בְּבָא בְּהַרְשָׁאָה.

בבא בהרשאה, שבא אחד מהאבות ובידו כתב הרשאה מהאב השני, לדון עם הכהן על חמש הסלעים שבידו, ולכן אין הכהן יכול לדחותם. אבל כשנתנו לשני כהנים, לא יועיל כתב הרשאה, מפני שכל כהן ידחה אותם ויאמר שחבירו הוא שנטל את פדיון המת.

וְהָאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּכַפְרֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ — כָּתְבִינַן.

ומקשים, והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי [אין כותבים הרשאה על מיטלטלים], אלא רק על תביעת קרקע, ואלו כאן תובעים מהכהן מעות שהם מיטלטלים! ומשיבים: הני מילי [דברים אלו], שאין כותבים על מיטלטלים, אמורים היכא דכפריה [במקום שכפר בו הנתבע], שהוא טוען שלא קיבל מן התובע דבר, אבל היכא דלא כפריה — כתבינן [במקום שלא כפר בו — כותבים אנו] הרשאה גם על מיטלטלים. וכאן הכהן טוען שהתובע אותו אינו אבי המת, אך אינו כופר בעצם קבלת המעות.

זָכָר וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. תָּנָא רַב הוּנָא: שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

א שנינו במשנה, שאם שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע של מי הזכר ושל מי הנקבה — האבות פטורים מפדיון הבן, מפני שכל אחד טוען שאשתו ילדה נקבה. אבל הבן חייב בפדיון, מפני שהוא ודאי בכור. ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבות נולדו תחילה. תנא [שנה] רב הונא לגבי אותו מקרה: ילדו שני זכרים ונקבה — אין כאן לכהן כלום, למרות שוודאי יש כאן בכור. ולא רק האבות פטורים, מפני שכל אחד טוען שהנקבה היא בתו, ונולדה ראשונה, אלא גם הבנים פטורים, מפני שכל אחד מן הזכרים טוען שמא נולדה נקבה לפניו.

וְתַנָּא דִּידַן, כֵּיוָן דְּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — לָא מִתְּנֵי לֵיהּ.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא הוסיף אופן זה? ומשיבים: כיון שבאופן שנשואות הנשים לשני אנשים הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] לפטור לגמרי, אבל באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] לפטור, שהרי ודאי נולד בכור לאיש זה, ובכל מקרה הוא חייב חמישה סלעים לכהן — לא מתני ליה [אינו שונה אותו התנא שלנו] גם בשתי נשים של שני אנשים. מפני ששיטתו של התנא במשנתנו היא שבכל מקום בו הוא שונה "אין כאן לכהן כלום" הדין זהה גם בשתי נשים של שני אנשים וגם בשתי נשים של איש אחד.

מַתְנִי׳ מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן — יַחְזִיר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן — יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים — כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָתַן — לֹא יִטּוֹל, וְאִם לֹא נָתַן — לֹא יִתֵּן.

ב משנה מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן כבר האב פדיון לכהן — יחזיר לו הכהן את חמשת הסלעים. מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן האב עדיין — יתן, שהרי כבר נתחייב בפדיונו. מת ביום שלשים עצמו — הרי זה כיום שלפניו, שאין מצות פדיון אלא למי שכבר מלאו לו שלושים יום. ר' עקיבא אומר: אם כבר נתן לכהן את הסלעים — לא יטול ממנו, ואם עדיין לא נתן — לא יתן.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? גָּמְרִי ״חֹדֶשׁ״ ״חֹדֶשׁ״ מִמִּדְבָּר, מָה הָתָם ״וָמַעְלָה״ אַף הָכָא נָמֵי וָמַעְלָה.

ג גמרא בענין מחלוקת חכמים ור' עקיבא שבמשנתנו, מסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאין מצות פדיון אלא לאחר שנשלמו שלושים יום? גמרי [למדים הם] בגזירה שווה "חדש" "חדש" מפדיון בכורות ישראל במדבר, כאשר באו הלויים תחתם, מה התם [שם] בפדיון על ידי הלויים נאמר: "...פקוד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" (במדבר ג, מ), שמשמעו — לאחר שלושים, אף הכא נמי [כאן גם כן], במצות הפדיון לדורות, שנאמר "מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז), צריך להיות ומעלה, כלומר, לאחר שלושים.

וְרַבִּי עֲקִיבָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וָמַעְלָה״ גַּבֵּי עֲרָכִין, וְלָא גָּמְרִי מִמִּדְבָּר — הָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד,

ור' עקיבא מספקא ליה [מסופק היה לו הדבר]: האם מדאיצטריך למכתב [מכך שהוצרך לכתוב בתורה] "ומעלה" גבי [אצל] מצות ערכין: "ואם מבן ששים שנה ומעלה..." (ויקרא כז, ז), ללמד ש"בן ששים" הוא מי שכבר מלאו לו ששים שנה, ולא גמרי [למדים] דיני הערכין בבנין אב מפדיון הבכורות במדבר (שנאמר בו "ומעלה"), שכל מקום בו נאמר "מבן" הרי זה מי שנשלם בו פרק זמן זה, אם כן, פדיון הבכורות במדבר וערכין הוו להו [הרי הם] שני כתובים הבאים כאחד, המלמדים אותו דין,

וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד — אֵין מְלַמְּדִין.

וכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין למקום אחר.

אוֹ דִלְמָא: כִּי אֵין מְלַמְּדִין — לְעָלְמָא, אֲבָל לְגוּפַיְיהוּ — מְלַמְּדִין, וּמִשּׁוּם הָכִי מְסַפְּקָא לֵיהּ.

ולכן יש לומר כי בפדיון בכורות לדורות דינו של יום שלושים כיום שלאחריו, ושלא כדעת חכמים; או דלמא [שמא]: כי [כאשר] אומרים אנו ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין — הרי זה לעלמא [לכלל], לדינים שונים לגמרי, אבל לגופייהו [לעצמם] מלמדין, ויש ללמוד פדיון בכורות לדורות מפדיון הבכורות במדבר, ודינו כיום שלפניו. ומשום הכי [כך] מספקינן ליה [מסופקים אנו בו], לדעת ר' עקיבא, בבכור ביום שלושים.

אָמַר רַב אָשֵׁי: הַכֹּל מוֹדִים לְעִנְיַן אֲבֵילוּת, יוֹם שְׁלֹשִׁים כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל.

אמר רב אשי: הכל מודים לענין אבילות, שולד שמת ביום שלשים — נידון כמת ביום שלפניו, שדינו כנפל, ואין נוהגים בו דיני אבילות. וטעם הדבר, שהרי אמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

מַתְנִי׳ מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.

ד משנה מת האב בתוך שלשים יום ללידת הבכור — הרי הבן בחזקת שלא נפדה, מפני שאין רגילים לפדותו אז, עד שיביא הבן ראיה שנפדה; מת האב לאחר שלשים יום — הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו לבן שלא נפדה. היה צריך הוא לפדות עצמו, שאביו לא פדאו, וגם את בנו צריך הוא לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו (מצות פדיון האב עצמו) מוטלת היתה על אביו, ומצות פדיון בנו — מוטלת עליו.

גְּמָ׳ אִיתְּמַר: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״מֵעַכְשָׁיו״ — אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת — וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי.

ה גמרא איתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בענין זה: הפודה את בנו ונתן לכהן חמישה סלעים בתוך שלשים יום ללידת הבן, רב אמר: בנו פדוי, ושמואל אמר: אין בנו פדוי. ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל], אם אמר האב "מעכשיו הוא פדוי" — אין בנו פדוי, שהרי עדיין אין חיוב בפדיון, וכן מצד אחר, אם אמר האב שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות [ועדיין נמצאות המעות] לאחר שלושים יום — ודאי בנו פדוי, מפני שהמעות מצויים ברשות הכהן בזמן חיוב הפדיון.

כִּי פְּלִיגִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּידּוּשֵׁי אִשָּׁה, הָתָם לָאו אַף עַל גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת — הָווּ קִידּוּשֵׁי,

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כשאמר האב לכהן שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות, אבדו מן העולם קודם לכן, רב אמר: בנו פדוי — מידי דהוה [כמו שהוא הדין] ביחס לקידושי אשה, כשמקדש אשה במעות על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום; התם לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שנתעכלו המעות בתוך שלושים יום — הוו קידושי [הרי הם קידושין],

הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] הדין.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָתָם — בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו, הָכָא — אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן, דְּכֹל הֵיכָא דִּפְלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל — הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ושמואל אמר [יכול לומר] לך: התם [שם], כשנתעכלו המעות קודם שחלו הקידושין, אין זה מעכב מפני שבידו היה לקדשה מעכשיו כשנתנם, אבל הכא [כאן], כשנתעכלו מעות הפדיון — אין בידו לפדותו מעכשיו כשנתנם. ובפסק ההלכה במחלוקת רב ושמואל מעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] דכל היכא דפליגי [שכל מקום שחולקים] רב ושמואל — הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כוותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל, שהפודה את בנו בתוך שלושים יום — אין בנו פדוי.

תְּנַן: מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן — יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. טַעְמָא דְּמֵת, הָא לֹא מֵת — בְּנוֹ פָּדוּי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן — יחזיר לו הכהן חמש סלעים. ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשמת בתוך שלושים — מחזיר, הא [אבל] כאשר לא מת בתוך שלושים — בנו פדוי, למרות שהאב נתן את המעות קודם הזמן, שלא כדברי שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאיתנהו למעות [שהמעות נמצאות עדיין].

תָּא שְׁמַע: בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה! הָתָם נָמֵי דְּאִיתַנְהוּ לְמָעוֹת בְּעֵינַיְיהוּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: מת האב בתוך שלושים, הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה על ידי אביו. ובמקרה שנפדה — מועיל הפדיון, למרות שהמעות ניתנו קודם שלושים, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דאיתנהו למעות בעינייהו [שהמעות נמצאות בעינן].

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּנוֹ פָּדוּי. אֲמַר לֵיהּ: שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנוֹ פָּדוּי?! וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לַן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ומסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום — בנו פדוי. אמר ליה [לו] רב יהודה: שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואת אמרת [ואתה אומר] בנו פדוי? ומעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל.

הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.

א שנינו במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו'. ומביאים מה שאמרו חכמים על משנתנו במקום אחר. שכך תנו רבנן [שנו חכמים] במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו, מצות פדיונו מוטלת על אביו, ומצות פדיון בנו מוטלת עליו.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים — הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ, מַאי טַעְמָא? דְּמִצְוָה דִּידֵיהּ עֲדִיף. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין.

אמר ר' ירמיה: הכל מודים היכא דליכא [במקום שאין] לו אלא חמש סלעים — הוא קודם לבנו, ושלא כמשמעות המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דמצוה דידיה עדיף [שהמצוה שלו להיפדות עדיפה]. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר הם חלוקים הרי זה במקום שיש] חמש סלעים משועבדות (נכסים שמכר לאחרים, והם משועבדים לפרעון חובותיו הקודמים) וחמש סלעים בני חורין, בידו;

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה — כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְדִידֵיהּ אָזֵיל וְטָרֵיף מִמְּשַׁעְבְּדִי, וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין — פָּרֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ.

ר' יהודה סבר [סבור]: מלוה חובת תשלום הכתובה בתורה, כגון פדיון הבן — כמלוה הכתובה בשטר דמיא [נחשבת], שגובים אותה מנכסים משועבדים, ולכן דידיה [את חוב הפדיון שלו] אזיל וטריף ממשעבדי [הולך הכהן וטורף מהנכסים המשועבדים], כדין מילוה בשטר, ובהני [ובאלה] חמש הסלעים שהם בני חורין — פריק ליה לבריה [פודה את בנו].

וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה — לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, הִלְכָּךְ מִצְוָה דִּידֵיהּ עָדִיף.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה הכתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמילוה על פה, ולא ניתן לגבות את דמי הפדיון מן המשועבדים, הלכך [על כן] קיום המצוה דידיה [שלו] להיות פדוי, עדיף [עדיפה], ויפדה עצמו בחמש בני החורין.

מַתְנִי׳ חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן — בְּמָנֶה צוֹרִי.

ב משנה חמש סלעים (שקלים) של כסף של פדיון הבן, שנאמר בו: "כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז), מחשבים בהם את שקל הקדש במנה צורי, המטבע של צור, שתכולת הכסף שבו גבוהה ביותר. ולא במטבע מדינה, שהוא שווה שמינית ממנו.

שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, חֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע — כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכוּלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֵה כֶּסֶף, חוּץ מִשְּׁקָלִים.

שלשים שקלים של עבד שהומת על ידי שור (שמות נא, לב), וכן חמשים של אונס ושל מפתה נערה בתולה (ראה שמות כב, טז. דברים כב, כט). וכן מאה של מוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים (ראה דברים כב, יט) — כולם, גם אלה שלא הוזכר בהם שקל — הריהם בשקל הקדש, שהוא עשרים גרה (ראה במדבר יח, טו), ומחשבים אותם במנה צורי. וכולן, כל הדברים הנפדים — נפדין בכסף, במטבע, או בשוה כסף, חוץ משקלים, מחצית השקל שתורמים למקדש בכל שנה, שהוא ניתן במטבע דוקא.

גְּמָ׳ מָנֶה צוֹרִי. אָמַר רַבִּי אַסִּי: מָנֶה שֶׁל צוֹר. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: דִּינָרָא (ערבא) [עַרְבָיָא]. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אִיסְתֵּרָא סֻרְסְיָא דְּמִיזְדַּבְּנָא תְּמָנְיָא בְּדִינָרָא, חֲמֵשׁ מִינַּיְיהוּ לְפִדְיוֹן הַבֵּן.

ג גמרא שנינו במשנה: חמש סלעים של בן במנה צורי. ובפירוש הדברים אמר ר' אסי: יש לתת חמישה סלעים ממנה של צורי, היוצא במדינת צור. ר' אמי אמר: חמישה סלעים שווים דינרא ערבא [דינר זהב ערבי]. ר' חנינא אומר: איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא [סלע סורי שנמכרים שמונה ממנו בדינר זהב גדול], יש לתת חמש מינייהו [מהם] לפדיון הבן.