מַאי? לְאֵתוֹיֵי נָשִׁים, וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּמִקְרָא מְגִילָּה, שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.
מאי [את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] נשים, וכדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס של פורים, שניצלו מגזירת המן.
״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּזִימּוּן״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי נָשִׁים וַעֲבָדִים, דְּתַנְיָא: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן.
ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל חייבין בזימון" (לזמן עצמם לברך יחד ברכת המזון), לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] נשים ועבדים, וכפי דתניא [ששנויה ברייתא]: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן.
״הַכֹּל מִצְטָרְפִין לְזִימּוּן״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: יוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — מְזַמְּנִין עָלָיו.
ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל מצטרפין לזימון", לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן היודע למי מברכין, שאמר רב נחמן: קטן שיודע למי מברכין — מזמנין עליו, כלומר, הריהו נחשב כחלק ממנין המזמנים.
״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד שֶׁמְטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
א ושואלים: "הכל מטמאין בזיבה" ששנינו במשנה, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] תינוק בן יומו, שאם יצאה זיבה מגופו הריהו טמא. דתניא [ששנויה ברייתא]: די היה לכתוב "איש" — מה תלמוד לומר "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב)? הרי זה בא לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״, ״לַזָּכָר״ — כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, ״לַנְּקֵבָה״ — כֹּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אינו צריך לריבוי זה, הרי הוא אומר: "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם לג), "לזכר" — כל שהוא זכר, בין קטן בין גדול, "לנקבה" — כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם, שהם רגילים לכפול לשונם, ואין ללמוד מכך דין חדש.
״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בִּטְמֵא מֵת״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ — ״אִישׁ״ אִין, קָטָן לָא, קָא מַשְׁמַע לַן: ״וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״.
ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל מטמאין בטמא מת" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן; שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שמהכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא" (במדבר יט, כ), יש ללמוד כי "איש" — אין [כן] נטמא, אבל קטן, שלא הגיע לכלל איש — לא מקבל טומאה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב בטהרת הנטמאים במת: "והזה על האהל... ועל הנפשות אשר היו שם" (שם יח), ומכאן שכל נפש שנמצאת שם נטמאת, בין גדול בין קטן.
אֶלָּא, ״אִישׁ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קָטָן מִכָּרֵת.
ושואלים: אלא לפי זה, "איש" למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] קטן מעונש כרת האמור באותו פסוק: "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא" (שם כ), שאם נטמא ונכנס למקדש — אינו חייב כרת.
״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִישׁ צָרוּעַ״ כְּתִיב — אִישׁ אִין, קָטָן לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל מטמאין בנגעים" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] קטן, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "איש צרוע הוא טמא הוא" (ויקרא יג, מד) כתיב [נאמר], ונלמד מכך שאיש — אין [כן] נטמא, אבל קטן, שלא הגיע לכלל איש — לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם הוא מיטמא בנגעים.
וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָדָם ״כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, מִכׇּל מָקוֹם.
ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שקטן אינו מיטמא בנגעים! ומשיבים: לכך נאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו" (ויקרא יג, ב) מכל מקום, כל שהוא אדם, גם קטן שלא הגיע לכלל "איש".
וְאֶלָּא ״אִישׁ״ לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַצָּרוּעַ״ — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם.
ושואלים: ואלא לפי זה, "איש צרוע הוא" למה לי? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא] על פסוק זה: "איש צרוע הוא" — אין לי אלא איש, אשה מנין שניטמאת בנגעים? כשהוא אומר מיד לאחר מכן שוב: "והצרוע אשר בו הנגע" (שם מה), ואין בכך צורך — הרי כאן שנים, כלומר, לא רק איש, אלא גם אשה.
אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לָעִנְיָן שֶׁל מַטָּה — אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת.
אם כן, מה תלמוד לומר, כלומר, לשם מה נאמר מתחילה "איש" — לענין של מטה כלומר, להמשך הכתוב: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע", ללמד שאיש מצורע פורע את שערו, ופורם את בגדיו, ואין האשה פורעת ופורמת.
״הַכֹּל רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים״, ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.
ושואלים, מה ששנינו בברייתא: "הכל רואין את הנגעים", כדי לטמאם או לטהרם, וכן מה ששנינו במשנה: "הכל כשרין לראות את הנגעים" לטמאם ולטהרם, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] כהן שאינו בקי בהן במראה הנגעים ובשמותיהן.
וְהָאָמַר מַר: אֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן — אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! אָמַר רָבִינָא: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְסָבַר, הָא דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְלָא סָבַר.
ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: מי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים! אמר רבינא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא דמסברי ליה וסבר [זה שמסבירים לו והוא סובר ומבין], יכול לראות, ולטמא או לטהר לאחר שהסבירו לו, הא דמסברי ליה ולא סבר [זה שמסבירים לו ואינו סובר, מבין], והוא אינו רואה את הנגעים.
״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְרַבִּי יְהוּדָה לְאֵתוֹיֵי קָטָן, וּלְרַבָּנַן לְאֵתוֹיֵי אִשָּׁה. דִּתְנַן: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן; רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
ב ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל כשרין לקדש" (לתת אפר פרה אדומה במים החיים) לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לדעת ר' יהודה הרי זה בא לאתויי [להביא] קטן, ולרבנן [ולדעת חכמים], הסבורים שקטן אינו מקדש — לאתויי [להביא] אשה, שכשרה לקדש. דתנן [שכך שנינו במשנה]: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן; ר' יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס (שיש בו גם סימני זכר וגם סימני נקבה).
״הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַזּוֹת״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עָרֵל, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל כשירין להזות" ממי פרה אדומה על טמא מת, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאתויי [להביא] ערל, וכדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: ערל שהזה — הזאתו כשרה.
״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד.
ושואלים, מה ששנינו במשנה פעמיים: "הכל שוחטין" לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: חדא לאתויי [פעם אחת להביא] כותי, ששחיטתו כשירה, וחדא לאתויי [ופעם אחת להביא] ישראל משומד (עובר עבירה באופן קבוע).
״הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי?
ושואלים, מה ששנינו: "הכל מעלין לארץ ישראל", כלומר, כופים את בני ביתם לעלות, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?
לְאֵתוֹיֵי עֲבָדִים, וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה.
ומשיבים: לאתויי [להביא] עבדים, שעבד שרוצה לעלות — יכול לכפות את אדונו לעלות עמו, או למוכרו למי שעולה לשם, או לשחררו. ושואלים: ולמאן דתני [ולמי ששונה] דין זה של עבדים בהדיא [במפורש], לאתויי מאי [להביא את מה] בא "הכל מעלין לארץ ישראל"? ומשיבים: לאתויי [להביא] שכופה אדם את בני ביתו לעלות אפילו מנוה היפה (ממקום טוב) בחוצה לארץ לנוה הרעה בארץ ישראל.
״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ — לְאֵתוֹיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ.
ומוסיפים: ומה ששנינו באותה משנה "ואין הכל מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ", הרי זה לאתויי [להביא] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, שאין אדונו יכול להחזיר אותו לחוצה לארץ.
״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ — לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה, ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה.
ומה ששנינו שם: הכל מעלין לירושלים, הרי זה בא לאתויי [להביא] מנוה היפה לנוה הרעה כלומר, למרות שהמקום האחר טוב יותר למגורים מירושלים. ושואלים, ומה ששנינו שם: "ואין הכל מוציאין", לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא], שאינו יכול לכפות לצאת מירושלים, אפילו מנוה הרעה לנוה היפה בארץ ישראל.
הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! אִי הָנֵי לָא מִחַיְּיבִי, מַאן מִיחַיְּיבִי?
א ומעתה דנים במשניות ובברייתות, שנאמרה בהן לשון "הכל חייבים", ונוסף להן: "כהנים לויים וישראלים". שנינו בברייתא: הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר], אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי [והלא אם אלו לא חייבים, מי חייבים]?
כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ״, וְאָמַר מָר ״תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״ כְּעֵין תָּדוּרוּ, מָה דִּירָה — אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אַף סוּכָּה — אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וּבְנֵי עֲבוֹדָה נִינְהוּ — לָא לִיחַיְּיבוּ.
ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "בסכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), ואמר מר [החכם]: "תשבו שבעת ימים" — כעין תדורו, כלומר, כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, מה דירה — דרים יחד איש ואשתו, אף סוכה מצותה דווקא באותו אופן — איש ואשתו, והני [ואותם] כהנים, הואיל וברגל בני עבודה במקדש נינהו [הם], ואינם פנויים לדור עם נשיהם — יש לומר שלא ליחייבו [יתחייבו] בסוכה, על כן
קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דִּפְטִירִי בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בְּלֹא שְׁעַת עֲבוֹדָה חַיּוֹבֵי מִיחַיְּיבִי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹלְכֵי דְרָכִים, דְּאָמַר מָר: הוֹלְכֵי דְרָכִים בַּיּוֹם פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּיּוֹם, וְחַיָּיבִים בַּלַּיְלָה.
קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דפטירי [גם אם אמנם פטורים הם] בשעת עבודה עצמה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי [חייבים הם], מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בהולכי דרכים, דאמר מר [שאמר החכם] בברייתא: הולכי דרכים, שעושים את דרכם בשעות היום — פטורין מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, מפני שאז אינם הולכים.
הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא!
ב שנינו בברייתא: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים. וגם על כך שואלים: פשיטא [פשוט] הדבר שגם אלו בכלל!
כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז... גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דִּמְחַיַּיב בְּמִצְוַת צִיצִית, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ, לָא לִחַיְּיבוּ.
ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ובסמוך לכך נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יא—יב), יש לומר מכאן כי דווקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה [מי שלא הותרו כלאים אצלו] בלבישה — הוא דמחייב [שמחוייב] במצות ציצית, והני [ואותם] כהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [לגביהם], שהרי האבנט של בגדי הכהונה היה שעטנז, לא לחייבו [לא יתחייבו] בציצית, על כן
קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידָּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידָּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי.
קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [אם אמנם הותר להם השעטנז בזמן] עבודה, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותר] להם, ולכן חייבים בציצית כשאר ישראל.
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶךָ״, כׇּל דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְיָד אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְרֹאשׁ.
ג ועוד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שגם אלו בכלל! ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" (דברים ו, ח), והוקשו תפילין של יד לשל ראש, יש לומר כי כל דאיתיה [שישנו] בחיוב מצוה של יד, איתיה [ישנו] בחיוב מצוה של
וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוָה דְיָד, דִּכְתִיב ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין בְּשָׂרוֹ, אֵימָא בְּמִצְוָה דְרֹאשׁ נָמֵי לָא לִיחַיְּיבוּ.
ראש, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בחיוב מצוה של יד, דכתיב [שנאמר] לגבי בגדי הכהונה: "ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) — שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין בגד הכהונה) ובין בשרו, והתפילין מהוים חציצה, אימא [אמור] כי במצוה של ראש נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן
קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא מְעַכְּבִי אַהֲדָדֵי, כְּדִתְנַן: תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.
קא משמע לן [משמיע לנו] דלא מעכבי אהדדי [שאינן מעכבות זו את זו], כדתנן [כפי ששנינו]: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, והכהנים חייבים במצוות תפילין של ראש בשעת עבודתם.
וּמַאי שְׁנָא דְּיָד, דִּכְתִיב ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״? רֹאשׁ נָמֵי, כְּתִיב ״וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ״!
ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דין תפילין של יד, שהם פטורים — מפני דכתיב [שנאמר] בבגד הכהונה: "ילבש על בשרו" (שם), שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגד? לגבי תפילין של ראש נמי [גם כן] הרי כתיב [נאמר] לגבי הכהן הגדול: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט, ו), ותפילין של ראש חוצצים בין ראשו לבין המצנפת!
תָּנָא: שְׂעָרוֹ הָיָה נִרְאֶה בֵּין צִיץ לְמִצְנֶפֶת, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ תְּפִילִּין.
ומשיבים, תנא [שנה החכם]: שערו של כהן גדול היה נראה בין ציץ, שהיה מונח על מצחו, למצנפת, ששם היה מניח תפילין, ולא היתה איפוא חציצה.
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא חַיָּיב.
ד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], גם הם חייבים! ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), יש לומר כי מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו חייב אלא בתקיעה של יום אחד בשנה] חייב במצוה זו,
וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּתְקִיעָה כּוּלַּיהּ שַׁתָּא, דִּכְתִיב: ״וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם״, אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ. מִי דָּמֵי? הָתָם חֲצוֹצְרוֹת, הָכָא שׁוֹפָר!
והני [ואותם] כהנים, הואיל ואיתנהו [וישנם] בחיוב תקיעה במקדש כוליה שתא [כל השנה], גם במועדים אחרים, דכתיב [שנאמר]: "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם" (במדבר י, י) — אימא לא ליחייבו [אמור שלא יתחייבו] במצוה המיוחדת של תקיעת שופר בראש השנה, ולכן הוצרך להשמיענו שאף הכהנים חייבים. ותמהים על השוואה זו: מי דמי [האם דומה] הדבר, שהוצרך להשמיענו דין זה? התם [שם], התקיעות שתוקעים הכהנים במשך השנה היו בחצוצרות, ואילו הכא [כאן], בראש השנה — בשופר!
אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּתְנַן: שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת, דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל — אִיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּלֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל — לֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהָנֵי כָּהֲנֵי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוַת דְּיוֹבֵל, דִּתְנַן: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם
ומשיבים: על כל פנים איצטריך [הוצרך להשמיענו דין זה] מטעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה למצות התקיעה ולברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, שמוסיפים בתפילה, נאמר כי מי דאיתיה [שישנו] ככל דיני מצות יובל — איתיה [ישנו] בכל דיני מצות ראש השנה, ומי דליתיה [שאינו] בכל דיני מצות יובל — ליתיה [אינו] בכל דיני מצות ראש השנה, והני כהני [ואותם כהנים], הואיל וליתנהו [ואינם] בכל דיני מצות יובל, דתנן [שהרי שנינו]: כהנים ולוים מוכרין לעולם את שדותיהם, אפילו בשנת היובל עצמה,
34 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון