בְּאֶמְצַע יוֹבֵל, דְּכֹל כַּמָּה דְּלָא מָלְיָא לֵיהּ שָׁנָה לָא מְגָרַע לֵיהּ.
באמצע יובל, כלומר, בכל אחת מן השנים שבין יובל ליובל, ומה שנאמר "אין גואלין פחות משנה" כוונתו דכל כמה דלא מליא ליה שנה לא מגרע ליה [שכל זמן שלא מלאה לו שנה שלימה אינו גורע לו מהתשלום], ולדוגמה, אם נותרו חמש וחצי שנים עד היובל — נותן ששה סלעים וששה פונדיונים, ולא חמישה וחצי סלעים וחמישה וחצי פונדיונים.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ? הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי: ״אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ!״ מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם לֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר יוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה — מִשּׁוּם דְּאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ.
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בזה] התנא, שאין מחשבין חדשים עם ההקדש? הא בהדיא קתני [הרי במפורש הוא שונה] בהמשך: אין מחשבין חדשים עם ההקדש! ומשיבים: אכן אין זה דין נוסף, אלא מה טעם קאמר [הוא אומר]: מה טעם לא גואלין לאחר יובל, פחות משנה שלימה — משום שאין מחשבין חדשים עם ההקדש.
אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת״ — שָׁנִים אַתָּה מְחַשֵּׁב, וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.
א ובענין ששנינו במשנתנו: אין מחשבין חדשים להקדש, אבל ההקדש מחשב חדשים, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח) — שנים אתה מחשב, ואי (ואין) אתה מחשב חדשים בודדים לעצמם.
מִנַּיִין שֶׁאִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֳדָשִׁים לַשָּׁנָה עוֹשֶׂה? הֵיכִי דָּמֵי — כְּגוֹן דְּאַקְדְּשֵׁיהּ בְּפַלְגָא דְּאַרְבְּעִין וְתַמְנֵי.
מניין שאם אתה הכהן רוצה לעשות חדשים לשנה, להחשיב אותם כאילו עברה שנה שלימה, אתה עושה? היכי דמי [וכיצד בדיוק הדבר], כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני [שהקדיש אותה באמצע השנה הארבעים ושמונה], והוא רוצה לפדותה עכשיו, מנין שאם רצה הכהן לחשב את החודשים שעברו כשנה שלימה, ויפדה הפודה את השדה במחיר מלא, ולא בגרעון כסף, כדין המקדיש שנה לפני היובל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן״, מִכׇּל מָקוֹם.
תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן", מכל מקום, ללמד שהדבר תלוי בחישובו של הכהן.
מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים ״חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ, פָּחוֹת מִכָּאן — נִמְדָּדִין עִמָּהּ.
ב משנה המקדיש שדהו בשעת (בזמן שנוהג) היובל, והוא רוצה לפדותה — נותן בעבור זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז). היו שם בשדה נקעים (שקעים) עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים — אינן נמדדין עמה, אבל היו פחות מכאן (מעשרה טפחים) — נמדדין עמה.
הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל — נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה, וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כּוּלּוֹ כְּאֶחָד. אֶחָד בְּעָלִים וְאֶחָד כׇּל הָאָדָם, מָה בֵּין בְּעָלִים לְכׇל אָדָם? אֶלָּא שֶׁבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ.
הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובל — נותן סלע ופונדיון לכל שנה. ואם אמר: הריני נותן דבר שנה בשנה, ולא משלם את כל הסכום כעת — אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד. אחד בעלים ואחד כל האדם בדיני הפדיון, ומה ההבדל בין בעלים לכל אדם? אלא שבעלים נותנין (מוסיפים) חומש, כנאמר בתורה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז, יט), וכל אדם אין נותנין חומש.
גְּמָ׳ תָּנָא: כּוֹר זֶרַע, וְלֹא כּוֹר תְּבוּאָה, מַפּוֹלֶת יָד, וְלֹא מַפּוֹלֶת שְׁוָורִים. תָּנֵי לֵוִי: לֹא מְעֻבֶּה וְלָא מֵידֵק, אֶלָּא בֵּינוֹנִי.
ג גמרא בביאור דברי המשנה תנא [שנה החכם בברייתא]: "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף" (ויקרא כז, טז), הוא שטח שזורעים בו כור (שלושים סאה) זרע, ולא שטח שמוציאים ממנו כור תבואה, שהוא קטן בהרבה. ומשערים את השטח הדרוש לזריעת כור במפולת (זריעת) יד, שהזרעים נופלים מידו של אדם, ולא במפולת שוורים, שהזרעים נופלים מכלי מנוקב שגוררים השוורים בשעת החרישה, ונופלים ממנו זרעים רבים ביחד, ונמצא שטח הזריעה קטן משל מפולת יד. ועוד תני [שנה] לוי בברייתא: לא זריעה באופן מעבה (צפוף) ולא באופן מידק (דליל) אלא באופן בינוני. שנינו במשנה:
הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים כּוּ׳. וְלִיקְדְּשׁוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁיְיהוּ!
היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. ושואלים: וליקדשו באנפי נפשייהו [ושיתקדשו בפני עצמם], שהרי הם ראויים לזריעה!
וְכִי תֵּימָא, כֵּיוָן דְּלָא הָווּ בֵּית כּוֹר, לָא (הֲווֹ) קָדְשִׁי, וְהָתַנְיָא: שְׂדֵה, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהִקְדִּישׁ כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת לֶתֶךְ וַחֲצִי לֶתֶךְ, סְאָה וְתַרְקַב וַחֲצִי תַרְקַב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדֶה״, מִכׇּל מָקוֹם!
וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר ששטחם קטן, וכיון דלא הוו [שלא היו] בפני עצמם בית זרע של כור שעורים לא הוו קדשי [לא התקדשו] — והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר בתורה "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' " (ויקרא כז, טז), "שדה" מה תלמוד (בא) לומר? והלא ניתן היה לכתוב "ואם מאחוזתו"! לפי שנאמר בהמשך הכתוב: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", יכול אתה לומר: אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, קרקע הראויה לזריעת חומר (כור) שעורים, מנין לרבות קרקע הראויה לזריעת לתך (חצי כור), וחצי לתך, סאה (אחד משלושים בכור), ותרקב (חצי סאה), ואפילו חצי תרקב? תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום, שאפשר להקדיש אפילו מעט קרקע!
אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא: הָכָא בִּנְקָעִים מְלֵאִים מַיִם, דְּלָאו בְּנֵי זְרִיעָה נִינְהוּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דִסְלָעִים, שְׁמַע מִינַּהּ.
אמר מר עוקבא בר חמא: הכא [כאן] מדובר בנקעים מלאים מים, דלאו [שלא] בני זריעה נינהו [הם], ולפיכך אינם נמדדים עמה, שהרי "זרע" אמר הכתוב. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה "היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים", דקתני [שהוא שונה] נקעים דומיא [בדומה] לסלעים שאינם ראויים לזריעה, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.
אִי הָכִי, פָּחוֹת מִכָּאן נָמֵי! הָנְהוּ נְגָאנֵי דְאַרְעָא מִיקְּרוּ, שִׁידְרֵי דְּאַרְעָא מִיקְּרוּ.
ושואלים: אי הכי [אם כך], אפילו היו הסלעים גבוהים או הנקעים עמוקים פחות מכאן (מעשרה טפחים), נמי [גם כן] לא יצטרפו, ומדוע נאמר במשנה שהם נמדדים עמה? ומשיבים: הנהו [אלה] נקעי המים — נגאני דארעא מיקרו [חריצי הקרקע נקראים], והסלעים — שידרי דארעא מיקרו [שדראות של הקרקע נקראים], שבטלים הם לקרקע.
הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:
ד שנינו במשנה: הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל — נותן סלע ופונדיון לשנה. ומביאים: תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), והמלים
״וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ״, אַף מִן הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁאִם אֲכָלָהּ הֶקְדֵּשׁ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם, אִי נָמֵי לֹא אֲכָלָהּ, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו — נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה.
"ונגרע מערכך", שהן מיותרות לכאורה, מלמדות כי אף מן ההקדש השנים מגרעות, שאם אכלה הקדש, נהנה מפירותיה שנה או שתים, אי נמי [או גם כן] לא אכלה ההקדש, אלא שהיתה לפניו בלא שימוש — נותן סלע ופונדיון לשנה, לפי השנים הנותרות עד היובל.
וְאִם אָמַר ״הֲרֵינִי נוֹתֵן״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמְרוּ בְּעָלִים ״הֲרֵינוּ נוֹתְנִין דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה״, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף״, עַד שֶׁיְּהֵא כֶּסֶף כּוּלּוֹ כְּאֶחָד. אֶחָד בְּעָלִים וְאֶחָד כׇּל אָדָם, מָה בֵּין בְּעָלִים לְכׇל אָדָם? שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ.
שנינו במשנה: ואם אמר "הריני נותן דבר שנה בשנה" אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד. במקורו של דין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מנין שאם אמרו בעלים הרינו נותנין דבר שנה בשנה, שאין שומעין להם? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף", והייתור "את הכסף" מלמד — עד שיהא הכסף כולו כאחד. ואחד בעלים ואחד כל אדם בדין זה, ומה בין בעלים לכל אדם? שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש.
מַתְנִי׳ הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ — אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל, גְּאָלָהּ בְּנוֹ — יוֹצְאָה לְאָבִיו בְּיוֹבֵל, גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מֵהַקְּרוֹבִים, וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ — יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל.
ה משנה הקדישה ואחר כך גאלה בעצמו מההקדש — אינה יוצאה מידו לכהנים ביובל. גאלה בנו — יוצאה וחוזרת לאביו ביובל. גאלה איש אחר, או אחד מהקרובים האחרים, וחזר וגאלה הבעלים מידו — יוצאה לכהנים ביובל.
גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יְדֵי — הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.
גאלה אחד מן הכהנים מן ההקדש, והגיע היובל, והרי היא תחת ידו, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי — הרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן:
א גמרא שנינו במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו, ולא גאלה מיד ההקדש, אם גאלה הוא או בנו — הריהי של האב ביובל, ואם גאלה אחר — יוצאה לכהנים ביובל. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר...
״אִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה״ — בְּעָלִים, ״וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה״ — גִּיזְבָּר.
והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם — לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז, כ—כא), "ו אם לא יגאל את השדה" — מדבר בבעלים שלא גאלה, "ואם מכר את השדה" — מדבר בגיזבר של ההקדש שמכרה לאיש אחר, ללמד שבשני מקרים אלה יוצאת השדה לידי הכהנים.
״לְאִישׁ אַחֵר״ — לְאַחֵר, וְלֹא לַבֵּן. אַתָּה אוֹמֵר: לְאַחֵר וְלֹא לַבֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחֵר וְלֹא לָאָח? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִישׁ״ — הֲרֵי אָח אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחֵר״ — וְלֹא לַבֵּן.
ומה שנאמר "לאיש אחר" בא ללמדנו — דוקא לאחר, ולא לבן של המקדיש, שאם מכרה הגזבר לבן — יוצאת השדה לאביו ביובל ולא לכהנים. ושואלים, אתה אומר: לאחר כוונתו — ולא לבן, או אינו כך, אלא: לאחר — ולא לאח של המקדיש! ודוחים: כשהוא אומר "ל איש" — הרי אח אמור, שהוא כלול ב"איש", הא מה אני מקיים "אחר" — ולא לבן.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַבֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הָאָח? מְרַבֶּה אֲנִי הַבֵּן, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִידָה וּלְעֶבֶד עִבְרִי.
ושואלים: ומה ראית לרבות את הבן שדינו כדין האב, ולהוציא את האח? ומשיבים: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעידה, שהקונה אמה עבריה מאביה יכול לקדשה לאשה, לעצמו או לבנו, אבל אינו יכול ליעדה לאחר, ולעבד עברי, שכאשר הבן יורש את אביו — חייב העבד העברי לעבוד אותו, ואינו משתחרר במות הבעלים, מה שאין כן כשהיורש הוא האח.
אַדְּרַבָּה, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָח, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָחִיו לְיִיבּוּם. כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין בֵּן? הָא יֵשׁ בֵּן — אֵין יִבּוּם.
ואומרים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו לייבום, שאם מת אחיו בלא בנים עליו לייבם את אשתו! ודוחים: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן לאחיו שמת, הא אם יש לו בן — אין יבום, ומכאן שהבן קם תחת אביו יותר מן האח!
וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּהָכָא תַּרְתֵּי, וְהָכָא חֲדָא!
ושואלים: לשם מה צריך לפרוך באופן זה? ותיפוק ליה [ותצא לו הוכחה] שהבן עדיף על האח, משום דהכא תרתי [שכאן, בבן, יש שני טעמים], יעידה ועבד עברי, והכא חדא [וכאן, באח רק טעם אחד], יבום!
מִשּׁוּם דְּעֶבֶד עִבְרִי מֵהַאי פִּירְכָא נָמֵי הוּא דְּנָפְקָא לֵיהּ: כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין בֵּן?
ומשיבים: משום שהדין שהבן ולא האח משתעבד בעבד עברי לא נכתב במפורש בתורה, אלא מהאי פירכא נמי הוא דנפקא ליה [מאותה פירכה עצמה גם כן הוא שיוצא לו הדין]: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, ונמצא שזהו הבסיס העיקרי לדין זה.
בָּעֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּת מַהוּ שֶׁתַּעֲמִיד שָׂדֶה לְאָבִיהָ? כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן יִבּוּם, בֵּן וּבַת כִּי הֲדָדֵי פָּטְרִי — מוֹקְמָה, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן נַחֲלָה, בַּת בִּמְקוֹם בֵּן כִּי אַחֵר דָּמְיָא — לָא מוֹקְמָה.
ב בעי [שאל] רבה בר אבוה: בת שגאלה מן ההקדש שדה אחוזה שהקדיש אביה, מהו שתעמיד את השדה לאביה ביובל? וצדדי השאלה: כיון שלענין מצות יבום, אם נותר למת בן או בת כי הדדי פטרי [זו כמו זה פוטרים] את אשת האב מיבום, לפיכך מוקמה [מעמידה] כאן הבת את השדה לאביה. או דילמא [שמא] כיון שלענין נחלה בת במקום שיש בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת] ואינה יורשת, לפיכך אף כאן לא מוקמה [אינה מעמידה] את השדה לאביה?
תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כֹּל שֶׁהוּא אַחֵר בִּמְקוֹם בֵּן, וְהָא נָמֵי בִּמְקוֹם בֵּן כִּי אַחֵר דָּמְיָא.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מי שהוא נחשב אחר במקום שיש בן — אינו מעמיד את השדה ביד האב, והא נמי [וזו גם כן, הבת] במקום בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת], ולכן אינה מעמידה.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אִשָּׁה מִי מַעֲמִיד לָהּ שָׂדֶה? בַּעַל מוֹקֵים לַהּ, שֶׁכֵּן יוֹרְשָׁהּ, אוֹ דִילְמָא בֵּן מוֹקֵים לַהּ, שֶׁכֵּן נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק? תֵּיקוּ.
בעי [שאל] ר' זירא: אשה שהקדישה שדה אחוזה שלה, מי מיורשיה מעמיד לה את השדה ביובל, אם פודה אותה מיד ההקדש? האם הבעל מוקים [מעמיד] לה, שכן הוא זה שיורשה אם מתה בחייו, ולא בנה. או דילמא [שמא] הבן הוא מוקים [מעמיד] לה שדה שהקדישה, שכן כאשר הבן יורשה הריהו נוטל בנכס שראוי היה ליפול לידיה (כגון בירושה) כפי שהוא יורש בנכס שכבר מוחזק בידה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: הִקְדִּישָׁהּ פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, מַהוּ שֶׁתֵּצֵא לַכֹּהֲנִים?
ג ועוד בעניינים אלה, בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: הקדישה את שדה אחוזתו פחות משתי שנים לפני היובל, ולא גאלה, מהו שתצא לכהנים?
אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ? ״וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ... וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיּוֹבֵל״ — דְּבַת גֵּירָעוֹן — אִין, דְּלָאו בַּת גֵּירָעוֹן — לָא.
אמר ליה [לו] רב חסדא: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אתה סבור שתחזור אליו? שהרי לאחר שנאמר: "ונגרע מערכך" (ויקרא כז, יח), ללמד שהשדה נגאלת בגרעון כסף לפי השנים הנותרות עד היובל, אומר הכתוב: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם, כא), ומכאן אתה למד ששדה שהיא בת גירעון — אין [כן], יוצאת ביובל לכהנים, אבל שדה דלאו [שאינה] בת גירעון, וכגון שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל, ואפשר לפדותה רק במחיר מלא של חמישים שקל לבית זרע כור שעורים (ראה לעיל כד,א) — לא תצא ביובל לכהנים, אלא תחזור לבעליה.
אַדְּרַבָּה, ״אִם לֹא יִגְאַל הַשָּׂדֶה... וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיּוֹבֵל״, וְהַאי נָמֵי בַּת גְּאוּלָּה הִיא.
על כך יש להשיב: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], כאשר הכתוב מגדיר מתי יוצאת השדה לכהנים, נאמר: "ו אם לא יגאל השדה וכו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם כ—כא), ומכאן אתה למד שכל שדה שניתן לגואלה בכלל זה, והאי נמי [וזו גם כן], השדה שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל — בת גאולה היא, ולפיכך תצא ביובל לכהנים.
גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחוּזָּתוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
ד שנינו במשנה: גאלה אחד מן הכהנים, והרי היא תחת ידו, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל, והרי היא תחת ידי — הרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים. ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר במקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה'... לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), מה תלמוד לומר? והרי די לומר "לכהן תהיה"!
מִנַּיִן לְשָׂדֶה שֶׁיּוֹצָא לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, וּגְאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: ״הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֵן, הֲרֵי תַּחַת יָדִי, וּתְהֵא שֶׁלִּי?״ וְדִין הוּא: בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
אלא דבר זה למדנו מכאן: מנין לשדה שיוצא לכהנים ביובל, וגאלה לפני כן אחד מן הכהנים, מנין שלא יאמר: "הואיל ודין שדה זו שיוצאה לכהן, והרי היא כבר תחת ידי, ולפיכך תהא שלי? והרי דין (קל וחומר) הוא: אם בשדה של אחרים, שקנו מן ההקדש ולא גאלו — אני זוכה ביובל, בשל עצמי, שקניתי מן ההקדש — לא כל שכן שאזכה ביובל?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחוּזָּתוֹ״, אֲחוּזָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵין זֶה שֶׁלּוֹ. הָא כֵּיצַד? יוֹצָא מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים.
תלמוד לומר: "אחזתו", לדייק: דווקא שדה אחוזה שירש מאבותיו, היא שלו, ואין שדה זה שלא גאלה בעליה שלו. הא כיצד יהא דין השדה? יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.
מַתְנִי׳ הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין.
ה משנה המקדיש שדה אחוזתו, והגיע יובל ולא נגאלה השדה מיד ההקדש, לא על ידי המקדיש ולא על ידי אדם אחר, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה להקדש, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נכנסין לתוכה ולא נותנין את דמיה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת ״שְׂדֵה רְטוּשִׁין״ עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת ״רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין״ עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר.
ר' אליעזר אומר: לא נכנסין ולא נותנין, אלא נשארת ביד ההקדש, ונקראת "שדה רטושין" (שדה עזובה) עד היובל השני. אם הגיע היובל השני ועדיין לא נגאלה, נקראת "רטושי רטושין" עד היובל השלישי, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה ביובל עד שיגאלנה אחר תחילה מיד ההקדש.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּקְדִּישׁ בַּיִת,
ו גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה, שהכהנים הנכנסים לשדה הקדש ביובל נותנים את דמיה להקדש? ומשיבים: גמר [למד] הוא בגזירה שווה "קדש" "קדש" ממקדיש בית,
מָה לְהַלָּן בְּדָמִים — אַף כָּאן בְּדָמִים.
מה להלן, במקדיש בית, שנאמר בו: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' " (ויקרא כז, יד), אינו יוצא מיד ההקדש אלא בדמים, שנאמר: "כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום" (שם) — אף כאן, בשדה היוצאת לכהנים, שנאמר בה: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה'... לכהן תהיה אחוזתו" (שם כא) — אינה יוצאת מיד ההקדש אלא בדמים.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, גָּמַר ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִכִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, מָה לְהַלָּן בְּחִנָּם, אַף כָּאן בְּחִנָּם.
ואילו ר' שמעון, הסבור כי אין הכהנים צריכים לתת את דמי השדה להקדש, הוא גמר [למד] בגזירה שווה "קדש" "קדש" מכבשי עצרת, הבאים יחד עם שתי הלחם, מה להלן, בכבשי עצרת, שנאמר בהם: "קודש יהיו לה' לכהן" (שם כג, כ) הריהם ניתנים לכהנים בחנם, ככל מתנות הכהנים — אף כאן, שדה היוצאת ביובל, שנאמר בה "קודש" — ניתנת לכהנים בחנם.
וְרַבִּי [יְהוּדָה] נָמֵי נֵילַיף מִכִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת! דָּנִין קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת
ושואלים: ור' יהודה נמי ניליף [גם כן שילמד] מכבשי עצרת! ומשיבים: דנין קדשי בדק הבית
39 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון