מֵיתִיבִי: הָיָה לוֹ חָמֵשׁ בִּכְפַר חֲנַנְיָה וְחָמֵשׁ בִּכְפַר עוֹתְנַי — אֵין מִצְטָרְפוֹת עַד שֶׁיְּהֵא לוֹ אַחַת בְּצִיפּוֹרִי. תְּיוּבְתָּא דְּרַב!

מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: היה לו חמש צאן בכפר חנניה וחמש בכפר עותני, כיון שהם רחוקים זה מזה — אין מצטרפות עד שיהא לו צאן אחת בציפורי שהיא באמצע. הרי זה תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב שהצריך שיהיו חמש באמצע!

תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ תֵּשַׁע מִכָּאן וְתֵשַׁע מִכָּאן וְאַחַת בָּאֶמְצַע, דְּהַהִיא חַזְיָא לְהָכָא וְחַזְיָא לְהָכָא.

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] שמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב: כגון שהיו לו, לא חמש, אלא תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע, דההיא חזיא להכא וחזיא להכא [שאותה אחת ראויה להצטרף לכאן וראויה להצטרף לכאן], שבכל מקום היא משלימה לעשרה.

אָמַר רַב פָּפָּא: וְלִשְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ רוֹעֶה מְצָרְפָן, וַאֲפִילּוּ כִּלְיוֹ שֶׁל רוֹעֶה מְצָרְפָן.

אמר רב פפא: ולדעת שמואל, שאמר שדי שתהיה אחת באמצע — אפילו הרועה שנמצא באמצע, בלי צאן, מצרפן, ואפילו כליו של רועה שנמצאים באמצע מצרפן, מפני שהרועה צריך להגיע לשם כדי לקחתם, וכאילו הוא עצמו מצוי שם.

בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כַּלְבָּא דְּרוֹעֶה מַאי? כֵּיוָן דְּקָרֵי לֵיהּ וְאָתֵי לָא מִצְטָרְפִי, אוֹ דִלְמָא זִימְנִין דְּלָא אָתֵי, וּמִצְטָרֵךְ אִיהוּ לְמֵיזַל וְאֵתֹיֵיהּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: כלבא [כלבו] של הרועה מאי [מה דינו]? האם כיון דקרי ליה ואתי לא מצטרפי [שהוא קורא לו לכלב, והוא בא אליו, אינם מצטרפים], או דלמא זימנין דלא אתי [או שמא פעמים שאין הכלב בא] כשהוא קורא לו, ומצטרך איהו למיזל ואתייה [וצריך הוא ללכת ולהביא אותו], ונחשב הדבר כאילו הוא מצוי שם? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין שָׁם גֶּשֶׁר, אֲבָל יֵשׁ שָׁם גֶּשֶׁר — גֶּשֶׁר מְצָרְפָן.

א שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה. אמר ר' אמי: לא שנו אלא שאין שם גשר על הירדן בין העדרים, אבל אם יש שם גשר — הגשר מצרפן.

אַלְמָא, מִשּׁוּם דְּלָא מְיקָרְבָן הוּא. מֵיתִיבִי: הָיוּ לוֹ בִּשְׁנֵי עֶבְרֵי הַיַּרְדֵּן אֵילָךְ וְאֵילָךְ, אוֹ בִּשְׁנֵי אַבְטִילָאוֹת כְּגוֹן שֶׁל נָמֵר וְנָמוֹרִי — אֵין מִצְטָרְפִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ.

ומדייקים: אלמא [מכאן] שהטעם שהירדן מפסיק למעשר בהמה — משום דלא מיקרבן [שהצאן אינן קרובות] הוא, שאינן יכולות להגיע מכאן לשם. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו לו צאן בשני עברי הירדן אילך ואילך, או בשני אבטילאות (מחוזות) כגון של נמר ונמורי — אין מצטרפין למעשר בהמה, למרות שאין נהר מפריד ביניהם, ואין צריך לומר אם היו לו בחוצה לארץ ובארץ.

וְהָא חוּצָה לָאָרֶץ וָאָרֶץ כִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ גֶּשֶׁר דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא מִצְטָרְפִין!

והא [והרי] חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי [נחשב], שהרי הגבול עובר גם במקום שאין נהר או מכשול אחר, וקתני [והוא שונה]: לא מצטרפין!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה״, הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' מאיר, שאמר שהירדן מפסיק למעשר בהמה — דאמר קרא [שאמר הכתוב] בנחלת שבט בנימין: "והירדן יגבל אתו לפאת קדמה" (יהושע יח, כ), הכתוב עשאו את הירדן גבול בפני עצמו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״ ״וְעָלָה הַגְּבוּל״, הָכִי נָמֵי הַכָּתוּב עֲשָׂאוֹ גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ!

ומקשים: אלא מעתה, כל מקום שנאמר בנחלות השבטים "ותאר הגבול" "ועלה הגבול" (ראה יהושע יב, יד), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכתוב עשאו גבול בפני עצמו, וגבול השבטים מפסיק למעשר בהמה!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב״, כּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוּל אֶחָד הִיא.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], בענין גבולות השבטים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב" (במדבר לד, יב), לומר — כולה ארץ ישראל על כל הגבולות שיש בתוכה, גבול אחד היא.

אִי הָכִי, יַרְדֵּן נָמֵי! ״אֶרֶץ״ — וְלֹא יַרְדֵּן.

ומקשים: אי הכי [אם כך], ירדן נמי [גם כן] ייחשב בכלל זה! ומשיבים: הכוונה שם לגבולות של ארץ (קרקע), ולא ירדן, שהוא נהר.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״יַרְדֵּן״, אֶלָּא לְרַבִּי אַמֵּי — לִיתְנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נְהָרוֹת! קַשְׁיָא.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' חייא בר אבא, שטעמו של ר' מאיר תלוי בגזירת הכתוב — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] שדוקא ירדן מפסיק למעשר בהמה. אלא לשיטת ר' אמי, שהוא מפסיק משום שאין הבהמות יכולות לעבור — ליתנינהו לכולהו [שישנה אם כן את כל] הנהרות, שהם מפסיקים למעשר בהמה! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן״, ״אַרְצָה״ — אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר כי השאלה האם ירדן עצמו בכלל ארץ ישראל, שנויה כמחלוקת תנאים], שכך שנינו בברייתא: נאמר "כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען" (במדבר לה, ו), ומכאן יש לדייק: "ארצה" — ארץ כנען, ולא הירדן נחשב לארץ כנען, אלו דברי ר' יהודה בן בתירה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה״, מָה יְרֵחוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן, אַף יַרְדֵּן אֶרֶץ כְּנַעַן.

ר' שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר "שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (במדבר לד, טו), מה ירחו היא ארץ כנען, אף הירדן הנזכר עמה שייך לארץ כנען.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרֵחוֹ וּלְמַטָּה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְנוֹדֵר — הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְכֹל הֵיכָא דְּקָרוּ לֵיהּ ״יַרְדֵּן״ אִיתְּסַר לֵיהּ! אֶלָּא לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ב ועוד בעניינו של הירדן, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין קוראים "ירדן" אלא מבית ירחו ולמטה, כלומר, דרומה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין של נודר, כגון שנודר שלא ישתה מן הירדן, הלא בענין נדרים כלל בידינו שהלך אחר לשון בני אדם, וכל היכא דקרו ליה [וכל מקום שקוראים לו] אנשים "ירדן" איתסר ליה [נאסר לו]! אלא דברי ר' יוחנן נוגעים לענין מעשר בהמה, שהירדן מפסיק בין שני עבריו רק מבית ירחו ולמטה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי, וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם, וְהוֹלֵךְ וְנוֹפֵל לַיָּם הַגָּדוֹל, וְאֵין ״יַרְדֵּן״ אֶלָּא מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך (עובר) בימה של סיבכי (ים החולה), ובימה של טבריא, ובימה של סדום (ים המלח), והולך ונופל משם מתחת לאדמה עד לים הגדול, ואין נקרא "ירדן" אלא מבית יריחו ולמטה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״יַרְדֵּן״? שֶׁיּוֹרֵד מִדָּן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, ״וַיִּקְרְאוּ (לוֹ) לְלֶשֶׁם דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֶשֶׁם זוֹ פַּמְיָיס, וְתַנְיָא: יוֹצֵא יַרְדֵּן מִמְּעָרַת פַּמְיָיס.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן"? מפני שיורד מהעיר דן. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה [אתם משם אתם שונים אותה], אנן מהכא מתנינן לה [אנו מכאן אנו שונים אותה], שנאמר על בני שבט דן: "ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם" (יהושע יט, מז), ובזיהויו של מקום זה אמר ר' יצחק: לשם זו פמייס, הרי שפמייס היא דן. ותניא [ושנויה ברייתא]: יוצא ירדן ממערת פמייס.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: זַכְרוּתֵיהּ דְּיַרְדְּנָא מִמְּעָרַת פַּמְיָיס, הֵיכָא דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מַיִם מִמְּעָרַת פַּמְיָיס״ — אִיתְּסַר לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ יַרְדְּנָא.

ועוד בענין זה מביאים מה שאמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא [עיקרו, מקורו של הירדן] הוא ממערת פמייס, ולכן היכא דאמר [במקום שהוא אומר]: לא שתינא [אין אני שותה] מים ממערת פמייס — איתסר ליה בכוליה ירדנא [נאסר לו לשתות בכל הירדן].

זַכְרוּתָא דִּדְמָא — כַּבְדָּא, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּבֵד שֶׁנִּימּוֹחַ — מְטַמֵּא בִּרְבִיעִית.

זכרותא דדמא כבדא [עיקרו, מקורו של הדם הוא הכבד], ומשמעות הדברים להלכה היא כדברי ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: כבד של מת שנימוח — מטמא בשיעור רביעית, כדין דם המת, משום שהוא כולו מלא דם, ולא בכזית, כדין בשר המת.

זַכְרוּתָא דְּמַיָּא — פְּרָת, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַנּוֹדֵר מִמֵּימֵי פְּרָת — אָסוּר בְּכׇל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

זכרותא דמיא [המקור של כל המים] הוא נהר פרת. שאמר רב יהודה אמר רב: הנודר ממימי פרת — אסור בכל מימות שבעולם.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״לָא שָׁתֵינָא מִמֵּימֵי דִּפְרָת״ — מֵי פְרָת הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא מִנַּהֲרָא אַחֲרִינָא שָׁתֵינָא.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאמר [אם תאמר שאומר] "לא שתינא ממימי דפרת" [אין אני שותה מן המים של פרת] — אם כן כוונתו: מי פרת עצמם הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], הא מנהרא אחרינא שתינא [אבל מנהר אחר אני שותה].

אֶלָּא, דְּאָמַר: ״לָא שָׁתֵינָא מִמַּיִם דְּאָתוּ מִפְּרָת״, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַנְּהָרוֹת לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה נְהָרוֹת, וּשְׁלֹשָׁה נְהָרוֹת לְמַטָּה מִפְּרָת. וְהָאִיכָּא

אלא הכוונה היא דאמר [שאומר] בלשון זו: "לא שתינא [אין אני שותה] ממים דאתו [שבאים] מפרת", ודוקא בזה נאסרים עליו כל הנהרות. שכן אמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות הם למטה, כלומר, באים משלש נהרות, פישון גיחון וחדקל (בראשית יא—יד), ושלש נהרות למטה מפרת. ושואלים: והאיכא [והרי יש]

עֵינָתָא דְּמִידַּלְּיָין! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָנְהוּ סוּלָּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ.

עינתא דמידליין [מעיינות שבמרומי ההרים], ואיך אפשר לומר שהם באים מהפרת! אמר רב משרשיא: הנהו סולמי דפרת נינהו [אלו סולמות של פרת הם], שמי הפרת מחלחלים תחת הקרקע ועולים ונובעים באותם מעיינות. ומקשים עוד: וכיצד ייתכן שכל הנהרות נמשכים מן הפרת?

וְהָא כְּתִיב: ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״!

והא כתיב [והרי נאמר]: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים... והנהר הרביעי הוא פרת" (בראשית ב, י—יד), ומשמע שהוא אחרון הנהרות, ולא הראשון!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הוּא פְּרָת דְּמֵעִיקָּרָא.

אמר רב נחמן בר יצחק, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר יעקב: מה שנאמר "הוא פרת" פירושו שפרת הוא הנהר דמעיקרא [שהוזכר מתחילה], הנהר היוצא מעדן, שממנו יוצאים כולם, ולאחר מכן הוא ממשיך במהלכו.

תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יוּבַל״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״פְּרָת״? שֶׁמֵּימָיו פָּרִים וְרָבִים.

וכן תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: "יובל" שמו של נהר הפרת היוצא מעדן, שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו" (ירמיהו יז, ח), ולדעתו כוונת הנאמר היא לעץ החיים, שהוא שתול בגן עדן, והוא שולח את שרשיו על נהר היובל היוצא משם. ולמה נקרא שמו "פרת" — מפני שמימיו פרים ורבים מעצמם, בלא מטר.

מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת.

ואומרים: מסייע ליה [לו] הדבר לדברי שמואל, שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מיבריך [הנהר מגדותיו הוא מתברך במים]. ופליגא [וחלוק] שמואל על מה שאמר רב, שאמר רב אמי אמר רב: מיטרא במערבא סהדא רבה [כשיש מטר בארץ ישראל העד הגדול על ירידתו] הוא פרת, שמימיו מתרבים מפני המטר שמגיע אליו משם.

אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עָבֵיד לְהוּ לִבְנָאתֵיהּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי. מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן — סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת, שֶׁמָּא יִרְבּוּ נוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין, וְהָווּ לְהוּ מֵי גְשָׁמִים רוּבָּא.

מסופר, אבוה [אביו] של שמואל עביד להו לבנאתיה [היה עושה להן לבנותיו] מקוה ביומי [בימי] ניסן כדי שיטבלו בו, ולא יטבלו בנהר, והיה עושה להן מפצי ביומי [מחצלות לצניעות בימי] תשרי, שאז התיר להם לטבול בנהר. ומסבירים: מה שהיה עושה להן מקוה ביומי [בימי] ניסן, הרי זה מפני שבאותו זמן מתרבים מאד מי הנהר, ואביו של שמואל סבר לה [סבור הוא] כשיטת רב, שאמר רב אמי אמר רב: מיטרא במערבא סהדא רבה [מטר בארץ ישראל העד הגדול] הוא נהר פרת, והיה חושש שמא ירבו המים הנוטפין (מי הגשמים) על הזוחלין (מי הנהר עצמו), והוו להו [ויהיו להם] מי גשמים רובא [רוב], ולכן יקבל כל הנהר דין מי גשמים, שאין לטבול בהם כשהם זורמים, עד שייקוו במקום אחד ל"מקוה".

וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.

ומה שהיה עושה להן מפצי ביומי [מחצלות לצניעות בימי] תשרי, והתיר לטבול בנהר, הרי זה מפני שבאותה תקופה רוב מימיו היו מי מעיינות הכשרים לטבול בהם, גם כאשר הם זורמים.

וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם נִטְהָרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.

ושבים לדברי שמואל, שאמר שהנהר מתברך מעצמו, ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוקים דבריו שלו על דבריו שלו], שאמר שמואל עצמו: אין המים נטהרים (מטהרים) בזוחלין (שלא במקוה) אלא נהר פרת ביומי [בימי] תשרי, שאז רוב המים שבו הם מי הנהר עצמו, אבל בשאר ימות השנה יש לחשוש לריבוי מי גשמים.

מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה — פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

א משנה הלוקח (הקונה) צאן ובקר, או שניתן לו במתנה — הרי זה פטור ממעשר בהמה.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״,

ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: דאמר קרא [שאמר הכתוב] "בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשרך לצאנך" (שמות כב, כח—כט),