גְּמָ׳ תָּנָא: קֶפֶץ הָעֶלְיוֹן וְלֹא קֶפֶץ הַתַּחְתּוֹן, וּכְנֶגְדּוֹ בְּגָמָל נִיכָּר.

א גמרא בענין ששנינו במשנתנו: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב, תנא [שנה החכם]: ערקוב ששנינו הריהו קפץ (פרק) העליון, שבין עצם הירך לעצם האמצעית, ולא קפץ התחתון, שבין העצם האמצעית לתחתונה. וערקוב זה ששנינו, שהוא קפץ העליון — כנגדו בגמל ניכר, שבגמל הוא בולט, ובעגל אינו ניכר כלפי חוץ.

מַתְנִי׳ עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן.

ב משנה על אלו מומין ששנינו במשניות הקודמות שבפרק זה, שוחטין את הבכור מחוץ למקדש, ופסולי המוקדשין (שאר קדשים, שאינם בכור, שנפל בהם מום) נפדין עליהן.

גְּמָ׳ הָא תּוּ לְמָה לִי? הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא: פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא — מִישְׁחָט שָׁחֲטִינַן, מִיפְרָק מִיבַּעְיָא?

ג גמרא על מה ששנינו: על אלו מומין שוחטים את הבכור, תוהים: הא תו [זו עוד] למה לי? הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה דבר זה בתחילה], בפתיחת פרק זה: על אלו מומין שוחטין את הבכור! ומשיבים: סיפא איצטריכא [הסוף של משנתנו הוצרך לו], מה שנאמר: פסולי המוקדשין נפדין עליהן. ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]! שהרי אם מישחט שחטינן [לשחוט מחוץ למקדש אנו שוחטים] את הבכור בגלל מום כזה, וכי מיפרק מיבעיא [לפדות בגללו בהמת קדשים נצרכה] לומר שפודים?

אֶלָּא, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁלֹשָׁה הוֹסִיף, וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ, וְקָתָנֵי וְאָתֵי דִּיחִידָאָה, וְקָא סָתֵים לַהּ בְּכוּלְּהוּ: עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן.

אלא, איידי דתנא [מתוך שהתנא שונה] במשניות הקודמות: שלשה מומים נוספים הוסיף אילא לפני חכמים ביבנה, ואמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו, וקתני ואתי [ולאחר מכן התנא שונה והולך] מומים נוספים בשמו דיחידאה [של חכם יחיד], בשם ר' חנניא בן גמליאל ובשם ר' חנינא בן אנטיגנוס, אפשר היה לחשוב שנדחו מן ההלכה, ולכן קא סתים לה בכולהו [הוא סותם במשנתנו ביחס לכולם]: על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה: חֲוַורְוָר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵין קְבוּעִין, וְחוּטִין הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ — אֲבָל לֹא שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, זָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזוֹהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית אָדָם — עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים.

ד משנה ואלו מומים שאין שוחטין עליהן לא במקדש — מפני שאינם ראויים להקרבה, ולא במדינה (מחוץ למקדש) — מפני שאינם מומים גמורים: חוורור (טיפות לבנות) והמים שבעין, שניהם במקרה שאין הם קבועין. וחוטין (חניכיים) הפנימיות שנפגמו, אבל לא שנעקרו. ובעל גרב (מין שחין), ובעל יבלת, ובעל חזזית (מין שחין). וכן אם היה זקן או חולה או מזוהם (מסריח), ושנעבדה (שנעשתה) בו עבירה, שרבע אשה או שנרבע על ידי אדם, או שהמית אדם, אלא שלא היו שני עדים בדבר, אלא הדבר ידוע על פי עד אחד, או על פי הבעלים.

וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמְּדִינָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ בְּכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד.

וכן בכור שנולד טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש בו איברי זכר ונקבה כאחד), לא שוחטין במקדש ולא במדינה. ר' ישמעאל אומר: אין לך מום גדול מזה, מאנדרוגינוס, ומותר לשוחטו במדינה. וחכמים אומרים: אינו בכור, אין קדושת בכורה חלה עליו, מפני שאינו נחשב לזכר, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין.

גְּמָ׳ וְגָרָב לָא? וְהָכְתִיב ״גָּרָב״ בְּאוֹרָיְיתָא! וַחֲזָזִית לָא? וְהָכְתִיב ״יַלֶּפֶת״ בְּאוֹרָיְיתָא! וְתַנְיָא: ״גָּרָב״ — זֶה הַחֶרֶס, ״יַלֶּפֶת״ — זוֹ חֲזָזִית הַמִּצְרִית, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״יַלֶּפֶת״? שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה.

ה גמרא שנינו במשנה כי גרב וילפת, שהם שני מיני שחין, אינם בכלל המומים הגמורים, ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש. ושואלים: וגרב לא נחשב מום? והכתיב [והרי נאמר] גרב באורייתא [בתורה] ברשימת בעלי המומים (ויקרא כב, כב)! ועוד, וחזזית לא מום היא? והכתיב [והרי נאמר] ילפת באורייתא [בתורה] (ויקרא כב, כב), ותניא [ושנויה ברייתא]: "גרב" האמור בתורה — זה החרס, "ילפת" — זו חזזית המצרית, ואמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של חזזית זו בתורה "ילפת" — שמלפפת (אוחזת) והולכת ואינה מרפה מן החולה עד יום המיתה, שאין לה תרופה. הרי שחזזית היא מום גמור!

בִּשְׁלָמָא חֲזָזִית אַחֲזָזִית לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּחֲזָזִית הַמִּצְרִית, כָּאן בַּחֲזָזִית דְּעָלְמָא. אֶלָּא גָּרָב אַגָּרָב קַשְׁיָא! גָּרָב אַגָּרָב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא בְּלַח, הָא בְּיָבֵשׁ. לַח — אִיתַּסִּי, יָבֵשׁ — לָא מִיתַּסֵּי.

ומעתה, בשלמא [נניח] מחזזית על חזזית לא קשיא [אין זה קשה], כאן, בתורה — מדובר בחזזית המצרית, כאן במשנה — בחזזית דעלמא [סתם]. אלא מגרב על גרב קשיא [קשה]! ומשיבים: גרב על גרב נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זה שבמשנה] מדובר בלח, הא [זה שבתורה] — ביבש. ומפרשים: אם היה לח — איתסי [הוא מתרפא], והואיל והוא מום עובר — אין שוחטים עליו, אבל יבש שנזכר בתורה — לא מיתסי [אינו מתרפא].

וְלַח מִיתַּסֵּי? וְהָכְתִיב: ״יַכְּכָה ה׳ בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וְגוֹ׳״, וּמִדִּכְתִיב ״וּבְחֶרֶס״ הֲרֵי גָּרָב לַח אָמוּר, וְקָאָמַר: ״אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא״!

ושואלים: והאם גרב לח מיתסי [מתרפא]? והכתיב [והרי נאמר] בפרשת הקללות: "יככה ה' בשחין מצרים... ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא" (דברים כח, כז), ומדכתיב [ומכיון שנאמר] "ובחרס", שהוא שחין יבש כחרס, הרי "גרב" שהוזכר בצידו — שחין לח אמור, וקאמר [והכתוב אומר] על שניהם "אשר לא תוכל להרפא"!

אֶלָּא, תְּלָתָא הֲווֹ: דִּקְרָא — יָבֵשׁ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, דְּמַתְנִיתִין — לַח מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים, דְּמִצְרַיִם — יָבֵשׁ מִבִּפְנִים וְלַח מִבַּחוּץ, דִּכְתִיב ״וַיְהִי שְׁחִין פּוֹרֵחַ אֲבַעְבּוּעוֹת בָּאָדָם״.

אלא, תלתא הוו [שלושה מיני גרב הם]: גרב דקרא [של הכתוב] בענין מומים — הריהו יבש בין מבפנים בין מבחוץ, ואינו נרפא (והוא הקרוי "חרס" בפרשת הקללות). גרב דמתניתין [שמדובר בו במשנתנו], שהוא יכול להירפא — לח מבחוץ ומבפנים. גרב של מצרים, שהוזכר בפרשת הקללות כאחד ממיני שחין מצרים — יבש מבפנים, ולכן אינו נרפא, ואולם לח מבחוץ, דכתיב [שנאמר] במכת השחין: "ויהי שחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה" (שמות ט, ט), ואבעבועות לחות הן.

וְהַזָּקֵן וְהַחוֹלֶה וְהַמְזוֹהָם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִן הַצֹּאן וּמִן הַכְּשָׂבִים וּמִן הָעִזִּים״ — פְּרָט לַזָּקֵן וְלַחוֹלֶה וְלַמְזוֹהָם.

ו שנינו במשנה שיש דברים שאינם בגדר מום, אולם אסור להקריבם: והזקן והחולה והמזוהם. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאין להקריבם? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי קרבן עולה: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" (ויקרא א, י), והמלה "מן" שהיא לשון מיעוט, נאמרה שלוש פעמים בפסוק זה — פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.

וּצְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לְמַעוֹטֵי זָקֵן, דְּלָא הָדַר בָּרֵיא, אֲבָל חוֹלֶה, דַּהֲדַר בָּרֵיא — אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב לְמַעוֹטֵי חוֹלֶה, דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ, אֲבָל זָקֵן, דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ — אֵימָא לָא.

ומעירים: וצריכי [וצריכים] כולם להיכתב, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק מיעוט אחד, הייתי אומר: הרי זה בא למעוטי [למעט] זקן, דלא הדר בריא [שאינו חוזר ומבריא], שהרי לעולם לא ייעשה צעיר, אבל חולה, דהדר בריא [שהוא חוזר ומבריא] — אימא [אמור] שלא ייפסל להקרבה. ואו, מצד אחר, אי כתב [אם היתה התורה כותבת] מיעוט אחד, הייתי אומר שהוא בא למעוטי [למעט] חולה, ודווקא הוא פסול להקרבה משום דלאו אורחיה [שאין זה דרכו] של בעל חיים. אבל זקן, דהיינו אורחיה [שזה דרכו] של בעל חיים, שהוא מזקין והולך — אימא [אמור] שלא יהיה פסול.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא תְּרֵי, לְמַעוֹטֵי הָנֵי דִּכְחִישִׁי, אֲבָל מְזוֹהָם דְּלָא כְּחִישׁ — אֵימָא לָא, וְאִי נָמֵי לְמַעוֹטֵי מְזוֹהָם מִשּׁוּם דִּמְאִיס, אֲבָל הָנֵי דְּלָא מְאִיסִי — אֵימָא לָא, צְרִיכִי.

ואי כתב רחמנא תרי [ואם היתה כותבת התורה שנים], רק שני מיעוטים, הייתי אומר שבאו למעוטי הני דכחישי [למעט את אלה שהם כחושים], חולה וזקן, מפני שאין מביאים לקרבן אלא בעל חיים שמן ובריא. אבל מזוהם, דלא כחיש [שאינו כחוש] — אימא [אמור] שלא יהיה פסול. ואי נמי [ואם גם כן], אם היה מיעוט אחד, הייתי אומר כי בא למעוטי [למעט] מזוהם, משום דמאיס [שהוא מאוס], אבל הני דלא מאיסי [אלה, חולה וזקן, שאינם מאוסים] — אימא [אמור] שלא, לכן צריכי [צריכים] כל המיעוטים כולם.

וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

ז ועוד שנינו במשנה: ושנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים — פסולים להקרבה. ומסבירים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִן הַבְּהֵמָה״ — לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה, ״וּמִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ.

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן עולה "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ודורשים לשון "מן" שהוא בא למעט: "מן הבהמה" — מיעוט זה בא להוציא רובע אדם, ונרבע על ידי אדם, שפסול להקרבה, "מן הבקר" — להוציא את הנעבד כעבודה זרה, "מן הצאן" — להוציא את המוקצה שהופרש לשם עבודה זרה, "ומן הצאן" בוא"ו יתירה — להוציא את הנוגח, שהרג נפש.

הָנֵי בְּנֵי קְטָלָא נִינְהוּ! עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים.

ומקשים: הלא הני [אלה], הרובע והנרבע והנוגח, בני קטלא נינהו [בני מיתה הם], שדינם סקילה, ומה מקום לדון אם הם כשרים להקרבה? ומשיבים: מדובר כאשר נעשתה העבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, שאין ממיתים אותם, כיון שאין שני עדים, אבל די בכך כדי לפוסלם.

בִּשְׁלָמָא טוּמְטוּם, בַּמִּקְדָּשׁ לָא — דִּילְמָא נְקֵבָה הִיא, בַּמְּדִינָה לָא — דִּילְמָא זָכָר הוּא וְלֵית בֵּהּ מוּמָא.

ח ועוד שנינו במשנה: הטומטום והאנדרוגינוס אין שוחטים אותם, לא במקדש, ולא במדינה. ושואלים: בשלמא [נניח] טומטום במקדש לא יישחט כבכור — דילמא [שמא] נקבה היא, ואין זה בכור, וממילא הרי זו בהמת חולין, שאסור להביאה למקדש. וכן במדינה לא יישחט — דילמא [שמא] זכר הוא ובכור, ולית בה מומא [והרי אין בו מום], ונמצא שוחט קדשים בחוץ.

אֶלָּא אַנְדְּרוֹגִינוֹס, בִּשְׁלָמָא בַּמִּקְדָּשׁ לָא, דִּלְמָא נְקֵבָה הִיא. אֶלָּא בַּמְּדִינָה נָמֵי, נְהִי דְּזָכָר הוּא — תֵּעָשֶׂה נַקְבוּת חָרִיץ, וְיִשְׁחוֹט עָלֶהָ!

אלא אנדרוגינוס, בשלמא [נניח, מובן] מדוע במקדש לא מביאים אותו לקרבן — דלמא [שמא] נקבה היא. אלא במדינה מדוע לא יישחט? נמי נהי [גם אם] נניח שזכר הוא — תעשה איבר נקבות שיש בו, כמו שיש חריץ בבשרו, וישחוט עלה [עליה], כדין "חרוץ", שהוא אחד מבעלי המומים (ויקרא כב, כב)!

אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״אוֹ חָרוּץ אוֹ שָׁבוּר״, חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר, מָה שָׁבוּר בִּמְקוֹם עֶצֶם, אַף חָרוּץ בִּמְקוֹם עֶצֶם.

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "או חרוץ או שבור" (ויקרא כב, כב), ומסמיכות שני המומים יש ללמוד כי חרוץ שנאמר בכתוב הריהו דומיא [בדומה] לשבור, מה שבור הריהו במקום עצם, שהרי אין שבר אלא בעצם ולא בבשר — אף חרוץ מדובר במקום עצם, ולא באיבר הנקבות, שהוא בבשר.

רָבָא אָמַר: בְּלָא שָׁבוּר נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ חָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר הָוֵי מוּמָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מוּמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״גָּרָב״ זֶהוּ חֶרֶס, מִיחְרָץ חֲרִיץ, דִּכְתִיב: ״וּמַרְאֵהוּ עָמוֹק מִן הָעוֹר״, כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל.

רבא אמר: בלא ההשוואה לשבור נמי [גם כן], לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שחרוץ במקום בשר הוי מומא [הריהו מום]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] הוי מומא [שהרי זה מום], והלא כיון שאמר החכם בברייתא: "גרב", שהוזכר בפסוק זה כאחד מן המומים, זהו חרס, אחד ממיני השחין — נמצא שגרב מיחרץ חריץ [חרוץ הוא] בבשר, וכמו דכתיב [שנאמר] בנגעי העור: "ומראהו עמוק מן העור" (ויקרא יג, ל), כמראה חמה העמוקה מן הצל. ואם כן

וְלִיכְתֹּב רַחֲמָנָא ״חָרוּץ״ וְלָא בָּעֵי ״גָּרָב״, וְאָמֵינָא: ״חָרוּץ״ דְּלָא מְאִיס — הָוֵי מוּמָא, ״גָּרָב״ דִּמְאִיס — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? כְּתַב רַחֲמָנָא ״גָּרָב״ לְמֵימַר דְּחָרוּץ בִּמְקוֹם בָּשָׂר — לָא הָוֵי מוּמָא.

ליכתב רחמנא [שתכתוב התורה] ברשימת המומים רק חרוץ ולא בעי [צריך לומר] גרב, ואמינא [והייתי אומר כך]: אם חרוץ סתם, דלא מאיס [שאינו מאוס] — הוי מומא [הרי הוא מום], גרב דמאיס [שהוא גם מאוס] לא כל שכן? לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גרב, שיש בו מיאוס — למימר [כדי לומר] שסתם חרוץ במקום בשר — לא הוי מומא [אינו מום]. ואם כן, אין לומר שסימן של נקבות שבאנדרוגינוס ייחשב למום, לשחוט בגללו את הבכור מחוץ למקדש.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. כְּאַבָּיֵי לָא אָמַר, חָרוּץ דּוּמְיָא דְּשָׁבוּר לָא אָמְרִינַן.

ובהקשר זה מפרשים את מה שרבי ישמעאל אומר במשנה ביחס לאנדרוגינוס: אין לך מום גדול מזה, ומכאן שהוא מבין שלסימן נקבות יש דין "חרוץ". ומסבירים: כאביי לא אמר ר' ישמעאל, משום שהוא סבור שחרוץ דומיא [בדומה] לשבור לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא כל אחד הוא מום לעצמו, ו"חרוץ" בבשר גם הוא מום.

כְּרָבָא נָמֵי לָא אָמַר, דִּילְמָא הֵיכָא דְּלָא מִינַּכְרָא, אֲבָל הֵיכָא דְּמִינְּכַר — ״מוּם רָע״ קָרֵינָא בֵּיהּ.

כרבא נמי [גם כן] לא אמר ר' ישמעאל, מפני שיש לומר: דילמא [שמא] מה שלמדנו מ"גרב" שחרוץ במקום בשר אינו מום — הרי זה דוקא היכא דלא מינכרא [במקום שאינו ניכר, בולט], אבל היכא דמינכר [במקום שהוא ניכר], כגון סימן נקבות, שהדבר גלוי לעין — "מום רע" קרינא ביה [קוראים אנו בו], (ראה דברים טו, כא), והוא נפסל להקרבה.

בָּעֵי רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּכוֹר הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ, אוֹ דִילְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְ״אִם תִּימְצָא לוֹמַר״ קָאָמַר — אִם תִּימְצָא לוֹמַר בְּכוֹר הוּא, הֲרֵי מוּמוֹ עִמּוֹ!

א ודנים בדבריו של ר' ישמעאל במשנתנו ביחס לאנדרוגינוס, ש"אין לך מום גדול מזה". בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס בכור הוא, שהוא זכר וקדוש בבכורה, ומומו עמו, סימני הנקבות. ולכן מותר לשוחטו מחוץ למקדש. או דילמא [שמא]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם הוא נחשב זכר, ובדרך "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר]: גם אם תימצא לומר שאנדרוגינוס בכור הוא — הרי מומו עמו, ומותר לשוחטו מחוץ למקדש.

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִילְקֵא עֲלֵיהּ מִשּׁוּם גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה, אִי נָמֵי לְמִיתְּבֵהּ לְכֹהֵן.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] אם כך או כך הוא הטעם? למילקא עליה [ללקות עליו] ארבעים מלקות משום גיזה ועבודה, שאם ודאי בכור הוא — צריך לנהוג בו קדושת בכור, ומצות "לא תעשה" לגוזזו ולעבוד בו (דברים טו, יט). אבל אם ספק הוא, הרי אף שאסור הדבר — אינו לוקה מספק. אי נמי [או גם כן יש לכך השלכה] למיתבה [לענין לתת אותו] לכהן, שאם ספק הוא — אין הכהן יכול לתובעו ממנו, מפני שהמוציא מחבירו — עליו הראיה.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי אִילְעַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּכוֹר הוּא, וּמוּמוֹ עִמּוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ! וְדִילְמָא ״אִם תִּימְצָא לוֹמַר״ קָאָמַר!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שר' אילעאי אומר משום (בשם) ר' ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. שמע מינה [למד מכאן] כי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס הריהו בכור. ואומרים: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] גם בברייתא זו, בלשון "אם תימצא לומר" קאמר [הוא אומר], שאם בכור הוא — הרי מומו עמו.

תָּא שְׁמַע: זָכָר — וְלֹא נְקֵבָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְמַטָּה ״זָכָר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר לענין קרבן עולה מן הבקר "זכר" (ויקרא א, ג), ויש לדייק: זכר — ולא נקבה. כשהוא אומר למטה בפרשה שאחר כך "זכר" (ויקרא א, יא), לגבי עולה מן הצאן, הרי זה דבר שאין תלמוד (צורך) לומר, שהרי כבר נאמר "זכר" פעם אחת בענין עולה, והכתוב הקיש עולה מן הצאן לעולה מן הבקר. מה תלמוד לומר, איפוא, שוב "זכר" — להוציא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם כשרים לעולה.

מַנִּי? אִילֵּימָא תַּנָּא קַמָּא — סְפֵיקָא הוּא, וְאָתֵי קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא?

ונברר: מני [כשיטת מי היא ברייתא זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנתנו, שאמר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים במקדש, אבל גם לא במדינה — אין לומר כן, שהלא לדעתו אנדרוגינוס ספיקא [ספק] הוא, שאין אנו יודעים אם הוא נחשב זכר או לא. וכי אתי קרא למעוטי ספיקא [בא הכתוב למעט ספק]? אלא

אֶלָּא רַבָּנַן בָּתְרָאֵי מֵחַד קְרָא נָפְקִי, דְּהָא גַּבֵּי בְּכוֹר חַד ״זָכָר״ הוּא דִּכְתִיב, (קא) [וְקָא] מְמַעֲטִי כּוּלְּהוּ מִינַּיְיהוּ!

תאמר שברייתא זו היא כדעת רבנן בתראי [החכמים האחרונים] שבמשנתנו, האומרים שאנדרוגינוס בוודאי אינו זכר, אלא הוא בריה בפני עצמה, והוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. אבל גם דבר זה לא ניתן להיאמר, שהרי לדעתם, גם נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס מחד קרא נפקי [מכתוב אחד בלבד הם באים, נלמדים], דהא גבי [שהרי אצל] בכור חד "זכר" הוא דכתיב [פעם אחת "זכר" הוא שנאמר], ועל ידו קא מעטי כולהו מינייהו [ממעטים את כולם]. ואילו בברייתא זו ממעטים נקבה מ"זכר" אחד, וטומטום ואנדרוגינוס מ"זכר" שני!

אֶלָּא, פְּשִׁיטָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ — הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מְסַפְּקָא לֵיהּ — אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא?

אלא, פשיטא [פשוט] שברייתא זו היא שיטת ר' ישמעאל. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו הדבר], שאנדרוגינוס הריהו בכור זכר — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הכתוב בעניין קרבן עולה למעט], ולומר שאין מביאים ממנו קרבן עולה. אלא אי אמרת מספקא ליה [אם אתה אומר שמסופק לו] אם הוא זכר — וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב בעולה למעט ספק]?

לְעוֹלָם רַבָּנַן בָּתְרָאֵי, וְגַבֵּי בְּכוֹר תַּרְתֵּי קְרָאֵי כְּתִיב: ״הַזָּכָר״ וְ״הַזְּכָרִים״.

ודוחים: לעולם תאמר שברייתא זו היא כשיטת רבנן בתראי [חכמים האחרונים], הסבורים שאנדרוגינוס כלל אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה. וביחס למה שהקשינו: והרי לשיטתם די בכתוב אחד למעט נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס, כפי שהוא בבכור — על כך יש להשיב: גבי [אצל] בכור גם כן תרתי קראי כתיב [שני מקראות כתובים]: "הזכר" (דברים טו, יט) ו"הזכרים" (שמות יג, יב), אחד למעט נקבה, ואחד למעט טומטום ואנדרוגינוס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ בְּכוֹר כּוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְלוֹקֶת בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אֲבָל בְּטוּמְטוּם — דִּבְרֵי הַכֹּל סְפֵיקָא הוּא, וְקָדוֹשׁ מִסְּפֵיקָא.

ב שנינו במשנה, וחכמים אומרים: אינו בכור, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, וחכמים אלו אומרים שאנדרוגינוס בודאי אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה, ולכן אינו קדוש בבכורה. אבל בטומטום, שעורו מכסה את איברי מינו — דברי הכל ספיקא [ספק] הוא, מפני שהוא זכר גמור או נקבה גמורה, אלא שאנו לא יודעים מהו. ולכן הוא קדוש מספיקא [מספק], שאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, בַּעֲרָכִין יֵעָרֵךְ?

אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לדבריך שהוא בודאי זכר או נקבה, אם כן בערכין, כשאדם נודר ערכו של אדם טומטום — יערך, אם בערך איש או בערך אשה!