הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ — מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ? הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵהּ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ — אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ! הָכִי קָאָמַר: הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר — הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ.
הקדישו הדר בו (השוכר) — מעלה שכר דירה להקדש. ותמהים: הקדישו הדר בו?! היכי מצי מקדיש לה [איך יכול השוכר להקדיש אותו]? והרי "איש כי יקדיש ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדים משם: מה ביתו הוא ברשותו (שלו), אף כל מה שמקדיש צריך שיהיה ברשותו, ומכיוון שהבית אינו של השוכר אינו יכול להקדישו! ומשיבים: אין כוונת התנא למקרה שהשוכר הקדישו, אלא הכי קאמר [כך אומר התנא]: אם הקדישו המשכיר — השוכר הדר בו מעלה שכר להקדש.
הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר, הֵיכִי דָּיַיר בֵּיהּ? בִּמְעִילָה קָאֵי! וְתוּ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ? כֵּיוָן דִּמְעַל בֵּיהּ, נָפֵיק לֵיהּ שָׂכָר לְחוּלִּין!
ושואלים: אם הקדישו המשכיר, היכי דייר ביה [איך השוכר ממשיך לדור בו]? והרי באיסור מעילה מן ההקדש קאי [הוא עומד], שהוא דר בבית של הקדש! ותו [ועוד], האם מעלה שכר להקדש? והלא כיון דמעל ביה [שמועל בו] נפיק ליה [יוצא לו] השכר מיד לחולין!
דְּאָמַר: ״לִכְשֶׁיָּבֹא שְׂכָרוֹ יִקְדַּשׁ״, וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם!
ומשיבים, מדובר כשאמר המשכיר: לכשיבא שכרו של בית זה לידי יקדש. ומקשים: והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכיצד הוא מקדיש את המעות שיבואו לידו בעתיד!
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?!
אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש שאומרים] שאמר זאת רב מרי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כמי] אתה מפרש דבר זה? כר' מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו] הנשאל: ואלא כמאן [כמי]? ודאי כשיטתו.
מַתְנִי׳ חַיָּיבֵי עֲרָכִין — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
א משנה חייבי ערכין — ממשכנין אותן, כלומר, נוטלים מהם את חפציהם לצורך פרעון החוב להקדש, חייבי חטאות ואשמות — אין ממשכנין אותן, שכיון שהם באים לכפרה אין אדם משתהה בהבאתם. אבל חייבי עולות ושלמים, מי שנדרו קרבנות אלו — ממשכנין אותן, מפני שאינם חובה, ואנשים משתהים בהבאתם.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״.
ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה להקריב, שנאמר: "יקריב אותו לרצנו" (ויקרא א, ג), בכל זאת כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכן אתה אומר בגיטי נשים, כל מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, אף על פי שצריך את רצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".
גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.
ב גמרא אמר רב פפא: פעמים שגם חייבי חטאות ממשכנין אותן, ופעמים שגם חייבי עולות אין ממשכנין אותן.
חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּחַטַּאת נָזִיר, דְּכֵיוָן דְּאָמַר מָר: ״אִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא, וְאִם נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַמֵּא לְמֵתִים״ — פָּשַׁע בַּהּ וְלָא מַיְיתֵי.
חייבי חטאות ממשכנין אותן — בחטאת נזיר, שכיון דאמר מר [שאמר החכם במשנה] שאם גילח הנזיר על אחד משלשתן, אם נשחט אחד משלושה הקרבנות שהוא צריך להביא (חטאת, עולה, ושלמים) — יצא ידי מצות תגלחתו, ואם נזרק עליו (עבורו) אחד מן הדמים של הקרבנות — הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, אם כן יש לחשוש שנזיר שהקריב כבר עולה או שלמים פשע [יתרשל] בה בחטאת, ולא מייתי [ולא יביא אותה], ולכן במקרה זה ממשכנים אותו על חטאתו.
חַיָּיבֵי עוֹלוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת.
חייבי עולות פעמים שאין ממשכנין אותן — בעולת יולדת, מפני שהקרבת העולה מעכבת את הקרבת החטאת, שהיא מתירה את היולדת לאכול בקדשים, ואין חשש שתשתהה בעולה זו.
מַאי נִיהוּ דְּאַקְדְּמַיהּ קְרָא, וְהָאָמַר רָבָא: לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב!
ומקשים: מאי ניהו [מה הוא הענין], מפני מה אתה סבור שעולת היולדת מעכבת את הקרבת החטאת, דאקדמיה קרא [מפני שהקדים אותו המקרא], שנאמר: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת" (ויקרא יב, ו)? והאמר [והרי אמר] רבא: רק למקראה תחילה הקדימה הכתוב ולא להקרבתה, ואם כך יש חשש שתקריב תחילה את החטאת ותהא מותרת בקדשים, ועלולה להשהות את עולתה!
אֶלָּא בְּעוֹלַת מְצוֹרָע, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עֹיכַבְתּוֹ, כָּךְ עוֹלָתוֹ עֹיכַבְתּוֹ.
אלא מדובר בעולת מצורע, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יהודה בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו למצורע מלהיטהר לגמרי, כך עולתו עיכבתו, ולכן אין צריך למשכן אותו עליה, מפני שאינו משתהה בהבאתה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, תָּנוּ רַבָּנַן: ״יַקְרִיב אוֹתוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״.
ג שנינו במשנה: ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצונו", כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני". וכך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה ביחס לקרבן עולה: "יקריב אותו" (ויקרא א, ג) — מלמד שכופין אותו לכך, יכול שיביא את הקרבן בעל כרחו? תלמוד לומר: "לרצנו", הא [והרי] כיצד אפשר לקיים יחדיו כפייה ורצון — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".
אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹלָה צְרִיכָה דַּעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״!
ובענין זה אמר שמואל: עולה צריכה דעת (רצון והסכמה) של המתכפר, שנאמר: "לרצנו". ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? הלא תנינא [שנינו במשנתנו]: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: "לרצנו"!
לָא צְרִיכָא, דְּפָרֵישׁ לֵיהּ חַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי בָּעֵינַן דַּעַת מִדִּידֵיהּ, אֲבָל מִדְּחַבְרֵיהּ לָא? קָא מַשְׁמַע לַן, זִימְנִין דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיכַּפַּר בְּמִידֵּי דְּלָא דִּידֵיהּ.
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] זו שאמר שמואל אלא במקרה דפריש ליה חבריה [שהפריש לו חבירו עולה עבורו], מהו דתימא [שתאמר]: כי בעינן [כאשר אנו צריכים] את דעת המתכפר — הרי זה כשהקרבן הוא מדידיה [משלו], וכגון שבית הדין ממשכנים נכסיו לשם כך, אבל כשהקרבן מדחבריה [משל חבירו] — לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם כשהפריש חבירו קרבן עבורו — צריך את דעת המתכפר, ומדוע? זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה [פעמים שלא נוח לו שיתכפר בדבר שאינו שלו], ולפיכך אינו מתכפר.
מֵיתִיבִי: ״חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האומר "חטאתו ואשמו של פלוני עלי",
לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא.
אם נעשה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם נעשה שלא לדעת החייב — לא יצא ידי חובתו, ואילו האומר:
״עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת — יָצָא.
"עולתו ושלמיו של פלוני עלי" — בין לדעת בין שלא לדעת יצא, בניגוד לדברי שמואל שאמר שעולה צריכה דעת!
אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, דְּאִירַצִּי בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה.
ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך שמואל: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שיצא ידי חובת עולתו בלא דעת — מדובר בשעת כפרה (הקרבה), ומטעם דאירצי [שכבר התרצה] בשעת ההפרשה של הקרבן, כי קאמינא אנא [כאשר אומר אני] שדעת החייב מעכבת, מדובר בשעת הפרשה.
וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא חִילְּקוּ בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה, אֶלָּא שֶׁחַטָּאת צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְעוֹלָה אֵין צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, אֲבָל בִּשְׁעַת כַּפָּרָה — אִידֵּי וְאִידֵּי לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא.
ומעירים: ופליגא [וחלוקה דעת שמואל] על דעת עולא, שאמר עולא: לא חילקו בין חטאת (ואשם) לבין עולה (ושלמים), אלא שחטאת צריכה דעת החייב בשעת הפרשה על ידי אחרים, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה, אבל בשעת כפרה — אידי ואידי [זה וזה], בין חטאת ובין עולה, אם הקריב לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, שלא לדעת — לא יצא.
מֵיתִיבִי: חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא!
מיתיבי [מקשים] על שמואל ועל עולא ממה ששנינו בברייתא: האומר "חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי", אם היה הדבר לדעת החייב — יצא החייב ידי חובתו, ואם שלא לדעת — לא יצא. לשמואל קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת כפרה, ולעולא קשה — שהרי הוא סבור שעולה אינה צריכה דעת בשעת הפרשה!
שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנְיָיתָא אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין, הָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, הָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה.
ומשיבים: שמואל מוקי לה [מעמיד אותה], את הברייתא שמצריכה דעת, בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי לה [מעמיד אותה] בשעת כפרה. אמר רב פפא בסיכום הדעות שהובאו בסוגיה זו: מתנייתא אהדדי לא קשיין [הברייתות זו על זו אינן קשות], הא [זו] מדברת בשעת כפרה, הא [זו] — בשעת הפרשה,
(וְאָמוֹרָאֵי) [לְאָמוֹרָאֵי] נָמֵי לָא קַשְׁיָא: שְׁמוּאֵל מוֹקֵי קַמַּיְיתָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, בָּתְרָיְיתָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי אִיפְּכָא. אָמוֹרָאֵי וַדַּאי פְּלִיגִי. פְּשִׁיטָא!
ואמוראי נמי לא קשיא [ועל דברי האמוראים גם כן לא קשה מהברייתות]: שמואל מוקי קמייתא [מעמיד את הברייתא הראשונה], שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת כפרה, ואילו בתרייתא [האחרונה], המצריכה דעת גם בהם — בשעת הפרשה, ואילו עולא מוקי איפכא [מעמיד את הברייתות להיפך], את הראשונה שאינה מצריכה דעת לעולה ושלמים — בשעת הפרשה, ואילו את האחרונה, המצריכה דעת גם בהם — בשעת כפרה. אבל אמוראי [האמוראים], שמואל ועולא עצמם, ודאי פליגי [חלוקים] זה על זה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] שכך הם הדברים, ומדוע הוצרך לאומרם?
מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה״ דְּקָאָמַר שְׁמוּאֵל? אַף בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְאַף עַל גַּב דְּהָךְ קַמַּיְיתָא תְּיוּבְתֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מאי [מה פירוש] בשעת הפרשה דקאמר [שאומר] שמואל — שצריך את דעת החייב לא רק בשעת כפרה, אלא אף בשעת הפרשה. ואף על גב דהך קמייתא תיובתיה [ואף על פי שזו, הברייתא הראשונה קשה לו], שהרי נאמר בה שעולה ושלמים אינם צריכים דעת, אינו חש לכך, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא כי הברייתות אינן קשות לשמואל ולא לעולא, ומכאן אתה למד שלדעת שמואל, עולה ושלמים צריכים דעת רק בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה.
וְכֵן בְּגִיטֵּי נָשִׁים כּוֹפִין וְכוּ׳. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי מַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא — מוֹדָעֵיהּ מוֹדָעָא. פְּשִׁיטָא?
א שנינו במשנה: וכן אתה אומר בגיטי נשים כי מי שחייבוהו חכמים לגרש את אשתו, הרי אף שהגט צריך להינתן מרצונו — כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". ובענין זה מביאים מה שאמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא [מי שמוסר מודעה על הגט], שמודיע מראש שהגט שיתן לאשתו נעשה מתוך כפיה, ולא ברצונו — מודעיה מודעא [מודעתו מודעה], כלומר, בעלת תוקף, ומתוך כך בטל הגט. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא!
לָא צְרִיכָא, דְּעַשְּׂאוּהּ וְאִירַצִּי, מַהוּ דְּתֵימָא: בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דעשאוה ואירצי [שכפוהו ואחר כך התרצה], ונתן את הגט, בלא לחזור בו בפירוש מן המודעה שמסר; מהו דתימא [שתאמר] שעל ידי נתינת הגט בטולי בטליה [ביטל את המודעה], קא משמע לן [משמיע לנו] רב ששת, שהמודעה עומדת בעינה, והגט בטל.
דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי: עַד שֶׁיִּתֵּן! מַאי עַד שֶׁיֹּאמַר? עַד דִּמְבַטֵּל לֵיהּ לְמוֹדָעֵיהּ.
שאם כן, שנתבטלה המודעה — ליתני [שישנה במשנתנו]: כופין אותו עד שיתן מרצונו, מאי [מהו] שנאמר: עד שיאמר "רוצה אני" — עד דמבטל ליה למודעיה [עד שיבטל את המודעה שלו בפירוש].
הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי.
מַתְנִי׳ שׁוּם הַיְּתוֹמִים — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ — שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.
א משנה שום היתומים, כלומר, כאשר בית הדין עושה שומא (אומדן) של נכסי יתומים קטנים שירשו מאביהם, ומציע אותם למכירה על מנת לפרוע חוב אביהם — מכריזים על הדבר שלשים יום על מנת לקבל את המחיר הטוב ביותר עבורם, ושום ההקדש, כשמוכרים נכסי הקדש — ששים יום, ומכריזין זאת בבקר ובערב.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים — דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לְמִיזְבַּן, אֲמַר לְהוּ לְפוֹעֲלִים: אֵיזִילוּ סַיְּירוּ לַהּ נִיהֲלַי. בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים — דְּנִידְּכַר דְּאָמַר לְהוּ: נֵיזִיל נִישַׁיְּילִינְהוּ.
ב גמרא שואלים: מאי שנא [מה שונה], מדוע מכריזים בבקר ובערב? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים לעבודתם בשדה, ובשעת הכנסת פועלים בחזרה לעיר. ומסבירים: בשעת הוצאת פועלים — דאיכא דניחא למיזבן [שאם יש אדם שנוח לו, שרוצה לקנות], אמר להו [אומר להם] לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי [לכו לשדה ובדקו אותה בשבילי], ומכריזים גם בשעת הכנסת פועלים — דנידכר דאמר להו [כדי שייזכר שאמר להם], ניזיל נישיילינהו [וילך וישאל אותם] מה דעתם על השדה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבְעָרֵב, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים.
ומביאים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום. ומכריזין בבקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים.
אוֹמֵר: שְׂדֵה פְלוֹנִי בְּסִימָנֶיהָ וּבִמְצָרֶיהָ, כָּךְ הִיא יָפָה, וְכָךְ הִיא שׁוּמָא, כׇּל הָרוֹצֶה לִיקַּח יָבֹא וְיִקַּח, עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ.
וכך אומר המכריז: שדה פלוני המזוהה בסימניה ובמצריה (גבולותיה) כך היא יפה, מניבה כך וכך תבואה בשנה, וכך היא שומא בכסף, כל הרוצה ליקח (לקנות) יבא ויקח, ומכריז שהיא נמכרת על מנת ליתן את התמורה לאשה בכתובתה, או על מנת ליתן לבעל חוב בחובו.
לְמָה לִי לְמֵימַר ״עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ״? דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב, דְּמֵיקֵל בְּזוּזֵי, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאִשָּׁה, דְּשָׁקְלָה עַל יָד עַל יָד.
ושואלים: למה לי למימר [לומר] "על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו"? ומשיבים: דאיכא דניחא ליה [שיש קונה שנוח לו] בבעל חוב, דמיקל בזוזי [שהוא מקל בנטילת הזוזים], ונוטל אף פגומים, ואיכא דניחא ליה [ויש שנוח לו] באשה, דשקלה על יד על יד [שמוכנה לקבל את דמי המכירה מעט מעט, בתשלומים].
32 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון