הדף הקודם

ערכין כ״ג

ל׳ בכסלו תשפ״ז · 10.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה יִדּוֹר הֲנָאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיּוֹצֵא בְּדָבָר אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קִינוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.

    א משנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ונכסי אדם משועבדים לתשלום כתובת אשתו, ר' אליעזר אומר: כשיגרשנה ידור נדר שלא תהיה לו הנאה ממנה, כדי שלא יערימו על ההקדש, ותגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה. ר' יהושע אומר: אינו צריך. כיוצא בדבר אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה תיפרע מן הערב, והיה בעלה מגרשה ואין לו לפורעה — ידירנה בעלה הנאה שלא ייהנה ממנה, שמא יעשה קינוניא (תחבולה משותפת) עם אשתו על נכסים של זה (הערב), שתיטול האשה את נכסיו בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו, וייהנו ממה שנטלה מהערב.

  2. גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ.

    ב גמרא שנינו במשנה כי המקדיש נכסיו, כשמגרש את אשתו עליו לידור הנאה ממנה — לדעת ר' אליעזר, ולדעת ר' יהושע אינו צריך. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] ר' אליעזר ור' יהושע? ומשיבים: ר' אליעזר סבר [סבור]: יש לחשוש שאדם עושה קינוניא אפילו על ההקדש, ומשום כך הוא מגרש את אשתו, והנדר בא למנוע אפשרות זו, ור' יהושע סבר [סבור]: אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש.

  3. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כׇּל נְכָסָיו, וְאָמַר: ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ — נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ, לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ?

    ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: שכיב מרע (חולה הנוטה למות) שהקדיש כל נכסיו, ואמר: "מנה לפלוני בידי" — נאמן, ויטול פלוני מנה מנכסיו, שכן חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? שהרי לדעת ר' יהושע אין אדם עושה קינוניא על הקדש!

  4. לָא, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּבָרִיא, אֲבָל בִּשְׁכִיב מְרַע — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. מַאי טַעְמָא? אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.

    ודוחים: לא, עד כאן לא פליגי [לא נחלקו] במשנתנו אלא באדם בריא, האם יש לחשוש שהוא עושה קינוניא על ההקדש, אבל בשכיב מרע — דברי הכל אין לחשוש שאדם עושה קינוניא על ההקדש, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שלו עצמו אין רווח בדבר, שהרי הוא עומד למות, ואין אדם חוטא ולא לו, כדי שירויח מכך אדם אחר.

  5. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבָרִיא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה קִינוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ, וְהָכָא בְּנֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, וּמַר סָבַר: אֵין לוֹ הֲפָרָה.

    איכא דאמרי [יש שאומרים]: בבריא דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין אדם עושה קינוניא על הקדש, אלא בוודאי יש לחשוש לכך, והכא [וכאן] בנדר שהודר בפני רבים קמיפלגי [חלוקים הם], וכגון שבית הדין מדירים אותו, מר סבר [חכם זה, ר' יהושע, סבור]: יש לו הפרה (התרה) גם לנדר כזה, ולכן לא יועיל מה שידור הנאה ממנה ואפילו ברבים, שהרי יוכל ללכת לחכם ויתיר את נדרו, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: נדר ברבים אין לו הפרה, ולכן מדירים אותו בפני רבים.

  6. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, וְהָכָא בְּנֶדֶר שֶׁהוּדַּר עַל דַּעַת רַבִּים קָמִיפַּלְגִי.

    ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, והכא [וכאן] בנדר שהודר על דעת רבים קמיפלגי [חלוקים הם], שבית הדין אומר לו: על דעתנו אתה נודר ממנה הנאה. ר' אליעזר סבור אין לנדר כזה התרה, ואילו ר' יהושע סבור שגם לנדר זה יש התרה, ולכן לא יועיל הדבר למנוע קינוניא בנכסי ההקדש.

  7. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר אַמֵּימָר: נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, עַל דַּעַת רַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה — לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? וְתוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: ״אֵינוֹ צָרִיךְ״? ״אֵינוֹ מוֹעִיל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

    ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואילו נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה — לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו]? ותו [ועוד] יש להקשות: מה ששנינו ר' יהושע אומר: אינו צריך לידור — אינו מתאים לדרך זו, שהרי "אינו מועיל" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

  8. אֶלָּא הָכָא בִּשְׁאֵלָה דְּהֶקְדֵּשׁ קָמִיפַּלְגִי.

    אלא הכא [כאן] בענין שאלה על הקדש קמיפלגי [חלוקים הם], האם יכול אדם להישאל אצל חכם על נדר הקדש, ויתיר לו את נדרו, כפי שהוא בשאר נדרים. ר' אליעזר סבור שאינו יכול להישאל על נדרו, ולכן יש לחשוש שאדם מגרש את אשתו כדי להוציא בדרך זו את נכסיו מן ההקדש. ור' יהושע סבור כי הואיל והוא יכול להישאל ולהתיר נדר הקדש, לכך אין לחשוש שעשה קינוניא.

  9. וְהָתַנְיָא: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא מְגָרְשָׁהּ יִדּוֹר הֲנָאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

    ומוסיפים, והתניא [וכן שנויה ברייתא]: המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה ממנה, שמא עושה קינוניא על הקדש, ר' יהושע אומר: אינו צריך. ואמר על כך ר' אלעזר בר' שמעון: דברי ר' אליעזר הן הן דברי בית שמאי, ודברי ר' יהושע הן הן דברי בית הלל,

  10. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.

    שבית שמאי אומרים: הקדש, למרות שנעשה בטעות — הקדש הוא, ולכן אין אדם יכול להישאל על ההקדש ולומר שלא על דעת כן נדר. ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש, ולכן יכול אדם להישאל על נדרו ולומר שנעשה בטעות, ויתירו לו.

  11. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳. מֹשֶׁה בַּר עַצְרִי עָרְבָא דְּכַלְּתֵיהּ הֲוָה, וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הֲוָה, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא. אָמַר אַבָּיֵי: לֵיכָּא דְּנַסְּבֵיהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא, דְּלִיגָרֵשׁ לִדְבֵיתְהוּ וְתִיתְבַּע כְּתוּבְּתַהּ מֵאֲבוּהּ, וְלַהְדְּרַהּ מִיהֲדָרי.

    ג שנינו במשנתנו, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה — ידירנה הנאה, שמא יעשה קינוניא על נכסים של הערב, שאם אין לבעל במה לפרוע — תיטול אשתו מנכסי הערב בכתובתה, ויחזיר הבעל את אשתו. ומספרים, משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה [ערב של כלתו היה] לפרעון הכתובה שהתחייב לה בנו, ורב הונא בריה [בנו] של משה בר עצרי צורבא מרבנן הוה [תלמיד חכם היה], ודחיקא ליה מילתא [והיה דחוק לו הדבר] כלומר, היה עני מאד. אמר אביי: ליכא דנסבי [האם אין מי שישיא] עצה לרב הונא, דליגרש לדביתהו [שיגרש את אשתו] ותיתבע האשה את כתובתה מאבוה [מאביו] שהיה ערב לתשלום הכתובה, ולהדרה מיהדרי [ושיחזור וישאנה], וייהנו מהכסף שתקבל מאביו?

  12. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָאֲנַן ״יִדּוֹר הֲנָאָה״ תְּנַן! וְאַבָּיֵי — אַטּוּ כֹּל דִּמְגָרֵשׁ בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ? לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִלְּתָא דְּכֹהֵן הֲוָה. אָמַר אַבָּיֵי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא.

    אמר ליה [לו] רבא: והאנן [והרי אנו] ידור הנאה תנן [שנינו] במשנתנו, ואם כן לא יוכל לחזור ולשאת את אשתו! ושואלים: ואביי מה סבור? ומשיבים: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש [וכי כל מי שמגרש את אשתו בבית דין מגרש]? יגרשנה שלא בבית דין, וכך לא יכריחו אותו לידור הנאה ממנה, ויוכל להחזירה. ומספרים: לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה [לבסוף התגלה הדבר שכהן היה] אותו רב הונא, ואם היה מגרש את אשתו לא יכול היה להחזירה. אמר אביי, הוא שאומרים: בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני הולכת העניות] כלומר, קשה לעני לצאת מעניותו.

  13. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים, כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

    ושואלים: ומי [והאם] יתכן שאמר אביי הכי [כך] ונתן עצה זו? והאמר [והרי אמר] אביי עצמו: איזהו רשע ערום שדיברו עליו חכמים? זה המשיא (הנותן) לאדם אחר עצה למכור בנכסים שקיבל מחבירו כדי שיעברו אחרי מותו לפלוני, כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שהמכירה מועילה, ואותו פלוני לא יכול להוציאם מהקונה. הרי שלדעת אביי, הנותן עצה לעשות בנכסים דבר שהוא נגד כוונת הנותן נקרא "רשע ערום", וכיצד ייתכן שהציע להוציא ממון מן הערב לא לשם המטרה שהתחייב לה?

  14. בְּרֵיהּ שָׁאנֵי, וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שָׁאנֵי.

    ומשיבים: כאשר אדם ערב לבריה [לבנו] שאני [שונה הדבר], שהוא מוחל על כך, שהרי ממילא סופו ליורשו, וכן כאשר נעשה הדבר לטובת צורבא מרבנן [תלמיד חכם] שאני [שונה הדין], שראוי לסייע לו בעצה כזו, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה.

  15. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתוּבָּה לָא מִשְׁתַּעְבַּד!

    ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שאין תועלת בעצה זו, מפני שערב של כתובה באמת לא משתעבד לתשלום הכתובה (כפי שיבואר להלן)!

עמוד ב׳
  1. קַבְּלָן הֲוָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לְלֹוֶה — מִשְׁתַּעְבַּד, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ — מִשְׁתַּעְבַּד, לֵית לֵיהּ — לָא מִשְׁתַּעְבַּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    ומשיבים: לא סתם ערב, אלא ערב קבלן הוה [היה], שקיבל על עצמו את תשלום החוב, והוא אכן משתעבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: ערב קבלן, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללוה בשעת ההלוואה — בכל זאת משתעבד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אית ליה [אם יש לו] נכסים ללווה — משתעבד ערב זה, לית ליה [אם אין לו] נכסים — לא גומר הערב בלבו ומשתעבד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד ניתן היה לגבות ממשה בר עצרי? והרי לא היו כלל נכסים לרב הונא בנו!

  2. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

    ומתרצים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב הונא הוה ליה ואישתדוף [היו לו נכסים בשעה שקיבל אביו את הערבות על עצמו, והשתדפו] ופחת ערכם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגביה בריה שעבדה משעבד נפשיה [האב לגבי בנו משעבד עצמו], למרות שאין לבנו נכסים.

  3. דְּאִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד, קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב — דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד, עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה — פְּלִיגִי. אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה — מִשְׁתַּעְבַּד, לֵית לֵיהּ — לָא מִשְׁתַּעְבַּד, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ — מִשְׁתַּעְבַּד.

    דאיתמר [שנאמר] בענין זה: מי שהוא ערב לכתובה — דברי הכל לא גומר בלבו להיות משתעבד, מי שהוא ערב קבלן לבעל חוב — דברי הכל משתעבד, אבל במי שהוא ערב סתם לבעל חוב, וכן במי שהוא ערב קבלן לכתובה — פליגי [נחלקו] חכמים, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה או לבעל — משתעבד, לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה או לבעל — לא משתעבד; ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללווה או לבעל — משתעבד הערב.

  4. וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּד, לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה קָעָבֵיד, וְלָא מִידֵּי חַסְּרֵיהּ.

    ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה היא בכולם, בכל המקרים]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] למתחייב נכסים משל עצמו — נמי [גם כן] משתעבד הערב, לבר [חוץ] מערב סתם לכתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל באותה שעה נכסים — לא גומר הערב בלבו להיות משתעבד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? מצוה קעביד [הוא עושה] שעזר לה להחליט להינשא, ולכך נתכוון, ולא להשתעבד. וכן לא מידי חסריה [לא חיסר דבר] מהאשה שישתעבד בגללו, שהרי לא הלוותה כסף לבעל על סמך הערבות.

  5. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ, וְקָא (גרשה) [מְגָרְשַׁהּ] לִדְבֵיתְהוּ. שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: עָרֵב תְּנַן, הֶקְדֵּשׁ תְּנַן, לוֹקֵחַ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחַשֵּׁיב וְנֵיזִיל?

    א ושבים לעיקר דין משנתנו, שהבא לגרש את אשתו, אם הקדיש נכסיו, או שהיה אדם אחר ערב לכתובתה, והיא באה לגבות כתובתה מן ההקדש או מן הערב לכתובה — צריך לידור הנאה ממנה, מחשש לקינוניא. מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וקא גרשה לדביתהו [מעשה באיש אחד שמכר את נכסיו ואחר כך גירש את אשתו], ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ובאה האשה לגבות את כתובתה מן הלקוחות, שקנו נכסים מן הבעל לאחר שנשאה. שלחה [שלח שאלה זו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לקמיה [לפני] רב פפא: כשהכתובה עומדת לגבייה מן הערב תנן [שנינו במשנה] שהבעל נודר הנאה מגרושתו, כדי למנוע אפשרות לקינוניא, וכן כשהיא עומדת לגבייה מן ההקדש תנן [שנינו] שכך הדין, אבל כשהכתובה עומדת להיגבות מלוקח מהו הדין? אמר ליה [לו]: תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי התנא כרוכל המציע את מרכולתו ילך וימנה] את כל האפשרויות? בוודאי שגם בגבייה מלקוחות צריך הבעל לידור הנאה מאשתו, מחשש לקינוניא.

  6. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: דִּתְנַן תְּנַן, דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדָּעֵי? בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ — מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ, עָרֵב נָמֵי — מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד, וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵיהּ.

    נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: דתנן תנן [מה ששנינו במשנה שנינו], דלא תנן לא תנן [מה שלא שנינו לא שנינו], ולדעתם, כשהכתובה נגבית מלקוחות אין הבעל צריך לידור הנאה. אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי [מה טעמם של חכמי נהרדעא]? בשלמא [נניח] הקדש — משום ריוח של הקדש הצריכו לידור הנאה, וכן לגבי ערב לכתובה נמי [גם כן] הצריכו לידור הנאה — מפני שמצוה הוא דעבד [שעשה], שסייע בידם להחליט להינשא, ולאו מידי חסריה [ולא קיבל ממנה דבר], ולמרות זאת השתעבד (באותם מקרים שאמרו חכמים שהוא משתעבד), ויש מקום להדיר את הבעל, כדי שלא יימנעו אנשים מלעשות מצוה.

  7. אֶלָּא לוֹקֵחַ, מִכְּדֵי מִידָּע יָדַע דְּכֹל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה, אַמַּאי נֵיזִיל וְנִיזְבּוֹן? אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ!

    אלא לוקח (קונה) השדה מן הבעל, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה [הואיל וידוע הדבר שכל אחד ואחד שנשוי יש עליו כתובה], אמאי ניזיל וניזבון [מדוע שילך ויקנה] שדה כשיש עליה חשש של שיעבוד לכתובה? איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], ואין מקום לגזור על הבעל שלא יוכל להחזיר את אשתו לעולם רק משום חשש טובת הלוקח.

  8. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב — אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה — מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.

    המקדיש כל נכסיו וכבר היתה עליו התחייבות לפרעון כתובת אשתו ולבעל חוב. ואין לו ממה לפורעם, והם רוצים להוציא את הנכסים המשועבדים להם מיד ההקדש — אין האשה יכולה לגבות כתובתה ישירות מן הנכסים שביד ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא צריך לפדות תחילה את הנכסים מיד ההקדש, והפודה כלומר, הבעל או הלווה, פודה אותם בזול, במחיר שאדם מוכן לפדות נכסים על מנת ליתן אותם לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו. ואם הקדיש תשעים מנה, שכך היה שווי נכסיו, והיה חובו מאה מנה, ונמצא שאין לו במה לפדות — מוסיף המלוה ללווה עוד דינר, והלה פודה את הנכסים האלו בזול, על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

  9. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמֵימַר ״הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה״? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן.

    ג גמרא ושואלים, למה לי למימר [לומר]: "הפודה פודה"? כלומר, מדוע לא יתנוהו ישירות לבעל החוב? ומשיבים: משום הסברו של ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: כדי שלא יאמרו אנשים: הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.

  10. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ — פּוֹדֶה,

    על מה ששנינו: היה חובו מאה מנה והקדיש תשעים מנה — מוסיף עוד דינר ופודה וכו', מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה חובו כנגד הקדשו — פודה הלווה באופן זה, שנותן סכום קטן בפדיון הנכסים, והמלוה (או האשה) מקבל את שלו,

  11. וְאִם לָאו — אֵינוֹ פּוֹדֶה. וְרַבָּנַן, עַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּלְגָא.

    ואם לאו [לא], שאין בנכסים שביד ההקדש כדי לכסות החוב — אינו פודה את הנכסים אלא בשוויים. ושואלים: ו* לדעת רבנן [חכמים] עד כמה ניתן לפדות באופן זה? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כשהנכסים שביד ההקדש שווים עד פלגא [מחצית] מהחוב. אבל אם הם שווים פחות ממחצית החוב — לא יפדה אותם אלא בשוויים.

  12. מַתְנִי׳ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין (אוֹתוֹ) [אוֹתָן], נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִטָּה מוּצַּעַת, וְסַנְדָּלָיו, וּתְפִלָּיו — לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו.

    ד משנה אף על פי שאמרו במשנה לעיל (כא,א) חייבי ערכין ממשכנין אותו, שנכנסים הגזברים לביתו של הנודר ונוטלים מה שיש לו לצורך תשלום הנדר, נותנין (משאירים) לו מעות כדי מזון שלשים יום, וכסות המספיקה לשנים עשר חדש, ומטה מוצעת (עם מצעים) וסנדליו ותפליו. ומשאירים לו, אבל לא לאשתו ולבניו.

  13. אִם הָיָה אוּמָּן — נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכׇּל מִין וּמִין, חָרָשׁ — נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר — נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ, חַמָּר — נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ.

    אם היה החייב אומן — נותן לו הגזבר גם שני כלי אומנות מכל מין ומין של מלאכתו, וכגון חרש (נגר) — נותנין לו שני מצעדין (מעצדים, מקצועות) ושני מגירות (משורים). ר' אליעזר אומר: אם היה איכר — נותן לו צמדו, צמד הבקר שחורש בו, אם היה חמר, מוביל משאות על חמורו — נותן לו חמורו.

  14. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט — אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו — מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו.

    היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין אומר לגזבר למכור את המרובה (מעצד אחד) וליקח (לקנות) מן המועט (מגירה אחת), אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. ומעירים: מה שנאמר שמשאירים לו תפילין, הוא במי שממשכנים אותו, אבל המקדיש כל נכסיו — מעלין (נוטלים) לו תפיליו, מפני שהם בכלל כל נכסיו.

  15. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא:

    ה גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שמשאירים למעריך העני את כל מה שמנינו במשנתנו? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]:

30 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון