הדף הקודם

ערכין כ״ד

א׳ בטבת תשפ״ז · 11.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — הַחֲיֵיהוּ מֵעֶרְכֶּךָ.

    "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז, ח), ומן המלה המיותרת "הוא", שמשמעה הויה, חיות, למדים: החייהו מתוך מה שהתחייב בערכך.

  2. אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? ״הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, וְלֹא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעֶרְכֶּךָ.

    שנינו במשנה שמשאירים בידו מזון וכסות, לו אבל לא לאשתו ובניו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר "הוא מערכך" — אותו החייה מערכך, ולא אשתו ובניו החייה מערכך.

  3. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר, נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ. וְרַבָּנַן? הָנְהוּ לָאו כְּלֵי אוּמָּנוּת נִינְהוּ, אֶלָּא נְכָסִים נִינְהוּ.

    שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותן לו חמורו. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מדוע לדעתם נוטלים אותם ממנו? והרי משאירים לו כלי אומנות! ומשיבים: לדעתם, הנהו [אלה], צמד הבקר והחמור, לאו [לא] כלי אומנות נינהו [הם], אלא בכלל נכסים נינהו [הם].

  4. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד. פְּשִׁיטָא! כִּי הֵיכִי דְּסַגִּי לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא נָמֵי סַגִּי לֵיהּ.

    ועוד שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה, ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט מן הקצבה, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין מוכרים מן המרובה וקונים מן המועט. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי כי היכי דסגי ליה עד השתא [כמו שהיה די לו עד עכשיו] במגירה אחת, השתא נמי סגי ליה [עכשיו גם כן די לו]!

  5. מַהוּ דְּתֵימָא: עַד הָאִידָּנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי הֲוָה מוֹשְׁלִי לֵיהּ, הַשְׁתָּא דְּלֵיכָּא דְּמֹשֵׁיל לֵיהּ — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: עד האידנא דהוה ליה לאושולי [עד עכשיו שהיה לו להשאיל] מן המעצדים המרובים שהיו לו, כשהיה זקוק למגירה נוספת, הוה מושלי ליה [היו משאילים לו], השתא [עכשיו] אחר הגבייה, דליכא דמשיל ליה [שאין מי שישאיל לו] בלא תמורה — לא נשאיר בידו רק מגירה אחת, אלא ימכור מן המעצדים ויקנה מגירה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

  6. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר, אֲמַר לְהוּ: סַלִּיקוּ לֵיהּ תְּפִילִּין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! ״הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו״.

    שנינו במשנה: המקדיש את נכסיו מעלין (נוטלים) לו תפילין שלו. בענין זה מסופר, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [מעשה באדם אחד שמכר את כל נכסיו], אתא לקמיה [בא לפני] רב יימר, אמר להו [להם]: סליקו ליה [חלצו לו] תפילין מראשו וידו, ותנום לקונה, שגם הם בכלל נכסיו. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בסיפור זה? לשם מה הוצרך? הלא מתניתין [משנה מפורשת] היא ששנינו כאן לענין הקדש: המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו, מפני שהם בכלל נכסיו!

  7. מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּסָבַר מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא, אֲבָל לְעִנְיַן זַבּוֹנֵי — מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ לָא (זבין) [מְזַבֵּין] אִינִישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], התם [שם] במקדיש כל נכסיו, הוא שאנו אומרים כן מפני דסבר מצוה קא עבידנא [שהוא סבור מצוה אני עושה], אבל לענין זבוני [מכר], מצוה דגופיה לא זבין איניש [מצוה שעושה בגופו, כתפילין, אין אדם מוכר שלא במפורש], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שתפילין בכלל נכסיו הם.

  8. מַתְנִי׳ אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ, אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.

    א משנה אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך עצמו ובית דין גובים מנכסיו, אין לו זכות בכסות אשתו ולא בכסות בניו של המקדיש והמעריך, ולא בצבע (בבגד צבוע) שצבע לשמן (עבורם), ולא בסנדלים חדשים שלקחן (שקנה) לשמן, ולכן אין גובים מהם.

  9. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר מְשׁוּבָּח מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִין אוֹתָהּ לָאִיטְלֵיס מְשׁוּבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ מְשׁוּבַּחַת הִיא — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וּשְׁעָתוֹ.

    ועוד בדיני הקדש: אף על פי שאמרו התגרים: עבדים נמכרין בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות נאה ששווה שלשים דינר הריהו משובח, עולה שוויו במנה (מאה דינר) נוספים, וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליס (ליום השוק) משובחת היא במחירה, וכן מרגלית, אם מעלין אותה לכרך למוכרה שם משובחת היא במחירה — אין מתחשבים בדבר, אלא אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

  10. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא״ — שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה מַרְגָּלִית לְקַלִּים, ״קֹדֶשׁ לַה׳״ — סְתָם הַהֶקְדֵּישׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת.

    ב גמרא ביחס למה ששנינו כי אין להקדש אלא מקומו ושעתו, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: נאמר ביחס לפדיון מיד ההקדש: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז, כג), ומן ההדגשה "ביום ההוא" יש ללמוד שלא ישהה מרגלית לקלים, לעניים, בני הכפר, על מנת להעלותה לכרך, אלא אומדים אותה לפי מקומה. וממה שנאמר בהמשך הכתוב "קדש לה' "למדים שסתם ההקדישות, שאמר אדם: "נכסי להקדש" — ניתנים לבדק הבית, ולא לכהנים.

  11. הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוּם הַיְּתוֹמִים.

  12. מַתְנִי׳ אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה אַחַת. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.

    א משנה אין מקדישין שדה אחוזה (נחלת אבות) לפני היובל כשנשארו פחות משתי שנים עד היובל, ולא גואלין פודים שדה אחוזה אחר היובל פחות משנה אחת אחר היובל. וכשגואלים, ומחשבים את סכום הפדיון לפי מספר השנים הנותרות עד היובל, אין מחשבין חדשים להקדש, כדי לשלם פחות מן הסכום הקצוב לפדיון שנה שלימה, אבל הקדש רשאי להיות מחשב חדשים (כפי שיתבאר בגמרא).

  13. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ אֵינָהּ קְדוֹשָׁה!

    ב גמרא שנינו במשנה: אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש בשנת היובל אינה קדושה. הרי שניתן להקדיש לפני היובל!

  14. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, וְכֵיוָן דְּאֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים — יְהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו וְאַל יַקְדִּישׁ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים.

    רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: אין כוונת המשנה לומר שלא ניתן להקדיש סמוך ליובל. אלא שאין מקדישין ליגאל בגירוע (בהפחתה לפי מנין השנים הנותרות עד היובל) בתוך פחות משתי שנים עד היובל, אלא מי שעושה כן צריך לשלם את מלוא הערך, כאילו מקדיש ופודה בתחילת היובל — חמישים שקל לבית זרע חומר שעורים. וכיון שאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, אמרו חכמים במשנתנו בלשון "אין מקדישין", לומר שיהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי שנים לפני היובל.

  15. אִיתְּמַר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, רַב אָמַר: קְדוֹשָׁה, וְנוֹתֵן חֲמִשִּׁים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה כׇּל עִיקָּר.

    ג ובענין ששנינו בברייתא, שאם הקדיש שדה אחוזה בשנת היובל אינה קדושה, איתמר [נאמרה] מחלוקת אמוראים: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: קדושה, ואם רוצה לפדותה נותן מחיר מלא של חמשים שקלים לבית זרע חומר שעורים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר, ואינו צריך לתת דבר להקדש בפדיונה.

  16. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן מְכִירָה, דִּפְלִיג שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב, אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר — וּמָה מְכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?

    מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: בשלמא [נניח] לענין מכירה של שדה אחוזה לחבירו בשנת היובל עצמה, דפליג [שכמבואר בהמשך מסכת זו, חולק] שמואל עליה [על] רב, ואמר שאינה מכורה כל עיקר, איכא למימר [יש לומר] שקל וחומר הוא, וכפי שאמר שמואל בעצמו: ומה שדה שהיתה מכורה כבר — יוצאה עכשיו ביובל, מיד הקונה לבעלים, זו שאינה מכורה עדיין — אינו דין שלא תימכר ביובל, כלומר, שלא יחול המכר?

  17. אֶלָּא הָכָא, מִי אִיכָּא לְמֵימַר קַל וָחוֹמֶר? וְהָא תְּנַן: הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה — כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

    אלא הכא [כאן] בהקדש, מי איכא למימר [האם יש לומר] קל וחומר כזה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הגיע יובל ולא נגאלה שדה האחוזה על ידי בעליה — כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש, אלו דברי ר' יהודה. הרי ששדה שהקדישוה לפני היובל אינה יוצאת מיד ההקדש בלא פדיון, ואם כן, לא ניתן ללמוד מכאן שאם הקדישה בשנת היובל עצמה שתחזור לבעליה בלא פדיון!

  18. שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: ״נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין״.

    ומשיבים: שמואל כדעת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הכהנים נכנסין בשנת היובל ולא נותנין דמים להקדש בפדיונה, ולפיכך יש לומר שאם הקדישה בשנת היובל אינה צריכה פדיון.

עמוד ב׳
  1. וְרַב סָבַר: סוֹף סוֹף לַבְּעָלִים מִי קָהָדְרָא? לְכֹהֲנִים הוּא דְּנָפְקָא, וְכֹהֲנִים מִשּׁוּלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ!

    ולעומתו רב סבר [סבור]: גם אם נעמיד ברייתא זו כשיטת ר' שמעון, אין כאן קל וחומר, שכן סוף סוף לבעלים מי קהדרא [האם היא חוזרת] בשנת היובל, שתלמד מכאן כי אם הקדישה ביובל אינה מקודשת? והרי לכהנים הוא דנפקא [שהיא יוצאת], ויש להבין כי השדה נשארה ביד ההקדש, וכהנים משולחן גבוה קא זכו [הם זוכים]!

  2. מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא ״וְאִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״, וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בַּכְּלָל.

    ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של רב, שהמקדיש שדהו ביובל הריהי קדושה, ופודה בחמישים שקלים לכל בית זרע חומר שעורים? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" (ויקרא כז, יז), כלומר, בערך המלא, של חמישים שקל לכל בית זרע חומר שעורים, האמור בפסוק הקודם, ולשון "משנת היובל" משמעה ששנת היובל עצמה בכלל, כאילו נאמר: "ואם בשנת היובל יקדיש".

  3. וּשְׁמוּאֵל, מִי כְּתִיב ״וְאִם בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״? ״מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ כְּתִיב — מִשָּׁנָה שֶׁאַחַר הַיּוֹבֵל.

    ושואלים: ושמואל, מה הוא משיב לכך? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "ואם בשנת היובל"? והרי "משנת היובל" כתיב [נאמר] — משנת (מהשנה) שאחר היובל.

  4. בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ ״וְאִם אַחַר הַיּוֹבֵל״, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, מַאי ״אַחַר הַיּוֹבֵל״? אַחַר אַחַר.

    ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" — בשנת היובל עצמה, ובכתוב שלאחריו (שם יח) נאמר: "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחישב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות ונגרע מערכך" — בשנה שלאחר היובל. אלא לשמואל, המפרש כי "משנת היובל" היא השנה שלאחר היובל, מאי [מה פירוש] מה שנאמר לאחר מכן "ואם אחר היובל"? ומשיבים: אחר השנה שאחר היובל.

  5. מֵיתִיבִי: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ — אֵינָהּ קְדוֹשָׁה! אָמַר לְךָ רַב: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה בְּגֵירוּעַ, אֲבָל קְדוֹשָׁה וְנוֹתְנִין חֲמִשִּׁים.

    מיתיבי [מקשים] על דעת רב, ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש — אינה קדושה! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הכוונה היא שאינה קדושה להיגאל בגירוע (בהפחתה), אבל קדוש ונותנין חמשים שקל לבית זרע חומר שעורים.

  6. מִכְּלָל דְּלִפְנֵי הַיּוֹבֵל קְדוֹשָׁה לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים!

    ומתקשים: מכלל הסבר זה אתה צריך לומר, כי לדעת רב, מה שאמרה הברייתא שלפני היובל מקדישים, כוונתה באותו אופן — שהשדה קדושה אז ליגאל בגירוע; והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל, אלא צריך לשלם את מלוא הערך!

  7. אָמַר לְךָ רַב: הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, וַאֲנָא דְּאָמְרִי כְּרַבִּי, דְּאָמַר: ״רִאשׁוֹן״ וְרִאשׁוֹן בַּכְּלָל, ״שְׁבִיעִי״ וּשְׁבִיעִי בַּכְּלָל; הָכָא נָמֵי ״בִּשְׁנַת״ וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בַּכְּלָל.

