וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, אֵימָא בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה נָמֵי לָא לִיחַיְּיבוּ, קָמַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּלֵיתַנְהוּ בְּהַשְׁמָטַת קַרְקַע בְּהַשְׁמָטַת כְּסָפִים — בְּשִׁילּוּחַ עֲבָדִים מִיהָא אִיתַנְהוּ.
וגואלין לעולם שדה שמכרו, ואפילו מיד, שלא כישראלים, אימא [אמור] שבמצות תקיעת שופר ביובל ובראש השנה נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דליתנהו [גם אם אמנם אינם שייכים] בהשמטת קרקע של יובל, בהשמטת כספים ובשילוח עבדים עבריים מיהא איתנהו [על כל פנים ישנם] ביובל, ולכן חייבים הם בתקיעה ביובל ובראש השנה.
הַכֹּל חַיָּיבִים בְּמִקְרָא מְגִילָּה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא לִיבַטֵּיל עֲבוֹדָתָם, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן — מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָם וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מִקְרָא מְגִילָּה.
א שנינו בברייתא: הכל חייבים במקרא מגילה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא להשמיע שחייבים ליבטיל [לבטל] את עבודתם כדי לשומעה, וכמו שאמר רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים כשהם בעבודתם במקדש, וכן לוים העומדים בדוכנן במקדש כדי לשיר, וכן ישראל העומדים במעמדן על קרבנות הציבור, מבטלין עבודתם במקדש, ובאין לשמוע מקרא מגילה.
הַכֹּל חַיָּיבִין בְּזִימּוּן, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּקָאָכְלִי קׇדָשִׁים. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא כַּפָּרָה הִיא.
שנינו בברייתא: הכל חייבין בזימון להצטרף יחד לברכת המזון, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשעה דקאכלי [שאוכלים] הכהנים בשר קדשים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "ואכלו אותם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], שאכילת הכהנים מבשר הקרבן יש בה כפרה לבעלים, והא [ואכילה זו] אכילת חובה לשם כפרה היא, ואין זה נחשב כסעודה משותפת המחייבת בזימון, על כן
קָא מַשְׁמַע לַן, ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא אִיתַנְהוּ.
קא משמע לן [משמיע לנו] כי "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י) אמר רחמנא [אמרה התורה], החיוב בברכה תלוי בשביעה, והא איתנהו [והרי ישנם בשביעה], ולכן חייבים בזימון.
הַכֹּל מִצְטָרְפִין לְזִימּוּן, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּקָאָכְלִי כֹּהֲנִים תְּרוּמָה אוֹ קׇדָשִׁים, וְזָר קָאָכֵיל חוּלִּין.
שנינו בבריתא: הכל מצטרפין יחד לזימון, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דקאכלי [שאוכלים] כהנים תרומה או קדשים, ואילו הזר שעימם קאכיל [אוכל] חולין;
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי זָר לְמֵיכַל בַּהֲדֵי כֹּהֵן לָא מָצֵי אָכֵיל, אֵימָא לָא לִיצְטָרֵף, קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּזָר בַּהֲדֵי כֹּהֵן לָא מָצֵי אָכֵיל, כֹּהֵן בַּהֲדֵי זָר מָצֵי אָכֵיל.
סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואי בעי [ואם רוצה] הזר למיכל בהדי [לאכול יחד עם] הכהן מהתרומה לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול], שהיא אסורה עליו — אימא לא ליצטרף [אמור שלא יצטרף עמם לזימון], לכן קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל [גם אם אמנם זר ביחד עם הכהן אינו יכול לאכול מהתרומה, כהן ביחד עם הזר יכול לאכול מהחולין], ולכן הם מצטרפים לזימון.
הַכֹּל מַעֲרִיכִין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבֶן בּוּכְרִי, דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה: כׇּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא.
ב שנינו במשנתנו: הכל מעריכין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שכל אלו מעריכים! אמר רבא: לא נצרכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשיטת בן בוכרי, הסבור שהכהנים פטורים מלתת מחצית השקל, ולפי זה היה מקום לומר שאינם בכלל ערכין, כאשר יבואר להלן. ומהי שיטתו? דתנן [ששנינו במשנה]: אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה בשם חכמים: כל כהן ששוקל, כלומר, שנותן מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור — אינו חוטא, למרות שאינו חייב לתת.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לֹא כֵּן, אֶלָּא כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁין מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן, אלא כל כהן שאינו שוקל — חוטא, שאף הכהנים חייבים במחצית השקל, אלא שהכהנים, שנהגו שלא לתרום, דורשין מקרא זה לטובת עצמן: הלא נאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), שמנחת כהן, שלא כמנחה רגילה, אינה נאכלת אלא קריבה כולה.
הוֹאִיל וְעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ הֵם, הֵיאַךְ הֵם נֶאֱכָלִין?
ואם כן, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים, שהן מנחות הציבור, גם שלנו הם, אם ניתן מחצית השקל, היאך הם נאכלין על ידינו? הלא מנחת כהן הם! ולגופם של דברים מבררים: ולבן
וּלְבֶן בּוּכְרִי נָמֵי, כֵּיוָן דִּלְכַתְּחִילָּה לָא מִיחַיְּיבִי לְאֵיתוֹיֵי, כִּי מַיְיתֵי נָמֵי — חוֹטֵא הוּא, דְּקָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה! דְּמַיְיתֵי לְהוּ וּמָסַר לַצִּבּוּר.
בוכרי נמי [גם כן] קשה, כיון שלכתחילה לא מיחייבי לאיתויי [אין הכהנים מחוייבים להביא] מחצית השקל, כי מייתי נמי [כאשר הכהן מביא גם כן] — חוטא הוא, דקא מעייל [שהרי הוא מכניס] חולין לעזרה! ומשיבים: מדובר דמייתי להו [שמביא אותם] ומסר [ומוסר] אותם מנדבת ליבו לצבור.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״, כׇּל דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁקָלִים — אִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בִּשְׁקָלִים — לֵיתַנְהוּ בַּעֲרָכִין, קָא מַשְׁמַע לַן.
וחוזרים לעיקר הדברים: ומפני שלדעת בן בוכרי, הכהנים פטורים מן השקלים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (ויקרא כז, כה), יש ללמוד משם כי כל דאיתיה [שישנו] מצות שקלים — איתיה [ישנו] מצות ערכין, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בשקלים — ליתנהו [אינם] בערכין, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאפילו לשיטת בן בוכרי שייכים הכהנים בערכין.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַאי ״וְכׇל עֶרְכְּךָ״, לְכׇל עֲרָכִין שֶׁאַתָּה מַעֲרִיךְ לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִסֶּלַע הוּא דַּאֲתָא!
אמר ליה [לו] אביי לרבא: וכיצד ניתן היה לפטור את הכהנים על פי כתוב זה? והלא האי [כתוב זה] "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", ללמד לכל ערכין שאתה מעריך שלא יהו פחותין מסלע הוא דאתא [שבא]. כלומר, שאם המעריך עני ונותן לפי השגת ידו אינו יוצא ידי חובתו בפחות משקל (סלע)!
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ״, כׇּל דְּאִיתֵיהּ בְּפִדְיוֹן הַבֵּן — אִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּפִדְיוֹן הַבֵּן — לֵיתַנְהוּ בַּעֲרָכִין, קָא מַשְׁמַע לַן.
אלא אמר אביי: מטעם זה איצטריך [הוצרך] התנא להשמיענו שכהנים מעריכים, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ביחס לפדיון הבן: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" (במדבר יח, טז), היה מקום לומר כי כל דאיתיה [שישנו] בחיוב פדיון הבן — איתיה [ישנו] בערכין, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בפדיון הבן — ליתנהו [אינם] בערכין, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, שגם הם בכלל ערכין.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֵיל אָשָׁם, דִּכְתִיב: ״וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה׳ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ״, הָכִי נָמֵי דְּכׇל דְּאִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין אִיתֵיהּ בְּאֵיל הָאָשָׁם, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס דְּלֵיתַנְהוּ בַּעֲרָכִין לֵיתַנְהוּ בְּאֵיל הָאָשָׁם?
אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לשיטתך, שהיה מקום ללמוד כן מן המלה "בערכך" האמורה בפדיון הבן, גבי [אצל] איל אשם, שצריך להביא מי שגזל את חבירו ונשבע על כך לשקר, דכתיב [שנאמר] בו: "ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך" (ויקרא ה, כה) — הכי נמי [כך גם כן נאמר] דכל דאיתיה [שכל שישנו] בערכין איתיה [ישנו] באיל האשם, ולכן טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו [שאינם] בערכין, כמבואר במשנתנו שאינם נערכים — ליתנהו [אינם] חייבים באיל האשם? והרי אין חולק על כך שגם הם חייבים באיל אשם!
אֶלָּא אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן״, וְלֹא כֹּהֵן לִפְנֵי כֹּהֵן, קָא מַשְׁמַע לַן.
אלא אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: איצטריך [הוצרך] להשמיענו שגם כהנים מעריכים, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בענין ערכין: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן" (ויקרא כז, ח), יש לדייק משם שמעמידים את העני לפני כהן — ולא מעמידים כהן לפני כהן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם כהנים חייבים בערכין.
״נֶעֱרָכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
ג ושבים למה שדייקנו בתחילת פרק זה, ש"הכל נערכין" שנאמר במשנתנו בא לאתויי [להביא] מנוול ומוכה שחין, שמעריכים אותם לפי הערך הקצוב בתורה לפי גילם ומינם, למרות שאינם שווים מאומה בשוק. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]?
דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — לְהָבִיא עֵרֶךְ סָתוּם. דָּבָר אַחֵר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — עֵרֶךְ כּוּלּוֹ הוּא נוֹתֵן, וְלֹא עֵרֶךְ אֵבָרִים.
ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז, ב) — להביא ערך סתום, כלומר, שלא פירש ערכו של מי, אלא אמר סתם: "הרי עלי ערך". דבר אחר: "בערכך" — ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים, ואם אמר "ערך ידי עלי" — אינו נותן כלום.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשׁוֹת״, נְפָשׁוֹת — וְלֹא הַמֵּת.
יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו, כגון שאמר: "ערך כבדי עלי"? תלמוד לומר: "נפשת", ואם העריך איבר שהנפש תלויה בו — חייב בכל הערך. ועוד דורשים: "נפשת" — ולא המת, ואם העריך את המת — פטור.
אוֹצִיא אֶת הַמֵּת, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַגּוֹסֵס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהֶעֱמִיד... וְהֶעֱרִיךְ״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַעֲמָדָה, יֶשְׁנוֹ בְּהַעֲרָכָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּהַעֲמָדָה, אֵינוֹ בְּהַעֲרָכָה.
ועדיין יש לשאול: שמא אוציא רק את המת, ולא אוציא גם את הגוסס העומד למות, שהרי הוא עדיין בכלל "נפשות"? תלמוד לומר: "והעמיד... והעריך" ("והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", שם פסוק ח) ומשם יש ללמוד כי כל שישנו בהעמדה, שניתן להעמידו — ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה, כגון גוסס שאינו מסוגל לעמוד — אינו בהערכה, ולפיכך גם המעריך את הגוסס פטור.
דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״, אֵין לִי אֶלָּא אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶחָד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ מֵאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״. דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״,
דבר אחר: "נפשת" מדוע נאמר בלשון רבים? שאם היה נאמר "נפש" אין לי ללמוד אלא על אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין שמביא ערך של כל אחד ואחד? תלמוד לומר: "נפשת", בלשון רבים. דבר אחר: מדוע נאמר "נפשת" בלשון רבים?
אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״.
אין לי ללמוד אלא על איש שהעריך כל נפש, בין שהנערך איש בין שהוא אשה, שהרי נאמר מתחילה "איש כי יפליא נדר" (ויקרא כז, ב), אבל אשה שהעריכה איש, או אשה שהעריכה אשה, מנין שמתחייבת? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "בערכך נפשת" (שם ב), ומקרא זה מרבה גם אשה בכלל המעריכים.
דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ — לְרַבּוֹת מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין.
דבר אחר: נאמר "נפשת" — לרבות מנוול ומוכה שחין, שמי שהעריכם חייב לשלם את הערך הקצוב לגילם.
שֶׁיָּכוֹל ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדָמִים — יֶשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּדָמִים — אֵינוֹ בַּעֲרָכִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״.
שכן יכול היית ללמוד מן הביטוי "נדר בערכך" (שם) האמור מתחילה, המקיש ערכין לנדרי דמים: כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו (כמה הוא שווה כעבד) חייב לשלם להקדש — ישנו בערכין, וכל שאינו בנדר דמים, כמנוול ומוכה שחין, שאין להם דמים — אינו בערכין, על כן תלמוד לומר: "בערכך נפשת", לומר שכל שהוא נפש, שיש בו חיות — הריהו בכלל ערכין.
״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״ — לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים, שֶׁיָּכוֹל: נֶדֶר ״בְּעֶרְכְּךָ״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין יֶשְׁנוֹ בְּדָמִים, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין אֵינוֹ בְּדָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״.
נאמר: "והיה ערכך" (שם ג), ומביטוי זה, שהוא מיותר, למדים הויה נוספת — לרבות טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני זכר ונקבה) לדמים, שמי שנדר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. שיכול היית ללמוד מן הביטוי "נדר בערכך" (שם ב) המקיש נדרים לערכין, שכל שישנו בדין ערכין — ישנו בדין נדר דמים, וכל שאינו בערכין — אינו בדמים, על כן תלמוד לומר: "והיה ערכך", לרבות את הטומטום והאנדרוגינוס לדמים. ומנין שטומטום ואנדרוגינוס אינם בכלל הנערכים?
״הַזָּכָר״ — זָכָר, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. יָכוֹל לֹא יְהוּ בְּעֵרֶךְ אִישׁ, אֲבָל יִהְיוּ בְּעֵרֶךְ אִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר... וְאִם נְקֵבָה הִיא״ — זָכָר וַדַּאי, נְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
שנאמר "הזכר", וה' הידיעה מדגישה: דוקא זכר, ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהו טומטום ואנדרוגינוס נערכים בערך איש, אבל יהיו בערך אשה? תלמוד לומר: "והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא" (שם ג—ד), לומר: זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
אָמַר מָר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — לְרַבּוֹת עֵרֶךְ סָתוּם. מַאי עֵרֶךְ סָתוּם?
א עד כאן לשון הברייתא, ומעתה מבררים אותה לפרטיה. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא: "איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקרא כז, ב) — לרבות ערך סתום. ומבארים: מאי [מהו] ערך סתום?
דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״עֵרֶךְ סָתוּם עָלַי״ נוֹתֵן כַּפָּחוֹת שֶׁבָּעֲרָכִין, וְכַמָּה פָּחוֹת שֶׁבָּעֲרָכִין? שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים.
דתניא [ששנויה ברייתא]: האומר "ערך סתום עלי", שלא פירש ערכו של מי — נותן כפחות שבערכין, וכמה פחות שבערכין? שלשת שקלים, שהוא ערכה של נקבה בת פחות מחמש שנים (שם ו).
וְאֵימָא חֲמִשִּׁים! תָּפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה — לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט — תָּפַשְׂתָּה.
ושואלים: ואימא [ואמור]: חמשים שקלים, כערך הגדול ביותר, של זכר מבן עשרים ועד בן ששים (שם ג)! ומשיבים, יש ללכת בענין זה אחרי הכלל: תפשתה מרובה — לא תפשתה, אבל תפשתה מועט — תפשתה, שהמרובה — ספק הוא, שמא הולכים אחר המועט, אבל המועט הוא ודאי, שהרי הוא בכלל המרובה.
וְאֵימָא שֶׁקֶל, דִּכְתִיב: ״וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״! הָהוּא בְּהֶשֵּׂג יָד הוּא דִּכְתִיב.
ושואלים, ואימא [ואמור] שפחות שבערכין הוא שקל, דכתיב [שהרי נאמר]: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (שם כה)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] בהשג יד הוא דכתיב [שנאמר], שעני שהעריך אדם, ואין ידו משגת לשלם את ערכו — אינו נותן פחות משקל.
וְאֶלָּא קָרָא לְמָה לִי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. מַאי טַעְמָא? כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי.
ושואלים: ואלא הואיל וחיוב שלושה שקלים בערך סתום נלמד מן הסברה ("תפשת מועט"), קרא [המקרא] "בערכך" למה לי? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר, שלהבדיל משאר הערכים, שבהם עני שהשיגה ידו לתת שקל נותנו לכהן ויוצא ידי חובתו, הרי שמעריך ערך סתום אינו נידון בהשג יד, וגם עני אינו יוצא ידי חובתו בפחות משלושה שקלים; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שכמפרש דמי [הוא נחשב], כאילו אמר: "הרי עלי שלושה שקלים", שהרי הגדיר בעצמו את חובו, ולא נאמר דין השג יד אלא בנדר ערכין, שמקבל על עצמו ערך שקצבה התורה.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן.
איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המקרא "בערכך" בא להשמיע שאף ערך סתום נידון בהשג יד, ועני שהעריך ערך סתום, ואין ידו משגת לתת שלושה שקלים — נותן שקל, ויוצא ידי חובתו. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר]! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] שהמעריך סתם כמפרש דמי [נחשב], כאילו אמר במפורש "הרי עלי שלושה שקלים", ולא יתן פחות, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שהוא כשאר המעריכים.
דָּבָר אַחֵר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — עֵרֶךְ כּוּלּוֹ הוּא נוֹתֵן, וְאֵינוֹ נוֹתֵן עֵרֶךְ דְּמֵי אֵבָרִים. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְעֵרֶךְ סְתָם? קְרִי בֵּיהּ ״עֵרֶךְ״ ״בְּעֶרְכְּךָ״.
ב ועוד נאמר בברייתא, דבר אחר: מה שנאמר "בערכך" (ויקרא כז, ב), ומשמעו: ערך כולך, בא לומר: ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים, שאם אמר "ערך ידי עלי" — אינו נותן כלום. ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו, למדת] מ"ערכך" לדין ערך סתם, ואיך אפשר ללמוד ממנו דין נוסף? ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה "ערך" "בערכך", שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב "ערך" ונכתב "בערכך".
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״, ״נְפָשֹׁת״ — וְלֹא אֶת הַמֵּת.
וממשיכה הברייתא: יכול שאני מוציא מכלל ערכין אפילו מעריך דבר (איבר) שהנשמה תלויה בו, כמו ראש? תלמוד לומר: "בערכך נפשת", ואם העריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ועוד נאמר בברייתא: "נפשת" — ולא את המת, שהמעריך את המת פטור.
וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ! קְרִי בֵּיהּ ״נֶפֶשׁ״, ״נְפָשֹׁת״.
ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו], למדת כבר מכתוב זה שהמעריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה: "נפש" "נפשת", שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב "נפש" ונכתב "נפשות".
אוֹצִיא אֶת הַמֵּת, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַגּוֹסֵס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָעֲמִיד וְהֶעֱרִיךְ״.
ועוד נאמר בברייתא: אם כן, אוציא את המת, שאין בו נפש, ולא אוציא את הגוסס, שהרי הוא חי עדיין! תלמוד לומר: "והעמיד... והעריך" ("והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן", ויקרא כז, ח). ומשם יש ללמוד כי כל שניתן להעמידו כדי להעריכו — הריהו בדין ערכין, אבל גוסס שאינו יכול לעמוד — אינו נערך.
אִי הָכִי, מֵת נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״וְּהֶעֱמִיד וְהֶעֱרִיךְ״? הָכִי נָמֵי! וְאֶלָּא, ״נֶפֶשׁ״ ״נְפָשֹׁת״ לְמָה לִי? כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמַּן.
ושואלים: אי הכי [אם כך], מת נמי תיפוק לי[גם כן יצא, יילמד] מ"והעמיד... והעריך", שהרי לא ניתן להעמידו, ולא הוצרך להילמד מ"נפש" "נפשות"! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] יש לומר למסקנה. ושואלים: ואלא, הלימוד מ"נפש" "נפשת" למה לי, למה הוא נצרך? ומשיבים: כדבעינן למימר קמן [כפי שאנו רוצים לומר לפנינו] בברייתא, שכך שנינו:
דָּבָר אַחֵר, ״נְפָשֹׁת״ — אֵין לִי אֶלָּא אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶחָד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ מֵאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״.
דבר אחר, "נפשת" — אם היה כתוב רק "נפש" אין לי ללמוד אלא על אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין שחייב לתת את ערכי כולם? תלמוד לומר: "נפשת".
דָּבָר אַחֵר, ״נְפָשֹׁת״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״.
ועוד שנינו בברייתא: דבר אחר, "נפשת" — אין לי אלא איש שהעריך, בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש, וכן אשה שהעריכה אשה, מנין שחייבת? תלמוד לומר: "נפשת", לרבות אשה בכלל המעריכים.
דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ — לְהָבִיא מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְהָנָךְ!
דבר אחר: "נפשת" — להביא מנוול ומוכה שחין, שהמעריכם חייב, למרות שאינו שווה מאומה, שהרי על כל פנים הריהם בכלל "נפש". ושואלים: והא אפיקתיה להנך [והרי כבר הוצאת אותו, את "נפשות", לאלו], ללמד על אחד שהעריך מאה, ועל כך שגם אשה מעריכה!
הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא, מַאי טַעְמָא? כִּי שָׁקוּל הוּא, וְיָבוֹאוּ כּוּלָּם כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לִמְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין הוּא דְּאִצְטְרִיךְ.
ומשיבים: הנך לא צריכי קרא [אלו אינם צריכים מקרא נוסף], מאי טעמא [ומה הטעם]? כי שקול הוא, כל אחד מלימודים אלו לחבירו, ואי אפשר להעדיפו, ולכן יבואו כולם ממה שנאמר "נפש", כי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא של "נפשות"] — למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך [שנצרך].
וְהָיָה עֶרְכְּךָ — לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים. דָּמִים לְמָה לִי קְרָא? לֹא יְהֵא אֶלָּא דְּמֵי דִיקְלָא, אִילּוּ אָמַר ״דְּמֵי דִיקְלָא״ מִי לָא יָהֵיב?
ג עוד שנינו בברייתא: נאמר "והיה ערכך" (שם ג), והמלה "והיה" באה לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, כלומר, שהנודר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. ושואלים: לנודר דמים של טומטום או אנדרוגינוס למה לי קרא [מקרא]? לא יהא אלא דמי דיקלא [דקל], אילו אמר "דמי דיקלא [דקל] עלי", מי לא יהיב [האם אינו נותן דמיו]?
אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁנִּידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.
אמר רבא: כתוב זה בא לומר שטומטום ואנדרוגינוס נידון בכבודו, שאם אמר: "דמי ראשו עלי", או דמיו של איבר חשוב אחר, שחייו של הטומטום תלויים בו — נותן דמי כולו.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין — נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין — אֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.
שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הרי "נדר בערכך" (שם) כתיב [נאמר], ובכך הוקשו נדרי דמים לדיני ערכין, ואם כן נאמר שכל שישנו בדין ערכין — נידון בכבודו, גם כשנודר נדר דמים, וכל שאינו בערכין, כגון טומטום ואנדרוגינוס — אינו נידון בכבודו כשנודר דמי איבר שהנשמה תלויה בו, לכן משמיע הכתוב שגם טומטום או אנדרוגינוס, שאינו בדין ערכין — נידון בכבודו בנדר דמים.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּדְלָא אִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, מִי נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ? וְהָתַנְיָא: ״רֹאשׁ עֶבֶד זֶה הֶקְדֵּשׁ״ הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ, ״רֹאשׁ עֶבֶד מָכוּר לְךָ״ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם, ״רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ״ הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ, ״רֹאשׁ חֲמוֹר מָכוּר לָךְ״ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם.
אמר ליה [לו] אביי לרבא: ודלא איתיה [ומי שאינו] בערכין, מי [האם] באמת נידון בכבודו? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מי שאמר "ראש עבד זה הקדש" — הוא והקדש שותפין בו בעבד כולו, וכן אם אמר לחבירו: "ראש עבד מכור לך" — משמנין, עושים שומה כמה שווה העבד, ומחלקים ביניהם את דמיו. "ראש חמור זה הקדש" — הוא והקדש שותפין בו, "ראש חמור מכור לך" — משמנין ביניהם.
״רֹאשׁ פָּרָה מָכוּר לְךָ״ — לֹא מָכַר אֶלָּא רֹאשָׁהּ שֶׁל פָּרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ: ״רֹאשׁ פָּרָה הֶקְדֵּשׁ״ אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ. וְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּהָא מִזְדַּבַּן רֵישָׁא דְתוֹרָא בְּבֵי טַבָּחָא.
אבל אם אמר לחבירו: "ראש פרה מכור לך" — לא מכר לו אלא ראשה של פרה. ולא עוד, אלא אפילו אמר: "ראש פרה הקדש" — אין להקדש אלא ראשה. ואמר רב פפא בטעם הדבר: דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא [שהרי נמכר ראש של שור בבית המטבחיים] בפני עצמו.
וְהָא חֲמוֹר וּפָרָה לֵיתַנְהוּ בַּעֲרָכִין, וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ! וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ עֶבֶד, דְּאִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ!
והא [והרי] חמור ופרה ליתנהו [אינם] בדין ערכין, ואין נידון בכבודו, שאם הקדיש את ראשם — אין כל גופם קדוש! אמר לו רבא לאביי: וליטעמיך [ולשיטתך], שאתה מוכיח מכאן שכל מי שאינו בערכין אינו נידון בכבודו, תיקשי [יקשה] לך עבד, דאיתיה [שהרי ישנו] בערכין, כפי ששנינו במשנתנו, וגם לגביו שנינו בברייתא שאין הוא נידון בכבודו!
אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, הָא בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.
אלא לא קשיא [קשה]: הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש עבד (או ראש חמור) אינו משלם דמי כולו — עוסקת בקדשי מזבח, וכגון שהקדיש את ראשו כדי לקנות בדמיו קרבן, ואילו הא [ברייתא זו], שהמקדיש דמי ראש טומטום משלם כל שוויו — עוסקת בקדשי בדק הבית, שהקדיש דמי ראשו לצרכי המקדש, והוא נידון בכבודו, כדין ערכין, שדמיהם ניתנים לקדשי בדק הבית.
בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ, בְּקׇדְשֵׁי מִזְבַּח? אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר ״רֹאשׁ פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ. אַמַּאי? תִּפְשׁוֹט קְדוּשָּׁה בְּכוּלַּהּ! מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר
ושאל אביי את רבא: במאי אוקימתה [במה העמדת אותה], את הברייתא במקדיש ראש עבד, בקדשי מזבח? אימא סיפא [אמור את סופה] שנאמר בה: ולא עוד, אלא אפילו אמר "ראש פרה זו הקדש" — אין להקדש אלא ראשה, ולשיטתך, שמדובר בקדשי מזבח, אמאי [מדוע] לא הוקדש אלא ראשה? תפשוט קדושה בכולה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא]: האומר
48 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון