מַתְנִי׳ מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לְכֹהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — הָאָב פָּטוּר.

א משנה מי שלא בכרה אשתו (שעדיין לא ילדה), וילדה שני זכרים, ואין ידוע מי הבכור — נותן האב חמש סלעים לכהן, מפני שאחד מהם ודאי בכור. מת אחד מהן מהזכרים בתוך שלשים יום ללידה, לפני שחלה חובת הפדיון — האב פטור מספק, שמא הבכור מת.

מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּימִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ — נָתָנוּ, וְאִם לָאו — פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּיבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו ביניהם את נכסי אביהם — נתנו, ואם לאו [לא] שכבר חלקו — פטורין, כאשר יבואר בגמרא. ר' יהודה אומר: כבר נתחייבו הנכסים, נכסי אביהם, בחמש סלעים לכהן, וחייבים הבנים לתת. מי שעדיין לא ביכרה אשתו וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי הראשון — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבה נולדה תחילה, והכהן הבא להוציא מן האב — עליו מוטלת חובת הראיה.

גְּמָ׳ דְּמִית הָאָב אֵימַת? אִילֵּימָא דְּמִית לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — בְּהָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר כִּי חָלְקוּ פְּטוּרִין? וְהָא אִשְׁתַּעְבַּדוּ לְהוּ (לנכסי) [נִכְסֵי]!

ב גמרא שנינו במשנה: מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו — נתנו, ואם לאו — פטורים. ושואלים: דמית [שמת] האב אימת [מתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] לאחר שלשים יום — בהא [בזו] אמר ר' מאיר כי [שכאשר] חלקו פטורין? והא אשתעבדן להו לנכסי [והרי כבר נשתעבדו להם הנכסים] למצות הפדיון!

אֶלָּא, דְּמִית בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מַאי שְׁנָא כִּי חָלְקוּ — דְּאָזֵיל לְגַבֵּי הַאי וּמְדַחֵי לֵיהּ, דְּאָזֵיל לְגַבֵּי הַאי וּמְדַחֵי לֵיהּ; כִּי לֹא חָלְקוּ נָמֵי — לֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי וְלִידַחֲיֵיהּ, וְלֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי וְלִידַחֲיֵיהּ!

אלא צריך לומר דמית [שמת] האב בתוך שלשים יום, קודם שהתחייב אביהם בפדיון, ומצות הפדיון חלה על הבכור עצמו, אלא שאין ידוע מי הוא. ואולם על כך יש לשאול: והלא לא נתחייבו נכסי אביהם לפדיון, ואם כן מאי שנא כי חלקו [מה שונה הדין כאשר חלקו] ביניהם את הנכסים, שלדעת ר' מאיר פטורים, מפני שאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה והוא דוחה אותו] ואומר שאינו הבכור, וכן דאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה ודוחה אותו]? והרי, כי [כאשר] לא חלקו נמי [גם כן] — ליזיל לגבי האי ולידחייה, וליזיל לגבי האי ולידחייה [שילך אל זה וידחה אותו, ושילך אל זה וידחה אותו]!

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זֹאת אוֹמֶרֶת, שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, וְלָקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת — בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶם, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּדִידָךְ מַסֵּיקְנָא — מְנָתָא דִּידָךְ קָא שָׁקֵילְנָא, וְאִי בְּחַבְרָךְ מַסֵּיקְנָא — מְנָתָא דְּחַבְרָךְ קָא שָׁקֵילְנָא.

אמר ר' ירמיה: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד ששני יוסף בן שמעון (אנשים ששמם שווה) שהיו בעיר אחת ולקחו (קנו) שדה בשותפות — בעל חוב, שיש לו שטר חוב הכתוב על שם יוסף בן שמעון, גובה אותה מהם בחובו, ואף על פי שלא ידוע מי החייב האמיתי, מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכל אחד מהם: אי בדידך מסיקנא [אם בך אני נושה] — מנתא דידך קא שקילנא [את המנה, החלק שלך בשדה שלכם אני נוטל], ואי בחברך מסיקנא [ואם בחברך אני נושה] — מנתא דחברך קא שקילנא [את המנה, החלק של חברך אני נוטל], שהרי יש לחייב האמיתי חלק בשדה; ואף במשנתנו, האחים שלא חלקו — שותפים בנכסי אביהם, ולפיכך יכול הכהן לגבות מנכסים אלו את חובו.

אָמַר רָבָא: מִכְּדֵי נִכְסֵי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּלְדִידֵיהּ לָא מָצֵי תָּבַע לֵיהּ, וּלְעָרֵב מָצֵי תָּבַע לֵיהּ? וְהָתְנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב — לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, וְקַיְימָא לַן דְּלֹא יִתְבַּע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה!

אמר רבא בתמיהה: מכדי [הרי] כלל יש בידינו, נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה [שנכסיו של אדם הם ערבים לו], לפרעון חובותיו, מי איכא מידי [האם יש, היתכן דבר כזה], דלדידיה לא מצי תבע ליה, ולערב מצי תבע ליה [שאותו, את החייב, אינו יכול לתבוע, ואת הערב יכול לתבוע]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] בפירושה: שלא יתבע מן הערב תחלה, אלא עליו לתבוע את הלווה תחילה. והלא כאן אין הכהן יכול לתבוע אף אחד מן האחים, והוא גובה מנכסיהם!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם שֶׁמֵּת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאִי דְּאִיכָּא נִכְסֵי טוּבָא — הָכִי נָמֵי דְּשָׁקֵיל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים.

אלא אמר רבא: לעולם יש לפרש שמדובר במשנה כשמת האב לאחר שלשים יום, וכבר נשתעבדו נכסי האב לפדיון. ואי דאיכא נכסי טובא [ואם יש נכסים מרובים] לגבות מהם — הכא נמי דשקיל [כך גם כן הדין — שנוטל הכהן] חמש סלעים, גם לאחר שחלקו הבנים בנכסי אביהם, שעל הבנים לפרוע את חובות אביהם ממה שירשו. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? כגון דליכא [שאין] במה שירשו מאביהם אלא חמש סלעים.

וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב אַסִּי, דְּאָמַר רַב אַסִּי: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ — מֶחֱצָה יוֹרְשִׁין וּמֶחֱצָה לָקוֹחוֹת, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוֶה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה

ודכולי עלמא אית להו [ולדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את מה שאמר רב אסי, שאמר רב אסי: האחין שחלקו בנכסי אביהם — הרי שבמחצה מהחלק שקיבלו הם נחשבים כיורשין, ובמחצה הם נחשבים כלקוחות (כקונים). וכן צריך לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מלוה הכתובה בתורה, כלומר, חוב המפורש בתורה, כגון פדיון הבן —

לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב פָּפָּא, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: מִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת.

לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמלוה על פה. ודכולי עלמא אית להו [ולדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את דברי רב פפא, שאמר רב פפא: מלוה על פה — גובה מן היורשין של החייב, ואינו גובה מן הלקוחות שקנו ממנו. ואם כן, יכול הכהן לגבות את דמי פדיון הבן רק מן המחצית של נכסי האב עליה נחשבים הבנים יורשים. והואיל ואין בנכסי האב אלא חמישה סלעים נמצא שהכהן יכול לגבות רק שנים ומחצה סלעים.

וְהָכָא בְּחָמֵשׁ וְלֹא בַּחֲצִי חָמֵשׁ קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: חָמֵשׁ וְלֹא חֲצִי חָמֵשׁ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: חָמֵשׁ וַאֲפִילּוּ חֲצִי חָמֵשׁ.

ולפי זה, הכא [כאן], שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו בענין חמש ולא בחצי חמש קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור] שהתורה ציותה לתת בפדיון חמש סלעים דוקא, ולא חצי (או חלק מ) חמש, ולכן פטורים האחים מלתת לכהן אותם שנים וחצי סלעים. ואילו ר' יהודה סבר [סבור]: חמש — ואפילו חצי חמש, ולכן נוטל הכהן אותם שנים וחצי סלעים, שהם נחשבים לגביהם כיורשים.

אִי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּיבוּ נְכָסִים, נִתְחַיֵּיב גַּבְרָא מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, אִם יֵשׁ עֲשָׂרָה זוּז לָזֶה וַעֲשָׂרָה זוּז לָזֶה — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שבזה נחלקו, מדוע לשון המשנה היא: ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים? הלא נתחייב גברא [האיש], כלומר, חייבים האחים לתת, מיבעי ליה [צריך היה] לומר! ועוד קשה, שהרי תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: האחין שאין ידוע מי מהם הבכור, שחלקו בנכסי אביהם, אם יש עשרה זוז (דינר) שהם שני סלעים ומחצה לזה, ועשרה זוז לזה — חייבין לתת לכהן, ואם לאו [לא] — פטורין; ויש לשאול:

מַאי עֲשָׂרָה זוּז לָזֶה וַעֲשָׂרָה זוּז לָזֶה? אִילֵּימָא בֵּין דִּירוּשָּׁה בֵּין דְּלָקוֹחוֹת, וְחָמֵשׁ וַאֲפִילּוּ חֲצִי חָמֵשׁ — אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא עֲשָׂרָה? אֲפִילּוּ בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה נָמֵי!

מאי [מה פירוש] עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה? אילימא [אם תאמר] שיש לכל אחד מהם עשרה זוז בנכסי האב, בין בחלק הירושה בין בחלק הלקוחות יחד, ונמצא שיש בחלק הירושה של שניהם עשרה זוז, שהם שנים וחצי סלעים, ור' יהודה אומר שהם חייבים משום שלדעתו חמש ואפילו חצי חמש, כלומר, שצריך לתת לכהן גם פחות מחמישה סלעים, אי הכי [אם כך] — מאי איריא [מה שייך, מדוע חייבים דווקא] אם יש לפחות עשרה זוזים? אפילו אם יש בציר [פחות] מעשרה זוזים נמי [גם כן] יטול הכהן מה שיש, ומדוע שנה ר' יהודה שהם פטורים?

אֶלָּא פְּשִׁיטָא, עֲשָׂרָה זוּז דִּירוּשָּׁה לָזֶה, וַעֲשָׂרָה זוּז דִּירוּשָּׁה לָזֶה, אַלְמָא: חָמֵשׁ וְלֹא חֲצִי חָמֵשׁ סְבִירָא לֵיהּ!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כשיש עשרה זוז של ירושה לזה, ועשרה זוז של ירושה לזה, ובסך הכל חמישה סלעים, ולדעת ר' יהודה, דווקא במקרה זה צריכים לתת פדיון לכהן. אלמא [מכאן] שר' יהודה חמש ולא חצי חמש סבירא ליה [סבור הוא], ולא כמו שפירשנו!

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חָמֵשׁ וְלֹא חֲצִי חָמֵשׁ, וְהָכָא בִּדְרַב אַסִּי וְרַב פָּפָּא קָמִיפַּלְגִי.

אלא צריך לומר, דכולי עלמא [שלדעת הכל], גם ר' מאיר וגם ר' יהודה סבורים: חמש דוקא צריך לתת לכהן ולא חצי חמש, והכא [וכאן] בדברי רב אסי ורב פפא קמיפלגי [חלוקים הם], שמדובר באופן שאין בנכסי אביהם אלא חמישה סלעים, ור' מאיר סבור כרב אסי ורב פפא, ואין כאן אלא שנים וחצי סלעים בחלק הירושה, ואין הכהן יכול לגבותם. ואילו ר' יהודה אינו סבור כאחד מהם, ולדעתו עומדים כל חמשת הסלעים לגביית הפדיון.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לֵיהּ אַסֵּיפָא, נִתְחַיְּיבוּ הַנְּכָסִים, דְּמִית הָאָב אֵימַת? אִילֵּימָא דְּמִית לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר כִּי חָלְקוּ פְּטוּרִין? הָא אִישְׁתַּעְבַּדוּ לְהוּ נִכְסֵי!

א סוגיה זו שנינו על דברי ר' מאיר שבתחילת המשנה, ואיכא דמתני ליה אסיפא [ויש ששונים את הענין הזה על סופה], ששנינו כי מי שנולדו לו שני בנים, ואין ידוע איזה מהם בכור, ומת האב, ר' יהודה אומר: נתחייבו הנכסים, וגם אם כבר חלקו את נכסי אביהם — חייבים הבנים לשלם לכהן. ושואלים: דמית [שמת] האב אימת [אימתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] לאחר שלשים יום מלידתם, שכבר נתחייב האב בפדיון, מכלל הדברים אתה למד שר' מאיר סבר [סבור] שבמקרה זה, כי [שכאשר] חלקו פטורין? תמוה הדבר, הא אישתעבדי להו נכסי [הרי כבר נשתעבדו להם הנכסים]!

אֶלָּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, כִּי חָלְקוּ, אַמַּאי מְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה? לֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי לִידַחֲיֵיהּ, וְגַבֵּי הַאי וְלִידְחֲיֵיהּ!

אלא צריך לומר שמת בתוך שלשים יום, קודם שנתחייבו נכסי האב, והחוב מוטל איפוא על הבן הבכור, אלא שאין יודעים מי הוא. ושואלים: אם כן, גם כי [כאשר] כבר חלקו האחים ביניהם את נכסי אביהם, אמאי [מדוע] מחייב ר' יהודה? ליזיל לגבי האי לידחייה [שילך הכהן אצל בן זה וידחה אותו] בטענה שאינו הבכור, וגבי האי ולידחייה [וילך אצל בן זה וידחה אותו] בטענה שאינו הבכור!

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זֹאת אוֹמֶרֶת, שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ בְּעִיר אַחַת, וְלָקַח אֶחָד מֵהֶם שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ — בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי בְּדִידָךְ מַסֵּיקְנָא — מְנָתָא דִּידָךְ קָא שָׁקֵילְנָא, וְאִי בְּחַבְרָךְ מַסֵּיקְנָא — מִשְׁתַּעְבְּדָא לִי מִקַּמֵּי דִּידָךְ.

אמר ר' ירמיה: זאת אומרת, ממה שר' יהודה מחייב את האחים לתת את הפדיון לכהן, יש ללמוד כי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, ולקח (קנה) אחד מהם שדה מחבירו — בעל חוב, שיש בידו שטר חוב על שם יוסף בן שמעון מוקדם לזמן הקניה, גובה את חובו ממנו מהשדה, דאמר ליה [שאומר לו] לקונה: אי בדידך מסיקנא [אם בך אני נושה] — מנתא דידך קא שקילנא [את המנה, החלק שלך אני נוטל], ואי בחברך מסיקנא [ואם בחברך אני נושה], משתעבדא לי מקמי דידך [הרי השדה הזה משועבד לי לפניך].

אָמַר רָבָא: מִכְּדֵי נִכְסוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, וְכוּלַּהּ כְּלִישָּׁנָא קַמָּא.

אמר רבא בתמיהה: מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [הלא נכסיו של אדם הם הערבים לו], האם ייתכן שממנו אינו יכול לגבות, ומן הערב (נכסיו) הוא גובה? וכולה (כל ההמשך) כלישנא קמא [כמו בלשון הראשונה] שהובאה בעמוד הקודם, על דברי ר' מאיר.

מַתְנִי׳ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכֵּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן עֲשָׂרָה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן — יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן — אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם.

ב משנה שתי נשים של איש אחד שלא בכרו (ילדו), וילדו שני זכרים ונתערבו — נותן האב עשרה סלעים לכהן, אף שלא ידוע של מי כל אחד מהם, מפני שכל אחד מהם בכור ודאי. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, קודם שחלה חובת הפדיון, אם לכהן אחד נתן פדיון שניהם — יחזיר לו הכהן חמש סלעים, מפני שפטור היה מלפדות את המת, ואם לשני כהנים נתן — אינו יכול להוציא מידם, מפני שכל כהן אומר שהוא מחזיק בפדיון של הבן החי.

זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה — נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן; שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ואם ולדות נשיו שהתערבו היו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה — נותן חמש סלעים לכהן, מפני שאחד מן הזכרים ודאי בכור אחד לאמו, ועל השני שהוא ספק — אין הכהן יכול להוציא מידו. ואם היו הולדות שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות — אין כאן לכהן כלום, שמא שתי הנקבות יצאו תחילה.

אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכֵּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם — הָאָב פָּטוּר.

אחת מנשיו שכבר בכרה ואחת שלא בכרה, וילדו שני זכרים והתערבו — נותן חמש סלעים לכהן, מפני שוודאי אחד מהם בכור; מת אחד מהן בתוך שלשים יום — האב פטור מספק, שמא הבכור מת.

מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּימִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ נָתְנוּ, וְאִם לָאו פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּיבוּ נְכָסִים, זָכָר וּנְקֵבָה אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם.

מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו פדיון לכהן עד שלא חלקו ביניהם את נכסי האב — נתנו, ואם לאו [לא], שכבר חלקו — פטורין מלתת. ר' יהודה אומר: נתחייבו הנכסים, ויתנו מהם הבנים חמש סלעים לכהן. ואם ילדו שתי נשיו, האשה שביכרה והאשה שלא ביכרה, זכר ונקבה, והתערבו — אין לכהן כלום, שמא המבכרת ילדה את הנקבה.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים — אִם לַכֹּהֵן אֶחָד נָתָנוּ, יַחֲזִיר לָהֶם חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתָנוּ — אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם.

שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו, וילדו שני זכרים והתערבו — זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים, מפני שלכל אחד נולד בכור ודאי. ואם מת אחד מהם מהולדות בתוך שלשים ללידה, וכבר נתנו פדיון עבורם, אם לכהן אחד נתנו — יחזיר להם חמש סלעים של פדיון המת, ואם לשני כהנים נתנו — אינן יכולין להוציא מידם, מפני שכל כהן טוען שהוא מחזיק בפדיון החי.

זָכָר וּנְקֵבָה — הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ; שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וּשְׁנֵי זְכָרִים — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

היו הולדות שהתערבו זכר ונקבה — האבות פטורין, מפני שכל אחד אומר שהוא אבי הנקבה, אבל הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי הוא ודאי בכור. היו הולדות שהתערבו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שהרי אין כאן בכור ודאי.

אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכֵּרָה, שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן; זָכָר וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

אשה אחת שבכרה ואשה אחת שלא בכרה, של שני אנשים, וילדו שני זכרים והתערבו — זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן, שהרי ודאי נולד לו בכור. ואם ילדו זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום, שמא זו שלא ביכרה אשתו ילדה את הנקבה.

גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא שְׁנֵי כֹּהֲנִים, דְּאָזֵיל לְגַבֵּי הַאי וּמְדַחֵי לֵיהּ, וְאָזֵיל לְגַבֵּי הַאי וּמְדַחֵי לֵיהּ?

ג גמרא שנינו במשנה בענין שתי נשים של שני אנשים שהתערבו בכורותיהם, שאם נתנו האבות את פדיונותיהם לשני כהנים, ומת אחד מהבכורות — אינם יכולים להוציא מהכהנים את הפדיון שנתנו עבורו. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע] הדין כשנתנו האבות את הפדיונות לשני כהנים ומת אחד מהבכורות, דאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך האב אצל כהן זה ודוחה אותו] הכהן, וטוען שנטל עבור החי, ואזיל לגבי האי ומדחי ליה [והולך אצל כהן זה, השני, ודוחה אותו], ואומר שנטל עבור החי?

כֹּהֵן אֶחָד נָמֵי לֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי וְלִידַחֲיֵיהּ, וְלֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי וְלִידַחֲיֵיהּ! אָמַר שְׁמוּאֵל:

והרי כשנתנו לכהן אחד נמי [גם כן] ידחה אותם, ליזיל לגבי האי [שילך אצלו אב זה] ולידחייה [וידחה אותו] ויטען שבנו הוא החי, וליזיל לגבי האי [שילך אליו אב זה] ולידחייה [וידחה אותו], ויאמר שבנו הוא החי! אמר שמואל: