כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֵמָה מְצוּיָה לְעוֹלֵי רְגָלִים.

כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים, מפני שאדם שוהה מלמכור את בהמותיו ומלשוחטן עד שיעשרן בזמנים אלו שקבעו חכמים.

וְאַף עַל גַּב דִּתְנַן: עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט — נִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְעֲבִיד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ, וַהֲדַר לִזְבּוֹן וְלֵיכוֹל.

ואף על גב דתנן [ואף על פי ששנינו] במשנתנו: עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה [נוח לו לאדם] דליתעביד מצוה בממוניה והדר לזבון וליכול [שתיעשה מצוה בממונו, לעשר את בהמותיו, ואחר כך ימכור ויאכל].

וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״גּוֹרֶן״? דְּטָבְלָה כְּגוֹרֶן.

ושואלים: ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] התנא "גורן" לזמן שתיקנו חכמים למעשר בהמה? ומשיבים: מפני דטבלה [שהיא עושה טבל] כגורן, שמזמן זה אסור למכור ולשחוט הבהמות החדשות, כפי שאיסוף הדגן בגורן עושה אותו טבל, האסור באכילה עד שיתעשר.

וְכַמָּה ״פְּרָס״? פֵּירֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: אֵין פְּרָס פָּחוֹת מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם.

ועוד שואלים: וכמה הוא פרס שלפני הרגל, שאז הוא זמן מעשר בהמה לדעת ר' עקיבא? פירש ר' יוסי בר' יהודה: אין פרס פחות מחמשה עשר יום.

מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״פְּרוֹס״ — פַּלְגָא. פַּלְגָא דְּמַאי? פַּלְגָא דְּהִלְכוֹת פֶּסַח, כִּי הָא דְּתַנְיָא: שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח קוֹדֶם לְפֶסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

ושואלים: מאי משמע [כיצד נשמע, נלמד הדבר] מ"פרס"? אמר ר' אבהו: "פרוס" משמעו פלגא [חצי]. ושואלים: פלגא דמאי [חצי של מה] הוא חמישה עשר יום? ומשיבים: פלגא [חצי] של הזמן שבו דורשים בהלכות פסח, כי הא דתניא [כמו זו ששנינו בברייתא]: שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (שבועות) מקדימים לדרוש קודם הפסח, ולא שלושים יום.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי עֲקִיבָא וּבֶן עַזַּאי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן זִימְנִין מָלֵא וְזִימְנִין חָסֵר, זִימְנִין דְּמִיקְּלַע בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְזִימְנִין דְּמִיקְּלַע בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה, וּמִשּׁוּם הָכִי לָא קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן. וּבֶן עַזַּאי סָבַר: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן לְעוֹלָם חָסֵר, הִילְכָּךְ קְבִיעַ לֵיהּ זְמַן בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר.

א שנינו במשנה, בן עזאי אומר: הגרנות למעשר בהמה הם בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' עקיבא שאמר: בפרס הפסח, כלומר, חמישה עשר יום קודם לפסח, ובן עזאי שאמר: בעשרים ותשעה באדר? ומשיבים, ר' עקיבא סבר [סבור]: אדר הסמוך לניסן זימנין [פעמים] הוא חודש מלא, בן שלושים יום, וזימנין [ופעמים] הוא חודש חסר, בן עשרים ותשעה יום, וכך זימנין [פעמים] דמיקלע [שמזדמן] פרס הפסח ביום שלשים באדר, וזימנין [ופעמים] דמיקלע [שמזדמן] בעשרים ותשעה באדר, ומשום הכי לא קביע ליה [ומשום כך לא קבוע לו] זמן, תאריך בחודש. ובן עזאי סבר [סבור]: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, הילכך קביע ליה [על כן קבוע לו] זמן בעשרים ותשעה באדר.

בְּאֶחָד בְּסִיוָן — אַיְּידֵי דְּלָא נְפִישִׁי, אִי אָמְרַתְּ לִיקַדֵּים לִיעַשַּׂר — עַד דְּמָטֵי רֶגֶל שָׁלְמִי לְהוּ.

מה שאמר בן עזאי שהגורן השני הוא באחד בסיון, ולא חמישה עשר יום קודם עצרת, טעם הדבר הוא: איידי דלא נפישי [מכיון שאין מרובות] הבהמות שנולדות מאז הגורן הקודם, אי אמרת ליקדים ליעשר [אם אומר אתה שיקדים ויעשר], בחמישה עשר יום קודם העצרת, עד דמטי רגל שלמי להו [עד שיגיע הרגל יימכרו ויכלו להם] ולא ייוותרו בהמות לעולי הרגל בעצרת.

בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב וְכוּ׳. בֶּן עַזַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: הָאֱלוּלִין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן.

ומה שאמר בן עזאי שהגורן השלישי הוא בעשרים ותשעה באב וכו', ולא בחמישה עשר יום קודם חג הסוכות, הרי זה מפני שבן עזאי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: האלולין מתעשרין בפני עצמן, מספק האם ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול או באחד בתשרי, ולכן קבע את זמן הגורן לפני חודש אלול, כדי שלא יעשרו משל אב על של אלול ולהיפך, שהרי אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה זו.

וְלִיעַשְּׂרִינְהוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים! זִימְנִין דִּמְחַסְּרִין לֵיהּ לְאָב, וּבָעֵינַן לְמִיעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן.

ושואלים: וליעשרינהו [ושיעשר אותם] ביום שלשים באב! ומשיבים: זימנין דמחסרין ליה [פעמים שמחסרים אותו] את חודש אב, ויום שלושים הוא למעשה אחד באלול, ובעינן למיעבד הכירא [וצריכים אנו לעשות היכר], כדי להבדיל בין חדש וישן, שידעו אנשים שאין מעשרים מן הנולדים באב על הנולדים באלול ולהיפך.

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן וְכוּ׳. בְּאֶחָד בְּנִיסָן — כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בְּאֶחָד בְּסִיוָן — כְּדַאֲמַרַן.

ב שנינו במשנה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: הגרנות למעשר בהמה הם באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ומסבירים: באחד בניסן — כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאמר: שתי שבתות לפני הפסח דורשים בהלכותיו. וקבעו את הגורן הסמוך לפסח באותו זמן, כחלק מן ההכנות לפסח. באחד בסיון — כדאמרן [כמו שאמרנו], בטעמו של בן עזאי, שהסמיך גורן זה לעצרת, מפני שהבהמות שנולדו מאז הגורן הקודם אינן מרובות. בעשרים

בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל — רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ותשעה באלול — ר' אלעזר ור' שמעון לטעמייהו [לשיטתם], דאמרי [שהם אומרים]: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים בתשרי על הנולדים לפני כן.

וְלָמָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְכוּ׳. וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּבָעֵינַן לְמֶעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן!

שנינו במשנתנו בהסבר טעמם: ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב. ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, דבעינן למעבד הכירא [שצריכים אנו לעשות היכר] בין חדש וישן, בין בהמות של שנה זו לשל שנה אחרת, כדי שלא יטעו ויעשרו מזה על זה!

חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא — דְּבָעֵינַן לְמִיעְבַּד הֶכֵּירָא בְּחָדָשׁ וְיָשָׁן, וְעוֹד — מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם סְקַרְתָּא.

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טעם אחד ועוד טעם הוא אומר], חדא [טעם אחד] — דבעינן למיעבד הכירא [שצריכים לעשות היכר] בין חדש וישן. ועוד טעם — מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, משום סקרתא [סיקרא, צבע אדום], שהיו צובעים בו את היוצא עשירי, כמבואר במשנה הבאה (להלן עמוד ב), וצביעה אסורה ביום טוב.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר בֶּן עַזַּאי: הוֹאִיל וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים כָּךְ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים כָּךְ — הָאֱלוּלִין מִתְעַשְּׂרִין לְעַצְמָן.

ג שנינו במשנתנו: ר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אמר: האלולים, הנולדים בחודש אלול — מתעשרים בפני עצמן. ובהסבר דעה זו, תניא [שנויה ברייתא], אמר בן עזאי: הואיל והללו, ר' אלעזר ור' שמעון, אומרים כך, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, והאלולים שייכים לשנה הקודמת, והללו, ר' מאיר, אומרים כך, שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, והאלולים שייכים לשנה החדשה, ואין בידינו להכריע כמי הלכה — האלולין מתעשרין לעצמן. ושואלים: ומדוע הוא אוחז בדרך זו?

וְלִיחְזֵי טַעְמֵיהּ דְּמַאן מִסְתַּבַּר! וְכִי תֵּימָא: לָא מָצֵי קָאֵי אַטַּעְמַיְיהוּ, וְהָתַנְיָא: בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין עָלַי כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה!

וליחזי טעמיה דמאן מסתבר [ויראה טעמו של מי מסתבר], ויכריע כשיטתו! וכי תימא: לא מצי קאי אטעמייהו [ואם תאמר: לא היה יכול לעמוד על טעמם, דעתם] ולהכריע, ולכן נהג כך — לא ייתכן שמשום כך עשה, והתניא [והרי שנויה ברייתא], בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, מר' עקיבא!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֲמָרוּהָ, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.

אמר ר' יוחנן: מפי השמועה (המסורת) אמרוה, מפי חגי זכריה ומלאכי, שכל אחד טען שכך קיבל במסורת, ומפני שמחלוקתם היתה בשמועה — לא יכול היה להכריע מסברה.

תַּנְיָא: בְּאֵיזֶה צַד אָמַר בֶּן עַזַּאי הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִין לְעַצְמָן? נוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּאָב וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי וַחֲמִשָּׁה בְּאָב מִצְטָרְפִין.

ולגופם של דברי בן עזאי, תניא [שנויה ברייתא]: באיזה צד (כיצד) אמר בן עזאי האלולים מתעשרין לעצמן? נולדו לו חמשה טלאים באב וחמשה באלול — אין מצטרפין זה לזה, חמשה באלול וחמשה בתשרי — אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב שאחריו — מצטרפין.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי הֵיכִי דְּמַפְסְקִי שָׁנִים, מַפְסְקִי גֳּרָנוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.

ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כי היכי דמפסקי [כמו שמפסיקות] השנים, כך מפסקי [מפסיקים] הגרנות, שקבעו חכמים במשנתנו למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים לפני הגורן על הנולדים אחריו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שהגורן אינו מפסיק.

כְּדִתְנַן: חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אֵין מִצְטָרְפִין, חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה — אין מצטרפין, חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין.

אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי בֶּן עַזַּאי, נוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּאָב וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁרִי, כּוֹנְסָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר,

אמר רבא: לדברי בן עזאי, אם נולדו לו חמשה טלאים באב, וחמשה באלול, וחמשה בתשרי — כונסן כולם יחד לדיר להתעשר,

וְנוֹטֵל אֶחָד מִן הָאֱלוּלִין וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִין, מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִי בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דֶּאֱלוּל וְתִשְׁרִי מִצְטָרְפִין וּדְאָב פְּטוּרִים, וְאִי בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה — דְּאָב וֶאֱלוּל מִצְטָרְפִין דְּתִשְׁרִי פְּטוּרִין.

ונוטל אחד מן האלולין בתור מעשר, והשאר פטורין, ממה נפשך [רצונך] כלומר, מכל צד שתעיין בדבר, שכן אי [אם] באחד באלול ראש השנה — הרי שהנולדים באלול ותשרי מצטרפין לעשרה וחייבים, ושל אב פטורים, מפני שהם שייכים לשנה הקודמת, ואין בהם עשרה. ואי [ואם] באחד בתשרי ראש השנה — הרי שהנולדים באב ואלול מצטרפין, ושל תשרי פטורין לגמרי.

מַאי אָמְרַתְּ: לִצְטַרְפוּ לְגוֹרֶן אַחֵר? עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא סָפֵק.

מאי אמרת [מה אתה אומר]: אין החמישה של תשרי פטורים לגמרי, אלא ליצרפו [שיצטרפו] לאחר מכן עם אלו שייוולדו אחריהם לגורן אחר ויעשרם — אי אפשר לצרפם ולעשר את התערובת — שמא כבר נפטרו מן המעשר, שהלא עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה התורה] שיהיה קודש, ולא ספק.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִגְזוֹר, דִּילְמָא אָתֵי לְמִישְׁקַל מֵהָנָךְ, קָא מַשְׁמַע לַן.

ותמהים על דברי רבא: לפי הנימוקים הללו פשיטא [פשוט הוא] שנוטל אחד מן האלולים, ומה חידש בדבריו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] לגזור [נגזור] שלא יטול אפילו אחד מן האלולים, דילמא אתי למישקל מהנך [שמא יבוא ליטול אחד מאלה] שנולדו באב או בתשרי, ואם הוא פטור — נמצא שהוא מביא חולין לעזרה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

מַתְנִי׳ בְּאֵי זֶה צַד מְעַשְּׂרִין? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָת, וּמוֹנִין: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקֵר בְּסִיקְרָא וְאוֹמֵר: ״הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר״. לֹא סְקָרוֹ בְּסִיקְרָא, וְלֹא מְנָאָן בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים — הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַשְּׂרִין.

א משנה באי זה צד (כיצד) מעשרין? כונסן את כל הבהמות החדשות לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא (צובע אותו בצבע אדום), ואומר: "הרי זה מעשר". ומכל מקום, גם אם לא סקרו בסיקרא, וכן אם לא מנאן בשבט, שלא ספר אותם באמצעות מקלו, ככתוב "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), אלא רק בפיו, או שמנאן רבוצים או עומדים בלא להעבירם — הרי אלו מתעשרין בדיעבד.

הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד — אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר. קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן — הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, מִן הַמְעוּשָּׂרִין לְתוֹכָן — כּוּלָּם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

אבל היה לו מאה טלאים ונטל עשרה מתוכם, או עשרה ונטל אחד — אין זה מעשר, מפני שלא מנאם בזה אחר זה עד העשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה מעשר גם כך. אם קודם שגמר לעשר את בהמותיו קפץ אחד מן המנויין, אלה שכבר יצאו ונמנו, לתוכן — הרי כל אלו שבפנים פטורין. קפץ אחד מן המעושרין, זה שנקבע כמעשר, לתוכן, ונתערב בהם, וכל אחד מהם ספק קדוש — כולם ירעו עד שיסתאבו, עד שיפול בהם מום, ואחר כך יאכלו במומן לבעלים.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּאֵי זֶה צַד מְעַשֵּׂר? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָד, אִימּוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ וְהֵם מִבִּפְנִים, וְגוֹעוֹת, וְיוֹצְאוֹת לִקְרַאת אִמָּן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: באי זה צד (כיצד) מעשר אדם את בהמותיו? כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומשאירים את אימותיהם מבחוץ והם מבפנים, ואמותיהן גועות, והולדות יוצאות לקראת אמן. ושואלים: ומדוע בדרך זו?

וְלַפְּקִינְהוּ אִינְהוּ! ״יַעֲבוֹר״ כְּתִיב, וְלֹא שֶׁיַּעֲבִירוּהוּ.

ולפקינהו אינהו [ושיוציא אותם עצמם], שידחוף אותם לעבר הפתח! ומשיבים: "כל אשר יעבר" (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], מעצמו, ולא שיעבירוהו.

וְלִשְׁדֵּי לְהוּ יַרְקָא וְלִיפְּקוּ לְוָתֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם לָקוּחַ וּמִשּׁוּם יָתוֹם.

ושואלים: ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה [ושישליך להם ירק בחוץ ושיצאו אליו]! אמר רב הונא: גזירה גזרו חכמים לעשות כן, משום לקוח (קנוי) ומשום יתום, שפטורים ממעשר בהמה (ראה לעיל נה,ב. נז,א), שהואיל ואין להם אם שיצאו לקראתה, לא יבואו לעשרם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת״ — פְּרָט לַטְּרֵיפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת תַּחַת הַשָּׁבֶט. מִצְוָה לִמְנוֹתָן בְּשֵׁבֶט. לֹא מְנָאָן בְּשֵׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָעֲשִׂירִי קֹדֶשׁ״ — מִכׇּל מָקוֹם.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "כל אשר יעבר תחת" (ויקרא כז, לב) — פרט לטריפה שאינה עוברת, שאין אדם מונה טריפה, ואינה מצטרפת למעשר. "תחת השבט" — מכאן שמצוה למנותן בשבט. לא מנאן בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים, מנין שאף על פי כן חלה קדושה על העשירי? תלמוד לומר: "העשירי קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום, כל שהוא עשירי, למרות שלא עבר תחת השבט.

וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁקְּרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״, לֹא קְרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל הָיוּ לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, יָכוֹל יִהְיוּ מְעוּשָּׂרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֲשִׂירִי״, וְאֵין זֶה עֲשִׂירִי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר.

ואין לי אלא שקרא שמו "עשירי", לא קרא שמו "עשירי" מנין שהוא קדוש מאליו? תלמוד לומר: "יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד, מבלי למנות, יכול יהיו מעושרין? תלמוד לומר: "ה עשירי" — ואין זה עשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: גם זה מעשר, למרות שלא מנאו.

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? סָבַר לֵיהּ כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל, דְּתַנְיָא: אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כאבא אלעזר בן גומל, דתניא [ששנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר ללויים בענין תרומת מעשר "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן" (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה, שנותן ישראל לכהן ("כדגן מן הגורן"), ואחת תרומת מעשר ("תרומתכם"), שמן המעשר הראשון שקיבל הלוי מישראל תורם הלוי מעשר לכהן,

כְּשֵׁם שֶׁהַתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה —

כשם שהתרומה גדולה ניטלת מן הדגן באומד, ואינו צריך למדוד כמות מסויימת, שהרי לא נקבע לה שיעור בתורה, ובמחשבה, שאם אמר בליבו שחלק מסויים יהיה לתרומה, חלה עליו קדושה גם בלא אמירה —