לִפְסוֹל בִּמְקוֹם אַחִים,

ההבדל ביניהם הוא לענין לפסול בחליצתו את היבמה ליבום במקום שיש אחים נוספים; לדעת ר' יהודה, שהוא בוודאי סריס חמה — לא עשה בחליצתו כלום, והיא ראויה ליבום. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה — שמא אינו סריס, וחליצתו חליצה, והיא אסורה איפוא על האחים כדין אשת אח.

וְלַחְלוֹץ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אַחִים, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

וכן לענין לחלוץ ליבמתו שלא במקום אחים, כאשר הוא האח היחיד, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]; לדעת ר' יהודה אין בכך צורך, שהרי אינה זקוקה כלל ליבום וחליצה שלו. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה — צריך לחלוץ לה, שמא זכר הוא, ואינו סריס.

הֲדַרַן עֲלָךְ עַל אֵלּוּ מוּמִין.

מַתְנִי׳ מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִים — פּוֹסְלִין בָּאָדָם, וְיָתֵר עֲלֵיהֶן: הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, וְהַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּט, וּסְקִיפַת.

א משנה מומין אלו, ששנינו ביחס לבכור בהמה, בין שהם קבועין בין שהם עוברים — פוסלין באדם, שאם היו בכהן הריהו פסול לעבודה. ויתר עליהן על מומי בהמה, מומים נוספים שהם מיוחדים לאדם: הכילון והלפתן והמקבן, שיש לראשם צורה משונה, ושראשו שקוט, וסקיפת (שיבואר עניינם בגמרא).

וּבַעֲלֵי חֲטָרוֹת — רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַקֵּרֵחַ פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ? כֹּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מוּקֶּפֶת מֵאוֹזֶן לְאוֹזֶן, אִם יֵשׁ לוֹ — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.

ובעלי חטרות (מעין בליטה בגב) — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. הקרח פסול. איזהו קרח שהוא פסול? כל שאין לו שיטה (שורה) של שער מוקפת, מקיפה את ראשו מאוזן לאוזן, אם יש לו — הרי זה כשר.

גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָאִיכָּא יַבֶּלֶת, דְּלָא כְּתִיב בְּאוֹרָיְיתָא בְּאָדָם! וְתוּ: דַּק תְּבַלּוּל, דְּלָא כְּתִיבִי בִּבְהֵמָה!

ב גמרא שנינו במשנה שמומים ששנינו לגבי בהמה בפרק הקודם — פוסלים גם באדם (כהן). ושואלים: אמאי [מדוע] המומים הפוסלים בזה פוסלים גם בזה? והאיכא [והרי יש] יבלת, דלא כתיב באורייתא [שאינה כתובה בתורה] באדם, אלא רק בבהמה (ויקרא כב, כב)! ותו [ועוד] יש לשאול: דק תבלול, דלא כתיבי [שאינם כתובים] בתורה במומי הבהמה, אלא דווקא באדם (וי'קרא כא, כ), מדוע שנינו בפרק הקודם שהם פוסלים בבהמה?

מֵילָף יָלְפִי מֵהֲדָדֵי, דְּתַנְיָא: בָּאָדָם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ יַבֶּלֶת, בַּבְּהֵמָה לֹא נֶאֱמַר דַּק תְּבַלּוּל, מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גָּרָב״ ״גָּרָב״, ״יַלֶּפֶת״ ״יַלֶּפֶת״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.

ומשיבים: מילף ילפי מהדדי [למדים הם זה מזה], וכפי דתניא [ששנויה ברייתא]: באדם לא נאמר בו יבלת, בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין אתה למד ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר בשניהם: "גרב" "גרב" (ויקרא כא, כ, וויקרא כב, כב), וכן "ילפת" "ילפת" (ויקרא כא, כא, וויקרא כב, כב), וכתובים אלה באים ללמד מזה על זה בגזירה שוה.

מַפְנֵי, דְּאִי לָא מַפְנֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: אָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ קְרֵיבָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; בְּהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְוֹת.

ומעירים: מפני [מופנים] הכתובים הללו, אינם נחוצים לגופם, ולא נאמרו אלא לגזירה שווה זו. דאי לא מפני איכא למיפרך [שאם אינם מופנים יש מקום לפרוך] את ההשוואה ולומר כך: אדם (כהן) מבהמה לא יליף [אינו למד] לפוסלו לעבודה באותם מומים שנזכרו בה, שכן יש לבהמה חומרה יתירה, שהיא עצמה קריבה לגבי מזבח. וכן מן הצד השני, בהמה מאדם לא ילפא [אינה למדה], שכן האדם יש בו חומרה יתירה, שנתרבה במצות.

לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מַפְנֵי, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״יַלֶּפֶת״ וְלָא בָּעֵי ״גָּרָב״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה יַלֶּפֶת דְּלָא מְאִיסָא הָוֵי מוּמָא, גָּרָב דִּמְאִיס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? ״גָּרָב״ ״גָּרָב״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְאַפְנוֹיֵי.

לאיי [משום כך] צריכים לומר שאפנויי מפני [שהכתובים הללו מופנים] לגזירה שווה. וכאילו נאמר הדבר במפורש בתורה, כך שלא ניתן להקשות על כך מסברה. ומנין שהם מופנים? לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ילפת" במומי האדם ובמומי הבהמה, ולא בעי [ולא צריך] לכתוב "גרב", לא כאן ולא כאן, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר מדעתי]: ומה ילפת דלא מאיסא [שאינה מאוסה] הוי מומא [הרי היא מום], גרב דמאיס [שהוא מאוס] לא כל שכן שהוא מום? אם כן, "גרב" "גרב" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] גם באדם וגם בבהמה למה לי? הרי זה לאפנויי [להפנות אותם] לצורך גזירה שווה.

וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בְּחַד, וְגָרָב וְיַלֶּפֶת הָכָא וְהָכָא, וְלֵילְפוּ מֵחֲדָא!

ושואלים: אם המומים הפוסלים באדם פוסלים גם בבהמה, ולהיפך — ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד [ושתכתוב התורה את כל המומים כולם במקום אחד], באדם או בבהמה, ותכתוב גרב וילפת הכא והכא [כאן וכאן], לצורך גזירה שווה, ולילפו מחדא [וכך ילמדו את כל שאר המומים מאחד]!

אַהֵיָיא בְּהֵי לִיכְתֹּב רַחֲמָנָא? אִי כְּתַב בְּאָדָם, הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל דְּפָסוּל בְּאָדָם פָּסוּל בִּבְהֵמָה, קָלוּט וְחוּטִין דְּלֵיתַנְהוּ בְּאָדָם, בִּבְהֵמָה נָמֵי לָא לִיפַּסְלוּ.

ומשיבים: אהייא בהי ליכתב רחמנא [באיזה מהם שתכתוב התורה] את המומים? אי כתב [אם היתה התורה כותבת] באדם, הוה אמינא [הייתי אומר]: כל שפסול באדם פסול בבהמה, אבל קלוט (שפרסותיו עגולות כשל חמור) וחוטין (החניכיים) שנפגמו, דליתנהו [שאינם כתובים] באדם, מפני שאינם שייכים בו, שהרי אין לו פרסות, והחניכיים שלו מכוסות כולן בשיניים, הייתי אומר: בבהמה נמי לא ליפסלו [גם כן שלא יפסלו].

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בִּבְהֵמָה, הָוֵה אָמֵינָא: כֹּל דְּפָסוּל בִּבְהֵמָה פָּסוּל בְּאָדָם, גִּבֵּן וְחָרוּם דְּלֵיתַנְהוּ בִּבְהֵמָה — בְּאָדָם נָמֵי לָא לִיפַּסְלוּ.

וכן אם לכתוב רחמנא כולהו [תכתוב התורה את כולם] בבהמה, הוה אמינא [הייתי אומר] כך: כל שפסול בבהמה פסול באדם, אבל גבן (שיש לו מומים בגבות עיניו) וחרום (שחוטמו שקוע בין עיניו), דליתנהו [שאינם כתובים] בבהמה, מפני שאין מצויים בה מומים אלה — באדם נמי לא ליפסלו [גם כן שלא יפסלו]. לכן הוצרכו כל המומים להיכתב בכל אחד מהם, בגלל המומים המיוחדים לו.

וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בְּחַד, וְהָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ בְּאִידַּךְ — לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּבְהֵמָה, וְהָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ בְּאִידַּךְ — לִכְתּוֹב בְּאָדָם, וְגָרָב וְיַלֶּפֶת — הָכָא וְהָכָא, וְלֵילְפִי מֵהֲדָדֵי.

ומקשים: ומדוע הוצרכה התורה לכתוב חלק מן המומים המשותפים באדם וחלק בבהמה? ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד [ושתכתוב התורה את המומים המשותפים כולם במקום אחד], או באדם או בבהמה, והנך דליתנהו באידך [ואלה שאינם באחר], כלומר, מומים שיש רק בבהמה ולא באדם — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בבהמה, והנך דליתנהו באידך [ואלה שאינם באחר] כלומר, שישנם באדם ולא בבהמה — לכתוב [שתכתוב התורה] באדם, וגרב וילפת ייכתבו הכא והכא [כאן וכאן], לשם גזירה שווה, ולילפי מהדדי [ושילמדו זה מזה] לגבי המומים המשותפים, שנזכרו רק באחד מהם!

אֶלָּא, כְּתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית — לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.

אלא יש להסביר דבר זה כדתנא [כפי ששנה] דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה בתורה ונשנית פעם נוספת — לא נשנית כולה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה. ואף כאן, נאמרו המומים גם באדם וגם בבהמה בגלל המומים המיוחדים שנתחדשו בכל אחד מהם (גיבן וחרום באדם, קלוט וחוטין בבהמה).

אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, מוּם בְּקָדָשִׁים, מוּם בִּבְכוֹר?

ג אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [לשם מה כתבה התורה] שמום פוסל באדם, כלומר, בכהן (ויקרא כא, יז—כג), שמום פוסל בקדשים, בבהמות שהוקדשו למזבח (ויקראד כב, כ—כה), ושמום פוסל להקרבה בבכור בהמה (דברים טו, כא)?

צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְווֹת. אָדָם מִבְּכוֹר בְּהֵמָה לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הוּא עַצְמוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

צריכא [צריך] הדבר להיאמר בכל אחד מהם, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שמום פוסל באדם, הייתי אומר שדוקא בו המום פוסל, שכן נתרבה במצוות יותר מבהמה. וכן אם היה הדבר נאמר רק בבכור הייתי אומר: אדם מבכור בהמה לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן הוא הבכור עצמו קרב לגבי מזבח, שהכהן מצווה להקריבו, ויש לומר שמשום כך המום פוסל בו. מה שאין כן האדם.

קָדָשִׁים מִבְּכוֹר לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם.

וכן קדשים מבכור לא אתי [אינם באים, נלמדים], שכן קדושתו של בכור מרחם, כלומר, משנולד, ושאר קדשים צריכים הקדשה על ידי האדם, וקדושה פחותה היא.

אָדָם מִקֳּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הֵן עַצְמָן קְרֵיבִין. בְּכוֹר מִקֳּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מְרוּבָּה.

וכן אם היה הדבר נכתב רק בקדשים, הייתי אומר: אדם מקדשים לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן הן הקדשים עצמן קריבין. וכן בכור מקדשים לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן קדושתו (קדושתם) של שאר קדשים מרובה משל בכור, שיש מינים רבים של קדשים שאדם מקדיש, עולות חטאות ועוד, אבל בכור יש רק אחד. על כן כתבה התורה שהמומים פוסלים בכל אחד מהם.

חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי? מֵהֵי תֵּיתֵי?! לָא לִכְתֹּב רַחֲמָנָא בִּבְכוֹר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָן מְרוּבָּה, וְנוֹהֲגִין בִּפְשׁוּטִין.

ושואלים: אמנם חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, אינה יכולה להילמד], אבל תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד אחת משתים אחרות]! ודוחים: מהי תיתי [מאיזה תבוא, תילמד] כל אחת מהן? אם תאמר: לא לכתב רחמנא [שלא תכתוב התורה] שמומים פוסלים בבכור, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], מאדם וקדשים — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן קדושתן מרובה, שאדם נתרבה במצוות, וקדשים יש בהם מינים רבים; ונוהגין בפשוטין, שכל כהן כשר לעבודה, וכל בהמה כשרה להקרבה, ולא רק בכור.

בְּקָדָשִׁים, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָן מֵאֲלֵיהֶן!

ואם תאמר: לא לכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] שמום פוסל בקדשים, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד, מאלה], מבכור ומאדם — אפשר לדחות: מה להנך [לאלה], שכן קדושתן מאליהן, שכהן הוא הנולד לכהן, ובכור הוא הנולד ראשון לאמו, ואינם צריכים הקדשה!

בְּאָדָם, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֵן עַצְמָן קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ! צְרִיכִי.

ואם תאמר: לא לכתוב [שלא תכתוב התורה] שמום פוסל באדם, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה] מבכור וקדשים — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] בכור וקדשים, שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח, מה שאין כן האדם. משום כך צריכי [צריכים] שלושתם להיכתב כדי ללמד שמום פוסל בהם.

יָתֵר עֲלֵיהֶן בְּאָדָם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כֹּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן״, אִישׁ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

ד שנינו במשנה שנוסף למומים המנויים בבהמה יתר עליהן באדם אנשים שצורתם משונה, אף שאין בהם מום של ממש. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדבר זה פוסל את הכהנים לעבודה? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש להקריב את אשי ה' " (ויקרא כא, כא) — ומכאן למדים שצריך הכהן להיות איש ששוה בזרעו של אהרן, שדומה במראה לכל שאר הכהנים, ולא שונה מהם.

מַאי אִיכָּא בֵּין מוּמָא לְשֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן? אִיכָּא מִשּׁוּם אַחוֹלֵי עֲבוֹדָה: מוּמָא מַחֵיל עֲבוֹדָה, דִּכְתִיב: ״מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל״, שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לָא מַחֵיל עֲבוֹדָה.

ושואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] להלכה בין כהן הנפסל לעבודה משום שיש בו מומא [מום] גמור, השווה באדם ובבהמה, לבין כהן שנפסל לעבודה מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן? ומשיבים: איכא [יש] הבדל ביניהם משום אחולי [חילול] עבודה; כהן שיש בו מומא [מום] ועבד במקדש — מחיל [מחלל] עבודה שעבד, דכתיב [שנאמר]: "מום בו ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כא, כג), ומה שעשה — פסול. אבל מי שאינו שוה בזרעו של אהרן, אף על פי שאסור לו לעבוד במקדש — לא מחיל [אינו מחלל] עבודה, לא נפסלה עבודתו.

מַאי אִיכָּא בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וּמִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲשֵׂה.

ועוד שואלים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין מי שנפסל לעבודה מחמת שאינו שוה בזרעו של אהרן, כגון אלו ששנינו במשנתנו, הכילון והלפתן וכו', ובין מי שנפסל במשניות להלן משום מראית העין, כגון מי שנשרו ריסי עיניו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] איסור עשה, שכהן שאינו שווה בזרעו של אהרן שעבד — עובר על מצות עשה, שרק איש שהוא שווה בזרעו של אהרן מותר בעבודה. אבל בדבר שהוא מטעם מראית העין — אין זה איסור שמן התורה, אלא חכמים אמרו שלא יעבוד.

כִּילוֹן — דְּדָמֵי רֵישֵׁיהּ לְאַכְלָא, ״לַפְתָּא״ — דְּדָמֵי רֵישֵׁיהּ לְגַדְגָּלִידָא דְּלִיפְתָּא, תָּנָא: וְצַוָּארוֹ עוֹמֵד בְּאֶמְצַע רֹאשׁוֹ.

א שנינו במשנה שמומים אלו פוסלים את הכהנים: הכילון, הלפתן, המקבן, שראשו שקוט וסקיפת. ומבארים: "כילון" — דדמי רישיה לאכלא [שדומה ראשו לכיסוי של חבית], רחב מלמטה וצר מלמעלה. "לפתא" — דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא [שדומה ראשו לראש של לפת], שהוא רחב ומעוגל, ונעשה צר מלמטה. תנא [שנה החכם]: וצוארו עומד באמצע ראשו, שראשו בולט לכל הכיוונים בשווה. ולא כצוארו של אדם רגיל, שעומד בצד האחורי של ראשו.

מַקָּבָן — דְּדָמֵי רֵישֵׁיהּ לְמַקָּבָן, ״וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּט״ — מִלְּפָנָיו, ״וּסְקִיפָת״ — מֵאֲחוֹרָיו, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁקִיל פִּיסָּא. תָּנָא: וְצַוָּארוֹ שָׁקוּט וְשָׁמוּט. ״שָׁקוּט״ — דַּחֲבִיס מִחְבָּס, ״שָׁמוּט״ — דַּאֲרִיךְ וּשְׁמִיט.

"מקבן" — דדמי רישיה למקבן [שדומה ראשו למקבת, מעין פטיש]. "ושראשו שקוט" — כוונתו שיש מעין שקע בראשו מלפניו. "וסקיפת" — שראשו נראה כאילו ניטלה חתיכה מאחוריו, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: שקיל פיסא [נטולה חתיכה], ו"סקיפת" הוא כעין קיצור של לשון זו. עד כאן בפירוש המומים שנזכרו במשנה. ומעירים, תנא [שנה החכם] בברייתא עוד מומים הפוסלים בכהן: וצוארו שקוט (קצר) ושמוט. ומבארים: שקוט — דחביא מחבא [שצוארו חבוי], אינו נראה בין כתפיו. שמוט — דאריך [שצוארו ארוך] ושמוט.

וּבַעֲלֵי חֲטָרוֹת רַבִּי יְהוּדָה כּוּ׳. דְּאִית בֵּיהּ עֶצֶם, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָסְלָא. כִּי פְּלִיגִי — דְּלֵית בֵּיהּ עֶצֶם: מָר סָבַר — הָא אֵינוֹ שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וּמָר סָבַר — קִרְקוּרָא דְּבִישְׂרָא בְּעָלְמָא הוּא.

ב שנינו במשנה: ובעלי חטרות (גבנון, חטוטרת, בליטה בגב) — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלים. ומסבירים: במקרה דאית ביה [שיש בה, בחטוטרת] עצם — כולי עלמא לא פליגי דפסלא [הכל אינם חולקים שהיא פוסלת] את הכהן לעבודה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחטוטרת דלית ביה [שאין בה] עצם, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הא [הרי] אינו שוה בזרעו של אהרן ויש לפוסלו, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: קרקורא דבישרא בעלמא [חתיכה של בשר בלבד] הוא, ואינו נחשב למום.

הַקֵּרֵחַ פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ לְאַחֲרָיו וְיֵשׁ לוֹ לְפָנָיו, אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְאַחֲרָיו — כָּשֵׁר, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאַחֲרָיו וְאֵין לוֹ לְפָנָיו.

ג שנינו במשנה: הקרח פסול. איזהו קרח — כל שאין לו שיטה (שורה) של שיער מקפת מאוזן לאוזן. אמר רבא: לא שנו שהקרח פסול אלא שאין לו שיטה של שיער לאחריו, ויש לו לפניו. אבל יש לו שיטה של שיער גם לפניו וגם לאחריו — כשר, וכל שכן שהוא כשר כשיש לו לאחריו ואין לו לפניו, שהוא כדרכם של אנשים מבוגרים.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא, וְאִם יֵשׁ לוֹ — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאַחֲרָיו וְאֵין לוֹ לְפָנָיו, אֲבָל יֵשׁ לוֹ בֵּין לְאַחֲרָיו בֵּין לְפָנָיו — פָּסוּל, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְפָנָיו וְאֵין לוֹ לְאַחֲרָיו, וּדְאֵין לוֹ כְּלָל — דְּפָסוּל.

ואיכא דמתני אסיפא [ויש ששונים דבר זה על הסוף של הלכה זו]: ואם יש לו שיטה של שיער — הרי זה כשר. אמר רבא: לא שנו שהוא כשר אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו — פסול, וכל שכן שיש לו לפניו ואין לו לאחריו, וכן שאין לו כלל, לא לפניו ולא לאחריו, שפסול.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַקַּרְחָנִין וְהַנַּנָּסִין וְהַזַּבְלְגָנִין — פְּסוּלִין, לְפִי שֶׁאֵינָן שָׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. קַרְחָנִין — תְּנֵינָא! נַנָּסִין — תְּנֵינָא!

ד אמר ר' יוחנן: הכהנים הקרחנין (הקרחים) והננסין והזבלגנין (שעיניהם זולגות תמיד) — פסולין לעבודה, לפי שאינן בכלל מי שהוא שוה בזרעו של אהרן. ושואלים: מדוע הוצרך ר' יוחנן לומר כן? הלא קרחנין — כבר תנינא [שנינו] במשנתנו, וכן ננסין — תנינא [שנינו] להלן (מה,ב)!

זַבְלְגָנִין אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַשְׁמוֹעִינַן, וּמַהוּ דְּתֵימָא מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.

ומשיבים: זבלגנין איצטריך ליה לאשמועינן [הוצרך לו להשמיענו], שהרי אינם נזכרים במשנה. וגם קרחנים וננסים הוצרך להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר] שפסולם אינו אלא מדברי חכמים משום מראית העין, לכן הוצרך לומר לנו שהם פסולים מן התורה, משום שאינם שווים בזרעו של אהרן. ושואלים: ומדוע יכולים היינו לומר כן?

וְהָא כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן (אִיתְנָא) [מִיתְנָא] קָתָנֵי, וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן! מַהוּ דְּתֵימָא: תָּנֵי חֲדָא, וְהוּא הַדִּין לְכוּלְּהוּ.

והא כל היכא דאיכא [והרי בכל מקום שיש בו] משום מראית העין איתנא קתני [שונה התנא את הדבר במפורש], כגון מה ששנינו להלן: ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: תני חדא [שנה דוגמא אחת], ואולם הוא הדין לכולהו [לכולם], וגם לקרח וננס.

וְהָא כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מִיהְדָּר וּמִיתְנָא, קָא הָדַר וְתָנֵי: וְשֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו פָּסוּל מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן! אֶלָּא, לְאַפּוֹקֵי מֵהָא דְּתַנְיָא, דְּתַנְיָא: הַקַּרְחָנִין וְהַנַּנָּסִין וְהַזַּבְלְגָנִין כְּשֵׁרִים, וְלֹא אָמְרוּ פָּסוּל אֶלָּא מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.

ומקשים: והא כל היכא דאיכא מיהדר ומיתנא — קא הדר ותני [והרי בכל מקום שיש מקום לחזור ולשנות שהוא משום מראית עין — הוא חוזר ושונה] כפי ששנינו במשנה בעמוד הבא: ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין! אלא יש לתרץ בדרך אחרת, שמה שאמר ר' יוחנן בא לאפוקי מהא דתניא [להוציא מדעה זו ששנויה בברייתא], דתניא [ששנויה ברייתא]: הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים, ולא אמרו חכמים שהוא פסול אלא משום מראית העין. ועל כך אמר ר' יוחנן שיש בהם פסול מן התורה, שאינם בכלל איש ששווה בזרעו של אהרן.

מַאן הַאי תַּנָּא? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הַכֹּהֲנִים״ — לְרַבּוֹת הַקַּרְחָנִין.

ומעירים: מאן האי תנא [מיהו תנא זה] שסבור שכהנים אלו כשרים? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מה שנאמר "וערכו בני אהרן הכהנים" (ויקרא א, ח) — הרי זה לרבות הקרחנין, שהם כשרים לעבוד.

מַתְנִי׳ אֵין לוֹ גְּבִינִין, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא גְּבִין אֶחָד — זֶהוּ גִּבֵּן הָאָמוּר בְּתוֹרָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: (שֶׁגְּבִינִין) [שֶׁגְּבִינָיו] שׁוֹכְבִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת.

ה משנה אין לו לכהן גבינין (גבות עיניים) כלל, או אין לו אלא גבין אחד, שגבות עיניו מחוברות — זהו גבן האמור בתורה ברשימת בעלי המומים (ויקרא כא, כ). רבי דוסא אומר: "גבן" האמור בתורה הוא זה שגביניו ארוכים עד שהם שוכבין, ומכסים את עיניו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: "גבן" הוא זה שיש לו שני גבין ושתי שדראות.

גְּמָ׳ וְגִבֵּן — דְּאֵין לוֹ מַשְׁמַע? וּרְמִינְהוּ: ״גִּבֵּן״ — שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבִינִין הַרְבֵּה, אֵין לוֹ גְּבִינִין, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא גְּבִין אַחַד — מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ גִבֵּן״. אָמַר רָבָא: זֶהוּ מִדְרָשׁ ״אוֹ גִּבֵּן״.

ו גמרא שנינו במשנה: אין לו גבינים וכו' זהו "גבן" האמור בתורה. ושואלים: ו"גבן" — שאין לו גבינים משמע [משמעו]? ורמינהו [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: "גבן" שהוזכר בתורה — שיש לו גבינין הרבה. אין לו גבינין, או אין לו אלא גבין אחד מנין? תלמוד לומר: "או גבן" (שמות יב, ה), ונמצא שלמדים מי שאין לו גבינים רק מן הייתור של "או", ולא מן המלה "גבן" כשלעצמה! אמר רבא, כך יש להבין את המשנה: אין לו גבינים — זה מה שלמדו ממדרש המלים "או גבן", אבל לא מן המלה "גבן" לעצמה, שמשמעה לפי הברייתא — מי שיש לו גבינים הרבה.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּחָיֵי? וְהָא אִיתְּמַר: הַמַּפֶּלֶת בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת, וְאָמַר רַב: בָּאִשָּׁה — אֵינוֹ וָולָד, בַּבְּהֵמָה — אָסוּר בַּאֲכִילָה!

ועוד שנינו במשנה, רבי דוסא אומר: "גבן" האמור בתורה הוא כל שיש לו שני גבים ושתי שדראות. ומדייקים: ממה שכהן כזה נפסל לעבודה כבעל מום, האם יש למימרא [לומר, ללמוד מכאן] שמי שיש לו שני גבים ושתי שדראות דחיי [שהוא חי]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בדין המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. ואמר רב: באשה — אינו נחשב לוולד, מפני שאינו יכול להתקיים, ואין אמו טמאה טומאת לידה. בבהמה — הרי הוא אסור באכילה!

כְּבָר רְמָא נִיהֲלֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי אֶת! אֶלָּא בְּשֶׁשִּׁדְרָתוֹ עֲקוּמָּה.

ואומרים: כבר רמא ניהליה [הקשה את הדבר הזה לו] רב שימי בר חייא לרב, ואמר ליה [לו] רב בתמיהה: האם שימי את [אתה]? לא התכוון ר' חנינא בן אנטיגנוס במשנתנו למי שיש לו שתי שדראות ממש, אלא הכוונה היא בששדרתו עקומה, שנראית כשתים, ועליו אמר ר' חנינא שהוא בעל מום ופסול לעבודה.

מַתְנִי׳ הֶחָרוּם פָּסוּל. אֵיזֶהוּ חָרוּם? הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, עֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּה, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּיה כְּאֶחָד, סָכֵי שֶׁמֶשׁ, וְהַזַּגְדָּן, וְהַצַּיְרָן, וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו — פָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

ז משנה החרום פסול. איזהו חרום? הכוחל, מעביר מכחול של משחה או צבע, על שתי עיניו כאחת, ששורש חוטמו שקוע כל כך עד שאין הפסק כלל בין העינים. היו שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד. סכי שמש (שאינם יכולים להסתכל באור השמש), והזגדן והצירן (שיבואר עניינם בגמרא). ושנשרו ריסי עיניו — הרי זה פסול לעבודה מפני מראית העין, שאסרו עליו חכמים לעבוד במקדש, ולא מפני שהוא מום מן התורה.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״חָרוּם״ — שֶׁחוֹטְמוֹ שָׁקוּעַ, חוֹטְמוֹ סוֹלֵד, חוֹטְמוֹ בּוֹלֵם, חוֹטְמוֹ נוֹטֵף, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ חָרוּם״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין ״חָרוּם״ אֶלָּא הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. אָמְרוּ לוֹ: הִפְלַגְתָּ,

ח גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: "חרום" שנזכר ברשימת הכהנים בעלי המום (ויקרא כא, יח) — הרי זה שחוטמו שקוע. אם היה חוטמו סולד (קצר במיוחד, ומכווץ כלפי מעלה), חוטמו בולם (סתום), חוטמו נוטף (ארוך ותלוי למטה), מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או חרום" (ויקרא כא, יח), ו"או" בא לרבות כל מום שבחוטמו. לר' יוסי אומר: אין "חרום" אלא הכוחל את שתי עיניו כאחת, אמרו לו: הפלגת, הרחקת לכת, אלא כל שחוטמו שקוע יותר מן הרגיל הרי זה "חרום", שהוא בעל מום,