מָה בָּנֶיךָ — אֵין בְּלָקוּחַ וּבְמַתָּנָה, אַף צֹאנְךָ וּבְקָרְךָ — אֵינוֹ בְּלָקוּחַ וּבְמַתָּנָה.

מה פדיית בכור בניך — אין נוהגת בלקוח ובמתנה, שהרי היא שייכת רק בבנו שנולד ממנו, אף צאנך ובקרך האמור שם — אינו נוהג בלקוח ובמתנה.

וְהַאי בִּבְכוֹר כְּתִיב! אָמַר קְרָא: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְכוֹר, דְּלָא אִיתֵיהּ בַּעֲשִׂיָּיה, דִּבְרֶחֶם קָדוֹשׁ — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ותמהים: והאי [והלא כתוב זה] "כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כט) במצות פדית בכור בהמה כתיב [נאמר], ולא במצות מעשר בהמה! ומשיבים: אמר שם קרא [הכתוב]: "כן תעשה", ואם אינו ענין לבכור, דלא איתיה [שאינו שייך] בעשייה, שאין האדם צריך להקדישו, שהרי ברחם הוא קדוש מעצמו — תנהו ענין למעשר בהמה, שהוא מתקדש כשקורא לו "עשירי קודש".

וְאֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לְחַטָּאת וּלְאָשָׁם! דּוּמְיָא דְּבִנְךָ — מָה בִּנְךָ שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אַף צֹאנְךָ וְשׁוֹרְךָ שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא.

ומקשים: גם אם אינו ענין לבכור — מנין שמדובר במעשר? ואימא [ואמור]: תנהו ענין לחטאת ולאשם, ללמד שיהיו דוקא משלו ולא קנויים! ומשיבים: שורך וצאנך האמור כאן הרי הם דומיא [בדומה] לדין בכור בנך, מה בנך — שאינו בא על חטא, אף צאנך ושורך — שאינו בא על חטא, ואלו באים על חטא, מה שאין כן מעשר בהמה.

וְאֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים! דּוּמְיָא דְּבִנְךָ — מָה בִּנְךָ שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף צֹאנְךָ וְשׁוֹרְךָ כּוּ׳.

ומקשים, ואימא [ואמור]: תנהו ענין לעולה ולשלמים, שצריך להקדישם, ואינם באים על חטא! ומשיבים: דומיא [בדומה] לבנך, מה פדיון בנך — שאינו בא בנדר ונדבה, אלא חובה היא, אף צאנך ושורך — שאינם באים בנדר ונדבה, ועולה ושלמים באים בנדר ונדבה.

וְאֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לְעוֹלַת רְאִיָּיה! דּוּמְיָא דְּבִנְךָ — מָה בִּנְךָ שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, אַף שׁוֹרְךָ וְצֹאנְךָ שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן.

ומקשים עוד, ואימא [ואמור]: תנהו ענין לעולת ראייה, שחייב להביא כל מי שעולה לרגל! ומשיבים: דומיא [בדומה] לבנך, מה בנך הוא דבר שאין קבוע לו זמן, אלא כשנולד הוא קדוש, אף שורך וצאנך — שאין קבוע לו זמן, ואילו עולת ראיה קבוע לה זמן, ברגל.

אִי מָה בִּנְךָ אֵינוֹ בְּלָקוּחַ כְּלָל, אַף שׁוֹרְךָ וְצֹאנְךָ אֵינוֹ בְּלָקוּחַ כְּלָל, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָקַח עֲשָׂרָה עוּבָּרִין בִּמְעֵי אִמָּן — כּוּלָּם נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר?

ושואלים: אי [אם] מבכור אתה למד שמעשר שאינו נוהג בלקוח, הרי שהיה צריך ללמוד גם: מה פדיון בנך אינו בלקוח כלל, שאין בו כל צד של קניה, אף מעשר שורך וצאנך אינו בלקוח כלל! אלמה [מפני מה] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אם לקח (קנה) עשרה עוברין כשהם במעי אמן ונולדו ברשותו — כולם נכנסין לדיר להתעשר, משמע שיש לקוח שחייב במעשר!

אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״תַּעֲשֶׂה״ — בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּיה מִיעֵט הַכָּתוּב.

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "תעשה" — בשעת עשייה מיעט הכתוב את הלקוח, לומר שרק הלקוח בשעה שניתן להקריבו — אינו מתעשר. אבל עוברים הרי אי אפשר להקריבם.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָקַח עֲשָׂרָה עוּבָּרִים בִּמְעֵי אִמָּן — כּוּלָּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה פָּטוּר מִן מַעְשַׂר בְּהֵמָה!

ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לקח עשרה עוברים במעי אמן — כולן נכנסין לדיר להתעשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: הלוקח או שניתן לו במתנה פטור מן מעשר בהמה, ומדוע לא ייפטרו אלה?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רַבִּי יוֹחָנָן חֲזַאי בְּחֶילְמָא, מִילְּתָא מְעַלְּיָא אָמֵינָא. אָמַר קְרָא ״תַּעֲשֶׂה״, בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּיה מִיעֵט הַכָּתוּב. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר: הַלָּקוּחַ חָל עַל מְחוּסַּר זְמַן!

אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי בחילמא [ראיתי בחלום] וסימן הוא שמילתא מעליא אמינא [דבר טוב אומר] היום: אמר קרא [הכתוב] "תעשה" — לומר: את הלקוח בשעת עשייה מיעט הכתוב מדין מעשר, שקנאו בשעה שראוי להקריבו. ולא עוברים, שאינם ראויים להקרבה. איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן אליקים לר' אלעזר: והלא שנינו בברייתא כי פסול הלקוח חל גם על מחוסר זמן, שלקחו קודם שעברו שבעת ימים מלידתו, למרות שאינו ראוי אז להקרבה. ואם כך יחול פסול לקוח גם על עובר קנוי!

אֲמַר לֵיהּ: זוֹ אֵינָהּ מִשְׁנָה, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשְׁנָה — רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה הִיא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, וַהֲרֵי הוּא כִּבְכוֹר, מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ — אַף מְחוּסַּר זְמַן קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ.

אמר ליה [לו]: זו אינה משנה, כלומר, אין לסמוך עליה, שהיא משובשת, ואם תמצא לומר משנה היא, ואינה טעות — שיטת ר' שמעון בן יהודה היא משום (בשם) ר' שמעון, שאמר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הוא לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, מיד כשנולד, קודם שעברו שבעת ימים, וקרב רק לאחר זמנו, מהיום השמיני והלאה — אף מחוסר זמן מכניסו להתעשר, ואם יצא עשירי — קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו מיום השמיני והלאה.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: אֵיזֶהוּ אֶתְנַן שֶׁנִּכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר? כֹּל שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ וְחָזַר וּלְקָחוֹ הֵימֶנָּה. וְהָא אִיפְּסִיל לֵיהּ בְּלוֹקֵחַ!

ועוד בענין זה מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב: איזהו אתנן זונה, ששנו חכמים (להלן נז,א) שנכנס לדיר להתעשר? כל שנתנו לה כאתנן וחזר ולקחו הימנה (קנה אותו ממנה). והקשה המקשן: והא איפסיל ליה [והרי נפסל לו] ממצות מעשר בדין לוקח, כשקיבלה הזונה את האתנן!

אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָקַח עֲשָׂרָה עוּבָּרִין בִּמְעֵי אִמָּן — כּוּלָּם נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.

ומעירים: אישתמיטתיה הא דאמר [נשמטה, נשכחה מן המקשן זו שאמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: לקח עשרה עוברין במעי אמן — כולם נכנסין לדיר להתעשר. ולפי זה יש לפרש את הברייתא — כשנתן לה עובר באתננה, וחזר ולקחו ממנה.

וְתִיעַשְּׂרֵהּ אִיהִי! בְּזוֹנָה גּוֹיָה.

ושואלים: ומדוע העמידה הברייתא בדין אתנן דוקא באופן שחזר ולקחו ממנה? ותיעשרה איהי [ותעשר היא] את הבהמה שקיבלה באתנן! ומשיבים: מדובר פה בזונה גויה שאינה שייכת במצוות.

וְלוֹקְמַהּ בְּזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית, וְתִיעַשְּׂרֵהּ אִיהִי! קָא מַשְׁמַע לַן דְּזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית לָא הָוֵי אֶתְנַן.

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] בזונה ישראלית, ותיעשרה איהי [ושתעשר היא]! ומשיבים: קא משמע לן [משמיע לנו התנא] שבזונה ישראלית לא הוי [אינו נחשב] כלל אתנן שאסרה התורה להקריבו,

כִּדְאַבָּיֵי, דְּאָמַר אַבָּיֵי: זוֹנָה גּוֹיָה — אֶתְנַנָּהּ אָסוּר, וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״. זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית — אֶתְנַנָּהּ מוּתָּר, וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״.

כדברי אביי. שאמר אביי: זונה גויה — אתננה אסור בהקרבה, וכהן הבא עליה אינו לוקה משום "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, יד—טו). זונה ישראלית — אתננה מותר בהקרבה, וכהן הבא עליה לוקה משום "לא יחלל זרעו".

זוֹנָה גּוֹיָה אֶתְנַנָּהּ אָסוּר — גָּמַר ״תּוֹעֵבָה״ ״תּוֹעֵבָה״ מֵעֲרָיוֹת.

ומסבירים: זונה גויה אתננה אסור — מפני שהוא גמר [למד] בגזירה שווה "תועבה" "תועבה" מעריות, שנאמר באתנן זונה: "תועבת ה' " (דברים כג, יט), ונאמר בפרשת איסורי עריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט),

מָה עֲרָיוֹת, דְּלָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשֵׁי — אַף זוֹנָה, בְּהָךְ דְּלָא תָּפְסִי בַּהּ קִדּוּשֵׁי.

מה עריות המוזכרות שם, הן נשים שחייבים עליהן כרת, דלא תפסי בהו קדושי [שאין תופסים בהן קידושין] — אף לגבי זונה שאתננה אסור, מדובר בהך דלא תפסי בה קדושי [בזו שלא תופסים בה קידושין], ובגויה אין תופסים קידושין (מה שאין כן בזונה ישראלית).

וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״, דְּלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו זַרְעֵיהּ הוּא.

ומה שאמר אביי לגבי זונה גויה: וכהן הבא עליה אינו לוקה משום "לא יחלל זרעו" — מפני ש"לא יחלל זרעו" אמר רחמנא [אמרה התורה], שצריך שהנולד ייחשב לזרעו ושיהיה מחולל, והאי [וזה] הנולד מגויה לאו זרעיה [לא זרעו] הוא נחשב, אלא גוי, ונמצא שהלאו שבתורה לא נאמר על מקרה כזה.

מַתְנִי׳ הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין, שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן — פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, חַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה — פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

א משנה האחין והשותפין, כלומר, האחים שהם שותפים בירושת אביהם, בזמן שהם חייבין בקלבון (מטבע קטנה, שמוסיפים למחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין שותפים רגילים — הריהם פטורין באותה שעה ממעשר בהמה. ואם הם בשלב של שיתוף שבו חייבין במעשר בהמה — הריהם פטורין מן הקלבון, כדין בנים הסמוכים על שולחן אביהם.

קָנוּ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִין. חָלְקוּ, חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ — חַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

ומפרטים: קנו, כלומר, זכו בבהמות מתפיסת הבית, מנכסי הירושה — חייבין לעשר אותן הבהמות, ואם לאו [לא] — פטורין ממעשר בהמה. כיצד? אם חלקו בינם את ירושת אביהם וחזרו ונשתתפו בהם — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״יִהְיֶה לְךָ״ — וְלֹא שֶׁל שׁוּתָּפוּת. יָכוֹל אֲפִילּוּ קָנוּ בִּתְפִיסַת הַבַּיִת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "...וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך" (שמות יג, יב) — דוקא לך, היחיד, ולא של שותפות. יכול אפילו אחים שקנו בהמות בתפיסת הבית, בירושת אביהם, ייפטרו ממעשר בהמה? תלמוד לומר: "יהיה", לרבות, וללמד שחייבים במעשר.

וְהַאי בִּבְכוֹר כְּתִיב! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְכוֹר, דְּהָא אִיתֵיהּ בְּשׁוּתָּפוּת, דִּכְתִיב: ״וּבְכוֹרוֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ותמהים: והאי [והרי פסוק זה] בבכור כתיב [נאמר], ולא במעשר! ומשיבים: אם אינו ענין לבכור, דהא איתיה [שהרי ישנו] בשותפות, דכתיב [שנאמר]: "ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו), בלשון רבים — תנהו ענין למעשר בהמה, שבעלות משותפת פוטרת ממעשר.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בָּזֶה וּבָזֶה, וּפְעָמִים שֶׁפְּטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

ג שנינו במשנתנו: חלקו וחזרו ונשתתפו — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה. אמר ר' ירמיה: פעמים שחייבין האחים והשותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו, בזה ובזה, ופעמים שפטורין מזה ומזה, פעמים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ופעמים שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון.

חַיָּיבִין בָּזֶה וּבָזֶה — שֶׁחָלְקוּ בַּכְּסָפִים וְלֹא חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁחָלְקוּ בַּבְּהֵמָה וְלֹא חָלְקוּ בַּכְּסָפִים.

ומסבירים: חייבין בזה ובזה — במקרה שחלקו בכספים, וחזרו והשתתפו בהם, וחייבים בקלבון, כדין שותפים, ולא חלקו בבהמה, אלא נשארה בתפוסת הבית, ולכן היא חייבת במעשר. פטורין מזה ומזה — שחלקו בבהמה, וחזרו ונשתתפו, ודינם כשותפים שפטורים ממעשר בהמה, ולא חלקו בכספים, והשקלים שניתנו עבור שניהם ניתנו מתפוסת הבית.

חַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה — שֶׁחָלְקוּ בָּזֶה וּבָזֶה.

חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה — שחלקו ונשתתפו בזה ובזה.

חַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן — שֶׁלֹּא חָלְקוּ בְּזֶה וּבָזֶה.

חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון — שלא חלקו לא בזה ולא בזה.

פְּשִׁיטָא! חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה וְלֹא חָלְקוּ בַּכְּסָפִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּחָלְקוּ בַּבְּהֵמָה, גַּלּוֹ דַּעְתַּיְיהוּ דִּלְמִיפְלַג קָיְימִי, וְלִיחַיְּיבוּ בְּקָלְבּוֹן — קָא מַשְׁמַע לַן.

ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ומה החידוש שבדברי ר' ירמיה? ומשיבים: במקרה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שפטורים בזה ובזה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון שחלקו בבהמה — גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי [גילו דעתם שלחלוק גם בכספים הם עומדים], ואם כן ליחייבו [שיהיו חייבים] בקלבון, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא חלקו בכספים — אינם חייבים בקלבון.

אָמַר רַב עָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד גְּדָיִים.

אמר רב ענן: לא שנו, שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים, כדין שותפים רגילים, אלא במקרה שחלקו מתחילה גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, כלומר, שלא חילקו את התיישים בשווה ואת הגדיים בשווה, אלא חילקו באופן כללי את הבהמות לפי שוויין. והרי זה כאילו קנו זה מזה, וכשהם חוזרים ומשתתפים — הרי זה כשני זרים שנשתתפו ביניהם.

אֲבָל חָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים — אוֹמֵר זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

אבל אם חלקו מתחילה גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אומר אני כי "יש ברירה", כלומר, אנו מניחים שזה, כל אחד מהם, נתברר חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, וחייבים במעשר.

וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים — אֵין אוֹמְרִים זֶה הוּא חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אין אומרים כי זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה כשחזרו ונשתתפו — דינם כשותפים רגילים, הפטורים ממעשר בהמה.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה, וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה.

וכן נחלקו אמוראים אחרים בשאלה זו, שר' אלעזר אמר: לא שנו שאם נשתתפו — פטורים כדין שותפים, אלא רק במקרה שחלקו מתחילה תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, או עשרה כנגד תשעה, מפני שעל ידי השומא של תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, נחשב הדבר כאילו קנו זה מזה.

אֲבָל חָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה — אוֹמֵר זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

אבל חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה — אומר אני: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, וכשחזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, והם חייבים במעשר בהמה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה, וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה, אֵין אוֹמֵר זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

ור' יוחנן אמר: אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה, ועשרה כנגד עשרה, אין אומר אני: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה פטורים ממעשר בהמה.