וּבַעַל הַפִּיקִים, הָעִיקֵּל. אֵיזֶהוּ הָעִיקֵּל? כׇּל שֶׁהוּא מַקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹקְשׁוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָּה יוֹצֵא מִגּוּדָּלוֹ, עֲקֵיבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז.

ובעל הפיקים, והעיקל. איזהו העיקל? כל שהוא מקיף פרסותיו (מצמיד את כפות רגליו) ואין ארכבותיו (ברכיו) נוקשות זו לזו, מפני שרגליו מעוקלות כלפי חוץ. ועוד פסולים: פיקה (בליטה) יוצא מצד גודלו, עקיבו יוצא לאחוריו ובולט החוצה, פרסותיו (כפות רגליו) רחבות כשל אווז.

אֶצְבְּעוֹתָיו מוּרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה עַד הַפֶּרֶק — כָּשֵׁר, לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ — כָּשֵׁר, הָיְתָה בָּהּ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר.

היו אצבעותיו של ידו או של רגלו מורכבות זו על זו, או שהיו קלוטות (מחוברות) מלמעלה ממקום חיבורן בכף היד או בכף הרגל, עד הפרק האמצעי — כשר, וכן אם היו מחוברות עד למטה מן הפרק, וחתכה, והבדיל בין האצבעות — הרי זה כשר. היתה בה בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה, באצבע זו, עצם — הרי זה פסול אפילו לאחר חיתוך, ואם לאו [לא], שהיה זה רק בשר — כשר.

יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ — עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו — רַבִּי פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

יתר שיש אצבע יתירה בידיו וברגליו, שבכל אחת יש שש ושש אצבעות, שבסך הכל הן עשרים וארבע — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל, לפי שהוא כאיטר יד, וחכמים מכשירין.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבֶר רָגֶל — אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר רֶגֶל, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַקִּישָׁן וְהָעִיקֵּל וְהַקִּילְבָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר רָגֶל״. תָּנָא: בַּעַל הַקִּיפִּין וְהַשּׁוּפְנָר. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל הַפִּיקִּין — שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּסָתוֹת הַרְבֵּה, שׁוּפְנָר — שֶׁאֵין לוֹ כְּסָתוֹת כׇּל עִיקָּר.

א גמרא בענין המומים ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר בתורה במומי הכהנים "שבר רגל" (ויקרא כא, יט) אין לי ללמוד מכאן אלא על שבר רגל ממש, מנין לרבות הקישן (מקיש בקרסוליו ובארכבותיו) והעיקל והקילבן? תלמוד לומר: "או שבר רגל" (ויקרא כא, יט), והמלה "או" באה לרבות כל מומים שברגל. ועוד בענין מומים שברגל, תנא [שנה החכם] בברייתא: בעל הקיפין והשופנר. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל הפיקין — שיש לו כסתות (בליטות) הרבה ברגליו, שופנר — שאין לו כסתות כל עיקר.

פִּיקָּה יוֹצָא מִגּוּדָּלוֹ, וַעֲקֵיבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שׁוֹקוֹ יוֹצֵא בָּאֶמְצַע רַגְלוֹ. פַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דִּטְרִיפָה וְלָא סְדִיקָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּטְרִיפָה, אַף עַל גַּב דִּסְדִיקָא.

ועוד שנינו במשנה: פיקה יוצא מגודלו ועקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר: עקיבו יוצא לאחריו — כאילו שוקו יוצא באמצע כף רגלו. ועוד שנינו: פרסותיו רחבות כשל אווז. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהוא מום רק במקרה שפרסתו ממש כשל אווז, דטריפה ולא סדיקא [שהיא גם שטוחה ודקה וגם אינה סדוקה, מפוצלת לאצבעות נפרדות]. אלא כיון דטריפה [שהיא שטוחה ודקה] ביותר, אף על גב דסדיקא [אף על פי שהיא סדוקה, מפוצלת לאצבעות] — הרי זה מום.

אֶצְבְּעוֹתָיו מוּרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״שֶׁבֶר יָד״ — אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבֶר יָד.

ועוד שנינו במשנה: אם היו אצבעותיו מורכבות זו על גב זו, או קלוטות למעלה עד הפרק, או אפילו קלוטות למטה מן הפרק וחתכן — כשר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ברשימת המומים "שבר יד" (ויקרא כא, יט) — אין לי אלא שבר יד שהוא פוסל, היו

אֶצְבָּעוֹת מוּרְכָּבוֹת לְמַעְלָה אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה מִן הַפֶּרֶק, וְהָאָמְרַתְּ כָּשֵׁר! אֶלָּא וְלֹא חֲתָכָן, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שֶׁבֶר יָד״.

אצבעות מורכבות למעלה זו על גבי זו, או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד". ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] במשנה שאם חתכן כשר! אלא כך צריך לשנות בברייתא: ולא חתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד".

הָיְתָה בּוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם — פָּסוּל, וְאִם לָאו — כָּשֵׁר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּסְפֶּרֶת עַל גַּבֵּי הַיָּד.

ב שנינו במשנה: היתה בו בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה עצם — פסול, אפילו חתכה, מפני שניטל ממנו אבר שלם, ואם לאו [לא] — כשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מתי נחשבת היתרת כאבר, שאם נחתכה הרי זה פסול — והוא שהיתה נספרת על גבי היד, כלומר, שהיתה עומדת בשורה עם שאר האצבעות.

תָּנוּ רַבָּנַן: יְתֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם, וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן — מְטַמָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וּמְטַמָּא בְּאֹהֶל, וְעוֹלָה לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְנִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: אצבע יתירה שנחתכה מן המת, שיש בה עצם, ואפילו אין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא את הנוגע בה או את הנושא אותה, וכן מטמא באהל, כדין איבר מן המת. וגם אם אין בה בשר, ואין לה דין איבר מן המת — הריהי עולה למנין מאה עשרים וחמשה, שהוא רוב מנין של איברי האדם (מאתיים ארבעים ושמונה), ורוב מנין עצמות המת מטמא באוהל, גם אם אין עליהן בשר כלל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומדובר בברייתא זו בעצם שנספרת על גב היד, ורק אז היא נחשבת כאיבר.

אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: יְתֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְאֵין בָּהּ צִפּוֹרֶן — מְטַמָּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מְטַמָּא בְּאֹהֶל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְשֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת עַל גַּב הַיָּד.

ועוד בענין זה אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, כלומר, רב (שהיה רבם של אמוראי בבל), המקום יהיה בעזרו: אצבע יתרת של מת שיש בה עצם ואין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא, ואולם אין מטמא באהל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומתי אמרו שאינה מטמאה באוהל — בשאינה נספרת על גב היד.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶם כְּדִבְרֵי נְבִיאוּת, מָה נַפְשָׁךְ? אִי אֵבֶר הוּא — בְּאֹהֶל נָמֵי תְּטַמֵּא, וְאִי לָאו אֵבֶר הוּא — בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא נָמֵי לָא לִיטַמֵּי!

ועל הלכה זו אמר ר' יוחנן: עשו חכמים דבריהם כדברי נביאות, כלומר, כגזירה משמים, שאין לחפש בה סברה. שכן מה נפשך [דעתך], מאיזה צד אתה רוצה לדון עליה? אי [אם] אצבע שאינה נספרת עם שאר אצבעות אבר הוא — באהל נמי [גם כן] תטמא, ואי לאו [ואם לא] אבר הוא — במגע ובמשא נמי לא ליטמי [גם כן לא תטמא]!

אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מִשּׁוּם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה נָגְעוּ בָּהּ.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: משום עצם כשעורה נגעו בה, כלומר, לא דנו בה חכמים דין איבר מן המת, אלא דין עצם כשעורה, שמטמאה במגע ובמשא, אבל לא באוהל.

רַב פָּפָּא אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת, אַטּוּ נִסְפֶּרֶת. אִי הָכִי, שֶׁאֵינָהּ נִסְפֶּרֶת בְּאֹהֶל נָמֵי תְּטַמֵּא!

רב פפא אמר: גזירה היא שגזרו חכמים על אצבע זו שאינה נספרת עם האצבעות, אטו [משום] נספרת, שזו שנספרת נחשבת כאיבר גמור, ומטמאת באוהל. ושואלים: אי הכי [אם כך], זו שאינה נספרת באהל נמי [גם כן] תטמא!

עֲבַדוּ רַבָּנַן הֶיכֵּירָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִישְׂרְפוּ עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים.

ומשיבים: עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בדברים שגזרו עליהם טומאה, שלא ינהגו בהם כטומאה מן התורה, כי היכי דלא לישרפו עלייהו [כדי שלא ישרפו עליהם, בגללם] תרומה וקדשים שנטמאו על ידם, מפני שאסור לשרוף תרומה וקדשים אלא אם כן נטמאו ממש, בטומאה שמן התורה.

תְּנַן הָתָם: רוֹב בִּנְיָנוֹ וְרוֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ רוֹבַע — טְמֵאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ רוֹב בִּנְיָנוֹ? שְׁנֵי שׁוֹקַיִים וְיָרֵךְ אֶחָד, הוֹאִיל וְרוֹב גּוֹבְהוֹ בְּגָדוֹל. אֵיזֶהוּ רוֹב מִנְיָנוֹ? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה.

ג ועוד בעניינו של איבר יתר שבאדם, תנן התם [שנינו שם במשנה] במסכת אהלות: רוב בנינו ורוב מנינו של שלד המת, אף על פי שאין בו כדי רובע הקב עצמות — טמאין. ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו רוב בנינו של שלד — שני שוקיים וירך אחד, הואיל והוא רוב גובהו של אדם באדם גדול, איזהו רוב מנינו — מאה עשרים וחמשה עצמות.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: תַּנָּא מִנְיָינָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְתַנְיָא: חָסֵר, שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא מָאתַיִם, וְיָתֵר, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד — כּוּלָּן עוֹלִין לְמִנְיַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, זִיל בָּתַר רוּבָּא דְאִינָשֵׁי.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן [וכי התנא חשבון בא להשמיע לנו]? והרי כבר שנינו במשנה שיש באדם מאתים ארבעים ושמונה איברים (שבכל אחד מהם עצם)! השיב לו רבא: דבר זה קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: מת שהוא חסר, שאין בו אלא מאתים איברים, או שהוא יתר, שיש בו מאתים ושמונים ואחד — עצמותיו של אדם זה כולן עולין למנין מאה עשרים וחמש, שאינו מטמא בפחות מכך, גם אם יש בהן רוב מנין איבריו שלו. ואם יש שם מנין זה — הריהו מטמא, גם אם הוא פחות ממחצית מנין עצמותיו. כי זיל בתר רובא דאינשי [לך אחר רובם של בני האדם], ולרוב יש מאתים ארבעים ושמונה איברים.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּיבָה שְׂרֵיפָה לַמֶּלֶךְ, בָּדְקוּ וּמָצְאוּ בָּהּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם, שֶׁהוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב שְׁנֵי צִירִים וּשְׁנֵי דְּלָתוֹת.

ועוד בענין מנין איבריו של אדם, אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו (בישלו) גופת זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, כדי להפריד את הבשר מן העצמות, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים איברים (שיש בהם עצמות), ותהו על כך שהמספר הוא גדול מזה שאמרו חכמים, מאתים ארבעים ושמונה. אמר להם ר' ישמעאל: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות, ולפיכך יש לה ארבעה איברים יתרים על של האיש.

תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁצִּירִים לַבַּיִת — כָּךְ צִירִים לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדְּלָתוֹת לַבַּיִת — כָּךְ דְּלָתוֹת לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי״.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: כשם שיש צירים לבית — כך יש צירים לאשה, שנאמר: "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה" (שמואל א ד, יט). רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית — כך דלתות לאשה, שנאמר: "כי לא סגר דלתי בטני" (איוב ג, י), כלומר, הדלתות של בטן אמי, שיצאתי משם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּפְתֵּחַ לַבַּיִת, כָּךְ מַפְתֵּחַ לָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״. לְרַבִּי עֲקִיבָא קַשְׁיָא דְּתַלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! דִּלְמָא אַיְּידֵי דְּזוּטַר אִתְּמוֹחֵי מִתְּמַח.

ר' עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית — כך מפתח לאשה, שנאמר: "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). ומתקשים: לדברי ר' עקיבא קשיא [קשה] מן הבדיקה שבדקו תלמידי ר' ישמעאל, שמצאו באותה זונה רק ארבעה איברים יתירים, שהרי צריך להיות עוד אחד, המפתח! ומשיבים: דלמא איידי דזוטרא אתמוחי מתמח [שמא מתוך שהוא קטן נמוח] כששלקו את גופת אותה אשה.

אָמַר רַב: וְכוּלָּן אֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכׇל אָדָם.

אמר רב: וכולן, כל האיברים היתרים שבאשה — אין מטמאין באהל, שנאמר בענין זה: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), לומר: רק דבר השוה לכל אדם, בין איש ובין אשה, יש לו דין טומאת אוהל.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְאִישׁ לֵיכָּא? וְהָכְתִיב: ״צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה״! צִירֵי בָשָׂר. וְהָכְתִיב: ״אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי״! הָכָא נָמֵי צִירֵי בָשָׂר. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָא בְּאִישׁ וְלָא בְּאִשָּׁה.

אמר ליה [לו] אביי: ובאיש ליכא [אין] צירים? והכתיב [והרי נאמר] בדברי הנביא: "צירים אחזוני כצירי יולדה" (ישעיהו כא, ג)! ומשיבים: אותם צירים שמתאר הנביא הם צירי בשר, ואין קוראים איבר אלא לזה שיש בו עצם. ומקשים עוד: והכתיב [והרי נאמר] בדברי דניאל: "אדני במראה נהפכו צירי" (דניאל י, טז)! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בצירי בשר. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שצירי האיש צירי בשר הם, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] מאתים וארבעים ושמנה איברים שמנו חכמים באדם היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? לא באיש ולא באשה.

יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה, וּכְתִיב: ״וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן אֶצְבַּע יָדָיו וְאֶצְבַּע רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״, מָר סָבַר בִּגְנוּתֵיהּ מִשְׁתַּעֵי, וּמָר סָבַר בִּשְׁבָחֵיהּ מִשְׁתַּעֵי.

א שנינו במשנה: יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. אמר ר' יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר במלחמות דוד בפלשתים: "ותהי עוד מלחמה בגת" (שמואל ב כא, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויהי איש מדון אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש" (שמואל ב כא, כ), מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: בגנותיה משתעי [בגנותו של אותו איש מדון מספר הכתוב], ומכאן שיש בדבר מום. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: בשבחיה משתעי [בשבחו מספר הכתוב] שהיה גדול במדותיו, ואינו מום כלל.

אָמַר רַבָּה: מָה לִי דִּכְתִיב ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר״? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״ הֲוָה אָמֵינָא: שֵׁית דִּידֵיהּ וְשֵׁית דְּכַרְעֵיהּ, כְּתַב ״עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע״. וְאִי כְּתַב ״עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע״ הֲוָה אָמֵינָא: הוּא חֲמֵשׁ מֵהַאי גִּיסָא וּשְׁבַע מֵהַאי גִּיסָא, כְּתַב ״שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ״. ״מִסְפָּר״ — בְּנִסְפֶּרֶת עַל גַּבֵּי הַיָּד.

ובפירושו של פסוק זה, אמר רבה: לשם מה לי דכתיב [זה שנאמר] שם "שש ושש עשרים וארבע מספר"? מדוע הוצרך הכתוב לתיאור מפורט כל כך? צריכי [צריכים] הם כל אותם ביטויים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "שש ושש", הוה אמינא [הייתי אומר]: שית דידיה ושית דכרעיה [שש של ידו אחת ושש של רגלו האחת], ובסך הכל שתים עשרה — לכן כתב [כתבה התורה] "עשרים וארבע". ואי כתב [ואם היתה התורה כותבת] רק "עשרים וארבע", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא חמש אצבעות מהאי גיסא [מצד זה] ושבע מהאי גיסא [מצד זה], ואין האצבעות היתירות מחולקות בשווה בין הידים ובין הרגלים, על כן כתב [כתבה התורה]: "שש ושש", שש לכל אחת מידיו ומרגליו. ומה שנאמר שם "מספר" כוונתו שמדובר באצבע יתירה שהיא נספרת על גבי היד, בשורה אחת עם שאר אצבעות.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְּיִשְׂרָאֵל! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? כָּךְ אָמַר לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִתְמַעֲטוּ מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל!

ובאשר למחלוקת במשנתנו, האם יש בכך מום או לא, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: ראיה לדברי שהוא כשר, מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון שהיה יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, אמר לו ר' טרפון: כמותך ירבה בישראל אנשים גיבורים! אמר לו ר' יוסי: משם הבאת ראיה? להיפך, כך אמר לו: כמותך, כמו שמועטים אנשים בעלי מום, כמוך, כך יתמעטו ממזירי ונתיני [ממזרים ונתינים, גבעונים] מישראל.

הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנוּ רַבָּנַן — אִיטֵּר, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל — פָּסוּל. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו — רַבִּי פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. מָר סָבַר — כְּחִישׁוּתָא אַתְחִלָא בְּיָמִין, וּמָר סָבַר — בְּרִיּוּתָא אַתְחִלָא בִּשְׂמֹאל.

ב שנינו במשנה: השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איטר, בין ביד בין ברגל — פסול לכהונה. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל וחכמים מכשירין. ומסבירים את טעמיהם, מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: כחישותא אתחלא [כחישות, חולשה, התחילה] ביד ימין, ומשום כך הוא משתמש גם ביד השניה, ולכן הוא פוסלו — בגלל החולשה בידו הימנית, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: בריותא אתחלא [בריות, חוזק, התחילה] ביד שמאל, ואין זה מורה על חלישות ביד ימין.

מַתְנִי׳ הַכּוּשִׁי, הַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁיכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים — פְּסוּלִין בְּאָדָם וּכְשֵׁרִים בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שׁוֹטָה מִן הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה.

ג משנה ועוד כהנים פסולים לעבודה: הכושי, הגיחור, והלבקן, והקפח (שיבואר עניינם בגמרא), והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, וכן בעלי נגעים טהורים, נגעי עור, כגון בוהק (ויקרא יג, לט), שאין להם דין צרעת שמטמאת — כל אלה פסולין באדם וכשרים בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר. ר' אלעזר אומר: אף בעלי הדלדולין, שיש להם חתיכות בשר או עור מידלדלות מגופם, פסולין באדם וכשרין בבהמה.

גְּמָ׳ כּוּשִׁי — אוּכָּמָא, גִּיחוֹר — חִיוָּורָא, לַבְקָן — סוּמָּקָא. אִינִי? וְהָא הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִישְׁתְּכַח חִיוָּורָא! אֶלָּא: כּוּשִׁי — אוּכָּמָא, גִּיחוֹר — סוּמָּקָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״סוּמָּקָא גִּיחְיָא״, לַבְקָן — חִיוָּורָא, כְּהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ ״מַאן בָּעֵי לוּקְיָאנֵי״, וְאִישְׁתְּכַח חִיוָּורֵי.

ד גמרא שנינו במשנה: הכושי הגיחור והלבקן. ומבארים: כושי — הרי זה אוכמא [שחור], גיחור — זהו חיוורא [לבן], לבקן — סומקא [אדום]. ושואלים: איני [וכך הוא]? והא ההוא דאמר להו [והרי היה אחד שאמר להם] לאנשים: מאן בעי [מי רוצה] טלה לוקיאני, ואישתכח חיוורא [ונמצא שהיה בצבע לבן]! אלא כך צריך לומר: כושי הוא אוכמא [שחור], גיחור — סומקא [אדום], כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים] על אדם שהוא "סומקא גיחיא" [אדום מאד], לבקן — חיוורא [לבן] הוא, כההוא דאמר להו [כמו זה שאמר להם] לאנשים: "מאן בעי [מי רוצה] לוקיאני" ואישתכח חיוורי [ונמצא שהיו לבנים].

קִפֵּחַ. תָּנֵי רַב זְבִיד: גָּבוֹהַּ. אִינִי? וְהָתָנֵי רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: בַּאֲרִיכָא שְׁמִיטָה סַנְיָא.

ה שנינו במשנה: קפח. בפירוש דבר זה תני [שנה] רב זביד: גבוה. ותוהים: איני [כן הוא]? האם להיות גבוה ביותר הוא מום? והתני [והרי שנה] ר' אבהו: מנין שהקדוש ברוך הוא משתבח בבעלי קומה — שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט)! אמר רב פפא: לא מדובר במשנה במי שגבוה ובנוי כהוגן, אלא באריכא שמיטה סניא [במי שארוך, שמוט ומכוער], שהוא רזה ודק שלא כרגיל.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּבוֹהַּ לֹא יִשָּׂא גְּבוֹהִית — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן תּוֹרֶן, נַנָּס לֹא יִשָּׂא נַנֶּסֶת — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם אֶצְבָּעִי, לָבָן לֹא יִשָּׂא לְבָנָה — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶם בּוֹהֵק, שָׁחוֹר לֹא יִשָּׂא שְׁחוֹרָה — שֶׁמָּא יֵצֵא מֵהֶן טָפוּחַ.

ובעניינים אלה מביאים מה שאמר ריש לקיש: מי שהוא גבוה לא ישא גבוהית — שמא יצא מהן תורן (איש גבוה ביותר), וכן ננס לא ישא ננסת — שמא יצא מהם אצבעי (איש קטן ביותר), לבן (איש בהיר) לא ישא לבנה — שמא יצא מהם בוהק (לבן ביותר), שחור (כהה) לא ישא שחורה — שמא יצא מהן טפוח (שחור כטפיח=קדירה).

הַחֵרֵשׁ, הַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר. שִׁכּוֹר מַחֵיל עֲבוֹדָה, בַּהֲדֵי מוּמֵי דְּמַחֲילִי עֲבוֹדָה בָּעֵי לְמִיחְשַׁב!

ו ועוד שנינו ברשימת הכהנים הפסולים: החרש השוטה והשכור. ושואלים: הלא שכור מחיל [מחלל] עבודה, אם הוא עובד בעודו שיכור, ואם כן בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב [ביחד עם מומים שמחללים עבודה היה צריך להחשיב אותם], ולא בין הפסולים השנויים במשנה זו, שהם פסולים מפני שאינם "שווים בזרעו של אהרן", שהם משונים משאר אנשים, שאמנם אסור להם לעבוד אבל בדיעבד עבודתם כשרה (ראה לעיל מג,ב)!

בִּשְׁאָר דְּבָרִים הַמְשַׁכְּרִים. וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה חָלָב אוֹ דְּבַשׁ, נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב.

ומשיבים: מדובר כאן בשיכור בשאר דברים המשכרים, שאינם יין, והוא אינו מחלל את עבודתו. ומעירים: ומשנתנו היא שלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שגם שיכור כזה מחלל עבודה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מי שאכל דבילה קעילית (מאיזור העיר קעילה) הגורמת לשכרון, וכן אם שתה חלב או דבש, ונשתכר, ונכנס למקדש — חייב מלקות, שעבר על מצות לא תעשה, שנאמר לאהרן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד" (ויקרא י, ט), וכל דבר שמשכר הריהו בכלל "שכר". וכהן שנשתכר מחלל עבודתו, כפי שנאמר מיד אחר כך: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" (ויקרא י, י), ששתיית יין ושכר עושה את הקודש חול.

מַתְנִי׳ אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, טְרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם.

ז משנה אלו כשרין לעבודה באדם ופסולין בבהמה להקרבה: אותו ואת בנו, שאסור להקריב את הבן ביום שנשחטה אמו, ולהיפך. מי שהיה טריפה, שנחבל או חלה וסופו למות מחמת כך, ויוצא דופן, שנולד בניתוח דרך דופן הרחם, ושנעבדה בהן עבירה (שנרבעו על ידי אדם או רבעו אדם), ושהמית את האדם.

וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵירָה — פָּסוּל עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה, וְהַמִּטַּמֵּא לְמֵתִים — פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לְמֵתִים.

וכהן הנושא נשים בעבירה, כגון שנושא גרושה או חלוצה — פסול עד שידירנה הנאה, שיאסור עצמו בנדר מליהנות ממנה. והכהן המטמא למתים פסול מלעבוד עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.

גְּמָ׳ וְאֵלּוּ כְּשֵׁירִין בָּאָדָם, מַאי (באותו) [״אוֹתוֹ] וְאֶת בְּנוֹ״?

ח גמרא שנינו במשנה: ואלו כשירין באדם ופסולים בבהמה — אותו ואת בנו. ושואלים: מאי [מה] ההבדל ששנינו בעניין "אותו ואת בנו"? באיזו מציאות מדובר?

אִילֵּימָא אַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְוָתֵיהּ תַּיִישׁ וּבְנוֹ, מִי נָהֵיג? וְהָתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים! אֶלָּא תְּיָישָׁה וּבְנָהּ, דִּכְוָותַהּ הָכָא כֹּהֶנֶת וּבְנָהּ, כֹּהֶנֶת בַּת עֲבוֹדָה הִיא?

אילימא [אם תאמר] כגון אהרן ובניו שמותרים לעבוד במקדש באותו יום, דכותיה [שכמותו] נאסר להקריב ביום אחד תייש ובנו, מי נהיג [האם נוהג בבהמה איסור זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" — נוהג בנקבות, כלומר, באם ובבנה או בתה, ואינו נוהג בזכרים, באב ובבנו או בתו! אלא תאמר שמדובר בתיישה ובנה, שאסור לשוחטם ביום אחד, דכוותה הכא [שכמותה כאן], לענין פסול כהונה, מדובר בכהנת ובנה, וכי כהנת בת עבודה היא?

לְעוֹלָם אַהֲרֹן וּבָנָיו, דִּכְוָותַהּ הָכָא תַּיִישׁ וּבְנוֹ. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: עֲדָא אָמְרָה חֲנַנְיָה הִיא, דְּתַנְיָא: ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת.

ומשיבים: לעולם מדובר על אהרן ובניו, דכוותה הכא [שכיוצא בו כאן] תייש ובנו. ואף ששנינו בברייתא ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג בזכרים, אמרי במערבא משמיה [אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר אבין: עדא אמרה [זאת אומרת] כי משנתנו שיטת חנניה היא, הסבור שאיסור אותו ואת בנו נוהג בזכרים. דתניא [ששנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, ואילו חנניה אומר: נוהג בזכרים ובנקבות.

וְהַנּוֹשֵׂא נָשִׁים כּוּ׳. תָּנָא: נוֹדֵר וְעוֹבֵד, יוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ.

ט שנינו במשנה: והנושא נשים בעבירה — פסול עד שידירנה הנאה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כהן העובד, ונתברר כי הוא נושא אשה בעבירה — אינו מפסיק מעבודתו, אלא נודר ממנה הנאה ועובד עבודה, ומשסיים לעבוד, יורד מהמזבח ומגרש את האשה.

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל לְגַבֵּי חָכָם וְשָׁרֵי לֵיהּ! קָסָבַר: צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר.

ושואלים: ומדוע נתיר לו לעבוד קודם שיגרשנה? וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה [ונחשוש שמא ילך אצל החכם ויתיר לו את נדרו]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא שהנשאל לחכם שיתיר את נדרו — צריך לפרט את הנדר, וכשיפרט כהן זה את הנדר, ויאמר שנדר כן משום שהיא אשה שאסורה עליו — לא יתיר לו החכם.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַנֶּדֶר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמַדְּרִינַן לֵיהּ בְּרַבִּים.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהנשאל לחכם צריך לפרט את הנדר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין צריך לפרט את הנדר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יכול להמשיך ולעבוד קודם שגירש את אשתו? ומשיבים: דמדרינן ליה [שמדירים אותו] ברבים, במעמד רבים, ונדר כזה לא ניתן להתיר.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בְּרַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּמַדְּרִינַן

ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, כלומר, התרה על ידי חכם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יש לו הפרה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: דמדרינן [שמדירים]