תמימה", לעיבורה! ומשיבים: באמת, הכי נמי [כך גם כן הדבר], שהוא לומד מ"תמימה" להוסיף את עיבורה של השנה, ומה שמונים שנה גם מיום ליום וגם מעת לעת, שניהם דין אחד הם, ומ"עד תום שנת ממכרו" נפקא [הוא יוצא, נלמד].
הֲרֵי זוֹ כְּמִין רִבִּית וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא: הֲרֵי זוֹ רִבִּית גְּמוּרָה, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירַתּוּ!
ג שנינו במשנה לגבי המוכר בית חומה וגואלו: הרי זו כמין רבית, שהמוכר מחזיר לקונה את הדמים שנתן לו, ואינו מנכה לו מן הסכום את מה שנשתמש בביתו במשך זמן זה, ואולם אינו ריבית. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הרי זו רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו כאן!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה וְהָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְעָשָׂה לוֹ שָׂדֵהוּ מֶכֶר, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת — מוּתָּר, לוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת — אָסוּר.
אמר ר' יוחנן, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [משנתנו זו] כשיטת ר' יהודה, והא רבנן [וברייתא זו כשיטת חכמים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שהיה אדם נושה בחבירו מנה (שהיה חבירו חייב לו מאה דינרים), ועשה לו הלווה את שדהו מכר, שאם לא יפרענו במועד הרי שדהו מכורה לו מעכשיו, בזמן שהמוכר (הלווה) אוכל את פירות השדה עד מועד הפרעון — הרי זה מותר, ואם הלוקח (המלוה) אוכל פירות עד שיפרע לו — אסור, משום ריבית, שאם יחזיר הלווה את המעות ולא יחול המכר, נמצא שהמלוה אכל את הפירות בשכר המתנת מעותיו שהיו ביד הלווה באותה שעה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין שֶׁעָשָׂה שָׂדֵהוּ מֶכֶר עַל פִּי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְלוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּירוֹת הָיָה. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָיה? מוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת הָיָה, וְלֹא לוֹקֵחַ.
ר' יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות — מותר. אמר ר' יהודה: ראיה לדברי, שהרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, והלוקח אוכל פירות היה באותו המעשה. אמרו לו: משם מביא אתה ראייה? הפוך היה המעשה, המוכר אוכל פירות היה, ולא הלוקח.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? צַד אֶחָד בְּרִבִּית אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: צַד אֶחָד בְּרִבִּית אָסוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: צַד אֶחָד בְּרִבִּית מוּתָּר.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל לדין ביניהם]? ומסבירים: צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, הסכם שיש בו ריבית אם תתממש רק אחת משתי האפשרויות. וכגון כאן, שאם יפרע הלווה את חובו — נמצא שהיתה כאן הלואה שיש עמה ריבית, ואם לא יפרע הלווה את חובו ונשארת השדה ביד המלוה — נמצא שלא היתה כאן ריבית, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: צד אחד ברבית — גם הוא אסור, ור' יהודה סבר [סבור]: צד אחד ברבית — מותר.
רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא צַד אֶחָד בְּרִבִּית אָסוּר, וְהָכָא בְּרִבִּית עַל מְנָת לְהַחְזִיר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ — מָר סָבַר: אָסוּר, וּמָר סָבַר: מוּתָּר.
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] גם צד אחד ברבית אסור, אם אכן יש אפשרות שיבואו לידי ריבית, והכא [וכאן] שנחלקו ר' יהודה וחכמים — ברבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כלומר, במקרה שהתנו שאם יפרע הלווה את החוב — יחזיר לו המלוה את הפירות שאכל בינתיים מן השדה, מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור]: למרות שיחזיר את הפירות שיאכל בינתיים — אסור לעשות כן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה סבור]: מותר לעשות כן.
מֵת הַמּוֹכֵר יִגְאַל בְּנוֹ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו מְכַר, קָמַשְׁמַע לַן: ״וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ״ — מִכׇּל מָקוֹם.
א שנינו במשנה: המוכר לחבירו בית בעיר חומה, אם מת המוכר יגאל בנו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי הוא יורש את נחלתו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו" (ויקרא כה, כט) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשמע כי האיש שמכר הוא הגואל, והאי [וזה] הבן, הרי לאו [לא] הוא מכר, על כן קמשמע לן [משמיע לנו]: הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, בכל אופן תהיה לו גאולה, אם לא על ידי הבעלים — על ידי בנו.
מֵת הַלּוֹקֵחַ יִגְאַל מִיָּד בְּנוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָא קְנָה — קָא מַשְׁמַע לַן: ״וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ״ מִכׇּל מָקוֹם.
עוד שנינו במשנה: מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו וכו'. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקנה אתו" (שם ל) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזה] הבן הרי לא הוא קנה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב: "והיתה גאלתו" מכל מקום, גם מיד הבן.
אֵין מוֹנִין לוֹ שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁנָה — אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שָׁנָה לָרִאשׁוֹן אִם שָׁנָה לַשֵּׁנִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה״ — הֱוֵי שָׁנָה לָרִאשׁוֹן.
ב שנינו במשנה: אין מונין לו שנה אלא משעה שמכר, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשהכתוב אומר: "עד מלאת לו שנה", אם הקונה מכרה לאדם אחר, איני יודע אם מונים שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון, או אם שנה מזמן שמכרו הקונה הראשון לקונה השני, כשהוא אומר: "עד מלאת לו שנה תמימה" — הוי אומר שנה מזמן שמכרו הבעלים לראשון.
לְמִי חָלוּט? רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָרִאשׁוֹן חָלוּט, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לַשֵּׁנִי חָלוּט. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר דִּלְדִידֵיהּ קָא מָנֵינַן, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: מָה מָכַר לוֹ רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי — כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ.
ויש לשאול: אם לא גאלו הבעלים את הבית בתוך שנה למכירה הראשונה, למי חלוט הבית? ר' אלעזר אומר: לקונה הראשון חלוט, ר' יוחנן אמר: לשני חלוט. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר מובן מדוע הבית חלוט לראשון — דלדידיה קא מנינן [שהרי לקנין שלו אנו מונים שנה], לפיכך ראוי שייחלט לו הבית. אלא לר' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] חלוט לשני כבר באותה שעה? אמר ר' אבא בר ממל: שהרי מה מכר לו הקונה הראשון לקונה השני — כל זכות שתבא (שבאה) לידו, ובכללה הזכות שהבית ייחלט בידו כעבור שנה מזמן שהוא קנה אותו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: מָכַר שְׁנֵי בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה, אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּאֶחָד בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי; זֶה שֶׁמָּכַר לוֹ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה — עָלְתָה לוֹ שָׁנָה; זֶה שֶׁמָּכַר לוֹ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן — לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה.
ג אמר ר' אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד מכר בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני; זה שמכר לו באחד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה — עלתה לו שנה ונחלט לו הבית, וזה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא, וְלֵימָא לֵיהּ: ״אֲנָא קָדֵים שָׁחֵין נוּרָא מִקַּמֵּא דִּידָךְ״! מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אַתְּ נְחֵית לְעִיבּוּרָא״.
מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הראשון לשני: כיצד ייתכן הדבר? והלוא אנא קדים שחין נורא מקמא דידך [אני הקדמתי והדלקתי אש לפניך], כלומר, קניתי את הבית שבידי לפניך! ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו השני]: את נחית לעיבורא [אתה ירדת לבית בחודש העיבור], והרי שנינו במשנתנו שנותנים למוכר גם את חודש העיבור.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי טְלָאִים, אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁל אֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּאֶחָד בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, זֶה שֶׁנּוֹלַד בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה — עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, זֶה שֶׁנּוֹלַד לוֹ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן — לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה.
וכיוצא בזה אמר ר' אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, אחד נולד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שנולד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר השני של שנה הבאה — עלתה לו שנה, ואם היה בכור צריך להקריבו לכתחילה עד אז, זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון — לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא, וְלֵימָא לֵיהּ: אֲנָא קָדֵים אָכֵיל יְרוּקָּא מִקַּמָּךְ דִּידָךְ! מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ נְחֵיתְתְּ לְעִיבּוּרָא, אֲנָא לָא נְחֵיתְנָא לְעִיבּוּרָא.
מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא, ולימא ליה [ושיאמר לו] הטלה שנולד ראשון: אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך [אני קדמתי להיוולד ואכלתי ירק לפניך]! ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר לו] השני: את נחיתת לעיבורא [אתה ירדת לחודש העיבור] שהוא מתווסף לחשבון השנה, אנא לא נחיתנא לעיבורא [אני לא ירדתי לחודש העיבור].
הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, דִּכְתִיב ״תְּמִימָה״, הָכָא, דְּלָא כְּתִיב ״תְּמִימָה״ — לָא. קָא מַשְׁמַע לַן, דְּ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מֵהֲדָדֵי גָּמְרִי.
ושואלים: הא תו [הלכה זו בענין טלאים עוד] למה לי לאומרה? והרי היינו הך [הרי זה אותו דבר]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בבתי ערי חומה הדין כן, משום דכתיב [שנאמר] בתורה "תמימה" (ויקרא כה, ל) כפי שלמדנו במשנה, אבל הכא [כאן] בטלאים דלא כתיב [שלא נאמר] "תמימה" — לא שייך דין זה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ש"שנה" "שנה" מהדדי גמרי [זה מזה הם למדים] בגזירה שווה, שנאמר בבית עיר חומה: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), ונאמר בטלאים: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה).
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תְּמִימָה״ כּוּ׳. רַבִּי אוֹמֵר: לִיתֵּן שְׁנַת עִיבּוּרָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שָׁנָה תְּמִימָה״, רַבִּי אוֹמֵר: מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יָמִים כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם, וְאִם נִתְעַבְּרָה — נִתְעַבְּרָה לוֹ.
ד שנינו במשנה: כשהוא אומר "תמימה" — להביא את חודש העיבור, רבי אומר: ליתן לו שנת עיבורה. ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה פרוש הכתוב "שנה תמימה"? רבי אומר: מונה תמיד שלש מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות החמה, והם אחד עשר יום יותר משנת הלבנה. וחכמים אומרים: בשנה רגילה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם נתעברה השנה — נתעברה לו (למוכר) ויכול לגאול במשך חודש נוסף.
הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאָל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַצְּמִיתוּת״ — לַחֲלוּטִין. דָּבָר אַחֵר: ״לַצְּמִיתוּת״ — לְרַבּוֹת אֶת הַמַּתָּנָה. מַאי טַעְמָא? ״צְמִית״ ״צְמִיתוּת״.
ה שנינו במשנה: הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאל היה חלוט לו, אחד הלוקח ואחד שניתן לו בית במתנה, שנאמר: "לצמיתות" (ויקרא כה, ל). ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר "וקם הבית... לצמיתות", כוונתו לחלוטין, באופן סופי, שהמוכר אינו יכול לגואלו בעל כרחו, ואינו חוזר אליו ביובל. דבר אחר: "לצמיתות" — לרבות את הבית שניתן במתנה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם], כיצד נלמד דין מתנה — שיכול היה להיכתב "צמית" ונכתב "צמיתות".
אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאִי כְּרַבִּי מֵאִיר — הָאָמַר מַתָּנָה אֵינָהּ כְּמֶכֶר! אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, שָׁאנֵי הָכָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״לַצְּמִיתוּת״.
אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה, ברייתא זו, חכמים לפני] רב פפא, ואמרו: כמאן [כשיטת מי הברייתא]? שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] כר' מאיר — האמר [הרי אמר] לגבי חזרת שדה אחוזה ביובל, שהמתנה אינה כמכר. ואם כן, בית עיר חומה שניתן כמתנה — אינו נחלט לאחר שנים עשר חודש! אמר רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא היא כשיטת ר' מאיר, שאני הכא [שונה כאן] הדין, דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בלשון "לצמיתות", ללמד שהמתנה נידונה כמכר.
אֲמַרוּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא, וַאֲמַר לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: וְהָא גַּבֵּי יוֹבֵל, דִּכְתִיב ״תָּשׁוּבוּ״ לְרַבּוֹת אֶת הַמַּתָּנָה, וְרַבִּי מֵאִיר לָא קָא מְרַבֵּי! אֶלָּא הָא וַדַּאי דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר.
אמרו רבנן [אמרו חכמים] לרב פפא, ואמר לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: והא גבי [והרי אצל] שדה אחוזה שחוזרת ביובל, שיש ריבוי מיוחד של הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו" (שם יג) וחכמים למדים משם לרבות את המתנה, ואף על פי כן ר' מאיר לא קא מרבי [לא מרבה] את המתנה! אלא צריך לומר שהא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת ר' מאיר.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְדִּישׁ בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה — הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל, וְגוֹאֵל לְעוֹלָם. גְּאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הֶקְדֵּשׁ, הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל — הָיָה חָלוּט לוֹ.
ו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקדיש בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל אותו מיד ההקדש בתוך שנתו, וגם גואל לעולם, ואפילו כעבור שנה (שלא כדין המוכר). אם גאלו איש אחר מיד הקדש, והגיע יום שנים עשר חודש מאז שגאלו מההקדש ולא נגאל הבית על ידי בעליו — היה הבית חלוט לו לאיש האחר.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא: ״לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ״, וַאֲפִילּוּ מִיַּד הֶקְדֵּשׁ. וְלַחְלְטֵיהּ הֶקְדֵּשׁ? אָמַר קְרָא: ״לְדוֹרוֹתָיו״, יָצָא הֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵין לוֹ דּוֹרוֹת.
ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר שמואל, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית... לקנה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (ויקרא כה, ל) — לכל הקונה בית כזה, ואפילו זה שקנאו מיד הקדש. ושואלים: אם כן, מדוע יכול המקדישו לגואלו לעולם? ולחלטיה [ושיחלטנו] ההקדש, אם לא גאלו המקדיש בתוך שנה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] שם: "לדרתיו", ולפיכך, יצא הקדש שאינו אדם ואין לו דורות.
לֹא יֵצֵא בַּיּוֹבֵל, לְמָה לִי? אָמַר רַב סָפְרָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְמוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיפּוֹק בְּיוֹבֵל, קָא מַשְׁמַע לַן: ״לֹא יֵצֵא בַּיּוֹבֵל״.
ושואלים: מה שנאמר בדין מוכר בית עיר חומה "לא יצא ביובל" למה לי? והרי כבר נאמר "לצמיתות"! אמר רב ספרא: לא נצרכא [לא נצרכה] אלא ללמד לגבי מוכר בית בבתי ערי חומה, ופגע בו יובל בתוך שנתו של המכר, סלקא דעתך אמינא ליפוק [יעלה על דעתך לומר שיצא] הבית לבעליו ביובל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: "לא יצא ביובל", שאין היובל שייך בדין בית עיר חומה.
מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ מְעוֹתָיו לַלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס, אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּז יָבֹא וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו.
ז משנה בראשונה היה הקונה בית עיר חומה נטמן (מסתתר) ביום האחרון שבשנים עשר חודש, כדי שלא יחזיר לו המוכר את הכסף, וממילא יהא הבית חלוט לו לקונה. התקין הלל שיהא המוכר חולש (מטיל) מעותיו ללשכה של בית הדין, ויהא שובר את הדלת ונכנס לבית, ואימתי שירצה הלז (הקונה) יבא ללשכה ויטול את מעותיו.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מִתַּקָּנָתוֹ שֶׁל הַלֵּל — ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״, וּנְתָנָהּ לוֹ מִדַּעְתּוֹ — מְגוֹרֶשֶׁת, בְּעַל כׇּרְחוֹ — אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת.
ח גמרא אמר רבא: מתקנתו של הלל במשנתנו יש ללמוד שהאומר לאישה: "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו אותם, אם היה זה מדעתו — הרי שנתקיים התנאי והיא מגורשת, אך אם נתנה לו אותם בעל כרחו — אינה מגורשת. ומסבירים:
32 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון