הדף הקודם

ערכין ו׳

י״ג בכסלו תשפ״ז · 23.11.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. תָּנָא חֲדָא: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת מְקַבְּלִים הֵימֶנּוּ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְקַבְּלִין!

    א בענין נדרי גוים לבדק הבית נמצאת לכאורה סתירה, שכן תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: גוי שהתנדב נדבה על מנת שתינתן לבדק הבית — מקבלים הימנו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מקבלין הימנו!

  2. אָמַר רַבִּי אִילָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, הָא — בַּתְּחִילָּה, הָא — בַּסּוֹף.

    אמר ר' אילא אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה, שאין מקבלים מהם] — בתחילה, כלומר, בתחילת בנין הבית, כדי שלא לסמוך עליהם. הא [זה, שמקבלים מהם] — בסוף, כלומר, לאחר שכבר נבנה.

  3. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּתְחִילָּה, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם. בַּסּוֹף, דָּבָר הַמְסוּיָּים אֵין מְקַבְּלִין, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָּים מְקַבְּלִין. הֵיכִי דָּמֵי דָּבָר הַמְסוּיָּים? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן אַמָּה כָּלְיָא עוֹרֵב.

    שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: בתחילה, אפילו נדבו מים ומלח לצורך בדק הבית — אין מקבלין מהם. בסוף, אם נדב דבר המסויים, מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי — אין מקבלין ממנו, נדב דבר שאינו מסויים — מקבלין ממנו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב, מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים.

  4. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וְאִיגֶּרֶת אֶל אָסָף שׁוֹמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: שָׁאנֵי מַלְכוּתָא דְּלָא הָדְרָא בַּיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אִי אָמַר מַלְכוּתָא ״עָקַרְנָא טוּרֵי״, עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ.

    מתיב [מקשה] רב יוסף על מה שנאמר שאין מקבלים מהם דבר בתחילה, ממה שביקש נחמיה ממלך פרס: "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית" (נחמיה ב, ח)! אמר ליה [לו] אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה [שונה המלכות, שאינה חוזרת בה], כפי שאמר שמואל: אי אמר מלכותא "עקרנא טורי", עקר טורי ולא הדר ביה [אם אומרת המלכות אעקור הרים, עוקרת הרים ולא חוזרת בה].

  5. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גּוֹי שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִכִּרְיוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִי בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרִישָׁהּ — תִּינָּתֵן לַכֹּהֵן, וְאִם לָאו — טְעוּנָה גְּנִיזָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

    ב אמר רב יהודה אמר רב: גוי שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), בודקין אותו למה בדיוק התכוון, אי בדעת ישראל הפרישה, שינהגו בה כתרומה של ישראל — תינתן לכהן, ואם לאו — טעונה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים ולא לתיתה לכהן, ומספק לא ניתן לעשות עמה דבר.

  6. מֵיתִיבִי: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב קוֹרָה, וְשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם אָמַר: ״בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּיהָ״ — יָגוֹד וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמּוֹתָר, וְאִם לָאו — טְעוּנָה גְּנִיזָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

    מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו ברייתא: גוי שהתנדב קורה, והביאה לבית הכנסת, ושם ה' כתוב עליה — בודקין אותו למה היתה כוונתו, אם אמר: בדעת ישראל הפרשתיה, כשם שישראל תורם — יגוד, יחתוך את השם הקדוש ויגנזנו, וישתמש במותר לבית הכנסת; ואם לאו, שלא עשה בדעת ישראל — טעונה הקורה כולה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים, להקדיש את הקורה למקדש, ולא ניתן להשתמש בה.

  7. טַעְמָא דְּשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ, דְּבָעֲיָא גְּנִיזָה; הָא אֵין שֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ — לָא בָּעֲיָא גְּנִיזָה!

    ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני ששם כתוב עליה הוא דבעיא [שצריכה] גניזה, הא [אבל] אם אין שם כתוב עליה — לא בעיא [צריכה] גניזה, ומדוע אמר רב יהודה שתרומה שהפריש הגוי טעונה גניזה?

  8. הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין שֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ נָמֵי בָּעֲיָא גְּנִיזָה, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ, יָגוֹד וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמּוֹתָר, דְּשֵׁם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לָאו קָדוֹשׁ.

    ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שאין שם כתוב עליה נמי בעיא [גם כן צריכה] הקורה גניזה, מחשש שליבו לשמים, והא קא משמע לן [ודין זה הוא משמיע לנו], שבמקרה שכוונתו להקדישה לבית הכנסת, אף על גב [אף על פי] ששם כתוב עליה לא נאסרה כולה, אלא יגוד (יחתכנו) וישתמש במותר. וטעם הדבר, מפני ששם הכתוב על דבר מקדש רק את מקומו, אבל שלא במקומו של השם, לאו [אינו] קדוש.

  9. דִּתְנַן: הָיָה כָּתוּב עַל יְדוֹת הַכֵּלִים וְעַל כַּרְעֵי הַמִּטָּה — הֲרֵי זֶה יָגוֹד וְיִגְנוֹז.

    והוא כפי דתנן [ששנינו]: היה כתוב שם השם על ידות הכלים ועל כרעי המטה — הרי זה יגוד את השם ויגנוז, וישתמש בשאר.

  10. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבָהוּ: הָאוֹמֵר ״סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה״ — מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. סְבוּר מִינַּהּ: לְעַצְמוֹ — אִין, לְאַחֵר — לָא. אִיתְּמַר: אָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר.

    ג אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר על מטבע "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, כלומר, להשתמש בה, ולאחר זמן יביא אחרת. ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מתחילה: לצורך עצמו — אין [כן], מותר לשנותה, מפני שכך חשב מתחילה, אבל להלוותה לאיש אחר — לא. ואולם איתמר [נאמר] שכך אמר רב אמי אמר ר' יוחנן: בין לעצמו בין לאחר — מותר לשנותה.

  11. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״עָלַי״, אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי זוֹ״ — בְּעֵינַאּ בָּעֵי לְמִיתְּבַהּ.

    אמר ר' זעירא: לא שנו שמותר לשנותה, אלא כשאמר: "הרי עלי סלע לצדקה", אבל אם אמר: "הרי סלע זו לצדקה" — בעינא בעי למיתבה [את המטבע בעינה צריך לתת], ואינו יכול לשנותה באחרת.

  12. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא — אָמַר ״זוֹ״ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב בְּאַחְרָיוּתַהּ, אֲבָל אָמַר ״עָלַי״ — לָא! אֶלָּא, לָא שְׁנָא.

    מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר]: דווקא אם אמר "סלע זו לצדקה", יש להתיר לו שיהיה משתמש בה, כי היכי דליחייב באחריותה [כדי שיתחייב מאותה שעה באחריותה], שאם תאבד ייתן אחרת, אבל אם אמר: "הרי עלי סלע לצדקה", שהוא ממילא חייב באחריותה — לא ישתמש בה! אלא מכיוון שיש סברה לכל צד, לא שנא [לא שונה הדין], ובכל אופן מותר להשתמש בה.

  13. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: נֶדֶר צְדָקָה, וְאֵין הֶקְדֵּשׁ צְדָקָה. מַאי קָאָמַר? לָא נֶדֶר וְלָא הֶקְדֵּשׁ צְדָקָה!

    ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: נדר צדקה ואין הקדש צדקה. ויש לתמוה: מאי קאמר [מה הוא אומר]? והרי לא נדר ולא הקדש הינם צדקה לעניים!

  14. אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: צְדָקָה הֲרֵי הִיא בְּבַל תְּאַחֵר, וְאֵינָהּ כְּהֶקְדֵּשׁ, דְּאִילּוּ הֶקְדֵּשׁ אֲסִיר לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ, וְאִילּוּ צְדָקָה שְׁרֵי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ.

    אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: צדקה הרי היא באיסור "בל תאחר" ("לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב) כנדר שאדם נודר להקדש, ואולם אינה כהקדש, שאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה [להשתמש בו], ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה [מותר להשתמש בה], והברייתא אינה מחלקת בין האומר "הרי עלי" או "הרי זו", וכשיטת רבא.

  15. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר: אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ — אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה״ מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר, בֵּין אָמַר ״עָלַי״ בֵּין אָמַר ״הֲרֵי זוֹ״.

    אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא [אמרתי שמועה זו] של רב נחמן, בענין האומר "סלע זו לצדקה", והדיון שעליה, קמיה [לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה], שרב נחמן אמר רק שמותר לשנותה, וחכמים דנו בדבר, והגיעו למסקנה שמדובר בכל האופנים, ואילו אנן הכי מתנינן לה [אנו כך אנו שונים אותה], כולה בשם רב נחמן, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר "סלע זו לצדקה" — מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר: "עלי" בין אמר: "הרי זו".

  16. תָּנוּ רַבָּנַן: ״סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה״ — עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיַד גַּבַּאי, מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ; מִשֶּׁבָּאתָה לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ.

    ד ועוד בענינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר "סלע זו לצדקה", עד שלא באתה (באה) ליד גבאי הצדקה — מותר לשנותה, להשתמש בה כדי לתת אחרת תמורתה, משבאתה ליד גבאי — אסור לשנותה.

עמוד ב׳
  1. אִינִי? וְהָא רַבִּי יַנַּאי יָזֵיף וּפָרַע! שָׁאנֵי רַבִּי יַנַּאי, דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דִּמְשַׁהֵי מְעַשֵּׂה וּמַיְיתֵי לְהוּ.

    ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] ר' ינאי, שהיה גבאי צדקה, יזיף ופרע [היה לווה ממעות צדקה שבאו לידו ופורע]! ומשיבים: שאני [שונה דינו של] ר' ינאי, דניחא להו [שנוח להם] לעניים בכך, מפני דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו [שככל שהיה משהה את קופת הצדקה בלא מעות, כך היה כופה את הציבור ומביא להם] מעות נוספות.

  2. תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת — אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימָר: לָא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלָא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַמֵּי: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.

    ועוד בעניינים אלו תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה, להשתמש בה לצורך דבר אחר. סבר [סבור היה] ר' חייא בר אבא למימר [לומר]: לא שנא [לא שונה הדין] לדבר הרשות ולא שנא [ולא שונה הדין] לדבר מצוה, אסור לשנותה. אמר ליה [לו] רב אמי, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה, אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה — מותר לשנותה.

  3. מִדְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ — אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ, מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ — מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ.

    ודין זה נלמד ממה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם בעליה, שאנשים זוכרים שהוא תרם אותה — אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה — מותר לשנותה.

  4. לְמַאי? אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת, מַאי אִירְיָא גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי!

    ויש לברר: למאי [למה נאסר לשנותה] קודם שנשתקע שם הבעלים? אילימא [אם תאמר] לדבר הרשות, מאי איריא [מדוע מדובר דווקא] על גוי? אפילו אם ישראל התנדב מנורה, נמי [גם כן] אסור לשנותה לדבר רשות!

  5. אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, וְטַעְמָא דְּגוֹי הוּא דְּפָעֵי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּעֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    אלא מדובר בשינוי לדבר מצוה, שהוא אסור קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל. וטעמא [וטעם הדבר], מפני שגוי הוא דפעי [שצועק] היכן המנורה שנדבתי, ומוחה על כך. אבל ישראל דלא פעי [שאינו צועק] כשמשנים את נדבתו לצורך מצוה אחרת, שפיר דמי [יפה, נכון הדבר].

  6. שַׁעַזְרַק טַיָּיעָא אִינַּדַּב שְׁרָגָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה, שַׁנְּיֵיהּ רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רָבָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֵיהּ רָבָא וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֻיהּ חַזָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאִיקְּפֵד רַחֲבָא וְאִיקְּפֵד רַבָּה.

    מסופר, שעזרק טייעא [סוחר ערבי] אינדב שרגא לבי כנישתא [התנדב נר לבית הכנסת] של רב יהודה, שנייה [שינה אותו] רחבא לדבר אחר, קודם שנשתקע שמו של שעזרק ממנה, ואיקפד [והקפיד] רבא על שלא המתינו. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: שנייה [שינה אותו] רבא, ואיקפד [והקפיד] רחבא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שנייה חזני דפומבדיתא [שינו אותה גבאי פומבדיתא], ואיקפד [והקפיד] רחבא ואיקפד [והקפיד גם] רבה.

  7. מַאן דְּשַׁנְּיֵיהּ סָבַר דְּלָא שְׁכִיחַ, וּמַאן דְּאִיקְּפֵד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְּרֵי וְאָתֵי.

    ומסבירים: מאן דשנייה סבר [מי ששינה היה סבור] שמותר הדבר, מפני דלא שכיח [שעזרק אינו מצוי בעיר], ואין לחשוש לכך שימחה. ומאן דאיקפד סבר [ומי שהקפיד היה סבור]: זמנין דמקרי ואתי [פעמים קורה שהוא בא לשם] ויש לחשוש לכך.

  8. מַתְנִי׳ הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג — לֹא נִידָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ, וְאִם הִזִּיק — חַיָּיב.

    א משנה הגוסס (העומד למות) וכן היוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין — לא נידר ולא נערך, שמי שנדר את דמיו או את ערכו — פטור. ר' חנינא בן עקביא אומר: אמנם אינו נידר, מפני שאין לו דמים, שלא ניתן למוכרו כעבד. אבל נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה, לפי גילו. ר' יוסי אומר: אדם במצב כזה נודר דמיו של פלוני, ומעריך, ומקדיש מנכסיו, ואם הזיק — חייב בתשלומים.

  9. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא גּוֹסֵס לֹא נִידָּר — דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, וְלֹא נֶעֱרָךְ — דְּלָאו בַּר הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא, אֶלָּא יוֹצֵא לֵיהָרֵג, בִּשְׁלָמָא לֹא נִידָּר — דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, אֶלָּא לֹא נֶעֱרָךְ אַמַּאי לָא?

    ב גמרא שנינו במשנה כי הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ושואלים: בשלמא [נניח] גוסס לא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין שווי לגוסס, ולא נערך — מפני דלאו בר [שלא בן] העמדה והערכה הוא, ונאמר בתורה: "והעמידו לפני הכהן והעריך" (ויקרא כז, ח), ומי שלא ניתן להעמידו — אין לו דין ערכין. אלא יוצא ליהרג, בשלמא [נניח] שלא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין לו קונים, אלא לא נערך, אמאי לא [מדוע לא]?

  10. דְּתַנְיָא: מִנַּיִן הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וְאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״. יָכוֹל אֲפִילּוּ קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הָאָדָם״, וְלֹא כׇּל הָאָדָם.

    ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שהיוצא ליהרג ואמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום, ולא יגבו מנכסיו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות ("אשר יחרם") אינו בכלל פדיון וערכין. יכול נאמר כן אפילו העריך את הנידון קודם שנגמר דינו למיתה? תלמוד לומר: "כל אשר יחרם מן האדם", ולא כל האדם.

  11. וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא, דְּאָמַר נֶעֱרָךְ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, הַאי ״כׇּל חֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

    ושואלים: ולדעת ר' חנינא בן עקביא שאמר במשנתנו כי היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, האי [מקרא זה] "כל חרם" מאי עביד ליה [מה הוא עושה עמו]?

  12. לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לַמּוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״, יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״.

    ומשיבים: הוא דורש אותו לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר בדין בעליו של שור מועד שהמית אדם: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (שמות כא, כט—ל), יכול אף חייב מיתה בידי אדם דינו כן, שיתן ממון ויתכפר לו? תלמוד לומר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה".

  13. אֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת, שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִיתוֹת קַלּוֹת, שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵרֶם״.

    אין לי אלא במיתות על עבירות חמורות, אותן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאם עשאן בשוגג אין לו כפרה בקרבן או בגלות, כגון מגדף ומקלל אביו, ויש לומר שמטעם זה גם אינם מתכפרים בממון אם עשו במזיד, אבל במיתות קלות, אותן שניתנה שגגתן לכפרה, כגון מחלל שבת בשוגג שמביא חטאת, או רוצח בשוגג שגולה, מנין שלא יתכפר בהם המזיד בממון? תלמוד לומר: "כל חרם", והמילה "כל" מרבה אף אותם.

  14. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ כּוּ׳. וְתַנָּא קַמָּא מִי קָאָמַר דְּלָא?

    ג בענין היוצא ליהרג נאמר במשנתנו, ר' יוסי אומר: נודר ומעריך (את האחרים) ומקדיש, ואם הזיק באותה שעה — חייב בתשלומים. ושואלים: ותנא קמא מי קאמר דלא [והתנא הראשון האם הוא אומר שאינו נודר ומעריך]? והרי רק אמר שאינו נידר ונערך!

  15. אֶלָּא, בְּנוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמִקַּדִּישׁ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְלִיגִי — בְּאִם הִזִּיק. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִם הִזִּיק — אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אִם הִזִּיק — חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין.

    אלא, בכך שהוא נודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם התנא הראשון סבור כן. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה באם הזיק באותה שעה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם הזיק — אינו חייב בתשלומין, ור' יוסי סבר [סבור]: אם הזיק — חייב בתשלומין.

  16. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּמִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין.

    ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? והלא התורה חייבה כל מי שהזיק לשלם! אמר רב יוסף: באפשרות לגבות את התשלומים מיורשיו, ובשאלה האם במלוה על פה (חוב שאינו כתוב בשטר) גובה בעל החוב מן נכסי החייב שביד היורשין קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ור' יוסי סבר [סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין.

  17. רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְהָכָא בְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא.

    רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן], במלוה הכתובה בתורה (כגון חובת המזיק לשלם) האם היא נחשבת כמילוה שבשטר קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה כתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן לא יגבו מהנכסים שהוריש המזיק, ור' יוסי סבר [סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש המזיק.

  18. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג, הוּא שֶׁחָבַל בַּאֲחֵרִים — חַיָּיב, אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ — פְּטוּרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הוּא אִם חָבַל בַּאֲחֵרִים — פָּטוּר, שֶׁלֹּא נִיתַּן לַחֲזָרַת עֲמִידַת בֵּית דִּין.

    ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים את מחלוקת רב יוסף ורבא על ברייתא זו]: היוצא ליהרג, שנגמר דינו למיתה, הוא שחבל באחרים — חייב, אחרים שחבלו בו — פטורין, כאילו חבלו באדם מת. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים — פטור, מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, כלומר, לא ניתן לחזור ולהעמידו לדין לאחר שנגמר דינו למיתה, מפני שצריך להמיתו מיד.

34 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון