אוֹ דִלְמָא בְּכׇל סְעוּדָה וּסְעוּדָה? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה — קוֹדֶם אֲכִילָה אוֹ לְאַחַר אֲכִילָה? קוֹדֶם אֲכִילָה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כְּסַמָּא, לְאַחַר אֲכִילָה מַאי? קוֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ לְאַחַר שְׁתִיָּה? וְקוֹדֶם שְׁתִיָּה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כִּשְׂעָרֵי, לְאַחַר שְׁתִיָּה מַאי?

או דלמא [שמא] כגרוגרת בכל סעודה וסעודה? ומוסיפים: אם תימצי [תמצא] לומר שמאכילים אותו רק בסעודה ראשונה, האם קודם אכילה או לאחר אכילה? ומפרטים: קודם אכילה — ודאי מעלי ליה כסמא [מועיל לו כסם, כתרופה], שאנשים נוטלים קודם שאוכלים, אבל לאחר אכילה מאי [מה], האם מועיל הדבר לבודקו? ועוד שואלים: האם מאכילים אותה לרפואה קודם שתיה או לאחר שתיה? ומפרטים: קודם שתיה — ודאי מעלי ליה כשערי [מועיל לו, כשעורים], שהם יפים למאכל בהמה קודם שתיה. אבל לאחר שתיה מאי [מה], האם מועיל הדבר?

קָשׁוּר אוֹ מוּתָּר? מוּתָּר — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, קָשׁוּר מַאי? לְבַדּוֹ אוֹ עִם חֲבֵירוֹ? עִם חֲבֵירוֹ — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, לְבַדּוֹ מַאי?

ועוד שואלים: האם נותנים לו עשבים אלו כשהוא קשור או מותר? ומפרטים: כשהוא מותר — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא רגוע יותר, אבל כשהוא קשור מאי [מה], האם מועיל הדבר? ועוד: האם מאכילים אותו עשבים אלו כשהוא לבדו, או עם חבירו, עם בהמה נוספת? ומפרטים: כשהוא עם חבירו — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא חש בנוח, אבל כשהוא לבדו מאי [מה]?

בָּעִיר (וּבַשָּׂדֶה) [אוֹ בַּשָּׂדֶה]? בַּשָּׂדֶה — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, בָּעִיר — מַאי? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בַּשָּׂדֶה — גִּינָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר מַאי? תֵּיקוּ.

ועוד: האם מאכילים אותו בעיר ובשדה? ומפרטים: בשדה — ודאי מעלי ליה [מועיל לו], שהוא רגוע יותר, בעיר מאי [מה]? בעי [שאל] רב אשי עוד: אם תימצי [תמצא] לומר שדוקא כשהוא בשדה מועיל לו הדבר, ולא בעיר, גינה הסמוכה לעיר מאי [מה דינה]? כל השאלות הללו לא נפתרו, ונשארו בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁים.

א שנינו במשנה, בעניין חורוור הקבוע: ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקים אותו שלוש פעמים בשמונים יום. על כך אמר רב נחמן בר יצחק: ובלבד שיהו משולשים, כלומר, שיהא מרווחי זמן קבועים בין הבדיקות.

בָּעֵי מִינֵּיהּ פִּנְחָס, אֲחוּהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמוּאֵל: אֲכַל וְלָא אִיתַּסִּי — לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא, אוֹ מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא?

ב ובענין ששנינו במשנתנו, שהמים הקבועים נבדקים על ידי אכילה של לח ויבש במשך שלושה חדשים, בעי מיניה [שאל אותו] פנחס אחוה [אחיו] של מר שמואל משמואל: אכל כסדר הראוי ולא איתסי [התרפא], והריהו איפוא בעל מום קבוע, האם למפרע הוי [הריהו] מומא, מהיום שנתגלו בו המים, או מיכן ולהבא הוי [הריהו] מומא?

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִימְעַל בְּפִדְיוֹנוֹ. אִי אָמְרַתְּ לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא — מָעֵיל,

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן], מה ההבדל בין זה לזה? ומשיבים: לענין למימעל [למעול, לעבור על איסור מעילה] בדמי פדיונו, אם פדה בהמה זו קודם שעברו שלושה חדשי הבדיקה, והוא או אדם אחר נהנה בינתיים מן הדמים שניתנו להקדש בפדיונה. אי אמרת [אם אתה אומר] למפרע הוי מומא [הריהו מום] — הרי מעיל [מועל], מפני שהפדיון חל, והדמים עברו לרשות ההקדש.

וְאִי מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא — לָא מָעֵיל, מַאי? קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ: ״פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז״.

ואי [ואם] רק מיכן ולהבא הוי מומא [הרי זה מום] — הנהנה מן הדמים קודם שנתברר הדבר לא מעיל [אינו מועל], משום שלא ניתן לפדות בהמה תמימה מיד ההקדש, והדמים נשארו חולין. ואם כן, מאי [מה הדין]? קרי [קרא] שמואל עליה [עליו] על אחיו: "פסחים בזזו בז" (ישעיהו לג, כג), כלומר, אדם כמוהו, שאינו גדול בתורה, מצליח לשאול שאלה שאין אני יכול למצוא לה תשובה.

מַתְנִי׳ חוֹטְמוֹ שֶׁנִּיקַּב, וְשֶׁנִּפְגַּם, וְשֶׁנִּסְדַּק. שְׂפָמוֹ שֶׁנִּיקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה.

ג משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק. שפמו (שפתו) שניקבה שנפגמה שנסדקה. ד גמרא בענין חוטמו שניקב, תנו

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נִיקְּבוּ חֳוטָמִין זֶה לְתוֹךְ זֶה — מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה מוּם, מִבִּפְנִים אֵינוֹ מוּם. שְׂפָתוֹ שֶׁנִּיקְּבָה וְשֶׁנִּפְגְּמָה וְשֶׁנִּסְדְּקָה, אָמַר רַב פָּפָּא: תּוֹרָא בָּרָא דְּשִׂיפְתֵּיהּ.

רבנן [שנו חכמים]: ניקבו חוטמין (נחירים) זה לתוך זה, אם היה הנקב מבחוץ, במקום גלוי — הרי זה מום, מבפנים — אינו מום. ועל מה ששנינו: שפתו שניקבה ושנפגמה ושנסדקה, אמר רב פפא: הכוונה היא לתורא ברא דשיפתיה [השורה החיצונה, החלק הקדמי, הבולט, של שפתו].

מַתְנִי׳ חוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, וְשֶׁנִּגְמְמוּ, הַפְּנִימִיִּם שֶׁנֶּעֶקְרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וְאַף לֹא אֶת הַתְּיוֹמֶת.

ה משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: חוטין (החניכיים) החיצוכנות שנפגמו, שנחסרו, או שנגממו, נעשו בהם חתכים. וכן הפנימים שנעקרו לגמרי. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין בודקין מן התיומת (מקום השיניים התאומות, הכפולות), שבחלק האחורי של הלסת, ולפנים, מפני שגם אם נעקרו לגמרי — אין שוחטים על כך, לפי שהוא נחשב מום שבסתר. ואף לא בודקים את מקום התיומת עצמה.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַתְּיוֹמֶת, אֵיזֶהוּ תְּיוֹמֶת? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת בִּלְבַד. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר.

ו גמרא בענין ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: התיומת, איזהו תיומת? מן התיומת ולפנים, ותיומת עצמה דינה כלפנים, שהוא נחשב מום שבסתר, ואין שוחטים עליו. ר' יהושע בן קפוצאי אומר: אין שוחטין אלא על החיצונות בלבד. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין משגיחין על התיומת כל עיקר.

מַאי קָאָמַר? וְתוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

ושואלים: מאי קאמר [מה אומר] החכם בברייתא זו, שהוא שואל "איזהו תיומת", ואינו משיב על כך? ותו [ועוד], דברי ר' יהושע בן קפוצאי היינו [הרי הוא] מה שאומר תנא קמא [התנא הראשון], שלשניהם התיומת נחשבת מום שבסתר!

חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵיזֶהוּ הַפְּנִימִית? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ, אֲבָל נֶעְקְרוּ — שׁוֹחֲטִין.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנות אותה]: איזהו החוטין (החניכיים) הפנימית, שאם אירע בהם מום אין שוחטים על כך את הבכור? מן מקום התיומת ולפנים, ותיומת עצמה דינה כלפנים. במה דברים אמורים שאין שוחטים? במקרה שנפגמו ושנגממו החניכיים הפנימיות. אבל אם נעקרו — שוחטין עליהם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת, אֲבָל פְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ — מִישְׁחָט עֲלַיְיהוּ לָא שָׁחֲטִינַן, אֲבָל אִפְּסוֹלֵי מִיפְּסֵל. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר, וַאֲפִילּוּ אִיפְּסוֹלֵי לָא אִיפְּסִיל.

ר' יהושע בן קפוצאי אומר: אין שוחטין אלא על החניכיים החיצונות בלבד, אבל פנימיות שנעקרו — מישחט עלייהו לא שחטינן [לשחוט עליהם אין אנו שוחטים], אבל אפסולי מיפסל [להיפסל לקרבן הוא נפסל]. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין משגיחין על התיומת כל עיקר, ואפילו איפסולי לא איפסיל [להיפסל לקרבן אינו נפסל].

בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: יֵשׁ מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵין מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים? לְמַאי? אִי לִבְכוֹר — ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר״ כְּתִיב,

ז בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: האם יש דין מחוסר אבר מבפנים, כשחסר איבר פנימי בבהמה, האם נחשב הדבר למום, או אין דין מחוסר אבר מבפנים? ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] נשאלה השאלה? אי [אם] לענין בכור, שמותר לשוחטו מחוץ למקדש על כך — "פסח או עור" (דברים טו, כא) כתיב [נאמר], ומשמע — דוקא מומים שבגלוי.

אִי לְקָדָשִׁים, ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ כְּתִיב! לְאִישְּׁחוֹטֵי וּלְאִיפְּרוֹקֵי לָא אִיבַּעְיָא לַן, כִּי מִיבַּעְיָא לַן לְאִיפְּסוֹלֵי — מַאי?

וכן אי [אם] לשאר קדשים, שהם פסולים להקרבה, ופודים אותם — הרי "עורת או שבור" (ויקרא כב, כב) כתיב [נאמר], שהם מומים גלויים! ומשיבים: לאישחוטי ולאיפרוקי [לשחוט את הבכור, ולפדות שאר קדשים] על כך, לא איבעיא לן [נשאלה לנו] השאלה, ואין זה נחשב כמום. כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה, הרי זה לאיפסולי [לפסול] מהקרבה, מאי [מה] הדין?

״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״ אָמַר רַחֲמָנָא, תָּמִים — אִין, חֶסְרוֹן — לֹא. אוֹ דִלְמָא ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״, ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ — מָה מוּם מֵאַבָּרַאי, אַף חֶסְרוֹן מֵאַבָּרַאי.

מצד אחד, "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה] ומכאן נלמד: תמים (שלם) — אין [כן], וכל שיש בו חסרון, אפילו פנימי — לא יהיה לרצון, כלומר, אינו מתקבל כקרבן. או דלמא [שמא] יש ללמוד על מה שנאמר: "תמים יהיה (לרבות) [לרצון]"ממה שנאמר מיד אחר כך: "כל מום לא יהיה בו". מה מום הוא דווקא זה שמאבראי [מבחוץ], וכפי שהכתוב הולך ומפרט בפסוק שאחר כך: "עורת או שבור", אף חסרון נחשב רק כאשר הוא מאבראי [מבחוץ]!

תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת״ — וְלֹא בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת, וְלֹא בַּעַל שָׁלֹשׁ כּוּלְיוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״יְסִירֶנָּה״ — לְרַבּוֹת בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] שנחלקו חכמים בדבר זה. שהרי מצד אחד שנינו בברייתא: מה שנאמר בענין הקטרת אימורי השלמים "ואת שתי הכליות" (ויקרא ג, ד), יש ללמוד מכאן שאין מקריבים אלא בעל שתי כליות, ולא בעל כוליא אחת, ולא בעל שלש כוליות. ומצד שני, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: נאמר "ואת שתי הכליות... יסירנה" (ויקרא ג, ד) — לרבות בעל כוליא אחת, שמקריבים אותו, שהרי נאמר הדבר בלשון יחיד. הרי שנחלקו התנאים האם בהמה שחסרה לה כליה פסולה לקרבן.

סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, דְּהָא מִיחְסָר חָסַר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן.

סברוה [סברו, הבינו הלומדים] מתחילה כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בריה (בריאה) של בהמה בכליה אחת, ואם נמצאה בה רק אחת, הרי זה משום דהא מיחסר חסר [שקרבן זה נחסרה לו כליה] לאחר שנולד. ואם כן, לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבשאלה זו הם חלוקים]: דמר סבר [שחכם זה, בברייתא הראשונה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולכן בעל כליה אחת פסול להקרבה, ומר סבר [וחכם זה, בברייתא האחרת, סבור]: חסרון מבפנים לא שמיה [אין שמו] חסרון, ולכן הוא כשר?

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בִּשְׁתַּיִם וְחָסְרוּ, כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בְּאַחַת מֵעִיקָּרָא.

אמר רב חייא בר יוסף: אין כאן כלל מחלוקת, אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] יש בריה של בהמה בכליה אחת, וחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון, שפוסל את הבהמה. ולא קשיא [קשה] הסתירה שבין הברייתות; כאן, שהבהמה פסולה — כשנבראה בשתים וחסרו אחת, כאן, שהיא כשרה — כשנבראה באחת מעיקרא [מתחילה], ואינה נפסלת, שהרי לא נחסרה.

וְהָא דּוּמְיָא דְּשָׁלֹשׁ קָתָנֵי, מָה שָׁלֹשׁ מֵעִיקָּרָא, אַף אַחַת מֵעִיקָּרָא!

ומקשים: כיצד ניתן לפרש את הברייתא הראשונה כשהיו שתי כליות ואחר כך נחסרה אחת? והא דומיא דשלש קתני [והרי בדומה לבעל שלוש כליות, שנפסל אף הוא באותה ברייתא, הוא שונה], מה שלש הרי זה מעיקרא [מתחילה], שבוודאי כך נוצרה הבהמה, שאין בהמה מגדלת איברים חדשים, אף בעל כליה אחת — כוונתו שהיתה כך מעיקרא [מתחילה]!

אֶלָּא, הָכָא בְּיֵשׁ בְּרִיָּה מֵעִיקָּרָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וּמַר סָבַר: אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת.

אלא, אף שקיימת מחלוקת בין שתי הברייתות מה דינו של בעל כליה אחת, עדיין יש לומר כי לדעת הכל חסרון מפנים הריהו חסרון. ומה שנחלקו הכא [כאן] שני התנאים — בשאלה האם יש בריה של בעלת כליה אחת מעיקרא [מתחילה] קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, שבברייתא השניה, סבור]: יש בריה בכליה אחת, ויש להניח כי בהמה זו שלפנינו נבראה כך, ולא נחסרה. ומר סבר [וחכם זה, שבברייתא הראשונה, סבור]: אין בריה בכליה אחת, אלא ודאי נחסרה, ולכן הקרבן פסול.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם שְׁחִיטָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר שְׁחִיטָה. וּלְאַחַר שְׁחִיטָה קוֹדֶם קַבָּלָה מִי שְׁרֵי?

ור' יוחנן אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בריה בכליה אחת, וחסרו‍ן מבפנים שמיה [שמו] חסרון. ולא קשיא [קשה] הסתירה בין שתי הברייתות; כאן, שהיא פסולה — שחסרה כליה קודם שחיטה, וכאן, שהיא כשרה — שחסרה כליה לאחר שחיטה. ושואלים: וכשחסר קרבן לאחר שחיטה, קודם קבלה של דמו בכלי (כדי לזורקו על המזבח), מי שרי [האם מותר] להקריב את הקרבן?

וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּר וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ — פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ — הַפָּר שֶׁהָיָה כְּבָר! אֶלָּא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קַבָּלָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר קַבָּלָה.

והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: הצורם (חותך, פוגם) אזן הפר לאחר שנשחט לקרבן, ואחר כך קיבל הכהן דמו — פסול הדם לזריקה, שנאמר בקבלת הדם: "ולקח מדם הפר" (ויקרא ד, ה) — הפר שהיה כבר, כמו שהיה בחייו, ולא שחסר! אלא יש לתקן ולומר: כאן שפסול — שחסרה כליה קודם קבלה של דמו בכלי, כאן — שחסרה לאחר קבלה.

וּלְאַחַר קַבָּלָה קוֹדֶם זְרִיקָה, מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״שֶׂה תָּמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם״, שֶׁיְּהֵא תָּמִים בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.

ושואלים: וכשחסרה לאחר קבלה, קודם זריקה של דמו על המזבח, מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן הפסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה), מלמד שיהא תמים בן שנה (בן שנתו הראשונה) בשעת שחיטה.

וּמִנַּיִן בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וְהַזָּיָיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״, שֶׁיְּהוּ כׇּל הֲוָיוֹתָיו תָּם וּבֶן שָׁנָה.

ומנין שצריך להיות כן גם בשעת קבלה של הדם בכלי, ובשעת הולכה של הדם למזבח, ובשעת הזייה (זריקה)? תלמוד לומר: "יהיה" (שמות יב, ה) — שיהו כל הויותיו, כל הנעשה בו, כשהוא תם ובן שנה. הרי שהקרבן צריך להיות בשלמותו גם בשעת זריקת הדם!

תַּרְגְּמַהּ אַבֶּן שָׁנָה, הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, שְׁמַע מִינַּהּ.

ומשיבים: תרגמא [תרגם, הסבר, דרשה זו], רק לענין שיהיה בן שנה בשעת זריקה, ולא לענין שיהיה תם. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] כפירוש זה, דתניא [שהרי שנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשחטו ונתקבל דמם בכלי, ונשתייר מהן אפילו רק כזית בשר (לאכילה) או כזית חלב (להקטירו על המזבח) — זורק את הדם, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו חסרון גדול אינו פוסל אחרי קבלת הדם.

וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הָוֵי בֶּן שָׁנָה, וּבִשְׁעַת קַבָּלָה וְהוֹלָכָה הָוֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בְּקָדָשִׁים.

על הסבר זה של הדרשה שואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר, האם ייתכן] שבשעת שחיטה הוי [הריהו] בן שנה (בתוך שנתו הראשונה), ובשעת קבלה והולכה הוי [הרי הוא] בן שתי שנים, שהוצרכנו ללמוד שהוא פסול? אמר רבא: זאת אומרת שאפילו שעות פוסלות בקדשים, וכגון מקרה זה, שכבש בן שנה ושעה אחת פסול לקרבן הפסח, ולפי זה ייתכן שעברה שנתו בדיוק בשלב שבין שחיטה לקבלה והולכה. ושבים לעיקר הדיון, האם חסרון איבר מבפנים פוסל את הבהמה להקרבה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ — כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים]? שכן שנינו, מה שנאמר ברשימת בעלי החיים הפסולים להקרבה: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'" (ויקרא כב, ד) — כולן בביצים (אשכים), דברי ר' יהודה.

בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֵימָא: אַף בַּבֵּיצִים — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּן בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ — אַף בַּבֵּיצִים, ״נָתוּק וְכָרוּת״ — בַּגִּיד אִין, בַּבֵּיצִים לָא.

ותמהים: וכי אפשר לומר שהם פוסלים לדעתו רק בביצים ולא בגיד (באיבר)? והלא בגיד ניכר הדבר יותר! אלא אימא [אמור]: לא רק בגיד, אלא אף בביצים, אלו דברי ר' יהודה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד. רבי יוסי אומר: מעוך וכתות — אף בביצים; נתוק וכרות, בגיד — אין [כן], בביצים — לא.

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן?

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולפיכך, בכל מקרים אלה, שהביצים נמעכו, או ששוב אינן מתפקדות — כאילו נחסרו, והרי זה אוסר בהקרבה, למרות שאין זה ניכר. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בן יעקב, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] חסרון?

וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״נָתוּק וְכָרוּת״ נָמֵי! וְאִי קָסָבַר לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ נָמֵי לָא!

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אם כן, לפי דרך זו, ר' יוסי, שמחלק בין נתוק וכרות לבין מעוך וכתות, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון — אפילו נתוק וכרות נמי [גם כן] ייחשב חסרון, אף שאינו נראה! ואי קסבר [ואם סבור] לא שמיה [שאין שמו] חסרון — אפילו מעוך וכתות נמי [גם כן] לא ייחשב חסרון, שהרי אינו נראה בגלוי!

אֶלָּא, הָכָא בְּמוּמִים שֶׁבַּגָּלוּי קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּהָא תַּלְיָין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִמְנִין דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִימְנִין דְּתַלְיָין.

אלא, יש לפרש בדרך אחרת: הכא [כאן] במומים שבגלוי קמיפלגי [חלוקים הם], מה נחשב כמום גלוי. ר' יהודה סבר [סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי זה מום] גלוי, מפני דמיכווצן [שהביצים מתכווצות] בגלל המעיכה, והדבר ניכר בחוץ. וכן נתוק וכרות הוי מומא [הרי זה מום], דהא תליין [שהרי הן נראות תלויות מידלדלות], ואינן נראות מחוברות כרגיל. ואילו ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: מעוך וכתות לא הוי מומא [אינו מום], מפני שאין זה ניכר, דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן [שהרי מתחילה גם כן, קודם שנמעכו או נכתתו, פעמים שהן מתכווצות]. וכן נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום], מפני דמעיקרא נמי זימנין דתליין [שמתחילה גם כן פעמים שהן תלויות]. ור'יוסי סבר

וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא — דְּהָא לֵיתַנְהוּ, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא — דְּהָא אִיתַנְהוּ.

[סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי הוא מום] — דהא ליתנהו [שהרי אינן מצויות כלל], שבגלל המעיכה הן שבורות לגמרי, נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום] — דהא איתנהו [שהרי הן מצויות] בכיס, אף שאינן מתפקדות.

מַתְנִי׳ נִפְגַּם הַזּוֹבָן, הָעֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמּוּקְדָּשִׁין, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁרֹאשׁ זָנָב מְפַצֵּל, נִקְלְפָה הָעוֹר וְהַבָּשָׂר וְהָעֶצֶם נִשְׁאַר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: נפגם (נחסר) הזובן של הבכור (מעין כיס שאיבר הזכרות חבוי בו), או העריה (בית הערוה, הבולט לחוץ) של נקבה בשאר מוקדשין, הבאים גם מן הנקבות. וכן אם נפגם הזנב מן העצם, כלומר, בחוליות הזנב עצמן, אבל לא מן הפרק שבין חוליה לחוליה, מפני שהוא חוזר ונרפא. או שראש (קצה) הזנב מפצל, כלומר, שנקלפה העור והבשר והעצם נשאר, או שיש בשר מחוליא (בין חוליה) לחוליא מלא אצבע.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם: מַעֲשֶׂה בְּעִינְבָּל אֶחָד שֶׁנְּטָלוֹ זְאֵב וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ.

ב גמרא שנינו במשנתנו: נפגם הזובן. ועל כך אמר ר' אלעזר: דוקא נפגם הרי זה מום, ולא במקרה שניטל. וכן דווקא כיס (הזובן) שנפגם, ולא זכרות (הגיד). ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נפגם — ולא ניטל, כיס — ולא זכרות עצמה. וכן אמר ר' יוסי בן המשולם: מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב, את הזובן, וחזר אחר כך לאיתנו, שחזר וצמח.

נִפְגְּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם וְכוּ׳. תָּנָא: אֶצְבַּע שֶׁאָמְרוּ — אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל הָאָדָם. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַבָּה: לְעִנְיַן תְּכֵלֶת, דְּתַנְיָא: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה.

ג שנינו במשנה: נפגמה הזנב מן העצם וכו' או שיש בשר מחוליא לחוליא מלא אצבע. ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. תנא [שנה החכם בברייתא]: אצבע שאמרו חכמים להלכה, היא אחד מארבעה בטפח של כל האדם. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רבה: לענין תכלת, אורך חוטי הציצית. דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים, שכופלים אותם ונראים כשמונה. ובית הלל אומרים: שלשה.

וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּשְׁלִישׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים — אֶחָד מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם.

וכמה תהא משולשת, כלומר, כמה יהא אורכה של הציצית, כשהיא משולשלת מן הבגד? בית שמאי אומרים: ארבעה אצבעות, ובית הלל אומרים: שלשה אצבעות. ומוסיפים: ושל(י)שאצבעות שבית הלל אומרים, כלומר, שיעור אצבע לענין זה, הוא אחד מארבע בטפח של כל אדם. והיא אותה הלכה שנאמרה בברייתא שאנו דנים בפירושה.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לִשְׁתֵּי אַמּוֹת, דִּתְנַן: שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּ

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: הלכה זו של מידת האצבע נאמרה לענין שתי אמות (מידות באורך אמה) שהיו במקדש, דתנן [ששנינו]: שתי אמות היו