״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ — יָכוֹל תְּהֵא כּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ — מִמֶּנּוּ קוֹדֶשׁ וְלֹא כּוּלָּהּ קוֹדֶשׁ.
"רגלה של בהמה זו עולה", יכול תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), מה שהוא נותן ממנו הריהו קודש, ולא כולה קודש.
יָכוֹל תֵּצֵא לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ — בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. הָא כֵּיצַד? תִּמָּכֵר לְצוֹרְכֵי עוֹלוֹת, וְדָמֶיהָ חוּלִּין, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵבֶר שֶׁבָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
יכול יפדה את רגלה ותצא לחולין? תלמוד לומר: "יהיה" — בהוייתה תהא, שלא ניתן לפדות את הרגל מיד המזבח. הא כיצד ייעשה בה? תמכר הבהמה לצורכי עולות, לאנשים שחייבים קרבן עולה, כדי שיקריבוה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה, שאינו יכול לפדותו, אלו דברי ר' מאיר.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״, שֶׁכּוּלָּהּ עוֹלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה׳ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּהּ.
ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו עולה", שכולה עולה? תלמוד לומר: "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש", ומה שנאמר "יהיה" בא לרבות את כולה. הרי שבקדשי מזבח, אם הקדיש איבר אחד — פושטת הקדושה בכולה.
וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין כּוּלָּהּ עוֹלָה, הָנֵי מִילֵּי דְּאַקְדֵּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, אֲבָל דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — קָדְשָׁה כּוּלָּהּ.
ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' מאיר] שאם אמר "רגלה של זו עולה" אין כולה עולה, הני מילי דאקדיש [דברים אלו אמורים כשהקדיש] דבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון רגלה, אבל כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשה — קדשה כולה. ולדברי רבא, שהברייתא בענין מקדיש ראש עבד ופרה מדברת בקדשי מזבח, מדוע כשהקדיש ראש פרה לא קדשה כולה?
אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף, הָא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים.
אלא, ענה רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], אף שבשני המקרים מדובר בקדשי מזבח, הא [ברייתא זו], שעולה ממנה שאם מקדיש ראש בהמה קדשה כולה — עוסקת בקדושת הגוף, שמקדיש את הראש עצמו למזבח, הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש פרה לא קדשה כולה — עוסקת בקדושת דמים, וכגון שאמר: "דמי ראש פרה זו עלי לקרבן".
וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: מַקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף!
אמר לו אביי לרבא: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר: מקדיש זכר (איל) לדמיו, כלומר, לדמי עולה — קדוש קדושת הגוף, וקרב בעצמו, למרות שהקדישו לדמיו, שכיון שהוא ראוי להקרבה אינו יוצא מידי המזבח. ואם כן, גם אם מקדיש ראש פרה לדמיו — יקדש לגופו, שהרי הפרה ראויה להקרבה, ותתפשט הקדושה בכולה, ומדוע נאמר בברייתא שאין להקדש אלא ראשה?
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאַקְדֵּישׁ כּוּלָּהּ, הָא דְּאַקְדֵּישׁ חַד אֵבֶר.
השיב רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [דין זה], שקדושת הגוף חלה על הבהמה למרות שהקדישה לדמיה, הוא במקרה דאקדיש [שהקדיש] את הבהמה כולה לדמי קרבן, ומתוך שנתקדשה כולה לדמיה, חלה עליה קדושת הגוף. אבל הא [ברייתא זו, של המקדיש ראש פרה], עוסקת במקרה דאקדיש חד אבר [שהקדיש רק איבר אחד], ואין אומרים שמתוך שקדש איבר אחד לדמיו — תחול קדושת הגוף על הבהמה כולה.
חַד אֵבֶר נָמֵי אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן, דְּבָעֵי רַבָּה: הִקְדִּישׁ אֵבֶר לְדָמָיו, מַהוּ?
אמר אביי לרבא: חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן [והרי איבר אחד גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה: הקדיש אבר לדמיו, מהו? האם חלה קדושת הגוף על כל הבהמה? ואם כדבריך, שהברייתא מדברת במקדיש איבר לדמיו, מדוע לא פשט רבה משם שאינו קדוש ליקרב כולו?
כִּי אִיבְּעִי לַן בְּתָם, הָכָא בְּבַעַל מוּם, דּוּמְיָא דַּחֲמוֹר.
השיב רבא לאביי: כי איבעי לן [כאשר נשאלה לנו] שאלה זו, היה זה במקדיש איבר של בעל חיים תם, שגופו ראוי ליקרב על המזבח, ובזה יש לומר שמתוך שחלה עליו קדושת דמים למזבח — כל גופו קדוש להקרבה. אבל הכא [כאן, בברייתא] מדובר במקדיש ראש של בעל מום, שאינו ראוי ליקרב, דומיא [בדומה] לחמור, שהושווה אליו דינה של הפרה. והואיל והקדיש דמיו של דבר שאינו ראוי להקרבה — אין לומר שתחול עליו קדושת דמים.
בַּעַל מוּם נָמֵי אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן, דְּבָעֵי רַבָּה: ״דְּמֵי רֹאשִׁי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ״ מַהוּ? כִּי אִבַּעְיָא לָן מִקַּמֵּי דְּאֶשְׁמְעַהּ לְהָא מַתְנִיתָא, הַשְׁתָּא דְּשַׁמְעַהּ הָא מַתְנִיתָא — לָא מִיבַּעְיָא לַן.
שאל אביי: והרי דינו של בעל מום שאינו ראוי ליקרב נמי איבעויי איבעיא לן [גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה, מי שאמר: "הרי עלי דמי ראשי לגבי מזבח", מהו? האם יביא קרבן מדמי כולו? והרי אדם ודאי אינו עומד להקרבה, ולא פשט רבה את שאלתו מן הברייתא! השיב רבא לאביי: כי אבעיא לן [כאשר נשאלה לנו שאלה זו] היה זה מקמי דאשמעה להא מתניתא [לפני ששמע רבה את הברייתא הזו], השתא דשמעה הא מתניתא לא מיבעיא לן [עכשיו ששמע את הברייתא הזו לא נשאלה לנו], ואינו מביא בדמי כולו.
גּוּפָא, בָּעֵי רַבָּה: ״דְּמֵי רֹאשִׁי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ״ מַהוּ? נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ, אוֹ אֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ?
א ומביאים את גופא [גופה] של שאלת רבה שהוזכרה לעיל. בעי [שאל] רבה: "דמי ראשי לגבי מזבח", מהו? האם נידון בכבודו, והואיל והקדיש איבר שהנשמה תלויה בו התחייב בדמי כולו, או אינו נידון בכבודו, ולא הקדיש אלא דמי ראשו?
לָא אַשְׁכְּחַן בְּדָמִים דְּאֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ, אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּנִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ? תֵּיקוּ.
ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בהקדש דמים שאם הקדיש איבר חשוב אינו נידון בכבודו, ולכן ישלם דמי כולו, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] לגבי הקדש למזבח דין נידון בכבודו, ולכן ישלם לפי דמי ראשו? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
בָּעֵי רָבָא: ״עֶרְכִּי עָלַי לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ״ מַהוּ? נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד, אוֹ אֵין נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד?
ועוד בעי [שאל] רבא: האומר "ערכי עלי לגבי מזבח", ולא לבדק הבית, כסתם ערכין, מהו? האם נידון בהשג יד, כלומר, אם הוא עני, האם נותן לפי השג ידו ודי בכך, או אין נידון בהשג יד וחייב לשלם כשיעשיר?
לָא אַשְׁכְּחַן בַּעֲרָכִין דְּאֵין נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד, אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּמִיפְּרִיק אֶלָּא בְּשׇׁוְיוֹ? תֵּיקוּ.
ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בערכין מקרה שאין נידון בהשג יד, ולכן גם כשהעריך למזבח יחול דין זה, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בנודרים לגבי מזבח דמיפריק [שדבר נפדה] אלא בשויו? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הִקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחוּזָּה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: לָא אַשְׁכְּחַן שְׂדֵה אֲחוּזָּה דְּמִיפָּרְקָא אֶלָּא ״בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״, אוֹ דִלְמָא לָא אַשְׁכְּחַן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ דְּמִיפְּרִיק אֶלָּא בְּשׇׁוְיוֹ? תֵּיקוּ.
בעי [שאל] רב אשי שאלה דומה: הקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח, ולא כסתם הקדשות, שהם לבדק הבית, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: לא אשכחן [לא מצאנו] שדה אחוזה דמיפרקא [שנפדית] בשוויה, אלא לפי הערך הקצוב בתורה: בית זרע חומר שעורים (שטח הראוי לזריעת שלושים סאה שעורים) בחמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז). או דלמא [שמא] מצד אחר, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] דבר הקדוש לגבי מזבח דמיפריק [שנפדה] אלא בשויו האמיתי? שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
מַתְנִי׳ פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ נִידָּר, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ.
ב משנה תינוק פחות מבן חדש נידר, שאם אמר: "דמי תינוק זה עלי" — חייב לתת להקדש את שוויו, כאילו היה נמכר בשוק. אבל לא נערך, שאם אמר: "ערכו של תינוק זה עלי" — פטור מלשלם, מפני שלא הוזכר בתורה ערך למי שהוא פחות מבן חודש.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּעֲרִיךְ פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן דָּמָיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמַר כְּלוּם.
ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המעריך פחות מבן חדש, שאמר: "ערכו של פחות מבן חודש עלי" — ר' מאיר אומר: נותן דמיו, וחכמים אומרים: לא אמר כלום.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה, יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֲרָכִין לְפָחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ, וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים; וְרַבָּנַן סָבְרִי: אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה.
ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר' מאיר סבר [סבור]: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואנו מניחים כי הוא יודע שאין דין ערכין לפחות מבן חדש, ולפיכך גמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, כלומר, שנודר להקדש את דמיו; ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אדם מוציא דבריו לבטלה, ונתכוון למה שאמר, ולכן הוא פטור.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״עֵרֶךְ כְּלִי עָלַי״ נוֹתֵן דָּמִים — כְּרַבִּי מֵאִיר. פְּשִׁיטָא דִּכְרַבִּי מֵאִיר אַתְיָא!
ומעירים: לפי זה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי עלי" נותן דמים — כר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שאין בתורה דין ערך לכלי — גמר בלבו להתחייב בדמיו. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] ששמועה זו כר' מאיר אתיא [באה, הולכת], ולא הוצרך הדבר להיאמר!
מַהוּ דְּתֵימָא, אֲפִילּוּ כְּרַבָּנַן, הָתָם הוּא דְּטָעֵי, סָבַר: כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא עֲרָכִין לְבֶן חוֹדֶשׁ, אִיכָּא נָמֵי לְפָחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ששמועה זו אפילו כרבנן [כשיטת חכמים], הפוטרת את המעריך פחות מבן חודש, שיש לומר: התם הוא דטעי [שם הוא שהם פוטרים, מפני שהוא טועה], סבר [סבור הוא]: כי היכי דאיכא [כשם שיש] ערכין לבן חודש — איכא נמי [יש גם כ8ן] ערך לפחות מבן חודש, ונדר של טעות אינו נדר.
אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא לְמִיטְעֵי, וַדַּאי אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים, קָמַשְׁמַע לַן.
אבל הכא [כאן] במעריך כלי דליכא למיטעי [שאין מקום לטעות], היה מקום לומר: ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שלא נאמרו דברי רב אלא לשיטת ר' מאיר, אבל חכמים סבורים כי באופן עקרוני אנו מניחים שאדם הנודר מוציא דבריו לבטלה, ופטור לגמרי.
וּלְרַבִּי מֵאִיר לְמַאי אִיצְטְרִיךְ?
ושואלים: והואיל ורב הולך לשיטת ר' מאיר, שמעריך פחות מבן חודש נותן את דמיו, למאי איצטריך [לשם מה הוצרך] להשמיענו שהמעריך כלי גם כן מתחייב בדמיו? והרי פשוט הדבר לשיטתו!
מַהוּ דְּתֵימָא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר הָתָם, דְּגָזַר פָּחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ אַטּוּ בֶּן חוֹדֶשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר — אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּאֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה, לָא שְׁנָא הָכָא וְלָא שְׁנָא הָכָא.
ומשיבים: יש בכך צורך, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא דר' מאיר התם [טעמו של ר' מאיר שם], בענין המעריך פחות מבן חודש, אינו מפני שאדם אינו מוציא דבריו לבטלה, אלא מפני דגזר [שהוא גוזר] לחייב את המעריך תינוק פחות מבן חודש, אטו [משום] המעריך תינוק בן חודש, שלא יטעו לפטור גם מי שהעריך בן חודש, שיש לו דין ערכין, אבל הכא דליכא למיגזר [כאן, במעריך כלי, שאין צורך לגזור], שהרי אין מקום לטעות, אימא לא [אמור שאינו מחייבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב: טעמא [טעמו] של ר' מאיר שחייב את המעריך פחות מבן חודש, הוא מפני שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן לא שנא הכא ולא שנא הכא [לא שונה הדין כאן ולא שונה הדין כאן].
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יֵיבָא בַּר יוֹסֵי אָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ נוֹתֵן דָּמֶיהָ? כְּמַאן — כְּרַבִּי מֵאִיר.
ועוד מעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רבה בר יוסף אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב ייבא בר יוסי אמר רב: המקדיש בהמת חבירו — נותן דמיה? כמאן [כמי] — כר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שיודע שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו — התכוון לתת דמיה.
הָא אַמְרַהּ רַב חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״עֵרֶךְ כְּלִי עָלַי״ נוֹתֵן דָּמָיו! מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּיוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים.
ושואלים: הא [הרי] כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי עלי" — נותן דמיו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שנאמר דין זה, מפני שאדם יודע שאין ערך לכלי, שאינו בכלל ערכין, ולכן גמר ואמר לשם דמים.
אֲבָל בְּהֵמָה, דְּבַת מִיקְדַּשׁ הִיא, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי קָאָמַר: אִי אָמֵינָא לֵהּ לְמַרַּהּ מְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלִי, תִּיקְדּוֹשׁ לַהּ מֵהַשְׁתָּא וְאַקְרְבַהּ, אֲבָל דְּמֵי לָא קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לַן.
אבל במקדיש בהמה, דבת מיקדש היא [שהיא בת הקדשה], איכא למימר דהכי קאמר [יש לומר שכך הוא אומר בלבו] בשעה שהוא מקדיש אותה: אי אמינא לה למרה מזבין לה ניהלי, תיקדוש לה מהשתא ואקרבה [הואיל ואם אומר לבעליה ימכור אותה לי, לכן תתקדש לה מעכשיו, ואקריבנה] כשאקנה אותה ממנו. וכוונתו להקדיש את גופה להקרבה, אבל דמי לא קאמר [לתת דמיה לא אמר בלבו], והואיל ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו — אין בדבריו כלום. על כן קא משמע לן [משמיע לנו רב] שאין אומרים כן, אלא יש לפרש את דבריו כמתכוון לתת להקדש את דמיה.
אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהוּא דְּאָמַר ״עָלַי״, אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי זוֹ״ — לֹא.
אמר רב אשי: ודין זה הוא כשאמר "בהמה זו של חברי עלי הקדש", אבל אומר: "הרי בהמה זו הקדש" — לא התחייב בדמיה, מפני שלשון זו מורה שכוונתו להקדיש בהמה זו עצמה, וכאמור, אינו יכול להקדישה קודם שתגיע לידיו.
מַתְנִי׳ נָכְרִי — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲרִיךְ, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. וְזֶה וָזֶה מוֹדִים שֶׁנּוֹדְרִין וְנִידָּרִין.
א משנה נכרי — ר' מאיר אומר: נערך, שאם אומר ישראל "ערכו של נכרי זה עלי" — משלם את הערך האמור בתורה לפי גילו ומינו של הנכרי, אבל לא מעריך, שאם מעריך הנכרי את עצמו או את אחרים — אינו מתחייב. ר' יהודה אומר להיפך: הנכרי מעריך את ישראל ומתחייב בערכו, אבל לא נערך, שאם העריך את עצמו, או אדם אחר העריכו — הריהו פטור. וזה וזה, גם ר' מאיר וגם ר' יהודה, מודים שנכרים נודרין דמיו של אדם להקדש, ונידרין, שאם אמר אדם: "דמי נכרי זה עלי" — נותן את דמיו.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִין וְאֵין הַגּוֹיִם מַעֲרִיכִין.
ב גמרא בטעמם של ר' מאיר ושל ר' יהודה שבמשנה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה בתחילת פרשת הערכין: "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב), ומכאן יש ללמוד כי בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין;
יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
יכול לא יהו הגוים נערכין? תלמוד לומר: "איש כי יפליא נדר" (שם), שמשמעו — כל איש, אפילו נכרי. אלו דברי ר' מאיר.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּקְרָא אֶחָד מְרַבֶּה וּמִקְרָא אֶחָד מְמַעֵט, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר נֶעֱרָךְ וְלֹא מַעֲרִיךְ?
אמר ר' מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד ("איש") מרבה אף נכרי, ומקרא אחד ("בני ישראל") ממעט את הנכרי, מפני מה אני אומר שהנכרי נערך ולא מעריך?
מִפְּנֵי שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב בַּנֶּעֱרָכִין יוֹתֵר מִבַּמַּעֲרִיכִין, שֶׁהֲרֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן נֶעֱרָךְ, אֲבָל לֹא מַעֲרִיכִין.
מפני שריבה הכתוב במספר הנערכין יותר מב מספר המעריכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) חרש שוטה וקטן נערך על ידי אחרים, אבל לא מעריכין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶעֱרָכִין וְאֵין הַגּוֹיִם נֶעֱרָכִין; יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲרִיכִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״.
ר' יהודה אומר: כך יש לדרוש את הכתוב "דבר אל בני ישראל" — בני ישראל נערכין ואין הגוים נערכין; יכול לא יהו הגוים מעריכין? תלמוד לומר: "איש".
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּקְרָא אֶחָד מְרַבֶּה וּמִקְרָא אֶחָד מְמַעֵט, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר נָכְרִי מַעֲרִיךְ וְלֹא נֶעֱרָךְ? מִפְּנֵי שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב בַּמַּעֲרִיכִין יוֹתֵר מִבַּנֶּעְרָכִין, שֶׁהֲרֵי טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מַעֲרִיכִין אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין.
אמר ר' יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נכרי מעריך ולא נערך? מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.
אָמַר רָבָא: הִלְכְתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִסְתַּבְּרָא, טַעְמֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא, טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, הִלְכְתֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא.
אמר רבא: הלכתיה דר' מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא [הלכתו של ר' מאיר מסתברת, אבל טעמו שהביא לדבריו אינו מסתבר], ד לעומת זאת טעמא דר' יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא [הטעם שהביא ר' יהודה לדבריו מסתבר, אבל הלכתו לא מסתברת].
הִלְכְתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״, טַעְמֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא, דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שָׁאנֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ.
ומסביר רבא: הלכתיה דר' מאיר מסתברא [הלכתו של ר' מאיר, שגוים אינם מעריכים, מסתברת] — דכתיב [שנאמר] על ידי עולי בבל לשכניהם הגוים, כשהציעו לעזור להם בבנין המקדש: "לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו" (עזרא ד, ג), ולפיכך מסתבר שאינם נודרים נדרי ערכין, המיועדים לבדק הבית. אבל טעמיה לא מסתברא [טעמו שהביא לדבריו לא מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד אותו] מחרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, שהרי שאני [שונים] חרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, כפי שאינם נודרים, מפני דלאו בני דעה נינהו [שאינם בני דעה], אבל נכרי גדול — הרי יש לו דעת ונדריו חלים.
טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מִטּוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, דְּאַף עַל גַּב דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ מַעֲטִינְהוּ רַחֲמָנָא. הִלְכְתֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״.
לעומת זאת, טעמא דר' יהודה מסתברא [הטעם שהביא ר' יהודה מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד, אותו] מטומטום ואנדרוגינוס, דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא [שאף על פי שבני דעה הם, מיעטה אותם התורה] ואינם נערכים, ויש לדמות להם את הגוים שאף הם לא יהיו נערכים. אבל הלכתיה לא מסתברא [הלכתו לא מסתברת], שאמר שהם מעריכים, דכתיב [שהרי נאמר]: "לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו", ומשמע שאין הם נותנים דבר לבדק הבית.
וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״לָא לָכֶם וְלָנוּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: וְעֶרְכּוֹ נִגְנָז.
ושואלים: ור' יהודה, האומר שגוים מעריכים, והדמים ניתנים לבדק הבית, האי [פסוק זה] "לא לכם ולנו", מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? אמר רב חסדא אמר אבימי: מפסוק זה הוא למד, שכשהגוי דמעריך, ומביא את הדמים למקדש — ערכו נגנז, ואין משתמשים בו.
אֶלָּא מֵעַתָּה, לֹא יִמְעֲלוּ בּוֹ, דִּתְנַן: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, וּמָעוֹת הַהוֹלְכוֹת לְיָם הַמֶּלַח — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין!
ושואלים: אלא מעתה, שלא ניתן לעשות בו דבר לטובת ההקדש — לא ימעלו בו, שמי שנהנה בשוגג מכסף זה לא יתחייב בקרבן מעילה, שהרי אין להקדש כל הנאה ממנו; דתנן [שהרי שנינו]: חמש חטאות המתות, כלומר, חטאות שאסור להקריבן וממתינים שימותו, וכן מעות הקדש ההולכות לים המלח, כדי שיכלו שם, מפני שלא ניתן לעשות בהן דבר — לא נהנין מהן ולא מועלין בהן, כלומר, אסור לאדם ליהנות מהן, אך אם נהנה אינו מביא קרבן מעילה, מפני שאין להקדש הנאה מהם!
אַלְּמָה תַּנְיָא גַּבֵּי קׇדְשֵׁי גוֹיִם: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן?!
אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא] לגבי קדשי גוים, ששנינו שאין בהם דין מעילה: במה דברים אמורים — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן? והלא כל שהקדיש הנכרי לבדק הבית נגנז!
אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִשּׁוּם רִפְיוֹן יָדַיִם הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּין יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת״.
אלא אמר רבא: לשיטת ר' יהודה, ערכו של הגוי ניתן לבדק הבית, ואינו נגנז. ומה שנאמר לגוים בימי עזרא "לא לכם ולנו", משום רפיון ידים הוא, כלומר, מפני שהיה בכך כדי לרפות את ידי עולי בבל מבנין המקדש, דכתיב [כפי שנאמר שם]: "ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות" (עזרא ד, ד).
41 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון