בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית, שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיְתָה יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע, וְשֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית הָיְתָה יְתֵירָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע, נִמְצֵאת יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה אֶצְבַּע.

בשושן הבירה (מקום מיוחד מעל לשער המזרחי של הר הבית), אחת מן האמות על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית. זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על אמה של משה, שהשתמש בה לצורך בניית המשכן, חצי אצבע, ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה על האמה הזו חצי אצבע נוספת, נמצאת הגדולה יתירה על של משה אצבע.

וְלָמָה הָיוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה? (כשהיו) [שֶׁהָיוּ] אוּמָּנִין נוֹטְלִין בַּקְּטַנָּה, וּמַחְזִירִין בַּגְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה.

ולמה היו אחת גדולה (אלו שהיו בשושן הבירה) ואחת קטנה (של משה)? כשהיו אומנין (בעלי מלאכה) עושים מלאכתם במקדש היו נוטלין בקטנה, כלומר, מחשבים את שכרם, כך וכך דינרים לאמה, לפי האמה של משה, ומחזירין בגדולה, כלומר, עושים בפועל לפי מידתה של אחת משתי אמות אלה, כדי שלא יבואו לידי מעילה, שמא יטלו מן ההקדש יותר מן הראוי. ועל אותה אצבע ששנינו במשנה זו, שהגדולה יתירה על של משה, אמרו בברייתא שהיא אחד מארבעה בטפח של כל אדם.

תַּרְתֵּי לְמָה לִי? חֲדָא — דְּכַסְפָּא וְזַהֲבָא, וַחֲדָא — דְּבִנְיָינָא.

ולגופה של משנה זו שואלים: תרתי [שתים] שתי אמות יתירות על של משה, בשני גדלים שונים, למה לי? ומשיבים: חדא — דכספא וזהבא [אחת, הקטנה — של מלאכת כסף וזהב], שמלאכתם יקרה, והפסדם של האומנים גדול אפילו בהפרש מועט. וחדא דבניינא [ואחת, הגדולה — של בנין] אבן ועץ.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִי תֵּימָא רַב הוּנָא בַּר נָתָן, לְאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע.

רב נחמן בר יצחק, ואי תימא [ויש אומרים] שרב הונא בר נתן אמר: מה ששנו בברייתא שאצבע שאמרו חכמים אחד מארבעה בטפח של כל אדם, נאמר ביחס לאותה הלכה ששנינו במשנתנו, לענין מומי הבכור: שאם יש בשר בין חוליא לחוליא של הזנב, מלא אצבע — הרי זה מום.

מַתְנִי׳ אֵין לוֹ בֵּיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִין — יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים, אֵין לוֹ שְׁנֵי כִּיסִין — אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ בֵּיצָה — סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֶׂה שֶׁמִּיעֵךְ וְלֹא יָצָא, נִשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: אין לו ביצים (אשכים), או אין לו אלא ביצה אחת. ר' ישמעאל אומר: אם יש לו שני כיסין של ביצים — יש לו שתי ביצים, אין לו שני כיסין, אלא אחד — אין לו אלא ביצה אחת. ר' עקיבא אומר: ניתן לברר את הדבר. כיצד? מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, ממשמש ודוחק באותו מקום, לפי שאם יש ביצה — סופו לצאת. ואם מיעך ולא יצאה — הרי זה מום, ומותר לשחוט את הבכור. מסופר, מעשה בבכור שלא היתה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצא ביצה שניה, ונשחטה הבהמה, כדין בכור בעל מום, ונמצאת הביצה דבוקה בכסלים (בחלק הפנימי של הירך), והתיר ר' עקיבא לאכול את בשר הבכור, מפני שלא יצאה על ידי מיעוך, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

גְּמָ׳ הַשְׁתָּא אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת אָמְרַתְּ הָוֵי מוּמָא, אֵין לוֹ כְּלָל מִיבַּעְיָא? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין לוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים בִּשְׁתֵּי כִּיסִין אֶלָּא בְּכִיס אֶחָד, אִי נָמֵי שְׁתֵּי כִּיסִין וּבֵיצָה אַחַת — הֲרֵי זֶה מוּם.

ב גמרא שנינו במשנה: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מום. ושואלים: מדוע הוצרך לשנות כך? השתא [עכשיו, הרי] אם אין לו אלא ביצה אחת אמרת [אומר אתה] כי הוי מומא [הרי זה מום], אם אין לו כלל ביצים מיבעיא [נצרכה לומר]? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי [או גם כן] יש לו שתי כיסין וביצה אחת — הרי זה מום.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּיסִים — בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים, אֵין לוֹ אֶלָּא כִּיס אֶחָד — כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת דָּמֵי, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְמֵימַר: בְּיָדוּעַ לָא אָמְרִינַן, אֶלָּא מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ בֵּיצָה סוֹפוֹ לָצֵאת.

ר' ישמעאל אומר: יש לו שתי כיסים — בידוע שיש לו שתי ביצים, ואינו בעל מום, ואסור לשוחטו. אבל אם אין לו אלא כיס אחד — כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי [נחשב], אף שבאמת יש לו שתים. ואתא [ובא] ר' עקיבא למימר [לומר]: אם יש לו שני כיסים, בידוע שיש לו שתי ביצים לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת, ואם לא יצאה, סימן הוא שאין לו אלא אחת, ובעל מום הוא.

וּמַעֲשֶׂה שֶׁמִּיעֵךְ וְלֹא יָצָא וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּפָירָן שֶׁל בֵּית מְנַחֵם, שֶׁמִּיעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.

שנינו במשנה: ומעשה שמיעך ולא יצא וכו'. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], שמסופר בה מעשה זה בהרחבה. אמר ר' יוסי: מעשה בפירן של בית מנחם, בבכור שלא נמצאה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצאת (יצאה) הביצה השניה, ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר ר' עקיבא את הבכור באכילה, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל! אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְרַבִּי עֲקִיבָא: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִיל יִשְׂרָאֵל נְבֵילוֹת! לָאו מִישְׁחָט שַׁחְטֵיהּ?

אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, שאתה אוסר בכגון זה! אמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא: עד מתי אתה מאכיל את ישראל נבילות! ותוהים: מדוע נבילות? לאו מישחט שחטיה [וכי לא שחט אותה]?

אֶלָּא: טְרֵיפוֹת. לָא אִיסּוּר טְרֵיפוֹת הוּא?! אֶלָּא: עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִיל יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ!

ומתרצים, אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות. וגם על כך מקשים: והרי לא איסור טריפות הוא! אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ! שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי אין זה מום, ונמצא מתיר אכילת קדשים תמימים מחוץ למקדש.

מַתְנִי׳ בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלֹשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל? שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵיכוֹ. וְכָסוּל? שֶׁאַחַת מִירֵיכוֹתָיו גְּבוֹהוֹת.

ג משנה ועוד ברשימת המומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש. ושרגליו קלוטות, שפרסותיו מעוגלות וסגורות כפרסות של חמור, ולא שסועות לשתים. והשחול והכסול. איזהו שחול? שנשמטה יריכו, שיצאה עצם הירך ממקומה, והרגל נראית שמוטה, וכסול — שאחת מיריכים שלו גבוהות מן השניה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָסֵר וְיָתֵר בַּיָּד, אֲבָל בָּרֶגֶל — טְרֵפָה נָמֵי הָוֵי, דְּכֹל יָתֵיר כְּנָטוּל דָּמֵי.

ד גמרא שנינו במשנה: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלוש הרי זה מום. אמר רב הונא: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, ברגליים הקדמיות, אבל אם חסר ויתר ברגל, ברגליים האחוריות — לא רק שהוא בעל מום, אלא טרפה נמי הוי [גם כן הוא], ואם נשחט — אסור באכילה, מפני שכל איבר יתיר בגוף הבהמה — כנטול דמי [נחשב], כאילו נחתך איבר כזה מגופה, ובהמה שניטלה רגלה האחורית הריהי טריפה.

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דַּעֲגִילָן וְלָא סְדִיקָן, אֶלָּא כֵּיוָן דַּעֲגִילָן, אַף עַל גַּב דִּסְדִיקָן.

על מה שנאמר במשנה שכשפרסותיו קלוטות כשל חמור הרי זה מום, אמר רב פפא: לא תימא דעגילן ולא סדיקן [אל תאמר שהוא מום רק במקרה שהן ממש כשל חמור, עגולות ואינן סדוקות כלל], אלא כיון דעגילן [שהן עגולות] אף על גב דסדיקן [אף על פי שהן סדוקות], מכל מקום הרי זה נחשב למום.

וְהַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ כָּסוּל וְאֵיזֶהוּ שָׁחוּל? שָׁחוּל — שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵיכוֹ, כָּסוּל — שֶׁרַגְלוֹ אֶחָד בְּתוֹךְ הַכֶּסֶל, וְרַגְלוֹ אֶחָד עַל גַּבֵּי הַכֶּסֶל. תָּנָא: הַשָּׂרוּעַ וְהַקָּלוּט — שָׂרוּעַ שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לוֹ יְרֵיכוֹ, קָלוּט — שֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר וּכְשֶׁל סוּס.

שנינו במשנה: והשחול והכסול וכו'. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו כסול ואיזהו שחול? שחול — שנשמטה יריכו, כסול — שרגלו אחד בתוך הכסל, כלומר, שעצם הירך במקומה, ורגלו אחד יצאה העצם ממקומה, והיא על גבי הכסל. תנא [שנה החכם בברייתא]: מהם השרוע והקלוט, שהוזכרו בתורה כאסורים בהקרבה (ויקרא כב, כג)? שרוע — שנשתרבב לו יריכו, שהיא ארוכה מחבירתה. קלוט — שרגליו (כלומר, פרסותיו) קלוטות כשל חמור וכשל סוס.

מַתְנִי׳ נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְּיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ה משנה ועוד במומי הבכור: נשבר עצם ידו או עצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר, הרי זה מום. מומין אלו ששנינו בפרק זה, מנה אילא, שהיה מומחה במומי הבכור, ביבנה, והודו לו חכמים.

וְעוֹד שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף, אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה כְּשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב הַמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹ. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם.

ועוד שלשה מיני מומים הוסיף, אמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו. ומה הוסיף? בכור בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב החלק המדבר בלשונו (אילו היה זה אדם שמדבר), כלומר, החלק שאינו דבוק למקומו. בית דין של אחריהן אמרו: גם שלושה מומים אלו שמנה אילא הרי זה מום, ומותר לשחוט על כך את הבכור.

גְּמָ׳ אֵינוֹ נִיכָּר, מִי קָא הָוֵי מוּמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: אֵינוֹ נִיכָּר מֵחֲמַת עַצְמוֹ, אֲבָל נִיכָּר מֵחֲמַת מְלָאכָה.

ו גמרא שנינו שאם נשברה עצם ידו או רגלו, אף על פי שאינו ניכר — הרי זה מום. ושואלים: אם היה זה שבר שאינו ניכר, מי קא הוי מומא [האם הוא מום]? והלא רק מום שבגלוי נחשב למום! (ראה לעיל לז,ב). אמר רב פפא: הכוונה היא שאינו ניכר מחמת עצמו, שאין שינוי צורה ברגל, אבל ניכר מחמת מלאכה, בצורת ההליכה.

מוּמִין אֵלּוּ מָנָה וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּלָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ? וּרְמִינְהוּ: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין, אִם זָכָר תֵּשֵׁב לְזָכָר.

ז שנינו: מומין אלו מנה אילא ביבנה, והוסיף עליהם עוד שלושה, וביניהם — את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ושואלים: למימרא דלאו היינו אורחיה [האם לומר שאין זה דרכו] של בעל חיים? ורמינהו [ומקשים] על כך ממה ששנינו: אשה המפלת עובר, הנראה כאילו הוא מין בהמה וחיה ועוף, בין אם הוא נראה ממין בעלי חיים טמאין, בין אם הוא נראה ממין טהורין, אם זכר הוא העובר — תשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ללידת זכר, שבעה ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימים שדמה טהור (ויקרא יב, ב—ד).

אִם נְקֵבָה — תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה, אֵינוֹ יָדוּעַ — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם היה הנפל נקבה — תשב כמו לנקבה, ארבעה עשר יום ימי טומאה, וששים וששה יום ימי טהרה (ויקרא יב, ה). אם אינו ידוע אם זכר או נקבה — תשב לזכר ולנקבה, כחומרה שבשניהם: ארבעה עשר ימי טומאה, כנקבה, ומאז מונה תשעה עשר ימי טהרה בלבד, עד מלאת שלושים ושלושה ימי טהרה של זכר. אלו דברי ר' מאיר.

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר? הוֹאִיל וְגַלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא, הָא בְּאוּכָּמָא, הָא בְּחִיוָּורָא.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר, שהמפלת כמין בעל חיים דינה כמפלת ולד אדם — הואיל וגלגל עינו של בעל חיים עגול כשל אדם! אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — באוכמא [בשחור של העין], הא [זה] — בחיוורא [בלבן].

וּפִיו דּוֹמֶה כְּשֶׁל חֲזִיר. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דִּשְׁפִיד וּפְרִוס, אֶלָּא כֵּיוָן דִּפְרִוס אַף עַל גַּב דְּלָא שְׁפִיד.

ועוד שנינו בין המומים: ופיו דומה כשל חזיר. אמר רב פפא: לא תימא דשפיד [אל תאמר שהוא רק כשהפה מחודד] ופרוס, שהשפה העליונה פרוסה על התחתונה ועודפת עליה, ממש כשל חזיר. אלא כיון שפרוס אף על גב דלא שפיד [אף על פי שאינו מחודד], הרי זה מום.

וְשֶׁנִּיטַּל רוֹב הַמְדַבֵּר שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: וְאֶת שֶׁנִּיטַּל רוֹב הַלָּשׁוֹן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ.

ועוד שנינו: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ואת שניטל רוב הלשון הרי זה מום. ר' יהודה אומר: לאו דוקא רוב הלשון, אלא רוב המדבר של לשונו.

מַתְנִי׳ וּמַעֲשֶׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁאַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם.

ח משנה ומעשה היה שהלחי התחתון של הבכור היה עודף על העליון, ושאל רבן גמליאל לחכמים, ואמרו: הרי זה מום.

גְּמָ׳ מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי ״וּמַעֲשֶׂה״? מִשּׁוּם דִּתְנַן ״פִּיו דּוֹמֶה לַחֲזִיר״, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי, וְקָאָמְרִינַן: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי בִּשְׂפָתוֹ עֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אֲבָל שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה — הֲרֵי זֶה מוּם.

ט גמרא ושואלים: מאי תנא דקתני [מה שנה תחילה במשנה שהוא שונה] כאן "ומעשה"? מדוע הוא שונה כאן מעשה זה? ומשיבים: משום דתנן [ששנינו] ברשימת המומים שהוסיף אילא במשנה הקודמת: פיו דומה לחזיר, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] על רבי אילא. וקאמרינן [ועל כך אנו אומרים]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר חלוקים חכמים על] רבי אילא, ואינם מתירים לשוחטו כשפיו דומה לשל חזיר — הרי זה כששפתו עליונה עודפת על התחתונה, אבל כשהתחתונה עודפת על העליונה — לכל הדעות הרי זה מום.

וּמַעֲשֶׂה נָמֵי שֶׁלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, שָׁאַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֲרֵי זֶה מוּם.

ומעשה נמי [גם כן] היה שלחי התחתון עודף על העליון, ושאל רבן שמעון בן גמליאל לחכמים, ואמרו: הרי זה מום.

וְהָא גַּבֵּי אָדָם הוּא דִּתְנַן: שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹ שֶׁתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה — הֲרֵי זֶה מוּם. גַּבֵּי אָדָם הוּא דִּכְתִיב: ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן״, אִישׁ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, אֲבָל בִּבְהֵמָה לָא!

ומקשים: והא גבי [והרי אצל] מומי אדם הוא דתנן [ששנינו במשנה]: שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שתחתונה עודפת על העליונה — הרי זה מום. ויש לדייק: דוקא גבי [אצל] אדם הוא מום, משום דכתיב [שנאמר]: "איש איש מזרע אהרן" (ויקרא כב, ד), ומכאן למדים כי הכהן צריך להיות איש ששוה בזרעו של אהרן, שמראהו רגיל, כשל שאר אחיו הכהנים, ומי שמראהו אינו רגיל — פסול. אבל בבהמה לא נאמר דבר זה, ואם כן, אם שפתו התחתונה עודפת על העליונה — אין זה מום כשלעצמו!

אָמַר רַב פָּפָּא: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, הָא דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם.

אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] מדובר דאית [שיש] בה בלחי התחתונה עצם ארוכה יותר משל הלחי העליונה, ואז הוא מום גם בבהמה, הא [זה] — דלית [שאין] בה עצם, ואז אין זה מום בבהמה, אלא באדם בלבד.

מַתְנִי׳ אוֹזֶן הַגְּדִי הָיְתָה כְּפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁהוּא עֶצֶם אֶחָד — מוּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם — אֵינוֹ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זְנַב הַגְּדִי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשׁ חוּלְיוֹת — הֲרֵי זֶה מוּם.

א משנה ועוד בענין המומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש. אוזן הגדי שהיתה כפולה, שנכפלה אוזנו, כאילו יש לו אוזן נוספת, אמרו חכמים: בזמן שהוא עצם אחד, שיש לאותה אוזן נוספת סחוס לעצמו — הרי זה מום, בזמן שאין בו עצם — אינו מום. ר' חנניא בן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר, או שהוא קצר כל כך שאין בה שלש חוליות — הרי זה מום.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פִּיו בָּלוּם וְרַגְלָיו מְבוּלָּמוֹת, מֵחֲמַת הָרוּחַ — אֵינוֹ מוּם, מֵחֲמַת הָעֶצֶם — הֲרֵי זֶה מוּם. אׇזְנָיו כְּפוּלוֹת, בְּחַסְחֲסוּת אַחַת — הֲרֵי זֶה מוּם, בִּשְׁתֵּי חַסְחֲסֻיוֹת — אֵינוֹ מוּם.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אם פיו של בכור בהמה בלום (נפוח) וכן אם רגליו מבולמות (מנופחות), יש לחלק בענין זה: אם מחמת הרוח, כלומר, מחמת שהתנפח — אינו מום, מחמת העצם שהיתה גדולה במיוחד — הרי זה מום. אזניו כפולות, אם מדובר בחסחסות (סחוס) אחת — הרי זה מום, בשתי חסחסיות — אינו מום.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זְנַב הַגְּדִי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא דְּקַטִּינָא, אֶלָּא דִּכְרִיכָא, אַף עַל גַּב דַּאֲלִימָא.

ג שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר — הרי זה מום. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהוא מום, דוקא במקרה דקטינא [שהיא דקה כשל חזיר], אלא דכריכא [כל שהיא עגולה] כזנב החזיר, אף על גב דאלימא [אף על פי שהיא עבה] כשל גדי — הרי זה מום.

אוֹ שֶׁאֵין בָּהּ שָׁלֹשׁ חוּלְיוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: בַּגְּדִי — שְׁתַּיִם הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מוּם. בַּטָּלֶה — שָׁלֹשׁ הֲרֵי זֶה מוּם, אַרְבַּע אֵינוֹ מוּם. מֵיתִיבִי: בַּגְּדִי — אַחַת הֲרֵי זֶה מוּם, שְׁתַּיִם אֵינוֹ מוּם. בַּטָּלֶה — שְׁתַּיִם הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁלֹשׁ אֵינוֹ מוּם. תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא.

עוד שנינו במשנה: או שאין בה בזנב שלש חוליות — הרי זה מום. ובאותו ענין אמר רב הונא: בזנב של גדי עזים, שתים, שתי חוליות — הרי זה מום, שלש — אינו מום. בטלה של כבשים, שלש חוליות — הרי זה מום, ארבע — אינו מום. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: בגדי, אם היתה בזנבו רק חוליה אחת — הרי זה מום, שתים — אינו מום. בטלה, שתים — הרי זה מום, שלש — אינו מום! ואומרים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא על רב הונא.

וְרַב הוּנָא, מַתְנִיתִין אַטְעִיתֵיהּ; אִיהוּ סָבַר: מִדְּרֵישָׁא בִּגְדִי — סֵיפָא נָמֵי בִּגְדִי, וְלָא הִיא — רֵישָׁא בִּגְדִי, וְסֵיפָא בְּטָלֶה.

ומעירים: ורב הונא שאמר דבר זה, מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו]; איהו סבר [הוא היה סבור]: מדרישא [מכיון שראשה, תחילתה, של המשנה] מדבר בזנב גדי שהוא דומה לשל חזיר — סיפא נמי [סופה גם כן], שאין בה שלוש חוליות, מדבר בגדי. ולא היא [ואינו כן], רישא [ראשה, תחילתה] מדבר בזנב הגדי, וסיפא [וסופה] בזנב הטלה, כמו שמבואר בברייתא.

מַתְנִי׳ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינָיו, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ וְרַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְרַק עַצְמוֹ שֶׁל פִּיו, עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אׇזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בַּמַּרְאֶה אֲבָל לֹא בַּמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁתֵּי בֵּיצָיו, אַחַת גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם שֶׁבַּחֲבֶירְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

ד משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: את שיבלת בעיניו, ושנפגם עצם ידו ורגלו, ושנפרק עצמו (העצם) של פיו, כלומר, הלסת. עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אזנו אחד גדולה ואחד קטנה, במראה, כלומר, שההבדל בין העיניים והאוזניים ניכר גם במראה העין, אבל לא כשהוא נבחן במדה (במדידה) בלבד. ר' יהודה אומר: אם היו שתי ביציו, אחת מהן גדולה כשתים (פי שתים) שבחבירתה — הרי זה מום, ולא הודו לו חכמים.

גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּיַבֶּלֶת הָוֵי מוּמָא? וּרְמִינְהוּ: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בְּמִקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה — בַּעַל גָּרָב וּבַעַל יַבֶּלֶת!

ה גמרא שנינו במשנה: את שיבלת בעינו הרי זה מום. ותמהים: למימרא [האם לומר] שיבלת הוי מומא [הרי היא מום]? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה להלן: ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש, מפני שאין הם ראויים להקרבה, ולא במדינה (מחוץ למקדש), משום שאין זה נחשב למום גמור — בעל גרב (שחין), ובעל יבלת! ועל עצם העמדת הסתירה מקשים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן] שיבלת אינה מום גמור?

וְתִסְבְּרָא? הָא כְּתִיבָא ״יַבֶּלֶת״ בְּאוֹרָיְיתָא! אֶלָּא, לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּגוּפוֹ, הָא — בְּעֵינוֹ.

הא כתיבא [הרי כתובה] יבלת באורייתא [בתורה] בין המומים הגמורים (ויקרא כב, כב)! אלא לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] ששנינו במשנה להלן שאינה מום גמור — הרי זו יבלת בגופו, הא [זו] שהוזכרה בתורה ובמשנתנו כמום גמור — הרי זו יבלת בעינו.

מִכְּדֵי קְרָא סְתָמָא, מָה לִי בְּגוּפוֹ וּמָה לִי בְּעֵינוֹ? אֶלָּא לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, הָא דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם.

ומקשים: מכדי קרא סתמא [הואיל ובמקרא נאמר בסתם] "יבלת", מה לי בגופו ומה לי בעינו? אלא יש להסביר באופן אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] דאית [שיש] בה ביבלת עצם, הא [זו] דלית [שאין] בה עצם.

דִּקְרָא — דְּאִית בַּהּ עֶצֶם, מַתְנִיתִין — דְּלֵית בַּהּ עֶצֶם; בְּעֵינוֹ — הָוֵי מוּמָא, בְּגוּפָא — לָא הָוֵי מוּמָא.

ומפרטים: דקרא [היבלת שבמקרא], שהיא מום גמור, היא זו דאית [שיש] בה עצם, ואילו היבלת של מתניתין [המשנה] — היא זו דלית [שאין] בה עצם. וכך יש לחלק בעניינה: אם היבלת היא בעינו — הוי מומא [הרי זה מום], וכפי ששנינו במשנתנו. ואם היא בגופא [בגוף] — לא הוי מומא [אין היא מום], אבל היא פוסלת להקרבה, וכפי ששנינו במשנה להלן.

וְלֵית לַהּ עֶצֶם בְּגוּפָא פְּסוּלָה? הֲרֵי תִּלְתּוּל בְּעָלְמָא הוּא, דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּעֲלֵי הַתִּילּוּלִין פְּסוּלִין בָּאָדָם וּכְשֵׁירִין בַּבְּהֵמָה! אֶלָּא, אִידֵּי וְאִידֵּי בְּעֵינוֹ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בַּשָּׁחוֹר, הָא — בַּלָּבָן.

ושואלים: ולית לה עצם בגופא [ויבלת שאין לה עצם בגוף] פסולה היא? הרי תלתול (בשר או עור מדולדל) בעלמא [בלבד] הוא, שאינו פוסל, וכפי דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: בעלי התילולין (דלדולי עור או בשר) פסולין באדם וכשירין בבהמה! אלא צריך לומר אחרת: אידי ואידי [זה וזה], גם במשנה זו וגם במשנה להלן, מדובר ביבלת בעינו, ולא קשיא [ואין זה קשה], הא [זה] במשנתנו, שהיא מום גמור, מדובר כשהיתה היבלת בשחור שבעין, ואילו הא [זה], במשנה להלן, שאינה מום, אבל פוסלת להקרבה — כשהיתה היבלת בלבן.

וְהָא אֵין מוּמִין בַּלָּבָן! אֶלָּא: אִידֵּי וְאִידֵּי בַּלָּבָן, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאִית בַּהּ שֵׂעָר, הָא — דְּלֵית בַּהּ שֵׂעָר.

ומקשים: והא [והרי] שנינו כי אין מומין בלבן, ומשמע שהבהמה כשרה אפילו להקרבה! אלא, יש לפרש כך: אידי ואידי [זה וזה] בלבן, ואמר ריש לקיש: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שיבלת אינה נחשבת כמום, אבל פוסלת להקרבה — הרי זה במקרה דאית [שיש] בה שער, הא [זה] שאין זה מום כלל — במקרה דלית ד[שאין] בה שער. ובמשנתנו, שיבלת נחשבת כמום גמור — מדובר ביבלת שבשחור.

עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְכוּ׳. תָּנָא: גְּדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל, קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוָּוז.

ו שנינו במשנה: עינו אחת גדולה ואחת קטנה — הרי זה מום. ועל כך תנא [שנה החכם]: גדולה — כשל עגל, קטנה — כשל אווז.

אׇזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְכוּ׳. וְרַבָּנַן עַד כַּמָּה? תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ אֵינָהּ לַשְּׁנִיָּה אֶלָּא כְּפוֹל — כְּשֵׁירָה.

ועוד שנינו: אזנו אחת גדולה וכו', ר' יהודה אומר: אחת מביציו גדולה כשתיים בחבירתה — הרי זה מום, ולא הודו לו חכמים. ושואלים: ורבנן [ולשיטת חכמים] עד כמה יהיה ההבדל בין הביצים, ולא יהיה מום? ומשיבים, תניא [שנויה ברייתא], אחרים אומרים: אפילו אינה לשניה, הקטנה, אלא כגודל פול — בכל זאת היא כשירה.

מַתְנִי׳ זְנַב הָעֵגֶל — שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים: כֹּל מַרְבִּית עֲגָלִים כֵּן, כׇּל זְמַן שֶׁיְּהוּ מְגַדְּלִין — הֵן נִמְתָּחוֹת. אֵיזֶהוּ עַרְקוֹב שֶׁאָמְרוּ? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: בְּעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ.

ז משנה זנב העגל שהוא קצר, שאינה מגעת לערקוב (פרק הרגל), אמרו חכמים: הרי זה מום, משום שכל מרבית (דרך גדילה של) עגלים כן היא: כל זמן שיהו מגדלין — הן זנבותיהם נמתחות, מתארכות למטה מן הערקוב. וזה שזנבו קצר — מום הוא. איזהו ערקוב שאמרו? איזה פרק מפרקי רגל הבהמה? ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בערקוב שנמצא באמצע הירך.