    אלא צריך ליישב את הדברים באופן אחר, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הא מני [ברייתא זו, הסבורה שאין מקדישים שדה אחוזה ביובל, כשיטת מי היא]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים כי כשהכתוב משתמש בביטוי "מיום פלוני" — אין אותו יום בכלל, ואף כאן כשנאמר "משנת היובל יקדיש" אין שנת היובל בכלל, ואנא דאמרי [ואילו אני שאמרתי] שאפשר להקדיש ביובל, סבור כשיטת רבי, שאמר: כשאמר הכתוב "כי כל אוכל חמץ... מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות יב, טו), "מיום הראשון" — והיום הראשון עצמו אף הוא בכלל, וכשאמר הכתוב "עד יום השביעי" — ושביעי בכלל; הכא נמי [כאן גם כן] "שנת היובל יקדיש" — ושנת היובל עצמה בכלל. ושואלים: והרי שנינו במשנה בלא חולק, כי הפודה שדה אחוזה צריך לתת עבור כל שנה שנותרה עד היובל סלע ופונדיון (אחד מארבעים ושמונה בסלע) לבית זרע חומר שעורים, והוא ערך הפדיון המלא (חמישים סלע) כשהוא מתחלק לארבעים ותשע שנים.

  8. אִי כְּרַבִּי, פּוּנְדְּיוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?

    ואי [אם] רב סבור כהבנתו בשיטת רבי, שניתן להקדיש גם בשנת היובל עצמה, פונדיון מאי עבידתיה [מה מעשיו], כלומר, מדוע צריך להוסיפו? והרי יש לחלק את חמישים הסלעים בחמישים השנים שבהן ניתן להקדיש, ומגיע לכל שנה סלע במדוייק!

  9. וְכִי תֵּימָא לֵית לֵיהּ, וְהָתְנַן: הִקְדִּישׁ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן, רַבִּי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: ״שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן״.

    וכי תימא לית ליה [ואם תאמר שאין לו] שרבי אינו סבור שצריך להוסיף פונדיון — והתנן [והרי שנינו]: הקדיש שדה אחוזה שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר, אומר אני: נותן סלע ופונדיון לכל שנה! ומשיבים: לשיטת רב, רבי כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שהיא נחשבת גם כשנה הראשונה ליובל הבא, ונמצא שיש למעשה ארבעים ותשע שנים ביובל, ולכן פדיון כל שנה הוא סלע ופונדיון.

  10. לִשְׁמוּאֵל, לֵימָא רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה — סֶלַע וּשְׁתֵּי פוּנְדְּיוֹנוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ! עַל כׇּרְחָךְ לִשְׁמוּאֵל, רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ.

    ושואלים: לשיטת שמואל, שרבי מודה שאי אפשר להקדיש בשנת היובל עצמה, אלא רק בשנה שלאחריה, לימא [האם נאמר] שרבי, שאמר שנותן סלע ופונדיון לשנה, כרבנן [כחכמים החולקים על ר' יהודה] סבירא ליה [סבור הוא], ששנת החמישים אינה נחשבת כתחילת היובל הבא? דאי [שהרי אם] הוא סבור כשיטת ר' יהודה, שיש ארבעים ותשע שנה ביובל, וניתן להקדיש רק בשנה שלאחר היובל, כלומר ארבעים ושמונה שנים לכל היותר, הלא סלע ושתי פונדיונות מיבעי ליה [צריך היה לו לתת] כשהוא פודה בשנה זו — חמישים שקלים, שהוא ערך הפדיון המלא, כשהוא מחולק לארבעים ושמונה! ומשיבים: אמנם כן, על כרחך לשיטת שמואל, רבי — כרבנן [כחכמים] סבירא ליה [סבור הוא].

  11. תָּא שְׁמַע: ״וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה״. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל — ״לֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר יוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה״, אֶלָּא לְרַב — מַאי ״אַחַר יוֹבֵל שָׁנָה״?

    ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה למחלוקת רב ושמואל ממה ששנינו במשנתנו: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. בשלמא [נניח] לשיטת שמואל הסבור כי אין מקדישים בשנת היובל עצמה, מובן מה שנאמר שלא גואלין לאחר היובל פחות משנה, אבל לא בשנת היובל עצמה — מפני שלא ניתן אז להקדיש, וממילא גם אין צורך לגאול. אלא לרב מאי [מה פירוש] לא גואלין אחר היובל פחות משנה? והלא ניתן להקדיש ולגאול בשנת היובל עצמה!

  12. מִי סָבְרַתְּ אַחַר יוֹבֵל מַמָּשׁ? מַאי ״אַחַר יוֹבֵל״?

    ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שהכוונה היא אחר היובל ממש? מאי [מה פירוש] אחר יובל —

30 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון