הדף הקודם

ערכין ב׳

ט׳ בכסלו תשפ״ז · 19.11.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲרִיכִין, וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין — כֹּהֲנִים, לֹוִים וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים.

    א משנה הכל מעריכין, שאם נדרו ערכו של אדם — חייבים לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה לפי שנותיו ומינו (ויקרא כז, ג—ז), והכל נערכין, שאם נדר את ערכם חייב לשלם. וכן הכל נודרין להקדש את שוויו של אדם (כאילו היה נמכר כעבד), והכל נודרין, שאם אמר "דמיו של פלוני עלי" — חייב לשלם להקדש: כהנים, לוים, וישראלים, נשים, ועבדים.

  2. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא הַזָּכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית.

    טומטום, שאין לו סימני זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, נודרין ונידרין ומעריכין, אבל לא נערכין, שאם אמר: "ערכו של פלוני טומטום עלי" — אינו חייב כלום, מפני שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית, שנזכרו בכתוב.

  3. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן נִידָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת.

    חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת.

  4. גְּמָ׳ ״הַכֹּל מַעֲרִיכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ.

    ב גמרא שואלים: "הכל מעריכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מופלא סמוך לאיש כלומר, מי שהוא בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שעדיין אינו איש מבוגר, אבל מבין בטיב נדרים, שהנדרים והערכים שהוציא מפיו מחייבים אותו.

  5. ״נֶעֱרָכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין.

    ושואלים: "הכל נערכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מי שהוא מנוול (מאוס) או מוכה שחין, שאינו שווה מאומה אילו היה עומד למכירה; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]:

  6. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדָמִים — יֶשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּדָמִים — אֵינוֹ בַּעֲרָכִין.

    "נדר בערכך" (שם ב) כתיב [נאמר], ובכך הקישה התורה את דיני הנערך לדיני הנידר, ולכן כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו מתחייב לשלם להקדש — ישנו גם בערכין, שאם נדר את ערכו של אותו אדם — חייב לשלם, וכל שאינו בדמים, שאם נדר את דמיו אינו מתחייב — אינו גם בערכין, ולכן הנודר את ערכו של מנוול ומוכה שחין פטור מלשלם, מפני שאינו שווה מאומה, על כן

  7. קָא מַשְׁמַע לַן ״נְפָשֹׁת״, כָּל דְּהוּ.

    קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם אלו נערכים, שהרי התורה אמרה "בערכך נפשת" (שם), ומשמע: כל דהו [כל שהוא], כל שיש בו נפש חיים יש לו ערך לפי שנותיו.

  8. ״נוֹדְרִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? נִידָּרִין אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ.

    ושואלים: "הכל נודרין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: מה ששנינו "הכל נידרין" איצטריך ליה [הוצרך לו], ומשום כך הובא גם הכלל של "הכל נודרין", למרות שאין בו חידוש לעצמו.

  9. ״נִידָּרִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! וְאִי לְאֵתוֹיֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן — בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ!

    ושואלים: ו"הכל נידרין" לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? אי לאתויי [אם תאמר להביא] טומטום ואנדרוגינוס — הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]! ואי לאתויי [ואם להביא] חרש שוטה וקטן — בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]!

  10. אִי לְאֵתוֹיֵי פָּחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ, בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! וְאִי לְאֵתוֹיֵי נָכְרִי, בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! לְעוֹלָם לְאֵתוֹיֵי פָּחוֹת מִבֶּן חוֹדֶשׁ, וְתָנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

    אי לאתויי [אם להביא] פחות מבן חודש, שאינו בכלל ערכין, אבל בכל זאת אפשר לנדור את דמיו — גם כן בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ואי לאתויי [ואם להביא] נכרי, הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ומשיבים: לעולם שנינו "הכל נידרין" לאתויי [להביא] פחות מבן חודש, ואף ששנינו את דינו בהמשך המשנה — תני והדר מפרש [שונה התנא באופן כללי וחוזר ומפרש] אחר כך את הפרטים.

  11. ״הַכֹּל סוֹמְכִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    ג אחר שהתברר מדוע נקטה משנתנו לשון "הכל מעריכין", מבררים מה באה לשון זו להוסיף במקומות אחרים. ושואלים, מה ששנינו במסכת מנחות: "הכל סומכין" על ראש הקרבן, לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] יורש, שסומך על ראש קרבן מורישו, כשהוא מביאו לאחר מותו, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו סומך.

  12. ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יוֹרֵשׁ, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    ושואלים: "הכל ממירין", ששנינו במשנה במסכת תמורה, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: גם כאן, לאתויי [להביא] יורש, שאם אמר על בהמה שתהא תמורת בהמה שהקדיש אביו — גם השניה קדושה, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו עושה תמורה.

  13. דְּתַנְיָא: יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ מֵימֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.

    דתניא [ששנויה ברייתא]: יורש סומך על קרבן אביו שמת, יורש מימר, כלומר, עושה תמורה בקרבן שירש מאביו. ר' יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר.

  14. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְיָלֵיף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ — מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ, אַף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.

    ומבררים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? שנאמר בעניין סמיכה: "קרבנו" (ויקרא ג, ב) והרי זה מיעוט, "קרבנו" — ולא קרבן אביו, ויליף [והוא לומד] דין תחלת הקדש, כלומר, תמורה, כשמחילים קדושה על בהמה, מסוף הקדש, מסמיכה, שהיא נעשית סמוך לשחיטת הקרבן: מה סוף הקדש — יורש אינו סומך, אף תחלת הקדש — יורש אינו מימר.

  15. וְרַבָּנַן, הָמֵר יָמִיר — לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ, וְיָלְפִינַן סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ: מָה תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ מֵימֵר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ — יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.

    ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים שיורש סומך ומימר, מהיכן הם למדים? ומשיבים, ממה שנאמר לגבי תמורה: "ואם המר ימיר" (שם כז, י), והם למדים מהלשון הכפולה — לרבות את היורש, ולשיטתם, ילפינן [אנו למדים] דינו של סוף הקדש (סמיכה) מתחלת הקדש (תמורה): מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.

  16. וְרַבָּנַן, הַאי ״קׇרְבָּנוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״קׇרְבָּנוֹ״ — וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי, ״קׇרְבָּנוֹ״ — וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ, ״קׇרְבָּנוֹ״ — לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.

    ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [זה] המיעוט "קרבנו", ממנו למד ר' יהודה שיורש אינו סומך, מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] ללמוד ממנו: "קרבנו" — ולא קרבן גוי, שאין קרבן הגוי טעון סמיכה, "קרבנו" — ולא קרבן חבירו, שאין אדם יכול לסמוך על קרבן חבירו, "קרבנו" — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם חברו כמה אנשים להביא קרבן — כולם חייבים לסמוך עליו.

  17. וְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ, וְאִי נָמֵי אִית לֵיהּ,

    ואומרים: ור' יהודה, את הדין של לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה [אין לו], אינו מקבל שיטה זו, אלא לדעתו אחד סומך עבור כולם. ואי נמי אית ליה [ואם גם כן תאמר שיש לו], וגם הוא לומד מהמילה "קרבנו" שכל השותפים חייבים לסמוך,

עמוד ב׳
  1. גּוֹי וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקִי, אִיַּיתַּרִי לְהוּ תְּרֵי: חַד ״קׇרְבָּנוֹ״ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו, וְאִידָּךְ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.

    הדין שאין סומכים על קרבן גוי, והדין שאין סומכים על קרבן חבירו, מחד קרא [מכתוב אחד] של "קרבנו" נפקי [יוצאים, נלמדים], ואם כן אייתרי להו תרי [נתייתרו לו שני] "קרבנו", חד [אחד מהם] בא למעט: "קרבנו" — ולא קרבן אביו, שיורש אינו סומך, ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שכל בעלי הקרבן חייבים לסמוך.

  2. וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה, דְּתַנְיָא: לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר, מַה סּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״.

    ושואלים: ור' יהודה, האי [כתוב זה] "המר ימיר" (ויקרא כז, י), משם למדו חכמים כי יורש ממיר קרבן של אביו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] לרבות את האשה, שאם המירה קרבן שלה בבהמת חולין — הרי זו תמורה. דתניא [ששנויה ברייתא]: לפי שכל הענין של תמורה האמור בכתוב אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו כלומר, כיצד אנו מגיעים לבסוף לרבות את האשה? תלמוד לומר בלשון כפולה: "ואם המר ימיר", לרבות את האשה.

  3. וְרַבָּנַן? מִ״וְּאִם״, וְרַבִּי יְהוּדָה ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.

    ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהיכן הם דורשים דין זה? ומשיבים: מהו' היתירה שבמילה "ואם". ואילו ר' יהודה, את תוספת הו' במילה "ואם" לא דריש [אינו דורש].

  4. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, דִּתְנַן: קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ חַיָּיב בְּסוּכָּה.

    א ושואלים עוד: "הכל חייבין בסוכה" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שאינו צריך לאמו כשמתעורר בלילה משנתו, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה.

  5. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּלוּלָב״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, דִּתְנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ חַיָּיב בְּלוּלָב.

    ושואלים: "הכל חייבין בלולב" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] קטן היודע לנענע בלולב, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן היודע לנענע — חייב בלולב.

  6. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית.

    ושואלים: "הכל חייבין בציצית" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע להתעטף בטלית, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע להתעטף — חייב בציצית.

  7. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין.

    ושואלים: "הכל חייבין בתפילין" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע לשמור תפלין כהלכה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע לשמור תפלין — אביו לוקח (קונה) לו תפלין.

  8. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין.

    ב ושואלים, מה ששנינו במשנה: "הכל חייבין בראייה" כלומר, להיראות לפני ה' במקדש ברגל, ולהביא עולת ראיה, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד כנעני של שני שותפים ששיחרר אותו אחד מהם.

  9. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, לְאֵיתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.

    ולדעת רבינא שאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הרי זה בא לאיתויי [להביא] מי שהיה חיגר (פצוע ברגלו) ביום ראשון של החג, והיה פטור באותה שעה מן הראיה, ונתפשט (נתיישר, נתרפא) ביום שני של החג, ללמד שהוא חייב בראיה.

  10. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן — לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

    ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם תשלומין זה לזה, להביא את קרבנות החג, ולא רק תשלומים ליום הראשון, ולדעתו ייתכן שגם מי שהיה פטור ביום הראשון — יהיה חייב בשני. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם רק תשלומין לראשון, ולפיכך, מי שהיה חיגר ביום הראשון ונפטר מן הראיה שוב אינו מתחייב בקרבן, אם כן הריבוי "הכל חייבין בראיה" לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?

  11. לְאֵיתוֹיֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא.

    ומשיבים: לאיתויי [להביא] סומא באחת מעיניו, שאף הוא חייב לעלות לרגל, שלא כדין סומא בשתי עיניו. ומעירים: ודבר זה הוא שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה],

  12. דְּתַנְיָא, יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת, מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו — אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.

    דתניא [ששנויה ברייתא], יוחנן בן דהבאי אומר משום (משמו של) ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כג, יז), ולפי הכתיב ניתן לקרוא: "יראה", אבל הקריאה היא: "יראה", וכך דורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות, אדם רואה בשתי עיניו — אף מה שציותה התורה ליראות לפני ה' הרי זה בשתי עיניו. זאת דרך אחת להסביר את הריבוי "הכל חייבין בראיה" לשיטת רבינא.

  13. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה.

    ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא הריבוי לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדברי רבינא, שפוטר עבד כזה מן הראיה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במשנה ראשונה, כאן מדובר במשנה אחרונה.

  14. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

    דתנן [שכך שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד, שהרי חציו עבד, ואת עצמו יום אחד, שהרי חציו בן חורין, אלו דברי בית הלל.

  15. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּיקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּיקַּנְתֶּם? לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל, יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״!

    אמרו להם בית שמאי: תיקנתם בדרך זו את רבו, שהוא מקבל את המגיע לו בעבד זה, אבל את עצמו לא תיקנתם כראוי, שהרי לישא שפחה אינו יכול, משום שהוא חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה, וגם לישא בת חורין אינו יכול, משום שהוא חציו עבד שאסור בבת חורין, האם יבטל מלשאת אשה? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "כי כה אמר ה'... יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח)!

  16. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו, וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

    אלא, מפני תיקון העולם, כדי שיוכל העבד לעסוק ביישובו של עולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, והואיל ואין לעבד ממון כדי לפדות עצמו כותב העבד שטר חוב על חצי דמיו, ונותן לאדון, ובמשך הזמן פורע את חובו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי שחובה לשחרר עבד כזה. ומשנתנו, המחייבת עבד כזה בראיה, הולכת לשיטה זאת המחייבת את רבו לשחררו. ומה שפטר רבינא עבד זה מן הראיה, הוא לפי משנה ראשונה ששנו בית הלל, שאין כופים את רבו לשחררו.

  17. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר״ — לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַקָּטָן מִלִּתְקוֹעַ בְּיוֹם טוֹב.

    ג ושואלים: "הכל חייבין בתקיעת שופר" ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שהגיע לחינוך, ועל קטן כזה הוא דתנן [ששנינו]: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב.

  18. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּמִקְרָא מְגִילָּה״, ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה״ — לְאֵיתוֹיֵי

    ושואלים: "הכל חייבין במקרא מגילה" ששנינו בברייתא, ו"הכל כשרין לקרות את המגילה" ששנינו במשנה, לאיתויי [להביא]

35 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון