אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת.

אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, אלא כל ששורש אפו שקוע מן הרגיל הרי זה מום.

שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה. מָה ״שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה״ ״שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה״? אִילֵּימָא שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה — דְּחָזֵי לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה — דְּחָזֵי לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה — דַּחֲזַאי עֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה, הַיְינוּ ״רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּיה כְּאֶחָת״!

א נאמר במשנה: שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. ושואלים: מה פירוש שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה? אילימא [אם תאמר] ששתי עיניו למעלה — דחזי [שרואה, שנראה כמסתכל] כל הזמן למעלה, וכן שתי עיניו למטה — דחזי [שרואה] כל הזמן למטה, אם כן מה שהוא שונה: עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, צריך אתה לפרש באותו אופן, שכוונתו — דחזאי [שרואה] עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה, ואולם היינו [הרי זה בדיוק] אותה הלכה שנאמרה לאחר מכן: רואה את החדר ואת העלייה כאחת!

אֶלָּא, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה — דְּקָיְימָן לְמַעְלָה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה — דְּקָיְימָן לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה — דְּקָיְימִי עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, וְקָיְימִי כְּסִדְרָן נָמֵי, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּיה כְּאַחַת.

אלא כך צריך לומר: שתי עיניו למעלה — דקיימן [שמצויות] עיניו למעלה ממקומן הרגיל, וכן שתי עיניו למטה — דקיימן [שמצויות] למטה ממקומן, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה — דקיימי [שמצויות] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. ועל כך הוסיפה המשנה: וקיימי [ובמקרה שמצויות] עיניו כסדרן, במקומן הרגיל נמי [גם כן], ורואה את החדר ואת העלייה כאחת — הרי זה מום.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּעֵינוֹ — כׇּל מָה שֶׁבְּעֵינוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ: שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, וְרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּיה כְּאֶחָת, אוֹ שֶׁמְּדַבֵּר עִם חֲבֵירוֹ וְאַחֵר אוֹמֵר: לִי רוֹאֶה.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שמומים אלו פוסלים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר במומי הכהנים: "או דק או תבלול בעינו" (ויקרא כא, כ). והרי ידוע שדק ותבלול הם בעינו! אלא, לכך נאמר "בעינו" — ללמד: כל מה, כל מום שישנו בעינו, הרי זה פוסלו. מכאן אמרו חכמים: שתי עיניו למטה, שתי עיניו למעלה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, או שמדבר עם חבירו, ואדם אחר אומר: לי (אותי) רואה — כל אלה הם מומים הפוסלים את הכהן מעבודה.

תָּנוּ רַבָּנַן: עִוֵּר — בֵּין סוֹמֵא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, בֵּין סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. חֲוַרְוָור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ עִוֵּר״.

ב וביחס לשאר מומים ששנו חכמים בעין, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר במומי האדם "עור" (ויקרא כא, יח) כוונתו — בין שהוא סומא מטבע ברייתו בשתי עיניו, בין סומא באחת מעיניו. אבל מי שאינו מסוגל לראות מחמת חורוור והמים הקבועין שבעין, שהם מחלות הגורמות לאובדן כושר הראיה, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "איש עור" (ויקרא כא, יח) ו"איש" בא לרבות גם את אלו.

אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ״, ״עִוֵּר״, ״דַּק״, ״תְּבַלּוּל״, ״בְּעֵינוֹ״? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״עִוֵּר״ מִשּׁוּם דְּלֵיתַנְהוּ כְּלָל, אֲבָל חֲוַרְוָור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין דְּאִיתַנְהוּ בֵּיהּ — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ״.

ועוד בענין זה, אמר רבא: למה לי כל הפירוט דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במומי העין: "איש", "עור", "דק", "תבלול", "בעינו"? צריכי [צריכים] הם כולם, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "עור" — הייתי אומר שהוא נחשב למום משום דליתנהו [שעיניו אינן קיימות] כלל, אבל חורוור והמים הקבועין דאיתנהו ביה [שישנם בו] העיניים, אלא שאינו רואה — לא נחשב כמום, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "איש" לרבות גם את אלה.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״אִישׁ״ — מִשּׁוּם דְּלָא קָא חָזֵי כְּלָל, אֲבָל מַחְסוֹרַיְיתָא — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״דַּק״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״דַּק״ — מִשּׁוּם דִּמְחַסְּרָן, אֲבָל מְבַלְבְּלִיתָא — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״תְּבַלּוּל״.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "איש עור", הייתי אומר שהוא פסול משום דלא קא חזי [שאינו רואה] כלל, בין משום שאין לו עינים, ובין משום מחלה, אבל אם ראייתו קיימת, אלא שהיא מחסורייתא [חסרה, לקויה] — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "דק", שעניינו כתם המפריע לראיה. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] גם "דק" — הייתי אומר שהוא פסול משום דמחסרן [שעיניו חסרות בראייתן], אבל אם ראייתו תקינה, אלא שיש בעינו מבלבליתא [תבלול, המבלבל ומערב את השחור והלבן שבעין], וכפי ששנינו בפרק הקודם (לז,א) — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "תבלול".

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״תְּבַלּוּל״ — מִשּׁוּם דִּמְבַלְבְּלָן, אֲבָל מִשּׁוּם מְשַׁנְּיוּתָא — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּעֵינוֹ״.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] גם "תבלול" — הייתי אומר שהוא פסול משום דמבלבלן [שהן מבולבלות], אבל משום משניותא [שינוי], שעיניו משונות במיקומן או בגודלן, או שונות זו מזו — לא פסול, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "בעינו".

אָמַר רָבָא: הִלְכָּךְ, כֹּל מֵחֲמַת כַּהְיוּתָא — אָתְיָא מֵ״אִישׁ״, מַחְסוֹרַיְיתָא — מִ״דַּק״, מְבַלְבְּלִיתָא — מִ״תְּבַלּוּל״, מְשַׁנְּיוּתָא — מִ״בְּעֵינוֹ״.

אמר רבא: הלכך [על כן], כל מום שהוא מחמת כהיותא [כהות, אובדן מאור העיניים] — אתיא [בא, נלמד] מהריבוי של "איש", כל דבר שיש בו מחסורייתא [חסרון בכושר הראיה] — מ"דק", כל דבר שיש בו מבלבליתא [בלבול השחור והלבן שבעין] — נלמד מ"תבלול", ואילו משניותא [שינוי שבעין] — מ"בעינו".

סָכֵי שֶׁמֶשׁ. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״סָנֵי שֶׁמֶשׁ״. זַגְדְּיָין. מַחְוֵי רַב הוּנָא: חַד מִדִּידַן וְחַד מִדִּידְהוּ, וְאִיקְּפַד רַב יְהוּדָה.

ג שנינו במשנה: סכי שמש. תני [שנה] רב יוסף בהסבר דבר זה: סני [שונא] שמש, כלומר, מי שאינו מסוגל לפקוח את עיניו באור השמש. ועוד שנינו במשנה: זגדיין. כפירוש לכך היה מחוי [מחוה, מורה באצבעו] רב הונא: כמו מי שיש לו חד מדידן [עין אחת משלנו] שהיא עין רגילה, וחד מדידהו [ואחת משלהם], והצביע לעבר רב יהודה. ואיקפד [והקפיד] על כך רב יהודה, שהצביע לעברו, שהיו לו עיניים משונות משל אחרים.

מֵיתִיבִי: שָׁכְבָנָא — שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִים, זַגְדּוֹם — אֶחָד שָׁחוֹר וְאֶחָד לָבָן. תַּנָּא: כֹּל זוּגָא דְּלָא שָׁוֵי לַהֲדָדֵי, ״זַגְדּוֹם״ קָרֵי לֵיהּ.

מיתיבי [מקשים] על פירושו של רב הונא ל"זגדיין", ממה ששנינו בברייתא: שכבנא ששנו חכמים שהוא פסול — הריהו זה שגביניו (גבות עיניו) שוכבים על עיניו. זגדום, כלומר, זגדיין — שאחד מגביניו שחור ואחד לבן! ומשיבים: התנא, כל זוגא דלא שוי להדדי [כל זוג איברים שאינם שווים זה לזה] "זגדום" קרי ליה [קורא לו].

הַצַּיְרָן. עֵינָיו תְּרוּטוֹת, וְצִירָנִיּוֹת, דּוֹמְעוֹת, דּוֹלְפוֹת, טוֹרְדוֹת.

ועוד שנינו במשנה: הצירן. ובענין זה מביאים מה ששנינו בברייתא: עיניו תרוטות, שעפעפיו פתוחים מעט, וצירניות, עגולות לגמרי, וכן מי שעיניו דומעות, או דולפות, או טורדות

תַּנָּא: הַזִּדֵּיר וְהַלּוּפְיָן (וְהַתָּמִיר) [וְהַתִּימְיָן]. זִוֵּיר — דִּמְזַוַּר עֵינֵיהּ, לוּפְיָן — דִּנְפִישִׁין זִיפֵיהּ, (תָּמִיר) [תִּימְיָן] — שֶׁתַּמּוּ (זִיפִין) [זִיפָיו]. וְהָנֵי גַּבֵּי מוּמִין תָּנוּ לְהוּ? וְהָתְנַן: שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִשְׁתְּיוּר גַּרְדּוּמֵי, הָא דְּלָא אִישְׁתְּיוּר גַּרְדּוּמֵי.

. תנא [שנה החכם] בברייתא מומים נוספים שבעין: הזדיר והלופין והתמיר. ומבארים: זויר (זדיר) — הוא דמזור עיניה [שמוזרות עיניו], לופין — דנפישין זיפיה [שמרובים זיפיו, ריסי עיניו], תמיר — שתמו [שאין לו] זיפין. ושואלים: והני [ואלה] שאין לו ריסים, גבי מומין תנו להו [אצל המומים הוא שונה אותם]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין, אבל אין זה מום! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא דאשתיור גרדומי [זה שנשארו גדמים, שורשי הריסים בעפעף] — הרי זה פסול רק מפני מראית עין, הא דלא אישתיור גרדומי [זה שלא נשתיירו אפילו גדמים], הריהו נחשב למום.

מַתְנִי׳ עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּוז. גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו, אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו. חוֹטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו, אוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. הַצִומֵּם וְהַצִּומֵּעַ — אֵיזֶהוּ צִומֵּעַ? כֹּל שֶׁאׇזְנָיו קְטַנּוֹת, וְהַצִּומֵּם — כֹּל שֶׁאׇזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג. שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה — הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנָּשְׁרוּ שִׁינָּיו — פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

ד משנה ועוד מומים המיוחדים לאדם, ופוסלים את הכהן לעבודה: היו עיניו של הכהן גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז. היה גופו גדול מאבריו, כלומר, ביחס לידיו ורגליו, או שהיה גופו קטן מאבריו לפי היחס הרגיל, וכן אם היה חוטמו גדול הרבה מאבריו האחרים באופן יחסי, או קטן מאיבריו. הצומם והצומע. איזהו צומע? כל שאזניו קטנות, והצומם — כל שאזניו דומות לספוג. היתה שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או התחתונה עודפת על העליונה — הרי זה מום. ומי שנשרו שיניו — פסול, אבל לא משום שהוא מום, אלא רק מפני מראית העין.

גְּמָ׳ אָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֶשֶׂר אַמּוֹת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, מִי פְּרָשׂוֹ? מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָשׂוֹ, וּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ״.

ה גמרא שנינו במשנה: היה גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ובענין זה מסופר, אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה גובהו, ומנין? שנאמר: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), מי פרשו — משה רבינו פרשו. וכתיב [וכן נאמר] ביחס לגובה המשכן: "עשר אמות אורך הקרש" (שמות כו, טז), ורק אם היה משה גבוה כגובה המשכן לפחות, יכול היה לפרוש את האהל על הקרשים.

אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אִם כֵּן עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם! דִּתְנַן: גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו. אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי! בְּאַמָּה שֶׁל קֹדֶשׁ קָאָמֵינָא.

אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, דתנן [שהרי שנינו] במשנתנו לגבי מומים הפוסלים בכהן: גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו. והרי אורך גופו של אדם רגיל אינו ארוך אלא כשלוש אמות שלו, ואילו משה היה גבוה עשר אמות! והבין רב שימי כי כוונת רב היתה שקומתו של משה היתה כעשר אמות של משה עצמו, ונמצא שגופו גדול הרבה מאיבריו. אמר ליה [לו] רב: שימי, לא באורך האמה של משה עצמו מדובר, אלא באמה של קרש קאמר [הוא אומר], שהשתמשו בה לבניית המשכן, שהיה משה בגובה עשר אמות של אדם רגיל, כגובה המשכן. ואמתו היתה גדולה בהתאם לגודל גופו.

חוֹטְמוֹ גָּדוֹל וכו׳. תָּנָא: כְּאֶצְבַּע קְטַנָּה.

ועוד שנינו ברשימת המומים שבמשנה: חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו. תנא [שנה החכם] בברייתא: שיעור זה הוא כאצבע קטנה.

הַצִּומֵּם וְהַצִּומֵּעַ. תָּנָא: אַף הַצִּימֵּחַ. לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״צִימֵּחַ״, שְׁמַעוּ לְהָהוּא טַיָּיעָא דַּהֲוָה קָאָמַר: ״מַאן דְּבָעֵי צִימֵּחַ״, וְאִישְׁתְּכַח גַּדְיָא חֲזִיזָא.

ו שנינו ברשימת המומים שבמשנה: הצימם והצימע. תנא [שנה החכם] בברייתא: אף הצימח פסול. מסופר, לא הוו ידעי רבנן מאי "צימח" [לא היו יודעים חכמים מהו "צימח"], שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר [שמעו ערבי אחד שהיה אומר]: מאן דבעי [מי הוא זה שרוצה] צימח, ואישתכח גדיא חזיזא [ונמצא גדי שאזניו ארוכות מאד]. ואם כן, הכוונה היא לכהן שאזניו ארוכות ונופלות. מתוך שהובא דינם של הצימח הצימע והצומם באדם, דנים במומים אלה כשהם בבהמה.

אָמַר רַב חִסְדָּא: עֵז שֶׁאֵין לָהּ קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם — כְּשֵׁרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

וכך אמר רב חסדא: עז שאין לה קרנים כלל, ורחל (כבשה) שיש לה קרנים — כשרים לגבי מזבח, אף על פי שהם שונים משאר עזים ורחלים.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוּמִין, וְאֵינָן כְּמוּמִין, וְשׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶם בְּמִקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְאֵלּוּ הֵן: עֵז שֶׁאֵין (לוֹ) [לָהּ] קַרְנַיִם, וְרָחֵל שֶׁיֵּשׁ (לוֹ) [לָהּ] קַרְנַיִם, וְהַצִּימֵּחַ, וְהַצִּימֵּם, וְהַצִּימֵּעַ.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יש דברים שהן נראים כמומין, ואולם באמת אינן כמומין, ולכן שוחטין עליהם במקדש, כלומר, מקריבים בהמה למרות שיש בה פגם זה, אבל לא הותר לשחוט את הבהמה במדינה בגללם, גם מפני שבאמת אין זה מום. ואלו הן: עז שאין לו (לה) קרנים, ורחל שיש לו (לה) קרנים, וכן הצימח והצימם והצימע. שאין הם נחשבים מומים אלא באדם, כפי ששנינו במשנתנו, אבל לא בבהמה.

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אַמֵּימָר: נִטְּלוּ קַרְנוֹתָן וְזַכְרוּתָן עִמָּהֶן — פְּסוּלָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶם. נִטְּלוּ טְלָפַיִים וְזַכְרוּתָם עִמָּהֶן — פְּסוּלִין, וְנִפְדִּין עֲלֵיהֶם.

ז ועוד בענין קרניים, אמר רב חסדא אמר אמימר: אם נטלו קרנותן של בהמות, וזכרותן (מעין עצם שבתוך הקרן) עמהן — הרי זו פסולה להקרבה, ואולם אין פודין עליהם את הקדשים, שאין זה מום גמור. אבל אם נטלו טלפיים, החלק הקרני שבקצות רגליהם, הפרסה, וזכרותם (חלק הרגל שהטלפיים מחוברות אליו) עמהן, עם הטלפיים — פסולין להקרבה וגם נפדין עליהם, מפני שהוא מום גמור.

מֵיתִיבִי: נִטְּלוּ קַרְנַיִין וּטְלָפַיִין וְזַכְרוּתָן עִמָּהֶן — פְּסוּלִין וְנִפְדִּין עֲלֵיהֶן! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיתְעֲקוּר אִיתְעֲקוֹרֵי, הָא דְּאִיגּוּם אִיגּוֹמֵי.

על מה שאמר רב חסדא שאם ניטלו הקרניים עם זכרותם אין זה מום גמור כדי לפדות בגללו את הקדשים, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן — פסולין ונפדין עליהן! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דאיתעקור איתעקורי [זה שנעקרו לגמרי] זכרותם של הקרניים — הרי זה מום גמור, ונפדים על כך. הא דאיגום איגומי [זה שנגממו, נחתכו] זכרותם, אבל לא נעקרו לגמרי — פסולים, אבל אין נפדים על כך.

וּדְאִיגּוּם אִיגּוֹמֵי, פָּסוּל? וּרְמִינְהוּ: פָּרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים — יָגוֹד! תַּרְגְּמַהּ זְעֵירִי: מֵעִילָּוֵי זַכְרוּת.

ושואלים: ודאיגום איגומי [ובמקרה שרק נגממו] זכרותם של קרניים, האם פסול הוא? ורמינהו [ומשליכים על כך] קושיה ממה ששנינו: פרה אדומה שקרניה וטלפיה שחורים — הרי זה יגוד [יחתוך אותן], ותישאר כולה אדומה. משמע שאפשר לחתוך את הקרניים, ואין זה נחשב מום! תרגמה [תרגם, הסביר אותה] זעירי משנה זו: מדובר שם שחותך את הקרניים מעילוי [מעל] הזכרות, שהרי אין הזכרות מגיעה עד קצה הקרן ממש. אבל אם נחתך מן הזכרות עצמה — הרי זה פוסל.

מַתְנִי׳ דַּדִּין שׁוֹכְבִין כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵיסוֹ צָבָה, טִיבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה — אֲפִילּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קְצָרָה בָּאָה עָלָיו, הַמְאוּשְׁבָּן, וּבַעַל גֶּבֶר.

א משנה ועוד ברשימת המומים הפוסלים בכהנים: היו לו דדין (שדיים) גדולים עד שהיו שוכבין כשל אשה, או כריסו צבה (נפוחה ובולטת), או היה טיבורו יוצא, או היה נכפה (חולה בחולי נפילה) אפילו אחת לימים, לעתים רחוקות, או רוח קצרה באה עליו, וכן המאושבן, ובעל גבר, שיבואר עניינם בגמרא.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים, וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים, וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּיקֵּשׁ לְהַשְׁתִּין מַיִם וְלֹא הִשְׁתִּין, וְנִמְצָא כְּרֵיסוֹ צָבָה.

ב גמרא בענין כרס צבה ששנינו במשנה, מביאים מה שאמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: תלמידי חכמים משתינין מים בפני רבים, ואין חוששים לחוסר צניעות שבדבר, הואיל ויש בכך סכנה. ואולם אין תלמידי חכמים שותין מים בפני רבים, שראוי לו לתלמיד חכם להיות צנוע בשתייתו. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים. ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה.

שְׁמוּאֵל אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא, נְגַדוּ לֵיהּ גְּלִימָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּאֲבוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: אֶתֵּן לָךְ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי וְזִיל אַהְדַּר עוֹבָדָא. אַתְּ — דְּאֶפְשָׁר לָךְ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ — לִיסְתַּכַּן.

מסופר, שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא [נצרך לו להשתין בשבת של הרגל], השבת שהיו באים כולם לשמוע את דרשתו, נגדו ליה גלימא [פרסו לו גלימה מסביב] כדי שלא יראו אותו. לאחר זמן אתא לקמיה דאבוה [בא שמואל לפני אביו], אמר ליה [לו]: אתן לך ארבע מאה זוזי [ארבע מאות זוז] וזיל אהדר עובדא [ולך והחזר את המעשה], כלומר, דרוש ברבים שאין עושים כן, כדי שלא ילמדו ממך שאין להשתין בפני רבים, שכן את [אתה] שאדם חשוב אתה, אפשר לך לנהוג כך, שיעשו סביבך מחיצה, אבל מי שלא אפשר ליה [לו] ליסתכן [יסתכן].

מָר בַּר רַב אָשֵׁי אִיצְטְרִיךְ אַגּוּדָּא גַּמְלָא, אַשְׁתֵּין. אֲמַרוּ לֵיהּ: חֲמָתָךְ קָאָתְיָא! אֲמַר לְהוּ: בְּאוּדְנַהּ.

ועוד מסופר בענין זה, מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא [הוצרך לנקביו כשהיה מהלך על הגשר], ואשתין [והשתין], אמרו ליה [לו]: חמתך קאתיא [חמותך באה]! אמר להו [להם]: באודנה [באוזנה] הייתי עושה כן. כלומר, כיוון שיש סכנה בדבר, אין אני חושש לכך. ושבים למסופר בברייתא, על אחד שביקש להשתין ולא השתין, ולפי הברייתא, נעשתה כרסו צבה משום כך.

וְתִיפּוֹק לִי מִשּׁוּם עַלְקָא! בְּשׁוֹתֵת.

ושואלים: ותיפוק לי [ושתצא לי, יכול אני לומר] שבטנו צבה משום עלקא [עלוקה שנכנסה למעיו]! ומשיבים: מדובר היה בשותת מים, שלא יכול היה להטיל מים כדרכו. ואם כן, מחמת קלקול בדרכי השתן היה הדבר.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אֶחָד מוֹצִיא שֶׁתֶן וְאֶחָד מוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא כִּקְלִיפַּת הַשּׁוּם. בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִצְרָךְ, אִם נִקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה — נִמְצָא עָקָר.

ובענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שני נקבים יש בו באדם, אחד מהם מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה מחיצה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך לנקביו, ועוצר בעצמו, אם נקבו צינור השתן וצינור הזרע זה לתוך זה — נמצא עקר, שמי הרגליים חודרים לאיברי הרבייה.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ״? אֵימָתַי לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר? בִּזְמַן שֶׁ״בִּבְהֶמְתֶּךָ״.

ועוד בעניין זה מביאים מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בפרשת הברכות: "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז, יד), אימתי לא יהיה בך עקר? בזמן ש"בבהמתך", שאתה נוהג כבהמה, ומטיל מים כשאתה נצרך לכך, ולא מתאפק.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר״ — מִן הַתַּלְמִידִים, ״וַעֲקָרָה״ — שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּפִלָּתֶךָ עֲקוּרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עַצְמְךָ כִּבְהֵמָה.

אמר ר' יהושע בן לוי על אותו פסוק: "לא יהיה בך עקר" — כוונתו מן התלמידים, שמי שלא השאיר אחריו תלמידים הריהו כאדם עקר. "ועקרה" — שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, מושלכת הצידה, אלא ישמע לך. ואימתי לא תהא תפילתך עקורה — "ובבהמתך", בזמן שאתה משים עצמך כבהמה, בענוה ושפלות נפש. ומביאים דברים נוספים שאמרו חכמים בענין הטלת מי רגליים.

אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם לֹא עַל כְּלֵי חֶרֶס, וְלֹא עַל מְקוֹם קָשֶׁה, דְּאָמַר רַב: הָנֵי מְדוֹרֵי דְּבָבֶל מְהַדְּרִי מַיָּא לְעֵין עֵיטָם. אָמַר אַבָּיֵי: הָא אִיתְּתָא לָא תְּקוּם לְהֶדְיָא בְּאַנְפֵּי יָנוֹקָא, אַגִּיסָא לֵית לַן בַּהּ.

אמר רב פפא: לא ישתין אדם מים בבבל, אלא על עפר, שבו נספגים המים. אבל לא על כלי חרס, ולא על מקום קשה, מפני שכך אין המים נספגים, אלא זורמים ומגיעים למי התהום. והרי אמר רב: הני מדורי דבבל מהדרי מיא [אותם המדרונות שבבבל מחזירים, מביאים את המים] עד לעין עיטם שבארץ ישראל, משם היו מביאים את המים לבית המקדש. ועוד בענין הטלת מים, אמר אביי: הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא [אשה לא תעמוד להטיל מים ממש בפני ילד], אבל אם היא עושה זאת אגיסא [כשהיא פונה הצידה], לית לן בה [אין בזה איסור].

תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב קַטִּינָא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דָּם רָבֶה — שְׁחִין רָבֶה, שִׁכְבַת זֶרַע רָבָה — צָרַעַת רָבָה, צוֹאָה רָבָה — הִדְרוֹקָן רָבֶה, מֵי רַגְלַיִם רָבִין — יֵרָקוֹן רָבֶה.

תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד של צואה החוזר, אדם העושה צרכיו, ועוצר עצמו באמצע — מביא אדם לידי מחלת הדרוקן. סילון של מי רגלים החוזר — מביא אדם לידי מחלת ירקון. אמר רבה בר רב הונא, אמר רב קטינא אמר ריש לקיש: אם דם רבה על האדם, שיש בגופו דם יתר מן הרצוי, ואינו מקיז דם — שחין רבה עליו. אם שכבת זרע רבה עליו, ואינו משמש מטתו — צרעת רבה עליו. אם צואה רבה באדם, שאינו עושה צרכיו — מחלת הדרוקן רבה, אם מי רגלים רבין באדם — ירקון רבה.

רוּחַ קַצְרִית בָּאָה עָלָיו. מַאי נִינְהוּ? תָּנָא: רוּחַ בֶּן נְפָלִים בָּאָה עָלָיו.

ג שנינו במשנה בתוך המומים הפוסלים את הכהן: רוח קצרית באה עליו. ושואלים: מאי נינהו [מהו זה]? תנא [שנה החכם]: רוח בן נפלים באה עליו, כלומר, רוח רעה, של שד, נכנסת בו.

הַמְאוּשְׁבָּן וּבַעַל גֶּבֶר. תָּנָא: מְשׁוּבָּן בַּבֵּיצִים, וּבַעַל גֶּבֶר בַּגִּיד. תָּנָא: מְשׁוּבָּן — זֶה הַקַּיָּין, הַגְרַבְתָּן — זֶה בַּעַל קִיק; קַיָּין — בַּבֵּיצִים, גְּרַבְתָּא — בַּגִּיד.

ועוד שנינו: המאושבן ובעל גבר. ובפירוש דבר זה תנא [שנה החכם]: משובן — כוונתו בביצים, שהן גדולות מאד, ובעל גבר — פירושו בגיד, באיבר עצמו, שהוא גדול במיוחד. וכן תנא [שנה החכם]: משובן — זה הקרוי קיין, הגרבתן — זה הקרוי בעל קיק; קיין — הרי זה בביצים, גרבתא — בגיד.

וְעַד כַּמָּה? מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: עַד רְכוּבָּה. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד רְכוּבָּה — פָּסוּל, לְמַעְלָה מִן רְכוּבָּה — כָּשֵׁר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עַד רְכוּבָּה — כָּשֵׁר, לְמַטָּה מִן הָרְכוּבָּה — פָּסוּל.

ושואלים: ועד כמה נקרא גדול, כדי שיהא פסול לעבודה? מחוי [היה מראה] רב יהודה: עד רכובה, עד הברך. וכן תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם הגיע הגיד עד רכובה — פסול, עד למעלה מן רכובה — כשר. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם הגיע עד רכובה — כשר, ובכלל זה הרכובה עצמה, למטה מן הרכובה — פסול.

מַתְנִי׳ אֵין לוֹ בֵּיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת — הֲרֵי זֶה ״מְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ הָאָמוּר בְּתוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁנִּימּוֹחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין.

ד משנה כהן שאין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת — הרי זה "מרוח אשך" האמור בתורה (ויקרא כא, כ), בין המומים הפוסלים את הכהן לעבודה. ר' ישמעאל אומר: "מרוח אשך" הוא כל שנימוחו (נמעכו) אשכיו. ר' עקיבא אומר: כל שרוח באשכיו, שהם נפוחים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: "מרוח אשך" אינו עוסק באשכים, אלא הכוונה היא לכל שמראיו חשוכין, שצבע עורו כהה במיוחד.

גְּמָ׳ קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָא ״חֲסַר אָשֶׁךְ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הַאי ״מַמְרוֹחַ אָשֶׁךְ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: שֶׁהָרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו.

ה גמרא ומסבירים מדוע פירש כל אחד מן החכמים באופן שונה את הביטוי "מרוח אשך". קשיא ליה [היה קשה לו] לר' ישמעאל: אם כפירושם של חכמים, שהכוונה למי שאין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת — הא [הרי] "חסר אשך" מיבעי ליה [צריך היה לו] לכתוב! ולפיכך תני [הוא שונה] כי הכוונה היא למי שנמרחו אשכיו. ועל הסברו של ר' ישמעאל קשיא ליה [היה קשה לו] לר' עקיבא: אם במי שנמרחו אשכיו מדובר — האי [זה] "ממרוח (ממורח) אשך" מיבעי ליה [צריך לו] לכתוב! לכן תני [הוא שונה] "מרוח אשך" — שהרוח באשכיו.

קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס: הַאי ״רוּחַ אָשֶׁךְ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין, קָסָבַר גּוֹרְעִין וּמוֹסִיפִין וְדוֹרְשִׁין.

ועל פירושו של ר' עקיבא קשיא ליה [היה קשה לו] לרבי חנינא בן אנטיגנוס: אם כן, האי [זה] "רוח אשך" מיבעי ליה [צריך לו לכתוב]! לכן הוא תני [שונה] ומפרש: שמראיו חשוכין. וכיצד הוא מפרש כך? קסבר [סבור הוא] כי דורשים כתוב זה באופן שגורעין (מחסרים) אות ממלה אחת ומוסיפין אותה למלה אחרת, וכך דורשין את הכתוב. ולכן במלים "מרוח אשך" גורעים את הח' מ"מרוח" ואת הא' מ"אשך", ומוסיפים את הא' ל"מר", ואת הח' ל"שך", ודורשים כתוב זה כאילו נכתב "מראו חשך".

הַיְינוּ כּוּשִׁי! רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס לָא תָּנֵי ״כּוּשִׁי״.

ושואלים: לפי פירושו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, מראיו חשוכין היינו [הרי זהו] כושי, שכבר שנינו להלן בין הפסולים! ומשיבים: ר' חנינא בן אנטיגנוס לא תני [אינו שונה] בין המומים כושי, אלא רק מום זה של מרוח אשך.

מַתְנִי׳ מַקִּישׁ בְּקַרְסוּלָּיו, וּבְאַרְכֻבּוֹתָיו,

ו משנה ועוד ברשימת הכהנים הפסולים לעבודה: היה כהן המקיש בקרסוליו, שרגליו עקומות כלפי פנים, ובזמן הליכה קרסוליו מקישים זה בזה, או שמקיש בארכבותיו (בברכיו), שרגליו עקומות כלפי חוץ, והברכיים נוקשות זו לזו בזמן ההליכה,