רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: דִּינָרָא הַדְרִיָּינָא טִרְיָינָא שְׁיָיפָא דִּמְזַבְּנָא בְּעֶשְׂרִים וְחַמְשָׁה זוּזֵי, דַּל מִינַּיְיהוּ שְׁתוּתָא וְהָנָךְ לְפִדְיוֹן הַבֵּן. הָנֵי עֶשְׂרִין וְחַד נְכֵי דַּנְקָא הָוֵי!

ר' יוחנן אומר: אם רוצה אתה לדעת כמה לתת לפדיון הבן, קח דינרא הדריינא טריינא שייפא [דינר זהב של הקיסר אדריאנוס או של הקיסר טריינוס משופשף, ישן] דמזבנא [שנמכר] בעשרים וחמשה זוזי [זוזים] דינרים של כסף, דל מינייהו שתותא [הורד מהם שישית], והנך [והאחרים] שנותרו, הם חמישה סלעים שיש לתת לפדיון הבן, עשרים דינרים (ארבעה דינרים לסלע). ומקשים: אם מורידים מעשרים וחמישה שישית אין מקבלים עשרים דינרים, אלא הני עשרין וחד נכי דנקא הוי [אלה הנותרים עשרים ואחד דינרים פחות מעה, שישית הדינר, הם]!

אֶלָּא, דַּל שְׁתוּתָא וְזוּזָא, וְהָנָךְ לְפִדְיוֹן הַבֵּן. אַכַּתִּי עֶשְׂרִין נְכֵי דַּנְקָא הָוֵי! אֶלָּא, דַּל זוּזָא וּשְׁתוּתָא, וְהָנָךְ לְפִדְיוֹן הַבֵּן, דְּהָוֵי לְהוּ עֶשְׂרִין מַתְקָלֵי בְּמַתְקָלֵי דִּינָרָא, דְּאִינּוּן עֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא זוּזֵי וּפַלְגֵי וּפַלְגָא דַּנְקָא.

אלא, דל שתותא וזוזא [הורד מהם שישית, ועוד זוז], והנך [והאחרים] יש לתת לפדיון הבן. ומקשים: אכתי [עדיין] אין החשבון מדוייק, שהרי עשרין נכי דנקא הוי [עשרים דינרים פחות מעה, שישית הדינר, הם]! אלא דל זוזא ושתותא [הורד מהם דינר, ומהנותר, עשרים וארבעה, הורד שישית], והנך [והאחרים] שנותרו הרי זה שיעור חמישה סלעים לפדיון הבן. ומעירים: דהוי להו עשרין מתקלי במתקלי דינרא [שהם במשקל עשרים דינרי זהב קטנים הקרויים "מתקלים"], דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגי ופלגא דנקא [שהם שווים עשרים ושמונה דינרים וחצי דינר וחצי מעה, שישית הדינר] בדינרי כסף ערביים.

אָמַר רָבָא: סִילְעִים דְּאוֹרָיְיתָא תְּלָתָא וְתִילְתָּא הָוֵי, דִּכְתִיב: ״עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״עֶשְׂרִין מָעִין״, וְתַנְיָא: שֵׁשׁ מָעָה כֶּסֶף דִּינָר.

א אמר רבא: סילעים דאורייתא [סלעים של תורה], שקלים שניתנים לפדיון הבן — משקלם תלתא ותילתא הוי [שלושה ושליש דינרים הם], כל אחד מהם, ולא ארבעה דינרים. דכתיב [שנאמר]: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים] "עשרים גרה" שבפסוק — "עשרין מעין" [עשרים מעות]. ותניא [ושנויה ברייתא]: שש מעה כסף הם דינר, ונמצא שעשרים מעות, ששוות לסלע של תורה, שוות לשלושה דינר ושליש.

מֵיתִיבִי: וַהֲלֹא סֶלַע שֶׁל קֹדֶשׁ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה פּוּנְדְּיוֹנִין.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה כי המקדיש שדה בשנת היובל נותן בפדיונו (עבור ארבעים ותשע שנים) חמישים סלעים לכל שטח שזורעים בו כור שעורים. ומצד אחר אמרו חכמים שנותן סלע ופונדיון (חצי מעה) לשנה. ועל כך שואלים בבריתא: והלא בסלע של קדש יש ארבעים ושמנה פונדיונין, ואילו לדברי חכמים, פדיון ארבעים ותשע השנים עולה לארבעים ותשעה סלעים וארבעים ותשעה פונדיונים, כלומר, חמישים סלעים ופונדיון, פונדיון אחד יתר על מה שציותה התורה!

פּוּנְדְּיוֹן זֶה מָה טִיבוֹ? קִילְבּוֹן לַפְּרוֹטְרוֹט!

פונדיון זה מה טיבו — הרי זה קילבון לפרוטרוט [תוספת עבור פריטה של הסלע לפונדיונים]. על כל פנים, מבואר בברייתא שבסלע של תורה יש ארבעים ושמונה פונדיונים, ששווים עשרים וארבע מעות. שלא כדברי רבא, שאמר שסלע של תורה שווה לעשרים מעות בלבד!

בָּתַר דְּאוֹסִיפוּ עִילָּוַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: ״עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל״ — לָמַדְנוּ לַשֶּׁקֶל שֶׁהוּא עֶשְׂרִים גֵּרָה, וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״, יָכוֹל יִפְחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״.

ומשיבים: הדין שבברייתא נאמר בתר דאוסיפו עילוייהו [לאחר שהוסיפו חכמים עליהם] על המטבעות, ארבע מעות לסלע. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "עשרים גרה השקל" (ויקרא כז, כה) — למדנו מכאן לשקל שבתורה שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף על מנין המעות שבשקל יוסיף? תלמוד לומר: "עשרים גרה יהיה השקל" (ויקרא כז, כה), לשון הויה, הוספה. יכול יפחות מעשרים מעות בשקל? תלמוד לומר: "עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז), שלא יפחות ממנין זה.

רַב אָשֵׁי שַׁדַּר לֵיהּ שִׁבְסַר זוּזֵי לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא בְּפִדְיוֹן הַבֵּן, שְׁלַח לֵיהּ: לִישַׁדַּר לִי מָר תִּלְתָּא יַתִּירְתָּא דְּאִיכָּא עִלָּוַיְיהוּ. שְׁלַח לֵיהּ: לְשַׁדַּר לִי מָר תְּלָתָא אַחֲרִינָא דְּאוֹסִיפוּ עִילָּוַיְיהוּ!

מסופר, רב אשי שדר ליה שבסר זוזי [שלח לו שבעה עשר זוזים] לרב אחא בריה [בנו] של רבינא שהיה כהן בפדיון הבן, ועמם שלח ליה [לו] רב אשי דברים אלו: לישדר לי מר תלתא יתירתא דאיכא עלוייהו [ישלח לי אדוני בחזרה שליש דינר מיותר שיש עליהם], מפני שלפי דברי רבא, שסלע של תורה שווה שלושה דינרים ושליש, נמצא שחמישה סלעים שווים ששה עשר ושני שליש דינר; ונמצא שבתוך שבעה עשר הדינרים ששלח לו יש שליש דינר מיותר! שלח ליה [לו] רב אחא בתשובה: לשדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עילוייהו [שישלח לי אדוני שלושה דינרים אחרים שהוסיפו עליהם], שהרי חכמים הוסיפו על הסלע של התורה, וחשבון חמישה סלעים עולה לפי זה לעשרים דינרים, שלושה דינרים יתרים על אלו שכבר שלח רב אשי.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם — סֶלַע, דִּנְבִיאִים — לִיטְרִין, דִּכְתוּבִין — קִינְטְרִין, חוּץ מִן כַּסְפּוֹ שֶׁל עֶפְרוֹן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה סְתָם — קִינְטָרִין, דִּכְתִיב ״אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עוֹבֵר לַסֹּחֵר״, וְאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּקָא קָרוּ לְקִינְטָרָא ״תִּיקְלָא״.

ב ועוד בענייני שיעורי המטבעות, אמר ר' חנינא: כל שקל כסף האמור בתורה סתם — הרי הוא סלע (שקל) אחד, וכל שקל כסף שנזכר בנביאים סתם — הרי הוא בליטרין כסף במשקל של עשרים וחמישה סלעים, וכל שקל כסף שנזכר בכתובין סתם — הרי הוא בקינטרין, כסף במשקל של מאה סלעים. חוץ מן כספו של עפרון, שאף על פי שכתוב בתורה "שקל כסף" סתם הרי הוא בקינטרין, דכתיב [שנאמר] "ארבע מאות שקל כסף עובר לסחר" (בראשית כג, טז), שפירושו: מטבע כסף שמתקבל בתורת שקל בכל מקום, ואיכא דוכתא דקא קרו לקינטרא "תיקלא" [והרי יש מקום שקוראים לקינטרא "שקל"].

אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בִּיקְּשׁוּ לִגְנוֹז כׇּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם מִפְּנֵי כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״.

ג בענין "דינרא הדריינא טריינא שייפא" שהזכיר ר' יוחנן בראש עמוד זה, מביאים מה שאמר ר' אושעיא: ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שנמצא בעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים שהיה באוצר המקדש, ונטלוהו הגויים, עד שמצאו לו מקרא מן התורה שהוא מותר — שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב), ומכאן יש ללמוד כשבאים הפריצים ובוזזים את הכסף הרי הוא מתחלל, ואין חוששים לקדושה שבו.

וִירוּשָׁלַיִם הָוְיָא רוּבָּא דְּעָלְמָא? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בִּקְּשׁוּ לִגְנוֹז דִּינָרָא הַדְרִיָּינָא טִירְיָיאנָא שְׁיָיאפָא, מִפְּנֵי טִבְעָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, עַד שֶׁמָּצְאוּ לָהּ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״.

ושואלים: וירושלים הויא רובא דעלמא [היא רוב העולם]? ומדוע יאסרו את כל הכסף והזהב שבעולם מפני המיעוט של ירושלים? אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא [את מטבעות הדינר של הקיסר אדריינוס או של הקיסר טריינוס המשופשפים, הישנים], מפני טבעה (המטבע) של ירושלים, מפני שבמטבעות אלו שנעשו בירושלים היה מעורב הרבה מאד מכסף המקדש, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה".

רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל ״כֶּסֶף״ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם — כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם — כֶּסֶף מְדִינָה.

א אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל "כסף" האמור בתורה סתם, ולא נאמר שהוא שקלים — הוא דינר כסף צורי, וכל כסף האמור בדבריהם של חכמים — הוא כסף מדינה, כלומר, דינר כסף פשוט, ששווה לשמינית דינר צורי.

וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי טַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״,

ושואלים: וכללא [והאם כלל] הוא, שכל כסף האמור בתורה סתם הוא דינר כסף צורי? והרי דין זה של טענה, שטוען אדם על חבירו שחייב לו דבר_מה, וחבירו מודה רק במקצת הטענה, דכתיב [שנאמר]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש..." (שמות כב, ו), דין זה בא לפני הדיינים ומשביעים את הנתבע, שנאמר: "...

וּתְנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין — הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף!

עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח), ופירשו חכמים שהוא לשבועה, ותנן [ושנינו במשנה]: שבועת הדיינין היא כאשר הטענה (התביעה) היא על שתי מעות כסף לפחות, ששוות לשליש דינר. ונמצא ש"כסף" הוא פחות מדינר, שלא כדברי רב אסי!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״כֶּסֶף אוֹ כֵלִים״, מָה כֵּלִים שְׁנַיִם — אַף כֶּסֶף שְׁנַיִם, וּמָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב — אַף כֵּלִים דָּבָר חָשׁוּב.

ומשיבים: שאני התם דכתיב [שונה שם, לגבי טענה, שנאמר]: "כסף או כלים", ולמדים הכסף והכלים זה מזה: מה כלים משמעם לפחות שנים — אף כסף הוא לפחות שנים. ומה כסף משמעו דבר חשוב, ואפילו מעה כסף חשובה — אף כלים דבר חשוב. ואין להקשות משם לרב אסי, שמדבר ב"כסף" שנאמר בתורה לבדו.

וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, וּתְנַן: הַפּוֹרֵט סֶלַע בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי! ״כֶּסֶף״ ״כֶּסֶף״ רִיבָּה.

ועוד מקשים: והרי כסף שפודים בו מעשר שני, דכתיב [שנאמר] בו: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כב), ותנן [ושנינו במשנה]: הפורט (מצרף פרוטות) לסלע ממעות שפדה בהן מעשר שני. הרי ש"כסף" הוא גם מעות, ולא רק דינר! ומשיבים: "כסף" "כסף" (דברים יד, כב) שנאמר במעשר שלוש פעמים ("ונתתה בכסף", "וצרת הכסף", "ונתתה הכסף". דברים כה—כו) ריבה אפילו פרוטה.

וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ, דִּכְתִיב ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל! הֶקְדֵּשׁ נָמֵי יָלֵיף ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר.

ומקשים: והרי פדיון הקדש, דכתיב [שנאמר] בו כסף: "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט), ואמר שמואל: הקדש אפילו שוה מנה (מאה דינר) שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ולאו דווקא על דינר כסף, וקשה לרב אסי! ומשיבים: פדיון הקדש נמי [גם כן], יליף [למד] בגזירה שווה "קדש" "קדש" ממעשר שני (ראה דברים יד דברים ל), ש"כסף" שבו אינו דוקא דינר כסף, אלא אפילו פרוטה.

וַהֲרֵי קִידּוּשֵׁי אִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״, וּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה, לֵימָא רַב אַסִּי דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?

ומקשים: והרי קידושי אשה, דכתיב [שנאמר]: "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ותנן [ושנינו במשנה], בית שמאי אומרים: אישה מתקדשת בדינר ובשוה דינר לכל הפחות, ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה; לימא [האם נאמר] שרב אסי שאמר: כל "כסף" האמור בתורה הוא דינר כסף — כבית שמאי הוא סבור? והלא אין חולק על כך שהלכה כבית הלל!

אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה — כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם — כֶּסֶף מְדִינָה.

אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף קצוב האמור בתורה, שנאמר בו סכום מסויים, כגון "חמשים כסף" באונס — הריהו כסף צורי, וכל כסף של דבריהם — הריהו כסף מדינה.

מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן וְכוּ׳!

ומקשים: אם כן הוא מאי קמשמע לן [מה משמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] את כל הדינים האלה במשנתנו: חמש סלעים של בן, שלושים של עבד, חמישים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקדש במנה צורי!

וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דִּתְנַן: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וְלָא תֵּימָא סֶלַע אַרְבַּע זוּזֵי, אֶלָּא פַּלְגָא דְּזוּזָא, דְּקָרוּ אִינָשֵׁי ״סֶלַע״ פַּלְגָא דְּזוּזָא.

ומשיבים, מה שאמר: ושל דבריהם — כסף מדינה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר. ורב אסי מתייחס למה דתנן [ששנינו]: התוקע (הסוטר באוזן) לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. וכך הוא אומר: ולא תימא [ואל תאמר] שנותן סלע צורי שהוא שווה ארבע זוזי [ארבעה זוזים, דינרים], אלא פלגא דזוזא [חצי זוז, דינר], וכפי דקרי אינשי [שקוראים אנשים] "סלע" למטבע פלגא דזוזא [חצי זוז], ולסלע זה התכוונה המשנה.

חָנָן בִּישָׁא תְּקַע לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ פַּלְגָא דְּזוּזָא. הֲוָה אִיכָּא

מסופר, חנן בישא תקע ליה לההוא גברא [חנן הרע סטר באוזן לאדם אחד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב הונא, אמר ליה [לו] לחנן: הב ליה פלגא דזוזא [תן לו חצי זוז]. הוה ליה [היה לו]