וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה, שאין אומרים בחלוקת ירושה, ש"יש ברירה" וכל אחד מן האחים זכה בחלקו הראוי לו מתחילה. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בינם את ירושת אביהם — לקוחות הן, כאילו קנו זה מזה את חלקם, ולכן מחזירין זה לזה ביובל את השדות שקיבלו.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָכָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דּוּמְיָא דְּבִנְךָ, מָה בִּנְךָ בְּבָרוּר לָךְ, אַף שׁוֹרְךָ וְצֹאנְךָ בְּבָרוּר לָךְ; אֲבָל שָׂדֶה מֶכֶר הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לֶיהְדַּר בְּיוֹבֵל, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה לָא!

ואין אומרים "יש ברירה", שמתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי לו מתחילה בירושת אביו, ומעירים: וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, דאי אשמעינן הכא [שאילו היה משמיע לנו רק כאן], במעשר בהמה, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יוחנן שאין מניחים שכל אחד זכה בטלאים שלו, משום שמעשר בהמה הוקש לבכור, שנאמר: "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח), ואם הריהו דומיא [בדומה] לבכור בנך, יש לומר: מה בכור בנך — בברור לך, שהוא בודאי שלך, ולא קנוי מאחר, אף מעשר שורך וצאנך — בברור לך, ושלא יהיה בו שום צד של קנין. אבל שדה הייתי אומר שדוקא מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר [שאמרה התורה שיחזור] ביובל, אבל ירושה שחלקו האחים ומתנה לא חוזרות. ולכן הוצרך להשמיענו שגם חלוקת ירושה דומה למכר, וחוזרת.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן שָׂדֶה — לְחוּמְרָא, אִי נָמֵי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל הָכָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשדה שחלקו האחים, שהיא חוזרת ביובל, הייתי אומר שהיה מסופק האם חלוקה נחשבת למיקח, ולכן פסק לחומרא [להחמיר] שיחזירו, כדין לקוחות. אבל לענין מעשר בהמה, אם נדון אותם כלקוחות — הריהם פטורים מן המעשר, ובזה יש לומר שהוא מחמיר, ואינו נותן להם דין לקוחות. אי נמי [או גם כן] הייתי אומר כי דוקא לגבי שדה מחזירים זה לזה כדין לקוחות, שהרי ביובל צריכות השדות לחזור לכפי שהיו בתחילה, אבל הכא [כאן], בחלוקת בהמות משותפות, שאין צורך בהחזרת המצב לקדמותו — אימא [אמור] שלא היה רואה אותם כלקוחות, אלא פוסק ש"יש ברירה", ומחייבם לעשר, על כן צריכא [צריך] היה לומר דבריו גם בזה וגם בזה.

מֵיתִיבִי: וְכֵן הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד נָטַל תִּשְׁעָה וָכֶלֶב — שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אֲסוּרִין, שֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּרִים. וְאִם אָמְרַתְּ יֵשׁ בְּרֵירָה, לִיבְרוֹר חַד מִינַּיְיהוּ לְבַהֲדֵי כֶלֶב וְלִשְׁקוֹל, וְהָנָךְ לִישְׁתְּרוֹ!

מיתיבי [מקשים] על הסוברים ש"יש ברירה" ממה ששנינו: וכן השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה טלאים וכלב — העשרה שכנגד הכלב אסורין בהקרבה על המזבח, מפני שהן נחשבים ל"מחיר כלב" (דברים כג, יט), שהרי ניתנו תמורתו, ואילו התשעה שעם הכלב — מותרים. ואם אמרת [אתה אומר] כי "יש ברירה" — ליברור חד מינייהו לבהדי [שיבחר אחד מהם כנגד] הכלב, ולשקול [ויטול אותו] שהרי נתברר שהוא מחיר הכלב, והנך לישתרו [ואלה הנשארים יותרו למזבח]!

אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּשָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּלָא שָׁווּ כּוּלְּהוּ לַהֲדָדֵי, וְשָׁוֵי הַאי כַּלְבָּא חַד וּמַשֶּׁהוּ, וְהַאי מַשֶּׁהוּ מָשֵׁיךְ וְאָתֵי בְּכוּלְּהוּ.

אמר רב אשי: אי דשוו כולהו להדדי [אם במקרה ששווים כולם זה לזה] במחירם, וגם הכלב שווה כטלה — הכי נמי [כך גם כן] אפשר לעשות. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה דלא שוו כולהו להדדי [שאינם שווים כולם זה לזה], ושוי האי כלבא חד [ושווה כלב זה כאחד] ומשהו מן הטלאים שכנגדו, והאי [ואותו] משהו העודף על שווי טלה אחד משיך ואתי בכולהו [נמשך ובא בכולם], בכל אלו שכנגדו, ולכן אי אפשר ליחד טלה אחד כנגד הכלב, ולומר שהוברר שהוא האסור.

מַתְנִי׳ הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן כִּלְאַיִם, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וּמְחוּסַּר זְמַן, וְהַיָּתוֹם. וְאֵיזֶהוּ יָתוֹם? כֹּל שֶׁמֵּתָה אִמָּהּ שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם.

א משנה הכל, כל הבהמות, נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן כלאים, כגון הנולד מתייש וכבשה, וטרפה, ויוצא דופן, שחתכו את דופן אמו והוציאוהו, ומחוסר זמן, כלומר, פחות מבן שבוע שעדיין אסור בהקרבה, והיתום. ואיזהו יתום? כל שמתה אמה או שנשחטה בשעת הלידה ואחר כך ילדה, כלומר, נגמרה הלידה. ר' יהושע אומר: אפילו כבר נשחטה אמה והשלח העור של האם קיים בשעת הלידה — אין זה יתום.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ — פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ — פְּרָט לְנִדְמֶה, ״כִּי יִוָּלֵד״ — פְּרָט לְיוֹצֵא דוֹפֶן, ״וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים״ — פְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן, ״תַּחַת אִמּוֹ״ — פְּרָט לְיָתוֹם.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שאלו ששנינו במשנה פסולים למעשר? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי דיני קרבנות בכלל: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" וגו' (ויקרא כב, כז). ומלשון הכתוב "שור או כשב" למדו חכמים שיהיה שור או כבש מוגדר וברור לעצמו — פרט לכלאים שנולד משני מינים, שאינו ראוי להקרבה. "או עז", שיהיה עז גמורה — פרט לנדמה, שהוא דומה לעז, אלא שאמו רחל. "כי יולד" — פרט ליוצא דופן, שאין זו לידה. "והיה שבעת ימים" — פרט למחוסר זמן, כלומר, קודם שעברו עליו שבעה ימים. "תחת אמו" — פרט ליתום, שלא היה תחת אמו, שמתה קודם שנולד. ומנין שדברים אלו נוגעים גם למעשר? ר'

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״תַּחַת הַשָּׁבֶט״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״תַּחַת אִמּוֹ״. מָה לְהַלָּן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, אַף כָּאן — פְּרָט לְכׇל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. וּמָה כָּאן — פְּרָט לִטְרֵפָה, אַף לְהַלָּן — פְּרָט לִטְרֵפָה.

ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נלמד הדבר בגזירה שווה, נאמר כאן במעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), ונאמר להלן בשאר קדשים: "תחת אמו", מה להלן — פרט לכל השמות הללו, לכלאים וכו', אף כאן במעשר בהמה — פרט לכל השמות הללו. ומן הצד השני: ומה כאן, במעשר בהמה — פרט לטרפה, מפני שנאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט", וטריפה אינה עוברת תחת השבט, שאין אדם מונה טריפה, אף להלן, בשאר קדשים — פרט לטרפה.

״הַכֹּל״, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנַן, וְהַמְחִיר, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — כּוּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.

ג ושואלים: "הכל נכנסין לדיר להתעשר", ששנינו במשנתנו, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ואומרים: לאיתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: הרובע את האישה, והנרבע לאיש, והמוקצה לצורך עבודה זרה, והנעבד שעבדו בו עבודה זרה, והאתנן ששימש לאתנן זונה, והמחיר, ששימש כמחיר לכלב, וטומטום, שאין לו סימני זכר ונקבה, ואנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה — כולן נכנסין לדיר להתעשר, אף על פי שהם פסולים למזבח. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר.

וְתַנָּא דִּידַן, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא יָלֵיף — הָנֵי מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ותנא דידן [והתנא של המשנה שלנו], אי גמר [אם הוא למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" משאר קדשים — הני נמי [אלה גם כן] לא יתעשרו, שהרי הם פסולים בשאר קדשים, ואי לא יליף [ואם אינו למד] — הני מנא ליה [אלה שפסל למעשר, כלאים, טריפה וכו', מנין לו]?

לְעוֹלָם גָּמַיר, וְהָנֵי רַחֲמָנָא רַבִּינְהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם״, וְתָאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה.

ומשיבים: לעולם גמיר [למד] גזירה שווה, לפסול ממעשר את הפסולים למזבח, והני רחמנא רבינהו [ואלה התורה ריבתה אותם], שיתעשרו, למרות שאינם ראויים למזבח. ומנין שנתרבו? דכתיב [שנאמר] לגבי הפסולים לקרבן: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), ובפירוש המלה "משחתם" תאנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום בכתוב שנאמר בו לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה;

דְּבַר עֶרְוָה — דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, עֲבוֹדָה זָרָה — דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה״.

דבר ערוה — דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), עבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה" (דברים ד, טז).

וְכֹל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְהַאי מַעֲשֵׂר הוֹאִיל וְלָא פָּסֵיל בֵּיהּ מוּמָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ״ — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי לָא פָּסֵיל בֵּיהּ.

וממה שהקיש הכתוב את "משחתם בהם" ל"מום בם" יש ללמוד כי כל שהמום פוסל בו — גם דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו — אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. והאי [וזה] מעשר, הואיל ולא פסיל ביה מומא [ואין פוסל בו המום] מלהיכנס לדיר להתעשר, דכתיב [שהרי נאמר]: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו" (ויקרא כ״ז:ל״ג), על כן דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסיל ביה [גם כן אינו פוסל בו].

רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע — דְּבַר עֶרְוָה, מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶתְנַן — דְּבַר עֶרְוָה, וּמְחִיר אִיתַּקַּשׁ לְאֶתְנַן,

וכל אלו ששנינו בברייתא שהם מצטרפים למעשר, הריהם פסולים משום דבר ערוה או משום עבודה זרה: רובע ונרבע הם דבר ערוה, מוקצה ונעבד הם עבודה זרה, ואתנן הוא דבר ערוה, ומחיר כלב איתקש [הוקש, הושווה] בכתוב לאתנן (דברים כג, יט).

טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — קָסָבַר: סְפֵיקָא הוּא.

וביחס לטומטום ואנדרוגינוס שהם מצטרפים למעשר, למרות שאינם בכלל דבר ערוה ולא בכלל עבודה זרה — קסבר [סבור הוא]: טומטום ואנדרוגינוס ספיקא [ספק] זכר או נקבה הוא, וחייב לעשרם, שהרי בין זכר ובין נקבה מצטרפים למעשר בהמה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר. קָסָבַר סְפֵיקָא הוּא, מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי קָדָשִׁים — זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. מַעֲשֵׂר נָמֵי גְּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים.

ומה ששנינו, ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר, הרי זה משום שקסבר [סבור הוא]: אכן ספיקא [ספק] הוא, אבל מיעט רחמנא גבי [מיעטה התורה לגבי] קדשים, שרק זכר ודאי ונקבה ודאית ראויים למזבח, ולא טומטום ואנדרוגינוס שהם ספק, ולכן למעשר נמי [גם כן] הם פסולים, מפני שהוא גמר [למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי שָׁמַעְתִּי הֵימֶנּוּ אַף יוֹצֵא דּוֹפֶן וּמְחוּסַּר זְמַן וְיָתוֹם.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים והטרפה, אלו דברי ר' אלעזר בר' יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום (בשם) ר' יהושע. אמר ר' עקיבא: אני שמעתי הימנו (ממנו), מר' יהושע, שאף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אינם מתעשרים.

וְתַנָּא קַמָּא, אִי גָּמַר ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים — הָנֵי נָמֵי לָא, וְאִי לָא גָּמַר, בִּשְׁלָמָא טְרֵפָה — ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ כְּתִיב, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת, אֶלָּא כִּלְאַיִם מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון שבברייתא], אי גמר [אם הוא למד] בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים — הני [אלה], יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, נמי [גם כן] לא יתעשרו, שהרי הם פסולי מזבח. ואי לא גמר [ואם לא למד], בשלמא [נניח] לענין טרפה, הריהי פטורה ממעשר, מפני ש"כל אשר יעבר תחת השבט" (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], והרי זה פרט לטרפה שאינה עוברת תחת השבט, אלא כלאים מנא ליה [מנין לו] למעט ממעשר?

לְעוֹלָם גָּמַר, וּבְיוֹצֵא דּוֹפֶן —

ומשיבים: לעולם גמר [למד] גזירה שווה זו מקדשים, ולכן הוא ממעט כלאים וטריפה ממעשר, ואולם ביוצא דופן

סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: יוֹצֵא דּוֹפֶן — וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן.

סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון, שאמר: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא באדם, לטמא את אמו טומאת לידה, וכן בבהמה — לענין קדשים, וממילא חייב במעשר בגזירה שווה מקדשים. ושלא כדעת ר' יוחנן, שאמר שר' שמעון מודה ביוצא דופן שאינו ראוי לקדשים, וממילא גם אינו מתעשר.

בִּמְחוּסַּר זְמַן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה, יָתוֹם — כְּגוֹן שֶׁהַשֶּׁלַח קַיָּים, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים — אֵין זֶה יָתוֹם.

במחוסר זמן סבר לה [סבור הוא] התנא הראשון בברייתא, כדעת ר' שמעון בן יהודה, שמחייבו במעשר. ומה שאינו פוסל יתום — הרי זה כגון שהשלח, עור אמו, קיים. ור' יהושע לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר במשנתנו: אפילו שחט את אמו והשלח קיים בשעה שנולד — אין זה יתום.

הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעַרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי: בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. אָמַר רַבִּי: נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ שֶׁל מִשְׁנָתֵינוּ.

ובענין זה מסופר, העיד ר' ישמעאל בן סתריאל מהמקום ערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את הבהמה שמתה בלידתה ומלבישין בעורה את הולד החי כדי לשמור עליו. אמר רבי: נתגלה טעמא [הטעם] של משנתינו, השלח שהוזכר במשנה, שאותו שלח מהווה תחליף לאמו. ועוד העיד ר' ישמעאל בן סתריאל:

חֲזֵירִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קְלָפִים בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ, פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז אֶחָד שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה קְרוֹנוֹת עַל חוּדּוֹ אַחַת.

חזירין מיני חזרת (חסה) שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים (עלים) בבית המסס (בקיבה) שלו. ועוד העיד: פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ועברו שש עשרה קרונות על חודו של גבו כאחת, זה בצד זה.

פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר יוֹכָנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים. וּמִי שָׁדְיָא לֵיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא מוּזַרְתָּא הֲוַאי.

פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, שהוא עוף ענק, וטבעה ששים כרכים במה שנשפך ממנה, ושברה שלש מאות ארזים. ושואלים: ומי שדיא ליה [והאם היא זורקת אותה] את ביצתה? והא כתיב [והרי נאמר]: "כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה" (איוב לט, יג—יד), ולפי חכמים מדובר על בר יוכני, המניח בנחת את ביצתו על הארץ! אמר רב אשי: ההוא מוזרתא הואי [אותה ביצה, ביצה מוזרת, לא מופרית היתה], ומכיוון שלא יצא ממנה אפרוח השליכה אותה.

מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרַס הַפֶּסַח, וּבִפְרַס הָעֲצֶרֶת, וּבִפְרַס הֶחָג, וְהֵן גֳּרָנוֹת שֶׁל מַעְשַׂר בְּהֵמָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

א משנה שלש גרנות למעשר בהמה, כלומר, שלוש פעמים בשנה צריך לאסוף את הבהמות שנולדו בין פעם לפעם כדי לעשרן: בפרס הפסח (סמוך לפסח), ובפרס העצרת, ובפרס החג (חג הסוכות), אלו

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. וְלָמָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב — לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.

דברי ר' עקיבא. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב של ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִים בִּפְנֵי עַצְמָן.

ר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אומר: האלולים, כלומר, אלו שנולדו באלול מתעשרים בפני עצמן, מפני שספק אם הלכה כר' מאיר, שבאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, או כר' אלעזר ור' שמעון, הסבורים שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה.

כׇּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרִי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֶמְרוּ שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט, הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן — לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט — פָּטוּר.

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין לעשר מהם (כדעת ר' אלעזר ור' שמעון). חמשה שנולדו לפני ראש השנה וחמשה שנולדו לאחר ראש השנה — אינן מצטרפין, מפני שאין מעשרים משל שנה אחת על של שנה אחרת. חמשה שנולדו לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין. אם כן, למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה? לומר שעד שלא הגיע הגורן — מותר למכור ולשחוט מהן בלא לעשרן, הגיע הגורן — לא ישחוט מהן בלא לעשרן, ואם שחט — פטור.

גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא תְּלָת? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: לָקֳבֵל חוּרְפֵי, וְאַפְלֵי, וְקַיְיטֵי.

ב גמרא שנינו במשנתנו: שלוש גרנות למעשר בהמה. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דוקא] תלת [שלוש גרנות]? אמר רבה בר שילא: לקבל [כנגד] חורפי ואפלי וקייטי [המקדימות, היולדות בחורף, והמאחרות היולדות באביב, והקיציות היולדות בקיץ].

וּמַאי שְׁנָא בְּהָנֵי זִימְנֵי? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ:

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דוקא] בהני זימני [בזמנים אלה], בפרס הפסח, בפרס עצרת ובפרס החג? אמר ר' תנחום בריה [בנו] של ר' חייא איש כפר עכו