לֵיהּ אַדַּעַת רַבִּים.

ליה [אותו] על דעת רבים.

אָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, עַל דַּעַת הָרַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה. וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה. כִּי הָהוּא דְּמַקְרֵי דַרְדְּקֵי, אַדְּרֵיהּ רַב אַחָא דְּקָא פָשַׁע בְּיָנוֹקֵי, וְאַהְדְּרֵיהּ רָבִינָא, דְּלָא אַשְׁכַּח דַּהֲוָה דָּיֵיק כְּוָותֵיהּ.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, נדר שהודר על דעת הרבים אין לו הפרה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] כאשר בא לבקש התרה לצורך דבר הרשות, אבל אם רוצה להתיר לדבר מצוה — יש לו הפרה אפילו הודר על דעת רבים, כי ההוא דמקרי דרדקי [כמו אותו מעשה של מלמד תינוקות], אדריה [שהדיר אותו] רב אחא מללמד, על דעת הציבור, מפני דקא פשע בינוקי [שהיה פושע בתינוקות] ומכה אותם, ואהדריה [והחזיר אותו] רבינא לתפקידו, דלא אשכח דהוה דייק כוותיה [מפני שלא נמצא מי שהיה מדייק כמותו].

וְהַמִּטַּמֵּא לְמֵתִים כּוּ׳. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּסַגִּי לֵיהּ בְּקַבָּלָה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּמַדְּרִינַן לֵיהּ? הָתָם יִצְרוֹ תְּקָפוֹ.

א שנינו במשנה: והמטמא למתים פסול לעבודה עד שיקבל עליו שלא ייטמא יותר. ושואלים: מאי שנא הכא דסגי ליה [במה שונה כאן שדי לו] בקבלה כדי שיוכל לעבוד, ומאי שנא התם דמדרינן ליה [ומה שונה שם, בענין נושא אשה בעבירה, שמדירים אותו] קודם שיוכל לעבוד? ומשיבים: התם [שם] ביחס לאשה יצרו תקפו, ומכיון שיש בכך יצר — לא די לא בקבלה בלבד, אלא צריך גם לנדור נדר.

הֲדַרַן עֲלָךְ מוּמִין אֵלּוּ.

מַתְנִי׳ יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן; בְּכוֹר לִכְהֵן, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה; בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

א משנה יש אדם שהוא בכור לנחלה שיורש פי שנים בנחלת אביו, ואינו בכור לענין כהן, שאין צריך לפדות אותו; ויש מי שהוא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה; יש שהוא בכור לנחלה ולכהן, ויש שהוא הגדול שבבנים ובכל זאת אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן.

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן? הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא אֶת רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ומפרטים: איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן? הבא אחר נפלים, שנולד לאחר נפל, עובר שלא נגמרה התפתחותו, אף על פי שיצא (שהוציא) הנפל את ראשו חי, או שבא לאחר בן תשעה חדשים, שכבר נגמרה התפתחותו, אלא שיצא ראשו מת, שאלו אינם חשובים לאביהם כבכור לרשת נחלה, ולכן הבא אחריהם נחשב בכור לענין זה. אבל לענין פדיון הבן — אינו בכור, לפי שאינו "פטר רחם", שלא יצא ראשון מרחם אמו. וכן אשה המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בן הנולד לה לאחר מכן הריהו בכור לנחלה, אבל לא לכהן, מפני שאינו "פטר רחם" — אלו דברי ר' מאיר,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, אוֹ שַׁפִּיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ — הַבָּא אַחֲרֵיהֶם בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

וחכמים אומרים: אין הראשון פוטר את הבא אחריו מן הפדיון עד שיהא בו מצורת אדם, ואם לא היה בצורת אדם אינו נחשב לולד, להחשיבו כ"פטר רחם". המפלת חתיכה כמין סנדל (ולד חסר צורה), או מפלת שליא, מעין כיס שהעובר מצוי בתוכו ברחם אמו, בלא ולד, או שהפילה שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן ולד היוצא מחותך, מפני שסיכן את אמו, או מפני שלא הצליחו לילד את אמו — הבא אחריהם הוא בכור לנחלה, מפני שהראשונים אינם נחשבים כבכור לאב לרשת נחלה, ואין בכור לכהן, מפני שאינו "פטר רחם".

מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נׇכְרִית וְנִתְגַּיְּירָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל יָלְדָה — בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה, הבן הראשון שנולד להם הוא בכור לנחלה, מפני שהוא בן ראשון לאב, ואינו בכור לכהן שהרי אינו "פטר רחם". וכן אם נשא אשה אשר ילדה בעודה שפחה כנענית ונשתחררה, או שילדה בעודה נכרית ונתגיירה, ומשבאת לישראל ילדה בן — הריהו בכור לנחלה, שהרי הוא בכור לאביו, ואין בכור לכהן, שהרי אינו "פטר רחם".

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל״ — עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.

ר' יוסי הגלילי אומר: ולד כזה הוא בכור לנחלה ולכהן, שנאמר: "פטר רחם בישראל" (ראה שמות יג, ב) — שאין הנולדים תחילה לאמם נחשבים כ"פטר רחם" עד שיפטרו רחם מישראל, ומה שילדה אשה בגויותה אינו נחשב "פטר רחם" לענין זה.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה, נִתְגַּיְּירָה מְעוּבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעוּבֶּרֶת.

מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וכן אשה שנתגיירה כשהיא מעוברת, או נשתחררה כשהיא מעוברת, וילדה — הולד בכור לכהן, מפני שהוא ראשון לאמו, אבל אינו בכור לנחלה, מפני שכבר נולדו בנים לאביו, או מפני שאין לו אב (כשנתגיירה אמו).

וְיָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת הִיא, וּלְוִיָּה הִיא, וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה לְאַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בִּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן — בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה.

וכן מי שילדה במקום אחד היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה, שבניהם פטורים מפדיון הבן, ונתערבו, ואין ידוע של מי כל ולד, וכן מי שלא שהתה לאחר שמת בעלה שלשה חדשים, ונשאת לאדם אחר וילדה בן בכור לאמו, ואינו ידוע אם הילד הזה הוא בן תשעה חדשים לראשון, אם בן שבעה לאחרון — בכל הספקות האלו הרי זה בכור לכהן, שהרי הוא "פטר רחם", ואינו בכור לנחלה, מפני שעליו להביא ראיה שהוא הבן הראשון של אביו, כדי ליטול את חלק הבכורה, ואין בידו להוכיח את הדבר.

גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בִּנְפָלִים.

א גמרא אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, יציאת ראשו של נפל מן הרחם בלא גופו — אינה נחשבת כלידה, לפטור את הבא אחריו מפדיון, וכגון שהחזיר ראשו ויצא אחיו התאום.

מַאי טַעְמָא? ״כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו״ — כֹּל הֵיכָא דְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו הוּא דַּחֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ, אִידַּךְ לָא חֲשִׁיב רֵישֵׁיהּ.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב), ומכאן יש ללמוד כי כל היכא [היכן] שנשמת רוח חיים באפיו, שהוא בן קיימא — הוא דחשיב רישיה [שנחשב ראשו], אידך [אחר], נפל, שאינו בן קיימא — לא חשיב רישיה [נחשב ראשו].

תְּנַן: הַבָּא אַחַר נְפָלִים, שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת. קָתָנֵי מִיהָא ״רֹאשׁוֹ!״ מַאי ״רֹאשׁוֹ?״ רוּבּוֹ.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: הבא אחר נפלים, שיצא ראשו של הנפל חי, וכן נולד לפניו בן תשעה שיצא ראשו מת — בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ואף שהמשנה עוסקת גם בבן תשעה, קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים] לגבי נפל שראשו פוטר את הבא אחריו! ומשיבים: מאי [מה פירוש] ראשו? כוונתו: ראשו וכן רובו.

וְלִיתְנֵי ״רוּבּוֹ״! בְּדִין הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי רוּבּוֹ, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת — טַעְמָא דְּרֹאשׁוֹ מֵת, הָא רֹאשׁוֹ חַי — הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לַנַּחֲלָה נָמֵי לָא הָוֵי, תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי רֹאשׁוֹ.

ומקשים: וליתני [ושישנה] במפורש רובו! ומשיבים: בדין הוא דאיבעי ליה למיתני [שהיה צריך לשנות] רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא [ומתוך שרצה לשנות בסוף] בן תשעה שיצא ראשו מת, כדי לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא בן תשעה וראשו חי — הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו] — תנא רישא נמי [שנה בהתחלה, לגבי נפל, גם כן] ראשו.

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּכֵיוָן דְּמַפֵּיק לֵיהּ רֵישֵׁיהּ הָוֵה [לֵיהּ] לֵידָה? תְּנֵינָא: הוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוֹ — הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד!

ומקשים על הסבר זה: ומאי קא משמע לן [ומה הוא משמיע לנו בזה]? דכיון דמפיק ליה רישיה [שכיון שמוציא ולד את ראשו] הוה [הרי זו] לידה? והלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה לגבי עובר בהמה: הוציא ראשו קודם שנשחטה אמו, אף על פי שהחזירו — הרי זה כילוד, ואין דינו כעובר, ששחיטת אמו מתירה אותו באכילה!

וְכִי תֵּימָא: אַשְׁמוֹעִינַן בְּהֵמָה, וְקָא מַשְׁמַע לַן בְּאָדָם, דְּאָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף — דְּלֵית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר.

וכי תימא [ואם תאמר]: אשמועינן [השמיע לנו] הלכה זו בבהמה, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] במשנתנו דין זה באדם. ויש צורך בזה ובזה, כי אדם מבהמה לא יליף [אינו נלמד], משום שהבהמה לית [אין] לה פרוזדור, אין פתח הרחם שלה מוסתר כמו באשה, ולכן יש לומר כי דווקא בבהמה, שהראש מתגלה מיד ביציאתו נחשבת הדבר ללידה, אבל לא באשה.

בְּהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא — מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיב פַּרְצוּף פָּנִים דִּידֵיהּ.

וכן מצד אחר, בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת] משום דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], ולכן יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מה שאין כן בבהמה.

הָא נָמֵי תְּנֵינָא: יָצָא כְּדַרְכּוֹ — מִשֶּׁיָּצָא רוֹב רֹאשׁוֹ, וְאֵיזֶהוּ רוֹב רֹאשׁוֹ? מִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, תְּיוּבְתָּא!

והלא הא נמי תנינא [זו באדם גם כן כבר שנינו במשנה]: אם יצא הולד כדרכו כדרך לידה רגילה, שהראש יוצא תחילה — משיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד. ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו (מצחו). ונמצא שלא הוצרכה המשנה לדין ראשו של בן תשעה! ואם כן, מה ששנינו שראשו של נפל פוטר את הבא אחריו, הרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שמואל, שטען כי אין הראש פוטר בנפלים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: פַּדַּחַת פּוֹטֶרֶת בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מִן הַנַּחֲלָה. מַאי טַעְמָא? ״יַכִּיר״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ לַנַּחֲלָה.

ב ובאותו ענין אמר ר' שמעון בן לקיש: יציאת פדחת לבדה באדם פוטרת, נחשבת כלידה בכל מקום, חוץ מן הנחלה, שאם הוציא ולד רק את פדחתו, והחזיר ראשו, ויצא אחיו — השני הוא הבכור לנחלה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "יכיר" אמר רחמנא [אמרה התורה] לענין נחלה: "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שניים" (דברים כא, יז), ואין הכרה על ידי פדחת לבדה. ור' יוחנן אמר: אפילו לנחלה די בכך.

בְּכׇל מָקוֹם, לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: גִּיּוֹרֶת שֶׁיָּצְאָה פַּדַּחַת וְלָדָהּ בְּגַיּוּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּירָה — אֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טוּמְאָה וִימֵי טׇהֳרָה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה קׇרְבַּן לֵידָה.

ומסבירים: מה שאמר ריש לקיש "פוטרת בכל מקום" לאיתויי מאי [להביא להוסיף, את מה הוא בא] מלבד לענין פדיון הבן — לאיתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: גיורת שיצאה פדחת ולדה בלבד בגיותה, ואחר כך נתגיירה וילדה את הולד כולו — אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של יולדת ישראלית, וכן אינה מביאה קרבן לידה, משום שהולד נחשב כנולד בעודה גויה.

מֵיתִיבִי: ״יַכִּיר״ — זוֹ הַכָּרַת פָּנִים, וְאֵיזוֹ הִיא הַכָּרַת פָּנִים? פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחוֹטֶם. תָּנֵי: ״עַד הַחוֹטֶם״. תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִים אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחוֹטֶם. תְּנִי: ״עַד הַחוֹטֶם״.

על דברי ר' יוחנן מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: "יכיר" — זו הכרת פנים, ואיזו היא הכרת פנים? פרצוף פנים עם החוטם. הרי שלא די בפדחת בלבד! ומשיבים, תני [שנה]: "עד החוטם", ואין החוטם בכלל. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת, ממה ששנינו: אין מעידים על אדם שמת, כדי להתיר את אשתו להינשא, אלא על פי עדים שהכירוהו, על פי פרצוף פנים עם החוטם! ומשיבים: תני [שנה] גם כאן: "עד החוטם".

תָּא שְׁמַע: פַּדַּחַת בְּלֹא פַּרְצוּף פָּנִים, פַּרְצוּף פָּנִים בְּלֹא פַּדַּחַת — אֵין מְעִידִין עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם עִם הַחוֹטֶם. וְאָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָאָה? ״הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם״! שָׁאנֵי עֵדוּת אִשָּׁה, דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בענין זה: אנשים שראו פדחת של אדם שמת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת — אין מעידין עליו שמת, להתיר את אשתו, עד שיהו שניהם עם החוטם. ועל כך אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: מאי קראה [מה הכתוב] המלמד על כך? שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ט), ואין הכרת פנים בלא חוטם! ומשיבים: שאני [שונה] עדות אשה להתירה להינשא, דאחמירו בה רבנן [שהחמירו בה חכמים], מפני שיש בה התרת אשת איש לכל העולם, וחשש ממזרות, ולכן הצריכו בה בירור מעולה, אבל לדיני בכור — די בהכרה כל שהיא, בפדחת.

וּמִי אַחְמִירוּ? וְהָא תְּנַן: הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִים עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי שִׁפְחָה! כִּי אַקִּילוּ רַבָּנַן בְּסוֹפָהּ, בִּתְחִלָּתָהּ לָא אַקִּילוּ רַבָּנַן.

ושואלים: ומי אחמירו [והאם החמירו] חכמים בעדות אשה? והא תנן [והרי שנינו במשנה] להיפך: הוחזקו חכמים להיות משיאים אשה שהעידו שמת בעלה, על פי עדות שאינה כשרה בדרך כלל, כגון עד מפי עד אחר שראהו מת, וכן מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה! ומשיבים: כי אקילו רבנן [כאשר הקלו חכמים] הרי זה בסופה של העדות, לקבל את העדות שהאיש מת. אבל בתחלתה, בעצם הבירור, האם הכירו העדים היטב את המת כשראוהו — לא אקילו רבנן [הקילו בה חכמים].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא:

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דרך אחרת ליישב את דברי ר' יוחנן: