תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שִׁשִּׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ תִּשְׁעִים יוֹם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁשִּׁים יוֹם. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: הֲלָכָה שׁוּם הַיְּתוֹמִים שִׁשִּׁים יוֹם.
א בענין ששנינו במשנתנו: שום היתומים שלושים יום, ושום ההקדש שישים יום, תנו רבנן [שנו חכמים] מחלוקת בברייתא: שום היתומים, הצעת נכסי יתומים למכירה לפי הערכת בית הדין — נעשה במשך שלשים יום, ושום ההקדש, הנעשה לצורך מכירת נכסי הקדש — ששים יום, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום. אמר רב חסדא אמר אבימי, הלכה: שום היתומים ששים יום.
יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: שִׁשִּׁים קָאָמְרַתְּ אוֹ שְׁלֹשִׁים קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: שִׁשִּׁים. דִּיתוֹמִים אוֹ דְּהֶקְדֵּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: דִּיתוֹמִים.
מסופר, יתיב [יושב היה] ר' חייא בר אבין וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] של רב חסדא בשם אבימי. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין: ששים קאמרת [אומר אתה], או שלשים קאמרת [אומר אתה]? אמר ליה [לו]: ששים. שאל אותו רב נחמן: של יתומים או של הקדש? אמר ליה [לו] ר' חייא: של יתומים.
כְּרַבִּי מֵאִיר אוֹ כְּרַבִּי יְהוּדָה? אֲמַר לֵיהּ: כְּרַבִּי מֵאִיר, וְהָא רַבִּי מֵאִיר שְׁלֹשִׁים קָאָמַר!
שאל אותו רב נחמן: האם פוסק אתה כר' מאיר או כר' יהודה? אמר ליה [לו] ר' חייא: כר' מאיר. הקשה עליו רב נחמן: והא [והרי] ר' מאיר שלשים יום קאמר [הוא אומר], ולא שישים!
אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵאֲבִימִי קוּלְפֵי טָאבֵי בְּלַעִי עֲלַהּ דְּהָא שְׁמַעְתָּא, בָּא לְהַכְרִיז רְצוּפִים — שְׁלֹשִׁים.
אמר ליה [לו] ר' חייא: הכי [כך] אמר רב חסדא, מאבימי קולפי טאבי בלעי עלה דהא שמעתא [אלות הרבה קיבלתי על השמועה הזו], כלומר, הקפיד עלי וגער בי, כאשר אמר לי ששום היתומים שישים יום, וכדעת ר' מאיר, והקשיתי עליו מן הברייתא, וכך הסביר לי: בא להכריז ימים רצופים — צריך להכריז במשך שלשים יום, ואם מכריז רק
בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שִׁשִּׁים, וְאַף עַל גַּב דְּכִי חָשֵׁיב לְהוּ מָר לְיוֹמֵי הַכְרָזָה לָא הָווּ אֶלָּא תְּמָנֵיסַר יוֹמֵי, כֵּיוָן דְּמָשְׁכָא מִילְּתָא שָׁמְעִי אִינָשֵׁי.
בשני ובחמישי, שהם ימי השוק, ובית הדין יושב בהם, ואנשי הכפרים נכנסים לעיר — צריך להכריז במשך תקופה של ששים יום. ואף על גב דכי חשיב להו מר ליומי הכרזה לא הוו אלא תמניסר יומי [ואף על פי שכאשר יחשב אדוני את ימי ההכרזה עצמם לא יהיו אלא שמונה עשר ימים], כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי [שנמשך הדבר שישים יום שומעים האנשים].
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אוֹ לִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, אוֹ לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם מְזוֹנֵי.
ב בענין שום היתומים ששנינו במשנתנו, אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין בית הדין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, לדון בתביעה על חוב של אביהם, ולמכור מנכסיו, אלא אם כן היתה על החוב רבית שאוכלת בהן, וכל זמן שאין החוב נפרע הריהו הולך וגדל, אבל בכל מקרה אחר — ממתינים עד שיגדלו. ור' יוחנן אומר: נזקקים לנכסי היתומים או לצורך גביית שטר שיש בו רבית, או כדי לשלם כתובת אשה לאשת אביהם, וטעם הדבר, משום שכל עוד לא גבתה כתובתה חייבים היתומים בתשלום מזוני [מזונות] מנכסי הירושה, וכדאי להם שתגבה מיד את כתובתה.
וְרַב אַסִּי מַאי טַעְמָא לָא אָמַר לִכְתוּבַּת אִשָּׁה? דְּהָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְאִידַּךְ? זִימְנִין דְּלָא סָפְקָה.
ושואלים: ורב אסי מאי טעמא [מה טעם] לא אמר גם לצורך כתובת אשה? ומשיבים: דהא תקינו ליה רבנן [שהרי תיקנו לו חכמים] לבעל, שכנגד המזונות שהיא מקבלת מן היתומים — תיתן להם את מה שהיא מרוויחה ממעשה ידיה, ונמצא שלא יפסידו מעיכוב התשלום. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן], מה הוא משיב על כך? ומשיבים: זימנין דלא ספקה [פעמים שאינה מספקת] במעשה ידיה את סכום המזונות שהיא מקבלת מהם, וכדאי להם שתגבה כתובתה מיד.
תְּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, מִי צָיֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. אִי דְּקָאָכֵיל רִיבִּיתָא, מִי שָׁבְקִינַן לֵיהּ? וְאֶלָּא דְּלָא קָאָכֵיל רִיבִּיתָא, וְקָתָנֵי: נִזְקָקִין!
תנן [שנינו במשנתנו]: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב. ויש לשאול: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] ששום היתומים שלושים יום? אילימא [אם תאמר] שמדובר בבעל חוב גוי, מי ציית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמדובר בבעל חוב ישראל, ואולם אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן ליה [אם מדובר שהוא אוכל, לוקח ריבית, האם אנו, בית הדין של ישראל, מניחים לו] ליטול ריבית? ואלא צריך לומר שמדובר בבעל חוב דלא קאכיל ריביתא [שאינו אוכל ריבית], וקתני [ושונה] התנא שנזקקין לנכסי היתומים במקרה כזה, שלא כדברי רב אסי ור' יוחנן!
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מוֹקֵי לַהּ בִּכְתוּבַּת אִשָּׁה, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: וּלְרַבִּי יוֹחָנָן מִי נִיחָא? מִי שָׁבְקִינַן מְזוֹנֵי דְּוַדַּאי קָא מַפְסְדָא, וְנָקְטִינַן הַכְרָזָה דְּלָא יָדְעִינַן אִי מַרְוְוחִינַן אִי לָא מַרְוְוחִינַן?
בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן אין מכאן קושיה, מפני שהוא מוקי לה [מעמיד אותה] את משנתנו, בכתובת אשה, ומשום מזונותיה, ולא בבעל חוב. אלא לשיטת רב אסי, הסבור שאין נזקקים לצורך כתובת אשה, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב אסי: ולשיטת ר' יוחנן מי ניחא [האם נוחה משנתנו], המצריכה שלושים ימי הכרזה קודם המכירה? מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסדא [האם אנו מניחים את המזונות שוודאי היא מפסידה, נוטלת] מנכסי הירושה במשך זמן זה, ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרווחינן אי לא מרווחינן [ומחזיקים, מעדיפים במקומה הכרזה, שאין אנו יודעים אם אנו מרויחים על ידה או אין אנו מרויחים]? שמא לא יהיה אדם שיקנה במחיר שהציע בית הדין!
הָא לָא קַשְׁיָא, בְּתוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.
ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כאן מדובר באלמנה התובעת כתובתה בבית דין, וכדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: אלמנה התובעת כתובתה בבית דין, מאותה שעה כבר אין לה מזונות מנכסי בעלה.
אִי הָכִי, אִיזְדְּקוֹקֵי לָא מִיזְדַּקְקִינַן לַהּ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִיזְדַּקְקִינַן לַהּ מֵעִיקָּרָא, מִיזְדַּקְקִינַן לַהּ לְבַסּוֹף.
ומקשים: אי הכי [אם כך], שאין לה מזונות מנכסי היתומים, מעתה איזדקוקי לא מיזדקקינן לה [שוב לא נזדקק לה] להגבות את כתובתה מנכסיהם עד שיגדלו, שהרי אינם מפסידים מעיכוב הגבייה! ודוחים: אין הדבר כך, אלא כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא [שמזדקקים לה מתחילה] לדון בתביעתה לכתובה, מיזדקקין [נזקקים] לה גם לבסוף לגבותה מהם, למרות שעכשיו כבר אין ליתומים הפסד אם לא תגבה.
מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא! לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל.
וחוזרים לשאול: מכל מקום, לרב אסי, הסבור כי אין נזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, אלא לשם גביית חוב שיש עליו ריבית, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו? אם בבעל חוב גוי — אינו מציית להמתין שלושים יום, ואם בישראל — הרי אינו יכול ליטול ריבית! ומשיבים: לעולם מדובר במשנתנו בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום.
אִי הָכִי, רִבִּית נָמֵי לָא לִישְׁקוֹל! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ.
ומקשים: אי הכי [אם כך], שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, רבית נמי לא לישקול [גם כן לא יקח]! ומשיבים: מדובר שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, שלא ליטול ריבית.
תָּא שְׁמַע: ״אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית״. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָאֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל. אִי אָכֵיל רִיבִּיתָא — מִי שָׁבְקִינַן לֵיהּ? אֶלָּא דְּלָא אָכֵיל רִיבִּיתָא, וְקָתָנֵי: נִזְקָקִין!
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו: אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית (הקרקע הגרועה) שבנכסי אביהם. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי — מי צאית [האם הוא מציית] לקבל דוקא מהזיבורית? אלא פשיטא [פשוט] הדבר, שמדובר בבעל חוב ישראל. ואולם אי אכיל ריביתא [אם הוא אוכל, לוקח ריבית] מי שבקינן ליה [האם אנו מניחים אותו] לגבותה? אלא מדובר בבעל חוב דלא אכיל ריביתא [שאינו אוכל ריבית], וקתני [והוא שונה] שנזקקין לגבות מהנכסים במקרה כזה, שלא כדברי רב אסי ור' יוחנן!
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מוֹקֵי לַהּ בִּכְתוּבַּת אִשָּׁה, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: וּלְרַבִּי יוֹחָנָן מִי נִיחָא? אִי כְּתוּבָּה, מַאי אִירְיָא מִיַּתְמֵי? אֲפִילּוּ מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ נָמֵי בְּזִיבּוּרִית!
בשלמא [נניח] לר' יוחנן אין להקשות, שכן הוא מוקי לה [מעמיד אותה] בכתובת אשה. אלא לרב אסי, הסבור שאין נזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, קשיא [קשה], במה יעמיד אותה משנה? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב אסי: ולשיטת ר' יוחנן מי ניחא [האם נוחה המשנה]? אי [אם] מדובר בגביית כתובה, מאי איריא מיתמי [מה שייך, מדוע מדובר דוקא בגבייה מיתומים]? אפילו מיניה דידיה [ממנו עצמו], כשגירש אשתו, נמי [גם כן] גובים את חוב הכתובה בזיבורית!
הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: כְּתוּבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית, וּמִיַּתְמֵי בְּזִיבּוּרִית.
ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], מפני שאותה המשנה כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: כתובת אשה גובים ממנו בבינונית, ודוקא מיתמי [מן היתומים] גובים בזיבורית.
מִכׇּל מָקוֹם, לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא! לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי הָכִי, רִבִּית נָמֵי לָא נִישְׁקוֹל! שֶׁקִּיבֵּל לְזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ.
וחוזרים לשאול: מכל מקום, לרב אסי קשיא [קשה], במה יעמיד את המשנה? ומשיבים: לעולם מדובר בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך מסכים לגבות את חובו מן הזיבורית. ושואלים: אי הכי [אם כך], רבית נמי לא נישקול [גם כן לא יקח]! ומשיבים: מדובר שקיבל עליו לזו, לגבות מזבורית, ולא קיבל עליו לזו, שלא ליטול ריבית, ולפיכך נזקקים לנכסי היתומים, כדי שלא תגדל הריבית.
תָּא שְׁמַע: עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ. בִּשְׁלָמָא בַּעַל חוֹב, בֵּין מָר וּבֵין מָר — כִּדְשַׁנִּין.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה ממה ששנינו בברייתא: שום היתומים שלושים יום וכו' על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו. ומעתה, בשלמא [נניח] לגבי מה ששנינו כי מוכרים את נכסיהם על מנת ליתן לבעל חוב חובו — אין בכך קושי, בין מר ובין מר כדשנין [בין לשיטת חכם זה ובין לשיטת חכם זה, כמו שתירצנו], שמדובר בגוי נוטל ריבית שמסכים להמתין.
אֶלָּא כְּתוּבָּתָהּ, בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן נִיחָא, אֶלָּא לְרַב אַסִּי קַשְׁיָא!
אלא מה ששנינו: על מנת ליתן לאשה כתובתה, בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, האומר שנזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, ניחא [נוחה הברייתא], אלא לשיטת רב אסי, האומר שאין נזקקים לנכסי יתומים לשם גביית כתובה, קשיא [קשה הברייתא]!
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, כּוּלְּהוּ נָמֵי כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה.
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשחייב מודה, כלומר, כשאבי היתומים הודה קודם מותו שלא פרע את חוב הכתובה. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן, לתירוץ זה], אין צורך להעמיד את שאר המקורות שהקשינו מהם במקרה של בעל חוב גוי, אלא כולהו נמי [כולם גם כן] עוסקים בבעל חוב ישראל, ומדובר כשחייב מודה בשעת מותו שלא פרע, ולכן גובים מנכסי יתומים.
מָרִימָר אַגְבֵּי (כתובתה) [כְּתוּבָּה] לִגְרוּשָׁה מִנִּכְסֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְאַמֵּימָר: וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: ״אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה רִבִּית אוֹכֶלֶת בָּהֶן״. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אוֹ לִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית, אוֹ לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם מְזוֹנֵי!
ג ובפסיקת הלכה למעשה בענין זה מסופר, מרימר אגבי [הגבה] את חוב כתובתה של אשה גרושה מנכסי דיתמי [מנכסים של יתומים קטנים]. אמר ליה [לו] רבינא לאמימר, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן, ור' יוחנן אומר: או למקרה זה של שטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני [מזונות האלמנה]!
וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאַלְמָנָה, דְּקָמַפְסְדָא מְזוֹנֵי, אֲבָל גְּרוּשָׁה לָא!
ואפילו ר' יוחנן לא קאמר [אומר] שגובים כתובה אלא באלמנה, משום דקמפסדא מזוני [שהיא מפסידה, נוטלת מזונות] מנכסיהם עד שיגדלו ותיטול כתובתה, אבל גרושה, שאינה ניזונת מנכסיהם, לא מגבים כתובתה מנכסי יתומים קטנים!
אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנַן דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם חִינָּא מַתְנִינַן לַהּ.
אמר ליה [לו] אמימר לרבינא: אין זה קשה, הא אנן [הרי אנו] את ההלכה הזו של ר' יוחנן, שגובים כתובה מנכסי יתומים קטנים, לא מטעם מזונות שהיא נוטלת מנכסי היתומים אנו שונים בשמו, אלא משום חינא מתנינן לה [משום נשיאת חן אנו שונים אותה], כדי שתוכל האשה להינשא שוב, וטעם זה נוגע בין לאלמנה ובין לגרושה.
אָמַר רַב נַחְמָן: מֵרֵישָׁא לָא הֲוָה מִיזְדְּקִיקְנָא לְנִכְסֵי יַתְמֵי, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַב הוּנָא חַבְרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״יַתְמֵי דְּאָכְלִי דְּלָא דִּידְהוּ לֵיזְלוּ בָּתַר שִׁיבְקַיְיהוּ״, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִיזְדְּקִקְנָא.
ועוד בעניינים אלו, אמר רב נחמן: מרישא לא הוה מיזדקיקנא לנכסי יתמי [מתחילה לא הייתי מזדקק לגבות חוב רגיל מנכסי יתומים], כיון דשמענא להא [ששמעתי את זו] שאמר רב הונא חברין משמיה [חברנו משמו] של רב בענין זה: יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו [יתומים שאוכלים, נהנים מנכסים שאינם שלהם, שילכו אחר מורישם למיתה] — מכאן ואילך מיזדקקנא [מכאן והלאה אני מזדקק] לגבות מנכסיהם.
מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר רַב פָּפָּא: פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, וְיַתְמֵי לָא בְּנֵי מֶיעְבַּד מִצְוָה נִינְהוּ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסֵיהּ.
ושואלים: מעיקרא מאי טעמא [מתחילה מה טעם] לא היה גובה? מדוע אין נזקקים לנכסי יתומים? אמר רב פפא: משום שפריעת בעל חוב היא מצוה בלבד, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו [ויתומים קטנים אינם בני עשיית מצוה]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אימר [אמור], כלומר יש לחשוש שמא צררי אתפסיה [צרורות כסף התפיסו, נתן לבעל חובו] כמשכון סמוך למיתתו, ואין אנו יודעים על כך. ולכן ממתינים עד שיגדלו היתומים ויהיה ביכולתם לברר היטב את מה שהיה.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אִי נָמֵי שַׁמְּתוּהּ וּמִית בְּשַׁמְתֵּיהּ.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל לדין ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] במקרה שחייב מודה לפני מותו שהוא עדיין חייב לו. אי נמי [או גם כן] במקרה ששמתוה [נידו אותו בית הדין את אביהם, כדי שישלם] ומת בשמתיה [בנידויו], שאין לחשוש שכבר פרע לו את חובו. שאם מטעם שאין היתומים הקטנים מצווים על פריעת החוב — אין גובים, ואם מטעם החשש שמא התפיסו צרורות — גובים, שהרי ודאי שלא נתן לו.
שְׁלַחוּ מִתָּם, דְּשַׁמְּתוּהּ וּמִית בְּשַׁמְתֵּיהּ, וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.
שלחו מתם [משם] מארץ ישראל, שגובים מנכסי יתומים קטנים דוקא במקרה דשמתוה ומית בשמתיה [שנידו אותו את אביהם כדי שישלם ומת בנידויו]. וכן הלכתא [הלכה] כדעת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שבכל מקרה שאין חשש שהאב פרע, או התפיסו צרורות — גובים מנכסי היתומים.
תְּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָאֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל.
ובענין המחלוקת מדוע אין נזקקים לנכסי יתומים, מביאים ראיה, שכך תנן [שנינו במשנתנו]: שום היתומים, כשמוכרים נכסי יתומים — שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב. ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במשנה זו, שנזקקים לנכסי היתומים? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי, שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו, מי צאית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שיכריזו שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמדובר בבעל חוב ישראל.
בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מוֹקֵי לַהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פָּפָּא — קַשְׁיָא!
ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שאין נזקקים לנכסי יתומים מחשש צרורות שהניח אביהם לבעל החוב — מוקי לה [מעמיד הוא אותה] את משנתנו במקרה שחייב (אבי היתומים) מודה בשעת מיתתו שלא פרע, ולכן אין צורך להמתין שיגדלו. אלא לשיטת רב פפא, שאמר כי הטעם הוא מפני שיתומים קטנים אינם מצווים בפריעת בעל חוב, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו?
אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: אִי בָּעֵית אֵימָא — כְּתוּבָּה מִשּׁוּם חִינָּא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא — בְּבַעַל חוֹב גּוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל.
ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] רב פפא, אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר במכירה לצורך פריעת חוב כתובה, ודוקא שם תיקנו חכמים משום חינא [חן], כדי שיהא לאשה רכוש שתינשא בו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מדובר בבעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום של ההכרזה.
אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ.
ומקשים: אי [אם] קיבל עליו, לינטר להו עד דגדלי [שיחכה להם עד שיגדלו], כנהוג בגביית חוב! ומשיבים: שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, להמתין עד שיגדלו.
תָּא שְׁמַע: עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי — מִי צָיֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: כשמכריזים על נכסי יתומים, מודיעים כי הם נמכרים על מנת ליתן לאשה כתובתה או לבעל חוב חובו. ויש לברר: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי, שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו — מי ציית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שיכריזו שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר], שמדובר בבעל חוב ישראל.
בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מוֹקֵי לַהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אֶלָּא לְרַב פָּפָּא, בִּשְׁלָמָא כְּתוּבָּה — מִשּׁוּם חִינָּא, אֶלָּא בַּעַל חוֹב קַשְׁיָא!
ומעתה, בשלמא [נניח] לדעת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, הסבור כי אין נזקקים לנכסי יתומים מחשש צרורות — הריהו מוקי לה [מעמיד אותה] בשחייב מודה בשעת מיתתו שלא פרע את חובו. אלא לדעת רב פפא, הסבור כי טעם הדבר הוא משום שיתומים קטנים אינם מצווים על פריעת החוב, בשלמא [נניח, מובן הדבר] שגובים לאשה את הכתובה — משום חינא [חן], אלא לבעל חוב קשיא [קשה], מדוע מגבים לו?
לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, וּכְגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לָזוֹ.
ומשיבים: לעולם מדובר בבעל חוב גוי, וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום של ההכרזה. ומקשים: אי [אם] קיבל עליו, לינטר להו עד דגדלי [שיחכה להם עד שיגדלו]! ומשיבים: שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, להמתין עד שיגדלו.
רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם שׁוֹבָר. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וּמִי חָיְישִׁינַן לְשׁוֹבָר? וְהָתְנַן: הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
רבא אמר: אין גובים מנכסי יתומים קטנים משום חשש לשובר, שמא החייב כבר פרע את חובו וכתב לו בעל חובו שובר (מסמך המאשר את הפרעון), ואין היתומים הקטנים יודעים עליו. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] לשובר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנפרעת את כתובתה מנכסי בעלה שלא בפניו, וכגון שנסע למדינת הים — לא תפרע אלא בשבועה, שעדיין לא קיבלה כתובתה.
וְאָמַר רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לְאַנְטוֹכְיָא, וְאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא, אֲבָל בַּעַל חוֹב — לָא, וְרַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב נָמֵי,
ואמר רב אחא שר הבירה: מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא לעיר אנטוכיא, ואמר: לא שנו היתר זה, לגבות שלא בפניו, אלא לכתובת אשה משום חינא [חן], אבל בעל חוב — לא יכול לגבות חובו שלא בפני הלווה. ורבה אמר בשם רב נחמן: אפילו בעל חוב נמי [גם כן] גובה באופן זה.
וְאִי חָיְישַׁתְּ לְשׁוֹבָר — הָתָם נָמֵי נֵיחוּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, כִּדְאָמְרִינַן טַעְמָא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם.
ואי חיישת [ואם אתה חושש] לשובר, התם נמי ניחוש [שם גם כן נחשוש] שלחייב הנמצא במדינת הים יש שובר על חוב זה! אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] אין חוששים לדבר כדאמרינן טעמא [כמו שאמרנו את הטעם] — כדי שלא יהא כל אחד נוטל (לווה) מעותיו של חבירו, והולך ויושב לו במדינת הים בידיעה שלא יוכלו לגבות מנכסיו.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין, וְאִם אָמַר: ״תְּנוּ״ — נִזְקָקִין. ״שָׂדֶה זוֹ״ וּ״מָנֶה זוֹ״ — נִזְקָקִין וְאֵין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, ״שָׂדֶה״ סְתָם וּ״מָנֶה״ סְתָם — נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
א אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: אין נזקקין בית הדין לנכסי יתומין קטנים, כדי לפרוע חובות אביהם. ואם אמר אביהם קודם מיתתו: "תנו לפלוני בחובו" — נזקקין לנכסיהם. ואולם יש להבחין, אם אמר: "תנו שדה זו לפלוני בחובו", או שאמר: "תנו מנה זו לפלוני" — נזקקין לגבות מנכסיהם, ואין הדיינים מעמידין ליתומים הקטנים אפוטרופוס לדון עם המלוה. אבל אם אמר: "תנו שדה לפלוני בחובו" סתם, ולא הגדיר איזו שדה, או שאמר: "תנו מנה לפלוני" סתם — נזקקין לגבות מנכסיהם, ואולם מעמידין אפוטרופוס, שיפעל לטובתם, להשאיר בידם את הקרקעות הטובות.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.
לעומת זאת אמרי נהרדעי [אומרים חכמי נהרדעא]: בכולהו [בכל] המקרים שהאב אומר "תנו" נזקקין בית הדין לנכסי יתומים, ומעמידין אפוטרופוס שיפעל לטובתם, וגם כשאמר "שדה זו" או "מנה זו", לבד ממקרה שנמצאת בידם שדה שיש עדים המעידים שאינה שלו, אלא גזולה בידו, מפני דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן [שלהחזיק את העדים כשקרנים אין אנו מחזיקים].
אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ אִזְדְּקוֹקֵי לָא מִזְדַּקְקִינַן, דְּהָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא אֵין נִזְקָקִין, וְאִי מִזְדַּקְקִינַן מוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחְזוֹקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.
אמר רב אשי: הלכך [על כן], בחוב רגיל אזדקוקי לא מזדקקינן [להזדקק אין אנו מזדקקים] לנכסי יתומים קטנים, דהא [שהרי] אמר רבא: הלכתא [הלכה] אין נזקקין לנכסי יתומים. ואי מזדקקינן [ואם מזדקקים אנו], וכגון במקרה שאמר "תנו" — מוקמינן [מעמידים] אפוטרופוס, דאמרי נהרדעי [שהרי אומרים חכמי נהרדעא]: בכולהו [בכולם] נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים, לבד (חוץ) מנמצאת שדה שאינה שלו, שאין הדיינים מעמידים אז אפוטרופוס, משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן [שלהחזיק את העדים כשקרנים אין אנו מחזיקים].
40 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון